משל ודמיון ספר ראשון – כתוב עברית על־ידי המחבר
מאתיצחק ליבוש פרץ
חֲזוֹן-אֵם
מאתיצחק ליבוש פרץ
…וכאשר יָנק הילד לָשׂוֹבַע, ויפרחו לחייו כשושני השדה ואשמורות עיניו נסגרו.
ותתבונן האם בבנה בנחת אין-סוף, ותשקהו בלאט, בלאט, ותשכיבהו על ערשו, ותשב על יד הערש.
לאט, לאט נרדמה גם היא.
ופתאום חרדה מתנומתה, ותפקח את עיניה, ותרא, והנה מלאך אלהים עומד למראשותי הילד.
ותבך האם בלבבה לאמור: הנה זה בא לקחת את בני.
והגה לא יצא מפיה, כי נאלמה מפחד פתאום.
אך המלאך לא ידע את מחשבת האם, וישא את קולו כקול העוגב ויען:
– לא לקחת את בנך מידך באתי.
ויאמר:
– יפה ממני מלאך השֵנה-הנצחת וכנפיו ארוכות ומזהירות פי שבעה מכנָפָי.
ותבך האשה בלבבה שנית לאמור:
– הנה יתום יהיה בני, יתום נעזב מאמו, כי אלוהים חיים ראיתי, ומות אמות…
וידע המלאך שנית את לב האשה, וינחמנה, ויאמר:
– גם אַת לא תמותי; מלאך בשוֹרה אנכי ועל בנך צֻוֵיתי.
ותתבונן האשה בפני בנה. והנה קָרַן אור פניו מנגוהות כנפי המלאך
ומאור עיניו הטהורות.
והמלאך מבשר ואומר:
– בנך זה יגדל והיה לנביא!
ולא הבינה האשה, ותתאושש, ותכרע לפני המלאך, ותשתחוה, ותאמר:
– סלח נא בגודל חסדך לאשה פתיה כמוני, כי טרם תדע מה
משפט הנביא…
והמלאך עונה:
– אין משפט לנביא! כי דורש משפט הוא!
– חידות לי דבריך, – אמרה האישה בעצבון.
ותשתחוה שנית ותשאל:
– הגידה נא לאמתך הפתיה: מה מלאכת הנביא? הֲבוֹנֶה הוא טירות והיכלים או מבצרים בשמים? הֲבֶהָרִים יחצוב, אם מסלות-ברזל יָסול, או אולי רַפֵּא ירַפא.
ודמעה התגלגלה מעפעף המלאך בענותו:
– סותר הנביא ובונה… סותר הוא על פני האדמה ובונה עליות השמים… סולל מסלות הוא, אך בברזל תבחל נפשו, ומסלותיו לא תחבקנה חיק אדמה; הוא יסל מסלות ברוח לבעלי כנפי רוח… גם חוצב הנביא, כאשר דברת, אך לא בהרים יחצוב, וגרזן ביד לא יקח; הוא בלבבות יחצוב, ויחצוב שלהבת, – שלהבתיה… גם ימחץ הנביא, ימחץ לבבות ונפשות, אך גם רפא ירפא… לנפשות חולות, לשבורי לב…
ותבך האשה במר שיחה ותאמר:
– אֵם אומללה אנכי! על בני ועל גורלו תדבר, ולבבי טח משמוע!
ותשתחוה פעמים, ותוסף ותשאל:
– ומה תהי משכורת בני? אולי אבין את זאת!
– אבנים! – ענה המלאך.
וברק שמחה נראה בעיני האם:
– גדול יהיה בני! לא אל כסף וזהב ישתכר, כמשפט הרופאים
והבונים, כי אם אבנים: אבני חפץ, אבנים יקרות…
והמלאך עונה בדאגה:
– לא אבנים טובות ולא אבנים יקרות, כי אם אבני-חיץ, אבני שדה.
– מתלהלה אתה באמתך, מלאך! חנני נא והגד לי פשר הדבר.
– סקול יסָקל הנביא, כי נביא הוא!
ותצעק האשה צעקה גדולה ומרה ותתעלף.
וכשוב רוחה אליה, והמלאך כבר נעלם, ואולם עוד קרן עור פני הילד.
הֻלֶּדֶת מֹשֶׁה
מאתיצחק ליבוש פרץ
רוח צח שפיים מנשב דרך המדבר ומצנן את החול, הבוער באש. ומשתעשע, ומצחק הרוח, בשורה טובה ישמיע: עוד מעט ויהי המדבר לשרון ולכרמל. כי יחיה, ינוב ויפריח בשפעת חיים וברכה.
מן המדבר בא אל היער. העצים חרדו לקראתו בגיל וילבשו ירקרק נעם, במצהלות חדוה יתרגשו עלים, מרב ענג יהמה הגזע. כי בשורה טובה בפי הרוח: עוד מעט ויחדל הכורת, וסר הגרזן, ועצים רעננים ישליו, וינובו בשיבה…
ומן היער בא אל שדה וכרם, ולקראת בֹאו התעדנו, וינובו כל פרי עץ ותבואת שדה; השושנה התפתחה באֹדם הכדכוד ותעדה ככלה כליה, ותפלג רסיסי טל כספירים. והחבצלת התעוררה מתרדמתה, ותיף שבעתים בִלבֶן בדולח ושלג… ונגהות בקר צח התבוללו בקטורת הסמים, וריח ניחוח – בשלל צבע רקמת הטבע!
והשמים לבשו מלכות – שפריר ותכלת… המית כנפי שרפים נשמעה ברוח, ועל כנפי הזמרה התנשאה נפש כל צפור כנף… והד שירה חדשה, יורדת משמים ארצה, חודר אל קרב ולב בני האדם…
אך יאור מצרים ילבש קדרות ומפחד פתאֹם יגרוש טיט ורפש, והצפרדע תשרוק בזעם…
ותחת פרעה חרד הכסא ועל ראשו רעד הכתר. אז נבהלו חכמיו ונבוניו, ומארבע כנפות ממשלתו באו צירים. לא אנשי בשורה המה: קרסו, כרעו האלילים, פרצים בנֹא אמון, היכל השמש חושב לנפול, וחרדה בכל מצרים.
אז יכבד לב פרעה ויקם מכסאו. ויתן צו: כל הבן הילוד היאורה תשליכֻהו!
אַרְבַּע אֲבָנִים טוֹבוֹת
מאתיצחק ליבוש פרץ
ויהי היום, וכרוז נשמע במרומים:
– נעשה משורר עברי!
וישמחו המלאכים מאד, והמלאך הממונה לאותו דבר עף בטיסה אחת אל אוצר הנשמות, ויבחר מאחת מהנה, וישק לה, ויאמר:
– בשורה בפי! על פי מצות הבורא עליך לרדת למטה ולהיות למשורר עברי על הארץ!
והנשמה נכונה למלאות אחרי צו, ורק איננה יודעת: השירה מאין תמצא?
– השירה היא אור וחיים, ושם, אומרים, מאירה השמש אך ביום, ובלילה מתנוצצים אך כוכבים קטנים… וגם ביום וגם בלילה יש אשר עננים עולים ומשתרעים בין השמים והארץ ומסתירים את האור… עוד אומרים, שהשנה נחלקת שם לעתות, שיש שם סתו וחורף, ובעתות הללו הכל בלה ומת…
– אל תיראי, – ינחם המלאך את הנשמה הנוגה – אַת תלכי אחרי, ואני אנהגך ואביאך אל אוצר היגונים ותבחרי לך שם “יגון” כחפצך, והיה לך למקור השירה.
והנשמה, שלא הבינה את שפת החיים על הארץ אשר בפי המלאך, הלכה אחריו.
ויבוא המלאך והנשמה אל אוצר היגונים; ותרא הנשמה והנה הוא מלא על כל גדותיו אבנים טובות, אבני חן. ותתפלא הנשמה מאד, ותשאל:
– האלה הם היגונים?
– כן – ענה המלאך – היגון והצער למטה, אבנים טובות הן למעלה, ואַת נשמה זכה, התבונני באבנים הטובות ובחרי לך אחת מהנה ואַמצי אותה אל לבך, והיתה לך למקור אור וחום – למעין השירה לכל ימי חייך בעולם התחתון שם!
ותען הנשמה ותאמר:
– בכל האבנים אך שלש גדולות וטובות אני רואה. אך איך אבחר מהן וטרם ידעתי את משפט האבנים, אשר לקחו את לבבי.
ותור באצבע על שלש אבנים, והמלאך באר לה את משפטן.
ועל הראשונה אמר:
– יגון קודר מאד, צער נחלשים וחלשים… שלחן מלא דשן, גם הכלבים המגרמים תחת השלחן עושים פימה עלי כסל. אך לנחשלים אין מקום, לא על השלחן ולא תחת השלחן, והם פורשים ובוכים, פורשים ובוכים מאד… וכי יגבר צערם, והתקצפו, ויאמרו להפוך את הקערה על פיה – “גם לי גם לך לא יהיה!” – צער גדול!
ועל השניה אמר:
– יגון נורא! צער דור הולך בין המצרים: הלוחות הישנים נפלו ארצה ונשברו, ולוחות חדשים טרם נפסלו… כבר עלה הפטיש על האלים הישנים ויפוצצם, והחוטב אלים חדשים לא נראה עוד… והדור הולך ונהלך כצל, ואינו יודע מאין בא, מה עשה ולאן הוא הולך. דור יתום הוא… אינו יודע את אביו… אינו יודע את הדבר, שהוא צלו ויוצרו… והוא פורש ובוכה, פורש ובוכה… צער נורא!
ועל השלישית אמר:
– צער ישן נושן… צער עמוק… צער העולם ונופך משלו…
והנשמה אומרת:
– מלאך טוב ומטיב: לא שפת השמים, כי אם שפת האדמה על לשונך, ואני טרם הייתי שם… אינני יכולה לבחור, לפי שאינני מבינה לטעם מליך… אבל שלש האבנים הטובות יפות הן, מזהירות הן… הבה אקח את שלשתן…
– גם זאת תוכלי – ענה המלאך – ואולם אז קבל תקבלי גם אבן רביעית, בלי דעתך וחפצך…
– והרביעית מה היא?
– אבן קטנה, אך לפעמים כבדה מנשוא… יגון המתבודד מחוץ לכל המחנות, צער הבלתי מובן…
– לו בקולי תשמעי, – הוסיף המלאך – ולקחת אך אבן אחת!
אך הנשמה לא שמעה בקול המלאך, ותקח ארבע אבנים טובות, ותרד להיות לנשמת משורר עברי.
בֵּין הַמְּצָרִים
מאתיצחק ליבוש פרץ
על הגבול, שבין היש והאפס. נפגשו הקיץ ההולך והחורף הבא.
– מה רעים פניך? – התעורר החורף לחומלה על מתנגדו, העומד לפניו בברכים כושלות, עינים נדעכות ועור נקמט כקלף
– גם פניך – ענה הקיץ באנחה – לא יהיו לך, כשובך הנה על עקבך!
– לכל קץ ותכלה – מתפלסף החורף.
– גלגל חוזר בעולם – מעיר הקיץ.
– אבל – התעורר החורף אחרי רגעי דממה ומנוד ראש – אבל מה נשמע שם?
– לא איש בשורה אנכי – ענה הקיץ – בשורות לא טובות בפי.
– העצים? – שואל החורף.
– גם הם! בכור שטן יודע את אשר עם לבבם! יומם ולילה ינועו, יתלחשו, ימתיקו סוד. רעד העלים, קלי הדעת, לא ימצא חן בעיני! אבל גם הענפים והפֹארות אתם בקשר, גם הם ישיחו, ינועו…
– שחפת! – קלל החורף בזעם אפו.
והעלים הֻכּוּ בירקון ושדפון, יבש לשדם, אבלו, ומנשמת אף רוח היום סוערו כמוץ מֵעַל הענפים היבשים, ויפלו, ויכסו כדומן את עין הארץ…
– והנחלים, והנהרות וכל אגם מים? – העמיק החורף שאלה.
– גם הם, גם הם – ענה הקיץ באי-רצון – גם הם צר להם המקום, יפרו חוק, יעברו גבול וישקו את ככר החול. גל אל גל קורא: חזק! משבר עונה לרעהו: שפוך חמתך!
– צר להם המקום – מבאֵר הקיץ את דבריו – צר להם המקום בעמק! תן להם מרומי שמים, מרחבי-יה! והמים יקמטו מצח מעוצר זעם, יאריכו מענית בזדון, ירומו, יתנשאו ויזרקו קצף לעיני השמש!
– באזיקים! – נתן החורף צו לעושי דברו הנעלמים.
ועור דק מחוספס נקרם על פני המים, ומרגע לרגע הוא הולך ומתעבה, ומתקשה. המית המים שככה; שאונם, זדונם וקצפם – נעלמו.
– והזקנה, הבלה והחונפת תחת יושביה? – שאל עוד החורף בנחרת עברה.
– עוד נשמה באפה – ענה הקיץ – עוד תתיפה בשארית כליה, עוד שרידי צפרים ישירו לה שיר.
– “תכריכים”! – קרא החורף.
מעמקי תהום התנשא עב-ענן; וירום, ויתפשט, ויכס את עין השמים. המאורות כבו ופתותי שלג נופלות ארצה, ואורגות בד לבן. ותכריכי האדמה נרקמו, ותתכס שארית כל נץ ופרח, וידום פליט הצפור, ויפול ארצה. וימת, ויקבר בשלג…
– והם? – הוסיף וישאל החורף.
צחוק קל עבר על פני הקיץ הזקן, ויעקם את שפתיו הנחרות:
– הם – אין דבר! הם ישנים או מצחקים בקוביא.
מִסִּפּוּרֵי הַלְּבָנָה
מאתיצחק ליבוש פרץ
אחרי חצות ליל – מספרת הלבנה – הסיבותי את עיני הלאות מהעיר העליזה, המברקת בזהב ואבני שש, ובחלונות נוטפים אור קפאון, אל אחת מבנותיה העניות, הטובעות ביון חמר.
מפתח אחד הבתים הכפופים יצא עלם יחף, לבוש בגדים מטולאים, ומבית שני רעוע וחושב לנפול, יצא עלם בן-גילו. הנערים קרבו איש אל רעהו בלאט, ולא יכלתי עוד להבדיל ביניהם, ולהכיר, מי מהם יצא מן הבית הראשון ומי מן הבית השני. שניהם דלים ורזים, עיני שניהם בוערות כגחלי רתמים בצללי הליל, ושניהם רועדים מקור, ואולי גם מרעב. ושומעת אני את שיחתם בלחש:
– ההנך נכון?
– ואתה?
– כן!
– גם אני!
– הכבר אכלת?
– לא; אבי לא שב עוד ממלאכתו, ואתה?
– אבי חולה היום ואמי בוכיה…
– נלך?
– נרוּץ – ונתחמם!
– יהי כן!
וישאו את רגליהם היחפות, וירוצו העירה.
מדדה אני אחריהם, כי התאויתי לדעת, לאן מגמת פניהם.
הילדים באו אל טבור העיר, לרחוב בנוי לתלפיות.
– זה הוא בית דודי! – אמר האחד בגאון, ויור באצבע רזה על אחד ההיכלים.
– וזה בית דודי! – הורה השני באצבע על היכל אחר ברום לב.
– אבל דודי הביא סוסה מעֲרָב לרכוב עליה.
– ולדודי עגלת צב רתומה לסוסים אבירים, דוהרים!
– לדודי גם נחלת שדה וכרם! –
– ולדודי שני כפרים!
– הנך שוטה! לדודי כלי בית מכסף וזהב טהור!
– כסיל אתה! כלי בית דודי מכתם אופיר!
– אבל אתה לא ראית את אשת דודי, ריח שמניה הטובים נשמע למרחקים!
– ולאשת דודי אבני שהם מסולאות בפז.
– דודי מצחק כל היום בקוביא!
– ובבית דודי בכל ערב וערב משתה שמנים!
כה התחרו הנערים וכל אחד מרים ומרים את קולו להשביח קול רעהו. דמיתי כי עוד מעט יקראו למהלומות, אך פתאום רפתה שפת האחד.
– קר לי מאד – התאונן.
– ואני – אמר השני, וגם קולו נחלש – רעב מאד.
אחרי רגעי דממה אמר האחד אל משנהו:
– ואולי תלך אל דודך ותבקש ממנו…
– לא אוכל – נפל השני לתוך דבריו – כי עוד אתמול צוה על השוער, לבל יתנני לבוא הביתה. ודודך?
– גם דודי צוה עלי כזאת.
ושני הילדים שבו על עקבם בדממה.
– מחר – אמר אחד מהם – נלך עוד פעם העירה.
– טוב מאד.
– אני אתן לך אות בקראי כתרנגול.
– ואני – בקול החתול.
צללי אור
מאתיצחק ליבוש פרץ
##א: קין והבל (נוסחא אחריתא)
שיר המעלות משאול תחתית צרה עד מרומי אין-סוף; שיר המסילה, העולה בית-אל, מגוש עפר עד בעל כנפיים – הרוח. שיר קין והבל, המתים בלא עתם, טרם מלאה פקודתם על הארץ, והשבים לתחיה בכל דור ודור, למות בלא עתם, מבלי מלאות תפקידם על הארץ… שיר המעלות – שיר שקר ודם…
עודם ערומים, אך אֵזור-עור במתניהם, וקין דורש את האלהים, והבל – ממלא פיו צחוק.
וקין נע ונד כל הימים לבקש את האלהים, אשר בקרבו, והבל הולך אחריו וצוחק. כי הכל הבל!
ויהי היום, וירא קין אבן גדולה באבני השדה, וכרע וישתחו לפניה, כי נפל עליו פחד האבן, ויאמר: אכן היא האלהים!
אז רָוח לקין פתאום, כי מצא את שאהבה נפשו ואת תאנתה… ותנח עליו רוח האלהים, ויפן אל הבל אחיו, ויאמר: בא קץ לעצבי ולרגזי, ולכליון נפשי כל הימים, כי ברית כרתי עם האלהים…
ויוסף: ואתה, הבל, שמעני – כה אמר האלהים…
ולא נתָנו הבל לכלות דבריו בשם האלהים, ויפער בצחוק פיו; ויגש אל האבן הגדולה, וישם את רגלו עליה, ויאמר: ראה, הנני דש את האלהים בעקבי! וגם ירֹק ירק בפני האבן, ויאמר: ראה, בוז אבוז לאלהיך! אין אלהים!
ונהפך לב קין בקרבו, ויקם על הבל אחיו, ויהרגהו…
וזאב טורף יצא מן היער, ויטרוף את קין, בכרעו על נבלת הבל…
ויוָלדו קין והבל שנית…
וקין עודנו דורש ומבקש את האלהים, אשר בקרבו.
ויהי היום, ויתע קין ביער, וירא, והנה עץ רענן מתנשא על כל עצי היער… ובין ענפיו להקת צפרים אומרת שירה. ויכרע קין לפני העץ, והבל עומד מאחוריו וצוחק:
– אתה משתחוה לאַלון ואת פריו יכרסם חֳזיר!
וישפוך קין את דם הבל בשם האלון-האלהים, וגם הוא מת בלא עתו…
ויולדו שוב…
וחבלי לידה באו לקין – חבלי לידת האלהים…
וילך קין אל היער, ויכרות אלון קדוש, ויקח מעצד וכלים משלים שונים, ותנח עליו הרוח, ויחטוב לו אלהים מן העץ, בצלמו; בצלם קין חטָבו; ויפתח לו עינים גדולות לחללו של עולם, ואזנים קשובות לרנה ולתפילה, ואף למען יריח – קטורת… וידים לו עשה גדולות ואמיצות, ויתן גרזן בימינו וחרב בשמאלו, לשפוט ולענוש את העולם…
למען מצוא חן בעיני אלהים-שופטים, לקח אבנים קדושות מאבני השדה: אבנים, אשר לו דרכה עליהן רגל איש ולא הונף עליהן ברזל, ויבן מזבח לאלהים…
ואת הנותר מן האלון לקח, ויערוך מערכה על המזבח, ויבחר רחל תמימה מן העדר, ויעקדה על המערכה, ויצת אש תחתיה…
ותעל העולה בעתר העשן…
ותפעם רוח קין, וישמע את קול אלהים מדבר, ויפן ברחמים גדולים אל הבל אחיו, ויאמר: כה אמר האלהים… והבל פער פיו בצחוק, ויאמר: ראה, הנה העשן עולה מעל לראש אלהיך, ואתה – אך למעשה ידך תשתחוה!
וישפוך קין את דם הבל אחיו בשם האלהים, ויז מדם הבל על המזבח…
וקין נפל שדוד מידי נע ונד כמוהו…
אך ברגע מותו נשא עיניו בעקבות העשן – למרום…
ודור הולך, ודור בא…
וקין דורש ומבקש אלהים, והבל ממית את אלהיו בהבל פיו, וקין הורג את הבל, וגם הוא מת בלא עתו…
וקין הורג את הבל גם בשם היושב בשמים, כי אמר הבל: אך את הגבול לעיניך אתה רואה בדמות רקיע – אין שמים ואין אלהים!…
ודור הולך, ודור בא, ועולמים ינקופו, טרם ישמע קין את דבר אלהים: לא תרצח! וטרם יחכם הבל ויאמר: לא זה הוא האלהים.
ב: אורות וצבעים.
והאור הוא הדעת.
אך היום קצר מן הדעת, והאור איננו ממלא את חללו של עולם, ואל תוך הדברים לא יחדור אולי לעולמים…
וכבה השמש, ויתנוצצו הכוכבים.
ובני האדם מתאוננים.
– הגביהוני אליהם או הורידום אלי ואמושם – מתחנן העִוֵּר.
– הכוכבים הם פרחים בלי ריח – אומר בעל-החוטם.
ובעל הבית עוזב את הכוכבים בבוז, ומדליק נר בפרוטה, וקורא – בספר חשבונותיו…
ובנו בכורו המרקד בוז יבוז להם, כי לא יצלחו גם לאותות מחול בחג מסכות, ואחיו הצעיר ממנו, בעל עצבים הוללים וקיבה חולנית מיום הולדו, שורק בבוז גם הוא: יש גם זבובים מתנוצצים…
אך מנהיגי האורחות במדבר חול ורבי-החובלים בלב ים מתיעצים עם הכוכבים בלילות…
ויש גם אבנים טובות, אבני יקר, בולעות-נגהות, יונקות-אור… אך לא כבלען כך פלטן… לא ישיבו את הכל, ועוד שבור ישברו את הקרנים; והיה האור לצבעים – לנחת רוח לנשים, לעבדים ולקטנים…
וצבעים גם לפרחים…
כי רותה הארץ מדם קין והבל ותַּצמח פרחים למיניהם. והפרחים יונקים טל ואור ממעל, ודם מן הארץ מתחת, והיה האור לצבע…
ורוח קין מכה כל פרח ופרח, ואומר לו: עלה וגדל! ורוח הבל מנשב: נְבלו והקְרבו; והפרחים נוצצים ונובלים…
ובני האדם באים ומלקטים, ומתוכחים, זה אומר: שקר החן! וזה אומר: אמת היופי… והפרחים אינם לא אמת ולא שקר, כי אם נוצצים ונובלים, פרחי קין והבל!
ואמנם יפים הם הפרחים הרכים, אשר יתפתחו לאור בקר ביום המחרת…
ג: הוללות.
ומרת הוללות כרתה אלונים ביער, ותעש מהם מוטות לכל עברי התבה, היא תיבת נח השכור, ותקם בעוד לילה, ותפתח את אֻרותה, ותוצא את סוסיה, ותאסרם אל התבה, צמדֵי סוסים למוט…
והסוסים רצים לפניהם, כי כסותי-עינים להם, כסותי עור, לבל יביטו יטו ימין ושמאל… וכל דרך סוס ישרה בעיניו, כישר המוט… והם רצים. ויש סוסים דוהרים, ויש מושכים כמו בעול: יש ויפן הסוס אל רעהו ויגרד את צוארו, וילחש באזניו דבר מתוק מדבש – אז תשָמע שריקת השוט, ונטו החבלים כמיתרי הכנור… והסוסים יפנו לכל עבר, כך לכל צמד סוסים דרך אחת – דרך ישרה, דרך המוט…
– ולאן תרוצו, סוסים?
– קדימה, קדימה! שם גבול השמים, שם מחוז חפצנו…
וחפץ הסוסים הוא חפץ השוט, והשוט ביד הוללות… והתבה – תבת נח דוהרת וחושבת להשָבר… והתבה דולגת ומקפצת, והוללות צוחקת וצוחקת…
וגם שכין ביד ההוללות… וכי ייעף סוס וייגע, ותושיט יד, ותכרות את חבליו; ויפול הסוס, ותעבור עליו התבה, ותעזוב פגר מובס מתבוסס בדם… אך הסוסים עיניהם בראשם, ומעופם קדימה! קדימה!
– ולאן את דופקת, הוללות?
– למזרח שמש! למזרח שמש! שם תעלה, שם תראה בשערותיה הפרועות והבוערות בגלי דם…
– ולמה לך, הוללות, השמש הרכה ושערותיה הפרועות?
– אינני יודעת, אינני יודעת…
ותבת נח דוהרת, דולגת ומקפצת על פגרים מתבוססים בדם.
ד: פרומותיאוס?
הוי נקמת אלים אכזריה!
הוי לב אלהים אכזרים, לב ברזל, לב נחשת!
בכבלי ברזל אסרני ערום ועריה אל הסלע הקר!
וממרומי האויר הכבד והלח יורד נשר, בעל כנפים גדולות ושחורות, וברק אכשרי קר בעיני הנשר!
והסלע ימוץ את חום בשרי, והנשר ירד ויאכל את כבֵדי… לאטו ימוץ הסלע, לאטו יטרוף ויאכל הנשר; נתח, נתח יאכל…
ולעולמים כה אסבול, לעולמי עד…
כי שוב ישוב החום אל בשרי, וכחי יתחדש תמיד, למען יינק הסלע, למעו יטרוף הנשר!…
הוי – רוצח!
את הנצח לא שלל ממני, את האל-מות לא לקח! לעולמים יפעם הלב, ימוץ הסלע, יטרוף הנשר…
זה חפצו, זאת היא נקמתו!
נקמת צאוס!
ועל מה?
על כי גנבתי את האור! על כי שמתי בכפי שביב אור קטן בשביל בני האדם! וחפצו – חושך על פני תהום! תאות צאוס – עינים נשואות ממאפליה, עינים כלות ומיחלות לאור, עינים מתקנאות בעטופי-אור, במרומי האָלימפוס…
וכי תקוץ נפשו בחברת אלים אדירים עטויי האור, יתגנב וירד בלאט לתוך הערפל לחטוף משם נתח טוב ושמן, פנינה מן הים!…
ואני נתתי להם אור! שביב אור קטן, ויפקחו עיניהם, ויראו את האלימפוס בצללי אורות, ואת צאוס בעור הפרה!
אך למה יתמהמה הנשר?
סוב יסוב במרומים ואינו יורד…
הלהפיל את חתיתו עלי לראשונה? למען יגדל פחד העונש מן העונש?
ואזני שומעות את משק הכנפים השחורות, את שריקת האויר סביב סביב להן… והוא מרחף, מרחף…
אך שקר, שקר הדבר!
על דבר שביב אש לא יכעס צאוס! הלא עוטה הוא אור כשלמה! והוא ברקים רָב לכל יום הולדת גם הצעירות בבנות האלים!…
האין זאת, צאוס?
והביטה נא ממרומים וראה! אש נתתי להם ולא אור! הם לקחו את האש לא למאור… עגלים יצליו, ראה – עגלים להם ולך, צאוס! לריח ניחוח לאפך, צאוס!
הוי אלים נבערים ובני אדם שוטים!
הלמענכם אסבול עולמים?
הלמענכם אתהפך בצירַי? הלא אלהים אנכי! הלא עוד כחי במתני. צחוק עשה לי צאוס – כבלי ברזל לאלהים.
והתהפך אל צדו.
מה זאת, האם לא חלום חלמתי?
איה הנשר? במרומים קפא עם הענן! איה החבלים? ישנתי ותתפש עלי השממית! והסלע? נתר רך ולא סלע, בצפרני אחתוך בו כמו בבשר העגל…
ולמי היה האש? מאת מי גנבתי? מי הוא צאוס?
חלום רע חלמתי, מי הגיד לי, כי אני פרומותיאוס!
חא-חא-חא! בדות יוָנים רמאים!
המחשבה והכנור
מאתיצחק ליבוש פרץ
(אגדה ערבית)
א: המחשבה
בימים ההם הייתי גלמוד במדבר.
לא שנאתי את בני האדם ולא קצתי בחיי. אך אויתי לדעת את המדבר ולהשתתף בצערו.
כבא אורחת כנענים או עולי־רגל, נסוגותי אחור; גם ספרים לא היו אתי. עם צפור תועה התרועעתי, עם מלוח נובל שוחחתי ואקרא בספר השמים.
לאזנים, החרשות משאון החיים ודכים, דמית מות במדבר; ואך לאט־לאט הרגלתי לשמוע הגיגו. עתה אבין לרעו, עתה אשמע את אנחותיו המלאות והעמוקות ולבי עלי דוי.
ואז, בהשתפך עלי נפש המדבר, נקרה הדבר.
על מי חרה אז אף ההשגחה? על מי נתכה חמת שדי?
מי יודע?
מתחת הכסא רב הרעם ויקרע סגור שמים, ויעט ארצה.
לאָן פניו מועדות?
הירטש את הערער, אשר במדבר, או את התאנה, חנטה פגיה לרעב?
היפול שדוד העץ, הפורש את צלו על היגע? היפגע בערש ילד כצאת הוריו לעבודת השדה? או יסכור פי נשבע לשקר?
כל זה נחרת במכתב אלהים בספר, אשר אך מחמד נביאו קורא בו.
אך אז, בהקרע סגור השמים, נפלה טיפה אחת קטנה מהאור הגנוז – וַתִּוָלֵד לי בת!
יפה היתה בתי כשחר ואיומה כחרב הנביא. גאות אלים על מצחה הבהיר, ועמק עד קץ הימין בעיניה המזהירות – אך בלבבה הסוער קננה יונה תמה – האהבה לכל בני חלוף.
ויהי לבה הכנור לכל ציץ נובל, לצפור תועה, לכוכב נדח ונופל ממרומים, ולכל היקום – הנענה מתגרת יד ההכרח.
אולם – כאשר מלאו ימיה – בקשה לעזוב את המדבר.
– אלכה להטיף אל בני־האדם!
עוד נפשי עורגת אל דממת השממה, עוד שיח ושיג לי עם המלוח הנובל; מעי יהמיו על הצפור, אשר תתעה בלעדי במדבר, תחלש ותפול ארצה, ותקבר בחול; ואת ספר השמים לא קראתי עד תמו…
אך היא אומרת, כי גם האדם לא עץ השדה, כי אם מלוח שוקק במדבר…
גם נפש האדם היא צפור רכה, גלמודה ותועה בישימון, וכאשר תחלש – תתעלף, ותקבר בחול החיים העמלים…
ובכוכבי אור על שפריר מלכותו כתובה אך חכמת אלהים, אבל מוּסרו חרות על לוח לב האדם…
ונצא את המדבר.
היום רפה לערוב.
עוד טרם באה השמש, תעלה נכחה בשובה ונחת – כאשר דמיתי אני – לבנה גדולה וחורת פנים.
– התשמע את אנחתה? – שאלה בתי, ותור באצבע הבדולח על עין הכסף.
והטיתי אֹזן, ואשמע גם אני את אנחת הלבנה…
– עניה אני, דלה וקטנה…
אז זכרתי ואמרתי לה, כי לפי הגדרת העברים, עתיד אללאה למלאות את חסרון הלבנה, ויהי אורה כאור החמה.
– ואור החמה? – שאלה.
– יגדל שבעתים! – עניתי.
– אז – נאנחה בלאט – ירב האור, אך המעֻות לא יתוקן!
הולכים אנחנו וקרבים אל עיר עליזה.
כרפות היום לערוב, נפלו צלליה על ירכתי השמים ויתבוללו בקרני השמש, היורדת הימה.
וצלמי מגדלים, מצודות ובתי־סהר; מקדשי הנביא, ארמנות עשירים, רועדים באויר אדמדם כהה, ונטיו בסבך הצללים שעל ספר אלהים.
– עוד נפקד מקום בתי חומר, אהלי עוני – נאנחה ותחש פעמיה.
אז התבוננתי אל בתי ונבהלתי למראה עיני.
שדיה נכונו ושערה צמח; לבן בשרה משלג, לחייה אָדמו מפנינים; על כל גוה הרך והענוג חופפת הדרת עלומים והיא ערום ועריה.
ואין עלה במדבר לעשות לה אזור: האשזור לה כסות־ינים מקרני הירח?
יראנה ההמון – ויתהולל; הפקידים – ותוּבא אל היכל הכליף…
שם תסגר ואני אשוב ערירי אל המדבר…
ועיני תמקנה בחוריהן מיחל לה טרם ישבענה הכליף ויתננה לרביו, טרם תפול מגרם־המעלה אל שפל־המדרגה… כי אך אז יתן לה מחמד הרחמן כנפים לשוב בדמות צפור תועה אלי, אל המדבר!
אך פתאם הבריקו אלי עיניה ולנגה נגדן נפזרו כל דאגותי.
– גם כפיר אריות – התנחמתי – יסוג אחור וישתחוה לפני הדר גאונה!
ואני לא ידעתי כי חרב היתה בארץ, כי נגפו המאמינים לפני הכופרים וילמדו אל דרכיהם.
לפני שער העיר נראו אנשי־חיל מזוינים.
– מי אתה? – שאלני הפקיד בגאותו, אשר גדלה שבעתים מיום ברחו מן המערכה.
הגדתי לו, בחזקי את קולי הנמוך בצלצול הבקשיש, למען יחדור אל האזנים הטחות.
– והיא?
– בתי – עניתי עוד הפעם בקול חזק.
אך מעיני הפקיד נשקף אי־אמון והוא מעמיק שאלה:
– מתי ואיפה נולדה? מי אמה?
– אמה – עניתי – ההשגחה; היא נולדה במדבר, בהבקע השמים… מאור הגנוז… מברק עיני הנביא.
– הלא ידעתי זאת מראש – מלא צחוק פיו – ועל כן אמנם לא תבא ערומה העירה.
ויתן אות, ויזרקו עליה עבדיו וילון שחור, ותתכס בו כלה, מכף רגל ועד ראש, וידבק אל בשרה.
לי חשכו שמים וארץ, ובתי נאנחה מתחת הוילון.
ובתוך השער – משמר האזרחים.
עוד הפעם נשאלתי לשמי ועוד הפעם השמעתי צלצול הבקשיש.
– ומי היא הנצבת לימינך? – שאל הראש.
– בתי היא – עניתי – וילון עם חותמת הפקידות עליה…
– אין דבר – ענה אחד השומרים ויקח אמת־המדה, ויגש אליה, וימוד אותה.
– היא לא תבא העירה – אמר האזרח.
– צר לי מאד – אמר הראש לזכר הבקשיש – אך היא משכמה ומעלה גבוהה מכל בנות האדם… וכן לא יעשה, דוחקת היא את רגלי השכינה!
– אבל הנעשה אין להשיב! – צעקתי במר לב.
– ועל כן לא תבא בקהל, שובו אל המדבר!
– גברתי – נגש אליה אזרח אחד – הראיני נא את רגלך…
בתי לא התבישה ותמלא אחרי דבריו.
– גם הרגל – הודיע האזרח – איננה לפי הדמות והצלם! היא עומדת כּכן בפני עצמה! על רגל כזאת לא תלך בת מאמינים!
– אבל אני חפצה לבא העירה! – צעקה בתי מתחת הוילון.
– היא “חפצה” – חזר זקן המשמר על דבריה בצחוק התולים – היא חפצה ואני את חפצה אמלא.
– מטה סדומית! – נתן בקולו.
אותי הוציאו בחזקה מן המשמר החוצה.
מן המטה הסדומית הובאה אלי בתי והיא מתבוססת בדמיה.
– את שערות ראשי גזזו – התיפחה האֻמללה – יחד עם עור בשרי, ומכובד המספרים נטל חול על מוחי… את בהונות רגלי קצצו…
ראה נא, איך קטנתי ואני מוכה ומעונה ובעלת מום…
מכף רגל ועד ראש אין בי מתום…
פנה הודי, פנה זיוי, פנה הדרי, ומי יתן אומן, כי בת אלהים אנכי, כי מקרני עין הנביא נוצרתי?
כה תייליל בתי בחוץ ונטפי דם מציינים את דרכנו.
אך לא עברה עוד הכוס.
מצאונו השומרים הסובבים בעיר.
– מה זאת? מה היליל והדם? – נתנו עלי בקולם ככפירים.
ובקשיש לא היה לי עוד. לחנם שחתי את דברי, להגיד להם פשר דבר. המשמר באחת – כי בנות מאמינים נוטפות מור ולא דם, כי בנות מאמינים לא תעגבנה בחוצות על זקנים כמוני, כי בנות מאמינים יש להן בתים ולא תנודינה באישון ליל…
ויצו ראש המשמר, ויובא ארון עץ, מכסה ומסמרות.
בתי הושמה בארון, במסמרות נדפק המכסה ושני בריונים נשאו את הארון על כתף, לשאת אותו הביתה על חשבוני.
לא השתגעתי, כי לב אמיץ נתן לי הנביא, ודעת ההכרח למדני המדבר.
וכה שתיתי מציתי את הכוס, עד היסוד!
כי בהפתח הארון – נראתה בו אך מפלצת בשר ועצמות נשברות…
טפת האור הגנוז שבה אל עיני הנביא, להסתר תחת אשמורותיהן…
־–־–־–־–
ב: הכנור
בני אדם צחקו למשבתי; שכני ישבו ידברו בי בלעג.
גם החמור באבוס שכני געֹה געה בצחוק על אבוסו.
הצפרדע, אשר באגם לפני חלוני, שורקת לי זמיר התולים.
הכלבים בחוץ מריעים עלי כעל הלבנה – בצחוק זעם.
מה עשיתי לכם, בני האדם – ההכרתי אוכל מפיכם? מה עול מצאת בי, הצפרדע?
הכי ירדתי אל האגם להטיף אל הרמה? הנלחמתי אתכם, כלבים, על אודות עצם נשברה? ואתה החמור, אתה ארך־האזנים, האני נתתי את השעורים לסוס הדוהר ולך את הקוצים?
הרחק כמטחוי־קשת מחלון ביתי משתרע: “בית מועד לכל חי”…
באישון חושך וצלמות. עת ידמו כל שכני, יעורו שוכני עפר לזרות מלח על פצעי.
אז תעבורנה המצבות הצדה, יפתחו קברי עולם, ושלדי בני־אדם יעלו לחול במחולות על פני השדה…
והשלדים מביטים אל חלוני בלעג וזעם, ולוטשים עלי את חורי עיניהם…
מה עשיתי לכם מתי עולם?
אך עת שתו עלי החיים והמתים, נכמרו עלי נחומי התשבי.
הוא נראה אלי בערב.
זקנו הלבן התנודד מרחמים. מעיניו הגדולות והפתוחות כשערי גן־עדן, נפלו פניני טל.
ואנכי שפכתי את נפשי אל חיק הנביא…
וידא התשבי אל גן־העדן, ויספר למלך דוד את עניי ומרודי, ויכמרו עלי נחומי המלך, וישלח לי את כנורו ביד התשבי, להשיב את נפשי…
אך מה בצע בכנורי?
אם אגע במיתר, ותענה הצפרדע, והחמור מן האבוס, והכלב החובק אשפתות, וגם שכני עונה בקול.
– מה את שורקת, הצפרדע?
– שורקת אני מרוב נחת; תולעים אין חקר באגם, כל רמה למינה, ונפשי תשבע לחם…
– מה אתה גועה, החמור?
– מרוב תודה, מרוב תודה – יען – יען כי רך ודק השוט, אשר ביד הבעלים, ועבים ומלאים הקוצים בתוך המספוא באבוס!
– מה אתם נובחים, הכלבים?
– חס לנו על האשפתות אשר נחבק באהבה…
– ואתה, שכני, למה תשיר?
– לקול כנורך אני יוצא עם שפחתי במחול…
ואחרי חצות הליל שמעתי גם את קול המתים בְּרֵעָם…
איך אגע במיתרי כנורי, אם אנחותיו מתבוללות בנשיקות השפחה, בשריקת הצפרדעים, בנבחת כלבים וקול החמור?
איך אנוע במיתרי כנורי, אם אנחותיו עולות השמימה באיד רקבון מקברות המתים?…
אך לאט לאט גבר כנורי על שאון החיים והמתים…
ואז – – – הובאתי עם כנורי אל המהפכת ומשם – אל בית הכַּדִי.
– מה עול מצאת בי, כדי, כי שמתני במשמר?
– מה חטאו רגלי העיפות, כי נגשו לנחושתים?
– עוד תשאל – רָב הכדי ברקים – מנוחת הבית הפרעת. הפכת עד היסוד…
– אני? – השתוממתי למשמע אזני.
– אתה עם כנורך!
ויתן צו:
– העדים! –
ויבואו –
שכני נגש אל שולחן הכדי ויקוד, וישתחוה, ויענה בי:
– אדוני הכדי, הד קול המושל! ראשונה יצאתי לקול כנורו עם שפחתי במחול, דבר יום ביומו. אך פתאום החל רוח חדש לפעם בלב השפחה… בעיניה נראו דמעות, חזה הכה גלים ופניה חורו כסיד…
– מה היה לך? – שאלתי את השפחה, והיא נפלה על ברכיה ותתחנן:
– אדוני, שלחני מעל פניך!
לא בער אנכי להטות אוזן קשבת לתחנוני שפחה, ואצו עליה במפגיע לחול ולזמר. אך היא לא שמעה בקולי. ואקרב אליה עם השוט אך להפיל עליה אימה, כי אהבתיה מאוד, אך היא ברחה ונעלמה…
ביום אתמול נמצאה תלויה על העץ, אשר אחורי ביתי בשער האשפה.
– רוצח! – נתן עלי הכדי בקול.
האומנם בכנפי נמצא דם השפחה?
עוד שכני מדבר וצפרדע נתרה על שולחן הכדי. ומה נעים הירקרק הבולט מאודם המפה!
– כל האגם מת לקול הכנור – צפצפה הצפרדע ברחמים – כי יצאו בני ובנותי על היבשה לשמוע קול הכנור ולא אבו עוד לשוב אל האגם. התולעים – אמרו – היו להם לזרא; הרמה – הרמה הרכה והנעימה, השמנה והמתונה היתה להם לגועל־נפש!
– ונותרתי – הוסיפה בקול בוכים – אני לבדי בתוך האגם… את כלם שכלתי ביום אחד!
– העוד לא התעורר מוסר כליותיך – פנה אלי הכדי – לקול הצפרדע הצנועה?
– אני הולכת למות – נפלה הצנועה בדבריו – ומי יסגור את שמורות עיני?
– ואתה? – פנה הכדי אל החמור הבא.
– אני – געה בפתח – גם אני נפגעתי לקול כנורו בכאב החיים… וקצתי בהברקנים, ולולא השוט ביד הבעלים!…
– ואתם? – שאל הכדי את האחרים.
וכלבים רבים סבבוני וברעם, נתנו עלי בקולם.
מפחד התעלפתי ואיקץ לקול הכדי, לשמוע את משפטו:
– אותו אל בית־המשוגעים – אמר בקצור נמרץ, ויור עלי באצבעו ותברוק טבעת הכליף – ואת הכנור תנו לשגל הכליף!
ומאז הנני בבית־המשוגעים. –
שָׁלש קְרִיאוֹת
מאתיצחק ליבוש פרץ
(העתקה מכתב-יד ישן נושן, בלי ראש וסוף)
….. ואני עמדתי אז בשדה, הרחק מעיר-מולדתי – בגדד – אשר נשקפה אלי מתוך הערפל בהמון נרותיה, באלפי ניצוצות רועדים באויר הלח, כאלו דאגו לי ולשלומי.
גם הלבנה ממעל לראשי נוגה ועגומה מאוד, כאלו היא חולה עלי – על נער קטן ורפה-אונים, נעזב וגלמוד בשדה, אשר מי יודע אם לא תאכלנו חיה רעה.
אך השמים הטהורים קורצים אלי ברבבות עינים צוחקות. יודעים המה כי לא עיף אנכי, כי לא נתעיתי, לא מעירי ולא מבית אבי, כי יודע אנכי את דרכי ודי אונים לי לעשות את אשר נגזר עלי ואשר הודיעוני בחלום חזיון לילה.
עלי לעלות על ראש המגדל העומד לפני, לדעת את האמת!…
-----------------
ומה נפלאו האגדות על אדות המגדל הגבוה הזה!
יש אומרים כי לפנים היו פה עיר ומצודה, עיר גדולה לאלהים מבגדד, ומצודה, אשר הפילה חתיתה וצלליה על גוים וממלכות… והמגדל היה מגדל צופים לחיל-המגן אשר לעיר.
ויהי היום ויבוא צר בשעריה. אך הצופה נרדם ולא ראה, ולא תקע בשופר, להזהיר את העם… ותפול העיר לפי חרב, ותזרע מלח; המצודה נהרסה עד היסוד, הלגיונות עם נסיהם ודגליהם נקברו בחול, ואך לעונש הצופה נשאר המגדל על עמדתו; כי מדי חצות ליל יעלה הצופה ההוא על ראש המגדל, יסוב את המעקה, יפרוש כפיו צפונה, כי משם נפתחה הרעה, אחרי כן יביט ימין ושמאל, ומוסר-לבו יתעורר ויעַנהו, ואז יפול על חרבו וימות… ככה יעשה מדי חצות ליל.
ויש אומרים, כי המגדל היה מגדל אשָפים וחוזים בכוכבים, אשר קראו בעינים פקוחות בספר השמים, להגיד לבני האדם את אשר נגזר ונחתם עליהם. יש אשר נזהר העם ונצל מרעה; ויש אשר הכביד לבבו, ויפול ברשת. ויהי היום, וישלחו האשפים רץ להגיד לכליף כי בא יומו ללכת בדרך כל הארץ. והאמין בהם הכליף, ויצם שלשת ימים ושלשת לילות להטהר מחטאיו, ויצו אל ביתו, ויחלק את מלכותו לבניו; ומוכן ומזומן לחיי העולם הבא, צוה להעביר בשלח את כל האשפים, כי לא אבה הכליף לבוא אל גן-העדן בלי אשפיו, השָמים תמיד את דבריהם בפיו. להכליף המת קראו עלי אדמות בשם: “החכם”. אך מאז המגדל ריק, כי כל הוברי שמים נסו המדברה.
אך אחרים אומרים: לא מניה ולא מקצתיה! פה קבורת פטיש הארץ, גבור הציד לפני האלהים – “נמרוד בן נמרוד בעל הקרנים”, אשר במותו חבש כובע אבנים לראשו, למען יראו וידעו בשמים כי “נמרוד בן נמרוד בעל הקרנים” מת ותהי פה קבורתו…
אך לעלמות שיר, והוא מספר על דבר בת-מלכה בעלת עינים שחורות ומחלפות זהב טהור, אשר משך המכשף אל המגדל בחבלי קסם, ויַפל עליה תרדמה; והיא תישן עד בוא גואלה, נער תמים יפה עינים ואמיץ כח; והוא יעלה על ראש המגדל ויראנה שוכבת על מטת שן, מעולפת שערות זהב וישקנה – כאָח! אז יבוטל הקסם, תקיץ בת-המלכה ותהי להנער התם לאשה. ונדוניתה: ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה בין הסמבטיון והרי החשך – מלכות גדולה ועשירה כמלכות אחשורוש.
האמנם ריק המגדל מיושב? האמנם אין אף טפה אחת אמת בכל האגדות הללו?
מורי ר' יוסף הפילוסוף אומר: הבל הבלים כלן; רעי שמעון הבטלן אומר: האגדות קליפות הן, ובתוך כולן יצוק סוד ודבר סתר… ואני חפץ לדעת את האמת!
ואקרב אל שער המגדל, ואפתחנו.
------------
לבי דופק ורגלי רועדות, אבל אני חפץ לעלות על ראש המגדל. המגדל הוא משאת-נפשי משחר טל ילדותי, הוא הגיגי יומם בבית-המדרש, הוא חלומי על משכבי בלילות… הוא מושך אותי, הוא קורא לי!
אני נקראתי, נמשכתי, וגם חפץ אני, רוצה אני לעלות על המגדל; לכל מראות החיים דו-פרצופים כאלה, וקורי הקסם, אשר בין לבבי והמגדל, כפולים המה… חצים רצון המגדל – וחצים רצוני…
היש רצון להמגדל? ולי… היש רצון?
אך למה אני מפחד?
------------
העליה הראשונה. חדר גדול מאד, אך ריק, ובו חשך, כי חלון גדול פתוח בקיר… בעד החלון נופלת אך קרן-אור אחת מן החוץ להגיה לי את גרם המעלות – לעלות!
כן, החדר ריק – כי הלכתי אנה ואנה ואין מעצור על דרכי מלבד הקירות. אך הקירות קרים, לחים וחלקים מאד, באין אף סדק קל לתחוב בו צפורן.
נגשתי אל החלון. גבוה הוא ורחב; בעדו אני מביט החוצה ורואה הרבה מאד. הנה התרחב השדה והשבלים, אשר עמדתי ביניהן, – השבלים מתנועעות… מניעות אלי ראש.
הדבר לכן אלי, שבלים?! היש את נפשכן להגיד לי דבר? לא? אך רוח חרישית עברה עליכן ותתנועענה? הלא גם עלי עברה הרוח לעלות על המגדל, ואני עולה… אתן לא תדעו את הרוח המנשב בכן, ואני לא אדע את הרוח הקורא לי לעלות על המגדל… ולמה לנו לדעת את הרוח?
השבלים אינן שומעות בקולי, אך מניעות, מנידות ראשיהן. הגם בעיניהן רע הדבר, כי אני עולה על המגדל? הגם הן בקושרים עלי? יהי כן, – מה ממני יהלוך?
שָם העיר – עירי… בגדד הגדולה לאלהים, התולה בערפל… בין הבתים – בית אבי… אדמה כי כבר שב אבי הביתה לאכל לחם. אמי יושבת ממולו… אחותי הקטנה, היפה מאד במהלכה על ארבע, חפצה לעלות על ברכי האב, ועל כן תפן לעזרתי, ומאד תתפלא כי אחיה, החש תמיד לעזרתה, איננו, וגם אבי, אחרי אכלו מעט ואחרי שתותו, להשיב את נפשו, שואל לי, ולשמי ולזכרי פני אמי מזהירות ברוב עונג – מובטחת היא, כי אני בבית-המדרש, יושב והוגה בספרים יחד עם שמעיה הבטלן, ויוסי הפילוסוף מנצח עלינו… לוּ ידעה אמי איפה אני עתה!
ומדוע נפשי עוגמת? – אך טרם מצאתי מענה וקול קורא מהתקרה:
– עלה!
הוא הקול אשר קראני בחלום… נעים הוא הקול, אך גם צו יצוק בו…
ואני עולה.
------------
בעליה השניה החדר צר וקטן מהראשון, ולעומתו קטנה גם מדת החלון. עוד הפעם קרן-אור אחת נופלת מן החוץ פנימה, להאיר את גרם המעלות לעלות, ובחדר – חשך ישופנו. והכתלים לחים, קרים וחלקים… אך בעד החלון, כאשר אביט החוצה, אראה עתה הרבה יותר מאד, כל הככר רחב ונסב… שם יאור חדש, פה נגלה יער צומח עצים… את המותר עוד יכסה הערפל.
הנני נושא את עיני למרום, וגם שם חדשות: סמרטוט שמים חדשים, יריעה חדשה, מראות כוכבים חדשים…
ואני שמח מאד על המציאה החדשה הזאת, על מלא-עיני אשר התפשט אל כל עבר.
אך פתאם נגלה צל שמעיה הבטלן חברי, והוא מניע את ראשו לאות יגון.
– ועל מה אתה שמח? – שואל אותי הצל, העומד בכל זאת מרחוק, – הן אך הוספת, ולא היטבת לראות! ואם גם תעלה על ראש המגדל, ותשים בין כוכבים קנך, התחדור אל תוך הדברים, אל נפשם?
שמעיה אומר כי לכל חפץ תחת השמים נשמה מיוחדת, טובה או רעה – מלאך או שד… ישנם שרי ימים ושרי ארצות, נשמות עצים ונשמות אבנים, וגם נשמת אבק פורח! הכל חי, כחי, כצומח, כדומם, בכל צרורה נשמת חיים, אשר בנפול עליה טל של תחיה תתפתח, וככה יהי גם האבק היבש לבריה מתפלגת ובעלת שכל! הוא אומר כי כל הכחות צרורים בכל הנשמות…
ישנן – לדעת שמעיהו – משקפים, אשר בהם יראו את תוך הדברים, את לב נשמותיהם. על לב הריש בעל המשקפים לא יעלה לנסוע לקצוי-ארץ, לראות איים וימים רחוקים, לחפש ולבקש גדולות ונצורות, להתבונן אל שמים חדשים וכוכבים חדשים; יודע הוא היטב כי כל גרגיר הוא זרע להחיות עולם כלו! והמכיר את נשמת האבק, הפורח באויר, הוא הכיר את כל העולם כלו…
אך איה הם המשקפים?
בסביבות ירושלים יש מערה, ושני אריות צובאים עליה! ובמערה ארגז גדול של ברזל, ושני נמרים שומרים על הארגז; ובארגז כתב-יד ישן נושן, ובכתב-יד – שם מפורש, לפתוח מערה אחת במעבה ארץ הסינים, ששם נגנזו המשקפים, ושני שרפים, וחרבותיהם שלופות בידיהם, סוככים על המערה…
נחוץ דבר קטן – אומר שמעיה: – לדעת את השם כנגד האריות והנמרים!…
ואי לזאת הוא צם ומתפלל כל הימים, למורת רוח מורנו הפילוסוף, האומר כי אין משקפים כאלה, כי הכל ביד נשמת האדם בהעמיקה חקר לבדה, בהתבודדה במועדיה – תוכל לסקור הכל ולדעת הכל…
יריבו שם ר' יוסי ושמעיה, ואני אעלה על המגדל!
אני חפץ לראות ולדעת! ואולי די לי היום – ומחר אשוב?
– עלה! –
קורא הקול מן התקרה.
------------
וככל אשר אני מוסיף ועולה, כן יקטנו החדרים והחלונות, כן יוסיף וימש החשך אשר ישופני, כן יקפא דמי בעורקי מפחד ומקור, כן ידפוק לבי בחזקה… כאלו הוא חפץ לנוס, לברוח מקנו… אך כן יגדל וירהב מלא-עיני, בהביטי בעד החלון!
בל כאשר אתיצב על יד החלון, יקרב אלי מאחורי צל שמעיה וילחש באזני:
– רד, רד מזה! כבר רגליך בצקות… נער רפה-אונים אתה, ומה כחך כי תיחל להעפיל לעלות על ראש המגדל? ומה בצע? רד אתי… שם בבית-המדרש מצאתי ספר ישן נושן ובו ידובר על השמות, השליטים באריות ונמרים… רד אתי ונלמדם יחד!
– עלה! – קורא הקול מן התקרה.
ואני עוזב את צל חברי, ועולה…
ומי הוא הקורא לי? מי אדון לי לצות עלי? רגלי בצקות והכח האכזר מצוה ללכת, וללכת בלי הפוגה, בלי השיב רוח! אני מאמין לשמעיה… אני מאמין לו!… ואני חפץ עתה להאמין לו!…
ופתאם נגלה יוסף הפילוסוף;
– ואם מאמין אתה לו – שומע אני את קולו החד – למה אתה עולה? אתה חפצת לעלות, אך הלא בעל רצון חפשי אתה ויכל תוכל לשלוט ברצונך ולהתגבר בו על חפצך הקורא לך מראש התקרה!
– עלה! – קרא הקול. וגם דברי הפילוסוף רודפים אותי הלאה, הלאה מסבך ההפכים העמוקים! חפצי שולט בחפצי, רצוני מתגבר על רצוני, אני אוחז בערפי ומוריד את עצמי מן המגדל, אף כי אוחז אני בערפי ומעלה את עצמי אל ראש המגדל! הפילוסוף בתער לשונו בקש לבקעני, לבתרני לשנים, לסכסך האחד במשנהו! אני לא אובה, אני לא אשמע! אני עולה, אני עולה – ויהי מה!
אך בעלותי על גרם המעלות, ובהרומי חדר מעל לחדר מתנשא מלבבי עמוק הד קולו של הבטלן:
– ואם תראה עוד כברת ארץ, עוד ימים ונהרות, עוד שמים וכוכבים, התמלא נפל הדברים? כל שטח העולם הוא לוח אלהים, וכל הצומח והחי וכל הדומם מכתב אלהים, ספר כתב לבני אדם… וככל אשר תעלה אתה, כל אשר יגדל השטח, כן יחלק הלוח, כן תאבדנה מלפניך האותיות, וכן יטושטש לפניך מכתב אלהים! עוד לא הגעת אל חצי המגדל ולא תראה עוד את השבלים, לא תבדיל עוד בין אדם ובהמה. החי והצומח לא תראה עוד את החיים!…
את בית אביך זה כבר אבדת; חפש נא עתה את בגדד, עיר-מולדתך! איֶהָ? חפש נא את הימים והנהרות, היערים וההרים אשר גלית מתחת? נקודות, נקודות תראה… מכתב אלהים היה לנקודות… לנקודות בלי רוח חיים, בלי דעת ופתרון… השטח היה לקוים, הקוים לנקודות, ותעלה עוד וגם את הנקודות ישא רוח ואתה ממרום המגדל תפול לטבוע בריקות הנשיה!…
למה התעך לב הותל להתנשא על חבריך, על בית אביך, על עיר-מולדתך? – – –
– עלה! – קורא הקול ואני עולה.
------------
אני עולה, ואל אזני חודר בכי נורא, בכי אחותי הקטנה, קולה הנחר הקורא לעזרה. מה היה לה? האם לא נפלה בחצר אל הבור?
– עלה! – קורא הקול.
עוד בכי תמרורים. קול אמי אני שומע:
– בני, בני! למה אתה מחרף את נפשך למות… בראש המגדל עומד הצופה; הוא יראך, ויחשבך לצר, ויפגע בך. בני, בני!…
בני, מחמל נפשי! שם גם האשפים, ומה תעשה אם ירשיעוך האשפים ויגלגלוך לתוך חתול שחור?…
– בני, בני! – בני, בני! – שומע אני קול אחת מדודותי הרבות.
– רד מהר מן המגדל, פן ייקץ, יען כי הרגזת את מנוחתו ותעלה ככנה על מגבעתו!
– בני! – קורא אבי ברוגז – בן סורר ומורה! הבת-מלכה קראה לך! בת מואב… עצת בלעם! רד! רד! רד!
אך הקול מן התקרה קרא בכח:
– עלה!
ואני עולה.
------------
ולבי חלל ונשבר בקרבי… מתי קץ הפלאות? מתי אבוא לגרם המעלות? האעצור כח? –
ופתאם אמנם בא הקץ…
ברק אור חדש – –
מה זאת? ראי מוצק אני רואה, ראי מוצק יורד לנגדי…
– אלי! אלי! – קראתי מנהמת לבי: מה היה לי?!
עוד לא עליתי על ראש המגדל, וכבר זקנתי, שבתי, שלג שיבה על ראשי ועל זקני, לחיי נקמטו כפני הקלף, עיני נדעכו והן הולכות וקלות…
האמנם פה קצי?
– כן! – אומרות כל עצמותי העיפות.
– כן הוא! – עונות רגלי הבצקות.
– בלי ספק! – קורא הד לבבי המתבוסס בדמו…
וברגע ההוא נשמע הקול! אך לא מן התקרה, כי אם מתחתית ארץ:
– רד! – קרא הקול…
– אני לא ארד! קראתי במר רוחי.
– אז נפול תפול ארצה…
הקול קורא, ואני מתגלגל מגרם המעלות…
***
מובטח אני כי לא שגית אף רגע, כי ידעת מראש אשר אך חלום נעורי אני מספר באזניך.
האם כלו חלום? או נתנה המציאות עצם, והחלום קרם עליה עור ובשר, והדמיון הלבישה רקמה, צללי-סתר, צבעי-קסם?
מי יודע!
מי יתוה את הגבול בין החיים והחלומות?
הא לך עוד חלום או מעשה: קרא לך כאות נפשך.
-----------
אז כבר הייתי בחצי ימי, ואני בתוך הגולה…
כי הגליתי מארצות הכליפים. הסריסים, הפילגשים. השהרונים והקסמים. ואני גבר חי, עמל ונלחם בזרוע, עובד וימיני לי מושיעה – להביא טרף לביתי ולהחיש עתידות לכל חיי-רוחי…
וחיי רוחי יפים הם מאד, נאים ונחמדים; מעיניהם נשקפה חמדת החיים… עתה, האמינה לי, גם הילדים אינם חולמים עוד… אולי משלו פה לפנים נמרודים, היו אשפים, צופים וכל דכוותיהן, אך אתה נשכחו כלם כמת מלב; והחיים זועפים ורועשים ומכים גלים, ואני ואניתי בתוך החיים… ואין אף רגע לזכור את החולומות, את המגדלים… הידים מלאות עבודה!
אך פעם אחת עמדתי בגן, והערב נפלא מאד.
לאט-לאט התאספו בצהרים מארבע רוחות העולם ערפלי טהר, ויכסו את שפריר הרקיע כרקמת חורי… ויפלו רביבים קלים ובהירות…
עתה רפה היום לערוב, אך הרביבים חדלו מנפול, העננים הקלים רודפים אחרי השמש ימה, אדומים ונלהבים מנגה נגד קרניה האחרונות…
ובאותה המדה אשר תאסוף השמש את נגהה – תפרש שמלת-אור חדשה, שהיתה עצורה עד כה על ידי העננים, ותרד ארצה! לעמת שירד הערב, יתפזרו העננים, והאויר עומד בעינו בלי התרבות או התמעט!
ולי נדמה אז, כי היום לא יפנה עוד והלילה לא יבוא! כי עמדה פתאום המטוטלת, שעון הזמן נדמה, ואין שנוי ותמורה עוד! חברי בגן – עצים רועשים מרוב תמהון; הפרחים בין הדשאים חרדים, מבלי הדעת, אם להתפתח כעבור הגשם, או להסגר ולישון שנת ערב?
עומד אני כנציב מלח על מקומי, נרעש ונפחד. הייתי כחולם
האמנם כלה החוט המניע, הגיע קצו, ורגלי עומדות על גבול הזמן? האמנם ישתרע ההוה לעולמים ואין לו עתידות עוד? האמנם יתקשה, יקפא ויתאבן כל העולם כלו כמו שהוא עתה, מוקשה בצורתו לעד?
האמנם יקפא השור שחוח על העשב ולשונו לא תלחך? הנשר יתלה לעולם במרומי הרוח וטרפו – ילד קטן גוע – בין צפרניו? והסַּבל, באשר הוא שם, יקפא שחוח תחת משאו ונטפי הזעה יקפאו על מצחו ולא יפלו על לחייו לעולמים? הבוגרת תשב לעולם על לוחות הגורל, ומלכה-גואלה לא יעלה מן הלוחות?… והאוהב, אשר נפל על ברכיו לפני אשת רעהו, לא יוסיף עוד לקום, וחכליל הבשת משפתיה לא ינדף לעולם, והבעל, הרץ ומאכלת בידו, אליהם לנצח לא יגיע?… ושם בערש – ילד. ואמו למראשותיו, על פני הילד חרדת מות, חרדת אסכרה, ועל פני האם נלחמת התקוה בהיאוש, התפלה במרי-שיח, – וכל זה לא ימח לעולם!? גם הזקנה בין השקים הבלים תתחוב לנצח באצבעותיה הרועדות את החוט אל חור המחט והוא לא יעלה בו, ועיניה כלות? ביער יקפא הרוצח ותמונתו וצלמו – בעין הנרצח, הכורע לפניו?
והמתים לא יחיו עוד, והחיים לא ימותו עוד, והרגעים לא יעברו, ויתכנס ויצטמצם הנצח בתוך הרגע – וצלמי ההתחרות, הפחדים, הבלהות, היאוש וכליון-הנפש, והסכלות והרשע, הכל כאשר לכל – צלמי עולם הם ולא יעבורו?!
היש עונג נצח, יסורי עד? פחד עולמים או תקות עולמים?
מי יודע?
פתאום חדר אל אזני הקול:
– לך!
עשיתי מבלי דעת פסיעה קלה, ומטוטלת הזמן נתּקה…
הגם זה היה חלום?
מי יודע?
אולם, בחלום או בהקיץ, אני הכרתי את קול מכרי מאז!
הוא הקול אשר קרא לי בחלום הילדות, מראש המגדל ומתחתית ארץ…
– לך!
– לאן? עד מתי?
-------------
עתה זקנתי ושבתי. דומה אני לצלי, אשר איתי בראי, במגדל…
– כן. – אומרות כל עצמותי הכואבות.
– כן הוא! – עונות העינים הכלות.
– אמת ויציב! – שומע אני הד לבבי העיף והיגע.
פרחי הקברים – ברזל. רגלי הבצקות לא תעלינה עוד על מגדלים…
ודבר אין י עם גנים ופרדסים. דבר אין לי עם מגדלים. כי דבר אין לי עם החיים כלם.
אני יודע כי שם, לא רחוק ממני, זועף ים החיים, אך לאזני הכבדות יגיע אך קול עלה נדף… שם אניות-מגן שטות, – אך עיני הנדעכות רואות איזו צללים סבוכים בלי שחר…
בקרב לבי דועך נר קטן… עד מתי יעלה עשן ולא ידעך? – הים השליכני מקרבו כפגר מובס!
אני הייתי בקושרי המלחמה. אך עתה כח זכרוני רפה ואינני זוכר עוד למי נלחמתי ואת מי קויתי לחלק שלל?…
היזכרוני שם? היקללוני משנאי ויברכוני אנשי בריתי?
מי יודע?…
לפעמים יעלה באזני קול אדיר וחזק, קול מפקד צבאות…
אך אני את שפתו לא אשמע עוד!
עלי להכון לשמוע קול אחר…
הקול אשר שמעתי בחלום ילדותי במגדל, ממרום ומתחתית הארץ, הקול אשר שמעתי בגן, יעור גם עתה. אני יודע, כי יעור ויקרא לי…
הנה הוא! הוא קורא לי!
כן…
הוא קורא בשמי!
אני אלך! אני אשמע בקולך, אך הגד לי: מי אתה, ומה תקרא לי, ולאן?
אתה מחשה?
אז עשיתני לכלי מלאכתך, ואתה אין לך עוד חפץ בי ותפוצצני? ולי אין הצדקה לדעת אותך, את עבודתך, את מטרתך?…
הוּא וָהִיא
מאתיצחק ליבוש פרץ
– ראי, גם הירח הרגיש ביפיך; בעד הֶעָלִים שלח את קרניו לשלומך. לנשק לך…
– הירח שוטה הוא… הלא כה אמר היינה.
– הפעם חכם עתיק הוא ויודע לבחר בטוב ויפה. והקרנים וכתמי האור מצחקים ברעדה וגיל על חכליל פניך; סביב סביב לפניני שפתיך…
– משורר אתה, ואני לא ידעתי.
– לא. דברי יוצאים מן הלב הנמוג… אני אוהב אותך, אוהב מאד.
– אל תשחית דבריך חנם… שוב הביתה והגד זאת לאמי. בשורה טובה תביא לה…
היא תיעץ לך, מה תעשה…
ותגיד לך אל מי מן הרבנים והפקידים תפנה…
עוד יושב אתה?
– כן, כי זכר מעשה עלה על לבי…
– אם נוגע הוא לעניננו, סַפֵּר!
– הדבר היה בגן-העדן…
– הישנו בעולם הזה?
– הוא היה; לפנים! והדבר היה בגן-העדן, טרם הָעמדו הכרובים בשער, הכרובים עם להט החרב המתהפכת… כי לא גורש עוד משם האדם…
– טרם אכל מעץ הדעת?…
– כבר אכל –
– וטרם גורש?
– כן הוא… נניח כי האל ארך אפים הוא וטרם חתך את גזר דינו של האדם. נניח כי עודנו יושב בסוד מלאכיו ונמלך בהם, כדת מה לעשות… ואולי יש מלאך מליץ והוא דובר עתה…
– נניח…
– והאדם עודנו הולך הנה והנה בגן העדן, ורואה, ומתבונן…
הולך לו האדם הנה והנה, וישא את עיניו וירא, והנה על אחד העצים תפוח הדר זורח באור בוקר, תפוח הדר, נחמד למראה… ותחשק נפשו בו…
– ויקטפנו?
– לא שלח ידו! האדם, טרם גורש מגן העדן, לא גָזל ולא חָטַף…
– ויקח בערמה?
– גם ערום לא הערים אז האדם! הלא בגן העדן היה הדבר.
– ומה עשה האדם, אחרי אכלו מעץ הדעת וטרם למד לחטוף ולרמות?
– בקש! כאיש ישר ובעל נמוס ומדות טובות נגש אל העץ וישתחוה, ויאמר: אנא, עץ! אם נא מצאתי חן בעיניך, ואם לבך עלי טוב, הבה לי את פריך, את התפוח, ואריחנו, ואוכלנו – ותאורנה עיני…
– ומה ענה העץ?
– לא השיב את פניו, אך תנאי התנה העץ.
– איזה תנאי?
– בלעדי, אמר, לא תקח את התפוח, ואולם אתי יחד תקחנו, אתי יחד תאכלנו… את התפוח על עָלָי, על ענפי, על גזעי, על שרשי, גם על העפר, אשר דבק בשרשי… את הכל תאכל…
– חא-חא-חא!
– גם האדם צחק… איך יאכל את העץ כלו? אך העץ אמר: לא בפעם אחת תאכלני! כל ימי חייך תאכל! דבר יום ביומו, בכל שעה, בכל רגע, בלי הרף תאכל…
– ולא נאות האדם?
– עוד תשאלי? הלא אמרתי לך, כי כבר אכל מעץ הדעת!
---------------
– ואני יודעת ספור אחר…
– ספרי, אזני קשובות…
– ולא בגן-העדן היה הדבר, כי אם בדומה לו במקצת – ביער גדול… ולא באדם הראשון כי אם באדם הקדמון – בפרא אדם, החי על צידו, באיש הודי רובה קשת…
– וגם זה יהיה שייך לעניננו?
– בלי ספק. והאדם הפרא עונד לראשו נוצות צפרים, קשתו הדרוכה על שכמו וזר נוצות על ראשו…
ויהי היום, ויתע הציד ביער וירא והנה מעל לראשו מעופפת צפור, ולצפור נוצת זהב, נוצה זורחת באור בוקר… הלא כן זרח התפוח?
– כן!
– וגם הנוצה. ותחשק נפש הציד, לא בצפור כי אם בנוצה…
– וידרוך את קשתו?
– לא. מרום מחציו היתה הצפור…
– וילכדנה בערמה?
– לא. האדם הפרא לא הערים, כי אם הרים את ראשו בבקשה אל הצפור…
– ומה בקש ממנה?
– רדי מעט, בִּקש, העצרי במעופך, ואור בך, ואמיתך, ואקח את הנוצה הזורחת, ואת פגרך אשליך…
– והצפור? – –
– לא ענתה דבר, ותעף לדרכה. היה שלום.
מַנְגִינוֹת הַזְמָן
מאתיצחק ליבוש פרץ
היא סוגרת עגומה את הקלוִיקָרד ובקול מר תתאונן: “אתה אינך שומע!”
תחת החלון הומה הרחוב מהולכים לשוח. לפני רגעים שררה שם דומית מתפלאים ונרעשים; אך כאשר חדלו הנענועים ומעל המיתרים התנשאה האנחה האחרונה, הריע שאון תהלה וקול מחיאת כפים. אולם לא למען אלה שפכה נפשה במנגינותיה, היא שכחה את הערב הצח והנעים, את הירח והכוכבים במרום ואת האנשים על פני החוץ. כל חפצה ומגמתה לדבר על לבו והוא איננו שומע.
היא התלוננה מר. השפתים כחוט השני וריסי עיני התכלת נרעשו לדמוע.
– אל אלהים! – קראה פתאם בקול פחדים – מה היה לך, דוד? עיניך אדומות ולחייך – סיד. הלא חולה אתה?
– כתמול שלשום אני – ענה הנשאל בחפזון, כמו היו לו השאלות למשא. ויתנשא מעל כסאו ויצעד בחדר הנה והנה, אחרי רגעים אחדים שכב על המטה, אשר עבר עליה, ויסב את פניו אל הקיר.
היא הרגישה פתאם כמו עוקץ חד בחזה והולם פעם במוח. חיש הוציאה את ווי שערותיה ותשליכם ארצה, וגלי תלתלים התגוללו לאחוריה. עוד ידה נטויה לפתח סגור שמלתה, כי בכבדות תשאף רוח, אך התאפקה ותסתר פניה בכפות ידיה הרועדות.
– האם לא הטיבותי נגן היום? – שאלה מבעד לכַפרת הכפות.
– הטיבות מאד מאד! – נשמע מענה-קר מהשוכב במטה.
– ומדוע אפוא?…
אין מענה.
– היו ימים – החלה רתת… אך פתאם התנשאה מעל כסאה ותצא אל המעקה ותעמוד שם. בעיניה נפגשו ברק-קפאון, יורד מכוכבי מעל, וברק-תהלה, עולה מעיני הנצבים מתחת; אך שניהם לא חדרו ללבה פנימה. לשוא יצא גם הירח מחפת ערפלי נגה לקראתה – אולי תצק לחשה לפני השמים… ורסיס דמעה מתפרץ מעיניה.
ורעיון מר ונמהר מתגולל במוחה:
– היו ימים – אך חלום הזהב עבר, ימי האֹשר כלו! קץ וגבול לכל וגם לרגשות משורר… אך לבי האֻמלל חלם חלום אל-מות! לב פתי! לב שוטה! הפרחים נובלים, צבעי הקשת עוברי, כל רגש – בן-חלוף, ולבבות שוטים ישָברו כשבר נבל1!
זכר ימי אשרה המעטים יעבור לפניה וכלם מנגינות ושיר.
שניהם נפגשו בחיק הטבע, לרוח האביב. – –
היא פרטה מדי ערב על הקלוִיקרד והוא עמד מנגד בגן, נשען על אחד העצים. הוא היה האחד, אשר הבין את שפת-לבבה. הוא היה הספוג להמון רגשותיה, ועיניו – אבן-שואבת לבני-הרשף, אשר התנשאו מבין אצבעותיה והמיתרים… “המשורר!” “המשגע!” הורו עליו באצבע; אך נפלא הדבר, כי ברגע שמעה חרפתו הרגישה את אהבתה אליו. – –
… ערב! – –
… פתאם יגח ענן כתנין מפאתי מערב לבלוע את שארית היום הרפה.
" למה תסתיר את פניו ממני?" – התלוננה אז על התנין במנגינותיה.
גשם שוטף נתך, אך היא לא סגרה את חלונה ורגע לא חדלה מנגן… וקולות פחדים וצעקת-אימה נשמעו במנגינותיה… ולבה מרגיש כי הוא עומד תחת העץ. לשוא תחדרנה עיניה מבעד הערפל, לשוא תבקשנה את פניו החורים, את עיניו הרות-ברקים – אך לבה לא ישקר: הוא עומד תחת העץ! –
מעל ההרים מסביב יתגוללו רעמים אדירים, והקלוִיקרד מתחרה אתם, קול-פחדים איום מתבולל בחרון הטבע – פתאם ברק נגה… ועיניהם נפגשו! – –
“ובמעוף עין אחד ראיתי, אני פתיה, נצח-נצחים, עולמי-עד, אֹשר בלי קץ… בעיני בן-חלוף ראיתי אין-סוף, עמק-תהום ורום שמים!”
והאור הזה הולך עתה וכבה..
ותסתר את פניה לבלי הבט.
– ואנכי אמרתי – תתלקחנה עוד הפעם מחשבותיה – ואנכי דמיתי, כי אהיה תמיד נשמת שירתו, נפש תהלתו… ולבו יהיה לי לכנור קסם – אך גם שירתו, גם אהבתו היו למעין אכזב…
זה ימים אחדים ועטו נתעב – ולמנגינותי לו לב נחשת!
אך לשוא, זכרונות העבר! – תתמרמר אל נפשה – תהום נורא מבדיל בין אתמול ומחר…
“עֵדִים אַתֶּם, רַעֲמֵי זַעַם!”…
החל לשורר אז; אך היא סגרה את שפתיו בעתרת נשיקותיה… לא אמר ודברים – אך נשיקות, אך חלופי הנשימות הם לשון האהבה –
– למה תשובו, זכרונות?! מה בצע בכם? אתם, פרחים נובלים! אבד שלל הצבעים, כעשן כלה ריח הניחוח, אך הקוצים הוחדו לפלח לב וקרב. – –
***
– מרים! – חדר פתאם אל אזנה לחש של בקשה, חרטה ואהבה.
והיא התחלחלה, אך לא פתחה את עיניה, כמו פחדה פן תוָכח לדעת כי לא הוא, אך דמיון רוחה החולה, דובר בה.
– מרים! – התחנן קולו עוד הפעם.
והתנשאה, ומאפס כח צנח ראשה על שכמו. ימינו תסמכנה והיא נמשכת לאט-לאט החדרה.
“עֵדִים אַתֶּם, רַעֲמֵי זַעַם!”…
יתחיל את שירתו בשבתם על הספה. יודע הוא היטיב, כי קסם בפיו לעורר עתרת נשיקות; ואולם עתה אך ידה נגעה בשפתו, יד קטנה וקרה.
– מרים! – מתגנב קולו הערב והרועד מבעד לאצבעותיה אל חדרי לבה – מרים! מה היה לך?
תחת מענה נשמע קול בכיה.
– מרים! – בתלונן רכות – וכל זאת באתני, יען לא יכלתי לשמוע היום את מנגינותיך?
– האין זה אות…?
אך עתה סגר הוא את שפתיה.
– אל תוציאי משפט מר ונמהר! –
– ומה היה לך, דוד?! –
– האמיני לי, מרים, האמיני בתמימות-יונה, באהבתי אליך, כי אך תכן המנגינות היה לי לזרא היום – –
– ומדוע? –
– יען, יען לא התאים עתה עם הלך-נפשי, הרב והעצום ממני, ממנגינותיך וגם מאהבתנו – – רוח חדש צרר אותי בכנפיו, רוח גדול, רוח כביר…
– והלך-רוחך זה נסתר ממני, מיתרי לבך ולבי ירעדו באופנים שונים, הלך נפשך והלך נפשי לא יתאימו עוד – האין זה אות?…
– לא, מרים! הרוח הזה בא מן החוץ… הוא לא נולד בעולם חיינו… הוא נולד בעולם אחר… משם שלח שן וצפורן אל לבבי…
– ומדוע לא ארגיש אני את השן והצפורן? –
– מדוע? יען כי האהבה אוהבת את עצמה, יען כי אספתי שארית אונים להסתיר ממך את הרוח הזה, יען לא עצרתי כח להעיב את עיניך, לראות איך יואמו לחייך, יען כי יראתי, פן תלט הדאגה את כוכבי שמי…
– דוד! – התפרצה תלונה משפתיה.
– זה ימים אני נלחם בי, אך כחי הולך וכלה…
– מה זאת, דוד? הגד! – שאלה באימה ותקפץ ממושבה.
– מה היה לי? מבעד אשנב מקדשנו השקפתי אל החיים –
– אמת! – הודו שפתיה – בימי אשרנו שכחתי תבל והמונה, את צער החיים, את…
– עמנו…
– כן! –
– ואת צרותיו! –
– כן! – סלח לי, דוד1 – קראה ותפול בזרועותיו.
פתאם התעוררה ותקרב אל הקלוִיקרד.
– למה את קרבה ארל הקלוִיקרד? – שאל אותה בקול רגז.
– לנַגֵּן – ענתה בצחוק-חן קל.
– חדלי, מרים, חדלי לך. לא אוכל שמוע! –
– קרב הנה! – קראה בקול צָו.
ויקרב.
– שב! –
וישב.
– דוד! – אמרה בקול עז – לא אוכל נשוא אף רגע, אם תתפרדנה נשמותינו, אם גם במעוף עין אחד תאחזנה מסלות שונות ברוח. אתה תדבר ואנכי – אנגן.
– לא יתכן, מרים! –
– מדוע? –
– יען כי למקרי החיים כעת אין אותות בעולם הזמרה –
– ננסה! –
– נסי את כחך – ענה בקול מר – נגני לי: לחץ, רעב, צמאון, בוז וחרפה, שפלות, הכנעה – נגני לי: לב מלא-אפר, מוח מלא רקבון, יד ורגל הולכות וכלות מאפס עבודה –
– חדל! – קראה פתאם מרים – חדל מהתגולל בשפך נפשך והקשיבה לאשר אנגן.
– לא אוכל! –
– אני מבקשת! אך הפעם! – התחננו יחד שפתי מור, עיני יונים וזרועות אהבה.
וינענע בראשו לאות רצון והיא החלה לנגן…
- - - - -
וים של דמעות במנגינה, גלי בכיה הומים, משברי תאניה מתאבכים ומתגוללים… – –
- - - - -
– “יום הכפורים”! “כל נדרי”! – לחשו שפתיו בתלונה – גם את חטאינו תזכירי.
אך היא לא תמשך יד ולא תסב עין –
והתאניה הולכת ומתגברת; תתחמם, תתנשא.
– כותל מערבי! – צללו שפתיו.
אַלְפֵי קוֹלוֹת יִתְנַשּׂאוּ שְׁחָקִים. – –
----------------
אך פתאם וקול החליל נפל אל ים הבכי, ויתגולל בו אנה ואנה… לרגעים יתכס ברעם משברים ולפעמים יתגבר עליהם ובין גליהם ירוץ אֹרח… אך לאט-לאט הולך להרגיע הים וקול החליל הולך ורם… על פני הים מנגינתו – מנגינה קלה, נעימה, מנגינת אכר, מנגינה מלאה דאגת תם, תקות צדק ובטחון לב ישר…
כמו מן הערפל יצאו ניצוצי אור… שביבי תקוה כמו מרחוק יראה ההלך –
אך פתאם חדלה מנגן, כחה עזבה והמון נשיקות כסו את לחייה – –
בִּמְעוֹן קַיִץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
(ציור)
על פי עצת הרופא עזבתי את הקריה העליזה, להנפש מעט מעבודתי באחת מערי-השדה. שכרתי לי חדר למעון בבית ר' “אברהם הסוחר”, הרחוק מן הבצה, אשר יטבעו בה יתר הבתים, והקרוב אל היער, הסובב את העיר, ואל הנהר, המסתתר בחרש היער.
פעם אחת, בשובי מן העיר הביתה, שמעתי קול שאון והמֻלָּה עולה מן הבית. ור' אברהם רץ לקראתי, ומספר לי בקול מבקש סליחה ומחילה:
– הנני כותב " תנאים" היום!
– אין דבר! – עניתי, בחפצי לעבור על פניו ולבוא למעוני – אעבור אל חדרי.
אך ר' אברהם אחז בכנף מעילי.
– בחדרך, אדוני – הוסיף במבוכה – המחותנת והכלה. –
– אם כה, – אשב להנפש מעט על יד הבית ואחר אשוב אל היער… ואם ארעב, אלך העירה.
– לא, אדוני, היה לא תהיה – התנפל עלי ר' אברהם בתוכחה מגולה – כי אתנו תאכל. הלא “שמחה” היום במעוני, ועוד מעט ונכתוב את התנאים… השדכנים כבר נצים על דבר “השדכנות”!
– רבי אברהם! רבי אברהם! – נשמע קול זר קורא מן הבית, ובעל-הבית עזבני לנפשי ואני ישבתי על הספסל אשר לפני החלונים.
* * *
מבעד החלון הפתוח מאחרי, אני שומע את ריבות השדכנים וקולות המחותנים, המתאמצים לפשר ביניהם. אך כל עמל המפשרים לריק. השדכנים הם שלושה במספר, כל אחד טוען: “כולו שלי”, ועוד מעט ויקראו למהלומות.
מַשתי ממקומי ואשב לפני חלון חדרי, ששם, כפי דברי ר' אברהם, יושבות עתה המחותנת וגם הכלה. אל אזני עולה קול משק כלי-מילת, וגם קול אשה באה בימים, שכפי הנראה, היא המחותנת:
– בתי יחידתי, יפתי! שלמה כזאת אין בכל העולם כלו, וגם נערה בתולה יפה כמוך אין בכל העולם כלו, גם במדינת הים! אינני יודעת, במה זכה ר' אברהם למצוא כלה כמוך לבנו. ה“מחותנת” תהיה “כפרתך” האמינה לי…
– אבל, אמי! – נשמע קול רך, כפי הנראה קול הכלה. הלא הדלת פתוחה…
– ומה מני יהלוך?! ישמעו כלם, הלא בתי יחידתי את. כל פארי והדרי!
– ומראש אגיד לך – אמרה המחותנת – כי אם לא יתנו להחתן מלבושים יקרים, אקרע את התנאים! מתחת החופה אקחך!
– אבל, אמי… ובקול הכלה נשמע גם צער גם פחד.
המחותנת נשאה עוד פעם את קולה, אבל עתה אזני קשובות לדברי שני המחותנים, אשר יצאו ברגע ההוא את הבית וישבו לימיני.
– הנח להם, להשדכנים, מחותן! – אמר ר' אברהם – אין ריבם שוה בנזק הזמן! ינצו כנפשם ואנחנו נגביל פה את זמן החתונה… הן עוד מעט ויהי ערב!
– יהי כן – ענה המחותן במנוחה – נגביל את זמן החתונה.
– החתונה – מתחיל ר' אברהם –
– תוכל להיות, אם ירצה השם – עוזר לו המחותן –
– ולמזל טוב – מוסיף המחותן משלו.
– ביום?… פונה ר' אברהם אל המחותן בשאלתו…
– אבל – משסע אותו המחותן – שכחתי להגיד לך ר' אברהם, כי…
אבל גם הוא לא כלה את דבריו, כי ברגע ההוא יצאה אשתו ותעמוד לפניהם, ופניה צוהלים ומפיקי רצון, והיא לבושה שמלה בהירה מְעַוֶּרֶת עינים, ומקושטת בעדיי זהב וחרוזי פנינים.
ועיניה מתרוצצות ונוהרות.
– ר' אברהם, מחותן! – פנתה אליו בשאלתה – למה זה ישבו החתן והכלה כלואים בבית? מדוע לא יצאו לשוח מעט לרוח היום?
המחותן הוציא מנחיריו קול פליאה והסכמה גם יחד ור' אברהם מנענע בראשו:
– אנכי… בימי – אמר – לא הלכתי לשוח את הכלה! כמדומה לי, שלא ראיתי את פני רחל’ה שלי עד עבור חדש ימים אחרי החתונה! אבל אין רע! זמנים חדשים ומנהגים חדשים! אם רוצה המחותנת, ילכו לשוח מעט!
המחותנת נעלמה ובין רגע יצאו החתן והכלה לשוח.
הולכים הם רחוקים זה מזה כשתי אמות במדה.
הכלה היא ילדה יפה מאד; פרח שושן טרם יתפתח; אבל מרגיש אני שֶׁדַּיָּהּ לנשיקה אחת לעורר את “הנקבה”, הנרדמה בתוך הגויה הצעירה והרכה הזאת! דיה לנשיקה אחת להטיל סער בחזה, להדליק נרות בבבות עיניה, לתת נשימת-עדן לאפה ושפתים דולקות לפיה…
החתן גם הוא עוד לא הגיע לבחרותו, טל של ילדות שפוך על לחייו הרזות ומתחת לעורו הזך בירכתי המצח נראו העצבים. ופתילי התכלת, הנשקפים מתוך אׁדם העור הצח, מוסיפים לו לוית-חן.
פני החתן הורים ובעיניו תמהון. מרגיש הוא, כי בריאה חדשה תתפלג בו עתה והוא מתפלא עליה. על פני הכלה צחוק-חן, הלא בת חוה היא, והיא יודעת מראש את פרח האביב, אשר יציץ ציץ בחדרי לבה!
עיני רדפו בנעימות אחרי “הזוג” עד העלמו בחרש.
אך לפתע-פתאם נזדעזעו כל אברי לקול הקריאה בבית:
– “זולל-התרנגולות”! –
– מגושם, בעל תאוה! –
– שניכם גזלנים! –
* * *
– השדכנים עודם נצים! –
– ןבכל זאת – קרא המחותן, באמרו לקום ממקומו – אלכה נא ואעשה שלום ביניהם.
– אל נא, מחותן, – מעצרהו ר' אברהם, – אל תבלה זמנך לריק… יריבו עד עת קץ – הן לא הגבלנו עוד את זמן החתונה והחזן כבר בא לכתוב את התנאים –
– יהי כן – ענה המחותן – למעני תוכל להיות החתונה למזל טוב…
– ובשעה מוצלחת – עוזר לו ר' אברהם –
– אבל – מסיחו המחותן עוד הפעם לדבר אחר, – הלא אמרתי, כי שכחתי להגיד למחותן…
– כי?
– כי לא הבאתי אתי את כל הכסף במזומנים.
הָשְלך הס. הבטתי בפני ר' אברהם והנה הלבינו מאד.
– שמונה מאות – הוסיף המחותן – הבאתי במזומן, ועל שתי מאות אוכל לתת שטר-חוב.
– שטר חוב? – קרא אברהם בתוכחה מגולה – ומי יאבה לקחת שטר-חוב? האם כן נדברנו?
המחותן מניע את כתפיו.
– האם לא צחוק אתה עושה לי, מחותן? – שואל ר' אברהם.
– לא עת לצחק היום, – ענה המחותן במנוחה–כאשר אמרתי כן הוא; לא הספיקה לי השעה לאסוף את כל הכסף… הלא ידעת, כי מעות הסוחרים מפוזרות ומפורדות…
– לא הספיקה השעה? – נהם ר' אברהם – מ“ראשי הפרקים” עד היום הזה עברו “ארבעה חדשים” ועוד לא הספיקה השעה…
– ומה אעשה – ולא הספיקה…
– ומה אעשה – ואני שטר-חוב לא אקח…
– ר' אברהם קם ממקומו ואחריו – המחותן.
– שמע נא, ר' אברהם! – הרים המחותן את קולו, – אתה ידעת היטב, כי איש אמיד אני –
– ובכל זאת שטר-חוב איננו כסף מזומן…
– אתה יודע, ר' אברהם! כי לוּ חפצתי ללכת העירה, כי עתה יכלתי בנקל להחליף את חתימת-ידי בכסף מזומן… אבל…
– אבל? – חוזר ר' אברהם בלעג.
