ציורי מסע

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

ציורי מסע

מאת

יצחק ליבוש פרץ

א. במקום הקדמה

אז היה סוף הימים הטובים והתחלת הימים הרעים… אך נואש לא אמרנו עוד. השמים התכסו בעבים? אין דבר! – אמרנו – תבוא רוח חזקה, רוח הזמן, ותפיץ את העננים, וישפכו את זעמם על פני המדבר. כרם אירופה עלה קמשונים, כבר נראו צמחי רעל, אך לא נירא רע; יבוא הגנן ויראה. וישַרש אותם כַּלה. הציביליזציה “הצטננה” מעט. קדחת קטנה… מעט קור ומעט חום. חליפות לרגעים; – ועל לבנו לא עלה, כי תלך המחלה הלוך וכבד, כי העולם הסובב אותנו יתהולל וישתגע…

והארץ החדשה היתה רחוקה מאתנו, רחוקה מאד. גם בחלום לא ראינו את עצמנו מבוהלים ודחופים לבקש מקום מנוחה… לא אחד מהמון עמנו לא יכול היה לתאר לעצמו, איך תעמוד באמריקה, אשר תחת רגליו, קערת מרק, מבלי הישפך ארצה. אחרים שאלו, אם נושאים שם את הכובעים על ראש או על כפות הרגלים… גם שמם של יין כרמל ואתרוגי ארץ-ישראל לא נשמע, כאשר לא נשמע עוד שם הבארון הירש או “הנדיב הידוע”.

חוכמת התבונה מגדת מראש כל ליקוי חמה וכל ליקוי לבנה; אך חוכמת הנפש לא באה עוד אל השלימות הזאת. פתאום תלקה ותחשך נשמת העולם וגופו יתהפך בצירי שאול, והמעשים לא נודעו בטרם בואם, ובבואם אינם מובנים; ואין אנו יכולים להאמין למראה עינינו…

אכן נפלא הדבר: לא נשאנו את עינינו השמימה, ואל משפט אויבינו לא הבטנו… לפתע פתאום נולדה השאלה: ומאי עמא דבר, עמא פזיזא?

מה יאמר העם?

נחוץ לשוב אל העם, להכיר לדעת אותו ואת רוחו, להתבונן אל חייו, לראות מה ייעשה בתפוצות ישראל, בחורי הקהילוֹת ובסדקיהן – באותן העיירות הקטנות, שם יושב רוב מנינו ובינינו הלאום; לראות, לדעת ולהבין, ולהביא בחשבון.

היש שם ניצוץ שיוכל להיות ללהבה, היה שם שביב-אור, ברק תוחלת?…

אל מה ישאו עיניהם הם? מה המה עושים?

ואסע גם אני בתוך שאר הנוסעים, מאספי מספרים.

ב. בטחון

נסיעתי הראשונה היתה לטישוביץ. פניתי אל בית מכּרי ר' ברוך, ונשלח לקרוא לאחד השמשים ולאחדים מבעלי-הבתים. על הראשון להיות לנו לעזר ברגליו, ועל האחרונים – במוחם. אף כי ר' ברוך צוחק ואומר, כי השמש היא “חרוץ עתיק” וחוכמת רוב בעלי-הבתים ברגליהם.

מחכה לבוא הקרואים, עמדתי על יד החלון ואשקיף החוצה.

הרחוב מרובע. בכל ארבעת עבריו – בתי עץ כפופים, מכוסים קש, ואך מעט מזער גגי-עץ. כל הבתים בעלי קומה אחת, ויש להם אכסדראות לכל אורך החוץ, נשענות על עמודי עץ בלים וירקרקים מזוקן. בצדי האכסדראות עומדות נשים סוחרות בצרכי אוכל-נפש. על השולחנות – לחם ויתר מעשי אופה, קישואים, פירות שונים.

ובין הנשים המולה דקה.

– שנה שחורה עליך! קוראה פתאום אחת המשוחחות בזעם, בהעיפה עין אל חלוני – למה תורי עליו באצבע? הלא עיניו רואות!

– סתמי פיך! – עף מענה כברק.

להנשים כבר נודע דבר בואי, והן מוסרות את הידיעה אשה לרעותה בקול לחש רם.

והן אומרות: "הנה הוא! מה טוב, כי לצאן העובדות יש עוד רועים, אשר יבקשון… " "אבל אם הרועה אשר בשמים לא ירעה צאן עמו שוא רועי אדם!… "

אך בעיני רוב הזקנות אינני מוצא חן כל עיקר; “הקדוש ברוך הוא אינו צריך לשלוחים כאלה” – אומרת אחת מהן, בהביטה בבוז על זקני המגולח ועל בגדי… והצעירות לימים, החופשיות בדעותיהן, עונות: הרופא גם כן “כל בו”, ובכל זאת כמה וכמה פעמים הוא שליח המקום!

והזקנות אומרות, כי הרופא שַאני! משולח הוא לרפואת היחיד, לדברים קלי-ערך, לחולי-שינים, לכאב בטן… אך לא לתשועת ישראל, למחלת כל עדר ה'! האין יהודים טובים בתוכנו, האם קצרה ידם הם מהושיע?

ואחרות מתאוננות: לו שלחו אל מחננו איזו מאות מזומנים, ולא באו “לכתוב”! אסון גדול היה קורה! ומה מני יהלוך, אם בני לא יפקד בצבא המלחמה?

יכולתי לעמוד על טיבו של וכּוּח הנשים על פי תנועותיהן בצירוף איזה מלות חטופות. בינתים כילה המארח שלי ר' ברוך את תפילתו וניגש אלי ועל כפו כוס יי"ש.

– לחיים! קרא.

– לחיים ולשלום – עניתי.

– יתן ה' – הוסיף – ותהיה פרנסה.

ומתקנא אני בבעל-הבית, הדואג אך ורק לפרנסה…

– ופרנסה תהיה! – הוסיף בבטחון – יש מנהיג בעולם, וגם יהודים טובים לא יחשו! וגם אנחנו בעצמנו נעשה את שלנו… גמר בצחוק קל.

ואני שואל אותו, מדוע לא ימצא לו בטחונו הגדול בנוגע לעסקי פרנסה, ואף שהוא בעל בטחון ויודע היטב, כי “מאן דיהיב חיי יתיב מזוני”, כי עין הקב"ה צופיה, צינור השפע פתוח ויהודים טובים לא יתנו דומי להם, כי עיניהם ולבם לפרנסת ישראל – בכל זאת לא יטמון יד בחיק; “גם אנחנו, הוא אומר, נעשה את שלנו” – והוא קונה ומוכר, ודואג ומצטער, ואינו ישן בלילות, ושואל תמיד ליום המוחרת, לשנה הבאה, לאחר זמן, לעידן ועידנים גם לעולמי עד… איש מישראל דואג, בעומדו תחת חופתו, לנדוניה לבניו ובני בניו… אבל כשנוגע הדבר לצורכי הציבור הגדול, לכלל ישראל, אז די והותר בבטחון בלבד! אז נבטח ונחבוק יד, ולכל היותר תתפרץ מלבנו אנחה העולה בזול: השם ירחם! הכול בידי שמים! אז אין אנו אומרים: ואנחנו נעשה את שלנו…

– פשוט בתכלית הפשטות! – עונה ר' ברוך בצחוק – כל ישראל אינו שלי, כי אם של הקב"ה בלבד – הוא אין שחכה לפני כיסא כבודו! וישנם גם מזכירים ומעוררים… והעיקר: הלנצח תאכל חרב? או כולו חייב, או כולו זכאי…

– והאם אין עושים? עושים אנחנו – לומדים אנחנו ומתפללים.

ג. קח ולך

רב העיר לא אבה לבוא אלי וגם לא לקבל את פני בביתו, כן הודיעני על ידי השַׁמש, ועל זה יש לו להרב ק"ן טעמים, הענין בעצמו אינו נוגע אליו, והוא אינו, לא עליכם, בקו הבריאה. ורע מזה, שאין לו פנאי: טרוד הוא זה איזה שבועות בשאלה חמורה (לא אזכור עוד: בשאלת בשר בחלב או שפיר ושליה)… ועוד דברים בגו: כועס הוא על הקהל, על בעלי-הבתים, שלא התרצו להוסיף לו שני זהובים על משכורתו לשבוע, ועוד, ועוד…

ויַבואו אך שני בעלי-בתים, במקום ארבעה וחמישה, ושני שמשים, במקום האחד.

אחרי התיעצות קצרה, מתחיל אני לשאול את בעל-הבית.

אשה אין לו. והוא מתנצל, שאינו שרוי בלא אשה, חס ושלום, ימים רבים… לא עברו עוד ימי האבל!

אלמן הוא, איפוא, ולו שלושה בנים נשואים, בת אחת בבית בעלה, ואחת בביתו, בבתוליה; מלבד שני “בחורים”. אגב אורחא מבקש הוא ממני להעיר, כי כל בניו, מלבד בן-הזקונים, הם בעלי מום… לבן-זקוניו לא ידאג, הוא בן ארבע שנים וטרם תבוא עתו לעמוד בצבא - “הוֹ! הוֹ! שבע פעמים יבוא הגואל!”

מלבד שני הבנים הנשואים, כבר יודע אני את כל המשפחה. הבת הנשׂואה יש לה חנות בבית אביה, חנות של טבּק, תּה, סוּכּר ומיני מאכל, מלבד זה גם זפת למשחה ונפט. את בעלת החנות ראיתי עוד בּבּוקר השכם, כי קניתי אצלה סוּכּר; היא כבת עשרים וחמש, ורזה היא, בעלת חוטם רזה וארוך יתר מדי, הנראה כאילו הוא עומד ומונה את שארית השינַים הנרקבות שבפיה הפתוח למחצה. שפתיה צרובות וכל חזות פניה מזכירה את אביה ר' ברוך.

דומה לשניהם הבתולה אשר בבית. אך “חן של כלה” משוך על פניה; על לחיה אודם זך, עוד שיניה טובות ובעיניה – תום הנוער.

שני הבחורים דומים הם בלי ספק לאמם המתה. שניהם טובי-תואר; לחיים אדומות, עינים ביישניות, אך תנועות מגונות להם. מניעים הם פעם בפעם את כתפיהם באופן משונה; השערות והפיאות מלאות נוצה; הבגדים שלימים, אך לא נקיים; מיום שהיו ליתומים בלי אם, כבר הספיקו ללכלך, אך לא לקרוע.

מי ישים לב להם? אחותם הבתוּלה מנהלת את המִמסך בבית אביה, ור' ברוך אין לו פנאי, טרוד הוא מן הבוקר עד הערב…

– ובמה אתה טרוד, ר' ברוך?

– במה אני טרוד?…

– מה מעשיך? – הנני מפרש.

– רוֵחים…

ואני שואל: היתכן? מה יאמרו הבריות, שכנינו הטובים?…

– מה יאמרו הבריות? יבואו נא ויקנו ממני את שטרותי, בחצי חינם אמכרם… אך ישלמו נא במזומנים ולא יחליפום בשטרות אחרים…

גם את בית-המִמסך מוכן הוא ומזומן לסגור כרגע! אם יאבו, יעזוב גם את המדינה ויסע תיכף ומיד לארץ-ישראל… “אם אינכם מאמינים, הא לכם, כתוב וחתום בחרם חתוּם! וכי אני הוא בעל הרוָחים? הלא אדונים הם לי! הלוֹוה אינו משלם בעתו, ויגדל החוב ויקטן ערכו… מחודש לחודש ירב הסכום הכתוב בשטר, ותצער תקוָתי לקבל אף פרוטה אחת… הוני בכתב הולך הלוֹך וגדוֹל, ורכושי באמת… אך ה' יודע.”

מחזה קטן: בשעה שהכינותי לי כלי כתיבה, נייר, צפורן, עט ודיו, הכין ר' ברוך, החפץ ללווֹת אותי איזה רגעים… ארוחת-בוקר לבניו הנשלחים ה“חדרה”… כל אחד מקבל מידו פת לחם מרוחה בחמאה וירק-בצל!

– אך לכו מזה! – הוא קורא בחפזון. איננו רוצה לעזוב את הילדים בבית-המִמסך, כי עוד מעט ויבואו האִכּרים לשתות…

והקטן מעווה את פניו, חפץ הוא לבכות, אך הוא מתבייש לבכות בפַני.

– ומה לך עוד? – שואל ר' ברוך.

– אמי, – החל הנער – אמי… ובבכי הוסיף: – היתה נותנת לי שנַים… שני בצלים!

אז מיהרה האחות למלאות את חפץ הנער.

– הא – קראה גם היא בחפזון – אך קח ולך! קח ולך! אך קולה רך הוא מקול אביה. דומה הוא לקול האם…

ד. וכי מרובּים הם צרכי אשה?

עוברים אנחנו (אני והשמש; ר' ברוך והשמש השני כבר עזבוני) מבית אל בית, ממספר 1 והלאה, בלי לשאול את פי המלווה אותי, יודע אני בבירור איפה שוכנים אחי ואי משכן בני דודי.

שמשות ירוקות, ועל אחת כמה וכמה חלונות אטומים בכרים וכסתות, סימן מובהק לבני “אתה בחרתנו”; עציצי פרחים, וילאות – סימן למשוללי זכות מיוחדת על עניות מנַוולת…

ישנם אמנם יוצאים מן הכלל, חלונות מנופצים בבית אזרח שכּור, וילון ועציץ שושנים בבית אחד מזרע יעקב, הקורא את “הצפירה”.

אחד הבתים מושך עליו את עיני. הוא גדול מיתר הבתים שברחוב, אך גם שחור ומלוכלך יותר מהם. עלית הגג הקטנה, החופפת על קומתו הגדולה, עקומה היא וכפופה, כאילו היא מתבוננת בשוֹם-לב על צלם דמות תבניתה – על הזקנה הסוחרת, השחורה והכפופה כמוה, הנשענת אל כותל הבית בחוץ והמתוַכּחת עם אחת המשרתות, הקונות אצלה, על דבר עודף לליטרת מלח.

השמש מורה על הזקנה באצבע:

– זאת היא בעלת-הבית.

השתוממתי, והשמש מבאר את דבריו:

– אמנם הבית איננו שלה; אך החלק השישי שלה, לאכול פרותיו על ימי חייה… כי אלמנה היא ותירש, על פי דין המדינה, בתוך חמשת בניה. אך אלה יצאו מזה ויעזבו את הבית ועל-כן יקרא הבית על שמה.

– וכמה הן הכנסות הבית לשנה?

– פחות משווה פרוטה!

– הלא שווה הוא לכל הפחות – –

– כאלף וחמש מאות…

– ובכל זאת?

– ובכל זאת ריק הוא מאין יושב בו.

על לבי עולים ה“לצים” הזורקים לבנים או תפוחי אדמה מבעל לחלונות כנהוג בתפוצות ישראל.

אך לא כן הדבר. ישנם אמנם, לפי דברי השמש, שני בתים כאלה בעיר, וסופם להיערות עד היסוד, אך פה ישנה סבּה אחרת.

– הדבר פשוט – אומר השמש – לפנים גר פה דוקטו"ר וַימת, ומאז לא שכר לו עוד איש את הבית.

– הוא מת במחלה מתדבקת?

– חס ושלום; יתּכן יותר, שמת ברעב…

– ומדוע יראים לשכור את הבית?

– ומי מתיירא? פשוט, אין שוכר להבית! ולמי נחוץ בית גדול כזה, בעל חדרים מרוּוָחים? במחננו יש בית קטן קם לעני שבישראל. והמעטים שאין להם גם דירה, שוכרים להם פינות. כי למה להם להחם חדר שלם? למי נחוץ פה חדר מיוחד? ואם תגורנה חמש משפחות בחדר אחד, האם לא ימצא להן?

– ולמה נבנה הבית הגדול הזה?

– לפנים – ענה השמש באנחה קלה – כאשר היה מסחר בעיר…

– ובמה מתפרנסת הזקנה?

– הלא רואה אתה – במלח!

– ודי לה?

– וכי מרובּים הם צרכי אשה?… משתכרת היא כמה רובּל לשבוע… מזה תשלם עשרים ושמונה רובּל לשנה מס מן הבית, והשאר – לצרכי נפשה… ולמה לה יותר? תכריכים מוכנים יש לה זה מכבר…

כהעיפי עיני אל הזקנה נדמה לי, כי באמת אינה חסרה דבר… מעל לקמטי פניה מרחף צחוק קל: וכי מרובּים צורכי אשה?

ה.מספר 42

עובר אני מבית אל בית לפי הסדר, אך ממספר 41 עברנו אל מספר 43.

– ואיה 42?

– הנה הוא! – מורה השמש באצבע על חורבה צרה שבין שני הבתים.

– האם נפל הבית?

– נהרס!

– מסבת הלצים?

– חס ושלום, לא פה! אך מסבּת חומת אש!

– מה אתה סח?

עייפים מעמל ההליכה ישבנו לנוח על יד אכסדרה, והשמש מספר.

– לפי דיניהם – אומר השמש – אם אין הפסק של שיעוּר ידוע בין שני בתים (רצוני לומר: בתי עץ) מחויבים הבעלים לעשות ביניהם מחיצת אבנים, שקוראים לה חומת-אש, חומה שלא תתן לבערה כי תפרוץ לעבור מבית אל בית. את שיעור ההפסקה אינני יודע… ד' אמות, או יותר. “משפטים בל ידעום”… אבל לפי דבריהם, החומה היא סגולה בדוקה ונפלאה לשרפה. כאילו לא ה' הוא הבונה בית והשׂורפו… אבל כן הוא בדיניהם, ודינא דמלכותא דינא, כי עין השוטרים צופיה… אך את הבית הזה הקים עני בישראל, עני מדוכא, ירוחם המלמד, וכאשר צפּהו עץ, לא השיגה ידו לבנות את המחיצה…

– האמת היא, – הוסיף השמש, – כי כל הבית נבנה על אדני תוהו… על-ידי החומה נתגלגל הדבר לידי דין-תורה, והאשה מלכה, אשת המלמד, שפכה את לבה לפני הבית-דין-צדק, וַתספר דברים כהוָיתן, והתחילה, כמנהג הנשים, “מששת ימי בראשית”…

ומעשה שהיה כך היה.

חמש-עשרה שנה רצופות לא דבּרה מלכה’לי עם בעלה מטוב ועד רע. כי את הדבּור לא אהבה מלכה’לי מעודה. אף כי היתה אשה סוחרת בשוק… ולמה לה הדבּור, אם די לה במבט אחד להטיל אימה על כל מתחרותיה הסוחרות?… מאליו מובן, כי המלמד מצדו לא הרבה שיחה עם אשה, ואשתו בכלל או – לא כל שכן… וַיחיו שנים רבות בשתיקה, ובשתיקה הולידו גם בנים וגם בנות…

אך התשוקה לבנות בית פתחה פה לאילמים…

המתחיל היה ירוחם.

– “מלכה”…

אין מענה.

– “מלכה” – פתח שנית.

אין קול ואין קשב.

אז עמד ירוחם על רגליו ויקרא בקול גדול ובבת אחת:

– מלכה, רוצה אני לבנות בית!

ולא יכלה עוד מלכה להתאפק, ותסב את ראשה, ותעיף את עינה וַתּשרוק כנחש:

– היצאת מדעתך?

ובאמת המלמד בשגעון ינהג, חלק האדמה נפל לו בירושה, אך הכיס ריק, ופרנסת המלמד תלויה בנס… והסוחרת בשוק משתכרת אל כיס ריק… תכשיטיה של מלכה’לי נמכרו במחיר מצער מאד, אחרי אשר היו בערבון ימים רבים אצל אחד המַלוים…

אבל אם יקום “כוח הדם” לעזרת “כוח הדמיון”, מי יעמוד לפניהם! אם אך תעלה בידו להקים את הבית, הלא אז “ליהודים היתה אורה” – ראשית כל דבר יהיה לבעל-הבית, דבר יפה מאד; שנית, בתור בעל-הבית יוכל לקבל בהלוָאה איזה סכום למסחר, או יתנו לו כמה שירצה סחורה בהקפה, גם עֵז יקנה לו לתשלומי שיעוּרין, וישתה חלב להתרפא ממחלת החזה… בחצי הבית ידור בעצמו וילמד תורה לתלמידיו, ובחצי השני תפתח לה מלכה’לי בית מִמסך, או ישׂכירו את הדירה לאחרים למסוך… ואז הלא מצבו איתן! את הבנים ישלח אל אחת הישיבות, להבּנות יתן שטר-חצי-זכר… וכו' וכו'…

– אך מאין תקח כסף לבנות? – שאלה מלכה, משתוממת.

– הלא אני מלמד ואת סוחרת; אם כן יש לנו שתי פרנסות… מהאחת נחיה ומהשניה נבנה….

– היצאת מדעתך? הלא משתי הפרנסות יחדיו יש לנו ניקיון שיניים…

– ובכל זאת, בעזרת השם, לא מתנו עוד ברעב! אין לנו הרבה, כי אך לפי מערכי הלב תבוא עזרת השם! הגיעי בעצמך: הנה נח המלמד, שכננו, אשתו החולנית לא תשתכר אף פרוטה אחת, וילדים יש להם, כן ירבו, שישה במספר. שישה ילדים, אשה חולנית ולו אך פרנסה אחת, פרנסה אחת ודי להם!

– מה אתה דובר! הלא הוא מלמד לבני הגבירים!

– ומדוע עלה, בגורלו ללמד בבתי עשירים? מדוע? שמא תאמרי, שהוא למדן יותר גדול ממני, בפאותי אני נשבע לך שלא כן הדבר; ולולא שאני עניו מטבעי, הייתי אומר לך שקוטני עבה ממותניו! אך יודע הוא הקב"ה, שלי יש ברוך השם אשת-חיל, ולו – אשה חולנית, ועל כן נותן הוא לי את בני העניים! והא ראיה – ברכה השחורה! אלמנה היא, וחמישה ילדים לה, ויש לה אך פרנסה אחת, מסחר הבצלים וכי איננה שבעה לחם?

– אבל משוגע, בעסק הבצלים שלה שקוע הון רב – אולי מאה זהובים ויותר!

– הוא אשר דבּרתי! מאין לה מאת הזהובים? גם כן מן הבצלים! ולמה הזמין לה הקב"ה עסקים טובים להרוויח מאה זהובים, מדוע לא השתכרת אַתּ מאה זהובים? שמא תאמרי שהיא עולה עליך בחוכמתה, בחריצותה?

– חס ושלום! צועקת מלכה’לי.

– גם אני אומר חס ושלום! אלא, כך הוא דרכו של הקב"ה! לה אין פרנסה אחרת כי אם בצלים, והוא שולח לה את הברכה בבצלים… כי הבורא מנהיג את העולם על פי דרך הטבע!

והיוצא מזה, שאם יקדישו “פרנסה” אחת לבנין הבית, ימצאו חיותם מן השנית… וגם ישנן עוד מותרות, שאפשר לחדול מהן… הוא יחַסר את חוטמו משאיפת טבק, כל בני הבית יוַתּרו על חלב חמוץ בבוקר, סעודת-ערב לא יאכלו כלל, גם בלאו הכי יכולים הם לעמוד ולהתקיים לפני הקב"ה ולא – – “לעולם ועד”, חס ושלום! אך למשל זמן הבנין!

ושנים רבות נמשך הבנין, ובהגיע תור הגג, נשארה מלכה’לי בלי סחורה בשוק, ירוחם בלי כוח בחדרו, ובנו הבכור היה זה כבר לרוכל בכפרים, לקנות ביצים… הצעיר מת, הבנות התבגרו, ופה נצרכו עוד ארבעים רובל, לעשות חומת אש!…

ובכל זאת הוחגה חנוכת הבית ברוב פאר… כי ירוחם נמנה בין “הנושאים” והחברה הכינה לו את הסעודה כדבעי על חשבונה… והשתיה היתה כדת הנוֹשאים – חבית שכר, מלבד יין-שרוף ויין-צימוקים לרוב… “שמחת בית השואבה”!

אך “אחרית שמחה תוגה”. אז פרץ ריב בין שכנו של ירוחם, הוא נח המלמד, ובין אחד מבעלי-הבתים. נח המלמד היה בשכבר הימים איש אמיד. מלבד הנחלה, אשר נשארה לו לפליטה גם אחרי רדתו מנכסיו, היה לו כמה מאות כסף מזומן. נוסף לזה היה סוחר בדבש ומסחרו פרץ בארץ. אך המחלוקת, אשר פרצה על דבר הרב הליטאי, הציגה אותו ככלי ריק… אז הלשינו על בנו, והוא עובד עד היום בצבא, אף כי הוא מוכה שחפת; לא הועיל כל כופר… ואת נח עצמו האשימו, כי השתתף בהבערה, כאשר הוצתה אש בבית הרב, בכל ארבע פינותיו… אמנם אז נשׂתה שערוריה בישראל. אל המלשינות התרגלנו, כבר היתה למכת מדינה, אך להעלות עשר נפשות על המוקד – –

– האמנם נשרפו חיים?

– חס ושלום, לא נשרפו! אך מחשבתם היתה טובה! אין אתנו יודע, אם באמת היה נח באותו מעשה או לא, אך כמה חדשים ישב בצינוק, וכאשר יצא משם היה עוד נע ונד איזה שנים אל ערי המחוז והפלך, וכפשע היה בינו ובין גדודי האסורים… וכשנשקע כל הענין הזה היה נח, אחרי רדתו מנכסיו, למלמד.

למלמד היה, אך לכבד את בעלי-הבתים לא למד, הלא זוכר הוא את ימי עושרו, בהיות הוא הראש והראשון בין בעלי-הבתים! ועל כן כעס עליו אחד מן ההורים וַיוצא את בנו מהחדר של נח וַימסרנו לירוחם…

וַתבער חמת נח על ירוחם, אשר הסיג את גבולו. ונח רב-פעלים, בעל לשון וכתב! וַיוָדע בעיר המחוז, כי לירוחם אין חומת-אש, ויבוא אחד הפקידים לחקור ולדרוש את הדבר…

אך עוד טרם באו התחרט נח, וימכור בעצמו את תכשיטי אשתו, להשקיע את הענין הרע, והפקיד כאשר בא כן שב… ושלום אמת נעשה בין המלמדים, אך לא לזמן רב.

בקרב הימים יצא דבר התכלת…

ירוחם היה אחד מחסידי ראַדזין, וַילבשנה, ונח – מחסידי בַּלז, ויהי בין מרדפי התכלת… ועוד פעם יצאה חומת-האש לאור העולם. ונח לא התחרט עוד, ולא השיב אל לבו (גם תכשיטים לא היו עוד לאשתו), ויגיע הדבר עד שערי המשפט.

ובית המשפט נתן צו, לחייב את ירוחם להציב חומת-האש במשך חודש ימים, ואם לא ימלא אחרי דבר המלכות – להרוס את ביתו… הוא אשר אמרתי “משפטים בל ידעום”!

ולא היתה לירוחם עצה ותחבולה אחרת, כי אם לתבוע את נח לדין על דבר “גרמא בנזיקין” אך נח לא אבה ללכת אל הרב, ועוד הכּה את ירוחם בשוק, וירוחם נפל למשכב…

אז התאוששה מלכה’לי! בריש גלי אחזה בבגדי נח ותסחבנו סחוֹב והשלך, סחוֹב והשלך אל בית הרב… ומידה אין מציל! חסידי בּלז היו ברחוב, אך לא נועזו לגשת אל אשה, ועל אחת כמה וכמה אל מלכה’לי שתחי'!… ובבית הרב ספּרה מלכה’לי את כל הענין מהחל ועד כלה, ותבקש משפט!

אך מה יכול עשׂות הרב? אם יפסוק ויזַכּה את זה ויחייב את זה, הן ימשוך עליו חמת אחד הצדדים. על כן לא נזקק להם! ובאמת – כיום הזה… גרמא בנזיקין… והשתדל לעשות פשר… אך הצדדים לא התפשרו, וסוף כל סוף יעץ להם הרב למסור את דינם לצדיקיהם…

ולפי שהתובע הולך אחרי הנתבע, נאות ירוחם לנסוע עם נח לבּלז…

קודם הנסיעה מילא ירוחם את ידי גיסו, אחי מלכה’לי, להגיש ערעור על פסק הבית-דין, וגם מסר לו כמה רובּלים לצורך זה… מעצמו מובן שאת הרובּלים לוָה מאת בעלי-הבתים על חשבון הפסק, אך ההצלחה פנתה עורף לירוחם….

אצל הרבי זכה בדין, נח התחייב להציב חומת-אש על חשבונו, אך בשובם נעצרו על הגבול, וישבו שניהם ימים רבים במאסר….

בשובם העירה כבר נהרס הבית…

– ומה עשה גיסו של ירוחם?

– לא הגיש ערעור בעוד מועד, את הכסף אבּד, ואולי אכל, הלא אביון הוא ומטופל בבנים…

– ומה אמרה מלכה’לי?

– היא נפלה מעצמת מכאובים למשכב – וַתמת.

ו. המשכיל

ואל תאמרו, כי “עיר הנידחת” היא טישוביץ, וכי אין בה אף שביב של השכלה! ישנו משכיל אחד, משכיל אמיתי, משכיל על פי מנהג הדור הקודם, אף כי עודנו במבחר שנותיו….

והמשכיל הזה לא קרא ולא שנה ולא שימש תלמידי-חכמים; גם ספרים גם עתּונים איננו קורא, ובכל זאת משׂכיל הוא משׂכיל מן האוויר. על זקנו לא יעביר תער, הוא יוצא ידי חובת המשׂכיל במספּריִם. אבל ידוע הוא לכול, שהוא מסתפר ומסלסל בשערו אפילו בעשרת ימי תשובה, בגדים קצרים לא ילבש, כי אפילו ה“מומחה” בכאן אינו לובש בגדים קצרים, גם לו מעיל ארוך ופיאות סרוחות! המשכיל דנן יוצא ידי חובתו בצחצוח מנעלים ובעניבה קטנה ושחורה על צוָארו… לראשו הוא חובש כובע – קשקעָטי"ל בלעז – ובדברו עם אחד האצילים יחביא את פּאותיו מאחורי זקנו…

“וַישמן ישורון ויבעט” – מה יעשה הבן ולא יחטא? יש לו חנות גדולה, ובסך הכל שלושה בנים!

ואם אינכם מאמינים לי שהוא משׂכיל, מעיד אני על זה את כל אנשי העיר, האומרים פה אחד כי כן הוא, וגם – את עקיצותיו החדות, בדברו על “ה' ועל משיחו”…

והמשׂכיל הזה חשב את עבדך, הקורא למשׂכיל וַיבטח בי כי אבוא בצל קורתו ראשונה, ולכל הפחות כי אותו ארשום ראשונה בספר. ואת בטחונו זה לא שמר, טרם בואי, בלבבו.

– לעניין כזה – היה אומר – נחוצה עזרת אנשים כמוני, עזרת בעלי בינה כי מה יתנו ומה יוסיפו לו החמורים? – כלומר: שאר בעלי-הבתים.

וכאשר לא הלך ההר אל מוחמד, נאלץ היה מוחמד ללכת אל ההר, אך בלכתו לא היה לבו טוב עליו…

המשׂכיל פגש אותי בבית אלמנה אחת, וַיפן אלי בשאלת ה“רשע”:

– “מה העבודה הזאת לכם?”

וכאשר לא עניתי כרגע, השתמש בשפה הפולנית:

– מו“י פּאַני”ע [אדוני שלי] מה אתה עושה פה?

– איפה?

– החושב אתה באמת - קרא – כי מאחורי התנור אני? וכי יגור משׂכיל בטישוביץ, על-כן ידו על התחתונה? היודע אתה את הפתגם “עם לבן גרתי” גר אני בטישוביץ, אבל חוטם יש לי… ויודע אני את הנשמע והנעשה!

– בעל חוטם אתה, ויודע הכול ולמה תשאל?

והשמש עשה אוזן כאפרכסת, וכן עשו עוד איזה מן הבטלנים, המלוים אותי על דרכי. על פני כולם נראו אותות הנאה משונה ותאוָה נמרצת לשמוע את הוכּוח בין המשׂכילים… “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”.

– למה הבל תדבּר! – קרא המשׂכיל – גם לשוני איננה סוליה… גם אני יודע לשחק… אך לפני מי אתראה ואתהדר בעקיצותי? לפני חמורי טימושביץ? הבט וראה את גולמי העץ האלה!

באתי במבוכה. אינני יכול לתבוע ממנו את עלבון הקהל; הלא בני העיר עומדים עלינו וצוחקים מטוב לב.

– אמור נא לי, מה היא הכתיבה המתמיהה הזאת?

– סטאטיסטי"ק!

– סטאטיסטי“ק-שמאטיסטי”ק! כבר שמענו כזאת! אך לאיזו תכלית?…

ביארתי לו למען ישמע הקהל ויבין.

– חה-חה-חה – פרץ המשׂכיל בצחוק – את לב החמורים האלה תוכל לפתות בשמות משונים כאלה, עלי לא יפעלו מאומה… הגד לי נא, מה בצע אם רושם אתה בספר, כי בבית יהודי פלוני יש רצפת עץ, רצפת אבן או רצפת חומר? לאיזה צורך?

– גדול מאד הצורך! הן מתנפלים עלינו, אומרים, כי כולנו עשירים, כי כולנו…

– איש אינו אומר! אך יהי כן! ולמה מספר השנים והמחלות?

– חושדים אותנו, שאין אנו חפצים לעבוד בצבא… ספרי הנולדים והנפטרים אינם מסודרים כראוי, ועל-כן אי אשפר לסמוך עליהם, ולמען הסר את העלילה…

– יהי כן, – מגמגם המשׂכיל – נניח! אולם תעודות המסחר, למה הוא רושם בספר איזה תעודות מסחר יש לנו?

– למען הוכיח, כי משלמים אנחנו…

אך הוא לא יתנני לכלות את דברי.

– אל נא תספר הבלים! אני יודע אחרית דבר… הרשימות האלה תבואנה לידי הפקידים, ואז – אבדנו כולנו, אבדנו!

כמעט יצאו הדברים האלה מפי המשׂכיל והמלַווים אותי, השומרים את צעדי, הראשים המציצים בעד החלונות, נעלמו כרגע; כאילו לפתע פתאום בלעה אותם הארץ. גם השמש חמק עבר והמשׂכיל, אשר כוָנתו היתה להתפאר ולא להזיק, נשאר כאבן שיִש על מקומו, מבלי יכולת לדבר דבר.

ואימה חשכה נפלה על כל הקהל הקדוש, חיש עשתה לה השמועה כנפים: מי יודע אם לא מרגל נסתר אני, שלוח מאת הפקידים הגבוהים… כי בחרו לתכלית זו בבן-ברית, הדבר לא יפּלא… הלא הוא ישמע את הסוחרים היטב…

גלמוד ונעזב סובב אני בחוצות העיר. איש כי יראני, ויט הצדה, או ינוס כמפני המפלצת. אחד הוא המשׂכיל ההולך מרחוק; חפץ הוא לקחת עמי דברים, אך כבר היה לי לזרא.

ועל פני הקהל נסוכה תוגה חרישית…

וכבר עלה לבי להחיש מפלט לי, לצאת את העיר בעוד מועד, כי רואה אני שהקהל הקדוש מתלחש עלי; עוברים ושבים מביטים עלי מן הצד בשבע עינים… למה אחכה עד אשר יכבּדוני באגרוף או באבן?

ובכל זאת חפצתי לעשות את הנסיון האחרון. הרב דפה היה לפנים מו"ץ בעירי. הלא הוא יודע אותי, ואם אין את נפשו לעשות מאומה לטובת הכלל, הלא לכל הפחות יתן עדותו, כי חושדים אותי במה שאין בי.

ואַעצר על דרכי עד קְרוב אלי המשׂכיל, ואשאלנו איפה דירת הרב, ופני המשׂכיל נהרו.

– נלך אל הרב! – קרא בחדוָה גלויה…

ז. הרב

מי שלא ראה את מעיל-הבית הוא השלאָפרוֹקי"ל, של הרב מטישוביץ, לא יוכל לדעת מדוע נושׂאת הרבנית, היא אשתו השלישית, משקפים בחצי ימיה… לא טלאים על גבי טלאים הוא מעיל-הבית, אך חוט על גבי חוט… רשת של חוטים.

עוד שני זהובים לשבוע – התאונן הרב – לוּ הוסיף לי הקהל, כי אז לא ידעתי לחץ, כי אז היה לי לחם לאכול ובגד ללבוש… אך זאת הפעם אנצח אותם! יכולים הם, תחת להביא דין תורה אל הרב, לצאת ידי-חובתם ביהודים טובים או גם – בערכאות… לשאלת כף וקדרה די להם בכל מלמד… אך אם אאסוף את ידי מבלי ענות על שאלות נשים, אז יכּנעו… שאלות כאלו לא יחמיצו! וכן אעשה! ועוד יש לי עצה אחרת – הוסיף, – נראה איך יעשו בלעדי את הקלפי! הלא טישוביץ שלא תשלוט בה עין-הרע, היא עיר ואם בישראל! בלי הרב לא יעשו קלפי, ובלי קלפי לא יהיו גבאים – ונפוץ כל העדר איש לדרכו מקצהו… ואם גם זה לא יועיל, עוד כלי-זין בידי, אחדל מלבדוק את החלפים, אאסור שנית שחיטת חוץ, ואת החלפים לא אבדוק! הנה הם בידי!

ולא על נקלה הצלחתי להסב את לב הישיש מצרותיו הפרטיות. ומי יודע אם היה עולה הדבר בידי לולא עזרת המשכּיל, אשר הבטיח להרב לעמוד לימינו ולדבּר על לב הקהל.

– רק אז ביקש הרב אותנו לשבת ויט אוזן קשבת לדברי, ואחרי שמעו את הנעשה קפץ ממקומו ויקרא:

– הבל הבלים! הלא אני יודע אותך, אמור להם להשתמש בשמי כי אני יודע אותך…

– אבל הלא נַסים הם מפני!

– אָט נסים, מה זאת “נסים”? ולמה הם נסים? הדוב אתה או ארי? אבל אם אתה אומר כי נסים הם מפניך, הנני נכון ללכת אתך ולבקשם.

– אך מה תלבש? – נשמע קול אשה, קול נוּגה, מאחורי התנור.

– תני לי את מעילי – קורא אליה הרב.

– לתת? הלא זה עתה פרמתי את התפרים, לתקנו…

– מילא, – אומר הרב – אין דבר, נלך מחר…

הנני מבאר לו, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, וצר לי על אובדן היום.

– ומה יש לי לעשות? – שואל הרב: – הלא רואה אתה, מעשה שטן! זה שנה תמימה לא היה מעילי ביד הרבנית, ועתה…

אני מחַלה את פני הרב, שישלח לקרוא אליו את הנכבדים שבבעלי-הבתים.

– מילתא זוטרא! אצווה להשמש ויקרא! אך מי יבוא? אף אחד לא יבוא! אני אעשה את שלי, אך הם לא יעשו את שלהם.

– ומה לעשות?

– מה לעשות? עת לעשות! הנני הולך אתך כמו שאני מלובש…

– חס ושלום! – נתר ממקומו המשכּיל, – חלול השם. אולי השוטר בחוץ!

– לי אחת היא, – ענה הרב – אני אינני בּיישן, אך אם אתה אומר שלא נאה, לא אלך.

אחרי משא-ומתן ארוך באנו לידי החלטה, כי שלושתנו, הרב, המשכּיל ואני, נקרב אל החלון ונקרא אלינו את הסובבים בחוצות.

אך לפתוח חלון בבית הרב לא דבר נקל הוא… החלון לא סבב על צירו מעודו, את השמשות ליהטה השמש ותפוז אותן, הדבק יבש ומתפורר, ולכל מגע כף ידנו עונות השמשות בצלצול מיוחד. המסגרת היא מעשה רשת של קיני עש… ובכל זאת, אחר עמל רב עלתה בידינו לפתוח חלון! הרב עמד בתווך, אני מימינו והמשכּיל משמאלו, ויחד קוראים אנחנו החוצה.

ואחרי רגעים אחדים נמלא חדר הרב אנשים.

– רבותי! – קרא אליהם הרב – אני מכיר ויודע את האיש הזה! – והוא מורה עלי באצבע.

– אל יכתוב עוד! מתרגזים בני העיר.

גבורת הרב נשתה כרגע.

– אם לא תאבו, לא יכתוב!

אז קפץ המשכּיל על השולחן ויקרא:

– חמורים! מחויבים אנחנו לכתוב! טובת הכלל דורשת!

והוא בודה מלבו ומסַפּר, כי כבר חקר ודרש את הדבר, כי אני גיליתי לו את כל הסודות, ואין שום חשש סכנה בדבר…

ובראותו כי העם שומע, הוסיף לכזב:

– וגם – קרא – ראיתי אצלו מכתבי-המלצה, מכתבים מגדולי הרבנים…

אך כל המוסיף גורע:

– מאילו רבנים? – שואלים מכל עבר.

– מהרב בפאריז, בלונדון…

– איש לביתו ישראל! לא לנו הם הרבנים האלה!

והעם יוצא בחפזון.

ויישאר אך השמש. והוא קרב אלי וישאל:

– ושכר טרחתי?

נתתי לו איזה מטבעות והשמש לא ספר וישם בצלחתו, ובלי ברכה יצא את הבית.

– ומה אתה אומר רבי? – שאלתי.

– מה אני אומר? היודע אני מה לומר? מתיירא אני, שמא יזיק לי הדבר…

– לך רבי?

– מעצמו מובן, לי ולא לך! אתה אם לא תעשה הספירה, העולם יתקיים בלעדיה, ואתה תשוב אל מקומך בשלום, אך אני אם אפסיד את שני הזהובים לשבוע…

והרבנית יצאה מחורה ועל חוטמה מקפים גדולים.

– הלא אמרתי לך זה כמה וכמה פעמים, – גנחה – שלא תתערב בעסקי הקהל… אבל אתה אינך שומע… אם תכתוש במכתש… מה לך ולעסקי הקהל? למה אתה דואג להקהל? הלא רב אתה ולא אפוטרופוס הקהל!

והרב עונה רכות:

– החרישי, החרישי, רבנית! הלא יודעת אַתּ, כי רך-לב אני מטבעי, לא אוכל להשיב פני איש… מה לעשות, אם לא אוכל, אם מתמלא אני רחמים כרגע! צר לי מאד על שני הזהובים….

ח. ספּוּרי מעשׂיות

כן יצאתי מבית הרב, והמשכּיל הולך אתי ומנַחם אותי, ופתאום ניגש אלינו השמש, ויבטח אותנו, כי לפי הנראה תשקוט המהומה, ועוד ביום המחרת נוכל שוב לחדש את מעשינו. את הערבוביה הסבו, לפי דבריו, שני " מי שהיו" בעלי-בתים, אשר ברדתם מנכסיהם היה האחד למוכר יי"ש בלי תעודה והשני לסוחר סוסים בלי תעודות…

פני המשכּיל צהלו.

כן, ביום המחרת נשוב ונכתוב. בין מנחה ומעריב ידבר עם בעלי-הבתים כדבעי, ולא ייקרא שמו בישראל שמֶריל (זהו שם המשׂכיל בטישוביץ) אם לא יהפוך את העיר כולה!

– יכולים הם לעמוד על ראשיהם והסטאטיסטי"ק תיעשה! – קרא “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”!

אם כן, גם בחדר למד!

שבתי בלווית השמש אל בית מלוני, ושם מצאנו מנין מתפללים. האלמן בעצמו עובר לפני התיבה.

בין מנחה ומעריב החלו הנאספים לדבר בעניני פוליטיק"ה, ואך אחרי תפילת ערבית נגעה השיחה אל עצמנו.

ו“העולם” מלא תקוות טובות, ישועות ונחמות.

ראשית, הדבר אינו נוגע אליהם כלל וכלל; יתעצבו אלה הנוטים אחרי בתי-הספר, המבקשים שיהיו בניהם לרופאים, לרוקחים וכדומה… שנית, הם לא יגדילו עקב על “יענקלי”; יאמרו אומות -העולם מה שיאמרו, ליענקלי יש שכל טוב… שלישית – גלגל שחוזר הוא… עולים אנחנו ויורדים, יורדים ועולים… רביעית – הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ועוד חמישית – גם היהודים הטובים לא יחשו…

– האמינו לי, – קפץ בראש בעל עינים קטנות ולוהטות מתחת למצח צר – האמינו לי, כי לוּ היתה אחדות בין “היהודים הטובים”, לוּ נתנו יד אחת, וחדלו מלומר תחנון פעם אחת, כי אז בעל-כרחו בא המשיח!

– הלא הקוזיניצעֶ"ר חדל!…

– דרור אחת לא תביא את האביב! – ענה האברך. – נחוץ שיהיו כולם בעצה אחת, יד אחת! וגם שיאסרו על כל ישראל… לפעמים צריך להתעקש, להתנגד ולעמוד על הנפש!

– גם זה לא יועיל, – קרא אחד ויקרוץ אלי בעינו – ואם יאסרו הם באיסור חמור לאמור תחנון, האפיקורסים לא יחשו! להכעיס ישובו להתפלל ויאמרו תחנון.

– ומה בצע, ובין הגדולים בעצמם אין שלום… גם ביניהם מחלוקת.

והם נאנחים. על לב כל אחד מהם עולה בלי ספק זכרון המכּות אשר הוכּה, הצרות אשר סבל על-ידי המחלוקת בין הגדולים. הלא על-כן הם מחשים; אין מתעורר לשאול “ומי האשם בפרוד הלבבות?” מיראה פן יפטור מדון חדש… ואך נאנחים הם על חסרון האחדות בין הגדולים בפרט ובכל ישראל בכלל.

חיוויתי דעתי, כי סבּת כל מחלוקת היא לא פירוד הלבבות והדעות, כי אם העניות המנוולת… אין עסק וענין לענות בו, העם הולך בטל, הבטלה מביאה לידי שעמום, ומן השעמום הזה חפץ כל איש להציל את נפשו בבקשו לו עסקים אחרים, עסקי שוחטים, חלפים, רבנים וצדיקים. האות, כי בערים הגדולות, בערי המסחר, אין פרץ ואין צוָחה בעסקי הקהל….

– כן הוא – מודה אחד הנאספים – מדה גדולה היא העשירות.

ובאנחה הוסיף:

– לו היה לי מעט שכל, שכל כמידת הצפורן, כי אז הייתי עשיר גדול, כי אז יכולתי לעשות שלום בעיר…אך בי היה הדבר תלוי.

– ומה היה לך לעשות? - שאלתי.

– לחפוץ!

– כן הוא, אמת הדבר! – מניעים ראש מכל עֵבר.

– המפורסם אין צריך ראיה!

והיהודי אשר חסר שכל כמידת הצפורן, אשר לא אבה להתעשר, הוא סמל העניות… רזה הוא, כחוש וצהוב; מעילו מזכיר את תלבושת הרב…

אך באותו רגע פרץ צחוק מפי המשׂכיל, אשר בא מבית-המדרש לבשרני, כי עלתה בידו להטות לחפצי את לב פני העדה.

– ר' אליה! – קרא בצחוק פרוע - בלי ספק מכרת לאחר את גורלך שעה אחת קודם הקלפי!

– ראו נא, התאונן ר' אליה באזני הנאספים – איך הוא מתלוצץ, כאילו הוא עצמו אינו זוכר את המעשה שהיה.

– חי-ראשי מתלוצץ המשׂכיל – אם אזכור מאומה, אולי כבר שמעתי את השקר, אך שכחתיו…

– שקר?! – קרא ר' אליה ויקפוץ ממקומו – פשוט שקר?! אמנם לפי שכלך הגס עוד דברים רבנים ונכבדים מזה שקר וכזב המה!

– כן הוא! קורא המשׂכיל. להשקיט את הריב אני שואל:

– וגופא דעובדה היהי הוָה?

וַתנח מעט דעתו של ר' אליה.

– בודאי – התחיל לסַפּר – שמעת שמע הצדיק מווֹרקא?

– בודאי

הוא שואל והוא עונה:

– בלי כל ספק! גם תינוק מוטל בעריסה יודע… הכּוֹל יודעים… אבל היודע אתה, שאליו נסעו גם חסידי אומות-העולם גם אשכנזים ואפילו ליטאים? בעיני ראיתי! וגם ידוע לכל העולם, שאירע שם מעשה בדבר “תוספות”… הליטאי חפץ לגלות את חריפותו, ומראה איזה תוספות… הרבי ז“ל אומר בכוָנה ההפך, השוטה אינו מרגיש וקורא: רבי הלא בתוספות נדרים מבואר ההפך מדבריך…. מה לי להגיד לכם? נסים ונפלאות נעשו להליטאי הפוחז, שלא קרעו אותו אנשי-שלומנו כדג… אך לא זה עיקר המעשה, חפצתי להזכיר לכם שהצדיק מווֹרקא היה מדבּר עם הקב”ה כדבּר איש עם רעהו.

– רבונו של עולם, התייצב פעם אחת באמצע החדר – אפשר הוא שדי בענוּי בניך בשרב ובחום, הלא אינם יכולים לעסוק בתורה!

כנראה ענו לו מן השמים, הוא עונה גם-כן:

– אם כן, שַאני, הנני מצית לך יהי כדבריך… אבל… רבש"ע, אפשר שתתן על החשבון גם בעולם הזה?

עוד פעם עונים מן השמים, ותשובתו בצדו:

– מילא, אם אינך חפץ, יהי כדבריך! הנני מבטל רצוני… נאמן אתה לנו ונמתין לך!

אך גם לזה לא כָונתי. העיקר היה קודם סנדקאות; קודם סנדקאות היה קשה כברזל, אז לא הועילה שום אמתלא בעולם… ויודעים היו שם, שאז אין עצה ואין תחבולה נגד רצונו, הלא המרו את פיו! אז הביע חפצו ברמיזה קלה, ומיד נתקיים… והוא בכבודו ובעצמו גילה לנו את הסוד. הוא היה אומר: בשעה שאני הולך לקיים מצוַת סנדקאות, זוכר אני את האיזמל, ותיכף ומיד הנני בבחינת פחד, ועל-כן רצון יראיו יעשׂה.

והצטער מאד שנתגלה הדבר, ואמר שבגלל זה לא יאריך ימים על הארץ, לפי שהוא משנה סדרי בראשית ומבטל פסקי הפמליא של מעלה, ואם יאריך ימים ישוב העולם כולו לתוהו ובוהו…

ואמנם צריך היה הדבר להיות בסוד, אך חברך חברא אית ליה…

לי נודע הדבר באופן פשוט מאד; גבאו ר' משה היה גיסה של אשתי הראשונה, הוא גילה לי את הענין… הצדיק ראה באספקלריה המאירה, שבגד בו ר' משה, והעבירו לחצי שנה… ולא יכלו אנשי-שלומנו לראות בצערו של ר' משה, וַישתטחו לפני הקדוש, וַימחול לו, וישיבהו על כנו כמקודם…

אך גם זה אינו שייך לעניננו. די שלי נודע הדבר בראשונה, מעצמו מובן, ששמרתי את הדבר בלבי, חכּיתי לעת מצוא. הן לא אטריח את הצדיק בשביל דברים של מה בכך. ואז גר הייתי רחוק פרסא אחת מווֹרקא, אשתי הראשונה היתה עוד בחיים, ומצבה לא היה ברע. אמת שקשתה לפעמים הפרנסה כקריעת ים-סוף, אך סוף כל סוף היה לחם לאכול ובגד ללבוש. לאשתי הראשונה היה “מעמד” בשוק, ואני הרוַחתי גם כן מעט מזער על ידי שדכנות… מלבד הטף, עוד היה זוג סמוך על שולחננוּ, בתי הבכירה… בעלה היה למדן מופלג ועוסק כל היום בתורה… ומה היה חסר לנו?

ויהיה היום וחתני היה בגוּר, והיום יום שוק, ואשתי על מעמדה, ובתי מקשה לילד… פטר רחם… יום השלישי לחבליה… ביילא-מאשי המילדת אובדת עצות היא. לא הועילו קרני-דאומנא, לא הלחים ולא היבשים, וחייה תלואים מנגד. ומה אומר ומה אדבּר, אם גם הקזת דם לא הועילה! פתאום – קרן-אור באפילה! השמועה עשתה לה כנפים, כי הקדוש בא למצוַת סנדקאות, וַתּחי רוחי… ואני תפלה שיחַיֶהָ הקב"ה אך עוד חצי יום, חצי יום… כי הרשות לראות לפַנַי-ולפנים ולראות פני צדיק נתּנה רק כשעה חדא קודם הסנדקאות… ותפלתי נשמעה… איזה שעות קודם לזה הוקלו המכאובים, בתי שבה מעט לאיתנה. וַתגרש את אִמהּ אל מעמדה בשוק, ואוַתר אני לבדי אתה… ותקרא לי לגשת אל מיטתה… יש לה מה להגיד לי… ומה הגידה לי? נשים קלות-דעת, נשים פתיות; בשעת לידתן כועסות הן על הבעלים ונודרות הנאה מהם, כידוע… “שמוליק, – אמרה לי בלחש – לא מצא חן בעיניה מעולם, אל החופה הלכה כאילו כפאה שד, נשׂוא פניו לא יכלה, לזרא היה לה”… ואת אמה שלחה מפניה, מיראה… האֵם אכזריה היא… גם בעמדה תחת חופתה בקשה להכותה…

אנוכי, כמובן, מדבּר אל לבה, פותר את חלומותיה לטובה… מסַפּר אני לה, כי כבר הכּוֹל נשמע, הכּוֹל נודע, כי זהו אמנם קרבן החטאת… לפי שישנן נודרות ונשבעות, וכדומה… אבל הלא “אין אדם נתפס על צערו” ומה גם אשה… אך היא באחת: בחלה נפשה בשמוליק… ואיננה צריכה לא לנדרים ולא לשבועות, כי מלאך-המות עומד אחר הכותל, והוא יגאלנה…

מעצמו מובן, שלא שמתי לב להבליה, אחרי רואי בחוש כי הוטב לה, כי לחייה התאדמו, עיניה מבריקות ושכלה צלול, ועד הסנדקאות אך כחצי שעה… עיניה זולגות דמעות, ואני שמח… כי יפה היתה באותה שעה, יעלת חן באמת…

וחתני יושב על יד מיטתה ושומע את דבריה, ומשוחח אתה… את המילדת שלחתי החוצה לקנות עריסה בשביל הילד אשר יוָלד, ועיני נטויות אל השעון, מתי תגיע שעת הפלאות!

לבי מתגעגע בקרבי לרוץ אל הבית, אשר שם יתבודד הקדוש, לראות את ההכנות, לדבר עם הגבאים וביחוד עם שאֵר-בשרי ר' משה; אך איככה אעזבנה לנפשה גלמודה ועזובה בעיר? כי יום השוק אצלנו אך פעם אחת בשנה, והוא יומא אריכא של שלושה ימים רצופים, וצינור השפע היחיד והמיוחד לכל בני העיר לכל ימות השנה… ויום השוק הוא יום הצום, לא יאכל איש לחם ולא ישתה מים, גם שינה לעיניו לא יתן, והילדים והחולים והיולדות נעזבים אז לנפשם… גם אצל הקדוש, מובטח אני, שלא היה איש… ועל כן – הנני מחכה.

