…וכאשר יָנק הילד לָשׂוֹבַע, ויפרחו לחייו כשושני השדה ואשמורות עיניו נסגרו.
ותתבונן האם בבנה בנחת אין-סוף, ותשקהו בלאט, בלאט, ותשכיבהו על ערשו, ותשב על יד הערש.
לאט, לאט נרדמה גם היא.
ופתאום חרדה מתנומתה, ותפקח את עיניה, ותרא, והנה מלאך אלהים עומד למראשותי הילד.
ותבך האם בלבבה לאמור: הנה זה בא לקחת את בני.
והגה לא יצא מפיה, כי נאלמה מפחד פתאום.
אך המלאך לא ידע את מחשבת האם, וישא את קולו כקול העוגב ויען:
– לא לקחת את בנך מידך באתי.
ויאמר:
– יפה ממני מלאך השֵנה-הנצחת וכנפיו ארוכות ומזהירות פי שבעה מכנָפָי.
ותבך האשה בלבבה שנית לאמור:
– הנה יתום יהיה בני, יתום נעזב מאמו, כי אלוהים חיים ראיתי, ומות אמות…
וידע המלאך שנית את לב האשה, וינחמנה, ויאמר:
– גם אַת לא תמותי; מלאך בשוֹרה אנכי ועל בנך צֻוֵיתי.
ותתבונן האשה בפני בנה. והנה קָרַן אור פניו מנגוהות כנפי המלאך
ומאור עיניו הטהורות.
והמלאך מבשר ואומר:
– בנך זה יגדל והיה לנביא!
ולא הבינה האשה, ותתאושש, ותכרע לפני המלאך, ותשתחוה, ותאמר:
– סלח נא בגודל חסדך לאשה פתיה כמוני, כי טרם תדע מה
משפט הנביא…
והמלאך עונה:
– אין משפט לנביא! כי דורש משפט הוא!
– חידות לי דבריך, – אמרה האישה בעצבון.
ותשתחוה שנית ותשאל:
– הגידה נא לאמתך הפתיה: מה מלאכת הנביא? הֲבוֹנֶה הוא טירות והיכלים או מבצרים בשמים? הֲבֶהָרִים יחצוב, אם מסלות-ברזל יָסול, או אולי רַפֵּא ירַפא.
ודמעה התגלגלה מעפעף המלאך בענותו:
– סותר הנביא ובונה… סותר הוא על פני האדמה ובונה עליות השמים… סולל מסלות הוא, אך בברזל תבחל נפשו, ומסלותיו לא תחבקנה חיק אדמה; הוא יסל מסלות ברוח לבעלי כנפי רוח… גם חוצב הנביא, כאשר דברת, אך לא בהרים יחצוב, וגרזן ביד לא יקח; הוא בלבבות יחצוב, ויחצוב שלהבת, – שלהבתיה… גם ימחץ הנביא, ימחץ לבבות ונפשות, אך גם רפא ירפא… לנפשות חולות, לשבורי לב…
ותבך האשה במר שיחה ותאמר:
– אֵם אומללה אנכי! על בני ועל גורלו תדבר, ולבבי טח משמוע!
ותשתחוה פעמים, ותוסף ותשאל:
– ומה תהי משכורת בני? אולי אבין את זאת!
– אבנים! – ענה המלאך.
וברק שמחה נראה בעיני האם:
– גדול יהיה בני! לא אל כסף וזהב ישתכר, כמשפט הרופאים
והבונים, כי אם אבנים: אבני חפץ, אבנים יקרות…
והמלאך עונה בדאגה:
– לא אבנים טובות ולא אבנים יקרות, כי אם אבני-חיץ, אבני שדה.
– מתלהלה אתה באמתך, מלאך! חנני נא והגד לי פשר הדבר.
– סקול יסָקל הנביא, כי נביא הוא!
ותצעק האשה צעקה גדולה ומרה ותתעלף.
וכשוב רוחה אליה, והמלאך כבר נעלם, ואולם עוד קרן עור פני הילד.
רוח צח שפיים מנשב דרך המדבר ומצנן את החול, הבוער באש. ומשתעשע, ומצחק הרוח, בשורה טובה ישמיע: עוד מעט ויהי המדבר לשרון ולכרמל. כי יחיה, ינוב ויפריח בשפעת חיים וברכה.
מן המדבר בא אל היער. העצים חרדו לקראתו בגיל וילבשו ירקרק נעם, במצהלות חדוה יתרגשו עלים, מרב ענג יהמה הגזע. כי בשורה טובה בפי הרוח: עוד מעט ויחדל הכורת, וסר הגרזן, ועצים רעננים ישליו, וינובו בשיבה…
ומן היער בא אל שדה וכרם, ולקראת בֹאו התעדנו, וינובו כל פרי עץ ותבואת שדה; השושנה התפתחה באֹדם הכדכוד ותעדה ככלה כליה, ותפלג רסיסי טל כספירים. והחבצלת התעוררה מתרדמתה, ותיף שבעתים בִלבֶן בדולח ושלג… ונגהות בקר צח התבוללו בקטורת הסמים, וריח ניחוח – בשלל צבע רקמת הטבע!
והשמים לבשו מלכות – שפריר ותכלת… המית כנפי שרפים נשמעה ברוח, ועל כנפי הזמרה התנשאה נפש כל צפור כנף… והד שירה חדשה, יורדת משמים ארצה, חודר אל קרב ולב בני האדם…
אך יאור מצרים ילבש קדרות ומפחד פתאֹם יגרוש טיט ורפש, והצפרדע תשרוק בזעם…
ותחת פרעה חרד הכסא ועל ראשו רעד הכתר. אז נבהלו חכמיו ונבוניו, ומארבע כנפות ממשלתו באו צירים. לא אנשי בשורה המה: קרסו, כרעו האלילים, פרצים בנֹא אמון, היכל השמש חושב לנפול, וחרדה בכל מצרים.
אז יכבד לב פרעה ויקם מכסאו. ויתן צו: כל הבן הילוד היאורה תשליכֻהו!
ויהי היום, וכרוז נשמע במרומים:
– נעשה משורר עברי!
וישמחו המלאכים מאד, והמלאך הממונה לאותו דבר עף בטיסה אחת אל אוצר הנשמות, ויבחר מאחת מהנה, וישק לה, ויאמר:
– בשורה בפי! על פי מצות הבורא עליך לרדת למטה ולהיות למשורר עברי על הארץ!
והנשמה נכונה למלאות אחרי צו, ורק איננה יודעת: השירה מאין תמצא?
– השירה היא אור וחיים, ושם, אומרים, מאירה השמש אך ביום, ובלילה מתנוצצים אך כוכבים קטנים… וגם ביום וגם בלילה יש אשר עננים עולים ומשתרעים בין השמים והארץ ומסתירים את האור… עוד אומרים, שהשנה נחלקת שם לעתות, שיש שם סתו וחורף, ובעתות הללו הכל בלה ומת…
– אל תיראי, – ינחם המלאך את הנשמה הנוגה – אַת תלכי אחרי, ואני אנהגך ואביאך אל אוצר היגונים ותבחרי לך שם “יגון” כחפצך, והיה לך למקור השירה.
והנשמה, שלא הבינה את שפת החיים על הארץ אשר בפי המלאך, הלכה אחריו.
ויבוא המלאך והנשמה אל אוצר היגונים; ותרא הנשמה והנה הוא מלא על כל גדותיו אבנים טובות, אבני חן. ותתפלא הנשמה מאד, ותשאל:
– האלה הם היגונים?
– כן – ענה המלאך – היגון והצער למטה, אבנים טובות הן למעלה, ואַת נשמה זכה, התבונני באבנים הטובות ובחרי לך אחת מהנה ואַמצי אותה אל לבך, והיתה לך למקור אור וחום – למעין השירה לכל ימי חייך בעולם התחתון שם!
ותען הנשמה ותאמר:
– בכל האבנים אך שלש גדולות וטובות אני רואה. אך איך אבחר מהן וטרם ידעתי את משפט האבנים, אשר לקחו את לבבי.
ותור באצבע על שלש אבנים, והמלאך באר לה את משפטן.
ועל הראשונה אמר:
– יגון קודר מאד, צער נחלשים וחלשים… שלחן מלא דשן, גם הכלבים המגרמים תחת השלחן עושים פימה עלי כסל. אך לנחשלים אין מקום, לא על השלחן ולא תחת השלחן, והם פורשים ובוכים, פורשים ובוכים מאד… וכי יגבר צערם, והתקצפו, ויאמרו להפוך את הקערה על פיה – “גם לי גם לך לא יהיה!” – צער גדול!
ועל השניה אמר:
– יגון נורא! צער דור הולך בין המצרים: הלוחות הישנים נפלו ארצה ונשברו, ולוחות חדשים טרם נפסלו… כבר עלה הפטיש על האלים הישנים ויפוצצם, והחוטב אלים חדשים לא נראה עוד… והדור הולך ונהלך כצל, ואינו יודע מאין בא, מה עשה ולאן הוא הולך. דור יתום הוא… אינו יודע את אביו… אינו יודע את הדבר, שהוא צלו ויוצרו… והוא פורש ובוכה, פורש ובוכה… צער נורא!
ועל השלישית אמר:
– צער ישן נושן… צער עמוק… צער העולם ונופך משלו…
והנשמה אומרת:
– מלאך טוב ומטיב: לא שפת השמים, כי אם שפת האדמה על לשונך, ואני טרם הייתי שם… אינני יכולה לבחור, לפי שאינני מבינה לטעם מליך… אבל שלש האבנים הטובות יפות הן, מזהירות הן… הבה אקח את שלשתן…
– גם זאת תוכלי – ענה המלאך – ואולם אז קבל תקבלי גם אבן רביעית, בלי דעתך וחפצך…
– והרביעית מה היא?
– אבן קטנה, אך לפעמים כבדה מנשוא… יגון המתבודד מחוץ לכל המחנות, צער הבלתי מובן…
– לו בקולי תשמעי, – הוסיף המלאך – ולקחת אך אבן אחת!
אך הנשמה לא שמעה בקול המלאך, ותקח ארבע אבנים טובות, ותרד להיות לנשמת משורר עברי.
על הגבול, שבין היש והאפס. נפגשו הקיץ ההולך והחורף הבא.
– מה רעים פניך? – התעורר החורף לחומלה על מתנגדו, העומד לפניו בברכים כושלות, עינים נדעכות ועור נקמט כקלף
– גם פניך – ענה הקיץ באנחה – לא יהיו לך, כשובך הנה על עקבך!
– לכל קץ ותכלה – מתפלסף החורף.
– גלגל חוזר בעולם – מעיר הקיץ.
– אבל – התעורר החורף אחרי רגעי דממה ומנוד ראש – אבל מה נשמע שם?
– לא איש בשורה אנכי – ענה הקיץ – בשורות לא טובות בפי.
– העצים? – שואל החורף.
– גם הם! בכור שטן יודע את אשר עם לבבם! יומם ולילה ינועו, יתלחשו, ימתיקו סוד. רעד העלים, קלי הדעת, לא ימצא חן בעיני! אבל גם הענפים והפֹארות אתם בקשר, גם הם ישיחו, ינועו…
– שחפת! – קלל החורף בזעם אפו.
והעלים הֻכּוּ בירקון ושדפון, יבש לשדם, אבלו, ומנשמת אף רוח היום סוערו כמוץ מֵעַל הענפים היבשים, ויפלו, ויכסו כדומן את עין הארץ…
– והנחלים, והנהרות וכל אגם מים? – העמיק החורף שאלה.
– גם הם, גם הם – ענה הקיץ באי-רצון – גם הם צר להם המקום, יפרו חוק, יעברו גבול וישקו את ככר החול. גל אל גל קורא: חזק! משבר עונה לרעהו: שפוך חמתך!
– צר להם המקום – מבאֵר הקיץ את דבריו – צר להם המקום בעמק! תן להם מרומי שמים, מרחבי-יה! והמים יקמטו מצח מעוצר זעם, יאריכו מענית בזדון, ירומו, יתנשאו ויזרקו קצף לעיני השמש!
– באזיקים! – נתן החורף צו לעושי דברו הנעלמים.
ועור דק מחוספס נקרם על פני המים, ומרגע לרגע הוא הולך ומתעבה, ומתקשה. המית המים שככה; שאונם, זדונם וקצפם – נעלמו.
– והזקנה, הבלה והחונפת תחת יושביה? – שאל עוד החורף בנחרת עברה.
– עוד נשמה באפה – ענה הקיץ – עוד תתיפה בשארית כליה, עוד שרידי צפרים ישירו לה שיר.
– “תכריכים”! – קרא החורף.
מעמקי תהום התנשא עב-ענן; וירום, ויתפשט, ויכס את עין השמים. המאורות כבו ופתותי שלג נופלות ארצה, ואורגות בד לבן. ותכריכי האדמה נרקמו, ותתכס שארית כל נץ ופרח, וידום פליט הצפור, ויפול ארצה. וימת, ויקבר בשלג…
– והם? – הוסיף וישאל החורף.
צחוק קל עבר על פני הקיץ הזקן, ויעקם את שפתיו הנחרות:
– הם – אין דבר! הם ישנים או מצחקים בקוביא.
אחרי חצות ליל – מספרת הלבנה – הסיבותי את עיני הלאות מהעיר העליזה, המברקת בזהב ואבני שש, ובחלונות נוטפים אור קפאון, אל אחת מבנותיה העניות, הטובעות ביון חמר.
מפתח אחד הבתים הכפופים יצא עלם יחף, לבוש בגדים מטולאים, ומבית שני רעוע וחושב לנפול, יצא עלם בן-גילו. הנערים קרבו איש אל רעהו בלאט, ולא יכלתי עוד להבדיל ביניהם, ולהכיר, מי מהם יצא מן הבית הראשון ומי מן הבית השני. שניהם דלים ורזים, עיני שניהם בוערות כגחלי רתמים בצללי הליל, ושניהם רועדים מקור, ואולי גם מרעב. ושומעת אני את שיחתם בלחש:
– ההנך נכון?
– ואתה?
– כן!
– גם אני!
– הכבר אכלת?
– לא; אבי לא שב עוד ממלאכתו, ואתה?
– אבי חולה היום ואמי בוכיה…
– נלך?
– נרוּץ – ונתחמם!
– יהי כן!
וישאו את רגליהם היחפות, וירוצו העירה.
מדדה אני אחריהם, כי התאויתי לדעת, לאן מגמת פניהם.
הילדים באו אל טבור העיר, לרחוב בנוי לתלפיות.
– זה הוא בית דודי! – אמר האחד בגאון, ויור באצבע רזה על אחד ההיכלים.
– וזה בית דודי! – הורה השני באצבע על היכל אחר ברום לב.
– אבל דודי הביא סוסה מעֲרָב לרכוב עליה.
– ולדודי עגלת צב רתומה לסוסים אבירים, דוהרים!
– לדודי גם נחלת שדה וכרם! –
– ולדודי שני כפרים!
– הנך שוטה! לדודי כלי בית מכסף וזהב טהור!
– כסיל אתה! כלי בית דודי מכתם אופיר!
– אבל אתה לא ראית את אשת דודי, ריח שמניה הטובים נשמע למרחקים!
– ולאשת דודי אבני שהם מסולאות בפז.
– דודי מצחק כל היום בקוביא!
– ובבית דודי בכל ערב וערב משתה שמנים!
כה התחרו הנערים וכל אחד מרים ומרים את קולו להשביח קול רעהו. דמיתי כי עוד מעט יקראו למהלומות, אך פתאום רפתה שפת האחד.
– קר לי מאד – התאונן.
– ואני – אמר השני, וגם קולו נחלש – רעב מאד.
אחרי רגעי דממה אמר האחד אל משנהו:
– ואולי תלך אל דודך ותבקש ממנו…
– לא אוכל – נפל השני לתוך דבריו – כי עוד אתמול צוה על השוער, לבל יתנני לבוא הביתה. ודודך?
– גם דודי צוה עלי כזאת.
ושני הילדים שבו על עקבם בדממה.
– מחר – אמר אחד מהם – נלך עוד פעם העירה.
– טוב מאד.
– אני אתן לך אות בקראי כתרנגול.
– ואני – בקול החתול.
##א: קין והבל (נוסחא אחריתא)
שיר המעלות משאול תחתית צרה עד מרומי אין-סוף; שיר המסילה, העולה בית-אל, מגוש עפר עד בעל כנפיים – הרוח. שיר קין והבל, המתים בלא עתם, טרם מלאה פקודתם על הארץ, והשבים לתחיה בכל דור ודור, למות בלא עתם, מבלי מלאות תפקידם על הארץ… שיר המעלות – שיר שקר ודם…
עודם ערומים, אך אֵזור-עור במתניהם, וקין דורש את האלהים, והבל – ממלא פיו צחוק.
וקין נע ונד כל הימים לבקש את האלהים, אשר בקרבו, והבל הולך אחריו וצוחק. כי הכל הבל!
ויהי היום, וירא קין אבן גדולה באבני השדה, וכרע וישתחו לפניה, כי נפל עליו פחד האבן, ויאמר: אכן היא האלהים!
אז רָוח לקין פתאום, כי מצא את שאהבה נפשו ואת תאנתה… ותנח עליו רוח האלהים, ויפן אל הבל אחיו, ויאמר: בא קץ לעצבי ולרגזי, ולכליון נפשי כל הימים, כי ברית כרתי עם האלהים…
ויוסף: ואתה, הבל, שמעני – כה אמר האלהים…
ולא נתָנו הבל לכלות דבריו בשם האלהים, ויפער בצחוק פיו; ויגש אל האבן הגדולה, וישם את רגלו עליה, ויאמר: ראה, הנני דש את האלהים בעקבי! וגם ירֹק ירק בפני האבן, ויאמר: ראה, בוז אבוז לאלהיך! אין אלהים!
ונהפך לב קין בקרבו, ויקם על הבל אחיו, ויהרגהו…
וזאב טורף יצא מן היער, ויטרוף את קין, בכרעו על נבלת הבל…
ויוָלדו קין והבל שנית…
וקין עודנו דורש ומבקש את האלהים, אשר בקרבו.
ויהי היום, ויתע קין ביער, וירא, והנה עץ רענן מתנשא על כל עצי היער… ובין ענפיו להקת צפרים אומרת שירה. ויכרע קין לפני העץ, והבל עומד מאחוריו וצוחק:
– אתה משתחוה לאַלון ואת פריו יכרסם חֳזיר!
וישפוך קין את דם הבל בשם האלון-האלהים, וגם הוא מת בלא עתו…
ויולדו שוב…
וחבלי לידה באו לקין – חבלי לידת האלהים…
וילך קין אל היער, ויכרות אלון קדוש, ויקח מעצד וכלים משלים שונים, ותנח עליו הרוח, ויחטוב לו אלהים מן העץ, בצלמו; בצלם קין חטָבו; ויפתח לו עינים גדולות לחללו של עולם, ואזנים קשובות לרנה ולתפילה, ואף למען יריח – קטורת… וידים לו עשה גדולות ואמיצות, ויתן גרזן בימינו וחרב בשמאלו, לשפוט ולענוש את העולם…
למען מצוא חן בעיני אלהים-שופטים, לקח אבנים קדושות מאבני השדה: אבנים, אשר לו דרכה עליהן רגל איש ולא הונף עליהן ברזל, ויבן מזבח לאלהים…
ואת הנותר מן האלון לקח, ויערוך מערכה על המזבח, ויבחר רחל תמימה מן העדר, ויעקדה על המערכה, ויצת אש תחתיה…
ותעל העולה בעתר העשן…
ותפעם רוח קין, וישמע את קול אלהים מדבר, ויפן ברחמים גדולים אל הבל אחיו, ויאמר: כה אמר האלהים… והבל פער פיו בצחוק, ויאמר: ראה, הנה העשן עולה מעל לראש אלהיך, ואתה – אך למעשה ידך תשתחוה!