– אבל? כיון שהמחותן אינו מאמין לי על שתי מאות רובל כסף – לא אובה ללכת העירה! –
ר' אברהם מתאמץ בכל כוחו לדבר במנוחה:
– ואני אם לא יהיה כל הכסף במזומן לא אחתום את ה“תנאים” –
– עשה כחפצך, ר' אברהם!
פני ר' אברהם אָדמו והלבינו חליפות מכעס.
– שמואל! – קרא פתאום בקול עז.
– שמואל! – שִׁנָּה עוד הפעם בראותו כי אין מענה.
– שמואל!! – שִׁלֵּש את קריאתו ביתר תוקף ועוז. ומן החרש נשמע קול פחדים, קול החתן:
– מה אתה חפץ, אבי?
–שמו-אל! שמו-אל! עזוב כרגע את הכלה ורוץ הנה!
עברו רגעי מספר ושמואל רץ מן החרש נבהל, נרעש ונפחד, ואחריו מדדה הכלה וכֻלה רועדת.
ור' אברהם רץ לקראת בנו, ויאחז בכפתורי מעילו, ויאמר בקול עז, למען ישמעו המחותן והכלה, והאנשים אשר בבית:
– שמואל! לך כרגע והחלף את שמלותיך! לא חודש ולא שבת היום! והכלה אינה כלתך, והתנאים היה לא יהיו… השומע אתה?! אין לך כלה, ולא יהיו “תנאים” – ושוב אל חדרך!…
– מהר! – הוסיף ויצו, בראותו כבנו עומד כהלום-רעם –
– מהר! שִנה בכעס ועוז…
– החתן שב הביתה אבל וחפוי-ראש והכלה החלה לבכות בקול.
* * *
ברחתי מעמק הבכא. מעולם החשבון…
היום רפה לערוב… ואני עודני יושב על שפת הנהר מבלי דעת מה נהיה בבית, השמש מתעלמת בנבכי דם ואש ומנגד לה יוצאת הלבנה מתוך ערפלי טוהר, ומְדַדָּה כתרנגולת בין אפרוחיה – הכוכבים. יושב אני בצל החרש… השמים הזכים ממעל וצלמם ודמותם במי הבדולח מתחת, המית הגלים הקטנים, המרדפים זה את זה כילדים מצחקים, הקצף על תכלת המים, רעד עלי החרש יחד עם נשמת הדשאים והפרחים, המעולפים ספירי טל, רסיסי הליל, קול הזמיר מבין העפאים – כל אלה נשאוני על כנפי האביב אל עולם האצילות..
לבי התרחב כפתחו של אולם וימלא צער על כל בעלי החיים ואהבת כל העולם כולו, ונפשי בקרבי עיפה, עורגת וחולמת…
והנה מרחוק נראתה סירת-דוגה, מבין צללי הליל מתבלטת תמונת מלח צעיר לימים; ומתוך שקט הערב תשָמע תנועת המשוט והסירה…
לאט לאט תקרב הסירה ואתה לאזני גם שירת המלח:
מִצְחֵךְ הַזַּךְ לִי רָקִיעַ,
יָהֵלוּ שָׁם כּוֹכְבֵי עֵינַיִךְ;
בִּלְעָדֵךְ צַלְמָוֶת כָּל חֶלְדִי,
כִּי שִׁמְשִׁי – הַצְחוֹק עַל שְׂפָתָיִךְ.
אַתְּ אוֹרִי, אַתְּ חַיַּי! בִּלְעָדֵךְ
אֲנִי רֶגֶב בֵּין רִגְבֵי אֲדָמָה!
יַעַן אַךְ מִנְּגֹהוֹת עֵינַיִךְ
נַפְשִׁי בַּסֵּתֶר נִרְקָמָה;
אַתְּ חַיַּי, אַתְּ אוֹרִי, כִּנּוֹרִי;
בִּלְעָדֵךְ גַּם זְמִרוֹת לֹא אַנְעִים,
כִּי כָל חֲלוֹם חַיַּי וְשִׁירַי –
הַקֶּסֶם עַל שִׂפְתֵי שׁוֹשַׁנִים…
קול המלח נדמה; אך שירתו עוד נשמעת לאזני מכל אפסים. אותה יענה החרש ברבבות עליו, אותה יענה האחו ברבבות דשאיו ופרחיו, אותם יענו רסיסי הטל, נשמת האויר, הכוכבים והירח ממעל…
הקול נחבא בין הגלים הקלים, ועוד גל אל גל קורא: אהבה! וקצף תכלת המים הומה: אהבה! והזמיר מבין העפאים ישתפך בנעים קולו: אהבה! אהבה!
וגם נפשי תשתפך בקרבי, כי גם היא חולת אהבה…
* * *
הסירה מתחלקת על פני המים, והמלח משורר שירת שַמיסא:
אֶת לֵיל הָעֹנֶג אַזְכִּירָה,
הִכַּרְתִּיךְ אָז יַעֲלַת אֲהָבִים:
עֵין הוֹלֵךְ רָכִיל לֹא שָׁרָה
אַךְ בִּמְסִלּוֹתָם – כּוֹכָבִים.
הֵן כּוֹכְבֵי הַזָּהָב, אָמַרְנוּ,
הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁוּ כַּדָּת…
וְאֶל הַיָּם נָפַל אָז אֶחָד
וַיְגַלֶּה לַגַּלִּים הָרָז.
הַגַּלִים לַמָּשׁוֹט סִפֵּרוּ,
הַמָּשׁוֹט לַשּׁיָט הַמָּהִיר,
וַיּוֹצֵא הַדִּבָּה הַמָּשׁוֹט
בְּאָזְנֵי הַמַּלָּח הַצָּעִיר!
וּבְאָזְנֵי יָפָתוֹ הַמָּלָּח
שָׁר בְּלֵיל עֹנֶג הַשּׁיר;
וְעַתָּה יָרֹנוּ, יָשִׁירוּ
בְּחוּצוֹת וּרְחוֹבוֹת הָעִיר!
עוד הפעם נדמה המלח וענג אין קץ נשפך מסביב – לבי בקרבי כהולם פועם; חולם אני בהקיץ. כמדומה לי, שרואה אני מרחוק בהרת לבנה וגדולה, ורועדת בצללי הליל… והבהרת היתה לבית, רוחץ בקרני הירח… מסביב הס… בחלונות אין אור… אך סירת-הדוגה מתחלקת ומתקרבת אל הבית… באחד החלונות יציץ נר. עוד מעט והחלון הזה יפָּתח בלאט, ובו תֵרָאֶה נערה יפהפיה, הנה היא! עיניה מפיקות אור, אור אהבה, ועוד מעט, ותפתחנה שפתותיה שושנים ואני שומע את המענה למלח!
אך קול המלח העירני מחלומי… הוא משורר:
נַשְּׁקִינִי יָפָתִי וּלְמוּסַר
חֲנֵפִים אַל תַּטִּי אָזְנַיִם;
הָעֹנֶג הָאֶחָד – אַהֲבָה
בִּלְעָדָהּ אַךְ הֶבֶל הַחַיִּים!
– יָרֵאתִי, הָהּ, דּוֹדִי יָרֵאתִי
עֵין אִמִּי אֶל קִרְבִּי חוֹדֶרֶת:
"שַׁלָּמָה אַתְּ, בִּתִּי, גַלְמוּדָה
וּלְכָל הָעֲלָמוֹת סוֹרֶרֶת?"
– נַשּׁקִינִי, נַשּׁקִינִי וּלְאִמֵּךְ
כֹּה תֹאמְרִי, יוֹנָתִי הַתַּמָּה:
"יַעַן אַהֳלֵי קֵדָר כֻּלָנָה
וַאֲנִי יָפָה וּבָרָה כַּחַמָּה".
יָרֵאתִי, הָהּ, דּוֹדִי, יָרֵאתִי…
עָלַי אָבִי כּוֹעֵס תַּמְרוּרִים:
"עַד מָתַי תַּסְתִּירִי פָנַיִךְ,
תָּנוּסִי מִפְּנֵי הַבַּחוּרִים?"–
נַשְּׁקִינִי יָפָתִי וּלְאָבִיךְ
כֹּה תַעֲנִי, סוֹעֲרָה עֲנִיָּה:
"יַעַן עֶגְלֵי מַרְבֵּק כֻּלָּמוֹ
וַאֲנִי יַעֲלַת חֵן, יְפֵהפִיָּה!"
– יָרֵאתִי, דּוֹד חוֹנֵף, יָרֵאתִי,
תִּגָּלֶה אַהֲבָה נִסְתָּרָה…
וְאִמִּי כִי תִשְאַל: "הָהּ, בִּתִּי,
שַׁלָּמָה כֻתָּנְתֵּךְ כֹּה צָרָה"?– –
החרוז האחרון פרץ בקול צחוק אדיר. ובין רגע וכל הטבע מסביב נהפך לי לאחר…
הזמיר נדמה, כאלו נחבא קולו במתק תאוה נהיה… פני הירח נהפכו לירקון כפני גבורי הדור, שהחיים יוצאים מאפם… והכוכבים מתנוצצים וקורצים עין בצחוק… וקול צחוק אשמע במשק מי הבדלח, ושכבת הטל נראתה לי ככסות-עינים על דודי הפרחים הזונים…
קול המלח נדמה, אך שירתו עודנה מחוללת בקלות-ראש עם הקצף על פני המים; ערומה ועריה היא מפזזת ומכרכרת מגל אל גל ומתנשא משם אל החרש, לשפוך את רוחה על העלים הרועדים בנשף החשק…
וסירת-הדוגה עברה על פני, ותתעלם. קול המלח נדמה במרחק, ולבי החרד פנה אל מוחי בשאלתו:
– האֻמנם זאת היא האהבה וזה מרום קצה? – –
אך תחת מענה המוח הגיע לאזני קול רבי אברהם:
– אדוני, אדוני! מהר נא בטובך! כבר נכתבו התנאים ותסב עמנו לסעודה.
עזבתי את עולם האצילות לשוב אל עמק החשבון, ועד היום הזה לא ענה מוחי על כל שאלות הלב.
החדרה, שקצים!
מאתיצחק ליבוש פרץ
הַחֶדְרָה שְׁקָצִים / יצחק ליבוש פרץ
עיר המצער בנויה על שפוע ההר, והעומד על יד הנהר, הלוחך את רגליו, רואה את כל בתיה. הנה בית הרב, הנראה כנשען על בית המרחץ והמקוה. לימין – בית הכנסת והמדרש, אחרי כן שורות של בתים פרטיים; היפים והלבנים בתי עשירים הם, השחרחורים – של בינונים, והנמוכים במורד ההר – בתי אביונים הם.
הכל נראה, גם האטליז – הנה מרים הקצב את קרדומו מעל לראשי הנשים; גם קולו ישמע, מקלל הוא הקצב והנשים עונות לעומתו…
ושני נערים רצים במורד ההר, ידיהם באבנטיהם: עיניהם מתנוצצות לאור החמה, ומצנפותיהם – מזהירות.
ומזהירות המצנפות, לפי ששמנות הן מחלב, מחלב הנוטף מן הנר בשעת הלמוד, שממנו עושים את “אותיות הכותל”.
אולי אינכם יודעים את טיבן של “אותיות הכותל”? לא אמנע מכם את הטוב:
לוקחים את החלב וכותבים בו באצבע על הכותל, נוהגים – על כותל בית המדרש. כותבים “משנכנס אדר מרבים בשמחה” וכיוצא בזה – כגון “שלשים יום קודם החג” או איזה נבול פה כנגד בעלי-הבתים. הלבן שעל גבי לבן אינו נראה כלל, אבל עוד מעט ויגלה. לוקחים מצנפת ומשחירים אותה בפיח הארובה ומכים בה במקום הכתב, הפיח השחור מתדבק בחלב והאותיות מתבולטות לעין שחור על גבי לבן; בדוק ומנוסה. על ידי זה מצנפות הלומדים מלוכלכות ונקרעות, אבל האמות אינן מקללות, ועל אחת כמה וכמה שאינן מכות בשביל זה. אינני מתקנא בנער, השב הביתה במעיל נקרע, או במנעלים רטובים, אך אם המצנפת מלוכלכת האם מצחקקת מרב נחת. שוקד הוא, מתמיד הוא, אומרת האם. מראה מצנפתו כמראה טליתו של אביו, זה מזיע בתפלתו וזה בתורתו; תולע קטן כזה וזעה כזאת…
ושני הבחורים – איני מסופק שבחורים הם; האברך כבר רחיים על צוארו ואינו רץ ואין לו כח לרוץ – ושני הבחורים יורדים במרוצה מן ההר טובעים הם ונעלמים תחת הבתים, וחוזרים ונראים, ופונים כה וכה, אם אין רודף אחריהם; חצות יום והם יצאו חרש מן החדר… הזמנים רעים ובני חמשה-עשר עודם לומדים בחדרים. לוּ היו שנים כתקונן, כי אז כברהיו לחתנים ואולי לאברכים…
והבחורים באו בשלום אל הנהר, והרימו בבת-אחת את רגלם השמאלית ויַשלו את נעליהם, אחרי כן את הימנית. וגם את מעיליהם התפשטו וישבו על החול, להתיר את פוזמקאותיהם.
בין כך וכך נפלה שיחה ביניהם:
– היודע אתה בריל, מה שאגיד לך, אני איני מבין כלל את הר“ת! הוא אומר, שרבון העולמים אינו רוצה להכלים את הנשמות במתנת חנם, לתת להם ש”י עולמות בחנם, והוא, כביכול, מצוה להם להשתכר – לקבל שכר…
– הדבר פשוט!
– ואני איני יודע, איזו בושה יש כאן? וכי משֶל זר אני לוקח? משל בשר ודם, שנצרך לזה בעצמו, שיגרע מחלקו?
– על אחת כמה וכמה, שמדרגה גבוהה היא, לבוא על השכר – שלא נקבל בחנם…
– לו יהי כדבריך… לקבל בשכר, אך מה טיבו של העונש?
– העונש? אין יסורים באים, אלא כדי להחזיר בתשובה…
– הא תינח בעוה“ז, אבל לאחר מיתה, בעוה”ב, למה?
– הר"ת אומר: שבעולם הבא העונש הוא אחר לגמרי. כל המדורות של גיהנם לא נבראו, אלא כדי לטהר את הנשמות מזוהמתן, למרק חטא ופשע…
– כן הוא אומר, אבל…
ובאותו הרגע רצה במורד ההר אשה דלת-בשר וגבוהת-קומה, על ראשה מטפחת עבה ובידה מטאטא גדול ועב. בעיניה לוהט הכעס.
– שקצים! כחצות היום… הולכים לרחוץ כחצות היום, ובעד זה אני חושכת מפי לשכר-למוד! הנני עליכם, שקצים!
אך המתפלספים אינם רואים ואינם שומעים.
– ואף-על-פי-כן צר לי על הנשמה שנכשלה… הלא מובא ברש"י: “אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. אך שוטה גמור, מטורף או חסר-דעה עובר עבירה; לכל היותר – שוגג.
– ואם יצרו מתגבר עליו?
– אז, על פי היושר, אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה!
– והמתכון למרוד בו?
– את זה אינני מבין כלל! היתכן? לדעת את יוצרו ולהתכון למרוד בו! הראיתם איש, שיַכֶּה את עצמו, שירוצץ את גלגלתו?
– הנני לרוצץ את גלגלתכם, שקצים ונבלים! – קראה האשה, אשר קרבה אליהם.
– האם, האם! – צעקו הפילוסופים, אשר הֻכו מכה רבה, טרם מצאו את נעליהם לברוח.
ורצים הפילוסופים ונעליהם בידיהם במעלה ההר הביתה, ואמם רצה אחריהם במטאטא אשר בידה וקוראת בקול: החדרה, שקצים!
הַמִּתְיָאֵשׁ
מאתיצחק ליבוש פרץ
יעקב דחה בחרי-אף את “חובת הלבבות” מלפניו ויורד את ראשו אחורנית על משען הספסל, וישא את עיניו אל התקרה, ויעוה את פניו בתנועה משונה ויקרא:
– “בעל כרחך אתה חי!” – זהו האסון.
– מה היה לך יעקב? – שאלו חבריו – איזה יום אתה חסר, השני או החמישי?
והמתיאש הורה באצבע על הספר, אשר דחה, ויאמר בלעג מר:
– חפץ הוא, שאאמין כי הנני כתר הבריאה ושהכל נברא בשבילי. דר אני בהיכל נאה, האדמה היא רצפת ההיכל, השמים – התקרה, והמאורות – מנורותי… אני כתר הבריאה ותכלית הבריאה; הכל נברא בשבילי, החיה, הבהמה והעוף, והרמש, הרומש על הארץ, הכל נבראו בשבילי… משרתי עושי רצוני הם! במחשבה תחלה עליתי על לב היוצר!
– אבל איזה יום אתה חסר?
– שוטים! לא ימים אני חסר וימי טובים ושמנים. ביום השבת – הוסיף בלעג מר – סמוכה עטרת הבריאה של שלחן בֶּריל הטבח והיום ההוא נעלה על כל הימים. שפרינצה אשת הטבח, שפרינצה השמנה והגונחת בלי הרף, לא תחדל מהתאונן, כי אוכל אני מעט; היא רוצה לפטם אותי כאוז: “אכול אכול, עלם נחמד; כאכילתכם כך עבודתכם… זכות תורה תעמוד לנו…” ואני מוכרח למלאות את בטני בבני-מעים, בפשטידא ובמאכלים, אשר לא אדע אכנם, למען תציל זכות תורתי את הטבח מדינה של גיהנום, למען תמרק חטאת מאזני-מרמה, מכירת עצמות תחת בשר…
– ובכל זאת מה אתה חסר, יענקיל?
– מה אני חסר? אינני חסר דבר, אך בחיי קצתי, את העולם שנאתי.
– ואינך מוצא פתח פתוח לצאת מן העולם?
– “בעל כרחך אתה חי!” – קרא המתיאש בנשימה כבדה, מבלי גרוע עין מהתקרה.
– הבל – קראו חבריו – האין סכינים, חלפים לשחיטת עצמו! האין נהרות לטבוע וחבלים להחנק? ואם אתה חפץ במיתה מתוקה – קנה לך חבל של נופת, ואם במות ישרים, הִתָּלה על המנורה למול ארון-הקדש.
על פני המתיאש נראתה תנועת צחוק.
– לא חדשתם מאומה – אמר – הרעיון הזה ישן נושן הוא לי, בן שש-עשרה שנה הייתי וכבר חשבתי, כי “טוב מאד” זה הוא המות. מדוע? על השאלה הזאת אענה לכם בפעם אחרת, אך לא ידעתי במה אשים קץ לחיי? האמצעי היותר טוב היא היריה, כן אמרתי בלבי. רגע ומוחי יתפוצץ ואינני. וגם מכר היה לי בחיל הצבא… איש יהודי, אוכל פעם בפעם על שלחן אבי… ממנו אשאל ויהי מה! אך מחשבתי זאת לא יכלה לצאת מן הכח אל הפועל מטעם פשוט – מפחד. בשבתות וימים-טובים, כשבת איש-הצבא אתנו אל השלחן או כפגשי אותו בבית-המדרש בזמן התפלה, לא יראתי מפניו, אך בימות החול, כשפגשתיו בחוץ וקנה-רובה בידו – ברח דודי! מעדו קרסולי, הזדעזעו כל אברי ולהכעיס את חפצי ורצוני ברחתי. שכן קרוב היה לנו, משה השוחט, את החלף לא יראתי וגם שאלתיו פעם אחת בלי ידיעתו, ואך בחנתיו, ופצעתי את אצבעי, ותזב דם, וכמעט שלא יצאה נפשי מפחד… וכיון שאני מתירא מפני מים קרים, גמרתי בלבי לתלות את עצמי! לקחתי חבל, עליתי על עלִית בית-המדרש וכבר הקשר על צוארי, ופתאום הרגשתי, כי צמא אני, ואנח את הקשר, וארד לשתות מעט מים. על פי מקרה פגשתני אמי ותשלחני לשחוט תרנגלת… והנני חי עד היום הזה.
– היוצא לנו מדברינו, שבעל פחדן אתה.
– כן – ענה יענקיל במרירות – מפחד אני מאד, אך האני האשם? יודע אני ברור כשמש, שהטובה האחת, שאפשר לו לאדם לעשות בעולם הזה, היא לקצר את יסוריו… יודע אני גם כן, שאם אין אני לי מי לי, שאיש לא יבוא עלי בקרדום, אם צלחתי ריקה… וכיון שאני יודע, אני חפץ למות; אני רוצה, אני מתאוה, אני משתוקק למות. אך מה בצע? אני רוצה והוא איננו רוצה, ה“בעל כרחך אתה חי” איננו רוצה; כרוך הוא בקרב נשמתי, בעמק הלב, באיזה חביון ומבטל את כל החלטותי כעפרא דארעא. בתחלה הוא מתאנה לי, טוען כנגדי, וכשהוא רואה, שאינני מתפעל מכל ראיותיו והזיותיו, הוא מתהפך לצמאון, ואחר כך – לפחד, האני ירא? מוחי שוקט ושלאנן 1, אך דמי מתרוצץ, הלב דופק והרגליים נסות… הלא אני אינני לא הרגלים ולא הדם וגם לא הלב, כי אם המוח, והמוח רוצה, רוצה מאד…אך ה“בעל כרחך אתה חי” מגיח ממחבואו, לוחש באזני, שצמא אני, או מכה הוא את לבי בתמהון…
– ולפעמים – מתודה המתיאש – גם אני בעצמי מתירא, גם אל המוח יגונב הפחד. ושואל אני: מי יודע? אולי עלי למלאות את צבאי – היד תקיפה! אני אברח והיא תאחזני בציצת ראשי, ותשיבני אל החיים! ואחיה שנית, ואלמוד תורה שנית, ואֹכַל לצבות בטן בבית הטבח שנית… עוד זאת: מי יודע, אם אחרי יסורי המות, אחרי בלעי את הטפה המרה מהסיף של בעל-העינים וגם אחרי חבוט-הקבר, אם לא אתגלגל אז בשור או עגל! וכבוא יום פקודתי באמת, אובל, אסור בחבל, אל בית השחיטה, רעב וצמא, אחרי יום או יומים צום… ועל דרכי אושיט את לשוני הנחרה לכל חציר נובל, נגד נטף כל חלאה, ובריל הקצב, ההולך אחרי, לא יתנני להוריד ראש ובשוט ירדפני אל בית השחיטה, ושם יחכה לי היהודי הכשר, אשר יקרוץ בעיניו, ויברך בשם ומלכות על תקון נשמתי…
– אתם צוחקים! ומדוע? יען כי הרמב“ם אומר: “לא היו דברים מעולם”, אבל האר”י, האר"י הקדוש אומר, כי כן הוא, ושלמה, שלמה החכם מכל אדם, אומר: “מי יודע?”
-
כך במקור. ↩
וֶנוּס ושוּלמית
מאתיצחק ליבוש פרץ
(זוֹ לעומת זוֹ)
הבוקר אור גם בציכַנובקה ויעורר את יושביה, יושבי הקרנות, גם את המחזירים על הפתחים ועל הכפרים. קרני השמש חדרו גם אל בית-המדרש בעד כל שמשות ארבעת החלונות, הצהובות מרוב ימים. בעברם דרך אויר בית-המדרש, השאילו משלל צבעיהם לקורי-העכביש, ויגיעו עד הכיור, אשר אצל הפתח, ויפלו אחורנית ממראה נחושת הקלל, וישָברו בספל אשר תחתיו.
עם יושבי העיר נעורה גם להקת הזבובים, אשר, יחד עם יתר הרוחשים, מצאה לה די אוֹכל בספרי בית-המדרש, והם העירו ברעש ובשאון את חובשיו – את המשׂכילים הנסתרים אשר בציכנובקה. הראשון אשר פתח את עיניו הוא “חיים-המשורר”, בעל השירה הגדולה – “ארבע עתות השנה” – שכבר החל לכתבה; ונער בעל מזג מתפעל הוא “המגביה עוף על כנפי השירה”. לבו מלא נצנים, ודשאים ואהבה, ולולא חסרון “מלות השוות”, היינו: החרוזים, שהיה בעוכריו, כבר היה מלא כל הארץ כבודו. ואך פתח את עיניו, וכבר שׂפתיו נעות: מכות, דקות, חלקלקות…
אחריו נעור זליג בעל הסיפּוּרים, כותב פרוזה, אשר עוד מעט ויזרח על שמי הספרות ככוכב חדש באור שבעתים, והמתעסק כעת בכתיבת ספּוּר גדול, משׂתרע על מאתים ועשׂרים גליון, ומלא חתחתים ומכשולים על דרך הנאהבים והנעימים. במשך הוכּוּח, אשר קם אחרי כן בין חיים וזליג, נעורו יתר החברים – שלושה או ארבעה נערים משׂכילים, אך אליהם לא אשית לב, כי גם לקרסולי חיים וזליג לא הגיעו. חיים הוא משורר, זליג סופר;זה האחרון גם בספרי אשכנז קרא, ובספרים חיצונים הרבה הגה, והם המדברים, ולהנותרים אך אזנים לשמוע ופתחון-פה להשתומם.
– העודך ישן, חיים? – קרא זליג מעל הספסל.
– לא, בלילה הזה לא יכלתי לישון – ענה זליג – כי אנשי ספּוּרי הקיפו אותי ולא נתנו לי מנוח…
– גם אני – ענה חיים – אך מעט ישנתי, ובחלומי ראיתי את השמים כתובים בחרוזים ומלות שוות, אך קרוא לא יכולתי… אבל הגד נא לי, זליג, מתי תכלה את ספּוּרך?
– הנני צועד צעדי ענק! – ענה זליג בגאון – אתמול בלכתך לשׂוח ולהתענג על הדר הטבע, כיליתי אני את תמונת רחל הגבּורה – אבן-פינה בספּוּרי. כותב אני: “עיני רחל הזהירו ככוכבים מתעים, ובתוכן מצאה קן לה תכלת הרקיע”…
– אח, אח! – השתומם חיים – גבורת הבורא!
– “שׂערות ראשה” – הוסיף זליג לקרוא, מבלי לשית לב אל התפעלות חיים, כאיש אשר התהילה היא לחם חוּקו – “שׂערות ראשה – תלתלי משי שחור משחור, כנוצות בנות-היענה! ידיה ורגליה קטנות כעדשים”.
– בעיני – אמר חיים – לא תמצאנה חן ידים ורגלים קטנות כעדשים.
– יען כי חובש הספסל אתה מרחם ומשחר, ואת העולם לא ראית! זה לא מכבר קראתי, כי אנגלי עשיר ובעל נכסים כקורח השתגע בשביל רגל אחת קטנה, אשר ראה בעד חור המנעול!… לולא יגורתי ממלות תלמודיות, כי אז הייתי כותב: פחות ממשהו! עוד אני כותב, כי לרחל מתנים דקות מקטני איש! הנה אַילה שלוחה ויפה כונוּס.
– ונוּס? ונוּס? מה זאת?
– ונוּס – מבאר לו זליג – היא אלילת היופי אצל היוָנים.
– אינני מבין מאומה, באר דבריך!
– הזוכר אתה את האיש המוזר, בעל המצנפת האדומה, אשר בא הנה בשבוע העבר, למכור מיני נופת בחצי חנם?
– זוכר אני.
– האיש ההוא היה יוָני. מארץ יוָן, ועמו הוא עם היוָנים!
– וכולם מוכרים נופת וממתקים?
– חס וחלילה! – היוָנים אינם עם בגולה, שיחזרו כולם על הערים והכפרים! היוָנים הנם עם יושב על אדמתו. ארץ היוָנים מודעת בספרי-הקודש בשם “איי אלישה”, ורבות סבלנו מ“ממלכת יוָן הרשעה”…
– ואני דימיתי, כי יוָן ואיוַן חד הוא!
– חס וחלילה! היוָנים הם עם בפני עצמם, יש להם ארץ וממלכה, יש להם אדונים, סוחרים, אכרים, עושי-מלאכה ועובדי-אדמה ככל העמים. לפנים היו היוָנים עם חכם ונבון, את חכמיהם מזכירים חכמי ישׂראל, כמו הרמב"ם… האם לא שמעת שם אריסטוֹ, סוֹקרטס ודומיהם?… כולם יוָנים. ובכל זאת ההמון, בלי ספק – למוֹרת רוח הפילוסופים – היה עם עובד אלילים, והספּוּרים מחיי האלים והאלילים נקראים בשם הכולל: מיתוֹלוֹגיה.
חיים עשׂה אזנו כאפרכסת וישנה וישלש: “מיתוֹלוֹגיה”.
– הסיפּוּרים הללו – הוסיף זליג – יפים ונחמדים, ונשׂגבים מאד. אני קראתי אותם; ואת מרביתם העתקתי לי, למען הזכירם בספורי לעת מצוא, כמו שאני כותב עתה: יפה כונוּס.
– ומה זאת ונוּס?
– ונוּס היא אלילת היופי.
– לשון נקבה? הגם נשים מושלות בשמים?
– אליל הסוחרים, השלוחים והגנבים… הנקרא בשם אוֹלימפ. ותמיה אני עליך, המשׂכיל, מדוע תגרש את הנשים מהתפח בנחלת האלים?
– השם ישמרני מאִולת כזאת! – התנצל חיים – כנשים כגברים, חוקה אחת לכּוֹל! אך אני דימיתי, כי האלים אינם לא זכרים ולא נקבות!
– עליך לדעת, חיים, כי אלילי היוָנים פרים ורבים וחיים כבני-אדם! וכי אך בזאת נבדלו מבני האדם, כי חסרים הם את “הטוב מאד”, הוא המוות. יוּפּיטר למשל, שהוא הרם על כל האלים, אשר בימינוֹ הרעם ובשׂמאלו פֶּרס, ואשר לשמו ולזכרו יחרדו כל יושבי ההר, – יופיטר זה יש לו אשה ושמה יוּנָא, אשה מרשעת שבעתים מכּסַנטיפה אשת סוֹקרטס (הן אותה ידעת, כי ספּרתי לך), והוא, יוּפּיטר, מקבּל מידה צרות יותר מסוֹקרטס, יותר מאשר מקבּל השפל שבמלמדים מיד אשתו “הרבנית” הארורה… הלא תוכל לשער לך את העמל והיגון! שבע פעמים ביום, בלי ספק, מקלל יוּפּיטר את יומו ובוחר במוות, אך מה בצע, והאלילים אינם בני-תמותה, חלקם אל-מוות!
– אך שוב נא, זליג, אל האלילה אשר הזכרת. סובב אתה סחור סחור, ואליה לא תקרב…
– אל ונוּס? יהי כן: ונוּס היא איפוא אלילת היופי…
– מה זאת אלילת היופי? הבשביל שהיתה יפה נקראה בשם זה?
– לא חיים. היוָנים האמינו, כי לכל מידה, לכל חסרון או יתרון במזג איש, לכל תכונה – יש אליל מיוחד! אצלנו, למשל, אומרים שלכל אומה יש שׂר! ואצלם – אליל לכל תכונה. ובכן הגבורה, הערמה, הנשׂגב, היופי וכו' – אלילים מיוחדים להם, והאלילה ונוּס היא ממונה על היופי . ואם תאבה, אקרא לך את הספּוּר על אוֹדותיה.
– קרא!
זליג קם מהספסל ויוצא מארגזו הקטן, הנטמן מאחורי התנור, גליון כתוב פנים ואחור וישב על הספסל, ויחל לקרוא:
“וֶנוּס, אַפרוֹדיטָא, אפגיניא, פַנטַגיניא, אנדיאמיטא…”
– האם אתה דובר אשכנזית? – שיסע אותו חיים בדבריו – הן לא אבין אף שמץ דבר!
הוא השתומם, בהאמינו, כי כל איש מישׂראל מבין מעט אשכנזית.
– שוטה – ענה זליג – אלה הם השמות, שהיו לונוּס במקומות שונים אצל היוָנים והרומאים.
– שמותיה רבו משמות יתרו. אך הנח לשמות וקרא את הספּוּר בעצמו.
– “ונוּס היתה מקודשת במקומות ההם כאלילת האהבה…”
– הן אמרת היופי?
– הא בהא תליא – עונה זליג – אהבה ויופי חד הוא. “והיא לא יצאה ממעי אשה, כי אם קפצה מהקצף, אשר על פני הים!”
– שׂיחת ילדים!
זליג לא שת לב, ויקרא:
– “היא היתה יפה מאד מאד…”
– מאי קא משמע לן!
– “אותה מתארים היוָנים כיפה-פיה ערומה או ערומה עד החצי…”
– כמה מכוער הדבר הזה! – ירק חיים…
– “אישה היה ווּלקאן…”
– וזה מי הוא?
– הוא כעין תובל-קין שלנו, אבי כל חרש נחושת וברזל. “אך לו לא ילדה בנים.”
– ובכן נתן לה גט פטורין! – התלוצץ חיים.
– לאלילים אין גיטין, לפי שאין להם קדוּשין. אך תחת זה היו לה בנים ובנות, אשר ילדה לאלילים אחרים וגם לבני-אדם.
– מה אתה דובר? לזנונים? ממזרים?
– שוטה! אם אין גיטין וקדוּשין, ממזרים וזנונים מנלן?
– הכּוֹל זוכה מן ההפקר! יהי כן, אך הלא אמרת, כי גם בני-אדם, גם בני-איש…
– ולמה תשתומם? אם בני האלהים לקחו להם נשים מאשר בחרו, מדוע לא תדבקנה נפשות אלילות-יוָן בגברים בני אדם וחוָה?
– טוב מאד, קרא הלאה!
– “שנים ילדה למַרס.”
– מֶרס או מַרסנא?
– לא מרס ולא מַרסנא, כי אם למַרס, להאליל מַרס, הוא אליל הקרב, איש מלחמה… שנים ילדה לבּאַקכוּס…"
– מה טיבו של עוּבּר זה?
– הוא הממונה על היינות ועל כל המשקאות החריפים.
– אליל שכור, כעין לוט שלנו?
– “שנים ילדה למֶרקוּר…”
– ומרקוּר מי הוא?
– אליל הסוחרים, השלוחים והגנבים…
– כה ירדה פלאים!
– “את אנחיזיס – בשׂר ודם – עשׂתה חוזה על שׂפת היאור. אליו נראתה כרוֹעה… ותהר לו ותלד בן. פעם אחת רדפו אחריה חבר מרצחים-ענקים, ותסתר במערה, ותקרא את הֶרקוּלֶס לעזרה בצר”.
– ומי הוא הרקוּלס?
– אליל גבור מאד! וגם לא אליל שלם; חציו אליל וחציו אדם. הוא כבּד במטאטא ביום אחד שלושים ושש אוּרווֹת! “הרקוּלס חש לעזרתה… ויתן לבוא אל המערה את הרודפים אך אחד אחד, וכל הבא נהרג מאת הרקוּלס, ובכן נשחטו כולם במערה אחת. ונוּס זאת היתה נוקמת ונוטרת מאד. יושבי ערים רבות, אשר התקלסו בה, הפכה לשוָרים בעלי קרנים…”
חיים לא יכול עוד נשׂוא.
– הזאת היא היפ-פיה שלהם?– קרא, וירק פעמים אחדות בגועל-נפש – זאת היא אלילה! – מילא צחוק פיו – בוז לך, לעג לך! אם תאבה ואספר לך שנית את המעשׂה מהחל ועד כלה: זונה נמבזה היתה בארץ יוָן, ונוּס שמה, אך בנסעה מעיר לעיר וממדינה למדינה לתת דודיה לכל עובר, שינתה את שמותיה ותחליפם, לבל יכירוה וידעו כי בלה היא מזוקן! ועל כן ידעוה בכל עיר בשם אחר!… ונוּס לא ידעה את אביה וגם את אמה לא הכירה! היא קפצה מהקצף אשר על פני המים, ים החיים! חלאת חיים – מולדתה! אישה חרש ברזל, אך ונוּס היתה עקרה כרוב בנות מינה, ותברח ממנו, ותתן דודיה לשׂר-צבא, אחרי כן פרשׂ עליה כנפיו אחד השכורים, והפקידה גוָה גם לסוחרים… כה נפלה תמיד פלאים, עד הגיעה אל שפל המדרגה, וחבר מרצחים רדפו אחריה. לולא המשרת באוּרוַת סוסים, או איזה בעל-עגלה, איש בריא, שהיה לה, כי אז כבר נשכחה מארץ החיים! מבלי ספק קרה המקרה הזה באחד מבתי-המרזח…
– דום, חיים! – קרא זליג ברוגז – בנשׂגב תתקלס! כבדחן בחתונה תהפוך את המגבעת, למלאות פי הקרואים צחוק! כרב של פורים תתחפשׂ להראות כדבוב! ונוּס היא נפש היופי, האידיאל של החן… כעין שולמית בשיר השירים!
– כעין שולמית? כעין שולמית? חה-חה-חה! – התפרץ צחוק אדיר משׂפתי חיים – השומע אתה את דבריך? אם כה הסכת ושמע אתה, ואני אגיד לך, מי היא שולמית: שולמית היא עלמה עבריה מימי קדם, שולמית היא בריאה וחזקה כעשת הברזל! אחֶיה ציווּה לנטור את כרמיהם, וכרמה שלה לא נטרה – את פניה שזפה השמש, אך לא בת קדר היא. צוָארה חלק כשן, בהיר כשיש! נשמת אפה כריח השׂדה, אשר ברכו ה', כריח הלבנון! איננה כבת ישׂראל בזמן הזה, איננה מתנפחת כברבור-הודו, איננה סוגרת את אשמורות עיניה מבושת-שוא וחן השקר. עיניה לנוכח יביטו, כי שכּוּלה אין בה, לא בגופה ולא ברוחה! ולה עינים טובות, מחממות, מלבבות, עיני יונים לה! ושׂפתיים לה כחוט השני! והיא לא תתן על פיה את מסגר ה“דרך ארץ”. היא מדברת את אשר עם לבבה! ושׂפתיה תטופנה נופת, מור, חלב ודבש! כי תחזה את שולמית, לא יתעורר בך הרהורים חלילה! ונהפוך הוא תעמוד, מחריש, משתומם, כאבן דומם! מפיך נעתקו מלין, וממוחך – כל מחשבה, ולבך הולם, הולם כפטיש! שולמית איננה ערומה ועריה, לבושה היא, אך פשוטה וישרה, תמה, נקיה וטהורה כשלג טרם יפול ויגע באדמה! ולא תאוָה, אך אהבה היא! התחדשה הבריאה, התאנה חנטה פגיה, הגפנים סמדר, קול התור נשמע, ריח הפרחים נוזל כבשׂמים, הכל נעור לחיים חדשים. וחיים חדשים נעורו גם בה, בבת הטבע! פתאום בא הרגש, פתאום בא ובכל כוח ועוז, כי עזה אהבתה ממוות, קשתה קנאתה משאול, את אִשה לא יכבּו ימים! ואהובה אחד ואין שני לו! ואת מי היא אוהבת? את הרועה בשושנים! והיא לא תדע, כי העלם הנחמד נושא כתר, כי מלך מלכים הוא, היא יודעת אך את אהבתה. היא לא תדע גם להסתתר, לא תחביא את רגשותיה, ולא תשים עליהם מסווה ולוֹט. כל חפצה ומגמתה אחת, מי יתן והיה הוא אחיה בן אמה, ותחבקנו בראש כל חוצות, כי לחם סתרים לא ינעם לה! זאת היא שולמית, זאת היא בת ישׂראל מימי קדם, אשר לא קפצה מן הקצף אשר על פני המים, והיודעת את אביה ואת אמה!
בדבּר חיים את הדברים האלה היה לאיש אחר. דבּר רתת, דבּר בכל נפשו, בכל עצמותיו! לשוא חפץ זליג לשסעהו בדבריו. כזרם מים רבים פרץ משׂפתי חיים – זרם אדיר, וכדבּרו כן התחזק הרגש, והוא בעצמו התפלא עליו ועל כוחו וגבורתו.
– אבל שוכח אתה – השתיקוֹ בכל זאת זליג – שוכח אתה, כי במיתוֹלוֹגיה אין דברים כמשמעם! שהכּוֹל משל ומליצה, מסכה נסוכה על רעיונות מחקר ואמונה…
– אדרבה – צעק חיים – נהפוך הוא! מי יטמין מרגלית טובה בבלויי-סחבות? מדוע החביאו מחשבות נשׂגבות במעטפה לא-טהורה? ומצד השני, הגידה לי, זליג, האם בשיר-השירים הדברים כמשמעם? הגם הוא אינו משל ומליצה? מי זה לא ידע, ששלמה הוא המלך, שהשלום שלו; ששולמית היא כנסת ישׂראל, היפה והנאוָה, אך השחורה מצרות וגלוּיות? אבל הנמשל בפני עצמו והמשל בפני עצמו! ומבלי הבט אל הנמשל, אומר אני, כי שולמית היא נפש היופי, אידיאל החן. האלילה ונוּס… לא אדע אכָנה במקום קדוש זה!
– השומע אתה, זליג – הוסיף חיים בקול – השומע אתה? ימח שמה! מחה את ונוּס מספרך אשר כתבת! וּכתוֹב… מה, מה שם העלמה שם? חנה?
– רחל!
– יהי כן, כתוב כי רחל נאוָה היא וברה כשולמית… אך לא, אל תכתוב כזאת, אל תרהיב בנפשך עוז! חוצפה ועזות הוא! כתוב לך כאשר תחפוץ, כתוב כי חנה…
– כי רחל – מתקן זליג.
– כי רחל, תהי רחל; כתוב, כי רחל ברגליה הקטנות כעדשים, בידיה כמשהו, יפה היא כמרים בצאתה בתוף, כאביגיל, אשר הלכו לאורה, כרחב, כדלילה… ככל אשר תחפוץ, לוּ גם כאסתר המלכה! אך אל תדמה אותה לשולמית– השומע אתה?
יוסי בחור-הישיבה
מאתיצחק ליבוש פרץ
א: עיר ובלהות
– היא הולכת, הולכת וקרבה! בהכפרים מסביב – סכנות נפשות! רבונו של עולם, מה נעשׂה?
כל איש ישמור פיו ולשונו מלהזכיר את שם המגפה. אך הפחד גדול מאד…
בכל יום ויום ידיעות ושמועות רעות. מאפּטא מודיעים, כי שם נפל בחוץ נושׂא-מים ולא קם עוד. באוֹסטרוֹב נחנטו שני יהודים… בברטקיב יושב דוֹקטוֹר שבא מוַארשה, ותלמיד האוניברסיטה עוזר על ידו. רחליב סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא.
חבל קוזאַקים הביא את ראַדום במצור, ובצוֹיזמיר העיר, השם ישמרנו, נופלים בני אדם ומתים כזבובים.
המסחר יורד, ויראת-שמים תתרומם… סוחרי-תבואות יושבים תחתיהם מיראה לצאת משער העיר. הסרסורים יש להם נקיון-שינַים. הבתים מתרוקנים. בכל ערבי שבתות נושׂאים איזה כלי או חפץ אל המלווה בעבוט…
גם בתי המסך אבלו, נפלו… איזה בעל-מלאכה או גם בעל-בית יבוא לפעמים וישתה כוס או שתים, לפכּח את הצער והפחד אך מזה לא תהיה לבעליהם הרוָחה, ואכּר מן הכפר חזון מאד לא נפרץ בעיר.
תחת זאת הסירה אשת הרופא מעל ראשה את הפאה הנכרית, ותלבש תחתה האַר-בּאנ"ד פשוט, כאשר תשׂאינה הנשים הכשרות… איזה משׂכיל מסתתר התוַדה בגלוי וישׂרוף בפומבי את “אהבת ציון”, והתחיל לומר תהלים בכל יום… שפחת הבּלן באה פתאום אל הרב לקחת מוסר על עווֹנה הרב, ותודה כי בערבי-שבתות היתה מציצה בעד החרכים אל הרוחצים… איזה צעיר לימים (את שמו לא אזכיר לדראון) יושב בתענית זה חודש ימים, ועודנו חושב להיות לפרוש… מי יודע איזה חטא נמצא אתו!
ישנם כעת חייטים המשיבים את ה“יתּוּר”, קצבים בלי אבן ואבן ועם עודף גדול… אחד הוא ירוחם החלפן, אשר לא זע עוד, ואיננו לוקח פחות מעשׂרה למאה לחודש מכל הלוָאה בעבוט, אבל לבו הלא לב אבן, כידוע!
והפנים ירוקים ולבנים, והשׂפתים נצרבות. והעינים עגולות ומלאות פחד, וכל ראש כפוף. בחוצות דממה: פה ושם חבורות קטנות, אנשים לחוד ונשים לחוד, עומדים ומתלחשים בלי לחש, מנענעים בראשיהם ובידיהם ובכתפיהם, והעינים נטויות השמימה, אולי ירחם!…
גם בבתי-התפילה בין מנחה למעריב שׂוררת דומיה. אך עזרת-הנשים מלאה מפה אל פה, וכפעם בפעם יתפרץ מבעד החלונות יליל צעקת משבר, לחרדת הגברים ולסמר שׂערות בשׂרם… ובכל ערב – “כל נדרי”, רוחצים בנחלי דמעה.
מה לעשׂות? היש עצה ותחבולה?
בוַארשה, מספּרים, פתחו בתי-חמין לעניי עם, גם מזונות פוסקים להם בזול, מחלקים גחלים להסקה, מלבושים – הכּוֹל בעצת אלה הידועים… הכּוֹל ללכת בחוקותיהם, ולכל היותר למצוא חן בעיני הרשוּת… פה ישנן צדקות אחרות: “מאיר בעל הנס”, “יהודים טובים”.. ישנן גם סגולות נפלאות: במוצאי-שבת מציגים בחלונות נרות להדלקה לשבת הבאה… לוַאסיל בית-טחנה סמוך להעיר; וכבר נמנו וגמרו לגנוב בלילה את אבני הריחים ולקברן בבית-הקברות… גם יתום ויתומה נכונים להנשׂא זה לזה…ומלבד זאת כמה בתי-כנסיות יש ליללה ולזעקה, וכמה קברים למדידה!
ובכל זאת יאנק הלב… הלא הסגולות מאז ומקדם הן, ובכל זאת הכּוֹל זוכרים את המגפה הראשונה בשנת תק"ץ… כל הרחוב עלה דשאים, ואך מסילה אחת נותרה, אשר דרכו עליה רגלי הנושׂאים…
ורעות מן המגפה הן הדזאינפקצי“ה, האיזוֹלאצי”ה, והשם ישמרנו – החניטה! לא לעולם יחיה איש, ואך פעם אחת ימות… והחיים והמוות ביד מי הם? ביד בעל הרחמים, ובעל-הרחמים הוא שומע תפילה וזעקה, וגם צדקה תציל ממוות… אבל השאר הוא ביד אומות-העולם; את מוח העצמות ימוצו, הב, הב, – הוצאות ושפיכות-דמים…
ועוד יחנטו את המתים… לוקחים את המת, קורעים אותו כדג, טובלים בזפת וקוברים בלי תכריכים…
ובבתי-החולים, כידוע לכּול, ממיתים את החולים בסמים… ומה לכם עוד, אם נתּכה חמתם גם על כרים וכסתות, ששׂורפים אותם באש…
לפעמים מביאים את העיר במצור… ימותו יושביה ברעב, או יאכלו איש את בשׂר רעהו… ולמה אנחנו מחשים? העוד לא כלו כל הקצין? הנתן להאויב לבוא במחננו?
היה לא תהיה!
הנרות להדלקה בשבת נכונים כל ימי השבוע, יבוא ליל חושך ואבני הריחַיִם של ואַסיל אינן… גם יתומים נשׂיא…
והפחד בכל זאת הולך הלוך וגדוֹל… קווה קיוינו כי יחד עם החום יעבור זעם, אך כבר עבר קיץ, באו גם הימים הנוראים, גם ימי חג הסוכת אינם… מקור תרחפנה העצמות, והמגפה הולכת וקרבה… רבונו-של-עולם!
ב: שנַים שאינם מפחדים
ובכל זאת ישנם שני בני אדם בעיר, שאינם מתייראים מפני המגפה, ולא זאת בלבד: הם מיחלים לה! הלא הם: הדוֹקטוֹר הצעיר ס., פולני קתוֹלי, ולהבדיל – יוסיל בחור-הישיבה, עברי בן דת משה.
ככלות ס. את למוּדיו בא הנה, להתפרנס מיגיע כפיו ומוחו. אז היה איש טוב, איש טוב מאד, ממש אחד מחסידי אומות-העולם, נוח לבריות, מבלי שמץ יהירות; היה עונה לכל איש אשר דרש בשלומו, אף לאשה, אף לילד. ובעלי-הבתים לא מנעו ממנו את הטוב… הכל השתחוו לפניו, הסירו את הכובעים ונענעו בראשם בצחוק-חן ובחבּה… בכל שבת ושבת שלחו לו חלה ודגים, גם אהבוהו גם כבוד לא מנעו ממנו, אך – לא השתמשו בו, לא הזמינו אותו.
ובאמת, מי נצרך לעזרת הדוֹקטוֹ“ר? האין “רופא” בעיר? ומה גם, כי ה”רופא" הוא רופא מומחה ומפואר, שדי לו במעוף-עין אחד על החולה למען הכּר את מחלתו… ואך הכיר את המחלה היה רושם מיד מה שנצרך לרפואה, ובעל בית-המרקחת לא נמנע מתת את התרופות אשר יעץ ה“רופא”… ולמה זה לנו דוֹקטוֹ“ר? וכי שְמָא גָרִים? לוּ בא הנה דוֹקטוֹ”ר זקן ושׂבע חולים, כי אז לא היה הולך בטל, אבל ס. נער הוא, רך בשנים, ופני עלמה לו, בלי שום חתימת-זקן, – ההוא יתחרה עם ה“רופא” שלנו? ורע מזה שהוא החל להתחרות עם ה“רופא”! הוא חולק עליו! הוא מחווה דעתו כי החולים שותים יותר מדאי לנקות את הקיבה והמעים, כי ההקזה מזקת לכל איש ואיש ועל אחת כמה וכמה ליולדות, וכדומה דברי שטות והבלים. וגם על השמנים ועל המשחות מילא צחוק פיו! ואם קרה מקרה לא טהור וה“רופא” נסע לאיזה כפר, ונקרא הדוֹקטוֹ“ר – מה היה עושׂה? לא רשם מאומה, ואם רשם ציוָה בלי ספק לקחת תרופה בעד ח”י גדולים. בעל בית-המרקחת רגז ושׂחק, והכול ראו שאין דעתו נוחה מרפואות-שוא כאלה, כי הכול יודעים שאסיא דמגן במגן, מגן שויה…
וכה עברו ששה ירחים. הדוֹקטוֹ“ר הצעיר נלחם בגלוי עם ה”רופא“, ובסתר עם בעל בית-המרקחת. אך עם בעלי-הבתים היה חי בשלום, עד – עד אשר כלתה הפרוטה האחרונה, שהביא אתו, מן הכיס… לאט לאט היה גם לבעל-חוב, והנושים בו, כבעל המעון, כהקצב, כהחייט, החלו לנגושׂ… אז ראה ס. כי לא יוכל עוד עמוֹד, וישנה את דרכו לטוב. לאט-לאט החל להודות – לראשונה בחשאי, בלשון מגומגמת, ואחר-כך בקול רם ובפומבי – כי הקיבה אמנם צריכה לנקיון כפעם בפעם, שהדם הסוער בהגוף צריך להקזה לעתים תכופות, ועוד ועוד… אך כל זה לא היה לו לעֵזר ולהועיל: ראשונה, לא היו יודעים אם הוא מודה על האמת, או משטה ומונה את הבריות; שנית, אם הוא מודה לדברי ה”רופא“, אם ה”רופא" צודק, למה לנו דוֹקטוֹ"ר?
ממרחק בא עֵזר לס. על ידי ירושה (חזון נפרץ הוא בין “הגויים” לקבל ירושה אחרי מות דודים ודודות ערירים), וישב עוד חצי שנה בבטל. ואז, כאשר כלתה עוד הפעם הפרוטה מן הכיס, מצא לו ס. עצה אחרת.
לפתע פתאום היה לאנטיסמי“ט, לאנטיסמי”ט נלהב. את יושבי העיר היהודים לא הכיר, את בעלי-הבתים לא ידע; פעמים בפגשו באחד מבני-שם נרתע לאחוריו וירק לפניו… אז דבּר על לב הווֹיט ויסיתנו לגרש כמה משפחות עבריות ממגרשי האכּרים… כבוא איש-משמר העירה, המתיק אתו סוד; וטרם הספיקה השעה להתושבים להעניק לו כדבעי, הוליך אותו בבתים ובחצרות ויראה לו כל מקום טנופת.
פעם אחת אמר אל בעל בית-המרקחת, כי הוא במקומו היה מוכר ליהודים אך סם-המוות. ועוד ועוד…
ההמצאה הזאת לא נשארה מעל. רבים מבעלי-הבתים החלו לקרוא לו ולשלם בעד בקוּרו את החולה, אף כי איש לא שמע בעצתו ואת התרופות לא קנו, או שפכו אל האשפה…
אחינו בני ישׂראל הרגישו תיכף ומיד, כי נחוץ לסתום פי השׂטן, וגם היה בזה מין שׁוחד, לכסות-עינים…
יותר לא יכול ס. לעשׂות, ומצבו לא היה עוד איתן.
אז קרו לו כמה מקרים לא טובים. אחד החולים הרהיב עוז בנפשו לקחת את תרופת הדוֹקטוֹ"ר, ולא עבר שבוע ימים וימת.
ורע מזה, כי פעם אחת לא עצר ברוחו ויגד באחד הבתים, כי החום איננו מחלה, כי אם כלי-זין ביד הגוף להלחם במחלה; וכל השומע מילא צחוק פיו… עוד יותר צחקו כל בני העיר כאשר נקרא פעם אחת אל מקשה לילד; המיילדת יצאה את העיר ליום אחד, ונקרא הדוֹקטוֹ"ר. כמה הכנות של שטות וכמה הבלים! ראשונה ציוָה להביא לו קערת מים, גם חתיכת בורית! אל המים אשר בקערה שפך מעט מים אחרים, אשר הביא אתו בבקבוק… כל המסובּים עומדים ומתבוננים; כמדומה להם, שהוא מכין איזו רפואה בבית החולה, להקניט את בעל בית-המרקחת. מי יודע איזה סם, איזו תרופה יצא מזה… והוא אחרי כל ההכנות הללו נוטל ידיו באותם המים!
שמא תאמרו, שהיו ידיו מלוכלכות? חס ושלום, כל המסובים ראו כי היו ידיו נקיות וברות, כנהוג אצל אומות-העולם, גם הוא התחיל לעשׂות את צפרניו ולנקותן, כאשה כשרה קודם הטבילה, ואחר-כך נטל את ידיו שנית, ובמים אחרים, ועוד הפעם בורית ונטפי מים מן הבקבוק! ועוד כמה וכמה הכנות שאין לשער ואין לספּר… את “המקום” הוציא אמנם בשלום; והיולדת, יולדת שבעה, אמרה כי ידי הדוֹקטוֹ"ר קטנות מידי המיילדת, ומהיר הוא במעשׂהו – לולא ההכנות – יותר ממנה; אך מי יוכל נשׂוא הכנות כאלה? ומה לעשׂות אם אין בורית בבית? שם, באתו מקום, היו כובסים כלי לבנים, ונמצאה בורית, ובמקום אחר?
כל הנזכר למעלה היה בעוכרי ס., ואחרי שנתים ימים נוכח לדעת כי אין לו תקנה, אלא מנוסה שלימה מן העיר, מפני בעלי-הבתים, מפני בעל בית-המרקחת, וביחוד מפני ה“רופא”… ופתאום והנה היא באה! היא, המגפה, היא חרדת כל בשׂר! לא ולא! אם היא הולכת ובאה, ס. לא ינוס! קציר מטבעות כסף וזהב יהיה לס. – ימי זהב יבואו!
כבר בא צו לבנות בנין מיוחד בשביל חולי המגפה, וליחד בתים שונים בשביל המשפחות האומללות…
אמנם הקהל עשׂה את שלו, וישתדל אצל הווֹיט ואיש-המשמר לרשום את ההוצאה בספר ולחתום, ולא יותר… ובכל זאת היא הולכת! הממשלה תתן מצדה 3–4 רובל לשבוע, ור' יעקבּ ישלם מצדו כפל כפלים! החולים ישלמו בפני עצמם, הבריאים ישלמו לבל יתראו כחולים, וכל בני ישׂראל ישלמו בעד נקיון ואי-נקיון, בּדוּד ואי-בּדוּד, בעל כל יציאה וביאה, בעל כל דבּור ושתיקה. והעיקר: דמי קבורה! בלי חניטה! בלי סיד!
ותחיינה עצמות ס. היבשות, ותאורנה עיניו. בלכתו ברחוב ישרוק בנפש רחבה, יתבונן בפני ההולכים ושבים, בכל פתח פתוח, בכל חלונות הבתים! יודע ס. כי היהודים מסתירים את המחלה, אך הוא לא יתן לבצע את זממם! שלם ישלמו בעד ההווה ובעד העבר, ויהי מה!
אחרי כן ינוס מפה לוַארשה, שם יקח אשה, שם יראה חיים… כי מה לו פה ומי לו פה? האם בת בעל בית-המרקחת המנוּולת?
ג: השני אשר לא ירא רע
לקחת אשה רוצה גם יוסיל בחור-הישיבה, ועל כן מחכה גם הוא למגפה… הוא יתום עני, יתום עני אחד בעיר; לוּ גם יאבה הקהל להסתיר פניו ממנו, לא יוכל. אך מי יתן, ויעמידו חופה על הקברים!
ולזאת נכספה גם כלתה נפשו. ולמה נתפלא? אביו ואבי-זקנו בימיו כבר ילדו בנים ובנות וגם קברו מהם…
אחד הוא בחור זקן בעיר, בן שמונה-עשׂרה שנה! ועל כן הוא ללעג ולקלס… “בחור נובל” יקראו לו, “בוגרת”! ביום ובלילה לא ידע מנוח: לעג בני-גילו, אשר היו כבר לבעלי-בתים, עקיצת נערים וילדים, משׂביעים אותו מרורות כל היום, ובלילה לא יוכל לישון, חלומות רעים יבעתוהו. אם לא יחושו לעזרתו, יצא חס ושלום מדעתו…
והוא מתחנן לפני מיודעיו על נפשו: הואילו נא, דבּרו בי, והם עונים: שוטה שבעולם, איזו אשה תלך אחריך, אולי מלכת שבא?… אומלל הוא, יוסי, ובודד ביסוריו! זה ארבע-עשׂרה שנה הובא הנה על-ידי אביו מוכר-הספרים, ובמות אביו נשאר גלמוד, כי אמו מתה עליו במקום אחר זה כבר; הלא על-כן היה נודד עם אביו… ויחס הקהל על היתום וירחמנו, ויקנו את הספרים עזבוֹנו, ויקברו “בחצי חנם” את מתו מעליו, וגם קרקע יפה נתנו למת, ואת היתום הוליכו אל ה“תלמוד-תורה” ללמוד ביום, ואל בית-המדרש – לישון בלילה… ויאכל “ימים”, וכן הוא חי עד היום הזה…
בבית-המדרש חלה יוסי בעודנו ילד, וישב לאיתנו בפנים מלאים אותות המחלה.
ואחרי כן קרה לו מקרה אחר. במשך זמן מצער לימד ידיו להשׂיק בתנור בית-המדרש, וכראות בעלי-הבתים שהוא מסוגל מאד לאותה מלאכה, מינו אותו למשׂיק תמידי בתנור בית-המדרש, בבוקר בבוקר, בכל ימי החורף.
והתנור היה זקן ושׂבע-ימים ונוטה לנפול, ומחרכיו הרבים התפרצו החום והעשן.
ובלילה רחפה גוית יוסי הכחושה מקור… אז – ההכרח לא יגונה – למד לגנוב עצים ולהסיק גם בערב. התנור לא היה ארך-אפים, ופעם אחת התקצף על מענו ויפול עליו וילחץ את רגלו… אמנם, הרופא עשׂה את שלו וירפאנו, אך מאז קראו ליוסי שם חדש: “פרעה נכה”. כי נעשׂה פיסח.
גם שואב-מים לא יתן לו את בתו לאשה!…
נוסף לזה יוסי איננו לא עילוי ולא מתמיד – מי יתאַו לו?
ומעשׂה שׂטן – עיני יוסי לוחשות כגחלים, ולבו כואב והומה ומתגעגע תמיד.
לפעמים ראשו עליו סחרחר, אזניו תמלאינה שאון וצלצול פעמונים, וקדחת תאחזנו. חום וקור, קור וחום חליפות.
אך מי ישית לב לו?
בעלי-הבתים עושׂים את שלהם ומאכילים אותו “ימים”.
והשם ישמרנו מהמאכלים הטובים שנתנו לו! ולמה? הינחיל את מיטיביו ש"י עולמות? “בריה” שאיננו חפץ ללמוד ואינו יכול ללמוד, וכשהוא יושב על הספר – ראשו ורובו בעולם הדמיון, מדברים אליו ואינו שומע, ולפתע פתאום יתעורר כמו משינה עמוקה, יקפוץ ממקומו, יעזוב את הספר פתוח וירוץ כמשוגע הנה והנה בבית-המדרש, ובמרוצתו הוא מהפך את השולחנות והספסלים ואת כל אשר יפגוש על דרכו.
זה המשוגע – גם בעצמות יבשות, בלחם נקודים, בנותר מתמול שלושם איננו שווה. איזו תועלת תצא ממנו? למזלו הוא יתום נעזב, והקהל מרחם עליו!
אם יקרה בן-חמד כזה אצל אב ואֵם – ימסרוהו לחרש, לנגר, לחייט, אך מי ימשול בבן אחרים, ביתום נעזב? מי יאבה לקבל על עצמו אחריות כזאת? אביו היה למדן, עד רגעו האחרון לא פסק פומיה מגירסא, מהחברה נפטר בדבר הלכה, וכצדיק גמור נפטר מן העולם בחודש ניסן, ואחר וידוּי נמרץ ונלהב… ואיך זה יקחו את בנו וימסרוהו לבעל-מלאכה! מי יערבנו לפני שוכן עפר?
יוסי גדל בבית-המדרש ויהי לבחור, ותבוא עתו – ואינו יודע מנוחה, לא ביום ולא בלילה.
חלומות רעים והרהורים רעים!
ראשונה עמד על נפשו. הוא ידע כי בנפשו הוא, כי הרהורים רעים מאבדים את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא. אך ברבות הימים תש כוחו ויחדל מהלחם ברוחו אשר נשפך עליו… הכול לשוא! רוחו ימשול בו! אך זאת נחמתו: יבוא יום וישׂא לו אשה… מן השמים ירחמו עליו, או יד נדיבים תתמכנו… ובכל יום חכּה לשדכנים. אך השדכנים לא באו, וילך הוא לדרוש אחריהם. ואחרי כן, כאשר נוכח לדעת, שאַך המלכה-שבא תאבה להיות לו לכלה, אז הרגיש כי חשכו בעדו שמים וארץ, כי חשכו חייו… כי מחיים כאלה טוב המוות.
רעיון חדש, חטא חדש ומלחמה חדשה! ועוד הפעם היתה ידו על התחתונה…
בפעם הראשונה חלף הרעיון הרע כברק במוחו ונעלם ואיננו, והוא השתומם מאד על בואו והעלמו…
אך הרעיון בא שנית ויתמהמה ולא חלף כרגע, ובכל זאת, כאשר סר, לא השאיר אחריו כי אם תמהון-לב ונפש.
ועוד הפעם בא, ויהי לתושב במוחו… בעברו ישאיר אחריו שממון ובשובו לא יתן לו מנוח. בעל-כרחו הוא חושב, כי אפשר לאיש לאַבד עצמו לדעת, ובעל כרחו ישית אל לבו כי נחוץ לברור מיתה קלה, אם לא מיתה יפה.
רוח חזקה בחוץ, בלי ספק מסבּת איזה תלוי… יהודי או לא יהודי? בלי ספק יהודי; בשביל נכרי לא ינשוב הרוח כל כך בחזקה!
איזה חייט נמצא פעם אחת טובע במקרה. הוא זכר פתאום את המעשה הזה, וגם בא לידי החלטה, כי החייט אבּד עצמו לדעת. כי מה עשׂה החייט בתוך המקוה, לא בערב יום-כפּוּר ולא בערב יום-טוב וגם לא בערב שבת, כי אם באחד מימי החול!
כעבור ימים מספר התעורר בקרבו חשק נמרץ ללכת אל המקוה, והוא הרגיש כי מסית אותו היצר הרע, והיצר הטוב יעץ: אל תלך! הזהר, אל תלך; פן לא תשוב עוד! אך הוא אמר בלבו: מה ממני יהלוך אם אלך? והחשק התגבר עליו וילך, אך את בגדיו לא הפשיט, כי נפל פחד המים עליו, ויברח.
אך כפעם בפעם חקר את המקוה, ולאט לאט התרגל להביט על פני המים בלי פחד, ולפעמים גם בעונג מוזר.
אוהב הוא לראות את תמונתו המטושטשת צפה הנה והנה על פני המים העכורים, ואחרי כן נדמה לו, כי לא דמות פניו הוא רואה על פני המים, כי שם בתוך המים יושב החייט היהודי, והוא קורא לו ומושך אותו אחריו: בוא, אל תירא, המים קרים ונעימים…
ויברח מפני החייט המסית…
בעברו דרך חצר עושׂה-חבלים, וירא והנה השומר איננו והחבלים מונחים בלי שומר, ויתפלא על זאת. אך עוד יותר התפלא בשובו אל בית-המדרש ובמששו את צלחת בגדו – ובה אחד החבלים! בלי משׂים גנב את החבל! אך הוא ראה בזה מעשׂה שׂטן…
אחרי כן עלה על לבו, כי יד ה' עשׂתה זאת…
“היוצר בעצמו – חשב בלבו, ודמעות רחמים על עצמו ובשׂרו התגלגלו על לחייו הרזות – היוצר בעצמו מאס בי, והוא חפץ במיתתי… וכיון שאיני כדאי לשלוח לי את מלאך-המוות, נתן לי את החבל… היוצר בעצמו מצווה לי: לך ושׂים קץ לחייך!”
היוצר אשר בראוֹ חפץ בקצו! היוצר, המרחם על כל מעשׂיו, הבדיל אותו לרעה, הוא חפץ שיאבד יצירו בעולם הזה ובעולם הבא…
ומדוע? מה חטאו ומה פשעו? היפקוד עליו עווֹן, על אשר לא התגבר על יצרו?
ואיך יתגבר על יצרו התקיף, והוא יתום נעשב, בודד וערירי, חלש ואין אונים בלי הורים ומורים, בלי דודים, בלי תוכחת מוסר ועצה טובה… מי הוא כי יתחרה במלאך אלהים, החָרש המובהק במלאכתו, שהוא עוסק בה מששת ימי בראשית?
ואם לא עצר כוח להתחרות עם היצר הרע, היתוַכּח עם הבורא?
אך את בית-המדרש, את המקום הקדוש, בנבלותו לא יטמא. הוא לא יעשׂה את הנבלה לנוכח ארון-הקודש!
בפינת הגג, מעל לבית-המדרש – שם אוצר ה“השמות”, ושם, בתקרה מלמעלה, מסמר של ברזל…
גם הוא מוכן למענו, כי מה למסמר בפינת גג באוצר השמות? הכול למענו…
מי יודע אם לא הוכן המסמר עוד טרם הוָלדו…
וכבר הוא באוצר השמות, והחבל על צוָארו…
אך לא לחנם גדל בבית-המדרש…
– איתימא איפכא? – נשאל פתאום במוחו – איתימא איפכא, וכל זה מעשׂה שטן?הוא בורא בקרבו את כל ההרהורים הרעים,הוא המסית והמדיח והוא החפץ להיות לו גם מלאך-המוות?
ויעזוב את החבל. למה למהר? לא דבר מצער הוא – לאבד את העולם הזה והעולם הבא בבת אחת…
איתימא איפכא?
כל זה צריך לישוּב הדעת, במנוחה, בשלוָה… ויעזוב את אוצר השמות, וישב אל בית-המדרש…
ומדי לילה בלילה מושך אותו המסמר למעלה אל אוצר השמות, והוא עומד אל נפשו בכל כוחו… פעם ירוץ אל ארון-הקודש, יתחוב לתוכו את ראשו, יגע בספרי הקודש ויבך ויתחנן על נפשו… פעם ירוץ הנה והנה בבית-המדרש, לגרש את הרהוריו הרעים, או יאחז באחד השולחנות או בתנור בכל מאמצי כוח, והוא חפץ ללכת, אך השולחן והתנור לא יתנוהו למוש ממקומו…
ומי יודע מה היתה אחרית המלחמה הכבדה הזאת, לולא – המגפה!
עתה לא יאבּד עוד את עצמו לדעת. עבר הפחד, ברק התקוָה הופיע!
עתה יתנו לו אשה, ולא את המלכה שבא… הלא הוא יתום אחד בעיר!
ד: ס. נסוג אחור ויוסי מתבודד
הקהל מפחד מפני המגפה, וגם אימת ס. נפלה עליו… מי יודע? כל בר-נש אך בשׂר ודם הוא, עלול לתחלואים שונים, ובהתפרץ האסון הלא יהיה ס. המולך בכפּה… הלא כל אשר יחפוץ יעשׂה… מס. לא יבּצר מלצווֹת על אנשי המשמר לקחת גם איש בריא ולהפילו על ערשׂ דוי…
מי יאמר לו מה תעשׂה? יאבה – ויצו למשוח, למשמש, להאכיל סממנים, להלעיט תרופות, לגרש מעל החולה את כל בני הבית, לשׂרוף את כלי הבית, ואת החולה להמית ולחנוט!
ואמנם, נורא הדבר! חפצים הם, הרופאים, להכיר את המחלה, ועל-כן הם ממיתים את החולים, חונטים את הגופים ומבקשים תולעים בבני-מעיהם! נורא הדבר, אך הן בגולה אנחנו ואלינו לשׂאת ולסבול… באַפּטה גילה “הרופא” את הסוד, ויוציאנו הדוֹקטוֹ“ר משם בפלילים ויוּשׂם במאסר, רחמנא ליצלן, הרופא מגלה הסוד, ולא הדוֹקטוֹ”ר… לא שומר פיו ולשונו…
אין עצה ואין תחבולה אחרת, כי אם להשמר מפני הרופאים.
אם ירָאה ס. בחוץ, ונס כל הקהל הביתה; אם יתן עינו באחד החלונות, יורידו כרגע את הוילון, אם ישנו שם, או יכסו את החלון במה שיהיה.
ובאחד הלילות יצאו כל שכני ס. מדירותיהם וישׂכרו להם מעונות אחרים… מי ידור עם הנחש בכפיפה אחת?
אוי לרשע ואוי לשכנו!
וירא ס. את כל אלה ויעשׂה את עצמו כאילו לא התבונן, וגם חדל לנקר את עיני בעלי-הבתים ויסוג אחור.
כה יעזוב לפעמים החתול את העכבר. הטרף לא ינוס, ולמה לא יצַחק בו?
והוא יושב בדד במעונו, או מודד בשעלו את הרפש מאחורי העיר.
למה לו להתקוטט בהם? – חושב ס. – יבוא יומם, יחָבאו אל הכלים כנפשם שׂבעם. יבוא מועד, ינועו אמות הספים, יקרעו החלונות והפתחים, ופרצים תצא היללה… היהודים יראים את המות… הלא זוכר הוא את הטיפוס! אז נדמה לו, שהוא טובע בים של יללה, אך אז היה מרחם עליהם, עתה תהיה לו היללה כזמר…
ס. נסוג אחור, וגם יוסי יצא מבית-המדרש ולא נראה בחוץ: הראשון ברצונו הטוב, השני באונס. מיום שגבר הפחד בעיר, חלף יגונו… לתמהון מכיריו ורואיו נהפך לשׂמח וטוב-לב, וכפעם בפעם, מבלי משׂים ובלי דעת, ימלא צחוֹק פיו ולא יוכל למשול ברוחו, כל עצמותיו תצחקנה, בכל איבריו שׂשׂון; ככל שילבינו פני בעלי הבתים, כן פניו יאדימו, ככל שיכוסו ראשי הקהל, כן ירים הוא את ראשו בגאון… ככל שישתנה קול בני-העיר לנאקה ולאנחות, כן יצלצל קולו הוא; כל העם נאנחים, והוא מתרונן כמו מיין… חַה-חַה-חָה! ומה פשעו? הצחוק מתפרץ מקרבו בלי חפצו ודעתו.
ובזמן שעיני כל עם ה' כהות ורכות, עיני יוסי מבריקות ונוצצות, ובשעה שהם יראים להניד יד או רגל, הוא חפץ לצאת במחול. ישנם רגעים שהוא חפץ לחבק ולנשק את התנור, את השולחן ואת הספסלים.
– היצא מדעתו? או רוח רעה דבקה בו? – שאלו בעלי-הבתים.
– בלי ספק.
– נחוץ לשלחו אל בית המשוגעים.
הדברים הללו לא עשׂו רושם גדול על יוסי. מבית המשוגעים איננו מתפעל; יודע הוא היטב, כי הקהל לא יעשׂה זאת, מפחד ההוצאות. זה כשנתים ימים נראתה אשה משוגעת בימות החורף… ערומה היתה מחוללת בחוצות, עד שנמצאה קבורה בערמת שלג… מדוע לא שלחו אותה אל בית המשוגעים? בחייה התעוררו עליה לחמלה, גם נדו לה, ובכל זאת לא שלחוה אל בית המשוגעים, כי מי יודע מה לעשׂות ראשונה? אם לשלם להרב את השׂכירות, לתקן את בדק המקוה, לקומם הריסות התלמוד-תורה, לחלק לעניים עצים להסקה, או להוציא את הפרוטה האחרונה על המשוגעת? אך אחרת ירא יוסי, מי יודע? פן… פן ימות אחד העניים, ואז יהיה יתום להתחרות אתו, או פן יִחַר אף הקהל ויביא לו יתום מעיר אחרת… ומלבד זאת הן על הקהל לתת נדוניה ו“מתנות-דרשה”, למה יתקוטט בהם? ועוד זאת, אולי יחשבוהו למשוגע באמת, ואז יהיו מוכרחים לבקש להם יתום אחר, מספק פן לא יתפסו הקדושין והסגולה לא תועיל!
והעיקר, כי לו בעצמו נחוצה ההתבודדות… הוא מוכרח להיות לבדו עם מחשבותיו, כי עתה הוא מאַבּד את הרהוריו בלילה, את חלומותיו בהקיץ… ונעימים הם לו הלילות בבית-המדרש באין איש אתו: אך יצא האחרון מן הלומדים או המתפללים, ירוץ אל החלון, יגיש את מצחו הבוער כאש אל הזכוכית הקרה… אז ירוַח לו בלבבו ובמוחו גם יחד.
שמים בהירים וכבדים מתנוצצים בברק-קפאון… הלבנה מראה לו אותות לטובה, יהושע בן נון עומד ואומר לו: אַל תירא, תאוָתך תבוא ותהיה!
אבל ביום ינוס מבית-המדרש, מרחובות העיר…
אין מרגיש כי רוח קרה מתגנבת אל בשׂרו בעד כל חורי בגדיו, אין מרגיש את לחות רגליו בנעליהן הקרועות. הוא ינופף יד, יתן אותות, ישׂוחח את העננים, עם שמש החורף, עם השמים והארץ!
הרבה עליו לחקור, הרבה עליו לדרוש!
שלוש יתומות הן בעיר. איזו מהן יתן לו הקהל, על איזו מהן הכריז למענו המלאך? מי היא בת-זוגו?… מי יתן והיתה זאת דבוֹשה בת ירמיהו הסנדלר! הוא מכיר אותה. לפני מותו היה ירמיהו הסנדלר מקרב את יוסי ככל האפשר. כפעם בפעם היה קורא אותו אל מעונו ומתקן את מעליו, חינם אין כסף! פעם אחת נתן לו סנדלים במתנה! הם לא היו חדשים אך טובים, כששה חדשים נעל אותם… אגב אורחא היה מכבד אותו בפרוסת לחם, בבצל, ויוסי היה יושב ואוכל, ומתבונן בפני דבוֹשה בת הסנדלר, לא יכול לגרוע את עינו ממנה! הוא זוכר אותה, כמו חיה היא נצבת לפניו! עלמה בריאת-בשׂר, יפת-מראה, אדמדמת כתפוח לנר שעל הדגל בשׂמחת-תורה, בריאה היא ומוצקה, גם בעלת כוח!
כאשר אחזה בגרזן, התעופפו שבבים באויר!
לולא מת ירמיהו, כי אז הציע לפניו את השדוּך.
הוא אוהב עלמה בריאת-בשׂר! כאשר יעלה זכרה על לבבו, פיו מתמלא ריר.
פעם אחת, – את זאת לא ישכח עד יום מותו, – נפגש אִתה על המעלות… כאבן-שואבת פעלה עליו… אז נגש ויאחז בבגדה, והיא פנתה אליו ותהדפנו, ויפול מכל המעלות… כן, בעלת כוח היא דבושה. זמן רב התבושש להראות בבית ירמיהו, מפחד פן תסַפּר לאביה, אחרי-כן, כאשר חפץ להתגבר על פחדו, קרה הדבר כי נפל הסנדלר למשכב, וטרם עלתה בידו לבקר את החולה – כבר הלך אחרי מטתו…
באותה שנה חלתה גם אשת הסנדלר ותמת גם היא, ודבושה היתה למשרתת בבית ירוחם החלפן… שם הוא אוכל פעם אחת בחודש, ולא אחת ושתים קרה מקרהו להיות אך אתה לבדה בבית, אבל אף פעם אחת לא נועז לדבּר אִתה או לאחוז בבגדה, כגנב היה מוריד את ראשו ארצה…
– דבושה תהיה אשה נאה מאד, – חושב הוא בלבו ורירו נוזל מפיו, – דבושה תהיה גם אשה טובה… כפעם בפעם תחלק לו מנה באפה, כי כעסנית היא, אך אחרי-כן – תאהבנו! הוא יקבל הכול באהבה, הוא יחבּק וינַשק אותה ויברכנה על הרעה כעל הטובה, הוא ירחץ את אבק רגליה וישתה את המַים… הוא ילך אחריה כתינוק אחרי אמו, הוא ישמע תמיד בקולה, מוצא פיה יהיה לו כמצוָה מדאוריתא… וכפעם בפעם יקרב אליה וילחצנה, היטב-היטב, בכל-עוז, בכל שארית כוחו, ואם גם ישבר הלב, תצא הנשמה, יפול וימות לרגליה – מה נעימה היא מיתת נשיקה כזאת… מי יתן ויעשׂה הקהל כחפצו! הלא קָטנה טוב הוא מכל אשת-איש אחרת…
ולעת עתה אין לו תאוָה אחרת, כי אם לאחוז בקטנה וללחצו בחזקה ולהוָכח כי תתאווה לחתן…
ואולי יבחר הקהל באחרת?
אולי ישׂים עינו בבת הקברן? את שמה איננו יודע.
אמנם, היא יתומה לחצאין, יש לה אב ואין לה אֵם. אבל יפה כוחה כיתומה גמורה! אב חי כזה גרוע הוא מאב מת אחר! בן-בליעל הוא, בריל הקברן! כל היום יתגולל בבתי-הממסך, ואותה יעזוב לבדה בין הקברים! בבוקר יבוא העירה, ובערב הוא שב שכור כלוט. אומרים, כי בשכרותו הוא מכה אותה, את היתומה האומללה; אומרים, כי אוחז הוא במחלפות שׂערותיה ומודד בגופה את הקברים…
הכול אומרים. אך מי ידין עם בּריל הקברן? שכור הוא וגם גבר אלים וכוחו במתניו. הוא הכה את משה החייט, כטוב לבבו, אל החוֹמש ולא שנה, ומשה החייט התעלף, ויחלה ולא שב לאיתנו עד היום הזה… אם בתו עודנה חיה, כוח אבנים כוחה! את אמה הוריד בדמי ימיה שאולה, עתה יעשׂה זאת לבת!
ויוסי מרגיש כאב אנוש בלבבו.
אך פעם אחת ראה את האומללה, ולא ישכחנה עוד! הוא ראה אותה ביום קבורת ירמיהו הסנדלר; מיראה לגשת אל הקבר הפתוח, נסוג אחור, ויתהלך אנה ואנה בחצר-המות; מבלי משׂים נגש אל בית הקברן, ויתבונן בעד החלון ויִראֶנה – אז עמדה בראש כפוף ותקלף תפוחי-אדמה. רכה ולבנה היתה העלמה, וכחושה מאד, אך נוֹגה חסד האיר את פניה, ובהעיפה את עיניה מעל מלאכתה – שכח את ההלוָיה, את הסנדלר המת ואת דבושה היתומה…
אך למראה דבושה רתח דמו בכל אבריו, ובשעה שהביט עליה נדמה לו כי איזה אור נעלה, אור צחצחות, חודר אל כל בתי-נפשו… למן היום ההוא היה מקיים מצות הלוָית המת בכל עת וזמן.
כן הוא, אם יאבה הקהל, יקח אותה בחפץ לב. ולוּ שאלו את פיו, לוּ נתנו לו את הברירה, כי אז בחר בבת הקברן… אם תהיה לו לאשה, ישׂאנה על כפיו כל היום… הוא לא יתן לה לעשׂות מאומה, הכול יעשׂה הוא למענה, כל מלאכה וכל עבודה, יבקע עצים, ישאב מים, יאפה ויבשל ויכבס, אך – אם תעמוד היא עליו ותתבונן אליו בצחוק על שׂפתיה!
בהנץ השחר יתעורר ויקום בלאט – בימות הגשמים יסיק את התנור, בקיץ יעשׂה לה חמים, ויתהלך בלאט, על ראשי אצבעותיו… אחרי כן ינקה את בגדה, את מנעליה – אחרי כן יקרב בלאט אל מטתה, יעמוד מעליה זמן רב, בעצרו בנשמת אפו, וכה יעמוד ויתבונן בפניה, עד אשר יצא השמש ויעירנה בנשיקה!
וגם מצד אחר השדוּך הוא טוב מאד. לדבוֹשה אמנם יש בלי ספק איזה זהובים, חושׂכת היא ליום שידובר בה, בלי ספק נכונו גם כרים וכסתות ובגדים נאים.
אבל בת הקברן יש לה חזקה על פרנסה טובה, אחרי מאה ועשׂרים שנה יהיה לקובר מתים ויתפרנס בריוַח. אמנם, אין זאת פרנסה נאה, אבל מתנה טובה היא ההתבודדות, הישיבה מחוץ לעיר, בודד ואתה יחד… ברצות ה', גם בחצר-מות יפרחו חיים טובים, חיי אושר…
אך פן יבחר הקהל את יאַחנה וימסרנה לו לאשה?
יאַחנה היא היתומה השלישית; לזכרה יעבור קור בכל בשׂרו… בוגרת נובלת היא וידועת-חולי, ויש לה ראש גדול יותר מדי וקרחת היא, עיניה כרות וזולגות, ועל כל אלה–רגליה! היא אינה מהלכת על כפות רגליה ככל האדם, כי אם מדדה על אצבעותיהן, והיא מתנשׂאת תמיד בגופה, כאילו היא חפצה לראות מרחוק, ובלכתה נוֹע תנוע כשכּוֹרה… מדי יום ביומו הוא רואה אותה בחוץ, כי אין לה מקום מנוחה, אך נעה ונדה היא מבית אל בית לבקש עבודה, להיות לעזר להמבשלות, להאופות ולהכובסות. ידיה מלאות עבודה תמיד, היא שואבת מים, מבקעת עצים, שופכת את הדשן או מי השופכין, וכל אלה בעד פת לחם יבש, בעד פרוטה… ואם אין לה עבודה – היא מחזירה על הפתחים…
– רבונו-של-עולם! – קרא בקול פחדים – הלא אז ייטב לי מותי מחיי!
ואת עיניו ישׂא השמימה בתפילת תחנונים, ונטפי זעה קרה מתגלגלים על מצחו.
אך פתאום נכמרו רחמיו לחוּמלה גם עליה… הלא גם היא אומללה, גם היא חפצה חיים, גם היא מתאוָה להנשׂא לאיש, גם היא יודעת כי טב למיתב טן דו… גם היא כבשׂה תועה, גם לה הצדקה לבקש אושר מאת אביה שבשמים… ודמעות עולות בעיניו, לבכּות את מזלו ומזלה גם יחד…
– יהי כן – בא פתאום לידי החלטה, – אם יגזור ה' ויבחר בה הקהל, יהי לה לבעל והיא תהיה לו לאשה… אם תעלה יאַחנה בגורלו, יכבּד אותה ויצליחנה בכל מה שאפשר – ואת האחרות ישכח ולא יעלה על לב לנצח!
אך דאגה תעלה כיונק בקרבו: מאין יבוא לחמו? על מה יניח את ראשו? הוא בעצמו גבר לא יצלח, והיא משׂתכרת אל צרור נקוב, בעד נקיון הרצפה בבית-המדרש תקבל לפני כל חג שני זהובים – ומה יעשׂו? לוּ לא היה פיסח כי אז היה למשולח!
פתאום מילא צחוק פיו.
– והקדוש-ברוך-הוא מה יאמר? אנחנו נמות ברעב והוא ישתוק? האם לא אכל להיות למלמד?
ותיכף ומיד הוא רואה בחוש את תשועת ה': בעלי הבתים יתנו “מתנות-הדרשה”, יתנו הרבה מאד, – הלא שעת מגפה היא וצדקה תציל ממות, ואין לך צדקה גדולה מזו! – ובכסף-המתנות ישׂכור לו דירה ויהיה למלמד! לכל הפחות יצליח להיות מלמד-דרדקי!
אך יהי מה שיהיה, ולא יהי רוָק… אחת משלוש אלה תהיה לו לאשה… ישנם יהודים חיים עם נשים מכוערות וידועות-חולי, עיורות ופיסחות, והם חיים, אוכלים ושותים, ומברכים את השם…
ואולי ירחם ה', ויתנו לו את דבושה או את בת הקברן…
ועוד הפעם התעורר לחמלה:
ויאַחנה מה תהא עליה? – מי יודע אם לא תמות במגפה… כי חולה היא…
ופתאום עלתה בו מחשבה חדשה: אם נגזר מן השמים שיאַחנה תמות במגפה, אז – אז – מן היושר הוא שישׂא אותה לאשה… תראה האומללה חיים אך חודש, אך שבועיים ימים לפני מותה; למה תרד ביגון שאולה? – חס ושלום, הוא איננו מבקש את מותה, אבל אם נגזר מן השמים!…
יודע הוא נפש גלמודה, הוא יודע!…
ה: ס. ויוסי יחד
יוסי משׂוחח עם העננים הקלים במרומים, ופתאום הרגיש כי נאחז בכנף בגדו, ויפן וירא ויחרד – לפניו הד"ר ס…
לא בפעם הראשונה נפגשו שני המתבודדים מחוץ לעיר, ובכל פעם הסיר יוסי את כובעו, וישח לארץ.
אולם בפעם הראשונה ירק ס. ויפן לדרכו, בפעם השניה העיף עליו אך מבט בוז, בפעם השלישית התבונן בו ושׂפתיו היו נעות, כאילו חפץ לשאול בשלומו, ואחרי איזו ימים נראתה על פני ס. גם בת-צחוק. לכל אלה לא שת יוסי את לבו, אך עתה אחז בכנף בגדו.
אך כרגע סר פחדו של יוסי…
בלי אומר ודברים הכירו איש את רעהו, והרגישו שיש איזה עסק משותף לשניהם, וגם גורל אחד להם… שניהם מתבודדים, שניהם בורחים מן העיר.
כי גם ס. גלמוד. גם בעל בית-המרקחת הסביר לו ברמיזה קלה, כי בואו אל ביתו מזיק לו מאד, כי בפניו לא יאבו בני העיר לקנות תרופות וסממנים, ומה גם תרופות מנַקות את הקיבה והמעים, שהם עיקר הפרנסה!
לאט-לאט החלו גם העירונים הנוצרים לשׂטות מס. ולעבור מנגדו… הכול יודעים, כי הדוֹקטוֹ"רים נותנים רעל לחולי המגפה, ובלי ספק יעשׂה זאת גם ס., ועל כן צריך להתרחק ממנו בעוד מועד…
ורע עוד מזה, כי בימים האחרונים נראה בעיני העירונים בני-אמונתו גם שביב מוזר, איזה ניצוץ של שׂנאה, של אזהרה, לאמר: אל תקרב!
וההתבודדות מציקה לס. הרבה יותר מאשר ליוסי… יוסי גלמוד מאז ומעולם, יוסי יש לו מחשבות הרבה, יוסי בורח בעצמו מן הקהל, יוסי לא יוכל ולא יאבה לגלות את סוֹד לבבו – וס. אוהב את החברה והסכין לה. כבר נכספה נפשו לשׂוחח עם איש; עתה היה גם יוסי לאיש… ועוד זאת: יוסי יודע בלי ספק את מצב הבריאות בעיר; אולי מסתירים ממנו…
ועל כן אחז בכנף בגדו, אך חיש עזבה בגועל-נפש, אשר התעורר בו במששו את הטלאים הלים. גם לזאת לא ישית יוסי את לבו, ועודנו משתומם: מה מבקש ממנו הד"ר?
ואמנם, איננו מפחד, כי הד“ר מצחק. אך מה יבקש ממנו הד”ר, מה להד"ר ולו? וס. שואל:
– אַ צוֹ, ניעֶמ“אַ חוֹלעֶר”י?… 1
יוסי היה נוסע תמיד לפני חג הפסח עם אחד מדייני העיר אל הכפרים לבדוק חיטים ולהכשיר ריחיים לפסח, וגם נשאר בכפרים בתורת שומר על הכשרות; מאת האִכּרים למד מעט פולנית, ועל-כן הבין את שאלת ס.
אמנם השם חולירע אשר יצא מפורש מפי ס. הרעיש את עצביו, אבל בענותו: ניעֶמ“אַ, וויעֶלמוֹזשנ”י פּאַני“עֶ, ניעֶמ”אַ 2– הרגיש כי קולו קול ענוֹת שׂמחה מסותרת.
המתבודדים נפרדו כרגע. אך ביום המחרת נפגשו שנית. יוסי חפץ לעבור הצדה, אך ס. רמז לו בחסדו לעמוד.
– אַ צוֹ? אִי דזשיש ניעֶמ"אַ? 3
– ניעֶמ“אַ, וויעֶלמוֹזשנ”י פּאַניעֶ, ניעֶמ"אַ! – ענה יוסי שנית כביום אתמול.