אך פתאום הורע מצבה… באחזה בידי, נופלת היא אחורנית על הכר, מעוָה את פניה, מלחייה נס כל נטף דם, כפעם בפעם התחלחלה, ותהמה כחליל… הנני צועק ואין עונה… אין קול ואין קשב, אך מבעד החלון אשמע שאון השוק, כשאון היער ביום סופה… בתוך עיר הומיה, בתוך אחי ובני עמי והמון המוני אִכּרים, נעזבים אנחנו כמדבר שממה… הנני חפץ לפתוח את החלון, לקרוא לעזרה, אך היא מַחזקת בידי בשארית כוחה…

ופתאום והשעון משמיע את השעה השתים עשרה, את שעת הרצון לפני הצדיק. הנני מושך את ידי מתוך ידה בחזקה ונס החוצה… בית בעל-הברית היה בקצה העיר השני, ואני רץ ודורס אנשים, ומהפך צרורות של סחורה, ומקפץ על עגלות… הנני טשׂ, ובכל זאת ארכה לי העת, כמדומה לי שמאה שנים אני רץ… תקופת תמוז, ואני במרוצתי מרגיש קור וקפאון בכל איברי… הנה הנה! כבר רואה מרחוק את הבית… את ביתו של צמח בעל-הברית… ולב יודע מרת נפשו, לבי דופק בקול פחדים, מרגיש אני ששם יציאת-נשמה… הנה החלון הראשון, לא ארוץ עד הדלת, אין לי פנאי, בעד החלון אקפוץ, הנני רץ אל החלון, אבוא כגנב, כגזלן… את שארית כוחי אאסוף, עוד קפיצה, עוד קפיצה אחת… ובאזני מצלצל קול החולָה, קול קורא: אבא, אבא… ואני מקפץ – –

נשימת המסַפּר פסקה, וישאף רוח בחזקה, אז השפיל עיניו ורסיסי דמעות נאחזו בריסיהן… והוא מוסיף בלחש שברון:

– לכבוד הקדוש תיקן ר' צמח את בדק הבית, ועל פני החוץ מוטל גל אבנים ואשפה… נפלתי, הנה האות על מצחי עד היום… נפלתי ולא יכולתי קום… לקול מפלתי באו הגבאים, וישאוני וַיביאוני אל הצדיק…

– שלוחי מצוה אינם נזוקין, – אמר הפה-קדוש, אמנם, אני שבתי חיש לאיתני, אך בשביל בתי איחרתי את המועד… בשובי מצאתי אותה מוטלת מתה על הארץ… מי יודע אם נפלה מעל מיטתה באחוז בה חבלי-מות, או אני משכ-תי-ה…

דממה, כל אחד מאתנו מרגיש אבן מעמסה על לבו, אך “המשכיל” התנודד כרגע:

– נו, ברוך דיין האמת? ואיפה העשירות?

המסַפּר מוחה בכנף בגדו את דמעות עיניו ומסַפּר הלאה:

– כל זה ספּרתי לכם, להוכיח, כי שוא עמל אדם, אם לא הוכרז עליו מן השמים… למן העת ההיא השׂתרגו צרות שונות על ראשי – אחרי בתי הלכה גם אשתי הראשונה לעולמה, ה“מעמד” הולך וכלה בידי… גבר לבדו… ונשארתי עם הטף בלי פת לחם… וָאקח לי אשה אחרת… נשאתי אשה זקנה, לבל תלד בנים ובנות, ותשים לבה אך אל המעמד, להחיותנו ברעב… אולם המקח היה מקח טעות, מדי שנה בשנה הרתה וַתּלד בן או בת… בין כך וכך ו“המעמד” הולך הלוך וחסוֹר, כי גם ימי השוק הולכים וחסרים, ואז אמרתי בלבי: יבוא הקץ, אשליך את השדכנות אחרי גוי, ילך המעמד לאבדון, ואני אהיה לעשיר, ואשב כל היום ואעסוק בתורה. ואיך אהיה לעשיר? באופן פשוט, כותב אני אל מי שהיה גיסי, אל ר' משה הגבאי, “במטותא ממך, ר' משה, חוס עלי ועל עוללי, והודיעני מתי תהיה סנדקאות”…

לא עבר חודש ימים ושליח מיוחד בא, ובשׂורה בפיו, ואני רץ לווֹרקא, ואיני מתעכב אף רגע, ורץ תיכף ומיד להיראות פני הצדיק.

– ועוד הפעם גל של אשפה? – צוחק המשׂכיל.

המספר מביט אליו בעין זועמת ואומר:

– הקדוש ז“ל היה מקפיד מאד על הנקיון והטהרות, ידוע ליודע ח”ן, שכל עבודתו היתה בטהרות….

– ראו נא – קורא המשׂכיל – איך הוא מסתכל בי! נבלה סרוחה! מחוצף! ומי היה בעוזריך בבואך הלום ערום ויחף ורעב? החסידי ווֹרקא תמכו בידיך, או אני? הגידה?

הוא מסב פניו אלי וקורא:

– ועד היום הזה מה הוא? מלמד לבני! אם אקח את בני ממנו, ימות ככלב ברעב…

המספר שותק ואני מתערב בדבר:

– ספּר נא, ספּר ר' קרוב… למה תשית לב להתּולים?…

– ראה נא, ראה, – פונה המספר בתלונה אל המשׂכיל – הן גם הוא ה“כותב” שלנו (הוא מורה עלי באצבע), משׂכיל הוא… והכרת פניו ובגדיו, יענו בו כי הוא משׂכיל גדול ממך… בלי ספק אינו מאמין כמוך, ואולי עוד פחות ממך, ובכל זאת לצון לא יחמוד לו… הרשות לכל אדם לחַוות דעה אחרת. הרמב“ם ז”ל לא האמין אפילו בשדים, במה שעינינו רואות בכל יום ויום… אך איך שיהיה, בדברים כאלה צריך לדון בכובד-ראש ולא בקלות-דעת… ולא להתלוצץ, הלא זה הוא, זה מעשה רע…

– יהי כן, – עונה המשׂכיל רכות – אך כלה דבריך.

– לא אאריך עוד… באתי לפניו… בלי פתקה, בעל פה… אף גם בלי פדיון, כי אז, קודם הסנדקאות, הוא בבחינת “לא יועיל כל כופר, כלפי מעלה או כלפי מטה”… אולם פני הקדוש היו נוראים; חיל אחזני, ידי ורגלי רעדו. עומד אני לפניו, אך לפצות פה לא אוכל… והוא צועד אנה ואנה בחדרו.

פתאום התעורר:

– מה אתה רוצה? – שאג כארי.

– עשירות!

הקדוש לא שמע היטב את גמגומי.

– מה, מה אתה דובר? עשירות?! – שאל וקולו קול רעם בגלגל.

– לכל הפחות פרנסה – עניתי בלחש…

– מה פרנסה? – נתן עלי שלישית בקולו.

– לחם לאכול….

והוא דובר בי ורץ הנה והנה בחדר.

– בסך הכּוֹל מה אתה חפץ? – שאל אותי מרחוק.

– שבני יוסף יהיה ללמדן – –

צעקתי בקול, אך חי נפשי, כי לא אני צעקתי, אך איזה קול זר פרץ מקרב לבי, כי אני נפוגותי ונדכאתי, ולשוני דבקה לחכי.

ולא יותר… בשבוע השני נסתלק…

וכי הרבה היה חסר לי לעשירות? כמלוא השערה! לולא הפחד… לו יכולתי לעמוד בדעתי, לו שפתי ברור מיללו… אך לבי נהפך בקרבי…

וזה גם זה לא עלו בידי…

לעשירות לא הגעתי, כי לא ביקשתי, ובני יוסף אינו רוצה ללמוד… והכּול בידי שמים. חוץ….

קול המסַפּר נקרע.

– והיוצא לנו מדבריך הוא, – קרא המשׂכיל – שאסור להשאיר גלי אבנים ואשפה בחוצות, שאין עזר מאת הקדוש בלי פדיון, והעיקר שאין לפחד מפני צדיקים…

צלצול מכה רבה.

המלמד האומלל סטר על לחיו של המשׂכיל איש חסדו…

ט. היתום

בנו של בעל הבית, הנער היפה, תנועותיו המגוונות ופאותיו המסולסלות והמלאות נוצות לא ימושו מזכרוני. הנו עומד לפנַי ובכפו ירק-בצל, ועיניו זולגות דמעות: עוד אחד! או שומע אני את המית קולו באמרו קדיש, את ניגוּנו הרך והעמוק, החודר אל מעמקי הלב.

ובהכות החסיד את המשׂכיל, ראיתי את פני הנער והנה הפכו ירוק מפחד, ואתפושׂ בידו, ואוציאנו מן הבית.

– נלך מעט לשׂוח.

– לשׂוח? – גמגם בתמיהה.

– האינך הולך לשׂוח?

– עתה אינני הולך… בהיות אמי עליה השלום, בחיים, היתה לוקחת אותי בהלכה לשׂוח בשבתות ומועדים… אבי, ה' יאריך ימיו, מצווה לקחת ספר ולעיין בו בכל שעה פנויה…

והמלים האלה, בסיגנון של זקן, נאמרות ברעד ובתמימות יחדיו.

הננו במאפל האכסדרה. על פני העששית אשר על הכותל מרחפים קווי אור דקים בצורת “מגן דוד”. לא אוכל לראות את פני הנער, אך ידו רועדת בתוך ידי.

יצאנו החוצה.

השמים תלויים ממעל להעיר כשמלת תכלת עם כפתורי כסף; בעיני הנער ההולך אתי נדמו בלי ספק לפרוכת משוזרת ברצי-כסף… בחלומו הוא רואה בלי ספק כיס של משי כזה לתפילין שלו; כעבור חמש או שש שנים יקבל, בלי ספק, מתנה כזאת מאת הכלה שלו…

אחרת היא העיר באישון לילה.

גלי האשפה, הבתים המחשבים לנפול, נעלמו בדממת האופל ואינם. ומבעד לחלונות ולדלתות פתוחים נשקפים הכירים בעינים מפיצות אור ארגמן…

על הכירים כבר יעמדו בלי ספק קדירות מים, מוכנות לבישול תפוחי-אדמה או איזה מרק עיסיוֹת עם שעועית. לפי הסטאטיסטי“ק עולה בטישוביץ ההכנסה לנפש אדם 37 1/2 רובל לשנה, בערך 10 קוֹפּיקות ליום. אם נביא בחשבון שכר לימוד, כלי-בשׂר וכלי-חלב וכלים של הפסח, הוצאות לשבתות השנה ולמועדים, לאיזו מחלה שלא תבוא, ול”יהודים טובים", ועוד הוצאות שונות – אז נבין על נקלה, כי מרק בשׂר הוא חזון יקר מאד על הכירים, וכי את תפוחי-האדמה אוכלים על פי הרוב בלי שומן…

יש גם בתים עיוורים, בלי עינים, בלי כירים שבוערת בהם אש… שם – פת-לחם ודג-מלוח או פת-לחם בלי דג-מלוח, ואולי קריאת שמע בלי דג-מלוח ובלי לחם… באחד הבתים העיוורים עומדת בוַדאי האלמנה הזקנה, אשר צרכיה מועטים ותכריכיה מוכנים… היא קוראת את הווידוּי הגדול ומכה בידה הכחושה על חזה הכחוש… ואולי תמוֹד עתה במחשך את תכריכיה על בשׂרה, למען דעת אם אינם צריכים תיקוּן.

הנני רואה אותה… היא עומדת בתכריכיה, תפושׂה מחשבות וזכרונות… מעיניה הנדעכות מתגלגלת דמעה על לחייה הרזות… זוכרת היא את יום חופתה, את השמלה הלבנה, המוקפת פתיל זהב… והיא צוחקת באישון הלילה:

– מה מעטים הם צורכי האשה!

אחרת היא מחשבת היתום. ברוקדו על רגל אחת, הוא מתבונן אל הירח, השוחה בגאון אצילים מעב קל אשל משנהו.

– למה נאנחת, יתום? הראית כוכב נופל ממרומים וצולל בשאול תחתית?

– לא אדוני, חפץ אני שיבוא המשיח.

– ואז?

– אז תגדל הלבנה ויהי אורה כאור השמש!… בכל פעם – יתוַדה לפני בתום לב – כאשר אביט אל הלבנה, אתמלא רחמים עליה… אמנם חטאה בשפתיה, אבל מוסרה יארך מאד, מאד… הלא האלף השביעי הולך וקרב….

היתום הזה אך שתי בקשות לו: מאביו שבשמים – שתגדל הלבנה, ומאביו על האדמה – עוד ירק בצל!

וחשק נמרץ התעורר בי בקרבי להגיד לו: הנח, נער! עוד מעט וישׂא אביך אשה אחרת ואתה תהיה לבן-חורג, ואז תבכה לא מרחמיך על הלבנה, כי אם מחוזק יד אם-חורגת, מרעב,מצמא… שכח את הלבנה ואת הבצל יחדיו… והכון למלחמה בעד פת לחם! – אך עצרתי ברוחי…

יצאנו את העיר. מנאות השׂדה קידמתנו נשימת האביב, הנער הראה לי באצבע עץ, ונשב תחתיו. הוא יודע את העץ, בלי ספק היה יושב תחתיו עם אמו בעודה בחיים… היא הגידה לו, בלי ספק, מה גדל על התלמים הצרים של שׂדות האכּרים העירונים והוא מראה לי באצבע: חיטה, שעורה, כוסמת, תפוחי אדמה – –

– ופה יצמחו קוצים… הישנם גם אוכלי קוצים? – שאל הפילוסוף הקטן, הדורש לכל תכלית.

– החמורים אוכלים אותם…

– ומדוע – הוסיף לשאול – הכין הבורא לכל מיני בריאות מיני מזון מיוחדים?

– ילד! – עניתי – לוּ היה לכול מזון אחד, הלא היינו שווים כולנו…

י. הרב מיארטשוב

הוא שמח בחלקו. משׂכורתו ארבעה רוּבּל בשבוע, ויש לו די והותר. מה יחסר לו? בני ביתו: זקן וזקנה… לפנים היה דיין מורה-צדק באחת הערים הגדולות, וגם שם היה מקבל ארבעה רוּבּל לשבוע, אבל שם היו צרכיו מרובים, שם הכול ביוקר…

– הגע בעצמך, סעודת שחרית – למשל: גריסים בחלב, חצי ליטרא בשׂר בצוהרים, בערב חמין ופת לחם יבש – והכיס ריק בחצי השבוע! נהרא נהרא ופשטיה! סעודת-הצהרים בערים הגדולות היא סבּת העניות! כאן איני משועבד אל הכרס כל עיקר… היא לא תחלה אם אמתין עד הערב. בבוקר מעט חמיצת סלק, ובערב – בשר. כך נוהגים כאן, ומנהג כשר הוא, שנאמר: בערב תאכלו בשׂר!

אין קץ לשמחתו על עוזבו את העיר הגדולה עם המון דאגותיה.

– לי – אומר הרב – גם שם לא יחסר כלום. עיקר היקרות הוא הבשׂר, והוא בטבעו אינו אוהב בשׂר; הבשׂר הוא מאכל גס, מאכל כבד. בימות החול אוהב הוא מעט חלב חמוץ, בצל, ובהן-צדקו, שהוא מוקיר את החלב החמוץ מכל מעדני פורים; שלא להוציא את הכרוב, הוא אוהב בטבעו אך את המאכלים הפשוטים, אבל הרבנית – הלא איננה אתנו, ואינה שומעת – הוא מביט אליה בשחוק – אין אשה מתקנאה עתה אלא בקדירת חברתה, עליה היה רע המעשׂה: היתּכן, שאשת השוחט תבשל מעדנים ולה אין גם עצם יבשה… חטאת הקהל לא תוכל כפּרה! פה, ברוך-השם אוכלת כל העדה בשׂר כבשׂ, פשוטו כמשמעו, ואין קנאה ואין צער…

– קנאה, צער!… רוטנת הרבנית.

– יודע אני, יודע – צוחק הרב וראשו הקטן נע ועיניו נרטבות – יודע אני, שלא לשם הגוף העכור קינאת כי אם לכבוד התורה הקדושה. הנשמע כזאת? הלא הדיין גדול הוא מן השוחט, והשוחט מתענג על רוב טוב והדיין חסר-לחם… האין זאת… אבל מה דהוָה הוָה! בכאן פטור אני מכל זה. אין שוחטין בכל ימות השבוע!

וביותר הוא שבע רצון מן האוויר, בערים הגדולות לא נאה לבעלי-הבתים לדור בבתים קטנים, כי אם בבתים גדולים… באמצע ידורו העשירים. מתחת להם במרתף וממעל להם מתחת לגגות – העניים והאביונים. ובתוכם, מובן מאליו, שמשי הקהילה… ויושבים צפופים, דחוקים כעופות, רחמנא ליצלן, בלול… ומאין יהי אוויר לנשימה? “בימות החמה חשבתי, כי נחנק אני… הרבנית גנבה ממני את טבק-הריחה, אך נאלצה להשיבו לי, כי הרגל נעשה טבע, ובלי טבק-הריחה אינני אדם מן הישוב… גם לעיין בספר לא אוכל בלי ריחת הטבק”… ואם גם לא יריח, צריך הוא לגלגל בידו את הקרן… ועל אחת כמה וכמה בשעת הדבּוּר! בלי זה אובד-מחשבות הוא ומגמגם בלשונו.

ומה גדלה שמחתו בראותו את הרחוב ביארטשוב. רחוב גדול, מעלה עשׂבים! – אז חפץ “לצוות למנגנים לנגן לפניו” – אך למה לצווֹת, אם המנגנים הובאו מקומארוב לקבלת פניו! הוא משיב את נפשו בהביטו אל הבתים הקטנים כאגוזים, אל בתי העץ הנמוכים, המפיקים תום וענוָה… יש אמנם בית אחד גדול מאוד ובית-חומה – אך הוא של הפריץ.

ואיך לא ישמח בבתים הקטנים, אם אין לו צורך לעלות במעלות?… בטבעו הוא גבר חלש, כשל ברך… ולוּ דר בעיר הגדולה עוד שנה אחת, מובטח הוא שחלה ברגליו.

והעיקר הוא – המנוחה השאננה! אין פרץ, אין צוָחה, גם כלב לא יחרץ לשונו בכל ימות השבוע. וגם שאון ילדים לא ישמע… שם בחצרות וגם בחוצות – פורים כל ימות השנה! חבר בחורים משתוללים! פה בסך-הכול כשלושים ילדים, כן יחיו וכן ירבו, ושישה מלמדים מנצחים עליהם! – אין קול ואין קשב!

וברכת ה' – עיר בלי מחלוקת!

ישנם אמנם שנַים בעלי תכלת, ואני תפילה שיאריכו ימים… כי אחרי מאה ועשרים שנה, במותם, יפקוד עווֹן התכלת והיה לסלע מחלוקת… אך היום ההוא ירחק בעזרת ה', ועתה – השקט ובטחה!

ואנשי העיר אין להם פנאי. טרודים הם ממוצאי-שבת עד ערב-שבת מחוץ לעיר. הסוחרים סובבים בכפרים למשא ומתן, גם בעלי-המלאכה יסוֹבּו בכפרים לבקש עבודה – רובם חייטים, עושי כובעים, פּרוָנים – בכל יום ראשון בבוקר השכם יוצאים כולם לדרכם. בצאתם את העיר פושטים הם את מגפיהם ושמים אותם בשׂקיהם ומפשילים על כתפיהם, ומתפזרים איש לדרכו מקצהוּ. בערב שבת עם חשכה הם שבים… גם השוחטים שלנו סובבים בכפרים לשחוט עגלים.

למחלוקת עלולים אך ימי השבת והמועדים; יש שתפרוץ איזו מחלוקת קלה, אך לידי תבערה לא תבוא; אינם מסוגלים עוד לזה… אין להם לא כוח ולא עזות… ה“עולם” עייף ויגע, ושנת השלוָה נסוכה על כל העדה…

ועל כן יכול הוא לשבת במנוחה ולעסוק בתורה לשמה…

בלי מחלוקת כל עיקר אמנם אי אפשר; לפעמים יקרה ריב בינו ובין השוחט. אבל ריב לשם שמים…

חזון ה“שאלה” אינו נפרץ בעיר, שאלה היא מילתא דילא שכיחא… אין תערובת! בכל ימות השבוע משתמשים בכלי חלב, ולשבת – בכלי בשׂר. בשׂר וחלב בבת-אחת על הכירים לא יתּכן. שאלת הריאה – פעם אחת בשנה, ועל-כן אם אִינה ה' לידם שאלת הריאה, ישׂישׂו בני מעיהם! אם יתגלגל הדבר, יוציאו מן הארון את כל הש"ס והפוסקים עד האחרון שבאחרונים, אז חוקרים הם עד תכלית, ולא יימלט שלא יבואו לידי מחלוקת… ואמנם – השוחט (אומר הרב בשחקו קל) הוא עיקש גדול, עיקש ופתלתול, וכידוע כל הפוסל במומו פוסל, ועל-כן הוא אומר שאני העיקש… ומה איכפת לי?

בראשונה הצטער פה על שני דברים: על השמרים ועל הבית, והכול מצד הרבנית תחי' (עוד הפעם הצצה וחיוך). ומעשה שהיה כך היה: כשבא לכאן, הוּשוָה עם הקהל לרעות את צאן עדתו בעד ארבעה רובּל-כסף לשבוע, כי הרב הקודם היה מקבל את המשׂכורת הזאת, ומלבד זה היתה לו הכנסה ממִמכּר השמרים – דבר זה העלימו ממנו, והוא לא ידע… אולם ב“שבת הגדול” הראשון דרש דרוש נפלא על מאד על דבר חמץ בפסח, והעיקר על דבר המשהו, והדרוש לקח את לב העדה, כלומדים כבוּרים…

– כן הוא, – מטעים הרב את דבריו – כל הנשמות היו במעמד הר סיני, ושם נשמע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, והנשמה, אף-על-פי ששכחה, בכל זאת מרגשת היא נועם התורה הקדושה, ששמעה על הר סיני, ויודעת כי היא מהני מילי מעלייתא…

ותיכף אחרי הדרשה, באותו חול-המועד עצמו, הוסיפו לו ה“פני” את ההכנסה מן השמרים.

באותו הרגע (מתוַדה הרב) נכנס בו ניצוץ של גאוָה, ותיכף ומיד קיבל את עונשו בצדו… צרות צרורות סבל על ידי השמרים; כל ימי השבוע היו לפניו ריבות וסכסוכים בין בעלות-הבתים והרבנית שתחי'. בכל ימי השבוע התאוננו באזניו – האחת על חלות קשות, השנית על חלות כבדות, והשלישית יצאו לה מן התנור חלות קשות ומתפוררות; וכולן מאשימות פה אחד את הרבנית, כי שמה היא מים בשמרים. וכי אני יודע? אני לא ראיתי את יציקת המים, הרבנית אומרת כי אינה יוצקת מים… ומה לי לעשות? האפסוק דין בריבות עם הרבנית? הנני עושה פשרה… בערב-שבת הנני מחליף לראשונה את חלותיה בחלותי, ולהאחרות אני מוסיף שמרים, וכן בכל ימות השבוע… ובכן – צרות צרורות… ומה עשה הקדוש ברוך הוא לחלצני מן המיצר? אחד החייטים קפץ בראש וַיבא שמרים כבושים – וַתּחדל ההכנסה…

ומעשה הבית כך היה…

לא אחת ושתים ראה, כי הרבנית צוברת לה כסף… מה איכפת לו? תצבור ותטמון… אפשר שהיא רוצה לקנות מתנה לנכדיה, כי ברוך-השם מצב הבנים בטוב… יהי כן… בעיניו הדבר אינו שוֹוה להתעסק בו… הקמצנות מידה מגונה… הוא פוסק הלכה כבית הלל: ברוך ה' יום יום… הוא שמח בחלקו, ואינו מתיירא שמא יתהפך הגלגל… אך הוא שונא את המחלוקת. הרבנית חפצה לצבור, תצבור ותטמון. פעם אחת עלה על לבו, אולי מכינה היא לעצמה ליום אחרון; מנהג הוא אצל הנשים הצנועות. דעתו אינה נוחה מזה, אבל אינו מתערב…

ועסק השמרים היה אז בטוב, ופעם אחת ספּרו לו בהיותו במרחץ, כי הרבנית קנתה עצים לבנין!

– אמרתי, מהתלים הם בי, אך באתי הביתה, והנה באמת נכון הדבר! כבר הזמינה לה גם אומן, ובשבוע הבא תתחיל לבנות את הבית…

יהי כן, תעשה את חפצה. הוא לא יתערב מטוב ועד רע.

וכן היה, הרבנית בנתה ביתה, וכאשר נגמר כל הבנין וכל כלי הדירה הובאו אל הבית, לקח עם השמש את צרור הספרים וַישׂאם הביתה….

– יהי כן, מה איכפת לי, הנני “בעל בית”!

אולם מביתו עד בית-המדרש היה מרחק רב.

– ולא עליכם, לעת זקנתי, ברכי כושלות… ספרים רבים אין אתי, ובפרוץ המלחמה עם השוחט, פשוטו כמשמעו – אין כלי זין… לקחת מבית-המדרש אסור בחרם חמוּר מקדמת-דנא, ולא רק להרב, כי אם גם לראש הקהל. כן נעשׂה והנעשׂה אין להשיב… ושומר נפשו ירחק מזה…

– הרבה הצטערתי על זה, והרבה בטוּל תורה היה לי מזה…

– מה עשה הקדוש ברוך הוא? נפלה דליקה בעיר, והרבה בתים נשרפו ושלי בתוכם… אמנם, לבעלי-הבתים לא היה כל היזק מזה, כי בתיהם היו מבוטחים באחריות, אך הרבנית לא עשתה זאת, ועתה הקצה לי הקהל מדור בפני עצמי בבית-המדרש….

והנני דר עתה בד' אמות של הלכה…

יא. לאשטשוֹב

בליל-קיץ אפל, כחצות, באתי אל העיר. עוד הפעם רחוב מרובּע, מוקף בתי עץ ואבן. אך באמצע השוק המון אבנים לבנות; מה זאת? אך כאשר קרבה אליהן העגלה – והנה האבנים תנענה, תמושנה ממקומן תנשׂאנה ותהיינה לבעלות קרנים… עדת עזים לבנות!…

ועדת העזים חכמה מעדת טישוביץ… אחת ושתים הרימו את ראשן, התבוננו עלי בעינים מתנמנמות, ודי בזה. העדה שבה למנוחתה, אף כי הנני איש הסטאטיסטי"ק…

עזים מאושרות! איש לא יעליל עליכן מאומה! ועל-כן לא יפיל עליכן פחד הסטאטיסטי"ק אמנם שוחטים אתכן, את העזים… אך על מי לא תעבור כוס? נעלה מעל כל ספק, שיסורי העזים הם אך אחד משישים מיסורי טישוביץ…

זוכר אני את אשר אמרו שם: בלאשטשוב תעשה את מעשׂיך על נקלה… העדה שוקטת ושאננה… איש לא יספור את צעדיך… הקהל ועדת העזים שווים המה… כאלה כן אלה שקטים שאננים.

אך בעל האכסניה אומר, כי לא נקל הדבר.

– התחזור על כל בית ובית, התלך מחצר אל חצר, מדירה אל דירה?

– בלי ספק!

– מי יתן ויענו רכות!

– ולמה יענו קשות?

– היהודי איננו אוהב לפתוח את כיסו לפני איש זר ואיננו מונה את כספו בכלל.

– מפני הברכה?

– לא, מפני הקללה – בהיותו בטוח כי יימס…

יב. הנסיון הראשון

בבוקר השכם נתמלאה האכסניה… שמי הולך לפני. הנני עושׂה נסיון. אני פונה את אחד הבאים בברכת צפרא טבא.

– צפרא טבא, שלום עליכם!

בעצלות מושיט הוא את ימינו ונוגע בידי בראשי אצבעות קרוב.

– שמך, רב קרוב?

– לוי יצחק.

– שם משפחתך?

– למה לך לדעת את שם משפחתי?

– וכי סוד כמוס הוא אצלך השם?

– חס ושלום, אין לי, ברוך השם במה להתבייש… אבל גם הסטאטיסטי"ק איננה סוד כמוס, ותוכל להגיד לי…

– וכי אינך יודע?

– בדיוק אינני יודע…

– הלא תוכל לדעת את השאר על פי דוק ותשכח…

– בּרנפּלץ – עונה הוא מבויש מעט.

– אשה?

– “אֶט”…

– מה זאת אֶט"…?

– הוא חפץ לגרש את אשתו – עונה בעדו איש אחר.

– כמה בנים?

מוכרח הוא לעשות חשבונו: “מאשתי הראשונה… שלי… שלה… מאשתי השניה… שלי… שלה…”

– יהי שישה…

– למה “יהי”! האינך יודע בדיוק?

רואה אתה, זה “הדיוק” איננו מוצא חן בעיננו… למה לך לדעת בדיוק? וכי פקיד אתה ומתחייב בנפשך, אם לא תדע בדיוק? ואולי משלמים לך לגוּלגולת? היבוא אחרי-כן רואה חשבון ויבדוק אחריך? מה זאת “בדיוק”?

הגד “בהמה” הגד! אם החילות – גמור! – אומרין לו מן הקהל.

הוא סופר עוד הפעם וגומר:

– תשעה.

– כמה בנים וכמה בנות?

– ארבעה בנים וחמש בנות, יחיו…

– וכמה נשׂואים ונשׂואות?

– גם זה יבוא בסטאטיסטי"ק?… הלא תוכל להגיד לי לאיזו תכלית!

– אמור, אמור! קוראים הנאספים בקוצר-רוח.

– שלוש בנות ושני בנים – עונה אחד בעד הנשאל.

– שוטה שבעולם! וישראליק?

– הן לא היתה החתונה.

– שוטה! בשבת זו יעלה לתורה…

ואני שואל:

– וכמה מבניך עבדו בצבא? ואתה בעצמך, העבדת בצבא?

– אני משוחרר… ארבע מאות נתנו כופר פדיוני… לוּ היו כעת בידי – הוסיף באנחה.

– ובניך?

– הבכור יש לו תפיחה תחת עינו ושבר לא גדול… מחלתו נחקרה בשלושה בתי-חולים, ואך מן המחנה הושב הביתה… ההוצאות עלו יותר מהוצאות החתונה… השני יש לו זכות ממדרגה ראשונה, והשלישי עובד בצבא…

– ואיפה אשתו, הלא נשׂוא הוא?

– מסתמא אצלי, למה תשאל.

– הלא יכלה לשבת בבית אביה…

– אביה קבצן – ענה בבוז.

– ואתה בעל בית?

– בלי ספק!

– מה שוֹויוֹ?

– לו עמד בזמושץ, כי אז עלה ערכו לאלפים, פה אין לו שום ערך…

– בעד מאה רוּבּל כסף תמכרנו?

– חס ושלום! נחלת אבות! לוּ נתנו לי חמש מאות, כי אז… אולי… הייתי יכול לשׂכור לי דירה ולעשׂות איזה עסק…

– ובמה אתה מתעסק כעת?

– במה אני מתעסק? ובמה יש לי להתעסק! היש עתה איזה עסקים טובים?

– ובמה אתה מתפרנס?

– חפץ אתה לדעת, במה אני מתפרנס? אני מתפרנס… אני חי…

– ומהיכן הנך חי?

– מהשם יתברך, הוא נותן ואני אוכל…

– וכי הוא זורק לך מן השמים?…

– בוַדאי! זורקים מן השמים… האינך יודע? צא וחשוב! לכלכלת ביתי נחוץ לי לכל הפחות ארבעה רובּל, לכל הפחות… מן הבית יש לי – כשנים-עשׂר רובּל לשנה… חדר אחד אני משׂכיר… מזה אני משלם תשעה מסים, חמישה לתיקוּן בדק הבית, נמצא שאני חסר כשני רובּל…

והוא בא לידי גדלות:

– תהילה להשם יתברך. כסף אין לי… לי אין כסף, אין כסף לכל היהודים העומדים בזה… אולי יש כסף להאשכנזים בערים הגדולות – לנו בכאן אין כסף! מלאכה איני יודע… גם אבותי לא תפרו מנעלים, ובכל זאת, ברצון השם יתברך, הנני חי; וחי אני כך בעולם הזה יותר מחמישים שנה, בעזרת השם! ואם בנותי מגיעות לפרקן, הנני משׂיא אותן, ומרקדין לפני הכלה כדבעי…

– כללו של דבר – מה מעשׂיך?…

– יהודי אני, יהודי פשוט ולא יותר… הנני עוסק בתורה, הנני מתפלל… במה עוסק היהודי? אחרי תפילת השחרית ואחרי התפילה בבוקר, הנני יוצא החוצה…

– אני עושׂה בכל הבא לידי! אתמול, למשל, שמעתי דרך הלוּכי, כי יונה הארוך חפץ לקנות בשביל אחד ה“פריצים” שלושה אילים; ביום המחרת כהנץ החמה רצתי אל פריץ אחר, שאמר פעם שיש לו אילים יותר מדי; עשׂיתי שותפות עם יונה הארוך והרוַחנו כל-אחד כעשׂרה זהובים!…

– אם כן סרסור אתה?

– לאו דוקא! לפעמים יעלה על לבי ואקנה כור חיטים…

– ומתי עולה על לבך?

– בשעה שיש לי מעות.

– ואם אין?

– אני משתדל שיהיו לי…

כללו של דבר, אחרי משא-ומתן ארוך נודע לי בברור, שר' לוי יצחק בּרנפּלץ הוא קצת “דיין” ויושב ב“בוררות”, קצת סרסור, קצת סוחר, לעיתים גם שדכן ולפעמים – גם הולך בשליחות.

מכל המלאכות הנזכרות והנשכחות יש לו פת לחם בדוחק בשביל בני ביתו וגם בשביל אשת בנו, אשר בעלה עובד בצבא, כי אבי האשה קבצן גדול הוא…

יג. נסיון שני

מוליכים אותי אל חנות.

גפרורים, מחטים, סכינים, כפתורים, סבון ירוק וצהוב, גם סבון ריחני מתוצרת בית. מעט בשׂמים ועוד מיני סדקית. על יד השולחן מבחוץ – מחרשה ישנה, זהו עסק צדדי.

מאחורי השולחן יושבת יהודיה, על ברכיה ראשה של ילדה כבת עשׂר, שהיא סורקת בכל כוחה.

הנני קרב ושואל:

– מי גר פה?

– הלא עיניך הרואות – עונה היהודיה, מבלי פנות אלי.

אך הילדה הקטנה הרימה את ראשה מעל ברכי אמה וַתּבט אלי בתמהון, לאמור: גוי ומדבר יהודית!

– התשכבי חצופה! – נתנה עליה אמה בקול.

– מה שם בעלך? – הוספתי ואשאל.

– משה.

– ושם משפחתו?

– ימח שמו וזכרו… זה ארבע שעות הלך לשאול קדירה מאת השכנה ולא שב עוד.

– מה זה תצעקי! – גער בה השמש – השיבי על שאלות האדון.

ואת פני השמש תשא, הלא הוא גובה-המסים אל בית הפקידות.

– מי צעק? מתי? הגם על בעלי אין לי הצדקה לצעוק?

– שם משפחתו – הנני שונה על שאלתי.

אך השמש נזכר וענה.

– יונגפריינד.

הנני שואל למספר הילדים, והאשה עונה בתחנונים:

– אדוני היקר, לך לך עתה ושוב בשעה שיהיה בעלי בחנות… הדבר הזה נוגע אליו, לי די לדאוג לחנותי ולששת ילדי השובבים… הנח אתה לי…

ואני כותב: שישה ילדים, ושואל: כמה נשׂואים ונשׂואות?…

– הרף ממני – ענתה באנחה נשׂואים ונשׂואות… לו היו לי נשׂואים ונשׂואות! הבכירה תשב עד שילבינו שערותיה…

– אך בנות, ובנים אין?…

– גם בנים יש לי שלושה.

– ומה הם עושׂים?

– מה להם לעשׂות? מרבים את צרותי, פיות פתוחים יש להם…

– מדוע לא ילמדו איזו מלאכה?

על השאלה הזאת עונה האשה במבט תמהון.

קונה אני איזה דבר למען הצהיל פניה.

– ואישך במה ישׂתכר?

– הוא משׂתכר? הוא? גבר לא יצלח הוא! גם לשלחו לקחת קדירה לא אוכל… כארבע שעות בושש האיש, אנחנו לא נאכל היום…

מפני חרון אפה, אשר התלקח פתאום, נסוגותי אחור.

בחוץ פגשתי את בעלה; הכרתיו, כי קדרה היתה בידו.

יד. בבית השוחט

בבית השוחט עולים לקראתי קולות שונים, מעורבים. קוקוריקו! קורא תרנגול עז-נפש, והוא קורא בגאון בוטח, כאילו אין חלף בעולם; ועונה לו עגל אסור בחלב, מוכן לשחיטה, אך גועה הוא מרעב ואת מר המוות איננו יודע… ולעומתם עונה ממעל, מנקיקי הגג, המון צפרים, מצפצף ומריע; כנפים להם, השוחט לא יבעתם, ושמש הקיץ מחממת, והארץ מלאה תולעים, וגם בני-האדם טובים להם; גם העני שבעניים, גם הקמצן שבקמצנים, משאירים להם פרורים קטנים…

– ציפ-ציפ-ציפ… הקן רך ומוצע, הוא מקושט בצבעים מזהירים, היא צנועה וענוָה, האפרוחים שבעים ואינם נכתבים בספרים בהוָלדם.

אך שאלו אותם, את הצוהלים והשׂמחים, מה זאת “הטלת מום בקדשים”? שאלת “מום בקדשים” מרעשת את בית השוחט. בה הוגים שני אברכים פשוטים במלבושיהם חוץ מן הטליתים הקטנים, הרגלים יחפות, על ראשיהם כפות… פסולים הם האברכים לבדוק תעודות-מסע או מסחר, לבקר סחורות הגבול, אך כשרים הם אליבא דכולי עלמא לבדוק קדשים לקרבנות, לימות המשיח…

“בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם”, לקח האכּר את אדמתו, הדייג את הנהר, הצייד את היער, הגנן – עץ עושׂה פרי למינהו, הסוחר את המידה והמשקל וכו' וכו', המשורר, לפי עדותו של שילר, היה תועה אז ביער… הזמיר הריע לו שירי עגבים, העצים גילו לו את כל סודות היער ורכילויותיו, ומרחוק, על שפת הנהר שבין העצים, נגלו לו ברכיה של כובסת… וכשובו – כבר נחלקת הארץ, ובאוצר היוצר לא נשארו בשבילו עוד, כי אם נשׂיאים ורוח, טללים, צבעי הקשת וצפּורים… גם הכובסת נעלמה, כי היתה למינקת בבית אחד העשירים…

ביקש המשורר לבכות לפני הקב"ה, אך בת-קול יצאה:

– למה תצעק אל היוצר? הלא ניתן לך כוח דמיון, ברא לך בעזרתו ש"י עולמות ויותר…

וַיקנאו בני האדם במשורר, הבורא עולמות; האִכּר עובד את אדמתו בזעת אפיו; הדייג איננו גם הוא פועל-בטל, רגלי הצייד תפוחות ממרוץ, בלי עמל הגנן לא יתן עץ היער פרי למאכל, גם על הסוחר לעמול, על כל פנים לזייף את המידה והמשקל… סוף דבר – הכול רצים, אצים ועמלים, אך אחד הוא המשורר השוכב פרקדן כל היום ובורא לו עולמות…

אך משגה היה אתם… נשמת המשורר היא כחדר-האופל של מכונת-הצלום. הסובב אותו – העולם עם הביצות והאגמים, עם החזירים החובקים באהבה רבה אשפתות, מצטלמים בו בשינויים קטנים מאד… אם החזיר מכיר את מקומו, מה טוב, אך אם הוא עולה לגדולה ומושל בכפה – הוא משתקף גם בעולמו של המשורר, וגם המשורר יקוץ בעולמו…

אין להתקנא במשוררים! אך ראוי להתברך בשני האברכים, בבן השוחט וחתנו. בעולמם אין ביצות וחזירים, אין תולעים ואשפתות – בין עולם הקודשים והמומים-שבקודשים ובין עולמנו אין שום קשר ויחס… ועל כן חרדו האברכים לקראתי, לקראת איש בא מעולם אחר, מהעולם הזה. הגמרות נסגרו…

איפה השוחט בעצמו? – הוא הלך אל אחד הכפרים, ועל-כן גועה העגל ומחכה לפתרון רעבונו וחייו יחד. ואשתו של השוחט? יש לה חנות בעיר, חנות של אריגים… שניהם אינם בבית, אך אצל הכירות עומדות שתי נשים צעירות, אדומות אודם משולש: אודם הבא מן האש שעל הכירה, אודם של נחת מתורת בעליהן, ואודם של בושה בבוא הביתה איש זר, “אשכנזי” במלבושיו… האחת לקחה כנף סינרה אל פיה, השנית פסעה אחורנית שלוש פסיעות של “עושה שלום במרומיו”, ושתיהן מביטות עלי מתחת מצח קצר ופיאה נכריה, נחרדות ומתפלאות.

אך האברכים התאוששו עד מהרה, כבר לקחה אזנם שמץ דבר על ה“רושם” ובמקום תורה שם חכמה, ויבינו דבר מתוך דבר, כי מי יהי האשכנזי הזה, אם לא ה“רושם” בעצמו?

ואני שואל, והם עונים מהר-מהר, כאילו חפצים הם להפּטר ממני.

שכר השוחט, אבי האברך האחד וחותנו של השני, ארבעה רובּל לשבוע; מלבד זאת הוא משׂתכר מן השחיטה בכפרים… לולא “שחיטת חוץ”, שבני העיר אינם נזהרים בה, כי אז עשה עושר. החנות מביאה אך מעט, אך גם זה לטובה, הפרוטה מצויה. פרנסה, ברוך-השם, ישנה, גורל האברכים בטוב, סמוכים הם על שולחן השוחט, עד מאה ועשרים שנה; השולחן מלא דשן, קרָבים ובני-מעים לא יחסרו. ואחר מאה ועשׂרים שנים יחלקו את המלוכה, האחד יקח את החנות, השני יהיה לשוחט ואת הבית יחזיקו בשותפות…

ופני האברכים ונשיהם, בני בית השוחט, בריאים הם ויפים מפני כל בני העיר, בעלי-הבית ובעלי-המלאכות בלי להוציא את המוֹסכים או את החובש… השוחט רואה פרי טוב בעמלו…

– יבואו ימים – אמרתי בלבי בצאתי את הבית – שגם המלמדות תהיה לפרנסה טובה ומשובחת…

אבל עוד לא “כלו כל הקיצין”, ישנה עוד פרנסה אחת טובה…

בבית השוחט גרה שכנה, והיא משלמת שכר-דירה חמישה-עשר רובּל לשנה. דלת מעונה סגורה, אך בעד החלון, הפונה החוצה, רואה אני חדר נאה, מיטות גבוהות, מוצעות כלי-לבן, כלי בית מעץ אדום, על הכותל בצד הארובה תלויים כלי נחושת, באמצע הקורה מתנוססת מנורה מנחושת קלל, והחדר כולו מלא “רחבות” ואורה.

– גם כסף יש לה – אומרים לי.

ואני רואה ארון גדול, סגור ומסוגר ומצופה פחים מנחושת קלל…

– בארון כלים, תכשיטים או כסף?

– בוַדאי… מה יחסר לה? מטמונים יש לה! “כל בני העיר מונחים בכיסה”..

השכנה הזאת היא אלמנה… ובימות החול חדרה סגור. משום שהיא חוזרת הביתה רק משבת לשבת, וביום ראשון בבוקר היא יוצאת עם שלושת יתומיה את העיר ונודדת בסביבה ומחזרת על הפתחים.

טו. הרבנית מסקוּל

אסתר, הרבנית מסקוּל, גם היא ירקרקת, אך לא חוט אחד של חן משוך על פניה! כולה היא מזהירה בחן וחסד. זקנה היא, דלה ורזה, עור פניה זך-אדמדם, וראשה הקטן מתנועע כאתרוג מעל מטפחת החזה. אך לאתרוג ההדור הזה שתי עינים גדולות וטובות…

יושבת היא גלמודה. לנסוע את אחד מבניה, הגרים בעיירות שונות, לא תאבה; איננה חפצה בסכסוכים של “כלה וחמותה”. וגם – “לפני עיור לא תיתן מכשול”. הבעל אינו רואה בנגעי אשתו, ובא על נקלה לעבור על כּבוד-אם…

– כן ברא הקב"ה את עולמו…. ולוּ ראו הגברים את נגעי נשיהם – הוסיפה בצחוק חן – כי אז היה מספר הגיטין כמספר הכתובּות. עוד זאת: בעלה הרב מסקוּל, היה אומר: “אלמנה הנזקקת לבניה היא עגונה כפולה”.

וכל שיצא מפי בעלה ז“ל כדאי הוא והגון להיות מפותח בזהב ומעולף ספירים, לשׂאתו על הצוָאר כ”עיר של זהב".

– אמנם אומרת היא בבת-שחוק נוגה) הנשים אינן נושאות עוד תכשיטים כאל… יש להן יפים מזה לפי דעתן…

ארבעים שנה ראתה חיים עם הרב מסקוּל אך להישאר שם לא יכלה. משמת “הרב מסקוּל” פנה הודה, פנה זיוָה… לסקוּל היא נוסעת פעם אחת בשנה לזכרון נשמתו, ביום היאּרציי"ט… אך יותר מיום או יומים ללא תוכל להתמהמה שם – העיר שוממה!

ארבעים שנה ראתה חיים עם הרב מסקוּל, וַתּקבל את קלסתר פניו, תנועותיו ודעותיו…

הוא (אל אחטא בלשוני) היה מתנגד, וגם היא איננה מאמינה ב“יהודים טובים”.

הוא היה עוסק אך בנגלה, וגם היא יושבת על ה“צאינה וראינה”, על ה“שולחן ערוך” בעברי טייטש, ודי לה.

אחרי הקידוּש וההבדלה של הרבי מסקוּל לא תאבה לשמוע אותם מפי גבר אחר, והיא מקדשת ומבדילה בעצמה על הכוס, ובאותו הניגוּן, ובאותה המתיקות שהיא מקדש ומבדיל הרב מסקוּל, בלי לגרוֹע אף הגה אחד…

כמוהו נזהרת היא במאכל בשׂר מן השאלה, מן הסירכא. והיא מלומדת גדולה, בקיאה במנהגים… לא אפונה, כי יודעת היא הלכות אסוּר והיתר בעל-פה, שראויה היא לסמיכת הוראה…

ארבעים שנה רצופות עמדה בלי ספק אצל הכירה ופניה אל העבר השולחן, ששם ישב הרב מסקוּל על תורתו ועבודתו… עיניה-יונים היו ספוֹג לכל תנועותיו, ואוזניה – רשת לכל הגה יוצא מפיו… היא היתה “עזר כנגדו” באמת, מחשבותיו עברו אל מוחה, ורגשותיו – אל לבה…

זה אלפי שנים החליף הים את יצועו, אך תנועות גליו עודן חקוקות בסלע שעל השפה, ולב הרבנית היה ספוֹג ולא לב אבן…

מנהגי הדור החדש אינם מוצאים חן בעיניה. בדברים שבין אדם למקום, יריב לו הקב“ה! ואולי זה הוא רצונו, אולי הוא אומר: נצחוני בני, וצוחק, כביכול. אבל ההנהגה בעצמה… בלי שכל, בלי תכלית, למשל הבגדים! המשי – קורי עכביש, וגם חותכים אותו לראשונה לחתיכות, ואחר כך עושים בגד… ולמה יסכון בגד כזה? פרוכת לא תעלה ממנו, גם למלבוש לתינוק לא יצא עוד… האוֹיבּלע”ן שנשארו מלפנים מתייקרים מדי יום ביומו… השביס הוא דבר קיים לעולם, ממטפחת-החזה תוכל סוף כל סוף להוציא את החוטים לכסף ולזהב, אך למה יסכנו פניני-זכוכית ויתר התכשיטים המזויפים?

ולפי דעתה מנַוולים הם את האִשה ולא יותר, ובכל זאת איננה נוטרת להם שׂנאה היא לא תתעבר על כל ריב… בעלה הרב מסקוּל היה מתנגד, ובכל זאת לא היה רודף, חס ושלום, את החסידים…

בעלי-הבתים – זוכרת היא – התאוננו פעם באוזניו, כי החסידים עוברים זמן קריאת-שמע. ומה ענה הרב מסקוּל? הלא שמעה באוזניה! משל למה הדבר דומה, אמר, למלך שיש לו חיילות שונים, ולכל חיִל וחיִל כלי-זיִן אחר ומנהגים אחרים, החיילות מתחרים זה בזה, אבל סוף כל סוף עובדים הם למלך אחד ועושים את רצונו, כל אחד לפי דרכו…

וזוכרת היא את כל פתגמיו ומתנהגת אך על-פי דעותיו.

הרב מסקוּל היה כועס על בעל-מלאכה אם קם מפניו, כי היה מכבד את הנהנה מיגיע כפיו. ועל-כן משנתארמלה ונשארו בידה חמש מאות זהובים, התחילה לעשות פּוטאַ"ש…

– אשה – אומרת הרבנית – איננה פטורה מעבודה, לפי שאינה מצוַת עשה שהזמן גרמה…

אחרי ימים אבּדה את כל מעותיה בהלוָאות, ונשארה לה אך הפּוטאַ"ש לבדה.

– העסק בכלל – אמרה לי – טוב הוא, טוב מאד… הנני מרוויחה, בעזרת השם. קודם החג אני מוכרת בעד שנים ושלושה רובּל לשבוע: לפי שהסחורה שלי נודעת לשם בכל העיר והסביבה… אבל זו רעה – כעת מוכרים הכּוֹל בהקפה ויש לי הפסד גדול מזה…

פניתי כה וכה, ולא ראיתי שום כלי למלאכתה.

– אין מן הצורך! לוקחים מעט אפר כירה, תפוחי אדמה, שאר ירקות, שוֹרים ומערבים במים, חולטים, ומעמידים על הכירה להתייבש והפּוטאַ“ש עודנו עכור, עושים זאת שנית – והוא מזוקק! לויטעֶ”ר בלע"ז.

אחרי כן פנתה אלי בבקשה:

– אמור לי, במחילת כבודך, אם יבואו כתביך למקומות הגבוהים, הם לא יצוו עלי לקנות פּאַטֶענ"ט?

טז. באחריות של אש

דממת ליל קיץ. בקצה השמים מאפילים צללי היער הקרוב והמהולל. על עציו חקקו אבותינו הנודדים את שמות המסכתות שסיימו בדרך… קרוב ליער חנו פעם בערב, וראש הגולה אמר: “פה-לין!”, ושם הארץ עד היום הזה פולין, אלא שאומות העולם אינם כותבים כשורה… וכן יוצאת מן היער דרך קצרה לירושלים, ואחד מל"ו הצדיקים היתה לו פעם עז, שהיתה יודעת את הדרך, ותהי רצה מדי יום ביומו לרעות על יד הר הבית ושבה בערב, ושלושה קבים חלב בדדיה…

והעיר שאני לן בה, נחלקת לשני חלקים.

החלק האחד הוא רחוב בקו ישר, רצוף אבנים, משני עבריו בתי-חומה, גגות של פח… ומחוברים הם בתי החומה אל הקרקע, עומדים על יסודות מוצקים… יודעים הם בעלי-הבתים כי פה יחיו ופה ימותו, כי כל רוחות העולם לא יזיזום ממקומם.. החלק השני – עולם אחר לגמרי, עולם תלוי יותר באוויר, האושיות אינן מוצקות, בתי-עץ קלים, קטנים לוּלי-תרנגולים, אגוזים… כן, הכתלים – עץ, הגגות – תבן, רשף כי יפול, ורוח מצויה כי תעבור, והיה כל העולם, התלוי באוויר, לבער. ונפזר אפרו לכל רוחות השמים…

והבתים דומים אל בעליהם. שם: גבּורים, פה: צרי-חזה, בעלי עינים טרוטות וכהות, כפויים תחת כובעי-קש…

מן הסוכות אשר על-יד הבתים קורא התרנגול, מקעקעות התרנגולות, מגעגעים האוָזים. באגם, אשר בתוך העיר, המלקק בשבעים לשון את מפתני הבתים, מקרקרת לאטה הצפרדע. מרחוק יישמע גם קול עגל יהודי, ולעומתו, מן העבר השני, יענה כלב גויי עז-נפש.

מחר אני מתחיל לרשום למה? כי אינני יודע הכּול מראש? ההכנסה בערך שלושים ושלושה רובּל למשפחה לשנה… המלאכה רבה, אך הברכה מעטה… איזה בית-מלאכה לפּוֹטאַ"ש, אילו בתים שוממים….

והשמש הולך אחרי ומבאר: אין איש; הוא רץ בכפרים, היא סוחרת בשוק… והבנים – אחד עובד בצבא, השני הוא ראש-דוכנא באיזה מקום… הבנות? – האחת נעלמה ואינה, ושתים היו למשרתות בעיר הפלך או בעיר המחוז… אשת העובד בצבא שבה אל בית אביה, שבה עם ילדיה…

על דרכי אראה ילדים עזובים, רוחצים את האוָזים באגם; מן הבתים תישמע יללת תינוקות, אנקת חולים ותורת אברכים, סמוכים על שולחן הורים וחותנים ונשים צעירות בפיאות-נוכריות אֶחזה, מהן מתבוששות ומהן לא מתבוששות…

לפני צפים הפנים החיוורים והמוריקים, צפים הם לפנַי בנחל של זוהמא… פנים אבלים, עינים רכות… חזון יקר הוא בת-שׂחוק לאחת מאלף גומות-חן…

אנשים, נשים וטף צפים לפני באוויר – – – צללים בלי חיים, בלי רוח, בלי תנועה ברורה… הנה המון נשים עוברות בסך, נושאות עריבות פירות, שׂקי בצלים, או עריבה וילד, שׂק של בצלים ושני ילדים…

גם זאת אני יודע, כי אמצא בתי-מזיגה חשאיים, שנַים שלושה גנבי סוסים, מעבירי מכס…

מחר אני רושם. אך מה תתן לי הסטאטיסטי“ק? חוכמת הרפואה יש לה מכשיר לרשום את דפיקות הלב. חוכמת הסטאטיסטי”ק משׂחקת במספרים בלי לב… התביא בחשבון, כמה דאב לבו של המיוחס, נכדו של ה“תבואות שור”, בן בנו של הגולה מספרד, או לבו של אחד מבעלי-הבתים הפשוטים, עד שבא לידי עבירה? ואחרי כן, היודעת היא, כמה פעמים התחרט? הסופרת היא את לילות הנדודים, לילות הזוָעה, שקודם ואחר המעשׂה? הרושמת היא את שברון הלב, את רעד הידים והרגלים בשעת מעשׂה?