וישפוך קין את דם הבל אחיו בשם האלהים, ויז מדם הבל על המזבח…
וקין נפל שדוד מידי נע ונד כמוהו…
אך ברגע מותו נשא עיניו בעקבות העשן – למרום…
ודור הולך, ודור בא…
וקין דורש ומבקש אלהים, והבל ממית את אלהיו בהבל פיו, וקין הורג את הבל, וגם הוא מת בלא עתו…
וקין הורג את הבל גם בשם היושב בשמים, כי אמר הבל: אך את הגבול לעיניך אתה רואה בדמות רקיע – אין שמים ואין אלהים!…
ודור הולך, ודור בא, ועולמים ינקופו, טרם ישמע קין את דבר אלהים: לא תרצח! וטרם יחכם הבל ויאמר: לא זה הוא האלהים.
ב: אורות וצבעים.
והאור הוא הדעת.
אך היום קצר מן הדעת, והאור איננו ממלא את חללו של עולם, ואל תוך הדברים לא יחדור אולי לעולמים…
וכבה השמש, ויתנוצצו הכוכבים.
ובני האדם מתאוננים.
– הגביהוני אליהם או הורידום אלי ואמושם – מתחנן העִוֵּר.
– הכוכבים הם פרחים בלי ריח – אומר בעל-החוטם.
ובעל הבית עוזב את הכוכבים בבוז, ומדליק נר בפרוטה, וקורא – בספר חשבונותיו…
ובנו בכורו המרקד בוז יבוז להם, כי לא יצלחו גם לאותות מחול בחג מסכות, ואחיו הצעיר ממנו, בעל עצבים הוללים וקיבה חולנית מיום הולדו, שורק בבוז גם הוא: יש גם זבובים מתנוצצים…
אך מנהיגי האורחות במדבר חול ורבי-החובלים בלב ים מתיעצים עם הכוכבים בלילות…
ויש גם אבנים טובות, אבני יקר, בולעות-נגהות, יונקות-אור… אך לא כבלען כך פלטן… לא ישיבו את הכל, ועוד שבור ישברו את הקרנים; והיה האור לצבעים – לנחת רוח לנשים, לעבדים ולקטנים…
וצבעים גם לפרחים…
כי רותה הארץ מדם קין והבל ותַּצמח פרחים למיניהם. והפרחים יונקים טל ואור ממעל, ודם מן הארץ מתחת, והיה האור לצבע…
ורוח קין מכה כל פרח ופרח, ואומר לו: עלה וגדל! ורוח הבל מנשב: נְבלו והקְרבו; והפרחים נוצצים ונובלים…
ובני האדם באים ומלקטים, ומתוכחים, זה אומר: שקר החן! וזה אומר: אמת היופי… והפרחים אינם לא אמת ולא שקר, כי אם נוצצים ונובלים, פרחי קין והבל!
ואמנם יפים הם הפרחים הרכים, אשר יתפתחו לאור בקר ביום המחרת…
ג: הוללות.
ומרת הוללות כרתה אלונים ביער, ותעש מהם מוטות לכל עברי התבה, היא תיבת נח השכור, ותקם בעוד לילה, ותפתח את אֻרותה, ותוצא את סוסיה, ותאסרם אל התבה, צמדֵי סוסים למוט…
והסוסים רצים לפניהם, כי כסותי-עינים להם, כסותי עור, לבל יביטו יטו ימין ושמאל… וכל דרך סוס ישרה בעיניו, כישר המוט… והם רצים. ויש סוסים דוהרים, ויש מושכים כמו בעול: יש ויפן הסוס אל רעהו ויגרד את צוארו, וילחש באזניו דבר מתוק מדבש – אז תשָמע שריקת השוט, ונטו החבלים כמיתרי הכנור… והסוסים יפנו לכל עבר, כך לכל צמד סוסים דרך אחת – דרך ישרה, דרך המוט…
– ולאן תרוצו, סוסים?
– קדימה, קדימה! שם גבול השמים, שם מחוז חפצנו…
וחפץ הסוסים הוא חפץ השוט, והשוט ביד הוללות… והתבה – תבת נח דוהרת וחושבת להשָבר… והתבה דולגת ומקפצת, והוללות צוחקת וצוחקת…
וגם שכין ביד ההוללות… וכי ייעף סוס וייגע, ותושיט יד, ותכרות את חבליו; ויפול הסוס, ותעבור עליו התבה, ותעזוב פגר מובס מתבוסס בדם… אך הסוסים עיניהם בראשם, ומעופם קדימה! קדימה!
– ולאן את דופקת, הוללות?
– למזרח שמש! למזרח שמש! שם תעלה, שם תראה בשערותיה הפרועות והבוערות בגלי דם…
– ולמה לך, הוללות, השמש הרכה ושערותיה הפרועות?
– אינני יודעת, אינני יודעת…
ותבת נח דוהרת, דולגת ומקפצת על פגרים מתבוססים בדם.
ד: פרומותיאוס?
הוי נקמת אלים אכזריה!
הוי לב אלהים אכזרים, לב ברזל, לב נחשת!
בכבלי ברזל אסרני ערום ועריה אל הסלע הקר!
וממרומי האויר הכבד והלח יורד נשר, בעל כנפים גדולות ושחורות, וברק אכשרי קר בעיני הנשר!
והסלע ימוץ את חום בשרי, והנשר ירד ויאכל את כבֵדי… לאטו ימוץ הסלע, לאטו יטרוף ויאכל הנשר; נתח, נתח יאכל…
ולעולמים כה אסבול, לעולמי עד…
כי שוב ישוב החום אל בשרי, וכחי יתחדש תמיד, למען יינק הסלע, למעו יטרוף הנשר!…
הוי – רוצח!
את הנצח לא שלל ממני, את האל-מות לא לקח! לעולמים יפעם הלב, ימוץ הסלע, יטרוף הנשר…
זה חפצו, זאת היא נקמתו!
נקמת צאוס!
ועל מה?
על כי גנבתי את האור! על כי שמתי בכפי שביב אור קטן בשביל בני האדם! וחפצו – חושך על פני תהום! תאות צאוס – עינים נשואות ממאפליה, עינים כלות ומיחלות לאור, עינים מתקנאות בעטופי-אור, במרומי האָלימפוס…
וכי תקוץ נפשו בחברת אלים אדירים עטויי האור, יתגנב וירד בלאט לתוך הערפל לחטוף משם נתח טוב ושמן, פנינה מן הים!…
ואני נתתי להם אור! שביב אור קטן, ויפקחו עיניהם, ויראו את האלימפוס בצללי אורות, ואת צאוס בעור הפרה!
אך למה יתמהמה הנשר?
סוב יסוב במרומים ואינו יורד…
הלהפיל את חתיתו עלי לראשונה? למען יגדל פחד העונש מן העונש?
ואזני שומעות את משק הכנפים השחורות, את שריקת האויר סביב סביב להן… והוא מרחף, מרחף…
אך שקר, שקר הדבר!
על דבר שביב אש לא יכעס צאוס! הלא עוטה הוא אור כשלמה! והוא ברקים רָב לכל יום הולדת גם הצעירות בבנות האלים!…
האין זאת, צאוס?
והביטה נא ממרומים וראה! אש נתתי להם ולא אור! הם לקחו את האש לא למאור… עגלים יצליו, ראה – עגלים להם ולך, צאוס! לריח ניחוח לאפך, צאוס!
הוי אלים נבערים ובני אדם שוטים!
הלמענכם אסבול עולמים?
הלמענכם אתהפך בצירַי? הלא אלהים אנכי! הלא עוד כחי במתני. צחוק עשה לי צאוס – כבלי ברזל לאלהים.
והתהפך אל צדו.
מה זאת, האם לא חלום חלמתי?
איה הנשר? במרומים קפא עם הענן! איה החבלים? ישנתי ותתפש עלי השממית! והסלע? נתר רך ולא סלע, בצפרני אחתוך בו כמו בבשר העגל…
ולמי היה האש? מאת מי גנבתי? מי הוא צאוס?
חלום רע חלמתי, מי הגיד לי, כי אני פרומותיאוס!
חא-חא-חא! בדות יוָנים רמאים!
(אגדה ערבית)
א: המחשבה
בימים ההם הייתי גלמוד במדבר.
לא שנאתי את בני האדם ולא קצתי בחיי. אך אויתי לדעת את המדבר ולהשתתף בצערו.
כבא אורחת כנענים או עולי־רגל, נסוגותי אחור; גם ספרים לא היו אתי. עם צפור תועה התרועעתי, עם מלוח נובל שוחחתי ואקרא בספר השמים.
לאזנים, החרשות משאון החיים ודכים, דמית מות במדבר; ואך לאט־לאט הרגלתי לשמוע הגיגו. עתה אבין לרעו, עתה אשמע את אנחותיו המלאות והעמוקות ולבי עלי דוי.
ואז, בהשתפך עלי נפש המדבר, נקרה הדבר.
על מי חרה אז אף ההשגחה? על מי נתכה חמת שדי?
מי יודע?
מתחת הכסא רב הרעם ויקרע סגור שמים, ויעט ארצה.
לאָן פניו מועדות?
הירטש את הערער, אשר במדבר, או את התאנה, חנטה פגיה לרעב?
היפול שדוד העץ, הפורש את צלו על היגע? היפגע בערש ילד כצאת הוריו לעבודת השדה? או יסכור פי נשבע לשקר?
כל זה נחרת במכתב אלהים בספר, אשר אך מחמד נביאו קורא בו.
אך אז, בהקרע סגור השמים, נפלה טיפה אחת קטנה מהאור הגנוז – וַתִּוָלֵד לי בת!
יפה היתה בתי כשחר ואיומה כחרב הנביא. גאות אלים על מצחה הבהיר, ועמק עד קץ הימין בעיניה המזהירות – אך בלבבה הסוער קננה יונה תמה – האהבה לכל בני חלוף.
ויהי לבה הכנור לכל ציץ נובל, לצפור תועה, לכוכב נדח ונופל ממרומים, ולכל היקום – הנענה מתגרת יד ההכרח.
אולם – כאשר מלאו ימיה – בקשה לעזוב את המדבר.
– אלכה להטיף אל בני־האדם!
עוד נפשי עורגת אל דממת השממה, עוד שיח ושיג לי עם המלוח הנובל; מעי יהמיו על הצפור, אשר תתעה בלעדי במדבר, תחלש ותפול ארצה, ותקבר בחול; ואת ספר השמים לא קראתי עד תמו…
אך היא אומרת, כי גם האדם לא עץ השדה, כי אם מלוח שוקק במדבר…
גם נפש האדם היא צפור רכה, גלמודה ותועה בישימון, וכאשר תחלש – תתעלף, ותקבר בחול החיים העמלים…
ובכוכבי אור על שפריר מלכותו כתובה אך חכמת אלהים, אבל מוּסרו חרות על לוח לב האדם…
ונצא את המדבר.
היום רפה לערוב.
עוד טרם באה השמש, תעלה נכחה בשובה ונחת – כאשר דמיתי אני – לבנה גדולה וחורת פנים.
– התשמע את אנחתה? – שאלה בתי, ותור באצבע הבדולח על עין הכסף.
והטיתי אֹזן, ואשמע גם אני את אנחת הלבנה…
– עניה אני, דלה וקטנה…
אז זכרתי ואמרתי לה, כי לפי הגדרת העברים, עתיד אללאה למלאות את חסרון הלבנה, ויהי אורה כאור החמה.
– ואור החמה? – שאלה.
– יגדל שבעתים! – עניתי.
– אז – נאנחה בלאט – ירב האור, אך המעֻות לא יתוקן!
הולכים אנחנו וקרבים אל עיר עליזה.
כרפות היום לערוב, נפלו צלליה על ירכתי השמים ויתבוללו בקרני השמש, היורדת הימה.
וצלמי מגדלים, מצודות ובתי־סהר; מקדשי הנביא, ארמנות עשירים, רועדים באויר אדמדם כהה, ונטיו בסבך הצללים שעל ספר אלהים.
– עוד נפקד מקום בתי חומר, אהלי עוני – נאנחה ותחש פעמיה.
אז התבוננתי אל בתי ונבהלתי למראה עיני.
שדיה נכונו ושערה צמח; לבן בשרה משלג, לחייה אָדמו מפנינים; על כל גוה הרך והענוג חופפת הדרת עלומים והיא ערום ועריה.
ואין עלה במדבר לעשות לה אזור: האשזור לה כסות־ינים מקרני הירח?
יראנה ההמון – ויתהולל; הפקידים – ותוּבא אל היכל הכליף…
שם תסגר ואני אשוב ערירי אל המדבר…
ועיני תמקנה בחוריהן מיחל לה טרם ישבענה הכליף ויתננה לרביו, טרם תפול מגרם־המעלה אל שפל־המדרגה… כי אך אז יתן לה מחמד הרחמן כנפים לשוב בדמות צפור תועה אלי, אל המדבר!
אך פתאם הבריקו אלי עיניה ולנגה נגדן נפזרו כל דאגותי.
– גם כפיר אריות – התנחמתי – יסוג אחור וישתחוה לפני הדר גאונה!
ואני לא ידעתי כי חרב היתה בארץ, כי נגפו המאמינים לפני הכופרים וילמדו אל דרכיהם.
לפני שער העיר נראו אנשי־חיל מזוינים.
– מי אתה? – שאלני הפקיד בגאותו, אשר גדלה שבעתים מיום ברחו מן המערכה.
הגדתי לו, בחזקי את קולי הנמוך בצלצול הבקשיש, למען יחדור אל האזנים הטחות.
– והיא?
– בתי – עניתי עוד הפעם בקול חזק.
אך מעיני הפקיד נשקף אי־אמון והוא מעמיק שאלה:
– מתי ואיפה נולדה? מי אמה?
– אמה – עניתי – ההשגחה; היא נולדה במדבר, בהבקע השמים… מאור הגנוז… מברק עיני הנביא.
– הלא ידעתי זאת מראש – מלא צחוק פיו – ועל כן אמנם לא תבא ערומה העירה.
ויתן אות, ויזרקו עליה עבדיו וילון שחור, ותתכס בו כלה, מכף רגל ועד ראש, וידבק אל בשרה.
לי חשכו שמים וארץ, ובתי נאנחה מתחת הוילון.
ובתוך השער – משמר האזרחים.
עוד הפעם נשאלתי לשמי ועוד הפעם השמעתי צלצול הבקשיש.
– ומי היא הנצבת לימינך? – שאל הראש.
– בתי היא – עניתי – וילון עם חותמת הפקידות עליה…
– אין דבר – ענה אחד השומרים ויקח אמת־המדה, ויגש אליה, וימוד אותה.
– היא לא תבא העירה – אמר האזרח.
– צר לי מאד – אמר הראש לזכר הבקשיש – אך היא משכמה ומעלה גבוהה מכל בנות האדם… וכן לא יעשה, דוחקת היא את רגלי השכינה!
– אבל הנעשה אין להשיב! – צעקתי במר לב.
– ועל כן לא תבא בקהל, שובו אל המדבר!
– גברתי – נגש אליה אזרח אחד – הראיני נא את רגלך…
בתי לא התבישה ותמלא אחרי דבריו.
– גם הרגל – הודיע האזרח – איננה לפי הדמות והצלם! היא עומדת כּכן בפני עצמה! על רגל כזאת לא תלך בת מאמינים!
– אבל אני חפצה לבא העירה! – צעקה בתי מתחת הוילון.
– היא “חפצה” – חזר זקן המשמר על דבריה בצחוק התולים – היא חפצה ואני את חפצה אמלא.
– מטה סדומית! – נתן בקולו.
אותי הוציאו בחזקה מן המשמר החוצה.
מן המטה הסדומית הובאה אלי בתי והיא מתבוססת בדמיה.
– את שערות ראשי גזזו – התיפחה האֻמללה – יחד עם עור בשרי, ומכובד המספרים נטל חול על מוחי… את בהונות רגלי קצצו…
ראה נא, איך קטנתי ואני מוכה ומעונה ובעלת מום…
מכף רגל ועד ראש אין בי מתום…
פנה הודי, פנה זיוי, פנה הדרי, ומי יתן אומן, כי בת אלהים אנכי, כי מקרני עין הנביא נוצרתי?
כה תייליל בתי בחוץ ונטפי דם מציינים את דרכנו.
אך לא עברה עוד הכוס.
מצאונו השומרים הסובבים בעיר.
– מה זאת? מה היליל והדם? – נתנו עלי בקולם ככפירים.
ובקשיש לא היה לי עוד. לחנם שחתי את דברי, להגיד להם פשר דבר. המשמר באחת – כי בנות מאמינים נוטפות מור ולא דם, כי בנות מאמינים לא תעגבנה בחוצות על זקנים כמוני, כי בנות מאמינים יש להן בתים ולא תנודינה באישון ליל…
ויצו ראש המשמר, ויובא ארון עץ, מכסה ומסמרות.
בתי הושמה בארון, במסמרות נדפק המכסה ושני בריונים נשאו את הארון על כתף, לשאת אותו הביתה על חשבוני.
לא השתגעתי, כי לב אמיץ נתן לי הנביא, ודעת ההכרח למדני המדבר.
וכה שתיתי מציתי את הכוס, עד היסוד!
כי בהפתח הארון – נראתה בו אך מפלצת בשר ועצמות נשברות…
טפת האור הגנוז שבה אל עיני הנביא, להסתר תחת אשמורותיהן…
־–־–־–־–
ב: הכנור
בני אדם צחקו למשבתי; שכני ישבו ידברו בי בלעג.
גם החמור באבוס שכני געֹה געה בצחוק על אבוסו.
הצפרדע, אשר באגם לפני חלוני, שורקת לי זמיר התולים.
הכלבים בחוץ מריעים עלי כעל הלבנה – בצחוק זעם.
מה עשיתי לכם, בני האדם – ההכרתי אוכל מפיכם? מה עול מצאת בי, הצפרדע?
הכי ירדתי אל האגם להטיף אל הרמה? הנלחמתי אתכם, כלבים, על אודות עצם נשברה? ואתה החמור, אתה ארך־האזנים, האני נתתי את השעורים לסוס הדוהר ולך את הקוצים?
הרחק כמטחוי־קשת מחלון ביתי משתרע: “בית מועד לכל חי”…
באישון חושך וצלמות. עת ידמו כל שכני, יעורו שוכני עפר לזרות מלח על פצעי.
אז תעבורנה המצבות הצדה, יפתחו קברי עולם, ושלדי בני־אדם יעלו לחול במחולות על פני השדה…
והשלדים מביטים אל חלוני בלעג וזעם, ולוטשים עלי את חורי עיניהם…
מה עשיתי לכם מתי עולם?