ביום השלישי ארכה שׂיחתם ביותר:
ס. שאל על אודות מצב הבריאות בכלל. אם אין מגפה, הלא יוכל היות, כי מחלות אחרות פרצו בתוך הקהל, מחלות דומות או קודמות לה… כגון מחלת הקיבה והמעים, הקאה ושלשול…
ויוסי עונה באנחה: ני“ץ, ני”ץ, ני“ץ ניעֶמ”אַ, פּאַניעֶ… 4
– אַין, אך יהיה! – אמר ס. וילך לדרכו.
אחרי ימים אחדים נפגשו המתבודדים וילכו יחדיו, כי ס. חקר ודרש אותו, ויוסי ענה כפעם בפעם: כי אין שמץ מגפה ומחלה בעיר, וס' מנחם: אַלי“עֶ בּעֶנדזי”עֶ 5
– מוּש“י פּשישט”ש 6– אמר ס. בקול בטוח. ויוסי מעתיק לעצמו בלשון הקודש: אף על פי שיתמהמה, אחכה לו. וזאת נחמתו… אינו נוטר שׂנאה לבני עירו, איננו חפץ, חס ושלום, באסונם… אפשר כי ס. לא ידע שׂבעה, כי חפץ הוא במגפה גדולה, במגפה נוראה: הן כל מגמתו להשׂתכר, לאסוף כסף רב, ואוהב כסף לא ישׂבע כסף. אך הוא, יוסי, די לו במגפה קטנה, במגפה כל-שהיא, בפחד של מגפה… לא ימות איש, לא תמות גם אשה או ילד, אך יחלו שנים שלשה מבעלי-הבתים, ולו יעמידו חופה, וישובו חיש מהר לאיתנם!
וכה עבר חודש ימים, וס. קצר-רוח, כלו עיניו מייחל, ועל-כן הציע לפני יוסי עסק קטן… עסק קל מאד ובשׂכר מרובה.
ס. מאמין באמונה שלימה, כי כבר החל הנגף, אך מסתירים ממנו, היהודים מפחדים מאד, הוא יודע. ידרוש נא יוסי ויחקור, ידרוש ויחקור ויודיע, ואם יהיה אך מקרה אחד, אך מקרה קל מאד, אז, אז ידע ס. לגמוֹל חסד…
ס. מדבר במהירות ובלשון נשׂגבה מיוסי, ובכל זאת הרגיש זה האחרון, כי ס. מציע לפניו דבר בליעל… אך יוסי עניו הוא, שומע את חרפתו ואינו עונה, נעלב ואינו עולב! הן יהודי הוא, והענוָה באה לו בירושה מאת אבות-אבותיו. אך גם לשתוק לא יוכל; יודע הוא יוסי, כי שתיקה כהודאה דמיא, ויוסי לא יהיה למוֹסר, בשום אופן לא, וגם לא יתראה כמוֹסר… ועל-כן פתח פיו ויענהו קשות…
ס. נענע בראשו וילך לו, ויוסי עמד על מקומו משתומם על מוצא שׂפתיו…
ו: יוסי חוקר ודורש
כאשר התרחק ס. ולא יכול עוד לראותו, ירק יוסי אחריו שלוש פעמים…
– ובכל זאת, – אמר אחרי כן בלבו, – לחקור ולדרוש אוכל. לו לא אגיד מאומה, בשום אופן וענין, אך אני בעצמי חפץ לדעת, אני צריך לדעת!
למן היום ההוא לא עזב יוסי את בית-המדרש.
בשעת התפילה בבוקר ובערב היתה עינו צופיה לראות אם לא נפקד איש מהמתפללים והלומדים.
כפעם בפעם נעלם באמצע התפילה וילך לבקר את בית-הכנסת וה“מנינים”.
אך כל עמלו היה לריק. אם נפקד איש, נודע לו ביום המחרת, כי איזה סרסור או סוחר השליך נפשו מנגד בשביל הפרנסה ויסע אל הכפר; איזה מבעלי-הבתים חלה את שיניו, והרופא אשר עקר אותן לא יכול לעצור כרגע בעד שטף הדם; אחד או שני התקוטט עם אשתו, ומפּני מתנת ידה לא יכול לבוא בקהל…
סבּות שונות מנעו אנשים שונים מלבוא פעם או פעמַים אל בית-התפילה. אך הסבות האלו לא היו מענינו של יוסי כלל וכלל…
ועל-כן, מבלי דבּר שקר, יכול יוסי לענות לס.:
– ניעֶמ"אַ!…
וס. איננו מסופק כל עיקר, כי המגפה בוא תבוא; הלא הולכת היא וקרבה, צועדת צעדי ענק, גם כתבי-העתים מלאים ממנה…
וכה עבר חודש ימים ויותר. ימי הקור אשר קיוָה הקהל – לא באו, אך גם המגפה, תקוַת יוסי וס., לא נראתה. בקרב לבו עמוק החל ס. לפסוח על שתי השׂעפים, אך בחפצו לנחם את יוסי בן-בריתו, מתחזק בדעתו גם הוא; מתפעל הוא בדבּרו מראיותיו.
היש עוד עיר מגואלת כזאת? באיזה מקום מרבים לאכול כל מיני קישואים ופירות ירוקים כמו כאן? באיזה מקום אין נשמרים ביותר ממים בלתי מבושלים? – בכל העיר ישנם אך שנים-שלושה גבירים השותים חמים, והשאר מסתפקים במי-פירות נובלים ובמאכלי שבת, מלוחים ושמנים ומוכנים מאתמול… ואיזה דגים מוכרים פה, באושים ונרקבים!
– בוא תבוא!
ישנן אמנם ערים אשר המגפה לא תשלוט בהן, למשל: אַאכעֶן, בירמינגהאַם ודומיהן, שיוסי שוכח כרגע את שמותיהן, אך שם אין אוכלים מאכלים טמונים בשבת ושותים חמין ממים מזוקקים, מי ידמה להן!
אך הנה עברו עוד שבעה ימים ואין קול, אין קשב – להפך, בשׂורה באה מאַפּטה, כי שם רפתה המחלה… ראַחליב פתוחה לעובר ושב, בצויזמיר כבר סגרו את בתי-החמים, אשר פתחו לעשׂות קורת-רוח להגוּבּרנַטוֹר, ויוסי מרכין את ראשו והוגה נכאים: ברוע מזלו היה לא תהיה; אולי גם פה עיר כאַאַכעֶן ובירמינגהאַם, ואין להמגפה שליטה עליה?… שבו לו לילות עמל, חלומות רעים והרהורים מגונים, ואך באותה שעה שהוא פוגש בס. תחיה נפשו. ס. ינחמנו, ידבר אל לבו ויפיח בו אמונה ובטחון, אך מה בצע, הלא אדם הוא ס. וכאדם ישגה!
ויוסי רואה בחוש, כי שבה רוח הקהל, כי סר הפחד…
השמועה נפוצה, כי בכפרי הסביבה הכול שב אל מכוֹנו, אין פרץ ואין צוָחה – ואז נחה שקטה העיר. בעזרת-הנשים חדלה היללה, הצעירות לימים מוקירות רגליהן מבית ה' ובאות להתפלל משבת לשבת, אשת הרופא החזירה את הפאה-הנכרית על ראשה, על שפחת הבלן הלשינו שנית לפני הרב, כי היא פורצת גדר כמקדם; ואיזה משׂכיל נסתר כתב גם קוֹרספּוֹנדנצי"אַ אל “הצפירה” ויבזה את הרב והשוחטים… וסוחרי תבואה יוצאים את העיר, והסרסורים משׂתכרים כמקדם, ובכל יום הראשון שוקק הרחוב מהמון אִכּרים, ובתי-הממסך מלאים מפה אל פה; ומסחר המלח, הנפט ושאר הסחורות שב לאיתנו הראשון, גם וילוני החלונות נעלמו. הרחוב אשר גר בו ס. לא יאבל עוד, ועל יוסי נפלה עוד הפעם מרה שחורה.
– מזלי גורם, מזלי גורם! – המה מכאב לב, ובמקום שלוש הכלות יראה לפניו אך את המסמר אשר באוצר “השמות”, והוא רומז אליו וקורא לו…
אך עודנו מתגבר על יצרו, וס. בעזרתו! הלא ס. דוֹקטוֹ"ר הוא, והוא יודע יותר מכל הקהל, ואם הוא בטוח כי בוא תבוא, אולי יהיה כדבריו!
אך פעם אחת לא מצא יוסי את ס. מחוץ לעיר, במקום אשר היו נפגשים זה ימים רבים…
והדבר קרה ביום רע ומר ליוסי. ביום ההוא בבוקר השכם התפרץ השמש אל בית-המדרש בשׂמחה גדולה.
– יוסי, – קרא, – השומע אתר?
– מה!?
– את ראַחליב העיר יצאו הדוֹקטוֹ“ר והסטוּדעֶנ”ט, ובלילה, השומע אתה, היה קור חזק וגם נפל שלג רב!
יוסי קפץ מן הספסל וירץ אל החלון – והשלג כיסה את עין האדמה, שלג רב, שלג מבריק ומתנוצץ. ובלי התפלל, ועל-כן גם בלי ארוחת-הבוקר, יצא יוסי את העיר לבקש את ס.
אך ס. ינחמהו. אביו ואמו מתו, הקהל מתקלס בו, המגפה חפצה לבגוד בו; אחד הוא ס. אשר ינחמהו… והוא מודד את מרחבי השלג בפסיעות גסות וקורא בקול רם:
– ס.!… ס.!…
אך ס. לא בא.
הנה שמש צהרים! מנגהה ימס השלג ויהי למים, ורוח קרה תעבור ויהי לכפור, כעין הבדולח. יוסי רעב, עייף ויגע, והקור יאכלנו, אך הוא לא יעזוב את המשמר עד בוא ס.
בלי נחמתו לא ישוב אל בית-המדרש, כי אם אל אוצר “השמות”, אל החבל ואל המסמר. ומה אם יתענה היום? האם איננו מלומד בתעניתים? ומה יזיק אם יתענה יום בעד כל החלומות הרעים! – – אך מדוע לא יבוא ס., מה היה לו? האם לא קרהו אסון? ברוע מזלו יכול גם ס. לעבור ולהבטל מן העולם…
– ואולי הוא משׂחק בקלפים, – חושב הוא בטינה קלה, – מי יודע?…
כבר רפה היום לערוב, צללי ערב נטיו, וס. איננו – במקום מזרח השמש נראתה דמות הלבנה. כן, עתה אבדה תקוָתו, ס. לא ייראה עוד!
יליל מתפרץ מקרב לב יוסי, ואך הרוח הקר מוחה את דמעותיו מעיניו. רעב ירוץ אל בית-המדרש להתפלל תפילת המעריב ולומר שתי שמונה-עשׂרה, ואחרי-כן – אחרי-כן – האלהים יודע!
הרחובות ריקים מאדם; הגברים – בבתי-התפילה, והנשים מכינות את סעודת הערב, אך מבעד החלונות, על פתחי החנויות, יתפרץ כפעם בפעם קול אשה שׂמחה, צוהלת ושׂוחקת… בלי ספק באה אליהן עוד איזו בשׂורה טובה! – חושב יוסי ברוגז. אם קול נשים ישמע בחוצות – ימהר את לכתו. בעמל רב יתנשׂא על המעלות, בחרדת לב הוא פותח את הדלת. אין מתפללים עוד, אך הבית מלא מפה אל פה, ובתוך הענן החם המתנשׂא למעלה ישָמעו קולות המדברים בקול רם, בנפש רחבה.
– וס., – שומע יוסי בברור – זה צורר היהודים, נס וַימלט על נפשו.
– מתי?
– היום, כעלות השחר! בעיני ראיתי!
יותר לא שמע יוסי. רגליו כשלו, קרסוליו מעדו, ולולא הספסל הקרוב, כי אז נפל מלוא-קומתו ארצה.
והקהל לא חלה ולא הרגיש; המתפללים יצאו אחרי-כן, ככלותם את שעוּרם, ויוסי נעזב גלמוד לנפשו. גם בעל-הבית, אשר אצלו יומו של יוסי, לא זכר אותו וישכחהו בהחישו הביתה לבשׂר את בריחת הצורר ס. – –
ואך ביום השני נזכר איש, כי לא ראה את יוסי. ביום השלישי שאל איש את רעהו: איה המשוגע?
ויאמרו: בכור-שׂטן לא יצודדהו! והשמש הסיק בכבודו ובעצמו את התנור, ויעשן התנור מאד, ויתעצב העם על יוסי: מסוגל הוא מאד להסקת התנור, איפה הוא יוסי?
והאחד מלגלג, שבלי ספק נס לארץ-ישׂראל, והשני אומר – לארגנטינה. הכל יודעים אמנם, שלא היו לו הוצאות הדרך, אך מה בכך, יחזור בכל מקום בואו על הפתחים.
ואך ביום הששי, כבוא פקיד העיר לבקר את תעודת המסחר אשר לחנויות, וכעלות אחד הסוחרים על עלית בית-המדרש להסתיר את סחורתו אשר מחו"ל – מצא את יוסי תלוי…
באגף המשוגעים
מאתיצחק ליבוש פרץ
א: רופא או חולה?
בית-החולים הוא עולם בפני עצמו. איננו מרובה כל כך באוכלסין, אין בו גם ל"ז לאומי אשכנז עם תעודותיהם השונות ומוּסרם השונה; אבל יש כאן כתות-כתות של חולים שונים למיניהם. ולכל כתה – מחלה מיוחדת, אגף מיוחד, שומרים מיוחדים ורופא מיוחד משגיח עליהם… כי התעודות – רצוני לומר: המחלות – מתדבקות…
את גבולות האגפים, והמגרשים אשר סביב להם, מציבים האפוטרופסים, המתעסקים בצרכי צבּור לשם שמים. וספר כתבו בשביל השומרים והרופאים עם החולים יחד, ספר מלא עצות טובות וסדרים טובים, וסייגים, וסייגים לסייגים, מלא ציוּנים ומראי-מקומות, לאמור: “עד כאן תבוא ולא תוסיף, פן…”
פן יוכּה השגעון בשחפת, או תשתגע האסכרה, רחמנא ליצלן!
ויש אומרים, שעוד האגפים קרובים זה לזה יותר מדי, והם מציעים לכרות שוחות עמוקות בין האגפים ולמלאות את השוּחות קארבּוֹל; והכול מודים שהשמירה איננה מעולה, שיד השומרים תקצר, וגם אינם ממלאים את תפקידם באמונה, לפי שעיניהם נשׂואות אך אל הנדרים והנדבות… ויש יועצים לבנות מצפה באמצע הבית, להושיב בו שומרים גבוהים עליהם… אך גם בית-החולים אין לו די כסף להזדיין כראוי.
ועל-כן יקרה לפעמים, כי תעבור איזו מחלה ממדור אל מדור ומאגף אל אגף, ותמלא את כל בית-החולים. מסַפּרים, כי פעם אחת חלו כל בני הבית בתאוָה לגריסין; שבפעם אחרת הציק לכולם הרעב!
ביחוד מורגש העדר השמירה המעולה באגף המשוגעים. אמנם, המסוכנים אסורים בחבלים וסגורים על מסגר, אבל גם השוקטים שבהם מסוכנים הם; למשל, אם יורשה להם לצאת הגנה לשׂוח, ישבו כולם בשורה אחת על האדמה, על יד הקיר המבדיל ביניהם ובין עזרת-הנשים, ונוקפים באצבעם בקיר. ליבּ הפילוסוף, הטוען, שאין בין הנשים והאנשים אלא השם בלבד, מסית את חבריו לקרקר קיר, לבלי השאיר אבן על אבן מחומת ימי-הבינים.
אך יוחנן המלמד יועץ לכבוש את יצרם ולחכות עד ראש השנה.
– ובראש השנה? – שאלתי.
בראש השנה, בהתפלל המשוגעים, יתקע המלמד בשופר, ותפול החומה מאֵליה; אך בתנאי קודם למעשׂה, אם אשתו איננה עצורה שם!
אך שנַים הם המתרחקים מן החומה תמיד, האחד הוא “בעל האדֵים” (תמונתו לקמן), הבורח מן החברה בכלל, והשני יונה הקדוש, אשר בשמעו שם אשה יליט את פניו בכנף בגדו ויט הצדה.
מכלל הנשים יוצאת יעֶנטיל החנוָנית. זקנה צומח; קולה עב והיא כגבר לכל דבר. לה יתנו השומרים לצאת ולבוא בתוך הגברים ולסחור את כל האגף, והקדוש מדבּר אתה גלוי עינים. אך ליב הפילוסוף, המגין על זכויות הנשים בהתלהבות עצומה, עד רדת רירו על זקנו, אינו סובל את יעֶנטיל החנוָנית ולא יוכל דבּרה לשלום…
גם פה ההרגשות אינן מתאימות עם הדעות, או – להיפך!
כן, אדוני הקוראים, לאו דוקא בית-החולים, גם אגף המשוגעים הוא עולם בפני עצמו. ולא נפלָאת היא, אם ביני לבין עצמי, בשבתי על ספר זכרונותי ואין איש אתי, אני מסתפק לפעמים: מה אני? רופא או חולה? ואולי כל בית-החולים לא היה ולא נברא ואני מסַפּר ובודה מלבי?
ומודה ומתוַדה אני, כי השאלה הזאת לא תגזול את מנוחתי, ואקווה כי גם את מנוחתכם לא תגזול. למאי נפקא מינה? כולנו משוגעים או כולנו בריאים!
ליבּ הפילוסוף אומר, כי אין אמת ואין שקר בעולם, ועל אחת כמה וכמה שאין שגעון ומשוגעים. ישנן אך דעות שונות, ותלויות הן בכמות ואיכות ההרגשות, שאנחנו מקבּלים על ידי החושים, ואולי גם בסדר הרכבתן; כמו שטבע החומר תלוי בכמות ואיכות וסדר הרכבת הפּרוּדות, אשר נקבצו בו והיו לחומר אחד… יוחנן המלמד, העוזר תמיד על ידו ב“הדא הוא דכתיב”, אומר: אם אין ראיה לדבר, זכר לדבר:
חוָה אכלה מפרי עץ הדעת טוב ורע, אך לא אמת ושקר! ובאמת, היעלה על לב הזהב לומר על הכסף: טעות סופר; על הנחושת: שקר וכזב; על הברזל: תועה ומתעה; או – שנחוץ לסגור את הבדיל באגף מיוחד, שמשוגע הוא? כזאת תעשׂה אך קנאת האדם!
לפעמים יעלה עוד על לבי, כי אלה המשוגעים בעיני הבריאים, הם תיירים, תיירים גבורים, העולים בדרכים לא סלולות, לגלות ארצות חדשות בעולם הרוח…
ולפעמים ינעם לי מאד, כי יושב אני באגף המשוגעים, כי יודע אני אותם, את התיירים הגדולים, ואת תוכם שהוא כברם, כי לפנַי נגלו כל האיים והימים, והארצות, וכל ש"י העולמות, שהם מגלים בכל יום ויום…
ב: שׂיח ושׂיג עם בעל האדים
גם בעל האֵדים, המתנכר לכל חבריו, מגיד לי לפעמים את שׂיחו!
אתמול, למשל, נגש אלי לפתע פתאום, ובלי כל מבוא והקדמה החל לספּר לי על אודות הויכּוּח הגדול, אשר התלקח פעם אחת בבית-המדרש בין ראובן, שמעון, לוי ויהודה – הבטלנים הגדולים…
“והארץ לעולם עומדת, כי עמודיה ברזל ואשיותיה נחושת” – דברי ראובן.
“נוֹע תנוע הארץ כשכוֹר, כי עומדת היא על גב תנין, ובהניע התנין את זנבו, יצנוף את הארץ צנפה ויקלחו הרריה אש!” – דברי שמעון.
לוי אומר: “הארץ תלויה על בלימה”, ומפרש על פי הפשט: על בלי מה.
ויהודה, רב לעתיד לבוא, המכין את עצמו לבחינה, ציוָה לאלפי אלפי רבואות גופיפים דקים מן הדקים לרוץ סחור סחור, רצוֹא ושוֹב, ולהכות בכוח נפלא על כל נקודה ונקודה של שטח האדמה, לבל תזוע ממעגלה סביב השמש…
– שוטים! – התמרמר בעל האֵדים – למה הם שואלים ודורשים על דבר העמודים והאשיות, אם העיקר היא שאלת האֵדים, המתקבצים בבטן האדמה! הלא, בעוד הם יושבים על המדוכה ומזיעים, תבּקע הארץ, ותבלע באלפי פיותיה את כל הבטלנים והזיותיהם גם יחד!
– ואתה אמרת להם?
– השכּם ודבּר! השכּם ודבּר!
– ולא קבּלו את דעתך?
– את דעתי? את האמת אינם יכולים לקבל! וכי מסוגלים הם לשמוע דבר אמת?
– ומה אמרו?
– קראו לי בשם “בעל האֵדים!”
– ומה איכפת לך?
– מעצמו מובן, כי צחקתי; יקראו – אמרתי – כאַוַת נפשם! נערים החלו להתקלס בי; יתקלסו כנפשם שׂבעם, אך (פה השח את קולו) את חותני יראתי מאד.
– גבר אַלָם?
– עיקש! הוא ביקש שאתן לבתו גט!
– ולא חפצת?
– וכי יכולתי? ממה נפשך – אם בריא אני, למה אתן לה גט, ואם משוגע אני, איך אני יכול לתת לה גט?
– והיא מה אמרה?
– היא, חוָה? מה היה לה לאמור?מובטח אני בחוָה, שלא עלה גם על לבה להתגרש ממני, וכי איננה יודעת, כי זווּג אנחנו? אני אמרתי לה פעם אחת, שבשעה שהכריז עלינו המלאך: בת פלוני לפלוני, היתה בוכה משׂמחה, ונענעה לי בראשה…
– ועל דבר האֵדים מה אמרה? הגילית לה את הסוד?…
– לה לגלות סוד? הלא היא יודעת חכמת הפרצוף, הלא היא הבינה כל הגיגי עוד טרם נעו שׂפתי, הלא קוראת היא מעל פני, כמתוך ה“צאינה וראינה” או מתוך התחינות שלה…
– וגם היא האמינה באֵדים?
– בלי ספק; הלא כאשר נודע לה הדבר, נפלו פניה מאד מאד, ומאז הלכו עיניה הגדולות הלוֹך וגדוֹל, הלוֹך וגדוֹל מפחד האדים! האומללה! כל היום היתה מנהמת כיונה: גבריאל, גבריאל… ובמה אוכל להושיע לה אני? לפני האֵדים מי יעמוד, הלא?
– ומי גילה לשניכם את הסוד?
– לי נגלה הדבר בחלום.
– אומרים, כי החלומות שוא ידבּרו…
– כה אמרה גם חוָה תחיה, אך החלום נשנה ונשלש, ואחרי כן קרה מקרה מפליא מאד.
– איזה מקרה?
שעת רצון היתה מלפני בעל האדֵים, ויספר לי:
פעם אחת יצא אחרי תפילת המעריב, ונערים הוללים רדפו אחריו כפעם בפעם, ויאיצו בו לגלות להם סוד האֵדים, והוא לא התרצה להם מיראה, פן יוָדע הדבר לחותנו, ויגד לחוָה, ותבכה כל הלילה… וישׂא את רגליו לברוח מפני הנערים, אך אחד מהם אחז בכנף בגדו. וירא כי רעה נגד פניו, כי אם יקרע הכנף ויוָדע הכול, ויעזוב כיוסף הצדיק את בגדו ביד הנער וינס כחץ מקשת…
"וכה רצתי, רצתי בלי מנוח, בלי דעת לאן. כבר פעמי הנערים נחבאו, ואני רץ עוד מבלי הרף, מבלי שאוֹף רוח, עד – עד אשר נכשלו רגלי באבן נגף, ואפול מלא קומתי ארצה.
והנני שוכב. פניתי כה וכה, ומה אני רואה? קברים אני רואה! הנני בעולם האמת! איך קפצתי בעד הגדר ואני לא ידעתי? נפלאתי מאד, אך יותר מזה השתוממתי למראה הקברים. המצבות מתנועעות, והמתים קמים מקבריהם, בלילה פשוט וקודם חצות, והולכים אנה ואנה על פני השׂדה!"
– ונפחדת?
– חס ושלום, מה יעשׂו לי המתים? “מה לכם – קראתי – מתים, מה לכם כי נזעקתם?”
ומת זקן ונשׂוא-פנים קרב אלי ויאמר באנחה:
– אסון נורא קרה אותנו, במעבה האדמה נקבצו אֵדים, ופרצים יעלו אל הקברים ולא יתנו אותנו השב רוח… נחנקים אנחנו!
השעון מכה חצות לילה, המתים הולכים להתפלל, ואני נשארתי על מקומי, משתטח ומטה אוזן קשבת לכל הנעשׂה בתוך האדמה.
– ושמעת?
– שמעתי! שמעתי רעש, ואחר הרעש קול, ואחריו – שני קולות, אחד שואל ואחד משיב, ואדע כי האֵדים מסַפּרים.
– ומה היו מסַפּרים?
ובעל האֵדים משנה את קולו לשני קולות, לחקות את האדים.
– “מתי?”
– “יוּתן אות!”
– "ומתי יוּתן אות?
– “כאשר יבשל הפרי ויפּול מן העץ!”
– “ומתי יבשל הפרי ויפול מן העץ?”
– "כאשר –
אך פה קם רעש ונבלע המַענה.
– ויותר לא שמעת?
– שמעתי! אחרי רגעי מספר עוד הפעם אֵד שואל:
– “ומי יתן אות?”
ואֵד משיב:
– “חנינא יתן אות!”
כשמעו זאת, קפץ על רגליו וירץ העירה כחץ מקשת, לקחת דברים עם חנינא בעל האות. אך בעל האֵדים הוא בן עיר אחרת, ועליו לשאול ראשונה את פי חוָה על בית חנינא בעל-האות, וחוָה אמרה לו באנחה, כי לא חנינא אחד יש בעיר, שישנו חנינא מלווה ברבית, חנינא פרוש, חנינא השמש של החברה “סומך נופלים”, חנינא הסנדלר, חנינא הפועל-בטל… “ואל מי אפנה?”
– ומי הביאך הלום? – שאלתי אחרי רגעי דממה.
– אני לא הובאתי הלום – ענה בגאון – אני נסתי הנה, מתגרת יד חותני נסתי…
– ועזבת את חוָה?
– את חוָה – ענני בלעג – את חוה לא עזבתי, היא מבקרת אותי…
– מתי? – השתוממתי.
– מדי לילה – לחש אל אזני.
– מדי לילה?
– כן, היא רוכבת על קרני הירח ובאה אלי.
ואמנם, אך באופן הזה יתּכן הדבר, כי אני לא ראיתי את חוָה מעודי…
– ובכן – על קרני הירח?
– בלי ספק! היכול אני לחיות בלעדיה אף יום אחד!
– ובימות הגשמים? – שאלתי בלי משׂים, ובעל האדֵים נתּר פתאום ממקומו, ויתבונן בי בשאט-נפש וחרדה גם יחד.
– חוקר ודורש! – קרא בזעם, ויפן ממני סר וזעף לדרכו…
אשתדל להניח דעתו, לבל יחשוד בכשרים…
ג: הקדוש
חוָה – אשת בעל-האדֵים – רוכבת על קרני ירח, ושפרינצה אשת הקדוש – על מטאטא! חוָה באה לבקר את בעל-נעוריה ולהמתיק את דינו המר, ושפרינצה מביאה יין-שׂרף ודגים מלוחים למחנה הקלגסים, הצובאים בל בית-החולים בלילה, לבל ינוס ממנו הקדוש… לולא השמירה המעולה הזאת, יכול הקדוש להיות רואה-ואינו-נראה ולצאת נכחו! חוָה היא בת חוָה, בשר ודם, ושפרינצה – בעמוֹד אתה הקדוש תחת חופתו, הריח כרגע ריח גפרית! אך כבר אֵחר את המועד: הרב כבר החל את הברכה, ואמו עם חלת דבש גדולה בידה היתה מוכנה ומזומנה לצאת במחול… ואחרי כן, כאשר אמר לגרשה, קשרה עליו קשר ותביאהו הלום…
וגם פה לא תתן לו מנוח, ומלבד שהיא שומרת עליו בעזרת השֵדים, עוד עשׂתה חוזה עם הד"ר ב. להלעיטו נבלות וטרפות בסממניו… וגם השומר ג. בקושרים, הלא על-כן הוא משכים קום, לכבּד מדי בוקר בבוקר את החצר, לבל יכּירו האנשים את פעמי השדים על החול…
תעודת הקדוש גדולה מאד במלכות השמים, אבל אין לו אף פעולה קלה על הארץ. לוּ היה צדיק ובעל מופת, לוּ יכול להבטיח ולקבּל, לוּ נשׂא בצלחתו אף מפתח אחד מאלפי המפתחות, אשר לאוצרות השמים, להריק על הארץ, כי אז לא הובא הלום… אך הוא פנה עורף לכל צרכי החיים, מבלי הבדל בין חייו וחיי אשתו, וחיי קרובים ורחוקים, ויהי אך ורק לעוזר תמידי להקב"ה במלחמתו – מלחמת מצוַה עם השׂטן – עסק שאינו מביא אף אגורה אחת, ועל כן נאסר בעבותים והורץ אל הבור…
ובכל זאת פני הצדיק לא נפלו, ואיננו אומר נואש. מובטח הוא, כי סוף סוף, בגלגול השני או השלישי, יַדבּר שאוֹל תחת רגליו! וגם עתה בבואו בין המצרים, גם בהטמאו על-ידי הסטרא-אחרא בכל מאכל פגוּל, ולא יוכל לקרוא בשם המפורש, עוד יש לו כלי-זיין כנגד המזיקין… יכול הוא לכוף אצבע באופן כזה, אשר וכו'…
איש מן הבריאים לא הציל את הקדוש מידי מחבליו. ומה יאמרו עליו המשוגעים? רבים מאמינים בו. אחשורוש אומר, כי נעים לו מאד, כי בא קדוש עליון אל ממשלתו, ותקוָתו חזקה, שיפעל לטובה על המוּסר והמידות מהודו ועד כוש.
יוחנן המלמד אומר: צריך להאמין! והוא תומך יתדותיו בדין תורה: אין אדם משׂים עצמו רשע, אבל אדם משׂים עצמו צדיק! בעל-האֵדים מניע כתפיו: מה מני יהלוך? לא יועילם צדיק ביום עֶברה. יעֶנטיל החנוָנית מבטיחה לפתוח מראשית השנה חנות של שמן לסגולות ואסימונים לקמיעות. השאר קוראים: קדוש, קדוש, קדוש! מבלי חקוֹר הרבה, אך ליבּ הפילוסוף מתגרה בו בחרון-אף. מדוע?
כאשר אדמה – מקנאה.
מקנאה יגש אליו כפעם בפעם ויאחז בסנטרו, ויגביהנו למעלה למעלה וישאלנו בלעג וחמת פתנים:
– קדוש! האמת הדבר, כי מאכילים אותך פה נבלות וטרפות?
– אמת! ברור כשמש בצהרים – עונה הקדוש במנוחה.
– ולמה אתה אוכל ושותה?
– יען כי, יען כי – כפי הנראה בא במבוכה, אך חיש יצא ממנה: – יען כי אם לא אוכל ולא אשתה, אמות ברעב!
– ומה אם תמות ברעב, הלא אז תכּנס לחיים טובים?!
והקדוש עונה בענוַת תוֹם:
– בני, אם אמות ברעב, לא אוכל להשׂרף באש!
הפילוסוף השתומם ויעזוב את סנטר הקדוש וישאל:
– ולמה לך להשׂרף באש?
– עלי לקדש את השם… להשׂרף באש ולהטהר…
הפילוסוף לא שאל עוד וילך לדרכו. דימיתי, כי מהיום והלאה יהיה שלום אמת בין שני הדרים בעולמות העליונים, אך ביום המחרת נגש הפילוסוף עוד הפעם אל הקדוש וישאל בחרי-אף:
– קדוש, מתי תשׂרף?
והקדוש עונה במנוחה כדרכו:
– יבוא יום!
– ומדוע לא היום? מדוע? הלא עוד היום גדול!
– עוד לא בא מועד!
– ולמה לא תדחק את הקץ?
והקדוש עונה בתכלית הפשטות:
– אין לי עצי-גפרית!
ויעֶנטיל אומרת שיש לה סחורות מכל המינים, ונכונה היא לתת כל אשר לה בלי מחיר להקדוש, אך עצי-גפרית אין לה, כי ירד מחירם מאד ואין שוֹוה לסחור בם.
אחרי ימים אחדים, בשבת כולנו בין הערבּיִם בגן, נגש הפילוסוף אל הקדוש, ולמען תשמע כל העדה, וגם הנשים אשר מעֵבר לקיר, קרא בקול רם:
– קדוש! אם לא תשׂרף במשך חודש ימים, אומַר לכול, כי מונה אתה ומרמה את הבריות!
– יהי כן, – אמר הקדוש – חכה עד המולד!
ואשמור את הדבר בלבי.
ד: השׂריפה ואחר השׂריפה
ובליל המולד קמה ונהיתה!
בליל ההוא, אך נרדמו החולים, והקדוש קם ממטתו, ויפתח בלאט את החלון, ויקפוץ החוצה; משם בא אל המסדרון הפתוח וַיוצא (ליבּ הפילוסוף אומר: וַיגנוב) מכּלי השומר הישן עצי-גפרית, – השאר מובן מאליו.
ישן נושן הוא אגף המשוגעים. יוחנן המלמד אומר, שנברא על-ידי המן בשעתו, ליב הפילוסוף – שקדם למתן תורה, לדברי הקדוש נברא במעשׂה בראשית – ערב שבת עם חשכה… אך לכל הדעות היה עץ יבש מאד, ובהריחו אש התלקח כפתיל הנעורת ויבער בתאוָה עזה. בעיני ראיתי קרשים שהתעקמו, וינועו, וילָפתו אל תוך המדורה; אחד העמודים סבב על צירו סחוֹר סחוֹר, אך הלך הלוֹך וקרוֹב לחבּק חיק שלהבת…
והתבערה נוראה – מהומה ומבוסה ומבוכה! יליל חולים – אנשים, נשים וטף, ומשוגעים… ים של יללה… ובתוך הלילה: שעטות סוסים דוהרים, סאון אופנים על אבני החצר, קריאות מכבים ומצביאיהם, רעם כשיל וכילפות ומקרקרי קיר, שריקות צינורות בקלחי מים… ולשונות אש הומות ושורקות בזעם, ומתאבּכות ומתגלגלות בתוך גאות עשן, בין תמרות עננים… והקדוש? הקדוש עומד בראש הגג, עומד הכן, כאילו הוא נשען על עמוד הענן, עד ארכובותיו כרוכות לשונות אש כנחשים, כשׂרפים…
והוא עומד – כפיו פרושׂות, עיניו מאירות ונטויות השמימה, וקולו חודש כמרצע כליות ולב:
– שמע ישׂראל! שמע ישׂראל!
ולא יסף, כי נשבר הגג תחתיו.
מלבד הקדוש לא היה אסון באדם, ומלבד האגף יתר בית-החולים נצל… ואותנו – אותי ואת השומרים עם המשוגעים – הכניסו אל לשכה אחת גדולה, לשכת המועצה.
מעצמו מובן, כי בהתאסף כל המשוגעים אל לשכה אחת – רמה קרנם מאד ויד השמרים רפתה, ומהומה וקולות כל היום…
יעֶנטיל נכנסת ויוצאת גם פה, והיא רוח החיה בהלשכה. ה“משׂא-ומתן” שלה – לפי דבריה – הולך ומתרחב, ובעזרת השם תתפרנס בהרחבה, היא עם בעלה חולה-המעים ועם כל בני ביתה; ובני ביתה: שתי בנות אלמנות וצאצאיהן, שני חתנים לומדי-תורה ויוֹצאי חלציהם, מלבד ששה ילדים מבעלה הראשון, ואחדים – מבעלה השני.
הסחורות הן: פתותי לחם, פירורי טבּק משאריות סיגריות, שאריות של בד, זנבי נרות, והכסף: שברי זכוכית בתורת מעות במזומנים, ופסות ניר צבוע – שטרי המלכות, ונייר פשוט – שטרי-חוב.
והקולות לא יחדלון, ועל כולם מתגבר קול יעֶנטיל.
– רוצחים, הלא זה כל חלקי מכל עמלי!… גזלנים, אינני יכולה לתת את הסחורה בהקפה… אכזרים – למה תגנבו את סחורתי?! והקונים לא ישׂאו בשׂרם בשיניהם גם הם, ומחרפים ומגדפים אותה על דבר רמאות, אחיזת-עינים וכל מידה לא נכונה ושבועת שוא…
אחשורוש, המולך גם פה מהודו – התנור מצד אחד, ועד כוש – הכיריִם מן הצד השני, הולך אנה ואנה בגאוַת מלכים, ונגש כפעם בפעם אל הכותל לכתוב בריר פיו את חשבון המסים והארנוניות, שהוא גובה מן המסחר, אשר, תהילה לאל, יפרוץ בארצות ממשלתו. או יקרא:
– יעֶנטיל, העידותי בך – אַת תבואי אל הצינוק!
– זרח, אין רחמים בדין, ולא אוַתר אף פרוטה אחת מהמגיע לי, ואם תברח לאמריקה, בציצת ראשך אביאך הנה! גם שם דבר מלכותי נשמע!
– ברוך, אם תקנה ד' מאות על ד' מאות פעם אחת, תקבּל אות כבוד מהמדרגה העשׂרים וחמישית.
יש אשר יגש אל בעל-האֵדים המתבודד, או אל הפילוסוף והמלמד, המתוַכחים על דבר תעודת האדם, השמים והארץ, ויציע לפניהם לכרות אתו ברית מסחר על הצד יותר טוב… וכה מסתוללים אנחנו עד אור הבוקר, ולכל הפחות עד קריאת התרנגול.
ומדוע עד קריאת התרנגול?
קריאת התרנגול היתה לסיסמא חדשה בעולמנו.
“סימן שינה למשוגעים – אמר אחד החולים – היא קריאת התרנגול”.
– מנלן? – שאל המלמד, ותיכף ומיד ענה לעצמו: – לישנים ביום וערים בלילה קוראים משוגעים, שמע מינה שעל המשוגעים לישון ביום ולעשׂות את מלאכתם בלילה – שמע מינה!
יעֶנטיל, אשר לא תוכל לבוא אל לשכת הגברים בערב, ערכה מחאה; בעל האֵדים שתק; אחד יעץ לעמוד למנין, אך אחשורוש ציוָה להביא את הדבר לפני יועץ המלכות, הוא ליבּ הפילוסוף.
מתי היה ליבּ ליועץ המלכות, לא ידע איש, אך אחשורוש אמר והוא קבּל את המשׂרה בצחוק קל וענוָה, ועל השאלה “אם באמת סימן שינה למשוגעים היא קריאת התרנגול” ענה שלא ממין השאלה:
– אף התרנגולת!
– שוטה! – קראה יעֶנטיל בחימה שפוכה – התרנגולת איננה קוראת!
אך המלמד בא גם הפעם לעזרת הפילוסוף:
– קוראת, אך שוחטין אותה!
ויהי לחוק!
ובכן מסתוללים אנחנו עד קריאת התרנגול, לפעמים עד אור הבוקר, ואני מרגיש שכאב ראשי הולך ומתגבר, ואם לא השתגעתי עד היום, אשתגע מחר.
ה: באולם הגדול
ובאולם הגדול מתקוטטים המטורפים, שאינם מסוכנים ביותר, וכנהוג – על דברים של מה בכך; אך המהומה רבה ואיש לא ישמע את שפת רעהו.
אך שנַים, לבושים לבנים, עומדים על יד החלון. השנים הללו הפנו עורף לכל צרכי הצבּור ועניניו, ועיניהם נשׂואות השמימה. הם שכחו את מקומם, את תעודתם ואת עצמם וטבעו בדממה בשאלה הנושנה:
– מי הם השמים? וצבא השמים?
פתאום הזהירו פני האחד, כאילו נזרקה בו רוח נבואה; כאילו נגנב אליו ניצוץ מן האור הגנוז לעתיד לבוא.
– אני יודע! – קרא.
– הגד – מבקשוֹ השני בדמע.
ובין המשוגעים נשמעה שׂיחה כזאת:
– המאמין אתה, כי שם בשמים, או בשמי השמים, יושב היוצר?
– ברור כשמש!
– וסביביו מלאכיו, משרתיו עושׂי רצונו, וכרובים, ושׂרפים…
– גם זה אינו מוטל אצלי בספק.
– אבל, לפי דעתך, כמה מלאכים ברקיע?
– אדַמֶה – הרבה, הרבה מאות. למאות, לאלפים ואולי לרבבות…
– ואני אומר: עוד יותר; אין לשער ואין לספור.
– בלי ספק! והיוצא לנו מזה?
– הגד נא לי, מה הם עושׂים המלאכים? מה הם עושׂים?
– את רצון קונם; בפירוש איתמר. הלא ראה אותם יעקב על הסולם… עולים הם ויורדים ועושׂים את שליחותם באמונה. זה יורד לבשׂר לשׂרה שתלד בן, וזה הולך להפוך את סדום ואת עמורה… וזה – מציל את לוט. אמנם, לוט בעצמו אינו כדאי שיתרחש לו נס; כידוע, מעשׂה נח בידו! אבל זכות אברהם עמדה לו… שארו ובשׂרו היה אברהם.
– כן הוא, אבל נתת עבודה לשלושת מלאכים, והשאר?
– איני יודע מה עושׂה השאר.
– ואני יודע. השאר מהלל ומשבּח ומרומם ומפאר ומעלה ומקלס וכו' וכו'…
– יתּכן מאד.
– וכל זה הם עושׂים בקידה ובהשתחוָיה, בפישוט ידים ורגלים ממש… מלוא קומתם…
– גם זה מתקבּל על הדעת.
– ועל מה הם משתטחים?
– על הרצפה, בלי ספק!
– טוב מאד. אבל הרצפה שלהם היא, השמים שלנו, מה שאנחנו קוראים בכאן שמים ושמי שמים, קוראים שם: רצפה, פשוט: רצפה.
– גם על זה איני חולק!
– אבל מעצמו מובן, שרצפת המלאכים ושמי האדם אינם עץ או אבן, ועל אחת כמה וכמה שאין הרצפה עשׂויה, חס ושלום, זפת…
– ומה היא עשׂויה לדעתך?
– בדולח טהור!
– כמדומה לי, שקראתי כזאת ב“מנורת המאור”.
– הכל יודעים! אבל הנופך משלי הוא, שבעד רצפת הבדולח מזהירות עיני המלאכים, הכורעים ומשתחוים לפני הקדוש ברוך הוא!
– והיוצא לנו מזה?
– שוטה! הלא נפתרה כל החידה! הכוכבים אינם כוכבים כל עיקר, כי אם עיני המלאכים, המזהירות בעד הבדולח!
– ומדוע כה רבּו הכוכבים?
– שוטה, הלא אמרתי מראש, שיש אלפי אלפים רבבות לגיונות של מלאכים, והם כורעים ומשתחוים תמיד, ועל כן אנחנו רואים את הכוכבים תמיד… ואם נדמה לך לפעמים, שאתה שומע שירה יורדת ממרומים, הוי ידוע שלא הכוכבים מזמרים, ולא הגלגלים, כאשר חשבו הקדמונים, אלא ששירת המלאכים אתה שומע…
והשני נאנח בתמימות וענה:
– הדבר יפה מאד, אבל ככל דבר יפה אינו נכון.
– ומדוע אינו נכון?
– לפי שאנחנו רואים את הכוכבים רק בלילה ולא ביום.
– ומה אתה אומר?
השני החשה מעט ואחרי כן אמר:
– לפי דעתי: השמים הם שׂמיכה בעלמא, שׂמיכה יפה…
– ולמה השׂמיכה?
– למה? להסתיר דבר. מלכותא דרקיע כעין מלכותה דארעא… כמה וכמה דברים יש להסתיר…
המדור השמיני בגיהנום
מאתיצחק ליבוש פרץ
ושוכב אני עיף ויגע על ערשׂי, ומשתדל להעלות על לב את פרטי המקרה המוזר:
הייתי באספה, דבּרתי.
להבות אש נזרקו מפי! ברד של חצים שנונים המטרתי! להט חרב מתהפכת על פני הקהל עופפתי!
ואני מדבּר, ואני שומע את אשר אני מדבּר, שומע ונהנה מאד.
הלא גבור אני, לוחם מלחמת תנופה בעד הטוב והיפה, מגן על החופש, על הדרור ועל כל הדברים הטובים, הנעימים והיפים, הצפוּנים לנו בחיק העתיד הרחוק, הולך בכל זאת וקרב אלינו.
וקורע אני את המַסכה הנסוכה על פני השקר ומציגו לראוָה; קורע אני את המחלצות היפות מגו הכזב החונף, והנה הוא עֵירוֹם ועריה, רחמנא ליצלן – זב ומוכה שחין…
ולפתע פתאום נאלמתי!
הכוח האדיר נכזב, כבתה האש, ולשוני בפי – בול עץ!
מה היה לי?
בדבּרי העיפותי מבלי משׂים את עיני אל הראי, אשר היה ממולי.
ראיתי, ובעיני ברק רע ומר; מבעד לעפעפי בערה אש זרה, אש לא-טהורה! והעינים לא עיני!
לפנים ראיתי עינים כאלה!
מתי?
עתה אני זוכר.
במבצר נלקה איש צבא על-פי פסק בית דין, ולאֶחיו, שהלקו אותו, היו עינים כאלה. העינים האלה אמרו: היום אנחנו מלקים אותך, מחר תלקה אתה אותנו; הא לך בעד יום המחרת!
כן! ראיתי את פני בראי, ולא היו פני גבור העתיד, כי אם פני גזלן מנפץ גולגולת…
ונאלמתי.
והנאספים?
נדמתי, והם שאפו רוח כתנים; רוַח להם מאד!
נדמו לבהמות השׂדה כעבור הברד! לילדים יושבי חושך, בשעה שמביאים להם נר! לצולעים, נשענים אל הקיר, מבלי יכולת לנטות ימין ושׂמאל, אשר פתאום הושבו להם המשענות והמקלות, והם יכולים ללכת לחפצם!
ואחד הצעירים תפשׂ ביד אחת הצעירות לאמור: מותר עתה, מותר! והיא הניעה את ראשה היפה בצחוק של חן ונועם, לאמור: כן, כן – מותר!
ואברח מן האספה!
והנני שוכב עיף ויגע, והירח הולך לו לתוּמו, ומציץ אלי מבעד החלון.
אומרים, שמסוגל אור הירח להשקפה פנימית, לחשבון הנפש; ואולם אני בוֹז אבוז לו ולאורו ולכל חשבונות הנפש וגם לכל האספות שבעולם!
וכיון שאינני באספה, ולירוק בפני הלבנה איני יכול, לכן יורק אני אל התקרה!
אך מה זה?
שתי עינים בולטות אלי מן הקיר!
הירח הקוסם! הנה הוא עושׂה זר-מעשׂהו, מהתל בי – –
אך עיני מי הן?
העיני אנשי צבא המלקים את אחיהם, או עיני אחת מאלה אשר עמדו פעם בפעם על דרכי, בעברי מהבל-הבלים אחד אל הבל-הבלים משנהו, ותאמרנה: הינפש מעט, גבור! הא לך מעט דבש, מעט תפנוקים!
והעינים בולטות ומביטות אלי לא בזעם מַלקה ולא בחן של קדם, וסביב להן נוֹע ינועו פנים חיורים, והנה עלו גם זקן ופאות לבנים כשלג – הנה כובע יהודי מן המאה שעברה, – הנה ראש גבר, ראש יהודי כשר, במלבוש יהודי כשר.
– מי אתה, יהודי?
איננו שומע.
– מי אתה, זקן?
ונע הצל, וענה:
– אני? אני הנני ה“שבט-מוסר”!
ואחמוד לצון. הן יודע אני, שהירח מתקלס בי, ואני מתראה כאילו אני מאמין באחיזת העינים, ואומר:
– שלום עליכם, שבט-מוסר!
ויען: “עליכם שלום”, כנהוג, ויגש אלי – –
קטן הוא ה“שבט-מוסר”, קטן ודל, אבל קומתו, כמו שהיא, זקופה. תנועותיו ברורות ופשוטות, לעיניו אין נוֹגה, אין ברק; אבל – מביטות הן נכחן בהשקט ובטחה, כאילו כל מה שהן רואות ברור הוא, פשוט הוא ואין אף אבק קל של ספק. וגם קולו ברור ופשוט הוא, בלי צבע, בלי רעד כל שהוא, כאילו כל מלה ומלה היא סימן מובהק לאיזה דבר ברור, סבור ומקובל!
ויודע אני שה“שבט-מוסר” שבק חיים לכל חי זה רבות בשנים; שאפשר הדבר, שאין כאן אחיזת עינים, אלא גילוי של ה“שבט-מוסר” זצ"ל, שהולך וקרב אלי שוכן עפר, – ולבי דופק בחזקה, ודמי בעורקי מתרוצץ, ובכל זאת מבליג אני על פחדי, ושואל:
– הלא אתה הוא שתיארת את הגיהנום?
– כן! – ענה בתכלית הפשטות, כאמור איש: אכלתי או ישנתי.
– והיטבת לתאר אותו? לא הוספת ולא גרעת? הלא עתה הנך יודע! הלא כבר ראית אותו במו עיניך…
– גם בחיי ידעתיו, גם אז ראיתיו – –
– בחייך?
– כן, פעמים רבות ראיתיו – בחלומי!
– והגיהנום הוא כמו שתיארת, מלה במלה?
– לא, יקירי – ענה בצחוק קל – עתה נוסף שם מדור שמיני!
– לאיזה צורך! בשביל מי?
– מבקש אתה לדעת?
– המדור השמיני – ספר ה“שבט-מוסר” – נוסף בשבילך ובשביל בני-גילך; בשביל כל החוטאים והפושעים החדשים.
– במה אנחנו חדשים?
– הנני לבאר. לפנים היתה מלחמה תמידית בין הגוף והנשמה. הנשמה, כחלק אלוה ממעל, שאפה והשתוקקה למרום, ביקשה להתעלות, להתרומם, והגוף העכור, הטפה הסרוחה, – לרדת, לשקוע, לצלול בכל דבר מאוס ונמאס… אם ניצחה הנשמה, מה טוב! ואם ניצח הגוף? נענש הגוף! הלא הוא היה החוטא!
במה עונשין את הגוף? בזפת בוערה, באש ובמים, בנחשים ובעקרבים, ובכל עבודה קשה במדבר וביער ובחרבות של בתים, וכדומה…
ולזה נוסדו שבעת המדורים שבגיהנום, וכל אחד נענש באותו המדור, שהיה שייך לו לפי החטא.
אבל עתה נשתנו הזמנים!
הנשמות אומרות: קשר! הנשמות מורדות, הנשמות פוקרות! הנשמות, הנפשות והרוחות, נלחמות במלאכי מרום, בכל מידה טובה, בכל מה שנברא ונמצא. הכול הן חפצות לשנות, להפוך, לסבך ולסכסך!
לא חטאות הגוף, כי אם חטאות הנשמות! מחַשבי קצין, מקרבי קצין, – ואין לכם פנאי, ועיניכם כלות מחכּות לעת קץ; כאילו העולם הוא שלכם, ברשותכם, וכל האדם עבדים נכנעים לכם, מחויבים לשמוע בקולכם, לראות חיים כחפצכם!
ולנשמות חוטאות כאלה אין מקום בשבעת המדוֹרות!
– ובמדור השמיני אין זפת בוערה?
– אין.
– ואין אש ומים?
– אין.
– ואולי אין מלקין גם כן?
– לא יזכר ולא יפּקד השוט!
– ונותנים לאכול ולשתות ולישון?
– גם לקרוא בספרים ולכתוב ספרים!
– ובמה עונשין?
– הבה ומעט מזעיר אסַפּר לך.
הנה, מפאת השמים עולה ענן כבד ומשׂתרע כנגד הירח, וכבוא הירח אל תחת הענן, עלי לשוב אל מנוחתי!… אך הענן הכבד הולך לאט לאט, ותספיק לי השעה לספר לך אחת מני אלף.
הסכת ושמע.
לוקחין, למשל, אדם שאין לו פנאי כמוך, ומציגין אותו ערום לפני גבעת שלג, והוא עומד. הוא עומד ותיכף ומיד מתעורר בו הרעיון, כי אפשר להמס השלג ולהפכו למים. וכיון שעלה זאת על דעתו, מיד נעשׂה הרעיון לתאוָה. כבר חפץ אותו האיש להפוך את השלג למים, וכיון שהוא חפץ, מחויב הוא למלאות את חפצו. ואם זאת חובתו – יעשׂנה, הלא מן הגבורים אנשי השם הוא!
והוא מחמם בבשׂרו את השלג.
והוא מחבק את השלג ומתדבּק בו, ומנשם בו ונלחץ אליו בכל בשׂרו, בכל נפשו ומאודו.
ואולי ימס השלג – – אחרי מאה ועשׂרים שנה – –
והוא מוציא את כל חומו, את כל רוחו, את כל נפשו אל השלג, אל גבעת השלג – –
– בלי ספק עומדים עליו שדין ושדות, ושבטים בידיהם להכריחו לזה?
– לא מיניה ולא מביה! הלא אמרתי לך – במדור השמיני אין שבטים! יצרו של האדם – הוא השבט!
הוא כבר אוהב את השלג; השלג הוא משׂושׂ חייו, תקוָתו ואחריתו. וברור לו כשמש, שאומלל הוא השלג, אובד בעניו, ושיאושר אך כאשר יתמוגג, כאשר ימס ויהיה למים. כי המים, המים הם אושר, המים תכלית; כל הנוזל, כל הלח – – –
כן, כן!
– וזולת זה?
– עוד יבוא!
לוקחין אדם אחד ומעמידים אותו גלמוד בשׂדה טיט וחומר.
מעל לראשו – שמים יפים ונפלאים, אין עב קל. ואולם גם המאורות אינם. אין שמש ואין ירח ואין כוכב! גם מסילת-חלב אין.
ואמנם אין זה השמים, כי אם מסכה רקועה תחת השמים.
ותחת רגליו טיט וחומר; והוא האחד החי בשממה הזאת! הוא האחד החי והמרגיש והמתפעל והחושב!
ולא טוב לו להיות לבדו! חי גלמוד אחד ויחיד! הוא חפץ להחיות, לנפח נשמת רוח חיים בכל סביביו!
הלא שם, בחייו הראשונים, סבל בעד רבואות, התפעל בעד רבואות, חשב בעד רבואות! הלא נשמתו נשמת אלפי אלפים נשמות! הלא הוא האחד, אשר החל להשתתף עם הקב“ה במעשׂה בראשית! ומה שעשׂה הקב”ה יעשׂה גם הוא! ולוקח הוא עפר מן האדמה, טיט וחומר, וגובל ולש ועושׂה – ומה הוא חפץ לעשׂות? צפרים הוא עושׂה, בעלי כנפים! האדם בלי כנפים לא נחשב בעיניו! אחרי כן יעשׂה נשרים!
והוא עושׂה צפרים, לראשונה קטנות – אבל צפרים בעלות כנפים, וגויות הצפרים נעשׂו, והוא נופח באפם מנשמתו וחיו הצפרים, והוא עליז ושׂמח, וקורא להם: עופו, עופו למרומים, צפרים – –
אך הצפרים אינן עפות, כי אם מדדות על פני הטיט ומבקשות רימה למאכלן; ורימה אין, והן מתות ברעב…
ואם תתנשׂא איזו צפור ועוד צפור, ויעופו מעט באויר, – זכר ונקבה הם, ומצחקים – –
והוא קורא: השמימה! השמימה!
והם מצחקים – –
והוא זורק בהם רגבי טיט וממיתם, ועושׂה צפרים אחרות –
והשׂדה מתמלא פגרי צפרים… ומסביב לו פגרים, פגרים – –
– אומלל!
– ועוד לוקחים אדם חוטא ומשליכים אותו לבור כלבים.
– והם טורפים אותו?
– חס ושלום. רעבים הם הכלבים, אך אותו אינם אוכלים – הוא מדבּר אליהם, אל הכלבים הרעבים! נביא הכלבים הוא!
לראשונה הוא מדבּר אליהם בלשון הכלבים, וכשהם מתחילים להבין – הוא מדבּר גם מעט בלשון בני אדם!
והוא עומד ומדבּר ואינו גורע עינו מהם!
והמינים משתנים ומתפתחים, ומן הכלבים יעשׂה בני אדם!
והנה כלב אחד כבר קם על שתי רגלים, ובשתי רגליו האחרות הוא ממשש סביביו! השני עודנו נובח, אך בקולו כבר נשמעו הברות, הברות מחולקות!
והוא מדבּר, ובדבּורו ובעיניו הוא שופך קסם נפלא על פני כל הכלבים; כבר קומת כולם זקופה, כבר אחד מהם מרים רגל אחת כיד ומראה השמימה!
ובעיני הכלב ההוא כבר מאיר איזה ניצוץ, איזה צל של חפץ, של רצון!
עוד מעט ותאורנה עיני כל הכלבים; ויהיו כולם רוצים! הלא כבר שכחו את רעבונם, כבר שכחו, כי כלבים רעבים המה; ועוד מעט ותתעורר המחשבה, המחשבה הגדולה והנפלאה – –
– ואם תתעורר?
– לא תתעורר לעולמים! באותו הרגע בא מלאך חבּלה מן הצד וזורק עצם לתוך הבור, והכלבים הרעבים שבים להיות כלבים רעבים; ואחרי כלות העצם יתחיל הנביא מחדש… וכה יהיה לעולמים, לעולמים!
– נורא הדבר!
– כן.
ואת אחד מן החוטאים ראיתי עומד על יד הר גבוה ותלול. בראש ההר – נוֹגה נפלא מאד. והחוטא עומד בתחתית ההר, וכולו נמשך אל האור, אל נגוהות הקסם…
הלא אם יעלה על ההר, ירחף באור, ישׂים בין כוכבים קנו, יהיה כאחד מבני מרום – –
והוא מתגעגע אל האור, עורג בכליון נפש אל האור, אל ראש ההר הבוער בנגוהות הקסם – –
– ואינו יכול לעלות?
– אשה שוכבת לרגליו!
וכמה פעמים שהוא מרים רגל לפסוע על ההר, היא פוקחת את עיניה! וגם בעיניה נגוהות קסם, גם בעיניה שמים ושמי שמים וכוכבים ומאורות – –
וכשהוא יורד, היא סוגרת את עיניה!
– הפלא ופלא!
– וכה הוא עומד קרוע ומורתח בין השמים ממעל והשמים מתחת, בין האור הנגנז למעלה והאור הנגנז למטה…
– אבל, צחוק אתה עושׂה לי, “שבט-מוסר”! – מדוע לא יקח את האשה אתו ויעל?
– כבדה האשה מאד! וגם איננה רוצה…
– והנשרים בעורות החזירים?
– מה זאת?
– דבר קטן מאד!
נביאיכם וחוזיכם מגולגלים בנשרים רבי כנפים ונוצה, אך העור עליהם עור חזיר!
והנביאים והחוזים מתנשׂאים ברוח, מתנשׂאים להבקיע אליהם את השמים, פרצים יעלו בשמים, דיק יבנו על כסא הכבוד, סוללה ישפכו על הדן יחידי! אך בהתנשׂאם – ועור החזיר מתבקע, מתמלא פצעים, והכאב אנוש ונורא מאד, והנשרים נופלים, נופלים ארצה, לתוך מי מדמנה, לרכך את העור, את עור החזיר…
וכך הם עולים ויורדים, עולים ויורדים –
אך פתאום נעלם הירח, וגם ה“שבט-מוסר” נעלם.
קמתי והדלקתי נר, והנה מכתב קטן מונח על שולחני:
– כבודו מתבקש לבוא ביום המחרת אל האספה – –
שׂרפתיו.
שׂיחת מתים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אך נרדמו החיים, ולנוגה חרמש הירח קמו המתים מקברותיהם, עם רב וערב רב. אך מרביתם חמקה, עברה ותתפזר בחוצות העיר, לנוּע על בתי כנסיות ומדרשות, להתפלל ולקרוא בתורה; ושאריתם – מתי-מעט – מתהלכים הנה והנה בין שדרות המצבות המטושטשות, ואלוני הבכא, המתנועעים על המצבות ברחמים ובדאבון לב… למען מַלאות את ריקוּת הנצח, מעלים הם על לבם פעם בפעם את חייהם מלפנים, אשר נגוזו להם כצללים, ומפיצים אור כהה על זכרונותיהם, ההולכים ונמחקים מעל לוח לבם החלל.
כאשר יצחק הגדול לדמעות הילד ועליצות נפשו על כל דבר ריק, מבלי היכולת להבין את אהבתו ושׂנאתו גם יחד, כן יצחקו המתים ויתפלאו על כל אשר עבר עליהם בעוד בחיים חיתם. יִקרה – ויעמוד המת אצל עמיתו, וישאל במבוכה: אולי יודע אתה, מדוע מרטתי אז את זקני וקיללתי את יום הוָלדי? או – איזה רוח עועים עבר עלי אז, לפזז ולכרכר כעגל ולקרוא הידד? האינך זוכר במה נפלתה חנה מרבקה? והנשאל מניע את כתפיו לאות, כי גם הוא לא יבין עתה מאומה מכל הנעשׂה אז, כי גם רוחו המת הולך חשכים בזכרונות חייו!
ואוצר הזכרונות הולך ומתרוקן, ואיש יפנה אל רעהו פעם בפעם, וישאל: האם אתה זוכר מאומה? ויש אשר יאוּש נורא יציץ מחרכי עינים: ומה נעשׂה, אם יִמח לוח לבנו כולו, עת נשכח הכול ונצלול כעופרת בנשיה?
– למה לא נוכל להתפלל? – יאָנח פעם בפעם אחד המתים וידום.
וכל שׂמחת המתים, אשר אינם יכולים או אינם חפצים להתפלל, ודבר אין להם עם העתיד, וברק העולם הבא לא יגיה את חשכת מוחם, היא רק כבוא איזה אורחים חדשים מעולם החיים, ויביאו אתם זכרונות חדשים.
והיום אמנם נראו שני אורחים, איש ואשה מקרוב באו; מר יחיאל ומרת מרים, ככתוב מפורש על שני גזרי העצים, אשר ננעצו בקבריהם, למראי-מקומות לפי שעה. על האורחים להתייצב לפני העדה ולספּר באזניה על אודות חייהם. ויען כי בעולם האמת אין מבדילים בין המינים לרעה או לטובה, על כן אין עצה אחרת, כי אם להפיל גורל, מי ידבּר ראשונה. כן יעשׂו כל הימים, וגם עתה לקח אחד הזקנים – בלי ספק פרנס-חודש להעדה – שתי עצמות שונות בידו, ויקרא להאחת “מר יחיאל” ולהשנית “מרת מרים”, ויאמר להטילן בחיק; אך מרת מרים לא תאבה לייחל למשפט הגורל, וכבר הדבּר בפיה, ודבריה הבלולים פורחים כיונים מבין שׂפתותיה, אשר עוד יפעה להן לנוגה הירח הרך הילוֹד.
– סלחו לי, רבותי, אני לא אוכל להתאפק עוד. לא אפונה, כי תאמרו: אשה דבּרנית, אך חי נפשי, כי זה שני ימים רצופים, וגם שני לילות רצופים, אשר לא יצא אף הגה קל מפי. מפחד לא דבּרתי דבר! ואל מי אדבּר? האל שני התולעים, אשר עלו בחורי אזני במקום הנזמים? ואני לא ידעתי, כי יכולה אני לצאת מקברי לאויר העולם, וגם שמעתי הדלף טורד, ואיך אצא בשׂמלתי הלבנה? – עתה ירוַח לי מעט. אמנם אני אינני יודעת אתכם, רבותי, ואפונה מאד, אם חברתכם נאוָה לי… אך יעבור עלי מה ואדבּר! האינכם יודעים, רבותי, מדוע לא בא אלי המלאך דומה? אצלי לא היה עוד, ובעיני היא פחיתות-הכבוד! אך עיקר שכחתי – האם ראיתם, אדוני, את ההלוָיה שלי? לא ראיתם? צר לי מאד; לוּ ראיתם את המון זרי הפרחים, מקלעות השושנים עם פסקיות המשי! חמשים זהובים ומעלה – הזר! על פסקיה אחת נכתב הדר “לאמנו”. – אל תביטו, כי צעירה לימים אני, אני שני בנים ילדתי – שם האחד… שם השני… אך, סלחו לי, רבותי, ראשי כבד עלי ולא אזכור עוד את שמות שני בני, אולי יבוא בעלי ויזכירני… אך בלי ספק גם הוא לא ידע… אולי תבוא אחת השפחות… שש שפחות היו לי במספר! אך נשוב נא אל ההלוָיה. אני אינני אוהבת לקפץ ולדלג בקלות-דעת על ראשי דברים ככל רעותי… חמשים זהובים ויותר הזר! ושערו נא בנפשכם: כמה עגלות-צב! חפצתי לישׂא את ראש הסוסים, אך לא יכולתי – כי אין מספר, ואת חכמת החשבון לא אהבתי מעודי. והסוסים עטופים שחורים, ושמשי-אבל מסביב, וגם הם עטופים שחורים כהסוסים, וכובעים גדולים שחורים בראשיהם… התענגתי מאד על ההלוָיה, כי ידעתי, אשר תעור את קנאת כל רעותי… אך על זאת דאבה נפשי, כי אבי, זכרונו לברכה, לא ראה את המסע! עליכם לדעת, רבותי, כי אבי, זכרונו לברכה, אינו פה אתנו היום, וגם שם, בעיר איננו… הוא הלך בדרך למרחוק ומת שם בדרך, בלי ספק באחת הערים הגדולות, אשר לא אדע עוד אכנה… כן, כן – עולות איזו ערים על לבי… פאריז… דאנציג… קאַמטשאַטקא… אך לא אזכור עוד באיזו מן הערים הוא מת… אך כאשר הורידוני אל הבור, הצר והלח, והמלא תולעים, לא יכולתי להתאפק עוד, ואחפוץ לקרוא בקול… אך קולי נחבא מפני רגבי העפר והאדמה, אשר החלו להמטיר עלי, ובעלי, כאשר ראיתי עין בעין, היה בראש הממטירים; ועתה לא אדאג עוד כי נדמתי, הן בעלי לא שמע בקולי מעודו! אבל, רבותי – אולי יודע איש מכם צרפתית? אני מהוללה בהגיגי צרפתית! וכאשר נגש מלאך-המות אל מטתי, ואושיט לו את ימיני לנשיקה, דבּרתי אליו צרפתית, אך הוא את ימיני לא קבּל ולא ענה אף דבּור קל, ואפול נקפאה על המטה. נפלאת היא כי לא ידע צרפתית, האין לו עבודה בפאריז והגליל? אבל, רבותי, עיקר שכחתי! שואלת אני: מה בצע במדברי הנאווה בכמה וכמה לשונות, אם כל ימי היו דלים ורעים! בימי ילדותי השקוני מדי יום ביומו שמן-דגים ונטפי ברזל, אחרי כן באו לילות עמל וימי פחד ובהלה… הלב חולה, מבקש, מתחנן, מתייפּח, מתמוגג ומתעלף, מבלי הגד את חפצו… ואחרי כן… הה! אחרי כן היה לי דבר אחד למכשול ולפוקה… דבר אחד, אשר לא אזכור את שמו, אך דבר גדול מאד, אשר עיני כל האדם אליו נשׂואות כל הימים, אבן הקנאה והתּחרוּת… האם לא תדעו אתם, רבותי?
– ומי יוכל לזכור עתה את הדברים, אשר גדלו בעינינו אז? – ענה אחד הזקנים בתוגה ולעג יחדיו.
– ואני יודע! – קרא מר יחיאל – איזה מטבעות!
– כן, כן! – קראה מרת מרים בעליצות נפש – כל ימי חיי אהבתי שׂיחת גברים מלומדים… ומודה אני ומתוַדה, כי נעלו הגברים על הנשים; ואם לא בלבבם ואמונתם, על כל פנים – במוחם ושׂכלם. כן, יש בין הגברים אנשים היודעים הכול, זוכרים הכול, ומגידים הכול מראש! לי היה מכּר – פותר כל חידה וכל חלום, וכל מלה קשה בספרים! וכאשר פתח את שׂפתיו המחוכמות והיפות לדבּר, אני צחקתי מראש מטוב לב ומנחת, ככל יתר רעותי, מלבד הגברים ומלבד בעלי, אשר היה חורק אז שן וקומט מצח… לא אחת ושתים היה לי שׂיח ושׂיג לא נעים עם בעלי על דבר… על אודות… חי נפשי, כי לא אזכור עוד את שם מכירי, וגם את אשר דבּרתי עם בעלי… זוכרת אני אך זאת, כי אחרי כל שׂיח ושׂיג נחליתי ובכיתי ימים רבים…
ובפנותה אל מר יחיאל, אמרה:
– אבל אתה, אדוני, איש חכם ונבון, אף כי פניך דלים ורעים. אקווה כי נתוַדע במשך הימים ונתרועע… אולם, אדוני – איך קראת בשם הדבר אשר שכחתי?
– איזה מטבעות נחושת – שנה מר יחיאל בענוָה.
– לא, ידידי – ענתה מרים בצחוק קל, אשר נגלה כקרן אור על פני חסיד – בשתים, ידידי, שגית מאד! לא איזה מטבעות ולא נחושת… שׂק מלא היה לי, שׂק מלא – זהב… כמה? לא אזכור עוד וגם לא מניתי ולא ספרתי מעולם. אך אמי, או אבי – (חי נפשי לא אזכור עוד, מי מהם החי ומי המת?) אמרו לי, כי עשירה אני מאד, וגם בעלי, חתני אז, ידע זאת ונשבע לאהבה את השׂק, אף כי אמר: לאהבה אותי! כן, אדוני, למה אכחד מכם, והוא הפלה ממני לטובה את כל אחת משפחותי… אך מה נהדר היה המראה, כאשר כרע לפנַי על ברכיו, וזר פרחים הדר וגדול בימינוֹ! באותו הרגע סגרתי את עיני מרוב עונג, ונדמה לי כי אני מחוללת אתו בתוך המון אדם רב; ומסביב אני שומעת תהלות ותשבחות מפי הגברים, והמית קנאה מפי נשים ועלמות… אך, אללי לי, אני שגיתי מאד! אחרי החתונה לא יצא עוד עמי במחול אף פעם אחת! לא אחת ושתים נשכתי את שׂפתי עד זוב דם למען התאפק, לבלי אצעק ממר נפשי! כן, כן, אדוני! בקרב לבי עמוק היתה מכה נוראה, מכה טריה! ואך המות היה רפאוּת ללבי… עתה אינני מרגישה מאומה, שכחתי הכול, סלחתי לכול! ולוּ יבוא הנה בעלי הרוצח, חי נפשי, כי אקבלנו בסבר פנים יפות! כי עליכם, אדוני, לדעת, כי בעלי – איש יפה מאד ולבוש חמודות תמיד! כאחד האצילים ירָאה – אבל אני הייתי אומללה כל ימי חיי!
– ואני – קרא מר יחיאל המת – אני הייתי איש מצליח תמיד.
– איש מצליח? – השתוממו המתים מסביב, והעצמות הנחרות השתקשקו מרוב תנועה. וזקן-המתים נגש אל המדבּר, ויתבונן בו בכל חורי עיניו, לדעת, אם לא יצא האיש מדעתו!
– כן, רבותי! איש מצליח – שנה ושילש מר יחיאל – ולמען לא יהתל בי כוח זכרוני ולא יוליכני שולל, כאשר עשׂה הלץ למרת מרים הנכבדה, לא אסַפּר לכם מאומה מחיי חלדי, אך אמנה ואספור את כל הצלחותי, אחת לאחת למען מצוֹא חשבון… ומה גם, כי רואה אני את ה“מתפללים” שבים ונאספים, ועוד מעט ויעבור ליל.
– ספּר נא, ספּר! – קראו מסביב.
מרת מרים שאלה, אם אין לאחד המתים מעט סממנים להריח, כי ראשה עליה סחרחר; אך איש לא פנה אליה ולא שמע בקולה, ומר יחיאל הולך ומונה:
– ראשונה, שלא עשׂני אשה דבּרנית ושוכחת את דבריה.
– שנית, נולדתי מהוּל, והמוצץ לקח ממני אך טפת דם אחת כחרדל.
– שלישית, עלי לא הניף מלמד את ידו ולא את רצועתו, כי אמי האלמנה מתה גם היא, ואין איש חולה עלי ללמדני דבר.
– רביעית, כי ביום השני למות אמי, כאשר גרשני בעל-הבית מביתו, ואמר כי אמות ברעב או חיה רעה תאכלני בליל-אופל בחוץ, קרה המקרה, כי באותו היום ובאותו הבית נפל נער, עוזר לרוקע-פחים, מן הגג; אותו הובילו אל בית-החולים, ואני הייתי לממלא מקומו, ואתרומם ואתעלה על כל יושבי העיר ואהיה שכן קרוב אל השמים וצבא השמים!
– חמישית, לא עבדתי בצבא, כי ערוַת דבר מצא בי הרופא – מעט שחפת!
– ששית, רואים אתם, רבותי, כי באתי אליכם מעוטף בטלית כהוגן; אות היא כי לא מתי רוָק… ואני אמרתי – ערירי אלך שאולה… אך הצלחתי עמדה לי ביום צר. לאדוני, הרוקע פחים, היה אח – סנדלר, ולסנדלר בת – בעלת חטוטרת, וכצאתי לחפשי מעבודת הצבא, נתּנה לי לאשה!
– שביעית, השחפת לא היתה לי למכשול, אף כי השעוּל לא נתן לי מנוח אף רגע; כי גם אני נפלתי מן הגג ולא קמתי עוד.
– והשמינית, כי מתּי בראש חודש ניסן, והנני פטור מחבּוט הקבר!
יחיאל נדם, וזקן העדה החל:
– רבותי – היוצא לנו מכל אלה הדברים הוא – –
אך פתאום קרא הגבר, המתים נעלמו אל קבריהם, והחיים נעורו.
ברכת הגומל
מאתיצחק ליבוש פרץ
(מהתלה)
שאון בעיר, מהומה! ר' נחמן’קה מברך ברכת הגומל!
ומי הוא ר' נחמן’קה? ר' נחמן’קה הוא פשוט ר' נחמן’קה, כלומר: בעל-בית הגון! לא פחות ולא יותר.
ואיננו בעל-בית חדש של בית חדש; אלא בעל-בית, בנו של בעל-בית, בן בנו של בעל-בית, ושל אותו הבית, ששוכן בו כבוד ר' נחמן’קה שלנו, ושהפקיד חושד בו, שהוא מוזג בו בחשאי… בלבול הוא, בלתי ספק.
ור' נחמן’קה הראשון, הוא אבי אביו של ר' נחמן’קה שלנו, בנה את הבית. כלומר: אותו ר' נחמן’קה קבּל עצי-בנין מהפריץ אבי אביו של הפריץ שלנו, יש אומרים: חינם, ויש אומרים: בחצי-חינם, ושׂכר את הגוי-של-שבת אבי אביו של הגוי של שבת שלנו, ופליגי – יש אומרים: חינם, ויש אומרים: בחצי-חינם; ואותו הגוי-של-שבת חתך, גזר, הקציע וסידר, נעץ מסמרות, עד שנגמר הבנין ועמד הבית על תלו, על פי הנוסח המקובל אצלנו, בעירנו, עיר ואם בישראל, מששת ימי בראשית.
וכשנגמר הבנין ועמד על תלו, הקדיש ר' נחמן’קה הראשון את שארית החומר לבדק-בית ולהסקה לעניים, ובשביל בעלי-הבתים עשׂה “חנוכת הבית”, וכטוב לב הנאספים ביין, אמר לפניהם ר' נחמן’קה הראשון “חלוּק” עמוק בעניני “בעל מיצרא” ו“אדם רוצה בקב שלו” וכיוצא בזה…
אבל מה שהיה היה…
עתה הבית רעוע קצת, ור' נחמן’קה שלנו די לו בפסוקי-דזמרא; לא אלה הימים! אבל הכּול יודעין שר' נחמן’קה הוא בעל-בית הגון, “מהפך בחררה” שלו ורוצה בקב שלו, ושהוא בעל בטחון, ומחכה אך לשני דברים: לביאת הגואל, ול“זכה בגורל”.
וכשיצא הקול, שיש לר' נחמן’קה שלנו דוד באמריקה ושמת אותו הדוד, והשאיר אחריו ממון קורח – נתנו לו בעין יפה מעות בהקפה, ונסע להתם, אבל לא הגיע למחוז חפצו, את אמריקה לא ראה ושב מאמצע הדרך בים. ובשבת הבאה כשבא לברך ברכת הגומל – המתה כל העיר.
רבותי – פתח ואמר ר' נחמן’קה – הייתי מפליג באניה, והיו שם באותה הספינה אנשים גדולים מאד, שאין אני ואתם מגיעים לקרסוליהם. היו שׂרי צבא גדולים, לכל הפחות שׂרי רבבות, וכשהיו הולכים ומקשקשים בחרבותיהם, נפלה עלי אימה חשכה ממש! והיו גם שׂרים מיועצי המלכות, יועצים בסתר ויועצים בגלוי, ולוּ היה לי אף מקצת מן המקצת מן הזהב והאבנים הטובות והמרגליות שעל חזיהם, לא הייתי צריך להפליג בספינות לבקש ירושה… והיו חכמים גדולים, שקראו להם תיירים, שהתהלכו בכל העולם, וראו בעיניהם ממש את הסמבטיון ואת הים הקרוש, ואת עמודי הארץ ושאר הנפלאות, והם נוסעים ממקום למקום ומסַפּרים בקהלות גדולות מה שראו, ומשלמים להם כיד המלך. והיו שם עשירים גדולים, וגם משלנו, ואחד מהם, שהיה לו איזה יאהרציי"ט, ציוָה להאכיל ולהשקות את כל אנשי האניה על חשבונו… ונתנו להם מעדנים וממתקים ויינות, מה שאין השׂכל יכול להשׂיג והעין לא שׂבעה מראות. ונסע גם כן אתנו איזה צדיק נזיר, שהיה מביט בכל העת אל הים ושתק, ולא דבּר לבן-אדם, ולא ענה לבן-אדם, כאילו התדבק אל הים… והיה שם גם כן חזן מופלא, שנסע לימים נוראים לאמריקה, ומשפתח פיו לזמר, אמרו כל אנשי האניה, שאינו בן-אדם אלא צפור… ועוד אחד היה והוא גבור מופלא. בשעת מלחמה אחז כדור מפוצץ וזרק לתוך הבור, והציל את כל המחנה… ואחר כך התיישב על שׂפת הים, לפי שהיה לו משׂא-ומתן של דגים, והציל כמה וכמה נפשות שטבעו בים… מלבד רב החובל והמלחים, והמשרתים, ופועלים כמה מאות, שנסעו למדינת-הים לבקש עבודה, וחוץ מן הנשים… וכשהיה הנחשול, רבותי – –
אך במקום הזה נשבר קול ר' נחמן’קה והתחיל שנית בבכי: וכשהיה הנחשול, רבותי, טבעו כל אלה בים, ואני ברחמיו וברוב חסדיו נצלתי – ואירע לי נס, שאחזתי בבול-עץ, שצף על פני הים, והייתי צף עליו כמה ימים, עד שבאה סירת-דוגה וימשוני – – –
– ועל-כן – כילה ר' נחמן’קה את דבריו – מחויב אני לברך ברכת-הגומל… ואחר כך, אף שלא קבּלתי עוד את הירושה, מוכן ומזומן אצל זוגתי מעט יי"ש…
ויברך ר' נחמן’קה ברכת הגומל, והעם ענה ברעו: אמן.
והלכו אל בית נחמן’קה ושתו מעט יי"ש ואמרו: ועוד ישנם אפיקורסים, שאינם מאמינים בנפלאות…
המלמד מחלם
מאתיצחק ליבוש פרץ
המלמד מחלם / יצחק ליבוש פרץ
ויהי היום, וכל העולם כולו היה שטוף בתאווֹת רעות ובכל עבירות שבעולם. והיו מתייראים, שהקב“ה ישכח את שבועתו ויפתח את ארובות השמים, ויביא מבול לעולם שנית, מבול בלי נח ובלי תיבה… כי באמת כבר באו מים עד נפש, והיה הכול שרוי בצער. ויתאספו ל”ו הצדיקים בבּראטקוֹב, עיר ואם בישׂראל, להוָעץ כדת מה לעשׂות, להציל את העולם, שלא יחזור, חס וחלילה, לתוהו ובוהו. וישבו שבעה ימים ושבעה לילות, עד שבאו לידי מסקנה, שאי אפשר עוד לתקן את העולם, וצריך לעשׂותו כולו חייב, למלא את הסאה ויבוא משיח צדקנו, ויעביר זדון מן הארץ. בעצה הזאת היו ל"ה צדיקים, אך השלושים וששה, שואב-מים פשוט, התעקש ויאמר, שבשום אופן וצד לא יעבור עבירה.
גוזרים עליו משום “אחרי רבים להטות”, והוא עומד על דעתו; בת-קול ירדה ממרומים, בת-קול מנהמת כיונה: זהו רצונו יתברך; המלאך גבריאל נראה בכבודו ובעצמו, והעיד שכן גזרו במרומים, אך השואב-מים שלנו לא קם ולא זע, והוא באחת שלא יעבור אף עבירה קלה, שלא יטול גם את צפורניו כסדרן – והקב"ה יעשׂה את שלו. והתוַכּחו, והתקוטטו ימים רבים, עד שבאו לידי החלטה אחרת, לחטוף את היצר-הרע ולהשמידו.
הל"ו צדיקים היו כולם עניים ואביונים. מלבד שואב-המים היו ביניהם סנדלרים, חוטבי-עצים, עודרים בהרים וכדומה, אך לאחד מהם נפלה פתאום ירושה מצד דודתו, שמתה באלכסנדריה של מצרים, ולא הספיקה לו עוד השעה להכּשל בעגל הזהב, ובכסף הירושה הזאת הביאו מארץ מצרים סריס אחד, וילבישוהו לבנים, ויעשׂו לו זקן נכרי ופאה נכריה, ויושיבוהו על כסא, ויתראה כיהודי טוב לכל משפטיו וחוקותיו.
ול"ו הצדיקים עמדו עליו סביב כדוּר ויתגרו ביצר-הרע ויקראו: פה נַס את כוחך, הראה את גבורתך! גירא בעיניך, שׂטן!
והשׂטן – הוא יצר-הרע – אשר לא ידע מכל הנעשׂה, בא וירא את אשר לפניו, ויתפרץ בצחוק אדיר: הדבר גדול הוא להכשיל יהודי-טוב בעבירה?
ולא עלה על דעתו כי סריס לפניו, ויחל להתלוצץ ולנבּל פה, ויאמר לקחת את לבו בחונף, בשׂחוק ובהוללות.
והסריס כעץ יבש, גם צחוק קל לא חלף על פניו.
והיצר-הרע כבר נחר גרונו. זו לו הפעם הראשונה אשר יתמוללו חִציו כקש כנגד יהודי-טוב. ויזעם, וישרוק, ומכל קצוי ארץ עפו ובאו כל מיני נקבות, רחמנא ליצלן – זקנות וצעירות, לבנות ושחורות ואמוצות; לבושות מכלול וערומות, מכוסות צעיף ומכוסות שׂער; ושונות הנשים גם במזגן, אלה צוחקות ואלה בוכות, אלה נאנחות ואלה מחוללות, והיו גם פורטות ומנגנות, וסתם נשים – וכולן הקיפו את היהודי-הטוב, רצוני לומר, את הסריס שהיה ליהודי-טוב, לתנוֹת אהבה וגעגועים. והסריס – עץ יבש, לא קם ולא זע, ולא העיף גם עפעף, וזיעה קרה כיסתה את פני השׂטן, עיף הוא ויגע, כאילו חטב עצים שבוע תמים, ובחרון אפו שרק שנית, ותבוא רחב הזונה בכבודה ובעצמה, והסריס רואה אותה ומתנמנם…
ויתחלחל השׂטן מאד על דבר חלוּל שמו, וינַס את נסיונו האחרון: ויגש אל הסריס, ויעסה את אבריו למשמש את כל גווֹ ולהבריאו, ולהחלימו, ולתקנו לעבודת היצר-הרע! אך כל עמלו עלה בתוהו. וכבר עיפה נפש השׂטן, ועוד מעט והתעלף. ואך לזה חיכו הצדיקים. השׂטן התחיל להתעלף, וימהרו הזקנים הצדיקים, ויתנפלו על היצר-הרע, ויפילוהו ארצה, ויאסרוהו בעשׂרים חבילות של ציציות כשרות כפולות שמונה, וישחטוהו בסכין של מוהל, וישׂימוהו בשׂק, וימשכוהו אל האופה אשר בעיר, ויתנוהו אל תוך התנור, וישׂרפוהו באש; ואת אפרו לקחו, ויפזרו ברוח מצויה לכל ארבע רוחות השמים – והשׂטן איננו.
ובשמים שׂמחה וגיל, ושׂמחה וגיל על הארץ מתחת; נגאלו החיים ונקרא דרור לבני האדם. ואומות-העולם כתּתו חרבותם לאתּים וחניתותיהם למזמרות, כדבר הנביא; וגם הבעלים ונשותיהם חדלו מריב, וישתמשו במקל ומגרפה אך לאפית חלה. ומלכי מזרח ומערב שילחו את חילותיהם הביתה, וכלי-הזין נמסרו לילדים טובים ומתמידים, לצחק בהם בל"ג בעומר, ואת כלי-התותח לקחו הכפריים להעמידם לתוך שׂדותיהם, להפחיד את הצפרים… וגם להקטן שבילדים מותר היה להורות באצבע על כלי-תותח, ואין מכלים דבר. ותמלא הארץ שלום ושלוָה, השקט ובטחה… וכהפּגש אנשים בחוץ וקרא זה אל זה ואמר: החולמים אנחנו? וענה רעהו: מה יפה הוא החלום!
אך פתאום נגלה גם הצד הרע.
החופה, שעמדה בקרן-זוית בבית-הכנסת, נשארה שוממה ועזובה. את כלונסאותיה אכלה הרימה, את המסך מלמעלה – העש. הגברים נעשׂו פרושים, הנשים – גבאיות כשרות וצנועות, ונהפכו כל ימי השנה לימי הגבּלה, והולך בטל הרח"ש, מגהקים ומפהקים השדכנים, אין דואג להוצאת חתונה, לכרים וכסתות ומלבושים, כמנהג הגבירים. והעולם יושב ועוסק בתורה, או רודף אחרי מצווֹת. ויהי אחרי ימים מועטים, ויתעצבו בני האדם אל לבם ויאמרו: אין תקוָה ושארית לנו; החיים ימותו, ובנים לא יוָלדו – דור אחרון אנחנו! הלא לא לתוהו בראה!
ומי יודע מה היה סוף דבר, לולא המקרה במלמד מחלם. עוד טרם יתאספו ל“ו הצדיקים, עוד העולם מלא תאווֹת כרימון, והמלמד מחלם הרגיש לפתע-פתאום, כי היצר-הרע התגנב גם אליו ומנקר הוא במוחו כיתוש. הוא מושך את המנוּוָל לבית-המדרש, וזה הולך אחריו, ואינו מתיירא כלל מן התפילה בצבּור והספרים הקדושים; הוא נוסע אל אחד הקדושים, והיצר-הרע מסב אצלו בעגלה; הוא מוליכו אל המקווה, וה”יִמַח-שמו" סותם את נחיריו באצבעותיו וטובל עמו. וַירא המלמד, כי ברע הוא, וישלך אחרי גווֹ את המלמדות, ויעזוב את הישוב, ויברח, להציל את נפשו, אל היער, הרחק מאד מאדם העיר.
ושבע שנים התבודד ביער. על האדמה שכב, וכמהין ופטריות היו לו למאכל. ויעסוק כל היום וכל הלילה באמירת תהלים וזוהר, עד כי נפל עליו בשׂרו וידל מאד ויקטן, ונקל היה להעביר את המלמד הגדול בעד גופה של מחט… ואז, ככלות שארו ובשׂרו, אמר בלבו: נרפאתי מחליי – ויודה לה', וישב על עקבו ללכת העירה, ובלכתו, אך יצא את היער, והנה השיב הרוח אל עינו השׂמאלית גרגיר אבק…
והוא היום, ששׂרפו ל"ו הצדיקים את היצר-הרע באש, ויפזרו את אפרו לארבע רוחות העולם; ומאפרו זה נזרק גרגיר אבק לעינו השׂמאלית של המלמד מחלם. ולפתע פתאום ראתה עינו השׂמאלית של המלמד מחלם דברים נוראים, אשר עין לא ראתה, ולא נגלו גם בחלום… מהעין השׂמאלית עברה המחלה אל הימנית, חיש נפגעו גם המוח, גם הלב…
איני חפץ להאריך בזה. די לכם, שחזר וניעור היצר-הרע בעינו של המלמד, וחזר העולם למה שהיה…
ואבי זקני, עליו השלום, שספר לי את המעשׂה הזה, היה אומר, שלולא המלמד מחלם, כבר חזר העולם לתוהו ובוהו. וכשהיה אבי זקני מסב בסעודת-מצוָה של נישׂואין, ברית-מילה או פדיון-הבן, היה אומר: תיתי לו להמלמד מחלם!… בכל אחד מאתנו, אמר, יש אחד מששים מהמלמד מחלם.
בשעת-נעילה
מאתיצחק ליבוש פרץ
השמש שוקעת; ה“עולם” מתכנס ל“נעילה”.
סובב, סובב מכירי בחצר, עד שפגשתיו:
– מה לך פה?
והוא עונה, ועינו העורגת נטויה אל בית-הכנסת:
– מושכת… ממעמקים היא מושכת. טבועה, כסויה חציר, לחָה – ומושכת…
ואני מצחק:
– המסורת; החיה, שמתחת לאַדני ההכרה… ה“חוזר ונעור”!
מצחו מתקמט ומתכסה צל, עיניו נעשׂות אפורות ביותר, והאישון, כמדומה לי שנסתר, כמדומה לי שהפכוֹ אל תוכו, לבחון, לדעת… ואחרי רגעים:
– לא, אין הדבר כן… אבל… מרגיש אני את עצמי כנעזב… כאילו נתיתמתי פתאום. אני בעיני כדבר האָבד, מאין דורש ומבקש אותו… דבר שנפל בשוק מן הכיס, ולא הרגישו; שבו הביתה, ואין שואל…
נשימתי נעשׂית כבדה.