היודעת היא כנגד כמה כמה קיבות ריקות, כנגד כמה אנשים החיים על פת-לחם יבשה יעלה גונב-סוסים אחד?

ובאוויר צפים לפני הצללים – – –

– חודש ימים לא בא אל פינו כל מאכל מבושל…

– עשרה ימים אכלנו קליפות של תפוחי אדמה…

– שלושה ילדים מתו בלי עזרה, את הרביעי הצלתי בעבירה…

ואנוכי נס מן החלון אל חדר משכבי, אך גם חדרי מלא צללים, על יד התנור עומד יהודי שמן ובריא.

חי-חי-חי הוא צוחק! – הוא צוחק – לגנוב או לקנות גניבה, עסק רע, עסק לא טוב הוא…לכל הפחות יסגרוני לחודש ימים, ובמשך חודש ימים אני משתכר הרבה, הרבה! עלי יעידו כל הפריצים, אני איש ישר, איש ישר הולך!

אני עוצם את עיני…

אז התייצבה לפני הרבנית מסקוּל.

– ואם אחרי כל אלה, – אשמע את קולה, קול ילד תמים, קול טהור – ואם אחרי כל אלה תעיד הסטאטיסטי"ק כי אין אנו רעים וחטאים בנפשותינו – – התאמר אז “פרק”, התקרא ברגש: “ועמך כולם צדיקים”?…

ועיניה הטובות, עיני יונים, מחליקות בקוי אור מתוק על מצחי…

נרדמתי, ואראה בחלומי את היצר-הטוב והיצר-הרע עפים משמים ארצה, עטופים ערפלי נגוהות אדמדמים.

וביד ימינו של היצר-הרע גליון-תכלת, ובצדו עין גדולה ושחורה – אוֹנַי על בית או נחלה – מלבושים יקרים, אצטלאות משי, אדרות-שׂיער, קרסי כסף וזהב וגם כובעים ומעילים כמנהג אשכנז. בשביל הנשים: טבעות זהב ו“ערים של זהב” ישנות, שביסים ומטפחות-חזה, זהב טהור, פז… חרוזי פנינים… וביד שׂמאלו: קלפות של תפוחי-אדמה…

ויד היצר-הטוב ריקה… אין כלים ואין תכשיטים…

ושניהם עפים, והיצר-הטוב פתח את פיו לדבר דבר; אך לא קולו העיר אותי משנתי, כי אם קול גדול, קול יליל, קול נורא מן החוץ: דליקה פרצה, דליקה!

והבית הבוער באש קרוב אל חדרי, ולשון האש שלוחה מן הבערה אל חלוני, לשון אש צוהלת ושׂמחה: אל תירא – היא אומרת – הבית מבוטח באחריות של אש!

יז. הנשׂרף

את לשון האש האריך לי ביתו של ר' חיים וייצנזאנג. ולשון האש הולכת הלוך וגדול, והבית – הלוך וחסור, עד שנפל כולו תחתיו, ויטבע בים של יללה מסביב… למזלה של העיר, שקט האוויר בשעת הבערה, ועל מזבח שׂר-האש עלה אך בית אחד.

השמש כצאתה למחרת היום, ככלה יפה וצנועה אחרי טבילתה העולה מאחורי המרחץ, ראתה צללי בני אדם גבוהים ושחורים מחטטים במקלות בתוך הדשן. מחפשים הם “שיריים” מעושרו של הנשׂרף בתוך “השיריים” של ביתו של הנשׂרף…

תיכף אחרי נטילת-ידיים יצאו גם הנשים המצהיבות מבתיהן, ומחזיקות בידים מלוכלכות את כנפי מטפחות-ראשן המגואלות, עומדות הן במעגלות סביב הגברים החופרים, ועל-ידן גם נערות פרועות-ראש…

ומעל לכולם מתנענעת הארובה, אשר נשארה לפליטה. מתנענעת היא לרוח היום כלולב, או כאלמנה שוממה… ואולי מנענעת היא בראשה ואומרת “הן הן!” על כל מה שמספר לי בעל האכסניה על דבר השריפה…

---

קשה להעלות על לב את כל המעשׂים מיום אתמול, את כל החושים הדקים אשר מהם ארג לנו השׂר-של-שינה חלום בלילה; אך קשה מזה לחקור אחרי חלום החיים בעצמם; להעלות על לב את כל המעשים, אשר יעשה איש מישׂראל טרם יצלח לשמוע צלצול אגורה! לרשימת כל המעשים נחוצים, לכל הפחות, כוח זכרונו של הרבי ר' השיל וכלי הכתיבה של “אקדמות”, יריעה גדולה כאותה יריעה הפרושׂה, להבדיל, בין היוצר ויציריו, לבל תראינה עיני בשׂר ודם מה עושׂה הקב“ה, בשעה שעומד לפניו איזה מטופל, בעל עינים כהות, גרגרת רועדת וקיבה צנומה, והוא מתחנן לפניו בלי קול, בלי לשון, אך עצמותיו השבורות תאמרנה, דם-התמצית שלו נאנח: רבונו של עולם, אני עשׂיתי את שלי, עתה עליך לעשׂות את שלך! פרנסני כעורב! למה נופל אני מעוף השמים? איה הפירורים שלי? ה”שבת שירה" שלי?

ולפי בשׂרו שעל עצמותיו דומה המתחנן לצפּור, אך כנפים הוא חסר וקן אין לו, ועל כן, אין לו לא פירורים ולא “שבת שירה”…

וענפי הפרנסות ישראל מחולקים ומפולגים כענפי חכמת הרפואה בימים הבאים, עת ירים מומחה אחד את השמורה העליונה, מומחה שני ידחוק את התחתונה ושלישי יסיר מעין החולה גרגיר אבק…

תנו פֶה לחתיכת בשר-עגל או לסחבה בבית-חרושת של נייר ויגידו לכם, כמה יהודים הניעום והנידום, עד אשר הובאו מבית האִכּר אל הקדירה, מן האשפה אל המכונה המנקה – מעבדות לחירות.

דומה היא פרנסת היהודי לסולם שראה יעקב אבינו בחלומו, בזמן שכל האבנים היו לאבן אחת בשביל ראשו…

“סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”… עד כמה שקועים רגלי הסולם באדמה, יודעת אך התולעת שמתחת לרגלי הסולם, ואת גבהו של הסולם – אך הכוכב המתנוצץ מעל לראשו… ואחד מאתנו, בהביטו למעלה, תכהינה עיניו מרוב אורה, ולמטה – ויתהפכו בני-מעיו, ופניו יהפכו לירקון…

על הסולם עולים ויורדים אך מלאכים; ובני-אדם, לאסונם, מטפסים ומדלגים, מטפסים מדלגים ונופלים… ואם אחד משלנו נופל, ולא תישבר מפרקתו, יברך ברכת הגומל, אך יותר לא יעלה עוד…

וגם הנשׂרף היה מטפס.

מתחילה היה “רץ” בכפרים, תחת כפות רגליו היחפות בער החול; נע ונד הוא כקין, אך באזניו לא יעלה קול דמי אחיו, כי אם קול אשתו וטפּו: לחם! לחם! לחם!

לה' התשועה! במשך שנים רבות קנה בזול ומכר ביוקר והיה מ“רץ” ל“הולך”; פת בסלו, ועל כן שוקט מעט המוח, ובשקטו הוא יודע מתי הרגלים בצקות וצריך לנוח; שוקט הוא ויודע כי אב לשישה ילדים לא יוכל לרוץ כי אם ללכת, אם רוצה הוא שתשאנה אותו רגליו, לכל הפחות, עד הגיעם לבני-מצוָה…

וה' היה בעוזריו; עוד איזה שנים, ומהולך בכפרים היה לסוחר בכפרים; משמע מזה, שהיה הולך ברגל, רק אם לא פגש בדרכו איזו “הזדמנות”, אך בפוגשו היה משלם אגורה ונוסע… וה' לא הסתיר פניו ממנו גם בשאר הימים, ויהיו לו להסוחר, גם סוס גם עגלה… ובמשך עוד ימים – היה הסוס לשני סוסים אבירים והעגלה – למרכבה, ונוסף עליהם עגלון; והוא החל לסחור את “הפריצים”.

ברצות ה' דרכי איש, ישלים אתו את כל הסובב אותו, מתחילה מצא חן בעיני הסוכן שעל האוסם, אחרי כן גם בעיני השליש שעל הארמון, ולבסוף גם בעיני הוד הרוזן בעצמו…

ואז היה ל“יושב אוהל”, לבעל בית גמור, לתושב העיר. למה לו לנסוע? הוא יושב ובכיסו שטרי הרוזן ופתקאותיו…

ולמי נדמה אז?

בעיני בני עירו היה לשמש, הסוחרים הקטנים נדמו לכוכבים, והסרסורים לכוכבי-השביט… שמש הוא ומפיץ אור חסד על כל אחיו האביונים… בעיני הרוקח, השונא ישראל, היה כעכביש היושב בתוך קוריו, והרוזן פ. היה לאחד הזבובים אשר באו בסבך… “והשמש-העכביש” או “העכביש-השמש” הצליח במשך ימים מועטים להגדיל את ביתו, לכתוב תנאים, להבטיח נדוניה, לקנות לאשתו פנינים ומרגליות, לגופו אדרת-שיער יפה, למצוא לבניו מלמדים יותר טובים, לנערותיו – מורים ללמדן, לכל הפחות, לכתוב איגרת…

ופתאום – והרוזן פ. פשט את הרגל…

---

לו עברתי את העיר לפני חודש ימים, כי אז הייתי רושם: בית של אלף וחמש מאות… מסחר יער ותבואה, מלווה ברבית… אצל הרוזן פ. חמישה-עשר אלף…

וכיום אל מלה אחת אני כותב: נשרף!

יכול אני להוסיף: בן שמונים ושתים שנה… רגליו בצקות… נפשות הבית – שבע-עשרה במספר…

יח. המהגר

אני פותח את הדלת.

לפני חדר בלי מיטות וכלים, על הרצפה מצעי תבן. באמצע – חבית הפוכה. סביב לה ארבעה ילדים קטנים ששׂערותיהם פרועות; על החבית ההפוכה קערת חרשׂ צהובה וגדולה, מלאה חלב חמוץ… והילדים שואבים מן הקערה בימינם, ומחזיקים פתיתי לחם בשׂמאלם.

באחת הפינות אשה חיוורת פּנים; מעיניה זולגות דמעות, זולגות ויורדות על תפוחי-האדמה שהיא קולפת… והוא סרוח על מצע תבן בפינה אחרת.

והוא מקבל פנַי בקריאה:

– לחינם טרחת, רבי קרוב, אני אינני עוד יושב העיר. בראותו, שאין בכל זאת בדעתי לצאת, הוסיף בזעף:

– ואיפה אושיבך?

הנני מבטיח אותו, כי יכול אני לרשום הכול בעמידה…

– אך מה בצע? הן מחכה אני אך לכרטיס נסיעה…הלא עיניך הרואות, כי כבר מכרתי את הכּוֹל, את כל כלי-ביתי.

– אין דבר – עונה אני, ושואל למלאכתו.

– אני חייט.

– וסבת נסיעתך מפה?

– רעב… בתכלית הפשטות!

והרעב כתוב במפורש על מצחו ועל מצח אשתו, והוא מתנוצץ מעיני הילדים, היושבים על חמיץ החלב.

– אין עבודה?

הוא מושך בכתפו: מעצמו מובן…

– ולאן אתה הולך?

– ללונדון… כבר הייתי שם וגם ראיתי שכר בעמלי… עשרה רוּבּל לשבוע הייתי שולח לאשתי, ואני בעצמי ראיתי חיים כאחד האדם…אך השׂטן הסיתני וַיוּכל לי.

התבוננתי אל אשתו; דימיתי כי היא היתה השׂטן להסיתו, וַאשאל:

– ולמה לא לקחת את משפחתך אתך?

– לא יכולתי; לא עליתי שמה להשתקע ולא יכולתי להשתקע שם… שם ענן וערפל… ודי היה לעצום את עיני ולראות בחלום בהקיץ את עירי, עיר מולדתי, את הנהר, והיער…

– אמנם – מעיר אני – הסביבה בזה יפה מאד…

– יפה, יפה! – הוא חוזר על דברי בלעג – אוויר זך בחצי-חינם… וזה שלוש שנים אנחנו בולעים את האוויר… עתה נוסע אני עם אשתי ובני, ויהי קץ.

– ולא ימשוך עוד היער את לבך?

– היער – צוחק הוא צחוק מר של לעג – שלשום ביקשה אשתי ללקט גרגרים ביער, וימצאוה השומרים, וילקוה בשוטים…

– והנהר? הוספתי לשאול, בחפצי להסיח דעתו מצרותיו.

– הנהר… בו טבע אחד מילדי…

נחפזתי לצאת.

יט. המשוגע

בעצבון ובעצבים מזועזעים שבתי אל האכסניה, וָאשכב על הספה הקשה וָאומר לישון. אך קול צעדים מעיר אותי. איש מתגנב אלי בעד החלון… שתי ידים מגואלות ורזות מאד… עליהן מתנשא ראש פרוע… פנים צהובּות ושתי עינים לוחשות כגחלי אש.

טרם ידעתי, כי אינני חולם, והמתגנב פונה אלי:

– ואותי אינך רוצה לרשום?

כך שואל הראש בלחש.

אינני יודע מה לענות; והוא חושב כי שתיקה כהודאה דמיא, ובטיסה אחת הוא קופץ החדרה ועומד נכחי.

מעט נבהל, אך יותר מזה משתומם, אני מביט אליו; איני יכול לגרוע עין ממנו.

והוא קורא אלי בקוצר רוח:

– רשום! אם תאבה, אגיש לך כלי-כתיבה.

ואיננו מחכה למענה, ומגיש אלי את השולחן הקטן עם כלי-הכתיבה.

– כתוב-נא, כתוב! בבקשה ממך – כתוב!

וקולו ערב מאד. הוא התגנב אל חדרי, וקולו מתגנב אל לבבי… פחדי הקל סר, ואני חפץ לדעת מי זה לפנַי.

ואני שואל והוא עונה.

– שמך?

– יונה.

– הכּינוּי?

– לפנים קראו לי: יונה העז… אחרי החתונה! יונה מוֹט… ומשעה שאירע לי המכשול: יונה המשוגע.

– ושם משפחתך?

– פרלמן! (איש פנינים).

– כן, כן! – הוסיף בלעג – הלא רואה אתה את הפנינים על צוָארי! – והוא מראה באצבעו על מטפחתו, שהיתה אדומה לפנים. – אך מה לעשות? שם משפחתי “פרלמן” ואין לשנות!

– אשה?

פניו נשתנו ועצב נשתפך עליהם…

– מוטב שלא תרשום אותה! היא אינה דרה אתי… מיום שאירע לי המכשול אינה דרה אתי… ואשה צנועה היא, אשה הגוּנה…. אני חפץ לתת לה גט, אבל הרב אינו חפץ לכתוב לי גט… הוא אומר, שאיני רשאי לתת גט… אשה הגונה היא, צר לי עליה צר מאד…

ועיניו נרטבו בדבּרו.

– גם את הילד – הוסיף – לקחה אִתּה… הא! טוב, טוב לו אצלה!

והוא נאנח וַיוסף:

– האם יכולתי להחזיק אותו אצלי? הן זורקים עלי אבנים… הלא יכלו להמיתו…

– ורק ילד אחד יש לך?

– רק אחד.

– ואיזה מכשול קרה לך?

– אינני יודע… יתן ה' ותדע אתה מצרות, כמו שיודע אני מה היה לי… אומרים שיש לי דבּוק… הרופא אומר שנפצע ראשי באבן… וירדה נשמתי ממוחי אל כרסי… כך הוא אומר… כל חלומותי הרעים יחולו על ראשו! אני אינני זוכר כל אבן… אבל אמת היא, שחַבּוּרה יש לי.

והוא מסיר את מצנפתו יחד עם היארמוּלק"י, כופף את ראשו ומראה לי גבשושית בתוך השׂיער, ומוסיף:

– מי יודע, אולי אשמה האבן… אך ברור כשמש שאני משוגע.

– ומה הוא שגעונך?

– הלא אמרתי לך… שתים ושלוש פעמים ביום יורדת נשמתי לתוך כרסי… ואז אני מדבר מן הכרס, ואני קורא כתרנגול, ואיני יכול להתאפק!

– ומה היו מעשיך קודם המכשול?

– לא עשׂיתי מאומה… המכשוֹל אירע לי בשנה הראשונה אחרי החתונה, כשהייתי סמוך עוד על שולחן חותני… הלא על כן אין לי אלא ילד אחד… יאריך ימים…

– וכסף יש לך?

– היו לי איזה זהובים… נדוניה… הרבה הוציאו לרפואות, פיזרו ליהודים טובים, ואת השאר מסרתי לה…

– מהיכן אתה חי?

אינני יודע… הנערים מיידים בי אבנים ואיני יכול לסובב בשוק ולהשׂתכּר! תיכף אחרי המכשול היו מרחמים עלי ומקרבים אותי… עתה באו ימים רעים ומוכרח אני לחזר על הפתחים… ומחזר אני אך קודם הצוהרים, בזמן שהילדים לומדים בחדרים… אבל – ההכנסה מעטה… העיר קטנה ועניה, וזולתי ישנם עוד שני משוגעים… ואתמול שמעתי, שהלוֹקשיכ"י (בעלת בית אחת) השליכה מחבת בראשה של המשרתת שלה, בלתי ספק תשתגע גם היא… אך עדיין אינני יודע אם תקרא כתרנגול כמוני, או תנשוף באגרופה כשלמה’טשי בן הרב… ואולי תשתוק לגמרי, כחנה המטבּלת…

כ. רשימות

אינני חפץ לקרוא את העיר בשם; אולם אם אמצא עוד עיר כמוה על דרכי, מתיירא אני שאתחיל לקרוא כתרנגול…

הא לכם רשימות לדוגמא.

סנדלר מצוין… מפרנס את אשתו ובניו בכבוד, אך זכה בגורל, בהגרלה של ברוֹנשוייג… מטמון של כסף! ונתן בכוס עינו… אחרי כן נעלם ואיננו… העגונה עם היתומים החיים גוֹועים ברעב… והוא איננו, בלי ספק ימצאוהו מת באחת השוחות…

אך רשימה כזאת חזון נפרץ היא גם בעולם. הא לכם “מים שלנו”.

מלמד זכה בגורל (בשותפות עם הסנדלר) וישכור לו (בשותפות עם הרבי מ… ) רחיים… הענין היה רע, וַיפשוט את הרגל. עתה היה לשמש במנין של חסידים. איננו מקבל שׂכר בעד השמשות, אבל – מותר לו למכור להמתפללים את “הטפּה המרה”, מעצמו מובן, בלי ידיעת הרשות… אשתו סוחרת בעיר, נושׂאת ביצים וחמאה אל בתי ה“גבירים”. אך משתכרת מעט, כי חיגרת היא. אחד הבנים הסע למדינת-הים; השני פועל אצל נגר, השלישי – חולה בבית אבותיו.

האלמנה ביילא-בתיה (אחר שם משפחתה חקרתי לשוא) – דרה יחד עם כלתה בחדר אחד; הבן עובד בצבא. אשת החיל מורטת נוצות וחותנתה מטבּלת. שומרת יולדות, ילדים וחולים… בימות הקיץ, כל זמן שהיה ה“פריץ” מרשה, היתה גם לוקטת גרגרי-יער. עתה חולה היא ומחזרת לפעמים על הפתחים.

זיינוויל גראף – עתה היה לפושט נבלות… אשתקד היה דייג מפורסם כי הסיג גבולו של דייג אחר וירבה על שׂכירות הנהר… וגם נלכד בעווֹנו: מכמרתו העלתה בכל ימות השנה אך דגים אסורים, ויבוא עד כּכר לחם.

מלך בן פּריל – אברך הגון, ירד זה ימים מעטים מעל שולחן חותנו, ועשׂה שותפות עם אחד הסוחרים הבקיאים בסחר התבואות, והפסיד, כנהוג, את ממונו. בין כך וכך מת חותנו, ובמותו נודע שהיה עני כל ימי חייו… מה יעשה מלך בן פּריל, אין איש יודע, בסך-הכל יש לו שלושה ילדים.

שמרקי בן בּנצי, מי שהיה סוחר מדאנציג. זה שנות עשׂרים שב מדאנציג בעירום ובחוסר כּול… וַיעשׂה לו מסחר ביין-צימוקים לקידוּש, אשתו תופרת לבנים… בנים אין להם, אך מאז חלתה אשתו בעיניה – נשבר מטה לחמם, כי ההתחרות בעסק היין לקידוּש גדולה מאד.

מבקשים ממני לרשום עוד אחד, אך שכחו את שמו, יהודי צהוב, בעל אשה ובנים (מספר הבנים אין יודע בדיוק). בקרב הימים יבוא העירה להשתקע! עתה הוא בכפר, אך ה“פריץ” נטל ממנו את מכירת החלב.

“במה יתעסק בעיר לא נודע, אך לרשום אותו נחוץ; הוא כבר כבן עיר”…

כא. אחד מל"ו

– אצלנו – מספר לי אחד ממלמדי-התינוקות – היה באמת אחד מאלה… מהל"ו.

– הוא בעצמו הגיד?

– המשטה אתה?! השמעת מימיך שצדיק כזה יודה? אדרבה, הוא היה מכחיש הכּוֹל! לא היו דברים מעולם, אמר. ואחרי כן, כששאלו אותו, בא לידי כעס… אך אין מקשין על המעשׂה, על הידוע לכּוֹל, כל בני העיר ידעו, אנשים, נשים וטף… אינך צריך לשאול, כי ברור היה כשמש. אמנם, בתחילה היו אילו לצים שלא האמינו בכך, אך לקו בגופם, רחמנא ליצלן. למשל: מה שאני זוכר – יעקב-יוסף בן המוזג, יהודי בן שמונים בוַדאי, מכובד ונשׂוא פּנים, כששמע על דבר מציאות האחד מהל"ו בעירנו, עיקם את חטמו, ולא יותר! אף הגה קל לא הוציא מפיו, אך די בעיקום החוטם – לא עברו חמש שנים, ואיננו! וכבר הוא בבית הקברות! פעם אחת פגשה אותו על דרכה לאה החולבת, ולא סרה הצדה לתת לו דרך במסילה, ואז היו ימי הרפש – ימות הגשמים, והתחיל החלב שלה להחמיץ. במשך חודש ימים ויותר החמיץ החלב…

ולא יואיל כל כופר. הולכים אליו לבקש סליחה, ואיננו שומע, הוא מגרש בחרפה, גם מקלל; איננו יודע מה מבקשים ממנו, איזה עסק יש לו עם חלב שהחמיץ!

חפץ אני להראות את ידיעתי בתלמוד ומזכיר את המאמר: תלמיד-חכם שמחל על כבודו וכו', אך נפלתי בפח.

– וכי אחד מל“ו תלמיד-חכם הוא? גם להתפלל נכונה לא יכול, “נח בשבע שגיאות”… אמנם מה שנוגע לעברי, אין אנו בפולין מדקדקים בזה, כידוע, יצחקו להם הליטאים כאוַת נפשם, ומנהג ישׂראל תורה הוא… אבל גם “לעבור את הסדרה” לא יכול כדבעי! ובכל זאת הכּול יודעים, שאמירת תהילים שלו עשתה רשם גדול בכל העולמות…. בעצמי שמעתי מפי הרב הקודם ז”ל, “וֶלְוֶלֶה – אמר – בוקע שבעה רקיעים בתהילים שלו”!

ולא רק התהילים שלו בלבד!

אספר לכם מעט מגודל מעלתו:

אצל חנה המטבלת חלתה, לא עליכם, העז, ותולך אותה, במחילת כבודכם, אל הקידר, מחוץ לעיר. העז חלתה בדרך עוד יותר, ואחר כל שלוש פסיעות נפלה – וַתשכב. וזה היה מן השמים, בלי ספק! על-ידי העכּוּב הזה פגש בהם הוא; על פי מקרה נגעה העז, אשר התנועעה במהלכה, בכנף בגדו, ובאותו רגע שבה לאיתנה ותשב במרוצה הביתה וחנה אחריה…

היא שמרה את הדבר לבל יוָדע לאיש, אך כאשר פשטה מגפת העזים בעיר ואין בית אשר וכו', גלתה את הסוד… וַילכו בעלי העזים, ובאיזו ערמה הוציאו אותו אל השוק ויסוֹבּו אותו כל העזים…

– וַתחיינה כולן?

לא כולן… כי וֶלְוֶלֶה ברח כאשר הכיר את הערמה, אך אלה שנגעו במלבושיו… ואלה לא לבד שחיו… אך התחילו לתת גם פי שנַיִם חלב…בעד גילוי הסוד קבּלה המטבלת שתי פרוטות מכל עז שחיתה, ונתעשרה, רצוני לומר: המטבלת.

– והוא בעצמו?

– הוא הלך לשיטתו, הוא הכחיש הכּול! ולא יפּלא… זה אינו רשאי לקבל, לפי שאינו “יהודי -טוב” פשוט, אינו רשאי להתגלות…

– ובמה הוא מתפרנס!

– סנדלר היה… כידוע, מחויב בן הל“ו להתעסק באיזו מלאכה, לכל הפחות לשאוב מים, ובלבד שיהיה נהנה מיגיע-כפיו, שלא יצטרך לבריות, ולא יבוא לידי התגלות… ידוע היה, שאת סנדליו היה נועל הבעש”ט כשהיה הולך לסנדקאות… אך לעת זקנתו נחלש, ולא יכול גם למשוך חוט של זפת, ועל אחת כמה וכמה לתקן סנדל… העיקר שחלו ידיו ורעדו… וַיתעסק במלאכות אחרות… שליחות… כד מים קרים לאיזה בעל-בית… לינה אצל חולים… אמירת תהילים… פרשיות התוכחה… הסקת התנור בבית-המדרש בימות החורף…

ובידיו הרועדות נשׂא עצים?

הוא נשׂא?! ואיה “החברה הלבנה”? הם היו מביאים. נותנים בתנור, מסדרים המערכה, והוא עומד עליהם, מפקד ומדליק!

ונפלא הדבר, הלא התנור דומם, גולם של חומר ואבנים, וידוע הוא שהתנור היה יודע ומכיר אותו כמו שמכּרת, להבדיל, האשה את בעלה… אם הוא בעצמו הדליק, עמד התנור בתפקידו… סערה בחוץ, בכל הבתים – עשן, ובבית-המדרש הוא מיתמר ועולה כתומר! והתנור ישן נושן ומלא בקיעים… ואם נַסה ינַסה אחר ויקרב אל התנור וידליק – אש זרה! או שהעצים אינם מקבלים אש, או שהם מעלים עשן מבעד לכל החורים והסדקים של התנור הישן! ואם לא הא ולא הא – יעבור החום יחד עם העשן דרך הארובה ואיננו, ואת חובשי-בית-המדרש אוכל הקור!

והא ראיה – כשנפטר הוא, היו מוכרחים לתקן את התנור… מה אני אומר? להעמיד כלי אחר! בתנור ששימש אצלו הנפטר לא שלטה יד איש!

ובכל הדברים כך…

חבל על דאבדין… כשנתבקש בישיבה של מעלה, פנה הודה של העיר, פנה זיוָה, נתקלקלה הפרנסה… נתקלקה הבריאות… הלא בימיו גם רופא לא היה בעיר! אין דורש!

– והכּוֹל בזכות התהילים שלו?

– וכלום שלאה היא “תציל ממות”!

– ובימיו לא נפטר איש?

– כולי האי! לא נפטר איש! סבורים אתם שמלאך-המוות אין לו שום דעה?! ו“היהודי” בעצמו, כמה פעמים היה מברך “לרפואה שלימה” וזה התעקש… מילתא זוטרא – מלאך! לפעמים, בריב אתו הצדיק, פוסקים בפמליא של מעלה כמותו! אבל לרופאים לא היינו צריכים…!עתה ישנם שני רופאים בעיר…

– והקידר?

– זה כבר נחטף!…

– נתפגר?

– על שכמותו אין אומרים נתפגר…

– אף הסטרא אחרא אינה דבר של מה-בכך…

כב. מלשין

“את זה לעומת זה עשה האלוהים”, ולעומת האחד מל"ו היה מלשין בטומשוב… גם זאת ספר לי מלמד התינוקות; והמלשין, אף הוא זה לא כבר – איני יודע איך אומרים – נפטר, מת או נחטף…

ואם סבורים אתם שהיה מלשין כדבעי, מלשין פשוט כמשמעו – מוסר ממון של ישראל ביד גוי, וכשהוא רואה בחנות מידה לא נכונה או משקל חסר, הוא הולך לבית-הפקידות ומספּר? – טעות היא בידכם!… לא מניה ולא מקצתיה… אך דמי “לא יחרץ” היה מקבל… הוא היה מזהיר, מטיל אימה… הנני הולך, הנני רץ, הנני כותב, הנני מוסר לשליח מיוחד, וכדומה… לא עשה ולא כלום והיה מוצץ לשד העצמות…

ואמנם לא הוא היה האשם…

“הלא אני זוכר אותו מאז, כאשר הובא לכאן על ידי ירוחם! אברך-משי היה! חותנו ירוחם פסק נדוניה, הבטיח מזונות, פסק והבטיח ולא יותר, כי הוא בעצמו היה אביון מדוכא… הונוּ אותו! ולא ירוחם הונה, כי אם אחיו הכילי גַציל הונה!”

והמעשׂה מעשׂה בשני אחים, אחד חכם ואיש טוב וישר והשני שוטה וגס רוח. החכם – בעירום ובחוסר, כמו שכתוב: לא לחכמים לחם, והטיפש גס-הרוח מתעשר ומוסיף להתעשר… מעצמו מובן, שהאח הטפּש וגס-הרוח קופץ ידו מאחיו האביון…

– מילא, כל זמן שהיה הדבר נוגע למזונות, היה ירוחם שותק ועושׂה כל מה שהיה ביכלתו לעשות לבלי מות ברעב, אך כשבגרה בתו גרינה, בתולה למעלה מעשׂרים, התחיל ירוחם להרעיש את העולם כולו – את כל העיר, ומוכרח היה הרב ליכנס בעבי-הקורה ונטל על גציל ליתן שטר לנדוניה… ופרצה מחלוקת: גציל מתיירא שמא לא יעלה הזיווּג יפה, ומבקש לקבוע זמן הפרעון שלוש שנים לאחר החתונה, וירוחם מבקש שישלם תיכף ומיד אחרי התנאים! הרב עשׂה פשרה –

ונקבע זמן הפרעון שנה אחת אחר החתונה…

עברה בשלום החתונה, עברה גם שנה אחר החתונה, וגציל אינו פורע, יודע הוא גציל, שבדיניהם השטר אינו שווה פרוטה, שטר בלי קבלת ממון… ובדיני ישׂראל – – – מה לו ולדיני ישׂראל… יד ישׂראל אינה תקיפה… בינתים נפטר הרב הגאון שמקודם; הרב החדש – שורשיו אינם מרובים עוד מענפיו ואינו מתערב בעסקי הקהל, כי מתיירא הוא מפני “הרב מטעם”… ו“הרב מטעם” מצווה לשואליו למסור דינם לערכּאות, דינא דמלכותא דינא… וגציל אינו נותן אף פחות משווה פרוטה…

מה יש לו לירוחם לעשׂות? שינס את מתניו והלך אל רבו, ולא שב… אולי התחיל לחזר על המדינה…. בקרוב מתה אשתו… וביינוש, זה שמו של המלשין, נשאר עם גרינה אשתו…

וגרינה התחילה להשׂתרר עליו… הוא גל של עצמות, גבר חלש, היא אשה גדולה, בעלת בשׂר ויד חזקה, וַתּמשול בו, וַתּטנו לחפצה.

ראשונה הסיתה אותו על גציל, לעכב את הקריאה, לבלי תת אותו לעלות לתורה… אך מה בצע? גציל גבר אלים הוא וַיכּהו מכות אכזריות.

מאז היה גציל מתבייש לבוא לבית-המדרש…

פעם אחת קודם חג הפסח, כשכלו כל הקצין ואין גם מצוֹת, ציוותה גרינה על בעלה ללכת אל דודה גציל… וכאשר לא חפץ, לקחה את המטאטא… וַילך. גציל השליכו מעל המדרגות.

ואז אירע המעשׂה הנורא. אשתי השניה שתחיה עדין לא היתה אשתי, גרושה היתה וגרה בשכנות אצל גרינה… הפלונית שלי היא חכמה גדולה, ומומחית להכיר חליים; קודם שנשׂרף “ההקדש” היתה שם בעלת-הבית. וכאשר שב ביינוש מבית גציל היתה לבדה בבית, והכירה מיד, כי אין זה ביינוש מתמול שלשום… הוא היה תמיד, כמו שאומרים, גולם, אך בשובו היה גולם שאחזתו צינה… שיניו דא לדא נקשו…

יודעת היא אשתי, שעוד מעט ותבוא גרינה מן השוק ולא תסלח לבעלה השב ריקם, וַתיעץ לו לעלות על הדופן היוצא מן התנור ולנוח, ולישון קצת…

ביינוש שומע בקולה, לפי שהיה שומע בקול כל איש… אומרים לו עשׂה זאת – והוא עושׂה, עשׂה אחרת – והוא עושׂה אחרת… ואולי לא היתה אז דעתו צלולה. כפי שמספרים, בשעה שנפל מן המדרגות קרא, שהוא יודע את מחבואו של בנו של גציל, הנסתר מאימת הצבא…

בדעה מיושבת אין אדם אומר כך…

אך איך שהיה, הקול יצא בעיר, והדברים עושׂים רושם גדול על אשת גציל. ידעו נא שׂונאי ישׂראל מחייהם, כמו שידע ביינוש ממחבואו של בן גציל. מהיכן? פטר בשׂפתיו ולא יותר, וידוע, שאין אדם נתפס על צערו… אך לאשת גציל היתה חנות של מזונות. מה עשׂתה? לקחה שׂק של קמח ותשלחנו על ידי סבּל אל גרינה…

וגרינה שבה מן השוק… חבל שאין אשתי בביתה. היא מספרת כעד ראיה, ומספרת בלשונה… כל השומע יצחק… אשתי שותקת, גרינה קרבה אל הכירה ומקַפּה את קצף המרק…

פתאום ואשת גציל באה… את הסבּל עם שׂק הקמח עזבה באכסדרה, פניה חיוורים כסיד ועיניה בוערות.

– צפרא טבא, גרינה’לי!

גרינה אינה משיבה.

אשת גיצל רועדת.

– ואיה הוא? – היא שואלת בקול מוזר.

גרינה עונה בכעס:

– ה“ימח שמו”? השׂטן יודע…

רעדה אוחזת את אשת גציל – סימן מובהק שהלך להלשין.

אשת גציל קוראת לסבּל, והוא בא ומניח את שׂק הקמח על הרצפה.

גרינה אינה רואה ואינה שומעת… מי תכּן את רוח גרינה?

ואז התפרצה אשת גציל בבכי נורא ובתחנונים:

– גרינה’שי, רוצי, החזיריהו הביתה… הלא קרובים אנחנו… מי שמע כזאת… שארי-בשׂר, דם אחד… אל נא יחבּל אותי ולא יאבּד את נשמתו!

אז הסבּה גרינה את פניה אל הבוכיה; שוטה לא היתה גרינה מעולם, כרגע הבינה את העסק, וַתּקבּל חוץ מן הקמח עוד אילו מטבעות… ובעיר יצא הקול כי בינוש מוסר…

וגרינה שׂבעה נחת מזה… את ביינוש החזיקה כל הימים מאחורי התנור, והיא עצמה מאיימת ומפחידה את בעלי-הבתים על כל חטא ועבירה, ומקבלת שׂכר שתיקה מבעלי-הבתים… חטא או צל של חטא… שלם ישלם בעל-הבית!

– ואם כן היא המוסרת?

– לכתחילה… ואחרי כן התחיל הוא עצמו… קודם לזה התחיל לשתות, וכיוָן שהתחיל לשתות, התחיל לשבת כל הימים בבתי-המזיגה, לבלי ראות את פניה של גרינה… אחרי כן התחיל לאיים בעצמו, למען מלאות את הכוס… ברבות הימים היה לגבר אלים וימרוד בגרינה, ולא נתן לה אף פרוטה אחת ממשׂכורתו… “כן, כן! חבל על כלי יקר כזה! רבונו של עולם, קצו של קורח ולא קצו של ביינוש!”

– ומה היה בסופו?

– שרף את בני מעיו… קודם לזה השתגע והיה רץ בחוצות ובשוָקים או שוכב תחת איזו גדר… לשוב הביתה אל גרינה לא רצה בשום אופן… בצל קורתה לא לן עוד… והוא היה רואה שדים ורוחות וכל מיני לצים… וכאשר גבר עליו שגעונו וַיכּה על סביבו, גם מנין אנשים לא יכול לו להשיבו הביתה…. ומוכרחים היו לקחת אותו ולהשכיבו בבית-המדרש… כי בית הכנסת-אורחים כבר נשׂרף גם הוא… וגם ביקשו להצילו ממוות… קראו למומחה, אמרו תהילים…

– ואיש הל"ו בתוך האומרים?

– בלי ספק… הוא היה תמיד הראש והראשון.

– ובכל זאת?…

– הלא אומרים לכם: שׂרף את בני-מעיו… לחיות בלי מעים אי-אפשר בשום אופן!

תמונות

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

עיר המתים

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(מעשה נורא באמת)

בלכתי למסעי לקבץ מספרים, סטאטיסטי“ק בלעז, פגשתי בדרך איש עברי, הולך בכבדות עקב בצד אגודל בחול הדרך הכבד מאד, ופניו כבני חולה-מעים, מעַי המו לו ואקחנו על העגלה. האיש הושיט לי ימינו ל”שלום עליכם" וישאלני על אודותי, אחרי אשר השבעתיו חדשות, שאלתיו אני:

– מאין אתה ר' קרוב?

– מעיר המתים! – ענה בלחש.

– מעבר להרי החושך? – שאלתיו.

– לא, ענה בצחוק קל – בפולין…

– במדינתנו אין עיר כזאת!

– ישנה וישנה! למרות כל חכמי אומות-העולם, אשר לא הביאוה בכתב הערים, בספרי הגיאוגרפיה.

– נפלא הדבר!

– בעיני לא יפלא! אנשי-שלומנו אינם חיים על פי הגיאוגרפיה! קרובים ורחוקים ידעו בלעדיה את העיר, מוֹצאיה ומוֹבאיה.

הגאון שלנו וגאוני הסביבות שולחים איש אל רעהו שאלות ותשובות בדברים העומדים ברומו של עולם ההוראה… והכּול בא על מקומו בשלום, אם גם לאחר זמן… זה לא כביר, למשל, הותרה עגונה, אשר מתה זקנה ושׂבעת-ימים… אבל השואלים והעונים מתן שׂכרם בצדם בעולם הזה ובעולם הבא… גם “הנינים והנכדים” שמרו את בואם העירה, ולא יצאו בידים ריקות…

– על עיר המתים לא שמעתי בלתי היום!

– נפלא הדבר! העיר היא עיר שלימה, עיר ואם בישׂראל, לא יחסר כּוֹל בה, למן פרנס-החודש עד המשוגע! וגם בעולם המסחר יד לה ושם!

– מוציאים ומביאים ממנה?

– בלי ספק! מוציאים ממנה רצועות ותפילין, ומביאים לתוכה אתרוגים ועפר ארץ-ישׂראל! אבל עיקר המסחר הוא מקומי: יי"ש ובגדים ישנים… כנהוג…

– והעיר עניה?

– עניה? יש לה פרנסה! האביונים הגמורים יצאו לנוע על ערים אחרות… יתרם מחזרים פה על הפתחים, וכל הפושט יד נותנים לו. ישנם גם המבקשים עבודה קלה ונקיה, כעין סרסרות או “מציאה כשרה” בחוצות, והקב"ה מפרנסם כעורב… היתומים אוכלים על שולחן בעלי-הבתים ולומדים בתלמוד-תורה, היתומות תהיינה לשפחות ונהנות על פי רוב מיגיע כפיהן… והאלמנות, הגרושות והעגונות (המין האחרון הולך ורב בעווֹנותינו הרבים בזמן הזה) יושבות על סיר הגחלים… וחולמות כי פת-בגן גדל על האילנות… ויתר העם מתפרנס בכבוד…

– במה?

– הרש עיניו נשואות השמימה, הסוחרים “חיים מן האוויר”, וגם “עובד אדמתו ישבע לחם” זה הקבּרן…

היתקלס בי האיש? בעיניו אש זרה כולו גל של עצמות… על לחייו, הלבנות כסיד והנקמטות כגוויל, לא ייראה אף צחוק קל, ובכל זאת בקולו – לעג!

– ומה משפט העיר? – שאלתיו.

– כמשפט כל הערים! יש לנו בית-כנסת גדול… אומרים כי על כל הכתלים היתה תבנית כל חיה, בהמה ועוף לפי “פרק שירה”, ועל הקורה ממַעל תבנית כלי-זמרה של דוד המלך ע"ה… אם קבלה היא נקבּל, כי עינינו רואות אך אבק וקורי-עכביש… אבל ברורה כשמש היא השלשלת העשויה מעץ אחד, מעשה ידי אמן, התלויה מעל לארון-הקודש והנופלת בנעימים על הפרוכת – מתנת נשים צנועות…

– בבית-הכנסת הגדול – הוסיף לספר – מתפללים, כמנהגו של עולם, אך פשוטי-העם ובעלי-המלאכה, חוץ מן החייטים, שיש להם מנין בפני עצמם והקצבים שהתחברו עם בעלי-העגלות וגם הם שׂכרו להם חדר להתפלל… לבעלי-הבתים נמסר בית-המדרש, המלא ספרים על כל גדותיו… והחסידים למיניהם מתפללים במניניהם…

– גם יתקוטטו שם?…

– כמנהגו של עולם… אבל בית-הקברות מאַחד נפרדים! גם המרחץ והמקווה משותפים לכל עדת ה'!

– ובתי חסד יש בעיר?

– בית-המדרש הוא גם מלון אורחים… וגם “הקדש” יש לנו.

– בית-חולים, רצונך לומר?

– הקדש, ולא בית-חולים מיוחד. הבית הזה שני חדרים בו, ושימש דירה לבּלן, אך במשך הימים הכניסו את הבּלן לחדר אחד, והחדר השני היה להקדש. יש שם שלוש נשים חולות. האחת אשה זקנה, אשר רגליה משותקות, השנית – גם ידיה וגם רגליה משותקות, כי יבש צדה השמאלי או הימני, שכחתי, והשלישית – עגונה משוגעת. המיטות עומדות בשלוש פינות החדר, בפינה הרביעית התנור והכירים, ובתווך – האוהל למתים.

– ר' קרוב – אמרתי להאיש – הלא לצון חמדת לך! הן תיארת לי את ציאכנוֹבקא בכל הודה והדרה, במסחרה וצדקת פזרונה, ולמה קראת שמה עיר המתים?

– לא – ענני האיש – לא בציאכנוֹבקא אדבר כי בעיר המתים באמת… בעיר אשר מיום הוָסדה היתה תלויה בשערה, אחרי כן היתה לעיר תלויה על בלימה, ועתה נהפכה כולהלעיר המתים. אם תאבה, אדוני, אספר לך את תולדותיה.

– בכל לב!

היום רפה לערוב. בפאת מערב דם ואש, הוא בוא השמש; אך במזרח יצאה הלבנה מתוך ערפלי טוהר ככלה מחופתה, ותשלך ארצה אלומות אלומות קרני כסף, אשר התבוללו בצללי הערב כנשמות ערטילאיות…

באנו אל היער. קרני הירח חודרות מבין העופאים, מעל להעצים ממעל רקדו הרוחות, ומתחת נפזרו מטבעות כסף – עגילי נגוהות בצל האמש, והיער הומה סוד שיח נפלא, כמספר תולדות המתים… לא אדע נפשי, הנני כחולם בהקיץ…

גם פני האורח שעל עגלתי נשתנו מאד, ורגע נדמה לי כמת, אך הוא פתח את פיו וַיספּר:

– מיום הוָסד העיר נתלתה בשׂערה, כי על פי הדין הדין אסור היה להקים עיר במקום הזה; ובהיקבץ המנין הראשון מאחינו בני ישראל, ויגמרו אומר לפרוק מעליהם עול העיר הקרובה ולהיות לקהל בפני עצמו, בנו להם לראשונה בית-תפלה, מקווה ומרחץ, גם כברת ארץ קנו לבית מועד לכל חי, ואחרי ככלות הכּוֹל שלחו שתדלן אל פקודות הממשלה, להשיג את הרשיון על כל אלה:

– היתכן?

– מעשׂה שהיה!

– איככה?

– בעיר היה עץ, אשר בצלו חיו… גביר מהימן… על שמו נכתבו ונקנו כל נכסי הקהל… והגביר היה קרוב למלכות, והפקידים עשו עצמם כלא יודעים… ומהימן היה הגביר, כי כשוב השתדלן והרשיון בידו, ימסור הכּוֹל להקהל בשטר מקח-וממכר, כדבעי…

– ואחר-כך אמר “אֵלַי כתיב”?…

– לא אדוני… הגבירים עודם אז אנשים ישרים ותמימים, וגם “אֵלַי כתיב” לא נפרץ בימים ההם… אך נפלאים הם דרכי ההשגחה הפרטית…

השתדלן ברח עם צרור הכסף, אשר נתּן בידו, למדינת הים, וַיעזוב את אשתו עגונה ואת הקהל לאנחות…

– וַישלחו שתדלן אחר?

– טרם נודע הדבר אל נכון, מת הגביר וַישאר אחריו בין יתר היורשים יתום קטן, אשר לא יוכל להקנות על פי הדין…

– ובכן?

– נגמר הדבר לחכות עד אשר יגדל הנער וישלח שתדלן אחר.

הדבר נכתב לזכרון בפנקס החברה-קדישא.

– ובכן – – נשכח כמת מלב!

במשך זמן מצער הלך הקהל הלוך וגדול, כי אחינו בני ישראל פרים ורבים, וגם חדשים באו מקרוב ומרחוק, אבל משפחת הגביר ירדה פלאים… האלמנה נשׂאה לעיר רחוקה ואבד זכרה. הבנים נפזרו גם המה איש לבצעו מקצהו, ואך היתום הקטן נשאר על מקומו. הקהל מינה לו אפוטרופוס, אחר-כך השׂיאוֹ אשה ויתן לו שותף רגיל לסחור. האפוטרופוס עשׂה את שלו ויציגהו ככלי ריק; האשה עשׂתה את שלה וַתּמרר חייו, והאחרון הכביד, הוא השותף, אשר לימדו לחתום שטרות ובשעת הדחק גם לזייפם… השותף נמלט על נפשו, היורש בא אל בית-האסורים והנושים ירדו אל נכסיו…

השמועה כי יבוא גובה בית-הדין למכור את נחלות הקהל בחובותיו של בן הגביר הלמה את העדה כרעם משמים טהורים בלי עב קל. ואז נודע להם כי העיר תלויה על בלימה.

וַילך הקהל להיוָעץ בעורכי-דינים.

– אין עצה ותחבולה אחרת – אמרו הנשאלים – כי אם למלאות יד אחד הגבירים לקנות את נכסי הקהל על שמו, ולשלוח שתדלן שנית אל העיר הבירה, והיה כי יבוא הרשיון ימסור הגביר את הנחלה להקהל.

אבל בזמן ההוא כבר היו גבירים רבים, ומספר השתדלנים מספר אנשי המקום, וַתּפרוץ מלחמה עזה בין הגבירים והשתדלנים, המחלוקת לא שקעה עד היום הזה.

בין כה וכה – ספּר האיש – קרה מקרה נורא מאד, לא יאמן כי יסופּר… אך הלא לילה הוא – הוסיף בצחוק קל – והחיה אשר ברקיע – הוא מראה באצבע על הלבנה – אות אמונה במצחה, ואקווה כי יכו דברי שורש בלבך, אדוני…

– ספר ואשמע…

– המקרה נורא באמת… גובה בית-הדין בא, ואך דרכו כפות רגליו על אדמת הקודש – ובבית מועד לכל חי התחלחלו המתים ותאחזם פלצות… נסוגו המצבות אחור, והאדמה פתחה את פיותיה – הקברים, והמתים יצאו…

– אינני אפיקורס – נכנסתי בדברי המספר – מאמין אני בהשארת הנפש, אבל הנפש עולה היא למעלה לגן-העדן או יורדת היא למַטה לשאול תחתית, אך לא תיוָתר בהגויה ולא תיקבר באדמה… ואיככה יקומו המתים לפני תחית-המתים!

– רואה אני – אמר המספר – כי חכמת אלהים בקרבך, אדוני! אבל את עולם הדמיון שכחת! דבריך טובים ונכוחים בנוגע לכל באי עולם, לכל החיים חיים אמיתיים… כל באי עולם, החיים חיי אמת, חיי המעשׂה, הם בעלי בחירה ורצון, יכולים לבחור ולמאוס בטוב וברע והם חייבים או זכאים… הזכאי זוכה לש"י עולמות, והחייבים למדורות של גיהנום… פה מלאך-המוות מפריד בין הדברים, והגוף יורד לקבר, להיות מאכל לרימה ותולעה, כי הוצג ככלי ריק בלי רגש חיים - והנשמה נשׂואה למעלה על כנפי מלאכי אלהים, או נופלת למַטה וצוללת כעופרת בזפת רותחת…

לא כן בני עירנו… חייהם אינם חיים… כצל יתהלכו עלי אדמות, חולמים בהקיץ המה וכל מעשיהם – כחלום יעוף… אינם חייבים ואינם זכאים, כי לא עשו דבר טוב, וגם לא באו לידי נסיון לעשות דבר רע…

ועל כן בני עירנו מתים אך למראה עינים… הנשמה והגוויה, הנאהבות והנעימות בחייהן, גם במותן לא תפרדנה, אין בין עולמם הזה ועולמם הבא אלא המעבר – שעת המוות, והפטירה מן המצווֹת והפרנסה… החלום לא נפסק… או עבר האיש מחלום אחד לחלום אחר, מעולם-הדמיון האחד לעולם-הדמיון השני… ועל-כן אם יקרה, כמו בנידון דידן, ויקום איזה מת מקברו, לא יזכור את מיתתו ואת קברו, ושב והתהלך בחוצות, בלי לדעת את שכבו וקומו…

לא אדע, אם התפעלתי מאמרי-השפר של המסַפּר או מחן קרני הירח, אך אמת היא כי החילותי להאמין באפשרות הסיפּור, וָאשאל:

– וכל המתים קמו?

– אולי נשארו אלה אשר אכלתם הרימה… אבל מתים רבים קמו! קמו וינוסו היערה.

– ומדוע נסו היערה?

– יען כי על-פי הדין אסור למתים להיראות בתכריכיהם בעצם היום, פן תראינה אותם נשים הרות ותלדנה מתים….

– כנים דבריך! – אמרתי בלי משׂים – והגובה?

– את הגובה אחז השבץ מפחד וַיפּול ארצה וַימת…

המספר החשה רגע ויורד את ראשו.

– ובכן – העירותיו – אין גובה ואין מתים?…

– הגובה איננו, אך בחצות הלילה שבו המתים העירה, ואיש איש מהם הלך אל הבית אשר גר בו בעודו בחיים חיתו, וַיבואו בעד החלונות כגנבים, וַיפתחו את המלתחות, וַיוציאו משם כלי שבת ויום טוב וַיתלבשו, וַיצאו החוצה בדרך אשר באו, ובבוקר מליאה העיר – מתים!

– והחיים לא ידעו, כי מתים בקרבם?

– לא! המריבות והמחלוקת הכו את העם בסנווים, בתמהון, בשגעון ובשכחה נוראה.

ובהכיר הבן את אביו המת, קרא משתומם:

– רבש"ע, אני דימיתי כי מת אבא, ולחינם אמרתי קדיש! אני שלך וחלומותי שלך!

האשה אשר הכירה את בעלה – התנפלה עליו במטאטא, על אשר התקלס בה וישנה את טעמו להתדמות למת!

ובכן שבו המתים לֵאוֹר באור החיים, החיים לא ידעו מאומה, ונדמה להם כי מתמול שלשום הדבר. וַישובו המתים אל מקומותיהם בבתי-התפילה, אל מיטותיהם וקערותיהם בבית, ואיש לא השתומם… אך, ראה דבר חדש הוא! בעיר קטנה כזאת יש קערה אחת לכל אנשי הבית, ומספר הכפות כמספר הפיות, וזה ימים, אשר אין בית, אשר לא חסרו בו הכפות לפי מכסת הנפשות!

ה“גבירות” כילו את חמתן בשפחותיהן, ויתר הנשים פחדו מגנבים מן החוץ. אך כאשר נודע הדבר, כי כן קרה בכל הבתים, היה המקרה להנשים ענין לענות בו.

הרבנית הצנועה אמרה כי הוא מעשׂה שדים, כי השׁדה החולבת בלילה את העזים, החוטפת את הילדים והחונקת את החולמים, היא הגונבת את הכפות. ומי יודע לאיזה צורך!

אבל המטבלת הזקנה ראתה בזה סימן רע, סימן כי יפרוץ רעב בארץ!

והרעב אמנם כבר החל, כי המתים היו למשׂא על החיים, והחיים שבתו ממעשׂה ומסחר על ידי המחלוקת…

עברו ימים מעטים והמתים גברו על החיים, וַישפכו את ממשלתם על כל הקדוש…

כי המתים, אף כי אינם פרים ורבים כבני-אדם חיים-וקיימים, התרבו במנינם, כי החלו לגנוב את המתים מן ההקדש, מעל המיטה וגם מתוך הקברים, להלבישם ולהנעילם, להשיבם לתחיה…

והחיים אף כי פרו ורבו, נתמעטו מיום ליום… רבים מתו ברעב, רבים נרקבו בבתי-האסורים על דבר הצתה, מלשינות וכל תוצאות הריב, ורבים עזבו את העיר לנוע על מדינות הים…

ובכן, התגברו המתים על החיים ברוב מנין. יודעים המה המתים, מחייהם הקודמים, כי אם לא יתן החי אל לבו לדאוג לאחריתו, ישׂא ויסבול כל עקא וכל מרעין בישין… אבל המת ידיו לא תרפינה וברכיו לא תכשלנה ולא יפול תחת משׂא החיים… יודעים המה, כי אך “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” כי אך הדואג – אוכל את בשׂרו ועוכר את בשׂרו ונופל לשחת… ועל-כן עמדו המתים מרחוק לכל שאלות החיים… המתים הללו אינם יודעים מאומה, אלא אוכלים ושותים ומחכים לתחית המתים…

ובמשך הימים אין בית אשר לא ירבו בו המתים על החיים ולא יכבידו עליהם את עולם הקשה… ואין משרה בקהל אשר לא תהי ביד אחד המתים!