אך עת שתו עלי החיים והמתים, נכמרו עלי נחומי התשבי.
הוא נראה אלי בערב.
זקנו הלבן התנודד מרחמים. מעיניו הגדולות והפתוחות כשערי גן־עדן, נפלו פניני טל.
ואנכי שפכתי את נפשי אל חיק הנביא…
וידא התשבי אל גן־העדן, ויספר למלך דוד את עניי ומרודי, ויכמרו עלי נחומי המלך, וישלח לי את כנורו ביד התשבי, להשיב את נפשי…
אך מה בצע בכנורי?
אם אגע במיתר, ותענה הצפרדע, והחמור מן האבוס, והכלב החובק אשפתות, וגם שכני עונה בקול.
– מה את שורקת, הצפרדע?
– שורקת אני מרוב נחת; תולעים אין חקר באגם, כל רמה למינה, ונפשי תשבע לחם…
– מה אתה גועה, החמור?
– מרוב תודה, מרוב תודה – יען – יען כי רך ודק השוט, אשר ביד הבעלים, ועבים ומלאים הקוצים בתוך המספוא באבוס!
– מה אתם נובחים, הכלבים?
– חס לנו על האשפתות אשר נחבק באהבה…
– ואתה, שכני, למה תשיר?
– לקול כנורך אני יוצא עם שפחתי במחול…
ואחרי חצות הליל שמעתי גם את קול המתים בְּרֵעָם…
איך אגע במיתרי כנורי, אם אנחותיו מתבוללות בנשיקות השפחה, בשריקת הצפרדעים, בנבחת כלבים וקול החמור?
איך אנוע במיתרי כנורי, אם אנחותיו עולות השמימה באיד רקבון מקברות המתים?…
אך לאט לאט גבר כנורי על שאון החיים והמתים…
ואז – – – הובאתי עם כנורי אל המהפכת ומשם – אל בית הכַּדִי.
– מה עול מצאת בי, כדי, כי שמתני במשמר?
– מה חטאו רגלי העיפות, כי נגשו לנחושתים?
– עוד תשאל – רָב הכדי ברקים – מנוחת הבית הפרעת. הפכת עד היסוד…
– אני? – השתוממתי למשמע אזני.
– אתה עם כנורך!
ויתן צו:
– העדים! –
ויבואו –
שכני נגש אל שולחן הכדי ויקוד, וישתחוה, ויענה בי:
– אדוני הכדי, הד קול המושל! ראשונה יצאתי לקול כנורו עם שפחתי במחול, דבר יום ביומו. אך פתאום החל רוח חדש לפעם בלב השפחה… בעיניה נראו דמעות, חזה הכה גלים ופניה חורו כסיד…
– מה היה לך? – שאלתי את השפחה, והיא נפלה על ברכיה ותתחנן:
– אדוני, שלחני מעל פניך!
לא בער אנכי להטות אוזן קשבת לתחנוני שפחה, ואצו עליה במפגיע לחול ולזמר. אך היא לא שמעה בקולי. ואקרב אליה עם השוט אך להפיל עליה אימה, כי אהבתיה מאוד, אך היא ברחה ונעלמה…
ביום אתמול נמצאה תלויה על העץ, אשר אחורי ביתי בשער האשפה.
– רוצח! – נתן עלי הכדי בקול.
האומנם בכנפי נמצא דם השפחה?
עוד שכני מדבר וצפרדע נתרה על שולחן הכדי. ומה נעים הירקרק הבולט מאודם המפה!
– כל האגם מת לקול הכנור – צפצפה הצפרדע ברחמים – כי יצאו בני ובנותי על היבשה לשמוע קול הכנור ולא אבו עוד לשוב אל האגם. התולעים – אמרו – היו להם לזרא; הרמה – הרמה הרכה והנעימה, השמנה והמתונה היתה להם לגועל־נפש!
– ונותרתי – הוסיפה בקול בוכים – אני לבדי בתוך האגם… את כלם שכלתי ביום אחד!
– העוד לא התעורר מוסר כליותיך – פנה אלי הכדי – לקול הצפרדע הצנועה?
– אני הולכת למות – נפלה הצנועה בדבריו – ומי יסגור את שמורות עיני?
– ואתה? – פנה הכדי אל החמור הבא.
– אני – געה בפתח – גם אני נפגעתי לקול כנורו בכאב החיים… וקצתי בהברקנים, ולולא השוט ביד הבעלים!…
– ואתם? – שאל הכדי את האחרים.
וכלבים רבים סבבוני וברעם, נתנו עלי בקולם.
מפחד התעלפתי ואיקץ לקול הכדי, לשמוע את משפטו:
– אותו אל בית־המשוגעים – אמר בקצור נמרץ, ויור עלי באצבעו ותברוק טבעת הכליף – ואת הכנור תנו לשגל הכליף!
ומאז הנני בבית־המשוגעים. –
(העתקה מכתב-יד ישן נושן, בלי ראש וסוף)
….. ואני עמדתי אז בשדה, הרחק מעיר-מולדתי – בגדד – אשר נשקפה אלי מתוך הערפל בהמון נרותיה, באלפי ניצוצות רועדים באויר הלח, כאלו דאגו לי ולשלומי.
גם הלבנה ממעל לראשי נוגה ועגומה מאוד, כאלו היא חולה עלי – על נער קטן ורפה-אונים, נעזב וגלמוד בשדה, אשר מי יודע אם לא תאכלנו חיה רעה.
אך השמים הטהורים קורצים אלי ברבבות עינים צוחקות. יודעים המה כי לא עיף אנכי, כי לא נתעיתי, לא מעירי ולא מבית אבי, כי יודע אנכי את דרכי ודי אונים לי לעשות את אשר נגזר עלי ואשר הודיעוני בחלום חזיון לילה.
עלי לעלות על ראש המגדל העומד לפני, לדעת את האמת!…
-----------------
ומה נפלאו האגדות על אדות המגדל הגבוה הזה!
יש אומרים כי לפנים היו פה עיר ומצודה, עיר גדולה לאלהים מבגדד, ומצודה, אשר הפילה חתיתה וצלליה על גוים וממלכות… והמגדל היה מגדל צופים לחיל-המגן אשר לעיר.
ויהי היום ויבוא צר בשעריה. אך הצופה נרדם ולא ראה, ולא תקע בשופר, להזהיר את העם… ותפול העיר לפי חרב, ותזרע מלח; המצודה נהרסה עד היסוד, הלגיונות עם נסיהם ודגליהם נקברו בחול, ואך לעונש הצופה נשאר המגדל על עמדתו; כי מדי חצות ליל יעלה הצופה ההוא על ראש המגדל, יסוב את המעקה, יפרוש כפיו צפונה, כי משם נפתחה הרעה, אחרי כן יביט ימין ושמאל, ומוסר-לבו יתעורר ויעַנהו, ואז יפול על חרבו וימות… ככה יעשה מדי חצות ליל.
ויש אומרים, כי המגדל היה מגדל אשָפים וחוזים בכוכבים, אשר קראו בעינים פקוחות בספר השמים, להגיד לבני האדם את אשר נגזר ונחתם עליהם. יש אשר נזהר העם ונצל מרעה; ויש אשר הכביד לבבו, ויפול ברשת. ויהי היום, וישלחו האשפים רץ להגיד לכליף כי בא יומו ללכת בדרך כל הארץ. והאמין בהם הכליף, ויצם שלשת ימים ושלשת לילות להטהר מחטאיו, ויצו אל ביתו, ויחלק את מלכותו לבניו; ומוכן ומזומן לחיי העולם הבא, צוה להעביר בשלח את כל האשפים, כי לא אבה הכליף לבוא אל גן-העדן בלי אשפיו, השָמים תמיד את דבריהם בפיו. להכליף המת קראו עלי אדמות בשם: “החכם”. אך מאז המגדל ריק, כי כל הוברי שמים נסו המדברה.
אך אחרים אומרים: לא מניה ולא מקצתיה! פה קבורת פטיש הארץ, גבור הציד לפני האלהים – “נמרוד בן נמרוד בעל הקרנים”, אשר במותו חבש כובע אבנים לראשו, למען יראו וידעו בשמים כי “נמרוד בן נמרוד בעל הקרנים” מת ותהי פה קבורתו…
אך לעלמות שיר, והוא מספר על דבר בת-מלכה בעלת עינים שחורות ומחלפות זהב טהור, אשר משך המכשף אל המגדל בחבלי קסם, ויַפל עליה תרדמה; והיא תישן עד בוא גואלה, נער תמים יפה עינים ואמיץ כח; והוא יעלה על ראש המגדל ויראנה שוכבת על מטת שן, מעולפת שערות זהב וישקנה – כאָח! אז יבוטל הקסם, תקיץ בת-המלכה ותהי להנער התם לאשה. ונדוניתה: ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה בין הסמבטיון והרי החשך – מלכות גדולה ועשירה כמלכות אחשורוש.
האמנם ריק המגדל מיושב? האמנם אין אף טפה אחת אמת בכל האגדות הללו?
מורי ר' יוסף הפילוסוף אומר: הבל הבלים כלן; רעי שמעון הבטלן אומר: האגדות קליפות הן, ובתוך כולן יצוק סוד ודבר סתר… ואני חפץ לדעת את האמת!
ואקרב אל שער המגדל, ואפתחנו.
------------
לבי דופק ורגלי רועדות, אבל אני חפץ לעלות על ראש המגדל. המגדל הוא משאת-נפשי משחר טל ילדותי, הוא הגיגי יומם בבית-המדרש, הוא חלומי על משכבי בלילות… הוא מושך אותי, הוא קורא לי!
אני נקראתי, נמשכתי, וגם חפץ אני, רוצה אני לעלות על המגדל; לכל מראות החיים דו-פרצופים כאלה, וקורי הקסם, אשר בין לבבי והמגדל, כפולים המה… חצים רצון המגדל – וחצים רצוני…
היש רצון להמגדל? ולי… היש רצון?
אך למה אני מפחד?
------------
העליה הראשונה. חדר גדול מאד, אך ריק, ובו חשך, כי חלון גדול פתוח בקיר… בעד החלון נופלת אך קרן-אור אחת מן החוץ להגיה לי את גרם המעלות – לעלות!
כן, החדר ריק – כי הלכתי אנה ואנה ואין מעצור על דרכי מלבד הקירות. אך הקירות קרים, לחים וחלקים מאד, באין אף סדק קל לתחוב בו צפורן.
נגשתי אל החלון. גבוה הוא ורחב; בעדו אני מביט החוצה ורואה הרבה מאד. הנה התרחב השדה והשבלים, אשר עמדתי ביניהן, – השבלים מתנועעות… מניעות אלי ראש.
הדבר לכן אלי, שבלים?! היש את נפשכן להגיד לי דבר? לא? אך רוח חרישית עברה עליכן ותתנועענה? הלא גם עלי עברה הרוח לעלות על המגדל, ואני עולה… אתן לא תדעו את הרוח המנשב בכן, ואני לא אדע את הרוח הקורא לי לעלות על המגדל… ולמה לנו לדעת את הרוח?
השבלים אינן שומעות בקולי, אך מניעות, מנידות ראשיהן. הגם בעיניהן רע הדבר, כי אני עולה על המגדל? הגם הן בקושרים עלי? יהי כן, – מה ממני יהלוך?
שָם העיר – עירי… בגדד הגדולה לאלהים, התולה בערפל… בין הבתים – בית אבי… אדמה כי כבר שב אבי הביתה לאכל לחם. אמי יושבת ממולו… אחותי הקטנה, היפה מאד במהלכה על ארבע, חפצה לעלות על ברכי האב, ועל כן תפן לעזרתי, ומאד תתפלא כי אחיה, החש תמיד לעזרתה, איננו, וגם אבי, אחרי אכלו מעט ואחרי שתותו, להשיב את נפשו, שואל לי, ולשמי ולזכרי פני אמי מזהירות ברוב עונג – מובטחת היא, כי אני בבית-המדרש, יושב והוגה בספרים יחד עם שמעיה הבטלן, ויוסי הפילוסוף מנצח עלינו… לוּ ידעה אמי איפה אני עתה!
ומדוע נפשי עוגמת? – אך טרם מצאתי מענה וקול קורא מהתקרה:
– עלה!
הוא הקול אשר קראני בחלום… נעים הוא הקול, אך גם צו יצוק בו…
ואני עולה.
------------
בעליה השניה החדר צר וקטן מהראשון, ולעומתו קטנה גם מדת החלון. עוד הפעם קרן-אור אחת נופלת מן החוץ פנימה, להאיר את גרם המעלות לעלות, ובחדר – חשך ישופנו. והכתלים לחים, קרים וחלקים… אך בעד החלון, כאשר אביט החוצה, אראה עתה הרבה יותר מאד, כל הככר רחב ונסב… שם יאור חדש, פה נגלה יער צומח עצים… את המותר עוד יכסה הערפל.
הנני נושא את עיני למרום, וגם שם חדשות: סמרטוט שמים חדשים, יריעה חדשה, מראות כוכבים חדשים…
ואני שמח מאד על המציאה החדשה הזאת, על מלא-עיני אשר התפשט אל כל עבר.
אך פתאם נגלה צל שמעיה הבטלן חברי, והוא מניע את ראשו לאות יגון.
– ועל מה אתה שמח? – שואל אותי הצל, העומד בכל זאת מרחוק, – הן אך הוספת, ולא היטבת לראות! ואם גם תעלה על ראש המגדל, ותשים בין כוכבים קנך, התחדור אל תוך הדברים, אל נפשם?
שמעיה אומר כי לכל חפץ תחת השמים נשמה מיוחדת, טובה או רעה – מלאך או שד… ישנם שרי ימים ושרי ארצות, נשמות עצים ונשמות אבנים, וגם נשמת אבק פורח! הכל חי, כחי, כצומח, כדומם, בכל צרורה נשמת חיים, אשר בנפול עליה טל של תחיה תתפתח, וככה יהי גם האבק היבש לבריה מתפלגת ובעלת שכל! הוא אומר כי כל הכחות צרורים בכל הנשמות…
ישנן – לדעת שמעיהו – משקפים, אשר בהם יראו את תוך הדברים, את לב נשמותיהם. על לב הריש בעל המשקפים לא יעלה לנסוע לקצוי-ארץ, לראות איים וימים רחוקים, לחפש ולבקש גדולות ונצורות, להתבונן אל שמים חדשים וכוכבים חדשים; יודע הוא היטב כי כל גרגיר הוא זרע להחיות עולם כלו! והמכיר את נשמת האבק, הפורח באויר, הוא הכיר את כל העולם כלו…
אך איה הם המשקפים?
בסביבות ירושלים יש מערה, ושני אריות צובאים עליה! ובמערה ארגז גדול של ברזל, ושני נמרים שומרים על הארגז; ובארגז כתב-יד ישן נושן, ובכתב-יד – שם מפורש, לפתוח מערה אחת במעבה ארץ הסינים, ששם נגנזו המשקפים, ושני שרפים, וחרבותיהם שלופות בידיהם, סוככים על המערה…
נחוץ דבר קטן – אומר שמעיה: – לדעת את השם כנגד האריות והנמרים!…
ואי לזאת הוא צם ומתפלל כל הימים, למורת רוח מורנו הפילוסוף, האומר כי אין משקפים כאלה, כי הכל ביד נשמת האדם בהעמיקה חקר לבדה, בהתבודדה במועדיה – תוכל לסקור הכל ולדעת הכל…
יריבו שם ר' יוסי ושמעיה, ואני אעלה על המגדל!
אני חפץ לראות ולדעת! ואולי די לי היום – ומחר אשוב?
– עלה! –
קורא הקול מן התקרה.
------------
וככל אשר אני מוסיף ועולה, כן יקטנו החדרים והחלונות, כן יוסיף וימש החשך אשר ישופני, כן יקפא דמי בעורקי מפחד ומקור, כן ידפוק לבי בחזקה… כאלו הוא חפץ לנוס, לברוח מקנו… אך כן יגדל וירהב מלא-עיני, בהביטי בעד החלון!
בל כאשר אתיצב על יד החלון, יקרב אלי מאחורי צל שמעיה וילחש באזני:
– רד, רד מזה! כבר רגליך בצקות… נער רפה-אונים אתה, ומה כחך כי תיחל להעפיל לעלות על ראש המגדל? ומה בצע? רד אתי… שם בבית-המדרש מצאתי ספר ישן נושן ובו ידובר על השמות, השליטים באריות ונמרים… רד אתי ונלמדם יחד!
– עלה! – קורא הקול מן התקרה.
ואני עוזב את צל חברי, ועולה…
ומי הוא הקורא לי? מי אדון לי לצות עלי? רגלי בצקות והכח האכזר מצוה ללכת, וללכת בלי הפוגה, בלי השיב רוח! אני מאמין לשמעיה… אני מאמין לו!… ואני חפץ עתה להאמין לו!…
ופתאם נגלה יוסף הפילוסוף;
– ואם מאמין אתה לו – שומע אני את קולו החד – למה אתה עולה? אתה חפצת לעלות, אך הלא בעל רצון חפשי אתה ויכל תוכל לשלוט ברצונך ולהתגבר בו על חפצך הקורא לך מראש התקרה!
– עלה! – קרא הקול. וגם דברי הפילוסוף רודפים אותי הלאה, הלאה מסבך ההפכים העמוקים! חפצי שולט בחפצי, רצוני מתגבר על רצוני, אני אוחז בערפי ומוריד את עצמי מן המגדל, אף כי אוחז אני בערפי ומעלה את עצמי אל ראש המגדל! הפילוסוף בתער לשונו בקש לבקעני, לבתרני לשנים, לסכסך האחד במשנהו! אני לא אובה, אני לא אשמע! אני עולה, אני עולה – ויהי מה!
אך בעלותי על גרם המעלות, ובהרומי חדר מעל לחדר מתנשא מלבבי עמוק הד קולו של הבטלן:
– ואם תראה עוד כברת ארץ, עוד ימים ונהרות, עוד שמים וכוכבים, התמלא נפל הדברים? כל שטח העולם הוא לוח אלהים, וכל הצומח והחי וכל הדומם מכתב אלהים, ספר כתב לבני אדם… וככל אשר תעלה אתה, כל אשר יגדל השטח, כן יחלק הלוח, כן תאבדנה מלפניך האותיות, וכן יטושטש לפניך מכתב אלהים! עוד לא הגעת אל חצי המגדל ולא תראה עוד את השבלים, לא תבדיל עוד בין אדם ובהמה. החי והצומח לא תראה עוד את החיים!…
את בית אביך זה כבר אבדת; חפש נא עתה את בגדד, עיר-מולדתך! איֶהָ? חפש נא את הימים והנהרות, היערים וההרים אשר גלית מתחת? נקודות, נקודות תראה… מכתב אלהים היה לנקודות… לנקודות בלי רוח חיים, בלי דעת ופתרון… השטח היה לקוים, הקוים לנקודות, ותעלה עוד וגם את הנקודות ישא רוח ואתה ממרום המגדל תפול לטבוע בריקות הנשיה!…
למה התעך לב הותל להתנשא על חבריך, על בית אביך, על עיר-מולדתך? – – –
– עלה! – קורא הקול ואני עולה.