– הלא שם עמי! אלה שהתכנסו שם – אבותי הם: אחי, אחיותי, קרובי ומכירי… בכל ימות השנה אין מפריד בין הדבקים, מפרפרים אנו כולנו ברשת אחת, בקור-עכביש אחד… והנה בא יום ונתפרדה החבילה… הם הלכו להם, התכנסו למקום אחד, שם הם מתפללים, מנחמים זה את זה, בוכים ומקוים, ושׂמחים יחד! ואני האחד נשארתי…
ואני רוצה לנחמו:
– לא האחד…
והוא מפסיק בקוצר-רוח. הוא יודע. יש אחרים שפרשו… הלא מהם הוא, מהמונם… אוכלים הם ושותים, ואחרי אכוֹל ושתוֹ, שלחו לקרוא לעלמות…
– הלא מפני המפלצת הזאת ברחתי!
ובקול רועד:
– הפנים ירוקות… בלי ספק המאור גרם: המרזח הוא במרתף. הם מצחקים, והצחוק – צחוק של שוטה בטוח… והם מחוללים, ואני רואה, עלי-שלכת אני רואה… מפל עץ וענף… הסתיו שעקרם, מנשב ומנשב בהם, והם מנַתרים סביב העץ, סביב הגזע, ושׂמחים: מחוללים הם… עלי-שלכת מחוללים מנשימת הסתיו…
והוא אוחז בידי וצועק:
– הלא זה כרת!
ה“קדיש” של נעילה בוקע ועולה מן החלונות.
ואני אוחז בו:
– בוא!
הוא קופץ ממקומו: אינו יכול בשום אופן.
– יש… – הוא מגמגם – יש דבר, והוא נעלה על העם, נשׂגב מן הלאום, וקדוש ממנו… יש… יש… דבר…
ואני מנסה:
– האמת?
ומפיו נזרק כחץ:
– האלהים!
אני משתומם:
– אתה והאלהים? אתה מאמין?
והוא עונה בחפזה:
– איני יודע!
יודע הוא אך זאת: שה“מקרה” – שטות, ה“יצירה מאליה” – שטות יותר גדולה. “התפתחות” – דבר מתוק, שזורקים לתוך פיו של תינוק שואל ומפציר: החָנק והנַח…
– מעולם לא הזכרת את השם…
– איני מזכיר… בכל ימות-השנה איני מזכיר גם בפני עצמי, מודה אני – מיראה… ובפני אדם – על אחת כמה וכמה: חלוּל הקודש! מן הנשׂגב העליון, מן הסמל של הקדושה הגבוהה כוָנים עשׂו להם… אלילים כרתו להם מן העץ… איש לפי פרנסתו, לפי חפצו, תאוָתו ומאוַייו… אלילים קטנים זוחלים… תולעים…
נשמע: “פתח לנו שער בעת נעילת שער!”…
ואני אוחז ומפציר בו:
– הכּנס ושפוך שׂיח לפני אלהיך…
– אי אפשר!
את אלהיו אין מהללים ואין משבחים; אליו אין מתפללים, ממנו אין מבקשים, אינו רוצה ואינו יכול להבזות את אלהיו…
––––––––
וננעל השער בלעדי שנינו.
משל ודמיון ספר שני – בעריכתו ובתרגומו של שמשון מלצר
מאתיצחק ליבוש פרץ
הירושה (במקום הקדמה)
מאתיצחק ליבוש פרץ
הירושה (במקום הקדמה) / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
באו והודיעו לו לגנן, כי החבצלת היפה ביותר, הצחורה ביותר, זאת שהוא טפח וגידל, היפה ביותר בכל גנו, שעליה גאותו וממנה שׂמחתו, נעלמה בלילה – –
עבור עברה רוח ועקרה אותה מן השורש, הגביהה ונשאה אותה בכנפיה, ובמעופה המהיר וַדאי אִבּדה אותה במקום מן המקומות בדרך – –
והכאיבה לו הבשׂורה, לגנן.
זה היה הפרח האהוב עליו ביותר – גאוָתו שלו ונחמתו; וכאב לו הלב.
- - - -
על שפת הים שוכב ספן וישן… הוא שכב לישון בשעת-ערב עריבה… קשורה בשלשלת התנודדה בשלוָה סירתו, וחלומות שלוים ועריבים הרדימו את כסופיו מדאיבי-הלב של הספן…
עבוֹר יעבור הלילה… פרוֹח יפרח הבוקר החדש… על גביהם של הגלים מתעוררים נצנוצי-אור, האורות-החוזרים של אודם הזריחה במזרח – שחרר ישחרר את הסירה מקשורה! וגאוּל מלילה ומחשכה, קפוֹץ יקפוץ לתוך הסירה בגבורה ובשׂמחה, וחתוֹר יחתור – את שאריות הצל מעל גביהם של הגלים יגרש – פניני-קצף יעלו ויסובבו את סירתו – –
האח! האח! למרחק, למרחב – על-פני גלים, על-פני זהרים, הרחק! הרחק! לחופים חדשים, לעולמות חדשים – –
ומישהו עובר, נוגע בו בכתפו:
– ספן, אתה חולם, והרוח עשׂה את שלו, הוא נתק את השלשלת! הגל הזועם-הגועש סחף את סירתך ונשאה הרחק מכאן, והשמים – השמים זועפים, והים מתגעש – התרחק מן החוף – –
הספן נעור.
וכאב-לבו נעור עמו, וגעגועיו הנצחיים נעורים עמו…
- - - - -
השמש שוקעת, והרועה ביער נלאה ___ ___ ___1 כבשה אחת נעדרת, כבשׂה אחת נתעתה… אחת – הצחורה ביותר, הצעירה והטובה ביותר…
הוא קורא לה בכל שמות-החבה, בקול מלא געגועים וחרדה. כפול-ארבעה משיב לו היער את קולו – הכבשׂה איננה עונה. לא קול ממנה, לא געיה ולא פעיה…
והשמש משתפלת ושוקעת, עבים ומתעבים ישׂתרעו הצללים. העצים מתעטפים ערפל…
בחפזה הוא מנהל את עדרו אל הגדרות, כולא את הצאן ותופס את הפנס ומעלה בו האור ואץ בלב פועם וחוזר אל היער, לבקש את כבשתוֹ האהובה, הצחורה ביותר והצעירה ביותר – –
והוא בא אל היער. רועדת-רועדת וחרדה השלהבת הקטנה, ופתאום נעורה הרוח, מנפנפת כנפיה ומכבה את הנר הקטן היחיד – –
שקוע בחשיכה ובאימה, נשאר הרועה עומד ביער הלילי.
- - - - -
ולאיש המאמין באו לבשׂר:
– הכה הרעם במקדשך… ואלהיך, שבו נשמתך קשורה, שאליו לבך ותשוקתך, והוא תקוָתך היחידה, פודך ומצילך, – אלהיך זה נפל מכסאו ופוֹר התפורר, ויהי לעפר… ורוח באה, נשׂאה את העפר ופיזרה וזירתה לארבע כנפות הארץ…
קרוֹע נקרע לבב המאמין.
- - - - -
ואני גלגולם של כל אלה.
ירשתי את כאבו של הגנן, של הספן, של הרועה, של המאמין – וכל זה קורע את לבי לגזרים.
-
במקור המודפס כמה מלים בלתי–קריאות [הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
כוכבים
מאתיצחק ליבוש פרץ
כוכבים / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
ליל-קיץ בהיר ומוככב!
הוֹ, לילות-קיץ מוככבים, מפני מה אתם בהירים כל-כך, יפים כל-כך, בשעה שלבבי בי עצוב ומשועמם?
מפני מה לבבי בי עצוב ומשועמם, בשעה שאתם כל-כך בהירים, כל-כך יפים?!
אני לועג לעולם. אומרים הכול: ירוק, אומר אני: לבן! על דמי שלי אומר אני: לבן, לא אדום, כפי שהכול אומרים! מי שומע להם? פורחת אצל מישהו תקוָה בלב, הריני עוקרה ומטיל אותה לאשפה, ומן האשפה להרים משהו ולנשק, ולכרוע ברך, לפני המאוס – אצלי עונג הוא זה!
אני לועג לעולם, אך ללילות-קיץ בהירים-מוככבים אינני לועג!
מתוקים וקדושים אתם, לילות-קיץ בהירים מוככבים, אף-על-פי שאני זה מזמן אין לי דבר שבקדושה, וטעם המתק אבד ממני!
בליל-קיץ בהיר-מוככב, שקט, מתוק, נפתח הקבר בלב המאובן, ותאוָה שמתה זה כבר מעוררת אותי…
לחיות, רגע אחד לחיות רוצה אני, אבל חיים חזקים ועצומים מאד – כך לחיות רגע אחד ולהעלם, לפרוח רגע ולכבות!
ברקיע מתנועע גוש-חומר חשוך בלא קרן-אור, בלא חיים; הוא מתנועע, משׂתרע במרום: כוח לא-נודע מרדף אותו, ומרדף אותו יותר ויותר חזק, וגוש-החומר החשוך טס ומרחף יותר יותר מהר. להיכן? לשם מה? דבר זה אינו יודע, אינו שואל, אינו שואל וטס ובטוסו הוא מתחמם, משתלהב, מתלקח – ונופל…
הוא נופל, אך בנפלו הוא מתלקח ומאיר רגע אחד!
הו, כוכב!
נטה ממסילתו
מאתיצחק ליבוש פרץ
נטה ממסילתו / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
במרומים הזוהרים והשלוים, בין שורה אחת לחברתה, נשמעת אנחה מבין הכוכבים הקורנים קרני כסף וקרני זהב.
“מי זה נאנח שם, ילדים?” שואלת בקול מלא רחמים הלבנה השטה, ואינה מתעכבת, ואינה פונה לראות, מהיכן האנחה הגיעה.
“אני!” עונה מתחתיה כוכב ומתלהט אדום.
“מה לך, ילדי?”
“אמא, איני יכול עוד, לא אוכל לשאת עוד את הדבר הזה!”
“לעולם, לעולם – מתאונן בן-הכוכב – לעולם אותה הדרך, אותו הקו!”
"הישר ", מנחמת הלבנה.
"בין איזה נקודות?
"מהיכן ולהיכן?
“היכן ההתחלה, היכן הסוף להליכה נצחית זו? אפשר הולכים אנחנו מאַין אל אַין, מרע אל רע? להיכן מוליכה דרכנו? אַת יודעת זאת, אמא?”
“הוא יודע”…
“ומפני מה אין הוא מגלה לנו את סודותיו? מפני מה אינו אומר, מה הוא מבקש מאתנו? מה אנחנו עושׂים?”
“אנו מאירים!”
"הזמר הישן, אנו מאירים בשביל אותם שהם למַטה ומתנחמים באורנו… אנו משמשים מורי-דרך בשביל אותם התועים בערבות או מפליגים בים… אבל אנחנו לעצמנו אנו? אנחנו מאירים, ונשמותינו אנו מעולפות, מעוטפות בצל… אחרים רואים לאורנו, ואנו עצמנו מונהגים ומורדפים כצאן עיורות! ואסור להעצר, אסור להתעכב לרגע ולהרהר: לשם מה? ולא להאיט את המהלך, ולא להחישו… דרך אחת ויחידה וקבועה לעולמים, זמן אחד ויחיד ומדוּד לעולמים, אסור לך להמתין עד שמישהו ישׂיג אותך, אסור לך למהר ולהשׂיג את מישהו! ולא לפנות לזולת בדרך!
"ותדיר, תדיר לבד – כל אחד יש לו דרכו שלו, וכל אחד בודד לעצמו במסלולו שלו…
“אלף אחים אומללים חוצים את מסילתך – שום אחד אינו מתקרב אליך, לשום אחד אינך יכול לומר שלום – שום אחד אינו שואל: מה מעשׂיך, אחי? שום אחד אינו מחייך אליך! אנו קרובים כל-כך וזרים כל-כך; והלבבות כואבים כל-כך מכמיהה! וכל אחד מרגיש עצמו מדוכדך כל-כך, מושפל כל-כך!”
"הרי אנחנו במרומים – מנחמת הלבנה – אותם שהם למטה מתקנאים בנו "…
“השוטים הללו! הם, שנפגשים זה עם זה ומתחבקים, ומתנשקים ומנחמים זה את זה, וחיים חיים קצרים כל-כך – הם מתקנאים בנו! בנו, הבודדים, המיותמים, החיים עולמית, או כמעט עולמית!”
“ראה” – מרמזים שם כלפי-מעלה באצבע – “כוכבון נשתפך בזהב”… ואין הם יודעים, שכך משתפכת מרוב געגועים הנשמה…
“שירה אומרים הם, הכוכבים, כוכבי-אור המאושרים”, ואין עולה כלל בדעתם, שבין “הללויה” ל“הללויה” בוכים כאן, מתעטפים מכמיהה"…
“שתוק, ילדי, שומעים – – לך בדרכך הישרה…”
“אינני יכול עוד!”
“ילדי! רצונו שלו הכרח הוא שיעשׂה! כוכבון שהוא זז ויוצא ממסלולו, דינו להיות מושלך”…
“להיכן, אמא? אל אותם שם למטה?”
“לא, ילד: עמוק יותר!… ושם מענישים… מענישים עולמית… מי שברא עולמות, הוא הוא שברא את העונש! נורא הוא בודאי העונש: קשה מאד ידו! אלפים-אלפים ילדים מאבּדת אני כך, ואף אחד מהם לא חזר, שיסַפּר לפחות מהנעשׂה שם… מה יסורים סובלים שם; והרי גדולים הם בוַדאי היסורים; קשה וכבדה ידו. ואנחה משם אינה עולה ומגעת; בחשכה הכול נחנק! וקרן-אור מן החוטאים הנענשים אינה עולה ומגעת, – מושלכים למַטה, בעודם נופלים – כבר הם כבים בחלל!”
“לא, אמא! לרדת למַטה רוצה אני! לסבול עולמית, אך לדעת כי אלה הם היסורים שאני עצמי נטלתי עלי! יסורי שלי, רצוני שלי נעשׂה”…
כזהב רותח מתלקח הכוכבון, ויוצא מתוך המסלול, ובמהירות הבזק הוא מושלך כלפי-מַטה, ובנפלו הוא דועך וכָבה בעודו בחלל, והלבנה נאנחת ושטה הלאה; אסור אפילו לפנות ולהציץ…
מוסר של עששית
מאתיצחק ליבוש פרץ
ידוע לכול, שהפתילות, ההבדלות, הנרות, הפנסים והעששיות נוהגים מנהג אמריקא, עֵרים בשעה שאצלנו לילה, וישנים בשעה שאצלנו יום. אך האם תוכלו להודות בכך, שפתילות, נרות, פנסים ועששיות יש להם לשון (בדרכם שלהם) ומושׂג נכון מטוב ורע? אף-על-פי-כן נַסו נא, והעלו נא על דעתכם, כמה הם דומים אלינו! הכלי, ממה שלא יהיה, הוא הוא הגוף; ובדומה לגופותיהם של בני האדם, אף הללו מהם ערומים, מהם מקושטים בפרחים ובזרים או בכל מיני ציורים ודמויות, ומפוארים בכסף ובזהב. השמן, החֵלב, הנפט – הם כמין דם. הדם אף הוא שונה אצלם: יש יחסן ויש שאינו יחסן, ויש יחסן שביחסנים! חֵלב יוצא ממקום מגונה, שמן אפשר לו שיהא כשר ואפשר לו שיהא טריפה; דונג לעולם כשר, נפט יש ממנו נקי ויש שאינו נקי, ולפעמים גם ריחו רע! וכמה דומה הפתיל והשלהבת האוחזת בו, לנשמתנו אנו!
וכבר אמר שלמה המלך: “נר אלהים נשמת אדם”!
וכמה דומים חייהם הם לחיינו אנו!
הפתילה – שׂריד ופליט מדורות רחוקים ויראי-שמים – באמת היא שטה וסובבת על-פני השמן הכשר; היא דולקת אפלולית, נקיה ושקטה; אינה מתלקחת בגאוָה שׂטנית, אינה מתיימרת להאיר ולהריח לכל העולם… לא שלה העולם, לא עליה דאגתו של עולם!
פינתה שלה מַספקת בשבילה. כנגד זה אין היא גורמת דליקות! לא תמצאו אצלה סימן של רעיונות אנַרכיסטיים!
ונוסף לכך היא דולקת נוגה, משום שקצרים החיים, קצרים מ“חלום יעוף ומצל עובר”!
היא מלאה “מרה שחורה”!
“מה אנו, מה חיינו”? פתילה עם טפה של שמן, ומרגע לרגע מתקרבת יותר אל שעת-המיתה! היא זוכרת תמיד את שעת-המיתה, ולפיכך באמת ייחדנו אותה לזכר המתים.
הבדלות, נרות של חנוכה – הם “דברים שבקדושה”, כמעט בלא גופים! מהם עשׂויים פתיל כפול-שמונה, אבל כולם מעוקמים ומפותלים… ויחד עם זה צהובים, כפי שראוי להם לקדושים להיות! ודולקים בהתלהבות, ועושׂים פיח שחור, גם זה כראוי לקדושים; ויותר משיש בזה חכמה יש בזה אמונה, יותר משיש בזה אור יש בזה התעוררות, ועיקרם “לשם מצוָה” ולא להשתמש בהם.
נרות, פנסים ועששיות של נפט הם בריות חילוניות! פנסים ועששיות אין להם ולא כלום לעניני יהדות! נרות משמשים אמנם לברכה בשבתות ובחגים ולנרות-נשמה, אבל לסמוך על אמונתם אסור…
אגב אורחא הרי הם גם משׂחקים בקוביא ומשמשים גם לשאר כל מיני עבירות חמורות, שמוטב להן לא להזכיר אותן כלל… נרות, ובפרט נרות של סטיארין, שלא להוציא מן הכלל את הכשרים, הם גם לכאן וגם לכאן!
עששיות ופנסים – רוֹטשילדים ויחפנים! הראשונים גרים בתוך בתים, באולמות, לפרקים – בתוך כל-טוב; והאחרים – בפרוזדור, ברחוב, בין רוח ושלג…
ממין אחד, מאותם אבא-אמא עצמם, גופים מאותה זכוכית עצמה, אותו דם – נפט, נשמה אחת – אותו פתיל עצמו, ואף-על-פי-כן – בשעה שהעששית מאירה בשקט ובשלוָה, או מלהטת בכל גוני הקשת מבעד לזגוגיות סַסגוניות… בשעה שעששיות תופסות מקום בראש בין הקרואים בכל החתונות והנשפים, בכל אסיפת-משפחה, מלוים חתן וכלה עד לרגע האחרון – עומד הפנס בפרוזדור של אכסניה. ורוח-הפרצים שבין השערים הפתוחים זה כנגד זה נוטלת הימנו את נשימתו. הגוף שבור, צלעותיו סדוקות ודבוקות במיני טלאים מלוכלכים. והוא דולק ודועך, וגוסס בתוך ריח רע…
ולאיזה רוחות, סערות, גשמים ושלגים נתון חברו שברחוב! כל רגע ורגע הוא חרד לחייו, עובר מישהו ברחוב – יכול שהוא שכור, שישבר אותו באבן ויפוצצו לרסיסים.
– לשם מה הוא מאיר בלילה, אפילו בשעה שהלבנה והכוכבים ישנים?
וכי חייהם של הללו שונים מחיינו? ומפני מה נאמר, שאין להם לשון משלהם, ידיעה והבנה משלהם?
מן ההכרח שיהא להם! אני תמיד היתה דעתי, שהכול חי, הכול מרגיש, הכול יודע מה טוב והגון, ופעם אחת שמעתי אני עצמי, היאך העששית התלויה הגדולה שלי הטיפה מוסר לעששית-שולחן קטנה, שעמדה במקרה לא הרחק ממנה.
“ילדתי – אומרת היא – התנהגי בדרך הישר! דלקי ישר כלפי מעלה, דלקי כאותה אש שעל-גבי המזבח! ישר כנגד השמַים, ויהי חלקך עם אותם המאורות הגדולים, החיים לעולם! אל תתני לכל רוח מצויה להטות אותך אל הצד! זכרי – כי סבתא שלך (זכרונה לברכה) היתה פתילה קדושה! ודודתך היא ההבדלה! ונרות-חנוכה, נרות-נשמה ונרות-שבת קרוביך הקרובים הם!”
“התחזקי ללכת בדרכך, ואל תתנהגי כאותם מופקרות שבבתי-האורחים ובכל הרחובות! הגביהי ראשך! דעי לפני מי אַתּ עומדת! לפי מי אַתּ עתידה למסור דין-וחשבון! זכרי, שכל בוקר ובוקר עולה הפתיל שלך למעלה לכתוב בספר את כל תנועותיך!”
“אַל תשכחי – שאם תלכי בדרך הישר, תזכי לכל טוב!”
“אמן!” – השיבה עששית-השולחן הקטנה.
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
שני עצים
מאתיצחק ליבוש פרץ
בשׂדרה רחבה נצבים זה מול זה שני עצים. בא האביב ועמו ברכת אלהים, וחיים חדשים, ופרחים, וטללים ושירה… בא האביב, והעצים הכפופים בעצב מיישרים קומתם. החמימות מוסיפה ובאה; הרוחות, שהיו מטילות פחדים, עכשיו הן מנשבות קלילות, עליזות ומרנינות; החמה מפזרת טוּבה ברחבות ובפזרנות; אלומות שלימות של אור מרחפות באויר, הזלזלים מוריקים יותר ויותר, הם מתפשטים לכל עבר ומתכסים רוב פרחים ועלים.
והעצים המאושרים עשירי-הנוף נוטים ופונים זה אל זה; מתערבים ענפיהם. מתחבקים העלים, מתנשקים הפרחים! מתוך שני הגזעים המורחקים פורץ השפע ועולה עד אל הצמרת של חיים ואהבה, שזיווגה אותם עכשיו יחד!
עצים מאושרים! אהבה מאושרת! הרקיע התכול פרושׂ מעליהם כחופה, הקאַפֶּעלי"אַ המכוּנפת מיישנת אותם בסלסוליה המתוקים, הם חולמים על אושר נצחי וּשכחי-הכול הם שוקעים זה בזרועותיו של זה…
- - - -
נושבת רוח קרה… נושרת הפריחה, והעלים המעורטלים מתרפקים זה על זה בפחד… נושבת הרוח קרה עוד יותר… הצפרים נפרדות בעצב ועפות להן… בלא חמימות ואור אינן יכולות לשיר, אינן יכולות לחיות… נשארות רק החולות, ואותן יקבור השלג…
הרקיע מתכסה ענן אפור, מתחילים העלים לנשור; ענפים מתעוררים משנתם המתוקה והם ערומים ועצובים, נעלמים החלומות המתוקים… והענפים מתכוצים, ומתקצרים יותר ויותר…
יורד השלג הקר הראשון, – העצים נסוגו זה מזה, וכבר הם עומדים מבודדים ומרוחקים, בגזעיהם בלבד… וכבר שכחו שניהם זה את זה… הנה, כבר הם עומדים זרים, קרירים, מביטים זה אל זה בעינים זועמות… ולמטה מתנהלת מלחמה רצחנית בין השרשים על טפת עסיס-חיים…
האם ישוב ויהיה עוד קיץ?
– אני לא אזכה עוד לראותו! – מפרפרת וגוססת בשלג סנונית שנשתיירה.
– קרא-קרא-קרא! – קורא בצהלה הגנב השחור, העורב, – לעולם לא יהיה עוד קיץ! –צונח במַקורו החד אל האדמה הקפואה.
– פהי! חסל סדר קיץ! – מנשבת הרוח הקרה…
אימתי פרץ העץ העתיק בצחוק
מאתיצחק ליבוש פרץ
(אגדה הודית עתיקה)
האִם ראיתם פעם, ילדים, עצים שהם צוחקים?
לא!
ואין זה פלא; אני קצת זקן מכם, וגם אני לא ראיתי.
אבל לפנים, בזמנים האפורים, הישנים, בשעה שהאגדה היתה עוד צעירה ומזהירה, היו מתרחשים דברי פלא. ובהודו, שבה נולדה האגדה וממנה התפשטה על-פני העולם, אירע פעם שעץ צחק.
ואת המעשׂיה הזאת, “אימתי פרץ העץ העתיק בצחוק”, רוצה אני לספר לכם.
אין בכך כלום, שבמעשׂיה משתתפים דוקא אחרים: דגיגי זהב, חסיד – גזלן ערום, וסרטן, שהוא חכם יותר מן החסיד, ולכד אותו על רגליו הארוכות בפח, ושהעץ העתיק לא התערב במשך כל הזמן בדבר הזה, הסתכל בשתיקה וראה הכול, ובצחוק פרץ רק לבסוף, לאחר שהכול כבר נתרחש, כבר נעשׂה ונגמר.
זהו בכל זאת הדבר הנפלא ביותר במעשׂיה זו שאסַפּר לכם.
אתם ילדי ישׂראל היקרים, בוַדאי כבר עמדתם על-כך מדעתכם, שהתרחש נתרחש הדבר – בהודו.
ואמנם, ניחשתם ומצאתם.
הדבר נתרחש בהודו, בארץ שבה נולדה האגדה; ולפני זמן רב, רב מאד, בשעה שהאגדה ההודית היתה עוד צעירה ורעננה-מזהירה, אבל כנפים גדולות אדירות עדיין לא היו לה, לעוף על-פני העולם וגם אלינו הנה להגיע…
הדבר הזה אירע רק במאוחר יותר, מאד מאוחר.
ובארץ-האגדות ההודית, בפינת-ארץ קטנה, היה זורם לו פלג קטן. פלג שקט, טהור כבדולח, באפיק צר ולא עמוק ביותר, מרופד בחול זהב, מתחת לרקיע הודי שקט ותכול, בין שתי גדות, שהיו צומחות עליהן חבצלות-המים היפות ביותר – פרחי הלוטוס המפוארים ביותר.
וחיה חיתה בזמנים העתיקים ההם בפלג הזה משפחה קטנה ושקטה של דגיגי-זהב; אמת, גם סרטן גדול, משורין כולו ברזל, מזוּין בשני זוגות מספּריִם חזקים, עצומים, היה בתוך הפלג, אבל עמו דגי הזהב לא התרועעו, והיו מפנים לו תמיד את הדרך בשאט-נפש. חיה חיו הדגיגים במשפחה, הפלג היה מפליג לו במלמול עליז ובזמר קל, כדרכם של מים חיים, והדגיגים היו חיים במי-הבדולח הטהורים כמו בגן-עדן. פלג מרוחק, רשת של דייגים אינה בנמצא, וחיים בנעימים ומשבחים לבורא.
מזמן לזמן משחקים, קופצים ומתרוממים כלפי-מעלה. כמה חליקות על-פני ראי-המים המבריק-המזהיר, הצצה אל רקיע-השמים הכחול והחנון – וחוזרים אל המשפחה.
אך בקרבת המקום לפלג, מיד מאחורי חבצלות-המים – פרחי הלוטוס, השׂתרעה כברת-ארץ טובענית, ובאמצע הבצה עמד העץ העתיק, שאינו מתערב ופורץ בצחוק רק בסוף, אחד ויחיד בתוך כברת-הארץ הטובענית. עליו בנה לו חסיד את קנו; ובקן היה מסתופף בלילות. ביום היה החסיד מהלך ברגליו הארוכות והחזקות על-פני הבצה, והיה תר לו בעינים החומות-אדמדמות אחרי מחיתו בבצה; אחרי התולעים שהוא אוהב כל-כך, היה תר, ומשראה אחת מהן – נעץ את מקורו, מקור נחושת הארוך שלו – ואיננה, – חטף ובלע; אחת, שתים, שלוש, וכן הלאה, עד ששׂבע והשׂביע עצמו, ובשביל לעכּל את המזון הטעים היה נעמד, כדרכו, על רגל אחת, ואת עיניו החומות-אדמדמות עצם מיד…
אחר-כך היה יוצא לטייל ברחבות על-פני הבצה, מעשׂה בעל-הבית לאחר ארוחה טובה, ולפעמים, מרוב טובה, היה מקשקש במקורו, ולפעמים גם היה יוצא ברקוּד על רגליו הארוכות והחזקות, וטופח אגב-כך בכנפיו החזקות אפורות-האֵפר, או יותר מזה, היה חופר ברגליו החזקות, מעשׂה קונדס, ומעלה מתוך הבצה צרורות-אבן ומשליכן אל חלל האויר.
אבל כל זה לא היה ידוע להם לדגיגים, כל זה היו פרחי-הלוטוס מסתירים מפניהם…
ואם אירע לפעמים, וצרור-אבן אחד, מאלה שהשליך החסיד במשׂחקו, נפל אל תוך הפלג, היו דגיגי-הזהב בטוחים, כי הנה נפל אליהם משהו מן השמים הגבוהים התכולים. ותחילה דגיגי-הזהב נתבהלו. הצעירים שבהם התפזרו על-פני הפלג, כחץ מקשת, – הבכירים שבהם העמיקו לרדת ומפחד כבשו ראשם ורובם בתוך החול; ולאחר שנרגעו, חזרו ויצאו מתוך המחבוא שבחול, ומקצוי הפלג חזרו והגיעו, והסתכלו, התבוננו, לא שום דבר רע! והנה התחילו עוד לרקד מסביב לצרור-האבן, לשוט מסביביו, לחבוט בו בקצות-הזנב – מה שקוראין לעשׂות מוּזי"ק-של-דגים.
וכך עברו ימים רבים, רבים מאד, עד שבאה על דגיגי-הזהב עת רעה, ועל שכנם הזר הסרטן – גם כן, וגם על החסיד המתהלך על-פני הבצה, על כל פינת-ארץ ההיא.
בסביבה ההיא גבר החום מאד, כל יום חומו גדול משל קודמו; כל חמה שעולה – להטה גדול יותר, והפלג מתייבש והולך. כל יום ויום פלס-המים מתנמך ויורד, והגדות משני העברים מתרוממות יותר ויותר, וכל שמש חדשה שעולה צמאונה גדול יותר, וכבר קרוב הדבר שיהא כל הפלג כולו מתייבש.
מה יהא עליהם על דגיגי-הזהב? מזונם במים, ונשימתם אף היא במים! והם משוטטים בתוך מי-הפלג היורדים – נבוכים ונבהלים ויאושם מתגבר משעה לשעה, ענין מוּזי"ק-של-דגים לית מאן דכר שמיה. אין מתפנים אפילו למשׂחק, ונאנחים, שהמקום ברוך הוא ירחם.
מזמן לזמן צף דגיג מן המשפחה האומללה ועולה על פלס-המים, לראות אם אין מתגלה אי-שם ברקיע סימן לענן, בשורה לגשם… ואם עדיין מתרוממות הגדות, אם השמש עדיין היא לוהטת כל-כך וצמאה?
ומיד הם נדקרים בגבם מקרן-חמה, כמי שנדקר בשפּוּד מלוּבּן, יורדים כדקוּרים ושוקעים, ומבשׂרים יום יום אותה בשׂורה עצמה:
– הגדה מתרוממת, כל עוד אנו רואים את קצותיהם של פרחי-הלוטוס, צלליהם אינם משׂתרעים על-פני המים. והרקיע טהור ומלוּבּן, והשמש יורה חצים של אש…
ורק אז נודע להם לדגיגי הזהב על קיומו של החסיד.
פעם השתהה דגיג-שלוח שהות יתירה במקצת על-פני ראי-המים; בחזרה ירד כמעט צלוי לחצאין, וסַפּר ספר דבר מופלא, מראה שעיניו התמוהות, שראוהו בפעם הראשונה, לא יכלו להנתק ממנו…
והוא: חיה מופלאה ראה. על הגדה, מעל לפלג, עמוֹד עמדה החיה כפופה, ועל רגל אחת, ומהורהרת, ועיניה עצומות למחצה… עם כנפים גדולות אפורות-אֵפר, זיז כלשהו לא זזה. מה טיבה של חיה זו?
דבר זה עצמו ראה דגיג שני למחרת, ושלישי – ביום השלישי… והפליאה גדלה והולכת: הכנפים, אומרים, חזקות וארוכות ורחבות יותר מכנפיו של נשר! והבּט מביטה היא עדיין בעינים עצומות למחצה אל תוך המים…
נמנו וגמרו, שיעלה ויצוף פעם למעלה דג קשיש וחכם יותר, וידבר עם החיה המופלאה, אפשר תבוא ממנה תשועתם. החיה עומדת על רגל אחת, על כן בוַדאי יראת-שמים היא, ונדרה נדר לעמוד לפני אלהים על רגל אחת, מתענה בזה למען השם יתברך… היא מהרהרת כל הזמן ומהרהרת, ומהרהרת כבר זמן מרוּבּה כל-כך, מן ההכרח איפוא שכבר היא חכמה, מאד מאד חכמה, – אפשר תתן לדגיגים המסכנים עצה טובה, תעמוד להם בצרת החום והלהט שבאה עליהם…
וכך היה.
דג קשיש צף ועלה:
– חיה גדולה, אדירה, הרשי נא בחסדך לדג-זהב עלוב לשאול אותך שאלה! – צועק הדג אל הגדה למעלה.
ומגבוה באה התשובה:
– שאַל!
נרעד מרוב שמחה ואושר שואל הדג:
– בשביל מה, חית-ענק, נדרת נדר ואַתּ עומדת על רגל אחת…
– בשבילכם! – יורדת ונופלת תשובה מתוך מקור-הנחושת.
והוא מפרש:
באמצע השׂדה עומד לו עץ בודד, שבו ביתו נמצא, שבו הוא גר. מתוך הפלג אין רואים את העץ, אבל מעל העץ רואים את הפלג, ומפני שהוא בהיר, הפלג, ושקוף – רואים גם את הדרים בו; והוא ראה אותם בצרתם ונתן אל לבו, ונדר נדר, כל זמן שלא יראה ענן נושׂא-גשם, יהא עומד על רגל אחת!
– ובמה אַתּ מהרהרת כך תמיד, חית-ענק?
– גם כן עליכם! אני חושבת בדבר הצלה למענכם!
– ומה מחשבה העלית, חית-ענק חכמה ורחמנית…
– חשבתי והגעתי לכלל דעה, שתהיו אנוסים לנדוד…
– אנחנו – לנדוד?
– אל תוך מים אחרים, גדולים מאלה! אל מים, הנמצאים בצל עצים גבוהים ביער, והשמש אינה יכולה לחדור אליהם, אינה יכולה לשתות מהם! לא רחוק היער, באמצע היער נמצאים המים האלה!…
– אבל הרי אנו אין לנו רגלים, וביבשה אין אנו יכולים ללכת!
– אני מתנדב – משיב החסיד – לשׂאת ולהעביר אתכם, אחד אחד – את הגדולים, ואת הקטנים שנַיִם ושלושה יחד במַקורי!
– אבל אנחנו נמות באויר החם היבש!
– לא, גדולות ואדירות כנפי, מעט מעט אשׂא ואעביר אתכם במהירות הברק, ותרדו אל תוך המים הגדולים, עוד קודם שיספיקו קשׂקשׂיכם וסנפיריכם להתייבש!
– לך והודעת את הבשורה הזאת לדגים המופחדים…
וכה תאמר להם:
– מבוהלים הם, ובפחדם אולי לא יאמינו לבשורה… על-כן יבחרו נא אחד הדגים, דג חכם שלבו עז ולא יחת. והוא ישוט ויעלה וידלג כלפי מעלה. אני אתפוס אותו ואעלהו במקורי, אעוף עמו לשם ובחזרה, וישוב ויסַפּר, מה ראו עיניו ומה יש בכוחי לעשות.
– ואני אעמוד עוד כאן לפי שעה על רגל אחת, ולאלהים אתפלל, שיחזק את לבכם במעוף האחד הזה…
והדג, חציו חרוך מחום השמש, אך גם נרעד מן הבשׂורה המשׂמחת, חזר וירד אל המים. ומיד צפה ועלתה כל משפחת הדגים:
– אנו רוצים!
– אנו רוצים!
ואחד שנבחר, דג זקן דוקא ועיור-למחצה, צף בחרדה וקפץ כלפי מעלה. החסיד קידם אותו במקור וחטפו, עף עמו ומיד חזר והדג מסַפּר:
– ישנו יער, וביער אגם, אגם גדול, והדרך לשם אינה נמשכת הרבה, ובתוך המקור – לא יבש ביותר.
ומיד התחילה ההעברה… מבוגרים – אחד אחד, צעירים יותר – זוגות זוגות, קטנים ביותר – שלושה וארבעה יחדיו…
הסרטן הבודד התבונן בדבר, ולא ידע מה יחשוב על כך, הוא לא האמין לו לחסיד.
ולא היה צריך להאמין לו לחסיד…
החסיד אוהב דגים. אבל אינו אוהב לשׂחות, להרטיב את רגליו הארוכות. כשירדו החום והחורב לעולם, התפרנס זה זמן רב בתולעים מתות ויבשות בלבד, והללו לא טעמו לו ביותר. על כן התקרב אל הפלג והרהר:
– להכנס ודגים לשלות, את הרגלים להרטיב?
ואותה שעה באו הדגים מעצמם לקראתו, אל תוך מקורו קפצו לו…
הוא נשא אותם אל צד היער, אל האגם הגדול, אבל הָבֵא הביא אותם רק עד אל העץ הבודד, שהיה עומד באמצע הבצה, מקום שהיה ביתו שלו, קנו שלו… את הדג הנישׂא השמיט מתוך מקורו והפילוֹ על ענף מענפי העץ, דקרוֹ וחלפוֹ במקור וישב לאכול… את הבשׂר אכל, ואת עצמות-הדגים השליך לרגלי העץ, עד לדג האחרון…
ורק לאחר מכן, כשנעשה רעב מחדש, ומחמת רעב – רזה ויבש, נזכר שראה בפלג גם סרטן.
– יהא – מהרהר הוא – סרטן… עור קשה יש לו, ואקלף אותו…
והוא ממהר ברגליו הארוכות אל הפלג וקורא:
– סרטן, סרטן!
מופיע הסרטן קטן-האמונה.
– סלח ששכחתי אותך, הרי גם אתה נפש חיה, ואני רוצה להצילך עתה.
– כיצד?
– לשׂאתך ולהעבירך…
– במה?
– במקורי! כמו שנשׂאתי אותם…
– לא – משיב הסרטן בניחוּת. – קטנים וקלים הם דגיגי-הזהב, אני גדול וכבד ושריון כבד נושׂא אני, אותי לא תעצור כוח לשׂאת כך, אותי תפיל חלילה בדרך, וזו תהיה מיתתי הוַדאית, אני מודה לך!
לא נעים לו לחסיד לשמוע את הדבר הזה, ולא נעים לו בשעה זו בבטנו, הוא רעב. אבל הסרטן מוסיף לאחר רגע:
– אם באמת ובתמים גדל-נפש אתה כל-כך, ורחמן כל-כך, ולא רק לגבי דגיגי-זהב מבריקים, אלא גם לגבי סרטן שחור, הרשה לי לאחוז במספרים שלי בצוַארך הארוך, וכך תשׂא אותי ותעבירני אל האגם.
– טוב! – אנוס החסיד להסכים. בעת רעב – גם החכם יכזב.
הוא טס עמו…
במרום רואה הסרטן מיד את העץ ואת ערימות העצמות מסביב לעץ; לא לחינם, רואה הוא, חשד בחסיד, – גזלן! וכיוַן שהחסיד רוצה לפנות אל צד העץ, מיד הסרטן הודק את המספּרים.
– מה אתה צובט אותי? –שואל החסיד.
– אני רוצה לומר לך, שנתעית מן הדרך, לא אל האגם אתה טס עמי…
– אני עף אל העץ. אל ביתי שלי, שם תהיה לרגע אורחי היקר…
מהדק עליו הסרטן את המספּרים ביתר חוזק.
– אין אני רוצה עכשיו להיות אורח אצלך, תחילה אל האגם… אחר-כך, כשאתרענן במים הצוננים, כבר אבוא אליך…
– יהא כרצונך, – צועק החסיד, – כפוי-טובה שכמותך, אך רפה את המספּרים…
והוא מתיר, הסרטן, במשהו את המספּרים. החסיד כבר הוא רואה, שלא טוב הדבר, ורוצה כבר להשתחרר מן הסרטן ומן המספרים שעל צוַארו, והוא טס עמו בבת-אחת ישר אל המים, וכבר הוא עף עמו מעל לאגם…
– עכשיו הרפּה, הטל עצמך אל המים.
אבל קודם שהסרטן עשה כן, חתך לו לגזלן במספּרים את צוַארו…
ורק אז פרץ העץ העתיק, שראה הכל בשתיקה ולא התערב, בצחוק נלבב!
השושנה
מאתיצחק ליבוש פרץ
הפסח ממשמש ובא, הימים ימי אביב, ובגן הסאַכּסי יתגלו בקרוב השושנים.
אתה אוהב במקצת שושנים? בבת-השׂחוק שלך מסביב לשׂפתים מכיר אני, כי אמנם כן! אַי, איזה שלהבהבות הודלקו בעיניך! אל תכסה עליהן בעפעפיך! בהן צדקי – לא אגלה לשום בן-אדם! אך הואיל ואתה אוהב, סַפּר אַספּר לך מעשׂה בשושנה…
פעם אחת היתה שושנה.
צמוֹח צמחה בגן צבּוּרי (אולי בגן הסאַכּסי), על המדשאה, סמוך לשׂדרה, על שׂיח דוקרני.
בשעה שאחיותיה כבר מזמן שכחו את פריחתן, היא עדיין צעירה וירוקה היתה. היא סָבלה עוד בימים ההם ממחלת החיוָרון: דמה היה מועט וקלוש, והיתה מתביישת להראות פניה לעיני העולם. היא התחבאה העמֵק והתחבא בין הקוצים.
רק בלילות שקטים היתה משתרבבת ומוציאה ראש, פוקחת עין מציצה באחיותיה ובאחיה, כל הפרחים המאושרים בחייהם ובאהבתם, והיתה נושׂאת את מבטה הנוגה מעליהם ותולה אותו בשמים הכחולים הטהורים, בטענה אילמת אך בכיינית אל אלהים, מפני מה שכח אותה היחידה בלבד, אותה היחידה קפּח, ולה היחידה נתן נעורים כאלה של עצב, של בדידות…
אבל דבר זה לא היה נמשך הרבה. עד מהרה היתה נפחדת מפני משהו, ונחרדת היתה חוזרת ומתחבאה בתוך השׂיח. פתאום נדמה לה – יורים; כך נתפקעו באזה מקום, למזל טוב, כמה פקעים. הנה נשמע קול אנחה – כך גוסס עוד אישהו בחול פרח שנדרס… נשמעים קולות גרוניים ואנפיים – משַׂחק-בקלפים מאחר-בנשף מהלך בשירה ושכרותו בחוץ תרוֹן.
אף-על-פי-כן אין היא בטוחה, אם היא רואה ושומעת כל זה בהקיץ או רק בחלום. לפעמים נדמה לה, שכל חייה אינם אלא חלום… שאין היא אלא קוץ רגיל ופשוט, ושושנה רק בעולם הדמיון! שהיא תתעורר בקרוב ובמהרה – והנה היא מחוּדדת ומעוקמת ומלאה עסיס ארסי, צורב!
במשך הזמן הוטב לה לשושנה. רופאיה היו החמה וכמה טפות גשם-קיץ… והיא גדלה ויפתה, הלכה הלוֹך וייף והתמלא. דם-הורדים האציל ביותר התחיל מחזר בורידיה, והיא מַורידה ומַורידה, ומרגע לרגע היא מוסיפה יופי על יפיה. ועם זה היא נעשׂית אמיצה יותר ובטחונה בעצמה מוסיף והולך!
וככל שהיא נעשׂית ורודה וחזקה יותר, יותר היא מתגבהת ויותר היא מתרוממת, ומביטה ביתר בטחון וחדוַת-חיים על העולם הגדול מסביב. אחר-כך באה השעה הגדולה ביותר, כבר היא לגמרי בגוּרה, מלאה לשד ואדומה אודם-שני! עכשיו היא מתרוממת ככל יכלתה, משרבבת ראשה למעלה מעל לשׂיח, בשביל לראות את כל העולם בעינים פקוחות ובשביל להראות לעיני כל העולם!
היא מביטה על סביבותיה ומשתוממת! כל אחיותיה שלה כבר נעלמו; היא נשארה יחידה בכל הגן, יחידה ובודדה. והדבר הזה משׂמח ומפחיד אותה גם יחד!… אף-על-פי ששמעה וראתה הכול כמו בחלום בלבד, אף-על-פי-כן יודעת היא, העלמוּת זאת, מה פירוּשה ופשרה! היא יודעת, שאחיותיה ירדו מעל השׂיחים והפליגו אל העולם לבקש אושר. מה טיבו של ה“אושר” הזה אין היא יודעת, אך משום מה היא חולמת, שישנו אושר, ושאין האושר הזה גדל על השׂיח, ושלמענו צריך לצאת מן הסביבה העניה והדוקרנית ואל העולם הגדול להפליג, הדוקה אל חזהו של מישהו!
האושר הזה שהיא רואה בחלומה מפחיד אותה, ואף-על-פי-כן הוא מושך כמגניט… היא נזכרת, שפעם אחת שמעה דברים שנאמרו בקול ערב ובנעימה נעימה כל-כך על השׂגת האושר ועל נתינת האושר… לא פעם היו אנשים רואים זה את זו בצל השׂיח ומשׂיחים בסתר השׂיח… מהם בודדים, עצובים, עלובים… ומהם עליזים, מאושרים, עם שושנים על בגדיהם כנגד הלב! והללו היו מחייכים, ופניהם היו קורנות מאושר! היא רוצה גם-כן ליישר ולהבהיר פנים חמוצות-עצובות, היא רוצה גם היא להדליק אור בעינים כבויות-למחצה…
היא רוצה לתלוש עצמה בעצמה מעל השׂיח ולהתגלגל אל השׂדרה, שאנשים יתחילו מיד לטייל בה… ואולם אין זה “נאה”; כבר היא יודעת, שאין סדר-העולם כך, שתהיינה שושנים קוטפות עצמן בעצמן… צריך להמתין… וגם זאת, למטה לא יתנו עליה את הדעת! אפשר שיעבור סוחר מבוהל, מלווה-ברבית, הרודף אחר קרבנו או בורח מפני החוק… סבּל עם משׂאו הכבד על גבו, שלא יבין כלל ליפיה ולא יטה מעליה בדרכו… ומתחת לרגלים כאלה וַדאי שאין היא רוצה למות. היא אנוסה להשאר על השׂיח, אם כי היא כל-כך עצובה ובודדה!
– סוף סוף, בקרוב יבוא מי שמיועד לבוא! – מנחמת היא את עצמה, – אחיותי שלי הרי גם הן לא נשארו יושבות על השׂיח עד שהלבינו עלעליהן!
הבוקר בוקר בהיר וטהור; הם יופיעו מיד! הרקיע תכול-בהיר כל-כך, מבטיח כל-כך, מחייך וטוב כל-כך! ביום בהיר ויפה כזה מן ההכרח שיוָלד אשרה, וכמו קרן-כסף מן השמים, כמו ברכה מאלהים, כן ירד ויפול עליה! הם יבואו בלי ספק, ולאחד מהם תתן היא אושר!
היא מגביהה עצמה עוד יותר מעל לשׂיח. היא פורשׂת ומיישרת את שׂלמותיה האדומות, המשובצות יהלומי-טל חינניים. היא מַטה את ראשה הקטן אל הצד; כך היא מרגישה עצמה יפה יותר וקרובה יותר אל השׂדרה הצרה.
מישהו הולך!
ומתחיל רועד לב-השושנים הקטן. היא רוצה כבר להסתתר, היא מתחרטת… אך זה שהוא מתקרב ובא, אף-על-פי שעדיין אינו רואה אותה, כבר הוא מושכה כמגניט.
אך שושנה על-פי הטבע יותר מדי עדינה היא, משיוכל כזה למצוא חן בעיניה!
עם מטריה אפורה ביד ימין ועם צילינדעֶ“ר גבוה ביד שׂמאל, עם ערדלים גדולים על הרגלים, עם מעיל עליון עבה, מסוגר על כל הכפתורים, עם מטפחת צחורה מסביב לראש הקרח, כמי שחש בשינַים, ועם משקפים כפולים על-גבי האף הרזה, המגובן, בא ומתקרב – גורר רגל אחר רגל – דייט”ש זקן!
השושנה לא שמעה מרחוק את הלוכו השקט, ולא הספיקה לה השעה להסתתר מפניו.
הוא מתעכב לפניה, גורר רגל אחת אל חברתה, מתקן את המשקפים הכפולים על חטמו ומתבונן בבריאה החדשה…
הוא מעקם את החוטם; היא לא נשׂאה חן לפניו:
– פחי! – מפיח הוא מבין שׂפתותיו הכחולות, ומזה נישׂא ריח ורישרוש, כאילו עלה רקוב נישׂא בחלל-האויר.
– פחי! כבר לא בשבילי! יותר מדי מפותחת… זקנה מדי! אני צריך לצעירה יותר, רעננה יותר; ירקרקת עוד, מין שכזאת – – –
הוא משׂים שתי אצבעות על השׂפתים, רוצה לסיים בשריקה של קלות-ראש, אך בקושי יוצאת ונשמעת לחישה של נחש –
והוא הולך לדרכו.
– שבור את הרגלים! – אין השושנה יכולה לעצור ברוחה.
הולך צעיר עם עינים מושפלות…
– הה! הוא יראה אותי ולא ירגיש בי! מתנחמת היא ומתפחדת גם יחד.
הצעיר מתקרב יותר. פנים עצובות כאלה לא ראתה עוד מעולם! חיוך דק ומר מרחף מסביב לשׂפתים דקות, חיורות… המצח הצעיר מקומט, על הלחיים החיורות לא נפלה כבר מזמן, כנראה, קרן-אור עליזה… את עיניו אין היא רואה, אך הרגש מרגישה היא, שבוַדאי הן כחולות ויפות כרקיע-השמים, אך עצובות – כעצב השמים באין בהם שמש!
– ושום אחת מאחיותי – מתפלאה היא – לא הקריבה את עצמה בעד שכזה?
הצעיר נושׂא פתאום את עיניו; ניחשה ומצאה! שם אפשר שיהיה רקיע תכול, אך לפי שעה יש ים של צער! אף הוא רואה אותה ומרגיש בה; מעביר ידו על מצחו, כמי שנזכר משהו; פניו מחוירים עוד יותר, והחיוך הדק מתרחב ומתרחב ומתפשט יותר ויותר למעלה, עד אל העינים… אך מיד יורד על כל זה צל אפל של כאב! הוא פוכר את הידים:
– שושנה – מרעידות שׂפתיו – שושנה! בשעה שההיא אמרה לי “כן”, היתה ענודה שושנה… רק את הקשוּט הזה בלבד נשׂאה על לבה בשעה שרימתה אותי… אותה שושנה עצמה!
– הה, הלב הפותה הזה! – מתרעם הוא על עצמו – עדיין אין הוא יכול לשכוח לא אותה ולא שושנים!
– קדימה! – מפקד הוא לעצמו, ועוקר רגליו על-כרחו והולך ונעלם בשׂדרה אחרת.
– הה, אֵלי, אֵלי! – קובלת השושנה – מה שאחיותי יכולות לעשׂות!…
הו! היא לא תעשׂה כדבר הזה… עד לנשימה האחרונה, עד לנשימה האחרונה! הו, לא! בהקרבה העצמית, מרצון, נתון אשרה הגדול ביותר של שושנה!
הולכות ובאות שתים גברות בגיל ההזדקנות; בלכתן הן מתבוננות בכל השׂיחים; כולם ריקים!
– וַדאי יש להן בנים מבוגרים! – מהרהרת השושנה.
– אך מפני מה באות הן לבדן? – נראה לה הדבר תמוה.
– כבר איחרנו – אומרת גברת אחת לחברתּה.
– כבר אני רואה – משיבה האחרת – השנה שושנים כבר לא תהיינה!
השושנה רוצה אף-על-פי-כן שירגישו בה, אף-על-פי שהרחמים על ההוא עדיין מהמים בלבבה הקטנטן. היא מניעה עצמה על השׂיח, והדבר מצליח בידה!
– הנה, שושנה! – אומרת אחת.
– אני רואה כבר – אומרת האחרת – שושנה לא מכוערת, אך אין אחת אלא לפחָת! בשביל האורחים שלי צריכה אני לכל הפחות – קדירה של מרקחת… לילה לילה יין וקלפים! ומן הראוי, שגם זה לא יחסר.
– ואני זקוקה לפחות לדלי אחד של מיץ-שושנים…
השושנה העלובה מודה לאל, כשהיא רואה שהגברות כבר פנו והלכו להן. אין היא משערת אפילו, כיצד זה סוחטים את המיץ משושנים, ועל איזה אֵש מרתחים את המרקחות… אך הגברות עצמן לא נראו לה; פרצופים שמנים כל-כך, נסוכי-שומן!
הנה, הולך ובא אדם בגיל העמידה; לבוש נאה, המעיל בעל הבטנה הבהירה מופשל על השכם, עם “שׂקים” רחבים מוֹדרניים כמכנסַים. מקטורן פתוח, שנשקפת מתוכו שרשרת של זהב (או מוזהבת), תלויה ומשתלשלת כלפי מטה ברשלנות ומסתיימת בראש-סוס גדול, הנתון בתוך פרסה של סוס; על-פני החזה מרקדים באויר משקפים במסגרת של זהב, תלויים בחוט דק של כסף; מגבעת של ציידים, ופרצוף-פנים – שהיה צורך להסתכל בו הסתכלות יתירה וחריפה, בשביל לראות שהחיים כבר מזמן השיבו מעליו את רעננותו הראשונה… אך העינים אדמדמות-עיפות, ומוקפות עגוּלים של כחלת.
את השושנה הוא רואה מיד, אך אינו נעצר ועומד אפילו רגע אחד.
בשביל אחרת – מהרהר הוא – שושנה מַספקת. הייתי שולח שושנה עם הטל הרענן שעליה, עם כרטיס ריחני ועם חרוזים נלהבים מתחת ללב שנעוץ בו חץ באלכסון… אבל היא רוצה יהלומים!
בא ומתקרב צעיר חיור, בעל שערות ארוכות, פרועות ומפוזרות, כדרכם של משוררים. העינים משוקעות בשמים, כאילו שני הגונים התכולים רוצים להתמזג! בפה עם שׂפתים מתעגלות יפה – שיר-זמר קיצי בלא מלים, ועל הפנים החיוָריינים, המוּורדים קלילות מקרני-הפז של השמש, נסוך חלום סַסגוני של משורר.
השושנה חשה דקירה בלב, כאילו חץ פגע בה.
זה מכאיב לה, אך הכּאב מתוק כל-כך, עדין-מתוק כל-כך! ורועד בתוכה לבב-השושנים הקטנטן, ומפרפר כצפור קטנה בכלוב, המבקשת לפתוח ולפרוח!
– הנה, זה הוא זה – מפרפר הוא ומבקש לצאת – שחלמתי עליו כל-כך הרבה! זה שאלהים בוַדאי הועיד אותו לי! אושר שוכן על חזהו! הו! אילו רק ראה אותי, אילו רק ראה!
ותפילתה החמה שוב נשמעה; הוא ראה אותה!
הוא עומד מתפעל! העינים הכחולות שלו גדלות עוד יותר, והקרנים הזוהרות מתוכן – מאירות ומחממות יותר!
הוא נגש אליה ונוגע בה ברוך באצבעותיו הרוטטות, הוא משיק את שׂפתיו אל עלעליה התמימים… הן גומעות מעליהם את הטל… הוא נושק לה…
– הוֹ, היפה! השושנה היפה בת-השמים! – משורר מתוכו כל לבו – אַתּ בת-שׂחוקו של בורא העולם! אַתּ קרן-האור הטובה ביותר של עינו! כמה אני אוהב אותך! כמה אַתּ מושכת את לבי!
הוא נושק לה עוד פעם… ושׂפתיו מרגישות, שהשושנה רוצה להדבּק בהן… שהיא כולה מַרעדת ורוצה לתלוֹש עצמה מעל השׂיח…
והוא רועד גם הוא! אך עננה של עצב מכסה פתאום את פניו. הוא נסוג הצדה.
– לא – מרטטות שׂפתיו, בשעה שהוא מרתיע את ידיו לאחוריהן, כאילו הוא חושד בהן ואינו יכול לסמוך עליהן – –
– דבר זה לא! בעד טובתך שלך אני לא אשלם לך רעה…
“יותר מדי מהר היית נקמלת בחדרי הרטוב… ומרוּט-עצבים – אפשר שהייתי מגיע לפגוע בכבודך, ואחר-כך – הייתי מעיף כדור אל תוך ראשי…”
“הו, לא! הוסיפי לפרוח, פרחי עוד! אַתּ תהיי מלכת כל חלומותי… כל מקום שאהיה, משם אשלח את אנחותי ואת תפילתי אליך… אך פרוֹח תפרחי עוד, תוסיפי לפרוח…”
“פרחי!”
והוא חולף והולך לו…
נסוכת שכרון, נשארת השושנה זקופת-קומה על השׂיח, ואינה מרגשת, שבשׂדרה הולך ומתקרב שכּוֹר.
הוא מתנודד לכאן ולכאן, מרנן משהו בקול מאַנפּף ונופל ישר על-גבי השׂיח.
כשהרימו אותו השוטרים לאחר זמן, חזר השׂיח והתיישר, אך השושנה לא נמצאה עליו עוד.
כנפים
מאתיצחק ליבוש פרץ
בוקר קר של יום-חורף מוקדם.
ערפל לבנבן-אפור מעוּבּה עוטף את הבתים ומתרומם לאט מעל לשלג, שעוד לא נגעה בו רגל. העולם עצוב וקר.
מתוך הערפל יורד עורב צעיר, שחור-מבריק, עג כמה עוגות נמוכות ומתייצב על-פני השלג הצחור, הפרושׂ בשפע.
הוא רעב, מנקר בשלג ומבקש אוכל. האם מותר?
נע ומתקרב כלב-רחוב עזוב; נטוּל-חלומות ונע-ונד, הוא משׂרך דרכו בכבדות; הראש מורד, העינים כבויות… אולם – הוא רואה את העורב.
הוא רואה את העורב, ובזה הרגע הוא מתעורר, העינים נדלקות.
– הוּר-ר! הוּר-ר! – נובח הוא וקופץ אל העורב.
אולם העורב מפחד אך מעט, בשלוה ובחן הוא מנתר הצדה; הכלב קופץ אחריו, מנתר הוא אחורנית, הכלב צעד אחד, העורב ארבעה…
– הוּר-ר! הוּר-ר! הוּר-ר!
הכלב כבר מתרתח בחמת-רצח; הנביחה נעשׂית יותר ויותר חזקה, הרדיפה אחרי העורב יותר ויותר מהירה.
– הוּר-ר! הוּר-ר! הוּר-ר!
לבסוף נמאסו על העורב הנביחה והנתּוּר לאחור. הוא מתרומם לאט ובגאוָה אל חלל-האויר ונעלם בערפל.
הוא ימצא שלג, שהכלב אין לו שליטה עליו…
אך אני?… אני?… היכן אמצא שלג פנוי? היכן כנפי שלי?
צירי צירי
מאתיצחק ליבוש פרץ
(תרגום מלשון הדרורים)
הדבר היה בשלהי דקייטא, מיד לאחר שנתמתחו קורי-הקיץ, ובין דרורים, במקום מן המקומות ביער…
ביער שגידל הרבה מאד חיים רעים וזוחלים, אבל מעט חיים גבוהים ומכונפים גם-כן…
ובתוך עם-הדרורים סעור-הרוחות, שביקש לפנים את בית-המקדש להציל, בדמו שלו את האש לכבות, ולא יכול, ומשום כך הוטל מתוך ההיסטוריה החוצה, מפני שהיא מסַפּרת רק על עמים מאושרים ועל מעשים שהצליחו…
והקיץ, שהוא מגיע עכשיו לקצו, קיץ לא שקט היה: הרבה מאד קני-דרורים הציפו מטרות-העוז; מתחת לקנים רבים מאד נשברו ענפי חייהם; הם נפלו, והאפרוחים נופצו אל האדמה…
לעתים קרובות מאד נפסקה שנת-הדרורים המתוקה בלילה פתאום. ביער הופיעו ציידים, הרובים רעמו… ובשחר השליו הופיעו על-גבי ענפים כתמי-דם, ומעליהם פרפרו, דבוקות בקצותיהן, נוצות קלילות.. אף-על-פי שלא לדרורים נתכוונו.
ותהילת-הבוקר, שירת-האור המכונפת של מחנות הדרורים תחת השמים הכחולים, אף היא נאלמה לעתים תכופות… רעם-רעם! וכמה ממשורריו של הקדוש ברוך הוא נרעדו באויר ונפלו למַטה, נפלו אל תוך העשׂב, כלבי-ציד גילו אותם והביאום בין שיניהם, גוססים, למקום שיש להביא… והציידים לא קבּלו אותם, לא היו להם לרצון… לא לדרורים התכוונו, הם התלמדו לירות ברובים, ואת זריזות הכלבים ביקשו לנַסות…
ותפילת אזכרת-הנשמות של עם-הדרורים גדלה וגדלה במשך הקיץ…
אנחה אחת רק לכל דרור שמתה; אבל מן האנחות האלה נצטרף במשך הקיץ שיר-קינה! שיר-קינה ארוך כאורך הגלות…
כנגד זה גם הנסים נתרבו; דרורים רבּות מאד נסים נתרחשו להן… מן הסתם עמדה להן זכות אבות:
הרבה מהן, שנפלו מתוך הקן, רק רגליהן נשתברו, נקעו אֵבר אחד בלבד… מהן לא קלעו בּן יפה, ורק כנפיהן נפגעו; פצועים אבּדו רק את הכוח לחיות ואת אהבת החיים, אבל לא את החיים עצמם…
ומספר בעלי-הנסים גדל במשך הקיץ, ועמהם יחד – מספר בעלי-הגמזו גם-כן!
– ובלבד שאנו חיים! אין אנו עוזבים את הענף; אנו יושבים בלא הרף… ומאי כולי האי? אבּדנו את המרומים, והרי אנו מנתרים בין העשׂבים… ואנו חיים בדומה לעכברי-השׂדה… בדומה לעכברי השדה הקטנטנים! אף הם בריותיו של הקדוש ברוך הוא…
– אלה הם יראי-שמים! – אמרו עליהם הדרורים. ומהן שהשיבו ואמרו: קדושים! והיו מפרנסים אותם על חשבון הקהל…
אך הנה בא סוף הקיץ!…
ה“צירי-צירי” נשמע עצוּב וכסוּף.
פירוּשו בלשוננו אנו: הצינה גוברת משעה לשעה…
צוננים יותר נעשׂים הימים, ארוכים יותר נעשׂים הלילות הקרים, נטולי-המנוחה…
והשמים נעשׂים כל יום יותר אפרפרים ופחות כחלחלים; והשמש לא שמש אמיתית היא; ויותר משמש – מַראָה היא…
וגושי קפאון מהלכים בהם, גושי-שיש, ואפשר דובים לבנים הם… הם שטים תחת השמים, ונמשכים זה אל זה, ומתחברים זה עם זה ומסתירים מיום ליום יותר את האור ואת התכלת…
ומתעוררת קריאה גדולה של פחד: צירי-צירי!
פירוש הדבר: הפרנסה בחלל האויר מצטמצמת והולכת, מתמעטת והולכת…. העלים מקשטים עצמם במסגרות זהב, אך הם נחלשים והולכים; אין בהם עוד כוח לשׂאת את הקלה שבדרורים… והזלזלים הדקים מתייבשים, מצטמקים ומשתברים…
ונישׂאת הקריאה מענף אל ענף ומעץ אל עץ, מקצה היער ועד קצהו: צריך לטכּס עצה… קומו, התרוממו!
ומתעורר רעש של מאות ואלפים כנפנפי-רטט; מעל ענפים ומעל אילנות נישׂא זה הרעש… ואסיפת הדרורים כבר טסה במרום… ומתרוממת יותר ויותר גבוה – כבר אין רואים אותן, רק אלפי כתמי-צוֹהב שטים תחת השמים האפורים…
ומגבוה נראה עולם רחוק, רחוק.
ולאחר רגע חוזר המחנה ויורד בקריאות-גיל: צירי-צירי!
פירוש הדבר: צריך להפליג, להפליג מכאן! הרחק, הרחק מכאן! צריך להסוֹג מפני הקור, להסוֹג מפני השלג; אנו צריכים לחום ולאור!
אך כשירדה כנסת הצפרים, בפעם האחרונה קודם ההפלגה, והתייצבה על העצים, היו אנוסים לשמוע מעט דברי-מוסר…
נאום-תוכחה השמיעו באזניהם…
הפצועים והפגועים בכנפיהם דבּרו:
– "לאן רוצים אתם לעוף? וכי אפשר לברוח מפני המות? החיים והמות ביד אלהים! ראו אם אין נושׂאת אתכם המחשבה הרעה; אם אין אתם נישׂאים על כנפי יצר-הרע?
"כאן ביתכם! כאן ביער, שבּו פקחתם את עיניכם, פרשׂתם כנפיכם ולימדתם את קולכם לשיר, ובו בניתם קנים לאפרוחים, טפּלתם בזקנים ובכּיתם את המתים… העצים בשיריכם הניצו, בחלל-האויר תלויה עוד שירת-בוקרכם ותפילת-ערבכם…
"צפרים קלי-דעת אתם, עם נשמות וכנפים ורגלים, אך אין בכם אף לב אחד!
“ואם משאירים אתם אותנו, מי ישמיע באזניכם בגובה המופקר דברי-מוסר, מי ייסרכם ודברי-תוכחה מי יגיד לכם?”
אך הבריאים אינם שומעים, הם מתרוממים ומפליגים…
הצפור מחוץ-לארץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
(משל בשביל מבוגרים)
בתוך בצה, באזוב שהצהיב, היתה מונחת אבן.
לכאורה: אבן ככל שאר האבנים.
לא דאגתה שלה היא, מה מראהו של הרקיע, ומה נעשׂה ביער ובנהר, שכניה הקרובים.
יהא הרקיע משקיף למַטה אל האדמה החוטאת באלף עיני־חסד ורחמים; יהא כועס ומסתיר פניו ממנה בצעיפי־עבים וערפל, או יהא מפחיד אותה בזעפו בברק וברעם! – –
יהא היער מלא אהבה ושירה, או מלא זעקות־פחד וחרחוּר־חנוקים; או יהא עומד שומם ודומם, מעוטף תכריכים לבנים – – –
יהא הנהר שוטף טהור כבדולח, ויהיו לו רקיע וכוכבים משלו בחיקו, או יהא מתקמט, מתכעס ומַזה קצף למעלה כלפי הרקיע, המבקש לשלח בו את החורף הזועף ולרתקו ברתּוּקי־קרח!
אבן לעולם אבן היא; ודומם נשאר לבה של אבן גם בשעה שצפרדעים רטובות־חלקות קופצות ויוצאות מתוך הבצה, עורכות חתונה על גבה ושרות את שיריהן.
והאבן עם לב־האבן משתקעת, בכוח הכובד והעצלות של עצמה, יותר ויותר עמוק אל תוך האזוב, אל תוך האדמה…
– לזאת ייקרא אבן! – אומרים הצעירים…
הזקנים מחייכים בעצב:
הם זוכרים אותו זמן, שהאבן לא היתה עדיין אבן…
וכששואלים אותם:
– אנשים זקנים, אלא מה היא היתה?
יש לו לכל אחד נוסח משלו, אגדה משלו לסַפּר – – –
– היה היה אריה! – מסַפּר אחד, במקרה עיור – אריה טורף במדבר הערבה.
בערפלי־חול ורודים מעוטף, היה טס על־פני הערבה ומביט מתוך הערפל בעינים הדומות לשמשות של אש; וכשהיה שואג, היה קול שאגתו מתגלגל על־פני הערבה כמו רעם…
אך פעם אחת נחלה האריה, והריהו שוכב מתעטף, והוא שומע, שהחמור יצא מן היער והוא הולך אליו, ויבוא להציב את רגלו עליו, על האריה מלך החיות, ודברי־מוסף הטף יטיף לו!
ומתוך בושה ופחד מפני רגל החמור ודברי מוסרו קפא האריה, ובמשך הזמן הפך והיה לאבן!
ובשכבו מאוּבּן הוא שוקע ומשקיע עצמו יותר ויותר עמוק באדמה…
עדיין משהו רועד בו מפני מוסר־החמור ורגל־החמור, ומבקש להעמיק יותר ויותר ולהסתתר.
ובידים רועדות מלטף הוא, העיור, וממשש את האבן:
– האִם אין אתם רואים את אבריו של אריה? האם אין אתם רואים סימן וזכר לרעמתו הגאָה? אני מרגיש אותה!
- - - -
אחר אומר, וגם הוא בקול בטוח, אם כי מרעיד, שהאבן לא היתה אריה מעולם!
– אלא מה, זקן?
– עוף־החול!
וכשסובבים אותו בני־בני־בניו ושואלים:
– מה זה עוף־החול?
הרי הוא מסביר בקול של עצב:
– עוף אחד יש, ילדי שלי, וחול שמו! ולעוף הזה נתן הקדוש־ברוך־הוא במתנה חיי עולם, אבל תנאי התנה עמו! ומתנה שמַתנים עמה תנאי, אפשר שאינה מתנה כלל… והתנאי הוא, שאם החול רוצה לחיות חיי עולם, הריהו חייב מזמן לזמן לטהר עצמו באש מחטאי החיים… ומזמן לזמן הוא אנוס לשׂרוף את עצמו, ולקום לתחיה מאפרו שלו, או מן השביב האחרון שבאֶפרו שלו!
– ופעם אחת – מסַפּר הזקן, ודמעה מסתתרת בעינו הזקנה – לא רצה החול להכנס ולבוא בתוך האש! אפשר שהחיים החטאים נשׂאו חן בעיניו, ואפשר שבאותו רגע לא האמין בתחית־המתים שלו – מי יודע? וזה שלמעלה שם הטיל בו מבט־עין של זעם, ומתחת למבט־העין הזה הפך החול והיה לאבן!
– לאבן ממש, בלא רוח־חיים?
– מי יודע… לפעמים, אומרים, מרעידה האבן… בשעה שהרקיע נפתח – אומרים – מרעידה היא!
- - - -
צעירים מהם במקצת, אך זקנים למדי בשביל לזכור ולסַפּר, אינם מאמינים במעשׂה החול.
“מעצמה אין שום בריה הולכת אל תוך האש, ואפילו מבטיחים לה עשׂר פעמים תחית המתים!”
– אלא מה, אבן פשוטה?
– זאת לא! אלא נשר עזפן היה זה! וכנפים ארוכות ורחבות היו לו, וחזקות! והריהו מתרומם פעם אחת כלפי השמש, טס למעלה, מבקש בה כתמים ופגמים!… שפכה היא עליו אש מאִשה, שׂרפה את כנפיו, ואֶפרם נתפשט בחלל־האויר… נופל אבק־אֵפר כזה לתוך עיניו של מישהו, מיד הוא פוקח וקורע אותן כנגד השמש וכנגד כל מה שלמעלה ועל כל העולם. והוא עצמו, הנשר – נפל למַטה מת, ומשך הזמן הפך והיה לאבן…
– כלום אין אתם רואים, כמה היא שחורה? – מן האש!
- - - -
צעירים עוד יותר מהם, ואף־על־פי־כן זקנים למדי, צוחקים!
– אַי, ספּוּרי־אגדה סתם!
מעולם לא היתה האבן לא אריה ולא חול ולא נשר… הם יש להם נוסח אחר: היא היתה צפור בדומה לכל שאר הצפרים… אלא – אנו זוכרים עוד – צפור עם סלסולים של יצר־הרע! הוֹ, רעד־של־מתק היה עובר בגוף… שקט, בין הערבּים, בעל־שיר־השירים הלזה מסלסל קולו בחוּרשה, ואותה שעה מי זה יכול להית ערב לעצמו, לבתו ולאשתו?
ובאה מכשפה אחת זקנה – צנועה – וקיללה אותו: “אִלם ודומם יהיה כאבן!” – אמרה, והרקיע דוקא אותו רגע נתבקע! וצפור־הדרור נתגלגלה והפכה לאבן!
- - - -
אך בין כך ובין כך, מעשׂה כלשהו וַדאי שהיה כאן… שכּן פעם אחת חלפה ועברה כאן צפור מחוץ־לארץ…
עוד קודם שנראתה, נשמע רעש מופלא ונעים ביותר…
הלילה ליל־קיץ שקט היה, ונהר ויער, ולבנה וכוכבים עצרו תנועתם מרוב פליאה והקשיבו למנגינה החדשה, המתוקה והשקטה הנישׂאת בחלל־האויר… “כמה רעננה, כמה חפשיה!” – רעדו העלעלים על־ענפי העצים…
החיות שביער והצפרדעים שבאגם דממו במקומם קופאים ומכושפים… הדוב קפא באויר באמצע קפיצתו, והצפרדע – בפיה הפעור בתוך הבצה…
והיא נתגלתה…
שום בריאה לא ראתה כנפים גדולות, רחבות, צחורות ואדירות כל־כך…
ושקטה היא נשארת תלויה ועומדת בחלל־האויר, ויער עם נהר עוצרים נשימתם…
והיא שרה.
ומתוקה וחזקה שירתה, ורענן וחפשי וקדוש שירה…
ועמוק ושקט וקדוש יותר נעשׂה הלילה, ירוק ופורח יותר היער החולם; בהיר יותר משתלהב הוורד, והפלג המוקסם מפליג בזמרה שליוָה, עמוקה ונעימה… ובעודה שרה, מסתכלת הצפור ההיא בעיניה הזוהרות על סביבותיה, רואה ונופלת כחץ מקשת – אל האבן… בשיר חדש, שיר תחיה…
ובאבן נתעורר משהו – רעד עבר באבן… צליל נתעורר בה…
מי יודע?
הצפור, הנשר, החול, או האריה?
מי זה הנאנח?
- - - -
זמן הרבה לא נמשך הדבר; הצפור פרחה וחלפה…
בבצה
מאתיצחק ליבוש פרץ
בבצה / יצחק ליבוש פרץ / תרגם: שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
לפנים היתה בצה.
והבצה היתה מובדלת ומופרשת; מובדלת משאר ככר-הדשא (מקום שבהמות היו רועות, ורועים צעירים היו מיידים זה בזה אבנים) בקנים גבוהים ובקוצים דוקרניים, ומופרשת מן האויר בירוֹקה שמנה-מנצנצת, שהרוח קורעת אותה פעם בשנה. וחיה חיו בבצה הזאת (כפי שהוא סדר העולם) תולעים קטנות ביותר, שהיו אוכלות תולעים קטנות עוד יותר מהן.
הבצה אינה לא ארוכה ולא רחבה ואף לא עמוקה. ורק משום שהירוֹקה שמנה, וצמחי-המים והענפים הרקבוביים מרובים, אין התולעים יכולות לרדת עד עמקה ולא לשׂחות ולהגיע עד שׂפתה.
הגיאוגרפי"א של הבצה ישנה עוד משום-כך בעריסה.
כנגד זה יש לה לגאוָה של הבצה זה מכבר עינים פקוחות; גם הדמיון פרשׂ את שלטונו המלא מתחת לדוק האפל, ושניהם יחדיו, הגאוָה והדמיון, שוזרים ומוזרים וטוֹוים.
ובמשך הזמן נשתזרה ונטותה מסורת מקדמונים, מסורת מתוּלעת אמיתית:
“הבצה היא הים הגדול!”
“אל תוכו נופלים ונשפכים כל ארבעת הנהרות מן הגן-עדן… החדקל מביא עמו את הזהב – זו הירוֹקה שמתוכה הם יונקים את חיוּתם – ושאר שלושת הנהרות מביאים פרחים – אלה הם צמחי-המים, שביניהם הם מסתתרים במחבואים ביומא דפגרא – ופנינים – אלה הקונכיות – ואלמוגים – אלה הענפים הרקבוביים”…
“הדוֹק הירוק, היאַרמולק”א המלוכלכת שמעל לבצה, הוא הרקיע שמעל לים הגדול! רקיע-שמים מיוחד בשביל עולמם שלהם!"
שברי-קלפות של ביצים, שנקלעו לשם, ממלאים מקומם של כוכבים, ובדלעת רקובה יצאו שם ידי חובת שמש…
האבנים, שהיו נופלות לשם פעמים מידיהם של הרועים, היו – כמובן וכמובן – אבני-אלגביש, שהשמים משליכים על ראשיהם של בעלי-חטאים, וכשנתבקע הרקיע, וכמה קרני-אור מן השמש האמיתית חרכו במקצת את מוחה של תולעת, היו מרגישים ומאמינים בגיהנום!
אבל חיים נעימים וטובים חיו בבצה, שכל אחד בה היה מרוצה בעצמו ובאחרים! מי שהוא דר בים הגדול, ממילא הוא דג! תולעת אחת היתה קוראת לחברתה: שבּוטית, שבּוטה! על מצבות היו חורתים: התנין הגדול והלויתן! “חילק” היתה פגיעת-הכבוד הגדולה ביותר, ובעד “כלבית” לא מחלו אפילו ביום-הכיפורים! יחד עם זה פרחו: חכמת התכונה, השירה והפילוֹסופיא – כשושנים פורחות!
את שברי הקלפות של ביצים היו מונים, עד שהגיעו לידי ידיעה, שאין יכולים לספור את כולם.
רוֹמאַנטיקונים שרו באלף אופנים על ה“פמליא של מעלה”; ואגב כך היו מַמשילים פּאַטריוֹטי"ן לכוכבים, כוכבים לעיני גבירות, ואת הגבירות עצמן לרקיע-השמים, אם לא אל הגיהנום עצמו; הפילוֹסופיא הושיבה את נשמות המתים בדלעת הרקובה…
בקצוּר – דבר לא נעדר! החיים היו להם כל צבעי הקשת! במשך הזמן המציאו ספר-חוקים עם מאות פירוּשים, ונתנהגו אלפי מנהגים! ואם תולעת אחת נתחשק לה איזה שנוּי, די היה לה שתעלה על דעתה, מה יאמר ה“עולם”על כך – וכבר הסמיקה, ונתחרטה! וחזרה בתשובה!
אלא… שפעם אחת בא חורבן על הבצה!
עבור עברה שם להקת חזירים!
רגלים נוראות דרסו את הרקיע, דרכו בירוֹקה, מיעכו את האלמוגים, דשדשו על הפרחים… ואת כל ה“עולם” המובדל ומופרש הפכו לתוהו ובוהו!
קצת מן התולעים ישנו אותה שעה שינה עמוקה מתחת לירוֹקה (ותולעים ישנות הרבה), והללו אמנם נצלו… כשחזרו ועלו למעלה, כבר קרבו בתרי הרקיע זה אל זה והתאחו, ודבקו יחדיו… אבל – ערימות ערימות של תולעים דרוסות וחנוקות ומעוכות היו מוטלות בלא קבורה, ובמותן העידו על גודל החורבן!
מה אירע? – שואלים הנמנמנים בבהלה, ומחפשׂים נפש חיה, שתוכל לסַפר להם את סבּתה של המגיפה הנוראה הזאת. אך לא קל למצוא נפש חיה! כי לא קל להאריך ימים לאחר חורבן הרקיע. מי שלא נדרס מת מּפחד; מי שלא מת מפּחד מת מצער; והשאר אבּדו עצמם לדעת… בלא רקיע אין חיים!
אחת אמנם כן נשארה בחיים; אלא, כיוָן שספּרה להם, כי הרקיע הזה שהם רואים עכשיו הוא רקיע חדש ומחודש מעיקרו, וכי את הרקיע הקודם דרסו חיות ברגליהן; ואמרה להן כי רקיעים מתולעים אינם חיים לעולם… ולעולם, יתּכן, חי רק הרקיע הגדול, הכללי, זה שנתגלה מלמעלה, מעל לרקיע הקרוע, – מיד הכירו, שהיא יצאה מדעתה.
ברחמים רבים כבלו אותה בשלשלאות, ואל בית-המשוגעים שלחוה.
זאבי מים
מאתיצחק ליבוש פרץ
זאבי מים / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
לכבוד יום-טוב קנו דגים חיים. בתוך קערה גדולה של זכוכית ירוקה, ממוּלאה מים, מוּטלים שני זאבי-מים גדולים, ומעט הלאה מהם, בתוך קערת-חמר שחורה, מוטלים שבּוטים קטנים.
כל החבורה הזאת לא מן הים היא באה, אך אף-על-פי-כן מתוך אגם רחב-ידים, וצר להם בתוך הקערה.
השבּוּטים המסכנים הקטנים שבתוך קערת-החמר השחורה כבר מזמן ידעו על מציאותה! הם מוטלים כבר כשעה ויותר על-פי השעון והם חושבים, איזה מין כלא הוא זה שנכלאו בו! ופנאי לחשוב יש להם! עד שתאחר הטבחת מן השוק ותביא כל-טוב לצרכי יום-טוב, אפשר שתעבור עוד שעה מרובה! ואפשר שעד אותה שעה עוד יגיע שבּוּט אל השׂכל האמיתי!
אך זאבי-המים שבתוך קערת הזכוכית אינם מרגישים בקירותיה, הם מסתערים כל פעם בכוח גדול ופוגעים בראשיהם בזכוכית הקשה! זאבי-מים יש להם ראשים של ברזל אך מוחות קהים! כל אחד משני הגבורים התפוסים נחבל מאה פעמים בכל נקודה מן הקערה, עד שעלה בדעתם לחשוב, שהם סגורים מכל הצדדים!
כבר הם מרגישים את הקיר, אך עיניהם החלושות, עינים של זאבי-מים, עדיין אינן רואות אותו!… הזכוכית ירוקה, והיא דומה דמיון גמור למים שבאגם… ואף-על-פי-כן אין יכולין לצאת!
– כשוּף הוא! – אומר זאב-מים אחד לחברו.
– כשוּף! – מודה השני. – מחר עתידה להיות מכירה פּומבּית של דגי-רקק, באו המתחרים שלנו וכישפו אותנו…
דבר זה עשה בלא ספק סרטן, או גם צפרדע!
***
עדיין לא עבר זמן מרובה, משעה שהמכמורת הוציאה אותם מתוך המים… כשהוצאו אל האויר, מיד התעלפו! וכשחזרה אליהם רוחם – כבר נמצאו סגורים ומסוגרים בתוך חבית.
– כמה הקדים היום לרדת הלילה! – העירו אותה שעה שניהם יחדיו. בחבית צר היה המקום, ואין לפנות לכאן או לכאן. והמים הספיקו בדוחק כדי נשימה. מן ההתעלפות הקודמת והנשימה הרעה שלאחריה נתנמנמו שניהם. הם חלמו על כל דבר שבעולם, ואפילו על יריד, תיאטרון ובּאַלעֶ"ט, רק חבית לא הראה להם מלאך השינה…
הם לא שמעו לא פתיחת החבית ולא הרעש בשוק! הם לא נתנו דעתם על רעידתה של כף המאזנים, שעליה התחבטו בשעה שמוכרת-הדגים עמדה על המקח עם הטבחת… לא שמעו, כיצד הלשון החדה הקריאה להם את הודוּי!
תרדמה עמוקה עוד יותר נפלה עליהם אצל הטבחת בתוך הסל. הם נתעוררו רק בקערה, תחת הזרם של מים צוננים. שעה ארוכה חבטו שלא ברצונם את ראשיהם בדופן הקערה, ועכשיו רק הם מעלים את המחשבה על כשוּף שנתכשפו…
– מה נעשׂה? – שואל אחד את חברו.
השבּוּטים יודעים שהם יושבים בכלא… הם יודעים גם, שהיה איזה לילה ארוך, והם נתעוררו בתוך קערה. בוַדאי – מהרהרים הם – הכניס לנו מישהו שטרי בּאַנק מזוייפים. הדבר יתברר – מהרהרים הם – צריך עם מישהו לדבּר דבּור של כובד ראש ושׂכל-הישר!
הם מקרטעים קרטוּע מועט כלפי-מעלה, רואים את זאבי-המים, ומיד הם נופלים לאחוריהם, ספק חיים ספק מתים.
– הם יזללו אותנו! – מרעידים הם, ונרגעו במקצת רק לאחר שעלה בדעתם, כי זאבי-המים בוַדאי גם הם כלואים בתפיסה…
– הם הם בוַדאי – אומר שבּוּט אחד לחברו – אותם שעשׂו סחורה בשטרות-באַנק מזוייפים!
– כן – משיב השני – אבל מהם אפשר, אף-על-פי-כן, שתבוא הישועה! הם לא ישתקו… ויוציאו אותנו יחדיו, בעזרת השם.
– והם יראו אותנו, וגם… יבלעו אותנו (ואף זה בעזרת השם)!
ומחמת זהירות נלחצו בצדיהם היטב היטב אל קרקעית הקערה.
על הרצפה עמד סל בצלים.
– אילו לקחנו את הפּוֹדראַ"ד 1והיינו מנקים את דגי הרקק, היינו מקבלים אותות-הצטיינות של זהב ממין זה – סובר זאב-מים אחד.
– עוד עומדים אנו, אם ירצה השם, לקבל, – משיב השני; אמנם כשוּף הוא זה, אבל…
– אבל מה?
– יש עצה לדבר!
– אמנם, בושה היא… אבל… מוכרח אני לומר לך… צריכין – להתפלל… ממלמל הוא ואומר – זוהי התרופה הטובה ביותר כנגד כשוּף!
– להתפלל?! אפשר!
ושני זאבי-המים נזכרים, שלא התפללו זה שנים רבות… אין הם זוכרים אפילו מלה אחת.
– אשרי… פותח אחד.
– אשרי… חוזר השני אחריו, ודי! לא מלה אחת יותר!
– הוֹ, כמה אני רוצה להתפלל! – נאנח בקול הראשון.
– אף אני, – מודה ומתוַדה השני, – שהרי סוף כל סוף גם אנחנו הרי אין אנו אלא דגים!
- - - - -
נפתחת דלת בקיר ושני ראשים מופיעים בחלל. אחד ראש-גבר יבש ומיובש והשני ראש-אשה…
– הוֹ! – שמח ראש-הגבר, – יהיה חג שׂמח! זאבי-מים… שבּוּטים… כל טוב.
– אלא מה! שלחתי גם להביא עוד בשׂר!
– זוגתי המחוכמת! – מחייך ראש-הגבר.
– נוֹ! נוֹ! רק בלא זה…
והראשים נעלמים.
- - - - -
– שומע אתה – אומר זאב-מים אחד – ישנם שבּוּטים גם-כן!
– להם טוב יותר!
– במה?
– ראשית, הם אין להם כאן פּודראַדי"ן, והם חפשיים כצפרי-דרור; והשנית, הם יודעים להתחבט… אילו התחבטו חבּוּט אחד כראוי, מיד היו מגיעים חזרה הביתה אל הנהר.
– באמת?
–ואפשר שמשם היתה יוצאת ובאה טובה גם לנו; המתן, ננַסה נא!
– שבּוּטים! – קורא ומכריז זאב-המים. שני השבּוּטים צפו פתאום ועלו למעלה ושירבבו את ראשיהם מעל לשולי הקערה.
זאב-המים שירבב עצמו כנגדם – –
– לא טוב, אחַי! – אומר הוא.
– לא טוב – משיבים השבּוּטים.
– מר מאד?
– מר כמות!
– מעטים המים?
– אוֹי, מעטים!
– ומסריחים?
– עפּוּש!
– קשה לחיות כאן?
– אי אפשר!
– צריך לחזור הביתה אל הנהר?
– כן… צריך!
– הרי שכחנו לגמרי טעמו של הנהר!
– שכחנו!
– חטא הוא!
– חטא לא יכופר!
– הנה ונכה לעצמנו על-חטא!
זאבי-המים מלטפים כרסיהם בקלות-בקלות אל שולי הקערה; והשבּוּטים מטיחים ראשיהם בכל כוח אל דופן הקערה, עד כדי כך שקול הטחתם עולה ומהדהד!
– צריך להתחבט חבּוּט הגון, ולקפוץ הביתה, – מוסיף ואומר זאב-המים.
– לקפוץ!
– ובכן!
זאב-המים מפקד, והשבּוּטים קפצו מתוך הקערה ונפלו על הרצפה… והם מוטלים ספק חיים ספק מתים.
– לא ידעתי כלל, – אומר זאב-המים השני, – שאתה בעל-דבּרן כזה. הרי דבש וחלב תחת לשונך!
השבּוּטים בינתים נאנחים – –
–זוזו קדימה! – מוסיף ומפקד השבּוּט הראשון.
השבּוּטים קופצים עוד קפיצה קטנה.
– אוֹי! – נאנחים הם, – עדיין אין רואים אפילו את הנהר, והעצמות דואבות, ואויר לנשימה חסר…
– זוזו הלאה! אספו את שארית כוחכם! כבר לא רחוק! קפצו עוד קפיצה אחת!
אך השבּוּטים אינם שומעים עוד.
- - - - -
השבּוּטים גוססים על הרצפה, וזאבי-המים מתעצמים בוכּוּח; שניהם מודים, שבקפיצה הראויה לשמה מגיעין בחזרה אל הנהר; אלא שאחד אומר, שלשם כך דרושים דגים אחרים, לא שבּוּטים פחותים, שיכולים לקפוץ רק בתוך המים, ושאין יכולים לעמוד ולהתקיים כמה שעות בלא נשימה ובלא אכילה, שלכך דרושים – דגים חשמליים!
והשני סובר, שדוקא ודוקא שבּוּטים! אלא שצריכים הרבה, הרבה שבּוּטים! ואם 100,000 יקפצו, יגיע אחד מהם, ולאחר שאחד מהם יגיע – הוֹ, הוֹ!
-
קבּלנוּת. ↩
קל-וחומר של בן-בקר
מאתיצחק ליבוש פרץ
– הדין הוא: הכול שוחטין – אומר אני לבן-בקר – על-פי דין הכל יכולין לשחוט; אין צריכין סמיכה מגאונים, ולא מכתבים מרבנים, אין צריכים ולא כלום, – כל הרוצה יבוא וישחט.
– שקר – משיב לי בן-הבקר – צריכין להיות לשם כך יהודי למדן, צריכין לידע היטב הלכות שחיטה, וצריכין לידע לבדוק את החלף על חודה של לשון… אף חייבין להיות יהודי ירא-שמים, שרוי במקווה ונוטף מי-טבילה, וגם לברך ברכה בכונה ולהזגיג את העינים.
– טעות היא בידך, בן-בקר, משנה מפורשת היא: הכול שוחטין!