לכיסא הרבנות יושב מת, לפנים איש חי רב-פעלים, ועתה מת, מרחף בעולם הדמיון… הדיינים העוזרים על ידו, גם הם אנשי מעשה לפנים, ועתה חותכים הלכה לחיים… מוהלים-מתים מוצצים דם-ברית של ילדים חיים… כל סעודת מצוָה היא זבחי מתים, כי המסובים והמשמשים פגרים מתים כולם…

מתים עוברים לפני התיבה, דברי מתים נשמעים בחוצות…

והאוויר מלא רקבון וצחנה…

ובכן היתה העיר, התלויה על בלימה, לעיר המתים…

בעולם המעשה נבראו שאלות חדשות וקרו מקרים חדשים, והמתים עוסקים בשאלות המתים, אשר עברו כצל ואינם… רעב ודֶבֶר, ארגנטינה ופלשתינה, מתבוללים מתחכמים ולאומיים פשרנים – אך בעיר המתים שבתו השאלות, חדלו המריבות, אין פרץ ואין צוָחה, כי המתים אינם יודעים מאומה ואינם חפצים לדעת מכל הנעשׂה בארץ החיים…

ואם יבוא איש מן החוץ, עוד טרם יפתח את פיו להגיד דבר חדש, להשמיע מה נעשׂה בעולם החיים, יכתירוהו האדים, הרקבון והצחנה; יפול וימות, ויקום להתהלך בעולם הדמיון…

באנו בסבך היער. קרני הירח לא חדרו עוד בין העפאים… אישון חושך, אך עיני המסַפּר מזהירות כעץ רקבון באפילה ומפילות עלי אימה. לו הניף את בגדו העליון – חשבתי – כי אז בוַדאי נראו תכריכיו…

– ואתה – שאלתי בלב הולם – הנך חי או מת?

– אני חציי חי וחציי מת! – ענה האיש ויקפוץ מן העגלה ויעלם בחורשה.

---

ר' בֶּריל

מאת

יצחק ליבוש פרץ

“ר בֶּריל חולה, חולה מסוכן מאד” – ר' בריל מסוכן" – “ר' בריל צריך רחמים” – – הכּוֹל נאנחים: “יהודי כשר כמוהו, נשמה כשרה כזאת, איש חסיד כזה!”

ואם אני שואל: ומי הוא ר' בּריל? הם מביטים עלי כעל אדם שאינו מן הישוב, על פרא-אדם:

– אינך יודע את ר' בּריל? את ר' בּריל אינך יודע?

ואני מצטדק לפניהם: רבותי, הלא גר אני פה, הלא רק ימים מועטים אני בתוככם!

אך ללא הועיל! “ומה בכך? גם תינוק מוטל בעריסה יודע את ר' בּריל …”

ר' בּריל, כפי שאני שומע, הוא יהודי אמיתי; לו היינו כולנו כמוהו, כי אז כבר בא בן-דויד …

ואני אומר בלבי: מי יתן …יהיה כל עם ה' כר' בּריל, ויבוא הגואל …

והנני משער, כי ר' בּריל הוא למדן מופלג, בקי בש"ס ובפסוקים ובאחרוני-האחרונים; והוא גם בעל-צדקה ככלבא-שׂבוע, עשיר כקורח בשעתו, ועל כל אלה יהודי נאמן לאלהיו ולעמו, ומוכן ומזומן בכל רגע למסירות נפש, לקידוש השם …

פתאום נזכרתי שראיתי פעם איזה ספר תורני, מאת איזה מחבר בציאַכנוֹבקה; מן הסתם אמרתי, הוא ר' בריל! ואשאל:

– האם הוא חבּר ספר על טהרות?

והם מושכים בכתפיהם, כאומרים: לא זו הדרך …

– ר' בּריל – אומרים לי – לא כתב ספרים, וגם למדן גדול איננו …הוא יודע פרק משניות, איזה מקומות בעין-יעקב …

אם כן הרי הוא בעל צדקה, ראיתי בציאַכנוֹבקה בית-כנסת, בית-מדרש, בית הכנסת-אורחים, שהוא אגב אורחא גם בית-חולים או, כמו שקוראים לזה “הקדש”, יש גם מרחץ ומקווה.

– את מה מכל אלה בנה ר' בּריל?

הנני בעיניהם מתלוצץ על מנת להכעיס …

ר' בּריל היה קמצן מטבעו, שלא אכשל בלשון-הרע, גם צדקה לא נתן מעולם …לא הלוָה לאיש יהודי אף פרוטה אחת בלי רבּית קצוצה – אל יהי נא לו דבר זה לגנאי – ר' בּריל לא הביא אורח הביתה, לא לשבת ולא ליום-טוב, ולא לסעודת ראש-חודש …כשהוא משליך שלוש פרוטות להקערה בערב יום-הכפורים, הוא רועד כולו …שלא אחטא בשׂפתי …

וחבילות-חבילות אנשים ונשים עומדים בשוק, והכּוֹל נאנחים, שואלים ועונים, ועל שׂפתי כולם – ר' בּריל …

– ונפלא הדבר – מעיר אחד מן החבורה – שהיהודים הכשרים, היהודים האמיתיים באמת, הם כּילַיִים וקמצנים, והאפיקורסים והמופקרים מבזבזים הרבה כסף לצדקה …אם יש חברות של צדקה בעיר, הלוָאות כשרות, איזו קרן קימת – חזקה ששם יד ה“אשכנזים” תקיפה … ששם מעשנים בשבת! …והא ראיה – ר' בּריל! והלא היה, חס ושלום, נהרג על פחות משווה פרוטה …

הנני קרב אל חבורה אחרת.

גם פה מקוננים.

– ר' בּריל! אוי – ר' בּריל! איני יודע אם מלאו לו שבעים שנה …איזה חטא גורם …רבונו של עולם – איזה חטא!

– איש יהודי כזה! מיוחס כזה – מתחיל אחד לקונן, והשני משסעו:

“מיוחס” כאן דבר שמיה …איזה מיוחס? לא מצדו ולא מצדה …

– מצד אשתו, הלא ידוע לכּוֹל – מסייע השלישי …

– העיקר הוא – יחוס עצמו! מילתא זוטרא, ר' בּריל!

ואני מתחנן לפניהם: יהודים, הגידו נא לי, מי הוא ר' בּריל?

– “ר' בּריל הוא ר' בּריל ודי!”

ובעיר אין מסחר וקנין, אין משׂא-ומתן, אין דוֹבר דבר ואין דואג לפרנסה, אך הכּוֹל משׂיחים בר' בּריל, נדים ונעים לו, ומקוננים עליו.

הנה שואב המים – פתאום הוגד לו כי ר' בּריל חולה, ויתחלחל! האֶסל נפל מעל שכמו, הדליים התנפצו ימין ושׂמאל ברעש, והמים נשפכו! אחת הנשים צעקה פתאם צעקה גדולה, ומרה, גם ביקשה להתעלף – וכבר חונה עליה המון נשים, וכולן רועשות, צועקות וסופקות כף.

– יהודים בני רחמנים! – נשמע קול אחת הזקנות, בלי ספק גבאית מלומדת – יהודים בני רחמנים, מה אתם מחשים? עושו, חושו, הצילו! אנחנו הנשים לעשׂות, אך אין אנו יכולות לעשׂות …כי מה יעשׂו עניי הצאן, נשים …נשים חלשות …

והאוויר נמלא אנחות ודמעות …

הלא דבר הוא – אמרתי בלבי – לחינם לא תהמה עיר, לא ייליל כל יושב בה.

בלי ספק – עונה אני לעצמי – ר' בּריל הוא סוחר נאמן; גם “עסקת באמונה” דבר נכבד הוא, בפרט בזמן הזה, מיום שרבו הרמאים …

– שמע נא, ר' קרוב – פונה אני אל אחד הסופקים כף – הגידה לי, במה מתעסק ר' בּריל?

וגם הוא מושך את כתפיו.

– מתעסק? הוא לא עשׂה מסחר וקנין מעודו …אשתו, כל זמן שהיתה בחיים, החזיקה בית-מרזח …והאמת נתּנה להיאמר: בית-המרזח לא היה בתכלית הצניעות …כך דרכן של נשים, מבוהלות הן על הפרוטה … יעשׂו להם השכורים בחדר-האופל מה שלבם חפץ …ורבים היו מרננים אחריה …אך כשהגידו לר' בּריל, וראו שהוא מחשה ואינו מוחה, החרישו כולם …

ונותר לי בשביל ר' בּריל אך תואר אחד: ירא-שמים פשוט …במקום יחוּס – יחוּס עצמו, במקום תורה – פרק משניות ואילו מילי דרבנן …במקום משׂא-ומתן באמונה – אורך-אפים לכל הנעשה בבית-האופל …אך ירא שמים …

ר' בּריל היה בלי ספק כשל-ברך, בעל-בכי בטבעו, בלי ספק היה מרבה לשבת בתענית, ואולי עשׂה גם איזה “גלגול שלג” …והדבר נקל, שלג בתפוצות ישׂראל לא יחסר! …

והנני שב אל האכסניה: חפץ אני עוד לחקור שם את בני-הבית.

והאכסניה, כנהוג בערים קטנות, היה חדר לפנים מחדר בית-המרזח …

אך חדר-המשתה ריק, בעל-הבית איננו, כי רץ, כאשר אמרו לי, ברגליו, אל הקודש, להודיעו על שלום ר' בּריל. הקדוש שיחי‘, יודע אמנם בעצמו, אבל מידת דרך-ארץ היא להודיע …גם בעלת-הבית איננה; היא מיהרה ללכת למדוד את הקברים הקדושים …כלתם היא בבית-הכנסת, יחד עם המון הנשים, ה“קורעות” את דלתות ארון-הקודש …ובעלה גם הוא איננו הולך בטל; עומד הוא עתה בבית-המדרש ומנצח על האומרים תהילים …ובבית-המרזח הריק רק שפחה מזוהמת ופרועת-ראש; ואני מתיירא לבוא אתה בדברים, פן יחשדוני במה שאין בי …והנני הולך אל חדרי לכתוב מכתבים אל מכרי, אך הנה קול קורא: ר’ בּריל! ואני שב אל חדר-המרזח.

שני אנשים באו, האחד חגור חבל, בלי ספק נושׂא סבל, השני אין לו כל סימני אמנות, אך חטמו האדום מזכיר את ה“נושׂאים” …

– שמע נא, אחי – אומר בעל החוטם – לא טוב הדבר, לא טוב …אך מה לעשׂות? צריך לטעום מעט יין שׂרף …ר' בּריל – ה' יאריך ימיו ושנותיו – גם הוא אוהב את הלגימה …כל זמן שהיתה אשתו המרשעת, לא נתנה לו לשתות, אבל אחרי כן …ובפרט בשעת חדוָתא, יום זכרון למת וכדומה, היה תמיד הראש והראשון.

השפחה מוזגת ובעל החוטם מרים את הכוס ואומר בגאון:

– שלושים שנה רצופות התפללתי אתו ב“שטיבל” אחד, אני יודע מה הוא ר' בּריל – – לחיים!

– לחיים טובים ולשלום …

– ומה אכפת ליה להקב"ה – אם יתפלל ר' בּריל עוד שלושים שנה בכאן?

ובעל החוטם מעיר:

– יתפלל …מתפלל גדול לא היה מעולם, הלא הוא מהקוֹצקאים הראשונים!

בלילה נדדה שנתי. השאון וההמולה גברו בעיר. בחוץ עוברים ושבים, קוראים זה לזה ועונים זה לזה. כחצות הלילה שב ר' יונה בעל האכסניה מדרכו, ויפרוץ הביתה בלוית המון אנשים צמאים לשמוע מפיהו, מה שאמר הקדוש שיחי‘. והקדוש אמר, כי ר’ בּריל צריך רחמים. השומעים ספקו כף ויצאו בשאון אבלים. ר' יונה מטפס ועולה בבגדיו על מטתו, ומצווה על המאחרים לצאת לעוררו בכל חצי שעה ולהודיעהו מה נשמע אצל ר' בּריל …

וכמעט בכל רבע שעה נשמע קול דופק בחלון וקורא:

– יונה, השומע אתה? ר' בּריל מזיע …בלי עין-הרע …ר' בּריל התעטש …ר' בּריל הרים ראשו והביט ראשונה לימין ואחר-כך לשׂמאל …ר' בּריל אומר תהילים בעל-פה …

וכעלות השחר נשמע קול רעם – החלון התפוצץ – קוראים את ר' יונה ליציאת נשמה …

וקול שועת העיר עולה לאזני …טובעת היא בים של דמעות …ואתפעל גם אני, וָאדוֹם, וזכרון כל מתי עולם עלה על לבי …

וכעבור הרעש נרדמתי …

למחרת הקיצותי ואלך ללווֹת את ר' בּריל …

המיטה הנה כבר בבית-הכנסת, רב העיר מספיד …יש לו קושיות עצומות על הפסוק “בכו בכוֹ להולך”, וקושיות יותר עצומות על חלקו הקודם “אל תבכו למת” …היתּכן? היתּכן שאיש מישׂראל לא יבכה על המת? …

שתי שעות רצופות סירס את המקרא זה בצירוף מקראות אחרים ומדרשים ואגדות, אך על אודות ר' בּריל לא שמעתי מפיו מאומה.

מן ההלוָיה שבתי בחברת ר' יונה.

– וכמה הניח ר' בּריל? – שאלתי.

– כשישים אלף – ענה.

– וכל זה מבית המרזח? – השתוממתי.

– היד ה' תקצר?

– וכמה עזב לצדקה?

אך באותו הרגע ניגש אלינו בחופזה צעיר לימים, בלי ספק בן-תורה, והחזיק בבגדו של ר' יונה.

– השומע אתה – קרא כמעט בעליצות – דין תורה יפה יהיה …שוּדא דדַיינַי מיוחד במינו.

– דהיינו?

– עוד לא שמעת? ר' בּריל ז"ל עזב תמיכה לאחותו האלמנה ואמר כהאי לישנא: יתנו לה שישים רובּל-כסף לשנה, חמשה רובּל-כסף מדי חודש בחודשו.

– כמדומה לי, שהדברים ברורים, ומצוָה לקיים …

– שוטה! שיסעו הצעיר – ובשנה מעוברת? “ואדר”?

---

הנדיב

מאת

יצחק ליבוש פרץ

אתם שואלים אותי, מדוע העתקתי את מושבי לוארשה, הנני להגיד לכם דבר ברור: אנוכי ברחתי מפני העניים.

ואל תאמרו לי כי כילי אני, עכברא דשכיב אדינרי. מאה שקל אצלי הם כעפרא דארעא! אבל העניים כבר נתקעו כעצם בגרוני, לא לבלוע ולא להקיא. ומה אעשׂה אם אסטניס אנוכי, בעל נפש יפה, ולא אוכל נשׂוא את העניוּת עם פניה השחורים, עיניה הכלות וניד כתפיה הכחושות?

ואם תשאלוני: מאין לי הנפש היפה הזאת? ועניתי לכם: חי אני, לא אדע! אומרים “ברא כרעֵיה דאבוה” …שקר! לא מניה ולא מביה, ולא מקצתיה! אבי ז"ל היה אביון שבאביונים, שמש בעיר קטנה ככף איש, בעד פת לחם יבש היה מרמס לרגל הרב ודייניו, בעלי-הבתים ומשרתיהם, כל החייטים והסנדלרים, פועליהם, נשיהם וטפם. שני אחים יש לי, הם חיים בעזרת השם, אבל – חשובים הם כמתים, רחמנא ליצלן! האחד גר בבריסק דליטא הוא “נשׂרף”, ובא עד ככר לחם, והשני נע ונד תמיד ופושט יד להשׂיא את בנותיו זו אחר זו, כמדומה לי, שיש לו עוד שש בנות בוגרות, ואם אספור את כל העניים במשפחתי, הלא תלא לשוני …אם אפתח להם חור קטן, סדק צר בביתי, ויפלו עלי כארבה, ויבוקקוני, ויציגוני ככלי ריק, ונפשם לא תמלא …כי העניים צרורות נקובים הם, צרורות נקובים!

ואני בעצמי, כמה תאמרו, היה לי אחרי החתונה? חי נפשי – ארבע מאות זהובים פוילי“ש! מעצמו מובן שאבי ז”ל, השמש, לא נתן לי אף אגורה אחת; ירושת אמי – חורבה של עץ – נמכרה להוצאות החתונה, מתנות ומלבושים …אך “עילוי” הייתי אז, ובעד תורתי בתוך מעי הבטיח חותני שמונה מאות זהובים פוילי"ש, וַיסלק החצי ובעד השאר נתן לאשתי שטר-חצי-זכר. רואים אתם, רבותי, כי עליתי, בעזרת השם, מן האשפה.

ומאין לי איפוא הנפש היפה? אולי תדעו אתם!

אבל אם אתם לא תוכלו להבין את ההכרח לברוח מפני העניים, לא אתפלא; אתם אינכם יודעים את החיים בערים הקטנות! שם בעל-הבית דר בפרהסיא, כבתוך פנס של זכוכית, כברחוב, תחת כפת הרקיע! בחלונות אין וילון, לדלתות אין מנעול, בפתח אין פעמון, אין שלשלת! – ביתו של אדם הוא רשות הרבים, וכל החפץ בא ופוסע על ראשו.

הבוקר אור – “צפרא טבא לבעל-הבית!” הקול קול לאה החולבת, היא מחזיקה את פרותיה מחוץ לעיר, מעבר לנהר ואגם …בימות החמה ובימות הגשמים על רגליה סנדלים מכוסים קש, ועקבותיהם על הרצפה כעקבות אופני העגלה …ממטפחת שעל ראשה נוזל טל, גשם, נופלים פירורי שלג וכפור, מלבד זה חוטם אדום לה כחוטם השכּור, ושיעוּלה מפסיק כפעם בפעם את קולה הדק: – “צפרא טבא לבעל-הבית!”

“מה חפצך, לאה החולבת, וינתן לך?” דבר קטן מאד: הפרה השחורה חלתה עליה ואין לה כסף לקרוא לרופא הבהמות; ולמי תפנה לעזרה, אם לא לבעל-הבית, השותה את חלבה זה עשׂרים שנה? ומלבד זה שאר-בשׂרה אני מצד אשתי! נחפז אני לתת לה שקל בהקפה, אך גם לא יעלה על לבה לפנות עורף ולעוזבני. ונהפוך הוא, לאט לאט תבטא, בהפסקות השיעול, את ברכותיה לראש שאר-בשׂרה, אשר הציל אותה ואת פרתה השחורה ממות …אחרי כן תתבונן בפעם התרי“ג על חדרי וכל כלי ביתי, ובאנחה שוברת חצי גופה, ובדמעות הנוזלות בלאט ובלי הרף מעיניה, תתלונן על אישהּ, גבר לא יצלח, אשר בחטאו הביאה עד ככר לחם. לולא בעלה המלמד, כי עתה ישבה גם היא ב”היכלים" כמוני, וגם כלי-בית יפים היו לה, גם כלי זכוכית, גם מנורה לחנוכה מצוּפּה זהב, גם “מגדל לבשמים” …הכּוֹל כאשר לכּוֹל …הלא זה עשׂרות בשנים אשר ה“פריץ שלה” – אחד מחסידי אומות העולם – חפץ לתת לה בחכירה את כל הרפת …עשׂרים ושתים פרות חולבות; והוא, בעלה, ימח שמו, לא אבה!

לא אזכור עוד, מדוע סירב המלמד לחכור את כל הרפת, בלי ספק היה טעמו ונימוקו עמו, אבל אני מוכרח הייתי להתחנן ולבקש על נפשי לפני לאה החולבת, כי תתן לי לשתות את כוס החמין במנוחה …וחפצי אמנם הצליח בידי; כבר הפנתה את שכמה לעשׂות את שאלתי ובקשתי ולצאת, והנה אשתי קוראת לה מחדר המיטות …אשתי, זכרונה לברכה, היתה חולנית, וימים רבים לא עזבה את מיטתה, ובלי לאה החולבת לא ידעה מאומה מכל הנשמע והנעשׂה בעיר …ולאה החולבת נקראת לפַני ולפנים, למען תספּר באזני ה“גבירה” משלום העיר ודאגותיה, מכל המבושל בקדרות, המסופּר בשוק ובחדר לפנים מחדר …כי לאה החולבת יוצאת ובאה בכל הבתים וכל רז לא אניס לה, וגם הדבֵּר בפיה לייפּוֹת ולהוסיף כפל כפלים!

אם יעלה בידי לשתות את כוסי טרם תכלה לאה החולבת את ספּוריה, אברח אל בית המדרש! כי לאה, בשובה, תעבור על פני ותודה לי עוד הפעם, ותספּר שנית על דבר אישהּ המלמד … אך טרם כיליתי לשתות, ולאה החולבת מוסיפה להשתעות עם אשתי – והנה לייזרל בן המגיד בא! וליזרל בן המגיד לא מקטלי קני באגמא הוא! אביו היה לפנים מגיד בעיר ובזכותו של אביו המגיד היה ליזרל לסרסור של תבואה. וליזרל הוא כבן שבעים שנה, פניו בלי טפּת דם, וגם צולע הוא מעט על ירכו ובדבּרו יַזֶה את קצפו על פני השומעים. מעצמו מובן, אין אף “פריץ” אחד, אשר יאבה לדבר עם ליזרל מטוב ועד רע, ומימיו לא גמר עוד ליזרל איזה עסק, אבל הסוחרים גמרו אומר, כי ליזרל בן המגיד סרסור הוא, ומי יאמר להם מה תעשׂו? ואם יצלח ביד אחד מסרסורי העיר להפגיע טורא בטורא ולגמור איזה מיקח-וממכר, ויפשוט יד לקבל את משׂכורתו, אז ישאלהו הקונה: וכמה תתן לליזרל בן המגיד? הסרסור יתקצף ויתחנן, יצוַח ככרוכיה, ויבקש רחמים על נפשו ונפשות אשתו וילדיו הקטנים, אך לשוא! ליזרל בן המגיד שותף הוא להסרסור כי – מאַין יביא ליזרל בן המגיד את לחמו, אם ה“פריצים” לא יתנוהו לעמוד לפניהם, ויסיתו בו את כלביהם החצופים? היחזר ליזרל בן המגיד על הפתחים ויקבל קצבה? הוא בעצמו אולי יהיה מרוצה לכך, אבל חרפה היא לבעלי-הבתים!

ועל כן יסייר ליזרל בן המגיד בבוקר בבוקר את בתי הסוחרים. “צפרא טבא” – “שנה טובה”. “הנעשה איזה עסק?” הן או לאו …“ואיה הטבּק שלך?”

כן הוא, רבותי, ליזרל בן המגיד יש לו זכות גם על אבק-הריחה של בעלי-הבתים …אותי יבקר ליזרל בן המגיד ראשונה, קודם השחרית, כי החמין שלי מוצאים חן בעיניו מאד. ואז תחל השׂיחה בינו וביני. הן אשתי חולה, ועליו, כעל בן-בית, לדרוש בשלומה, מלבד זה זוכר הוא את דודתה (אשר זה כבר העתיקה את מעונה לעולם האמת) ואת מחלתה, הדומה ממש למחלת אשתי …וגם לה נלאו הרופאים למצוא מַרפּא, אך, לאושר דודתו המתה, בא אז העירה איזה רופא צעיר לימים, וַיצו לעשות לה “בקבוק ירוק” וַתּשב בן לילה לאיתנה! לו ידע, איה כעת הרופא ההוא! …

חפץ אני להפּטר ממנו, ואני קם ממושבי ללכת להתפלל, אך ליזרל בן המגיד לא קם ולא זע! שׂמח הוא מאד, כי גביר כמוני ישמור זמן קריאת-שמע, קידוש-השם הוא! ועל כן – אני אוכל ללכת והוא ישתה עוד חמין, אחרי כן ינוח מעט על כיסאי הגדול והרך, כי אשתו הארורה לא נתנה שינה לעיניו כל הלילה; איזה מזיק נסך עליה רוח עיועים וַתּתקצף, וַתּקלל מן הערב עד הבוקר …התדע מדוע?

ואני בורח מפני ספּוריו כמפני הארי ועוזב אותו – לשתות חמין מכוסי ולנוח על כסאי!

אך יצאתי את הפתח, והנה לנגדי החייט שלי! מה קרה? דבר קטן מאד! אשתו ילדה תאומים, וַימת האחד והשני נוטה למות, ואין לו אף אגורה אחת לכתוב את האחד בספר החיים ולמחוק משם את השני, ולהביא תרופה לאשתו, הבוערת כגחלי רתמים! ומה הוא מבקש? רק רובּל כסף אחד על חשבון עבודתו להבא!

אמנם הוא החייט שלי, אבל פניו כבר פני קבצן הם! כבר הדלות חופפת על לחייו – וכל באיה לא ישובון! וההתחלה טובה! תאומים, ואחד מת, היולדת קודחת, טוב מאד, טוב מאד …הא לך, אהובי, רובּל כסף אחד במתנה. השומע אתה? במתנה! אך אל תוסף לראות את פני, כי עבודה לא אתן לך עוד! הנך קבצן בן קבצן, וקבצן תהיה כל ימי חייך!

ובלכתי אל בית-המדרש, עלי לעבור דרך השוק …ביום הראשון – אין דבר! השוק מלא עגלות, אִכּרים ואִכּרות …ונהפוך הוא; אוהב אני אז את השוק, המלא חיים ותנועה וצבעים! כובעים אדומים, פנים אדומים ובריאים, והאִכּרות יש להן שׂמלות אדומות, מטפחות אדומות ואלמוגים אדומים …לא כן בשאר ימות השבוע, אז השוק ריק מאִכּרים ואִכּרות, ויש רק איזה שורות של עניות (בנות ישׂראל) מעוררות גועל, הן וסחורותיהן; החלות יבשות מיום אתמול, בתפוחים עלה רקבון, והן בעצמן גם כן יבשות ונרקבות ואוכלות צנון נמעך בכפותיהם השחורות …

וכל הנשים הללו יודעות ומכירות אותי. “רב אהרן הולך”, “הגביר, יחיה, משכים לבית הכנסת, מה טוב ומה נעים!” – מתלחשות הנשים מן הקצה אל הקצה, ואנכי נושׂא בשׂרי בשינַי ומחשה, אף כי גועל-נפשי יעלה עד מרום קצו.

ואל תאמרו, כי אכזר אני ואינני חס על האומללות הללו, אשר יאכלן השרב בקיץ והקור בחורף, וידלוף עליהן הגשם ויפּול עליהן השלג, ויכּן הברד …אך מה אעשׂה ולא אוּכל נשׂוא את פניהן!

לא אכחד מכם גם זאת, כי אחת הנשים הללו היתה לי ארושׂה לפנים, אך השידוך הופר. מעשׂה שהיה כך היה: אבי הגיד לי, כי הוא מתחתן באביה, ולאביה חנות, ואני קונה שם תפּוחים; וָאתוַדע אליה בסתר, כי גם היא ידעה, שמיועד אני להיות חתנה. בליל שׂמחת תורה נפגשנו בזמן ההקפות בבית-הכנסת, בכניסה, פּנים אל פּנים …וַנתאדם …וָאוחז בידה וַתּרעד ידה מאד …ואחר החג הגיד לי אבי, כי אביה קבצן הוא וכי נתפרדה החבילה. לי נתנו אשה חולנית ולה בעל חולה, אשר היה למלמד וימת בשחפת, ועתה תשב אלמנה שוממה על סיר הגחלים – השם ישמרנו!

אגב אורחא אספר לכם, כי עוד אשה אחת ידעתי שם …גם היא אלמנה, ובעלה לפני פטירתו היה לי כמעט לשותף. מעשׂה שהיה כך היה: הימים ימי מכס הבשׂר, ואני ירדתי משולחן חותני ובקשתי לי משלח-יד. חתן דודי (שניהם בעולם האמת) גם הוא היה צעיר לימים, יורד משולחן הוריו, וגם הוא ביקש לו איזה עסק להתפרנס בו, וחתן דודי, ירוחם, היה אמנם בעל האשה, היושבת עתה ומוציאה בצפּורנה את הרקבון מן התפּוח – אל פיה! ומחזיק המכס, ר' יוחנן, חולה אז ונוטה למות, ולא יוכל לנסוע אל עיר הפלך לחכור את המכס לשנה הבאה. ונוועד אני וירוחם יחדיו, ונשתחווה בסוד עם ה“קהל” – וַנסע …אך מה עשה הקב"ה? בדרך חלה ירוחם את חוליו! טרם יצא את העיר אכל בשׂר אוָז, ומים שתה, מים קרים, והאוָז, כנהוג, היה שמן, ועתה הוא מקיא ומקיא בלי הרף. צרור הכסף היה בידי, ואשכיבנו בדרך במלון, ואשלח שליח מיוחד להודיע לאשתו, ואני נסעתי הלאה. אצבע אלהים היתה זאת, למען אקח את המכס לבדי ואתעשר! ועתה גם היא יושבת על סיר הגחלים – כי בעלה מת בחוליו!

הנני אומר “עתה”; לעתים אשכח, כי הנני כבר בוַארשה, ואת כל הקבצנים והאלמנות עיני לא תחזינה עוד. אך לעבור דרך השוק היה לי כקריעת ים-סוף, מובן, כי בשובי הביתה מסרתי להאלמנה ויתומיה שטר-חוב על הסכום, שלקחתי מבעלה והשקעתי בהעסק, ולמועד שילמתיו עד הפרוטה האחרונה, ובכל זאת, בעוברי כפעם בפעם דרך השוק, היא מוצאת לנכון להשמיעני את אנחותיה …כאילו הייתי אני השליט בעולם הזה ולא הקב"ה!

אך רע מן השוק הוא בית-המדרש בעצמו.

על המעלות אפגוש בבעלי-מומים. באמצע ישב לו לנוח ממעל העלייה ר' בֶּריל דיין, הקונה זה כארבעים שנה חגורה על ירכו, ובאוספו את הכסף הנחוץ לזה – הוא משׂיא אחת מבנותיו. על יד הקיר יושב מיכאל העיוור, מי שהיה שוחט, ועתה, כאשר הוכה בסנוורים, הוא חי על חשבון עשׂרת הזהובים, שהבטיח לתת לו מדי שבוע בשבוע השוחט החדש, הממלא את מקומו ואיננו נותן, יען כי הקים לו הקהל עזר כנגדו – שוחט שני …או גבר לא יצלח, אחד ממגידי תהילים, מעשׂרה בטלנים, ממשרתי הקהילה, יעמדו לשׂטן על דרכי והם מגהקים ומפהקים ומתעטשים, ומנקים את חטמיהם לפני בואם אל ההיכל פנימה, בקול אדיר וחזק!

והכניסה אל בית-המדרש היא על יד התנור והכיור יחדיו. מדוע דוקא על יד התנור והכיור? למען אגע בעוברי, את המתחככים בתנור והמתרחצים בכיור. ועל הכיור עיגוּל לפנים מעיגול, וכן על התנור – מעגל לפנים ממעגל, בימות הגשמים לצורך ובימות החמה מפני ההרגל …ראשונה יחנו על התנור כדוּר הבטלנים הישֵנים בבית-המדרש, אחריהם הבטלנים הצובאים שם מהבוקר עד הערב, אחריהם – נושׂאי סבל או אנשים מן השוק, הבאים הנה להחם את בשׂרם. והאופן בתוך האופן מעלה זיעה, וריחו נודף כבשׂמים!

ומה בצע “אם עברתי את הירדן” של מי מדמנה ובאתי אל כותל המזרח? וכי שם יונח לי? רבונו של עולם! וכי שם לא יגיע אל אפי ריח מחוֹרק"ה ודגים מלוחים? האם לא יבוא אלי השמש לכבדני באיזו מצוָה, ומנחיריו, המלאים פיח-כבשן לח, יזה על בגדי ועל פני? ואם אפנה אל הכותל, והנה כתוב לפני הדר ובאותיות גדולות: “חיים בן מירל לרפואה שלמה!” …וחיים זה, על פי מקרה, משרתי הוא, ולו אשה ושמונה בנים, והוא חולה אנוש, ואני לא אוכל לשכוח אותו אף רגע!

ואנא אברח? בבית תסוב הדלת כל היום על צירה, בבית-המדרש – השם ישמרנו! ובחוץ, על כל מדרך כף רגל, על כל פסיעה ופסיעה – קבצן, פושט יד, דלפן, מבקש-עזרה!

ומה אעשׂה, ואני בעל נפש עדינה, אסטניס, ולא אוכל נשׂוא את כל אלה?

לברוח לוַארשה לא עלה גם על דעתי. דימיתי: סדנא דארעא חד הוא! ותהי זאת נחמתי, כי הקב"ה סופר ומונה את צרותי, ובעולם הבא ישיב לי כגמולי.

אך מה עשה הקב“ה? מחלת אשתי הלכה הלוֹך וגבוֹר ואני לא ידעתי! זה ימים רבים ביקשה ממני לשלחה לוַארשה לדרוש ברופאים; ומדוע לא? האִם אשיב פניה ריקם! האקפוץ יד מעזרתה? אך הלא אשה היא, ויראה היא לנסוע לבדה, פן תמות שם ולא תראה פנַי, בלעדי לא תוכל לנסוע! ואני, סהדי בשחקים, כי אני לא אוכל לנסוע עם חולה בדרך, הלא על כן עזבתי את ירוחם ושלחתי אחר אשתו! ולו מילאתי את חפץ אשתי ז”ל, כי אז לא אכלתי ולא שתיתי ולא נחתי בדרך, וחליתי כמוה, ואולי הוכיתי בשחפת!

אך לשוא התחננתי לפניה, שתסע עם איזה שוֹמר; היא סירבה לשמוע בקולי. פעמים רבות התרגזתי וָאקללנה, והיא היתה בעלת בכי, ותבך על כל קללה וקללה, שהוצאתי מפי בחופזי, וכה עברו ימים ושנים …

אך פתאום שמעתי אומרים בעיר, כי כפשׂע בינה ובין המות, כי החברה-קדישא לוטשת עלי עיניה …עשׂרת אלפים! עשׂרת אלפים בבת אחת! חפצה היא לבנות על חשבוני מקווה חדש ולתקן גדר בית-העלמין. לא, רבותי! היה לא תהיה; עשׂרת אלפים – הבל הבלים! אך אני לא אתן, אם ילטוש איש עלי עינו! אמרתי ואעשה – וַאקח את אשתי, וַנסע הנה …

ואמנם בדרך מתה עלי אשתי, והרפתקאות רבות עברו עלי טרם הבאתיה הנה. פה שילמתי עשרה ושישה רובל כסף, הטאקסה היותר גבוהה, אך עמדתי בדבּורי וחברה-קדישא דשם – מפח נפש!

בין כה וכה מצאה וַארשה חן בעיני. הדירות יפות ומסוגרות; וילאות, מנעול מכה בכוח, שלשלאות; בבית שאני גר בו לא יתן השומר גם למנגן להציג כף רגל בחצר …שקט ודממה!

מאליו מובן, כי אינני מטייל ברחוב נאבלקי, ששם ירוצו נערים שובבים אחר איש ואשה, ומאיצים לקנות מהם גפרורים …ברחובות אשר אני מטייל – שקט ודממה בעזרת השם! ועל דלתותי לוח יפה אף נעים: הלאה עניים! ואינני רואה אותם כל עיקר.

ואני כילי אינני! לא אחת ולא שתים יבואו אלי בעלי-בתים לבקש נדבה, ואני נותן! הם מבקשים נדבות גדולות, סכומים הגונים – ואני נותן! מעט או הרבה, אני נותן בעין יפה. בכל לב! כי “גבירים אדירים” יבואו, הם מקבצים, הם מחלקים, ואת פני העניים איני רואה!

מאה שקל כסף הבל הבלים! במה נחשבו מאת שקל כסף? ושם גם שקל אחד היה יפה בשעתו; ובכל זאת טוב לי עתה מאז! ראשית – אני נותן לשם מצוָה, עוד כדאי הוא הקב"ה לתת על חשבונו מאת שקל כסף פעמַים ושלוש בשנה …ועוד זאת – הכבוד! מדוע לא ידעו בני וַארשה, כי חי אני, וכי בעזרת השם יש לי רב, ואוכל לתת מאה רוּבּל! אך זאת נחמתי, כי לבי לא ידוכא, את העני אינני רואה, את שוועתו אינני שומע, והנני אוכל ושותה וישן במנוחה, בלי ראות פניו!

לו שמעו בקולי גבירי הערים הקטנות, כי אז ברחו כולם לוַארשה.

---

עסקי קהל

מאת

יצחק ליבוש פרץ

א. הקהל גוזר והמקרה מבטל

עשׂרים שנה היה אביגדור’ל מלמד. ודוקא לבני העשירים בעיר, ופתאום חלה. וראשית המחלה מצער: מגרונו נזרקה טפת דם כחרדל וקולו ניחר. אך כשהאדם אינו בר-מזל, הכּול בנפשו, בעל בשׂר לא היה אביגדור’ל מעודו, ועתה – הוא הולך הלוך ורזה, הוא נהלך כצל…

ואביגדור’ל אינו בר-מזל. הוא בא לכאן לבקש לו “מעמד” לפני כעשׂרים שנה. בשנים הראשונות ילדה אשתו ומתו הבנים, ולאחרונה – וַתּקש בלדתה, וַתּלד בן חי, וַתּמת בעצמה…

ועתה, כאשר חלה, גלמוד הוא, כי מה יתן לו בנו הקטן?

מעצמו מובן, שהקהל אינו מסיח דעתו מאביגדור’ל החולה. ראשית דבר נימנו וגמרו בבית-המדרש, בבוקר ובערב, קודם וַאחר התפילה, שלא מן היושר הוא, שיוציאו בעלי-הבתים את בניהם מחדרו של החולה, כי ישברו מַטה לחמו, ואביגדור’ל ימות חס ושלום, ברעב.

אמנם יש אומרים שהוא חולה שחפת, והשחפת היא מחלה מידבקת, אבל מי ישׂים לב לספק-ספיקא? מי יודע אם “יש לו” שחפת, ואם שחפת – מי יודע, אם היא מחלה מידבקת… ובאמת יש בזה ניצוץ של מינות. יהודי כשר יודע, ש“אין אדם נוקף אצבעו מלמַטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה”, שבלי ידיעתו ורצונו, יתברך, לא יפול משׂערת איש ארצה…

נימנו וגמרו בבית-המדרש – ובחדרו של אביגדור’ל אין תלמידים…

הקהל אינו יכול בשום אופן לראות בעוניוֹ של אביגדור’ל, מלמד טוב כזה, איש כשר כזה ותלמיד-חכם כמותו – היתכן, הנשמע כזאת – תלמיד-חכם ימות מרעב ואין מושיע?

“וכי ימוך אחיך” – מצוָה מדאורייתא!

ושקלא-וטריא בבית-המדרש. הללו טוענים, שעיקר החוב חל על אבות התלמידים, שהוציאו אותם קודם הזמן ונתנום למלמדים אחרים. “שעליהם לנהל את אביגדור’ל על כל פנים עד סוף הזמן בלחם ומים”, ואחרי כן ירא הקהל וישפוט, וישית עצה. הללו אומרים שאביגדור’ל לאו דוקא מלמד, שבעיקרו תלמיד-חכם הוא, שבין-המצרים, כשמת הרב הישן, ולא נבחר עוד החדש, פנו אליו בשאלות איסור והיתר ובשאלות נשים, ובעסקי ממונות… ובכלל – שכל ישראל ערבים זה בזה, ואין פטור מן הצדקה.

הם, אבות התלמידים, כמובן, לא יעמדו, חס ושלום, מרחוק, לא יקפצו יד; אך לקבל את כל העול על שכמם אינם חפצים, מפני שאינם מחויבים, והעיקר – מפני שאינם יכולים, כי הזמנים רעים והפרנסה נתדלדלה; יתעסק בזה ה“קהל”!

ואיה ל“קהל” מוצא לכסף?

אמרי אינשי: “אין קהל עני”. אבל הראש והראשון ר' שמריל אומר: אדרבה, ה“קהל” עני, הוא הראש והראשון ר' שמריל, נשבע בנפשו, בפאותיו וזקנו. שהוא נותן משלו, ושזוגתו שתחי' מתרעמת עליו ומקללת אותו, שמחמת זה אין לו שלום בית! שמוכרח הוא לגרש את אשתו, חס ושלום או להשליך מעל שכמו את עול הצבּוּר…

– והגידו לי, רבותי – צוֹוח ר' שמריל – הגידו לי באמת ובתמים, מאין אקח? עד כמה אני יכול לתת מכיסי? האם גנב אני או מכשף?

בני בית-המדרש אומרים, שיש לישב בדוחק; שיכולים להחליף את ר' שמריל באחר, שיהיו לו גם לב טוב, גם אשה טובה… יכולים גם כן להטיל, לטובת אביגדור’ל, מס לזמן קצר על איזה מצורכי-אוכל-נפש… אמת, כבר נחכרו השמרים, נרות ההדלקה לשבת, יין קידוש ועוד ועוד… אבל כשבאו מים עד נפש?! ישנו מס על שמרים לחים, ויש נוהגים ביבשים – יטילו מס על היבשים. ואם לאו – ישכירו את המרחץ עוד לשנה או לשנתים, ימַנוּ שוחט רביעי… השלושה ששוחטים התעשרו, יתעשר עוד איש יהודי אחד, ולאו דוקא קרובו של ר' שמריל!

והכּוֹל מודים, שצריך לעשׂות איזה דבר. אבל לעשׂות בלי אסיפה אי-אפשר, ומי יקרא לאסיפה? ר' שמריל אינו חפץ, לפי שאין לו פנאי, הרב מתיירא מפני ר' שמריל… ומה לעשות?

טרם נפתרה השאלה, ובעל-הבית, אשר אצלו גר אביגדור’ל, גירש אותו מדירתו.

– רוצח, עוכר ישׂראל! – התרעמו עליו השכנים; אך הוא התנצל, שעשׂה את מעשׂהו לטובת אביגדור’ל ולהנאתו.

– כל זמן – אמר שלא יתגולל אביגדור’ל בחוץ, לא יעשׂה ה“קהל” מאומה לטובתו…

אבל אביגדור’ל אינו מתגולל, חס ושלום, בחוץ.

ביום הוא מבקר את תלמידיו מלפנים או את אבותיהם, בכל מקום בואו מקבלים אותו בסבר פנים יפות, ברחמים; מבקשים אותו לשבת, לשתות מעט יין-שׂרף, לטעום איזו עוגה קטנה… לילד נותנים איזה דבר מתוק… אך “לינו פה הלילה”, לא אמר איש; מקרא מלא הוא, אך לא מצוַת-עשׂה…

ואביגדור’ל לן בבית-המדרש.

בלילה, אחר צאת המתפללים והלומדים, קר לו לאביגדור’ל החולה, והוא עוזב את בנו, הישן על הספסל, והולך לבקש חום בבית האופה הקרוב. האופה מכבד תלמידי-חכמים ומרשה לו לעמוד מרחוק כנגד התנור הבוער… בלילה השני בא אביגדור’ל יחד עם בנו, והאופה לא כיהה בם.

שניהם עמדו כנגד התנור, אחרי כן ישבו על הרצפה וראש הנער בחיק אביו…

ואחרי הן, כנפול ראש החולה אחורנית, חס עליו האופה וישׂם כר מתחת לראשו… ושכבו שניהם…

אך מה בצע, ואביגדור’ל כאשר אמרנו, אינו בר-מזל, וקפצה עליו קנאת האופים… הדבר נודע לרשות, האופה נמסר והתחייב בחתימת ידו, שלא יתן לאיש ללון בחדר המאפה… אביגדור’ל הולך בלילות לבקש חום במרחץ, אך גם שם לא מצא מנוח לאורך ימים, כי המרחץ רעוע וחושב לנפול, ואחרי ימים מועטים נסגר…

אז הזדעזע כל הקהל; מוכרח היה ר' שמריל לקרוא אסיפה…

ובאסיפה, אחרי משׂא-ומתן ארוך, וכּוּחים בפה, בידיים וברגלים, נוכחו אנשי העיר לדעת, כי בעד המרחץ לא יתן איש עתה אף פרוטה אחת; למַנות שוחט רביעי אי אפשר מפני המחלוקת, לפי שיש בעיר ג' כתּות חסידים ושוחט לכל כת וכת, ומאיזו כת יוקח הרביעי? להטיל מס על מיני מזונות אי אפשר עוד, מיראת “עמי הארץ”, בעלי-המלאכות, המבקשים אך אמתלא למרוד ב“קהל” ולפרוק מעליהם את עול החברה-קדישא; ומס על עופות היא פרצה הקוראת לשחיטת-חוץ. ועל כן, אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם לעשות רשימה של אברכים, שיחזירו על פתחי הנדיבים ויקבצו נדבה הגונה… וכן יעשׂו בכל יום ה' לשבוע…

ובלי ספק היה יוצא הדבר לפועל, לולא המקרה, אשר נספר עליו להלן…

ב. פלאי פלאות: עשיר קם לתחיה ועני מת לפתע פתאום

באחד מימות החול (יום ב' פרשת… ) נשמע פתאום ברחוב שוקט תמיד קול אדיר וחזק, קול רעש אופנים, רעם שוט ושעטת סוסים דוהרים.

אהר’לה מפקד את סוסיו-הנמרים, ועל עגלתו ר' גבריאל הגביר נוטה למות, מתהפך בציריו!

תומכין את החולה: מימין – אשתו (השניה, ויש אומרים: השלישית) ומשׂמאל - מומחה העיר.

פני המומחה כפני אב-הענן, והאשה מיללת ומכה בידה הפנויה בעורף של אהר’לה וקוראת:

– חוּשה, עוּשה, גזלן! רוצח! יהיו סוסיך כפרת-הנפש!

ואהרן המוּכּה מכּה את הסוסים, והסוסים מגמאים את הרחובות, יעלו גבעות-ביצה, ירדו תהום-אגמים, ידלגו על עצים ואבנים – –

חיש נודע הדבר, שנתהפכו ונתקשרו בני-מעיו של הגביר.

והישיש, השמש של חברה-קדישא, הרואה יותר מתים מחיים, התבונן ואמר, שאם לא יועילו סוסיו של אהרן, הקשר קשר של קיימא…

ומסַפּרים שכבר השקוהו “פִּיזֶם”, וגם הלעיטוהו כסף חי… אחד מליצני העיר קרא לאיזה אברך בחוץ בקול רם: " לך נא מהר אל בית-הכנסת, קח גיר וכתוב על כותל-המזרח – שלוש פאי"ן… "

ועל ידי המקרה הזה נדחה אביגדור’ל, נדחה גם המרחץ… אין אסיפה, אין יועץ, אין דובר דבר, ולא מרוע לב, חס ושלום, ולא משכחה, אך – עוד מעט ואין קהל עני!

ולה“קהל” חשבון ישן עם הגביר… לא האחד הוא אביגדור’ל להעמיד לו ריוַח והצלה… ולא אחד הוא המרחץ אשר יבּנה מחדש! גם בית-הכנסת נתפרק, לבית-העלמין אין גדר, אין תלמוד-תורה בעיר!…

אין איש, חס ושלום, אשר יחכה למותו של ר' גבריאל אשר ידין אותו לכף חובה, אשר יוציא מפיו דבר מגונה… יש יודע הכּוֹל ושופט הכּוֹל, וממנו משפטו יצא, לשבט או לחסד; אך “האמת ניתנה להיאמר”, שלא היתה לו, לר' גבריאל, שליטה בממונו…

לא נתן ל“מעות-חיטין”, לא השליך לקופת ר' מאיר בעל-הנס, וגם אורח לא הביא מימיו לשבת ויום-טוב הביתה… קודם כל חג הפורים התחַלה וַיסגור בריח ודלתים… מנחה של ערב יום-הכפורים התפלל עם חשכה, כשניטלו כל הקערות והלכו להם כל העניים… אחד ארב לו כל היום, וקבּל אסימון…

ומבעלי-הבתים לא טעם עוד איש אצלו מאומה…

ולאיש הון רב: מעות במזומנים, שטרי-חובות, שלושה בתים, שני אסמים מלאים בר…

ושׂפתי בעלי-הבתים לוחשות: עתה נראה, עתה נבוא חשבון!…

הגבאי הראשון של החברה-קדישא, איש עניו ורך בטבעו, התחיל מתגאה פתאום… אל ישישים הוא מדבר בלשון “אתה”… מקופסתו לא יתן לאיש להריח; כי יבוא איש לקראתו, אינו רואה; שואלים לשלומו ואינו שומע; תעלא בעידניה! – גם את זוגתו אינו מתיירא…

אך הוא חשב וטעה, כל הקהל חשב וטעה; לא נתנה עוד רשות למשחית.

כנפול הסוס, ואשתו ספקה כף והמומחה קפץ מן העגלה, התעורר החולה, אסף שארית כוחו, וינדור בקול רם שלוש ליטרות נרות לבית-הכנסת…

וצדקה תציל ממוות: גבריאל קם לתחיה, אך באורח פלא מת באותו הרגע, אביגדור’ל… נפשו יצאה בבית-המדרש לפתע פתאום…

מיתה חטופה, רחמנא ליצלן!

ג. הלוָית תלמיד חכם; מצבה לפי שעה

ועם רב נהר אחר מיטת אביגדור’ל; כמעט כל בני העיר. מעצמו מובן: אנשים לחוד ונשים לחוד.

הקהל הולך בדומיה, בראש כפוף, באנחות…

אך ההלוָיה, כאשר אמר אחרי כן ראש הנושׂאים, היתה הלוָיה יבשה, בלי לחלוחית של בכי…

אין אלמנה ויתומה, אין נשים קרובות לקרוא לקינה, לספוק כף…

גלמוד היה אביגדור’ל…

לו פצתה אחת פיה קינה מלב שלם, כי אז החרו החזיק אחריה כל עשׂרות הנשים, הצועדות בדממה אחרי הגברים, ורבות מהנה היו מתעלפות. להגדיל את הבכי והמהומה…

אך עתה, גם אם תעלה אחת הנשים את צרותיה, צרות עצמה אל לבה; אלמנה או חשׂוכת-בנים, מחוסרת פרנסה או עגונה – כי תקרא בקול: רבונו של עולם!… ישאר הקול הפתאומי תלוי באוויר, ונקפא ונחנק שם…

אחד הוא היתום, אך יתום קטן הוא, אינו מבדיל עוד בין חיים ומתים; ומבוהל ונרעש הוא, כי נפלה עליו אימת הקהל, אימת המיטה השחורה, ובקראו כפעם בפעם: אבא! אבא! הוא קורא לישעו… לפעמים הוא מבקש אותו בין המלווים…

ועל כן הולכות הנשים בלי חמדה, אחר כל צעד וצעד חושבות הן עם נפשן: ללכת או לשוב?

זאת ראה ראש הנושׂאים ויחר אפו:

– נשים הביתה! – קרא בזעם – אם אינכן בוכות ומקוננות, לכנה הביתה! לריקודי השׂטן ביניכן אין אנו צריכים…

והנשים מקללות את המחוצף ונסוגות אחור…

לאט-לאט משתמטים גם הגברים, חנוָנים טבועים ראשם ורובם בעסקיהם, סוחרי תבואה שהם תלוים באוויר, ואנשים זקנים וחלשים – נוטים הצדה בקצה הרחוב, אחרים מלַווים עד קצה העיר. בכל מקום שיעמוד איש, יקיש באיזה חלון, בני הבית מבינים את חפצו, מביאים לו מים לשפוך על הצפורנים, לגרש את הרוחות, והמלַווה לוחש את תפילתו, נאנח והולך לדרכו…

מן העיר יצאו אך לומדי התורה, תלמידיו של המת, או מכיריו, שהיו מתוַכּחים עמו בהלכה… הולכים הם אחר המיטה, עד היגָלוֹת הנהר לימין הדרך; אז נוטים גם הם הצדה לרחוץ את ידיהם ואגב אורחא – גם את בשׂרם…

היום חם; לצאת לכתחילה ביום לרחוץ ביאור – ביטול תורה הוא, אבל “השתא דאתית להכי”…

את הגולל סתמו אך חברי המנוח, מלמדים כמותו, ואחד מהם הקריא להיתום את הקדיש… אך גם הם ממהרים הביתה… שם “יהפכו תלמידיהם את כל העולם כולו לתוהו ובוהו…”

אז ניגש יונה בַּץ, ראש הנושׂאים, עם מצבה-לפי-שעה – לוח-עץ עם הכתובת: “פה נטמן”, שם המת ושם אביו, ויום המיתה – אל הקבר החדש, ובתחבו את הלוח למראשותי המת, התלונן על בעלי-הבתים:

– תפח רוחם – אמר – את לשדו ינקו, את מוח עצמותיו שתו והשליכוהו כקליפת השום, כהושענא חבוטה – וזה היה הספדו על אביגדור’ל.

ד. עזיבת הנושׂאים והיתום; וכּוּח; כעכים, רגל פצועה

יונה בַּץ הרוקע-פחים, ראש הנושׂאים, ושני חבריו הֶשיל העושׂה-כובעים וליב האופה-כעכים, סוגרים לאחרונה את שער בית-העלמין ושבים העירה. ואינם ממהרים הביתה, כי בין כה וכה כבר רד היום ולא יגשו עוד למלאכתם, שעת מנחה תגיע, ומי יודע אם יהיה פנאי להם עוד אף ללוגמא אחת…

ופוסעים פסיעות קטנות, כחרדים ביום השבת, מתלוננים הם פה אחד על בעלי-הבתים, שאינם יוצאים ידי חובתם בנוגע לעניים בכלל ולעניי המלמדים בפרט… אוהבים הם את התורה בשׂמחת-תורה, אך את מלמדי-התורה הם מבזים…

וגם בנוגע לבעלי-מלאכות ולאנשים פשוטים אינם מתנהגים כשורה… תקיפים הם בממונם, ומי יאמר להם: מה תעשׂו?

העניים מטהרים את המתים ונושׂאים את המיטה, וגבאי החברה-קדישא, חברת העשירים, מקבלים דמי קבורה ומחלקים אותם לקרוביהם, לבטלנים, למלחכי פינכא… ואדם פשוט כי ימוך, ובעל-מלאכה כי יחלה – אין תומך ואין סועד…

הם מקבלים רבנים, דיינים, שמשים וגם חזנים…

שאַל אותם בחרם, אם יודעים הם להבחין בין שלשלת הזמרה לקריאת התרנגול…

ומי ממַנה שוחטים? – ר' שמריל, שלושה קרובים עניים ושלושה שוחטים…

כבר מלאה הסאה, אי אפשר לסבול עוד! אך מה לעשׂות והשנה שנת בצורת, שנת כפן, ובעל-המלאכה בנפשו יביא לחמו, ואין לו פנאי גם לשאוף רוח…

גם סעודה לא יעשׂו הנושׂאים בשנה הזאת, הדגים ביוקר, יין-שׂרף ביוקר, גם מחיר הבשׂר עלה למעלה ראש…

ומן הסעודה, אשר לא תיעשׂה נסַבּה שׂיחת הנושׂאים על סעודת השנה שעברה; וממנה אל הקלפי, אשר לא נעשׂתה אשתקד כדת… כי היתה שם יד שלוחה מאת החברה-קדישא…

וגם הם שכחו את המת…

והיתום הנשכח הולך אחריהם בלאט, עיניו בולטות מפחד, לחייו מגואלות מהבכי בשעת הקדיש, אף כי לא הבינוֹ, ועוד שׂפתיו רועדות… נבוך הוא הילד וחרד. עוד לא אכל ולא שתה היום, אך רעב איננו גם צמא איננו, כי אם מבולבל.