------------
אני עולה, ואל אזני חודר בכי נורא, בכי אחותי הקטנה, קולה הנחר הקורא לעזרה. מה היה לה? האם לא נפלה בחצר אל הבור?
– עלה! – קורא הקול.
עוד בכי תמרורים. קול אמי אני שומע:
– בני, בני! למה אתה מחרף את נפשך למות… בראש המגדל עומד הצופה; הוא יראך, ויחשבך לצר, ויפגע בך. בני, בני!…
בני, מחמל נפשי! שם גם האשפים, ומה תעשה אם ירשיעוך האשפים ויגלגלוך לתוך חתול שחור?…
– בני, בני! – בני, בני! – שומע אני קול אחת מדודותי הרבות.
– רד מהר מן המגדל, פן ייקץ, יען כי הרגזת את מנוחתו ותעלה ככנה על מגבעתו!
– בני! – קורא אבי ברוגז – בן סורר ומורה! הבת-מלכה קראה לך! בת מואב… עצת בלעם! רד! רד! רד!
אך הקול מן התקרה קרא בכח:
– עלה!
ואני עולה.
------------
ולבי חלל ונשבר בקרבי… מתי קץ הפלאות? מתי אבוא לגרם המעלות? האעצור כח? –
ופתאם אמנם בא הקץ…
ברק אור חדש – –
מה זאת? ראי מוצק אני רואה, ראי מוצק יורד לנגדי…
– אלי! אלי! – קראתי מנהמת לבי: מה היה לי?!
עוד לא עליתי על ראש המגדל, וכבר זקנתי, שבתי, שלג שיבה על ראשי ועל זקני, לחיי נקמטו כפני הקלף, עיני נדעכו והן הולכות וקלות…
האמנם פה קצי?
– כן! – אומרות כל עצמותי העיפות.
– כן הוא! – עונות רגלי הבצקות.
– בלי ספק! – קורא הד לבבי המתבוסס בדמו…
וברגע ההוא נשמע הקול! אך לא מן התקרה, כי אם מתחתית ארץ:
– רד! – קרא הקול…
– אני לא ארד! קראתי במר רוחי.
– אז נפול תפול ארצה…
הקול קורא, ואני מתגלגל מגרם המעלות…
***
מובטח אני כי לא שגית אף רגע, כי ידעת מראש אשר אך חלום נעורי אני מספר באזניך.
האם כלו חלום? או נתנה המציאות עצם, והחלום קרם עליה עור ובשר, והדמיון הלבישה רקמה, צללי-סתר, צבעי-קסם?
מי יודע!
מי יתוה את הגבול בין החיים והחלומות?
הא לך עוד חלום או מעשה: קרא לך כאות נפשך.
-----------
אז כבר הייתי בחצי ימי, ואני בתוך הגולה…
כי הגליתי מארצות הכליפים. הסריסים, הפילגשים. השהרונים והקסמים. ואני גבר חי, עמל ונלחם בזרוע, עובד וימיני לי מושיעה – להביא טרף לביתי ולהחיש עתידות לכל חיי-רוחי…
וחיי רוחי יפים הם מאד, נאים ונחמדים; מעיניהם נשקפה חמדת החיים… עתה, האמינה לי, גם הילדים אינם חולמים עוד… אולי משלו פה לפנים נמרודים, היו אשפים, צופים וכל דכוותיהן, אך אתה נשכחו כלם כמת מלב; והחיים זועפים ורועשים ומכים גלים, ואני ואניתי בתוך החיים… ואין אף רגע לזכור את החולומות, את המגדלים… הידים מלאות עבודה!
אך פעם אחת עמדתי בגן, והערב נפלא מאד.
לאט-לאט התאספו בצהרים מארבע רוחות העולם ערפלי טהר, ויכסו את שפריר הרקיע כרקמת חורי… ויפלו רביבים קלים ובהירות…
עתה רפה היום לערוב, אך הרביבים חדלו מנפול, העננים הקלים רודפים אחרי השמש ימה, אדומים ונלהבים מנגה נגד קרניה האחרונות…
ובאותה המדה אשר תאסוף השמש את נגהה – תפרש שמלת-אור חדשה, שהיתה עצורה עד כה על ידי העננים, ותרד ארצה! לעמת שירד הערב, יתפזרו העננים, והאויר עומד בעינו בלי התרבות או התמעט!
ולי נדמה אז, כי היום לא יפנה עוד והלילה לא יבוא! כי עמדה פתאום המטוטלת, שעון הזמן נדמה, ואין שנוי ותמורה עוד! חברי בגן – עצים רועשים מרוב תמהון; הפרחים בין הדשאים חרדים, מבלי הדעת, אם להתפתח כעבור הגשם, או להסגר ולישון שנת ערב?
עומד אני כנציב מלח על מקומי, נרעש ונפחד. הייתי כחולם
האמנם כלה החוט המניע, הגיע קצו, ורגלי עומדות על גבול הזמן? האמנם ישתרע ההוה לעולמים ואין לו עתידות עוד? האמנם יתקשה, יקפא ויתאבן כל העולם כלו כמו שהוא עתה, מוקשה בצורתו לעד?
האמנם יקפא השור שחוח על העשב ולשונו לא תלחך? הנשר יתלה לעולם במרומי הרוח וטרפו – ילד קטן גוע – בין צפרניו? והסַּבל, באשר הוא שם, יקפא שחוח תחת משאו ונטפי הזעה יקפאו על מצחו ולא יפלו על לחייו לעולמים? הבוגרת תשב לעולם על לוחות הגורל, ומלכה-גואלה לא יעלה מן הלוחות?… והאוהב, אשר נפל על ברכיו לפני אשת רעהו, לא יוסיף עוד לקום, וחכליל הבשת משפתיה לא ינדף לעולם, והבעל, הרץ ומאכלת בידו, אליהם לנצח לא יגיע?… ושם בערש – ילד. ואמו למראשותיו, על פני הילד חרדת מות, חרדת אסכרה, ועל פני האם נלחמת התקוה בהיאוש, התפלה במרי-שיח, – וכל זה לא ימח לעולם!? גם הזקנה בין השקים הבלים תתחוב לנצח באצבעותיה הרועדות את החוט אל חור המחט והוא לא יעלה בו, ועיניה כלות? ביער יקפא הרוצח ותמונתו וצלמו – בעין הנרצח, הכורע לפניו?
והמתים לא יחיו עוד, והחיים לא ימותו עוד, והרגעים לא יעברו, ויתכנס ויצטמצם הנצח בתוך הרגע – וצלמי ההתחרות, הפחדים, הבלהות, היאוש וכליון-הנפש, והסכלות והרשע, הכל כאשר לכל – צלמי עולם הם ולא יעבורו?!
היש עונג נצח, יסורי עד? פחד עולמים או תקות עולמים?
מי יודע?
פתאום חדר אל אזני הקול:
– לך!
עשיתי מבלי דעת פסיעה קלה, ומטוטלת הזמן נתּקה…
הגם זה היה חלום?
מי יודע?
אולם, בחלום או בהקיץ, אני הכרתי את קול מכרי מאז!
הוא הקול אשר קרא לי בחלום הילדות, מראש המגדל ומתחתית ארץ…
– לך!
– לאן? עד מתי?
-------------
עתה זקנתי ושבתי. דומה אני לצלי, אשר איתי בראי, במגדל…
– כן. – אומרות כל עצמותי הכואבות.
– כן הוא! – עונות העינים הכלות.
– אמת ויציב! – שומע אני הד לבבי העיף והיגע.
פרחי הקברים – ברזל. רגלי הבצקות לא תעלינה עוד על מגדלים…
ודבר אין י עם גנים ופרדסים. דבר אין לי עם מגדלים. כי דבר אין לי עם החיים כלם.
אני יודע כי שם, לא רחוק ממני, זועף ים החיים, אך לאזני הכבדות יגיע אך קול עלה נדף… שם אניות-מגן שטות, – אך עיני הנדעכות רואות איזו צללים סבוכים בלי שחר…
בקרב לבי דועך נר קטן… עד מתי יעלה עשן ולא ידעך? – הים השליכני מקרבו כפגר מובס!
אני הייתי בקושרי המלחמה. אך עתה כח זכרוני רפה ואינני זוכר עוד למי נלחמתי ואת מי קויתי לחלק שלל?…
היזכרוני שם? היקללוני משנאי ויברכוני אנשי בריתי?
מי יודע?…
לפעמים יעלה באזני קול אדיר וחזק, קול מפקד צבאות…
אך אני את שפתו לא אשמע עוד!
עלי להכון לשמוע קול אחר…
הקול אשר שמעתי בחלום ילדותי במגדל, ממרום ומתחתית הארץ, הקול אשר שמעתי בגן, יעור גם עתה. אני יודע, כי יעור ויקרא לי…
הנה הוא! הוא קורא לי!
כן…
הוא קורא בשמי!
אני אלך! אני אשמע בקולך, אך הגד לי: מי אתה, ומה תקרא לי, ולאן?
אתה מחשה?
אז עשיתני לכלי מלאכתך, ואתה אין לך עוד חפץ בי ותפוצצני? ולי אין הצדקה לדעת אותך, את עבודתך, את מטרתך?…
– ראי, גם הירח הרגיש ביפיך; בעד הֶעָלִים שלח את קרניו לשלומך. לנשק לך…
– הירח שוטה הוא… הלא כה אמר היינה.
– הפעם חכם עתיק הוא ויודע לבחר בטוב ויפה. והקרנים וכתמי האור מצחקים ברעדה וגיל על חכליל פניך; סביב סביב לפניני שפתיך…
– משורר אתה, ואני לא ידעתי.
– לא. דברי יוצאים מן הלב הנמוג… אני אוהב אותך, אוהב מאד.
– אל תשחית דבריך חנם… שוב הביתה והגד זאת לאמי. בשורה טובה תביא לה…
היא תיעץ לך, מה תעשה…
ותגיד לך אל מי מן הרבנים והפקידים תפנה…
עוד יושב אתה?
– כן, כי זכר מעשה עלה על לבי…
– אם נוגע הוא לעניננו, סַפֵּר!
– הדבר היה בגן-העדן…
– הישנו בעולם הזה?
– הוא היה; לפנים! והדבר היה בגן-העדן, טרם הָעמדו הכרובים בשער, הכרובים עם להט החרב המתהפכת… כי לא גורש עוד משם האדם…
– טרם אכל מעץ הדעת?…
– כבר אכל –
– וטרם גורש?
– כן הוא… נניח כי האל ארך אפים הוא וטרם חתך את גזר דינו של האדם. נניח כי עודנו יושב בסוד מלאכיו ונמלך בהם, כדת מה לעשות… ואולי יש מלאך מליץ והוא דובר עתה…
– נניח…
– והאדם עודנו הולך הנה והנה בגן העדן, ורואה, ומתבונן…
הולך לו האדם הנה והנה, וישא את עיניו וירא, והנה על אחד העצים תפוח הדר זורח באור בוקר, תפוח הדר, נחמד למראה… ותחשק נפשו בו…
– ויקטפנו?
– לא שלח ידו! האדם, טרם גורש מגן העדן, לא גָזל ולא חָטַף…
– ויקח בערמה?
– גם ערום לא הערים אז האדם! הלא בגן העדן היה הדבר.
– ומה עשה האדם, אחרי אכלו מעץ הדעת וטרם למד לחטוף ולרמות?
– בקש! כאיש ישר ובעל נמוס ומדות טובות נגש אל העץ וישתחוה, ויאמר: אנא, עץ! אם נא מצאתי חן בעיניך, ואם לבך עלי טוב, הבה לי את פריך, את התפוח, ואריחנו, ואוכלנו – ותאורנה עיני…
– ומה ענה העץ?
– לא השיב את פניו, אך תנאי התנה העץ.
– איזה תנאי?
– בלעדי, אמר, לא תקח את התפוח, ואולם אתי יחד תקחנו, אתי יחד תאכלנו… את התפוח על עָלָי, על ענפי, על גזעי, על שרשי, גם על העפר, אשר דבק בשרשי… את הכל תאכל…
– חא-חא-חא!
– גם האדם צחק… איך יאכל את העץ כלו? אך העץ אמר: לא בפעם אחת תאכלני! כל ימי חייך תאכל! דבר יום ביומו, בכל שעה, בכל רגע, בלי הרף תאכל…
– ולא נאות האדם?
– עוד תשאלי? הלא אמרתי לך, כי כבר אכל מעץ הדעת!
---------------
– ואני יודעת ספור אחר…
– ספרי, אזני קשובות…
– ולא בגן-העדן היה הדבר, כי אם בדומה לו במקצת – ביער גדול… ולא באדם הראשון כי אם באדם הקדמון – בפרא אדם, החי על צידו, באיש הודי רובה קשת…
– וגם זה יהיה שייך לעניננו?
– בלי ספק. והאדם הפרא עונד לראשו נוצות צפרים, קשתו הדרוכה על שכמו וזר נוצות על ראשו…
ויהי היום, ויתע הציד ביער וירא והנה מעל לראשו מעופפת צפור, ולצפור נוצת זהב, נוצה זורחת באור בוקר… הלא כן זרח התפוח?
– כן!
– וגם הנוצה. ותחשק נפש הציד, לא בצפור כי אם בנוצה…
– וידרוך את קשתו?
– לא. מרום מחציו היתה הצפור…
– וילכדנה בערמה?
– לא. האדם הפרא לא הערים, כי אם הרים את ראשו בבקשה אל הצפור…
– ומה בקש ממנה?
– רדי מעט, בִּקש, העצרי במעופך, ואור בך, ואמיתך, ואקח את הנוצה הזורחת, ואת פגרך אשליך…
– והצפור? – –
– לא ענתה דבר, ותעף לדרכה. היה שלום.
היא סוגרת עגומה את הקלוִיקָרד ובקול מר תתאונן: “אתה אינך שומע!”
תחת החלון הומה הרחוב מהולכים לשוח. לפני רגעים שררה שם דומית מתפלאים ונרעשים; אך כאשר חדלו הנענועים ומעל המיתרים התנשאה האנחה האחרונה, הריע שאון תהלה וקול מחיאת כפים. אולם לא למען אלה שפכה נפשה במנגינותיה, היא שכחה את הערב הצח והנעים, את הירח והכוכבים במרום ואת האנשים על פני החוץ. כל חפצה ומגמתה לדבר על לבו והוא איננו שומע.
היא התלוננה מר. השפתים כחוט השני וריסי עיני התכלת נרעשו לדמוע.
– אל אלהים! – קראה פתאם בקול פחדים – מה היה לך, דוד? עיניך אדומות ולחייך – סיד. הלא חולה אתה?
– כתמול שלשום אני – ענה הנשאל בחפזון, כמו היו לו השאלות למשא. ויתנשא מעל כסאו ויצעד בחדר הנה והנה, אחרי רגעים אחדים שכב על המטה, אשר עבר עליה, ויסב את פניו אל הקיר.
היא הרגישה פתאם כמו עוקץ חד בחזה והולם פעם במוח. חיש הוציאה את ווי שערותיה ותשליכם ארצה, וגלי תלתלים התגוללו לאחוריה. עוד ידה נטויה לפתח סגור שמלתה, כי בכבדות תשאף רוח, אך התאפקה ותסתר פניה בכפות ידיה הרועדות.
– האם לא הטיבותי נגן היום? – שאלה מבעד לכַפרת הכפות.
– הטיבות מאד מאד! – נשמע מענה-קר מהשוכב במטה.
– ומדוע אפוא?…
אין מענה.
– היו ימים – החלה רתת… אך פתאם התנשאה מעל כסאה ותצא אל המעקה ותעמוד שם. בעיניה נפגשו ברק-קפאון, יורד מכוכבי מעל, וברק-תהלה, עולה מעיני הנצבים מתחת; אך שניהם לא חדרו ללבה פנימה. לשוא יצא גם הירח מחפת ערפלי נגה לקראתה – אולי תצק לחשה לפני השמים… ורסיס דמעה מתפרץ מעיניה.
ורעיון מר ונמהר מתגולל במוחה:
– היו ימים – אך חלום הזהב עבר, ימי האֹשר כלו! קץ וגבול לכל וגם לרגשות משורר… אך לבי האֻמלל חלם חלום אל-מות! לב פתי! לב שוטה! הפרחים נובלים, צבעי הקשת עוברי, כל רגש – בן-חלוף, ולבבות שוטים ישָברו כשבר נבל1!
זכר ימי אשרה המעטים יעבור לפניה וכלם מנגינות ושיר.
שניהם נפגשו בחיק הטבע, לרוח האביב. – –
היא פרטה מדי ערב על הקלוִיקרד והוא עמד מנגד בגן, נשען על אחד העצים. הוא היה האחד, אשר הבין את שפת-לבבה. הוא היה הספוג להמון רגשותיה, ועיניו – אבן-שואבת לבני-הרשף, אשר התנשאו מבין אצבעותיה והמיתרים… “המשורר!” “המשגע!” הורו עליו באצבע; אך נפלא הדבר, כי ברגע שמעה חרפתו הרגישה את אהבתה אליו. – –
… ערב! – –
… פתאם יגח ענן כתנין מפאתי מערב לבלוע את שארית היום הרפה.
" למה תסתיר את פניו ממני?" – התלוננה אז על התנין במנגינותיה.
גשם שוטף נתך, אך היא לא סגרה את חלונה ורגע לא חדלה מנגן… וקולות פחדים וצעקת-אימה נשמעו במנגינותיה… ולבה מרגיש כי הוא עומד תחת העץ. לשוא תחדרנה עיניה מבעד הערפל, לשוא תבקשנה את פניו החורים, את עיניו הרות-ברקים – אך לבה לא ישקר: הוא עומד תחת העץ! –
מעל ההרים מסביב יתגוללו רעמים אדירים, והקלוִיקרד מתחרה אתם, קול-פחדים איום מתבולל בחרון הטבע – פתאם ברק נגה… ועיניהם נפגשו! – –
“ובמעוף עין אחד ראיתי, אני פתיה, נצח-נצחים, עולמי-עד, אֹשר בלי קץ… בעיני בן-חלוף ראיתי אין-סוף, עמק-תהום ורום שמים!”
והאור הזה הולך עתה וכבה..
ותסתר את פניה לבלי הבט.
– ואנכי אמרתי – תתלקחנה עוד הפעם מחשבותיה – ואנכי דמיתי, כי אהיה תמיד נשמת שירתו, נפש תהלתו… ולבו יהיה לי לכנור קסם – אך גם שירתו, גם אהבתו היו למעין אכזב…
זה ימים אחדים ועטו נתעב – ולמנגינותי לו לב נחשת!
אך לשוא, זכרונות העבר! – תתמרמר אל נפשה – תהום נורא מבדיל בין אתמול ומחר…
“עֵדִים אַתֶּם, רַעֲמֵי זַעַם!”…
החל לשורר אז; אך היא סגרה את שפתיו בעתרת נשיקותיה… לא אמר ודברים – אך נשיקות, אך חלופי הנשימות הם לשון האהבה –
– למה תשובו, זכרונות?! מה בצע בכם? אתם, פרחים נובלים! אבד שלל הצבעים, כעשן כלה ריח הניחוח, אך הקוצים הוחדו לפלח לב וקרב. – –
***
– מרים! – חדר פתאם אל אזנה לחש של בקשה, חרטה ואהבה.