– לא, – עומד בן-הבקר על דעתו, – רק שוחט אמיתי, וגם – דוקא רק בבית-המטבחַים!
ואין זה פלא, הדבר הזה שהוא אומרו; הוא ירשוֹ מאמו שלו, עם חלב דדיה ינק אותו. אני הכרתי אותה, את אמו הצנועה; בריה חיננית היתה, ויראת-שמים; היא האמינה מאד בהשגחה פרטית… ראיתיה כיצד עלתה, בלכתה ברחוב, ישר על יצוּל של עגלה, וכיצד היצוּל הוציא לה את בני-מעיה דרך הגב; ראיתי כיצד היתה גוססת בהיותה תלויה על היצול, ושמעתי היאך אמרה בשעת יציאת נשמה:
– כלונס מסכן! כלום אינך יודע, שאסור לחבול?!
אלא שהעגל המחוכם שלה מוסיף ואומר עוד, שיש לו בזה קל-וחומר, ודבר זה שוב איני יודע, ממי קבּל אותו; והוא חושב בכובד-ראש על הקל-וחומר הזה:
– מה – אומר הוא – כלב זה, שאין יכולים לשחוט אותו שחיטה כשרה, ועל בשׂרו אין מברכין ברכה, ומעצמותיו אין עושׂין מרק-זהב, ומשומנו אין עושׂין קוּגי"ל, ומעורו אין עושין יריעות לספר-תורה, ובפרט תפילין מעור אחד… מה – אומר הוא – כלב, שכל כולו אין בו צורך אלא לשמן-קיק, אין רשאי לפגוע בו אלא קוטל-הכלבים בלבד, ודוקא לפנות בוקר, בשעה שהעולם ישן עדיין, אני – לא כל שכן?!
חלומות של תרנגולת
מאתיצחק ליבוש פרץ
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
פעם אחת היתה תרנגולת, תרנגולת גדולה ומיוחסת, פילגשו של קוּקוּריקוּ הגדול, וחכמה מלבד זה. והתרנגולת הגדולה, המיוחסת, יושבת (מובן מעצמו, לא, חס ושלום, בבית-הכלא, אלא) על הביצים בסל – בוַדאי ארבעים במספר. ומי שאינו מחַכּך עצמו בקיר, ומי שאינו מבטל זמנו בפּוֹליטי"ק – הקדוש ברוך הוא מסייע עמו.
והביצים הן משום-כך גדולות, וגם, מן הסתם, מלאות; ומן הביצים יתבקעו ויצאו – –
אך על דבר זה חולמת באמת התרנגולת.
היא יושבת ודוגרת בעינים עצומות, ואף-על-פי-כן רואה היא, כיצד מן הביצים מתבקעים ויוצאים בערכך ארבעים תרנגולים –
תרנגולים, ואף לא תרנגולת יחידה! וכל אחד ואחד תרנגול שאינו רגיל, גבר כגבורתו, גדלי-קומה וחזקי-גוף, מהלכים על רגלי נחושת, עם צפרנַים חדות; כנפים ככנפי-הנשרים, וכרבולות אדומות, מה אדומות? – לוהטות כאש!… שלא תשלט בהם, חס וחלילה, עין רעה!
ויש מתוך הביצים פורץ ויוצא לו מחנה הגבורים והולכים להם אל החצר… היא מהלכת אחריהם, ולבה בתוכה מתרחב ומתרחב, גדל והולך כעל שמרים. לקפוץ החוצה רוצה הלב, אדרבה, יקפץ-לו!
קוּקוּריקוּ! – קורא כל הקהל הזה – קול כזה העולם עדיין לא שמע!
– קוּקוּריקוּ! גבעת האשפה שבצדו של חדר-המבשלים מתנודדת ונופלת. בכל הבית כולו רועדות השמשות.
– קוּקוּריקוּ!
והכול, הכול מסביב, נשארים עומדים כמאובנים, משתאים ומשתוממים!
מי הם הגבורים הללו?
הכלב המדובלל הזקן זוחל ויוצא מתוך מאורתו, ואף הוא נצב מתפלא ומתפעל – אינו חורץ לשון, אינו נובח!
חבורת החתולים התיישבה על הגדר, הגודרת את החצר סביב, ועיניהן יוצאות מחוריהן…
חלדים זוחלים ויוצאים מתחת לאדמה; ארנבות מופיעות בקצה היער – עומדות ומשתוממות, שלח ידך וגע בהן!
והוא, מה יאמר הוא? הוא, הנקרן-והנברן הגדול, הלקטן-והבלען הגדול, בעלה שלה? כלום יתן עוד עינו על תרנגולת מלבדה?! לָאו!
ואותה שעה, אותו יום, היא תגיע אל רום-הפסגה של אשרה. ולאחר שהוא ידע ויראה, מה שיש ביכלתה לפעול, לאחר שיוָדע לו לעולם, מה שהיא נתנה והנחילה לו, אותה שעה – כבר תוכל למות בשלוָה! אותה שעה תגש היא מעצמה אל המבשלת רחבת-הגוף, ותושיט לפניה את צוָארה.
– קחי, – תאמר לה, – ובשלי סעודת-ערב.
משהו מנקר מתחת לתרנגולת, אך היא אינה שומעת. מחשבות נוגות מתכנסות בראשה הקטן –
“קחי ובשלי סעודת ערב!”
– אבל – מפני מה? מפני מה הכרח הוא, שיהא הכול נגמר בסכין? מפני מה יהיו בני-אדם אוכלים את בשׂרה, הכלב – את העצמות, ומן הנוצות יעשו כרים וכסתות?
האם אין בעולם רחמים, אין יושר? מפני מה לא יהיו יודעים בעולם הזה הבדל בין תרנגולת ובין תרנגולת, בין תרנגולת קלת-רגלים ופושׂקת-שׂפתים, מחרחרת-ריב או סתם ביש-גדאית, ובין תרנגולת מיוחסת. תרנגולת המַמציאה לעולם תרנגולים כאלה, גבורים כאלה, בני-חיל כמו אלה שיהיו בניה?!
– פּיק! פּיק! פּיק!
אך היא אינה שומעת.
רדומה למחצה ממשיכה היא הלאה את חלומותיה הנוגים, – ולאחר הסכין? האם בזה כבר בא הסוֹף לכול? האם מן העֵבר ההוא של הגדר והלאה אין עוד ולא כלום?
לאחר הגדר נמצא בסמוך היער, ואחר-כך, לאחר היער, מה יש?
האם אין מתאספות שם נשמותיהן של תרנגולות כשרות וצנועות ומלקטות גרגרים של שבולת-שועל, שׂעורים וחיטים, וכל זה מתוך חרות ובלא פחד מפני הסכין?
– פּיק! פּיק! פּיק!
היא אינה שומעת…
היא אֵם, ואֵם מן ההכרח שתשכח את עצמה! לא חייה היא עיקר הם, אלא חייהם הם! בריאים וחזקים צריכה היא להוציא אותם אל אויר העולם!
אף-על-פי שלאחר זמן מסויים לא יכירו עוד את אמם-דוגרתם! ואת אמם-דוגרתם עצמה יגרשו מגבעת-אשפה שמנה.
אך היא תעשׂה מה שמוטל עליה…
– פּיק-פּיק-פּיק! פּיק-פּיק-פּיק!
סוף סוף היא שומעת!
אך לא כל-כך במהרה היא תקום ממקומה.
היא יודעת, שבחוץ נושבת רוח, ואפילו רוח-סערה, ויש חשש שגבוריה שלה יצטננו עוד בצעירותם!
– מה אתם מפקפקים? האם לא טוב לכם בחיקה של אמא? לא חם לכם, לא בטוח לכם תחת כנפיה?!
המתינו, ילדים, המתינו!
לא לעולם תהיינה נושבות רוחות רעות, לא לעולם יכסו עננים את השמים…
אלהים ירחם, אלהים לא יעזוב את תרנגוליו שלו! טהר יטהר את הרקיע זרוח תזרח החמה, ומזג-אויר יהיה, מזג-אויר!
כמה תרנגולות, שהוציאו כבר מזמן את פעוטותיהן אל החצר, באות אל היולדת המאוחרת.
מזל טוב, מזל טוב! – אומרת הן בלשון פּקפּוּק.
אך היא אינה משיבה, היא לא תפקפּק עמהן… היא מרכינה את ראשה הקטן ומחביאה אותו בתוך הנוצות שעל חזה…
התרנגולות בורחות להן מבוישות, והיא חוזרת ומגביהה את ראשה הקטן בחכמה ובגאוָה גם יחד…
היא מודה לאֵל, שהניחו אותה לבדה, לבדה עם מחשבותיה שלה, עם גבוריה שלה…
והלב מתמוגג בתוכה מנחת; איזה ילדים הגונים יש לה! הם בודאי גדולים יותר מתרנגולי-סריס אחרים! אך כשאמא מצוָה, שוכבים הם בשקט, מצפים הם, אף אחד מהם אינו מפקפּק עוד!
ילדים חכמים, גבורתו שלו ואצילותה שלה, טובה שלה!
והשם יודע כמה היתה מאריכה כך לשבת על ביציה, אלמלא המבשלת, שנזכרה בה ונכנסה כברק ומשכה אותה והורידה מעל הסל!…
וכשגירשו את ה“אֵם” מעל הסל, נתגלו תרנגולות קטנות, פשוטות, שנחנקו כבר מזמן…
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
חלומות של אשפה
מאתיצחק ליבוש פרץ
ממנעלים וממגפים ישנים עושׂין נעלי-בית, ואת האַפּנתוֹת החתוכות עם העקבים מוכרים לסנדלר לצרכי טלאים!
בבתי אמידים, שבשביל שלוש פרוטות אין רוצין שם להכּנס בדברים עם סנדלר, משליכין אותם אל האשפה. ובמקרה זה גורלם יפה יותר, שכּן אם הם באים ומגיעים לידיו של סנדלר, נחתכות חתיכות הפּנתה לחתיכות קטנות עוד יותר, והעקבים נפרקים חלקים-חלקים; הראשונות נעשׂות טלאים לפנתות ובתי-שוק, ויש להם שוב מגע-ומשׂא עם המרצע העקום והחוט המזופת; ומן העקבים עושׂים טלאים לסוליות. והם נתקלים שנית במרצע הישר, במסמר ובקורנס, והצד השווה בהם, ששניהם נדקרים ונדרכים ונשחקים מחדש… אך הדריכה והשחיקה עדיין היא כאַין וכאפס לעומת האסון המוסרי שבדבר! כל עקב, מחוּבּר ומסוּמר זה משנים חתיכות-חתיכות שווֹת, ובפרט פּנתה שהיא עשׂויה, מ“עור אחד”, הרגישו עצמם תמיד חבורה שאינה נפרדת, ועכשיו הם נפרדים ונפזרים בין כל מיני מגפים זרים! על תל האשפה יש להם לפחות מנוחה… אמנם, הם מרקיבים, אך ראשית – מרקיב לו כל אחד בשלימות, בלא געגועים, בלא קרע שבלב; והשנית, טבעו של עור שהוא קשה וקשה-עורף, והם מרקיבים לאט עד כדי כך, שכמעט אינם מרגישים בזה! ואם יארע, שאחד מהם מרגיש אף-על-פי-כן, הריהו מהרהר: מילא! עד שהרקב יעבור אותי כל-כולי, אפשר שתפרוץ מלחמה… שיבוא המשיח!
ובינתים הרי לפחות חמים ונעים! שום אדם אינו דורך עליך, מפני ששום אדם אינו רוצה לנעוץ את מגפו באשפה… יארע לפעמים, ששכּור נופל ושוכב על תל האשפה, והריהו ישן כל צרכו – ואיננו! חרדים רק מפני הסמרטוטרים! זה היה לפנים עם יודע-שׂחוק, נעלים שלימות היו מטילים אל האשפה, כהיום הזה הם מלקטים אפילו חתיכות ונושׂאים אותן אל הסנדלר! והנה, משום כן באמת הם מתחפרים יותר ויותר עמוק בתוך תל האשפה… ועמוק בתוך האשפה חם ומחניק… העקבים הישנים ושיירי הפנתות מקבלים מעט חום ומפטפטים שלא בדרך הישר, ובשעה שמשטיפים את האשפה אל תוך הביב, חולמים הם על – גלגול מחילות… וקרוב לוַדאי, שמתוך חלומות מאושרים כאלה היו מרקיבים כל שארית שנותיהם אילמלי השׂטן – המחלוקת… אין להם אחדוּת בתוך האשפה: הפנתה והעקב אינם רוצים לדעת זו את זה, שני עקבים של זוג מגפים אחד מתנפחים זה כנגד זה – הימני טוען, שהוא של רגל ימין, והשׂמאלי טוען כנגדו – אילו היו מניחים תפילין ברגלים, היו הסימנים הכחולים מן הרצועה מנת-חלקו שלו! מבין מגפים שונים נמצא אחד דוקא צרפתי חד-החוטם, והשני אנגלי שטחי-נוקשה; ואם כבר מזדמנים יחד שני צרפתים או שני אנגלים, מסתכלים זה בזה כמחצית השעה מכל צד ועֵבר, ואם אחד רואה, שהשני שחוק יותר, הריהו מזדרז להמלט מחברו הקבצן. ועל כן הם מרקיבים בתוך צבּוּר האשפה, ואף-על-פי-כן בודדים ועצובים. כל אחד מרקיב, וכל אחד חולם לחוד… וכך הם נשטפים ושוטפים בגלגול-המחילות החזוּי להם…
אך כל ליל-שבת, בשעה שהחזן אומר “לכה דודי” ושר: “התנערי מעפר, קומי!” מרגישים הם פתאום רעדה בעצמותיהם ורוצים לקום! אך כל חטיבה לעצמה מורקבת ובלא כוח, ולהתגבר ולהתחבר יחד אי-אפשר…
וכך הם מוסיפים ומרקיבים משבת לשבת.
המלאך
מאתיצחק ליבוש פרץ
פרוֹח פרחו פאתי המזרח.
מתנשמת כברת-השׂדה הדשנה, המכוסה טל.
ברפת גועה השור, המבקש לצאת לחפשי.
והנה נפתח פתח הבית; איש-האדמה יוצא ועומד על הסף.
חזהו החזק גלוי; זרועותיו האדירות חשׂופות.
בעין בהירה ואומרת חבה ותודה הוא מביט – למעלה אל השמים המחייכים, למַטה אל מפרנסתו הדשנה – האדמה, ובשמעו את קול שוֹרוֹ הנאמן הוא מתחייך:
– הריני הולך, שורי החביב, הנאמן!
לא עברה שעה מרובה, והשור כבר אסור אל המחרשה.
מאחורי המחרשה עומד איש האדמה, מעמיק את הסכין אל תוך הניר, והשור משרבב את צוָארו וראשו לצעד הראשון.
מתגלה פתאום מלאך מן השמים, מושיט את חרבו, חרב אש, מעל למחרשה, בין השור ובין האדם…
ובעיניו של המלאך לוהטים צער ואהבה יחדיו; רחמים ואיוּם נשקו.
ופונה המלאך אל האדם, ואומר בקול מצווה, וכקול הפלדה נשמע קולו בדבּרו:
“נטוש את שורך, את מחרשתך ואת שׂדך ולך!”
ולאחר שאיש-האדמה ממאֵן ומתמהמה, נשמע קול המלאך ביתר תוקף:
“ואם לא תלך מרצון, דחוֹף אדחפך בכוח!”
“ואם תמאֵן את אדמתך-מפרנסתך לעזוב, סגור אסגור את רחמה, ולא תתן לך את יבולה”.
“כברזל תהא פרושׂה לעיניך, ועל השמַים אצווה מהמטיר עליה טפה אחת גשם; אֵגל-טל אחד לא ירד עליה”.
“ואם בפחד מאדמתך תברח, ואל ביתך תבוא, ובחדר תחבא מפּנַי, ומפּני פקודתי תסתתר” – –
“הנני משלח בך את חזיזי ומבעיר את הגג מעל ראשך”…
“הנני קורא לרוחות מכל קצות הארץ ויבואו, ואת קירות ביתך יפילו עליך”.
“ואם תוסיף ותמאֵן ותלך עמי בקרי, ולא תפרד עוד מכל-יש-לך, מכל מאודך ומרכושך –”
“ושרקתי אל הפראים אשר בערבה, ובאו ביעף, עטופים ענני-אבק, ופשטו על-כל-יש-לך ושדדוהו”…
“שורך טבוח לעיניך, וצאנך ובקרך, והם זוללים את בשׂרם!”
“ואת בניך ובנותיך יכבשו; ביתרים לחים יאסרום, ורדפום לפניהם, למכרם לעבדים ולשפחות – ולא ישוב אליך עוד מושב, – ועיניך לשוא תכלינה!”
“על כן, הלוֹך תלך!”
– אנה? – שואל איש האדמה נחרד.
“אלהים בחר בך להיות שליחו, והלכת על פני תבל להריע ולהודיע שמו!”
“על פני תבל תנדוד”.
“נע ונד תהיה”.
“ובלא דרך ובלא שביל תלך; על-פני קוצים דוקרניים ואבני-נגף חדודים, ויחף תלך; כתמי-דם תשאֵרנה אחריך כפות-רגליך תמיד”…
“והיה כי תיעף ועמדת מלכת, למען נשוֹם רגע לרוָחה, והבערתי את האדמה מתחת לרגליך, והאיצה בך ללכת!”
“ומן השמים ארדפך ברעם ובברק”.
“ואויבים בנפש אקים לך מאחריך, ורדפוך בחציהם… ואת החיה הרעה אקרא עליך מן היער, והיא תרדפך”…
“ולמנוֹח ולמסתור תתאַו, ועל כל פתח תתדפק ותתחנן: “תנוני לעבור את הסף!”, ואל כל חלון תעוט, לינת-לילה לנודד חולה לבקש” –
“וגרש יגרשוך מכל מקום!”
“בחרפה ובלעג יגרשוך, במכות ובמקלות – כמצורע. צא-צא יקראו עליך! ומשוגע מפחד תוסיף ותרוץ…”
“והיה כי תעבור במים, וראית את עצמך כבמראָה, ופחדת מפני עצמך! וגועל יתקפך למראה פניך! פחד יתקפך מפני פצעיך הגלויים שלא חוּבּשו; גועל מפני הלכלוך של גופך המגוֹאָל-דם… וביקשת לגאול עצמך משליחותך, מחובתך להודיע שם אלהים – ולא תוכל!”
“ומורא גדול מזה ירדפך”…
“וכטפּות עופרת רותחת תפולנה דמעות עיניך על פניך; ומפצעיך הפתוחים לא יחדל מלזרזף הדם”…
– לשם מה?
מלא רחמים משיב קול המלאך:
“מכל דמעה אשר תפול מעיניך – כך רצון האלהים! – תנבוט מן האדמה החטאה חבצלת לבנה” –
“ומכל טפּת-דם אשר תטוף, מכל פצע מפצעיך – יעלה ורד אדום! כה אמר אלהים!”
ושוב נשמע הקול כקול הפלדה:
“אך כל אלה יהיו מאחריך; כל זה עיניך לא תראינה”…
“מלפניך – קוצים; אבנים תחת רגליך; בכל אשר עיניך רואות – שממה” – –
"ומשוגע מפחד ומצער, תוסיף ותרוץ הלאה והלאה… ואת העולם מאחריך תזרע פרחים, מאחוריך האדמה כגן-עדן תהיה, ואתה לא תראה – עד – "
– עד מתי, המלאך?!
“עד שובך אל המקום, אשר ממנו יצאת – אִם…”
– אִם מה, המלאך?! – שואל איש האדמה בחרדה יתירה.
“אִם אלהים לא ישלח אותך אל עולמות אחרים מן העולמות אשר ברא”…
“כי לכך – נבחרת!”
שומרת האש הקדושה בהיכל
מאתיצחק ליבוש פרץ
שומרת האש הקדושה בהיכל / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
האדם בעולם הזה חשב על האש מחשבות כאלה:
“האש נותנת חום, מגרשת את הקור; הקור הוא המות, החום הוא החיים – מקור החיים היא האש”.
“האש מגרשת את החיה הרעה מן היער, האש טובה היא”.
“האש היא אֵל האור. האור מגרש את צללי הלילה… האש נעימה היא”
“וטהורה היא האש, ומטהרת הכול – טהרה וקדוּשה היא האש…”
“השמש, הירח והכוכבים, כל מה שמאיר, מושבו בשמים; משם בוַדאי הביא אחד האֵלים את האש לבן-האדם; מתוך רחמים. מה היה מעמדו של האדם בלא אש?”
כך חשב אבי-אבי-אבי-זקננו על האש! ושמר במקדשו את האש מתוך קדושה וטהרה.
ולשמור את האש נבחרה הבתולה: זו שהיא יותר מכול טהורה, יפה, קדושה וזוהרת…
והבתולה הנבחרה שמרה את האש במקדש, כשמוֹר בבת-העין. ואת חייה לנשׂגב ולקדוש ביותר (או לסמל של הנשׂגב והקדוש ביותר) הקריבה… את לבבה ואת רגשתה הבתולתית לאֵש מסרה; בבשׂמים רוחניים פירנסה אותה, בנשימת-האדם הטהורה ביותר לבּתה אותה ושמרה עליה להיותה טהורה וחיה…
אך אם קרה המקרה, ושומרת-האש שכחה רגע אחד את אִשה הקדוש; פנתה מעם המזבח, יצאה מתוך ההיכל – והאש העזובה כבתה – –
אז אוֹי לה ואבוֹי לה:
חיים אל הבור הטילוה וקברוה…
***
ופעם אחת הושם מצור על עיר יוָנית. לחיים ולמות התלקח הקרב בין הצרים והנצורים. ולידי נצחון לא הגיעו!
חומות חזקות מקיפות את העיר; אֵלי ברזל אדירים מנגחים בחומות. גבורים מסתערים על השערים; גבורים לא פחותים מהם מגינים עליהם.
רבים הם המתנפלים; לא מועטים מהם המגוננים.
כמספר החצים, הטסים מן החומות למַטה, כן מספר החצים, הטסים אל מול המגינים למעלה.
ורק לעתים נדירות מי מהם מחטיא את המטרה!
וכמספר המתים הנופלים למטה, לפני רגליהם של הצרים, כן גם מספר המומתים, המתגלגלים ונופלים מעל החומות למטה, אל תוך העיר.
מצפה לשוא שומרת-האש, בכרעה לפני המזבח, מביטה בעינים פחודות אל תוך האש הקדושה, מצפה לאות נצחון שיבוא מן החוץ.
אזנה אינה שומעת קול ענות שׂמחה, לא תקע חצוצרות: אין נשמעים פעמי המנצחים בבואם אל הקודש…
רועד לבבה הבתולתי-הטהור:
עיר מולדתה עדיין היא בסכנה; ויחד עם העיר גם ההיכל הקדוש, והמזבח עם האש הקדושה…
ותשוקה נוראה משתלטת עליה:
היא מוכרחה לצאת מן המקדש ולראות; רגע אחד לראות את המלחמה…
ואין היא יכולה להתגבר על התשוקה הזאת, ויצאה מתוך ההיכל.
ומיד נתגלגלה ונפלה לרגליה, מעל החומה, גויה מתה… גבור אחד נעדר בשורות המגינים, ויותר גדלה הסכנה…
חוטפת היא פתאום את הקשת והחץ מתוך היד המתה. במהירות הבזק היא קופצת ועולה על החומה; דורכת בכוח את היתר; מכוונת, שולחת את החץ וקולעת – באחד מן הגבורים הגדולים של הצרים…
ומאזני הגורל נרעדו: הכריעה הכף של עיר-מולדתה!
הצר נהדף ופוזר לכל רוח; שוחררה העיר, ניצל ההיכל הקדוש – –
בתרועת-שׂמחה ובשירת-הלל, בדגלים מתנופפים, בחלילים מכּים ובקולות-חצוצרה, חשים המנצחים אל המקדש, – להודות לאלוֹהיהם, לאלוהי-עירם – ונעמדים מאובנים…
חושך בהיכל! ברגע הנצחון כבתה האש!
***
ומובילים את שומרת-האש, שנתנה את הנצחון, בקול זמרה ונגינה, בשירי תהילה ותודה, מתחת לדגלים קדושים, מתוך ההיכל…
מובילים אותה בזהב ובכסף לבושה ועטופה; על-פני דרך שכולה זרועה פרחים, מתוך העיר הניצלת אל השׂדה הפתוח, אל הקבר…
מעמידים אותה על שפת הבור ומעטירים את ראשה, ראש-המנצחת, זר של עלי-דפנה…
כורעים לפניה הקרובים ביותר אל המקדש ואל האלהים, וזקני העיר, על ברכיהם; מקיפים אותה, בכריעה, מסביב, ונושקים בכריעה, את שולי אדרתה ושׂלמתה.
דוחפות החצוצרות מתוכן את קריאת-השׂמחה והתודה האחרונה ונאלמות…
דוחפים אותה מתוך הדממה הגדולה העמוקה אל תוך הבור…
***
כך ספרו שתי עינים שחורות, עמוקות, מתוך פנים חיורות; ואני חזרתי וספרתיה לכם.
הַפַּסָל
מאתיצחק ליבוש פרץ
“היה היו לפנים שני פסלים…”
“ושניהם אוּמנים גדולים, אמנים גדולים היו. שניהם היה להם מין כשוּף באצבעותיהם; מתחת לקורנס מתחיל השיש חי, והוא שומע, רואה ומדבּר!”
“אך בסגולותיהם היו שונים זה מזה; שני טבעים שונים”.
“אחד היה על־פי טבעו עמקן, כבד־ראש, ונפשו מופלאה ונוּגה… את החיים לא שׂנא, הוא לא מיצה את החיים עד תומם, ואף־על־פי־כן יודע הוא, שבכל גביע יין מזוג נטף של מרה; ולאחר כל שׂמחה של הלוּלה באה ההתפכחות והחרטה… והחיים אינם מחול לחוללו, ולא שיר לשוררו, אלא חידה עמוקה־עמוקה, כאֵב עמוק ומתוק…”
“והשני, כנגדו, הוא ילד הטבע! אוהב חיים! את התפוחים האדומים ביותר תן לו, את היפים ביותר, את החמה הלוהטת, עיני־נשים לוהטות!”
– “יין, נשים וזמר” הוא מאמר אחד הרגיל אצלו, – “שיראין, זהב ולהט” הוא מאמרו השני…
ובשעה שהראשון כישף בתוך האבן רעיונות; בשעה שהוא עיצב גבורים, המטיחים בפניהם של העולם, עמים ומלכים, את הדבּוּר החמוּר ביותר; שליטים ורוזנים המשליכים פתאום, כאחוזי דבּוק, את חרבותיהם מעליהם ונופלים על ברכיהם ונושׂאים עיניהם אל השמים ושרים ומנגנים תהילת השם, – קדושים המרפּאים חולים באמונת אלהים; נביאים הבוקעים סלע ומוציאים מים, המוליכים עמים על־פני מדבריות וימים – אל ארץ החופש – –
עושׂה השני, בדרך משׂחק, אֵלים ואנשים עם להטי־יצרים בעיניהם, כוסות יין תוסס בידיהם, ויפהפיות שהן קופצות ויוצאות ערומות מתוך קצף־הים.
הפסל השני מבין את העולם, והעולם אסיר־תודה לו; הוא עושׂה את החיים חמים יותר, את הדם – רותח יותר, את ההנאה חזקה יותר…
משׂימים לו, מתוך הכרת־תודה, סיכּה של יהלום בתוך העניבה שלו, מפזרים לו פרחים חיים תחת רגליו, מפטמים את כרסו בכל טוב, ואת כיסיו – בזהב, וכשהוא נראה ברחוב הבריות צועקין עד כדי צרידות:
– יחי האמן!
את הראשון מבינים רק יחידי סגולה…
אצל עבודתו, פרי רוחו, מתעכב אדם לעתים רחוקות…
אך כנגד זה, מי שכבר מתעכב, חוזר ויוצא בשתיקה, כבד־ראש יותר, בהרגשה עמוקה יותר… אחד נאנח, ואחר דמעה מופיעה בעינו…
ובשל אנחה זו, בשל דמעה זו, מתקנא הפסל העשיר בפסל העני…
הוא רוצה, הוא מוכרח להנקם בו!
אמן אחד, פסל אחד, שליט־עולם אחד מוכרח הוא להשאר!
– – – – – – – –
ופעם אחת אסף הפסל העשיר מאות מתלמידיו והתנפל על העני…
החריבו את מקום עבודתו, את יצירתו הטובה והיפה ביותר שבּרו, ואותו עצמו כפתו והוליכוהו והביאוהו אל בית־מלאכה נקי וקטן.
– כאן תעבוד, תחת השגחתי שלי, לפי תכניותי שלי, לפי צווּיי שלי!
וכך היה!
ובמשך הזמן נעשׂה הפסל הגדול מחקה את מלאכת רעהו, ובשמו של אחר, מבית־היוצר של אחר ולפי דוגמאות של אחרים יוצאת עבודתו אל העולם ואל הבריות…
יפהפיות ערומות, ענבים לוהטים, גביעים תוססים… אנשים ואלהים נסוכי־שכרון…
יש מכירים עוד את ידו בחיוך־הענוּיים המר, המסתתר, אף־על־פי־כן, בזוית־הפה של האלהים והאנשים… בלגלוג הקל, המרחף, אף־על־פי־כן, כמעט לבלתי הכּר, מתחת למַסווה של חיי הפריצות… אבל רק מועטים מכירים ורואים זאת…
מעבודתו הישנה נשארו כמה יצירות גדולות; אבל את הללו שכחו…
העולם סובר:
– האמן הותיק – מת!
השׁר
מאתיצחק ליבוש פרץ
גם בזמנים הרעים ביותר מצוּיים אנשים טובי־לב, האוהבים, לפחות, בשׂורות טובות לבשׂר, וכשנולד לו למשורר הקורא הראשון, נמצאו אנשים טובים, שעלו והתרוממו עד לקומה העליונה ובאו אל עלית־הגג של המשורר, לברך אותו ברכת מזל־טוב:
– מזל־טוב לך, המשורר, מתחילים לקרוא אותך ולהבין.
וכשראו שאין המשורר שׂמח ביותר, הוסיפו:
–אמת, סנונית אחת אינה מביאה את הקיץ, אף־על־פי־כן לא רחוק הוא; יבוא יום, ושיריך יהיו בוקעים ועולים מתוך כל החלונות, מנגינותיך תהיינה מושרות, ואֵם־החצר תיישן בנוֹעם־ערבוּתּ שירתך את בנה האהוב. אמרותיך המכונפות תהיינה בפי חתן־וכלה, ופושט־היד העני שברחוב יעצור את העוברים־ושבים בחרוזיך הערבים לאוזן.
כך אמרו האנשים הטובים, והמשורר אף־על־פי־כן לא צהלה רוחו ובקול תוּגה השיב להם:
– אין לי במה לכבד אתכם בעד הבשׂורה הטובה. אתמול חילקתי ביני ובין צפורי הקאַנַרית את חתיכת הסוּכּר האחרונה. כנגד זה, אם אתם רוצים, אסַפּר לכם מעשׂיה…
הם העווּ את פניהם העוָיה מתוקה־חמצמצת והסכימו.
– – – – – – – –
– בימים קדמונים היה בטירה עתיקה וחזקה יום־טוב – יום־טוב כפול־שלושה. אדון הטירה היה לו יום־ההולדת שלו, הוא חזר משׂדה־הקרב כמנצח, וגם – הוא הביא עמו יפת־תואר, שבויה.
תאורה של חג.
על־פני המים הירוקים, בין הסוללות המקיפות את הטירה, שטו חביות של זפת בוערת. החומות הישנות היו מקושטות מחרוזות של פנסים ססגוניים עד לעוקציהן הגבוהים ביותר. תושבי העמק שמסביב עמדו ושמרו כל הלילה על הגגות הקטנים, וגרפו מעליהם את הרשפים, שטסו והגיעו לכאן מן הטירה. כעיניהם של רוחות רעים, שטופוֹת דם, ליהטו החלונות הגוֹטיים…
ובאולם הגדול, שבו נערכה הסעודה הגדולה, הכול מבריק! לוהטים נרות־השעוָה הריחניים. מתנוצצים זרי־הזהב בראשיהן של הגבירות, וחגורותיהם של הגבורים. מבהיקים כלי כסף, זהב ואלגביש על־גבי השולחן, מתלקחות כל פנים מן היין, עיני הגבירות מתיזות רשפים – – –
ואף־על־פי־כן אין השׂמחה שרויה במעונם.
– יין ונשים ישנם – אומר במצח קמוּט הבּאַרון – היכן השירה?
– מנצח גדול ואדיר – השיבו לו – היה היו בארצך שׁרים… והיו שׁרים לפניך שירים של חוצפה, ועל־פי פקודתך תלינו אותם!
– האם לא נשאר אף אחד מהם, שישיר ליד השולחן?
אנשי החצר שותקים, אך אחד משרת־הפנים זקן מרכין קומתו ומשתחווה ואומר:
– אחד, שלא היה לו עוד הכבוד לשיר לפניך, נשאר; הוא בעמק… אמו הולכת למות, והוא יושב על־יד מטתה ומגרש בשירתו את פחד־המות מלפני עיניה.
– הביאוהו! – נשמעת פקודתו הקצרה של הבּאַרוֹן.
והביאו אותו אסור באזיקים.
– – – – – – – –
– רוצה אתה להמיתני – אומר השׁר – עשׂה כן מיד, ותפּגש נשמתי עם נשמתה של אמי בדרך…
– שירה לנו שיר! – מצווה הבּאַרוֹן.
– הסירו מעליו את האזיקים! – פונה הוא אל ההאַלאַבּרדים שהביאו אותו.
– מה אשיר לך? – שואל השׁר.
– שירה לי על נצחוני – על הערים ששׂרפתי, על המבצרים שהחרבתי, על צוארי־גבורים, שהצבתי את רגלי עליהם, על הראשים נוטפי־הדם הנישׂאים בראשי כידונינו – על זוהר האוצרות היקרים ששללנו!
– דבר זה אינני יכול, הבּאַרוֹן! מכושף קתרוסי, ובנגעי במיתריו – מיד יתחילו נהרות הדמים, ששפכת, רותחים… ואנקותיהם עם קללותיהם של המומתים יתעוררו, ולחישותיהם של נחשי האש, וחרחורן החנוק של הנשים האנוסות וקריאות־האימה של העוללים המבוקעים – כל זה יתעורר – ולא שׂמחה אתן לכם, אלא פחד – אימת פחדים. עיניכם מחוריהן תצאנה, ושׂערותיכם תסתמרנה וכנחשים יתפתלו…
– דום! – מצווה הבּאַרוֹן, ובכבשו את כעסו הוא מוסיף ואומר:
– אם כן, שירה על יפיה של אהובתי השבויה. שירה על עיניה, והשווה אותן אל הכוכבים, על פניה החיורים – והמשל אותם למרמר הטהור ביותר, על גופה התמיר – והמשל אותו – נו, מצא אתה את המשל.
– קדוש הקתרוס שלי וטהור, – משיב השׁר, – קלון וחטא הוא לא ישיר… מיתריו יתפקעו בזה אחר זה… את אסונה שלה רק יכול אני לשיר – את הפצעים, שיעלו בגופה תחת נשיקותיך החַטאות, את דעיכת האור בעיניה, שתמצנוּ אתה בשׂפתיך צמאות־הזימה.
– דום! – אך הוא מושל שוב ברוחו; אין הוא רוצה להפר את שׂמחת החג המשולש, – שירה לי על שׂמחה – על יין המאדים בגביעי־זהב –
– – – – – – – –
– דם מאדים בגביעך – מפסיקו השׁר – דם וזיעה גומעות שׂפתותיך – –
והבּאַרוֹן רומז לו שישתוק, והוא פונה אל הקרואים הנכבדים:
– שלוש פעמים השיב לי השׁר, האם הבינותם דבריו?
– לא מלה אחת, – משיבים כולם, כאיש אחד.
– אתם הצלתם את חייו – אומר הבּאַרוֹן – ואותו אסרו!
ובמרתף האפל יושב השׁר. שלוש פעמים ביום מגישים לו בעד חור שבקיר לחם ומים. באפלה אינו רואה אפילו את היד המגישה לו זאת…
– מסכן! – נאנחים האנשים הטובים, שהביאו את הבשׂורה.
– ואף־על־פי־כן – מספר המשורר – היה מאושר, מפני שהאושר נעוץ בכוח. מי, הרהר בלבו, רב־כוח יותר ממנו?
לא גבור נולד, ונשק לא חגר, זכות־שלטון לא באה לו בירושה, ואף־על־פי־כן רועדת מפניו הטירה, ורועד שליטה! רועדים מפני דברוֹ, מפני הקל ביותר מצלילי הקתרוס שלו!
הוא יושב בחשכה, ונשמתו טובלת באור עדנים: אני הוא החזק, אותי האחד אנוסים הם כולם לשמור, הם, השליטים החזקים, המזויינים!
ועוברות וחולפות שעות, וימים ושבועות, וחדשים ושנים – הוא אינו מונה להם מספר; הוא איננו מרגיש מהלכו של הזמן! כנפיו הקלילות אינן נוגעות על פניו, ואִושתם אינה מגעת אל תוך אזניו. הוא מרגיש רק את כוחו של עצמו, ויונק מתוכו תענוג חשאי ובטוח! תותחים וחצוצרות לא יהסו את קולו החלש! הם רועדים מפניו, ומפחד סגרוהו בתוך החומה – –
הוא איננו ישן, הבּאַרוֹן! ארצות כבש, טירות החריב – יערות רועדים מפניו ומפני שליטיו, והוא רועד מפנַי; כל־זמן שאני חי יבעתוהו חלומות רעים, יתנודד כסא שלטונו, ויהיו מורעלים חייו החַטאים…
– אני הוא הכוח!
– – – – – – – –
כלפי מה הוא מסַפּר דבר זה? – תמהים האנשים הטובים שהביאו את הבשׂורה הטובה. והמשורר נח רגע ומסיים את ספּוּרו:
– אבל לכּל זמן ועת לכל־חפץ! והנה, לאחר ימים ולילות רבים רבים, מעירים אותו צעדים בפרוזדור וצלצול של ברזל.
– הם באים להמיתני! – סובר השׁר ורוצה להקביל את פני המות בשׂמחה. – מותו של החזק חזק מחייו. מפני רוחי, שקורא לה דרור מחבלי הגוף, ירעדו עוד יותר – אני אבוא אליהם בחלום הלילה!
אך טעות היתה בידו.
– באנו לשחרר אותך! – קוראים אליו בשׂמחה, ובברזל משברים את השער – זרם אויר פורץ פנימה.
– כמה נזדקן! – מעירים המשחררים.
– כמה לבן שׂערו!
–אך העינים, אף־על־פי־כן, לוהטות!
אך העינים כבות, ובקול שבור שואל השׁר:
–לשחרר אותי רוצים אתם? שוב אין מפחדים מפּנַי? כל־כך זקן אני?
והמשחררים משיבים לו:
– לא מורא מרגישים מפניך; אלא התגעגע מתגעגעים עליך! עכשיו מבינים לרעך, ורוצים לשמוע את הדברים מפיך ממש! הבּאַרוֹן עצמו נזכר בך… הוא עצמו שולח לקרוא לך. יום־ההולדת שלו היום, ועל־יד שולחנו מוכן, ליד ימינו, כסא־כבוד בשבילך וגביע־זהב על השולחן. וגבירות־החצר נתפזרו בגנים לבקש פרחים לזר בשבילך… והגברים מאספים למתנה בשבילך, למזכרת עולם… כל כך מעריכים את רום־ערכך. נתעוררה אהבה אליך – שיריך מן העמק מושרים בארמון
– – – – – – – –
– בוא אתנו, זכית והגעת לשעת אשרך…
– אינני יודע, – משיב המשורר, – כמה זמן המתנתי לאושר שאתם מדברים עליו – את השנים לא ספרתי; אך במשך הזמן הזה גדל שׂערי פרע…
– יסַפּרו אותך ויסלסלוך ומי־בושׂם יזליפו עליך – –
– ורקובים בגדי – –
– בגדים חדשים, רקומי כסף וזהב, מוכנים לך – בוא, משורר אהוב, אתנו – –
– איך אוכל ללבוש, – מתאונן שוב השׁר, – את הבגדים המלכותיים, וגופי מוזנח ולא־נקי! אנשים טובים, הוליכוני תחילה אל המים, המקיפים את הטירה סביב, ותנו לי תחילה לרחוץ שם ולהטהר!
לכך הסכימו האנשים הטובים.
והשׁר ירד אל תוך המים, אבל עלה לא עלה עוד מתוכם לעולם.
– הוא הטביע את עצמו? – שואלים האורחים בפחד.
– וַדאי.
מפני מה?
– לשם מה צריך היה לחיות עוד?
חנוכת התליה
מאתיצחק ליבוש פרץ
במדינה מסויימת היו, כרגיל, אנשים רגילים, לא כולו זכאי ולא כולו חייב, אלא סתם בינונים; אחד יותר טוב במקצת, אחד יותר רע במקצת, הכול לפי האדם ולפי המקרה.
והמלך באותה מדינה היה שופט חכם ביותר, שהיה מבין היאך להשכין שלום בין המקום לבריותיו ובין האדם לחברו, ומעולם לא הגיע לידי עונשין חמורים. משום שהיה בו מין כוח לשכך את כעסם של בני־אדם: לעצור בעד הרשע, לרכך את קשה־העורף, ולא זו בלבד שבימיו לא ערפו ולא תלו שום בן־אדם, אלא שמן התפיסה אפילו עשׂתה לה המלכה לול של תרנגולות – שום אדם לא ישב תפוס. לאדם חוטא היה מצווה להטיל מטבע לקופת־צדקה בשביל עניים, או ליתן מתנה לטובת בית־החולים – ודי בזה.
– יבוא זמן, – אמר המלך, – ובני־אדם, בהביטם על התליה, העומדת באמצע השוק, לא יבינו בשום פנים, לשם מה נעצו באדמה גזע־עץ כזה!
אך באמרו זאת נאנח המלך, ולא נמצא מי שיבין, מה פשר האנחה הזאת.
אבל בדבר הזה הרגישה הבת־מלכה, בתו האחת והיחידה של המלך, ונתעקשה שהמלך יגלה לה, למה נתכוון באנחתו.
והמלך לא יכול למאן לה, וגילה בסודי סודות, שהוא נאנח, משום שהוא מתיירא מפני שני בני־אדם! את כל המדינה, אומר הוא, אפשר לנהל, מפני שהללו הם אנשים, שבהם הטוב והרע מעורבים, וכשהם באים אליו, יורד הרע ושוקע, והטוב צף ועולה… אבל שנַיִם אנשים יש לו במדינה, שהאחד מהם יש בו אך ורק טוב, והשני יש בו רשעות בלבד. כששני אלה – מתיירא המלך – יפּגשו פעם, כל חכמתו לא תועיל, ושוב יהיו תולים ועורפים.
הבת־מלכה שקעה במחשבות, חשבה וחשבה ולא ירדה עד לסוף דעתו של המלך.
– מילא, – אומרת היא, בהניעה את היד בבטול, – אף־על־פי־כן זקן הוא!
– – – – – – – –
פעם אחת היה בעיר המלוכה, בעיר הבירה, יריד גדול, ונתכנסו ובאו כל בני המדינה. וביניהם היו גם אותם שני בני־אדם, שהמלך היה מתיירא מפניהם: זה שהוא כולו טוב, וזה שהוא כולו רע.
ואירע שם מעשׂה כזה:
כשראה זה שהוא כולו רע את עץ־התליה באמצע השוק, פתח ואמר בקול רם באזני הרבים:
– רבותי, רחמנות עליכם! זה שנים רבות לא היתה לכם נחת־רוח, לראות היאך פושעים תלויים ומפרפרים בחלל־האויר…
– אמת, אמת! – התחיל הקהל ממלמל.
דבר זה שמע זה שכולו טוב וענה ואמר:
– רבותי, המזל והברכה שרויים עמכם! האלהים ומלאכיו הטובים שומרים עליכם! אתם חיים בטובה וביושר עד כדי־כך, שלא נמצא איש ביניכם שיהא ראוי שיתלוהו.
– אמת, אמת! – מלמל הקהל גם הפעם.
– לא, – פתח ואמר זה שכולו רע, – העולם הזה אינו רקיע־שמים. כאן אין דרים מלאכי־עליון! הכול חטאים בלבד; אלא שכּאן ישנם פושעים ורשעים כל־כך גדולים, כל־כך חַטאים לפני השם, שכל אחד מתיירא מפני חברו להרשיע אותו, שלא יתגלו חטאיו שלו עצמו לאור השמש, ולפיכך עומד עץ־התליה פנוי!
הקהל שותק, ובמקצת הוא כועס אפילו.
זה שכולו טוב רוצה להתחיל לדבּר, אך הרע אינו מניח לו להגיע לידי דבּוּר…
– רבותי! – פתח שוב וקרא בקול, – אם אין אני אומר לכם דברי אמת, הוכיחו! הבה ונראה, שמישהו מכם ירגיש עצמו כל־כך טוב, כל־כך ישר, כל־כך נקי מאלהים ומאנשים שלא יהי מורא בלבו ויראה באצבע, את מי צריך לתלות! שלא יהיה צריך לתלות שום אדם מן הנמנע הוא!
הקהל נסוג אחור, כמו נפחד.
– רואים אתם, פושעים! – צועק הרע, – רואים אתם, שכל דברי אמת! האַ? הנה, אני אוכיח לכם, שאני נקי! שאני אינני מתיירא!
– הנה את זה צריך לתלות! – והוא הראה על זה שכולו טוב.
הקהל נפחד עוד יותר.
הטוב רוצה שוב לדבּר, אך הרע שוב אינו מניח לו לבוא לידי דבּוּר.
– לא לחינם שבּח אתכם! לא לחינם! את התליה רוצה הוא לבטל! את התליה, שבלעדיה עלולים אתם לסור מן הדרך הישרה ובניכם עתידים לשכוח את האלהים. חנקו אותו! מי שרוצה להוכיח, שאין הוא לא קרוב לו ולא גואל לו, – לא שותף לו ולא דומה לו, – מי שאינו רוצה לכסות על חטאיהם של אחרים בשביל שיחפּו גם על חטאיו הוא, יבוא ויעזור לתלות!
וכשהוציא הרע חבל מתוך בית־החזה, נשתלחו מאות ידים לעזרה, ובעוד רגע אחד כבר היה זה שכולו טוב תלוי על העץ…
לא לחינם פחד המלך – את התליה חנכו…
שני אחים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אליבא דאמת הייתי צריך לסַפּר את ספּוּר־המעשׂה הזה לגראַף טוֹלסטוֹי הטוב, שכבר הוא טוב יותר מדי בזמן האחרון… אך לצערי אין אני קשור עם הגראַף טוֹלסטוֹי בקשרי ידידות… אפילו אלהיהם, אומרים, אינו טוב־ומיטיב ביותר! איך שלא יהיה, אם “מעשׂה בשני אחים” – כבר מבינים אתם מעצמכם, שהיה אחד מחויב להיות חכם, והשני – לא עליכם ולא על בניכם – שוטה! ואמנם, כך הוא הדבר; שאלמלא כן, לא ספּוּר־מעשׂה כלל. ואפשר שלא היה העולם קיים כלל. אך מאידך גיסא יש לו לכל אדם לשונו שלו, ואני, אם אני אומר “אחד היה חכם והשני – לא עליכם –”, הרי כוָנתי בתכלית הפשטות: אחד היה רע וידע להערים ולרמות, השני – טוב ותמים, הניח לרמות עצמו! שאלמלא כן, מבינים אתם, היה נשאר בעל־טחנה עד היום הזה.
שכן שני האחים היו שניהם בעלי־טחנה, והיו להם, על־גבי שתי גבעות סמוכות, ריחים של רוח. למַטה, לרגלי הגבעות, שעליהן עמדו טחנותהרוח, נתמשכו עמקים גדולים מגדלי דגן ושיפון. והאנשים מן העמקים היו מובילים בעגלות, או נושׂאים על כתפיהם, כורים כורים של תבואה לטחינה. דמי שמוּש בעד הטחנה משאירים כמנהג העולם, רביעית אחת; קמח או תבואה, לפי רצונו של הטוחן. מקמח אופים לחם, ומבשלים אטריות. את התבואה מוליכים העירה למכירה. ובעד הכסף קונים: מלח, שמרים, כלי־בית, בגדים – כל מה שהאדם זקוק לו. יכול אדם בטחנה כזאת לחיות חיים טובים, ועוד לחסוך משהו לעת רעה. אך לשם־כך דרוש שיהיה לו לאדם שׂכל. ובדבר זה, כבר אתם יודעים, לא נתברכו שני האחים במידה שוָה. וחבל, שכן ימים קשים מצוּיים אצל ריחים של רוח לעתים תכופות, כגון שאין השנה שנת ברכה ואין מה לטחון, או שמזדמנים ימים שאין רוח מצוּיה בהם והכנפים אינן נעות. אין במה לטחון! לפרקים מזדמן גם נזק בטחנה: רוח שאינה מצויה עוקרת כנף אחת; אבן שחוקה מאבני הריחים מתבקעת קודם הזמן, או מי יודע מה נזק עשׂוי להתרחש!
וכאן באמת מתחיל ההבדל בין החכם ובין השוטה.
מתרחש מה שמתרחש אצל הרע, אין הוא צריך, כפי שאומרים, אלא לשרוק או לרמוז, וכבר האח הטוב בא לעזרתו: הטחנה שלך שבתה מלעבוד? אין לך עבודה? חסר אתה לחם? שמרים? מלח? מה?
כן חסר או לא חסר, האח הרע יש לו שׂכל והוא לוקח כל מה שאפשר. מן הדבר הנוסף – מחייך הוא אל תוך עצמו – לעולם הראש לא יכאב!
במשך הזמן הגיע לידי כך, שהרע לא היה צריך אפילו לרמוז כלל. האח הטוב סולם התקין לו, ומזמן לזמן היה עולה לראש־הטחנה, לראות מה נעשׂה ונשמע על הגבעה השניה, אצל אחיו בטחנה של רוח, וכיוָן שהיה רואה שהכנפים עומדות, או שמתוך הארובה אין עשן עולה בשעה הרגילה לכך, מיד היה רץ לשאול, שמא עזרתו דרושה…
אך לא כן היה הדבר, אם היה להפך, אם בטחנתו של האח הטוב היתה מזדמנת סבּה מן הסבּות. אם היתה דרושה עזרה בעבודה, היה האח הרע בדיוק אותו יום לא בקו־הבריאות! אם היו חסרים מזונות, נתברר שהאח הרע חסרו לו מזונות עוד קודם לזה! ולעתים תכופות לא ביקש אפילו תרוּצים של שקר, לא בדה מחלה שאין לו, ובמבט־עין גלוי וקר כפלדה השיב: “אני אינני עוזר, אינני משאיל, ואפילו חובות אינני משלם; אני אינני טפש!” והאח הטוב יוצא מלפניו בידים ריקניות, אך בלב מלא רחמנות על האח האומלל, ש“יש לו לב של אבן, שלא ידע לעולם את העונג האמיתי, את האושר האמיתי, שיש לו לאדם בשעה שהוא עוזר לזולתו!” דמעות היו עולות אל תוך עיניו!
והאח הרע, שהיה יודע להערים ולרמות, גדל מיום ליום. הוא וטחנת־הרוח שלו התבססו יותר ויותר. וערימת התבואה באסם ותיק־הכסף בכיס גדלו גם הם, בשעה שהאח הטוב היה יורד ונופל מיום ליום. הטחנה התעקמה במקצת וטחנה לאט, האח הטוב לא היה בכוחו לתקן לבד, ונתמעטה העבודה ולא היה מה לאכול. לא לו ולא לנפשות ביתו.
ולעתים תכופות אפילו הדרורים שלפני הטחנה לא מצאו להן מזון…
הבריות צוחו ואמרו: עַולה היא! ושלא בפניו – דבּרו על האח הרע מה שדבּרו. ואף־על־פי־כן, מי שהיה לו כור תבואה לטחון, בכּר את האח הרע על־פני הטוב והביאו אליו: טחנתו שלו טובה יותר, עובדת ביתר מהירות, ועם פחות פחת! ולא פעם היו אצל האח הטוב גם גניבות! כלביו שלו היו תמיד רעבים, ומספיק היה להטיל להם ככר־לחם אחת, בשביל שיניחו לגנוב ולהוציא הכול, והם רואים ושותקים! והאח הטוב הוסיף לרדת ולפול, עד שנפל ולא קם…
רוח־סערה נתחולל. לטחנתו של האח הרע הזיק אך מעט. כנף אחת התכופפה, ולא יותר, ובעבודה מועטת תיקנוה למחרת ויִשרו אותה… וטחנתו של האח הטוב – נתערערה ונפלה. בנשיבתו הראשונה הטה אותה הרוח וסובבה, בשניה – עקר אותה והפכה, אחר־כך פירקה ופוררה, ואת השברים הטיל אל העמק…
– עזור לי לאסוף את השברים ולשוב ולבנות את טחנתי! – פנה אל האח הרע.
– אין לי פנאי! – השיב החכם. – יש לי הרבה עבודה, ואני מקים לי טחנה שניה!
והאח הטוב הלך, ובלבו כאב גדול ורחמים גדולים על האח האומלל שלבו לב־אבן, וירד אל העמק לבקש עזרה – ולא מצא אותה…
– אין לנו פנאי! – השיבו לו; הימים היו דוקא ימי הקציר…
אותה שעה נשׂא האח הטוב את עיניו בפעם האחרונה אל הגבעה, שעליה עמדה טחנתו, ואל העמק, שבו נשארו שברי החורבה, ופנה ויצא אל העולם, לחפשׂ ידידות ועבודה.
והוא נע ונד עד היום הזה!… והאח הרע אסף לאט־לאט את העצים מטחנת־הרוח ההרוסה של אחיו, בנפסד השתמש להסקה, ובטוב השתמש לבנין טחנתו החדשה.
והבריות בעמק – בהתחלה חרקו שן; ובמשך הזמן – שכחו את האח הטוב ואת טחנת־הרוח שלו; שתי טחנות־רוח מספיקות!…
את ספּוּר־המעשׂה הזה הייתי צריך לסַפּר לגראַף טוֹלסטוֹי; אך לצערי אין קשרי הכּרות בינינו, ואני אנוס לצאת ידי חובה בכם.
האות
מאתיצחק ליבוש פרץ
בראשי־אילנות מוריקים וגאים ובעיני־פרחים סַסגוניות מביט הגן הפורח בשפע כלפי־מעלה אל רקיע הספיר.
ואפשר דוקא אל היונים הלבנות, הלבנות כלבנת־הכסף, השטות מתחת לרקיע.
אל היונים הלבנות־המכסיפות, המתעופפות ומתרוממות מתחת לרקיע הכחול, העמוק, על גלי־האור הרוטטים בחלל־האויר.
וכשמתרוממות היונים הגבּה למעלה, אין הן נבדלות מן האויר רווי־האור, והן מתמזגות עמו ומתעלמות מן העין, כאילו הרקיע הכחול משכן אליו ומיזגן בתוכו…
אך אינן שוהות הרבה למעלה…
מתעוררים בהן געגועים, והן פורחות בחזרה למטה אל ראשי־האילנות הגאים המוריקים, אל עיני הפרחים הסַסגוניים של הגן הפורח בשפע… הן פורחות ויורדות, וכנפי הכסף מתנוצצות ומשמיעות קול רעש רך כל־כך, רך כל־כך…
ושלושה גברים מטיילים בגן, באור הזהב הירקרק, על־גבי חול־הזהב הצהבהב של שׂדרה ארוכה.
שחורים מהלכים הם, ויגעים הם גוררים את צלליהם השחורים אחריהם.
ואחד עם צלו נעצר פתאום בלכתו ושואל:
– מי מאתנו ימות תחילה?
– מה עלה בדעתך? – תמה השני.
והשלישי משיב:
– אני!
– בצעירותי – מסַפּר הוא – חליתי במחלת־הלב. הרופאים רפּאו, אך הלב לא נרפא. אתם מביטים בי ותמהים? הפנים כפני אדם בריא ורענן, אך בלב פנימה מהלך המות…
השני מרכין ראשו וסובר, שהראשון יהיה הוא!
– חיים של בדידות, חיים שאין בהם טעם חייתי – כך מסביר הוא – חיים שיש בהם צער וכאב ומזל שחור. נשמתי שלי בוַדאי שחורה היא, שחורה כמו עורב… כנפים יש לה אולי, אך שחורות; מבט אחד של אור, של אהבה, לא נפל עליה… חיים כאלה נפסקים פתאום, כמו חוט… נשמה כזאת כמהה אל ליל־האופל הנצחי – – –
– ואף־על־פי־כן – מוסיף ואומר הראשון – אלך אני לפניכם! עצבים מרוטים… ימים שחלפו בשינה, לילות שעברו בנדודים…
הם מוצאים ספסל ויושבים עליו.
הם יושבים, שותקים ותולים עיניהם ביונים הלבנות לבנת־כסף, היורדות מתכלת הרקיע למטה ושטות באויר המזהיר.
– הבה נעשׂה לנו סימן ואות! – אומר אחד מן השלושה.
– היאך?
– ראו, הנה היונים עפות ומתקרבות אלינו יותר ויותר. בראשן שטה אחת גדולה, יונת־כסף אמיתית… צחורה, בלא כתם שחור, בלא נקודה אחת שחורה – לא מוכתמת, טהורה…
– ובכן?
– תארו לעצמכם: היא היא המות! המות בדמותו הטהורה, הלבנה! ומשום מה אין המות יכול להיות לבן כל־כך, טהור מבריק כל־כך?
היא עפה אלינו. ואתם זוזו לכאן ולכאן. אני נשאר באמצע, ואתם התרחקו אל קצות הספסל.
והאיש שמעל לראשו תשוט ותעבור היונה הראשונה, הצחורה, הטהורה, שאין בה כתם כלל – – המות, האיש הזה – זה האיש, פירוּש הדבר, הוא הראשון שניתן לו האות – ללכת…
ולהקת היונים שטה ומתקרבת יותר ויותר.
היא מתרוממת ומתמזגת עם האויר רווי־האור –
ומתעוררים בהן געגועים אל הגן הפורח בשפע, אל ראשי־אילנותיו הגאים, אל עיני־פּרחיו הסַסגוניות, והן יורדות.
הן מתרוממות ויורדות ומתקרבות בּשוּטן יותר ויותר, מתקרבות אל שלושת הצללים שבתוך חיי־האור הסַסגוניים…
והאחת הצחורה – הצחורה, הטהורה – הטהורה – המות המכסיף־המבריק, שטה בראש…
וככל שהיא מתקרבת יותר אל הצללים, יותר משתתקים לבותיהם, בעינים קמות מביטים הם אחריה…
והיונים באות מן הרקיע התכול, ושטות עוד יותר קרוב, עוד יותר קרוב; התשובה, המות – היונה הצחורה־המכסיפה, שטה בראש!
וכשהיונה מתקרבת עוד יותר, שלושת הצללים נרעדים, קופצים שלושת הגברים ממקומם ובורחים אל קצוי הגן.
החלום
מאתיצחק ליבוש פרץ
בילדותי (בתקופה שבין שלוש ועד שתים־עשׂרה שנה) כמעט לא יצאתי מפתח הבית. כמה פעמים הייתי חולה מסוכן, והרופא אסר עלי את הלימוּד. בסודי־סודות מפני הרופא, שעל אי־ציוּת היה רוקע ברגליו וצועק בקולי־קולות, לימדו אותי בבית בקושי להתפלל. הייתי יושב ימים רצופים, בקיץ – ליד החלון, ובחורף – במטה, ומקשיב לשירי־הזמר, שבהם היתה המטפלת של אחי הקטן מיישנת אותו… רק בשנת השתים־עשׂרה שלחו אותי לחצי יום אל החדר, ואף את הרבי הזהירו והזהירו, שלא ייגע אותי, וגם – ישמרנו השם! – לא יגע בי.
– – – – – – – –
לאחר ששהיתי כמה שבועות בחדר נעשׂיתי מין כוי: יהודי־למחצה וגוי־למחצה… שירי־הזמר של המטפלת הגויה עם ספּוּרי־המעשׂיות של הרבי נתערבבו במוחי והיו למזיגה מופלאה. היאך תיארתי לעצמי את כל הדברים שבקדושה, שוב אין אני זוכר… וַדאי היו מסובכים למדי; אבל ברור לי, שהייתי מרעיד מפני שני מלאכי־מות. אחד – זכר – ידעתי מספּוּריו של הרבי. הוא ספּר לי, ש“הוא” יש לו אלף עינים וחרב ביד! את פניו לא תיאר לי, ולפיכך הוספתי לו בעצמי את פניו הזועפים־הגרמיים של הרבי, את חוטמו החודוני, את עיניו השפּוּדיות ואת זקנו ופאותיו המדובללים. את החרב הנחתי לו למלאך־המות בימינו, ובשׂמאלו נעצתי לו את הקאַנטשי"ק, הוא שוט־ההלקאה של הרבי עם דבלוּלי־עופרת בקצותיו, שהיה הרבי מוריד אותו לעתים תכופות ביותר על כתפיהם של חברי.
את השני, או ביתר דיוק – את השניה, בדמות נקבה, תיארה לפני הגויה המטפלת של אחי. תמיד היתה מזמרת שירי־זמר של יראת־שמים. מופלאים כל־כך, רכים כל־כך ובכיינים כל־כך, שהיו מעוררים מין כמיהה מוזרה… לעתים תכופות ביותר היתה מתחמקת ויוצאת לאיזה מקום, ובשובה היו פניה אדומות, עיניה מלאות דמעות וידיה מרעידות. היתה מתנודדת ועומדת על רגליה בקושי ושרה בקול עצוב ועמום, כיוצא מתוך הבור, שיר־זמר על מלאך־המות. זו היתה, כאמור, נקבה; עטופה סדין לבן, היא מעופפת בחלל־האויר, וכל מי שהיא משליכה עליו בלילה את הסדין, למחרת תופרים לו תכריכים…
לפעמים היא מנערת את סדינה מעל לכפר שלם, או מעל לעיר, – ואז באה מגיפה. בלא הסדין, נתּנה האמת להאמר, אין ה“נקבה” הזאת מכוערת כלל: יש לה עיני תכלת, ושׂערות־משי בהירות, ארוכות…
– – – – – – – –
אותה השנה עצמה לקח אותי אבא בפעם הראשונה עמו בראש־השנה אל התפילה. כשבאנו אל בית־הכנסת וראיתי את ה“עולם” העטוף בלבן, התחלתי רועד, אבל אבא, שהיה נוהג אותי ביד, לא הרגיש בדבר ומשכני אחריו עד אל כותל־המזרח, הושיבני על־ידו ומסר לידי מחזור קטן, פתוח במקום שיש לומר… לא גרעתי עין מן הקהל הלבן, והבכיה מעזרת־הנשים חדרה ועברה בתוכי… אחר־כך ראיתי את יער הנרות בתוך הארון, לימינו של החזן, ומבלי לדעת מפני מה ומדוע, פחדתי עוד יותר, וביתר חוזק נלחצתי אל אבא.
– אתה עייף, מסכן, מן החום, – אמר אבא, – שכב מעט ונוּח…
שמעתי בקולו. שכבתי על הספסל והנחתי את ראשי הלוהט בחיקו של אבא. כיון שעצמתי את העינים, נרגעתי במקצת. מחמת החום נרדמתי מיד, וחלמתי חלום מוזר:
שכבתי חולה במטה, ואבא עם אמא עמדו מעלי ובכו. אמא כיסתה את עיניה במטפחת, אך הראש והגב רעדו מאד. אצל אבא היו נוזלות הדמעות על־גבי הלחיים הנפוּלות, משם ירדו על הזקן הבהיר הרחב, ומשם – על החזה. בפינה עמדו שני דוֹקטוֹ"רים, שבדקו אותי אך זה עתה, והיו מסתודדים בלאַטינית, ומסתכלים בי מן הצד. אלהים יודע – מהרהר אני – איזו צלוחית מרה ומלוחה ירשמו לי עכשיו. אבל לא בנקל כל־כך ישקוני אותה תרופה. אם יתנו אותה בכפיות של קהוָה, תהא אמא מוכרחת ליתן לי את סיכּת־הרטטים של שבת־וחג לשׂחק בה, ואם כפות מאכל שלימות – ארצה עוד את אבנט־הכסף של אבא ואת כּיפּת־הזהב של סדר ליל־פסח.
וַדאי הייתי בחלומי צעיר הרבה מגילי, אם חשקים כאלה הם שנתחשקו לי.
אך פתאום ראיתי בחלונות, שממולם שכבתי, שתי דמויות.
בחלון מצד ימין עמדה מלאך־המות־הנקבה בסדין הצחור, ובחלון מצד שׂמאל – מלאך־המות־הזכר עם אלף עינים ועם החרב ביד… היא רוצה כבר להסיר את הסדין מעליה, להטיל אותו עלי; הוא כבר מניף את החרב, – אך אותו רגע ראו זה את זו, וזו מפני זה נפחדו, ושניהם נעלמו…
מפּחד התחלתי משתנק, דמי כמו קפא בתוכי, מתחת לצפרנים חשתי דקירות, כדקירות מחטים, ואותן כמה שׂערות, שנשתיירו לי לאחר הטיפוס, נסתמרו ותלשו עצמן מתוך העור, כמבקשות לברוח מפחד…
בני הבית רואים מה מצבי, מרימים קול צעקה, אבא־אמא והדוֹקטוֹ"רים ממהרים ורצים אלי, ופתאום – הכול מחשיך לפני עיני.
– – – – – – – –
האם הניח מישהו את ידו על עיני? האם הגיפו את התריס בפני מלאכי־המות? או שמא אני מתעלף?
ואפשר כבר מַתי?
כיוָן ששאלתי עצמי שאלה זו, מיד נשתנה החלום.
כבר אני באמת מת גמור… שני מלאכי־המות מוליכים אותי לאיזה מקום, – יוצא יער, נכנס יער, על־פני עמק ועל־פני הר.
אני מתיירא לשאול, להיכן מוליכים אותי. מראה שניהם נורא כל־כך, שאני רועד ופוחד להניע את שׂפתי. גם אינני יודע, אִם מת יכול ומותר לו לדבּר…
– מן הסתם אל הגן־עדן, – מנחם אני את עצמי, – הרי אני טוב הייתי, וכל־כך הרבה סבלתי בעודי צעיר ורך… לא עשׂיתי לשום בריה מעשׂה טוב, שכן מה טובה יכול לעשׂות ילד חולה? אף־על־פי־כן, לעת הקיץ, כשהקריבו אותי על־גבי כורסה אל החלון, הייתי מוציא ומפזר לצפּרים מזונות… פירורי גלוסקאות, פתותי־לחם, לפעמים גם חוטי־בשׂר, אם אני עצמי אכלתי אז בשׂר…
ומוליכים אותי באמת אותו רגע עצמו בתוך יער, יער ירוק, שהצפּרים הללו דרות בו. הן נצבות מחנות־מחנות שלימים על העצים, וכולן שרות במקהלה אחת:
– אל הגן־עדן, אל הגן־עדן! ילד טוב היית, נתת אוכל לנו, הצפּרים החלשות, המסכנות!
– – – – – – – –
ושמא, חלילה, אל הגיהנום? – שואל הלב המתעטף. אותו רגע משתנה מראה הסביבה; היער נעלם, ואני טס בין הררי קרח… מסביב אין סימן ואות של חיים; הכול מזהיר כל־כך קר, הכול מנצנץ כל־כך קפוא, כל כך מת… פתאום מופיעה להקת עורבים שחורים שעיניהם לוהטות כאש.
– קרא קרא קרא! – קוראים העורבים – אל הגיהנום, אל הגיהנום! לנו לא הטיל מעולם פירור כלשהו.
והעורבים דברי אמת אמרו. מפניהם הייתי מתיירא תמיד. פעם אחת הגיע עורב עד אל החלון, מן הסתם – מחמת רעב, והיה שׂורט בצפרניו בשמשות… על סף החלון מבפנים הַיה מונח לחם… אמנם, שכבתי חולה, אחד ויחיד הייתי בחדר, אף־על־פי־כן יכולתי לקרוא, שיבואו ויצילו את המסכן הזה… אבל נפחדתי מפני העורב והתחבאתי מתחת לשׂמיכה… לאחר החורף, כשהפשיר השלג מצאו מאחורי החלון עורב מת…
– – – – – – – –
פתאום אנו מתחילים לרדת. מראה הנוף שוב נשתנה, אנו עפים מעל לצוקי־סלע ענקיים, הנצבים זה על גבי זה ושומרים על איזה ים של מים. אם זה הים הקרוש, או הסמבטיון, או איזה ים אחר – איני יודע. עגנו כמה עוגות מעל לצוקי־הסלע, ולבסוף ירדנו למערה אחת. המלוים שלי הכניסוני לשם, ציווּני לשבת סמוך לכותל, והם עצמם התיישבו לשמור בכניסה; מלאך־המות־הנקבה מצד אחד, מלאך־המות־הזכר מן הצד השני. במערה חושך, אך על הקרקע הקר והחלקלק מרצדים כמה כדרורים של אור, כמעט אותם עצמם שראיתי ערב ראש־השנה אצלנו במרתף, כשלקח אותי המשרת עמו, לבחור בקבוק יין טוב לקדוּש…
כדרורי האור העלו פתאום בזכרוני את בית־אבי… התחלתי מהרהר, מה נעשׂה שם. אם אבא כבר שכח אותי, אם אמא לפחות מזכירה אותי לפעמים, אם הם באים לפחות אל קברי?… ומי יושב על כסאי ליד השולחן? ומי מקבל את הכבדים של הדגים?
השתלטה עלי בכיה מרה, לבלתי עצוֹר, ואני מטיל מבט־עין אל השומרים שלי… רבונו של עולם! מהו הדבר הזה?
– – – – – – – –
מלאך־המות־הנקבה ירד ונפל מעליה הסדין… מה שׂערות של משי! מה עינים של תכלת! פנים אדומות משכרוּת, והראש קרח־למחצה… והראש מתנדנד, והאף (אף־על־פי שאינו ארוך) מתנקש מפעם לפעם בבקבוק, שהיא מחזיקה בשתי ידיה המרעידות… אני מסתכל יפה יותר, – זוהי היא! היא, המטפלת של אחי!
אני נותן עין בהשני – מה אלף עינים? מה חרב יש כאן?! יושב לו הרבי שלי, ומעשן מקטרת ארוכה, עינו האחת עצומה ואת עינו האחרת מבקש הוא לעצום…
האם חולם אני?
פתאום פוקחת מלאך־המות־הנקבה עין אחת ושואלת:
– אַ צוֹ, פּשי“אַ יוּכ”אַ פּוֹבי“ע רבּיצי”ן, יאַק צי זעֶמנוֹ“ן זוֹבּאַטש”י?1
המלמד אינו משיב, בת־שׂחוק מתגלה על פניו, ושניהם נרדמים…
הם נוחרים, ואני משתמש בשעת־הכושר ובורח…
אני רץ על־פני עמקים והרים, יוצא יער, נכנס יער, ובא סוף סוף אל עיר מן הערים… אני מתבונן כה וכה – העיר עירי היא! אך שקט בה ודממה בה, כאילו כל העיירה כולה מתה; הרחובות ריקים מאד, כל דלת ושער סגורים ומסוגרים, תריסי החנויות מוגפים… מה זה אירע כאן? אני מבקש לרוץ אל הרחוב “שלנו”. בדרך אני נתקל בכמה נשים, העוברות במרוצה בשׂמלות לבנות, עם פרחי־תכלת בהירים על ראשיהן, ופניהן בכוּיות… אני מבין מדעתי, שהיום יום ראש־השנה, הקהל נמצא בבת־הכנסת הגדול, והנשים רצות בשעת קריאת־התורה להיניק את ילדיהן או לבקר חולה…
אמי החולה היתה אף היא עושׂה כן כל שנה, ואני רץ ישר אל בית־הכנסת הגדול.
אל עזרת הנשים אני מתיירא ללכת, אוי ואבוי אם אמא תראה את בנה המת! גם בלאו הכי היא מתעלפת פעם בפעם, עד שבקושי מעירים אותה מעלפונה. אני הולך אל אבא.
אני נמצא בבית־הכנסת הגדול, ואין שום אדם רואה אותי. בעברי אני נוגע כל פעם באדם אחר; אין מהם מרגיש בי. אבל אין לי שהות ליתן דעתי על כל זה. אני רץ ועולה ישר אל כותל־המזרח ומתייצב אל מול אבא…
גם הוא אינו רואה אותי. אני מסיט ממנו את המחזור הקטן, הוא פונה ומביט בי ופניו תמוהות ופחודות מעט, מזיז את המחזור בחזרה ומוסיף וחוזר אחר הבעל־קורא…
אני מתיישב על ידו, הוא אינו מרגיש… אין הוא מרגיש בי, אף־על־פי שאני נשען אליו, מתייצב על הכסא ונושק לו על פיו, אף־על־פי שאני מחבקו ומתרפק עליו, – אין הוא ראוה אותי, אין הוא מרגיש בי… אני מת גמור לגבי העולם הזה… לגבי אבא אפילו…
ותוקפת אותי בכיה נוראה, ואני מתמתח על־גבי הספסל, ומניח את ראשי, ופני כלפי מטה, בחיקו של אבא, ומתחיל מתייפח בבכי עד כדי־כך – שאבא מעיר אותי משנתי ומחלומי ומוליך הביתה חולה.
-
ומה, דם כלבים, תאמר הרבנית, כשתראה אותך עמי? ↩
שאֵלה
מאתיצחק ליבוש פרץ
מאחורי העיר על גבי גבעה של חמר עומדות שתי בקתות, דבוקות זו לזו. על כרעי־תרנגולת עומדות הן, הבקתות, ויתּכן מאד, שאלמלא דבר זה, שהן לחוצות כל־כך יחד וסומכות זו את זו, כבר לא היו עומדות מזמן על כרעי־התרנגולות שלהן; הרוח המצויה הראשונה היתה נושׂאתן ומורידתן מעל הגבעה. וזו אל זו הדביקו וחבּרו אותן גם־כן הרוחות. פעם אחת באה בסערה רוח מאותו צד שהשמש עולה שם, והסיט את גגה של הבקתה שבצד ימין לצד הבקתה השׂמאלית. אותו ערב עצמו נתעוררה רוח מן הצד שכנגד, שהשמש שוקעת שם, ודחפה את גגה של הבקתה השׂמאלית לצד הבקתה הימנית, ובדרך זו נתקרבו זה לזה שני הגגוֹת. ומפני ששניהם היו עשׂויים קש ישן, – שׂרופי־שמש, שטופי־גשם ושדופי־ברד, – נדחסו השולים של שני גגות־התבן ונדחקו זה לתוך זה, ונתאחזו זה בתוך זה. ואחרי הגגות הלכו הקירות והתכופפו זה אל זה…
והרוחות החפשיים לנפשם, הסובבים מחוץ לעיר ועל־פני גבעות של חמר, ראו מה שעשׂו שני חבריהם, ושרקו בשׂמחה:
– כך טוב! כך נאה! טובים השנַים מן האחד…
שׂמוֹח שׂמחו על כך, שיוכלו להשתובב ולהתרוצץ כאַוַת נפשם, מבלי להתיירא, שמא יהרסו שני קנים רעועים של שתי משפחות עניות, העובדות כל היום כולו בעיר, ומשאירות בבית שני ילדים, ילד ילד בכל בקתה, ואין להן פנאי לתקן תקוּן כלשהו בבקתות.
ספּוּר המעשׂה ספּוּר ישן הוא, ובימים ההם עדיין היו רוחות בעלי־רחמים, שהיו נזהרים שלא לגרום צער למשפחה עניה. אבל לא על הרוחות שבימים ההם רוצה אני לספר לכם, ולא על הבקתות התומכות יפה כל־כך זו בזו ומחַזקות זו את זו, ואף לא על תושביהן המבוגרים של הבקתות. רק דרך אגב רוצה אני לומר לכם, למען תדעו ממה הם מתפרנסים, שבבקתה אחת התגורר חוטב־עצים, שבמשך כל יום־הקיץ הארוך – והמעשׂה הזה זמנו בקיץ – היה מבקע עצים בחצרות הבתים, עם אשה אופה־דובשן, שהיתה הולכת אל בתי העשירים לאפות שם דובשן. לא עיר גדולה היתה זו, אבל עשירה למדי, רצוני לומר – היה היוּ בה עניים, ודוקא הרבה, אבל גם עשירים, והעשירים אוהבים לאכול דובשן, אבל לא לאפות דובשן… אין הנשים העשירות רוצות לשלהב את פניהן לפני תנור־המאפה ואין הן אוהבות להשקיע את ידיהן בתוך קמח ועיסה, – הן מעדנות את ידיהן ומחזיקות אותן תמיד בבתי־יד…
הזוג השני גם הוא היה עסוק בעיר: הוא היה סַבּל, שהיה עומד כל היום בשוק, חגור חבל במתניו, וכנפי מעילו נעוצות בתוך החבל, והיה מצפה שיקראו לו מחנות ויצוו עליו לשׂאת סחורה ולהביאה למקום מן המקומות. והיא – היא היתה, לא עליכם, יקירי, חולנית, ואותו זמן היתה מוטלת בבית־החולים…
אבל כל זה, כאמור, אין אני מספּר לכם אלא בדרך־העברה. עיקרה של המעשׂיה, שאני רוצה לספּר לכם, הם שני הילדים, הנשארים כל היום כולו לבדם בבקתות, ונפש שלישית, שתתוַסף לשעה מועטת, ולא יותר.
ושני הילדים הללו היו: בנו של חוטב־העצים, כבן שבע או שמונה, ובתו של הסבּל, כבת שש או שבע; כפי שאתם רואים, כמעט בני גיל אחד.
כן, שמותיהם היו: שלו – איציקל, שלה – שיינדלה.
פעם בבוקר, יום־קיץ נאה היה. ההורים שוכני שתי הבקתות הם זה כבר כמה שעות בעיר. מתוך בקתה אחת יוצא איציקל, מתבונן אל כל העברים, לראות אם כבר יצאה שיינדלה, וכשרואה שעדיין לא יצאה, הריהו נגש אל אשנבּה ומציץ פנימה; ורואה הוא כי שיינדלה, עוד לא לבושה כולה, עומדת ליד קערת־המים, היא צריכה להתרחץ, כבר כפפה את ראשה הקטן, ואולם היא שוהה, בוַדאי היו המים קרירים.
מתופף הוא, איציקל, על שמשת האשנב:
– שיינדלה!
– מה, איציקל?…
– התרחצי במהרה, התלבשי ובואי צאי, אנו נעשׂה משהו…
– מה?
– כבר ראה תראי. משהו עלה בדעתי… אך מהרי, שיינדלה…
– מיד, כדבריך – משיבה שיינדלה ומתחילה משכשכת במים.
כשיצאה שיינדלה ועמדה לפני הפתח, כבר היתה שמש גדולה עומדת ברקיע, מאהילה היא בכף־ידה השטוחה על עיניה ומגביהה את ראשה הקטן ורואה: איציקל נמצא על ראשה של גבעת החמר. כחץ מקשת מיהרה ורצה אליו:
– אוי, איציקל, אילו ראית, כמה שׂערותיך השחורות מתנוצצות בשמש; ברק עולה מהן.
מגביה איציקל, השוכב על־כבי החמר, את עיניו אליה:
– ומשלך, אומר הוא, מתעופפים ניצוצות…
– מפני ששלי, אומרת שיינדלה, צהובות הן…
– לוהטות…
– אך מה אתה עושׂה, איציקל?
היא רואה רק עכשיו, שאיציקל חופר בחמר.
– זאת – משיב לה איציקל מבלי להפסיק את עבודת החפירה – הלא היא העבודה, שאמרתי לך…
– מה אמרת, מה הוא הדבר, שעלה בדעתך?
– כן, שיינדלה, בעד חמר משלמים בעיר כסף, בעד עריבה חמר משלמים שתי פרוטות, שלוש פרוטות, ועלה בדעתי, שנחפור חמר – –
– גם אני?
– אתּ גם כן, שיינדלה… את החמר נמכור בעיר, ובעד הכסף נקנה משהו, להביא לאמא שלך, ונשלח לבית־החולים.
– אוי, כמה טוב אתה, איציקל – מכריזה ואומרת שיינדלה ומתנפלת על איציקל לנשקו – אוי, כמה אני אוהבת אותך!
– אחר־כך, אחר־כך – מתגונן איציקל – קודם לעבוד, להשׂתכר כסף, לקנות משהו, להביא לאמא שלך וקודם לנשק אותה…
– אמת, אמת! – מסכימה שיינדלה לדבריו, ואף היא נועצת את אצבעותיה הדקות בחמר…
מצטחק איציקל:
– אי, שיינדלה, לא בשביל אצבעותיך הוא, אתּ מגרדת בצפּרניך, כמו חתלתול… הניחי!
– לא, לא… אם אתה עובד, גם אני רוצה…
– אינני מתכוון, אומר איציקל, שתהיי בטלה מעבודה, השם ישמרנוּ. אלא, יודעת אַתּ מה, אַתּ לכי והוציאי עריבה קטנה. אני אחפור, ואַתּ תאספי ותשפכי אל תוך העריבה… אחר־כך אשׂא אני אל העיר…
– לא, איציקל, גם אני אשׂא, אני רוצה…
– אתּ תעזרי לי, שיינדלה…
– טוב!
צוחקת שיינדלה ומוציאה ומביאה עריבה קטנה. איציקל, בלא עין־הרע, חופר כמו מבוגר; שיינדלה נהנית מאד מכוחו כי רב ואוספת את החמר… מביטה בידיו של איציקל ואוספת, ולאחר זמן מה היא מכריזה:
– איציקל, מלא…
חוטף איציקל ומעלה את העריבה על שכמו.
– החזיקי גם אתּ ותמכי, שיינדלה.
שיינדלה מחזיקה ותומכת, והם יורדים שניהם מעל גבעת החמר.
סמוך לרגלי הגבעה, רואים הם מישהו יושב. והם נעצרים, מסתכלים, אדם צעיר הוא זה, לבוש גלימה רחבה, ולראשו כובע גדול ששוליו רחבים ביותר ומסתירים את פניו. הילדים רואים כאן מין בן אדם כזה בפעם הראשונה.
– אני יראָה, – נעצרת שיינדלה במקומה.
– אי, מה יש כאן להתיירא? חכי, אני אגש אליו.
– אם אתה תגש, גם אני נגשת… לא אתן לך ללכת לבד…
מוריד איציקל את המשׂא מעל שכמו ונגש אל הצעיר, ושולח לקראתו את ידו ברחבות:
– שלום עליכם…
הצעיר מתעורר כמו מתוך נמנוּם…
– אַ, עליכם שלום… אַי, שני ילדים…
– תסלח נא, האם העירותי אותך?
– לא, לא. רק נמנמתי במקצת, עייף מן הדרך…
– מרחוק? – שואל איציקל.
מתאזרת שיינדלה גבורה ואומרת:
– אם רוצה אתה ללכת העירה, נראה לך את הדרך…
– אנו נושׂאים – אומר איציקל בגאוָה – חמר העירה – –
– למה?
– להשׂתכר כסף, – אומר איציקל.
– בשביל אמא שלי שבבית־החולים, לקנות לה משהו, – מסיימת שיינדלה.
ומוסיפה, כשהיא מניחה יד על שכמו של איציקל:
– הוא חזק!… חופר בידים חמר! ומיד תראה, איך הוא מגביה ומרים את העריבה ונושׂא את החמר…
אומר הזר:
– שטויות. אני אינני הולך – אומר הוא – אל עירכם, מפני שעובדים שם…
איציקל מראה פנים של פליאה; אבל עיניה של שיינדלה משתלהבות מרוב ענין:
– אלא לאן? למקום שאין עובדם שם? אפילו המבוגרים? למקום שאין שום אדם עובד?
– שום אדם לא! – אומר הזר בקול פסקני.
איציקל מחייך כמי שאינו מאמין.
– רוצים אתם לראות? בואו אתי, – אומר הזר.
– לאן?
– אל “מקוֹמנהמקוֹמוֹת”.
– מין עיר כזאת?
– מדינה כזאת! כל אותה מדינה – מסַפּר הזר – כל אותה מדינה, שאני הולך לשם ויכולני לקחת גם אתכם שמה, היא גן אחד גדול. גן בלא גבול, בלא סוף… ושם גדלים כל מיני פירות…
– וקוטפים?
– לא… לקטוף אף זו עבודה היא; נגשים רק ואומרים: “עץ, עץ, הב לי פרי!” – מרכין העץ ענף אל הפה, עם תפוח, עם אגס, עם אפרסק, כל שתאווה נפשכם…
– ונוגסים?
– לא, אף נגיסה בכלל עבודה היא, חוטפים ובולעים, ושם מין פירות כאלה, שהם נימוחים מאליהם בפה…
– רק פירות? – שואל איציקל, והוא נמשך כבר מעט אחרי דברי הזר.
– פת גם־כן, וגלוסקאות גם־כן – על עצים קטנים ונמוכים גדלים הם, אפויים יפה־יפה, והלחם לחם שיפון מן המיטב… וגם הפרחים…
– תמיד? – שואלת שיינדלה, – גם בקיץ, גם בחורף?
הזר מניע את ראשו לאות “הן”.
– אם כן, מגדלים אותם בגני חורף? – אומר איציקל.
– לא! – אומר הזר. – שם אין החורף בנמצא כלל… לא שלג ולא גשם. השמים בהירים תמיד מעל לראש ותמיד פרחים רעננים… ואין מטפל בהם שום גנן, אין צורך להשקותם, אין צורך לזבּל את הקרקע. הם גדלים מעצמם ומפיצים את ריחם על־פני כל המדינה כולה…
– והאנשים מה הם עושׂים? – שואל איציקל.
– לא כלום. שוכבים בצלם של עצים, של כל מיני עצים, על מַצעים של כל מיני פרחים צבעוניים ריחניים, שוכבים ונהנים. וכל מי שתוקף עליו הרעב אומר: “עץ, עץ, הב לי פרי”, כפי שכבר ספּרתי לכם…
איציקל שוקע במחשבות, הכרת מצחו עונה בו, שהמוח בפנים עובד, ושיינדלה שואלת:
– והצמא?
– בגן מהלכים מעינות ומגלגלים את מימיהם. אדם מרמז לאחד מהם, מיד קרב מעין עם מים חיים, רעננים וטהורים כבדולח… נוטלים גביע מעל עץ, שואבים ושותים… ומי שרוצה פותח ואומר: “גביע של חבצלת”, או “גביע של ורד”, – לפי מה שקרוב לו יותר, – “הטרח נא עצמך והבא מעט מַים!” מיד קופץ הגביע ויורד מעל הפרח, ושואב לתוכו מַים; פותחים את השׂפתים, והוא שופע ומשפיע אל תוך הפה…
– מין כשוּף – אומרת שיינדלה – מדינת־קסמים…
– מדינת־מקוֹמנהמקוֹמוֹת – אומר הזר – בואו, ילדים, אל מדינת־מקוֹמנהמקוֹמוֹת…
והוא קם, מוכן ללכת.
– הרחוקה היא? – שואלת שיינדלה.
– אני איני הולך! – צועק פתאום ומכריז איציקל, ומפני שהוא מתיירא, שמא ישׂאוהו רגליו מאליהן, הוא ממהר ויושב בחזקה במקומו ותופס בידו ענף מן העץ היבש, שבצלו ישב האדם הזר…
– משום מה? – שואל הזר.
– מה אעשׂה שם? – משיב איציקל בשאלה…
– תשב ותיהנה! – אומר הזר. – תשכב על־גבי פרחים… תאכל… תשתה…
– ואחר־כך?
– שוב תשכב…
– מעשׂה שטוּת!
– אבל לא תעבוד…
– לא! – משיב איציקל – הייתי משתגע מן הבטלה… איך זה אפשר לשכב תמיד…
– אפשר ללכת לטייל…
– גם זה ענין… לא! – וקולו של איציקל הקטן נעשׂה משום־מה חזק כברזל־פלדה – אני אינני הולך!
והקול נשבר תיכף ונעשׂה חרד ורועד:
– ואַתּ, שיינדלה?
שיינדלה אינה חושבת הרבה, מתכופפת ומתיישבת בסמוך לאיציקל, מתמתחת ומניחה את ראשה על ברכיו, ומביטה בעיניה הטובות והנאמנות אל פניו:
– אם אתה – לא, אף אני – לא…
והיא מתביישת משום מה ומשפילה את עפעפיה…
הזר מושך בכתפיו משיכה של תמיהה והולך לו לדרכו. הרבה, הרבה מביט איציקל אחריו, עד שנעלם לגמרי מן העין, ואז התכופף איציקל מעל לשיינדלה:
– יודעת אַתּ, שיינדלה, – שואל הוא, – מי זה היה?
ומשיב בעצמו:
– היצר־הרע של בטלה…
ושיינדלה שכבר נתנמנמה, שמעה את דבריו ופתחה את עיניה. פרצופה הקטן, שהיה מקרין לסירוגין בנמנומה, משום שבלבבה הצעיר התחלפו בזה אחר זה הרגשת־האושר העדינה מידידותו של איציקל אליה והרגשת הגאוָה על גבורתו עם הגעגועים אל ארץ־הקסמים מקוֹמנהמקוֹמוֹת, – פרצופה זה התחיל קורן פתאום כולו:
– אמת! ואותי, איציקל, בלעדיך, וַדאי שהדבר היה מושך, והריני מודה לך על כך…
– ובוא – קופצת היא ממקומה – ונלך עם עריבת החמר…
וכן עשׂו…
מה דעתכם, יקירי, האם יפה עשׂו?
אצל הפאקיר
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל פאַקיר אחד נכנס אדם אחד, שקשה מאד לתארו: יחף, בלויי־בגדים על גופו הרזה, ואף־על־פי־כן כל תנועה מתנועותיו בטוחה, כמעט גאָה. עור־הקלף המקומט על פניו אומר שהוא זקן, מאד זקן, ומבטן של העינים הגדולות השחורות תקיף ומלא־עוז כשל אדם צעיר. השׂפתים כחלחלות וסדוקות, ועל זויות הפה הצר מרחפת אף־על־פי־כן בת־שׂחוק של געגועים, לגלוג וטוב לב גם יחד.
הפאַקיר קם והולך לקראתו, דבר שהוא עושׂה לעתים רחוקות, אפילו לכבוד אנשים עשירים ונכבדים מאד.
– בקשה לי אליך, – אומר האורח.
– אמור מה בקשתך, – משיב הפאַקיר.
– ותעשׂה לי את הדבר שאני מבקש?