פתאום השתומם למראה עיניו: לימין הדרך מונחות אבנים, והאבנים מביטות עליו בעינים גדולות, גדולות מאד. גבעות וגבעות, ועטופות הן עשׂבים, ועל כל גבעת עשׂבים אבן, ולכל אבן עין גדולה, גדולה מאד… מה זאת?

לעמוד או לקרוא להולכים לפניו, הוא ירא. בחרדה ניגש אל האבן הראשונה, וַיפג פחדו; לא עינים לאבנים, כי אם עיגולים, ובתוך העיגולים מספרים, אינו יודע למה המספרים, אך את האבנים אינו ירא עוד. עתה הוא חפץ לנסות לקפוץ עליהן, הוא מנסה ויכול. הנה אבן אחת, שניה, שלישית… כמה אבנים יהיו עוד עד העיר?

ובדלוגיו עבר חיש את הנושׂאים ההולכים לפניו.

– הנה היתום – מראה אחד מהם לחבריו באצבע.

– יחף הוא – אומר יונה בּץ בחמלה.

– גם ילדי יחפים – מעיר עושׂה הכובעים.

– אבל אב ואם יש להם…

– מה בצע באב ואם שאין ידם משׂגת…

פתאם נראו להקות-להקות צפורי-דרור, בן-רגע והאוויר נמלא רעש, צפצוף וקרקור, משק כנפים, המולת חדוָה וחיים… ומשׂחקות הצפרים מתנשׂאות למעלה, יורדות למַטה, והכּוֹל בסיבובים ובחפּון של שׂמחה, הנער משתומם שנית, הוא פוער פיו לחקות את רעש הצפרים, מקפץ ומניע את ידיו, בחפצו לעוף כמוהן; ומקנאַת פתאום, שכל זה אינו עולה בידו, הניף חלוקי אבנים לקלוע בהן.

– עוד לא נמחו דמעות ה“קדיש” מעיניו והוא משתובב! – מקטרג עושׂה הכובעים.

– הלא ילד הוא – מלמד יונה זכות.

– גם עגל בן יומו – עונה הראשון – גוֹעה בהילקח ממנו הפרה.

ואופה הכעכים שוחק במרירות:

– הפרה – אם ומינקת, ולא אב יבש וחולה.

ויונה קורא את היתום אליו:

– גש הנה ילד…

רך היה קולו של יונה בקוראו, ובכל זאת נבעת היתום וַיגש בלי רצון.

יונה אוחז בידו ומשתדל להפיג פחדו:

– אל תירא, בני, לא אוכל אדם אני… לך אתי ואובילך הביתה…

ואופה הכעכים צוחק כדרכו:

– הביתה! היש לכלב בית?

יונה העביר את ימינו על מצחו, כתפושׂ במחשבות.

בקרבם אל העיר, עצר יונה את חבריו וַישאל בדאגה:

– לאן נוליך את הנער?

– אל בעלי-הבתים, אל בית-המדרש… – ענו רעיו.

– ודי בזה? בזה ייוָשע? – שאל יונה.

ועושׂה-הכעכים שואל:

– המעט לך בנים לדאוג להם? האם ראש-הקהל אתה, פרנס או גבאי?

ויונה התרגש:

– אל תתלוצצו, אחי, פן תחטאו לאלהים, לאבי היתומים…

הם מביטים עליו בתמהון. יונה מדבר ולא קולו הוא, יונה נעשׂה בעל-מוסר…

– הלא רואים אתם, כי לא דבר ריק הוא, כי לא לחינם נשאר היתום אתנו…

– הוא נשאר אתנו, יען כי אנחנו האחרונים…

– ולמה לא שב עם הראשונים? אני אומר לכם כי לא דבר ריק הוא… אני אומר לכם שאצבע אלהים הוא! אני אומר לכם שההשגחה הפרטית מסרה אותו לידינו…

החברים מחשים, מביטים הם על היתום, ונראה להם כציפור חרדה מפחד ומקור.

– הלא תחמלו גם אתם…

– החמלה – אומר עושׂה הכובעים – היא דבר יקר מאד…

– דבר-מוֹתר הוא ומסוכן לעניים כמונו… אבל אם חפץ אתה, קחהו לך הביתה…

– אני? וזוגתי?

הכּוֹל יודעים, כי יונה איננו השליט בביתו… בשובו הביתה, הולך הוא בלי רצון; כשהוא מגיע אל הדלת, טרם יניח את ידו על כף המנעול, יעמוד ויתיישב בדעתו, אם אין לו עוד איזה עסק בחוץ… ואם אין – יכוף ראשו ויפתח…

וכבר חדלו מלהתפלא, כי יונה התקיף בין חבריו, הראש לכל תקלה וקטטה, חרדת הרב ובעלי -הבתים, וכל החברה-קדישא – כי יונה זה בביתו הוא כשׂיה נאלמה ועיפה לגוזזיה…

– לא אוכל – אמר יונה – את חייו תמרר… ואולי הרוֹג תהרגהו…

– ואתה אתה איכּה?

– אני? – שאל יונה באנחה – מה לי לעשׂות עם אשה?

וחבריו מחרישים. גם הם יודעים, כי אין עצה ותחבולה כנגד הנשים: את הרב, כי ידבּר גבוהה, יענו עזות, וינוס כמפני האריה… בעל-בית, כי יתנשׂא, ויקבל מתנת יד…אך האשה וצפורניה, וקללותיה, ויללותיה… פגיעתן רעה…

ויונה פונה אל עושׂה-הכובעים:

– שמעני, חברי, קח אותו אתך…

– אני? היצאת מדעתך? הלא גם בני-ביתי רעבים….

– בשׂכר! כמה אתה רוצה לשבוע?

– לכל הפחות רובּל אחד… אך מי יתן?

הכּוֹל יודעים, כי גם צרור הכסף ביד אשת-בריתו…

– ה“קהל” יתן – אומר יונה –מוכרחים הם ליתן – והוא מוסיף ורוקע ברגליו.

ובעל הכובעים יועץ:

– שמע בקולי, יונה, אל תרקע ברגל… גם לי צר על היתום. אך לא אנחנו נושיענו… אל תפטור מדוֹן! שמע בקולי… מסור לי את היתום ואובילנו אל בית-המדרש.

– זאת אעשׂה לבדי – ענה יונה רתת – ואתם לכו לכם, לכו!

חבריו הימינו וילכו אל מנינם להתפלל, ויונה השׂמאיל לאיטו אל בית-המדרש; ותפושׂ במחשבותיו לא ראה, כי הנער, אשר פצע בדרך את רגלו באבן, מדלג אחריו על רגל אחת…

ה. בין מנחה ומעריב; יונה נלחם ב“הקהל”, ידו על העליונה, אך בחור אחר מכריעו

בואו של יונה בּץ, ראש הנושׂאים, אל בית-המדרש – עשׂה רושם.

– מה אתה עושׂה בכאן? – שואלים אותו, אך כיוָן שהוא שותק ובעיר אין מחלוקת, הולכים מעליו.

גם היתום, העומד לימינו, מושך את עיני הנאספים; נדים לו ונאנחים, ויש אשר יעביר איש את ידו על מצנפת הנער, לאות חמלה וחבה יתרה…

רבים הולכים ושבים על-פני בית-המדרש, אחרים עומדים בחבורות קטנות ומשׂוחחים.

נושׂא השׁיחות היה לראשונה המת. אחרי כן נחלף בהוָיות העולם, עניני המדינות, פחד מלחמה, מסים וארנוניות… אך פתאום המה בית-המדרש, עיני כל הנאספים נסבּו אל השולחן אשר בתווך: על השולחן נצב היתום ויונה עומד עליו ומחזיק בו.

הילד בוכה מפחד. חפץ הוא לקפוץ מעל השולחן, לכל הפחות – לשבת תחתיו, ולא לעמוד בראש הקהל הרב, המבעתהו, אך יונה לא יתננו… והוא לוחש באזניו בלשון רכה להרגיעו:

– עמוד, בני, אני מצווה… את טובתך אני דורש!

בין כה וכה נשמע קול רוגז מכותל המזרח:

– בנעלים על שולחן הקודש! רד, שקץ!

יונה מכיר את הקורא ועונה בקול רם:

– אל תירא, ראובן, אל תפחדי, נשמה טהורה… יחף הוא הילד… ה' יודע, אם היו לו נעלים מימיו…

ומתפעל מדברי עצמו הוא מוסיף בקול עוז:

– ופה יעמוד היתום, יעמוד לעיני הקהל, עד אשר ייוָשע.

עתה הושלך הס.

בינתים התבונן יונה ברגלו הפצועה של הילד.

– פה יעמוד – הוסיף וַיקרא – אף כי רואים אתם, כי קשה לו לעמוד, כי רגלו פצועה וזבת דם… בלי ספק נפצעה רגלו בבית-העלמין, כאשר עזבתם אותו, כאשר שכחתם את היתום בין הקברים!

– ראו נא את צדיק הדור הזה – חפץ איש להתלוצץ.

– התפללו ערבית, כבר שקעה השמש… – קראו אחרים.

– חזן, גש אל העמוד! מצווה הגבאי.

אז הכה יונה על השולחן וַינועו לבות בעלי-הבתים. הקרובים נרתעו לאחוריהם; העומדים ישבו על מקומם. ור' קלונימוס הדיין הישיש, אשר שׂם את ידיו על עיניו, כעמוֹד היתום על השולחן, התחלחל, הסיר את ידיו וַיתחנן:

– יונה, אל נא בחוזק יד… ישראל בני רחמנים… תן להם תחילה להתפלל…

אך יונה חטף פמוט מן השולחן וַיקרא;

– הקָרֵב אל העמוד דמו בראשו!

ואת ר' קלונימוס ענה רכות:

– אל תאמר, רבי, שהם חפצים להתפלל… לבם להסעודה שלאחר התפילה… שם הכינו להם הנשים כל מאכל-תאוָה: מרק טוב, בשׂר שמן, צנון, חמיצת סלק וכל מה שהלב חפץ… אבל (קרא בקול) היתום מה יאכל? מה יאכל היתום?

ומתוך הצבּוּר נשמע קול קורא:

– אך מי שׂמך אפוטרופוס של היתום?

– נפשי שׂמתני, ההשגחה הפרטית שׂמתני… הלא אתם עזבתם אותו וַתּלכו איש לבצעו. ואני הבאתיו העירה! הקב“ה הקרה אותו לפני! יודע הוא על מי לעזוב יתומים… יודע הקב”ה, כי לעני ולא לעשיר יש לב רחמן… יודע הוא הקב"ה, שיונה בּץ לא יעזוב את היתום, חס ושלום, לנפשו…

והיתום מתחיל להבין את אשר לפניו. מתבונן הוא בפני יונה בתודה ובחבּה; בידו השׂמאלית הוא מחזיק באוויר את רגלו הפצועה, ואת הימנית הוא שׂם על שכם יונה גואלו, הרב לו עם ה“קהל”… ומפני ה“קהל” הגדול לא יחת עוד!… כי יונה הגבור חופף עליו!

ברגע ההוא נפתח מעיל הילד מעל הכפתור היחיד שנשאר לו ונתגלה גוף רזה ומגואל…

– הביטו אל מראהו, רבותי, הביטו! – קרא יונה– רזה הוא, כחוש הוא, ספרו עצמותיו,… וקודם כּוֹל – יחף הוא, ורגלו פצועה…

– בביתי – נשמע קול קורא מתוך הצבּוּר – יש נעלים; ישנות הן, אבל טובות…

– טוב מאד – עונה יונה, שהכיר את הקול – התחלה טובה – ר' יוסל מנדר מנעלים, אבל ראו – ערום הוא, אין כוּתוֹנת על בשׂרו.

– ובעל בית אחר מודיע, שאשתו לא תקפוץ יד מלתת כוּתוֹנת להנער.

ויונה מכיר את קול הקורא ועונה:

– טוב מאד, הַנילה הגבירה תתן כוּתוֹנת – יהי חלקי עמה! ובגד ללבוש מי יתן? מי יתן?

ונמצא גם נדיב נותן ללבוש, ויונה מקבל באהבה.

– ועתה, רבותי, נשארו צרכי אוכל-נפש! מי ישׂביע את הרעב?

אין עונה.

– ומדוע – קרא יונה – מחריש ראש הקהל? האם חרש הוא ר' שמריל ואינו שומע?

ור' שמריל, יהודי שמן ובריא, בעל גבות ארוכות, המסתירות את עיניו, יושב במנוחה על המשניות, מבלי פצות פה. וכאשר הסבו כל בעלי-הבתים את עיניהם אליו, ובשאול הקרובים אליו, מדוע לא ישׂים קץ למחזה המוזר בבית-המדרש, ואינו אומר מה לעשׂות – ענה במנוחה שלימה? לא בכאן הוא בית הקהל, ולא עתה שעת אסיפה… ולעת מצוא נעשׂה אסיפה ונחזה…

המַענה של ר' שמריל נמסר מפה לפה ונלוו אליו הגהות שונות.

יש אומר: חכם עתיק הוא, השני חושב אותו לביסמארק היהודי, השלישי – לשועל ערום, הרביעי קורא: ממזר, החמישי: גנב! הכול לשבח…

ואחד מבעלי המזרח החזיק אחריו.

– עם ר' שמריל הצדק! – קרא בקול רם – ובאמת, הגד לי יונה! מה אתה חפץ היום? דוקא בערב יום החמישי? הנשמע כזאת בישׂראל, לעכּב את התפילה? מנהג בישׂראל הוא לעכּב את הקריאה בשבת! לך לך היום, עצתי לך אמונה – לך לך היום ושוב ביום השבת, אז נראה…

– אתה לא תראה, ר' ירחמיאל – עונה יונה בלצון קר – אתה תתפלל בשבת הבאה ביחידות בביתך, או בצבּוּר באיזה מנין של חסידים, והֵנה לעכּוב הקריאה, לא תבוא, חס אתה על כרסך!… אתה תתפלל במנוחה, אחרי כן תמלא כרסך בשלוָה, וזמירות תשיר, הלא אני יודע את קולך הנעים…

צחוק אדיר פרץ בבית-המדרש, כי הכּוֹל יודעים שר' ירחמיאל קורא כתרנגול.

וכהישקט הצחוק, נשמעו שאלות מכל העברים:

– הכלל, מה אתה חפץ, יונה?

והשואלים שואלים ברצון, לבם נמשך אחרי יונה המתלוצץ.

– בשבילי איני חפץ כלום… אך – בשביל היתום… אוכל בשביל היתום… קורא יונה בניגון של “שני גוּלדין למצווֹת”!

– ילך אתי היום לאכול בערב – קרא איש.

– טוב מאד – ענה יונה – גם זו לטובה! ומחר?

– יבוא גם מחר לסעודת-הבוקר!

– ובצוהרים?

– שוטה גס, הלא מחר יום השישי, ואין אוכל בצוהרים.

אך יונה לא זע.

– ואצל מי יאכל בליל השבת?

– גם בשבת יאכל אצלי…

– יישר כוחך ר' זרת, איש טוב אתה, חומל על יתום… אבל אחר-כך… ביום הראשון לשבוע, ביום השני לשבוע… ראו נא את היתום… רך וצעיר הוא… ועד שיכּנס לחופה ויהיה לבעל-בית בפני עצמו, יעברו שבועות רבים, ימים רבים.

– ומי יכלכלנו?…

עוד הפעם דממה, אך בעלי-הבתים מתלחשים בתוך הדממה… חפצים הם להושיע ומתייעצים, איך ובמה, והיה יונה מתגבר על קשי-עורף הקהל, לוּלא הלצת-פתאום של אחד הבחורים אשר קרא:

– יונה, אשתך באה!

ובאותו הרגע נשתה גבורתו של יונה, כי היה לצחוק… ההמולה שבתה והגבאי קרא שנית:

– חזן, אל העמוד!

והחזן הולך, ויונה אינו מנופף את המנורה אשר בידו…

כנציב מלח עמד, ובעינַים תועות התבונן סביבו… כבר קרבים אליו להדפו אחורנית. אולם באותו הרגע, כנהוג בספּורי מעשׂיות, עמדו לו – –

ריוַח והצלה ממקום אחר.

ו. ריוַח והצלה ממקום אחר

על הבימה קפץ לפתע פתאום צעיר לימים, שחרחר ואיש שיער. מצנפתו תלויה לו לאחוריו, מימין ומשׂמאל סורחות שתי פאותיו העבות והארוכות, ושתי עיניו המהירות לוחשות כגחלים…

– ראו – עברה המולה דקה בבית-המדרש – שמואל-חיים על הבימה! שמואל-חיים! – וכל העינים הסבו אליו, וגם ר' שמריל, שישב עד כה במנוחה שלימה, נע מעט והרים את גבות עיניו…

– מי שם, מי שם על הבימה? – שאל בבהלה קלה.

– שמואל-חיים, הלא שמעת!

ושמואל-חיים קורא:

– רבותי, נצחתם את יונה בּץ, נצחתם את ראש הנושׂאים… אך האם נצחתם גם את ה“אבי יתומים”? הגם בו תתלוצצו?

ובראותו כי דבריו עשו רושם, הוסיף?

– אל נא אחי תרעו, ולא תחטאו לאלהים… והעיקר – למה תתראו? האם באמת ובתמים תראו יתום רעב ותקשיחו לב? הלא באמת ובתמים בני רחמנים אתם, הלא באמת ובתמים אתם חפצים, אתם משתוקקים, אתם מתאווים להושיע…

– כן, כן! – עונים מאפסַים.

– ולמה אינכם מושיעים? יען כי קבצנים אתם… אביונים אתם כולכם! וגם ה“קהל” עני… על כל פנים, ר' שמריל אומר, שהקהל עני, שהוא נותן משלו… ואני מאמין לו, אני מאמין לר' שמריל! ר' שמריל, חס ושלום, אינו אוכל נבלות וטרפות, אינו משׂחק בקוביא, וכשר הוא לעדות, וראוי הוא לסמוך עליו… ואם כן – אמת הדבר, שה“קהל” עני… שהצרור ריק!

– ריק, ריק! – מסכימים השומעים.

– אבל מה תעשו, ומה תאמרו, אם אני אתן לכם מוצא לכסף? אם אני אתן לכם די והותר לכלכל את היתום עד גודלו, ואחרי כן – לצרכים אחרים, לצרכי צבּוּר?!

– אתה תתן כסף? לך יש מוצא לכסף? – משתומם הקהל. הכּוֹל יודעים שהאברך, בן השמש, מלמד עני הוא וחי בלחץ.

– כן, אני אתן!… שמעו ואדברה!

– הצבּוּר מַטה אוזן קשבת, ולב ר' שמריל נפעם. הוא סוגר את המשניות, קם ממקומו ומביט במבוכה גלויה אל הדרשן של הבימה.

הדרשן פונה אל יונה, העומד עוד נדהם על יד השולחן, וקורא אליו:

– יונה, האם חפץ אתה לקחת אליך את היתום בשׂכר?

– חברי חפץ – עונה יונה במבוכה.

– וכמה הוא רוצה?

– רוּבּל לשבוע!

– אני נותן רוּבּל לשבוע, רוּבּל וחצי אני נותן! – קורא האברך.

– אתה נותן, אתה? – קוראים מסביב שנית.

– לא את כספי אני נותן…

ופתאום התבונן, כי ר' שמריל קרב אל הבימה בידים נטויות, אז קרא האברך בנשימה אחת את יתר דבריו:

– לא את שלי אני נותן, לא את שלי, כי אם של גיסי אייזיק"ל… רוּבּל לשבוע, רוּבּל וחצי! תיכף ומיד יחתום לכם בחרם חמוּר… וחמישים רוּבּל כסף יתן מקודם!… והכּוֹל בעד שחיטת עופות, אך ורק בעד שחיטת עופות!

והציבּוּר, אשר נלאָה מכל המשׂא-ומתן, קורא:

– מסכים, מסכים! יהיה כן, יהי כן! ישחוט עופות!

ר' שמריל כבר החזיק בכנף בגדו של האברך, וזה קורא:

– לך אייזיק"ל ושחוט, לך כרגע ושחוט!

ור' שמריל נדהם, נרתע לאחוריו; אז ניגש אל הדיין:

– ר' קלונימוס – קרא – רבי, התוכל לראות – –

אך טרם הסיר הדיין את ידיו מעיניו, כבר עמד האברך לפני העמוד ויקרא:

– “והוא רחום” – –

והקהל התנועע כשׂדה בר, ויען בהתלהבות פתאומית: “והוא רחום”…

ונסתתמו טענותיו של ראש הקהל…

ומאז – היה אייזק"ל לשוחט…

---

בתולה נישׂאת

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(מזכרונות אשה)

זוכרת אני את עצמי בהיותי ילדה קטנה, משׂחקת בחול ובעצמות ואופה חלות-חימר. את אחי הקטן והצהוב כשעוָה – אשר חלה מיום היוָלדו – הושבתי באור השמש, והוא היה מביט בכובד-ראש, איך אני משׂחקת עם שאר הילדים אשר בחצר.

אולם בימות החורף הייתי כלואה בבית על-יד ערשׂו. הייתי מזמרת לו ומספרת מעשׂיות, אשר שמעתי מפי בני-גילי…

לאמי לא היה פנאי, עשׂר “פרנסות” היו לאמי. סוחרת היתה בכל מיני מזון, אופה עוגות וחלות-דבש קטנות וכל מיני רקיקים, עוזרת על-יד בעלות-הבית בימי שמחה וסעודת-מצוָה, מטבּלת אותן ומקריאה לפניהן ב“ימים נוראים” וקונה בשבילן כל צורכי אוכל-נפש.

אבי היה בא הביתה משבת לשבת. לבלר היה אצל ר' זיינוויל טירקלטויב הסוחר ביערות וישב ביער כל ימות החול…

שני אחי הבריאים למדו ב“חדרים”.

––––––––

ואז היו הימים הטובים –

אבי היה מקבל שלושה רוּבּלים לשבוע; אמי השׂתכּרה גם היא. המלמדים באו על שׂכרם בעתם; גם בעל-הבית, אשר גרנו בחצרו; ויהי גם לחם לפי הטף… ביומא דפגרא – כאשר “באה הברכה במשלח ידה” – שבה אמי הביתה בערב, שׂמחה וטובת לב, ותעשׂ לנו דייסה של כוסמת.

אך זה קרה לעיתים רחוקות.

על פי רוב שבה אמי הביתה כחצות ליל, והיא עיפה מעמלה למן הבוקר, ולעיתים קרובות עיניה מלאות דמעות ולבה עליה מר.

האומללה התלוננה על בעלות-הבית, המצווֹת לקנות על חשבונן, וכשהיא תובעת מהן – דוחות אותה ב“לך ושוב” ו“עד לחשבון”, וסוף כל סוף, כבוא יום החשבון, אינן זוכרות היטב. אך כמדומה להן, שאי-אפשר שלא שילמו בעד חצי ליטרא חמאה או מספר ביצים; והן מתוַכּחות הרבה, ואחרי משׂא-ומתן ארוך מחליטות לשאול את פי הבעל, כשישוב בערב מבית-המדרש; הבעל היה באותו מעמד, והוא, תודה לאל, בעל זכרון נפלא, ובוַדאי לא שכח את החשבון; למחרת היום ייוָדע הדבר, ששכחה לשאול את פי אישה; אחרי אלו ימים – שגער בה בעלה, על אשר תייגענו בהבלי נשים וחשבונותיהן; ושהיא תשתדל בעצמה להעלות על לבה את כל פרטי החשבון… ואחרי ימים עוד – נזכרת בעלת-הבית, ויודעת היא אל נכון, ברור כשמש ששילמה עד פרוטה אחרונה, ושאמי ביקשה להונות אותה; וזוהי הפעם האחרונה, אשר תתן למחוצפת לדרוך על סף ביתה…

ואמי היתה בעצמה בת גביר. לולא ה“פריץ”, שהפקידו בידו את הנדוניא ופשט את הרגל, היתה בלי ספק אחת הראשונות והמיוחסות שבבעלות-הבית. ועל כן שבה מדי פעם בפעם הביתה ופניה חמרמרו, וַתּפול על משכבה, וַתּבך, וַתּמרר בבכי עד שפכה את כל לבה במר שׂיחה וַתּקם וַתּבשל לנו מעט עיסיות עם שעועית.

וקרה, שכילתה את חמתה בנו, רצוני לאמר – בי; שהרי את בריל החולה לא תקלל; את אחַי, השבים מן החדר מוכים ונמרטים – לא תאוֹר, והייתי אני השׂעיר לעזאזל.

– מרשעת, למה לא הבערת אש, לא שַפַתּ על הכירה מים?

אך גם עם עשׂיתי זאת, לא הוטב מזלי.

– ראו נא את בעלת-הבית שלי! אש הבעירה, העצים בחינם? ר' זיינווילי, ימח שמו, נותן עצים בחינם? אני עובדת עבודת-פרך, משׂתכרת בנפשי, והיא, הזוללת, אינה יכולה לחכות עד שובי…

לפעמים גם את אבי תחרף – שלא בפניו… יושבת היא על המיטה, מאפס כוח לקום, ומביטה בעד החלון, ומתאוננת בקול:

– בכאן הגיהינום עם כל מלאכי-החבלה, והוא יושב לו שם בגן-עדן – ביער, שואף רוח צח כאחד הרוזנים, סרוח על ירק עשׂב, זולל חלב וחלב-חמוץ, וסובא מכל הבא ליד.

––––––––

ובכל זאת, כפי שהזכרתי, היו אז הימים הטובים; חרפת רעב לא סבלנו, וככלות ימי השבוע, ימי העמל והרוגז, באה שבת של שׂמחה, לכל הפחות – של מנוחה, ועל אחת כמה וכמה, כששב אבי מן היער הביתה לשבות אתנו יחד. אבי בא, ואמי למראית-עין לא פנתה ולא שעתה אליו, אך פניה נהרו ועיניה היו מזהירות, ובהכינה לכבוד השבת היתה מדלגת ומקפצת מפנה אל פנה, מכלי אל כלי, כעולת-ימים וכאשה צולחה…. ואחר הדלקת הנרות, כצאת אבי ואחי אל בית-המדרש להתפלל, ישבה אתי על ערשׂ בריל החולה, וַתּשעשע אותו, וַתּצפצף, וַתּמחא כף לעומתו, וַתּשק גם לי פעם בפעם…

ואני ידעתי את סוד הנשיקה…

לפי כשאבי לא בא – הייתי “מכשפת”; אמי חופפת את ראשי לכבוד השבת ותולשת את מחצית שׂערותי, ופעם בפעם תנחת גם ידה על שכמי הדלה… ואני החשיתי; לא בכיתי וגם לא נאנחתי, לבי מרגיש ויודע, שלא אמי מַכּה אותי, כי אם מזלה המר.

אבל אחרי כן באו הימים הרעים, נכרת היער, נמכרו העצים, ואבי שב הביתה לבקש לו “פרנסה” או משׂרה אחרת – ולא מצא.

לעיתים קרובות היינו גם חסרי-לחם ורעבנו. רצוני לאמור, אבי ואמי ואני. לבריל החולה היה די במי-גריסין, וגם בלעדיהם היה שוכב ומסתכל בתקרה… לאחי, לומדי-התורה, הוכן תמיד איזה תבשיל חם לשׂובע נפשם, אך אני – הגדולה וההולכת בטלה – יכולתי לצום בשעת הדחק יחד עם אבי ואמי.

ואבי ואמי משׂיחים בדאגה, ומזכירים את הימים הטובים באנחות; ואני להיפך – לי טוב עתה מאז! כרוב המחסור, כן תרב אהבת אמי אלי, חופפת היא את ראשי לאט ובנחת, בעצמותי הרזות לא תשלח יד, לפעמים מַרגשת אני בדמעה חמה, הנופלת על לחיי מעיני אמי. ואבי לוקח אותי פעם בפעם, בשעת האוכל, על ברכיו ומשׂחק אתי, ומשעשע אותי, להסיח דעתי מן החלוקה, הנעשׂית על ידי אמי במשׂוא-פנים לאחַי לומדי התורה… ובימות הצום נחשבת אני לגדולה, והנני צמה עם הגדולים!

בימים ההם מת אחי בריל.

באחד הלילות שׂוחחו אבי ואמי, מתוך נדודי שינה, בלחש, ואמי אומרת: תהילה לאל, לבריל שלנו הוקל מעט, הנו ישן כל הלילה וקולו לא נשמע מן הערב.

ולמחרת נמצא בריל מת, ולא נשמע עוד קולו…

––––––––

עברו ימי האבל ואבי חלה; ונעשׂה הרופא בן-בית אצלנו.

כל זמן שהיה במה לשלם, בא הרופא הזקן בעצמו. אבל אחרי כן, כשיצאו מן הבית הכרים והכסתות, גם המנורה התלויה מן התקרה, גם ארון-הספרים, אשר זמן רב לא נתנה אמי לנגוע בו – חדל הרופא מבוא בעצמו, וישלח תחתיו את הבחור העוזר על ידו.

והנער לא מצא חן בעיני אמי, לבושו קצר, שׂפמו מסולסל ומדי פעם בפעם הוא משתמש בדבריו במבטאים פולנים.

ואני יראתי מפניו, בלי דעת מדוע נסתי מפניו החצרה ולא שבתי עד צאתו.

פעם אחת חלה גם אחד השכנים מגרי הבית – וגם הוא, כפי הנראה, לא היה משלם במזומנים, ויעבור הבחור – עד היום אינני יודעת את שמו – דרך החצר, וימצאני יושבת על אחת הקורות, וַיקרב אלי וַיאחז בסנטרי וַירם את ראשי, אשר הורדתי מפחד פתאום, ויאמר:

– לא נאוָה לנערה יפה, שתהיינה שׂערותיה, פרועות ושתהיה מתביישת בפני בחור.

התחמקתי ממנו ורצתי הביתה, ולמען הסתיר את מבוכתי ואודם פני, עמדתי מאחורי התנור, ואפתח את ארון הכלים לכביסה, כאילו אני חפצה למנות את הכבסים.

ביום השלישי הזכרתי לאמי, כי לא חפפה את ראשי, זה ימים רבים.

– אוי ואבוי לי – קראה אמי – ראשי עלי סחרחר, ושוכחת אני הכּוֹל.

אך בן-רגע נתּכה עלי חמתה:

– מכשפה, ואַתּ בעצמך? האִם חסרת-ידים את? נערה אחרת בימיך היתה עוד חופפת את ראשיהם של אחיה!

– אל נא תצעקי, שׂרה – התחנן אבי.

ואמי קוראת בקול: מכשפה, השומעת אַתּ? ברגע תחפפי את ראשך בעצמך! גשי כרגע וקחי לך מים חמים.

ואני יראה לעבור על פני אמי ולגשת את הכירים. יודעת אני כי בדרך הילוּכי לא אינקה מתנופת יד אמי. אך אבי, העומד תמיד בצר לי, הושיעני גם אז.

– שׂרה, – התחנן – אל נא תצעקי; חש אני בראשי מאד. וַתשעה אמי אליו, וָאעבור בשלום אל סיר המים.

וחופפת אני את ראשי, ושומעת את תלונות אמי באזני אבי:

– רבונו של עולם, גדלה היא, בלי עין הרע, כאלון; ברה היא כחמה… ומה יהא בסופה?

ואבי עונה לה באנחות עמוקות ומנוד-ראש.

––––––––

הרופא אומר, כי אבי “איננו חולה כל עיקר”, שכל איבריו בריאים ושלימים, אך עוגמת-נפשו מעיקה על לבו, ו“הלב לוחץ מצדו על על החזה”; זולת זה אין דבר, ועיקר הרפואה – שישתה חלב הרבה ושייזהר מעוגמת-נפש, ושיתרחק מן העצב והדאגות, וירבה ללכת ולשׂוח בשוק.

ואבי ענה, שאין שותין חלב אם אין עֵז ואין כסף לקנות חלב; שאיננו רודף אחר הדאגות, אלא שהן רודפות אחריו, ושברגלים צבות לא נקל הוא לשׂוח בחוצות.

ועוד, שרגליו כואבות עוד ממעשׂהו ביערות.

וספר אבי, שהיו חוטבים בכל פינות היער – בעשׂרים מקומות בבת-אחת. ומדוע? מטעם פשוט: היער הוא נחלת ה“פריץ”, אך לאִכּרים יש שם דריסת רגל ושעבּוּדים. להם שייכים הענפים הנושרים והמתגוללים על האדמה, גם העצים שהכּה הרעם; ואם יכּרתו עצי היער, תאבד זכותם. ועל כן קובלים האִכּרים ומערערים על מכירת היערות. ויראים היינו, פן תעצור הרשות את העבודה, וַנמהר את מעשׂינו, ונעמיד עוד ארבעים חוטבי-עצים, וכאשר בא הפקיד לחקור ולדרוש – כבר הכּוֹל נעשׂה ואין להשיב.

“ועלי היה לרוץ מן הבוקר עד הערב ולשמור על החוטבים…”

– רבונו של עולם! – צעקה אמי מנהמת לבה – ואני אמרתי כי אך טוב לך שם כל הימים! כי יושב אתה במנוחה ושותה חלב…

– בוַדאי – מתלוצץ אבי במרירות – גם נטף חלב אחד לא בא אל פי…

– וכל זה – התמרמרה אמי – בעד שלושה רוּבּל לשבוע?

– הבטח הבטיח להוסיף לי על שׂכרי. אך ר' זיינוויל איננו “אומר ועושׂה” . בין כך וכך טבעו הרפסודות, ואמר, שהפסיד הרבה מעות ואיננו יכול להוסיף.

– ואתה מאמין לו?

– מי יודע?

– תמיד הוא מתרושש, ועושרו הולך וגדל מיום ליום – התמרמרה אמי.

– הכּוֹל בידי שמים!

– ובמה הוא מתעסק עתה? – שאל אבי, אשר לא יצא זה כבר מפתח ביתו.

– סוחר הוא בפשטן, בביצים… מלבד בית-המזיגה אשר לו. אך פֶּרילי אשתו חולה היא.

– ומה שלומה?

– אומרים, כי היא הולכת ודלה מיום ליום.

– חבל, אשה טובה היא.

– אשה יקרה, אבן-חן! היא בעלת-הבית האחת, אשר לא תפחית משׂכרי אף פרוטה אחת. ולולא ר' זיינווילי, הפוסק לה לצרכי הבית ביד זעומה, מובטחת אני, שהיתה משלמת תיכף ומיד במזומנים.

– כמדומה לי – אמר אבא – שפּרילי היא אשתו השלישית.

– בוַדאי!

– אין אדם בלי צער, אי אפשר בלי יסורין, – מעיר אבי בכובד ראש – הנה ר' זינווילי עשיר הוא, מוצלח בעסקיו, ואין לו מזל לנשים! כמה ימי שני חייה?

– צעירה היא לימים מאד; מסופקת אני, אם מלאו לה עשׂרים שנה.

– אסור להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, ובכל זאת – הפלא ופלא! הוא בן שבעים והיא בת עשׂרים; וכוחה ידל מיום ליום, והוא – –

– הוא חסון כאלון. עודו מפצח אגוזים בשיניו.

– ובלי משקפים!

– ומהלכו? האדמה רועדת תחתיו.

– ואני – נאנח אבי – שוכב במיטה.

כל אברי הזדעזעו, אך אמי משתדלת לנחמו:

– רופא כל בשׂר – לו התשועה…

– אבל היא, היא… – והוא מורה עלי באצבע.

––––––––

ואל הענין הזה שבו אבי ואמי גם בלילה, אנחותיהם העירו אותי משנתי.

– גדלה היא, בלי עין-הרע, כעל שמרים…

– בגדה על חזה חישב להיקרע…

– ופניה ברים כחמה.

רגע דממה ואבי נאנח: – אין אנו יוצאים ידי-חובתנו.

– ומה לנו לעשׂות? – שואלת אמי בקול רווי דמעות.

– כמה היו ימי חייך בעומדך תחת חופתך?

– צעירה הייתי ממנה.

– רואה אתּ?

אמי נאנחה. ובאותו רגע נשמע קול דופק על החלון – דפיקה אחת ושניה. אמי קפצה ממיטתה וַתּפתח את החלון, וַתּוצא את ראשה החוצה, וַתּקרא בקול פחדים:

– מה קרה?

– פרילי הלכה לעולמה! – נשמע קול מן עונה מן החוץ.

אמי נרתעה אחורנית.

– “ברוך דיין האמת!” – קרא אבי על משכבו. ואמי ענתה אחריו כהד ותוסף:

– בזה הרגע דברנו בה, ועתה איננה.

––––––––

ולי היו ימים, אשר לא ידעתי את נפשי. בלילות נדדה שנתי וביום הייתי כחולמת. ורקותי דופקות, ולבי עוגם עלי, כאילו הוא מפחד תמיד. ולפעמים אני בורחת מפני כּוֹל, ומסתתרת, כאילו שתו עלי אנשים רעים, מבקשים את נפשי. ולפעמים עגמה נפשי להועיל ולהיטיב לכּוֹל, ולחבק ולנשק לכּוֹל, כי כל העולם כולו מלא טוב והכּוֹל טובים ויפים מאד. ואז הרגשתי כי גלמודה אני.

אחַי לא נתנוני לגשת אליהם; גם יוחנן הקטן בועט ברגליו ואינו חפץ שתשקהו אחותו הנערה. ואמי זועפת וזועפת תמיד, וטרודה כל היום במסחרה בכל משלח-ידה… ומחלת אבי תכבד מיום ליום… שׂערו הפך לבן, פניו נקמטו בלא עת כקלף, ועיניו מביטות תמיד נכחן בתוגה חרישית ובתחנונים. ומפני המבט הזה אני בורחת החצרה בלב נמס מבכי…

ואז עולה זכר בּריל המת על לבבי. באוזניו יכולתי לספר הכּוֹל, אותו יכולתי לחבּק ולנשק כאוַת נפשי. אך הוא טמון שם בחושך, במעבה האדמה הלחה…

ונחל דמעות שוטף מעיני.

אבל דמעות היו פורצות מעיני גם בלי סבּה נכונה.

יושבת אני בערב על-יד החלון ומשקיפה אל החצר, ורואה את הירח והוא מדדה ושׂוחה בין עננים קלים, כאילו הוא מתאמץ לעבור את הגדר הלבנה, הסובבת את החצר, ואינו יכול, ואני מתמלאה רחמים אל הירח ועיני זולגות דמעות.

ולפעמים עיפה אני מאד, עיפה למות. מאור עיני חשך, באוזני שאון וראשי עלי כבד מאד וסחרחר, ובלי דעת מדוע, מתקנאה אני בבּריל אחי, השוכב שם בקברו במנוחה.

וחלומות רעים מבעתים אותי. חולמת אני כי מתּי וצר לי בקבר האפל! או שטה אני ופורחת למעלה, למעלה השמימה. ואני עירום ועריה, אך כתונת בד קלה על בשׂרי, שׂערותי פרועות… ואני בוֹשה מאד להביט למרום, ששם מתעופפים המלאכים, המכוסים בכנפיהם, ומביטה אני לארץ, ורואה את כל הנעשׂה מתחת…

––––––––

גלמודה הייתי אז. ריעוֹתי, שהיו משׂחקות ומשתעשעות עמי בחול ובעצמות, עזבוני; ואחרות תחתיהן לא מצאתי. אחת מריעותי הקודמות כבר יוצאת בשבתות בלבוש משי, ושעון זהב מיטלטל על חזה על שרשרת זהב. בעוד ימים מועטים תכּנס בשעה מוצלחת לחופה. האחרות כלות הן או מועדות להיות כלות בקרב הימים; שדכנים דופקים על דלתותיהן ולא נאה להן עוד להתחבר עם עלמה פרועה וערומה כמוני. ולהתחבר עם ילדים צעירים ממני לימים לא יכולתי ולא אביתי; המשׂחק באבנים ובעצמות כבר היה לי לזרא, ואחדל גם מצאת אל החצר והייתי כלואה כל היום בבית. וגם אם חפצתי לפעמים לצאת תחת אמי ולהביא איזה דבר, לא נתנוני ללכת. אך בין-הערבים הייתי יוצאת לשׂוח מאחורי הבית, בין האסמים והממגורות, על שׂפת הנהר.

ולפעמים איחרתי שם עד חצות הלילה.

לראשונה היתה אמי יוצאת אחרי ועומדת בשער לשמור עלי מרחוק. אך כרבות הימים חדלה מזה ותעזבני לנפשי.

ואני הולכת אנה ואנה, או יושבת על הזיז אשר לפני הבית, מקשבת להמית הנהר המפכה, או מרדפת את העננים בשמים… או סגרתי את עיני וָאשתדל להביט פנימה אל קרבי, לראות את הנעשׂה שם, אך מאומה לא ראיתי.

––––––––

ופעם אחת שמעתי שירת תוגה מרחוק, את הקול הצעיר והרענן הכרתי כרגע. הוא קול הבחור של הרופא. גם השיר שלו הוא; לא “זמירות” הוא שר, כי אם שיר של חול.

ומרגישה אני, כי עלי לקום ולשוב כרגע הביתה, לבלי תת אוזן קשבת לשיר כזה, ולבלי ראות את פני הנער אשר אחז אז בסנטרי, ובכל זאת איני זזה ממקומי! ויושבת אני עיפה מאד ולבי דופק, דופק בחוזקה.

והשיר הולך וקרב אלי. הנו עובר את הגשר, וכבר אני שומעת קול צעדים על החול. ועוד הפעם חפצה אני לקום ולשוב הביתה, ואיני יכולה; גופי העיף אינו סר למשמעתו, והוא הולך וקרב אלי.

– האת היא זאת, לאה?

איני עונה דבר. השאון באוזני מתגבר, הרקות דופקות ביתר שׂאת ובמוחי אך מחשבה אחת: קולו נעים מאד. והוא יושב סמוך אצלי על הקורה ומתבונן בי. אני אינני רואה את מבטו, כי לא אשׂא את עיני, אך מרגשת אני, כי לחיי מתאדמות ובוערות באש.

– נערה יפה את, לאה, אך למה זה…

יותר לא שמעתי וָאברח.

ביום המחרת וגם ביום השלישי לא יצאתי מפתח ביתי בערב. אך ביום הרביעי, בערב שבת, לחצה על לבי תוגה איומה, ולא יכולתי עוד לשאוף רוח בבית. ואך יצאתי, ועמד לנגדי.

– למה את בורחת מפני, לאה? – התחנן אלי – בחברתי לא יאונה לך כל רע.

אני מחשה, והוא משורר שיר תוגה בקול נמוך ורך.

עיני נמלאו דמעות; מרגישה אני, שהדמעות מתגלגלות על לחיי, ואיני יכולה לעצור בעדן. ובושה אני מאד, ובוכה בקול דממה דקה.

– ולמה אַתּ בוכה, לאה? – ובדבּרו הוא אוחז בידי.

– שירך מלא תוגה… – עניתי, בהוציאי בלאט את ידי מתוך ידו.

– יתום אני – ענה – וגלמוד…

צל עובר נראה על החול, ונַסנו איש לעברו.

––––––––

את שירו למדתי לדעת בעל-פה, ועוד באותו הלילה שרתי אותו בחשאי על משכבי. ומתוך שירה ישנתי ומתוך שירה הקיצותי. ובכל זאת קשה היה לי יום המחרת, כי עינה אותי מוסר הלב, על התוַדעי אל הבחור הרופא הגלוח והלבוש קצרים. “לו היה, לכל הפחות, יהודי נאמן במנהגיו כרופא הזקן!” ויודעת אני, שאם חס ושלום ייוָדע לאבי שמץ מזה, יהיה הדבר בנפשו. והסוד, שהיה לי בפעם הראשונה מעיק על לבבי כמשׂא כבד. כשאני מרגישה פתאום במבט אבי או אמי, ברכי כושלות מפחד.

ובכל זאת אני יוצאת אליו מדי ערב. ובכל ערב אני מבטיחה לו להתראות אתו ביום המחרת, וגם אין לי כל סבּה נכונה להשתמט ממנו, איננו אוחז עוד בידי, אינו מהלל עוד את יופיי. אך שותק הוא או מספר על חייו ותלאותיהם, או מלמד אותי שירים שונים.

––––––––

פעם אחת נתן לי חרוב.

– אכלי לאה – התחנן.

לא אביתי לקחת.

והוא שואל בעצבון: מדוע?

ואני לא נזהרתי בלשוני, ובחפזה אמרתי לו, שלא לחרובים אני צריכה, שבביתנו אין לחם…

––––––––

פעם אחת היו פניו חיוורים מאד, וקולו בדברו – מלא-דמעות. שאלתי לשלומו, והוא ענה, כי הנו ברוך השם “בקו הבריאות”, אך עליו לנסוע מזה.

– לאָן? – שאלתי וקולי נשתנה.

– לעמוד למבחן הצבא.

אחזתי בידו מפחד: – הנך הולך לצבא?

– איני יודע – ענה – יוכל היות, כי לא יקחוני… חולה אני קצת…. מחלת-הלב… אך עלי לעמוד למבחן.

– ואם כן, שוב תשוב? – שאלתי בנפש עגומה.

– אקווה – ענה בקול מוזר לי, – אבל שבועות אחדים אשהה שם.

אני מחרישה, הוא מביט עלי בתחנונים.

– ואַתּ תזכריני, לאה?

– כן – עניתי בלב סוער.

וַיאחז בידי.

– הנני הולך – אמר – היי שלום לאה.

– לך לשלום – עניתי.

הוא הטה אלי את ראשו, וַישקני, וַיעלם.

ונשארתי לבדי. ראשי סובב עלי כשכורה, ולבבי דופק, דופק בחוזקה. אז העירני קול אמי.

– לאה – קראה לי אמי מפתח הבית, ומשתוממת אני מאד, כי הקול הוא קול אמי מימים עברו, קולה מערבי-שבתות, כשוב אבי מן היער… חדוָה ובשׂורה בקול.

– לאה’שי – קראה שנית ונזדעזעתי כולי; זה ימים רבים אשר לא נקראתי בשם-החבּה הזה. ובכל זאת אני הולכת בדאגה; יראה אני להיראות בשׂפתי הדולקות עוד מנשיקתו.

ואת הבית לא הכרתי. על השולחן שתי מנורות דולקות, בקבוק יין וטס מלא מגדנות, בראש השולחן אבי מיסב על כיסא; מבין קמטי פניו הצהובים נוהר צחוק של נחת. ואנשים זרים בבית.

ואמי החזיקה בי, וַתּחבקני, וַתּנשקני, וַתּאמצני אל לבה, ובצחוק ובכי יחדיו קוראת היא לי: “מזל-טוב לך, בתי, מזל-טוב!”…

ולא ידעתי נפשי. וכאשר הרפתה ממני אמי, קראני אבי אליו, וַאגש, ומבלי כוח לעמוד על רגלי נפלתי על ברכיו, ואתמוך את ראשי על חזהו, והא מעביר את ידו על שׂערותי.

– עתה לא תרעבי עוד, בתי, לא תדעי כל מחסור… לא תהיי עוד ערומה ויחפה… אַת תהיי לעשירה, ל“גבירה” אדירה…. בעד אחַיך תשלמי שׂכר-לימוד, ולא יגרשום עוד מן החדרים… וגם לנו תהיי לעֵזר… ואני אשוב לאיתני…

– והיודעת אַתּ מי הוא החתן? – שומעת אני את קול אמי –– ר' זיינווילי בכבודו ובעצמו!

שארית כוחי עזבתני ונשמטתי מעל ברכי אבי ארצה.

––––––––

הקיצותי לרוח היום, ואבי ואמי עמודים עלי.

– יהי שם ה' מבורך – קראה אמי.

– ברוך הוא וברוך שמו הקדוש – קרא אבי.

ועוד הפעם חבּקוני ונשקוני. ועוד שאלו, אם חפצה אני במיץ-פירות, בדברים מתוקים, ואולי בדבש או חלב?

ואני עוצמת את עיני ובוכיה בקול מתחנק.

– טוב מאד, טוב מאד! – קוראת אמי בחפזון – תבכה כאוַת נפשה וירוַח לה, ותגולנה האבנים הכבדות מעל לבה.

וַתּשב למראשותי וַתּוסף:

אנחנו האשמים, בתי, כי לא הגדנו לך מאומה מקודם, וַתּבוא עליך הבשׂורה לפתע פתאום… סכנה גדולה היא להגיד בפעם אחת… אך ברוך השם, שאַתּ בוכיה! עוד מעט ויקל לך, ובעזרת השם תישטפנה כל צרותיך יחד עם דמעות עיניך, ולא תוסיפי לבכות עוד, ולא תצטערי עוד… ויחֵלו חיים חדשים, חיים של עושר וכבוד… חיים של שלום ושׂובע…

––––––––

שני מלאכים מלַווים את האדם – יצר-טוב ויצר-רע; והמה מתרוצצים בי ומריבים. יצרי הטוב יועץ לי לשכוח את הבחור-הרופא, לאכול מן המגדנות של ר' זיינווילי, לשתות את מיץ פירותיו ולשׂמוח בחלקי, ועוד ועוד… ואז ילבישוני וינעילוני על חשבונו, ואחי ילמדו בחדרים, ועוד ועוד דברים טובים ונעימים הרבה.

והצד שכנגדו – היצר הרע, מסית ומדיח, ויועץ להגיד את האמת, לגלות את אוזן אבי ואמי, שאינני רוצה בשום אופן…

את ר' זיינווילי לא ראיתי מימי, ואולי ראיתיו ושכחתי את קלסתר פניו, אך גם שלא בפניו שׂנאתיו, וכשאני עוצמת עיני, יצרי-הרע מצייר אותו לפני בדמות עכביש…

ובאחד הלילות חלמתי, שעומדת אני תחת חופתי. מובן מאליו שהחתן הוא ר' זיינווילי והשושבינות סובבות אותו עמי שבע פעמים, והן מרימות ונושׂאות אותי באוויר, לפי שרגלי כבדות, כבדות מאד ואיני יכולה למוש ממקומי…

והן מובילות אותי בחזרה, ואמי יוצאת לקראתי במחול, ובידיה חלה קלועה, ואחריה – המון נשים מחוללות, והמון חלות קלועות פורחות באוויר…

וכבר יושבת אני אל “מרק הזהב”; ויראה אני מאד לפקוח את עיני, פן אראה איש עיוור וגבּן, בעל חוטם ארוך וחד… בכל אברי – קור, וזיעה קרה מכסה את בשׂרי. פתאום הוא מַטה אלי את ראשו ולוחש באזני:

– לאה’שי, יפה את מאד!

והקול איננו קול איש זקן; הקול – קולו! ולאט לאט אני מניפה את עפעפי ומתבוננת, והנה – הוא! לא ר' זיינווילי מיסב אצלי, כי אם הוא – והוא לוחש באזני:

– התאפקי, דומי… אל נא יוודָע לאיש! רימיתי את ר' זיינווילי, הולכתיו שולל, וָאוליכנו אל היער – אמרתי לו, שיש יער לקניה – והוא הלך אחרי, ואני קמתי עליו, והפלתיו ארצה, ואסרתיו בחבל, ושׂמתיו בשׂק, והשלכתיו אל היאור – כעין מאורע כזה ספרה לי פעם אחת אמי – ואני באתי הנה להיות תחתיו.

הקיצותי, ובעד סדקי התריס חדרו קרני הירח, וָאשתומם מאד בראותי לאורן, כי המנורה שנתּנה בעבוט שבה אל מקומה, גם הכרים והכסתות למראשותי בני הבית הם. אמי ישנה במנוחה שאננה, וגם את אנחות אבי לא אשמע.

ויצרי-הטוב מתגבר עלי ואומר:

– אם תאבי ושמעת, שוֹב ישוב אביך לאיתנו ואמך לא תעבוד את עבודת הפרך לעת זקנתה, ואחיך ילמדו בחדרים, ויגדלו והיו ללמדנים גדולים, לרבנים מפורסמים…

“ור' זיינווילי יחבק וינשק אותך – מרגיז ואומר היצר-הרע – פעם בפעם יגש אליך, ויאחז באצבעותיו הרועדות בסנטרך, ובשׂפתיו הלבנות ישק וישק לך… בעיניו הכהות והכבות יאכלך, את נפשך ואת בשׂרך יאכל… ויענה אותך, כאשר עינה את נשותיו הקודמות והוא, כשובו, נפשו עליו תאבל, ולא ישיר עוד, ולא ישמיע את קולו; הלוֹך ודמוֹע ילך… אך אַל תיראי, אַתּ לא תוסיפי לראות את פניו עוד; עם ר' זיינווילי תשבי כל הימים וכל הלילות; מערב עד בוקר, מבוקר עד ערב; ותשאפי את נשמת אפו הקרה, את פניו הקרים – פני הקלף – תחממי בנשימותיך…”

ולא ישנתי עוד עד אור הבוקר.

ובבוקר דברי אבי הראשונים היו אל אמי לאמור:

– היודעת את, שׂרה, אני ישנתי כל הלילה.

– תהילה לרופא כל בשׂר! – קראה אמי בעליצות נפש.

– כמדומה לי – הוסיף אבי – שהוקל לי הרבה, ומי יודע, אם לא אקום וארד היום ממיטתי… ואולי אצא גם החוצה.

– בעזרת השם יתברך, גם החוצה תצא.

– והכּוֹל בזכות בתנו הצדקת, הכּוֹל בזכותה ובמזלה.

– החלב, שאני שותה, מַחלים אותי; צדקו דברי הרופא…

ויצרי-הטוב מתגרה בי לאמור:

– הוציאי מפיך דברי בליעל, אך מלה אחת, אך הגה קל, ואביך, השב לאיתנו, יפול ממטתו ארצה, ומוֹת ימות כרגע.

ואבי אומר לאמי:

– שמעי בקולי, שׂרה’לי, חדלי ממשלח-ידך, רב לך!

– מה אתה דובר?!

– את אשר אזנך שומעת! עוד היום אתראה פנים עם ר' זיינווילי. יתן לי איזו משׂרה במסחריו הרבים, או ילווה לי איזה מאות ונפתח לנו חנות… לראשונה אעזור על ידך, ואחרי-כן תסחרי לבדך, ואני אשׂא עיני אל חיטים או שׂעורים…

– הלוַאי! יתן ה' ויהי כדבריך!

– בוַדאי יתן ה'! רואה אני שהתעוררו רחמיו עלי, כבר בא מועד! וכשתלכי היום לקנות בגדי חתונה ללאה, קחי גם לך, לכל הפחות, שתי שׂמלות. הלא כה אמר: קחו את כל הדרוש.