והיא התחלחלה, אך לא פתחה את עיניה, כמו פחדה פן תוָכח לדעת כי לא הוא, אך דמיון רוחה החולה, דובר בה.
– מרים! – התחנן קולו עוד הפעם.
והתנשאה, ומאפס כח צנח ראשה על שכמו. ימינו תסמכנה והיא נמשכת לאט-לאט החדרה.
“עֵדִים אַתֶּם, רַעֲמֵי זַעַם!”…
יתחיל את שירתו בשבתם על הספה. יודע הוא היטיב, כי קסם בפיו לעורר עתרת נשיקות; ואולם עתה אך ידה נגעה בשפתו, יד קטנה וקרה.
– מרים! – מתגנב קולו הערב והרועד מבעד לאצבעותיה אל חדרי לבה – מרים! מה היה לך?
תחת מענה נשמע קול בכיה.
– מרים! – בתלונן רכות – וכל זאת באתני, יען לא יכלתי לשמוע היום את מנגינותיך?
– האין זה אות…?
אך עתה סגר הוא את שפתיה.
– אל תוציאי משפט מר ונמהר! –
– ומה היה לך, דוד?! –
– האמיני לי, מרים, האמיני בתמימות-יונה, באהבתי אליך, כי אך תכן המנגינות היה לי לזרא היום – –
– ומדוע? –
– יען, יען לא התאים עתה עם הלך-נפשי, הרב והעצום ממני, ממנגינותיך וגם מאהבתנו – – רוח חדש צרר אותי בכנפיו, רוח גדול, רוח כביר…
– והלך-רוחך זה נסתר ממני, מיתרי לבך ולבי ירעדו באופנים שונים, הלך נפשך והלך נפשי לא יתאימו עוד – האין זה אות?…
– לא, מרים! הרוח הזה בא מן החוץ… הוא לא נולד בעולם חיינו… הוא נולד בעולם אחר… משם שלח שן וצפורן אל לבבי…
– ומדוע לא ארגיש אני את השן והצפורן? –
– מדוע? יען כי האהבה אוהבת את עצמה, יען כי אספתי שארית אונים להסתיר ממך את הרוח הזה, יען לא עצרתי כח להעיב את עיניך, לראות איך יואמו לחייך, יען כי יראתי, פן תלט הדאגה את כוכבי שמי…
– דוד! – התפרצה תלונה משפתיה.
– זה ימים אני נלחם בי, אך כחי הולך וכלה…
– מה זאת, דוד? הגד! – שאלה באימה ותקפץ ממושבה.
– מה היה לי? מבעד אשנב מקדשנו השקפתי אל החיים –
– אמת! – הודו שפתיה – בימי אשרנו שכחתי תבל והמונה, את צער החיים, את…
– עמנו…
– כן! –
– ואת צרותיו! –
– כן! – סלח לי, דוד1 – קראה ותפול בזרועותיו.
פתאם התעוררה ותקרב אל הקלוִיקרד.
– למה את קרבה ארל הקלוִיקרד? – שאל אותה בקול רגז.
– לנַגֵּן – ענתה בצחוק-חן קל.
– חדלי, מרים, חדלי לך. לא אוכל שמוע! –
– קרב הנה! – קראה בקול צָו.
ויקרב.
– שב! –
וישב.
– דוד! – אמרה בקול עז – לא אוכל נשוא אף רגע, אם תתפרדנה נשמותינו, אם גם במעוף עין אחד תאחזנה מסלות שונות ברוח. אתה תדבר ואנכי – אנגן.
– לא יתכן, מרים! –
– מדוע? –
– יען כי למקרי החיים כעת אין אותות בעולם הזמרה –
– ננסה! –
– נסי את כחך – ענה בקול מר – נגני לי: לחץ, רעב, צמאון, בוז וחרפה, שפלות, הכנעה – נגני לי: לב מלא-אפר, מוח מלא רקבון, יד ורגל הולכות וכלות מאפס עבודה –
– חדל! – קראה פתאם מרים – חדל מהתגולל בשפך נפשך והקשיבה לאשר אנגן.
– לא אוכל! –
– אני מבקשת! אך הפעם! – התחננו יחד שפתי מור, עיני יונים וזרועות אהבה.
וינענע בראשו לאות רצון והיא החלה לנגן…
- - - - -
וים של דמעות במנגינה, גלי בכיה הומים, משברי תאניה מתאבכים ומתגוללים… – –
- - - - -
– “יום הכפורים”! “כל נדרי”! – לחשו שפתיו בתלונה – גם את חטאינו תזכירי.
אך היא לא תמשך יד ולא תסב עין –
והתאניה הולכת ומתגברת; תתחמם, תתנשא.
– כותל מערבי! – צללו שפתיו.
אַלְפֵי קוֹלוֹת יִתְנַשּׂאוּ שְׁחָקִים. – –
----------------
אך פתאם וקול החליל נפל אל ים הבכי, ויתגולל בו אנה ואנה… לרגעים יתכס ברעם משברים ולפעמים יתגבר עליהם ובין גליהם ירוץ אֹרח… אך לאט-לאט הולך להרגיע הים וקול החליל הולך ורם… על פני הים מנגינתו – מנגינה קלה, נעימה, מנגינת אכר, מנגינה מלאה דאגת תם, תקות צדק ובטחון לב ישר…
כמו מן הערפל יצאו ניצוצי אור… שביבי תקוה כמו מרחוק יראה ההלך –
אך פתאם חדלה מנגן, כחה עזבה והמון נשיקות כסו את לחייה – –
(ציור)
על פי עצת הרופא עזבתי את הקריה העליזה, להנפש מעט מעבודתי באחת מערי-השדה. שכרתי לי חדר למעון בבית ר' “אברהם הסוחר”, הרחוק מן הבצה, אשר יטבעו בה יתר הבתים, והקרוב אל היער, הסובב את העיר, ואל הנהר, המסתתר בחרש היער.
פעם אחת, בשובי מן העיר הביתה, שמעתי קול שאון והמֻלָּה עולה מן הבית. ור' אברהם רץ לקראתי, ומספר לי בקול מבקש סליחה ומחילה:
– הנני כותב " תנאים" היום!
– אין דבר! – עניתי, בחפצי לעבור על פניו ולבוא למעוני – אעבור אל חדרי.
אך ר' אברהם אחז בכנף מעילי.
– בחדרך, אדוני – הוסיף במבוכה – המחותנת והכלה. –
– אם כה, – אשב להנפש מעט על יד הבית ואחר אשוב אל היער… ואם ארעב, אלך העירה.
– לא, אדוני, היה לא תהיה – התנפל עלי ר' אברהם בתוכחה מגולה – כי אתנו תאכל. הלא “שמחה” היום במעוני, ועוד מעט ונכתוב את התנאים… השדכנים כבר נצים על דבר “השדכנות”!
– רבי אברהם! רבי אברהם! – נשמע קול זר קורא מן הבית, ובעל-הבית עזבני לנפשי ואני ישבתי על הספסל אשר לפני החלונים.
* * *
מבעד החלון הפתוח מאחרי, אני שומע את ריבות השדכנים וקולות המחותנים, המתאמצים לפשר ביניהם. אך כל עמל המפשרים לריק. השדכנים הם שלושה במספר, כל אחד טוען: “כולו שלי”, ועוד מעט ויקראו למהלומות.
מַשתי ממקומי ואשב לפני חלון חדרי, ששם, כפי דברי ר' אברהם, יושבות עתה המחותנת וגם הכלה. אל אזני עולה קול משק כלי-מילת, וגם קול אשה באה בימים, שכפי הנראה, היא המחותנת:
– בתי יחידתי, יפתי! שלמה כזאת אין בכל העולם כלו, וגם נערה בתולה יפה כמוך אין בכל העולם כלו, גם במדינת הים! אינני יודעת, במה זכה ר' אברהם למצוא כלה כמוך לבנו. ה“מחותנת” תהיה “כפרתך” האמינה לי…
– אבל, אמי! – נשמע קול רך, כפי הנראה קול הכלה. הלא הדלת פתוחה…
– ומה מני יהלוך?! ישמעו כלם, הלא בתי יחידתי את. כל פארי והדרי!
– ומראש אגיד לך – אמרה המחותנת – כי אם לא יתנו להחתן מלבושים יקרים, אקרע את התנאים! מתחת החופה אקחך!
– אבל, אמי… ובקול הכלה נשמע גם צער גם פחד.
המחותנת נשאה עוד פעם את קולה, אבל עתה אזני קשובות לדברי שני המחותנים, אשר יצאו ברגע ההוא את הבית וישבו לימיני.
– הנח להם, להשדכנים, מחותן! – אמר ר' אברהם – אין ריבם שוה בנזק הזמן! ינצו כנפשם ואנחנו נגביל פה את זמן החתונה… הן עוד מעט ויהי ערב!
– יהי כן – ענה המחותן במנוחה – נגביל את זמן החתונה.
– החתונה – מתחיל ר' אברהם –
– תוכל להיות, אם ירצה השם – עוזר לו המחותן –
– ולמזל טוב – מוסיף המחותן משלו.
– ביום?… פונה ר' אברהם אל המחותן בשאלתו…
– אבל – משסע אותו המחותן – שכחתי להגיד לך ר' אברהם, כי…
אבל גם הוא לא כלה את דבריו, כי ברגע ההוא יצאה אשתו ותעמוד לפניהם, ופניה צוהלים ומפיקי רצון, והיא לבושה שמלה בהירה מְעַוֶּרֶת עינים, ומקושטת בעדיי זהב וחרוזי פנינים.
ועיניה מתרוצצות ונוהרות.
– ר' אברהם, מחותן! – פנתה אליו בשאלתה – למה זה ישבו החתן והכלה כלואים בבית? מדוע לא יצאו לשוח מעט לרוח היום?
המחותן הוציא מנחיריו קול פליאה והסכמה גם יחד ור' אברהם מנענע בראשו:
– אנכי… בימי – אמר – לא הלכתי לשוח את הכלה! כמדומה לי, שלא ראיתי את פני רחל’ה שלי עד עבור חדש ימים אחרי החתונה! אבל אין רע! זמנים חדשים ומנהגים חדשים! אם רוצה המחותנת, ילכו לשוח מעט!
המחותנת נעלמה ובין רגע יצאו החתן והכלה לשוח.
הולכים הם רחוקים זה מזה כשתי אמות במדה.
הכלה היא ילדה יפה מאד; פרח שושן טרם יתפתח; אבל מרגיש אני שֶׁדַּיָּהּ לנשיקה אחת לעורר את “הנקבה”, הנרדמה בתוך הגויה הצעירה והרכה הזאת! דיה לנשיקה אחת להטיל סער בחזה, להדליק נרות בבבות עיניה, לתת נשימת-עדן לאפה ושפתים דולקות לפיה…
החתן גם הוא עוד לא הגיע לבחרותו, טל של ילדות שפוך על לחייו הרזות ומתחת לעורו הזך בירכתי המצח נראו העצבים. ופתילי התכלת, הנשקפים מתוך אׁדם העור הצח, מוסיפים לו לוית-חן.
פני החתן הורים ובעיניו תמהון. מרגיש הוא, כי בריאה חדשה תתפלג בו עתה והוא מתפלא עליה. על פני הכלה צחוק-חן, הלא בת חוה היא, והיא יודעת מראש את פרח האביב, אשר יציץ ציץ בחדרי לבה!
עיני רדפו בנעימות אחרי “הזוג” עד העלמו בחרש.
אך לפתע-פתאם נזדעזעו כל אברי לקול הקריאה בבית:
– “זולל-התרנגולות”! –
– מגושם, בעל תאוה! –
– שניכם גזלנים! –
* * *
– השדכנים עודם נצים! –
– ןבכל זאת – קרא המחותן, באמרו לקום ממקומו – אלכה נא ואעשה שלום ביניהם.
– אל נא, מחותן, – מעצרהו ר' אברהם, – אל תבלה זמנך לריק… יריבו עד עת קץ – הן לא הגבלנו עוד את זמן החתונה והחזן כבר בא לכתוב את התנאים –
– יהי כן – ענה המחותן – למעני תוכל להיות החתונה למזל טוב…
– ובשעה מוצלחת – עוזר לו ר' אברהם –
– אבל – מסיחו המחותן עוד הפעם לדבר אחר, – הלא אמרתי, כי שכחתי להגיד למחותן…
– כי?
– כי לא הבאתי אתי את כל הכסף במזומנים.
הָשְלך הס. הבטתי בפני ר' אברהם והנה הלבינו מאד.
– שמונה מאות – הוסיף המחותן – הבאתי במזומן, ועל שתי מאות אוכל לתת שטר-חוב.
– שטר חוב? – קרא אברהם בתוכחה מגולה – ומי יאבה לקחת שטר-חוב? האם כן נדברנו?
המחותן מניע את כתפיו.
– האם לא צחוק אתה עושה לי, מחותן? – שואל ר' אברהם.
– לא עת לצחק היום, – ענה המחותן במנוחה–כאשר אמרתי כן הוא; לא הספיקה לי השעה לאסוף את כל הכסף… הלא ידעת, כי מעות הסוחרים מפוזרות ומפורדות…
– לא הספיקה השעה? – נהם ר' אברהם – מ“ראשי הפרקים” עד היום הזה עברו “ארבעה חדשים” ועוד לא הספיקה השעה…
– ומה אעשה – ולא הספיקה…
– ומה אעשה – ואני שטר-חוב לא אקח…
– ר' אברהם קם ממקומו ואחריו – המחותן.
– שמע נא, ר' אברהם! – הרים המחותן את קולו, – אתה ידעת היטב, כי איש אמיד אני –
– ובכל זאת שטר-חוב איננו כסף מזומן…
– אתה יודע, ר' אברהם! כי לוּ חפצתי ללכת העירה, כי עתה יכלתי בנקל להחליף את חתימת-ידי בכסף מזומן… אבל…
– אבל? – חוזר ר' אברהם בלעג.
– אבל? כיון שהמחותן אינו מאמין לי על שתי מאות רובל כסף – לא אובה ללכת העירה! –
ר' אברהם מתאמץ בכל כוחו לדבר במנוחה:
– ואני אם לא יהיה כל הכסף במזומן לא אחתום את ה“תנאים” –
– עשה כחפצך, ר' אברהם!
פני ר' אברהם אָדמו והלבינו חליפות מכעס.
– שמואל! – קרא פתאום בקול עז.
– שמואל! – שִׁנָּה עוד הפעם בראותו כי אין מענה.
– שמואל!! – שִׁלֵּש את קריאתו ביתר תוקף ועוז. ומן החרש נשמע קול פחדים, קול החתן:
– מה אתה חפץ, אבי?
–שמו-אל! שמו-אל! עזוב כרגע את הכלה ורוץ הנה!
עברו רגעי מספר ושמואל רץ מן החרש נבהל, נרעש ונפחד, ואחריו מדדה הכלה וכֻלה רועדת.
ור' אברהם רץ לקראת בנו, ויאחז בכפתורי מעילו, ויאמר בקול עז, למען ישמעו המחותן והכלה, והאנשים אשר בבית:
– שמואל! לך כרגע והחלף את שמלותיך! לא חודש ולא שבת היום! והכלה אינה כלתך, והתנאים היה לא יהיו… השומע אתה?! אין לך כלה, ולא יהיו “תנאים” – ושוב אל חדרך!…
– מהר! – הוסיף ויצו, בראותו כבנו עומד כהלום-רעם –
– מהר! שִנה בכעס ועוז…
– החתן שב הביתה אבל וחפוי-ראש והכלה החלה לבכות בקול.
* * *
ברחתי מעמק הבכא. מעולם החשבון…
היום רפה לערוב… ואני עודני יושב על שפת הנהר מבלי דעת מה נהיה בבית, השמש מתעלמת בנבכי דם ואש ומנגד לה יוצאת הלבנה מתוך ערפלי טוהר, ומְדַדָּה כתרנגולת בין אפרוחיה – הכוכבים. יושב אני בצל החרש… השמים הזכים ממעל וצלמם ודמותם במי הבדולח מתחת, המית הגלים הקטנים, המרדפים זה את זה כילדים מצחקים, הקצף על תכלת המים, רעד עלי החרש יחד עם נשמת הדשאים והפרחים, המעולפים ספירי טל, רסיסי הליל, קול הזמיר מבין העפאים – כל אלה נשאוני על כנפי האביב אל עולם האצילות..
לבי התרחב כפתחו של אולם וימלא צער על כל בעלי החיים ואהבת כל העולם כולו, ונפשי בקרבי עיפה, עורגת וחולמת…
והנה מרחוק נראתה סירת-דוגה, מבין צללי הליל מתבלטת תמונת מלח צעיר לימים; ומתוך שקט הערב תשָמע תנועת המשוט והסירה…
לאט לאט תקרב הסירה ואתה לאזני גם שירת המלח:
מִצְחֵךְ הַזַּךְ לִי רָקִיעַ,
יָהֵלוּ שָׁם כּוֹכְבֵי עֵינַיִךְ;
בִּלְעָדֵךְ צַלְמָוֶת כָּל חֶלְדִי,
כִּי שִׁמְשִׁי – הַצְחוֹק עַל שְׂפָתָיִךְ.
אַתְּ אוֹרִי, אַתְּ חַיַּי! בִּלְעָדֵךְ
אֲנִי רֶגֶב בֵּין רִגְבֵי אֲדָמָה!
יַעַן אַךְ מִנְּגֹהוֹת עֵינַיִךְ
נַפְשִׁי בַּסֵּתֶר נִרְקָמָה;
אַתְּ חַיַּי, אַתְּ אוֹרִי, כִּנּוֹרִי;
בִּלְעָדֵךְ גַּם זְמִרוֹת לֹא אַנְעִים,
כִּי כָל חֲלוֹם חַיַּי וְשִׁירַי –
הַקֶּסֶם עַל שִׂפְתֵי שׁוֹשַׁנִים…
קול המלח נדמה; אך שירתו עוד נשמעת לאזני מכל אפסים. אותה יענה החרש ברבבות עליו, אותה יענה האחו ברבבות דשאיו ופרחיו, אותם יענו רסיסי הטל, נשמת האויר, הכוכבים והירח ממעל…
הקול נחבא בין הגלים הקלים, ועוד גל אל גל קורא: אהבה! וקצף תכלת המים הומה: אהבה! והזמיר מבין העפאים ישתפך בנעים קולו: אהבה! אהבה!
וגם נפשי תשתפך בקרבי, כי גם היא חולת אהבה…
* * *
הסירה מתחלקת על פני המים, והמלח משורר שירת שַמיסא:
אֶת לֵיל הָעֹנֶג אַזְכִּירָה,
הִכַּרְתִּיךְ אָז יַעֲלַת אֲהָבִים:
עֵין הוֹלֵךְ רָכִיל לֹא שָׁרָה
אַךְ בִּמְסִלּוֹתָם – כּוֹכָבִים.
הֵן כּוֹכְבֵי הַזָּהָב, אָמַרְנוּ,
הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁוּ כַּדָּת…
וְאֶל הַיָּם נָפַל אָז אֶחָד
וַיְגַלֶּה לַגַּלִּים הָרָז.
הַגַּלִים לַמָּשׁוֹט סִפֵּרוּ,
הַמָּשׁוֹט לַשּׁיָט הַמָּהִיר,
וַיּוֹצֵא הַדִּבָּה הַמָּשׁוֹט
בְּאָזְנֵי הַמַּלָּח הַצָּעִיר!