– אם ארצה, – משיב הפאַקיר, ומוסיף בעניווּת: – ואם אוכל.
– אתה יכול, זאת יודע אני, – אומר האורח, וקולו נשמע יותר ויותר בהיר ובטוח. – לא פעם ראיתי אותך עושׂה כן, אך לא בחינם…
– ואתה אינך יכול לשלם?
– שמא… אף־על־פי־כן…
– במה? – שואל הפאַקיר ומודד במבטו שנית את האורח הקרוע־בלוּא והגאֶה, – האם לא לקחת, בני, ממקום שלקחת…
– בגניבה? לא… לא בכסף רוצה אני לשלם לך… בספּוּר תולדות חיי רוצה אני לשלם לך.
– והוא חשוב? תצא לי תועלת ממנו?
– חשוב, לזה כן ולזה לא… ואם תצא לך תועלת ממנו אינני יודע… על־כל־פנים יסיר מעליך עמל וצער.
– כיצד?
– הנה באתי אליך, ואני עצמי עוררתי בך את רצונך לדעת: מי האיש, ומה רצונו… ואם אצא מלפניך ואלך לי כלעומת שבאתי ופי לא יסַפּר לך דבר, תהרהר בי לא פעם ותחשוב: מי היה האיש ההוא? ומה היתה בקשתו ומשאלתו? וזמנו של פאַקיר הרי יקר הוא, ומחשבותיו – יקרים עוד יותר! הזמן והמחשבה – מקור חיוּתו של הפאַקיר הם!
הפאַקיר הרהר רגע, הוא בדק עצמו, עד היכן באמת נתעוררה סקרנותו לדעת דבר על האורח, ואם באמת עתיד הוא להרבות מחשבה אודותיו.
האורח משתמש בשעת־הכושר הזאת ומוסיף ואומר:
– זקן אתה, הפאַקיר, מאד מאד זקן! ורגשותיך יבשו כעץ בסתיו… לבך אינו שׂשׂ עוד לקראת כל דבר… רק בשׂכלך עדיין אתה חי… המוח עוד הוא האֵבר האחד והיחיד בך, שהוא חי לא על־פי הרגל בלבד; רק המוח בלבד יש לו עוד שׂשׂונו ויגונו שלו, הוא מהרהר ורוצה לדעת… עשׂה למען מוחך – שתהיה לו עוד התרשמות אחת בעולם הזה. כל עוד לא נעשׂה גם הוא עייף מלחיות ועצל מלמות…
– מוטב! – מסכים הפאַקיר.
הם יושבים שניהם, והאורח מסַפּר:
– – – – – – – –
– בקטנותי טיילתי פעם עם אבי בין ההרים מאחורי הארמון…
– אתם בארמון גרתם?
– כן. בדרכנו הפחדנו נשר אחד, והוא טס ונתרומם אל גבהי הרקיע. “גם אני הייתי רוצה לעוף כך!” – סחתי מחשבתי בקול. “גם עשׂה תעשׂה כן”, – השיב לי אבי, – “אך לא באויר. האויר לא היסוד שלנו הוא; אין אנו יכולים לחיות ולהתקיים ממנו, ועל כן לא – בתוכו…”
“ועוּף – מוסיף הוא ואמר – תעוּף אל הרקיע, – אלה הטפּיטין התכלכלים של משי, המשובצים כוכבים של זהב, בארמון־המלכות שלנו… ומשוּל לשמש – הוא המלך עצמו… קרני חסדו וטובו מאירים וחמים יותר מקרני השמש, ולא לכל אדם הם נתונים, ולא כל הרוצה בא ונוטל…”
את הדברים האלה מסרתי אחר־כך למורי, גם הוא פאַקיר כמותך. פניו לא נשתנו אגב כך. צונן וחמוּר אמר לי: “הנשר, אם חפץ חיים הוא, חייב לאכול, ולאכול – יכול הוא רק ברדתו אל האדמה… דברי־מאכל מונחים למַטה, נמוכים, ותכופות בתוך הבוץ”.
– הדברים דברי חכמה.
– אני אף־על־פי־כן לא הבינותי לו, ואת כל השׂיחה שכחתי.
– – – – – – – –
חזרו ועלו בזכרוני הדברים הללו רק לאחר שנעשׂיתי ראש־המיניסטרים.
– מאַנציפּוּצי?
– כך היה שמי – –
– והיום?
– אין לי שם.
אימתי אירע הדבר?
– זה כמה שנים… ואני שׂמח, שאתה לא ידעת כל זה… שאתה חי בפני עצמך, גבוה כל־כך, עמוק כל־כך או הרחק כל־כך מחיי הקודמים!
פעם אחת עמדתי זמן רב כל־כך כפוף כפיפה עמוקה לפני השמש, שעלתה במוחי, שלא ברצוני, המחשבה שראוי לי להתקנא בעמודי הארמון, גם עליהם נשען הבית והם אינם מתכופפים…
– והעלית דבר זה על שׂפתיך?
– לא; שׂפתי עוד לא הורגלו בכך; אך עמוד־השדרה!… ניע של קוצר־רוח נַעתי… והשמש ראה זאת…
– ועדיין אתה חי?
– גדולה היתה אהבתו אלי; ועשׂו אותי יָרֵח, איפּרכיה מסרו לשלטוני…
– היית מרוצה?
– זמן מסויים… עד שהשמש עבר שם והירח השתחוָה לא במידה מַספּקת…
– ואז?
– הורידוני לדרגת כוכב… עיר נמסרה לשלטוני…
– ושלטת, עד שהירח בא…
– נכון… עמוד־השדרה היה מתכוף מפעם לפעם כפיפה קטנה יותר… הוטלתי אל שביל החלב; בין רבּואי־רבבות כוכבים קטנים – –
– ואחר־כך?
– הכול בשל עמוד־השדרה!… הוֹדע הודיעוני בבמבוּק והטילוני מתוך – הרקיע!
– ואביך, איש־הארמון הגאה?
– הוא לא עצר כוח לחיות, וירושה גדולה הניח לי; היה בכוחי לעשׂות לי רקיע קטן בפני עצמי…
– ולא עשׂית כן?
– לא, תאוָה אחרת היתה בי. רציתי, מה שהכול רוצים, לאמיתו של דבר: שאחרים יהיו גם הם דומים אלי; שיחדלו מלהשתחווֹת.
– תאוָה מסוכנת…
– קניתי הרבה מזונות ומלבושים, פתחתי את שערי הארמון והכרזתי בכל המדינה: כל הרוצה, יבוא ויקח מה שהוא רוצה… אולם תנאי התניתי: אסור להודות. ומי שיעשׂה כן, יהיה חייב לשלם בעד מה שלקח…
– רבים יכלו לעמוד בתנאי הזה?
– מעטים. אף־על־פי־כן, במשך הזמן הלך מספרם של שאינם־מודים וגדל, הלך ונתרבה; אך לאחר זמן מסויים לקחוני – –
– ואסרוּך?
– לא; ושלחוני אל בית־המשוגעים…
– נכון, כדין המבזבז נכסי־ירושה…
– – – – – – – –
– כשיצאתי מבית־המשוגעים לא נשאר מירושתי לא סימן ולא זכר… ידידים ומכּרים השתדלו בדבר; חובות לא־נודעים נתגלו, והישיבה בבית־המשוגעים המלכותי יקרה למדי…
“לך בקש עבודה” – אמרו לי בשעה ששיחררוני…
– ודבר זה, כמובן, לא נראה לו, למי שהיה מיניסטר.
– להפך, לאחר זמן רב כל־כך של בטלה הייתי כמֵהַ לעבודה… אך לקבל אותה בתחנונים לא יכולתי… להתחנן ולהשתחווֹת לא יכולתי עוד בשום פנים…
האורח שותק רגע, והפאַקיר שואל:
– רוצה אתה, שאלמד אותך?
– דבר זה, – משיב בגאוָה האורח, – יכוֹל לא תוכל; רעב וצמא לא יכלו ללמדני דבר זה… אך החיים כבר היו לי למשׂא…
– ורוצה אתה, שאשחרר אותך מהם?
– הוֹ, לא! לכך אין דרושה עזרתך… כמה נהרות יש, שאפשר לטבוע בהם, כמה ענפים יש, שאפשר להתּלות עליהם… ולהם לא הייתי צריך אפילו לסַפּר ספּוּרי־מעשׂיות…
– אלא מה רוצה אתה?
– אני מאמין, פאַקיר, – כל אדם יש לו אמונתו שלו, זה הוא החוט, שבו האלים מקשרים אותנו אל החיים, – אני מאמין, כי בוא יבוא זמנם של אנשים ישרי־קומה, בעלי עמוד־שדרה קשה; של אנשים, שלא ירצו ולא יוכלו להתכופף… ואני רוצה לזכּות ולהגיע לאותו זמן!
– כל־כך הרבה לחיות רוצה אתה?
– לא… בעד האושר שיבואני בימים ההם לא הייתי רוצה לשלם כל־כך הרבה… לישון רוצה אני, לישון עד היום ההוא!…
אתה יכול לעשׂות זאת! הרדימני, הפאַקיר!…
– – – – – – – –
הפאַקיר שותק.
– אינך רוצה לקיים דברך? – שואל האורח.
– לא זאת, – משיב הפאַקיר, – אני רק מהרהר, מי זה יעורר אותך? אני – לא, בני ובני־בני – גם הם לא… מי יזכור אותך?
– אל תירא… אותי יעורר הזמן; בשקט גמור בוַדאי לא יבוא!
הנסיכה קוּניגוּנדא והנסיך צפרדעון
מאתיצחק ליבוש פרץ
הנסיכה קוּניגוּנדא והנסיך צפרדעון: מעשׂה שהיה
היה היה המעשׂה בכלמיניבּוּרג.
היכן כלמיניבּוּרג נמצא – שאלו גיאוֹגרף; אימתי המעשׂה היה – היסטוריון…
אני איני יודע אלא את המעשׂה עצמו, אך כנגד זה ממקור ראשון.
והמעשׂה מתחיל בדבר המושך מאד את הלב: המלכה של כלמיניבּוּרג קרובה ללדת.
ולכרוע ללדת אינו דבר של מה־בכך; אצל מבכירה גדולה הסכנה ביותר, חייה תלויים בשׂערה; ובפרט כשכורעת ללדת נפש עדינה, בת מלכה ואשת־מלך! – כל כלמיניבּוּרג טרוד בדבר הזה, הנשים נאנחות, הגברים מנידים ראשיהם, והמלך – –
על המלך, נתּנה אמת להאמר, היו מרננים במקצת; בחשאי אומרים, שיש לו לב גדול ורחב כפתחו של אולם־המלכות, וכל גבירות החצר מוצאות להן מקום בהרחבה בשניהם.
כל הגבירות באמת גוזמה היא; לא כל גבירות־החצר צעירות ויפות הן: אך העיקר הוא, שהמלך היה דוקא יפה־רוח; ומשך את לבו רק משהו יפה ביותר, גומת־חן, פלפּלת, דבר מיוחד במינו, אבל לא יותר מזה. גבירה מגבירות החצר אפשר היה שתמצא חן בעיניו, דרך משל, בדבר מועט בלבד: באַפּוֹן קטון־מחוצף ומוגבה כלפי מעלה; ובכן, היה אוהב לסטור באַפּוֹן זה סטירות של חיבּה, והיה משלם בדרך־שׂחוק טאַלעֶ"ר בעד סטירה, כמובן בשביל מכבנה! שניה היתה לה אוזן קטנה ומופלאה, דקה ושקופה וּורודה, והיה המלך אוהב ללחוש עליה משהו; מה? אלהים הוא היודע, הם שניהם כבר שכחו; אך בשעת מעשׂה היתה הגברת מסמקת, והמלך מחויר. אצל שלישית, דרך משל, ראה עינים דומות לפרחי תכלת, והוא היה חובב־פרחים, והיה מציץ לתוכן שעות על שעות, ומסיח בינתים את דעתו, ממה שהמיניסטר מוסר לו בדין־וחשבון שלו. הוא היה חוזר אחריו ואומר דרך־מוּכני את הדבּוּר והאחרון: לתלות – לתלות, להתיז ראשו – להתיז ראשו! ואחר־כך היה תמיה: אני ציויתי? וכן גם היה תופס לפרקים מתחת לשולחן רגל דקה וישרה, וכל גברת מגבירות־החצר אסור היה שיהיו לה יבלות ברגליה, שלא תצעק פתאום ותפריע את השלוָה בכל השולחן כולו… בין כך ובין כך רואים אתם, שאצל נשי־החצר לא נראו לו אלא פרטים קטנים, דברים של מה־בכך; אילו צירפו את כולם יחד, לא היו תופסים מקום של כלום, בשעה שבמלכה היה מייקר ומכבד ומעריץ – עשׂרות־מילין שלימים של נכסים וארמונות ונכסי דניידי ודלא־ניידי ועדרי־צאן ועדרי־בקר ועבוּדה רבה.
ומשום כך אין זה פלא, שהמלך עצמו אף הוא היה מתרגש ודעתו היתה עסוקה הרבה באותו מאורע חשוב העתיד להתארע. ומפני שאותו זמן פלפלת חדשה בחצר לא הופיעה, ומהפכה בחלל־האויר לא היתה תלויה, אלא תלויים היו כמה סטוּדעֶנ“טים – ועל הנהלת מלחמה גם־כן לא היה מדוּבּר כלל, ניגש המלך אל הענין הזה בכל המרץ. ראשית, קרא לחייט־החצר וציוָה להתקין לו: א) מדים של חג, למקרה שהמלכה תעבור הכול בשלום; ב) מדים של אֵבל, הכול שחור – למקרה שלא תעבור בשלום; ואחר־כך ציוָה שיאספו את כל המיניסט”רים, הסעֶנאַטוֹ"רים ויועצי־הסתר לטכס עצה, כדת מה לעשׂות.
נשמעו דעות מדעות שונות, אך המלך ציוָה לצאת ידי חובת כל הדעות. לפיכך הזמינו את כל הרופאים־המיילדים היותר־מפורסמים, ושכל אחד מהם תהיה לו מן המוכן צבת של זהב, שמא לא ירצה יורש־העצר לצאת מרצונו־הוא לאויר העולם. אף הזמינו את כל תרופות־הבית לשם בדיקה. מלבד זה צלצלו צלצולים גדולים בכל בתי־הכנסיה, ואילו במסגדים קראו בקול רם: אללה, אללה! בכלמיניבוּרג היתה כת קטנה של עובדי אלילים, ויצאו בסך מסביב לארמון, לעשות הקפות עם פסלי העץ והאבן בידיהם. ואפילו את היהודים לא שכחו, כולם חייבים להתפלל אל אלהיהם, ומי שלא רץ אל בית־הכנסת היו מזרזים אותו ברצועות של עור עם עופרת… צועני גם־כן הזמינו, שמא אין האלהים רוצה לעזור, וישׂיג זה את המבוקש – מן השׂטן!
לץ־המלך (שבלעדיו אין המלך פוסע פסיעה אחת, שלא ישתקע חלילה במרה־שחורה) גם הוא היה באותו מעמד, מאחורי כסאו של המלך עמד. והוא יעץ אפילו עצה אחרת. בשעת־מעשׂה, – יעץ הלץ, – ילחש מישהו למלכה דבר־אמת; יורש־העצר ישמע ויקפוץ מתוך עורו! אך לצערנו חפּשׂו בכל הבתים ובכל החנויות דבר־אמת בשביל המלך, ולא נמצא. קצת מן החנוָנים מעולם לא החזיקו סחורה זו, ואחרים החזיקו לשעבר, אבל כיוָן שהיתה מונחת כאבן שאין לה הופכין, הטילוה כבר מזמן אל האשפה. ואחרים אפשר שעוד היה להם משהו ממין זה, אבל הכחישו הכחשה גמורה, בחשבם: או משטים בי, או מבקשים לידע ולהוָדע משהו ממני!
כנגד זה השׂיגו קש בלא שעוּר ובלא מידה, והציעו בכל הרחובות, שתהא המלכה ישנה בשקט ולא תשמע מהנעשׂה בחוץ.
– – – – – – – –
סוף סוף המליטה המלכה והכול עבר בשלום!
מי שעזר בדבר הזה אין ידוע עד היום; אפשר חכמת הרפואה, אפשר אֵל מן האלהים, ואפשר הימח־שמו…
ומתקבל על הדעת, שבאמת היתה בזה ידו של הימח־שמו, משום שלהכעיס לא יורש־עצר נולד, אלא יורשת־עצר נולדה! מעשׂה־להכעיס כזה יאה ונאה אך לו בלבד!
בחצר בירכו זה את זה בברכת מזל טוב, שרו וניגנו, שתו ורקדו, ואפילו הודו ושבּחו לאלהים; ושם קראו ליורשת־העצר – קוּניגוּנדאַ. אך מרוּצה לא היה שם שום אדם. הרופאים, הכמרים והצוענים רבו והתקוטטו ותלשו אֵלוּ לאֵלוּ את שׂערותיהם – כל אחד יִחס לעצמו את כל הזכויות בהצלחת הלידה. המלך רצה, כדרך הטבע, שיוָלד לו יורש־עצר, זכר, והיה סובר שהמלכה ילדה נקבה בשביל להקניטו ולהערימו! כיצד? אין מקשין על הנשים! אבל ביותר לא־מרוצה היה כלמיניבּוּרג כולו! כל־כך הרבה השקיעו בזה – מס־המלח של שנה שלימה – ולבסוף יורשת־עצר! אמנם, המלך עדיין צעיר הוא, תאבונו עמו, למראית עין – גבר וכוחו במתניו, אך מי יודע! הוא מפזר כוחו ונותן חילו לבעלות־פלפלת ושאר כל מיני קטנות־שבנוי, ולא יאמץ אונו להעמיד יורש־עצר! ואם הוא עוצם חלילה אחת מעיניו ואיננו – תהא נקבה יושבת על כסא המלוכה ואשה מושלת בארץ – בכיה וקינה לאותה מדינה! – או ששלושים וששת דודיו של המלך ישסעו את כלמיניבּוּרג, כשסע הזאבים את הגדי!
לאחר זמן אף־על־פי־כן נשתתק הכול. העוזרים לשעת־הדחק נתפזרו ונסעו למקומותיהם, המלך התנחם בהלצותיו של לץ־החצר ובפלפלת של גברת־חצר חדשה שהופיעה. כלמיניבּוּרג נתּן לה ענין חדש לענות בו: פרצה מגיפה בכבשׂים; לא זכרו את יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ וישכחוה!
זכוֹר זכרה אותה המלכה בלבד.
ראשית: אֵם לעולם אֵם היא, ושנית – המלכה עצמה אף היא נשכחה, ויורשת־העצר היתה נחמתה היחידה.
והיא התעסקה בה בכל לבבה, בכל נפשה ובכל מאדה!
ועלתה פעם בדעתה של המלכה, שיש להשתדל בכך, שיורשת־העצר קוּניגוּנדאַ תהיה מאושרת.
ממנה עצמה ידעה, שהכתר על הראש עדיין אינו ערובה לאושר בלב. לעתים תכופות ביותר היה לה לנערת־החצר היותר־פשוטה יותר מזל אצל בעלה המלך משהיה לה, המלכה. וכן יתארע, שברחוב הבריות שׂוחקים ושׂמחים הרבה יותר מיושבי חצר־המלך. בעברה החוצות העיר במרכבת, ראתה חסרי־לחם וחסרי לבוש שהם צוחקים, חסרי־כול שהם מחייכים, בשעה שהיא הידקה יפה את השׂפתים שלא תרעדנה מכאב, ובעינים נעצרו הדמעות וכמו אש צרבו!
– אושר, – מהרהרת המלכה, – ודאי הוא בידי האלהים; אולי זהו הדבר היחיד, שלא מסר אותו בידי ממלא־מקומו עלי־אדמות – המלך! מפני שהמלך עצמו אף הוא אינו מאושר, לפעמים אינו ישן בלילה! גם לה לא נתן אושר אלא שמונה או עשׂרה ימים בלבד.
“האושר בידי האלהים הוא!” ועל־פי פקודת המלך התאספו עוד פעם כל אותם האנשים שיש להם, לפי מה שהם עצמם או אחרים מעידים, כוח־השפעה בעניני שמים!
לברך את בת־המלכה באו דרוישים, כמרים ורבנים…
והם התייצבו בזה אחר זה ליד העריסה; השפילו עיניהם ביראת־שמים אל גולגולת־התינוק הקטנה והאדמדמת שבערשׂ, והגביהו אותן אל נברשת־הזהב־והבדולח המברקת שלמעלה; תעו במבטם על־פני ארבעת הקירות המקושטים, או שלחו את מבטם בעד החלון ורדפו אחרי ערפל קליל ברקיע בכחול. ואגב־כך מלמלו את הלחש…
בשׂכר זה נתנה להם המלכה במתנה אבנטים יקרים; מרוקמים, בשביל הכמרים – עם יהלומים, בשביל הדרוישים – עם פנינים, ובשביל הרבנים – עם חוטי זהב.
אך המלכה לא היתה מרוצה! הם מלמלו בלשון יוָן, בלשון לאַטיין, בלשון הגר ובלשון הקודש; הכול לשונות זרות, לשונות שאין בהן רוח־חיים. האם בירכו או קיללו? מי יודע?
אף דבר אחד מדבריהם לא הבינה.
והמינקת, – האִכּרה היפה והבריאה ביותר בכל המדינה, – גם היא אינה מרוצה מן הלחשים של אנשי הדת. היא שופכת את לבה לפני המלכה:
היא מאמינה באלהים, היא מאמינה מאד באלהים! ברצות האלהים, – אומרת היא, – כול יכול הוא! אך כלום יכול הוא כל־כך הרבה לרצות? הוא אדון גדול מדי בשחקיו הגבוהים ויותר מדי הוא עסוק. את כל העולם הוא צריך לזון! למן האזוב הקטן ביותר, היוצא ועולה, כל עוד חיוּתו בו, מתוך טפּה של רקק, ועד לאילן הגבוה ביותר, העולה ומתרומם ובוקע בנופו את הרקיע! הוא חייב לפרנס את הצפרים הקלילות שבחלל־האויר, את הדגים הרעבתנים שבמים, את החיות שביער, ומלבד זה בני־האדם כולם! לחלק מהם את הטוב והמיטב, ולאחרים לפחות פרוסת־לחם יבשה במעת־לעת! כמה אִכּרים ואכּרות, כמה יהודים ופריצים, כמה כמרים ואנשים חשובים! אימתי הוא נח? אימתי יש לו שהות להרהר בדבר, להסתכל?
היא יודעת! לפרקים הוא טועה מחמת חפזון, ומַמטיר מטר בשעה שבני־אדם צריכים שתתייבש השחת, והבקר העלוב מתפגר ומתפגר! ולפעמים הוא טועה וחוטף וחותה אש תחת מים ושׂורף את הקּמה שבשׂדה והבריות אוכלים סוּבּין, קלפּות של בולבסים וחמר, ושרשי צמחים, או שהם מתים ברעב! היא עצמה היתה קודם־לכן אדוקה ודבוקה באלהים, תמיד היתה שופכת לפניו דמעותיה ומתחננת, אך רק לעתים נדירות היה הדבר מועיל לה… אחר מכול וכול הוא מתנגדו, השׂטן, ימח־שמו. (ה“ימח־שמו” שלנו הוא, האִכּרה מַרעדת כבקדחת לזכר שמו.) אין לך, אומרת היא, פטרון נאמן כמותו! גם הוא גדול, גם הוא יש לו ארמון של אש מתחת לאדמה, אך הוא אין לו דאגה של הנהגת עולם; יש לו פנאי! ונוסף לכך הוא אוהב־חיים, בריה עליזה ואינו מתגאה על האחרים. לעתים הוא נכנס אפילו אל בית־המרזח ומרקד עם בת־האִכּרים הראשונה המזדמנת לידו, ועפים רשפים מתחת לרגליו! לעתים תכופות מאד הוא לובש צורה של כל מיני בני־אדם, חיות ועופות, ומראה את מהתלותיו. צפור־דרור הוא, ולפיכך אפשר לפעמים להשׂיג אצלו בנר של אִסר יותר משמשׂיגים אצל אלהים בנרות של שעוָה ובאבוקות!
על־כן, – מייעצת המינקת, – ראוי שתבקש המלכה ממנו אושר בשביל יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ! יתקבצו על־פי פקודתה כל הכשפניות של כלמיניבּוּרג ותברכנה את התינוקת מברכותיהן. ומי שתברך בברכה היותר־טובה, תקבל את המתנה הטובה והיקרה ביותר.
המלכה חששה במקצת, אף־על־פי־כן התגברה על פחדה, מתוך אהבה אל יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ, וציותה לאסוף את כל המכשפות.
ועם זה, מתוך רחשי־תודה אל המינקת, ציותה שיבקשו וימצאו את חליל־החרס הטוב ביותר וישלחו אותו אל בן המינקת אל הכפר – מתנה מאת המלכה.
כותבי התולדות עוברים בשתיקה על־כך, אם החליל הגיע שלם אל הכפר, אך דבר אחד וַדאי הוא, שלא פחות משבע מכשפות זקנות ומצומקות נתלקטו בכלמיניבּוּרג; כשנכנסו ירדה חשכה על החדר, וצל השׂתרע על עריסתה של יורשת־העצר. המלכה הרגישה, שהאימה לוחצת על לבה כאבן, אבל את הנעשׂה אין להשיב ושוב לא יכלה לחזור בה; לפגוע בכבודו של השׂטן וַדאי וּוַדאי אסור! אימצה את רוחה ודבּרה אל הכשפניות, לאמור:
– הנה פה, בערשׂ הזהב, שוכבת יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ! לפי שעה אין הדבר נכּר בה, אך כשתגדל בעזרת השם, ותתחנך תחת השגחתי ותחת השגחתם של חכמי־הנמוּסין בחצר שלנו, תקח לקח מפי אמני הזמרה, הנגינה והרקוּד, ונוסף לכך תדבר עוד מעט בלשון־צרפת, היא תהיה יורשת־עצר על־כל־פנים. ואין צריך לומר, כשתלבש שׂלמה רקומה זהב, משוּבצת אבנים יקרות, ותשׂים עטרת זהב בראשה – גם עיור אין־עינים יראה בה את גנוּני־המלכות! אך דבר זה, לאמיתו של דבר, אתן יודעות מעצמכן! – – ועתה שמענה: כל טוב – עשרוּת, כבוד, יורש־עצר, ואפשר מלך ממש, להיות לה לבעל, כל זה אנחנו, לאמור המלך ואני, כבר נתן לה, ליורשת־העצר! אך המרבה ורוכש, בראשו אינו חושש, ומי שיש לו יותר, אין לו די והותר – הרבינה ברכה, כל כמה שאתן יכולות, ואני אשלם לכן ביד רחבה.
– טוב, – השיבו שבע הנשים הזקנות והצפודות והפילו גורל של קשרים, לדעת באיזה סדר תגשנה בזו אחר זו אל העריסה.
והמכשפה הראשונה אמרה:
– ילדה מאושרת! בת־מלכה כבר נולדת; נכסים וארמונות ובעל נושׂא־כתר מן־הסתם יתנו לך המלכה והמלך! המלכה בעצמה אומרת כן! אני מצדי מאחלת לך בריאות!
המלכה נתמלאה שׂמחה. ילדתה שלה לא תחלה לא בחצבת ולא באדמת ולא באבעבועות, ולא תסבול בבקיעת השינים! ואפילו אזנה לא תהא מנַטפת! נמש כלשהו היה על חטמה של בת־המלכה, ואף הוא עם לחישת הלחש מיד נעלם ואיננו!
– וימים תאריכי, ושנים רבות תחיי! – נגשה בינתים ואמרה השניה.
– אף זה דבר טוב הוא, – מהרהרת המלכה, – נשים זקנות אמנם אינן אהובות על העולם, אבל בנות־מלכים זקנות סבוֹל יסבלו; לה לעולם כבר ינַשקו את היד!
השלישית איחלה: ויפה תהיי, כיפיו של עולם!
המלכה שׂמחה עוד יותר! אותו רגע ממש הלבינו פניה האדמדמות של בת־המלכה כבהט, וראו בעליל, שהתחיל צמח לה שׂיער של משי! הוֹ, מכל קצות העולם יבואו נסיכים ומלכים לכרוע לפניה ולבקש את ידה!
– וחכמה, – אמרה הרביעית, – תהיי, כחכמתו של עולם!
– טוב מאד! – מכריזה ואומרת המלכה. היא תחוּד להם חידות, ומי שימצא את חידתה, יהיה בעלה!
החמישית איחלה: אהבה אל בעלה, הששית: אהבת הבעל אליה. לבסוף נגשה השביעית ואמרה:
– כבר יש לך הכול, בת־המלכה, עכשיו אני מאחל לך, שלעולם לא תדרשי מה שאינו שלך, ולא תרצי במה שהוא של אחרים.
– מה? – קראה בקול תמיהה המלכה. אך המינקת התחילה מרקדת בחדר מרוב שׂמחה וקראה:
– הוֹ, הוֹ! טובה וכשרה תהיה יורשת־העצר, היא כבר תהיה טובה וכשרה!
עם מינקת אסור להתוַכּח, והמלכה היתה אנוסה להוסיף למכשפה השביעית, מלבד שאר כל המתנות, גם זוג אנפיליות של זהב, שבהן היא עתידה לרקוד בארוּסיה של יורשת־העצר…
– – – – – – – –
ונתארע דבר, שמיום שהעולם קיים עדיין לא נתארע כמותו. כל שבע הנשים ברכתן נתקיימה. עוד בשכבה בערשׂ היתה בת־המלכה פורחת כשושנה של ורד, ונתגלה שהיא חכמה גדולה כל־כך, שהכניסוה בחשבון החכמים היושבים בסעֶנאַ"ט! אך מיד לאחר מכן נתברר, שלא כל נצנוּץ הוא זהב חרוּץ, והטובה שבמכשפות לגיהנום ולמשׂרפוֹת.
פעם אחת, תארו לעצמכם, מתיישבת בת־המלכה בערשׂ ואומרת:
– אַל תנענעוני, אל תבלבּלו את מוחי!…
עשׂו כרצונה.
אחר־כך ציותה:
– אל תחתּלוני בחתּוּלים! מה אתם כופתים אותי? הניחו אותי חפשיה!
אמנם, מנהג הוא משנים קדמוניות, אך גם בדבר הזה ותּרו לה.
רע מזה היה, כשהתיישבה פעם אחת יורשת־העצר ושאלה את אמה המלכה, מפני מה שׁדיה אין בהם חלב. כאודם־אש האדימו פני המלכה והיא ברחה מן החדר. המינקת משיבה כמעט בכעס:
– מלכה לא אשה פשוטה היא, שתהא מהלכת כפרה ודדיה מלאים חלב…
– וגבירות־החצר? – מוסיפה ושואלת בת־המלכה.
– הרי אֵלוּ הן בתולות! – קוראה בקול רם המינקת, בשכחה שהיא מדברת עם תינוקת. – הרי אֵלוּ הן בתולות, להן לא נאה כלל ללדת ילד, וחלב מזמן אלהים רק לאֵם בשביל ילדה שלה!
– האם אני ילדתך שלך? – שואלת בת־המלכה בחריפות.
חום וקור עוברים בעצמותיה של המינקת.
– ילדי שלי, – משיבה היא, ופתאום נתּז מַעין של דמעות מתוך עיניה, – ילדי שלי בכפר נשאר, לחם לח הוא מוצץ… אני באתי לכאן, להיניק אותך, יורשת־העצר! כבוד גדול נעשׂה לי בזה, אושר גדול באַני!
– ומשום מה בוכה אַתּ?
– משום שׂמחה! – מכריזה המינקת ואומרת מתוך יאוּש. אך לא הועיל דבר.
– מה שאינו שלי, אינני רוצה בו! – אומרת בת־המלכה, ועומדת על דעתה בכל תוקף; היו אנוסים לגמול אותה.
אך בזה עדיין לא די. אחר־כך נודע לה, שהיא לבושה מה שאחרים טווּ וארגו וסרגו, דרה בארמון שאחרים בנוהו, ואוכלת מה שאחרים זרעו וקצרו, טחנו ואפו.
ודבר זה אינה רוצה!
– אלא מה רוצה אַתּ, בת־מלכה?
כל זמן שאין היא יכולה בעצמה לעבוד, רוצה היא ללכת ולדור ביער, תחת רקיע בשמים של הקדוש־ברוך־הוא, פירות מעצי־ההפקר לאכול ולהתלבש כאִמנו חוָה בעלי־עץ.
– וכי שלנו זר הוא לך? – שואלים המלך והמלכה.
– אין זה שלכם! – משיבה הבת־מלכה ורוקעת ברגליה.
אין צריך לומר, שעד מהרה נעלמה מן הארמון.
בסתר היתה כלמיניבּוּרג מתאבלת, אך בגלוי לא היה אפילו לשום אדם העוז לשאול, להיכן נעלמה. האם ברחה או שוּלחה, בעולם הזה או בעולם הבא? בלילה, בביתו שלו ובאפלה על משכבו, לא אחד היה נאנח. אך ביום, בפרהסיא – הס!
ברכתה של המכשפה הפכה לקללה!
– – – – – – – –
אך יורשת־העצר לא ברחה, גם לא אִבּדו אותה מן העולם.
מעל לארמונו של המלך מתנשׂא מגדל גבוה וראשו מגיע השמימה. בתוך המגדל יש חדר קטן עשׂוי כולו ברזל, עם אשנב קטנטן, שנשקפת מתוכו פיסת־אדמה קטנטונת, אך הרבה שמים.
שם, בחדר הקטן ההוא, מאחורי מנעול ובריח, יושבת יורשת־העצר.
בלילה היא משׂתכּלת בכוכבים שבשמים, ומתפלאה שהם כל־כך קרים; כל־כך בהירים ומאירים, ואף־על־פי־כן לא חמים; וביום יש לה התעסקות אחרת. לא הרחק מן הארמון עמדה המַפּחה של המלך, ובה עבד נַפּח זקן, עם עוזר בשנות התשחורת, ושויליה כמעט עוד ילד.
ראשית, היתה אוהבת להשׂתכּל בגיצים.
– מזלו של הארמון, מהרהרת יורשת־העצר, שהם מתפזרים בקלוּת־דעת כל־כך וכבים עד מהרה. שאם לא כן היה הארמון נשׂרף מזמן ולא היתה נשארת הימנו אבן על אבן.
– חבל, – נאנחת שוב יורשת־העצר החכמה, – כל־כך הרבה אש ויוצאת בלא שום תועלת!
אחר־כך התחילה מתבוננת בעובדים שבמפחה.
– לנתק את המנעול והבריח הסוגרים עלי, מהרהרת היא, מסוגלים רק הם! רק הם יכולים לשחרר אותי!
– לדאבוני, מוסיפה היא ומהרהרת, זקן הנפח הזקן יותר מדי! מתוך נקישה־ופטישה תמידית נתחרש במקצת, דבר זה נכּר בתנועותיו שלו, ואילו זעקתי לעזרתו, לא היה שומע את קולי! ראה גם־כן לא יראני! לעולם אין הוא מגביה את עיניו למעלה מפטישו!
העוזר שלו (ממשיכה היא הלאה את מחשבותיה) צעיר ממנו. בחשאי הוא נושׂא את עיניו למרום, אפשר הדבר שיראני. בשעה שהעבודה נפסקת והדפיקות חדלות, יכול הוא לשמוע קולי! אך הצל – לא יצילני! יותר מדי פחד יש לו בעינים, והוא מתכופף כפיפה יותר מדי עמוקה כשעובר מישהו מן החצר, לעולם לא תהיה לו ההעזה לכך!
– כל תקוָתי, מחייכת היא אל עצמה, הוא הבחור שליד המפוח… אני מכירה בעיניו הלוהטות, שהוא יעיז לעשׂות את הדבר! אני מכירה בשריקתו בשעת העבודה, שיש בו מעט, מאד מאד מעט, יראת־הכבוד! לפעמים הוא מניע ידו, כאילו ביקש להפוך את המפוח עם הסדן גם יחד… כשאגדל ואוציא את ראשי מבעד לחלון, מיד יראה אותי, כשאקרא בקול חזק, ישמע את קריאתי!
ואז (מחייכת היא שוב אל עצמה ומסמקת מהנאה), אז יתאהב בי, ישחרר אותי, ואני אעשׂנו מאושר.
כך מתנחמת יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ.
לאחר זמן מסויים (מספר השנים אינו מובא בחשבון) נתרחשה בכלמיניבּוּרג עוד פעם חדשה.
כלמיניבּוּרג הופתעה, לא עוד תהיה משוסעת ומחולקת בין שלושים וששת הדודים המלכותיים! יורש־עצר חדש לחלוטין נולד! – המלך עצמו לא האמין למראה עיניו!
בשמעו שהמלכה מרגישה עצמה לא כתמול־שלשום, היה הוא, המלך, מושך בכתפיו ופוקח עיניו בתמיהה; ובראותו בעליל, שהמלכה משמינה והולכת, נזכר הוא, המלך, שפעם אחת שתתה המלכה ביער מים מן המַעין, ובוַדאי בלעה צפרדעון, והוא גדל בתוך בטנה!
כשהציעו לאחר־מכן למלך, שיקראו למיילדים עם צבתות הזהב, נתכעס מאד וציוָה לקרוא לרופא־אצטומכא, שיגרש את הצפרדעון!
והואיל והמלך אמר: צפרדעון, חזרו הכול ואמרו: צפרדעון!
וכשיצא אחר־כך הצפרדעון לאויר העולם ונמצא שיש לו ידים ורגלים ועינים, כבן־אדם, השמיע הוא, המלך, קול צעקה: למי הוא דומה? אך במהרה־במהרה שכח את השאלה הזאת. בהילולה הראשונה שלאחר־מכן מצא פלפלת חדשה, חיננית ונפלאה, ולא זכר עוד את יורש־העצר־הצפרדעון וישכחהו.
אל מי דומה יורש־העצר־הצפרדעון עדיין לא ידוע, אך עצבני הוא וחולני… ורופא־החצר מפוקפק בדבר, אם עתיד יצור זה להיות ביום מן הימים יורש־עצר זבובון, ואפילו יורש־עצר פרעוש.
אך עיקר המעשׂה הוא בזה, שבשעה שפתח המלך את ההילולה הגדולה לכבוד הפלפלת החדשה, בשעה שהכּו החצוצרות ותרעו השופרות וכל כלמיניבּוּרג כולה צעקה “הידד!”, נתּק הבחור מן המפוח, שגדל בינתים, את המנעול והבריח ושיחרר את יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ.
הם יושבים לפי שעה באיזה מקום־סתר במחבוא, אך במשך הזמן, סבורים אל נכון, יצאו למזל אל אור העולם.
ואז יתברר, שכל שבע הנשים אמרו דברי אמת וברכתן נתקיימה.
בקוּר אצל הצפרדעים
מאתיצחק ליבוש פרץ
קטן האגם, קטן ממוֹנטעֶ־קאַרלוֹ, כמה עשׂרות צפרדעים בסך־הכול, ואני אוהב אותו. לכאורה, מה יש בזה? קוָה וקוָה, ואין קוָה אלא מים, ונוסף לכך – מים עכורים. אבל אין הדבר כן אלא למראית־עין בלבד. הקשיבו יפה אל הקוָה, ותבחינו גוָנים שונים ובני־גוָנים, מאה נוסחאות שונים.
יש קוָה – משאל־עם! קול המון כקול שדי! כל האגם כולו, בלא הבדל דת, לאום, מין ואפילו גיל. יש חכמה בראשיהם של ראשנים אפילו! ויש קוָה – מרידה; צפרדעים עולות על המתרסים, נופלות חלל כזבובים… יש קוָה בנגוּן של תשעה־באב, ויש קוָה בנגוּן של יום־כפּוּר… וּקוָה כבד ועמוּם, לאחר בצל, דיסה, קוּגעֶ"ל ובשׂר עם לפתן: “רבקה, בואי רבקה…” וקוָה חפשי, חפשי וקל־דעת וצחצחני: “מַרגריטאַ, מפני מה לא תאהביני?” – כך פירוּשוֹ. וּקוָה כלפי־שמים, אל בורא־העולם, שבח ותהילה על המולדת הרחימה־החמימה, שתחיה! וכי יכול הפה לפרט…
ומולדתן הקטנה של הצפרדעים, עם לשון־קוָה הרשמית ועם שירת־הקוָה, מושכת אותי אליה לעתים תכופות. וביותר בימות־החמה בין הערבּים… בעיר רב המחנק… מדכדכים ריחות־הרחוב, הזיעה עם עירוב של מימי־בוֹשׂם רעים; מסַנוור ברק השלטים, חלונות־הראוָה ועינים יוקדות – יוקדות מתאוָה ויוקדות מרעב, ומחריש קול הגלגלים ותיבת־הזמרה – –
יודעים אתם, תיבות־זמרה מה הן? אפשר שאתם יודעים, אף־על־פי־כן אמוֹר אומַר לכם: הרי אלו הן השאַרמאַנ"קוֹת, וכיוצא בהם שמות שנקראו בהם… ונגוּנים מכוּשפים בתוכן: למן “מַרגריטאַ, מפני מה לא תנשקיני” עד “לא אבדה תקוָתנו”!… וסדק יש בה, בתיבה זו, כעשׂוֹר של נחושת גדלו, אתה מטיל בתוכו מטבע – והתיבה מנגנת כל שלבך מבקש!…
והריני בורח, כל עוד החיוך על שׂפתי, ויוצא אל האגם…
ומתיישב על שׂפתה של המולדת הקטנה…
– – – – – – – –
יפות הן, הצפרדעים, וכקטיפה, חלקלק־ירקרק־מבריק, העור. אך העיקר הן שלוש המעלות הטובות שיש להן לצפרדעים:
א) הן נוצדות בשליתן; כזה מזלן;
ב) מחליפות כל ארבעה שבועות את עורן; אינן זקוקות לכלי־לבן צחורים. וגם – חסדי שמים! –
ג) לא העפעף העליון, אלא העפעף התחתון מתנועע אצלן!
ואם נעשׂה מעשׂה־עוול באגם – במולדת, הריהי מעיפה את עפעפה התחתון כלפי־מעלה; לא ראינו ואין ראָיה, לא כלום!
– – – – – – – –
ומכּרה יש לי באגם, מעניינת מאד. יפה – כפי שיכולה צפרדע בלבד להיות יפה, ונוסף על כך – חכמה! אחיתופל בשעתו, ביסמאַרק לפני זמן מועט, סטוֹליפּין כהיום הזה, ויותר מהמה!
– הכול – אומרת היא – בצה הוא.
קוהלת אמר: הכול הבל; והיא אומרת: הכול בוץ! הכול חיים בבוץ, יונקים את יניקתם מן הבוץ – מן האגם, מן הרקק…
– והדגים? – שואל אני פעם.
– חיים במים עכורים! ואף זה רקק, פחות או יותר…
– יש לה – אומרת היא – אף שם מחותנים.
– וצפרים?
אֵינה מתיישבת אפילו בדעתה רגע אחד; כאילו השׂכל נתון אצלה על חודה של הלשון:
– חיות באויר! ומה זה אויר? שפוך בבית־המרחץ מים על־גבי האבנים המלוהטת, ומיד אתה רואה הבל – אויר… העמד בקיץ קערה מלאה מים בחלון, והמים נעשׂים אויר…
למדה פיסיקה!
– והסלמַנדרה?
כאן היא מגלגלת גלגלי עיניה כלפי־מעלה:
– ראשית – אומרת היא – אפשר שטבעה כך, ושנית – התרגלה לחיות באש, ושלישית – כל ענין הסַלמנדרה אינו אלא אגדה…
והיא מסיימת דבריה בסלסול: קוָה – קוָה – קוָה, שפירוּשו בלשון בני־אדם:
– בוץ, בוץ, בוץ, הכול בוץ!
– – – – – – – –
– מרת צפרדע – אומר אני לה פעם אחת – אסַפּר לך מעשׂיה.
– סַפּר!
ובת־שׂחוק אלוהית־מַקסמת מתפשטת על פרצפונה הקטיפתי־הירקרק־מבריק.
– ואם – מוסיפה היא – המעשׂיה לא תהיה ערפלית־מוֹדרנית, אסַפּר אותה לעורכו הראשי של עתון־החצר במדינת האגם.
– אינני יודע… יהיה בה, כפי שנדמה לי, משהו מריח קבּלה…
היא מעקמת פניה, כלאחר לקיקה של לימון, ומתיאשת:
– ובכן…
מעשׂה בנערה בעלת־מום.
עוד פעם עקימת הפנים.
– אַבל בעלת מום מופלא. אין היא יכולה להוריד את העפעף התחתון, הוא מסתיר לה מחצית העין…
– ובכן?
– אין היא רואָה את הנעשׂה למַטה מעינה. אינה יכולה, בשום פנים, להביט למַטה. העינים פונות אצלה תמיד, מאז נולדה, רק כלפי־מעלה, רק גבוה כלפי־מעלה…
– לא טוב! – פולטת ואומרת הגברת, – שכזאת הרי מן ההכרח שתהא נופלת וחוזרת ונופלת… הרי אינה רואה כלל את הנעשׂה מתחת לרגליה.
– זה הדבר… והיה לה קשה מאד ללמד את רגליה ללכת… מתנודדת, נופלת, כדבריך. אבל רע מזה היה הדבר, שבמשך הזמן פסקה מלראות ומלהכיר את בני־הבית שלה הצעירים ממנה, אחים קטנים ואחיות קטנות…
– רבים היו?
– לא ספרתי…
אחר־כך כשהיא גדלה ומתבגרת, אין היא רואה עוד אפילו את המגודלים, ואפילו לא את אביה ואמה…
– קוָה! – מכריזה ואומרת הגברת, ובקוָה הזה נשמע מעט פחד, מעט רחמנות ומעט איוּם…
– וההורים, וכל הקרובים מסביב, כולם כועסים ומתמרמרים: “נוהגת בגאוָה ובחוצפה”, אומרים הם, “לא נאה ולא יאה לה לראותנו!”
– ובלילה, בחשאי – חנקו אותה?
– לא, ניסו לשלוח אותה אל בית־הספר. המורה הרי יראה אותה! גבוה הוא, יושב על־גבי קתידרה.
– והיא אותו – ראתה?
– זמן קצר. ואחר־כך – אף לא שׂערה אחת; במקרה היא קרחַ גם־כן… וחבט לה בסרגל על כפות ידיה. היא צעקה, הוא גירש אותה, והיא ברחה
– – – – – – – –
– הביתה?
– היא התייראה, שמא יקומו עליה, בלילה, בחשאי, ויחנקו אותה – אל העולם ברחה!
מאחורי העיר ראתה בחלל־האויר צפרים… המוני־המונים…
“צפרים, צפרים, קחוני אתכן!” אמרה.
אבל אין להן פנאי. ואפילו לענות לה אינן יכולות. הן טסות אל הקנים, אל הדוגרות והאמהות שבקנים, מלוא הפה תולעים הן נושׂאות… והן פורחות להן הלאה בשתיקה… בא במעוּפו נשר…
– כך?
נשר עושׂה תמיד רושם, מַגביה עוּף ומַרקיע שחקים!
– נשר, נשר, קחני עמך!
– אף הוא לא היה לו פנאי? אף הוא מיהר אל הקן?
– לא. הנשר גם הוא היה משום־מה גלמוד… אחד ויחיד על־גבי צור גבוה, חגוּר אזוֹר של עבים – שם היה משכנו…
“מגובה זה – אומר הוא לה – נראים כל אלה המתהלכים כאן, על ארבע או על שתים, כתולעים…”
“אני שׂונאת תולעים” – אומרת הנערה בעלת־המום.
“אם כן, הריני לוקח אותך עמי” – אומר הנשר, והוא עושׂה כן…
והתחילו חיים של טעם! וזה מזו אינם מעלימים דבר, אין מסתירים, אין סודות…
– חיים של נועם?
– לא תמיד… כל זמן שהנשר עף וחג מעל לראשה, היא רואה אותו… ואוהבת אותו… אבל כשהוא צריך לפרנס עצמו – – הריהו יורד? למעלה אין ממה להתפרנס?
– זהו… מיד הוא נעלם מחוג ראִיתה – –
שעון־עיר מכּה פתאום:
שמונה.
– סליחה, – מתנצלת הגברת שלי באמצע המעשׂיה. יש לה קונצרט לטובת־עניים שבאגם, שמה כבר פורסם במודעות, ומיד היא קופצת ונעלמת – כבר היא בפנים, בתוך הבוץ…
ואני פונה והולך, עייף, זועף וחמוץ, וחוזר אל העיר, אל החדר, ומטיל עצמי על המטה. אני נים ולא נים, תיר ולא תיר. ותמונות מתמונות שונות, שלא ברצוני ושלא בידיעתי כמעט, רודפות זו את זו, מתנגשות זו בזו – השם הוא היודע, מה פשרן… זיעה, מימי־בושׂם… עינים־של־חטא ועינים־של־רעב, בצה… תיבת־זמרה… ורוצה אני לברוח, לברוח מכל זה –
– – – – – – – –
– להיכן?
אינני יודע, מי השואל, אבל קול שומע אני.
– מי שרע לו במקום אחד, ילך למקום אחר… מן הצפון הקר אל הריוויעֶר"אַ, מן הישוב אל המדבר, מן היבשה אל הים; אבל מי שצר לו וקר לו ורע לו בזמן, אין ביכלתו לעבור לזמן אחר, טוב יותר…
– מפני מה לא לנסוע במרחקי הזמן? – קורא אני קול רם. – האִם אין היסטוריונים חוזרים ומפליגים עד אדם וחוה בלא חגורות־העור בגן־עדן? האם אין הנביאים מקדימים ומרחיקים עד אל הזאב והכבשׂ והנער הקטון הנוהג בם?
–אני רוצה!
ורצוני מתגשם.
מין מנגנון מוזר: לא ספינה, לא כרכרה, לא כדור פורח וכל זה יחדיו, ומישהו יושב מקדם וידו על כפתור.
– מי אתה? – קורא אני קול רם בפחד.
– העגלון בעגלתו של הזמן – –
– סע! קדימה! – ואני קופץ ועולה…
–קוָה! – נשמע קול של סבל. מרת צפרדע נוסעת גם היא, דרכתי עליה ועוד מעט וחנקתיה. אנו נוסעים, אני שוכח אפילו לבקש ממנה סליחה! הנשימה נעצרת…
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
אלהים לבדו הוא היודע, מה זמן הוא זה!
שוב אין מוציאין לחם מן הארץ, חסל סדר אִכּרים, חסל סדר פריצים. האדמה אינה שייכת לשום אדם, הפסיכוֹלוֹגי“אַ־של־אדמה גזה ואיננה. וחסל סדר ארצות־מולדת. מירק־עשׂב, ובעיקר מקוצים ודרדרים, מכינים חכמי־החימי”אַ לחם, קודם־כל מקוצים ודרדרים. אנו מתחרים בחמורים, גומלים לגמלים: לפנים היו החמורים והגמלים משופעים במזון, ואנו היינו רעבים. ולא רק לחם בלבד, חכמי־החימי"אַ נותנים דגים ובשׂר. שום בעל־חיים אינו נשחט בגין האצטומכא שלנו, אינם נעכבים בהתפתחותם בגלל קיבתנו. אותם שנשמעו לתורתם של דאַרווין וספּעֶנצעֶר התפתחו ונעשׂו בני־אדם, לפי סדר ובהדרגה: כושים, צוענים, יהודים, פולנים, ואחר־כך בני־אדם גמורים; ואחרים נעלמו למקום שנעלמו. בכמה בתי־נכות נמצאים גרמים משונים; אומרים, עצמות של חיות הן… ואין אנו אוכלים, אלא שותים. בפּאַריס אין נוהגים עוד אפילו לשתות, אלא מריחים. מריחים מתוך צלוחית טעם של דגים, טעם של בשׂר, טעם כל דבר שהלב רוצה… המזון נקלט דרך האף. האנגלים נושׂאים מתחת לחטמיהם בין שני חצאי השׂפם בּקבוקים קטנים שיש בהם תמצית של ריח; תמיד הם פתוחים, ותמיד נושׂאים שׂבעים…ואם קיים עוד פה, אינו משמש אלא לדבּוּר… חופה וקדוּשין, פרידה וגיטין חדלו מקרב הארץ. לא האיש זן את האשה, כמו במאה העשׂרים, ולא האשה מפרנסת את האיש, כמו במאה העשׂרים וחמש. אלא כל אחד מקבל על חשבון־הכלל צלוחית להרחה והוא מרחרח.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
– והיכן אנו נמצאים עכשיו?
– הזמן הזה עדיין לא נולד, לפיכך אין לו שם.
– לכשיוָלד – אומרת מרת צפרדע – אהיה אני הסנדקאית…
– יתּכן! – מסכים עמה העגלון.
אני משקיף למטה: נהרות מלאים מסביב.
ומיני צעקות אני שומע:
– היש רעבים להשׂביע? היש צמאים לרווֹת צמאונם? היש חולים להעלות להם ארוכה?
ואחרים מכריזים ושואלים:
– היש בני־אדם, ארצות, עמים או דתות משועבדים – שנבוא ונשחררם
אָין!
הכל חכמים – אין מי שירצה לשעבד, הכול יודעים שהמשועבדים מתחברים ומתגברים, והמשעבדים – סופם כליה מתוך טובה ובטלה… ומהיכן ימצאו חולים, לאחר שהונהגה שיטתו של מיעֶטשניקוֹב, ושום אֵבר אינו גוֹוע ומת קודם זמנו, אלא הכול גוֹועים במידה אחת ובזמן אחד, הכול דועכים וכבים יחד ואין האחד ממית את חברו… אין נושׂא עמו אֵבר משותק או מרוסק… והנשמה עם הגוף אף הם דועכים וכבים בבת־אחת, כשלהבת זוֹ עם שמנה שבמנורה. אין יש גופים בלי נשמה, אין יש נשמות בלא גוף. ומשום כך גם: לא רצון שאין עמו היכולת לבצע, ולא יכולת שאין עמה רצון. תאבוֹנות של שוא, חשקים של שעשוע, חלומות של שעה שאינה לא יום ולא לילה – נעלמו! וכּוּחים חדלו מכול וכול. הכול יש להם אותם רצונות ואותם חפצים; וכשמצלצל הטלפון, מי זה יש לו חשק לקום ולהרים את השפורפרת…
יושבים ומפהקים…
מכת־מדינה, מכת־עולם הוא, הפהוּק הזה. “שלום עליכם” בא וערך נשף קריאה – מפהקים!
– לפנים, – נאנח זקן אחד ומפהק – היו אריות ודובים מתנפלים – כך הבריות מסַפּרים.
והיום?
– בחשמל ירו וכילו את כל החיות הטורפות!…
– ואת הנשרים? – שואל אני.
– עד אחד.
– אצל אחד היתה נערה, או אשה צעירה, בעלת־מום עם עפעפים תחתונים מוקשים…
– יכול היות – בהיסטוריה נזכר, שהנשר האחרון היה מתעופף מעל לעצמותיו של אדם… אם של זכר או של נקבה לא ידוע, וגם (הוא מפהק) היינו הך…
– וזה זמן רב – מפהק הוא – לא היתה רעידת אדמה…
– נהג, עגלון, נהג!
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
– יריד?
– מה לך לעת כזאת – מסחר?
– שמּא רוחות מהלכים שם?
– הרוחות זה מזמן לא נשאר להם זכר!…
– הבה, נרדה לראות. להשאיר את הכפתור בידה של מרת צפרדע?
– זה לא. זה הזמן עדיין לא הזמן בשביל זרים הוא… יקרעו אותך כדג. מוטב שתשקיף מלמעלה.
הוא מגיש לי משקפת:
השוק רוחש בני אדם, כתל של נמלים!
מה אפשר שיתארע בזמן כזה?
כשיצאה בצרפת הגזירה על הכמרים, הלך כומר אחד, מצער גדול ומכאב־הלב, וספג לתוכו הרבה שאַרטרעֶ“ס, ונרדם בו במקום, באחד ממרתפי־היין. צרפת בלא כמרים, בדומה לספרד בלי יהודים – הפכה לתל שממה, עפר ואֵפר. את הכומר שכחו, הוא שוכב בתרדמה כבדה, שקורין הינעֶרפּלעֶ”ט; הולך אחד ממדינת הפהוּקים וכורה לעצמו קבר, בעודו בחיים חיתו, ובלבד שיעשׂה משהו, והריהו מוצאו, את הכומר, ונושׂאו ומביאו אל השוק, והכומר הבהול מתעורר – –
שואלים אותו, כמה זמן הוא ישן; ואינו יודע.
– האם גם בזמנך פיהקו?
– כן: לוֹרדים באַנגליה –
– וסתם בני־אדם?
– לא…
– מה היו עושׂים אלה שלא פיהקו?
– כל זמן שהכמרים היו קיימים, היו מתפללים; היו מבלים את הזמן בכנסיה…
– בטלנות!
– היו עורכים קונצרטים, סתם וגם לטובת עניים… תיבות־זמרה היו נושׂאים מרחוב אל רחוב…
– אנחנו יש לנו כפתורים, לוחצים לחיצה אחת, מיד שומעים מה שמבקשים לשמוע, ולפיכך אין מבקשים לשמוע כלל, או ששומעים ומפהקים…
– משוררים היו שׂמחים בזריחת השמש ובשקיעתה…
– אצלנו זורחת שמש תמיד. שמש רגילה ביום, וחשמלית בלילה.
– בחורף בימות הקור הגדול היו אביונים נהנים מכך, שהיו משרבבים רגל מתחת לכסת וחוטפים ומשיבים אותה בחזרה; רעידה נעימה היו רועדים מזה.
– אנו אין לנו לא קור ולא חום. אנו פרצנו דרך ימים ויבשות, וחילקנו את החשמל חלוקה כזאת, שיש בכל מקום חמימות אחידה ומזג ממוזג.
– אני זוכר עוד דבר אחד – אומר הכומר – אך יש לי חולשת־הלב: תנו לי מעט יין.
נתנו לו אבקת־יין להריח, הוא הצטער על העין, שאין לה נחת־רוח מן היין ואמר:
– צבא היה מהלך בסך ברחובות. הקהל, צעיר וזקן, היה רץ אחריו ער ועליז וצוהל משׂמחה…
– מה זה צבא?
– חיילים במדים ועם נשק, קצינים עם כתפות, סרטי־אלכסון…
– ומה זה מדים ושאר הדברים שהזכרת, הכומר?
– תנו לי עוד ריחה של יין, מפני שאני עייף וזכרוני נחלש.
ובחוטם מאדים־פורח ספּר להם הכומר והסביר הכול. ואומר ועושׂה: כבר ישנו צבא עם נשק, קצינים, געֶנעֶראַ“לים, ראש געֶנעֶראַ”לים אחד – –
והצבא מהלך בסך ומפהק; והקהל מסתכל – ומפהק.
– אתה שקרן, הכומר!
– לא – –
– הרי יש כאן מדים, כתפות, סרטי־אלכסון גדולים, נשק!
– בודאי – אבל בלי חיילים… עד שלא שפכו דם, אין הצבא צבא כלל.
מיד הקהל זע ממקומו וקמה מהומה, מתעורר רעש:
– דם יישפך, דם! ובלבד שלא לפהק… ירוּ, שחטו, התיזו ראשים…
– של מי? – שואל ראש הגעֶנעֶראַ"לים – –
– שלנו, של כולנו – ובלבד שלא לפהק!
קול המון כקול שדי!
– כן, – נזכר הכומר – עוד דברים טובים היו: מעשׂיות על בנות־מלכים… נערות שעפעפיהן כעפעפי שחר – –
אבל קולו טובע בקול היריות!
–הלאה! – קורא אני אל העגלון בפחד –
ופתאום תוקפת אותי תאוָה איומה לשפוך דם…
אני תופס לה למרת צפרדע וחונק, חונק, חונק…
“שם, במקום ארזים!” – מעיר אותי קולה של תיבת־זמרה הבא מן החצר.
שלום־הנצח בארץ־אי־שם
מאתיצחק ליבוש פרץ
מסַפּרת כך המעשׂיה מארץ־אי־שם:
בארץ־אי־שם נמצא הר גדול ורם. מקננים בראשו של ההר גדולי הנשרים, משׂחקים במרומיו אדירי הרוחות; משׂחקים ונאבקים.
ורואה גם ראש־ההר את חוג־השמים הגדול ביותר מכּפת־הרקיע שעל־פני ארץ־אי־שם, ואת זריחת החמה היפה ביותר בכל בוקר בארץ־אי־שם…
רוחץ ראש־ההר באור הבהיר, העשיר ביותר. הן הוא ההר הגבוה ביותר בארץ־אי־שם: שום דבר אינו מסתיר מפניו את השמש, ומשום מקום לא יפול עליו צל…
וחזק הוא, ההר: צורי־סלעים אבריו, נחושת וזהב – גידיו… דבר זה יודעת האיילה המקפצת על גבו…
הנה כי כן ספּרה המעשׂיה.
– – – – – – – – – – – –
שמעו האמהות את המעשׂיה, ושיר־ערשׂ חבּרו ממנה, ואת הילדים הן מיישנות בשיר הזה. בשיר על ארץ־אי־שם, על ההר הרם, הגדול, בארץ־אי־שם.
אבל הילד גדל ומתבגר ושוכח את שיר הערשׂ; בלמוּדים ובמשׂחקים משתכח השיר; ואחר־כך בחיים, באהבה ובסבל… במהומת־החיים!
אי־שם, אף־על־פי־כן, בפינה חבויה שבלב, עדיין רועדת נימה בחשאי, עדיין מתחנן השיר, שיר הערשׂ, מראש־ההר מארץ־אי־שם, – שוטפים החיים סביב־סביב, רועשים החיים ורותחים, ואין שומעים את רעד הנימה –
ועוברים כך שנים וזמנים – –
מתארע לפעמים –
טוֹוה צעיר את חוט־הזהב של חייו, ומשתלחת ידו של המזל, ומפסיקה לו את החוט: עוזב הצעיר את החיים ומתרחק אל הבדידות: ופתאום הוא מרגיש בבדידות השקטה: משהו רועד בפּנה שבלבבו, מן הפּנה החבויה ביותר שבלבו קול מתרונן ועולה… והוא עומד ומקשיב, ומקשיב…
שר לפעמים צעיר את שיר־אהבתו רב־האושר ואצבעותיו פורטות על הנבל, על־נבל־הזהב של נעוריו; שומע המזל הרע, מתגנב בחשאי ושולח את ידו הרעה, הגרומה, וקורע נימה אחר נימה, באלימוּת; משתתק הנבל ומשתתק הלב עמו, ונוראה הדממה; פסק הלב מלדפוק… ומתוך הדממה הזאת מתעורר ומשׁתורר פתאום שיר־הערשׂ. השיר מארץ־אי־שם, מן ההר הרם, הגדול, בארץ־אי־שם…
ולפעמים הוא מעיר את מישהו בחלומו, ובא בליל־ירח שקט עד אזנו של הישן, והוא מתעורר…
וסתם כך לפעמים, בהשתקעם בהרהורים, מתעוררת בבני־אדם הכמיהה והנהיה, ודוחפת אותם אל ארץ־אי־שם; אל ההר הרם, אל ההר הגדול בארץ־אי־שם…
מושכת ארץ־אי־שם ומושכת; ונודדים…
ובכל הזמנים, ובכל מיני דרכים, ומכל קצוי תבל, נודדים אל ארץ־אי־שם…
ותועים, ונתעים, –
עצמות נשארות בדרכים ובשבילים לארץ־אי־שם…
אך יש מגיעים, אף־על־פי־כן, ובאים לשם.
יש מגיעים, ובאים לארץ־אי־שם; אך אין האחד יודע דבר על הזולת…
בדרכים שונות מהלכים הם בודדים, מקצות עולם שונים באים הם… וזה בזה לא יפּגשו.
–––––––––––––––
נטוית ונטוית הלאה המעשׂיה…
מקרני־ירח נטוית היא; בלילות שקטים, בלילות־ירח…
וכך היא מוסיפה ומסַפּרת:
למרגלותיו של ההר הרם בארץ־אי־שם משׂתרעות ארצות נרחבות, אדמה שחורה ודשׁנה… גדלים יערות עבותים־עבותים, ופלגים מפליגים ונהרות נוהרים… ומקיפים את ההר הרם, הגדול…
וכשבאים הנודדים, – יחידים־יחידים, זוגות־זוגות, או משפחות שלימות, – ומגיעים אל ההר בארץ־אי־שם, הם מתיישבים מסביב־מסביב להר, לרגלי ההר…
הולך הצייד עם קשת וחץ אל היער; יושב הדייג עם מכמורת וחַכּה על שׂפת הנהר הצלול; בוחר לו היוגב אדמת־חריש רכּה; רועה רועה את בקרו בכרי־הדשא הדשנים… נוצרות מושבות במרוץ הזמנים…
ואולם מרגלות־ההר נרחבות, ואין מושבה אחת נוגעת בחברתה; ואין מושבה אחת יודעת על קיומה של חברתה.
בונה לה כל אחת עולמה שלה בפני עצמה, ומסדרת לעצמה סדרי העולם “היחיד” שלה; בונה לו כל אחד את מקדשו שלו לאלהיו “היחיד”, ועובד לאלהי־העולם היחיד…
ואדם חי כל ימיו ושניו, והוא מת בבוא עתו, והכול לפי רצונו וחוקו של האל היחיד…
ומתפללים לאלהים, ומדברים בלשון האנושית “האחת והיחידה”.
ועובדים; ופרים ורבים, ומתרוממים קמעה־קמעה ולאט־לאט ועולים בגבו של ההר, של ההר שהכול מתאוים אליו…
לאט – עם החיטה, שבולת־השועל והשיפון, הולך עובד האדמה; מרחיק ועובר אותו מגדל הגפן; גבוה יותר מדלג ועולה הרועה, על־פני אבן וסלע, בעקבות איילת־הבר; לאורך גיד־המתכת מהלך הכורה, מעמיק בחוזק־יד אל בטן ההר…
וגבוהים מעל כל אלה יש גם־כן עולים…
אלה הם האנשים, שלא יכלו, עם כל הטוב והשפע, להרגיע את נפשם…
הנשמות הללו יותר מדי הן כמוּהות; יותר מדי כמוהות ומגועגעות למרומי המרומים.
משום שברור יותר מתרונן בלבם שיר־הערשׂ…
ומניחים לפעמים את החכה ואת הקשת עם החץ, והולכים מיער ומנהר… ונופלים לפעמים האֵת והמגל מתוך היד; ועוזבים את הניר, מוציאים את המספריִם ואת המַזמרה מתוך היד, באים ויוצאים מתוך הכרמים, ומשליכים את הקרדום מתוך היד, ומביטים מתוך מכרה־המתכת אל אור־העולם הבהיר… ומפקירים לרחמי־שמים את האיילה, ומעפילים…
מושך שׂיאו של ההר…
יש לה לכל מושבה האיש הכָּמֵהַ שלה, ואחרת – האנשים הכמהים שלה, והם מעפילים.
וככל שהם מתרומיים יותר, גופו של ההר דק יותר; והם הולכים ומהלכים ונפגשים לפעמים.
וכשנפגשים – –
ועצובה נעשׂית המעשׂיה בשעה שהיא מסַפּרת על כך… ונוראה…
ספּוּרים עצובים; מלחמות רבות־דמים…
נטוית ונטוית המעשׂיה, לאמור:
יש לה לכל מושבה האיש המתגעגע משלה; ומהן יש להן כמה אנשים מתגעגעים משלהן – –
אל ראש־ההר מתגעגעים הם…
אל הרוחות החזקות, אל הנשרים הגדולים… אל הרקיע הגדול, הרחב; אל האור השופע והבהיר ביותר, אל זריחת־השמש היפה ביותר כמהים הם…
מושך שׂיאו של ההר…
וביחידות הולכים הם, על פני גבולות של שׂדה הולכים הם… מתוך המלונות שבין הכרמים באים הם ויוצאים… על שׂפות המכרות הם שׂורכים דרכם.
על־פני אבן וסלע, מדלגים כאיילים ועוברים אותם.
עיניהם כמוּהות, תלויות במקום, תועים הם, קולטים באזניהם הנטויות את הרשרושים הבאים מלמעלה, – ונפגשים לפעמים…
ונפגשים – ונפחדים.
ומתפלאים ומלאי־חשדות מביטים הם זה בזה, ונעצרים.
ממקומות שונים באו, בדרכים שונות הלכו, וגם – שונים בגדיהם, שונה תספּרתם, ושונים כסוּיי־הראש שלהם…
ועל־כן מגמגמים הם בשעה שאומרים זה לזה:
– בוקר טוב!
ואומר זאת כל אחד בלשונו שלו, בלשונו היחידה שלו… ונשמעים הדברים באזני השני קשים וזרים, לא־אנושיים ומלאים שׂנאה… סובר כל אחד מהם, שהשני מאיים.
“הוא מבזה אותי, הוא מקלל!”
ועומדים זה כנגד זה ודורשים זה מזה:
– האם אתה אדם, והאם אתה מאמין ב – –
וקורא כל אחד בשם אלהים, בשם האלהים “האחד והיחיד”…
ובשתי לשונות נקרא בשני שמות האלהים האחד; וכל אחד חושב על חברו:
– דבּר אינו מדבּר כבן־אדם, והאמן אינו מאמין באלהים… ומתכוננים לקרב…
וקורא כל אחד לפני הקרב את אלהיו לעזרה…
בלשונות שונות מדברים הם, בשמות שונים קוראים הם את האלהים.
אומר כל אחד מהם: הוא לועג לי ומגדף את אלהי!
או: הוא עובד לאלהים אחרים, אלוה של שקר, אלוה של רוע!
מתלקחת לפתע השׂנאה, ונאבקים; לחיים ולמות נלחמים…
מנצח אדם אחד ואלהיו היחיד…
והמנוצח מברך או מקלל את אלהיו – ונופל…
מתגלגל ראשו של המנוצח ויורד כלפי־מטה, כלפי־מטה…
ומסַמן בדם את דרכו על־פני ההר, על־פני גבו של ההר הרם והגדול.
ובהודותיו לאלהיו שלו בלשונו שלו, מעפיל המנצח יותר ויותר גבוה…
ומספרם של אלה הכמהים בתוך המושבות, ומספרם של אלה הנפגשים ונאבקים על גבו של ההר – גדל והולך מיום ליום…
וגדלה הכמיהה, המאיצה להעפיל ולהעפיל למעלה… וגדל הזעם כנגד הפראי, שפוגשים אותו בדרך; כנגד הפראי שאינו מאמין באלהים, שיש לו אלוה של שקר, של רוֹע, זה שהוא מגמגם בלשון לא־אנושית…
ויותר ויותר גבוה מעפיל האדם עם זעמו! ועם האדם, יותר ויותר גבוה – עולה המאבק, עולה הקרב…
ונאבקים מדי פעם בפעם קרוב יותר אל שׂיא ההר…
וגויותיהם המתות של המנוצחים מתגלגלות לעתים תכופות יותר ויותר, ומגובה רב יותר, כלפי־מַטה, כלפי־מַטה… ומתבתרות, בהתגלגלן כלפי־מַטה, לאומצות ולרצועות של בשׂר נוטף־דם, בהתּקלן בצורים ובצוקי־סלע; ותכופות יותר ויותר מזרזף הדם במורד־ההר, במורד־ההר, וזורם, ומשקה ומאדים את גבו של ההר…
והודות למגדפי־אלהים הללו, הנופלים ומתחתכים בתרים־בתרים של בשׂר, נעשׂית האדמה שלרגלי ההר דשנה ודשנה יותר; ומלאה ומבורכת יותר – שבולת החיטה והשיפון; מלא ולוהט יותר – הענב, מתוק יותר – התירוש בתוכו… ולאיילת־הבר מתרבה יותר ויותר דשא־העשׂב מתחת לרגליה, ויותר שמן ודשן החלב שהיא משפיעה לרועה…
והמנצחים שהכמיהה למרומים בלבבם מברכים את האלהים – ומעפילים הֶרה…
––––––––––––
ומוסיפה ומסַפּרת המעשׂיה:
ומתרבות בלי הרף ופרות ורבות המושבות לרגליו של ההר. והכמהים אל המרומים גדלים גם המה במספר, – ומעפילים אחדים מהם יחדיו…
ומסוכנת, ומיום ליום מסוכנת יותר, נעשׂית הדרך למעלה; השביל הצר אל גדולי הנשרים ואדירי הרוחות… ואל זריחת־השמש, ואל השמים הרחבים למעלה, במרומים…
ויותר ויותר מגדפי־אלהים פראים מתרומיים ומעפילים על גבו של ההר.
והמעפילים – חמושים יעפילו…
ומחנות נושׂאי־נשק נפגשים לעתים קרובות יותר ויותר…
וקרבות מתנהלים בכל פגישה ופגישה, והכל – בשם אלהים, בשם האלהים האחד והיחיד!
ובהשמע למַטה קול ענות המלחמה למעלה בגבהים – מעפילים ועולים לעזרה…
יוצא הרועה מאהלו, הכורה – ממכרהו, ממלונת־הכרמים יוצא הכורם ורץ למעלה, נוטש גם החורש את מחרשתו וחש לעזרה, והצייד מעומק היער, וכולם מזויינים; הכורה הכין לכולם נשק…
ותכוף ותכוף יותר נעשׂה הקרב…
מהדהד ההר ממלחמה תדירה; מקולות גבורה, ממַשק כלי הנשק… ומשמות אלהים, הנקראים בקול רם בכל מיני לשונות…
והמונים־המונים מתגלגלים פגרי האדם למַטה, למַטה, ונפרדים לאומצות של בשׂר, על־פני אבן וסלע, על־פני דרך ושביל… ונחלי דם זורמים כלפי־מַטה, כלפי־מַטה… רודפים זה את זה וזורמים.
ומיום ליום האדמה למַטה מדשינה יותר, ומשמינה יותר המלילה בחיטה, בשבולת־השועל ובשיפון, וממתיקים ומבריקים יותר הענב והתירוש, ומשׂביע יותר המרעה של איילת־הבר בין הצוקים והסלעים ומתרבה ומשמין יותר החלב שהיא משפיעה…
––––––––––––
אך פעם אחת – כך מסַפּרת המעשׂיה הזאת – רדפו שניִם זה את זה, בתגרת מלחמתם הלוהטת, גבוה יותר ויותר, עד שהגיעו פתאום אל שׂיאו הרם של ההר, ופתאום טבעו שניהם בשפע של אורה, האורה הבהירה והעשירה ביותר של המרומים…
ופתאום ובבת־אחת ניתקת מתוכם לשון חדשה, חדשה לגמרי, אשר לא ידעוה לפני כן! – זו היתה לשון־הגבהים, הלשון הבהירה, לשון קרני־האור.
ופתאום ובבת־אחת נשמע האחד לשׂפת חברו והבין לרעו; וכל אחד מהם הכיר בחברו את האדם, ושמעוֹ מבטא בשׂפתיו את שמו של האלהים, של אותו אלוה, והם נפלו זה לזה על צואריהם.
ואחריהם באו אחרים וטבעו בתוך האורה, ועוד אחרים – וכולם, כולם, התחילו מדברים בלשון־האדם היחידה, לשון־קרני־האור…
וגדלה השׂמחה!
אך פתאום נשמעו מלמַטה קולות ענות־מלחמה… מכל קצות־ההר קול תרועות־מלחמה…
למַטה אירע, מה שהיה הכרח שיארע… כשם שנפגשו למעלה היחידים הכמהים, כך נפגשו למַטה המושבות…
במשך הזמן התרבו כל המושבות ופרו וגדלו, והתפשטו הלוך והתפשט, ויותר ויותר הצטמצמו שׂדות־ההפקר החפשיות שבין המושבות… וצייד עם צייד נפגשו, ויוגב עם יוגב; ושׂררה בשׂררה התנגשו, וכורה בכורה – מתחת לפני האדמה…
זרים באו! זרים חורשים את אדמתנו! זרים ולא־מכאן פורשׂים מכמרות בנחלינו; עלגי־לשון ועקמי־שׂפה מתחפרים בתוך אדמתנו… כופרי־באלהים את כרמינו תפסו, – עובדי אלהים אחרים, אלוהי שקר ורוֹע, את איילותינו כבשו!
כך קראו והצעיקו את העם.
והתלקח התלקחו הקרבות בכל הגבולות…
רצים יודעי־השלום והאחוָה ויורדים מלמעלה:
– הסו! הניחו נשקכם! הכול שוים; ויש לשון אדם אחת ויחידה, לשון קרני־האור!
– – – – – – – – – – – –
– וזאת – מספרת המעשׂיה – היתה ההתחלה…
התחלתו של השלום הנצחי.
של השלום הנצחי בארץ־אי־שם, למרגלותיו של ההר הרם, הגדול
– – – – – – – – – – – –
וכך, בסַפּרה, היא מזדהרת, המעשׂיה, ומתחייכת…
כזוהר־הבוקר במזרח, הנראה מראש־ההר, הנראה מראש־ההר הרם, הגדול, בארץ־אי־שם…
היא יודעת, סופה להיות שיר, שיר־ערשׂ; אמהות תשרנה אותו, כפופות על־גבי ערשׂ הילד האהוב…
ובלבבו של הילד, הלב הקטן, הלב הרך, יתרונן־יתרונן השיר, והיה יהיה לכמיהה…
געגוּעים – לארץ־אי־שם, אל ההר הרם בארץ־אי־שם; אל ארץ־השלום, עם לשון־קרני־האור, לשון־האדם האחת־היחידה –
כמיהה זהוֹרה, כמיהה טהורה!
קרן האור
מאתיצחק ליבוש פרץ
(מעשיוֹת)
א. הפורשת
ואלהים, שיהיה לעולם, – מעולם היה, ומעולם היו לו חלומותיו שלו. ומתקיימים ומתגשמים היו חלומותיו, אך מיד היו גם כלים ואובדים בחושך, בחלל התוהו־ובוהו…
רואה אלהים בחלומו מגדל, והריהו מתייצב, המגדל, בחשכה על חודו, ונופל, ומתבקע, ומתפוצץ, והופך עפר ואֵפר, והללו מתפזרים על־פני התוהו־ובוהו שאין לו סוף.
ורואה אלהים בחלומו ים, והריהו יוצא בחשכת התוהו־ובוהו מתוך גבולו, נופל ונתקל בצוקים ובהררים שנבראו מחלומותיו האחרים של האלהים, ומתפלג לפלגים; והפלגים לזרזיפים, ללשונות־מים ולסילונות־מים; באים רוחות מחלומות אלוהיים אחרים, מפוררים ומפזרים אותם עד לטפּות יחידות… באים ערפלים כבדים, שחורים וצמאי־מים, וסופגים ומייבשים אותם…
והנוֹמך מתרומם בחשכה מעל לגוֹבה ובולע אותו… ועולמות רצים כנגד עולמות, ומתנגשים, ומתפקעים, ומתפוררים אל תוך תהומות התוהו־ובוהו, ונעלמים, כאילו לא היו קיימים מעולם, ועל־פני חורבותיהם של העולמות שנתפוררו משתפכים פלגי התוהו־ובוהו האפלים, והם צוחקים זה לזה, ומלעיגים על הבורא ועל חלומותיו, ועורבים – מחשבות־רוצחים, פורחים על כנפי־שחור על פני בתרי־המפולת של החלומות שנחרבו, ומנקרים כל עין הנפקחת במקום מן המקומות בתוך החושך ומבקשת להאיר… ורוחות רעים מתרדפים, מתגלגלים, בחשכה, ושופכים ומכסים באפר־תוהו־ובוהו כל מקום שמתעורר ומבקש להשתלהב זיק של רצון וחיים.
עד שניחם אלהים על חלומותיו והרהר: יהי אור!…
ויהי אור; מתוך עצמו הקרין אותו. מתוך החלום היפה ביותר של הנשמה העמוק ביותר קרן־האור… אור אלוהי.
ובתוך האור התייצב כל חלום נברא על מקומו הנכון.
ובסדר הנאה ביותר עבר יום ועוד יום, וירא אלהים, כי טוב. אבל ליד הטוב ראה גם את הרע; הצללים הולכים אחר האור… והוא, אלהי הצדק, ניחַם על אורו, שהקרין מתוך עצמו, שיהיה מאיר לרשע כמו לצדיק. ועלה רצון מלפניו לגנוז את האור בשביל הטובים בלבד, בשביל הצדיקים בלבד, שיהיה להם תגמול ושׂכר על מעשׂיהם הטובים…
ואז ברא את המאורות ברקיע השמים: את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן והכוכבים – לממשלת הלילה, ואת קרני האור, שכבר הקרין מתוך עצמו, קרא לשוב אליו – – –
והקרנים טסות בחזרה אל מקורן. אך אחת נקרעה מעל כולן, פרשה מעליהן!
– הרעים – אמרה לנפשה קרן־האור הפורשת – הם האומללים ביותר, ואם כל אחיותי שלי עוזבות אותם עכשיו, אוַתר אני, למענם, על רקיע השמים ואִוָתר אצלם…
וקרן־האור הפורשת הסתתרה על ראש אחד ההרים בתוך שׂיח־דרדרים. מיד השתלהבו על השׂיח ורדים־של־שושנה, ובינתים שבו ונסגרו השמים.
דבר אחד לא ידעה קרן־האור, כי קרוב אל האדמה האויר דחוס כל־כך, שהיא לא תחדור אותו, וכי אל השפלה לעולם לא תגיע… שהיא תשאר תמיד גבוה למדי, ואת השפלה לעולם לא תראה…
כשנודע לה דבר זה, כבר איחרה את המועד; כבר היו שערי השמים סגורים. וכשדפקה, בחשאי ומלאה־חרטה, בכנף רוטטת על־גבי השער, השיב לה מלאך של רחמים:
– לכי! אלהים יראה אותך וישמידך, לפורשים אינו מוחל…
וחזרה קרן־האור וירדה למַטה.
ושום בריה אינה יודעת על קרן־האור האבודה, שהמרומים נעולים בפניה והשפלה עמוקה מדי בשבילה – ואף־על־פי־כן חולמים עליה, מתגעגעים עליה… לבבות מרגישים – נשמות כמהות שלא בידיעה…
ב. הספן הבודד
למרגלותיו של ההר – משׂתרע ים. ועל־פני הים מהלכות אניות, ומעבירות מארץ אל ארץ – את זיעת־האדם הקרושה ודם־האדם הקרוש, בצורת כל מיני סחורות, מיותרות במקומן. גם אנשים מפליגים תכופות מיבשה ליבשה, מארץ אל ארץ. מי שנתעייף מן החיים בארץ אחת, מפליג לארץ אחרת. ונדמה לו, במשך זמן מסויים, שהתחיל חיים חדשים, חיים רעננים… אחר פגם את נשמתו, בשוגג או במזיד, בחטא מן החטאים, והריהו מפליג למדינה אחרת, אל שכנים חדשים, שאינם יודעים את פגימתו, ולא יהיו מראים עליו באצבע!
אניות מהלכות על־פני המים, גדולות וקטנות, אך כולן מלאות: מלאות סחורה. וגם אנשים רבים, המביטים בגעגוע אל החוף שהם עוזבים, ובתקוָה של פחד אל החוֹף שאליו הם מפליגים. ורק סירה אחת מהלכת בודדה, והנוהג בה הוא גם נוסעה היחיד.
– לאן אתה חותר, ספּן בודד? לאן הדרך?
הספּן הבודד אינו עונה; במשך הזמן חדלו מלשאול, מלברך… מַפחדת נראתה הסירה הבודדת, ומפחידים עוד יותר נראו פניו החשוכים של הספּן הבודד ועיניו הקורנות אור־קפּאון, שהזכירו להטי חרבות מתהפכות…
ויום תמים משייט הספּן הבודד. ורק בלילה, בשעה שהסירה, שאין עליה אפילו פנס יחיד, מתעטפת ערפל, הוא חותר אל החוף, עוגן בצל צורים או צמחים, ונחה סירתו בתוך הערפל, עד שאדמומית־הבוקר מבשׂרת את בשׂורת היום החדש. אבל מנוחה יודעת רק הסירה, ולא הוא…
הספּן הבודד אינו יודע שינה; אשמורותיו אינן יורדות; עיניו אינן נעצמות…
הוא עגן. והנה הוא מוציא מתוך כיסו מפתח ופותח את התא היחיד שעל הסירה, ואחר־כך הוא מוציא מַפתח קטן מזה ופותח את הכלי היחיד שבתא – ארון.
ובובה של חרסינה מתגלה – דמות אשה, עם עינים כחולות כשמים. אך השמים, שכושפו בתוכן, טהורים תמיד. אין הם יכולים להתערפל לעולם; הם לא הבריקו מעולם ברקים – בובה של חרסינה. ולפני הדמות הזאת כרע הספּן הבודד על ברכיו, ואת נעלי־הזהב של רגלי הבובה הקטנות נשק במו פיו, ואחר־כך את ראשו הרים, ובתחינה חשאית, חמה־תאותנית, הביט אל עיניה של הבובה…
חיי, התעוררי לתחיה! – התחננו העינים. אני בודד כל־כך, לבד כל־כך…
ומשהחליקה קרן־האור הראשונה של הבוקר על־פני ראי־המים – נכבית התחינה שבעיניו, והוא מתרומם, בהאָנחו, וקם מכרוע; נועל במפתח הקטן – את הארון, ובגדול – את התא; וחוזר, ועיניו קורנות שוב באור־קפאון, ותופס את המשוט ומשייט.
וכך עוברים ימים, חדשים, שנים…
ופעם אחת – זה היה ביום סגריר – והספּן הבודד היה שט במקרה בסמוך לחוף, וראה פתאום על גבו של ההר זוהר זורח בחשאי – כאותו חיוך, שהוא חלם עליו, וברוב געגועים ביקש להעירו ולהעלותו על פני־הבהט של הבובה. ופתאום משכוֹ ההר אליו למעלה; והתקרב אליו בשוּטו…
“עלה בהר! עלה בהר!” כמו צעק בתוכו הלב הכָּמֵהַ; ודומה היה עליו, שהוא שומע את קולו של גוסס, הקורא לעזרה… וזו הפעם הראשונה, לאחר ימים, לאחר חדשים ושנים, עגן הספּן הבודד גם ביום, ביום סגריר, וקפץ ועלה על גב־ההר, והתחיל מהלך…
והוא הולך. בין צוקים וסלעים הוא מעפיל; אבנים וגושי־אדמה מתגלגלים ברעש מתחת לרגליו, אבנים חדות מחתכות ופוצעות את כפותיו; אף־על־פי־כן הוא עולה ועולה. וככל שהוא מתרומם יותר, ההר ירוק יותר, וחי יותר; וככל שהוא מגביה יותר – יותר מציצים בו הציצים, ולמעלה־למעלה גבוה מרטטת אורה, כחיוך אלוהי מלא רחמים, וקורא… קורא, והלב כָמֵהַ כל־כך אל החיוך הזה… אל החיוך האלוהי המלא רחמים…
חזק היה הספּן הבודד! ובהעפילו הלך כוחו והתגבר בו, והבכי הנלבב שבתוכו הפך יותר ויותר לתרועת־שׂמחה…
והוא היה מגיע אל שׂיא ההר, אל מקור החיים – אל קרן־האור, אלמלא הרהור קטן, שנתברק פתאום במוחו:
– איזה מרחק כבר התרחקתי ממנה? מה הגובה שהתרוממתי כבר מעל לאותה הכמיהה?
והוא פנה רגע לאחוריו, וראוּ! –
על שׂפת הסירה עומדת היא, הבובה, וידיה פרושות. בת־שׂחוק של חנינה ותחינה מאירה על פני־הבהט הצחורים, ובעינים – בעינים כל־כך הרבה געגועים, כל־כך הרבה כאב…
כיצד אירע הנס?
ובחזרה, למַטה, יורד הספּן הבודד…
“אתה עזבתני – אמרה לו, וקולה צלצל כקול העוגב הנפלא ביותר – ובתוכי נתעוררו געגועים, וכאב נפלא נולד בקרבי… וזה היה לי לנשמה! והנה, ראה! אני חיה! חיה!” וקרני־זהב חמות נתּזות מתחת לריסי־המשי שלה.
מאוּשר, חבּק אותה בזרועותיו; בשׂפתיים בוערות נשק את צדעיה הנְעִיִים ובלב שכּוֹר מאוֹשר האזין לדפיקות־לבה – ובורידים הדקיקים, המקפצים מתחת לעור־רקותיה, הזין את עיניו, ולא גרע מהם מבטו.
היא חיה, היא! – צוהל בו הלב – – –
אבל חבוקה בזרועותיו – חזרו שׂפתיה ונצטמצמו ונסגרו… וטהורות, כשמים שתכלתם תכלת־נצח, קמו עיניה… דומם הדופק ברקות… ודומם – הלב. בזרועותיו שלו חזרה והיתה לבובה… והוא שב וסגר אותה בארון שבתא היחיד! ורץ והעפיל בהר, למעלה־למעלה, בשביל לחזור ולפנות שוב ולהביט למַטה.
ומאז לא ראה עוד ספּן את הבודד הזה. ושום אחד לא התגעגע עליו. “אדם מפחיד היה – מבטי חשכה היו לו, עם איזה סוד מפחיד על־פני המים הפליג”… “אסון הוא מביא!” סברו אחרים, שאניתם נטרפה – – –
למרגלות הר, בצל ברושים, הסירה מעוגנת… ירוֹקה עלתה עליה, שבלולים השתבצו בדפנותיה, עשׂבים עלו בה… דגים שבמים אינם נמנעים מבוא אליה; שחף שבאויר אינו מתיירא מלהתייצב בה… צפרים מקננות בכל סדקיה, והספּן הבודד נודד כל יום ויום; עולה ויורד, יורד ועולה – – – הוא מעפיל ועולה גבוה־גבוה ופונה ומביט – מתעוררת לתחיה הבובה, הוא יורד ובא ומחבקה בזרועותיו – פלא התחיה דועך וכבה… ושוב קורא לו ראש־ההר!…
זה – את קרן־האור לא ישׂיג.