ואבי שׂוחק; הלא גם את תהיי בין הקרואים, ואל נא תעטי חרפה על בתך!

– חדל נא, חדל – ענתה אמי בקורת-רוח – ראשונה נחוץ להלביש ולהנעיל את הנערים, ראובן יחף, ובשבוע שעבר ננעץ קוץ ברגלו, ועודנו צולע עד היום… הולכים וקרבים ימי החורף, בגדי חורף נחוצים…

– קחי, קחי הכּוֹל!

ויצרי הטוב אומר:

– האם אַתּ שומעת? אם תחטאי בשׂפתיך, תישאר אמך בלי שׂמלה חדשה. ואת יודעת כי שׂמלתה הישנה קרועה מאד, ואחַיך הלוֹך ילכו החדרה בכל ימות החורף בלי מנעלים; ובימות הקיץ ינעצו קוצים ברגליהם…

– הנני להגיד לך את האמת – קראה אמי, בחושבה כי ישנה אני עוד – נחוץ היה לדבּר עמו דברים ברורים, ולהתנות “ברחל בתך הקטנה”, הוא איננו מן הטובים יותר מדאי… והעיקר – שיפסוק לה סכום מסוים לאחרי מותו… הלא יורשיו רבים, ואין סומכים על הנס. ואם לא ירצה ללכת אל הנוטריון, יחתום, לכל הפחות, בחרם…

– אולי צדקת…

– בלי ספק! לא עוּל-ימים הוא, ומאה שנים לא יחיה עוד… עוד שנה, שנתים…

– במנוחה ובתענוגים – התאנח אבי – ירבו הימים…

– אינני חפצה, חס ושלום, במיתתו! אבל אל תשכח, שבן-שבעים הוא ואולי עוד יותר… מאחורי אזניו עורו כעור הבר-מינן…

ויצרי-הרע מתרה בי:

– “אם החרש תחרישי, תכּנסי לחופה עם בר-מינן; עם הבּר-מינן תשבי כל הימים ובחיק הפגר תשכבי!”

– החיים והמות ביד ה'! אומר אבי.

אמי נאנחת והוא מוסיף:

– ומה היה לנו לעשות? לא היתה לנו עצה אחרת… לולא מחלתי… לו יכולתי להשׂתכר אף פת לחם יבש… – וקולו נפסק, ואמי לחשה:

– והנערה גדלה וגדלה, ונעשׂית בוגרת…

– היודע אני? אולי טוב היה למכור את הכר האחרון ולקנות שטר-גורל…

ואני – החרשתי.

בן שבעים הוא החתן שלי, אבל – מזיל הוא מכיסו כמה מאות על מלבושַׁי ולהוצאות החתונה, וחותם “תוספת כתובה” על סך אלף וחמש מאות. ובני אדם אומרים, שמאושרת אני מאד, שמזלי מזהיר ככוכב בוקר.

וַתּשובנה אלי ריעותי, ובעלת שׂמלת הפסים, השעון והשרשרת, כבר היתה אצלי כמה וכמה פעמים. ואושרה גדל מאד, כי נכנסות אנחנו לחופה בחודש אחד.

אַתּ תהיי חברתּי האחת; לא במהרה תינשׂאנה האחרות, אין נדוניא ואין מלבושים – אמרה בבוז.

רבקה (שם חברתּי) נישׂאת לבן עיר אחרת, אך שלוש השנים הראשונות יֵשב הזוג פה בבית אביה. והיא חפצה, כי במשך הימים האלה נתרועע יחדיו. היא תבוא אלי פעם בפעם לשתות ציקוֹריה ואני אליה. בשבתות וימים טובים נשתה מי-פירות…

– וכקרוב ימי ללדת – הוסיפה ופניה נהרו מגיל – אַתּ תשבי למראשותי… האם לא?

אני נפעמת ומחרישה, ורבקה, ברצותה להפיס את דעתי, אומרת שברצות ה', מולידים גם לשבעים שנה.

ובראותה כי החטיאה את המטרה, התבוננה בי בחופזה ותלחש:

– ואם לא – מה בכך?! הן לא לעולם יחיה… עוד תהיי אלמנה יפה וצעירה לימים; כה יתן לי אלהים וכה יוסיף –

גם היא איננה חפצה במות ר' זיינווילי, חס ושלום אף “שהוא כלב שבכלבים ואת אשתו פּרילי עינה…” אבל היא היתה חולנית, חולנית תמיד, ואַתּ, תהילה לאל, בריאה ושלמה כאגוז… אותך לא יענה; מובטחת אני, שיאהב אותך מאד מאד, ראויה אַתּ… "

––––––––

הוא שב!…

לאבי הוטב מעט, אך בלי ידיעת הרופא מתיירא הוא לצאת החוצה. כמדומה לו, שמרוב שכביתו ושבתו התכנס הדם אל האיברים הפנימיים, ועל כן ידיו ורגליו קרות, ונחוץ לפזר את הדם על ידי קרני דאומנא.

וקרני דאומנא מציג תמיד ה“בחור” ולא הרופא בעצמו, ואבי שואל, אם אובה ללכת ולקרוא לו.

אבל אמי לא נתנה ל“הכלה” ללכת ותלך היא.

ואבי מתבונן בי מבלי משים, וקורא בחרדה:

– למה זה חָורו פניך?

– אין דבר – עניתי.

– אבל זה ימים אחדים אני רואה, כי פניך אין אתך…

– נדמה לך, אבי!

– גם אמא אומרת…

הנני מתאמצת להראות לו פנים שׂוחקות, להרגיעו; והוא חפץ לשׂמחני בבשׂורה טובה, כי עוד היום יבוא החייט ויביא את המלבושים.

– ואינך שׂמחה בזה?

– בלי ספק שׂמחה אני.

בין כה וכה שבה אמי עם הרופא; בעצמו בא!

שאפתי רוח, אך לבי עגום עלי בסתר; מי יודע, אם אוסיף לראותו עוד!

והרופא בא ברוב דברים, כדרכו. אוי לו לדור שהוא הולך ומתמעט ומתמוטט. ר' זיינווילי, בן שבעים, לוקח לו נערה בתולה לאשה, וליזר’ל בן הגבאי נעשה פרוש וברח מאשתו.

– ליזר’ל? – קראה אמי בתמיהה.

– כן, הוא, כרגע שמעתי.

– ואני – הוסיף הרופא להתאונן על הדור – אני, בן שישים, הולך ברגל מן הבוקר עד הערב, והבחור שלי עוזרי מתחַלה ועולה על המיטה, ועלי למלאת את מקומו!

ואמי שמחה לאידו של הרופא – אל יחזיק “גוי” בביתו.

– במה הוא “גוי”?

– מה בצע בדברים בטלים! – מפסיק אבי את השׂיחה בקוצר-רוח – עשׂה את מלאכתך!

אבי הוא בעל מזג טוב ונוח לבריות מאד. ובשעת חוליו היה מקבל את כל הבא אליו בסבר פנים יפות. בשׂמחה גלויה; אך לרופא בוז יבוז, אותו לא יוכל לדבר מטוב ועד רע, ומה גם את הבחור עוזרו…

––––––––

והוא חולה!

אז אמר לי, כי חש הוא בלבו. על אודות מחלת-הלב שמעתי ויודעת אני כי חולי-הלב נופלים למשכב, ובכל זאת אומר לי לבי, כי גם אני אשמה במחלתו.

ובלילה בכיתי בשנתי. אמי העירתני וַתּשב למראשותי.

– הסי, התאפקי בתי, ואל תעירי את אביך משנתו.

ומשׂוחחות אנחנו בלחש, מפה לאוזן, ורואה אני, כי אמי נפעמת מאד, שהיא מביטה אלי בעינים חודרות, שהיא חפצה לחקור ולדרוש אותי, לדעת “אמת לאמיתה”. ואני גמרתי בלבי לבלי הגד לה דבר, ועל כל פנים – בשעה שאבי ישן.

– למה זה בכית, בתי?

– איני יודעת, אמי.

– האינך, חס ושלום, בקן-הבריאה?

– כמדומה לי, שבריאה אני; אך לפעמים אני חשה בראשי.

אמי הסבה על משכבי, ואני שׂמתי את ראשי על חזה.

– אמא, שאלתי, למה זה כל-כך דופק לבבך?

– יראה אני, בתי.

– הגם את מפחדת בלילות?

– לא בתי, אך לך אני דואגת.

– לי?

אמי מחשה ודמעות חמות נופלות מעיניה על פני.

– את בוכיה, אמי?

והדמעות נופלות ונופלות בלי הרף. ואני נשבעת בנפשי, שלא אגלה לה מאומה, ויעבור עלי מה!

– בתי – שאלה אמי אחרי הירגעה – האם לא ספרה לך רבקה איזה דבר?

– על אודות מה?

– על אודות ר' זיינווילי…

– האם היא מכירה אותו?

– לוּ הכירה אותו, כי אז לא דברה דבר. ועתה היא מעלה גירה מפי אחרים. האחרים הולכים רכיל מקנאה. ובלי ספק יש במה להתקנאות – יהודי עשיר, גביר וידו משׂגת לקחת לו לעת זקנתו נערה בתולה! – ועל כן מרננים אחריו.

ואמי שואלת עוד:

– האם לא הגידה לך, כי הוא אשם במיתתה של אשתו האחרונה?

– שמעתי כזאת, אבל אינני זוכרת מפי מי.

– בוַדאי מפי רבקה, יסכר פיה לעולם!

– ומה היתה סבּת מיתתה באמת?

– מחלת הלב.

– וכי מתים ממחלת הלב?

– בוַדאי.

––––––––

ואני מפורסמת בכל העיר, ובפי רבים הנני לברכה, ומתפלאים עלי, שאינני חשה באושרי.

אבי ואמי משתוממים, ועוד יותר החייט, שאינני מחוָה את דעתי על דבר הבגדים, ומבקשת תמיד שיעשׂו כרצונם ומה שלבם חפץ.

רבקה ריעתי תישוֹם ותשרוק: היתּכן לסמוך בענינים כאלה על דעת אם!

מובטחת היא שבגדי יהיו מכוערים, שלא אוכל להיראות בהם לא בחוץ ולא בעזרת-הנשים ולא בשום שמחת מצוָה! “את נפשך אַת עוכרת, אַת שוחטת את עצמך!”

ולבי אומר לי, כי שחוטה אני זה כבר. ובלב שוקט כלב המתה מחכּה אני לקראת “שבת נחמו”, ל“יום הכיסא”, שבו בוא יבוא אלינו ר' זיינווילי שלי לקידוש. בשבת שלאחריה ייקרא לתורה ובאחד מימי השבוע נכנס לחופה.

אבי שב כמעט לאיתנו הראשון. יוצא הוא פעם בפעם לשוק ושואל ודורש על דבר שער התבואות; לפי דעתו שעת-כושר היא לקנות ולהרוויח, אבל עוד לא הספיקה לו השעה לדבּר עם ר' זיינווילי על דבר הלוָאה. אמי יועצת לו להזמין את ר' זיינווילי בשבת “נחמו” בשעת הקידוש לסעודה השלישית, ובשעת חדותא להפיל איזה דבּור..

אינני יודעת באיזה אופן, אך עוד קודם ההלוָאה הוטב מצבנו החומרי מעט. ואף כי הרופא מקיף לנו בבטחה ואינו שולח עוד את נערו תחתיו, בכל זאת מצווה אבי להשיב את המגיע לו. השליח היה אחד מאחי, בדרך הילוכו לחדרו.

באותו יום בא פתאום הנער.

– מה זאת? – קרא אבי לקראתו – המעט?

– לא ר' יהודה, בלי ספק שלחת הרבה, אך אני באתי לשאול לשלומכם…

– לשלומי?

כלומר: מה לי ולך? ולבי אומר לי: מחויבת אַתּ להגן עליו, אבל הוא עונה במנוחה:

– כן… נוסע אני מזה…

ואבי מגמגם אחריו:

– נוסע אתה, נוסע אתה – סע בשלום.

וַיפן אלי, וַיוסף:

– בתי, תני לו איזה גדולים…

ופני הנער חוורו מאד, בעיניו התלקחה אש ושׂפתיו רעדו.

– למה? מדוע? אינני מבקש… היו שלום.

וַיפן, וֵיצא בחופזה.

ובקולו רתחו הדמעות…

––––––––

ואז התעלפתי בפעם האחרונה.

כשובי לאיתני שמעתי את קול אמי:

– אל תפחד, יהודה, אין דבר; חולשה כזאת קודם החתונה היא מעשים בכל יום.

---

האשה מרת חנה

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(צרור מכתבים)

א: שלושה מכתבים שקבּלה האשה מרת חנה, שנַים מאחיה, מנחם מנדיל, ואחד מגיסתה חוָה גיטל

מכתב א

החיים והשלום לאחותי הצנועה מרת חנה תחי'.

את יקרתך קבלתי, ובוַדאי זלגו עיני דמעות ואנחותי שברו חצי גופי, אבל הקב“ה יודע ועד, כי קצוֹר קצרה ידי מהושיע לך ברב או במעט. ומה שאת כותבת על דבר העזבון, דעי לך, אחותי היקרה, שזה הבל גמור. על פי דין ישראל אין לך שום מענה וטענה על הירושה; שאלי את בעלך מופלג ויגד לך, ומבלי אשר יגיד תדעי זאת מה”צאנה וראינה“, שבנות צלופחד לקחו ירושה אך להקים שם המת על נחלתו, אבל במקום שיש בנין דוכרין אין הבנות יורשות. ושטר חצי-זכר אין לך; ומה שאת אומרת שלא קבּל בעלך את הנדוניה שלך משלם, גם זה אין לו יסוד, כי גם אני לא קבּלתי את הנדוניא משלם, ולא באתי חס ושלום בטרוניא על אבא ז”ל. – ובאם לא סילק אבא ז“ל את כל הנדוניא מצדו, שיקול הדעת הוא, שאבי בעלך, המחותן ז”ל, לא סילק גם כן את כל הנדוניא, והיה הדבר שווה לתרוייהו, ומחלו זה לזה, כנהוג בישראל; ושאלתי את פי הדיין והרב, ואמרו שניהם שכן הוא ושהצדק אתי, ומה שאת טוענת שהיית סמוכה על שולחן אבא אך חצי שנה ולא שנה תמימה, על זה לא פקדני אבא ז“ל, ואני, כמו שאַתּ יודעת, הייתי אז פרוש, וישבתי אז אצל הצדיק שיחי' ולמדתי שם תורה, ואשתי חוָה גיטל תחי', מספרת לי שנפלה אז קטטה ביניכן על דבר המקום של אמא נ”ע, בעזרת הנשים, ועלתה למעלה ראש, והיו מזה יסורים קשים לאבא ז“ל; ואַתּ לקחת את בעלך במוצש”ק ונסעתם לעירו – ואם כן הוא, למה תלינו עלי? היה לכם לאכול כמו שאכלתם, ולא לברוח. אבל אני חס ושלום איני יורד עמך לעומקא דרינא; כל איש מישׂראל חייב להתנהג לפנים משורת הדין. ובפרט לגבי אחותו. אבל חפץ אני ואיני יכול. דעי לך, אחותי חנה, שאבינו החסיד ז“ל עשׂה צוָאה, ונתן את הש”ס הגדול לבית-המדרש הגדול, ואת הש“ס הקטן לבית-המדרש הקטן, והמשניות והעשרים-וארבע אל השטיבּ”ל שהיה, ז"ל, מתפלל בו, ובעד הקבורה שילמתי שתי מאות, והפרשתי לצדקה חמשים זהובים ויותר, ואת הבגדים של אבא ז “ל חילקתי לעניים, מלבד הבגד-משי שלו, שהשארתי כמצוַת אבא ז”ל, בשביל בני משה שיח' שיכּנס בו, בשעה מוצלחת, לחופּה, במהרה בימינו, אמן.

ונשאר על כן אך הבית ואיננו שווה שרפ“ט, והגג צריך תיקון, והפקיד מצווה להרוס את הכותל-של-שרפה, מה שקורין בראנ”ד-מויע"ר, וכל הבית הוא עתה בסכנה גדולה חס ושלום.

ועכשיו נבוא לחשבון הפרנסה: כשמת אבא ופסק המן, השׂכרתי את שלושת החדרים בשׂמאל הבית לגרונם הסוחר שקורין לו התיש (הלא זוכרת אַתּ אותו ואת אשתו זלאטא), ובדמי השׂכירות הנני משלם בדוחק גדול ובצער, שאין למעלה הימנו, את המסים והארנוניות, ונשארתי חייב עוד בעד שנה ומחצה. והנני משתמט לעת עתה בלך ושוב, והשם יודע אחרית דבר.

ובשלושת חדרים שבימין קבעתי את דירתי ואת מלון-האורחים, ואת בית-המשקה; הזמנים רעים, ורבים מהאכּרים מן הסביבות נשבעו שלא לשתות חס ושלום כלל, ודא עקא, שהפריץ שלנו פתח לו חנות בעירנו עם משתה-חמים וכמה מיני סחורה, והוא התּל שהאכרים פונים אליו ואנחנו צריכים רחמים, כי הצרור נקוב וכלתה הפרוטה מן הכיס, רחמנא ליצלן, ואם עבר הקול במחנכם שיש לי פרנסה, תוכלי לירוק בפניהם של האומרים כך, כי באמונה שלי שהנני חי בצער ודוחק גדול והפרנסה כקריעת ים-סוף. והוצאות החתונה של בתי ביילא-סאֶשעֶ תחי' כבר עברו ראשי, ואני טובע וצולל עוד, ונחוץ עוד מַעטה של משי, ובעל החנות אינו נותן בהקפה… ואחרי ככלות הכּוֹל צריכה אשתי, חוָה גיטל, תחי', לנסוע תיכף ומיד אחר החתונה לדוקטו"ר, כי חָזקה עליה מצוַת הרופא שמואל, שתסע לוַארשה כי השיעול הולך ומתחזק, ומפרק הרים, רחמנא ליצלן.

ומה שאת כותבת, שבאם לא אענה לך תיכף ומיד וכהוגן, תכתבי להקרובה שלנו בלובלין, שתלך אל המליץ שלה ותמסור אותי לערכאות – דעי לך, אחותי חנה, כי מורא לא יעלה על ראשי; ולא נבהלתי, חס ושלום, כי יודע אני, כי את משטה בי, ושאשה כשרה אַתּ ולא תלכי לערכאות כנגד דין-ישׂראל, וגם בעלך המופלג לא יתן לך, כי איך ישׂא פניו אל הצדיק שיחי'? ונא נא שלא תוציאי אף פרוטה אחת לערכאות, כי לא ייעשׂה כך במקומנו ומעולם לא הייתי אפילו עֵד בבית-הדין, וגם אבא ז“ל לא היה, והשם ישמרני מזה, והעיקר, שידוע לכּוֹל כי עורכי הדינים מונים ומרמים את הבריות, ומבקשים שישלמו להם מראש, ואחרי כן יראו את הדלת ולא יאבו גם לדבּר. ועל כן לא תשליכי את מעותיך על קרן הצבי, וידוע לך מה שספּר אבא ז”ל ממעשׂה שהיה בטוֹמַאשוֹב, כשמת אחת מבעלי-הבתים והלכה בתו הגרושה אל האַסַסוֹ"ר במכתב בקשה שיתן לה חלק ירושה, ובזמן שהיתה מדברת אתו, נפלה דליקה בדירתה ונשׂרף הבית עם הילד שלה, והמעשׂה ידוע לכל העולם כולו. ועל כן שמעי, אחותי, בקולי והתחרטי על מה שנפלט מהקולמוס, אף שאני אינני כועס, כי אין אדם נתפס על צערו, אבל בוַדאי יהיה חס ושלום קטרוג

גדול מזה, וד“ל. וכאשר תבואי לכאן עם בעלך המופלג שהוא שותק ואינו כותב לי ולא כלום, ואם הוא כועס עלי, הוא עובר עבירה, שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה; וגם – לפי שיצא במחננו קלא דלא פסיק – שלא היה בימים נוראים ששנה זו אצל שום צדיק והתפלל בבהמ”ד, ושבדעתו להניח את הגמרא ולעסוק בפרקמטיא, וליהנות – כמו שאמרו בשמו – מיגיע כפיו, וזהו דבר שאין הדעת סובלתו, כי תורה מה יהא עליה. ודעי לך שבעלך המופלג לא לוּקח אחר כבוד לבית אבא לשם משׂא-ומתן, ולא עלה על דעתו שיהיה לו מגע ומשׂא עם העולם הזה; והשׂכל הישר מחייב, שבזמן הזה, שהתקלקלו הפריצים, די לנשינו שיעמדו בחנות או יעשׂו מסחר תחת כפּת הרקיע, וגוברין יהודאין יהיו עוסקים בתורה. לשמה עד שירחם הקב“ה. ואם תקף עליו יצרו ליהנות מיגיע כפיו, ישתדל להשׂיג כתב רבנות, או ילמד שחיטה, ולכל הפחות יעשׂה לו מעמד על איזו שעות ביום; ואם יבטיחני בהן צדקו, שלא יסיר את לב בני מעל הצדיק שלי, אשלח לו, אי”ה, את בני ללמוד תורה.

ועל-כן השתדלי אחותי חנה לדבר על לב בעלך המופלג, שישכח את ההבלים ואת השטותים, ואַתּ תפתחי לך חנות, או תעשׂי לך מעמד כנ"ל, וזכות אבות, הן מצדך, והן מצד בעלך יחי' תעמוד לך, ומאן דיהיב חיי יחיב מזוני. ונא נא להסיר את המרה השחורה. ואפילו חרב חדה מונחת על צוָארו של אדם, אסור ליפול במרה שחורה, כי תחילת מרה שחורה אפיסת הבטחון וסופה כפירה, רחמנא ליצלן.

וגם תודיעיני, אחותי חנה, כמה הוא מחיר העדשים במחנכם, כי הני בריוני, שני צנתרי דדהבא יוחנן הצולע ויונה הפיקח, הפקיעו אצלנו את השער, ולהפריץ שלנו אין אף עדשה אחת לזריעה; ואם העדשים אצלכם אינן ביוקר, אעשׂה בעזרת ה' עסק טוב, וכמדומה לי שמן השמים הוא, שיקל מעלי עול הוצאות החתונה, וגם מתן שׂכרך יהיה בצדך ואשלח לך איזה זהובים על ההוצאות לבוא לכאן עם בעלך, ואולי אקנה בשבילך גם איזו מתנה להכלה, הכּוֹל בידי שמים!

ואשתי מרת חוָה גיטל תחי' פורשׂת בשלומכם, ולא כתבה בכתב ידה ממש, לפי שהיום יום השוק ובאו גם שני סוחרים מזאמושטש והם נהרגים על כזית של דגים ממולאים, והלכה חוָה גיטל לקנות דגים, ובתי הכלה תחי' אצל החייט ואני נשאר כשומר על האח. ונא נא לגרש את המרה שחורה.

ממני אחיך

מנחם מנדיל

מכתב ב

החיים והשלום לאחותי מרת חנה תחי'.

יקרתך השניה קבּלתי, והיתה מלאה כתמים מדמעות ותוכה רצוף מצה ומרורים, כנגדי וזוגתי חוָה-גיטל תחי‘, ובתי ביילא-סאֶשעֶ תח’. בחנם על לא דבר, והיתה לנו שפיכת-דמים מזה.

אחותי חנה, אַת קובלת עלי שאני, חס ושלום, גזלן, ופגשתי אותך, חס ושלום, ביער, והרגתי אותך, חס ושלום; ואשתי חוָה הבריחה אותך מבית אבא קודם הזמן, ובתי ביילא-סאֶשעֶ תחי' היא חצופה בעיניך, לפי שהיא חפצה במַעטה של משי, בזמן שאת בצרה גדולה וכו' וכו', והנני שומע חרפתי וחרפת בני ביתי ואינני עונה, כי אשרי מי שחושדין אותו ואין בו.

הכּוֹל יודעין שאין הדבר כן, ושאינני רוצח וחס וחלילה, ושאם יבוא אלי אדם מן השוק, יאחז בבגדי ויאמר כולו שלי, אלך עמו לדין תורה; וגם אתך, אחותי חנה, כשתבואי לכאן אלך תיכף ומיד אחר החתונה לדין תורה.

ומה שפסק לך המן קודם הזמן, הלא מודה אַת ביקרתך, שפרצה מחלוקת בינך ובין זוגתי חוָה-גיטל תחי‘, ואני איני יודע מי שהיתה ה“פוטר מים”, ובעלך הוא גולם, ועשׂה מעשׂה עם-הארץ, והלך אחר אשתו, וברחתם שניכם במוצש“ק, והייתי ללעג וקלס בכל העיר, ויודעים השכנים שאבא ז”ל היה לו צער מזה, ובפירוש אמר שיש לו קיצוּר ימים מזה, ואם כן הלא רואים אנו בחוש, שבעצמכם הפסדתם על נפשכם. וכל מה שאַתּ כותבת עלי ועל חוָה-גיטל זוגתי הוא בלבול, ובכלל – מה דהוָה הוָה, ואת הנעשׂה אין להשיב, אבא ז"ל איננו והשולחן איננו, ולכי תקעי אל הבור. – ומה שנוגע לבתי הכלה תחי’ דעי לך, אחותי חנה, שלא מפיה יצאו הדברים, שהיא, חס ושלום, אינה חפצה כל עיקר במַעטה של משי, וכמה פעמים בכתה אתי יחד על המזיק המחותן שהוא מציג אותנו ככלי ריק, אבל הגזלן המחותן מבקש, ונכתב בפרוטרוט בהתנאים, והמחותן, רחמנא ליצלן, גבר אלים, ונכון הוא, חס ושלום, בכל רגע ורגע לקרוע את התנאים, ואני טובע במצולה, ואם יתבטל העסק הריני בצרה גדולה שאין גדולה ממנה, כי חס ושלום תהי בתי בוגרת ואנא אוליך חרפתי… ובעווֹנותינו הרבים לא סילקתי עוד את כל הנדוניא, כי הבטחתי ו' ונתתי ג‘, ועל ב’ נתתי אַקט על הבית, והאַקט עלה לי בדמים יקרים לפי שנצרכנו למליץ מפואר, בשביל שהבית על שם אבא – ועל השאר נתתי שטר-חוב על סטמפל ומצדו התחייבות בחרם חמוּר ובקנין אגב סודר, ובכן באתי בין המצרים וה' ירחם. והנני כותב גם לבעלך המופלג, כי אשה קלת דעת היא, ומה שיעלה על פיה היא כותבת, אבל בעלך המופלג גבר בגוברין יהודאין הוא ותם אני ולא אדע, מה שהשליך את כל יהבו עלי, התחת אלהים אנוכי לתת לכם פרנסה? טוב שתבטחו בה' ולא בבשׂר-ודם; ריוַח והצלה יעמוד לכם ממקום אחר, ומעין השפע, כידוע, אינו פוסק. ויראה גם-כן לנסוע אל הצדיק. ואני מצדי, כשאהיה שם אמסור בשבילכם פתקא, לרפואה שלמה ולפרנסה, ושיעסוק בנכם בתורה, ואתן שתים או שלוש פעמים ח"י, ומה לי לעשות עוד?

ומה שנוגע לעסק העדשים – הכול כלה ונאבד, כי קידמני גבריאל המוכסן, ועשׂה מה שעשׂה בחשאי, והרויח אוצר גדול והנו פוסק עתה נדן לבנו. ומה שאַתּ כותבת שהילד שלך הוא, חס ושלום, חולה מסוכן – המקום ירחם, והיום השכמתי בבוקר, אף שקשה לי מאד, כידוע לך, להשכים בבוקר, ושינסתי את מותנַי, והלכתי תיכף בית-המדרש הישן וכתבתי אותו לרפואה שלימה על כותל המזרח מימין ומשׂמאל להארון, ואחרי כן הלכתי אל הבימה“ד החדש ואל השטיבל שלנו ועשׂיתי גם כן כנ”ל, ובוַדאי ישוב לאיתנו. וגם, כשאהיה, כנ“ל, אצל הצדיק שיח', אמסור לו פתקא לרפואה שלמה כנ”ל, ואַתּ אחותי חנה, יודעת שהנני ב“ה בן-בית אצל הצדיק שיחי‘, ולא ישיב פני ריקם, ויתפלל בכל כוחו שיחי’, ותפילתו, ב”ה, נשמעת ונכנסת תיכף ומיד לפנַי ולפנים, כידוע לכל העולם.

והנני אחיך

מנחם מנדיל

עיקר שכחתי להודיעך, כי מירל-פייגע, בת הדיין שלנו, היתה מקשה לילד, והביאו את הדוקטור מטוֹמאשוֹב, ובעלה נסע אל הצדיק שלו, ולא הועילו מאומה, והגזר-דין לא נקרע רחמנא ליצלן, והיום היתה ההלוָיה, ובעלה הספיד אותה בעצמו, לפי שהיתה בת כשרים. והוא יקח בלתי ספק את אחותה, וגם אני אשתדל בזה בכל מה דאפשר, כי אף שאינו משלנו, למדן מופלג הוא, וכלי יקר וראוי שאעזור לו בכל כוחי, וברצות ה' ארוויח בזה,

והנני אחיך

הנ"ל

אשתי, חוָה-גיטל תחי‘, דורשׂת, בשלומך, וגם בתי, הכלה תחי’ ובעזרת ה' תקבלי בקרוב הזמנה על החתונה.

מנחם מנדיל הנ"ל

מכתב ג

גיסתי האהובה, המיוחסת והצנועה, האשה-הכשרה, הלא היא מרת חנה תחי'.

ראשית כל הנני מודיעה לך, אחותי וגיסתי האהובה, שמהיום והלאה המכתבים שלך אקבל אני ולא הבעל-בכי שלי, ואני אעשׂה מהם אשפה; ושנית, גיסתי האהובה, חוצפה יתירה היא מצדך, שאת מתגוללת ומתנפלת עלינו קודם החתונה, ועושׂה לנו ימים כלילות, ומַטלת איבה וקנאה בין אשה ובין בעלה. כמדומה לך, גיסתי היקרה, שאת סמוכה עוד על שולחן אבא ז"ל, והנך בת יחידה, ענוגה ומפונקת ובלי שום דרך-ארץ; ואם לא יתנו לך את הצלחת מן השמים, את עיני האנשים תנַקרי, ויש לך פה לצעוק בקולי-קולות, ורגלים לרקוע על הרצפה, וידים להכות על השולחן, והתם שלך עומד נבהל ומשתומם בקרן זווית, ומנענע בראש-כבשׂ ופאותיו מתרגשות כלולבים; והחותן, שימחול לי שם, אומר הן, הן, שבוַדאי הצדק אתך.

גיסתי חנה היקרה, כבר הגיע הזמן להקיץ מן השינה, לשכוח את החלומות וההבלים. החותן בעולם האמת, ופסק המן על שולחנו, ואינך בת יחידה, כי אם לבעלך. ואני מראה לך מרחוק אצבע משולשת – וציוויתי לנושׂא המכתבים, שימסור את המכתבים שלך לידי ממש, ולא ליד הבהמה שלי, וכנ“ל. ודעי לך גיסתי היקרה, שכל העולם מתפלא על השגעון שלך, וכל השומע ישוֹם וישרוק, ואומר שנכנס בך דבּוק, רחמנא ליצלן, וסַריל הנגידה אמרה בפירוש, שמותר לקורעך כדג, וכדומה, ובאמת אינני יכולה להבין, מה שאַתּ חפצה ממני, התורה אינה, חס ושלום, מעשה ידי, ולא אני, חוָה-גיטל, ירדתי, חס ושלום, בקולות וברקים על הר סיני לגזול ממך דין ירושה; ואם החותן שלך, שימחול לי שם, היה בטלן כבעלך התם, ולא התנה לך שטר חצי-זכר, מי חייב בזה? וגם הקב”ה אינו נמצא, חס ושלום, כביכול ברשותי, והמפתח של שערי רחמים, אינו בידי, ומה לך כי תזעקי אלי? האין לך סידור ומחזורים ותחינות כמוני? האין במחנכם ארון קודש לבכיה, קברים למדידה או קופסת מאיר-בעל-הנס לצדקה? ואַתּ אינך יודעת, כי אם את חוָה-גיטל, חוָה-גיטל וחוָה-גיטל. ואם את מחוסרת פרנסה, יש לך תאוָה לבשׂרה של חוָה-גיטל; ואם הבן שלך חולה, מי אשמה? חוָה-גיטל! ואנוכי – השם יתברך יודע האמת – חולה מסוכנת. ועוגמת-הנפש מַזקת לי מאד מאד. וחיי תלואים לי מנגד; וכאשר יאחזני השיעוּּל, קולי הולך כקול הדיבּוק, מסוף העולם ועד סופו, ויש לי ריסוּק אברים, רחמנא ליצלן, והנני היום בכאן ומחר בקבר, ואם יאמרו, חס ושלום, שעלי לנסוע לחוץ-לארץ ולשתות מים, אשאר, חס ושלום, בלי כותונת; ועל מי אמסור את הבית ואת הפרנסה, ואת ששת הילדים, רחמנא ליצלן?

הלא אַתּ יודעת, כי הכּוֹל מעשׂי ידי, וכל הבית עלי ועל צוָארי, ואחיך מנחם מנדל בכל אשר יפנה יקלקל וירשיע, כי אינו מסוגל לשום משׂא ומתן ואינו טובל ידיו במים קרים, לפי שלא נוצר לכך; ונוסף על כל צרותי, היה אצלי הרופא, אומר לי, שהוא רואה שהטחול שלי מתרחב, וראיתי בעיניו, שהסכנה, חס ושלום גדולה מאד ואני צריכה לרחמים גדולים – ואַתּ אומרת שאני הנגידה והמוצלחת ועלי להושיע לך!

ואני אומרת לך, גיסתי היקרה, שאין לך רחמנות כלל וכלל, ומן היושר הוא שתחדלי מלזעוק ולהמטיר מכתבים, ותכתבי לנו מכתבי שלום, ותשתדלי לבוא על החתונה שתהי‘, אם ירצה השם, למזל ולהצלחה בקרב הימים, כי אני אינני חפצה לקבל עלי את האחריות, ויסע מנחם מנדיל להצדיק שלו, שיחי’, שיגביל הוא למז“ט את יום החופה, שתהיה החופה בשעה מוצלחת, כי אך הצדיק יודע לכוון את השעה. ואין צורך שתביאי מתנות, וכאשר תבואי עם בעלך המופלג תהיו שניכם אורחים אהובים ומכובדים ואושיבכם בראש; וגם בתי הכלה מבקשת מאד מאד שתבואו על החתונה. אך שתזכרו את הזמן ואת המקום ולא תעטו עלינו בושות וכלימות חס ושלום, וד”ל.

גיסתך אוהבתך

חוה גיטל

ב: ארבעה מכתבים

מכתב א

זוגתי האהובה מרת חנה תחי'.

בשעה שיגיע מכתבי זה לידך ממש, אנוכי, אנוכי, בעלך שמואל-משה, אהיה במרחקים; והנני מבקש ממך מחילה וסליחה וכפרה על זה. ונפרדתי ממך שלא ברצוני הטוב, כי לא יכולתי עוד להתאפק ולהתעכב יותר; לפי שראיתי שכלו כל הקצין והצרות עברו ראש; כי את הנדוניא אכלנו, אחיך הגזלן בלע את הירושה, והשתמש בשעת-הכושר, בזמן מרוץ המכתבים בינו לבינך, וכתב את הבית לחותנו במרמה. – ולעשׂות מסחר לא יכולתי, כי לא היתה פרוטה לפורטה; ולא היתה לי עצה אחרת, כי אם לתלות את עצמי על האילן, כמשה החייט בזמנו, או לברוח לאמריקא, היינו – לילך למקום שאין מכירים אותי ולבקש לי עבודה. בארץ החדשה לא אהיה

בטלן ולא “כלי יקר” ובזעת אפי ובנפשי אביא לחמי, – עד שירחם ה' וישלח ברכה והצלחה בעשׂר אצבעותי או בהבצלים שלך, ויקרב את הרחוקים, וישׂא אותי אליך, או להיפך אותך אלי, על כנפי נשרים, אמן.

ואמנם, זוגתי חנה, אל תבכי להולך, ואל תצטערי עלי; שלא מחמת דבר אחר, חס ושלום, יצאתי מביתך, אלא בשביל הפרנסה. כי אַתּ חנה אשתי ואני שמואל-משה בעלך, ונפשנו יחד צרורה בנפש הילד שיחי‘, ולא היתה זזה ידי מתוך ידכם, לו היתה לנו גם פת חרבה… ואולי ירחם ה’ וכאשר ישמע אחיך הגזלן שעזבתיך, חס ושלום, עגונה, יחוס וירחם, וירך לבו לב האבן, וישלח לך איזו רובּל לפרנסה…

ומה אומַר ומה אדבּר, זוגתי חנה, ומודה ומתוַדה אני, שהרעיון לעזוב אותך ואת הילד שלנו עלה על לבי כמה וכמה פעמים, לפי שננעלו כל השערים ולא היתה עוד דרך אחרת, ולא נתן לי הרעיון מנוחה, לא ביום ולא בלילה, לא בשעת התפילה ולא בשעת הלימוּד; וחכּיתי אך ורק עד שישוב הילד שלנו, שיחי' לאיתנו. – וגם אחר כך לא נועזתי לפצות פה ולהגיד לך בפירוש שאני נוסע ואיני יודע ברור היטה לאן, ושאני עוזב אותך, את אשת נעורי, לאנחות, וגם יראתי שמא תפצי פה שלא אסע, וידעתי שלא יהיה לי הכוח לעשׂות כנגד רצונך, והיתה מלחמה כבדה בלבי ולא ידעתי מה לעשׂות. והנה שלשום, כאשר הבאת את הפת, וחילקת אותה ביני ובין הילד שיחי‘, לחצאין ואמרת שאכלת אצל השכן, הכרתי בפניך שנשתנו ככרום, לפי שאין אַתּ יכולה לכזב, שלא היו דברים מעולם; והרגשתי שאני חוטא ופושע, וכשאכלתי את הפת נדמה לי שאני אוכל שארך ובשרך, חס ושלום, וכששתיתי את החמים אמרתי שאני שותה ומוצץ, חס ושלום, את דמך, ואמרתי לי שהנני פושע ישׂראל מכוער מאד. וכיוָן שיראתי לגלות לך את הסוד, ברחתי שלא מדעתך. – והנה נתתי ליחיאל המַלווה בעבוט את המורה-שעות שלי ואת הבגד העליון שלי וגם (יהיה נא זה בסוד גדול) את הטלית שלי; והלוָה לי יחיאל הנ"ל על הוצאות הדרך; ואם מעט ויחסר לי, אחַזר על הפתחים, ובמתנת בשׂר-ודם אגיע למחוז חפצי, ונדרתי שכאשר ארוויח אפריש כל מה שקבלתי עם רוָחים לצדקה, וה’ יתברך ירחם.

בוַדאי, זוגתי חנה, שאוי ואבוי לי שבאתי לכך. בשעה שהכנסתי את הבן לבריתו של אברהם לא עלה על דעתי שאעזבנו ואלך לדרך. ובלילה, בשעה שהיה לי לנסוע, עמדתי כשעה רצופה על מיטתך, ואת היית ישנה, ולאור הלבנה, שנפל מן הצד, היו פניך, רחמנא ליצלן, שחורים כשולי הקדרה, והילד צהוב כשעוָה, ולבי היה מכה מפחד ומרחמנות, ושלא לגעות בבכיה נסתי החוצה, ודפקתי על דלת האופה, וקניתי לחם, ושבתי אל הבית והשארתי לכם, ובעינים זולגות דמעות חמות יצאתי לבלי שוב עוד… אשתי חנה, ברגע ההוא היו לי יסורין של מאה שנים…

זוגתי חנה, יודע אני שהנני גזלן וחמסן, שלא התרתי את הקשר ולא השארתי לך גט, ועל כל פנים גט על תנאי; אבל גלוי וידוע לפני שוכן שחקים, שלא היה לי כוח ליתן לך גט, ואם הייתי נותן לך גט, הייתי, חס ושלום, מת בדרך מעוגמת-נפש ויסורים; כי הלא זיווּג כשר אנחנו, והשם יתברך בעצמו ובכבודו אמר לדבק טוב, ונפשי קשורה בנפשך כאותה הפתילה בתוך השלהבת, ואינני יודע איך אהיה בלעדיך ובלעדי הילד שלנו, שיחי', אפילו שעה אחת. ואם יאמר לך אדם שעגונה אַתּ, ירקי בפניו, כי אני שמואל-משה בעלך, והנני בעל-נעוריך, ומה שעשיתי מוכרח הייתי לעשות ואין אדם נתפס על צערו… אשתי חנה, לו יכולתי לקרוע לפניך את לבבי, וראית בעיניך מה שיש שם, כי עתה רוַח לי מעט. – ועתה, אשתי האהובה, עיני חשכות מדמעות ואיני יודע עוד מה שאני כותב, כי לבי חלל בקרבי ומוחי מבולבל ומנקר שם יתוש כמו שניקר את טיטוס, ימח שמו, בשעתו ושינַי

דא לדא נקשן, והבעל-עגלה עם-הארץ עומד מאחורי ומטלטל את כתפי ומכה על השולחן…

רבונו של עולם, חוס וחמול עלי, ועל אשתי חנה תחי' ועל הילד שיחי'.

והנני בעלך אוהבך

שמואל משה

מכתב ב

אשתי היקרה והאהובה!

מה אומר ומה אדבר, ואני הנני רואה, שהאלהים הנחני בדרך, שמן השמים ריחמו עלי ונתנו את השכל בלבי לנסוע לאמריקא, ושכל מה שעביד רחמנא לטב עביד. אשתי האהובה, כאשר אני סוגר את עיני, נדמה לי שאני ישן בבית ורואה חלום באספמיא. כי באמת, איך יעלה על הדעת שכבד-פה ובטלן כמוני, שאיננו מכיר היטב בצורת מטבע, יסע במסילת-הברזל ויפליג באניה, וילך למדינת-הים! אכן רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינהו, כי אלמלא זאת, לא הייתי יכול בשום אופן וצד לעזוב אותך ואת הילד שלנו, שיחי' ושנגדל אותו לתורה ולחופה ולמעשים טובים!

אשתי האהובה, נפלאות ונצורות ראיתי בחוץ-לארץ על היבשה, אבל הנפלאות והנצורות שראיתי על הים, היו משכיחות את כל מה שראיתי על היבשה, ועתה, מה שאני רואה בכאן משכיח אותי את כל מה שראיתי על הים!

והנה על האוניה היה לי צער גדול ועוגמת נפש שאין לשער; אבל מהמר יצא מתוק, כאשר תראי להלן, ואני רואה בחוש שהקב"ה ברחמיו וברוח חסדיו מגן עלי בזכותך ובזכות הילד שלנו שיחי'. והנני לספר לך בקצרה:

בלי ספק זוכרת אַתּ, אשתי חנה את לייבּ חזן, שבא לפני איזה שנים למחננו להתפלל ימים נוראים. במוצאי יום הכפּורים אמרת לי, שמעולם לא התפללת בכל לב ונפש כבאותו יום הכפּורים, ואמרת שלייבּ חזן שואג כארי ובוכה כילד, והקול שלו לח וחם ומתוק כדבש.

וביום השני, כשנפלה מחלוקת בעיר ולא שילמו לו כהוגן בעד התפילה, היה מחזר על הפתחים ופושט יד, רחמנא ליצלן, ואתו היתה ילדה קטנה, גיננדיל שמה, והיתה נערה יפה מאד ומזמרת את כל הניגונים של אביה, וכשבאו אלינו – לקחת את הילדה על ברכיך ונשקת לראשה, ונתת לה מה שנתת, וירדו עיניך דמעות על היתומה, שאין לה אם. דעי לך, אשתי חנה, שאני זוכר עתה, את כל דבריך המתוקים, והתנועות שלך הנעימות, וכל תמונתך לא זזה עוד מנגד עיני ועמדה תמיד ביני ובין הים וכל הנפלאות והנצורות שראיתי. והיה מדומה לי כמה וכמה פעמים, שאַתּ עומדת אצלי והילד שלנו מחזיק בסנורך, ואני שומע ממש באזני את קולך וקול הילד עולים בערבוביה נעימה ומתוקה. –– אבל נחזור לעניננו. אותו לייבּ חזן שלא אחטא בשׂפתי, סר מדרך הטוב והישר, ויצא לתרבות-רעה ממש, ולא נזהר על האוניה במאכלים, ולפעמים היה שותה שלא כמנהג ישׂראל, ולא ראיתי שיהיה מתפלל ומתעטף בטלית או שיברך ברכת המזון, והוא הולך כל היום בגילוי-ראש, והוא חוטא ומחטיא את בתו גיננדיל הילדה, שהיא היום כבת שבע-עשרה שנה, והוא מצווה לה לשיר ולזמר ולצאת במחולות לפני האנשים שעל האוניה, והיא מזמרת ומשוררת בכמה וכמה לשונות, רחמנא ליצלן, והשומעים מכים בכף וקוראים מה שקוראים בעליצות וקלות-ראש. מתחילה כשראיתי שיש לי מכירים באוניה, שׂמחתי כמוצא שלל רב, ואחרי כן נהפכה לי שׂמחתי לתוגה, כי מלבד שהיה כואב עלי בשׂרי על המעשׂה הרע שהוא עושׂה לבתו הבתולה, ועל לייבּ חזן בעצמו, שהיה בעל-תפילה ושליח-צבור והתפלל בעד כנסת-ישׂראל לפני הקב“ה, ועתה הוא מנבּל פיו בכל מה דאפשר וקולו נחבא מן השתיה או יוצא כחרס-הנשבר – הנה היתה פגיעתם רעה גם לעצמי ובשׂרי, והסבו לי יסורים גדולים שאין לשער ואין לספּר, כי כל שברחתי מהם, כבורח מפני האריה והדוב, הם רדפו אחרי והשׂיגוני, והיו מציקים לי מאד וקראו לי בטלן וחסיד-שוטה, על שנזהרתי במאכלות אסורות ובחרתי לישב בתענית, ופעם אחת אחזו בפאותי וביקשו לגזוז אותן, ואני איש נדהם, הייתי בן הנעלבים ואינם עולבים, מן השומעים חרפתם ועינם עונים, והייתי פורש ובוכה, פורש ובוכה, וכל אנשי האוניה היו בצדם וצחקו עלי. אבל עתה רואה אני בחוש, שהשם יתברך הזמין לפני את לייבּ חזן ברחמיו וברוב חסדיו שיהיה לי למחיה בנוּ-יורק, כי הוא בכאן כבן-בית, ומדבר בלשון אנגליה, ותיכף ומיד כבואו המציא לי עבודה בפאבּרי”ק של ציגארי"ן, וגרים אנחנו עתה בבית אחד, חדר לפנים מחדר, וגיננדיל, בנוגע אלי, עזבה את דרכה, ואיננה מתעללת בפאותי ובגדי, והיא מתרחקת ממני כיאות לבת-ישראל; והיא כובסת ומבשלת לנו, אף שאני אינני אוכל בשׂר בכאן כי אם ביצים, ואינני שותה חלב כי אם חמים. הלא צדקתי, אשתי האהובה כי ממר יצא מתוק. התדעי איך היה הדבר? פשוט מאד. פעם אחת כאשר עלו הצרות למעלה ראש, התגברתי על חולשת הלב שלי ונגשתי אל גיננדיל והגדתי לה כי אני בעלך, והזכרתי לה את מה שהיה אצלנו אחר יום הכפּורים, ושישבה על ברכיך וכו' וכו' – ותיכף ומיד נתמלאו עיניה דמעות והלכה ממני ונדברה עם אביה איזו דברים בסתר, ומן הרגע ההוא נעשׂה שלום בינינו, והם הלכו לשׂר האוניה וביקשו לעשׂות לי טובות. ועשׂו לי טובות, שנתנו לי מאז המים ולחם כמה שרציתי, והמלחים לא הציקו לי ולא אחזו בפאותי, כי הילדה גיננדיל היתה אהובה ונחמדה בעיני כּוֹל, כי חוט של חסד משׂוך על פניה, וכן אמר לי גם שׂר האוניה.

אשתי האהובה, לייבּ חזן מבטיח לי, שאשׂתּכּר לכל הפחות עשׂרה דוֹלאַר לשבוע; ואני כך אעשׂה: המחצה – חמשה דוֹלאַר, אשלח לך, וחמישה אשאיר לי; מן הסכום הזה אתפרנס, ומן השאר אקנה לי לראשונה ש“ס, כי משניות קטן לקחתי אתי, וגמרתי בדעתי ללמוד שיעור בכל לילה ולילה, כעשׂרה דפים ש”ס ויותר. טלית לא אקנה עוד, כי לעתה עתה הנני מתפלל בטליתו של לייבּ חזן, לפי שלייבּ חזן יש לו טלית ואיני יודע למה, לפי שאינו מתפלל כל עיקר. ולולא שקטונתי מכל החסדים, הייתי אומר, שגם זה אצבע אלוהים, והטלית נשארה אצלו בשבילי, ואולי הוא מכין את עצמו להתפלל בימים נוראים כש"ץ? מי יודע? באמריקה הכּוֹל יתּכן! הלא עולם הפוך הוא!

והעיקר – שדוֹלאַר אחד אשאיר לי, בעזרת ה' לקבץ סכום להוצאות הדרך בשבילך ובשביל בננו שיחי', לפי שרואה אני בחוש, שגזירה היא מלפני המקום שנחיה בכאן, והקב"ה יודע את הטוב לנו יותר ממנו.

התדעי, אשתי האהובה, כי חימה אין לי עתה על אחיך הגזלן, ואני אומר לי שהקב"ה הכביד את לבבו, למען אברח לאמריקא ואקח אותך לכאן; ואלי, כאשר חפצי בידי אצליח ואתעשר, אעזור מכאן גם לאחיך האביון, כי בלי ספק אביון הוא; יען שרואה אני, שגם העשירים במחננו שם אביונים גמורים הם, והעשירות היא בכאן. והנני מקצר מכתבי, אף-על-פי שמלאתי עוד מלים, לפי שמתיירא אני שיבואו אל חדרי לייבּ חזן ובתו גיננדיל ואיני רוצה שיראו מה שאני כותב לך; נא ונא אַל תַראי את המכתבים שלי לשום בן אדם, כי מה לזר בתוכנו? והנני מחבק ומנשק את הבן שיחי', וגם אַתּ תתני לו על חשבוני עשׂרת אלפים נשיקות חמות וטובות…

והנני בעלך

שמואל משה

מכתב ג

אשתי האהובה!

זוכר אני שבפעם הראשונה, כשנסע ממחננו יוחנן הרצען לאמריקא, היינו שואלין ודורשין בהלכות אמריקא, ושאלנו אם הולכים שם על הראש וכדומה. עתה רואה אני שכך הוא, שהולכין פה על הראש. אמריקא היא עולם הפוך, עליונים למַטה ותחתונים למעלה; סדר אין כאן, אבל יש ערבוביה וקולי-קולות כמו במנין של קצבים. שערי נא בנפשך, שיבוא בעירנו פלטיאל הרועה-בקר ויוסי הבורסקי, ויאמרו שהרב שלנו אינו למדן ובקי בטיב גיטין וקידוּשין, או שראש הקהל אינו טוב וכשר לפניהם, ושהם חפצים ברב אחר או בראש הקהל אחר; האם לא היתה העיר למשל ולשנינה, לו היו נזקקין להם ושומעים בעצתם?

ובאמריקא מתעסקים הפועלים, חותכי ציגארי“ן כמוני –– בקלפי. ושואלין ודורשין בהלכות בוררין. ואת מי הם בוחרים? הם בוחרים פרזיֶדַנ”ט, שהוא ראש הקהל לכל המדינה! והמדינה אמריקא, כפי שאני שומע, היא גדולה עשר פעמים מכל אירופה! ונבהל ומשתומם הייתי אתמול כשבאו אלי בערב שני פועלים, והם יהודים משלנו, והציעו לפני שני שמות, שאיני זוכר אותם, ואמרו לי שגם אני פועל, ושחייב אני לבחור גם-כן פרֶזידֶנ“ט כחפץ הפועלים; ושפרֶזידֶנ”ט אחד מכבד את העשירים, ודש בעקבו את הנהנים מיגיע כפיהם, והשני, שהם חפצים ביקרו, מקרב את הפועלים ומכביד אכפו על עגלי המרבק, כמו שהם קוראים לעשירים, ועוד ועוד הבלים כאלה. ואני לא הבינותי מאומה, ואף שצחקתי להם בלבי, נענעתי להם בראשי, מפני דרכי שלום, וגם חפצתי שילכו מאתי ואכתוב לך את האיגרת. והגיעי בעצמך, כמה מן השגעון יש בדבר. לפי דבריהם, אם יהיה פרֶזידֶנ“ט פלוני, אשׂתכר עשׂרה דולאַר, ואם יהיה פרֶזידֶנ”ט אחר – אשׂתכר פחות או יותר ולייבּ חזן אמר לי, שהוא מבין את הפוליטיק“י, ושיש דברים של טעם בגו, ושגם אני, כאשר אהיה כאן ימים רבים, אתרגל בפּוֹליטיק”י. וגם לו נענעתי בראשי, כי אמרתי בלבי: נכנס יין ויצאה שטות, אבל הוא נשבע לי, שבעת הבחירות הוא משׂתכר איזו מאות דולאַר, ואיני יודע באיזה אופן.

אבל כל זה איננו נוגע לעצמנו ובשׂרנו, יהי פרֶזידֶנ“ט זה או פרֶזידֶנ”ט אחר, ולא יקרב לנו את הקץ; וכמה פעמים אני נופל במרה שחורה, ודמעות נופלות על העלים שאני מתעסק בהם וחותך אותם, ובלילה איני ישן היטב, ולפעמים אני מרגיש שאון באזני וכל היום אני חש בראשי, ורפואה שלימה לזה – ליקח עט ונייר ולכתוב אל זוגתי חנה.

זוגתי האהובה, לא אוכל להסתיר ממך דבר: עד היום הנני לומד אך משניות, כי לא קניתי עוד ש"ס, והמכשול הוא, שמוכרח הייתי לעשות הוצאות אחרות. דעי לך זוגתי האהובה, כי סדנא דארעא חד הוא, וגם כאן, אף-על-פי שקורין “חירות”, “חירות”, שׂונאים את היהודי, אם אך מכירים אותו, ואת צלמו, צלם אלהים, יבזו, ואם כלבים אין כאן, לחרוץ בחוצות ובשוָקים את לשונם, הלא נערים שובבים יש כאן, ואם רואים הם בגד ארוך, הם קוראים: יהודי, יהודי – בלשונם, ומעפּרים בעפר וזורקים אבנים. והייתי מוכרח לעשות, כאשר עושׂים כאן כל ישׂראל, ונתתי את הפיאות שלי תחת האוזן, וקניתי לי לפרעון בשעורין (כי כך הוא המנהג כאן) בגדים קצרים, וגם אַתּ, אשתי חנה, כשתבואי לכאן, תהיי אנוסה להחליף את מלבושיך, כי מנהג ישׂראל תורה היא והכּוֹל לפי המקום.