וּבְאָזְנֵי יָפָתוֹ הַמָּלָּח
שָׁר בְּלֵיל עֹנֶג הַשּׁיר;
וְעַתָּה יָרֹנוּ, יָשִׁירוּ
בְּחוּצוֹת וּרְחוֹבוֹת הָעִיר!
עוד הפעם נדמה המלח וענג אין קץ נשפך מסביב – לבי בקרבי כהולם פועם; חולם אני בהקיץ. כמדומה לי, שרואה אני מרחוק בהרת לבנה וגדולה, ורועדת בצללי הליל… והבהרת היתה לבית, רוחץ בקרני הירח… מסביב הס… בחלונות אין אור… אך סירת-הדוגה מתחלקת ומתקרבת אל הבית… באחד החלונות יציץ נר. עוד מעט והחלון הזה יפָּתח בלאט, ובו תֵרָאֶה נערה יפהפיה, הנה היא! עיניה מפיקות אור, אור אהבה, ועוד מעט, ותפתחנה שפתותיה שושנים ואני שומע את המענה למלח!
אך קול המלח העירני מחלומי… הוא משורר:
נַשְּׁקִינִי יָפָתִי וּלְמוּסַר
חֲנֵפִים אַל תַּטִּי אָזְנַיִם;
הָעֹנֶג הָאֶחָד – אַהֲבָה
בִּלְעָדָהּ אַךְ הֶבֶל הַחַיִּים!
– יָרֵאתִי, הָהּ, דּוֹדִי יָרֵאתִי
עֵין אִמִּי אֶל קִרְבִּי חוֹדֶרֶת:
"שַׁלָּמָה אַתְּ, בִּתִּי, גַלְמוּדָה
וּלְכָל הָעֲלָמוֹת סוֹרֶרֶת?"
– נַשּׁקִינִי, נַשּׁקִינִי וּלְאִמֵּךְ
כֹּה תֹאמְרִי, יוֹנָתִי הַתַּמָּה:
"יַעַן אַהֳלֵי קֵדָר כֻּלָנָה
וַאֲנִי יָפָה וּבָרָה כַּחַמָּה".
יָרֵאתִי, הָהּ, דּוֹדִי, יָרֵאתִי…
עָלַי אָבִי כּוֹעֵס תַּמְרוּרִים:
"עַד מָתַי תַּסְתִּירִי פָנַיִךְ,
תָּנוּסִי מִפְּנֵי הַבַּחוּרִים?"–
נַשְּׁקִינִי יָפָתִי וּלְאָבִיךְ
כֹּה תַעֲנִי, סוֹעֲרָה עֲנִיָּה:
"יַעַן עֶגְלֵי מַרְבֵּק כֻּלָּמוֹ
וַאֲנִי יַעֲלַת חֵן, יְפֵהפִיָּה!"
– יָרֵאתִי, דּוֹד חוֹנֵף, יָרֵאתִי,
תִּגָּלֶה אַהֲבָה נִסְתָּרָה…
וְאִמִּי כִי תִשְאַל: "הָהּ, בִּתִּי,
שַׁלָּמָה כֻתָּנְתֵּךְ כֹּה צָרָה"?– –
החרוז האחרון פרץ בקול צחוק אדיר. ובין רגע וכל הטבע מסביב נהפך לי לאחר…
הזמיר נדמה, כאלו נחבא קולו במתק תאוה נהיה… פני הירח נהפכו לירקון כפני גבורי הדור, שהחיים יוצאים מאפם… והכוכבים מתנוצצים וקורצים עין בצחוק… וקול צחוק אשמע במשק מי הבדלח, ושכבת הטל נראתה לי ככסות-עינים על דודי הפרחים הזונים…
קול המלח נדמה, אך שירתו עודנה מחוללת בקלות-ראש עם הקצף על פני המים; ערומה ועריה היא מפזזת ומכרכרת מגל אל גל ומתנשא משם אל החרש, לשפוך את רוחה על העלים הרועדים בנשף החשק…
וסירת-הדוגה עברה על פני, ותתעלם. קול המלח נדמה במרחק, ולבי החרד פנה אל מוחי בשאלתו:
– האֻמנם זאת היא האהבה וזה מרום קצה? – –
אך תחת מענה המוח הגיע לאזני קול רבי אברהם:
– אדוני, אדוני! מהר נא בטובך! כבר נכתבו התנאים ותסב עמנו לסעודה.
עזבתי את עולם האצילות לשוב אל עמק החשבון, ועד היום הזה לא ענה מוחי על כל שאלות הלב.
הַחֶדְרָה שְׁקָצִים / יצחק ליבוש פרץ
עיר המצער בנויה על שפוע ההר, והעומד על יד הנהר, הלוחך את רגליו, רואה את כל בתיה. הנה בית הרב, הנראה כנשען על בית המרחץ והמקוה. לימין – בית הכנסת והמדרש, אחרי כן שורות של בתים פרטיים; היפים והלבנים בתי עשירים הם, השחרחורים – של בינונים, והנמוכים במורד ההר – בתי אביונים הם.
הכל נראה, גם האטליז – הנה מרים הקצב את קרדומו מעל לראשי הנשים; גם קולו ישמע, מקלל הוא הקצב והנשים עונות לעומתו…
ושני נערים רצים במורד ההר, ידיהם באבנטיהם: עיניהם מתנוצצות לאור החמה, ומצנפותיהם – מזהירות.
ומזהירות המצנפות, לפי ששמנות הן מחלב, מחלב הנוטף מן הנר בשעת הלמוד, שממנו עושים את “אותיות הכותל”.
אולי אינכם יודעים את טיבן של “אותיות הכותל”? לא אמנע מכם את הטוב:
לוקחים את החלב וכותבים בו באצבע על הכותל, נוהגים – על כותל בית המדרש. כותבים “משנכנס אדר מרבים בשמחה” וכיוצא בזה – כגון “שלשים יום קודם החג” או איזה נבול פה כנגד בעלי-הבתים. הלבן שעל גבי לבן אינו נראה כלל, אבל עוד מעט ויגלה. לוקחים מצנפת ומשחירים אותה בפיח הארובה ומכים בה במקום הכתב, הפיח השחור מתדבק בחלב והאותיות מתבולטות לעין שחור על גבי לבן; בדוק ומנוסה. על ידי זה מצנפות הלומדים מלוכלכות ונקרעות, אבל האמות אינן מקללות, ועל אחת כמה וכמה שאינן מכות בשביל זה. אינני מתקנא בנער, השב הביתה במעיל נקרע, או במנעלים רטובים, אך אם המצנפת מלוכלכת האם מצחקקת מרב נחת. שוקד הוא, מתמיד הוא, אומרת האם. מראה מצנפתו כמראה טליתו של אביו, זה מזיע בתפלתו וזה בתורתו; תולע קטן כזה וזעה כזאת…
ושני הבחורים – איני מסופק שבחורים הם; האברך כבר רחיים על צוארו ואינו רץ ואין לו כח לרוץ – ושני הבחורים יורדים במרוצה מן ההר טובעים הם ונעלמים תחת הבתים, וחוזרים ונראים, ופונים כה וכה, אם אין רודף אחריהם; חצות יום והם יצאו חרש מן החדר… הזמנים רעים ובני חמשה-עשר עודם לומדים בחדרים. לוּ היו שנים כתקונן, כי אז כברהיו לחתנים ואולי לאברכים…
והבחורים באו בשלום אל הנהר, והרימו בבת-אחת את רגלם השמאלית ויַשלו את נעליהם, אחרי כן את הימנית. וגם את מעיליהם התפשטו וישבו על החול, להתיר את פוזמקאותיהם.
בין כך וכך נפלה שיחה ביניהם:
– היודע אתה בריל, מה שאגיד לך, אני איני מבין כלל את הר“ת! הוא אומר, שרבון העולמים אינו רוצה להכלים את הנשמות במתנת חנם, לתת להם ש”י עולמות בחנם, והוא, כביכול, מצוה להם להשתכר – לקבל שכר…
– הדבר פשוט!
– ואני איני יודע, איזו בושה יש כאן? וכי משֶל זר אני לוקח? משל בשר ודם, שנצרך לזה בעצמו, שיגרע מחלקו?
– על אחת כמה וכמה, שמדרגה גבוהה היא, לבוא על השכר – שלא נקבל בחנם…
– לו יהי כדבריך… לקבל בשכר, אך מה טיבו של העונש?
– העונש? אין יסורים באים, אלא כדי להחזיר בתשובה…
– הא תינח בעוה“ז, אבל לאחר מיתה, בעוה”ב, למה?
– הר"ת אומר: שבעולם הבא העונש הוא אחר לגמרי. כל המדורות של גיהנם לא נבראו, אלא כדי לטהר את הנשמות מזוהמתן, למרק חטא ופשע…
– כן הוא אומר, אבל…
ובאותו הרגע רצה במורד ההר אשה דלת-בשר וגבוהת-קומה, על ראשה מטפחת עבה ובידה מטאטא גדול ועב. בעיניה לוהט הכעס.
– שקצים! כחצות היום… הולכים לרחוץ כחצות היום, ובעד זה אני חושכת מפי לשכר-למוד! הנני עליכם, שקצים!
אך המתפלספים אינם רואים ואינם שומעים.
– ואף-על-פי-כן צר לי על הנשמה שנכשלה… הלא מובא ברש"י: “אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. אך שוטה גמור, מטורף או חסר-דעה עובר עבירה; לכל היותר – שוגג.
– ואם יצרו מתגבר עליו?
– אז, על פי היושר, אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה!
– והמתכון למרוד בו?
– את זה אינני מבין כלל! היתכן? לדעת את יוצרו ולהתכון למרוד בו! הראיתם איש, שיַכֶּה את עצמו, שירוצץ את גלגלתו?
– הנני לרוצץ את גלגלתכם, שקצים ונבלים! – קראה האשה, אשר קרבה אליהם.
– האם, האם! – צעקו הפילוסופים, אשר הֻכו מכה רבה, טרם מצאו את נעליהם לברוח.
ורצים הפילוסופים ונעליהם בידיהם במעלה ההר הביתה, ואמם רצה אחריהם במטאטא אשר בידה וקוראת בקול: החדרה, שקצים!
יעקב דחה בחרי-אף את “חובת הלבבות” מלפניו ויורד את ראשו אחורנית על משען הספסל, וישא את עיניו אל התקרה, ויעוה את פניו בתנועה משונה ויקרא:
– “בעל כרחך אתה חי!” – זהו האסון.
– מה היה לך יעקב? – שאלו חבריו – איזה יום אתה חסר, השני או החמישי?
והמתיאש הורה באצבע על הספר, אשר דחה, ויאמר בלעג מר:
– חפץ הוא, שאאמין כי הנני כתר הבריאה ושהכל נברא בשבילי. דר אני בהיכל נאה, האדמה היא רצפת ההיכל, השמים – התקרה, והמאורות – מנורותי… אני כתר הבריאה ותכלית הבריאה; הכל נברא בשבילי, החיה, הבהמה והעוף, והרמש, הרומש על הארץ, הכל נבראו בשבילי… משרתי עושי רצוני הם! במחשבה תחלה עליתי על לב היוצר!
– אבל איזה יום אתה חסר?
– שוטים! לא ימים אני חסר וימי טובים ושמנים. ביום השבת – הוסיף בלעג מר – סמוכה עטרת הבריאה של שלחן בֶּריל הטבח והיום ההוא נעלה על כל הימים. שפרינצה אשת הטבח, שפרינצה השמנה והגונחת בלי הרף, לא תחדל מהתאונן, כי אוכל אני מעט; היא רוצה לפטם אותי כאוז: “אכול אכול, עלם נחמד; כאכילתכם כך עבודתכם… זכות תורה תעמוד לנו…” ואני מוכרח למלאות את בטני בבני-מעים, בפשטידא ובמאכלים, אשר לא אדע אכנם, למען תציל זכות תורתי את הטבח מדינה של גיהנום, למען תמרק חטאת מאזני-מרמה, מכירת עצמות תחת בשר…
– ובכל זאת מה אתה חסר, יענקיל?
– מה אני חסר? אינני חסר דבר, אך בחיי קצתי, את העולם שנאתי.
– ואינך מוצא פתח פתוח לצאת מן העולם?
– “בעל כרחך אתה חי!” – קרא המתיאש בנשימה כבדה, מבלי גרוע עין מהתקרה.
– הבל – קראו חבריו – האין סכינים, חלפים לשחיטת עצמו! האין נהרות לטבוע וחבלים להחנק? ואם אתה חפץ במיתה מתוקה – קנה לך חבל של נופת, ואם במות ישרים, הִתָּלה על המנורה למול ארון-הקדש.
על פני המתיאש נראתה תנועת צחוק.
– לא חדשתם מאומה – אמר – הרעיון הזה ישן נושן הוא לי, בן שש-עשרה שנה הייתי וכבר חשבתי, כי “טוב מאד” זה הוא המות. מדוע? על השאלה הזאת אענה לכם בפעם אחרת, אך לא ידעתי במה אשים קץ לחיי? האמצעי היותר טוב היא היריה, כן אמרתי בלבי. רגע ומוחי יתפוצץ ואינני. וגם מכר היה לי בחיל הצבא… איש יהודי, אוכל פעם בפעם על שלחן אבי… ממנו אשאל ויהי מה! אך מחשבתי זאת לא יכלה לצאת מן הכח אל הפועל מטעם פשוט – מפחד. בשבתות וימים-טובים, כשבת איש-הצבא אתנו אל השלחן או כפגשי אותו בבית-המדרש בזמן התפלה, לא יראתי מפניו, אך בימות החול, כשפגשתיו בחוץ וקנה-רובה בידו – ברח דודי! מעדו קרסולי, הזדעזעו כל אברי ולהכעיס את חפצי ורצוני ברחתי. שכן קרוב היה לנו, משה השוחט, את החלף לא יראתי וגם שאלתיו פעם אחת בלי ידיעתו, ואך בחנתיו, ופצעתי את אצבעי, ותזב דם, וכמעט שלא יצאה נפשי מפחד… וכיון שאני מתירא מפני מים קרים, גמרתי בלבי לתלות את עצמי! לקחתי חבל, עליתי על עלִית בית-המדרש וכבר הקשר על צוארי, ופתאום הרגשתי, כי צמא אני, ואנח את הקשר, וארד לשתות מעט מים. על פי מקרה פגשתני אמי ותשלחני לשחוט תרנגלת… והנני חי עד היום הזה.
– היוצא לנו מדברינו, שבעל פחדן אתה.
– כן – ענה יענקיל במרירות – מפחד אני מאד, אך האני האשם? יודע אני ברור כשמש, שהטובה האחת, שאפשר לו לאדם לעשות בעולם הזה, היא לקצר את יסוריו… יודע אני גם כן, שאם אין אני לי מי לי, שאיש לא יבוא עלי בקרדום, אם צלחתי ריקה… וכיון שאני יודע, אני חפץ למות; אני רוצה, אני מתאוה, אני משתוקק למות. אך מה בצע? אני רוצה והוא איננו רוצה, ה“בעל כרחך אתה חי” איננו רוצה; כרוך הוא בקרב נשמתי, בעמק הלב, באיזה חביון ומבטל את כל החלטותי כעפרא דארעא. בתחלה הוא מתאנה לי, טוען כנגדי, וכשהוא רואה, שאינני מתפעל מכל ראיותיו והזיותיו, הוא מתהפך לצמאון, ואחר כך – לפחד, האני ירא? מוחי שוקט ושלאנן 1, אך דמי מתרוצץ, הלב דופק והרגליים נסות… הלא אני אינני לא הרגלים ולא הדם וגם לא הלב, כי אם המוח, והמוח רוצה, רוצה מאד…אך ה“בעל כרחך אתה חי” מגיח ממחבואו, לוחש באזני, שצמא אני, או מכה הוא את לבי בתמהון…
– ולפעמים – מתודה המתיאש – גם אני בעצמי מתירא, גם אל המוח יגונב הפחד. ושואל אני: מי יודע? אולי עלי למלאות את צבאי – היד תקיפה! אני אברח והיא תאחזני בציצת ראשי, ותשיבני אל החיים! ואחיה שנית, ואלמוד תורה שנית, ואֹכַל לצבות בטן בבית הטבח שנית… עוד זאת: מי יודע, אם אחרי יסורי המות, אחרי בלעי את הטפה המרה מהסיף של בעל-העינים וגם אחרי חבוט-הקבר, אם לא אתגלגל אז בשור או עגל! וכבוא יום פקודתי באמת, אובל, אסור בחבל, אל בית השחיטה, רעב וצמא, אחרי יום או יומים צום… ועל דרכי אושיט את לשוני הנחרה לכל חציר נובל, נגד נטף כל חלאה, ובריל הקצב, ההולך אחרי, לא יתנני להוריד ראש ובשוט ירדפני אל בית השחיטה, ושם יחכה לי היהודי הכשר, אשר יקרוץ בעיניו, ויברך בשם ומלכות על תקון נשמתי…
– אתם צוחקים! ומדוע? יען כי הרמב“ם אומר: “לא היו דברים מעולם”, אבל האר”י, האר"י הקדוש אומר, כי כן הוא, ושלמה, שלמה החכם מכל אדם, אומר: “מי יודע?”
-
כך במקור. ↩
(זוֹ לעומת זוֹ)
הבוקר אור גם בציכַנובקה ויעורר את יושביה, יושבי הקרנות, גם את המחזירים על הפתחים ועל הכפרים. קרני השמש חדרו גם אל בית-המדרש בעד כל שמשות ארבעת החלונות, הצהובות מרוב ימים. בעברם דרך אויר בית-המדרש, השאילו משלל צבעיהם לקורי-העכביש, ויגיעו עד הכיור, אשר אצל הפתח, ויפלו אחורנית ממראה נחושת הקלל, וישָברו בספל אשר תחתיו.
עם יושבי העיר נעורה גם להקת הזבובים, אשר, יחד עם יתר הרוחשים, מצאה לה די אוֹכל בספרי בית-המדרש, והם העירו ברעש ובשאון את חובשיו – את המשׂכילים הנסתרים אשר בציכנובקה. הראשון אשר פתח את עיניו הוא “חיים-המשורר”, בעל השירה הגדולה – “ארבע עתות השנה” – שכבר החל לכתבה; ונער בעל מזג מתפעל הוא “המגביה עוף על כנפי השירה”. לבו מלא נצנים, ודשאים ואהבה, ולולא חסרון “מלות השוות”, היינו: החרוזים, שהיה בעוכריו, כבר היה מלא כל הארץ כבודו. ואך פתח את עיניו, וכבר שׂפתיו נעות: מכות, דקות, חלקלקות…
אחריו נעור זליג בעל הסיפּוּרים, כותב פרוזה, אשר עוד מעט ויזרח על שמי הספרות ככוכב חדש באור שבעתים, והמתעסק כעת בכתיבת ספּוּר גדול, משׂתרע על מאתים ועשׂרים גליון, ומלא חתחתים ומכשולים על דרך הנאהבים והנעימים. במשך הוכּוּח, אשר קם אחרי כן בין חיים וזליג, נעורו יתר החברים – שלושה או ארבעה נערים משׂכילים, אך אליהם לא אשית לב, כי גם לקרסולי חיים וזליג לא הגיעו. חיים הוא משורר, זליג סופר;זה האחרון גם בספרי אשכנז קרא, ובספרים חיצונים הרבה הגה, והם המדברים, ולהנותרים אך אזנים לשמוע ופתחון-פה להשתומם.