ג. המכשף הזקן
לפנים היה מכשף…
אך אל תפחדו, טוב היה; רק לטובה השתמש בכוחו… הרצון היה בו חזק, הרצון החזק יוצר, והוא יצר רק מעשׂים טובים… רעבים השׂביע, צמאים הרוָה, דמעותיהם של אלמנה ויתומים הוביש… ואת הכוח הזה מן ההר לקח…
לעלות למעלה לא היה יכול, הלב הטוב אינו יכול ליהנות לבדו מן הטובה! אך הרחמים על מי שמתענה ומתייגע למטה בעמק מדרבנים אותו… הוא מעפיל, יונק בעינים את החיוך האלוהי, הזורח מעל ראש־ההר למעלה, אל תוך לבו, אל תוך נשמתו; הנשמה גדֵלה, הלב גדֵל, אבל הרחמים גדֵלים יותר מכול, והוא רץ ויורד למַטה: “יהי בבקתה לחם!” – ויהי לחם! – “יצאו מן הסלע מים בשביל הצמא!” – וסילון־מים רבגוָני כצבעי הקשת כבר פורץ כלפי־מעלה ומתנפץ לרסיסים, בדומה לפנינים יקרות… ומן הרצון החזק שלו הכין אפילו נעלי־בית לחלושים ותחתונים לערומים… והבריות אמרו כשוּף הוא, ולו קראו מכשף… שׂרוֹף לא שׂרפו אותו; הוא עשׂה טובות גדולות!
עד למעלה לא הגיע – הרחמים על זה שמתענה ומתייגע למַטה דוחפים אותו לעלות וקוראים לו לשוב – ואת מקור החיים לא היה יכול להשׂיג, ולפיכך נזדקן במשך הזמן ומיום ליום נעשׂה חלש יותר…
ומפעם לפעם היה מעפיל פחות בהר, מיום ליום עלה מרחק קטן יותר… הרצון היוצר נעשׂה אצלו קטן יותר מיום ליום… כוחו לא הספיק לו עוד אלא לעשׂות משרוקיות של חומר בשביל תינוקות בוכים…
והבריות שכחו את המכשף שלהם. מהם חדלו מלברכו לשלום: “בוַדאי היתה זו רמאות!” והצעירים כפרו בכל הדבר הזה – מילא, מה שזקנים מסַפּרים…
וכמוֹהַ התחיל המכשף כָּמֵהַ אל הגבהים, אל גבהי־הגבהים, אל המקור הרענן של כוחו; אך יותר ויותר נחלש גופו, נחלשו רגליו… כנפי הרחמים, שנשׂאוהו עד הנה, הלכו ונתקצרו מיום ליום…
– כנפים חדשות דרושות! – אומר לו הלב הכמה.
– רק התמימוּת יכולה לתתן! – יודע הוא.
והמכשף הזקן יורד לבקש את התמימוּת…
לא על נקלה תמצא… אתם יודעים, מה כהיום הזה מעמדה של התמימות… ניירות־הערך שלה אינם נרשמים בשערי הבורסות…
“היתה והגיעה לפשיטת הרגל”…
והריהו תועה ומבקש…
פעם אחת הוא בא ומגיע אל גבעה אחת מגודלת פרע, והוא מוצא נערה כפרית קטנה, הרועה עזים שחורות.
– מפני מה אך ורק שחורות? – שואל הוא אותה כמשתתף בצערה. – מפני מה אַת מרגילה את עיניך, בעודך צעירה כל־כך, אל מראה השחור בלבד?…
ובהניעה את הראש, משיבה לו הנערה:
– אדם, עיניך כהות! עזי שלי צחורות!
– כולן?
– עד אחת! וצחורות בדומה לשלג שנפל זה עתה! – מטעימה הילדה.
“זאת היא התמימות עצמה” – מהרהר והוא ולוקח אותה עמו אל גבו של ההר…
והם מעפילים…
– ילדתי, אומר הוא לה, ככל שנגביה, כן יהיה חנוּן יותר זהרו של החיוך האלוהי… וצחורות יותר החבצלות, ואדומים יותר הורדים, כחולים וצלולים יותר יזלפו זרזיפי המים, גבוהים יותר יגדלו האילנות, בקול נאה ועליז יותר ישירו הצפורים בין העפאים…
והיא שומעת, ועל פניה בת־שׂחוק של אושר ואמונה. מבלי לדעת על־כך, יש לה כנפים הנוֹשאות אותה, והוא נאחז ביד חרדה בסינר שלה ונישׂא עמה יחד…
– אני מודה לך – אומרת לו הילדה הנלבבת – על כך שאתה מוליכני למעלה… למעלה, אל החיוך האלוהי החנון, אל האושר הטהור, הצלול…
והוא לא היה בו הכוח להתוַדות, שהוא אין בו אלא ידיעת הגבהים, והיא – יש לה הכנפים להגיע אליהם, ולפיכך נתעייף… ומיום ליום הזקין ועיף יותר! וכשהוא רוצה לנוח והיא נישׂאת בכנפיה הלאה, הוא מרדים אותה…
פרג לוהט גדל על גב־ההר, הוא קוטף את הפרג, ממעך אותו על כף ידו השטוחה, ומעביר אותה על עיניה.
– כמה אתה מלטף אותי! – אומרת היא בארשת תודה על החסד, ונרדמת… ורק לאחר שהוא נח כל צרכו, הוא מעיר אותה, להוסיף ללכת…
הוא לא יגיע…
והיא – רק לאחר שהוא יפול, לאחר שהיא תעזוב את גופו המת… היא תבכּה אותו, תשכח אותו ותעפיל.
ד. היד המתה
ולא בבת־אחת חייבים להגיע למעלה…
אפשר למות ולהוָלד־מחדש ושוב להעפיל… הרי אתם מאמינים בוַדאי בתחית־המתים? “הוא”, שהעפיל “אִתּה”, היה מאמין! ו“הוא” ו“היא” מעפילים – האהבה נושׂאת אותם לקראת שׂמחה ואורה, לקראת החיוך האלוהי, על כנפי־הזהב הקלות ביותר… על גב־ההר, דרך יער שכולו שירה ורננה, עולים הם, בשירם עם הצפרים, בגדלם עם האילנות, בפרחם עם הציצים…
פעם אחת הניח אותה עליזה, ובשובו מצאה ודמע לה בעין…
מה אירע? – שואל הוא, בנגבו את הדמע בנשיקה.
– נפגשתי עם סוד נורא…
היא משעינה את ראשה, ראש הפז, בחיקו, נושׂאת אליו את עיניה הפחודות עד עמקן, ובסַפּרה מרתתות שׂפתיה.
– אני עלה ביער מצאתי, על האדמה, בין עשׂבים היה מוטל, ושׂפה של זהב היתה לו…
– כמה יפה־זהבי אתה, עלה!
התכופפתי אליו.
ובאנחה חרישית, כל עוד קלטה אזני, השיב לי העלה:
– גוַן הזהב למותם של עלים… כך מתים אנחנו…
– מה זה מות? מה זה למות?
– אני אינני יודע – סוד הוא… סוד־הזהב, סוד־הזהב הנורא שלנו, הבולע אותנו…
ונשימתה של רוח קלילה נשׂאתו פתאום…
להיכן?
הוא שותק.
– אני הולכת הלאה – שעה מופלאה היתה זאת – מדַדה צפור לפני רגלי, בין העשׂבים מדדה היא.
– צפור, צפור, מפני מה אין אַתּ עפה?
– כנף אחת שלי נפצעה! – משיבה היא עצבה עוד יותר מן העלה…
– מפני מה כלתה נפשך? האם גדול כל־כך הכאב?
– לא, אך החורף ממשמש ובא, אחיותי עוף תעופנה, אני היחידה אשאר כאן ואגוַע!
– מה זה לגווֹע?
– סוד… איזה סוד לבן… דבר זה אין שום צפור יודעת… אבל הוא בולע אותנו, הסוד הלבן… והיא מדדה ומתרחקת ממני…
הרגשתי מחנק בחזי, והלכתי לחפשׂ אותך… יצאתי מתוך היער… כברת־שׂדה ראיתי… מתנועעות השבלים, שבלים של זהב, שקטות כל־כך, נוגות כל־כך…
– מה אתן מתעצבות, שבלים של זהב?
– בשלות אנחנו, בשלות ואומרות ודוּי, מתכוננות ליום המיתה!
– מה זאת מיתה?
– סוד… סוד נורא – סוד שהוא מנצנץ על חודו של חרמש מבריק… ולפיכך פוחדת אנחנו ומתעצבות…
– אהובי! – מחזיקה היא בידו – הצל את אהבתנו ואת היפה והטוב ביותר שביער.
– כיצד, ילדתי?
– מבצר כנגד החורף תבנה… מבצר גדול ועצום. חדר גדול ועצום מזכוכית… וגדול ונרחב יהיה מבצרנו, מקלט אהבתנו, מקום מקדשנו; שלא יראה בו הרואה לעולם יותר מקיר אחד… באמצע לא שום קיר… שלא יהיה מבצרנו בית־סוהר… ולשם לא נתן לו ל“סוד” להכּנס, שלא יבלע את אהבתנו ואת אהובינו.
לא בודדים נהיה… כל שהוא טוב וכל שהוא נאה נציל, ואלינו אל מקדשנו נכניסוֹ… את היפים שבאילנות, את היפים שבפרחים, את צפרי השיר… כולם, כולם!
– ילדתי – מסביב למקדש יהלך המות, ונשימתו תרעיל הכול ותמית… אלה לא יהיו חיים של אמת, אלא דבר שהוא רע מן המות! שבויה תהיה הצפור, ושירה גוססת תשיר… מות ימות האילן… חולה תמיד יהיה הפרח… וכצל חיור, חולני, תתהלך אהבתנו בין המתים; וכדברי שקר ישָמע כל דבּוּר שלנו, וכשקר תצלצל כל נשיקה… מי שרוצה לחיות, על־כרחו הוא חייב גם למות!…
לגווֹע ולקום לתחיה!
– הכול קמים לתחיה?
– כל המאמינים!
– אתה מאמין?
– אני מאמין! ואַתּ?
– אני מאמינה במה שאתה מאמין…
בעינים זוהרות אומר הוא לה:
– למות אינו אלא חציו האחד של הסוד; לקום לתחיה – חציו השני… וכמה פעמים חזוּי לנו למות ולקום לתחיה, עד שנגיע לראשו של ההר, עד לאור האלוהי הטהור – דבר זה אין יכולין לדעת… פתיל של זהב נמשך; כמה פעמים יד נסתרת תפסיק אותו ותשוב ותקשרו יחד – אף זה סוד הוא, הגדול שבסודות…
עיניה טובלות בעיניו באֵמוּן –
והיא מקשיבה.
– קבר נכרה לנו, מקדש לנו, מַעבר מעֵבר הסוד מזה אל עבר הסוד האחר… שם ננוח. השלג יכסנו, יגן עלינו ויחממנו, השלג הצחור, הטהור, שהוא צחור וטהור ככל הסודות האלוהיים… וישוֹן נישן, בשקט נישנה… שקטה שנת המאמינים… האמונה שבתוכנו, – האמונה בשיבה אל החיים, בקימה לתחיה, היא לא תישן בתוכנו… בשקט תנבוט… בשקט תצמח, תגדל ותעלה ותהיה לחיים חדשים, מכונפים…
הרבה, הרבה מאד דבּר. והיא מאמינה, אך מתחת לאמונה בדבריו מכרסמת תולעת. “אמונתנו – אמונתו שלו היא, שלי אינה אלא בבואה משלו – האם לא יקום לתחיה בלעדי?”
אף־על־פי־כן היא מעלימה ממנו את המחשבה הזאת, ובאֵמוּן היא מוסיפה להקשיב לדבריו:
– וכשתחדור היא, קרן־האור הראשונה של השמש, אל האדמה, תתעוררנה עינינו, יתרוממו עפעפינו… וכשישָמע בחלל־האויר סלסולה הראשון של צפור שחזרה, נשׂוּאה על כנפי הגעגועים, יעורר את אזנינו… וכשיעלה בחסד אלהים ויצמח פרח־האביב הראשון, תעלה ותפרח אהבתנו, ותעורר את לבנו, ואנו נקום לתחיה…
אני מאמינה! אומרות שׂפתיה הצמאות לנשיקות, ורעיון חולף בקדקדה המגודל שׂערות־זהב:
– אני אניח את ידי על לבו, בלי ידיעתי הוא לא יקום!
וכך היה.
לא חורף אחד עבר, לא אביב אחד בא… חודרת קרן־האור הראשונה, הוא מרים את עפעפיו; הצפור הראשונה משמיעה סלסולה בחלל־האויר, ועיניו נפקחות… הפרח הראשון מבצבץ ועולה, האהבה מעוררת אצלו את הלב, אך להתנשם לרוָחה אין הלב יכול – יד מתה מונחת על הלב, להתעורר לתחיה אין הוא יכול…
בעינים פקוחות ובאזנים פקוחות הוא שוכב כל ימי הקיץ. בחורף חוזר השלג ומכסה אותם… והוא נרדם שינה עמוקה יותר…
ה. צפּרים
ויש אנשים, המגיעים, אף־על־פי־כן, ולפי הרוב בדרך מקרה, אל ראש ההר…
אחד – ברדפו אחרי ארנבת, ואחר – ברדפו אחרי צפורת־קיץ… שכּוֹר, אומרים, עלה והגיע לשם פעם על כל ארבעתיו… אך הללו אינם חוזרים למַטה…
המגיעים למעלה בדרך מקרה הופכים צפרי־שיר, בונים להם קנים בענפי האילנות הגבוהים ביותר, והם – שרים – לעצמם, רק לעצמם בלבד!
בחלום שומעים לפעמים את שירתם, – כמו מעולמות רחוקים ביותר נשמע קולם…
ביום סתיו
מאתיצחק ליבוש פרץ
מפני מה אני משתנה?
הוֹ, גברתי! – משפני מה משתנה הטבע?
זמן ממושך רצה להיות יפה, בהיר וקריר; מאיר, ברור וגאֶה. ואחר־כך – בוער ולוהט; חם עד כדי מחנק! ופתאום נשתקע בהרהורים, והוא נעשׂה אפור, משעמם־עצוב…
וסתיו גם אצלי!
בבוקר – פחד, קור, ערפל…
ואני מהרהר: הוֹ, אִילו הן באו, אילו באו באותה שעה… אך, הוֹ! הן לא תבואנה בשעה מוקדמת כל־כך.
שעת־הצהרים… מאירה קצת השמש… נעשׂה חם יותר, ויש אור יותר, ואותה שעה אני עובד!
אני עובד ומקווה, ונשאר שקוע בעבודה! אני מאמין ולועג לעולם, למרה־שחורה שלי, ולך גם־כן, גברתי!
נתּנה האמת להאמר!
אחר־כך, לפנות ערב, אני מתעייף… מתחיל שוב מטפטף, השמים והארץ משתפכים בערפל יחד, הכול נעלם ושוקע בערפל הלח… השלהבת בעששית גוססת, גוֹועת…
וחוזר שוב הפחד, שוב חושך וקור.
אותה שעה אני מתפחד ומתגעגע – אך לא עליך, גברתי!
הלב הקטן מפרפר
מאתיצחק ליבוש פרץ
העלמה מאַריה היתה רומאַנטית למחצה, מעשׂית למחצה, ובסך־הכול נערה יפה למדי; מעט פסנתר, מעט צרפתית; לבושה בטוב־טעם, אַפּוֹן מוגבה כלפי מעלה, ועינים, שלפעמים היו כחולות־בהירות ולפעמים כחולות־כהות.
פעם אחת חלמה חלום מוזר.
היא ראתה מן השמים תלויים ויורדים מאזנַים. הם התנועעו עלה וירוֹד, ולא הגיעו לידי שיווּי־המשקל –
ומה היה מוטל בהן, בכפות המאזנַים?
שני מלאכים שפכו והוסיפו ושפכו לתוכן…
בצד אחד – מלאך שחור (בצילינדעֶ“ר ובפראַ”ק) שפך פנינים, יהלומים וזהב.
בצד השני – מלאך לבן מהורהר – שפך דמעות, אנחות ושירים…
על לשון־המאזנים למעלה היה נעוץ לבבה הקטן שלה־עצמה… היא הכירה אותו מיד…
ופרפר והתלבט לבבה הקטן והטה עצמו מדי פעם בפעם אל כף־מאזנַים אחרת…
מה רוֹצה אַתּה לשמע?
צלצוּלי מעוֹת,
שירים המַרנינים?
מה רוֹצה אַתּה לראוֹת?
זהר הפּנינים,
אוֹ זהר הדמעוֹת?
כך שרים המלאכים, והלב הקטן מפרפר ואינו יודע במה יבחר.
לפתע פתאום נצנצה בה מחשבה (הגברות שלנו אפילו בחלומן מנצנצות בהן מחשבות טובות!), היא קפצה וישבה ברכיבה על כף־המאזנַים המלאה פנינים, יהלומים וזהב, ובשביל שלא לרדת ולפּוֹל – הטילה תוך כדי דבּור את ראשה אל תוך הכף השניה…
נמצא הישבן יושב על כסף וזהב ויהלומים, והראש מוטל על דמעות, אנחות ושירים; אך הלב נשאר לעולם־לעולם מפרפר באמצע…
חזר
מאתיצחק ליבוש פרץ
אותו זמן התחילה תקופה התסיסה אצלנו, ותוססים היינו ברחוב הארוך במסבאה, בחדר מיוחד מסביב לשולחן־קבע עגול. שתינו בירה, אצל המלצר היה לנו אשראי, והיינו מדברים על אמנות, על החיאת האמנות וכיוצא באלה.
כסא אחד עמד במשך זמן מסויים פנוי. משורר צעיר נעדר. בכל ערב צפּו לבואו: הוא מוכרח לבוא. בהגישו את הבירה, היה המלצר שואל: עדיין לא בא האדון המשורר הצעיר שלנו? ולפני הכסא הפנוי העמיד, אף־על־פי־כן, כוס. גם הוא יודע היה, שהמשורר הצעיר מוכרח לבוא.
ואמנם פעם אחת, כבר בשעה מאוחרת למדי – הוא בא!
הכול קפצו ממקומם, כל הידים נשתלחו אל כובעו, אל המעיל, וכל הפיות שאלו:
– יצרת משהו?
– רשימה?
– צרור שירים?
– פואימה?
– רומאַן?
בטוחים היו, כי איזו “עבודה” עצרה אותו בבית.
אבל הוא משיב:
– חטיבת חיים חייתי!
הדבר נעשׂה מעניין עוד יותר. מביטים בו, אל פניו:
– כמה נשתנה…
– עינים מוזרות קבּל…
– קמט חדש במצח…
– חיור –
– העוָיה מוזרה מסביב לשׂפתים…
– חוט של כסף משוך בשׂערות…
אך מישהו שואל:
– עם מי?
מתכופפים אליו:
– שחרחורת? בלוֹנדינית?
והקרוב אליו ביותר:
– אני אינני מכיר אותה?
– חברים – מגביה הוא את הגבות – לשם מה לשאול? לא פעם ולא שתים פגשתם אותי מהלך עמה; בירכתם אותי, ואליה לא שׂמתם לב כלל… לא היה לכם מַפתח אל דמותה! בשבילכם לא היתה ולא כלום, בשבילי – הכול…
הוא מתכופף מעל למשען הכסא:
־ עניה מדי, אחים, היא לשון בני־האדם; אין בה שם והגדרה לדבר הזה. עז מאהבה, דק ורך מידידות – –
“זה היה יום חג!”…
“לא חמה של תמוז שהוצאה מנרתיקה, ולא…”
– בין שתי שורות של ברושים שקטים שטף לו, הפלג, – למעלה מתנשקים ראשיהם מתחת לשמים טובים, משתפלים; למטה – שלל של זרמי אורות, המשתפכים על פרחים, על שׂדות־בושׂם מסביב…
הייתי צריך רק לאחוז בידה, לעצום העינים –
– ומה?
– והיא ברחה…
שואלים:
– אל אבא־אמא?
– אל הבעל?
– אל הילד?
– היינו הך! לברוח מוכרחת היתה…
ושוב בנעימה של חזון:
“אני לא עכּבתי אותה”…
– השעה היתה שעת־ערבּים. בחוץ שוקעת החמה וזהריה האחרונים משׂחקים על־פני הקירות מסביב. היא הולכת – הם אחריה… הם פורשים מעל הקירות ונמשכים אליה ונעלמים, ואותי מקיפה אפרוּרית, אפרוּרית… עצמתי את העינים…
אני יושב ומרגיש, שעוד מישהו הולך אחריה – הנשמה־יתירה שלי… טוב…
– לכי – מהרהר אני – עמה יחד! אצלי שוב לא יהיו לא שבת ולא יום־טוב – –
הוא משתתק. מישהו קפץ ממקומו וכוס מלאה בידו:
– לחיי השבתות והימים־טובים שלנו!
ובדחקו את הכוס אל תוך ידו של המשורר:
– עשה הבדלה, אֶחא!
– – – – – – – – – – – –
המלצר התחיל מכבה את המנורות.
– – – – – – – – – – – –
אלמונית
מאתיצחק ליבוש פרץ
בחברת גברים קטנה דבּרו על נשים והשפעתן על חיי הגברים.
עלי – נענה רופא צעיר – היתה גדולה השפעתה של אשה אחת בלבד, ונוסף לכך – אשה שלא הכּרתיה.
משנתבקש, ספּר את הספּוּר הקטן.
כסטוּדעֶנ"ט צעיר נתבקש פעם להשתתף בנשף־רקוּדים במעון־קיץ. הנשף נתמשך עד לפנות בוקר. לילה עליז ומטורף היה הלילה ההוא. האוירה של רקוּדים ומזמוטים שכּרה אותו, ומאחר שהיה אדם צעיר, ובלא משפטים קדומים, שתה מגביע התענוגות בלגימה גדולה: לא רקדנית אחת לחץ אל הכפתורים המוכספים של מדיו לחיצה יתירה מן הראוי, ונגע בקצות שׂפמו, שאַך התחיל צָמֵחַ, בלחייה הלוהטות. וזו שליוָה הביתה, נשק לה לאור השמש העולה, ולשעת שקיעתה הזמין ראיון עמה. המוּלה עליזה בראש, מקהלה של צפרי־קיץ נעלסות בלב הצעיר – והשמש הצעירה משקה בזהב זולף את האויר הריחני ביער, הצפרים שנתעוררו על העצים הטלוּלים מצייצות והוא הולך וטופף בדרכו העליזה.
פתאום עמד מללכת.
במעון־קיץ נפתחה דלת. יצאה דמות יחפה ולבושה בתכלית הצמצום, חציה נערה חציה ילדה, עם עיני אַילה גדולות וכדור־משׂחק בידים הארוכות, הדקות… רגע אחד נעמדה, תמהה לבוקר היפה, משתאה ומשתוממת… וכשהפנתה ראשה וראתה אותו, לא נתביישה; אלא תלתה בו שתי עיני־ילדים טהורות, שהביטו ישר בפניו ושאלו: אותך גם־כן העירה השמש? אתה אדם טוב? אינך מתכוון לעשׂות לי רעה? תשׂחק עמי בכדור?…
ולמראה הילדה הטהורה הרגיש פתאום בושה עמוק־עמוק בלבו וברח ישר אל תחנת־הרכבת והמתין למסע הביתה.
––––––––––––––––
לבו אמר לו, שעתיד הוא לפגוש אותה עוד פעם, והוא חזר אל הלמוּדים. הוא למד בשקידה. ובלמדו שכח את הילדה וקבּל את תעודת־הגמר שלו. הוא מוכרח להסתדר כרופא בעל פּראַקטיק“אַ. הוא התחיל יוצא ונכנס בבתים של בני־טובים, ועד מהרה היה לו מבחר שלם של כלות עם נדוניה. על שתים מהן נתן דעתו בכובד־ראש… ובא והגיע גם היום, שהיה צריך להכריע. הוא הולך ברחוב מארשאַלקוֹבסקאַ בכווּן אל הגן הסַכּסי; פונה ימינה ליד הככּר הירוּקה, סר אל חנות פרחים, קונה צרור פרחים ונכנס אל תוך הגן. בעברו את הגן יחליט, להיכן ישׂא את צרור הפרחים: לככּר־התיאטרון – בלוֹנדית עליזה עם זמרה ופסנתר, או לרחוב הסעֶנַטוֹרים – חיוריינית־מעודנת עם ציורי־חרסינה ופוֹטוֹגרפי”א… בחירה קשה.
ופתע פתאום משהו חובטו בלב – היא! גבוהת־קומה, עמדה נשענת אל עץ. חיורת, כמו לאחר מחלה שהתגברה עליה ועברה בשלום… מתחת לעפעפים המוּרדים קורן ומתפשט על הפנים החיורות האושר הטהור והשקט ביותר, שבו הביטה אל תינוקה שלה, אל תינוקה בעריסה –
והוא הרגיש פתאום בושה בעומק לבו, השליך את צרור־הפרחים ורץ בחזרה הביתה – לעבוד…
––––––––––––––––
בפעם השלישית פגש אותה על מטת־המתים בבית־החולים.
בימי המאורעות הביאו אותה מן הרחוב וחזה נקוב… בלא תעודות, אלמונית, פגועה בכדור תועה, עם עיני אַילה פחודות, שלא הבינו את כל המהומה הזאת…
על משכבו
מאתיצחק ליבוש פרץ
שני חברים היו הם, בחדר אחד היו דרים, כל ערב על מרפסת החדר ישבו, בזוהר הלבנה את נשמותיהם רחצו, ועל ידידוּת של שלוָה ונעימוּת וסמלה הלבנה דבּרו. ויותר משדבּרו בפה דבּרו בעינים. הם לא הוצרכו לדברים. נשמה אחת היתה יונקת מתוך עיניה של חברתה את הנַחת השקטה מן הידידוּת השלוָה.
אבל בא והגיע יום הגעגועים…
ואותו ערב הרגישו שתי הנשמות, כי זוהר הלבנה וידידות שלוָה אינם החיים בשלימוּתם. והם התחילו מתגעגעים על החיים השלימים.
שניהם הרגישו זאת בבת־אחת וכל אחד מהם הרגיש פתאום, כי נשמתו של השני שוב אינה פתוחה לפניו, שוב אינה גלויה לפניו, אלא כמו מעוטפת במשהו, כמו מצועפת במשהו.
והרגש הרגישו שניהם לפתע, כי מן היום הזה והלאה שוב לא יהיה האחד מספיק לחברו, וכי בלבו של כל אחד מהם מתעורר משהו חדש, משהו זר ומופלא, שמתוכו ינבטו ויצמחו אצל כל אחד לעצמו החיים בשלימוּתם, והשני לא יהיה לו חלק בהם.
והם הפנו, שלא בידיעתם ושלא ברצונם, את ראשיהם זה מזה, ואחר־כך קם אחד מהם, ומבלי להודיע לחברו יצא – מן המרפסת, מן החדר, מעל המדרגות, ונמשך אל הרחוב. ומיד קם השני, נכנס בחשאי אל החדר, השׂתרע על משכבו ועצם את העינים…
זה שיצא אל הרחוב התבונן על סביביו וקרא פתאום:
– ריק, ריק! משהו חסר, משהו יש להשׂיג, למשהו מוכרחין להגיע!
והוא התחיל מרגיש פתאום, כי חיים אינם ראויים להקרא חיים אלא אם כן הם שלימים, וכי הוא אי־אפשר שיהיו לו חיים שלימים, מפני שאין לו אלא פלג־נשמה. המחצית השניה חסרה, ואותה חייב הוא לחפשׂ, ולמצוא, בשביל שחייו יהיו חיים שלימים, ואשרו אושר של חיים שלימים…
והוא רץ במהירות על־פני הרחוב, ומרחוב אל רחוב; מביט לכל הבריות אל תוך עיניהן, בבקשו את פלג־הנשמה השני שלו.
– – – – – – – – – – – –
רק למחרת היום חזר הביתה… ובשׂמחה נפל לתוך החדר:
– מצאתי, מצאתי!
והחבר, שעדיין הוא שוכב מפורקד על משכבו, שואל:
– מה?
– את פלג־הנשמה השני שלי!
– כיצד?
הבא מתיישב למראשותיו של חברו:
– ראה, כמה אני קורן! אני מרגיש, עיני זורעות אור…
ולאחר שעצר ברוחו:
– כיצד, שואל אתה? חפּשׂתי… אני גבר, על־כן, מהרהר אני, פלג־הנשמה השני שלי בוַדאי הוא נמצא אצל אשה. והריני מהלך ברחובות ומחפשׂ אצל נשים… מתוך עיני נשים, מהרהר אני, עתידה להציץ אלי המחצית השניה של נשמתי, זו שאני מתגעגע עליה. ואם אפגוש את העינים האלה, הכּר אַכּיר אותן. הרי המחצית ההיא מתגעגעת אף היא על מחציתי שלי… היא תתרעד… והלכתי, הלכתי, הלכתי…
– ומצאת!
– עינים, אומר אני לך! הוֹ, עינים! מחצית־הנשמה השניה שלי מציצה במין לבביות… היא הרגישה בי; ועינינו – הן נפגשו.
ואמנם, כפי שידעתי מראש, היא נרעדה. אף־על־פי־כן כבשה את עצמה, על כרחה הסירה את מבטה מעלי והלכה הלאה. ואני מהלך אחריה. כמו צל כן אני מהלך אחריה. מרחוב אל רחוב. היא דופקת על השער… פותחים. אני רועד – הבית יבלע לי את מחציתה השניה של נשמתי. וכך היה. אך לפני כניסתה פנתה רגע אחד אלי, הטילה בי מבט־עין טוב, נלבב. מחצית־חיי השניה נפרדה ממני, עד למחרת היום נפרדה ממני… כך הרגשתי אני, כך הייתי מוכרח להרגיש, וכל הלילה כולו פסעתי לפני השער, הלוֹך ושוֹב, עם מחצית־הנשמה שלי, על משמר המחצית השניה…
הבוקר מאפיר, הבוקר מחויר… היום מתעורר – –
– והיא הופיעה…
– בוַדאי! ובתנועת־ראש קלה בירכתני! בבת־שׂחוק ורדרדה כלשהי מסביב לשׂפתים המתוקות. אני נגשתי.
– בוקר טוב…
– בוקר טוב! – היתה התשובה החרישית…
ליויתיה… אחר־כך קבּלתי רשות לבקר אותה, הוריה יסכימו… הערב אני הולך! אַחל לי אושר! אני אוהב, אני אהוב, מזל־טוב אמוֹר…
– שוטה! – משיב השני – אתה אין לך לפי שעה אלא כלה… ואני, בשכבי כאן, עברו עלי חיים הרבה יותר… כלה היתה לי, תחת החופה עמדתי… בנים הולדתי… שלושה, ארבעה, חמשה… ואחר־כך בני־בנים…
בשעת כניסתך לכאן קברתי נכד…
– – – – – – – – – – – –
פניני־לבנה ובלויי־סחבות
מאתיצחק ליבוש פרץ
פעם אחת היתה “בת־מלכה”…
אבל אין אני רוצה לרמות אתכם; בת־מלכה אמיתית לא היתה זו…
אביה, אם אמנם אביה היה, לא היה אלא סנדלר בעל מרה־שחורה, ואמה – תגרנית מן השוק, שהיתה מחבבת את הטפּה המרה… אך עינים היו לה, לבת, כשל בת־מלכה, והיו טועים בה…
והתאהב התאהבו בעינים הללו שני צעירים בני עניים, היא היתה מוחזקת אצלם בת־מלכה אמיתית, ושניהם, אם כי כל אחד בפני עצמו, אמרו: “היא, או – חבל על הצוָאר”, אותה לשון ממש, אף־על־פי שאחד לא ידע על האחר ולא כלום, ואפשר שלא הכירו זה את זה כלל.
ושניהם, אם כי כל אחד בפני עצמו, החליטו להשׂיג את הבת־מלכה.
אך כיצד?
הרי אין הולכים ובאים אל בת־מלכה, – בפרט, כפי שהם היו סבורים, אל בת־מלכה אמיתית, – בידים ריקניות. והתחילו שניהם לבקש אמצעים, במה לשׂאת חן בעיניה.
ושניהם ביקשו.
אך כל אחד באופן שלו:
אחד התחיל מתהלך ימים תמימים ועינו כלפי־מַטה, והשני לילות תמימים – ועיניו כלפי־מעלה.
זה שעיניו כלפי־מעלה היה בטבעו בעל־דמיון! הוא לא רצה להרים את אשרו מתוך האשפה שברחוב. הוא חפּשׂ את אשרו בשמים; ובראש וראשונה – בלילות מוככבים, מלאים חסד וחלומות…
ולילות שלימים היה מבלה מאחורי העיר, ביער, בשׂדה או בסמוך לפלג, או שהיה עומד שעות על שעות ליד האשנב הקטן שבעלית־הגג שלו, וכל הזמן העינים כלפי מעלה, אל השמים הגבוהים, אל גבהי הרקיע הכחול, אל הלבנה והכוכבים. בעינים לחות־נלבבות היה מתאונן לפניהם על מזלו, בשׂפתים רוטטות היה מספר להם על אהבתו, ולא פסק מלהתחנן: תנו לי, בני עליון, מרוב הטוב הצפון עמכם משהו טהור וטוב, שיהיה מתנה בשביל הבת־מלכה היפה; שאהיה נושׂא חן בעיניה, שיהיה לבה פונה ונוטה אלי, ותתן לי את אהבתה במתנה, שאם לא כן, מה ערך יש לחיי?
אבל הראשון, זה שעיניו כלפי־מַטה, לא כך עשׂה! הוא יודע, שמתגלגלים על־פני האדמה כל מיני דברים מושלכים ואבודים. משליכים מתוך בית משהו ישן ומשומש; ומתחמק מתוך היד מטבּע שהוא חלק ביותר; סוס מאבד לפעמים פרסה; מתגלגלים פסולי מסמרים, מזדמנת לפעמים גם מציאה כשרה – ומי שיש לו אורך־רוח ועין טובה, והוא מלקט זמן רב, סופו שמגיע למה שמגיע: כלשהו וכלשהו מצטרף למשהו, משהו למשהו מצטרף לפרוטה, ופרוטה לפרוטה מצטרפת למאה ולאלף ולרבבה, – ולמראה הרבבה גם הבת־מלכה מרככת לבבה…
והריהו מתחיל מחפּשׂ ברחוב…
אלה היו שני האופנים של שני האוהבים…
ועל איזה מהם אסַפּר לכם תחילה? ברחוב, בבית־העסק, בשעה שאתם מבקשים שדוּכים בשביל בנותיכם, הרי אתם, בלי ספק, אנשי מעשׂה, וזה שעיניו כלפי־מַטה היה מעניין אתכם יותר; בשעה שאינה לא יום ולא לילה, בזמן שאתם מתחילים לקרוא, אתם נעשׂים רוחניות בלבד, נשמה בלבד, ולבכם נוטה בוַדאי להשתתף יותר בגורלו של זה שעיניו כלפי־מעלה; הריני מניח איפוא, לרגע מועט, את זה שעיניו כלפי־מַטה, ואסַפּר לכם תחילה, מה עלתה לו לזה שעיניו כלפי־מעלה…
הוא הביט אל השמים, והרבה כל־כך להביט ולהביט, והתאונן בלשון נלבבת כל־כך על מזלו, וספּר ברחמים רבים כל־כך על חייו הקטנים ואהבתו הגדולה; ונמצאו לו כל־כך הרבה מלים נאות ולבביות להבעת בדידותו וגעגועיו, ולתאוּר הלהבה המתלקחת בלבו – עד שהכוֹכבים הקטנים הטובים, שלבותיהם טהורים כלבות הילדים, רחמיהם נתגלגלו עליו, ופעם אחת, בסופו של לילה בהיר אחד, זמן מועט קודם שהתחיל מאפיר היום, נתן בו הלילה אחת מעיניו לטובה ולחסד והגיש לו אל עלית־הגג, בעד האשנב הקטן, על־פני קרן־כסף ארוכה – לא פחות ולא יותר, אלא מחרוזת של פניני־לבנה!
הבחור בן־העניים כמעט שהוא יוצא מדעתו מרוב שׂמחה, והוא חוטף תיכף ומיד, ורץ אל בת־המלכה ודופק אצלה על הדלת.
– מי שם? – נשמע קולה של הבת־מלכה, הקול המתוק אך מוּרדם ומוּפחד במקצת – מי הוא זה המעיר אותי משנתי? מי זה הפריח את יוֹנַי היפות, את חלומותי המכונפים?
– אני! אני! – משיב הוא בקול נרעד – בת־מלכה! אני הבאתי לך מתנה מן השמים, מתנה שכמותה אין שׂררה נותן לאשתו, ואף לא לאהובתו, ואין להם כמותה אפילו באוצרותיהם, ואין כמותה בכל העולם כולו, ואני קבּלתי אותה מן השמים ואני דורש את אהבתך בעדה…
– “מן השמים?” מתפלאה הבת־מלכה וקופצת מעל המטה, והופכת את המפתח במנעול ופותחת כדי סדק צר, ופושטת את ידה הצחורה כשיִש לקחת את המתנה.
אומרת לו שיבוא לפנות־ערב, עם שקיעת החמה, לקבל […]1
ולאחר שהצעיר מזכיר עוד פעם את התנאי שלו, הריהי […]
מיד שׂמח, האוהב שעיניו כלפי־מעלה, שׂמחה גדולה, ויצא מתוך העיר בשירה וברקידה, אל השׂדה, אל הנהר, אל היער, ועיניו רואות את היד הצחורה כשיִש, ואזניו שומעות את הקול הערב… הוא רץ. השבלים בשׂדה, דומה עליו, מברכות אותו, והפלג רועש: מזל טוב, מזל טוב! האילנות מניעים ראשיהם: כן, כן, מגיע לך, ידיד־הלבנה! והצפרים, הללו כבר הן מזמרות לו כמין זמר־של־כלה…
בלא אכילה ובלא שתיה התרוצץ כך, בשירה וברקידה, מאחורי העיר. אך הנה יורדת החמה הלוהטת ושוקעת, צללים רכים וקרירים משׂתרעים על־פני נהר ושׂדה, גזעי־העצים מזדהבים, בת־רוח שקטה פורשׂת כנפיה ומין צפור משונה מנקשת במַקורה אל העץ ומכריזה: עֵת! עֵת! והוא רץ העירה לקבל תשובה…
הוא דופק עוד פעם על הדלת של הבת־מלכה, אך הפעם ביתר בטחון…
– מי שם? – שואלת הבת־מלכה בחוּמרה ובקוצר־רוח.
– אני, זה שנתן לך מפניניה של הלבנה, לקבל תשובה באתי…
ונשמעות פסיעות קלות, וכדי סדק צר נפתחת עוד פעם הדלת, וכמו בבוקר פושטת היא החוצה יד צחורה כבהט, אך הפעם לא עוד מעורטלת…
– “את פניניך אל כל הזהבים נשׂאתי – אין בהם רוצה ליטול אותם לידו: לא לקנות, לא להחליף… מין חלוקי־אבן זרות, אומרים הם, אך כאן אין להם שום ערך. ורצתי אני אל חנות־האריגים, רציתי לפחות שׂמלת־בד לקבל בתמורתן – לעוֹג לעגו לי. עיפה ורעבה באתי אל חנות־המזונות, ובעד כל המחרוזת של פניני־הלבנה חתיכת גבינה קטנטונת ביקשתי, וגירשוני מן החנות כמטורפת וחסרת־דעת”.
והיד הצחורה משליכה לו את הפנינים לרגליו ונסוגה וסוגרת את הדלת, וצרוּד מתהפך המפתח במנעול…
שונה מזה לגמרי היתה דרכו של השני, זה שעיניו הביטו כלפי־מַטה.
הוא ליקט וליקט: ימים, חדשים, שנים…
לאחר זמן קצר, כשהיתה לו כבר נשכּה מלאה בלויים וסחבות, מכר הכול להלך אחד בעד פרוטות מעוטות; ה“מלקט” הכניס את הכסף בקוּפּת־החסכון והוסיף וליקט והוסיף ומכר… לפעמים נזדמנה לו גם מציאה כשרה… יגעתי ומצאתי, האמן; השם יתברך עוזר… משהו למשהו מצטרף לפרוטה, פרוטה לפרוטה מצטרפת למאה, כאמור, ולאלף ולרבבה. ואמנם, הגיע לרכוש של ממש, ולכבוד גם־כן. תחילה היו מתרחקים ממנו: אדם מהלך ומחפשׂ באשפה!… אחר־כך חייכו אליו ברוח טובה ובעין טובה… אחר־כך התבוננו בדבר בכובד־ראש, ולבסוֹף־לבסוף, משנתעשר ממש, הפליאו את מעשׂיו ושׂמוּהו לאות ולדוגמה!…
ולאחר שכבר נתעשר קנה לעצמו ארמון מאהובתו של שׂררה אחד2, רכש לו רהיטים ישנים אך מפוארים ביותר, ואת הארמון שקנה שפּץ יפה. בחדר היותר־יפה העמיד מטה מוזהבת, עם כלי־מטה של אַטל“ס וסַמוּ”ט, ונטל את המפתח של הארמון והלך אל הבת־מלכה ושאל אותה, אם היא רוצה לגור עמו יחד בארמון ולישון במטת הזהב? והיא השיבה: כן.
––––––––––––––––
וביום החתונה ישב זה שעיניו כלפי־מעלה בסעודת־העניים בין שאר העניים ואכל מה שאכל והשׁתכר ביי"ש הרע… ובלילה, כשהובילו את הזוג הצעיר ליחוּד, ברח אל היער – ותלה עצמו על העץ הראשון שנזדמן לו…
לשנה החדשה
מאתיצחק ליבוש פרץ
– ואתה תשתוק ותשתוק?
– רוצה אַת, שאדבר?
– היום רוצה אני. דבריך מפחידים אותי, מרים ודוקרים הם; אבל רעה מהם שתיקתך. היא מענה ומייגעת.
ראה, בכל מקום שרוי האֵבל…
במרום נישׂאים קרעי עננים נעים־ונדים, קופאים; קרובים כל־כך אל השמש, והם קופאים!
למַטה – האילנות המצהיבים; יפים הם, אבל עצובים ביופים, כמין ודוּי חשאי נשמע רשרוש עליהם…
וסוכת עלי־הגפן לוהטת, בלהטה גוֹועת הגפן…
ושנה גוֹועת… דבּר אֵלי!
– הנחמי, ילדתי היקרה, – שנה חדשה נולדת!
– ובכן, ברכני לשנה החדשה!
– על הטס לפניך מונחים הרבה כרטיסי־ברכה…
– ואף־על־פי־כן – לא די…
– מה מאחלים לך אחרים, ילדתי!
– כרטיס מסורתי מודפס שולח אבא: “לשנה טובה תכתבי…”
כרטיס כזה שולחת גם אמא; אך היא מוסיפה עוד: “בתי, היי בריאה וחזקה, ומאושרת…”
– ברכה חשובה!
– “והאריכי ימים בנחת” – –
– ואותך זה מפחיד?
– מה?
– אריכות הימים! קולך רעד…
– יתּכן… הנה כרטיסים מחברות… מודפסים, בלשונות שונות…
– וממכּרים? מן הטובים שבהם?
– הנה מאחד, מן הטובים… בכפות־רגלים יבשות, מאחל הוא לי, שאלך על־פני גלי החיים…
– איבּסן!
– אחר אומר לי לעבור את החיים הללו, המלאים דמים – בלא כתם כלשהו, טהורה וצחורה כברבור…
– העם אומר: כאַוזה לבנה. והחיים אצלנו – יותר מדמים יש בהם זיעה…
– אדם מר כלענה; תן אתה לי ברכה!
– אני? אני מכיר אותך מעט מדי… כמעט איני יכול לתאר לעצמי את המחר שלך ואת מחרת־המחר שלך… בת־שׂחוקך, בשעה שגפנך פרחה ועץ־התפוח התכופף תחת משׂא פריו, משכה אותי אליך, ותוגתך בשעה זו אף היא אליך תקשרני, אך זרה אַת לי אף־על־פי־כן!
– ובכל זאת, תן לי ברכה!
– כרצונך…
אין אני מכיר את דרכיך…
אך שמעי, ילדתי, מה עושׂה אַת, בשעה שאַת עוברת לפני המפּחה?
– מה עולה על דעתך?
– אף־על־פי־כן!
– ביום אין אני מתעכבת… לפנות ערב אוהבת אני לשכב בעשׂב לפני המַפּחה ולהביט אל השביבים, אל הגחליליות, הניתזות ומתעופפות כלפי־מעלה…
– תענוג מועט… מעיניך מתמלטים ניצוצות רבים יותר ויפים יותר… אני מאַחל לך טוב מזה: הכּנסי אל הנפח, לחצי את ידו הכבדה, ושאלי אותו, מה הוא עושׂה… ואם יענך, הוא מנַגד קרדום לחפור בו ומחרשה לחרוש בה, אמרי לו: יש בזה תועלת, אף־על־פי־כן יש עבודה, שתועלתה מרובה מזה… הגיעה השעה לחשל כלי־מפּץ, גרזינים ופטישים; יש כל־כך הרבה חומות לשבּר!
– והוא ישמע בקולי?
– תני עיניך בו, וישמעך; בעיניך נתונה השׂררה…
– אתה משטה בי…
– לא… ומה עושׂה אַת, ילדתי, על שׂפת הים?…
– הוֹ, את הים אני אוהבת!
אני אוהבת לשכב בחול על שׂפת הים ולפשוט את רגלי המעורטלות, שירחץ אותן וילטפן…
– ואני מאחל לך, ילדתי, אל תאהבי את הים בשעה שהוא מתרפּק עליך כחתול, אלא בשעה שהוא מתעורר כאריה! ולכי עם אותם, שהם נאבקים עם האריה הזה! הביטי בהם בשעה שהם נוהגים באניה, והקריני עליהם את כוחך הזוהר…
– אתה רואה אותי חזקה כל־כך!…
– ולרקוד, ילדתי, יודעת אַתּ?
– שוב הנעימה המרה!
– לא, ילדתי, השנה החדשה מרככת גם אותי, לפחות בדברי אליך רך לבי… אך שמעי, אשה יפה יזדמן לה לעתים לרקוד בין חַרבות־פלדה…
– מה אתה סח!
– על־כן מאחל אני לך, ילדתי, הפסיקי רקוּדיך, תפסי אחת מן החרבות, את החדה ביותר, ובשביל זה, המצווה לרקוד בין חרבות…
– אתה מפחיד אותי, בן־אדם!
– הן רק את רצונך מילאתי…
ואם אַת רוצה, יש לי בשבילך ברכה קלה יותר!
מעט דם יש בך, ילדתי, היום הבהיר החם מכביד עליך יותר מדי, רועש בשבילך יותר מדי, הוא מחריש אותך!
– בוַדאי…
– ועל־כן אַת אוהבת את הערב השקט…
– את הערב השקט, הנוּגה־שקט; את נצנוץ הכוכבים הראשון…
– ואת נצנוץ הכוכבים האחרון, בנפלם…
– הוֹ, בן־אדם!
– ואני מאחל לך, אם היום ועבודתו כבדים ממך, אהבי את הבוקר… את זריחת היום החדש…
עצובה אַת, ילדתי. ושקיעתו של היום ההולך מוסיפה לך עוד עצב על עצבך וגעגועים על געגועיך… ישני, הפיגי את הסַם של הערב הגוֹוע וגוסס, והשכימי, חיי למחרת הבוקר, שעה שמתעוררים החיים החדשים, שעה שמתמשכים חוטי החן והרצון של החיים החדשים… הם ימשכו אותך עמהם, ילדתי!
ודבר זה גם הוא למעלה מכוחך?
לכבוד חנוכה
מאתיצחק ליבוש פרץ
ושוב תעיתי – בחלום…
כשאדם תועה בהקיץ, אין בזה סכנה! הן גם מלאכים תועים; ואנו רואים בעליל, היאך כוכבים ברקיע־ השמים יורדים ממסלולם ואובדים בחלל האינסוף… וזמן רב לתעות אין יכולים… משׂימים כף היד כשפופרת על העין, רואים כוכב מוּכּר, ראש־גג של ארמון, קוצה של כנסיה, חודו של בנין מן הבנינים – ומיד אדם יודע, היכן הוא נמצא! ואם לאו, אדם משתטח על־גבי הקרקע, מהדק את אזנו אל האדמה, ושומע קול בא ממקום מן המקומות, והריהו הולך אחר הקול או הבת־קול. ולכל הגרוע נובח כלב בכפר לא־רחוק, והולכים אחר קול הנביחה… ואם כל זה אינו מועיל, הרי גם־כן רחוק עוד לסכנת נפשות: העולם אינו הפקר; יש עין רואה, אוזן שומעת, והצאן ספורות ומנויות! ומשתלחת יד, תופסת אותך באחורי־הצוָארון ומוליכה אותך בחזרה אל אמצע־אמצעיתו של העדר, ושוב אתה חש בטחון, חמימות והרגשת־בית, והכול כמנהגו נוהג, כמנהג־קדמונים – ראש־אל־זנב, ראש־אל־זנב!…
אבל כשאדם תועה בחלום? לא עין, לא אוזן ולא יד… לא טפח רקיע מעל לראש, לא רגב אדמה מתחת לרגלים… וברגע אחד אפשר שיהא אדם תועה בתוך ה“אין ואפס” מלוֹא עולם, “נצח” שלם!
ורע מזה, לאחר חלום כזה אפשר שלא יהא אדם נעוֹר כלל… העינים פקוחות, הוא מהלך באמצע־אמצעיתו של העדר, והנשמה עדיין לא נתעוררה, עדיין היא חולמת, ומוסיפה לתעות. והחולם תופס זנבה של כבשׂה מצורעת, והוא סבור, השם יודע מה הדבר שתפס, והוא משׂימו אל פיו… רחמנא ליצלן!
ואני תעיתי בחלום! ואשרי, שלא הייתי יחיד ובודד… חלום אפור, חלום רע ושחור, אבל לא בשלימות. ראיתי גם ברקים, אורות, אבוקות ומיני־תאורה…
אספר לכם ראשון ראשון:
– – – – – – – – – – – –
כיון שנפלתי לתוך ה“אין ואפס” האפור, התחלתי כועס, ודוקא עלי עצמי, וכשאני כועס עלי עצמי, הריני מחרף אותי ומגדף, ודוקא בקול רם, משום שמפני עצמי אין אני מתיירא!
– ביש־גדא! – מחרף אני את עצמי – כיצד זה אדם תועה?
– אדם – מוסיף אני ואומר – יש לו שתי נקודות וַדאיות: אדם יודע מאַיִן הוא בא, וגם – לאן הוא הולך על־כרחו… ומי שיש לו שתי נקודות, מן הדין שיוכל למצוא על נקלה את דרך־הישר האמיתי – את הדרך הקצרה ביותר בין שתי הנקודות! כלב שהוא רץ אל העצם, גם הוא מוצא את הדרך הישר.
עוד אני מחרף עצמי ומגדף, והנה אני מרגיש ריח של בצלים ישנים, וידו של מישהו יורדת על כתפי, וקול צלוּל ורענן שואל אותי:
– מה אתה צועק?
ומתגלות שתי עינים מבריקות בתוך ה“אין ואפס” האפור, אני נבהל במקצת ומשיב בשאלה לשאלה:
– מי אתה?
– דגים מלוחים נושׂא אני! – משיב לי הקול.
– ואתה תועה?
– לא… אני הולך אחרי הדגים המלוחים.
– מפני מה דוקא דגים מלוחים?
– דוקא?… היום דגים מלוחים, למחר ביצים, עורות של ארנבות… מה שמזדמן.
– והיכן אתה דר?
– בשום מקום לא…
– ועכשיו להיכן אתה מהלך?
– לכל מקום שיזדמן…
פתאום מבהיק לי בעינים זהרו של זקן צחור.
– מה אתה? – שואל אני נבהל – זקן, או צעיר?
– זקן מכל הזקנים וצעיר מכל הצעירים, – משיב הוא, – אני מדי פעם בפעם כנולד מחדש…
תמיהה גדולה בחלומי לא תמהתי על הדברים האלה. אך פתאום תקף אותי חשק גדול ללכת יחד עם אותו אדם, שמדי פעם בפעם הוא נולד מחדש.
– קחני עמך! – מבקש אני.
– מהיכא תיתי – אומר הוא.
ואנו הולכים… מוליך אותי הזוהר של עיניו, הזהרור מן הזקן הלבן… ואם לא שני אלה, שומע אני את קולו הצלול; ואם לא שלושה אלה, מוליך אותי ריחם של הדגים המלוחים… ובלבד שלא לתעות לבדי!
– הרגלים כואבות מרוב הליכה, – קובל אני לאחר רגע.
– להפסיק ולעמוד אסור, – משיב הוא במעט קפידה, – מי שעומד ושוהה במקום אחד סכנה היא שיקפא…
– העולם אפור כל־כך, בלא שמים, בלא כוכבים, בלא קרן אור…
– אור, – משיב הוא, דומני בלגלוג, – אור היה יהיה… לא מלמעלה, לא מגבוה… מן הצד יהיה אור… וככל שאפל יותר הלילה בלא שמים, כן מבהיק ומזהיר ומאיר יותר כל מה שמדליקים למטה, בשפלה – –
– מה בריה היא זאת? – מהרהר אני – אדם נושׂא דגים מלוחים, מדבר דברי חכמה, חטיבות שלימות של פילוסופיא!
אך שהות לשאול אין לי.
פתאום משהו מתחיל להבהב כמין אודם לפני העינים.
– משהו מאדים, – אומר אני.
– אור־חוזר ממשהו! – משיב האיש.
וערפל אדמדם מתנועע ומתנשׂא ומתקרב יותר ויותר, וריח נישׂא ובא עם הערפל.
– מהו הנותן ריח כזה? – שואל אני.
– ורדים רעננים, – משיב הוא, – אני סוחר לפעמים בורדים גם־כן… דומני, – אומר הוא, – ורדים לבנים!
וזר־ורדים לבן מופיע בערפל האדמדם… ודמות אשה – מתחת לזר… וגוף של בהט, צוָאר מכוסה גלים של שׂערות אדומות לוהטות, מהן־מהן יוצא ובוקע הערפל האדמדם… ושתי עינים – שני כוכבים בוערים – מאירות בערפל, מביטות נכחן… הרחק אל חלל־העולם! ואמיץ ומלכותי־גאה הלוּכה בתוך ה“אין ואפס” האפור, הפה האדום הקטן פתוח כמעט־קט בחיוך, וגביע יין מקציף ביד השלוחה, הצחורה כשן!
היא עוברת על פנינו, ובי מפרפר הלב ומבקש לחרוג ממסגרתו, כצפור פצועה המתחבטת לצאת מסוגרה, ורק לאחר שנעלמה שואל אני בלא נשימה:
– מי היא זאת?
– מי יודע? חוָה מן הגן־עדן, וַשתי מן המגילה… היליני היפה של יוָן… ואפשר “דיווא” אחת מקפה־שאַנטאַן – –
– גם זה ראית?
הוא משׂים עצמו כלא שומע.
– אך את דרכה – אומר הוא – יודעת היא!…
ורעש עולה באזני…
שעט־סוסים עולה בהדהוד עמום מעל האדמה, אף־על־פי שאין היא מצויה מתחת לרגלינו.
בינות ברקים מופיע פרש, – הוא וסוסו עמו יחד ברזל ופלדה מחושקים! מבהיק הברזל, מבריקים שני הפיות המכוסים קצף־פנינים לבן… ועל החרב השלופה מרצד החזיז… אחר החזיז מהלך הוא!
ועל המצח הגבוה דבוקה טפת דם… ומעל לכתם האדום הזה כתר של זהב. אך את הכתם אין הוא מכסה… ומעל לכתר נישׂא עורב שחור מבריק, – עיניו בוערות, והאויר נאנק תחת כנפיו המבריקות…
הוא טס אחרי הפרש, והפרש – אחרי חוד חרבו!…
– ומי הוא זה? – שואל אני.
– וכי יודע אני? קין, נבוכדנאצר – – כל מי שאתה רוצה, כל מקום שכזה מבריק ומאיר בחשכת הלילה…
ושוב “אין ואפס!” ואנחנו תועים ימים ושבועות, ואולי חדשים, ונופלים פתאום לתוך ים של אור!
אנו נמצאים בעמק בין הרים, מן העמק צומחת ועולה עיר…
והכל מאיר ובוער!
מסביב, על כתפי ההרים, זרועים אורות קטנים… השלהבהבות הקטנות מלחכות ברעדה את העשׂבים הדלים שעל האדמה, וענני־עשן קטנים מרטטים מסביב לנרות הקטנים, והכל מתרוממים גבוה יותר וגבוה יותר… כאילו נשמות זעירות הן המתרוממות, וצלליהן נישׂאים אחריהן…
למטה, בשולים, דולקות חביות של זפת…
– קדוּש החודש? – שואל אני.
– תאורה! – משיב הוא. – ראה! ומַפנה אותי אל העיר.
בתים וארמונות! והכול רוחץ באורה… שלהבהבות קטנות תועות, בטפסן כלפי מעלה, כלפי מעלה, וענני־עשן קטנים רודפים אחריהן… על הגזוזטראות מלהטים אורות ועינים גם יחד… מאמצעה של העיר עפים ומתרוממים נחשי־אש, ומתפוצצים במרומי האויר ברעש, ומתנפצים לאלפי כוכבים, ונחשי־אש חדשים עפים כלפי מעלה…
והכוכבים ברקיע מַחוירים מפחד, הירח – מוריק ומצהיב מקנאה…
– מה תאורה היא זו?
– לפנים היה נער־רועה, והיה רועה אוָזים… האוזים הצילו את רומי… והיום יום הזכרון שלו…
כך פירש לי.
ושוב יצאנו אל ה“אין” האפור, ושוב תעינו זמן רב, עד שנקלענו שנית לתוך אורה…
נוצצת מראה שטוחה מלוטשת, נהר ארוך נמשך והולך…
עמוד־ענן אדיר עומד באמצעיתו של הנהר ומתרומם עד השמים, מתרומם ותומך ברקיע…
מתוך הענן נשקפים אורות קטנים, כגחליליות מאירות…
– כך יצאו הסירות, – מפרש לי איש הדגים המלוחים, – ודאי שהיו מפליגות הרחק־הרחק, אך הענן סוגר עליהם!
אולם מסביב לענן טסות סירות חפשיות (“סירות־טיול” – אומר הוא) מקושטות פנסי צבעונים וזרי פרחים… גברים ונשים מפליגים לטיול… ושירה נשמעת, מקצתה מופקרת־נוגה, מקצתה שכורה־מצוֹרדת… על החוף לצד העיר, לצד העיר שעל ההר, נצבת שורה ארוכה של פנסים; והם נשקפים בשחור־המים שליד הגדה, משל לעמודי־אור גבוהים, שעליהם, דומה, החוף עומד…
על גבו של ההר מתרוצצים אורות ופנסים, ונגררים אחריהם שובלים של עשן. הם מתרוממים ונחפזים העירה, ואובדים ונבלעים ברחובות המאירים בחלונותיהם הלוהטים, בראשי־הזהב הדולקים של הגגות – –
– קבלת־פנים מלהטת! – אומר הוא.
– למי?
– לנכד…
– של מי?
– של הסב! של אותו סב, שבא לפנים הנה כאויב, ועשה את העיר תל של חורבה…
אותו יום היתה כאן תאורה! בתים דלקו כמו פנסים… נהרות של דם חם העלו הבל ברחובות, וזרמים לוהטים של שמן ויין נהרו בתוך הנהרות…
עכשיו הוא בא בחסדו… וזהו “ברוך הבא!” לכבודו…
על כל האורות, כל הלהבות, כל התאורות, כל קבלות־הפנים, שראיתי בחלומי וסוחר המליחים שלי פירשם לי, אין בכוחי לסַפּר כמו…
המראות התחילו בוערים ומבעירים את עיני, את נשמתי!
ולבסוף רק, רק לגמרי לבסוף, ראיתי במחזה, כיצד יוֹסל החנוָני מדליק נרות של חנוכה…
– לאט – אומר הוא – לאט… היום נר אחד, מחר שנַים, מחרתים שלושה… וכן מוסיף והולך… עד שמונה נרות תמימים!
התאורה לכבוד החשמונאים!
מורה־הדרך שלי נעלם, התעוררתי מחלומי.
פורים
מאתיצחק ליבוש פרץ
“פורים אינו חג; קדחת – לא מחלה”.
אין להתקנא, אף-על-פי-כן, במי שרועד מקדחת; ועוד פחות מזה ראוי לקנאה העם, שפורים הוא יום שׂמחתו.
ולא משום כך, שהישועה באה לא מיד גבר; נסים אינם מחוייבים – כתפיות לשׂאת. בדבורה, ביעל וביהודית אין לנו מה להתבייש.
אבל לאסתר אנו חייבים תודה על הנצחון הראשון שנחלנו לא כנגד, לא על, אלא תחת מלכים זרים.
פורים הוא יום-ההולדת של יהודי-החסות הראשון, של הקרוב-למלכות הראשון… של גְלִיַת-אוזן ראשונה, של הצעת-מטה ראשונה בשביל מלך…
יום-שמחה הוא פורים בשביל פושטי-יד, כליזמרים, מתחפשׂים… ובשביל עם הדומה להם!
רקדי על מטות זרות, נשמה עלובה, על קברו של כבודך מלפנים, – שתי, ושכחי, אם תוכלי…
שׂחקני פורים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אני גר בבית שקט, הרחק מגזשיבּוֹב הרועש, מנאַלעֶבקי הרותחים. אִלמלי זה, שלפעמים נקלע לכאן “האַנדעֶל-האַנדעֶל!” אחד, שלפעמים צורם נגד נודד בשיניו של המַשׂור, מחדד-סכינים מקיש בפטיש על ברזל, או משרתת פרועת-ראש חובטת את המרבד, או כלי-מטה, – היה אצלי בחדר שקט ושלוָה, המוּז"אַ לא היתה פורשת ממני רגע אחד, הייתי מציף את העולם בדברי שירה.
אך כיוָן שנשמעת האִושה הקטנה ביותר מתוך החצר, מיד המוּז"אַ נעלמת ואיננה!
העט נשמט מבין האצבעות, ואני נשאר יושב ריק ומרוקן, בלא מחשבות ובלא רגשות, כ“לול בלא עופות”.
אותה שעה אין לי אלא להרכין ראשי ולהטות עיני ולהביט אל תוך חלונותיהם של שכני שממול.
ממולי, בקומה השלישית, גר זוג צעיר ועשיר. עם כניסתם לדוּר כאן הביאו פסנתר, רהיטים בנוסח טוּרקיה, בנוסח יאַפּן ובנוסח המקום, אלף דברים של מוֹד"אַ ופכים קטנים, והכול – חדש מתחת יד היוצר.
אחר-כך באו הם עצמם.
הוא – בצילינדעֶ"ר; היא – במלמלה ובפרחים; הכול – חדש בתכלית החדוּש, חוץ מפניו שלו, שנראו בלוּיים; ואחוזים זרוע בזרוע באו אל דירתם.
בחדר-המדרגות (אף זה עם חלון ממולי) התעכבו, עמדו וצחקו מעט, התנשקו…
מהנעשׂה בתוך הקן הזה פנימה אין אני יודע, – הוילאות וילאות כפולים הם, של משי כבד…
פעם אחת ניגן בעל תיבת-נגינה נגוּן כפרי, ותיבת-הזמרה תיבה נפלאה היתה, – השמיעה קולות כקול העוגב, רוטטים, בהירים, אך נוגים.
הוילאות נתפלגו לכאן ולכאן, בחלון הופיע ראש קטן, צעיר ובהיר, והקשיב אל הנגינה.
אחר-כך התקרב אליו מאחור ראש קרח, והשׂפתים נצמדו אל העורף הרענן הצעיר, הנטוי כלפי מעלה.
הראש הקרח עם השׂפתים שלו הם, אך הראש הקטן הבהיר היה של המשרתת, נערת-הכפר בהירת-השׂיער, ששמעה בנגינה הזאת דרישת-שלום מן הכפר, שהרגישה בה את ריח האפרים והשׂדות…
_______
כנגד זה בקומה השניה וילאות אינם מצויים; אני רואה את הנעשׂה שם.
כל ימות השבוע הכול דומם ושומם; היא נמצאת בחנות, הוא – ברחוב, הרהיטים המרוּפּדים, בנוסח ישן-נושן, מצוּפּים צפּות לבנות.
לפעמים נכנסת אל החדר המשרתת מן המטבח, סלסילה על זרועה וסוּדר על ראשה, מטילה מבט-עין אל תוך המראה הישנה-נושנה, ונוטלת הימנו עצה, אם אפשר לרוץ ולרדת כך אל הרחוב, או שמא הכרח הוא לרחוץ תחילה את הפנים?
והפנים, פניה, נושׂאים חן בעיניה; בת-שׂחוק של רצון משתפכת על-גבי בהרות-הקיץ; עם השׂערות הבלתי-מסורקות יש לה, אף-על-פי-כן, עסק רב; הן מסרבות לישב בשלוָה מתחת לסוּדר.
היא ממהרת ורצה אל המטבח, וחוזרת עוד פעם עם ידים נוצצות ושׂערות נוצצות, מחמאה או משוּמן; השׂערות המשוחות בשוֹמן מונחות עכשיו בסדר נאה מתחת לסוּדר, ומה שמשתרבב מהן כלפי חוץ – יש לו ברק ויש לו חן!
סוף סוף המשרתת הלכה לה, עכבר קטן צץ ומופיע מתחת לארון-הבגדים הגדול, הכבד. הוא מתבונן בעינים מתנוצצות, חרדות, אל כל העברים.
הספּה והכסאות שותקים, השולחן ריק. טס-הכסף עם הכוסות, המציצים מתוך ארון-הזגוגית, אינם משים ממקומם. קופסת-הבשׂמים עם מנורת-החנוכה באיצטבא השניה אף הן אינן מפחידות; אין שומעים אִושה, אין שומעים רשרוש.
העכבר הקטן קופץ ועובר ונעלם בפתח המטבח.
ושוב משתלטת דממה… עד בין-הערבּים.
אותה שעה הזוג חוזר הביתה, אוכל ארוחת ערב ונעלם בפתחו של חדר-השינה.
על הקיר תלוי “מזרח” עם אריות נוראים. מימין – לוח השנה; על-גבי ארון-הבגדים הגדול מונחים כמה ספרים. ארון ספרים מיוחד אינו בנמצא.
את הספרים מכיר אני.
בתוך כריכה לבנה של צדף מונחת מתנת-הדרשה שלה – סידוּר עם עברי-טייט“ש. עבה ממנו ורחב ממנו הוא ה”צאינה וראינה" עם קצות-הדפים המדובללים ומקופלים… בצד האחר אני מכיר את ה“אורח חיים” שלו, וסמוך לזה מונחים כמה ספרים דקים: תקוּן לליל-שבועות, הגדה לפסח, מגילה לפורים… באמצע, הגבים המקושטים-כסף אל החזית, נצבים חמשה חומשי תורה, שני מחזורים… מלבד זה מתגלגלים שם כמה דפים “שמות”, כנראה – תחינותיה שלה, ודי!
זוהי כל הספריה של “היהודי הפשוט”…
וכל השבוע הכול שקט ונקי, חוץ מערב שבת.
אותו יום אני סובל עינויים גדולים מקול קציצת הדגים וקציצת הקציצות.
קודם הפסח כמעט יצאתי מדעתי מרוב הגרוּד והקרצוּף והשפשוּף.
בעלת-הבית עם המשרתת יחד התגוללו כמה ימים על הרצפות ועשׂו מעשׂים!
בשבועות הוראיתי לדעת, כי אכן “ריחא מילתא היא”, כל חדרי היה מלא כולו ריח של גבינה טריה אפויה, צמוּקים וחמאה שאיננה-טריה…
בסוכות דקדק בהנחת הסכך, שלא תהא חמתו מרובה מצלתו, עד כדי כך ועד כדי כן, שנפל מעל-גבי הסולם, ואלמלא אמרו “שלוּחי מצוָה אינם ניזוקין”, וַדאי שהיה קם וחור בראשו.
אחר-כך רק הלך, כשהוא שר מאַר"ש בקול אִנפּוּף, ועלה במדרגות ונשׂא לולב עם אתרוג…
בשבת וביום-טוב ישנים, או מקבלים אורחים במיני מרקחת ובפירות…
אותה שעה אני רואה את הרהיטים בלא עטיפה: צפרים צהובות ועלים ירוקים – –
וביהודי הפשוט הזה שלי אני מתקנא כל ימות השנה!
“מעשׂה בראשית”, “מעשׂה מרכבה”, כגון, להבדיל – פּוֹליטיק“א, ושאר כל ה”שטויות", אינם מעניניו שלו…
פרנסה נותן הקדוש-ברוך-הוא, הוא עצמו חייב גם-גן להשתדל קצת, לנקוף אצבע קטנה, לא יותר!…
ילדים אינם מצויים, או שמא כבר השׂיגו תכלית… חיים איפוא בשלוָה, ומצפים למשיח!
הוא אין לו אפקים רחוקים, אבל כנגד זה – דרך ישרה, בטוחה, למן הערשׂ ועד אל הקבר…
יתוש של ספיקות, שפיו של נחושת וצפרניו של ברזל, אינו מנקר במוחו… לעולם אין לו שאלה שאין לה תרוּץ מוכן מראש.
הדורות הקודמים דאגו בשבילו לכל דבר, לכל שאלה הכינו תשובות מפורשות בכתב יושר.
הניחו לו צוָאה, כיצד והיאך יתנהג; אימתי לישון, אימתי ליעוֹר, אימתי לצווֹת לשטוף את הרצפה, ואימתי ומה לבשל… אימתי לטגן מיני-מרקחת, אימתי לשתות מעט יין, אימתי לישב ישיבה צרה ואימתי לשבת ישיבה של רחבות…
וכתבו לו ברור ומפורש: מה לבקש מהשם יתברך, מה לאַחל להם לבריות; לכל ימי חייו רעֶצעֶפּ"ט גמור ומוכן…
לכל נקיפה חזקה שנוקפו הלב – יש לו פתו בסַלו, עד מאה ועשׂרים שנה.
מזדמנת לו שאלה כלשהי, הריהו מביט אל לוח-השנה, מעיין בסדוּר “אורח חיים”! או שהמשרתת נושׂאת רגליה ורצה אל הדיין, הגר ברחוב הסמוך, או שהוא שואל שכן…
קרקעו שלו לעולם אינו נשמט מתחת לרגלים; רקיעו שלו אינו נוטה להתמוטט, עולמו שלו עומד עמידה איתנה, ועתיד הוא לעמוד כך – עד אל האלף הששי…
מה שיהיה לאחר האלף הששי – לכך ידאג הקדוש-ברוך-הוא!
עם זה לעולם לא יתּפס על דבר-שקר, משום שלעולם אינו מבטיח לכם דבר בוַדאות, – “אם יתן השם החיים והשלום”, הרי הוא עתיד “בלי נדר ובלי מסקנה”… להזיז עצמו מן המקום…
אדם כזה, כל-זמן שהוא בריא ויש לו, איך שהוא, פרנסה ואשה לא רעה ביותר, וַדאי שהוא מאושר!
ראשית, אין לו במה להתבייש.
החלון בקיץ פתוח, בחורף ובקיץ לא מוסתר בשום וילאות… שמים וארץ רשאים להביט פנימה. אני בטוח, שאין לו פעמון בדלת ולא מנעול המסתגר-מאליו… אין הוא סוגר עצמו, אינו דורש שיצלצלו אליו תחילה, שתהיה לו שהות להסתיר משהו… להרתע ולהתרחק ממשהו…
ואמנם מציץ אני בגלוי ובלא הפרעה אל תוך הקן הפשוט והישן-נושן הלזה, שבּו האושר השקט רועה ורובץ – בין עלים ירוקים וצפרים צהובות…
אך היום שם שׂשׂון ושׂמחה. פורים היום…
מהו הדבר, המעורר אצל בעל-הבית שׂמחה ושׂחוק? מהו הדבר, המעורר את שׂפתותיו לצחוק, עד כדי כך שהן חוספות בצד אחד את השינַים החודניות? מפני מה עיניו מתמלאות דמעה של נחת? חייו פשוטים כל-כך, תמימים כל-כך, שאם בא מי שבא ומתחפשׂ איך שלא יהיה, כבר הוא מתפקע מצחוק!
משׂחק-פורים!
את משׂחק-הפורים הזה זוכר הוא עוד מביתו, משנות הילדות.
בא נכנס בקפיצה קונדס צעיר עם זקן ופיאות מודבקים ועם קאַפּעֶליוּ"ש1 גליצאי בראשו.
הוא משׂחק אַרעֶנדאַ"ר2, מדבר בלשון-הקודש בלבד ושלא כענין…
קופץ ונכנס אחד חסיד קטן (כמובן – מחוּפשׂ) בעל תנועות משונות: טופח על-גבי השולחן, על-פני הקירות, מקפץ כעז, בולע את הפּיאות וחוזר ויורקן, תולה בתקרה זוג עינים זגוּגות, ורוקד בהתלהבות גדולה.
וכל שׂחקני-הפורים שרים במקהלה:
הַיּוֹם יוֹם-פּוּרִים,
וּמָחָר יַחֲלוֹף;
תְּנוּ לִי פְּרוּטָה
וְהַשְׁלִיכוּנִי לָרְחוֹב!
_______
אני מַפנה את ראשי ומביט אל השכן מן הקומה השלישית…
מן החלון בוקעת גם שם נגינה, אך לא שׂחקני-פורים נמצאים, לא כלי-זמרים של פורים…
שם נערך נשף-מחולות לטובת-עניים!
אף אני הזמנה קבּלתי.
מטרטר שם פסנתר, ומסביב למנגינה המעודנת מתפתלים ומתרוצצים צלילי-הבטן העמומים, הבוקעים מכרסו של הפסנתר. הרגלים הרוקדות לא היו תופסות לעולם את קצב המנגינה, בתוך הערבוביה הזאת של צלילים ורעמי-קולות, אלמלי הקשת, הקוצצת מתוך כנור צרוד את הקצבים, בדומה לסכין חדה הקוצצת פתותים-פתותים…
את הכנור הזה מכיר אני גם-כן…
אני מכיר את היד הרזה, החלושה, הלוחצת אותו אל החזה השורקני – את עיניה עדיין לא ראיתי, מפני שאלהים שכח לפקוח אותן אצלה.
רדומה היא מוכנסת אל החדר ומובלת אל הפסנתר. רדומה היא מנגנת, רדומה מוליכים אותה לאחר-מכן אל פינה אפלה ומגישים לה אוכל; לה הרי לא איכפת היכן תשב, ועל-ידי השולחנות הגדולים, המכוסים מפות לבנות ועמוסים כלים מכלים שונים, באולם האורחים המאיר, צר המקום…
אחר-כך היא מגששת ומוצאת בעצמה את הדרך אל הפסנתר… לפנות בוקר היא מתנודדת, בשובה, על-פני הרחוב, ומוצאת את הדרך עד אל חדרה בקומה החמישית…
_______
ומה חסרים העניים שלנו?
בקומה השניה מחלקים פרוטות קטנות; לפעמים מקבלים גם שתִי-יי"ש עם חתיכה של עוגת-פורים…
בקומה השלישית מרקדים על חשבונם…
המצפון הבעל-ביתי מבקש להרגיע עצמו ועושׂה כל מה שביכלתו!
אדוקים ושאינם-אדוקים מבקשים לסתום במצווֹת ובמעשׂים-טובים אותה תהום, שהרמאות והעוול חפרו והעמיקו בין עני ועשיר…
הצדקה בנוסח הישן היא, לפחות, חסכונית יותר…
שכני היהודי הפשוט אוכל סעודת-פורים שערכּה רוּבּל אחד ומחלק 5 – 6 רוּבּלים; אבל כאן עולה שׂמלה לנשף 25 רוּבּלים, ומזה מקבל העני 25 קוֹפּיקוֹת…
אך דבר זה כבר הוא בחינת “לוּכּסוּס”, ואת הלוּכּסוּס, כידוע, אנו כמַטילים אל הים, או משלחים על פני המַים! הרי בתפירת השׂמלה עובדות תופרות עניות, נמצא שהנשים העשירות מרבות עבודה בעולם לטובת העניות. ולאחר שנַים-שלושה נשפים קונות את השׂמלות האלה כלות עניות…
מלבד זאת, בנשף כגון זה צעירים באים בקשרי-הכּרוּת עם נערות צעירות, ועל ידי כך אפשר לזווג זווּגים בלא שדכנים; ואף זה קמוּץ!
אך מי שרוצה, יתפעל מזה – אני לא.
ביוָן גם-כן עשׂו מסחר באנשים!
הסוחר היה מוציא אל השוק כמה עשׂרות נקבות, בעטיפות קלילות, או בלבושה של חוָה בגן-עדן.
בא קונה, הראו לו את הסחורה ושבּחוה לפניו; סובבוה לפניו בכל הצדדים, הראו את כל המעלות הטובות והסתירו בחכמה את כל החסרונות…
הנפש הנמכרת שתקה.
לאחר השוט הראשון רק – דבּרה.
לאחר השוט השני – שרה.
לאחר השוט השלישי – רקדה.
הקונה הרי חייב הוא לדעת, שמלבד כפות-רגלים קטנות ושדים קשים, תהיה לו גם מנה הגונה של רוחניות!…
כהיום הזה עושׂה זאת השפחה מעצמה…
היא עצמה משרבבת באמנות יתירה את כפות-רגליה מתחת לשׂמלה; היא עצמה מתנפחת כל כמה שדרוש, בשביל שיִראו מעט, אבל ישערו יותר ממה שיש… היא מדברת לצורך ושלא לצורך, משוררת כצפור ביער, מרקדת חלילה-חלילה כבובה קלילה, ועושׂה הכול-הכול, ובלבד למכור את עצמה…
בחייהם של היוָנים לא היו, לפחות, מוֹך וצמר-גפן…
_______
השדכן אינו אלא שקרן, ומפני שהוא משקר לשני הצדדים, אין לו, בסופו של דבר, מוסר-כליות לגבי שום אחד משני הצדדים, – אבל מעט מוסר-כליות מן הראוי שיהיה לה לאֵם, המוציאה את הבת “אל העולם” בשביל להפּטר ממנה, וכן לבת, המוסרת עצמה למכירה…
בענין “שׂמלות חוּפּה” מסַפּרים מעשׂה כזה:
פעם אחת השׂיא “נשף לטובת עניין” נערה-תופרת באה-בימים, שהיתה קרובה להתעוור מרוב תפירה.
כל אותם הבתים, שבתפירה למענם כילתה את מאור עיניה, חָברו יחד, קָבצו על יד ורקדו ברגל ואספו כמה שאספו וחפּשׂו ומצאו בשבילה אלמן זקן בסך 45 רוּבּלים.
שׂמלת-חתונה קנו לה.
במשך כל הזמן לא התערבה התופרת, כאילו לא לה מתכוונים.
כל הזמן, עד לחופה, שכבה במטה והניחה על עיניה תחבושות של מי ניכּס.
היא לא היתה זקוקה לאותו חתן, לא רצתה ואפשר לא יכלה לראות אותו…
“חטיבת עץ, רחמנא ליצלן, אבן שאין לה הופכין”, – אמרו חברותיה.
“וכי שכמותה יודעת להיות אסירת-תודה?” – נאנחו בעלי-הטובות, ושלחו את המצוָה להחליף אותה לחטיבות לויתן בשמים, או לחטיבות כבוד ב“קוּריעֶר ואַרשאַבסקי…”
ורק לאחר שהביאו והכניסו את שׂמלת-החופה המשומשת שנקנתה, והטילה מבט-עין בסמרטוט-האַטל"ס הלבן – כאילו שדים נכנסו בה, היא מכה על לבה, היא תולשת את שׂערותיה, ותוקפת אותה עוית של בכיה…
עבר זמן רב, עד שהצליחו להרגיע אותה, עד שהצליחו להשיב אותה למצב של חטיבת עץ או אבן שאין לה הופכין, והוליכו אותה אל החופה –
אך את השׂמלה הכּר הכירה… היא עצמה תפרה אותה, היא זוכרת בשביל מי… היא נכנסה אחר-כך אל היכל-הנאורים לראות, מה יהיה מראה המלאך הבלוֹנדי בערפל של מלמלה תכולה-בהירה וסלסלה צחורה…
ואגב אורחא – הכירה את החתן…
אבל כזה הוא מנהגו של עולם! כלות עשירות מחדשות בשביל תופרות עניות את שׂמלת-חופתן, תופרות עניות מחדשות בשביל כלות עשירות את החתן…
נושנות: מפי רב של פורים
מאתיצחק ליבוש פרץ
(עם הקדמה קטנה)
א
עשׂיתם אותי רב של פורים1 – הריני רב של פורים! אילו בחרתם בי להיות שתדלן באיזה עסק שהוא, בתורת גבאי בחברה של צדקה, בתורת רוח-החיה באופן או כף-המבשלים במפלגה, אף זה הייתי יכול להיות! ואפילו עשׂיתם אותי “יהודי טוב” לקהל חסידים גדול, גם מזה לא הייתי מושך ידי! אני לעולם אינני מתנגד לקהל, לחברה, למפלגה, וכל מה שאתם מבקשים – הנני. סבורים אתם, חייב אדם להיות מוכשר לכך? חס וחלילה! שכן לא במי שנבחר נעוצה הגבורה, אלא במי שבוחרו! מי שמרימים אותו כלפי מעלה וצועקים “הידד!” – הוא הוא המורם מעם; מי שמנשׂאים אותו שיהא פוסע על ראשי העם – הוא הרם והנישׂא; מי שחובש לראשו את השטריימי“ל – הוא הרב והרה”ג! מי שנוסעים אליו ומביאים לו פדיונות – הוא הצדיק והפודה ומציל והוא המסובב את הגלגל בעולם! שכן – נודה על האמת – כל אחד מן הקהל יש בו קורטוב קטן של אמונה, פירור מועט של בטחון, כלשהו של רצון. וכשמצרפים כל אלה בתוך כיס אחד – נעשׂה מי שהכיס בידו אדם חשוב, עמוד-אש, המאור הגדול, המקרין אמונה ובטחון… ורוח ברזל ניתן לו, לשבור חומה וָחֵל… והא ראיה: כיוָן שמתפלגת החברה – מיד שוקע הצדיק הגדול בקטנות דמוחין, ממעט עצמו ומצטמק, וכאילו אבד ובטל מן העולם.
והוא הדין ברב של פורים. אל תהיו סבורים שהוא חייב להיות בטבע לץ ומתלוצץ, שהוא חייב לפזר דברי בדיחה וחדוּדין בלא מספר! אם הקהל רוצה ויודע, די לו שיהא הרב של פורים מרמז באצבע קלה, וכבר יהא “העולם” מתגלגל ונופל אל מתחת לספסלים מרוב צחוק; ואם אין הקהל רוצה ואף אינו יכול, לא יועילו שום חכמות ושום תחבולות שבעולם. דבר זה אמנם כן הוא, אבל חייב אני להודות, שבבחירתכם יפה כיוַנתם! נתּנה אמת להאמר: מעט ליצנות יש בי מבטן ומלידה. אפילו שעה שאני מעמיס עלי כובד-ראש מרובה, וכבר אני רוכב ברוב חשיבות וכבוד על המַכבדת, וכבר אני מתנפח התנפחות יתירה כיצור של ממש, – אף אותה שעה שומע אני כמין בריה שיושבת בתוכי משמיעה קולה בצחוק… ואם אני מגיע לפעמים לכלל כעס, ממטיר גפרית ואש, צועק: רוצח, קוטל-כלבים! וכיוצא באלה שמות-גנאי – אף אותה שעה אותה בריה קלה שבתוכי צוחקת! והיא צוחקת אפילו שעה שאני בוכה; שעה שהלב, דומה, מבקש להשבר ככלי-חרס… הצחוק צחוק מר הוא, אבל הבריה צוחקת: “הרי אין זה אלא משׂחק של פורים!” – צוחקת היא ואומרת כל ימות השנה!
והעיקר: אצלי באמת לא תדעו בין ארור המן לברוך מרדכי, משום – שאני עצמי איני יודע! כל-זמן שאני מביט במו עיני ממש אל תוך המגילה, הריני רואה; כל-זמן שהבעל-קורא קורא, מזמרר ומסלסל, הריני שומע; אך כיוָן שאני מניח את המגילה, וכיוָן שהבעל-קורא משתתק, – מיד אני שוכח, ואיני זוכר עוד ולא כלום! הדבר הזה בא מכך, שאמרו – בעווֹנותינו הרבים – “שמש במרום דום!”, עכּבו את מהלכה, ולארץ אמרו: סובּי סוב! הסתובבי מסביב לשמש! ומאז נעשׂה הדבר הזה – ראשי עלי כגלגל החוזר!… כשאדם אינו חש יסוד מוצק מתחת לרגליו! אפילו בעל-הבית שבעיירה הנידחת ביותר אינו תקוע עוד במקום אחד ואין מושבו איתן כשהיה… הדרך מן הערשׂ ועד הקבר אפילו היא שוב אינה ישרה כל-כך; עקומה ועקובה היא, ואין פתלתוליה צפויים מראש. אדם נולד במערב, מתגרש מאשתו בצפון, פושט את הרגל בדרום, מתגלגל גלגול מחילות במזרח, וכן כל כיוצא באלה! ולך דע, בשעה שאתה נקלע בכף-הקלע, מי זה המן, מי אחשורוש ומי, להבדיל, מרדכי? עולם מבולבל! ראיתם שברי זכוכית בתוך השפופרת שקורין קאַליידוֹסקו"פּ, שמראים גוָנים שונים וצורות שונות ומשונות, כך מתערבבים ומצטרפים צרוּפים שונים הרעיונות והמחשבות שבמוח; הקוים משתברים, העגוּלים מתעגלים ומסתבכים זה בתוך זה, ואתה לך ודע מה טוב ומה רע…
חלילה, רבותי! להתנמנם אסור לכם! ההקדמה נגמרה, קחו נא טפּה מרה…
אך מה ספּוּרים אספּר לכם?
כשהייתי מספּר לכם ספּוּרים המעוררים לבכיה, דברים השוברים את הלב, הייתם צוחקים; אני הרגשתי שמוחי בוער, שהשׂטן עם כל משרתיו קורעים את לבי לגזרים, ואתם הייתם מתפקעים מצחוק. מהיכן אקח ספּוּרי-פורים בשבילכם?
אני מביט החוצה בעד החלון ורואה אֲפָרִים שלימים, מגודלי פרחים וקוצים. הפרחים הם ספּוּרי-המעשׂיות הטובים, הנלבבים, והקוצים הם ספּוּרי-מעשׂיות, שהם דוקרים וצורבים. מה אקטוף בשבילכם? פרח? בוַדאי! כיצד נאמר בשיר הנוֹדע ההוא? הרבי ציוָנו לשׂישׂ ולשׂמוח! הנה אני שולח את ידי – האקטוף כראוי וכרצוי? הרי פורים היום! שלא אגיע, חס ושלום, לכלל טעות…
ב
אני שולח את ידי, את היד הארוכה של רב-של-פורים, והיא משתלחת החוצה לתוך עולם-של-פורים ופוגעת בארץ סין, וקוטפת ציץ של נוי – ספּוּר-מעשׂה נאה. שמעו!
פעם אחת היה חכם סיני. הוא עבר את כל הבחינות, קרא וידע בעל-פה את כל הספרים, הן בכתב והן בדפוס, בין של קודש ובין של חול. בדבּוּר אחד – אל מה שחכם מחכמי סין הקודמים לו תפס ושבּץ בתוך תיבה סינית נוקשה וסגר עליו בפטיש ובמסמרים בל ימוט! לא היה צריך אלא לפתוח את פיו, וכבר היו יוצאות ומתגלגלות מתוכו מגילות שלימות, ואפילו ספרים תמימים; עם השער, עם ה“תם ונשלם”, עם כל הציטטי“ן ועם כל ההערות של הבחור הזעֶצעֶ”ר, שעוד הן נהוגות בסין עד היום הזה, כשם שהיו מקובלות אצלנו כלפני חמישים שנה… לשמוע דבר שראוי לשמעו לא היה יכול, לא היה עוד דבר שהוא חדש בשבילו; לראות גם-כן לא היה לו כלום – בסין “אתמול”, “מחר” ו“היום” דומים זה לזה כאחים-תאומים – מה יעשׂה חכם מופלג ולא ישתעמם? קם ושכב לישון! ושכוֹב שכב במטה, כנהוג בסין, בתוך לבושו, מַד-החכמים, ואת מצנפת-השינה הפשיל ושלשל מעל לאזניו ועיניו – והוא ישן… מזמן לזמן הוא נוחר. ויארע, שהוא מדבר דברי-חכמה מתוך שנתו, אך כמה פעמים ביום הוא פותח את פיו, שישפכו לתוכו כמה גרעיני אורז, וימזגו לתוכו כמה טפות רוטב מתוך קן-צפּרים… ואגב כך אינו פוקח אפילו את העינים…
וכך היה ישן שנה, שנתים או שלוש ואפשר מאה שנה… בארץ שתולדותיה הם כמאה אלף שנה, אין כמעט הבדל בין שנה למאה שנים… אך פתאום קפץ, כנשוך נחש, וקם ממטתו. כדור-תותח יאַפּאַני של שתים-עשׂרה ליטראות העיר אותו… בזמן שהמלומד הסיני היה ישן, היתה יאַפּאַן לומדת וקונה חכמה! היא הלכה אל בית-הספר של מרת אירוֹפּא המַשׂכלת, ולמדה אצלה – לירות! והיא יורה… פִּיף-פַּף-פְּרָךְ פִּיף-פַּף – פּרך! דבר זה לא ראה מראש; דבר זה לא אמרו לו הספרים, לא של קודש ולא של חול, וגם כל אותו זמן שהיה ישן לא נתגלה לו דבר זה בחלום, בחזיון-לילה… הוא תולש מעל עצמו את מצנפת-השינה: בּים-בּוֹם-פּרך! התותחים מתתחים בקול רם יותר, בקול נורא יותר; הוא מביט על סביביו – בבית אין נפש חיה… בני-הבית עם כל העבוּדה נסו כנוס מפני הדליקה, ואת הטוב והחשוב והיקר שבהם, את המלומד הגדול – שכחו מכּול וָכול… הוא רץ אל החלון, מציץ אל הרחוב – אלהים ישמרנו ויצילנו! האם שכּוֹר הוא? או אולי – רעידת אדמה היא, רעוֹש רעשה הארץ? בתים גדולים וטובים, ארמונות חזקים, שהקימו אותם למען יעמדו לנצח – לנצח הנצחים הסיני – מתנועעים ומתנודדים, רועדים ומתבקעים ונופלים… אף הוא מתנודד ונופל מפחד… הוא שוכב וחושב, אולי זאת הפעם הראשונה בחייו. שכן כל ימי חייו היו קוֹנפוּציוּס ומפרשיו מקדימים לו רפואה לכל מכה, תשובה לכל שאלה1 צריך רק לעיין ולראות, ולדעת! רק היום התחיל הוא עצמו חושב, בכוח עצמו, במוח עצמו…
אלהים, אלהים! – בוכות העינים הזקנות ביאוּש, – חכמה חדשה, חכמת יריה… במה אציל את עצמי עם כל סין יחד? אך לחשוב זמן רב אין כוח במוחו של המלומד, והחכם הסיני נשאר מוטל על-גבי הקרקע מעוטף ומעולף…
הוא מוטל על הקרקע ואני רואה, שהמעשׂיה הזאת אינה נראית לכם!… מה זה, אומרות עיניכם, בימים האלה ובזמן הזה ספּוּר-מעשׂה ממרחק, מארץ זרה, לא מעולמנו אנו!