ומה שאת כותבת, שגיננדיל אינה מוצאת חן בעיניך, מה לך ולה? אינני מחויב להחזיר את כל העולם כולו למוטב, וגם מובטח אני שהיא עושׂה זאת אך בשביל פרנסה, ושבאמת ילדה כשרה היא. כל היום, כשאנחנו, אני ולייבּ אביה, בהפאבּרי"ק, היא מבשלת וכובסת ומכבדת את הבית, ובערב היא הולכת בלווית אביה אל המקומות שלהם, ששם היא מנגנת ומחוללת בפני עם הארץ, ואני יושב ולומד וכותב מכתבים, וכחצות הלילה הם שבים, ואנחנו שותים חמים ביחד והולכים אחרי כן לישון. ומה שאַתּ כותבת שעולה על דעתך, שגיננדיל גנבה אז את הכף שחסרה לנו, זה הוא דבר שאין לו יסוד.

גיננדיל אולי אינה צנועה בדברים שבין אדם למקום, אבל לא תגע, חס ושלום, בנחלת זר, והס מלהזכיר כדבר הזה, פן יגיע לאזנה; והיא עושׂה עמדי חסד בכל יום ויום, ושואלת אותי אם אין לי צורך בכתונת נקיה, או בכוס חמים שנית ושלישית, כי ילדה טובה היא באמת, ואת כל מה שהיא מרוַחת היא נותנת לאביה, ומכבדת היא אותו, אף שהוא לפעמים שכּור ועושה מה שעושה. ובפירוש אמר לי לייבּ חזן, שהוא מקבץ למענה נדוניא, ואם יגיע לאלף הראשון יבקש לה חתן, ויעשׂה אותה לכלה ולא תלך עוד לאותם המקומות לשיר ולזמר; איני יודע אם אמת בפיו, אבל מי יתן והיה השם בעוזריו ויצאו הוא ובתו מן המיצר; וגם היא, גיננדיל שמעה כאשר אמר לי אביה את הדברים הנ"ל והתאדמה מבושה, כיאות לבת ישׁראל, ולא אמרה כלום; ושתיקה כהודאה דמיא.

ובמטותא מינך, זוגתי האהובה, שתתרחקי מן הכיעוּר ומן לשון-הרע, זה הוא מנהג רע מאד, ונהוג אך אצל הנשים בערים הקטנות שם, ועליך, זוגתי חנה, לבוא הנה לאמריקא; ובכאן הנשים אינן קלות-דעת, והן כגברים לכל דבריהן.

ובעלך שמואל משה אינו חייט ולא רצען, שיבגוד באשת-בריתו ויתן עיניו באחרת; חס וחלילה מלחשוב כדבר הזה, שהוא לי חילול הכבוד, ודבריך כמדקרות חרב; ולו ידעו מזה לייבּ חזן ובתו, כי אז ברחו ממני, ונשארתי גלמוד, ואני אינני בקי עוד בעיר ובהפאבּרי"ק, ואינני יכול לדבר עוד, ואחת דתי – למות ברעב.

נא ונא זוגתי האהובה, שתקחי בידך את יד הילד שלנו, ותוליכי את היד של הילד על הנייר, שיכתוב לי בעצמו איזה דבר ואראה ממנו צורת אות. רבונו של עולם, כמה וכמה פעמים הנני פורש מן העבודה ובוכה בקרן זווית, שלא זכיתי ללמד בעצמי את בני תורה, ולחץ הלב גדול מאד, והמכתבים שאני מקבל ממך הם מלח על הפצעים. והיום ביקש ממני לייבּ חזן, וגם גיננדיל בתו, שקוראין לה כאן סוֹפיא, נענעה בראשה בבקשה, שאלך אתם לשמוע את הזמרה ולראות איך שהיא מחוללת, אבל אני לא חפצתי, ולייבּ חזן קרא לי עוד פעם חסיד שוטה, וכמדומה לי שגם היא כועסת עלי, אבל יהיה מה שיהיה ואני בדרכי – דרך האמת – אלך, ולא אסור ממנה ימין ושׂמאל.

והישארי בחיים טובים, אַתּ והילד שלנו.

והנני

שמואל משה

ולמען השם שיהיה הדבר בנוגע להבגדים בסוד, ולא ייוָדע לשום בן אדם במחננו, כי אנה אוליך את חרפתי וכו'.

מכתב ד

אל אשתי הצנועה מרת חנה תחי'.

זה כעשׂרה מכתבים, אשר לא הזכרתי את שם גיננדיל או סוֹפיא וגם שם אביה לייבּ חזן לא עלה על שׂפתי, וגם עשׂיתי כחפצך, ושׂכרתי לי מעון מיוחד, אצל שוחט דפה, וימים רבים לא ראיתי את פניהם, ואַתּ לא חדלת עוד מלחתות גחלים על ראשי, ומלזרות מלח על פצעי הגדולים. ומה לך לגיננדיל או סוֹפיא? חייך וחי ראשי, וחיי בננו היקר שיחי', וכך אזכה לביאתך אלי, שאני בעצמי הייתי באותו מעמד, כשבאה סוֹפיא אל אביה להפאבּרי“ק וניגש אליה האדון המשגיח על העבודה בעצמו, וַיגש אליה כדרך האדונים ודבּר אליה רכות משמן, אף שלא הבנתי מה שהוא מדבר, והושיט יד לאחוז בסנטר שלה, ואני, איני יודע מה שהיה לי, נרתעתי לאחורי מפחד, אבל היא הכתה לו על היד והלכה לה ממנו בגאוָה ובבוז וַתּחי נפשי. ובאמת, אשתי האהובה, הנני רואה בחוש, כי סוֹפיא ילדה כשרה היא, ואַתּ מוציאה לעז עליה, שהיא אומרת, חס ושלום, לצוד אותי כדג, ועוד הבלים כאלה. – אבל איך שיהי ואני נשבע לך בנקיטת חפץ שהנני מתרחק ממנה בשבילך בתכלית הריחוּק, ועל מאה דבּוּרים הנני עונה לה פעם אחת בנענועים של הראש, ובאמונה שלי שחושדת אַתּ בכשרים וחוטאת לאלוהים. אבל כל זה היה בעיני כאין וכאפס, לא ייזכר ולא יפקד, לולא מעשׂה שהיה, והאמיני לי בהן צדקי, שבקשתי אז שתפצה הארץ את פיה ותבלעני חיים. פעם אחת בעומדי על עבודתי והרגשתי פתאום שלא טוב לי, וחשתי בראשי שאון גדול והמולה, והייתי נופל אחורנית, לולא לייבּ חזן, שחש לעזרתי וקפץ עלי והחזיק בי. וכאשר שבתי לאיתני, כבר הייתי בביתי, ועמד דוקטו”ר על מיטתי, ואמר לי שזה הוא פייבּעֶר, ובלשוננו פשוטה כמשמעה – קדחת. ושכבתי על ערשׂ דוַי עשׂרה ימים, וכל הזמן לא מש לייבּ חזן ממשכבי, ואני מפרפר בין קור וחום. – ועתה נודע לי, שכפעם בפעם באה גם גיננדיל אל אביה, ובאותו המעמד באו מכתביך הגלויים אלי ואליהם, והם קראו אותם, כי אני הייתי בחום גדול, ושם נאמר שסוֹפיא – אינני חפץ להעביר על שׂפתי את הזלזולים והדבּות, שפלט קולמסך מחמת קנאה. ומה אומר ומה אדבר, ואיך אשׂא פני כנגדם! והם בחוליי הפכו את משכבי בלילות והשקוני סמים ותרופה, וגם יין ישן הביאו לי – אך אני לא שתיתיו, מפני שהיה בוַדאי יין נסך – והיו מודדים כמנהג המקום בכאן, את החום תחת אזרועי ופעם אחת, כאשר עלה החום למעלה ראש, וחפצתי לקפוץ מן המיטה ולהכות סביבי, לא משו ממיטתי והחזיקו בי כל אותו הלילה מן הערב עד הבוקר, וכאשר העיד השוחט ואשתו, לולא החסד שעשׂו עמדי, היית כיום הזה, חס ושלום, אלמנה, ואַתּ – בשעה שהיו הם מטפלים בי – כתבת ההבלים, ואוי לאותה בושה, ואוי לאותה כלימה. ואיני יודע איך תבואי עתה לאמריקא. ואיך תוכלי לראות פה חיים!

ומקווה אני, אשתי האהובה, שתשליכי את ההבלים אחרי גווך. ומהיום והלאה לא תמררי את חיי במכתבים רעים. והנה כמה וכמה פעמים איני ישן בלילה, וכמדומה לי, שאני יושב מרחוק על הספסל, ואת יושבת אל השולחן, וכותבת אלי איגרת, ואַתּ כותבת ומוחקת וכותבת, ואני רואה את המכתב, אבל איני רואה את האותיות בדיוק, והנני מצטער, שאיני יכול לקרוא מרחוק. והנה הנחת מידך את העט, והילד שלנו לוקח אותו, ועולה על ברכיך, וכותב לבדו. – ואַתּ רואה, אשתי האהובה, שאני שולח לך חמשה דולאַר מדי שבוע בשבוע, ושאני מסתפק במועט, אף כי אין לי אלא שלוש כותנות, ואיני מעיז פני לבקש מסוֹפיא שתקנה לי כותונת, כי אשת השוחט יולדת היא, ולא תעזוב את המיטה, ומחר יהיה למז"ט הברית.

והנני בעלך

שמואל משה

(נוסף לאורך הגליון):

ברגע זה קבּלתי ממך עוד מכתב. ועתה, זוגתי חנה, הנני אומר לך בפירוש, שאין זה כי אם שגעון, רחמנא ליצלן, ולא ייאָמן כי יסופּר. כותבת אַתּ, שגם אַתּ יכולה לגדל שׂיער ולדבּר עם פריצים, ולצאת במחול ולזמר – ושתלכי ברגל אל הצדיק שלך ותמסרי פתקא, שישלח מיתה עלי ועל לייבּ חזן ובתו. ההשמעת לאזניך את מה שכתבת? רבונו של עולם, מה זה היה לך? הנני יושב בשממון ותמהון, ואיני יודע מה לחשוב עוד. ועצתי אמונה לעזוב את הלשון הרע והקללות, כי לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת, ובלי נדר ובלי מסקנא, אם לא תכתבי אלי שנית כאשה כשרה, שעושׂה רצון בעלה, לא אענה לך, ואשלח שליח מיוחד אחר הילד ואקחנו מאתך, ואותך אשאיר שם… או אשליך את עצמי לתוך הים, או לתוך האש, או שאשתגע, חס וחלילה.

ג: שני מכתבים

שקבלה האשה חנה מהקרובה שלה מלובלין ומאחיה

מכתב א

ידידתי, שארת בשׂרי, האשה הצנועה והחשובה מרת חנה תחי'.

רוח נבואה נזרקה בך, חנה שלי, שכתבת בפעם שניה, לפי שהמכתב הראשון שלך קבּל הזולל -וסובא שלי והניחו בצלחת בגדו, ולא מסר לי את המכתב, לפי שאין בזכרונו כי אם האכילה והשתיה, רחמנא ליצלן. וכאשר בא מכתבך השני מיד עלה על דעתי לחפשׂ בבגדיו, ויגעתי ומצאתי תאמין.

חנה שלי האהובה, בשעה הראשונה, כשקבּלתי את מכתבך, דימיתי שהוכּיתי בקורנס על ראשי, ולא ידעתי את נפשי מרוב צער ומהומה. אך תיכף ומיד שבתי וניחמתי, ואמרתי בלבי, כי לו חפץ בעלי המשוגע לנסוע לאמריקא, כי אז ציוויתי לקרוא לי כלי-זמר לנגן לי לפני, ועשׂיתי לי סעודת פורים או סעודת שלמה המלך בשעתו, כי הגיעי בעצמך: כל הפרנסה שלי היא מן הזפת, ואיני צריכה חס ושלום לעזרתו, וגם אינני סובלת את התנועות והעוויות שלו, כשהוא בא אל החנות; לנשים אינו עונה ואינו לוקח ונותן מיד ליד, וכי יגיד לקונה-זכר את המחיר – ושגה על החצי, ואינו מבדיל בין מטבע לאסימון, בין כסף וסיגים, רחמנא ליצלן, וכשיקח את הגיר או את העט בידו – הוא שוגה ומַשגה גם אותי בחשבונותיו.

ומה שבעלך לא השאיר לך גט, לא אתפלא עליו, כי גם בעלי המשוגע, אף שאין לו גן-עדן בביתי, אינו חפץ לתת לי גט, ולמה לו לתת לי גט? האין לו דירה ומיטה מוצעת, וכותונת לשבת, ובגד ליום טוב, ואכילה ושתיה בכל ימות השנה? וכמה פעמים התחננתי אליו בטוב שילך לו לאבדון, ואזנו ערלה משמוע. ואם אני מקללת אותו או זורקת איזה כלי בראשו – והוא הולך לקרן זווית ומעמיד שם פנים של טלה, עד שאחוס וארחם עליו ואתן לו לאכול ולשתות, וילך לו.

ומה שנוגע להמשפט שלך, דעי לך, אחותי חנה, שיש לי בכאן מליץ מפואר. כי ברוע מזלי, יש לי תמיד שפחות חצופות שאין כמוהן לרוע, וזוללות הן וסובאות, וגונבות כל מה שרואות; והן בורחות כל הזמן, ועוד מוסרות אותי לדין, לשלם להן שׂכירות בעד כל השנה או הזמן, ובערכאות, בזמן הזה, אין הבדל בין שפחה ובעלת-הבית, ועלי לעמוד אתה בשורה אחת, ואסור לפצות פה ולהגיד לה איזה דבר, כי תיכף ומיד מכה השופט בפעמון ומצלצל, ואחר-כך הוא כותב קנס עד שלושה רובּל, ועל כן איני הולכת עתה בעצמי אל השופט, ובחרתי לי מליץ מסוגל שלשונו כחרב חדה, והוא מוציא לאור עולם את הדין כדבעי. והגיד לי בעצמו, שכמה וכמה פעמים ביקש השופט להושיבני בכלא על דבר תלישת שׂיער או מתנת-יד ולא עלתה בידו, כי יש לו, להמליץ שלי, כל ספרי דינים שלהם, והוא בוחר למעני את הדינים היותר טובים, ופורשׂ אותם כשׂמלה לפני השופט, וזה יושב כאילם לא יפתח פיו, וברצון או באונס הוא לוקח את העט וכותב: פטור, פטור.

ותיכף ומיד אחרי שקבלתי את מכתבך השני ומצאתי את הראשון בצלחת הבטלן שלי, הלכתי אל המליץ שלי והוא קבּל אותי בחדר לפנים מחדר, והושיבני לפניו על כורסה, וספרתי לו מהחל ועד כלה את כל העסק שלך, עם כל הפרטים והדקדוקים, והוא אף שהיה המסדרון שלו מלא אנשים ונשים, עשׂה אזנו כאפרכסת, ושמע מה שספרתי, וטייל בחדרו ארוכות וקצרות ולבסוף נאנח. ואמר, שאמנם, על פי הדין של המלכות בכאן, הנשים יש להן דין גברים בנוגע להירושה, אבל מצד שני אין האשה יכולה לתבוע לדין בדיני ממונות בלא הרשאת בעלה; וכאשר אמרתי לו, שאת עגונה ושבעלך עזבך לנפשך ויכולה אַתּ לעשׂות מה שלבך חפץ, עמד כנגדי ונענע בראשו לרוחב, לאות שלא טוב הדבר; ותיכף ומיד הלך אל המלתחה שלו ופתח אותה, ולקח ספר בידו, והתבונן בו, ואחרי כן הניח את הספר ההוא ולקח ספר אחר, וכה התבונן בספרים רבים ושונים, בקטנים וגדולים ויותר גדולים, ואחד מהם היה עבה, שלא אחטא בלשוני, כחזיר, וכפי הנראה מצא מה שבקש, ויקרא בשׂום לב, ואמר לי שבאם תעבורנה חמש שנים מיום שברח בעלך, ותביאי תעודה מאת ראש העיר, שלא נראה במחנכם במשך כל חמש השנים, הוא ימסור בשמך כתב בקשה אל הבית-דין, והבית-דין יתן לך כוח הרשאה במקום הבעל. כל זה אמר לי בפירוּש, ואני מוסרת לך דברים כהוָיתן, ונתתי לו רוּבּל אחד, והתעקם בפניו, אך קבּל; ואַת אחותי חנה תשיבי לי את הרוּבּל בחזרה, כי הזמנים רעים והזפת אינה פרנסה קלה…

והוא אשר דבּרתי, ואני אומרת תמיד, שהתורה הקדושה (ודיניהם לא כל שכן) מסרה אותנו בידי לא נוכל קום. גבר לא יצלח מגרש את אשתו כחפצו, בעצמו או על ידי שליח, ואשת חיל כמוני לא תוכל להפּטר מבעלה הבטלן בשום צד ואופן! וכאשר הולכים שנינו לברית, נותנים לו בשׂר ודגים, ואני שותה מים שחורים – ציקארי“ש בלע”ז. וכאשר ישב בסוכה, עלי לשלוח לו את המנה הטובה ולהשאיר לי עצמות, תעניתים וט' ימים יש לי כמוהו, אבל השׂמחת-תורה היא שלו, והוא הולך אל הרב ונותנים לו מי-דבש ותפּוח וכדומה. וכל הגן-עדן שלי הוא שאהיה שם הדום רגלו של המשוגע. הוא ישב על הכיסא, ואני אהיה הדום רגליו. – ובעולם הזה הוא על כל פנים גבר חלוש והוא מתיירא ממני, אבל מה שיהיה בן-עדן, שאלו אותי בחרם; ובפירוש אומר לך שבאם ידחוף אותי ברגליו, השם יודע, מה שיצמח מזה.

ומן הצד השני אינני יודעת מה בצע לך בגט. כל הכלבים שווים זה לזה וכולם אינם שווים אף פרוטה אחת. הגיעי בעצמך, אחותי מרים סבלה עשׂר שנים מבעלה, עד שהצליח בידה לקבל ממנו גט; ונתנה לו במחיר הגט את הכסף ואת המלבושים, הכּוֹל באשר לכּוֹל; והלכה והיתה לאיש אחר, ויש לה עגל אחר לפטם אותו, והיא צועקת: גט, גט! – ואינו שומע.

כללו של דבר, אחותי חנה, אמנו חוָה חטאה ואיננה, ואנחנו סובלות את חטאיה, ונשא ונסבול לעולם ועד, כי מיד הבעל אין מנוס אפילו בקבר, ושפחות נחרפות אנחנו אפילו בעולם הבא. – כן היה, כן הוא, וכן יהיה עד ימות המשיח, ואולי גם אחרי כן… ועלינו לשׂאת את בשׂרנו בשיננו, כי נטל עלינו מאת הבורא יתברך.

ובטחי בה' והיי בריאה ושלמה ושכחי את הבעל, שיצא בוַדאי באמריקא לתרבות-רעה; כי כן הם עושׂים, ימח שמם, באמריקא. מתּחילה הם כותבים מכתבים ושולחים מעות, אחר-כך משתמטים מזה ומזה, וכותבים ושולחים מעות פעם אחת בשנה, ואחר-כך ביובל, ושם אין להם צורך בנשיהם, כי שם יש נשים אחרות, רחמנא ליצלן, שלא אחטא בלשוני, ובלובלין בשוק היהודים אין בית שאן שם עגונה. וטוב לך לשכחו לגמרי, וידמה לך שהנך אלמנה, חס ושלום, או גרושה, ותתעסקי בהבצלים שלך, והשם יתברך ישלח ברכה והצלחה במעשׂי ידיך, ובכל אשר תפני תצליחי, כאוַת נפש קרובתך.

(החתימה מטושטשת)

ונא, למען השם, להחזיר לי בקרוב את הרוּבּל כנ"ל, כי בעלי הזולל וסובא כבר יש לו תרעומת עלי, שהוצאתי את הרוּבּל.

הנ"ל

מכתב ב

לאחותי הצנועה, הנגידה החשובה מרת חנה תחי'.

אבשׂר בזה שכולנו, ברוך-השם בריאים ושלמים. מלבד חוָה תחי‘, שהשיעול שלה, רחמנא ליצלן, לא ירפה ממנה אף רגע וכל הבית מזדעזע כשיחזיק בה. ותיכף אחר החתונה תסע לוַארשה. ורצוף בכאן הזמנה על החתונה, ובבקשה ממך, אחותי חנה, שלא תבואי עלי בעקיפין עד אחר החתונה, ותבואי לשׂושׂ אתנו משׂושׂ; ותוכלי לבוא גם בלי מתנה, או שאמצא איזה דבר בביתי שאתן בשבילך מתנה; הלא אחותי אַתּ; – ומה שאַתּ כותבת שאין לך מלבושים, גם זה הבל, כי תשאלי לך בשם או בכאן איזה מלבוש. – ומה שאַתּ כותבת, שלא תוכלי להתנחם אחר מות הילד, זה הוא שלא כדין, ה’ נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך! ומה שאַתּ יראה פן יוָדע לבעלך שמת הילד ויינתק חס ושלום הקשר שביניכם, האמיני לי, אחותי חנה, שזה הוא פחד שוא; כי אחת משתי אלה, או שאמת בפי המדברים, שיצא חס ושלום לתרבות רעה, והוא יספיק בנכריות, חס ושלום, ואז לא יועיל הבן החי ולא יזיק הבן המת; ואם – כאשר אני בטוח בו ובה' – כל זה הוא שקר וכזב, ובעלך המופלג הוא ירא שמים כדבעי למיהווי, הלא ימהר עתה ויקח אותך אחר כבוד במהרה בימינו לאמריקא, כי יהיה אך חצי ההוצאות בנסעך לבדך. ומה שלא קבּלת ממנו מכתב ימים רבים, גם זה הבל ואין כאן שום חידוש. הלא הוא מעבר למדינת הים, ואומרים ששם נהוג לפעמים הרעש, וישנם נהרי די-נור והררי אש בדרך, ואולי נהרג נושׂא המכתבים או שמא טבעה האניה, וכדומה דברים שהם במציאות, כידוע, ושעל כן כל הנוסע לאמריקא הוא בעיני כמשוגע, כי באמת הזן ומפרנס לכּוֹל, עיניו צופיות בכל הארץ, ואם הוא רוצה, הוא נותן פרנסה גם בכאן, ובלי עזרת השם לא יבנה בית גם באמריקא ואין שפע, כידוע, ומצד האחר, איני רואה מה שאת נלהבת לנסוע לאמריקא; – כפי שנודע לי בבירור, אין יראת אלהים במקום ההוא, וליצני הדור אומרים, שהנוסעים לשם מקיאים את היהדות שלהם תיכף ומיד באוניה, ואוכלים פת עכו"ם, רחמנא ליצלן, ולובשים מלבוש נכרי, והנשים כולן מגדלות פרע, ואין צדיק אחד בכל אמריקא. ועל-כן הדבר פשוט שהקדושה שם בתכלית החולשוּת, רחמנא ליצלן, והטומאה תקיפה, והקלפּה, רחמנא ליצלן, היא הגברת, ולפתח חטאת רובץ, ואם יבוא איש משלנו לשם יפול, רחמנא ליצלן, ברשת; ויותר שהאדם גדול, גדולה הסכנה, והקלפּה מתאזרת ביתר שׂאת ועוז ללכדו, ולהעבירו על דעתו ועל דעת קונו, ורבים חללים הפילה, הן על ידי מעות ועשירוּת, והן על ידי מטרוניות, וכדומה.

ועל כן שמעי אחותי בקולי, והשליכי אחרי גווך את כל המעשׂה, ואם אַתּ מוצאת את חית ידך בהבצלים, מה טוב ומה נעים, ואם חס ושלום לא יספיק לך, יש לי עצה אחרת: כאשר תבואי להחתונה, אשתדל לעשות שלום בינך ובין אשתי חוָה גיטל, והיא אשת חיל וטובת לב ותסלח לך באמת, וכאשר תסע חוָה גיטל לוַארשה, תישארי בביתי במקום בעלת-הבית, ואחרי כן כאשר תבוא חוָה גיטל, תישארי גם כן, ויהיה בשבילך מקום אצלנו, ואחרי כי באת בצל קורתנו לא נרחיק אותך, חס ושלום; ומה גם שבלי ספק תהיי לעזר לחוָה גיטל, שלא תצטרך להחזיק שפחה; ואחר השנה, כשתסע בתי לאכול על שולחן חמיה, יתבצר מעמדך ביתר שׂאת. אך נא ונא, שלא תדע חוָה גיטל מזה לא דבר ולא חצי דבר, ויהיה הכּוֹל כאילו נעשׂה במקרה ובהיסח הדעת, והשם יתברך יהיה בעזרנו והכּוֹל יבוא על מקומו בשלום. ונחפז אני לכתוב, כל זמן שאשתי חוָה בשוק, כי יצאה להשתדל בדבר הכלי-זמר והבדחן להחתונה, ואני איני רוצה שתראה את האיגרת ולא אגיד לה אפילו ששלחתי מכתב הזמנה, וד"ל. וה' יתברך ינחם אבלים, וירחם עגונות, ויפרושׂ עליך סוכת שלומו,, אמן, כן יהי רצון. ובא לציון גואל.

אחותי חנה, בין שתישארי שם או תחליטי לבוא לכאן, בוא נא להחתונה; כי החתונה תהיה אי"ה יפה מאד, ויש תקוָה גדולה שיבוא גם הוא בכבודו ובעצמו על החתונה, ואז מי שלא יראה את החתונה, לא ראה חתונה מימיו.

והנני אחיך

מנחם מנדיל

חוָה גיטל באה מן השוק ובעצמה ובכבודה אמרה לי, שאכתוב לך בשמה, שאין לה עליך שום תרעומות, ויועצת היא שתמכרי את הבצלים, ותעשׂי לך איזה מלבוש – מתנה איננה מן הצורך, כנ"ל – ותבואי איזה ימים קודם החתונה, כי המלאכה מרובה, ואם תאבי אחר כך לסחור בבצלים, תוכלי גם בכאן.

ראי כי אשה טובה היא וחכמה.

הנ"ל

ד: התחלת מכתב מאת האשה חנה אל בעלה

מזל טוב לך, בעלי הכשר, מזל טוב!

הנה תקשיב אזנך ממני ישועות טובות ונחמות; ויתן ה' ואאזין גם ממך בשׂורות טובות, ישועות ונחמות; אמן, כן יהי רצון – הלא זיווּג אנחנו בעולם הזה ובעולם הבא!

וראשונה לך לדעת, בעלי הכשר, כי אחי מנחם מנדיל ואשתו חוָה גיטל, שיחיו שניהם עד ביאת משיח, סלחו לי על כל עווֹנותי, והביאו אותי בשעה מוצלחת אל החתונה של בתם – היא בת אחי – ביילא-סאָשעֶ תחי'. והחתונה היתה יפה מאד, ואשרי עין שראתה את החתונה, והיה בשׂר-עוף ובשׂר-שור, ודגים פשוטים ודגים ממולאים וכל מיני מטעמים, ויי"ש ויין ענבים, הכּוֹל באשר לכּוֹל.

והכּוֹל היה טוב ויפה, כי אני בעצמי בישלתי את הבשׂר, מילאתי את הדגים והכינותי את מיני המתיקה וערכתי את השולחנות וקניתי מה שנצרך לקנות; כי לא להחתונה לבד באתי; אני באתי בעצת הקרובים היקרים שלי, אחרי שמכרתי את הבצלים וקניתי לי מלבוש, שבעת ימים קודם החתונה, וכיוָן שהיתה הכלה טרודה מאד בתכשיטיה ובגדיה, וחוָה גיטל יש לה, בעוונותינו הרבים, שיעול וטחוֹל, הייתי אני המחותנת קודם החתונה, וגם אחר החתונה; אבל בשעת החתונה הייתי עיפה ויגעה, וישבתי בקרן זווית חשכה במנוחה שלימה שרציתי בה, ובכיתי מרוב נחת ושׂמחה שעלה בידי להשׂיא את בת אחי, ולעשׂות לה חתונה יפה בעיני אלהים ואדם. וגם אחר החתונה לא גירשו אותם מביתם, חס ושלום, תיכף ומיד אחר החתונה נסעה גסתי תחי‘, חוָה גיטל, מכאן ללובלין, ואחר-כך לוַארשה, ותשאל ברופאים מרופאים שונים, ותסע גם למקום אחר לשתות מים לרפואה. ובכל משך הזמן הזה, כשישה חדשים רצופים, הייתי אני בעלת-הבית, יזכרם אלוה לטובה, אבל שפחה לא היתה ואני הייתי לבעלת-הבית, וזה היה טוב מאד, לפי שלא היה לי פנאי לחשוב מחשבות וליפול, חס ושלום, במרה-שחורה או בכעס, כי השפע, ברוך השם, גדול, והבית מלא אורחים, אכּרים ויהודים להבדיל, ושֵם הדגים הממולאים של גיסתי חוָה גיטל תחי’ הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל היום יושבים ואוכלים ושותים.

ואם קרה לפעמים ששכחתי איזה דבר מפני הבהלה, או שנפלתי במחשבה, היתה בת אחי ביילא-סאֶשעֶ תחי' המנצחת עלי ועל המלאכה, והכּוֹל בא על מקומו בשלום. ומרוב נחת, שהנני בעלת-הבית, פלטתי פעם אחת מגרוני טפּת דם כחרדל ולא יותר, וראה מנחם מנדיל שיחי' וציוָה להסתיר הדבר, ושיהיה בסוד סודות, לבל יוָדע לאורחים, שלא יאמרו שיש לי שחפת, חס ושלום, ויצוו עליו לגרשני מן הבית, כי הוא תלוי בדעת אחרים. ובת אחי ביילא-סאֶשעֶ היא חכמה מפוארת, והבינה תוך כדי דבּור שאין לי שחפת, אך שבלעתי נתח דג בסתר, שהיה עצם בנתח, שהוא פוצע שם ומתיז דם, ותוך כדי דבּור הכתה אותי על הכתף כדבעי שתצא העצם, אבל לא עלתה בידה, והעצם לא יצאה עד היום הזה. וכן עבר הזמן בשלום, עד ששבה גיסתי חוַה גיטל תחי' מדרכה, והיא בעזרת ה' בריאה ושלימה ומזהרת כאור החמה, והביאה חפצים יפים לעצמה ולבעלה, ולבתה, ולי לא נתנה מתנות, כי לא שפחה אני ליתן לי מתנות, וגם שׂכירות אינני מקבּלת, ואמרה כמה וכמה פעמים בפירוּש, שאני הייתי בעלת-הבית, ועשׂיתי כאדם העושׂה בתוך שלו. וכשבאה חוַה גיטל תחי' ושמעה שבכל משך הזמן לא היה מנחם מנדיל אצל הצדיק שיחי' – ספקה כף, ושלחה אותי תיכף ומיד לשׂכּור לו עגלה, ועוד באותו היום, נסע אחי מנחם מנדיל שיחי' אל הצדיק בשעה מוצלחת. ולמחרת היום יעצה לי חוַה גיטל לאסוף את החפצים שלי, כי אחר שהיא בעצמה בעלת-הבית וביילא-סאֶשעֶ תעזור על ידה, אין צורך עוד בבעלת-בית אחרת, והנני יכולה או לנסוע בחזרה, או להשאר בכאן ולעשׂות מה שלבי חפץ, אין אונס, ואנכי הקדמתי עשׂיה לשמיעה, וכיוָן שהיה ליל יפה, לנתי באותו הלילה תחת כפת הרקיע.

והנך רואה, בעלי היקר והכשר, שטוב לי מאד, ואין צורך כלל לשלוח לי מעות, כאשר שלחת מקודם, וטוב שתתן את המעות ללייבּ חזן, שיקנה לך ש"ס, או לבתו גננדיל, ותתפור לך כותונות; והיזהר והיזהר שתמוֹד את הכותונות לעיניה, ותראה שתהיינה על הצד היותר טוב.

והנך רואה, בעלי הכשר והישר, שאינני חושדת עוד בכשרים ומאמינה אני באמונה שלימה, שגננדיל בת לייבּ חזן לא גנבה ממני לא את הכף ולא את הבעל; ואם אין לי לא כף ולא בעל, לא היא אשמה. וגם מאמינה באמונה שלימה, שחפץ הקב"ה לזכּות את אמתו חנה, והזמין לבעלה שמואל משה תיכף ומיד באניה את ר' לייבּ חזן ובתו גיננדיל למחיה לפניו; והכּוֹל באשר לכּוֹל כאשר אמרת וכתבת. אך דבר אחד לא יהיה כדבריך, כי אם גם תכעס עלי, לא תשלח עוד שליח מיוחד לקחת את הבן מכאן לאמריקא, יען כי הילד שלנו – בזכותך ובזכות אבותיך – מת זה כבר באסכרה ונקבר במקום שנקבר, וגם את הילד המת לא תוכל לקחת, יען כי אין לו שום מצבה וסימן בעולם, ולא ידע איש את קבורתו. וכיוָן שבעל זכרון נפלא אתה, ואתה זוכר כל מה שדברתי וכל מה שעשׂיתי, אספר לך מעשׂה שהיה; מעשׂה שהיה ולא ידעתי מה לעשׂות עם סוּדר שלי, האלבש אותו ואצא לקנות רפואה, או אתחב אותו בחלל החלון, לבל יפול בעדו השלג, או אכסה בו את הילד הצרוד, כי הקור גדול מאד – ופעמים רבות רצתי מהילד אל החלון ואל הפתח ובחזרה מן הפתח אל הילד והחלון… בלי ספק לא תשכח, בעלי הכשר, את הרגע הזה לעולם ועד. ובכן בעלי הכשר, נפשי קשורה בנפשך ונפשך קשורה בנפשי, ונפש שנינו צרורה בנפש הילד שלנו, וכיוָן שהילד מת, יכולים למות גם אנחנו – אך מה תאמר גיננדיל? ועתה אגיד לך את האמת, שעלה על דעתי לגדל פרע וללבוש כמנהג המקום באמריקא, ואתה יודע שקולי ערב ומתוק, ושהייתי מזמרת את כל התפילות בעל פה, ועתה כאשר הייתי אצל אחי מנחם מנדיל שיחי', שמעתי מפי השכּורים גם שירים אחרים, ולמדתי אותם גם-כן בעל-פה. ובלי ספק מזמרת אני כגיננדיל ויודעת יותר ממנה בעל-פה. ואתמול בלילה, כשלנתי תחת כפת הרקיע, באה אלי מלכת-שבא ולימדה אותי מחולות – והייתי מחוללת כל אותו הלילה עם הירח. ואם כן היה לך איפוא, שמואל משה, מקח-טעות, כי טובה אני לך מגיננדיל, לפי שאני זוכרת היטב שהיו לה שני פלפלים, האחד על תנוך האוזן משׂמאל והשני על הלחי מימין, והחוטם שלה נוטה אל הצד, ואני כידוע לך, כל בשׂרי טהור בלי שום פלפל, חס ושלום – אבל אתה דימית, כי אך גיננדיל יודעת פרק בשיר, ושאך היא תוכל לצאת כנגדך בערבי שבתות במחול, ושאך היא יכולה לגדל פרע. אבל אני לא אכעס על זה; יהי לך את אשר לך. לי די שיש לי קבר הבן, והנני הולכת לשם, ואבנה לי סוכה על הקבר ואשב שם, ובלילה אחר חצות, עד שיקרא התרנגול, אספר לו בחשאי ובנעימות מאביו שמואל משה ויהנה מאד. ואם תבוא בעצמך או תשלח שליח לקחת את הילד, אתקע צפורני בעיניכם, כי הילד הוא שלי ולא בנה של גיננדיל – ימח שמה וזכרה אתך יחד – – –

אמר המביא לבית הדפוס: המכתב הזה לא נגמר, ונמצא בין שאר המכתבים שהעתקנו מהשׂפה המדוברת, בצרור הבגדים של האשה חנה שיצאה מדעתה.

---

תמונות מעולם-התוהו

מאת

יצחק ליבוש פרץ

א. ה“תכשיט” בא

השמועה כי שב ה“אפיקורס”, בן “הרב מטעם”, עשׂתה לה כנפים, וַתעף מבית לבית, מחנות לחנות, וַתּפּול בבית-המדרש, וַתּפֹיל רעש בין מנחה למעריב.

הכּוֹל יודעים את ה“תכשיט” כעוכר ישׂראל גמור, כאיש אשר בהפקירא ניחא ליה, ומתפלאים על הרוח אשר עבר עליו – לשוב הביתה, לדוּר, אם גם דירת עראי, בעיר הקטנה. רבים משערים כי דברים בגו: מי יודע, הן גם זה יתּכן, כי נוסע הוא כשליח חובבי-ציון, לדרוש ברבים לטובת הישוב, ולקפּח פרנסת הצדיקים… ומי יודע אם לא בא הנה לפתוח בית-ספר, או “חדר מתוקן”, המסוכן מבית-ספר? מי יודע?…

אך בזמן שהכּוֹל רואים סכנת-נפשות בהבּיאה הזאת, הנה יוחנן המלמד – או כאשר יקראוהו בעיר: העיקש – כופר בעיקר המעשׂה וטוען להד“ם. לפי דעתו, עורבא פרח! ה”תכשיט" שלנו, שהיה תלמידו לפנים, יושב בוַארשה, מטייל בגנים ופרדסים, רץ אחרי כל “שעשׂני כרצונו” וכותב קוֹרַספּונדֶנ“ציות מכל ארבע פנות העולם – כי מי יאמר לו מה תעשׂה? העיקש באחת: " לא בא, יבוא לא יבוא! אני יודע אותו, במעלליו התנכר הנער!”

ויחיאל השדכן עוֹין מאותו הרגע את המלמד, כאילו הוא מתנקש בנפשו.

– עיקש בן עיקש – הוא קורא בזעם. – אני אומר לך, כי בא, כי בא, כי נכון הדבר כנכון היום!

– בין מנחה למעריב! – מפסיקו העיקש.

– שוטה! הוא בא!

– וראית לדבר? מי הגיד לך?

– מי הגיד לי? הלא שמעת עיקש, כי מיכאלקוֹ הגיד לי, מיכאלקוֹ; י ודע אתה את מיכאלקוֹ? הוא מיכאלקוֹ, אשר הביאוֹ בכבודו ובעצמו, רצוני לומר: בסוסיו מן התחנה, השמעת?

– ואיפה ראית את מיכאלקוֹ? – הקשה המלמד.

– איפה תשאל, איפה? ואיפה יכולתי לראות את מיכאלקוֹ, אם לא אצל יחיאל המוזג? אם בעל נפש אתה, לך אל יחיאל המוזג ותראנו פנים אל פנים.

אבל – שדכן, ועד מפי עד!

– הנח לו להעיקש! – פונים רבים אל השדכן – ספר נא מה אמר מיכאלקוֹ.

והשדכן מצהיל קולו בנצחון:

– ומה לי לספר לכם עוד? כבר אמרתי לכם שורש דבר. מיכאלקוֹ נשבע לי, כי זה חמש שנים הוא נוסע פעמַים בכל יום אל התחנה להביא אורחים, אך “יהודי מנוּוָל” כזה לא הביא עוד מימיו.

והמלמד קופץ, כאילו נשכוֹ הערוד:

– שקר, שקר! הלא תלמידי הוא; אני אומר לכם רבותי, כי הנער יפה-עינים, גם אשתי אמרה כן! עתה נגלָה השקר!

– שוטה – עונה השדכן – ויורק מול המלמד – מה שהיה עבר, ועכשו אומר מיכאלקוֹ, כי מנוּוָל הוא מעין כמוהו! – עכו"ם גמור! הפיאוֹת גזוזות עד השורש, הזקן מגולח; על ראשו – מספר מיכאלקוֹ – כובע גדול, שחור ומגוהץ כמנעל הנשים; מיכאלקוֹ נשבע לי כי ירק בפניו, כאשר ירקתי אני עתה בפני העיקש!

המלמד לא שת לבו לכעסו של השדכן והוא הולך לשיטתו: אם כל-כך השתנה הנער, איך הכירו מיכאלקוֹ? מיכאלקוֹ ראה איזה אשכנזי ועטה בשיקוּל הדעת!

והשדכן פוצה את פיו כמעט בגועל-נפש:

– מיכאלקוֹ טעה בשיקול-הדעת! שוטה, מיכאלקוֹ לא טעה עוד מימיו, למיכאלקוֹ יש טביעת -עין…

אך באותו הרגע נפתחה הדלת ברעש ו“יוסל הממזר” פרץ הביתה בקול:

– אני,אני ראיתיו!

המתוַכּחים והשומעים נתּרו כרגע אל “יוסיל הממזר” לשמוע מה בפיו, אך מפני מרוצתו הוא שואף רוח בכבדות, וטרם ישוב אליו רוחו ויוכל לדבר כן, יש לי פנאי להבטיחכם, כי יוסיל דנן הורתו ולידתו בקדושה, אך – “חרוץ גדול” הוא הבחור הזה (הבחור הזה אשה יש לו וחמש בנות), “באש לא ישׂרף ובמים לא יטבע!”, “אש-להבה הוא וגם פחז כמים!” – את כל עניני הפרנסה עזב יוסיל לאשתו החנוָנית וַיהי לרוח החיה באופני הקהל. לו עין איה, לראות את כל הנעשׂה בחשאי ובחדר לפנים מחדר, ואוזן כאפרכסת, לשמוע גם סוד שׂיח האשמורות… מלבד זאת יש ליוסיל פה מפיק מרגליות , “לסַפּר את המעשׂה”, וידים נמהרות, להיות למופתים חותכים לכל היוצא מפיו! אם יבוא מגיד העירה, יוסיל הוא הראשון לבלום את פיו בתפוח נרקב; כי יתקלקל ה“עֵרוב”, יוסיל רץ לבשׂר בחוצות, ומעמיד בשבת קודם התפילה את בעלי-הבתים עם טליתותיהם בידיהם, כפסילים אילמים ברשות-הרבים; וכי יבוא בוחן ובודק לתעודות המסחר, יוסיל הוא האחד היודע את אורחו ורבעו, וכבר קפץ על ראש הגג של בית-הכנסת ומזהיר את העם בקריאת הגבר! ומי העמיד חופה וסידר קידושין בין שמריהו הבטלן ויחזקאל הפּרוש? יוסיל!…

אך הנה יוסיל כבר שבה רוחו אליו; ומסַפּר הוא!

– ובכן, ראיתיו פנים אל פנים. ומעשׂה שהיה כך היה. גם אני ראיתי את מיכאלקוֹ ואמרתי אני בלבי: היתכן? תכשיט זה בא בצל קורתנו ויוסיל ממזר לא יקבּל פניו?

– בתמיהה! עזרו לו מסביב.

– ואני אומר ועושׂה. הולך אני אל בית “האשכנזי”. אך “הרב מטעם” גם הוא חכם; יוצא הוא לקראתי אל החדר הראשון, והתכשיט לפני-ולפנים – בחדר השני.

– אַי-אַי! – השתוממו רבים.

– אך יוסיל הממזר לא ישוב על עקבו, המתחיל במצוָה אומרים לו…

– גמוֹר! – מסייע המלמד.

– ואני גמרתי בלבי לדבּר עם “האשכנזי”, עד אור הבוקר; לדבּר, להתל ולהתגרות בו, בשעת הדחק, לקללו ולמרוט את זקנו, עד שיבוא המנוּוָל לישע אביו!

– במים לא יישׂרף! – ענה אחד העומדים בחפזו.

– באש לא יטבּע! – נרדף אחריו השני.

– בין כך וכך, הוא שואל אותי בענוָה: מה חפצך, רבי יוסיל; ה“ימח שמו” מדבר אלי רכות! אליבא דכולי עלמא אני “יוסיל ממזר”, והוא קורא לי רבי יוסיל! על דאטפת אטופך; אני אקרא לך: רבי! והנני עונה לו בתמימות: באתי אליך לבקש ממך פתקא. “איזו פתקא?” – בשביל ילד. ”למענך, ר' יוסיל?" שאל בצחוק חן; – למעני, עניתי בגאון, מסתמא למעני! “מזל טוב, ר' יוסיל!” והוא שולח יד, אני אינני מקבל את היד הפשוטה ועונה בקורת-רוח: עוד חזון למועד, אשתי לא ילדה עוד. “ולמה לך פתקא?” השתומם השוטה הזקן. אבל “כרסה בין שיניה!” עניתי. רואה הזקן האשמאי, שאני משטה בו, והוא מעמיד את הפרצוף ושואל בצחוק גם הוא: ומה כל החרדה? –– “מה החרדה?” עניתיו ודמי התחיל לרתוח –– התדמה בנפשך, כי גם אני “רב”… ולחמי נתּן ומימי נאמנים? כי גם אני גוזז את הנולדים, הנישׂאים והנפטרים לשׂובע נפשי? עלי לעבוד בזעת-אפי על פת-לחם. – פניו, אני אומר לכם, משתנים ככרום, ואני מדבר: כן “רבי”, עלי לנסוע אל האציל לקנות יער למקנה… עלי להתמהמה שם ימים או עשׂור, וחפץ אני להשאיר את הפתקא ביד אשתי תחי‘… הוא מתאפק בכל מאמצי-כוח ומנסה עוד הפעם לצחוק: "אבל ר’ יוסיל, אומר הוא, הלא בן תורה אתה, איך אתן לך פתקא וספק-ספיקא הוא". – איזה ספק ספיקא? – “ראשונה – אמר – שמא לא תלד!” – הצחוק תעשה לי? – התמרמרתי – הלא אמרתי לך, כי ערמת חיטים בין שיניה! – "שנית, אם תלד, שמא תלד רוח… " פה לא התאפקתי אני. היכי דמי? הזקן המנוּוָל הזה אומר, כי אשתי תלד רוח! “ייכּנס רוח באבי אביך!” אמרתי לו וגם הרימותי את ידי, אך באותו הרגע נפתחה הדלת והמנוּוָל נראה בפתח. תאוָתי נהיתה, וארוץ הנה להגיד לכם. עתה אני רץ אל ר' ישראל החולה לספר לו…

– ברכו! – נשמע קול בעל-התפילה, והמתפללים נפזרו איש למקומו, מלבד יחיאל השדכן ויוחנן המלמד, החסידים שאינם מתפללים עם הצבּור, אשר נסוגו אחור אל התנור ויוסיפו לדבר.

– ומה אתה אומר עתה? – ענה המלמד – עתה אומר אני, כי לו הייתי במקום הפריצה, לא נתתי להתכשיט לבוא העירה… אני אומר לך, כי הוא יהפוך את העיר משורש!

השדכן נאנח: – בלי ספק! רשע כזה!

בלי ספק יקהיל קהילות, ידרוש ברבים… אך מה לעשות?

– ובצוָאר מי תלוי הקולר? בצוָאר הרב… מיום שבא הרב כסדום היינו, לעמורה דמינו: הרב האמיתי ירא לפצות פה, אינו יכול למחות… בעלי הבתים איש לבצעו מקצהו…

– היודע אתה, יוחנן – שיסע השדכן את דבריו – אתמול ראיתי חדשות בבית רפאל מקוצק: שער בנפשך – תיבה גדולה וגבוהה כחצי קומת-איש, רחבה מצד אחד וקצרה מצד השני, תיבה יפה מאד. אני שואל: מה זאת? והם אומרים לי: כלי-זמר, על הכלי הזה פורטת בת ר' רפאל.

– ואני – אומר המלמד – הייתי שלשום בבית שמעון, מי שהיה סנדלר, וָאקרא את הבן לתורה, כי מלמד אני שם להוראת-שעה, ולא אבה ללכת, כי סעודת מצוָה היום.

– בבית הסנדלר סעודת מצוָה? סיום הש"ס?

– חס ושלום! לאחותו הבוגרת מלאו י"ח שנים ויום הולדתה היה לחג-המשפחה, לחג בישראל התבין?

אך השדכן כבר נתפשׂ במזימות, ופתאום התעורר:

– חביבי, ר' יוחנן – שאל במהירות – האם אני דבּרתי דבר או חצי דבר על בן הרב? או על אביו?

– אתה? כמדומה לי שקראתי להבן רשע…

– שקר, שקר! – מכחיש השדכן.

– עתה אני זוכר היטב, גם “בליעל” אמרת!

– גם בליעל? – ענה השדכן בפחד.

– גם “רועה בבקר”!

– רועה בקר?! אוי לי, אוי לי! חברי ר' יוחנן, הישבע נא לי כי לא תגלה לאיש את אשר דבּרתי.

– מדוע? מה זה היה לך?… שידוך מצאת בשבילו?

– כן, כן! הנני מודה לפניך!

– מהר, מהר מעשׂיך. בער את הגלל מן העיר!

– לא אוכל, ר' יוחנן! לא אוכל! אצבע אלהים היא. אתמול התאוננה אשת רפאל באזני, כי בעיר אין משׂכיל בשביל בתה. היום בבוקר קללתני אשתי קללה נמרצת, על אשר לא אמצא טרף לביתי, ועתה בערב בא העירה משׂכיל!

ויוחנן התעורר בחימה שפוכה:

– מה אתה דובר! חפץ אתה להשאיר פה את החמץ?

– מה אעשה לך? יוחנן חביבי, אצבע אלהים היא! חג הפסח ממשמש ובא… היהודי צריך לפרנסה… השגחה פרטית!

– היהודי צריך לפרנסה… אמת, אמת – הגה העיקש נכאים גם הוא – ואחרי רגע הוסיף:

– יהי כן, לא אגלה את הסוד, אך כמה תתן לי אחוזים למאה? הלא בן-בית אני שם…

ב. והמשׂכילים יזהירו…

ערב. על החול אשר על שׂפת הנהר משתטחים שלושה נערים.

אני מסַפּר פשוט ואינני מכסה מכם דבר, ועל כן אגיד לכם מראש, כי הקטן שבהם הוא שמואל הצהוב על שׂערות הזהב והעור הדק, המלא רגש וכתמי-חמה, הארוך והדל, השוכב בתווך, בעל העינים העמוקות והשחורות והלחות תמיד, בעל פני הסיד ורוח היגון השפוכה עליהם, הוא מיכאל המשורר, השר על כל ארבע עונות השנה ועל ישׂראל וגאולתו. והשלישי, הדומה לחמור באזניו, לנשר בחטמו לצבאות השׂדה בעיניו, הרצות רצוֹא ושוֹב, ולריחַיִם של רוח בידיו המהירות – הוא גבריאל “שאינו יודע לשאול”, הנקרא כן בלשון “סגי-נהור”, על-פי כשרונו הטוב עליו לגבב שאלות על שאלות, וביחוד על דבר החינוך הפרוע לשמצה בישׂראל.

עיקר שכחתי: שמואל הצהוב מתעתד להיות מסַפּר בישׂראל.

שלושת הריעים נקבצו, ומחכּים הם עוד להרביעי, הוא אהרן בן שמעון, מי שהיה סנדלר.

לו היה גם אהרן בתוכם, כי אז ראינו בפעם אחת את ארבעת האופנים אשר לעגלת ההשׂכלה בעיר התוהו. מאליו מובן, שכולם משׂכילים הם בסתר, כלומר: אחרי חצות לילה בימות-הגשמים – בבית-המדרש, ובערבי ימות-החמה – תחת כפּת הרגיע, ובזמן שהאד עולה מן האחו הלח, מגיח לכסות את העיר המפוזרת על יד היער…

והיער הומה ומתלחש מרחוק בכובד-ראש, כאילו גם הוא פותר שאלות רמות ונשׂגבות… בין עציו הסבוכים ישטוף הנהר הזך, אשר מימיו מפכים בנחת ובדממה, ובמרום ינועו לאט-לאט ערפלי כסף ושׂפות אלמוגים להם מסביב, והם מדדים אחרי השמש הימה… וגם השמש לא תשית לב למשׂכילים ולא תתבונן בם. עושׂה היא את דרכה בנחת, טובלת בשפריר הארגמן ושופכת פלגי ירקרק חרוץ על ההר ועד עדר הצאן אשר במורד ההר. ורוח צח, רוח הערב, משתעשע את לחש היער והמית המים המפכים, את קול החליל אשר בפי הרועה, את צלצלי הפעמונים על צווארי העדר, ואת השאלות והתמורות, אשר יאמרו המשׂכילים להציע לפני בן הרב, הבא מוַארשה, ועושׂה מכולם המולה אחת דקה ונעימה.

כבר גמרו אומר ללכת ולקבּל פניו, ולו גם תיהפך העיר כולה לתוהו ובוהו… אך מדוע לא בא אהרן?

– לא עמד בדבּורו מעולם! קרא הצהוב.

– בלי ספק לא יכול – המליץ בעדו המשורר – ולמה תפריע?

– למה תפריע! לו היית רעב כמוני… מן הבוקר לא בא כל מאכל אל פי, והוא אמר להביא לחם וגבינה…

– רעבתן! – קרא ה“שאינו יודע לשאול”, והמשורר אמר:

– בכיסי הימני כרוכים בנייר זרעוני תפוח, אשר אספתי ביום השבת, שלח ידך ומצאת.

הצהוב שומע לעצתו, וה“שאינו יודע לשאול” הולך ומונה שאלות משאלות שונות, עד בואו אל השאלה העשׂירית: אלת המתאוננים מארגנטינה.

– הבל הבלים! – קרא המשורר – אין לנו חלק ונחלה בארגנטינה! האם לא קרא הבארון הירש את מאמר “בן פלדו”, אשר הוכיח מראש, כי הישוב בארגנטינה לא יקום ולא יהיה?!

– אבל הבארון כבר קנה אז את האדמה!

– אם כן – אמר המשורר הוא הניח את מעותיו על קרן הצבי! מדוע הוא דן יחידי? מדוע לא שאל את פי הספרות?

– אבל, איך שיהיה – אמר הצהוב – אני לא אסור מדרכי גם אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב לעמוד לשׂטן לי, אבל – נעים יהיה לי לשמוע גם מפיו, כי הדמיון נאה הוא ונעלה מהטבע.

– בשיר – אמר המשורר – אבל לא בפרוזה.

– ואני אומר: בפרוֹזה לא כל שכן… כי בשיר יוכל הצלצול למלאות הסרת הדמיון. ואני אם לא ארכב על הכרוב לא אעוף, ואם לא אעוף אפול ארצה! אולם כלו נא את שאלותיכם. אהרון לא יבוא, ואני רעב מאד; הזרעונים היו אך כשמן למדורה. ירא אני פן יעלה גם על לבבי דבר בליעל, כי שאלת המחיה והכלכלה עולה על כל השאלות…

– אבל, אהרן יבוא! – מנסה ה“שאינו יודע לשאול” להרגיע את הרעבתן.