– העודך ישן, חיים? – קרא זליג מעל הספסל.
– לא, בלילה הזה לא יכלתי לישון – ענה זליג – כי אנשי ספּוּרי הקיפו אותי ולא נתנו לי מנוח…
– גם אני – ענה חיים – אך מעט ישנתי, ובחלומי ראיתי את השמים כתובים בחרוזים ומלות שוות, אך קרוא לא יכולתי… אבל הגד נא לי, זליג, מתי תכלה את ספּוּרך?
– הנני צועד צעדי ענק! – ענה זליג בגאון – אתמול בלכתך לשׂוח ולהתענג על הדר הטבע, כיליתי אני את תמונת רחל הגבּורה – אבן-פינה בספּוּרי. כותב אני: “עיני רחל הזהירו ככוכבים מתעים, ובתוכן מצאה קן לה תכלת הרקיע”…
– אח, אח! – השתומם חיים – גבורת הבורא!
– “שׂערות ראשה” – הוסיף זליג לקרוא, מבלי לשית לב אל התפעלות חיים, כאיש אשר התהילה היא לחם חוּקו – “שׂערות ראשה – תלתלי משי שחור משחור, כנוצות בנות-היענה! ידיה ורגליה קטנות כעדשים”.
– בעיני – אמר חיים – לא תמצאנה חן ידים ורגלים קטנות כעדשים.
– יען כי חובש הספסל אתה מרחם ומשחר, ואת העולם לא ראית! זה לא מכבר קראתי, כי אנגלי עשיר ובעל נכסים כקורח השתגע בשביל רגל אחת קטנה, אשר ראה בעד חור המנעול!… לולא יגורתי ממלות תלמודיות, כי אז הייתי כותב: פחות ממשהו! עוד אני כותב, כי לרחל מתנים דקות מקטני איש! הנה אַילה שלוחה ויפה כונוּס.
– ונוּס? ונוּס? מה זאת?
– ונוּס – מבאר לו זליג – היא אלילת היופי אצל היוָנים.
– אינני מבין מאומה, באר דבריך!
– הזוכר אתה את האיש המוזר, בעל המצנפת האדומה, אשר בא הנה בשבוע העבר, למכור מיני נופת בחצי חנם?
– זוכר אני.
– האיש ההוא היה יוָני. מארץ יוָן, ועמו הוא עם היוָנים!
– וכולם מוכרים נופת וממתקים?
– חס וחלילה! – היוָנים אינם עם בגולה, שיחזרו כולם על הערים והכפרים! היוָנים הנם עם יושב על אדמתו. ארץ היוָנים מודעת בספרי-הקודש בשם “איי אלישה”, ורבות סבלנו מ“ממלכת יוָן הרשעה”…
– ואני דימיתי, כי יוָן ואיוַן חד הוא!
– חס וחלילה! היוָנים הם עם בפני עצמם, יש להם ארץ וממלכה, יש להם אדונים, סוחרים, אכרים, עושי-מלאכה ועובדי-אדמה ככל העמים. לפנים היו היוָנים עם חכם ונבון, את חכמיהם מזכירים חכמי ישׂראל, כמו הרמב"ם… האם לא שמעת שם אריסטוֹ, סוֹקרטס ודומיהם?… כולם יוָנים. ובכל זאת ההמון, בלי ספק – למוֹרת רוח הפילוסופים – היה עם עובד אלילים, והספּוּרים מחיי האלים והאלילים נקראים בשם הכולל: מיתוֹלוֹגיה.
חיים עשׂה אזנו כאפרכסת וישנה וישלש: “מיתוֹלוֹגיה”.
– הסיפּוּרים הללו – הוסיף זליג – יפים ונחמדים, ונשׂגבים מאד. אני קראתי אותם; ואת מרביתם העתקתי לי, למען הזכירם בספורי לעת מצוא, כמו שאני כותב עתה: יפה כונוּס.
– ומה זאת ונוּס?
– ונוּס היא אלילת היופי.
– לשון נקבה? הגם נשים מושלות בשמים?
– אליל הסוחרים, השלוחים והגנבים… הנקרא בשם אוֹלימפ. ותמיה אני עליך, המשׂכיל, מדוע תגרש את הנשים מהתפח בנחלת האלים?
– השם ישמרני מאִולת כזאת! – התנצל חיים – כנשים כגברים, חוקה אחת לכּוֹל! אך אני דימיתי, כי האלים אינם לא זכרים ולא נקבות!
– עליך לדעת, חיים, כי אלילי היוָנים פרים ורבים וחיים כבני-אדם! וכי אך בזאת נבדלו מבני האדם, כי חסרים הם את “הטוב מאד”, הוא המוות. יוּפּיטר למשל, שהוא הרם על כל האלים, אשר בימינוֹ הרעם ובשׂמאלו פֶּרס, ואשר לשמו ולזכרו יחרדו כל יושבי ההר, – יופיטר זה יש לו אשה ושמה יוּנָא, אשה מרשעת שבעתים מכּסַנטיפה אשת סוֹקרטס (הן אותה ידעת, כי ספּרתי לך), והוא, יוּפּיטר, מקבּל מידה צרות יותר מסוֹקרטס, יותר מאשר מקבּל השפל שבמלמדים מיד אשתו “הרבנית” הארורה… הלא תוכל לשער לך את העמל והיגון! שבע פעמים ביום, בלי ספק, מקלל יוּפּיטר את יומו ובוחר במוות, אך מה בצע, והאלילים אינם בני-תמותה, חלקם אל-מוות!
– אך שוב נא, זליג, אל האלילה אשר הזכרת. סובב אתה סחור סחור, ואליה לא תקרב…
– אל ונוּס? יהי כן: ונוּס היא איפוא אלילת היופי…
– מה זאת אלילת היופי? הבשביל שהיתה יפה נקראה בשם זה?
– לא חיים. היוָנים האמינו, כי לכל מידה, לכל חסרון או יתרון במזג איש, לכל תכונה – יש אליל מיוחד! אצלנו, למשל, אומרים שלכל אומה יש שׂר! ואצלם – אליל לכל תכונה. ובכן הגבורה, הערמה, הנשׂגב, היופי וכו' – אלילים מיוחדים להם, והאלילה ונוּס היא ממונה על היופי . ואם תאבה, אקרא לך את הספּוּר על אוֹדותיה.
– קרא!
זליג קם מהספסל ויוצא מארגזו הקטן, הנטמן מאחורי התנור, גליון כתוב פנים ואחור וישב על הספסל, ויחל לקרוא:
“וֶנוּס, אַפרוֹדיטָא, אפגיניא, פַנטַגיניא, אנדיאמיטא…”
– האם אתה דובר אשכנזית? – שיסע אותו חיים בדבריו – הן לא אבין אף שמץ דבר!
הוא השתומם, בהאמינו, כי כל איש מישׂראל מבין מעט אשכנזית.
– שוטה – ענה זליג – אלה הם השמות, שהיו לונוּס במקומות שונים אצל היוָנים והרומאים.
– שמותיה רבו משמות יתרו. אך הנח לשמות וקרא את הספּוּר בעצמו.
– “ונוּס היתה מקודשת במקומות ההם כאלילת האהבה…”
– הן אמרת היופי?
– הא בהא תליא – עונה זליג – אהבה ויופי חד הוא. “והיא לא יצאה ממעי אשה, כי אם קפצה מהקצף, אשר על פני הים!”
– שׂיחת ילדים!
זליג לא שת לב, ויקרא:
– “היא היתה יפה מאד מאד…”
– מאי קא משמע לן!
– “אותה מתארים היוָנים כיפה-פיה ערומה או ערומה עד החצי…”
– כמה מכוער הדבר הזה! – ירק חיים…
– “אישה היה ווּלקאן…”
– וזה מי הוא?
– הוא כעין תובל-קין שלנו, אבי כל חרש נחושת וברזל. “אך לו לא ילדה בנים.”
– ובכן נתן לה גט פטורין! – התלוצץ חיים.
– לאלילים אין גיטין, לפי שאין להם קדוּשין. אך תחת זה היו לה בנים ובנות, אשר ילדה לאלילים אחרים וגם לבני-אדם.
– מה אתה דובר? לזנונים? ממזרים?
– שוטה! אם אין גיטין וקדוּשין, ממזרים וזנונים מנלן?
– הכּוֹל זוכה מן ההפקר! יהי כן, אך הלא אמרת, כי גם בני-אדם, גם בני-איש…
– ולמה תשתומם? אם בני האלהים לקחו להם נשים מאשר בחרו, מדוע לא תדבקנה נפשות אלילות-יוָן בגברים בני אדם וחוָה?
– טוב מאד, קרא הלאה!
– “שנים ילדה למַרס.”
– מֶרס או מַרסנא?
– לא מרס ולא מַרסנא, כי אם למַרס, להאליל מַרס, הוא אליל הקרב, איש מלחמה… שנים ילדה לבּאַקכוּס…"
– מה טיבו של עוּבּר זה?
– הוא הממונה על היינות ועל כל המשקאות החריפים.
– אליל שכור, כעין לוט שלנו?
– “שנים ילדה למֶרקוּר…”
– ומרקוּר מי הוא?
– אליל הסוחרים, השלוחים והגנבים…
– כה ירדה פלאים!
– “את אנחיזיס – בשׂר ודם – עשׂתה חוזה על שׂפת היאור. אליו נראתה כרוֹעה… ותהר לו ותלד בן. פעם אחת רדפו אחריה חבר מרצחים-ענקים, ותסתר במערה, ותקרא את הֶרקוּלֶס לעזרה בצר”.
– ומי הוא הרקוּלס?
– אליל גבור מאד! וגם לא אליל שלם; חציו אליל וחציו אדם. הוא כבּד במטאטא ביום אחד שלושים ושש אוּרווֹת! “הרקוּלס חש לעזרתה… ויתן לבוא אל המערה את הרודפים אך אחד אחד, וכל הבא נהרג מאת הרקוּלס, ובכן נשחטו כולם במערה אחת. ונוּס זאת היתה נוקמת ונוטרת מאד. יושבי ערים רבות, אשר התקלסו בה, הפכה לשוָרים בעלי קרנים…”
חיים לא יכול עוד נשׂוא.
– הזאת היא היפ-פיה שלהם?– קרא, וירק פעמים אחדות בגועל-נפש – זאת היא אלילה! – מילא צחוק פיו – בוז לך, לעג לך! אם תאבה ואספר לך שנית את המעשׂה מהחל ועד כלה: זונה נמבזה היתה בארץ יוָן, ונוּס שמה, אך בנסעה מעיר לעיר וממדינה למדינה לתת דודיה לכל עובר, שינתה את שמותיה ותחליפם, לבל יכירוה וידעו כי בלה היא מזוקן! ועל כן ידעוה בכל עיר בשם אחר!… ונוּס לא ידעה את אביה וגם את אמה לא הכירה! היא קפצה מהקצף אשר על פני המים, ים החיים! חלאת חיים – מולדתה! אישה חרש ברזל, אך ונוּס היתה עקרה כרוב בנות מינה, ותברח ממנו, ותתן דודיה לשׂר-צבא, אחרי כן פרשׂ עליה כנפיו אחד השכורים, והפקידה גוָה גם לסוחרים… כה נפלה תמיד פלאים, עד הגיעה אל שפל המדרגה, וחבר מרצחים רדפו אחריה. לולא המשרת באוּרוַת סוסים, או איזה בעל-עגלה, איש בריא, שהיה לה, כי אז כבר נשכחה מארץ החיים! מבלי ספק קרה המקרה הזה באחד מבתי-המרזח…
– דום, חיים! – קרא זליג ברוגז – בנשׂגב תתקלס! כבדחן בחתונה תהפוך את המגבעת, למלאות פי הקרואים צחוק! כרב של פורים תתחפשׂ להראות כדבוב! ונוּס היא נפש היופי, האידיאל של החן… כעין שולמית בשיר השירים!
– כעין שולמית? כעין שולמית? חה-חה-חה! – התפרץ צחוק אדיר משׂפתי חיים – השומע אתה את דבריך? אם כה הסכת ושמע אתה, ואני אגיד לך, מי היא שולמית: שולמית היא עלמה עבריה מימי קדם, שולמית היא בריאה וחזקה כעשת הברזל! אחֶיה ציווּה לנטור את כרמיהם, וכרמה שלה לא נטרה – את פניה שזפה השמש, אך לא בת קדר היא. צוָארה חלק כשן, בהיר כשיש! נשמת אפה כריח השׂדה, אשר ברכו ה', כריח הלבנון! איננה כבת ישׂראל בזמן הזה, איננה מתנפחת כברבור-הודו, איננה סוגרת את אשמורות עיניה מבושת-שוא וחן השקר. עיניה לנוכח יביטו, כי שכּוּלה אין בה, לא בגופה ולא ברוחה! ולה עינים טובות, מחממות, מלבבות, עיני יונים לה! ושׂפתיים לה כחוט השני! והיא לא תתן על פיה את מסגר ה“דרך ארץ”. היא מדברת את אשר עם לבבה! ושׂפתיה תטופנה נופת, מור, חלב ודבש! כי תחזה את שולמית, לא יתעורר בך הרהורים חלילה! ונהפוך הוא תעמוד, מחריש, משתומם, כאבן דומם! מפיך נעתקו מלין, וממוחך – כל מחשבה, ולבך הולם, הולם כפטיש! שולמית איננה ערומה ועריה, לבושה היא, אך פשוטה וישרה, תמה, נקיה וטהורה כשלג טרם יפול ויגע באדמה! ולא תאוָה, אך אהבה היא! התחדשה הבריאה, התאנה חנטה פגיה, הגפנים סמדר, קול התור נשמע, ריח הפרחים נוזל כבשׂמים, הכל נעור לחיים חדשים. וחיים חדשים נעורו גם בה, בבת הטבע! פתאום בא הרגש, פתאום בא ובכל כוח ועוז, כי עזה אהבתה ממוות, קשתה קנאתה משאול, את אִשה לא יכבּו ימים! ואהובה אחד ואין שני לו! ואת מי היא אוהבת? את הרועה בשושנים! והיא לא תדע, כי העלם הנחמד נושא כתר, כי מלך מלכים הוא, היא יודעת אך את אהבתה. היא לא תדע גם להסתתר, לא תחביא את רגשותיה, ולא תשים עליהם מסווה ולוֹט. כל חפצה ומגמתה אחת, מי יתן והיה הוא אחיה בן אמה, ותחבקנו בראש כל חוצות, כי לחם סתרים לא ינעם לה! זאת היא שולמית, זאת היא בת ישׂראל מימי קדם, אשר לא קפצה מן הקצף אשר על פני המים, והיודעת את אביה ואת אמה!
בדבּר חיים את הדברים האלה היה לאיש אחר. דבּר רתת, דבּר בכל נפשו, בכל עצמותיו! לשוא חפץ זליג לשסעהו בדבריו. כזרם מים רבים פרץ משׂפתי חיים – זרם אדיר, וכדבּרו כן התחזק הרגש, והוא בעצמו התפלא עליו ועל כוחו וגבורתו.
– אבל שוכח אתה – השתיקוֹ בכל זאת זליג – שוכח אתה, כי במיתוֹלוֹגיה אין דברים כמשמעם! שהכּוֹל משל ומליצה, מסכה נסוכה על רעיונות מחקר ואמונה…
– אדרבה – צעק חיים – נהפוך הוא! מי יטמין מרגלית טובה בבלויי-סחבות? מדוע החביאו מחשבות נשׂגבות במעטפה לא-טהורה? ומצד השני, הגידה לי, זליג, האם בשיר-השירים הדברים כמשמעם? הגם הוא אינו משל ומליצה? מי זה לא ידע, ששלמה הוא המלך, שהשלום שלו; ששולמית היא כנסת ישׂראל, היפה והנאוָה, אך השחורה מצרות וגלוּיות? אבל הנמשל בפני עצמו והמשל בפני עצמו! ומבלי הבט אל הנמשל, אומר אני, כי שולמית היא נפש היופי, אידיאל החן. האלילה ונוּס… לא אדע אכָנה במקום קדוש זה!
– השומע אתה, זליג – הוסיף חיים בקול – השומע אתה? ימח שמה! מחה את ונוּס מספרך אשר כתבת! וּכתוֹב… מה, מה שם העלמה שם? חנה?
– רחל!
– יהי כן, כתוב כי רחל נאוָה היא וברה כשולמית… אך לא, אל תכתוב כזאת, אל תרהיב בנפשך עוז! חוצפה ועזות הוא! כתוב לך כאשר תחפוץ, כתוב כי חנה…
– כי רחל – מתקן זליג.
– כי רחל, תהי רחל; כתוב, כי רחל ברגליה הקטנות כעדשים, בידיה כמשהו, יפה היא כמרים בצאתה בתוף, כאביגיל, אשר הלכו לאורה, כרחב, כדלילה… ככל אשר תחפוץ, לוּ גם כאסתר המלכה! אך אל תדמה אותה לשולמית– השומע אתה?
א: עיר ובלהות
– היא הולכת, הולכת וקרבה! בהכפרים מסביב – סכנות נפשות! רבונו של עולם, מה נעשׂה?
כל איש ישמור פיו ולשונו מלהזכיר את שם המגפה. אך הפחד גדול מאד…
בכל יום ויום ידיעות ושמועות רעות. מאפּטא מודיעים, כי שם נפל בחוץ נושׂא-מים ולא קם עוד. באוֹסטרוֹב נחנטו שני יהודים… בברטקיב יושב דוֹקטוֹר שבא מוַארשה, ותלמיד האוניברסיטה עוזר על ידו. רחליב סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא.
חבל קוזאַקים הביא את ראַדום במצור, ובצוֹיזמיר העיר, השם ישמרנו, נופלים בני אדם ומתים כזבובים.
המסחר יורד, ויראת-שמים תתרומם… סוחרי-תבואות יושבים תחתיהם מיראה לצאת משער העיר. הסרסורים יש להם נקיון-שינַים. הבתים מתרוקנים. בכל ערבי שבתות נושׂאים איזה כלי או חפץ אל המלווה בעבוט…
גם בתי המסך אבלו, נפלו… איזה בעל-מלאכה או גם בעל-בית יבוא לפעמים וישתה כוס או שתים, לפכּח את הצער והפחד אך מזה לא תהיה לבעליהם הרוָחה, ואכּר מן הכפר חזון מאד לא נפרץ בעיר.
תחת זאת הסירה אשת הרופא מעל ראשה את הפאה הנכרית, ותלבש תחתה האַר-בּאנ"ד פשוט, כאשר תשׂאינה הנשים הכשרות… איזה משׂכיל מסתתר התוַדה בגלוי וישׂרוף בפומבי את “אהבת ציון”, והתחיל לומר תהלים בכל יום… שפחת הבּלן באה פתאום אל הרב לקחת מוסר על עווֹנה הרב, ותודה כי בערבי-שבתות היתה מציצה בעד החרכים אל הרוחצים… איזה צעיר לימים (את שמו לא אזכיר לדראון) יושב בתענית זה חודש ימים, ועודנו חושב להיות לפרוש… מי יודע איזה חטא נמצא אתו!