חכו, הוסיפו ושמעו, יהיה יהודי גם כן!
שומעים אתם קול קורא ואומר: – האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! עמך ישׂראל צריכים פרנסה, יהא אירוֹפּא, יהא סין, יהא כל מקום שיהא; כרך מכרכי העולם, או עיר-מחוז כלשהו: האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! בין ברקים ורעמים, תחת כדורי-תותח יאַפּאַניים, ותהא אגב-כך גם רעידת אדמה – האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! יהודים חייבים לאכול ולשלם שׂכר-למוּד למלמדים! בלוֹיים קונה יהודי, מה שהכול מטילים כבר לאשפה, מה שהכול מואסים ליטול עוד ביד; את המלוכלך, את הקרוע, את המרוּפּט, כל זה קונה עוד היהודי ועושׂה בו סחורה ומוכר! ובלבד שיהא סוחר ומוכר: האַנדעֶ"ל!
אך בארץ סין, שדברי הנושנות מקודשים בה כל-כך, אין העסקים עסקים טובים1 המוכר מוכר לעתים רחוקות, מחמת פקוּח נפש, אך מלבד זה לא! נכדים לובשים מה שסבא וסבתא כבר קבּלו בירושה; ורק לעתים רחוקות מזדמן משהו של סחורה!
היהודי אף-על-פי-כן עושׂה את שלו וסומך בכל השאר על מי שמפרנס כל חי, מביצי כינים ועד קרני ראמים, והוא צועק בכל הרחובות: – האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! והקול-הקורא הזה, קול ה“האַנדעֶ”ל" הצרוד, הדק והצפצפני, בוקע ועולה מבין קולות-הבּאַס של כדורי-התותח בעל י"ב ליטראות ומגיע עד לאזנו של החכם הסיני, המתעלף.
הלה קופץ ממקומו: יהודי קורא! יהודי ישנו בכאן! יהודי שאינו חכם צרפתי, אשכנזי, יאַפּאַני או סיני אלא חכם-עולם! יהודי שמכל תנור כבר אכל לחם ועל כל ספסל כבר טעם טעם רצועה… הלזה נתוֹן יתן עצה! בכל דבר סוחר הוא, וכל דבר יודע הוא!
– יהודי! – צועק הסיני, כשהוא קופץ אל חלון החדר.
– הנני, חכם סיני! – משיב היהודי, כשהוא קופץ אל החלון מעֶברו השני, מן הרחוב, ואילמלא הזגוגית שביניהם, היו מתנשקים, לפחות, שני החטמים!
– יש לך דברים ישנים? – שואל היהודי.
– הרבה, הרבה…
– תמכור?
– לא, לא אמכור, לא בכסף, חלילה. אך נתון אתן לך, בחליפין.
– בעד בלויים אחרים? “גם החליפין מסחר הם” מהרהר היהודי.
– לא, אלא בעד חכמה! בעד חכמה, שהתלמידים היאפּאַניים והמלמדים האירוֹפּיים אינם יודעים אותה. את סין צריך להציל, בחכמה להציל!
– חכמה בצקלוני, – משיב היהודי, – אין לי.
– אלא היכן משׂיגים אותה? היכן? – צועק הסיני.
– את הכתובת יודע אני! “סרסרות, מהרהר היהודי, אף זו עסק היא!”
– אמור!
– ומה אקבל בשׂכר זה?
– כל מה שתבקש, את כל הנושנות שלי.
– אתה משטה בי?
– על דברתי, על דברתי הסינית!
אך היהודי אינו מאמין על דברה1 תחילה רוצה הוא לקבל את הנושנות, ואחר-כך רק יתן את הכתובת.
– ולא תרמה אותי? – מתיירא ונזהר גם הסיני מצדו.
– אני נשבע באלהים!
– לא די.
– בתורת ישׂראל!
– לא מספיק.
– בעם ישׂראל!
הסיני מעווה את פניו.
– בזקני ובפאותי!
את השבועה הזאת מקבל הסיני כשבועה חשובה ומספקת, והיהודי כבר הוא עומד בבית בפנים, שׂקו שלו כבר פתוח, וכלי-הבית עם מעט הבגדים, שבני-הבית עם העבוּדה הניחו בברחם, כבר נעלמו בתוך השׂק.
– עכשיו אמוֹר! – צועק הסיני.
– עדיין לא! – משיב היהודי.
הוא רוצה גם במצנפת-השינה, היא ישָנה! הוא רוצה גם במדים שעל גופו, הם ישנים עוד יותר! הם ישנים בכמה דורות יותר מן המצנפת.
בזמן פשיטת המדים מתגלה, שכלי-הלבן שעל הגוף אף הם בלוֹיים הם! הוא ישן זמן רב כל-כך, ואת כלי-הלבן לא החליף!
והסיני נותן לו את מצנפת-השינה, פושט את המדים, כלי-הלבן יורדים מעצמם מעל הגוף.
– כבר? – שואל הוא ערום ומדוכדך.
– עדיין לא, – משיב היהודי בקור-רוח.
– מה עוד?
– צמתך שלך אף היא שלי היא! מספר שנותיה כמספר שנותיה של סין כולה!
הסיני מיואש ומניח לו ליהודי לגוֹז את הצמה מעל ראשו, ואף היא נעלמת בתוך השׂק היהודי…
– עכשיו אתן לך את הכתובת, – אומר היהודי – אך זכור, שאין אני ערב לך אלא לדבר זה בלבד, שבאותו מקום, שאומַר לך, מצויה סחורה זו, שאתה צריך לה! אך אין אני מחוייב להראות לך את הדרך אל המקום ההוא, וכן אין אני ערב לכך, שיתנו לך מן הסחורה הזאת!
– מסכים, אך הבה לי את הכתובת!
– בגן-עדן, על עץ הדעת! – משיב היהודי וקופץ מיד ומתמלט בחפזון בעד החלון.
הסיני נפל והתעלף.
הדרך אל הגן-עדן מתוארת בכל הספרים הקדושים; הכרובים, השומרים בפתח-הכניסה עם להט החרב המתהפכת – אפשר שהיה מצליח לשחד אותם; אך כיצד באים אל הגן-עדן בלא צמה?
* * *
– כאן, אחַי וריעי, צוחקין! ואם מעט לכם, טלו עוד שתִי-יי"ש… ואם ריק הבקבוק, שלחו אל המוזג, אל יחסר המזג…
ג
והמעשׂה הזה הוא מעשׂה שאירע בי בעצמי, בדידי הוָה עובדא… לא בסין אלא בוואַרשה! עומד הייתי על שׂפת הווייסל המלוכלכת, במקום שמתערמות והולכות ערימות האשפה, שפולטת מתוכה העיר הגדולה, החכמה והמלומדת, ומקום שהנשים הזקנות, שכבר פסקו מלעמוד בתפקידן, מלקטות שם דברים ישנים: שברי ברזל ונחושת, פירורי-פחם לא שׂרופים הנמצאים בתוך אֵפר-המקלה המושלך מתוך בתי-החרושת, וכל בלויי-סחבות מכל המינים.
כבר שקעה השמש, והר-האשפה השחור-האפור, הווייסל הצהובה-המלוכלכת עם רקיע-השמים הכחול-הצהבהב הבכייני התמזגו יחד למין רקע מוזר, מסואב ומעולף, שהתנועעו עליו נשים הדומות לשֵדים, כפופות ושדופות, וניקרו באשפה בגרוטאות ברזל קטנות, ומהן – גם בצפרנים בלבד.
לפני כל אשה-שדה היה מונח שׂק פתוח, ולתוכו נעלמו הבלויים…
יורד הערב, בזו אחר זו נוטלות השדות את שׂקיהן והולכות אל העיר המוארת. אחת רק נשארת, אחת – המכוערת והנוראה ביותר…
צפה ועולה הלבנה המחוּשכת, נדלקים שתי שורות אורות, המביטים ברעד אל תוך הווייסל – והיא עדיין עומדת ומלקטת, ומלקטת…
ורק עכשיו רואה אני, שהיא מלקטת לא כשאר הנשים; שלא כל דבר הבא לתוך ידה היא משׂימה אל תוך השׂק. אין היא מלקטת מתכות, ולא פירורי פחם, אלא סמרטוטים, פיסות-סמרטוטים צבעוניות.
אני ניגש אליה ושואל:
– אשה זקנה, לשם מה דרושים לך הסמרטוטים הצבעוניים?
– אם תזכה, ראה תראה! – משיבה היא בקול מזור-נוקשה, ובעינים הזקנות המעוקמות מופיע ברק של זעם ולגלוג גם יחד.
היא סיימה; קושרת את השׂק ומטילה אותו על כתפה.
– לא אַתּ הולכת, זקנה?
– אם תזכה – משיבה היא – ראה תראה!
אני מהלך אחריה.
לשם מה? פשוט מאד: אותה שעה לא נמצא לי מקום אחר לילך לשם…
אני מהלך מאחריה, ופתאום משתנה כל מה שמסביב… אין עוד וַארשה, אין עוד ווייסל, – הכול חול, חול בלא צבע כלשהו, מדבר… ומעל למדבר – שמים שוממים, בלא לבנה ובלא כוכבים, ולפנַי מהלכת בפסיעות קטנות השדה-האשה הזקנה, עם השׂק המשחיר על הגב… הס, אינני שומע את קול פסיעותי שלי בחול העמוק. לפרקים נדמה לי אף-על-פי-כן, שהשדה מציצה בי מאחור, והיא צוחקת בשקט, בשקט, מבין השׂפתים המכחילות-המצהיבות, הצרובות, מתוך הפה הפעור בלא שינַים!
אני מהלך אחריה והולך, ואני מרגיש עצמי מאד מאד ברע. דומה עלי, לא אני מהלך, אלא היא מושכת אותי אחריה! היא מושכת אותי, אף-על-פי שאיני רואה את החבל…
פתאום המכשפה הזקנה נעלמת מעיני, נבלעת באדמה… מה זה? אני פוסע כמה פסיעות הלאה, ורק עכשיו אני רואה מערה, שהיא ירדה לתוכה. באין ברירה, מפני שלהשאר יחידי בלילה האפור-השומם איני רוצה, הריני קופץ אחריה אל תוך המערה. במערה חושך, ונורא מאיר בחושך פרצופה של הזקנה. הוא מאיר צהוב, ובתוך הבהרת הצהובה מרטטות כמה קרני-אור בהירות יותר, ולאורן אני רואה מה הזקנה עושׂה: היא מכבסת את הסמרטוטים, שליקטה באשפה, בתוך שני דליים. אני מתבונן התבונן היטב ורואה, שדלי אחד מלא נוזל אדום, והשני – נוזל שקוּף.
– לשם מה אַתּ מכבסת את הסמרטוטים? – שואל אני.
– אם תזכה, ראה תראה! – משיבה הזקנה.
– מה יש לך בדלי הזה? – שואל אני, בהצביעי על הדלי שיש בו נוזל שקוּף.
– דמעות! – משיבה הזקנה, – דמעות של בריות שכמותך, דמעות אדם!
ומזמררת למחצה, מוסיפה היא:
– דמעות שנפלו, דמעות שנשפכו, דמעות שנבלעו, דמעות שנעצרו ונחנקו…
– כל הדמעות?
– הוֹ, לא! ימים שלימים היו נקוים… הללו אינן אלא דמעות זכּות, דמעות זכּות בלבד… דמעות עניים, דמעות שנשפכו על גלות השכינה, דמעות על כל שקפא ונתקהה בעודו בחיים…
– ובשני?
– דם… דם-אדם אדום, טהור… דם-אדם שנשפך בלא-עת, שנשפך על לא-חטא… דם כזה, שהאדמה אינה רוצה לפי שעה לספוג אותו, מפני שעדיין אינה יכולה להידשן ממנו ולהפכו פרי!… דם טהור, דם קדוש, דם צעיר…
– ובתוך כל זה את כובסת?…
– את הסמרטוטים הישנים, כפי שאתה רואה!
ושוב הכל משתנה לעיני… הסמרטוטים, מכובסים בדמעות ובדם, נעשׂים מרגע לרגע נקיים ומבהיקים יותר, ובהיר יותר נעשׂה גם חלל-האויר במערה… ובהירים וצעירים נעשׂים גם פניה של הזקנה… שוב אין הם גרמיים-זויתניים כמקודם… האודם מסביב לעינים נעלם, בת-שׂחוק של חסד מופיעה על פניה ומתפשטת מאוזן עד אוזן, והעינים עצמן, העינים הזקנות, מתחילות מאירות במבט קטיפתי, רך… וככל שהסמרטוטים נעשׂים נקיים יותר, כן חלל-האויר במערה מבהיר יותר; ומאירים יותר הפנים ומאירות ומזהירות יותר העינים! וצעירה יותר נעשׂית היא כולה, צעירה ותמירה יותר… מן הגוף נושרים בלויי-הסחבות הישנים… מתגלה יפהפיה נפלאה, עין לא ראתה, בלא שום כסות כלל – –
– אל אלהים! – קורא אני בקול – מי אַתּ?
– אם תזכה, ידוֹע תדע…
נגמרה הכביסה… הסמרטוטים הישנים נקיים לגמרי, הם מבהיקים ומבריקים ומאירים באלפי גוָנים… והמכשפה לשעבר – צעירה היא! צעירה… כמי שהולכת רק עתה לקראת החיים החדשים, הרעננים… והיפהפיה הנפלאה הצעירה לוקחת עכשיו את המטליות הצבעוניות, ועושׂה מהן, בצרוּף מקלות-עץ קטנים, מיני דגלגלים מצועצעים ביותר, יפהפים ביותר… עשׂרה, עשׂרים, ארבעים דגלגלים! ועוד היא מוסיפה ועובדת ועובדת. והנה כבר יש לה צרורות-צרורות שלימים של דגלגלים בידה, ויוצאת עמהם מן המערה! ואני הולך אחריה… והלוֹך הולך אני עכשיו לא כמקודם, כעגל לשחיטה, כמשוּך בחבל; עכשיו אני הולך כמי שמהלך במדבר אחרי עמוד אור; כמי שהולך אחרי כוכב פז, אחרי מזל של אושר…
ושוב תמונה חדשה:
מדבר-החול נעשׂה יותר ויותר בהיר, אך צללים אפלים מתחבטים ומתלבטים על-פני החול בכל מיני צורות מוזרות ומכוערות!
השמים מוככבים וכחולים, אך במרום, באמצע בין השמים ובין הארץ, מרטטים ומרפרפים רבּוֹאי רבּוֹאות עלעלי-שלג דקיקים…
והיפהפיה הנפלאה עם אלפי צרורות-הדגלים בידיה, ניצבת ומביטה אל השמים למעלה…
– מה שם למעלה, – שואל אני, – בין שמים וארץ?
– אלה הן, – משיבה היא, – נשמות קטנות.
– משום מה אין הן פורחות ועולות אל השמים?
– משום שאלהים שולח אותן למטה אל האדמה!
– מפני מה, אם כן, אינן נופלות למַטה?
– מפני שאינן רוצות לפּוֹל… מפחידים אותן הצללים המתגוללים ומתגלגלים על-פני החול וממתינים להן…
– בשביל מה?
– בשביל להתאחד עמהן!… נשמה, להוי ידוע לך, היא קרן-אור טהורה מן השמים. ורק מקרן-אור עם צל יחדיו נעשׂה אדם…
– והן לא תרדנה?
בעיניה מופיע מבט של פלדה.
– מוכרחות הן!
ובדברה כך, היא משליכה כלפי מעלה גבוה דגלגל אחד… הדגלגל טס למעלה, ואחת, נשמה קטנטונת, תופסתו וצונחת עליו למטה אל האדמה… היא משליכה שני ושלישי, וכל דגלגל תופסתוֹ נשמה! וככל שהיא מרבה להשליך דגלגלים כלפי מעלה, כן מרבות נשמות לתפוס ולצנוח למַטה אל האדמה.
ומסביב לכל נשמה עם דגלגל מצטרפות ומצטופפות כמה וכמה נשמות קטנות, לעשׂרות ולמאות… וכל נשמה קטנטנה היורדת למַטה סופגת אל תוכה צל מן הצללים!
ועלעלי-השלג פוחתים והולכים למעלה, והצללים פוחתים והולכים למטה על האדמה… הנשמות שתפסו להן דגלגלים והנשמות הקטנטנות, המצטופפות ומתעופפות מסביבן, בולעות כל אחת מהן צל מן הצללים שעל האדמה ומתפרחות אל כל רוחות העולם בתורת מפלגות…
והיא נשארת עומדת בידים ריקניות תחת שמים טהורים מוככבים, על-פני מדבר-החול הצהוב. בת-שׂחוק רכה ודקה מרחפת על שׂפתיה הדקות העדינות, ומתפשטת לרגעים על כל פניה; בעינים מופיע מבט זועף.
– סוף סוף מי אָתּ? – שואל אני בהול.
– החיים! – משיבה היא.
– ומה העבודה הזאת לך?
– אני משׂחקת את משׂחק-הפורים היומיומי – משיבה היא ונעלמת בחלל-האויר.
”להתראות לפנות ערב על הר-האשפה!" – קוראת היא אלי מגבוה!
* * *
כן, כן, יקירים, אהובים וברורים… החיים גם הם משׂחקים משׂחק-פורים.
החיים אינם אלא כובסת זקנה; יום-יום היא כובסת מחדש את הבלויים הישנים… מהם נעשׂים דגלגלים חדשים, מפלגות חדשות… נשמה אחת תופסת, כמסוּפּר לעיל, דגלגל קטן, פיסת סמרטוט, מכובסת בדמעות ובדם, בולעת צל, ונעשׂית אדם, מפליג-מפלגות ועסקן. ואילו אחרים בולעים רק צל, רק צל בלבד, ונעשׂים חברי-מפלגה! ומשׂחק-הפורים נמשך לעולם, לעולם…
“ספּוּר ישן נושן הוא, אך גם תמיד חדש”…
ואַל נא תסברו, שבלויי-סחבות בלבד נושנות הם, יש נושנות גם של אבן, דברים ישנים לנצח, שאין לכבסם ולחדשם… לא יועילו לא דמעות ולא דם…
ד
שמעו עוד מעשׂה אחד! כבר האחרון!
לפנים היתה עיירה, פלא של עיירה, פרוּזה, בלא חומות ובלא שערים…
מעט בתים קטנים לבנים, מפוזרים על כר-דשא ירוק, שהיה רוחץ בקרני זהב של השמש ומצמיח את העשׂב הירוק והטוב ביותר ואת הפרחים היפים ביותר, אם כי פרחי-שׂדה פשוטים היו, לא מטוּפּחים…
כל יום בין הערבּים היו בני-הנוער יוצאים אחרי העבודה אל כר-הדשא, אל ככר-השוק הירוקה וזרועת הציצים, שבין בתי העיר הקטנים, ושם היו שרים ומרקדים, ומבלים את הזמן בחופשה, בשׂשׂון ובשׂמחה.
הזקנים היו יושבים על ספסלי-העשׂב שלפני הבתים, ורואים היאך בני-הנעורים חיים, ובזכרונם היו חוזרים ומעלים מחדש את שנות נעוריהם הם…
כך היה זמן הרבה…
כמה שנים, או כמה מאות בשנים, דבר זה אינו ידוע; מפני שהפינה ההיא היתה פינה נידחת; פינה בלא היסטורי"א. היו רק עובדים ושׂמחים; עובדים, ואחר-כך שרים ורוקדים, ולא היה שום דבר לרשום לזכרון לדורות הבאים. לא היה בכל העיירה כולה לוח-שנה אחד, ואיני יודע, אם היה כלל שעון למישהו…
פעם אחת אירע, שבעיירה הזאת נולד אחד גאון! אדם שהיה לו יותר משאר כל האחרים כמלוא הקורט לב וכמלוא הקומץ מוח! והנה, כשגדל זה הגאון, שינה את פני כל החיים בעיירה – הוא ראה, שחופרים ומוציאים תפוחי-אדמה במו ידים, הלך והמציא אֵת לחפירה… אל מחרשת-העץ הישנה התקין יתד של ברזל… קשה היה להקנות לתינוקות את ידיעת האלף-בית, הלך והמציא שיטה חדשה אפילו ללמוּד הטראַ"ף. אף הוא המציא כל מיני מזונות חדשים; הוסיף מיץ ורוטב חדשים אל המאכלות הישנים, ואפילו את הרקוּדים חידש תכלית חדוּש… בשירה הוא הוסיף את החרוז, במנגינות – את הפזמון-החוזר… בדבּוּר אחד – הוא תיקן הכול, עידן הכול; עשׂה את החיים יפים ונוחים יותר! הרי לא לחינם גאון היה…
וכשהגיע יומו של הגאון והוא מת כמות כל האדם, ביקשה כל העיירה להעמיד לו מצבת-זכרון גדולה – מוֹנוּמעֶנ“ט בלשונם – פסל ענק – לאות-תודה למת על כל המעשׂים שעשׂה למען החיים; מוֹנוֹּמעֶנ”ט גדול בטבורה של עיר, לזכר עולם… שיהיו הדורות הבאים יודעים, שכאן היה לפנים גאון; שתהיינה נשים מעוּבּרות מסתכלות בו ויולדות אף הן בנים גאונים! שיהיו מורים והורים מרמזים באצבע על המוֹנוּמעֶנ“ט ואומרים לתלמידיהם ולבניהם: ראו, גאונים תהיו! ויקימו גם לכם מוֹנוּמעֶנ”טים! וגבוה שיהיה הפסל הזה… שיהא העולם מסביב רואה ותוהה, ושואל ויודע… ואמנם הקימו…
ביטלו לזמן מסויים את השירה והרקידה כל יום לפנות ערב, והתחילו, לאחר יום-עבודה, עוסקים בהקמת המוֹנוּמעֶנ"ט.
ובמשך הזמן – קם והיה מוֹנוּמעֶנ"ט, שראשו היה לו שׂיג ושׂיח עם כוכבי השמים, ועל הארץ תפס שטח אדמה גדול בבסיסו…
וכשגמרו את מלאכת המוֹנוּמעֶנ“ט וביקשו להנהיג שוב את המנהג של שירה ורקידה לפנות ערב, נתנו רק אז דעתם על-כך, שאין יכולים עוד להתרוצץ אל כל הצדדים ובלכ הכווּנים, שיכולים לרקוד רק במעגל מסביב למוֹנוּמעֶנ”ט.
הזקנים מצדם הרגישו, שהמוֹנוּמעֶנ“ט מסתיר מהם את השמש; שלא על כל ספסלי-העשׂב אפשר עוד לשבת; שהמוֹנוּמעֶנ”ט מטיל צל על-פני העיר… שמאחורי המוֹנוּמעֶנ"ט קר להם ולעצמותיהם הזקנות…
אף-על-פי-כן היו הכול מתגאים במוֹנוּמעֶנ“ט ומתנאים בו; במוֹנוּמעֶנ”ט עצמו בכלל, ובעבודה רבת-השנים, שהשקיעו בתוך אבניו, בפרט! ואף-על-פי שגאונים לא נתרבו, לא על-ידי-כך שנשים מעוּבּרות היו מסתכלות באותו פסל, וכן לא על-ידי כך שהורים ומורים היו מטיפים מוסר לילדים ואומרים: כזה ראֵה והיה! – נתרבו אף-על-פי-כן המוֹנוּמעֶנ"טים…
לא בבת-אחת, אלא קמעה קמעה; לא עוד כל-כך גדולים – יותר קטנים, קטנים, וקטנים ביותר, עד למצבות פשוטות, אך הכול באמצעו של השוק!…
במשך הזמן פשטה כמין מחלת- מוֹנוּמעֶנ"טים – מגיפה…
המציא מישהו אופן חדש של קליפת תפוחי-אדמה, המציא מישהו חידה חדשה, ואין צריך לומר, עשׂה מישהו למישהו טובה גדולה, או נתן נדבה מרוּבּה, או שהציל מטה ישנה של חברוֹ מתוך הדליקה, או המית במקלו נחש, כבר היו מקימים לו מוֹנוּמעֶנ"ט…
עשירים היו מפרישים לפני מותם חלק מן הירושה בשביל מוֹנוּמעֶנ“ט לעצמם; ואותם שלא היה להם אֵמוּן מרוּבּה ביורשיהם, הציבו לעצמם מוֹנוּמעֶנ”טים בחייהם… בינוניים מכרו את בתיהם, או מישכנו את הכרים והכסתות לצרכי מוֹנוּמעֶנ“ט… בשביל קרובים עניים היו מקבצים נדבות, כדי להעמיד מצבות… הגיעו הדברים לידי כך, שהכל ראו הכרח לדאוג בשביל מוֹנוּמעֶנ”טים לעצמם, ולעניים ביותר, שאפילו קרובים עשירים לא היו להם, היה ה“קהל” תורם מוֹנוּמעֶנ“ט כלשהו… לא עוד עשׂב, לא עוד פרחים, לא עוד שירה ורקודים – הכול מוֹנוּמעֶנ”טים, מצבות בלבד…
ובני-אדם חשבו על המות ומוֹנוּמעֶנ“טים יותר משחשבו על החיים… בעודו בחיים חיתו היה כל אדם רואה עצמו מת, והיה משתדל להיראות קשה ונוקשה בחייו, כפי שייראה ה מוֹנוּמעֶנ”ט לאחר מותו! ובתוך הגופות האלה, הנוקשים ודומים למוֹנוּמעֶנ"טים, נעשׂו קשות ונוקשות גם הנשמות…
לא מקום לרקודים ולמשׂחקים היה חסר עכשיו; החשק לכך כבר התנדף ואיננו… ולא היו חיים אלא בשביל מה שיבוא לאחר המיתה!… תקוַת התקווֹת היתה – מוֹנוּמעֶנ"ט!…
והגיע זמן, שכל העיר נתמלאה מוֹנוּמעֶנ“טים של אבן, וכן מוֹנוּמעֶנ”טים של בשׂר ודם, שהיו מחקים חקוּי מושלם ביותר את של אבן, עד כדי כך שלא היה אפשר להבחין ביניהם!
ובמשך הזמן נעשׂו מצבות-האבן המפוארות כמו חיות, ובני-אדם חיים נעשׂו מאוּבּנים כמצבות שאין בהן רוח-חיים…
חזקה, אף-על-פי-כן, התאוָה לחיים אפילו בלבם של אנשים מאוּבּנים! נעורה ומתעוררת מפעם לפעם יותר הכמיהה לחיים של חופש! לחיים של שירה ורקידה בחופש!
בסתר היו הכל כמהים ומתגעגעים על הזמנים שעברו, עת השוק הזרוע פרחים היה רוחץ בשמש המאירה, עת בני-הנוער היו שרים ורוקדים באמצע השוק, ועת הזקנים היו יושבים מסביב, על ספסלי-העשׂב והיו מסתכלים במעשׂי הילדוּת וחיים מחדש את ילדותם שלהם…
ובחשאי התגעגעו כל-כך הרבה, עד שמצאו עצה כלשהי!
לקטו ואספו את כל ניצוצות השׂמחה, שנתעוררו במשך כל השנה, וקבּצו אותם יחד ליום אחד! אותו יום השליכו מעל עצמם המוֹנוּמעֶנ"טים החיים את נוקשותם, את קפאונם, וניסו לחיות, לאהוב, לשיר ולרקוד…
ואותו יום – פורים הוא! כל הימים הטובים בטלו, פורים – לא בטל!
לא הכול, אף-על-פי-כן, הצליחו בזה!
היו מהם שעשׂו את הדבר, עם כל רצונם הטוב, בלא טבעיוּת ובלא זריזוּת עד כדי כך, שכל המסתכלים בהם היו מתפקעים מצחוק, והיה להם פורים שׂמח…
רוצים אתם לצחוק, אחים? הסתכלו במראָה; ראו מה מראֶה יש לכם, מה מראֶה יש לו לפורים שלכם, ותוכלו – להתפקע מצחוק!
-
בפולין ובליטא מנהג הוא בשטיבּל"ליך של חסידים לבחור בפורים רב, שתפקידו לשׂמח ולהצהיל את כל הקהל. ↩
פסח ממשמש ובא
מאתיצחק ליבוש פרץ
פסח ממשמש ובא, ואני מזמין עצמי אליכם אל הסדר.
בהרבה לא יעלה לכם הדבר; כופתאות אין אני אוכל!
קבלו אותי!
גם אַל תכבדוני במרור; עם זה נולדתי!
גם אַל תבקשוני לספור את ה“מכות”; למצריים מחלתי כבר מזמן; וזה סתם מין “ברכה לבטלה”; ממכות כתובות או דפוסות שום אדם לא חלה עדיין.
הפקיעו אותי גם מן ה“שפוך חמתך”… עדיין אני צעיר מדי, אל תרעילו את דמי בנקמה… אני מקווה לזמנים טובים יותר, ואיני רוצה אפילו עובדי-כוכבים לקלל.
אינני רוצה לומר אפילו “לשנה הבאה בירושלים!” שכּן “הדבּוּר אין בו כוח עבּוּר”!
לפי שעה רוצה אני רק לאחל לכם, שהשנה תשכחו את כל ה“מה נשתנה” עם ה“עבדים היינו” יחד… וגם –
כשתפתחו את פתח הבית ותקראו באמת, לא כנהוג עכשיו, בלשונו של לבן הארמי: “כל דכפין ייתי ויכול!” – שלא יכּנס איש; שלא ימָצא איש הצריך להסב אצל אחרים!
ל"ג בעומר
מאתיצחק ליבוש פרץ
יום-חג לילדים!
מה זה לאמיתו של דבר, ל“ג בעומר, קונם עלי אם אני יודע! בחדר, זוכר אני, היה הרבי מסַפּר על מגיפה בין עשׂרים וארבעת אלפי התלמידים של רבי עקיבא… וכן היה מסַפּר על ה”הילולא דר' שמעון בר יוחאי" ועל נסיכת שמן על קברו! אך אני שמעתי רק מעט מזער מזה; משהו אחר היה מעסיק את מוחי: כבר עברו ימי הספירה העצובים, ל"ג בעומר מתחילים לרחוץ, והנהר רוצה בקרבן אדם, וצריך להונותו ולהקריב לו חתוּל!
נער הייתי וגם זקנתי, ועכשיו נראה לי הכול פשוט כל-כך, טבעי כל-כך! מגיפות לא היו חסרות גם בדורות הקודמים, היו רק קמיעות אחרים, רפואות אחרות ורופאים אחרים! שהיתה מגיפה, ושפסקה בל“ג בעומר – אף זה נכון, כל מגיפה מן ההכרח שתפּסק פעם… אנטיסמיטיז”ם, פאַנאַטיז“ם, ספּיריטיז”ם – אף הם מגיפות שסופן להפּסק פעם… ואותה מגיפה לא יכלה לדעת, שאותו יום ל"ג בעומר הוא, שתפּסק, השם יודע להכעיס למי, יום אחד קודם לכן או יום אחד לאחר מכן! ור' עקיבא, אם היו לו חדרים צרים, חסרי-אויר ומרופשים, כאותם שיש לילדינו כהיום הזה, נבין על נקלה, מפני מה אחזה המגיפה בתלמידים שלו ולא במהרה הרפתה מהם!
הילולא דר' שמעון בר יוחאי אף היא מתקבלת על הדעת. “הילולא” לאמיתו של דבר פירושה חתונה, וכאן מתכוונים דוקא ליום-זכרון, אך אין בכך כלום. ספיר אומר, משום מה יש לה לחופה ארבעה כלונסאות? משום שעל פי רוב היא מטת-מתים כפולה! ומרדכי חב“ד אומר, מפני מה מכסין את הכלה בהינומא? שלא תראה היאך שוחטין אותה. ומה שאותם שאינם רוצים באילוּמינאַצי”אַ לכבוד נצחונם של החשמונאים על היוָנים, אלא דוקא נרות-חנוכה קדושים לזכר הנס, שמנה אחת של שמן נמדדה ונתחלקה לשמונה, אף-על-פי שכהיום הזה עושׂה כן כל חנוָנית שהיא; שאותם הבריות, האוהבים נסים וחיים מנסים במידה ובמשקל, יוצקים שמן דוקא על קברו של ר' שמעון בר-יוחאי, אף זה אינו חוץ לדרך הטבע; הם מאמינים באמונה שלימה, שר' שמעון בר-יוחאי עשׂה את הזוהר, הזוהר – את הקבלה, הקבלה – את החסידים, והחסידים שלנו (ודבר זה אמנם אמת הוא) תיקנו תקוּן לח ואף-על-פי-כן בוער ומבעיר, שהוא מלחלח את הגרגרת, ממתיק את החיים ומבהיר את המוח… ממש כלשון הזוהר!
ואין אני מתפלא אפילו כהיום הזה, שהנהר מניח להונות עצמו ומקבל קרבן-חתול במקום קרבן-אדם! וכי אנחנו לא כך אנו נוהגים? צאו אל בית-הקברות, פתחו שם את הקברים, אם לא תמצאו תשעים למאה חתולים! פתחו דף היסטורי"אַ והתבוננו היטב, ותראו, שמדברים לכאורה בבני-אדם, ומבין השורות מציצות עיני-חתולים כחלחלות ומלאות יראת-שמים, מחיה נפשות! יארע שם, שדוּבּים הם המושלים בכפּה, עצמות מתפצפצות בין שיניהם, דם מזרזף מן הפה הטורפני ומטפטף מסביב לכפּות… ויארע שם, ששועלים תופסים את המושכות בידיהם ומושכים ומגיעים ישר אל דיר-התרנגולות, ונוצות פורחות עד לב השמים, אך על-פי-הרוב – כורך לנו את החבל מסביב לצוָאר חתול פשוט, שחור או לבן, אבל – זכרונו לברכה – חתול!…
הייתי מאריך בדרוש על החתולים המתים, אילמלי יראתי מפני החיים עדֶנה… הוי, הם סורטים, ורע מזה – הם מוסרים מסירות!
אבל איך שלא יהיה, יהיה מקורו של ל“ג בעומר מה שיהיה, יהא מן החתול, ובלבד לחיים! ובלבד שילדינו העלובים יוצאים לפחות פעם אחת בשנה מבית-הסוהר, מן החדר החשוך. ה”משגיח" עצמו – המלמד הזועף, פותח הוא עצמו את הפתח ומוליך אותם אל החוּרשה! הוֹ, אַל נא יהא קל בעיניכם יום אחד בחוּרשה הנאה, הרעננה!
הילד אינו מבהיר לעצמו דבר זה, אך הוא מרגיש אף-על-פי-כן, שהחדר בכל זאת אינו כשורה! הרקיע כאן אינו קטן כל כך, אינו משול למטלית קטנה, כמו בין חלונו של הרבי ובין שׂפת-גגו של השכן! האורן מזדקר ישר למעלה אל השמים, לא מעוקם, לא מכופף, זקוף, בלא חכמות ובלא פלפולים, בלא עקלקלות ובלא קלקלות!
הילד חושב בלבו: כאן דר אלהים, ושם – הרבי… אויר זך, נשימה לרוָחה, שירת צפרים, רשרוש עלים, ציצים סַסגוניים, פרפרי זהב וכסף – אלה של אלהים הם, והבוץ, הלכלוך, הצפיפות והפלפולים המעוקלים, המעוקמים, המסובכים – הללו של הרבי הם!
אין מניחים לי לכתוב, רעש גדול כל-כך נתעורר ברחוב! אני רץ אל החלון!
הנאַלעֶבקי רועשים כים, הפראַנצישקאַני מזמזם ומנהם, ומתוך מבול האנשים צף ויוצא מדי פעם בפעם אוֹמניבּוּס נוסף, מלא וגדוש ילדים! אך אוי לי ממראֵה הילדים הללו!
פרצופונים חיורים, ירוקים וצהובים… כמה נדירות לחי בריאה, פנים רעננות! אך כולם הם זריזים ומלאים תנועה וקוצר-רוח, וכל העינים דולקות ומאירות ככוכבים!
סעו, ילדים, סעו. אני מאַחל לכם…
אך לא, לא לכולכם מאַחל אני! אמרו לי ילדים, תחילה, מה תהיו אתם ומה יהיו מעשׂיכם לכשתגדלו, ואומַר לכם מה אני מאַחל לכם! הראו נא לי, מי מכם יסחור בסחורתו של ועֶרמוֹנט, או סתם-כך – בזיעתו ובדמו של הזולת; מי יבנה את ביתו על חורבנו של אחר; מי יעלה ויצמח כענף מתוך מצבתו של אחר – הו! אמרו לי מי, אתפסנו ואוציאנו בלא רחמים מתוך הקרון ואשליכנו אל מתחת לגלגלים!
אך אִמרו לי גם, מי מכם יגדל ויהיה פועל ישר, ויהא חי מיגיע כפיו, בזיעתו ובדמו יביא לחמו; אמרו לי, מי מכם יחיה על חשבון עצמו, לא יהיה כינה על ראשו של אחר, לא ינעץ כתולעת את מצצנו בקיבתו של הזולת – אמרו לי מי, ולזה אתן לקריאה כמה ספרים טובים ונעימים, שיהיו לו בוַדאי לתועלת!
אִמרו לי גם, מי מכם יעשׂה לו את התורה לסחורה, וימכור אותה באַמה ובקב, ובמשׂורה ובכוסית, כמו יי"ש בבית-המזיגה… מי מכם יעשׂה מוֹנוֹפּוֹלין על יין כשר, יעשׂה מסחר בהכשרים על קמח, ינעץ את כל היהדות אל תוך נעל-החליצה, או יוסיף עוד מדיליה את החוּמרא הקטנה שבקטנות, יטיל עוד אבק-אִסוּר הקטן שבקטנים אל מריצת-הגלות – אִמרו לי מי הוא, ואמשכנו בלי רחמים מתוך הקרון ואשליכנו אל מתחת לרגלי הסוּסים, מפני שפרסות-סוסים בלבד יש בכוחם להוציא ניצוץ מתוך מוחות-חושך כאלה!
אך אִמרו לי גם – מי מכם יגדל ויהיה לאיש שמצחו גלוי וגאֶה, עיניו מביטות נכחן, מוחו צלול, ורחב ופתוח לבו… הו, אִמרו לי, מי מכּם ירחיק לראות יותר ממרחק רגע אחד, שבו שוקעים ומשתקעים חיי עם-הארצות; מבטו של מי יחדור לראות מעֵבר לדל"ת האמות, שחג הפרוּש בגיר בשביל התרנגול-הודו השוטה, שלא יעבור גבולו – הוֹ, אמרו לי מי, ואוציאנו מתוך הקרון ואשקנו בכל אֵבר ואֵבר ואקחנו עמי אל היער…
שם ביער הירוק הרענן, נשב לנו בצלו של עץ עתיק וחכם, שענפיו פרושׂים למרחב, ורבבי-רבבות עליו ירוקים ורעננים, ומבטיחים רבבי-רבבות ציצים, רעננים וחדשים-חדשים… שם נשב, שם… במקום השליו ההוא, שבו אין שומעים את עמי-הארצות בצווחתם, את השוָרים בגעיתם ואת הכלבים בנביחתם… שם אסביר לו, האביב מה פירושו, חיים רעננים מה פירוּשם; סַפּר אסַפּר לו, מה סוד מסתודדים העלים, מה רשרוש מרשרשים המים במרוצתם, ומה לחש מלחשת אל האוזן הרוח הקלילה…
הוֹ! ואוֹסיף ואסַפּר לו עוד כמה ספּוּרי-מעשׂיות יפים, ואתן לו במתנה – הרי ל"ג בעומר היום – חץ וקשת אמיתיים.
פעֶן-דעֶ-סיעֶקל
מאתיצחק ליבוש פרץ
פעֶן-דעֶ-סיעֶקל1
פרוכת-משי תכולה, שאנו קוראים לה בשם רקיע, מבדילה בין עולם אחד ובין העולם השני.
מעל לפרוכת הכול “רוחניות” – רוחות בלבד; לא “גוף” ולא “כוח-הגוף”, לא אבק-חומר בעד כל הון דעלמא!
מתחת לפרוכת הפּוּכו של דבר – הכול עפר ואפר, הכול בצה, הכול אדמה. בין שאותו קורנס המנַגד את העולמות ניגד וחישל את החומר ההוא לגושים חזקים, קשים, אפלים ועקשניים, ובין שפיצצם במכה גדולה אחת ופיזרם והם מרחפים חפשיים בחלל-האויר, במרומים – בצה לעולם בצה היא!
“משׂערות חזיר שטריימי”ל לא תכשיר" ועל-פני הבצה המעופשת צומחות התאוות ועולות כפטריות וכמהין.
ופרוכת המשי התכולה היא הגבול בין שני העולמות, והשמש, הירח עם כל הכוכבים – בין של זהב, בין של כסף – הם הציידים-השומרים, שאינם מניחים לאבק-בן-אבק שיעלה לשם מן האדמה המרופשת.
ומה מתארע, אם מתרומם לפעמים פירוֹר אבק ועולה יותר מדי למעלה ורוצה דוקא להגיע השמימה?
יש אומרים שעז-הפנים המחוצף הזה נידון לשׂריפה, ואחרים אומרים, שהוא מיטהר באש ומתקדש, ומניחים לו לעלות…
מעל לפרוכת – כאמור – הכל רוחניות.
רוחניות הוא הרקיע – מקומו של המקום, ברוך הוא.
רוחניות – המלאכים, משרתיו, גם הבהירים-המזהירים, גם הדוהרים-הדולקים…
רוחני גם כל מה שנמצא בהיכל, למן כסא הכבוד, המסנוור את העינים כאלפי שמשות, ועד לצלחת הקטנה ביותר, החבויה בפינה האפלה ביותר…
רוחניים הם גם כל החפצים הקטנים, המפוזרים אצל ה“זעיר אנפין” על השולחן.
והנה – רוצה אני לגלות לכם סוד – זה זמן קצר באות מן החפצים הקטנים הללו הנשמות שלנו.
אתם שואלים, להיכן נעלם אוצר הנשמות?
הוא ישנו!
זהו מין מחסן שיש בו אלפי מיני סחורה – גרועות, יותר טובות, טובות, טובות ביותר, טובות-שבטובות, משובחות ומשובחות-שבמשובחות שאין למעלה מהן.
אַי, אַי, אֵילו נשמות יקרות ישנן שם!
למשל: נשמות עליונות!
כשיורדת נשמה כזאת לעולם הזה, הריהי מתעופפת בכרמו של הקדוש ברוך-הוא, בדומה – להבדיל – לדבורה, ויונקת את הדבש מתוך כל הפרחים, או (כלשונם של המלומדים) “את ההגיון מתוך העובדות”, ובכל מה שמתרחש היא רואה לא טעם ושׂכל בלבד, אלא לפעמים אפילו יושר. ובטבע היא בריה טובה כל-כך, שאִם היא משיגה רק את היושר מיד היא מוחאה כפים מרוב התלהבות, ומסביב עומד קהל פעוּר-פה ומוחא אף הוא אחריה!
נשמות גאוניות, או כלשונם של סופרי לשון-הקודש: “גאוני עולם” – אלה הם אנשים, המהלכים לפני העם ההולכים בחושך בלילה, בדומה לעמוד-האש, וכנגד זה הם מעוּשנים ומעוּננים יומם, בדומה לעמוד-הענן. אך בין כך ובין כך יש להם הזכיה – להוליך את הדורות דרך המדבר; ואם הערב-רב לפעמים אינו רוצה ללכת, רעב ועיף מן החול הכבד, אוחזת נשמה גאונית בציצית-ראשו ומושכת.
ויארע גם להפך: הערב-רב מתכעס ואוחז בנשמה גאונית בציצית ראשה ומטיל אותה אל גוב האריות, אל הכבשן, או סתם לתוך הבוץ; אך אין בכך כלום, כך סדר ההליכה במדבר!
הנה הנשמות העדינות הללו – אלו הן זבובונים כאלה של זהב, קטנים ביותר; אינם מאירים, אינם מחממים, אך יפים הם ובחשכה הם מתפשטים, כגצים מעל לגג של מפּחה…
בקצת לילות יוצאים בהם ידי חובה של כוכבים, בעלי-בתים רואים אותם ומתפרקדים על העשׂב, עוצמים את העינים ורואים את היפים שבחלומות.
אותה שעה לבם קל וטוב עליהם, והם מוכנים ומזומנים לחבוק ולנשוק את כל העולם כולו, ומחצית אחת בוַדאי.
מענינות עוד יותר הן המקוריוֹת.
בריה כזאת יש לה עור רגיל, אף פשוט, אזנים כמקובל, הכול כפי שברא הבורא לכל בני-האדם, אך בִפְנים – העצבים מסובכים במקצת.
נשמה כזאת רואה את קול החצוצרה, שומעת את טעם הדבש, טועמת את ריח קרני הירח, ויכולה למשמש את צלו של תינוק שנולד מת והובא לקבורה לפני שנים!
בתקופת תמוז יארע שעורם סומר מקור, ובאמצע החורף הם מזיעים מחמת חום, ובכל ימות השנה הם אוכלים לענה תחת דבש.
הקהל הפשוט אומר: משוגעים! אך אנשים בעלי-הבנה אומרים: הוֹ, הוֹ! ולוַאי והיו לנו רבים כמותם!
ויש עוד נשמות החודרות לפנַי-ולפנים, בוקעות את חוט-השׂערה לשנַים, וחדוּדיהן כחודה של מחט.
הללו גונבות מאת התולדה-האֵם-החורגת את כל סודותיה, עושׂות מהם פאַטעֶנ"טים ומוציאות אותם למכירה בשוּקי העולם…
ומלבד זה – נשמות-כוכבי-שבט!
הללו הן נשמות המתברקות פתאום, טסות בשריקה בחלל-האויר ונשׂרפות, אמנם במעט תועלת, אך כנגד זה ברוב תפארת!
וגם – איזה תשואות הן מקבלות!
אתם רואים, שאין אני כופר באוצר-הנשמות: להפך – אני מודה, כי מי שמקבל נשמה כזאת, ישר מתוך האוצר, לא גלגול, שכבר נתגלגל בתוך שור, בתוך בוֹאֵש, והשם יודע באיזו חיה עוד – מי שמקבל נשמה הַיְשַר, זה הוא אדם; אדם, שאיך שלא יהיה, אינו בוֹרח מפני עצמו, אינו מתבייש בפרצופו של עצמו ואינו מחביא אותו בתוך הבוץ, מוקיר את חייו הקצרים ואינו מבזבז אותם במשׂחק הסביבון, או בקלפים!…
כן, היה היו לפנים זמנים טובים יותר!
אוצר הנשמות עמד פתוח, דלתותיו פתוחות לרוָחה; על-גבי השולחן היה מונח הפנקס הגדול של הוצאה והכנסה, והמחסנאי – אותו זמן עוד היה אברך, חלב ודם – היה כותב וכותב: נשמות נכנסות, נשמות יוצאות.
מימין היו פורחות ויוצאות יונים רכות צחורות, עם נוצות כשלג, ומשׂמאל היו נכנסות מלוכלכות במקצת, עם עינים כהות, ראשים כפופים במקצת, וכנפנפיהם מקוֹרחות מעט. ומבעד לצינור היו נשמעות הפקודות מן הרקיע השביעי, פקודה אחר פקודה: נשמה – לק"ק רייביץ, שלוש – לכרך טישביץ, שש – להוֹציפּלוֹץ, שלושה מנינים – לפֶרֶשהַשֵד, לפעמים נשמה לואַרשה גם-כן… ולילה לילה היה יוצא משלוח נשמות…
כהיום הזה הטל אינו אלא ענין של פיסיק"אַ; הרטיבות שבאויר, יודעים אנו, מתעבּה בצורת טפות, על-פני העלים והעשׂבים שהוצנו, וזה הוא הטל.
באותם הימים היו אלה דמעות, דמעותיהן של הנשמות החדשות, שבשעת מעופן ראו את האדמה החשוּכה, ומתוך פחד פיזרו עליה את פניני תוגתן…
והכול היו מקבלים אז נשמות, ונשמות אמיתיות, למן הרב ועל לבּלן; עוד קודם שכף-רגלו של מלמד הוצגה על-גבי הקרקע הצוננת, כבר עמד מלאך, נשמוֹנת תחת בית-שחיו, ויישר לו את כנפיו הצחורות, התכונן לצאת לדרך…
חבל – לפנים היה כך!
כהיום הזה האוצר סגור ומסוגר ופתחו מסומר, והשבילים בכניסתו וביציאתו העלו עשׂבים…
בפנים יושב אותו מחסנאי עצמו, אך פניו שוב אינם אותם הפנים. ירח עגול על ראשו, שׂפתו התחתונה משורבבת כלפי מטה, וזקנקנו האפור מדולדל… עם משקפים של נחושת-קלל, מוזחים כלפי-מעלה על מצח-הקלף, יושב ומנמנם; ואם הוא נוטל לפעמים את הנוצה אל היד, אינו נוטלה אלא בשביל לחטט בה בין השינים המתנודדות…
מזמן לזמן מתחילה נשמה מן הנשמות לפהק בפינתה, ועושׂה כמותה גם שניה וגם שלישית, מפהק כל המחסן – המחסנאי מתעורר, מעמיד פנים זועפות, פותח את הפה לגעור בהן – ומפהק עמהן יחד…
אין אני יודע, מהו היחס בין העולם הזה ובין העולם ההוא… אם העולם ההוא אינו אלא בבואתו המעודנת של העולם הזה, או שהעולם הזה אינו אלא בבואתו המגושמת של העולם ההוא, – אך גם למעלה מורגש עכשיו פעֶן-דעֶ-סיעֶקל.
הפרוכת מן הצד ההוא נראית כמין עב-ערפל לפני שבר-עננים, ספוג גפרית… הכוכבים דומים למסמרי-נחושת צהובים בספּה שעבר זמנה… הלבנה נראית כמין צלחת-בדיל דהה שמעמידים לאסוּף מחצית-השקל בפורים… החמה לבדה עדיין יש לה צורה של ממש, אך מי רואה אותה?
פעֶן-דעֶ-סיעֶקל ישן יומם לאחר מוֹרפיוּ"ם, ומשׂרך רגליו, מרוך-עצבים, בכל הרחובות בלילה…
פעֶן-דעֶ-סיעֶקל ברקיע!
ירוק-רקב או צהוב-שעוָה – אלה הגוָנים היחידים שהם שם במוֹד"אַ… להניע את היד בעצלות, כמו בשביל להטות חוט של קורי-עכביש מעל הפנים, זוהי התנועה היחידה שם! אם מתעקמות שם לפעמים שׂפתים כחלחלות, הרי “מילא!” היא המלה היחידה המבוטאת, בעצלות, כמעט לא נשמעת…
לפעמים מתרוממים בכבדות שני עפעפים. מתגלה זוג עינים חלבניות, תמימות, ומסתכלות על סביבותיהן, לא תמהות, לא מתענינות, המקום לבדו יודע לשם מה הן מביטות, ויורדים העפעפים ונופלים בחזרה.
“לשם מה כדאי לפתוח את אוצר הנשמות!”
“ואם אלפי-אלפים ורבבי-רבבות ניצוצות ירדו אל הבצה, כלום יראה מישהו לאורם רגע אחד של אושר?”
“ומה מועיל הדבר, שמורידים מזמן לזמן גאונים? הם חוזרים שׂחקני-פורים גמורים, מקושטים מידאַ”ליות של נייר וגוררים אחריהם את חרבות-העץ!"…
"ואם מי מהם אינו שוכח את יעודו, והוא בועט בהאדמה ומטלטל אותה ממקומה, – הריהי מתגלגלת עד שפוגעת באבן הראשונה המזדמנת לה בדרך ושוקעת עוד יותר בתוך הבצה…
“ואם שולחים להם נשמות מאירות, נשמות בעלות רעיונות, הרי הם מחליפים את הרעיונות בהשקפות, בנקודות-קפיאה, שבהן המוח קופא ומזדגג לעולמים ושוב אי-אפשר לו ללבוש צורה אחרת כלל”…
“וההשקפות הופכות לאבני-נגף חדשות בדרך”…
כך מהרהר פעֶן-דעֶ-סיעֶקל ברקיע.
וכשהמלאך הממונה על ההריון דופק על הדלת ומבקש נשמה, בשביל בנו-יחידו של הגביר שבגבירים, משפיל הוא, כביכול, מבוייש את עיניו הקדושות; הלה מוסיף ודופק בדלת-הזכוכית, “זעיר אנפין” רוחו קצרה, כביכול, ומשליך לו החוצה מה-שלא-יהיה מן הבית… מה-שלא-יהיה… מכל הבא אל היד, מכל הבא תחת הרגל, חפצים קטנים, שנוח יותר לתפסם ולטלטלם מבעד להחלון והדלת… ומן החפצים הקטנים הללו יוצאות נשמות קטנות, זערערות! לפרקים קרובים הן יפות ביותר, לפעמים גם מועילות, ואפילו מלומדות, אך זערערות… הן קטנות עד כדי כך, שהעולם הגדול אינו יכול כלל למצוא לו מקום בתוך מוחותיהן הקטנים שלהן… ויש הכרח לפלג אותו פלוּג מלאכותי לעמים, למדינות, לפּרוֹבינקיות, ואפילו לכפרים ולערים…
וכל עיר וכל כפר אף הם מתחלקים עוד למעמדות ולחוגי-חברה…
“והרעֵב לשׂבֵעַ איננו רֵעַ!”
“כפות-ידים צחורות וכפות-ידים שחורות אינן נישׂאות יחד לברכת-כוהנים!”…
וכל עולם קטן יש לו נביאיו הקטנים, פּאַטריוֹ“טין זעירים, פּוֹליטיקוֹ”נין זערערים… מפני שכל אלה אינם בעלי נשמות מהיכל-הנשמות, אלא בעלי נשמות מן הזוטות שעל-גבי השולחן…
הנה, ממכבד-הניירות הקטן באה נשמתו של עריץ קטן, בעל בעמיו, המכביד ידו על אשתו וילדיו; אין הוא יכול אחרת!
מזנב-הפתילה המפוחם של נר-החלב בא לעולם מלמד, מורה, אחד “מכאן עד כאן”, המעלה עשן ועושׂה פיח ואין לו כוח להבהיר למישהו במוח…
ממספּריִם-של-נייר נעשׂה עורך, סופר, או עתונאי-מלקט, מצילת-שולחן הופכת יושב-ראש של חברת-צדקה קטנה העורכת מסבּות גדולות…
ואם מושלכת לפעמים מברשת-שינַים, נוצרת מכל שׂערה רופאת-שינַים…
פעם אחת (מסַפּרים יודעי-דבר) פסק ברקיע שעון אחד מללכת, והמטוטלת קפצה החוצה מבעד לחלון; והיא התפשטה על אלפים רבים של אנשי-הקהל, שתדלנים, מליצי-יושר, עסקנים, מביאי-משיח קטנים… והכל מרעישים ומצלצלים: טיק-טאַק, טיק-טאַק… דומה, עושׂים מעשׂה, מהלכים ומהלכים, ואף-על-פי-כן אין זזים מן המקום…
אפילו המלומדים הן נשמות קטנטנות, זערערות כל-כך, משל לראשי-סכּות… כל אחת יושבת לה בתחומי מקצועה המוגדר… מולכת בדל"ת-אמות המדודות שלה!
הוֹ, שם היא בקיאה בכל דבר! יודעת כל סדק, כל בדק! שם כל אבקק נמדד ונשקל, מרחרחים בו וממשמשים בו, ומלקקים וטועמים בו טעם! והכול נרשם לזכרון – הטעם והריח ואפילו הצל, שאבקק אחד מטיל על חברו האבקק…
לאחר דל“ת-האמות – כבר היא נמצאת במלוכה זרה, בלא בּעֶדעֶקעֶ”ר ובלא תעודת-מסע.
שם היא עיורת ומפרפרת, ומטפּחת בכנפנפיה, כעטלף בצהרי היום!
שם כבר עולם זר הוא, שם כבר יושב ראש-סכּה אחר וחוקר ובודק, וממשמש ומרחרח, ומודד ארכו ורחבו של כל צל של אבקק…
מן הנקודות הקטנות הללו אי-אפשר שתצא אש ותחמם, לעולם אינן נפגשות, ולפיכך קר כל-כך, לח כל-כך, אפור ומלוכלך כל-כך ברחוב, במוח, בלב…
אך אנשים מעשׂיים אומרים: כך צריך להיות! כך מלוכלכים, אפורים ומרוּפּשים הם – החיים עצמם, האמת, העובדה שכל מה שהוא נוצץ (ואינו זהב) אינו אלא מרמה, וכל מה שיש בו גוָנים – משׂחק-ילדים הוא, בועות-סבון, חלומות משונים…
וכל אב שהוא אדם מעשׂי, קודם שהוא עוצם לעולם את עיניו הפקחות, אם כי הקפואות כבר למחצה, תופס ביד הגרומה את הבן היחיד ומשביע אותו: את ראשך מתוך הבוץ אל תרים! אתה עלול, חס ושלום, להצטנן, ותקבל נזלת!
ומשום כך נופלת האֵם הנאמנה על צוָאריה של הבת הישוּבה לחופה, ומלחלחת את ההינומה שלה בדמעות חמות, ומתחננת לפניה, מבקשת רחמים: בתי שלי, אל נא יפריעו לך חלומות בחייך!
ומשום כך מניח הפּרוֹפיסוֹ"ר החמוּר את אצבעו הגרומה על חטמו חד-העוקץ ומזהיר את התלמידים:
– ילדים, הזהרו מפני צבעים!
ושוער-הבית נשאר עומד מזמן לזמן באמצע החצר, סנטרו שעוּן על המטאטא, והוא מביט אל הדיירים לתוך חלונותיהם, לראות שמא מבהיקה, חלילה, שמשה באחת הדירות…
וכל האנשים המעשׂיים והחכמים הללו, כשהם יוצאים אל השוק ופוגשים אדם שעיניו זוהרות, הם מתכנסים במרוצה ומתייצבים בעגוּל ובועטים בו ברגליהם לאחוריהם ומגרשים אותו…
* * *
הנה – אני שוכב כך ומהרהר, ופתאום נבקע הרקיע, ואני רואה את המתהווה בהיכלו של הזעיר-אנפין…
מלאך מתופף שוב על שמשת החלון! הוא, כביכול, מתכעס, מסיר את הכתר מעל ראשו ומטילו אל המלאך מבעד החלון…
ואני רואה, איך הזעיר-אנפין, כביכול, נשאר יושב בלא הכתר, עם רצועה אדומה על המצח, – זה הסימן שהטביעו בו שוליו הקשים של הכתר, – וטפה קדושה של זיעה ירדה והתגלגלה מתחת לרצועה האדומה…
והוא, כביכול, נשם לרוָחה, ובת-שׂחוק קדושה, בת-השׂחוק המלאה חסד ורחמים, הופיעה על פניו!
ובינתים פגע הכתר בקדקדו הקשה של המלאך והתבקע…
הוא התבקע והתפוצץ… ואלפים-אלפים רסיסים של יהלום ואודם, ספּיר ולשם נתבזקו ונתפזרו מכתרו, כביכול.
וירדו אל העולם הזה אלפים-אלפים של נשמות מרסיסיו של כתרו, כביכול! והם התפזרו והתפשטו על-פני ערים וכפרים, בתים, אהלים ומערות! וכל מקום שהגיע לשם רסיס מכתרו, כביכול, שם נפקחו שתי עינים מאירות.
ומאלה גדלו והיו אנשים אחרים, אחרים לגמרי…
עם אסטומכות קטנות יותר, אך כנגד זה היו לבותיהם ומוחותיהם גדולים יותר, ובכל מוח ישתקף כל העולם כולו, ולא חלק מועט ממנו… והלבבות היו פועמים למען הכול, למען כל אותם שנשמתם באה מן הכתר האלוהי, ולא רק למען בני-הבית הקרובים…
וכל אחד הבין לרֵעו, ועוד יותר הבין לעצמו… ושום אחד מהם לא היה נזהר ומסתיר מפני חברו, לא ברח מפני שום אדם ולא רדף אחרי שום אדם…
והיה אור וחום ונועם בעולם, וכל אחד ראה בחברו ידיד והכיר בו את אחיו.
והאיש השוטר יצא אל העיר ועבר מרחוב לרחוב והתוף בידו והכריז: למדו, למדו! מה שתכירו לדעת, הוא מה שתאבו ותאהבו!
לצערי, לא היה כל זה לפי שעה אלא חלום!
-
פען–דע–סיעקל – סוף המאה (כאן הכוָנה לסוף המאה הי"ט). ומפני שהמאה הי“ט, המצויינת בהשׂכלה ובהתקדמות, נשתבשה בסופה והפכה להיות אדוקה בדת ובשׂנאה לישׂראל – אומרים על כל דבר של עיפות, הזנחה ואזלת–ידים, שגעון או שטות: פעֶן דעֶ סיעֶקל – ”סוף המאה" הוא הגורם. ↩
הגולם
מאתיצחק ליבוש פרץ
צדיקים גדולים היו מראים לפנים מופתים גדולים… כשהתנפלו לפנים בפּראָג על הגיטו וביקשו לטמא את הנשים, לשׂרוף את הילדים ולשחוט את השאר; כשהיה כבר בחינת “כלו כל הקצין”, הניח המהר“ל את הגמרא, יצא אל הרחוב, ניגש אל ערימת-החמר הראשונה שנזדמנה לו לפני פתחו של מלמד, ולש ועשׂה גוף של חמר. – ולגולם הזה נפח רוח באפיו – והלה התחיל נע; אחר-כך לחש לו אל תוך אזנו “שם” – והגולם דנן יצא מתוך הגיטו. – המהר”ל חזר אל בית-המדרש ללמוד תורה, והגולם התנפל על שׂונאינו, ששׂמו מצור על הגיטו, והיה דש בהם כאִכּר שדש באלומות… בני-אדם נפלו לפניו כזבובים!
פּראָג מתמלאה הרוגים… וכך נמשך הדבר – כפי שמסַפּרים – יום ד‘, יום ה’; וכבר יום ו', והשעון מצלצל שתים-עשׂרה, והגולם עדיין הוא עוסק בשלו.
– רבי! – התחנן הקהל – הגולם הורג את כל פראָג כולה! לא ישאר מי שיסיק בשבת את התנור, מי שיסיר את הפמוטות מעל השולחן!
המהר"ל הפסיק שנית למוּדו, ניגש אל העמוּד והתחיל אומר “מזמור שיר ליום השבת”!
הגולם פסק מלעשׂות מלאכתו. הוא חזר אל הגיטוֹ, אל תוך בית-המדרש, ובא וניגש אל המהר“ל. המהר”ל לחש לו שוב משהו על אזנו; ועיניו של הגולם חזרו ונעצמו, הנשמה יצאה מתוכו, והוא חזר ונעשׂה גולם של חמר…
הגולם מוטל עד היום בבית-הכנסת הגדול בפּראָג חבוי בעלית-הגג, מכוסה קורי עכביש, הפורשים ויוצאים מכל ארבעת הקירות ומתפשטים על פני כל העליה, שלא תראה אותו, את הגולם, עינו של אדם, ובפרט נשים מעוברות מעזרת הנשים! ועל-כן באמת אסור לנגוע בקורי-העכביש הללו, ומי שנוגע בהם – סופו מת… הזקנים המופלגים ביותר אינם זוכרים עוד את הגולם, אך החכם-צבי, נכדו של המהר"ל, שוקל בדבר: אם מותר לצרף גולם כזה למנין או למזומן…
את הגולם, רואים אתם – לא שכחו אף-על-פי-כן… הוא ישנו! אך ה“שם”, כיצד להחיות את הגולם בשעת הדחק, – השם הזה נשכח ונעלם כנופל לתוך המים! וקורי-העכביש מתרבּים ומתעבּים וחלילה מלנגוע בהם – ומה תעשׂה!
חוֹיזיק
מאתיצחק ליבוש פרץ
(שיחה)
– אתם מכירים את חוֹיזיק?
– בוַדאי!
– היכן הוא נמצא?
– והיכן אינו נמצא? ברחוב, בבתים, בבית-הכנסת, בבית-המדרש, ותכופות הוא יושב בבית-הסוהר!
– בריאה נאה!
– וכי עתיד הוא למות על משכבו?
– מה מראהו?
– כמראֵה חוֹיזיק! עור ועצמות; עור של קלף עם יבלות וצלקות ופגימות צוחקניות-בוכיות; עינַים יש לו משונות; מבט-עין שלו אין בכוחו של אדם בעל-ביתי לשׂאתו. שׂפתים יש לו מצורבות, דקות, מהודקות. דומה שאין הוא פותח אותן, ואף-על-פי-כן נשפכות מחטין-מחטין מתוך פיו, והן דוקרות לכל אדם ואדם בכל האֵברים.
– ומה לבושו?
– קריעה-בלאה! ומה סבור אתה? תריסר של בגדים לו, אבל הכול נקבים-נקבים, וחוֹיזיק בולט ונשקף מתוך כולם…
– מהיכן ירק זה חי?
– מצרות, מכאב-שינַים ומחלי-מעים וממחוּש-הכבד ומחולשת-הלב! מהיכן יהא חי? כשאדם הוא אדם לא-יוצלח! אמת שהוא בקי באותיות הזעירות, אך מסוגל – אינו מסוגל לשום דבר. קודם שעמדו על טיבו עוד היו מרחמים עליו, הרי הוא תלמיד-חכם, ומשום מה לא! ועשׂו אותו מגיד-מישרים. מה עושׂה הקדוש ברוך הוא, הולך ונפטר לעולמו ראש-הקהל, יהודי גביר, איש-המעשׂה ואיש-הגדוּלה, ובא הלה ומספיד אותו הספד כזה, שכל הקהל כולו כמעט נתפקע מרוב צחוק; עזרת-הנשים צחקה, אתה מבין?! אם כך, חסל סדר מגידות! עושׂים אותו בדחן; ומתארע שוב שמזדמנת חתונה של גבירים, שי"ן אלף רוּבּל-כסף נדוניה… והוא משׂמח חתן וכלה כך, שכל האורחים מתמוגגים מרוב בכיה! וההספד היה דוקא מסוגל לעורר לבכי, והבדחנות היתה עשׂויה לעורר לצחוק, אך פרצוף-הפנים, העוָיות מוציאות את האדם מן הכלים! כשאומרים פה אחד לא יוצלח! אדם שקללת אלהים רובצת עליו!
– קללת אלהים?
– אמנם כן, קללת אלהים, כל מקום שהוא נכנס לשם המאֵרה נכנסת עמו! יין שבמרתף מחמיץ, חלב שבבית מחמיץ, בתולות יפות ונשים חינניות שלאחר חתונתן מאבדות את חנן וחסדן ונמאסות על רואיהן; בעלי-צדקה נעשׂים רמאים, גדולי הבעלי-בּתים – חדלי אישים! וגבאיות של צדקה – רחמנא ליצלן, למה הללו הופכות ונעשׂות! למשל – עושׂים חשבון של מעוֹת-צדקה, מתן-בסתר, קופת מאיר בעל-הנס, וסתם חברה, בידוע שצריך להיות עודף ויותרת! הקופה יש לה מנעול, הגבאים בידוע שהם נקיי-כפּים, ההוצאות קטנות, ההכנסות – גדולות ובשפע. חוֹיזיק נכנס – מיד חסרות שלוש רביעיות מן הכספים! ממש מתחת לאצבעות נעלם מה שנעלם! וכשהוא רוצה, הוא מוסיף ומראה עוד את מעשׂי-הכשפים שלו ואחיזות-העינים ומוצא את הכסף אצל הרב או אצל הגבאי בתוך המגף! כשהוא מצוי במקום מן המקומות, הולכים שם לאבּוּד אפילו כספים שלא נספרו עוד כלל! כל מקום שהוא תוקע לשם חוטמו, חסל סדר אמונה, סדר בטחון וסדר אשראי!
– כיצד מניחים לו לשכזה לבוא ולהכּנס לתוך ביתו של יהודי?
– באמת אין מניחין, אבל הוא מתגנב אף-על-פי-כן לכל מקום ונכנס… מה סבור אתה, נזהרים ונשמרים מפניו כמפני האש. הרב בורח כמטחוי קשת, דיינים בורחים בבהלה, כרסיהם של בעלי-בתים מרעידות מפניו כמתוך הקדחת, גדולי המשׂכילים לשונם נאלמת בפיהם, בעלי-צדקה משפילים עיניהם כגנבים גמורים, ונשים – רחמנא ליצלן – מפילות ולדותיהן מפּחד! ואפילו בתולות…
– מהיכן הגיעה אליכם מציאה זו?
– הקדוש ברוך הוא לבדו יודע! כל מקום שאין מזריע, הוא עולה שם ומופיע! כאן הוא עולה וצומח מתחת לקרקע, כאן הוא יורד ונופל כמן הרקיע, כאן השד נושׂאו בכנפיו ומביאו מארבע הרוחות… הוא עצמו אינו יודע, מהיכן תחילתו וראשיתו.
– והוא יחיד ובודד?
– בודד כמו אבן! לא קרוב ולא גואל… ואין פלא בדבר; שם בריה אינה רוצה להודות בקרבתה אליו, והוא עצמו וַדאי שלא היה מכיר אפילו את אביו-מולידו…
– מין כשוּף?
– מין כשוּף!
הדין-תורה
מאתיצחק ליבוש פרץ
חנינא בעל-העגלה היה לו דין-תורה עם הסוסה; היא טענה: תן שבולת-שועל – ואֵלך, והוא טען: לכי – ותקבלי שבולת-שועל. השוט התערב בדבר, פעם אחת ופעם שניה, עד שהסוסה נשתתקה ופשטה את רגליה…
חנינא משך בכל מאמצי כוחו את העגלה להביאה הביתה, מכר את העור לפושט-עורות בכמה שמכר, וכבר הוא מבקש לו סוס אחר…
עגמת-נפש יתירה אין לו מזה; כבר הוא רגיל בדברים כגון אלה – היה קונה אך ורק סוסים כאלה, שהיה מגיע לידי טענה-ומענה עמהם והיה קורא תמיד לשוט שיהיה בורר, ולאחר התערבותו של השוט היתה פשיטת העור בחינת מעשׂים בכל יום.
אך רק עד זמן ידוע הולך הכד אל המבוע, וכיוָן ששלח חנינא את פושט-העורות לפשוט את העור, מיד עיניו מתהפכות, ראשו נופל לאחוריו, מפיו יז קצף שחור – השבץ אחזוֹ!
האשה עם הילדים מתאמצים להצילו; הוא מניע ידו בתנועה שלאחר יאוש. הוא מרגיש, הנה בא קצו…
קודם הגסיסה התאושש במקצת ואמר, שהסוסה מזמינה אותו אל הבית-דין של מעלה.
_______
פחד גדול אין הוא מפחד משום הדבר הזה.
כשהיה נוסע ועובר לפני גדיש של שחת או לפני שׂדה של חנינא היה במקצת בקי במשפטים – תלתן היה תמיד נרדם, כביכול, שהסוס הרעב יסור מיד הצדה ויסעד את לבו בעמלם של אחרים. הנמנום הזה בשעת הכושר הוליך אותו לא פעם עד לפני בית-המשפט, אך תמיד היה מתחמק ויוצא בשלום.
תוספת-הפרנסה שלו היתה מסרסרות אצל עורכי-דין. ובכן, קצת למד מהם, וקצת נודע לו, שכל הענין הזה כולו אינו אלא מעשׂה צחוק; על כל צרה שלא תבוא, ידע, עדיין ישנה פשרה בעולם!
ובינתים, כשנסע אל בית-המשפט, לקח עמו נוסעים!…
כשנמאסה כבר על בית-הדין טענת הנמנום בשעת נסיעה, והצד שכנגדו דרש שרפ“ט בעד הפשרה, נכנס באמת וישב זמן מסויים, והפעם נתן לעצמותיו מנוחה שלימה שהוא רוצה בה, ובנו היה אנוּס להתרגל אל המלאכה! אמנם יש בזה משום בטוּל-תורה (בנו למד בחדר), אך בין כך ובין כך – ידיעה בעניני משפטים קנה לעצמו; התיירא לא היה מתיירא! עם אשתו אין הוא רוצה לדבּר בענין זה, מה יודעת אשה? אך לה”נושׂא" מחברה-קדישא אומר הוא: הריני שומע להם כלאותו חתול, אני אעשׂה אוֹטווֹ"ד1 טוב יותר מן העורך-דין בר-פטפוט השכור! רק חבל, שבדרכי לשם איני יכול לקחת עמי נוסעים…
שׂימו על-ידי (אומר הוא לאחר-מכן) את השוט, בלעדיו אהיה כמו בלא יד-ימין ממש…
_______
לפני הבית-דין של מעלה.
חנינא דנן יצא באמת תיכף ומיד באוֹטווֹ"ד; סוסה – אומר הוא – די לה להשפט לפני בית-דין של הדיוטוֹת.
– רואה אתה, חנינא – אומר אַב-בית-הדין – אילו היית ישן פחות בשבת ושומע יפה יותר את פרשת-השבוע בבית-התפילה שלך, היית יודע, כי שור-הנסקל שייך אף הוא לסנהדרין!
– מילא – מפסיק חנינא ואומר – בבית-התפילה שלי לא לימדו את פרשת השבוע, אלא אלשיך! לשמוע דברי מוסר לא באתי, ואת האוֹטווֹ"ד – מודה אני – לא עשׂיתי אלא לנוֹי, ואני מסתלק ממנו!
בית-הדין מוסר את רשות-הדבּוּר לסוסה.
ונשמעת בכיה קורעת-לב:
– הוא הרג אותי, בשוטו הוציא את שארית הכוח מגופי! אך חנינא אינו מניח לדבּר.
– הסוסה – צועק הוא – הרי שלי היא! הרי אני הוא שהצלתיה מידו של פושט-העורות! בעודה בחיים ביקשו להפּטר ממנה! פושט-עורות נתן שנַיִם רוּבּלים, ואני הוספתי עשׂיריה אחת… והאֵץ האצתי בה גם-כן לטובתה… בבית הייתי מראה לה מעט שחת, לא מבאֵר-שחת…" מתלוצץ הוא.
– “אך כוח, מהיכן נוטלים כוח?” – משתפכת הסוסה בבכיה.
– אינני מבין – מתכעס חנינא – אלא מי יש לו כוח? אני יש לי כוח? אני אין לי אלא לצווֹת, לפקד! ובלא שוט כלום היית הולכת? וצעד אחד כלום היית צועדת? היאך יתּכן בעל-עגלה בלא שוט?
_______
הבין-דין של מעלה שוקל בדבר רגע מועט ומוציא פסק-דין כהאי לישנא:
“היות ואין הבית-דין יכול לשנות סדר בראשית… ולפי סדרי בראשית אין סוס צועד כמעט צעד אחד בלא בעל-עגלה, מן ההכרח איפוא שבשעת-הדחק יהיה גם שוט. אך מאידך גיסא – היות וכל-זמן שהסוסים הם סוסים בעלמא, אף-על-פי-כן יושר גדול הוא, שיהיה יותר רחמנות בין ה”צדדים", על כן –
"יתגלגלו שני הצדדים ויחזרו לעולם ההוא.
”חנינא יתגלגל בסוסה, והסוסה תהיה בעל-עגלה!"
בהמשך הזמן, רצונם לומר, יגיעו לידי השתווּת, ופנאי להמתין אין חסר לו לבית-דין של מעלה.
-
ערעוּר. ↩
מנין באה המימרא: "הוא מנגן בשביל השד"
מאתיצחק ליבוש פרץ
אפשר שהיה כליזמר, שהתאהב בנערה בחתונה מן החתונות. הוא ניגן ביותר-ביותר יפה ועצוב, משום שהבחין בכך, שהיא שומעת, מרגישה ומבינה לו.
באותה חתונה, שהיא היתה בה, היה מנגן תמיד נגוּנים בכייניים, קורעי לבבות; בלי הרף היה כאֵבו משתפך ומשתפך.
וה“עולם” לא הבין מה טיבו של הדבר הזה, ולקול הנגוּנים האלה היו מרקדין “רקוּדי מצוָה”; רק היא האחת והיחידה הבינה, ועיניה, או אגלי הטל שבהן, השיבו לנגינתו.
אבל אם היא לא היתה בחתונה, היה מתחיל מכנר בדומה לכל שאר האחרים ומכריז ואומר:
– שבּת, שבּת!
והיתה הנגינה מהדהדת, צורמת, צובטת, חותכת במעים ומהפכתם…
וה“עולם” היה אומר:
– היום הוא מנגן כראוי! הוא מנתק מיתר אחרי מיתר!
אחר-כך ניגן בחתונתה שלה עצמה.
היא היתה יתומה, וב“אל מלא רחמים” בכה הכנור בכיה מרה כל-כך, נאנח וצבט את הלב עד כדי כך, שהגברים בכו כנשים, והנשים התעלפו.
– השֵד נעוץ בכנורו, – אמרו.
ורק משהתחילה הכלה מתעלפת, ונשים פרצו בצחוק של עוית, תפסו והוציאו לו את הכנור מתוך ידו.
ואותה שעה רק ראו, שעיניו כעיני המת…
אחר-כך לא ניגן במשך זמן ארוך.
הוא נעלם במקום מן המקומות… אפשר שהיה חולה שם… לאחר זמן ראוהו שוב בקאַפּעֶלי“אַ, אבל – בקושי הכירוהו… חיור, עור ועצמות, עם עינים כבויות; כלל לא האדם הזה, וכלל לא הנגינה הזאת. לא עוד ניגן שטייגעֶ”ר, ולא עוד ניגן כנור ראשון. כנור ראשון ניגן אחר במקומו, והוא היה מלווה, בישיבה, שלא בזריזות…
פעם אחת ראה אותה בשעת וועֶרטשעֶר"עֶ1. הוא קפץ ממקומו, חטף את הכנור מידי הכנר הראשון והתחיל מנַגן. והיה מנַגן כלפנים: העין לוהטת, הלב צובט, הכנור בוכה –
אך אין שומע… אף היא אינה שומעת! היא נתערבבה שוב בין הנשים, אינו רואה אותה, מבטה אינו משיב לו –
אִי, כליזמר! – צוֹוח מחותן – נגן משהו עליז אל הוועֶטשעֶר"עֶ!
נוטל הוא לכנור, חובטו בקרקע ובורח.
– בבחור הזה נעוץ השד! – אמרו.
מאותו יום פסק מלנגן בחתונות. עול הפרנסה נפל כולו על האשה. הוא ישב בבית, אִלם, תמיד עייף ובלא כוח.
האשה אמרה: דבּוּק, עשׂתה לעצמה דוכן בשוק ומכרה אפונים מבושלים.
היא מודה ומשבחת להבורא, שענש אותה ברחמים, ששלח לה דבּוּק טוב ושקט. אחר במקומו מכה וחובל ומשבּר את השמשות. דבּוּק זה לפחות טוב הוא, שקט הוא. אילו היה לה כסף, היתה נוסעת אל יהודי טוב.
– הוא טוב עד כדי כך, – מתפארת האשה, – שאינו מקלל אפילו. לשעבר היה קל יותר לפלוט קללה מן הפה; כהיום הזה הוא שקט כאותה יונה. אינו רוצה אפילו לאכול… מגישים לו, הריהו טועם, ולא – לא!
אך לפעמים, בחצי הלילה, על-פי רוב בליל-ירח – הוא מתרומם מעל משכבו, מוריד את הכנור מעל הקיר, מתיישב ליד החלון ומנגן.
הוא מנגן לפעמים נגינה שיש בה בכיה, ולפעמים נגינה שיש בה שׂחוק; פעמים הוא מתחנן, פעמים הוא מתרעם, פעמים הוא מורט את המיתרים, פעמים הוא לוטף אותם בעדינות כל-כך, ברכּוּת כל-כך, בלבביוּת כל-כך, שהקולות נספגים ומשתפכים בכל האברים…
וה“עולם” אומר:
– הוא מנגן בשביל השד!
-
נשף, חגיגה הקודמת לחתונה. ↩
הפרוּש והדוב
מאתיצחק ליבוש פרץ
פעם אחת היה יהודי, שלא היה יכול לסבול עוולות. והלך ומסר לאשתו את החנות הקטנה שהיתה לו, ונעשׂה יושב-בית, וישב סגור בתוך ביתו על התורה ועל העבודה, הן בנגלה והן בנסתר…
אך נראה שבבית, בין בני-הבית שלו, ראה גם-כן עוולות, ונמלך בדעתו ונעשׂה פרוּש – עזב את הבית וישב ללמוד בקלוֹי“ז. והריהו יושב בקלוֹי”ז.
אבל העוולות רודפות אחריו ובאות ומגיעות אליו לתוך הקלוֹי“ז. אפילו בלילה בא נכנס להתחמם שומר-לילה, אורח נוטה ללון, או כך סתם – יהודי אינו יכול לישון והוא הולך ונתעה ונכנס אל הקלוֹי”ז, ומתיישבים בסמוך לתנור ומסיחים… ובמה שלא יהיו מסיחים, הפרוּש עדיין הוא שומע רק עוולות ועוולות.
ושוב הוא מתיישב בדעתו, ועוזב את העיר ויוצא אל העולם, לבקש ולמצוא עיר בלא עוולות; ואיננו מוצא: סדנא דארעא חד הוא.
והוא הולך ועוזב את ישוּבו של עולם. והולך ומהלך, יוצא יער ונכנס יער, עולה הרים ויורד גבעות, עד שהוא בא ומגיע אל נהר אחד. מה שמו של הנהר אמנם לא היה יודע, אך על-יד הנהר עמדה חורבה של ארמון עתיק, הרחק מערים וכפרים, והתיישב שם והתחיל עוסק בקבלה.
אבל מעוולות אין יכולין לברוח… מזמן לזמן משתפך הנהר, מהפך סירות, קורע מעל היבשה חתיכות אֲפָר עם דשא-עשׂב, חלקות-שׂדה זרועות… ובין הדגים – מלחמה עולמית, דג את רעהו חיים יבלעו! והדבר הזה אינו נותן לו מנוח, אינו מניח לו לישון, ולברוח שוב אין לו להיכן…
והריהו שוכב כך ומהרהר, ומהרהר: הוא רוצה לידע ולהוָדע, מהיכן זה באות ומגיעות בכלל העוולות!
ועולה בדעתו, שהעוולות באות ומגיעות מכך, שנשמתו של העולם נרדמה… ואין הרעיון הזה רחוק כפי שנראה בראִיה ראשונה.
למשל: העולם-קטן – האדם. כל זמן שהנשמה עֵרה, הוא עושׂה מה שהוא מבקש לעשׂות, על-פי תכנית, על-פי שׂכל, כל האברים נשמעים לנשמה. אך כיוָן שהאדם נרדם, והנשמה, שהיא המושלת על הגוף, מתנמנמת, מתחיל הגוף מתחבט ומתלבט בלא סדר, בלא מטרה, וכל אבר בפני עצמו, יד אחת לשם, יד אחת לכאן, הראש לחוד, הגוף לחוד – בלא שׂכל… ואפשר שיהא אדם ניזוק…
עוולות בלא שׂכל הן… העולם מלבט, מפרפר בלא סדר; ונשמתו של העולם מיושנת, וכל חלק מן העולם עושׂה את שלו ובפני עצמו, לא לטובת הכלל…
מבינים אתם? הן צודק או לאו צודק, רעיון כזה עלה במוחו.
והוא מגיע לכלל דעה, שיש אך דרך אחת: את נשמתו של העולם להעיר, לעורר. אם תתעורר – יהיה סדר, תחדל ההתלבטות, ההתכתשות, המלחמה בין האברים של העולם…
אבל כיצד מעוררין את נשמתו של העולם?
לכך ישנן עצות בספרים הקדושים…
צריך לעשׂות מה שצריך, לומַר מה שצריך.
אך לשם כך צריכין כוָנה, חייבין להתמסר בלב שלם, במסירות-נפש, שאם לא כן מתפרחות להן המלים בחלל-האויר ולא-כלום…
צריך שיבּרא משהו כזה, שיש לו כנפים לעוּף, וגם – נשמה שיודעת להיכן לעוּף ומה לבקש בשם, כידוע ליודעים…
מילא, ביום אי-אפשר. הוא משתקע עמוק-עמוק באותה מחשבה – פתאום עורב משמיע קרקוּרו, צפור – זמוּרו, אֵי-משם מרחוק נשמעת קללתו של אִכּר החורש באדמה הקשה, שהיא פוגמת לו את ברזל מחרשתו – אך בלילה, והטוב ביותר כחצות…
וכך הוא עושׂה…
והוא מרגיש, שהדבר מצליח! עוד לילה, עוד לילה, עוד לילה…
אבל הדבר נודע להשׂר הזועם של הנהר. אומר הוא: לא! לא יהיה שקט! וכיוָן שהפרוּש מתעמק במעמקי הכוָנות, מיד שׂר-הנהר מזדעזע ומתרומם, מתחיל הנהר רועש וגועש ומכה גלים ותולש הררי-הררים משני העברים, ומתהממת מהומה והפרוּש נפרש ונופל מתוך מחשבותיו, בדומה לאותו דייג הנופל מתוך דוּגיתו למַטה…
רואה הפרוּש שאין לפניו עצה, אלא להרחיק את הנהר עם השׂר הזועם… מפני שלקום בעצמו וללכת מכאן למקום אחר, ולבקש חורבה שלא בסמוך לנהר – אין לו חשק, מי יודע כמה זמן יצטרך לחפשׂ, ואם ימצא, ובינתים העוולות מתרבות יותר ויותר ומחריבות את העולם…
מילא, להזיז את הנהר ממקומו, דבר זה דבר מועט הוא אצלו, יש לו שם לשם כך… והוא מתענה במיוחד לשם כך תענית ועוד תענית, ופתאום הוא מתכוון לאותו שם והנהר זז ממקומו ונסוג.
השׂר נעשׂה אש-להבה – אך את הנעשׂה אין להשיב, השם כבר נאמר ופוֹרש, אבל להנקם רוצה הוא, והריהו מרתיח את הנהר הרתחה יתירה, והוא מכה גלים גדולים, והריהו חוטף לו לגל אחד ומגלגלו על-פני היבשה, אל צד החורבה, הופך הגל על-פני היבשה ונעשׂה לדוב, דוב שחור מדובלל, והוא מתרוצץ בעינים של אש מסביב לחורבה, וכל שעה שהפרוּש רוצה לכוון כוָנה, מתחיל הוא נוהם ומנַהם ומתלבט, עד כדי כן שהפרוּש שוב מחשבתו מתבלבלת…
מה יש לו עוד, לפרוּש, לעשׂות?
הרי הוא לא יהרוג את הדוב! להתחיל את תקוּן העולם בעוולה? ולאמיתו של דבר, מה הדוב אשם? הוא חי, יהא חי!
ועולה על דעתו של הפרוּש, להרגיע את הדוב, ללמדו מנוחה. לקרבו אל הדרך הישר! שיהא הוא לפחות, הדוב, ידוע מה טיבו של הענין. הוא ירים את הדוב למדרגה הראויה, יתקן ויגביה את נשמתו – –
נושׂא הפרוּש את רגליו ועולה פעם אחת בבוקר אל ראש-הפסגה של החורבה, מתייצב ועומד ומסתכל בדוב.
רואה אותו הדוב מלמטה, מיד הוא מתמלא חימה ומתחיל בוטש ותולש ברגליו הקדמיות את האדמה, ונוהם ומנַהם, וקופץ כלפי מעלה בפה מעלה-קצף ובעינים לוהטות מדם.
בחמת-זעם מביט הדוב אל הפרוּש כלפי-מעלה, אך ברחמים ובאהבה משקיף הפרוּש כלפי-מטה אל הדוב, ומתקשרת מלחמה בין שני זוּגות העינים, בין העינים של אהבה ורחמים והעינים של שׂנאה וחמת-זעם.
אבל עיניו של הפרוּש חזקות יותר, ומתחילות להתגבר על עיניו של הדוב.
שעה ארוכה-ארוכה נמשכה המלחמה, בין שני זוגות עינים, בין שני לבבות ושתי נשמות…
אבל כשנתרוממה החמה בצד מזרח, כבר שככה המלחמה. הדוב – כשהגיעה החמה לאמצעו של הרקיע, כבר היה שכוב לפני החורבה על כל ארבעתיו, משל לכלב נכנע, וכשהחמה שקעה – קם הדוב בשקט מרבצו, שלח אל הפרוּש מבט מלא בקשה ותחנונים, וניגש אל השער ודפק בקלות, ויבּב כמו כלב, שיפתחו לו…
הפרוּש גבר, הכּנע נכנע הדוב הטורף המדובלל, ויבּוּבו כיבּוּב הכלב פירושו: תן לי לבוא אליך, כמו כלב אעבוד אותך, לרגליך אשכב, את כפות ידיך אלקק, במסירות אציץ אל עיניך ואנחש מה רצונך, ובשעה שתשקע בהרהורים אהיה שוכב בשקט ולא אניע אבר, אפילו זבוב לא אתפוס –
והפרוּש פתח לו, והדוב עלה אל הפרוּש ושכב בשקט לרגליו, ועיני הדוב דובבו:
– אתה אֵלי שלי… אתה מחסי ותקוָתי, אתה אמונתי… מחשבותיך מחשבות קדושות, בכוָנוֹתיך שלך תחדש את פני העולם…
והפרוּש מלטף באהבה את הדוב, את הדוב שלו שנעשׂה בן-תרבות, את הדוב שהוא מאמין בו, – והוא מתהרהר ורוצה להשתקע במחשבותיו שלו, לכוון את הכוָנות שצריך לכוון, בשביל לעורר את נשמתו של העולם…
אבל כבר לא היה לו מה להרהר…
הוא עצמו כבר לא היתה לו כל נשמתו הקודמת כולה…
במידה שהדוב נתעלָה אליו, בה במידה ירד הוא אל הדוב…
והוא מרגיש עיפות בכל האברים, האשמורות יורדות ונופלות אצלו על העינים והוא קם ממקומו והולך בברכים כושלות אל משכבו –
הדוב הולך אחריו, שוכב סמוך וקרוב למשכבו של הפרוּש –
ולא תחדל עוולה מקרב הארץ. הדוב נעשׂה מעט אדם, והאדם – מעט דוב – –
והפרוּש שכבר הוא ישן יחד עם הדוב, את נשמתו של העולם לא יעורר.
מעשיותיו של ר' שלמה
מאתיצחק ליבוש פרץ
מעשיותיו של ר' שלמה
מאתיצחק ליבוש פרץ
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.