– ואני אינני מאמין – אמר הצהוב – וגם זאת אגיד לכם: אם יעלה בגורלו של אהרן לשׂאת לראשונה אשה, לא יעמוד בדבּוּרו, לא יקיים את השבועה אשר נשבענו כולנו! ואחת משתי אלה, או כי ימאן ויברח, או ישמע בקול הוריו, יקח אשה, אך את הנדוניה לא יתן לטובת הכלל! הן רואים אתם!…

– אבל אנחנו שומעים – ענו ריעיו. ובאמת הגיעו לאוזנם פעמי איש, ואהרן מדלג על גבנוני האחו, ובן-רגע עמד לפניהם.

– לחם וגבינה! קרא הצהוב.

– לא הבאתי – ענה אהרן – בעיר אתן לך איזו אגורות. ואני חדשות ונצורות הבאתי, חדשות נוראות.

– מה היה? מה היה? ספר נא!

– יחיאל השדכן מדבר נכבדות בין בת רפאל מקוֹצ' ובין בן הרב!

– האומנם?

– חי נפשי! אמי ספרה לי!

ג. מצא מין את מינו

במגדל העיר – שעון. השעון מטיליו – אבני השׂדה, גידיו – חבלי עגלה, וגרמיו – ברזל ונחושת. אך עצל הוא הענק, וכפעם בפעם יחלש ויתנהל בכבדות. פתאום ונחבא קולו, ועמד…

אחד הוא מגדל השעון בעיר, ואחד גלמוד הוא נחום השען, רופאו היודע לכלכל מחלתו, להעלות לו כפעם בפעם ארוכה ולַנחותו בדרך הישרה. נחום הוא כבן שבעים שנה וכבר שׂיבה זרקה בו; ובכל זאת קומתו זקופה, ובהתנשׂא גבות עיניו הארוכות, יאיר את פניו אור קפאון, אור השקט ובטחה. ונפש נחום דבקה בשעון; הוא אומר: אני והוא נעמוד יום אחד מלֶכֶת – ודבריו יש להם יסוד; בלי נחום יעמוד השעון, ואם יעמוד השעון יינתק החוט האחד המקשר את נחום אל החיים, כי מי לו פה? מה לו פה?

זה עשׂר שנים בא בגפו העירה, ובגפו הוא חי עד היום הזה. בימים הראשונים סבוהו בשאלות משאלות שונות: “מאין היהודי?”, “איה אשתך, רבי קרוב?”, “מה מעשׂיך” וכו' וכו', הוא היה משיב בשאלה אחרת: היש לך שעון לתקן? ואם אַיִן, ויַפנה שכמו וילך לו.

וַיהיו כל דבריו מעטים מאד, מוקיר הוא את רגליו ממעונות בעלי-הבתים; איננו הולך לקבל עבודה. וכי יבוא איש אליו, והראה לו שעון מקולקל, והתבונן בו, וקצב מראש את שׂכרו, בלי עשׂות הנחה אף פרוטה אחת מאשר הגיד. ואת עבודתו בהקפה לא יתן, ואם יחרפנו על זאת אחד הגבירים, אשר הוציא את הכלי המתוקן מידו, לא ישעה אליו, כי אם יעשׂה את עבודתו, וככלות הגביר את גידופיו, יענהו במנוחה: כל זה אינו לא כסף ולא שווה-כסף.

בראשית בואו העירה היה למשל ולשנינה. הנשים יראו את “עינו הרעה”, כי “על כן – אמרו – גבותיו ארוכות, למען יסתיר את עינו הרעה.”

בעלי-המלאכה התקצפו על גאוָתו, כי לא בא בקהלם. המתפללים בבית-המדרש התבוננו בו בבוז ובלעג. הן לא חייט הוא ולא רצען, ובכל זאת ממהר הוא לצאת מבית-המדרש אחרי התפילה, בלי לפתוח גם “עין יעקב”. ובעלי הבתים אמרו עליו: פרא-אדם!

ואולם במשך הימים הסכינו אליו, אל שתיקתו ואל תנועותיו המתונות, וישכחוהו.

וטרם בא בן “הרב מטעם” היה גם אביו גלמוד ונעזב בעיר. אשתו מתה עליו זה כבר, ועד היום הזה שפוכה עליו תוגת אבלים. קטן-קומה הוא ורזה, איש נוח להתפעל. ותנועותיו נמהרות ונחפזות, אך בעד עיניו נשקפת נפש עגומה ועיפה. ובכל זאת עוד יש רשפי-אש בתוך גלי האפר, ויש אשר תתלקחנה העינים, ומבעד שׂפתים דולקות זורם נהר די-נור, אך פתאום ותכבה האש – תכהינה העינים, תחוַרנה השׂפתים, והזקן כמו יתכּווץ ויקטן עוד יותר.

והגלמוד הזה יש לו במקום שעון – אוצר-ספרים קטן משנות השישים; ובו מקור חייו.

פעם אחת התעוררה העיר הישנה מתרדמתה, הבטלנים והחנוָנים הנשים והנערים הראו זה לזה באצבע על המעקה, המקיף את השעון באמצע המגדל – שם נראו הרב והשען יחדיו.

אחרי כן נראו ברדתם יחד מן המעלות. על המדרגה התחתונה נפרדו בתקיעת-כפים, ותהי לחידה לענות בה.

והפליאה עלתה עד מקום קצה, כאשר נודע אחרי כן בעיר כי השען, בלכתו יום יום לבקר את החולה במגדל, יסור מדי עברו אל בית הרב לשאול לשלומו.

אומרים אמוֹר, כי אך לעתים רחוקות עובר הוא את מפתן הבית. על פי הרוב יתייצב בפתח, יברך את הרב ב“צפרא טבא”, ישמע מַענה: “לשנה טובה” – ויַפנה את שכמו לשוב על עקביו.

ד. כן צריך להיות

ובן הרב, למרות עדות מלמדו מלפנים, איננו יפה-עינים, כי עיניו כהות ועיפות; בן עשׂרים וארבע הוא, וכבר נס ליח-עלומים מלחייו, וקרחה קטנה בראשו, אבל גם מנוּוָל איננו, כאשר בדה מיכאלקוֹ מלבו, או השדכן אז בבית-המדרש בשמו. אולי עיניו עיפות וכהות מרוב עבודה, ומצחו מסיג את גבול קודקודו מרוב מחשבה במוח – מי יודע? אבל בבוֹאו לבוש מדים וצוָארון לבן, להיראות ולראות את פני בת רפאל מקוֹצק, היה הדור בלבושו, וכן היה גם בעיניה…

והראיון היה ערוך מתמול שלשום לכל פרטיו ודקדוקיו על-ידי הבת המשׂכלת, מאושר ומקובל על ידי אמה, אשר היתה בחלוֹתה את עיניה יחד עם בתה מעבר לגבול, בלבוב, וראתה שם גם “אשכנזים” נאמנים גם שׂרי-צבא יהודים; וַיתקיים במלואו עד תומו על ידי רפאל, הרואה כי אם לב הותל הטהו ללַמד את בתו השׂכלה, עליו לשתות ולמצות את הכוס עם שמריה, להציג את “הסופר המהולל” לפני “אשתו האהובה מרת…” “לפני בתו המשׂכלת מרת…” ולשבת אילו רגעים ולשׂוחח בדעת צלולה ורחבה, ואחרי-כן – לצאת אחרי אשתו, בתתה אות, אל החדר השני ולעזוב את בני-הנעורים לנפשם, לשׂוחח כאוַת נפשם. השדכן לא ייראה ולא יימצא, אבל הוא עושׂה את מעשׂהו כאילו כפאו שד ומוחה בכל רגע ורגע את זיעת-אפו במפחת אדומה, אשר נאסרה לבוא בקהל יחד עם השדכן; ועד עפעפיו יענה, כי לבבו איננו שקט שוקט ושאנן, וברגע האחרון החל רוח מרד כנד “שולחן ערוך של השׂכלה” לטעמו, וכצאתו אחרי אשתו אל החדר השני לא סגר בעדו את הדלת כולה… ויַט אוזן קשבת אל הסדר הנשאר, ואשתו עומדת מאחוריו ואוחזת בכנף בגדו, מיראה פן יפרוץ החדרה ו“יקלקל את כל העסק”.

ולבן הרב היה די בהרף-עין אחד להוציא את משפטו בלבו על המיועדת להיות כלתו:

“שׂמלתה עליה כשׂק; עיניה יפות, גדולות ושחורות, אבל היא קורצת בהן בלי טעם נכון… חוטמה אינו ארוך יותר מדי, ובכן, אם ששת אלפים שקל…”

ובקול נעים אמר:

– השמים קודרים מעט.

– קודרים – ענתה בת רפאל בשׂפה רפה ובאנחה קלה, אשר הוכנה מאתמול גם היא.

דממה קצרה, ובן הרב לוקח את הספר המונח על השולחן: שירי שילר.

– ואת, שׂרתי, אוהבת את שילר?

– אם אני אוהבת? – השיבה באנחה כבדה. – אם אני אוהבת! ואת מי אוהב פה? הלא שילר הוא כל נחמתי בחיי, והעונג האחד, היחיד והמיוחד…

“קולה כקול צפור, ומדברה נאוה… לולא קריצת העינים…” – חושב בן הרב.

– אני אוהבת אותו מאד, מאד! – כילתה בת רפאל דבריה, ותט את ראשה אחורנית מעט ותקרוץ בעיניה אל הקורה.

“עתה קריצת עין בשעתה, – חושב בן הרב – אך מדוע אמה גסה ושמנה, והיא – גל של עצמות?”

ואחורי הדלת מתקצף רפאל:

– את מי היא אוהבת, הארורה? את מי היא אוהבת?… מי הוא שילר?

ואשתו, המַחזקת בכל עוז בכנף בגדו, ומנשמת בכבדות מהתרגשות ומפחד, עונה לו להרגיעו:

– שוטה, שילר ספר הוא ולא אדם. הספר המונח על שולחנה הוא שילר…

– ולמה היא מדברת הבלים? – משתומם רפאל.

– הס, שוטה, כן צריך להיות! הלא אני הייתי בלבוב ולא אתה!

– ואני מתפלא מאד – אומר בן הרב בקול – איך תוכלי אַתּ שׂרתי, אַתּ עלמה משׂכילה באמת –

אודם צח כיסה את פני העלמה:

– אבל אדוני…

– לא, שׂרתי, אני שׂפת חנף שׂנאתי… איך תוכלי אַתּ לשבת פה בעולם הפראים והחשוכים…

ומאחורי הדלת מתקצף רפאל:

– מה הוא אומר, הכלב? – ואשתו עונה:

– פרא אדם, כן צריך להיות! הלא אמרתי לך, כי כן צריך להיות!

ובן הרב מביט סביביו ומוסיף להתפלא:

– שילר וכלי-עץ לבנים! שילר ורצפה לא מצוחצת! שילר – הוסיף בפנותו אל העלמה – ועיר קטנה ככף איש, ובתים כקלפּת האגוז – – ––

– ואני – ענתה הנערה באנחה – ביליתי פה עשׂרים שנות חיי! עשׂרים שנה! ולוּ אך היתה לי ריעה, ידידה, לב מרגיש כמוני – – הלא כה אדַמֵה דברי שילר: די לשני אוהבים מאושרים במלונת-רועים אחת…

– במלונת-רועים – ענה בן-הרב – כן, אבל לא בעיר חשוכה ומי-מדמנה! שילר מדבר במלונת-רועים… אוהל נטוי… יער… כרי דשא… עדר על כר הדשא… נחל… גן…

– אבל אתה, אדוני, משורר… – קראה העלמה בשׂמחה.

– לא, שׂרתי – ענה בן הרב בחן וענוָה – אילו היתה שירה בפי, הלא אַתּ היית למקור שירתי! כי בעיניך אמנם שירה… שירה נשׂגבה…

וַיינשׂא על גל מדברותיו ויוסף:

– ואני מתאר לי אותך שם, שם בעולם הגדול, שם בוַארשה…

חזה הנערה מתנשׂא מעוֹנג וגיל – אך פתאום והדלת נפתחה ברעש, ורפאל הופיע על המפתן, על פניו חימה שפוכה, עיניו גחלים לוחשות.

– אדוני הצעיר לימים! – קרא ולא קולו.

בן הרב קם ממושבו בנחת וַיגש אל רפאל.

– אדוני הצעיר לימים – הוסיף רפאל – אני מראש אמרתי אל השדכן, לא בסתר דבּרתי… מראש אמרתי, כי את בתי לוַארשה לא אתן. ששת אלפים כאשר חפצת, גזלן, אני נותן, את כוּתוֹנתי מעל עורי אתן, אך את בתי לוַארשה לא אתן… לא!

– אבל, אדוני – עונה בן הרב בלחש – אני שומע! מכל המדובר לא אפיל צרור ארצה.

– ולמה דבּרת?

– למה דבּרתי? – עונה בן הרב בצחוק חן – הטרם ידעת, אדוני? כך הוא ראיון… הלא כן צריך להיות…

ברגע ההיא אספה אשת רפאל שארית כוחה ותמשוך את רפאל אחורנית, והוא קורא:

– דבּר, דבּר, אך דע לך כי אני שומע!

בן הרב שב צוחק אל העלמה, והיא עומדת על יד החלון כנציב-שיִש בלי נוע, חיוורת פנים, ובעיניה ברק… בגד בוגדים בגדו בה! בגד נורא! הראיון כלה, אינו שווה ולא כלום!

אך ברגע ההוא מצאה חן בעיניו מאד. שטף דם חם מילא פתאום את לבבו והוא מכה בכוח, בכוח… ויגש אליה ויאחז בשתי ידיה.

– סלחי להם, שׂרתי – אמר בקול רועד מרחמים גדולים – סלחי להם למעני ולמען… למען אהבתי אליך…

ונציב השיִש רעד. וחכליל צח ובהיר מופיע לאט-לאט על לחייה; עפעפיה רועדים ובריסי עיניה שתי דמעות – שתי פנינים.

– שׂרתי! קורא בן הרב ברעד ורגש – שׂרתי… הרשיני נא, לאות כי מצאתי חן בעיניך, למחות את דמעתך היקרה מעיניך יונים… הגמיאיני נא את דמעתך, כי חם לבי בקרבי, שם אש אוכלת…

ולאט לאט תט הנערה את ראשה של שכמו…

הדלת נפתחת עוד הפעם, החדרה פרץ רפאל, ואישתו האוחזת עוד בכנף בגדו נמשכת אחריו.

– מזל טוב, מזל טוב! – הרעים רפאל בקול אדיר.

– פרא… פרא אדם! – קוראת אשתו בתמהון ובזעם. והוא עונה באומץ לב:

– דומי שוטה, אני אומר: כן צריך להיות!

ה. מי האשם?

השען עושׂה את מלאכתו על-יד החלון, והרב הולך הנה והנה בחדר ומתאונן באזניו על מר גורלו. פניו דלים ורעים וקולו כקול ילד בוכה; ולרגעים ייחָבא מעוצר יגון ולרגעים יצא מגרונו כשריקת זעם.

– היודע אתה – פנה אל השען באחזו בכתפיו – למה בא הילד?… הוא בא לגבות ממני את ירושת אמו. על מחלתה ורגעיה ודבריה האחרונים לא שאל, אבל חקר ודרש היטב על דבר של שׂמלה וכל מטפחת ומנעלים… ולמשׂכילים, אשר באו לערוך לפניו את שאלותיהם, ענה באחת: הכּול הבל! ויבקש מהם להגיד לו, אם יש עלמות יפות בעיר.

– הוא יודע טוב ורע! ניחש השען.

– וגם הראה להם שיר אחד בעל שלושה שמות: “הבּת ציון”, “קרית משה” וגם “אל אהובתי”, ותוכו של השיר רצוף אהבה ותהילה. וַיספר להם כי העתקה אחת בשם “חבּת ציון” שלח אל הנדיב הידוע, העתקה שניה בשם “אל אהובתי” – לאיזו עלמה ליום הולדתה… השמעת?

– אינני חרש…

– כאשר שאלתיו, אם מצאה בת רפאל חן בעיניו, הושיט לי שש אצבעות, לאמר: ששת אלפים!… וכאשר אמרתי לו, כי הכסף נשך ותרבית, ענני: טוב מאד, לא יהיה חוטא נשׂכר!

הרב עמד עוד פעם על-יד השען ויאחז בכתפו וישאל:

– הגד לי… מי האשם?

השען הניח מידו את המקבת, ויסר מעניו את הזכוכית המגדלת ויאמר:

– חכה נא ואחר תשאל. גם אני חפץ לספר לך איזה דבר, מעשׂה שהיה, ואז נשאל שנינו יחדיו… אך שב נא, ואל תפריעני.

הרב שמע בקולו וישב, והשען החל לספר:

– לי היה מכר, והאיש בעל-מלאכה, עושׂה… אך מה בצע, אם נדע אם הוא עושׂה בעץ, באבן או בעור? האיש ההוא היה איש משׂכיל ויודע ספר, וגם נהנה מגיע-כפיו, וַיחי חיי נחת וקורת-רוח… וַירא חיים טובים, הוא ואשתו האהובה, אשר דבקה נפשו בה, ושלושת ילדיו הקטנים, ופועליו, וגם האביון לא שב ריקם מפתח ביתו… פתאום נהפך הגלגל. האשה האהובה מתה… והילדים נשארו יתומים, ולא יכול אביהם לטרוף נפשו בכפו, אף כי היו לו החיים לזרא, לצנינים… אחרי כן חלה הבן הצעיר במחלת האסכרה – וַיחנק וַימות… וַתּדבק המחלה בבכור, ונאסף גם הוא, ונשארה אך הילדה הקטנה, וַתּיף, וַתּפליא עין רואיה, וַתּמצא חן וחסד בעיני כּוֹל וַתּהי לאביה לכוס תנחומים…

בענינים הרעים במות אשתו וילדיו השנים, אבּד האיש את מעט רכושו, פועליו עזבוהו ונשאר לבדו לעשׂות את מלאכתו, אך הוא לא התעצב אל לבו, ובזעת-אפיו הביא לחמו ולחם בתו הקטנה… והילדה גדלה, וככל אשר תגדל כן תיף, כן תחכם, כן יערב קולה כקול העוגב, וכן תאורנה עיניה ככוכבי הנשף, כן יתפתחו לחיי השושנים באור הצפירה… אלפי פעמים ביום יסב אביה את עינו ממלאכתו להתבונן אליה, ובאשמורות לילה ישב על ערשׂה, לשאוף את נשמת אפה אל קרבו…

ותגדל הנערה עוד, ויחשׂוך האב אוכל מפיו לשלוח אותה אל בית-הספר, ללמדנה לפרוט ולנגן, וכה עברו ימים רבים, ימים טובים, ימי שלוָה והשקט ושׂמחת עונג, עד… עד אשר נשבר הכד.

הרב העיף עינו אל המסַפּר וַיִתּר אחורנית. פני השען נהפכו לירקון ובעיניו ברק מוזר.

– גם היא מתה? – שאל הרב בקול פחדים.

– לא – ענה השען בלעג מר – היא חיה עודנה, אך אביה לא ידע גם איפה היא… אביה עזב את מקום מגוריו וילך לנוע…

– אומלל אתה, אומלל! – קרא הרב ברחמים. אך בעד החלון פרץ פתאום החדרה קול רעש מן החוץ, וההמולה בלולה פעמי אנשים רצים, שואלים וממללים, צועקים ומקללים.

– שריפה – קרא הרב בחרדה, ויט את ראשו בעד החלון החוצה.

כאשר השיב את ראשו החדרה, כבר שב השען לאיתנו, האש הזרה נדעכה בעיניו, וכבר הצליח בידו להעמיד את פניו כשקט ושאנן תמיד.

– השמעת? את בן ירוחם המלמד הובילו אל בית הסוהר… – אמר הרב.

– שמעתי – ענה השען – וגם יודע אני אותו, הלא שכן קרוב הוא לי… בלי ספק ירוחם עומד עתה ושואל: מי האשם?…

– ומי האשם? – שאל הרב.

– אנחנו – ענה השען – אנחנו, אשר בנינו מגדלים פורחים באוויר בלי אָשיות ויסודות… אתה ואני היינו מפטמים את בנינו בהשׂכלה ובמדעים, עוד גלילות הארץ, עוד ידיעות הטבע, עוד מנגינות… והוא, אשר חפץ שיהיה בנו ללמדן מופלג בישׂראל, היה מפטם אותו במהר“ם, מהרש”א, “אורים ותומים”… אך את הלב, את המוסר, את אשיות האדם – שכחנו כולנו. לו שׂמנו לבנו אל מוסר בני-הנעורים, כי עתה היה בן ר' ירוחם לגדול בישׂראל, אשר לא ידע צורת מטבע, בתי – היתה לבת אוהבת, לאשה צנועה ולאם טובה ומשׂכלת, ובנך למשׂכיל ולסופר עובד עבודת הצבּוּר באמונה, אך יען אשר בנינו על החול, צרר הרוח את מגדל תקוָתנו בכנפיו… לבתי היה היופי והחן למוקש, בנך עשׂה מהשׂכלתו דקר לחפור בו תולעים, ובן ירוחם התלמד בפלפולו החד לרמות את הבריות… כן, אנחנו האשמים.

---

טוֹרקוַמַדַא שלנו

מאת

יצחק ליבוש פרץ

הימים ימי ה“תכלת” באישבּיצאַ וראַדזין; האנטישמיות בכל ארץ אשכנז …

ואני שבתי אז מבּרלין, ששם הייתי לרגל מסחרי.

ביום השני נקראתי אל בית הרב.

הישיש התנצל לפני לאמור:

– אני זקנתי ושׂבתי; רגלי בצקות …ונפשי נכספה וגם כלתה לדעת דבר אמת על אודות אחינו בני ישׂראל בארץ ההרס ההיא …

– האומנם – שאל תמרורים – הכצעקתה הבאה אלינו עשׂו? האומנם כבה בלב שׂונאינו כל זיק יושר וחמלה? האומנם השׂנאה הולכת הלוֹך וגבוֹר מיום ליום, ואין משפט וצדקה?

ועיני הזקן מילטו רשפי אש.

בשאלותיו אלה קנה הישיש את לבבי ונפשי. מראה לא נפרץ הוא רב בישׂראל בפולין, אשר יצא אף רגע מד' אמות של ההלכה אל עולם החיים; אשר ידאג, לא אך לעדר צאנו, כי אם גם לכלל ישׂראל, ולא רק בעניני אמונה ודת, כי אם גם בנוגע לחיי העולם הזה!

יודעים אנחנו רבנים מדקדקים כחוט השׂערה בשיעוּר מקווה, רבנים “למדנים” ומקילים, רבנים “יראים” ומחמירים; רבנים גוֹועים ברעב לעיני כל העדה, רבנים נהנים מכל מיני כשרוּת וכל דבר שבקדוּשה וטוב להם; יודעים אנחנו רבנים רודפים אחר הכבוד והכבוד בורח מהם בקרב עדתם, ורבנים ענווים ושפלי רוח, אשר ישפילו את כתר התורה עד העפר שתחת כפות רגלי בעלי-הבתים. אבל רבנים שואלים: מה אומר ביסמארק? למה נפּח את האש! מה נשמע בברלין? מה תקוַת ישׂראל באשכנז? חַפּשׂ בנרות אם תמצאו בפולין!

אומרים כי ברוסיה ישנם עורבים לבנים, ויש אומרים – מתלבנים באבק; אך אצלנו רואה אני את הישיש כיוצא אחד מן הכלל הגדול והנורא.

רואה אני קרן אור בעבים, ניצוץ אש על הקרח הגדול …

ספּרתי לו את אשר ידעתי.

ובמשך ספּוּרי השתנו פניו חליפות לרגעים. פעם זיקים וחצים ופעם דמעות ויאוּש בעיניו הרכות; פניו האדימו וַיחוורו ויקבּלו עין תכלת בזה אחר זה. לא אחת ושתים התחלחל וַישכח את שׂיבתו וחליו, וַיתרומם, וַירקע ברגליו, וַיך באגרוף על השולחן, לחרדת הכלים אשר עליו …ואז תתלבּנה שׂפתיו והן נעות: שפוֹך חמתך, שפוֹך חמתך!

כבר נעוָה משמוע.

– אל אלהים! – הגה ברוחו הקשה וַיפּול אחורנית, על הכיסא.

– אל אלהים! – הוסיף בנהמת לבו – הלא נגזרנו כולנו, נגזרנו …על צוָארנו מונחת החרב …

“אם יד ביסמארק באמצע, הלא נהיה כצאן לטבחה!”

ניחמתי אותו, כי גם ביסמארק הוא בן-חלוף; כי חיי העם ארוכים הם מחיי איש פרטי; ואם כי הוא התּל שכל ארץ אשכנז פונה אליו, אם כי הוא רוח החיה בכל האופנים, היד החזקה האחת והארוכה המגיעה עד קצות המדינה – הלא בכל זאת אך בן-חלוף הוא!

אבל הרב לא אבה הינחם.

– רע ומר מאד, רע ומר! – התאונן.

– אמנם עת צרה היא ליעקב – החילותי עוד הפעם.

– אבל – קרא הרב בחוגרו שארית כוחו – אבל מה הם מבקשים מאתנו? מה עוול מצאו בנו? מדוע יתגוללו עלינו? מדוע נבאשנו פתאום בעיני עם הארץ? הלא בני אב אחד אנחנו!

– האי-סובלנות!

– האי-סובלנות! ומדוע? שלָמה? לאיזה צורך?

– האי-סובלנות – עניתי להרב – היא חיה טורפת, חיה רעה ונוראה …זה לא כבר השמיעו על מיתתה וקבורתה, הקנאים הספידו אותה כהלכה, והטובים שבחסידי אומות-העולם אמרו: “ברוך שפטרנו” …אבל החיה הרעה לא מתה, לא נפלה, כי אם נחבאה בסתר לב ההמון …

ועתה בא המכשף ביסמארק ויעוררנה.

– אבל למה? לאיזה צורך?

– ביסמארק חפץ להביא את כל העולם האשכנזי תחת כנפי שכינה אחת!

– מאמינים המה? מאמינים? – השתומם הרב – נוצרים המה ומאמינים בכתבי-הקודש?

– בלי ספק!

– פתאום נראה ברק תקוָה בעיני הרב:

– אם כן, הלא נוכל להראות להם! לפתוח את העשׂרים-וארבעה! הלא מקרא מלא הוא: “ילכו איש בשם אלהיו” …“אם אלהים הוא, ירב לו?! …”

לא מצאתי מענה בפי והרב הוסיף:

– הוא אשר דבּרתי …שם יהודים-אשכנזים!

שׂפתיו התעקמו בבוז וקלָסה:

– הם מתבוששים לקחת אתם את העשׂרים-וארבעה!

לא הבינותי: לאָן?

– לוּ הייתי שם – הוסיף כחולם – לוּ הייתי שם, ולוּ ידעתי את שׂפת הארץ, כי אז שׂמתי נפשי בכפי, את העשׂרים-וארבעה תחת זרועי, ובלי להגיד להקהל דבר או חצי דבר, הייתי הולך בחשאי אל בית הוועד של הנבחרים – הלא כן נקרא הבית? כן?

נענעתי לו בראשי.

– והייתי קרב – מוסיף הרב – אל השולחן, ומוציא את העשׂרים וארבעה ופותחו, ומראה להם, וביחוד – לביסמארק בעצמו, את הכתוב!

אודם של נצחון נראה על פני הרב.

– ומה? היכחיש? הלא הוא מאמין בכתבי הקודש! הלא מקרא מפורש הוא! בפירוש נאמר: “ילכו בשם אלהיו”.

---

לא צחקתי לדברי הרב …

נהפוך הוא, תמימות היוֹנה הפותה והטובה לקחה את כל לבבי …ובסתר לבי הושטתי אז ידי לשלום לבוני ציון בעזרת הרבנים …עתה לא אירא רע; צלילי חושך של “ערים נדחות”, “פרות אדומות”, “זקנים ממרים” וכל כיוצא בהם לא יפחידוני עוד …רבינו זה, רבינו הישיש יעמוד בראש!

– האי-סובלנות – עוד נעות שׂפתי הזקן – היטב אמרת …חיה טורפת היא …חיה נוראה …אבל בכתבי-קודשנו, קדמה הרפואה למכה …הכּוֹל ערוך מאתמול; מקרא מלא – “אם אלהים הוא, ירב לו”, “ילכו איש בשם אלהיו”.

אך עוד שׂפתי הזקן נעות, והחדרה פרצו קולות ברעש ושאון; אנשים, נשים וטף, בעלי-בתים וחייטים מילאו את החדר וכולם צועקים, רועשים, מכים בשולחן, בקירות מבלי אשר יכולתי להבין איזו מילה.

אך לאט-לאט התרגלתי להוציא את חתּוּך הדברים מן השאון, ולהבין את סבּת הרעש: אהרן בן משה החייט, השקץ הגדול, מת – כן יאבדו!

וקרוביו הרשעים – תהי אחריתם כמוהו – חפצים לקוברו בציצית של תכלת!

והרב הישיש מתנשׂא פתאם כלביא:

– היה לא תהיה! קרא בקול עוז – היה לא תהיה! “לא תתגודדו”! קרעו ממנו את התכלת! או קברוהו מחץ לגדר …

התבוננתי בפני הרב, והנה נהפך לגבור עריץ, לפרס ארך-האבר ורב הכוח …בעיניו אש קנאה, ימינו נטויה להשמיד, להרוג, ולאבּד …ומתחת להיאַרמוּלק"ה שלו נפזרו שׂערות פאותיו כנחשים לבנים…

– טורקוַמַדָא! – קראתי בשאט נפש, ואנוס החוצה.

---

יורשי פרעה

מאת

יצחק ליבוש פרץ

שלושה מקרים קטנים קרו בעירי הקטנה.

העוזר בבית הרוקח, נער יפה-עינים ובעל תלתים מסולסלים, נפל מן המדרגות בבית איש עברי.

מדוע נפל מן המדרגות?

יש אומרים כי אנטוני נפל בדרך הטבע: המדרגות צרות וגבוהות, הלילה היה ליל חושך; יש אומרים, כי עוד דבר אחד בגו, הוא – שהיה הנער שכּור; יש אומרים, של נפל מעצמו, כי הפילו איזה אב, הגר בבית הזה, בגלל בתו, הגרה אצלו; ויש אומרים, כי כל הסבּות האלה הולידו את מפלת אנטוני בבת אחת.

המקרה השני רע עוד מן הראשון:

מורה דברי-הימים בבית-הספר העממי בא אל חנוָני אחד לקנות דגים-מלוחים בהקפה, והחנוָני השיב את פניו ריקם.

מדוע לא נתן החנוָני בהקפה לאדם גדול כזה דגים-מלוחים קטנים? גם בזה נפלה מחלוקת בין המסַפּרים. יש אומרים כי הסוחר הזה אינו נותן בהקפה שלום אדם, בין שהוא בן-ברית ובין שאינו בן-ברית, בין שהוא עשיר ובין שהוא עני; יש אומרים, שכל החנוָנים גדרו גדר לבלתי תת להמורה בהקפה, משום שלא שילם עוד אף חוב אחד מחובותיו הרבים; ועוד יש אומרים, שהמורה ביקש דגים-מלוחים בחנות של סחורות האַמה, על-פי טעות או על-פי סבּה אחרת, והסוחר לא יכול למלאות את חפצו.

המקרה השלישי לא נופל הוא משני המקרים הראשונים.

בבית אחד מבעלי-הפקודות היו משׂחקים בקוביא והיו מסובים שם יותר מאשר בבני-ברק, כי לא לבד שהגיע זמן תפילת-שחרית, אלא שגם היום השני פנה לערוב. הממונה על המסים והארנוניות היה בין הקרואים, וברשעת ה“מלך” הירוק או האדום אבּד את כל כספו. התעקש הפקיד, אך עיקש היה גם ה“מלך”, והחברים אינם מקשיבים בקול האומלל ומבקשים גם צלצול מטבעות.

– הלווּני – התחנן אליהם.

אך מי לא ידע, כי על ידי הלוָאה באמצע המשׂחק יתהפך הגלגל?

– האם גר איש עברי בבית הזה? – שאל גוב ה-המסים.

– יש – ענה בעל-הבית.

ובפקודת הפקיד הבהילו המשרתים את היהודי.

– הלווני כסף! – קרא הפקיד.

– אדוני הנאוֹר – התחנן העברי – איככה אלווה לך, ולי אין?

– שקר בפיך – קרא דורש הכסף – כל יהודי עשיר הוא!

– אבל אני מלמד!

– הלווני כסף!

– אדוני הנאוֹר …

– הלווני, כי אם לא תתן כרגע …

אז העיז המלמד פניו וַיאמר:

– לוּ גם היו לי כספים לא הלוויתי לך אדוני הנאוֹר; אם חבריך האוכלים והשותים והמשׂחקים אתך לא יתנו לך, איך אתן אני, אשר לא ידעתיך מתמול שלשום?

המלמד היה בעל שׂכל, וַינס מנוסת חרב, טרם הבין הפקיד את שׂפתו הכבדה.

מענה המלמד היה ביום השני לשׂיחה בפי יושבי קרנות, ויהללוהו מאד וַישתוממו על הבטלן.

בעצם היום ההוא נפגשו בבית-המרזח גובה-המסים, מורה דברי-הימים וגם עוזר הרוקח, ויאכלו על שולחן אחד את ארוחתם, ארוחת הצהרים.

ושלושתם היו זועפים.

חוטם המורה הארוך והחד נגע כמעט במרק האדום, והאד העולה מן הקערה מילא והרחיב את נחיריו; גובה-המסים גזר בכל כוחו את הבשָר, עד כי נשמעה שריקת הקערה; ועוזר -הרוקח, המחכּה למאכלו, עשׂה כדורי לחם ויזרקם בשעם על השולחן.

אחד הסרסורים (מאליו מובן בן-ברית) פתח בלאט את הדלת ויתחוב כמתגנב את פאת זקנו, ואחרי כן את חוטמו, ואחרי-כן גם את שתי עיניו השחורות והבולטות.

– היש פה האדון מכפר-הלטאה?

– איננו – ענה בעל הבית.

הסרסור הוציא את ראשו מחור הפתח ויסגור את הדלת אחריו.

– ישנו – אמר בעל-הבית אל שלושת האורחים – אולם הוא ביקש ממני להעלימו בחדר השני …

– נוצרי מסתתר מפני עברי? – שאל המורה, ומעיניו הקטנות והאדומות התמלטו רשפי שׂנאה.

– לא הנוצרי מסתתר מפני היהודי, כי אם הלוֹוה מפני המַלווה …–ענה בעל-הבית בצחוק.

– ואני אומר לך – אמר המורה – כי מהיום והלאה, אם יציג איש עברי את רגלו על מפתך ביתך, אבקש לי מקום אחר לאכול …

– גם אני אעשׂה כזאת – אמר גובה-המסים – אין עוד מפלט לנו מפני הארורים האלה.

– גם אדוני יברח מפני היהודים? – צחק בעל-הבית – הלא בנוהג שבעולם, שהם בורחים מפניך.

– לא אוכל נשׂוא אותם! – קרא גובה-המסים.

– וגם אני שׂנאתי, מאסתי אותם – אמר עוזר-הרוקח.

– וגם אני לא אוהב את היהודים, האומרים טריפה לכל מאכל בריא ושמן.

– הם אוהבים אך את הבצלים ואת השומים, אשר כפי עדות דברי-הימים אוכלים הם מיום היוֹתם לעם. לפי דעתי, אשר אציע בשנה הבאה לפני החכמים הדורשים קדמוניות, באסיפה שתהיה בעיר הבירה, היו העברים מקריבים בבית-מקדשם כל מיני קרבנות, אך הכוהן הגדול, בבואו לפנַי-ולפנים אל קודש-הקודשים, היה מקריב מנחת בצלים ושומים מעשה מרקחת …

כה דבּר מורה דברי-הימים, וגובה-המסים, עוזר-הרוקח ובעל-הבית שרקו: הפלא ופלא!

– זה הוא ההבדל – אמר האחרון – בינינו ובין איש מלומד; גם אנחנו שׂונאים ומבזים את היהודים, אבל השׂנאה טבועה בלבנו מבלי דעת, והמלומד נותן טעם!

עוזר-הרוקח חפץ להוציא את עצמו מן הכלל:

– שׂנאתי לעם הזה איננה טבועה אך בלבי, כי אם גם במוחי. אני יודע, מפני מה שׂנאתיו ומאסתיו.

– גם אני יודע! – אמר גובה המסים.

– אם כך, אנשים אחים אנחנו – קרא המורה – ועלינו להתוַדע זה לזה. אני בגדד, מורה בית-הספר.

– אני פרַנֶסקַא, גובה-המסים.

– ואני אַנטוני, עוזר-הרוקח.

שלושת האנטישמיים קמו ממושבם, ושלושת זוגי נשיקות עפו באוויר. שׂמחת כל אחד על מוצאו את מינו עלתה למעלה ראש, עד כי בגדד המורה לא הרגיש, כי משני עברי שׂער שׂפמו נוטף המרק על בגדו. גובה-המסים מחא כף, ועוזר-הרוקח ציוָוה להביא שׁיכר.

– לא שׁיכר – קרא בגדד – כי אם יַיִן. אני מצווה לתת יַיִן. היהודים מקדשים על היין בכל שבת ומועד, ואנחנו נכרות ברית על היַיִן, להשמיד ולהרוג את כל היהודים ואת כל היהודיות!

– שׂפתים ישק! –– קרא גובה-המסים – אני נותן יד!

– גם אני אבוא אחריכם, אדוני, להשמיד ולהרוג את כל הגברים, הנשים והטף, אבל לא את העלמות; בנות ישׂראל יפות הן …על כן כורת אני ברית להרוג ולהשמיד את כל היהודים, מלבד הנשים הצעירות והיפות!

היַיִן הובא. עוד הפעם עפו נשיקות, ובהריקם כוס אחרי כוס השמיעו קול הידד.

האדון מכפר-הלטאה, אשר נחבא בחדר השני מפני נושיו היהודים, פתח בלאט את הדלת, ונבהל ומשתומם הביט אל היושבים סביב השולחן, וירמוז לבעל-הבית לגשת אליו.

– מי הם השׂמחים על היַיִן?

בעל-הבית הגיד את שמותיהם ומעשׂיהם.

– אם כן אנשים אחים אנחנו! – ענה האדון, וַיגש אל השולחן:

– אדונַי, קבלו נא גם אותי בחברתכם, גם אני שׂונא ישׂראל גמור, אני פוֹרסֶקא, אדון כפר- הלטאה. – וטרם קבּל מענה, קרא לבעל הבית לתת יַיִן המשתמר בקרח, וישב לימין המורה בגדד.

– יחי האדון פוֹרסֶקא! – קראו המסובים.

– זה לא כביר – אמר פוֹרסֶקא – הייתי בעיר הבירה וראיתי את פני הגדולים, את יועץ הסתרים בּרטינא …

– שאר-בשׂרו של המיניסטר?

– כן, הוא ועוד ועוד. וכולם השתוממו, על אשר לא הכּתה עוד האנטישמיות שורש בערי-המדינה. אני אמרתי להם, כי שׂונאי ישׂראל יפרחו כראש על תלמי שׂדה בכל עיר ועיר, אך אין להם התחברות …

– אם כן – קרא גובה-המסים – חברתנו תהי הראשונה!

– לחיי החברה!

– גם אמר לי יועץ הסתרים בּרטינא, כי בקרב הימים יצא חוק חדש, לאסור על עלמות עבריות ללמוד בבית-הספר הגבוה אשר למילדות.

– האח! – קרא גובה-המסים.

– הידד! השמיע בגדד.

אולם עוזר-הרוקח נאלם דומיה.

– הלא אמרתי לכם כי מוציא אני את העלמות מן הכלל! – אמר כמתאונן.

– לא אובה ולא אשמע לך! קרא גובה-המסים – אני לא אוציא את הנשים מן הכלל, עד אשר תמרנה את דתן.

– כן הוא – קרא פוֹרסֶקא – החפץ לשלוח יד בעם הנבזה הזה, דמו בראשו, אם לא ישחית בראשונה את הנשים. אני אביא לכם ראיות מדברי-הימים, ואקווה כי המורה המהולל האדון בגדד לא יכחיש את דברי. הגידו נא לי, מי גנב את התרפים מבית לבן אם לא בנותיו, אשר התיהדו בהינשׂאן ליעקב?

– כן הוא! העיר בגדד.

– ביד מי נפל ססרא כעלותו על ישראל, אם לא ביד יעל, אשר הלמה ומחצה את רקתו ביתד הברזל! מי הכריע לטבת את הוֹלוֹפרנס? האם לא יהודית בת ישראל?

– כן, כן הדבר!

– מי תלה את המן על העץ? הלא אסתר, בת ישראל! ומי הפך את לב המלך קאזימיר לתת זכויות לישראל, למרות חפץ כל האצילים? האם לא אסתר השניה?

– כן, כן! קרא המורה – שׂמח אני מאד, כי בא בחברתנו איש משׂכיל ויודע דברי-הימים כמוך, אבל אני אומר לכם, כי החוק החדש אשר יצא בקרוב יש לו יסוד יותר חזק! דעו לכם אדוני – הרים המורה קולו – דעו לכם, חברי היקרים, כי ההיסטוריה תשיב גמול כל עם ועם אל חיקו. לדברי-הימים נקם ושילם! “גולל אבן אליו תשוב”, אמר אחד מחכמי הבראמינים, ודבריו – אף כי הבראמינים אינם נוצרים, אבל לא יהודים – אמת וצדק, כל האוכל בוסר, אמר אחד מאבות הכנסיה, שיניו תקהינה!

– אבל מורי ורבי! – קרא עוזר-הרוקח – למה לנו ההקדמה הארוכה הזאת? ספר נא לנו, מה הוא הבוסר אשר אכלו בנות ישראל?

– אל תבהל ברוחך, צעיר לימים – ענה המורה – אני חפץ להגיד עוד, כי אם יתמהמה העונש, המידה כנגד מידה, חכּה לו, החוק החדש יהיה לנו לאות נאמן. המילדות העבריות חטאו לפני יותר משנות אלפים, ועתה יעלה עליהן הכורת!

– ומה עשׂו לפנים המילדות העבריות?

– עשׂו אזניכם כאפרכסת, הספּור אשר אני נותן לפניכם נמצא זה לא כבר על מצבה אחת עתיקה בארץ מצרים, משפחת רוטשילד בקשה לשלם מאה אלף פראנק להסתירה!

– פי-פי-פי! – שרקו השומעים.

– אבל לא עלתה בידה, כי בין החוקרים אשר מצאו את המצבה היה אחד משלנו, חברי ואיש בריתי, אשר כרגע שכחתי את שמו …

– אבל מה הוא הספּור?

– הנני ממלא את חפצך, צעיר לימים.

"לפנים – חרות על המצבה – היה בארץ מצרים (היא הארץ המהוללה בפאר-עמודיה, בחרטומיה ובאשפיה ובהשׂכלתה הקדמוניה) מלך תם וישר, מלך חסד כטיטוס בזמנו.

– הלא הוא פרעה - נכנס גובה-המסים לתוך דבריו – אשר הפקיד על ארצו את יוסף היהודי, כפי אשר ספּר לי אחד היהודים.

– זאת לא זאת! – אמר המורה – המלך המפקיד איש עברי על ארצו, המשׂימו לנגיד על כל אוצרותיו – מלך רשע ושוטה הוא …

– אבל היהודי ספּר לי כי יוסף היהודי הציל את מצרים משבע שנות הרעב.

– כן יאמרו היהודים, אשר המעט להם לכחש ולזייף שטרות האצילים, כי מכחשים ומזייפים הם גם את דברי-הימים. זה הוא שקר מוחלט. על מצבה אחרת נמצא כתוב לאמור, כי ראשונה היו שבע שנות שׂובע, ובעצת החרטומים אגר פרעה את תבואות השׂדה לחשׂוך ליום רע; אך יוסף היהודי, אשר הופקד על האוצר, מכר בסתר את כל התבואות וישלחן ברפסודות, דרך ים המלח, לאחיו ולבית אביו לארץ כנען, ואת הכסף שׂם בכליו. הגיעו בעצמכם, אדוני היקרים, היתכן הדבר שיהיה עברי נגיד על אוצרות המלוכה ולא ישלח יד בגניבה? הלא גנבים הם מבטן ומלידה!

– אבל המילדות! – קרא עוזר-הרוקח.

– גם הן תבואנה, אולם לראשונה נשוב אל פרעה. מלך-חסד זה ראה כי היהודים שׂונאים את עבודת השׂדה ומבזים כל מלאכת מחשבת ומשלח-ידים, וכל פרנסתם היא פרנסת העלוקה, למוֹץ את דם עבדיו, ויתן צו לגרש את כל היהודים אל הפלך האחד גושן; שם חשב פרעה, יאכלו איש את בשׂר רעהו או יחלו לעבוד בשׂדה.

אולם העצה הטובה והישרה הזאת לא הועילה להוַת העם הזה, כי שיחדו בכסף את השומרים על הגבול וַיפשטו כארבה על כל ארץ מצרים. אז ציוָה פרעה לבנות את פיתום ואת רעמסס. ולמען הרגילם בעבודה, ציוָה לבלתי תת להם גם קש ותבן, למען יעשׂו את הלבינים, גם שוטרים ונוגשׂים הציב עליהם לענוש קשה את כל פועל-בטל. אולם טרם נבנו השתוֹת – והיהודים הנגועים מאי-נקיון הנחילו לכל ארץ מצרים את המחלה הנוראה, ותדבק בכל עבדי פרעה, וגם בעצמו ובשׂרו …

– אבל שמוֹע שמעתי – אמר עוזר-הרוקח – כי למען הירפא מצרעתו רחץ פרעה בדם עוללי ישׂראל …

– כן הוא. אולם עם קשה-עורף כזה לא יאבה עוד לסלוח למלך החסד את הדבר הקטן הזה! – אלפי שנים עברו, ועוד חמתם חמת נחש! אלפי שנים.

– ואני – אמר גובה-המסים – חושב לפי עניות דעתי, כי היתה לפרעה הצדקה לרחוץ בדם ישׂראל, ואך עם מורד בכל מלכות כישׂראל יוכל להאשימו. הגידו לי כמה נפשות היו במצרים?

– עשׂרה מיליון, שישים רבוא, שישה אלפים, מאה וחמשים! – אמר המורה כרגע.

– טוב מאד. עתה הגידו לי, האם לא בחיי המלך תלויים חיי כל העם?

– בלי ספק! – ענו המסובים.

– על כן הגידו לי; תנו בכף מאזנים אחת כל נפשות עבדי פרעה, ובכף השניה מאת נטפים מעוללי ישׂראל, הלא כחול ימים תכבד הראשונה!

– אמת וצדק, החשבון עולה יפה! – קרא פורסֶקא – ופרעה לא חטא, וכל המאשימו אינו אלא טועה, כי האנוּס אינו בר-עונשין! ובאמת, הגידו לי מה היה לו לעשׂות? היקח את דם עבדיו? המעט שפכו הם את דמם על מזבח ארץ מולדתם? המעט ממבחר בניהם הוציאו להורג לכבוד המלכות על שׂדה-קטל?

ההתלהבות לבשה גם את עוזר-הרוקח.

– ועוד זאת – ענה חלקו – ההשיבו היהודים אף אחד מאלף אלפי אלפים נטפי הדם אשר מצצו מעם הארץ?

– כל דבריכם – אמר המורה – אמת וצדק; אבל העיקר הוא, כי אך היהודים, אשר הם היו סבּת המחלה, היו מחויבים להמציא את התרופה לה!

– שׂפתים ישק המורה! – קראו המסובים.

– אך נרפאה פרעה ממחלתו, קרא לחרטומיו ואשפיו ולכל יועצי המלכות, לשית עצה ולהכרית את הצרעה הממארת מן הארץ.

גובה-המסים הגביה את שכמו למעלה מצוָארו:

– ולמה כל העצות והתחבולות? למה לא נתן צו לגרש את כל היהודים המצורעים?

– הלא אמרתי לכם – אמר המורה – כי פרעה היה מלך חסד וַיעשׂ לפנים משורת הדין. הוא לא חפץ לגרש את כל היהודים, כי אם לרפאות את כולם מן המחלה הנוראה! וגם לרב הכולל מפלך גושן קרא לשבת באספה ולחַוות את דעתו.

– ואת המלך הזה – קרא פורסֶקא – מאשימים היהודים! הוי, עם נוכל משיב רעה תחת טובה!

– מעצמו מובן – ספּר המורה – כי הרב כפר בכּוֹל, וַיאמר כי סבּת המחלה לא אי-הנקיון של היהודים, כי אם האגמים וטיט היוון של הפלך גושן, וגם דבּר דברים הרבה אודות הדחקות אשר בפלך ההוא, כי צר להיהודים המקום והם צפופים שישה על אמה אחת, וגם על העניוּת דבּר; אולם שומע לא היה לו, כי אחד האשפים הוציא מחיקו ספר קטן, וממנו הוכיח על פי הסטאטיסטיקה, כי סבּת הצרעת היא הלכלוך של היהודים, ואחריו החרו החזיקו כל הכוהנים. והדבר ברור כשמש בצהרים, אמרו כולם, כי בעוד אשר נשי ישׂראל רוחצות במקווה המים בכל חודש או פעמים בחודש כמנהגן, הגברים מפחדים תמיד מפני המים ככלבים שוטים, ומלאים כל חלאה …וכל היועצים, והמלך בראשם נוכחו לדעת, כי הרב חפץ עוד הפעם לקנות בכוֹרת הזכויות בעד נזיד עדשים, ויגרשוהו מבית המועצה.

– הידד! קראו המסובים – יחי פרעה! – וישתו כוס לחיי פרעה, כוס שניה לחיי חרטומיו ואשפיו, כוס שלישית לחיי כל יועצי המלך, כוס רביעית לחיי כולם יחד, וגם כוס חמישית לחיי הצרעת הממארת!

אחרי כן הוסיף המורה לספר:

– במקום הזה יש מחיקה גדולה על המצבה. ידידי חוקר הקדמוניות, אשר הזכרתי, חושב למשפט צדק, כי משפחת רוטשילד, אולם גם בעזרת בלייכרֶדֶר ויתר עשירי ישׂראל, שׂכרו אנשים למחוק את כל המצבה, כי נודעה להם מאז. אולם המקרה, או אצבע אלהים, הצילו את יתר הפליטה. ובכל זאת חבל על דאבדין!

אחרי המחיקה הגדולה קוראים אנחנו כדברים האלה: “אז קרא פרעה למילדות העבריות ואמר אליהן: הן מושבעות ועומדות אתן להמלכות, ועל כן שיתנה לבכן לאשר אצווה: בילדכן את העבריות וראיתן על האוֹבנַים, אם בת היא ותשיבוה בשלום אל חיק הורתה, ואם בן - תשליכוהו היאורה!”

הכּוֹל יודעים כי אהבת הקיצור ודברי חידוּדים היו מנהג בני-הקדם מאז, וגם פרעה לא חשב דברים כמשמעם, להטביע במים את ילדי העברים, כאשר יאמרו היהודים; כי אם למען הרגיל גם את הגברים לרחוץ, ציוָה על המילדות לשפוך עליהם מים או לטבול אותם בהיוָלדם, כאשר יעשו בני-קדר לילדיהם. ועל זה יש לי אותות ומופתים נאמנים.

ראשונה: אי זה מלך שוטה יאבּד מארצו את העובדים בפרך, את בוני פיתום ואת משלמי המסים?

שנית: היהודים מודים בעצמם, כי ירא היה פרעה פן יעלו היהודים מן הארץ, ואיככה יצווה להכריתם?

ושלישית: היתכן הדבר, שאם יהיה בחפץ פרעה להטביע את כל היהודים, יבחר לעושׂי דברו את היהודים בעצמם?

שלוש הראיות האלה הן עמודי ברזל, אשר לא יתרופפו מכל השקרים והכזבים, אשר יחפיאו הנוכלים בני ישׂראל על פרעה מלך החסד. וכה היו דבריו אל המילדות:

שׂכרכן אתי הרבה מאד. מראש אני מצווה לבנות לכן בתים, ואם תעשׂו את מעשׁיכן באמונה, אעניקכן עושר רב ממכס היהודים.

– מלך חסד כזה לא היה עוד מעולם! – אמר פוֹרסֶקא.

– לא יהיה עוד! – אמר גובה-המסים.

– נשתה עוד פעם לחייו! – קרא המורה.

עתה שתו ארבע כוסות, וכולן לחיי פרעה.

– ומה תדמו, אדוני היקרים – הוסיף המורה לספר – העשׂו המילדות כדברי פרעה?

– בלי ספק – אמר פוֹרסֶקא – ומדוע לא? מה מהן יהלוֹך אם תרחצנה את הילדים בעד הבתים והון רב ממכס היהודים?

– שגית, אדוני, מאד מאד! אי-הנקיון הוא מנהג ישׂראל, וכל מנהג תורה. על-פי דין התלמוד מחויב כל איש מישׂראל לקדש את השם על כל מנהג קל שבקלים, והמנהג הזה הוא יסוד כל תורתם!

– ואז כבר היה התלמוד? – שאל עוזר-הרוקח.

– לא כולו אך מקצתו, שנים או שלושה חלקים, וביניהם הלכות המוסר והלכות קידוש השם.

– פי-פי-פי!

– והכּוֹל כתוב על המצבה?

– לא אדוני, כל זה מפורש על מצבה אחרת; אבל על הנמצאה מחדש כתוב לאמור:

"היהודים אשר היו מאז עם בתוך עם, ולקהלם שלטון גדול משלטון פרעה, הפרו את עצתו, רב הכולל מפלך גושן שלח לקרוא למילדות וַיאסוף את כל הקהל אל בית-הכנסת הגדול.

הרב עלה על מעלות הבימה ויתקע בשופר גדול ויקרא “חרם” על המילדות אם תשמענה בקול פרעה.

– אבל – אדוננו הרב – התחננו המילדות מעזרת-הנשים, הלא יקח לו פרעה את הבתים בחזרה.

אולם הרב המציא עצה ותחבולה:

– את הבתים למכור בעצם היום לעבדי פרעה, ואת הכסף להלווֹת לעבדיו האחרים בנשך ותרבית.

המילדות שמעו בקול הרב, ועצת פרעה נשארה מעל …"

הדלת נפתחה מן החוץ, הסרסור התגנב בלאט ויעמוד תחת כיסא פֹורסֶקא. אולם המסובים, אשר התלהבו מן היין ומן הספּוּר, לא ידעו בבואו ולא שמעו את קול פעמיו.

המורה מוסיף ומספר:

– המצבה אומרת, כי המלחמה אשר פרצה אז בין פרעה וממשלה אחרת (מחוק במקום שם הממשלה) עמדה לפרעה לשׂטן, לבלי קחת את נקמתו מהרב הנוכל והמילדות העבריות. אולם לפני מותו ציוָה לבניו אחריו להינקם מהם בדם ואש …

– ואנחנו ניקום את נקמתו! – קרא גובה-המסים.

– ואנחנו יורשי פרעה! – קרא פוֹרסֶקא.

– אם יורש אתה את מלך-המלכים הזה – קרא הסרסור מאחוריו – שלם לי את חובי!