ישנם כעת חייטים המשיבים את ה“יתּוּר”, קצבים בלי אבן ואבן ועם עודף גדול… אחד הוא ירוחם החלפן, אשר לא זע עוד, ואיננו לוקח פחות מעשׂרה למאה לחודש מכל הלוָאה בעבוט, אבל לבו הלא לב אבן, כידוע!
והפנים ירוקים ולבנים, והשׂפתים נצרבות. והעינים עגולות ומלאות פחד, וכל ראש כפוף. בחוצות דממה: פה ושם חבורות קטנות, אנשים לחוד ונשים לחוד, עומדים ומתלחשים בלי לחש, מנענעים בראשיהם ובידיהם ובכתפיהם, והעינים נטויות השמימה, אולי ירחם!…
גם בבתי-התפילה בין מנחה למעריב שׂוררת דומיה. אך עזרת-הנשים מלאה מפה אל פה, וכפעם בפעם יתפרץ מבעד החלונות יליל צעקת משבר, לחרדת הגברים ולסמר שׂערות בשׂרם… ובכל ערב – “כל נדרי”, רוחצים בנחלי דמעה.
מה לעשׂות? היש עצה ותחבולה?
בוַארשה, מספּרים, פתחו בתי-חמין לעניי עם, גם מזונות פוסקים להם בזול, מחלקים גחלים להסקה, מלבושים – הכּוֹל בעצת אלה הידועים… הכּוֹל ללכת בחוקותיהם, ולכל היותר למצוא חן בעיני הרשוּת… פה ישנן צדקות אחרות: “מאיר בעל הנס”, “יהודים טובים”.. ישנן גם סגולות נפלאות: במוצאי-שבת מציגים בחלונות נרות להדלקה לשבת הבאה… לוַאסיל בית-טחנה סמוך להעיר; וכבר נמנו וגמרו לגנוב בלילה את אבני הריחים ולקברן בבית-הקברות… גם יתום ויתומה נכונים להנשׂא זה לזה…ומלבד זאת כמה בתי-כנסיות יש ליללה ולזעקה, וכמה קברים למדידה!
ובכל זאת יאנק הלב… הלא הסגולות מאז ומקדם הן, ובכל זאת הכּוֹל זוכרים את המגפה הראשונה בשנת תק"ץ… כל הרחוב עלה דשאים, ואך מסילה אחת נותרה, אשר דרכו עליה רגלי הנושׂאים…
ורעות מן המגפה הן הדזאינפקצי“ה, האיזוֹלאצי”ה, והשם ישמרנו – החניטה! לא לעולם יחיה איש, ואך פעם אחת ימות… והחיים והמוות ביד מי הם? ביד בעל הרחמים, ובעל-הרחמים הוא שומע תפילה וזעקה, וגם צדקה תציל ממוות… אבל השאר הוא ביד אומות-העולם; את מוח העצמות ימוצו, הב, הב, – הוצאות ושפיכות-דמים…
ועוד יחנטו את המתים… לוקחים את המת, קורעים אותו כדג, טובלים בזפת וקוברים בלי תכריכים…
ובבתי-החולים, כידוע לכּול, ממיתים את החולים בסמים… ומה לכם עוד, אם נתּכה חמתם גם על כרים וכסתות, ששׂורפים אותם באש…
לפעמים מביאים את העיר במצור… ימותו יושביה ברעב, או יאכלו איש את בשׂר רעהו… ולמה אנחנו מחשים? העוד לא כלו כל הקצין? הנתן להאויב לבוא במחננו?
היה לא תהיה!
הנרות להדלקה בשבת נכונים כל ימי השבוע, יבוא ליל חושך ואבני הריחַיִם של ואַסיל אינן… גם יתומים נשׂיא…
והפחד בכל זאת הולך הלוך וגדוֹל… קווה קיוינו כי יחד עם החום יעבור זעם, אך כבר עבר קיץ, באו גם הימים הנוראים, גם ימי חג הסוכת אינם… מקור תרחפנה העצמות, והמגפה הולכת וקרבה… רבונו-של-עולם!
ב: שנַים שאינם מפחדים
ובכל זאת ישנם שני בני אדם בעיר, שאינם מתייראים מפני המגפה, ולא זאת בלבד: הם מיחלים לה! הלא הם: הדוֹקטוֹר הצעיר ס., פולני קתוֹלי, ולהבדיל – יוסיל בחור-הישיבה, עברי בן דת משה.
ככלות ס. את למוּדיו בא הנה, להתפרנס מיגיע כפיו ומוחו. אז היה איש טוב, איש טוב מאד, ממש אחד מחסידי אומות-העולם, נוח לבריות, מבלי שמץ יהירות; היה עונה לכל איש אשר דרש בשלומו, אף לאשה, אף לילד. ובעלי-הבתים לא מנעו ממנו את הטוב… הכל השתחוו לפניו, הסירו את הכובעים ונענעו בראשם בצחוק-חן ובחבּה… בכל שבת ושבת שלחו לו חלה ודגים, גם אהבוהו גם כבוד לא מנעו ממנו, אך – לא השתמשו בו, לא הזמינו אותו.
ובאמת, מי נצרך לעזרת הדוֹקטוֹ“ר? האין “רופא” בעיר? ומה גם, כי ה”רופא" הוא רופא מומחה ומפואר, שדי לו במעוף-עין אחד על החולה למען הכּר את מחלתו… ואך הכיר את המחלה היה רושם מיד מה שנצרך לרפואה, ובעל בית-המרקחת לא נמנע מתת את התרופות אשר יעץ ה“רופא”… ולמה זה לנו דוֹקטוֹ“ר? וכי שְמָא גָרִים? לוּ בא הנה דוֹקטוֹ”ר זקן ושׂבע חולים, כי אז לא היה הולך בטל, אבל ס. נער הוא, רך בשנים, ופני עלמה לו, בלי שום חתימת-זקן, – ההוא יתחרה עם ה“רופא” שלנו? ורע מזה שהוא החל להתחרות עם ה“רופא”! הוא חולק עליו! הוא מחווה דעתו כי החולים שותים יותר מדאי לנקות את הקיבה והמעים, כי ההקזה מזקת לכל איש ואיש ועל אחת כמה וכמה ליולדות, וכדומה דברי שטות והבלים. וגם על השמנים ועל המשחות מילא צחוק פיו! ואם קרה מקרה לא טהור וה“רופא” נסע לאיזה כפר, ונקרא הדוֹקטוֹ“ר – מה היה עושׂה? לא רשם מאומה, ואם רשם ציוָה בלי ספק לקחת תרופה בעד ח”י גדולים. בעל בית-המרקחת רגז ושׂחק, והכול ראו שאין דעתו נוחה מרפואות-שוא כאלה, כי הכול יודעים שאסיא דמגן במגן, מגן שויה…
וכה עברו ששה ירחים. הדוֹקטוֹ“ר הצעיר נלחם בגלוי עם ה”רופא“, ובסתר עם בעל בית-המרקחת. אך עם בעלי-הבתים היה חי בשלום, עד – עד אשר כלתה הפרוטה האחרונה, שהביא אתו, מן הכיס… לאט לאט היה גם לבעל-חוב, והנושים בו, כבעל המעון, כהקצב, כהחייט, החלו לנגושׂ… אז ראה ס. כי לא יוכל עוד עמוֹד, וישנה את דרכו לטוב. לאט-לאט החל להודות – לראשונה בחשאי, בלשון מגומגמת, ואחר-כך בקול רם ובפומבי – כי הקיבה אמנם צריכה לנקיון כפעם בפעם, שהדם הסוער בהגוף צריך להקזה לעתים תכופות, ועוד ועוד… אך כל זה לא היה לו לעֵזר ולהועיל: ראשונה, לא היו יודעים אם הוא מודה על האמת, או משטה ומונה את הבריות; שנית, אם הוא מודה לדברי ה”רופא“, אם ה”רופא" צודק, למה לנו דוֹקטוֹ"ר?
ממרחק בא עֵזר לס. על ידי ירושה (חזון נפרץ הוא בין “הגויים” לקבל ירושה אחרי מות דודים ודודות ערירים), וישב עוד חצי שנה בבטל. ואז, כאשר כלתה עוד הפעם הפרוטה מן הכיס, מצא לו ס. עצה אחרת.
לפתע פתאום היה לאנטיסמי“ט, לאנטיסמי”ט נלהב. את יושבי העיר היהודים לא הכיר, את בעלי-הבתים לא ידע; פעמים בפגשו באחד מבני-שם נרתע לאחוריו וירק לפניו… אז דבּר על לב הווֹיט ויסיתנו לגרש כמה משפחות עבריות ממגרשי האכּרים… כבוא איש-משמר העירה, המתיק אתו סוד; וטרם הספיקה השעה להתושבים להעניק לו כדבעי, הוליך אותו בבתים ובחצרות ויראה לו כל מקום טנופת.
פעם אחת אמר אל בעל בית-המרקחת, כי הוא במקומו היה מוכר ליהודים אך סם-המוות. ועוד ועוד…
ההמצאה הזאת לא נשארה מעל. רבים מבעלי-הבתים החלו לקרוא לו ולשלם בעד בקוּרו את החולה, אף כי איש לא שמע בעצתו ואת התרופות לא קנו, או שפכו אל האשפה…
אחינו בני ישׂראל הרגישו תיכף ומיד, כי נחוץ לסתום פי השׂטן, וגם היה בזה מין שׁוחד, לכסות-עינים…
יותר לא יכול ס. לעשׂות, ומצבו לא היה עוד איתן.
אז קרו לו כמה מקרים לא טובים. אחד החולים הרהיב עוז בנפשו לקחת את תרופת הדוֹקטוֹ"ר, ולא עבר שבוע ימים וימת.
ורע מזה, כי פעם אחת לא עצר ברוחו ויגד באחד הבתים, כי החום איננו מחלה, כי אם כלי-זין ביד הגוף להלחם במחלה; וכל השומע מילא צחוק פיו… עוד יותר צחקו כל בני העיר כאשר נקרא פעם אחת אל מקשה לילד; המיילדת יצאה את העיר ליום אחד, ונקרא הדוֹקטוֹ"ר. כמה הכנות של שטות וכמה הבלים! ראשונה ציוָה להביא לו קערת מים, גם חתיכת בורית! אל המים אשר בקערה שפך מעט מים אחרים, אשר הביא אתו בבקבוק… כל המסובּים עומדים ומתבוננים; כמדומה להם, שהוא מכין איזו רפואה בבית החולה, להקניט את בעל בית-המרקחת. מי יודע איזה סם, איזו תרופה יצא מזה… והוא אחרי כל ההכנות הללו נוטל ידיו באותם המים!
שמא תאמרו, שהיו ידיו מלוכלכות? חס ושלום, כל המסובים ראו כי היו ידיו נקיות וברות, כנהוג אצל אומות-העולם, גם הוא התחיל לעשׂות את צפרניו ולנקותן, כאשה כשרה קודם הטבילה, ואחר-כך נטל את ידיו שנית, ובמים אחרים, ועוד הפעם בורית ונטפי מים מן הבקבוק! ועוד כמה וכמה הכנות שאין לשער ואין לספּר… את “המקום” הוציא אמנם בשלום; והיולדת, יולדת שבעה, אמרה כי ידי הדוֹקטוֹ"ר קטנות מידי המיילדת, ומהיר הוא במעשׂהו – לולא ההכנות – יותר ממנה; אך מי יוכל נשׂוא הכנות כאלה? ומה לעשׂות אם אין בורית בבית? שם, באתו מקום, היו כובסים כלי לבנים, ונמצאה בורית, ובמקום אחר?
כל הנזכר למעלה היה בעוכרי ס., ואחרי שנתים ימים נוכח לדעת כי אין לו תקנה, אלא מנוסה שלימה מן העיר, מפני בעלי-הבתים, מפני בעל בית-המרקחת, וביחוד מפני ה“רופא”… ופתאום והנה היא באה! היא, המגפה, היא חרדת כל בשׂר! לא ולא! אם היא הולכת ובאה, ס. לא ינוס! קציר מטבעות כסף וזהב יהיה לס. – ימי זהב יבואו!
כבר בא צו לבנות בנין מיוחד בשביל חולי המגפה, וליחד בתים שונים בשביל המשפחות האומללות…
אמנם הקהל עשׂה את שלו, וישתדל אצל הווֹיט ואיש-המשמר לרשום את ההוצאה בספר ולחתום, ולא יותר… ובכל זאת היא הולכת! הממשלה תתן מצדה 3–4 רובל לשבוע, ור' יעקבּ ישלם מצדו כפל כפלים! החולים ישלמו בפני עצמם, הבריאים ישלמו לבל יתראו כחולים, וכל בני ישׂראל ישלמו בעד נקיון ואי-נקיון, בּדוּד ואי-בּדוּד, בעל כל יציאה וביאה, בעל כל דבּור ושתיקה. והעיקר: דמי קבורה! בלי חניטה! בלי סיד!
ותחיינה עצמות ס. היבשות, ותאורנה עיניו. בלכתו ברחוב ישרוק בנפש רחבה, יתבונן בפני ההולכים ושבים, בכל פתח פתוח, בכל חלונות הבתים! יודע ס. כי היהודים מסתירים את המחלה, אך הוא לא יתן לבצע את זממם! שלם ישלמו בעד ההווה ובעד העבר, ויהי מה!
אחרי כן ינוס מפה לוַארשה, שם יקח אשה, שם יראה חיים… כי מה לו פה ומי לו פה? האם בת בעל בית-המרקחת המנוּולת?
ג: השני אשר לא ירא רע
לקחת אשה רוצה גם יוסיל בחור-הישיבה, ועל כן מחכה גם הוא למגפה… הוא יתום עני, יתום עני אחד בעיר; לוּ גם יאבה הקהל להסתיר פניו ממנו, לא יוכל. אך מי יתן, ויעמידו חופה על הקברים!
ולזאת נכספה גם כלתה נפשו. ולמה נתפלא? אביו ואבי-זקנו בימיו כבר ילדו בנים ובנות וגם קברו מהם…
אחד הוא בחור זקן בעיר, בן שמונה-עשׂרה שנה! ועל כן הוא ללעג ולקלס… “בחור נובל” יקראו לו, “בוגרת”! ביום ובלילה לא ידע מנוח: לעג בני-גילו, אשר היו כבר לבעלי-בתים, עקיצת נערים וילדים, משׂביעים אותו מרורות כל היום, ובלילה לא יוכל לישון, חלומות רעים יבעתוהו. אם לא יחושו לעזרתו, יצא חס ושלום מדעתו…
והוא מתחנן לפני מיודעיו על נפשו: הואילו נא, דבּרו בי, והם עונים: שוטה שבעולם, איזו אשה תלך אחריך, אולי מלכת שבא?… אומלל הוא, יוסי, ובודד ביסוריו! זה ארבע-עשׂרה שנה הובא הנה על-ידי אביו מוכר-הספרים, ובמות אביו נשאר גלמוד, כי אמו מתה עליו במקום אחר זה כבר; הלא על-כן היה נודד עם אביו… ויחס הקהל על היתום וירחמנו, ויקנו את הספרים עזבוֹנו, ויקברו “בחצי חנם” את מתו מעליו, וגם קרקע יפה נתנו למת, ואת היתום הוליכו אל ה“תלמוד-תורה” ללמוד ביום, ואל בית-המדרש – לישון בלילה… ויאכל “ימים”, וכן הוא חי עד היום הזה…
בבית-המדרש חלה יוסי בעודנו ילד, וישב לאיתנו בפנים מלאים אותות המחלה.
ואחרי כן קרה לו מקרה אחר. במשך זמן מצער לימד ידיו להשׂיק בתנור בית-המדרש, וכראות בעלי-הבתים שהוא מסוגל מאד לאותה מלאכה, מינו אותו למשׂיק תמידי בתנור בית-המדרש, בבוקר בבוקר, בכל ימי החורף.
והתנור היה זקן ושׂבע-ימים ונוטה לנפול, ומחרכיו הרבים התפרצו החום והעשן.
ובלילה רחפה גוית יוסי הכחושה מקור… אז – ההכרח לא יגונה – למד לגנוב עצים ולהסיק גם בערב. התנור לא היה ארך-אפים, ופעם אחת התקצף על מענו ויפול עליו וילחץ את רגלו… אמנם, הרופא עשׂה את שלו וירפאנו, אך מאז קראו ליוסי שם חדש: “פרעה נכה”. כי נעשׂה פיסח.
גם שואב-מים לא יתן לו את בתו לאשה!…
נוסף לזה יוסי איננו לא עילוי ולא מתמיד – מי יתאַו לו?
ומעשׂה שׂטן – עיני יוסי לוחשות כגחלים, ולבו כואב והומה ומתגעגע תמיד.
לפעמים ראשו עליו סחרחר, אזניו תמלאינה שאון וצלצול פעמונים, וקדחת תאחזנו. חום וקור, קור וחום חליפות.
אך מי ישית לב לו?
בעלי-הבתים עושׂים את שלהם ומאכילים אותו “ימים”.
והשם ישמרנו מהמאכלים הטובים שנתנו לו! ולמה? הינחיל את מיטיביו ש"י עולמות? “בריה” שאיננו חפץ ללמוד ואינו יכול ללמוד, וכשהוא יושב על הספר – ראשו ורובו בעולם הדמיון, מדברים אליו ואינו שומע, ולפתע פתאום יתעורר כמו משינה עמוקה, יקפוץ ממקומו, יעזוב את הספר פתוח וירוץ כמשוגע הנה והנה בבית-המדרש, ובמרוצתו הוא מהפך את השולחנות והספסלים ואת כל אשר יפגוש על דרכו.
זה המשוגע – גם בעצמות יבשות, בלחם נקודים, בנותר מתמול שלושם איננו שווה. איזו תועלת תצא ממנו? למזלו הוא יתום נעזב, והקהל מרחם עליו!
אם יקרה בן-חמד כזה אצל אב ואֵם – ימסרוהו לחרש, לנגר, לחייט, אך מי ימשול בבן אחרים, ביתום נעזב? מי יאבה לקבל על עצמו אחריות כזאת? אביו היה למדן, עד רגעו האחרון לא פסק פומיה מגירסא, מהחברה נפטר בדבר הלכה, וכצדיק גמור נפטר מן העולם בחודש ניסן, ואחר וידוּי נמרץ ונלהב… ואיך זה יקחו את בנו וימסרוהו לבעל-מלאכה! מי יערבנו לפני שוכן עפר?
יוסי גדל בבית-המדרש ויהי לבחור, ותבוא עתו – ואינו יודע מנוחה, לא ביום ולא בלילה.
חלומות רעים והרהורים רעים!
ראשונה עמד על נפשו. הוא ידע כי בנפשו הוא, כי הרהורים רעים מאבדים את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא. אך ברבות הימים תש כוחו ויחדל מהלחם ברוחו אשר נשפך עליו… הכול לשוא! רוחו ימשול בו! אך זאת נחמתו: יבוא יום וישׂא לו אשה… מן השמים ירחמו עליו, או יד נדיבים תתמכנו… ובכל יום חכּה לשדכנים. אך השדכנים לא באו, וילך הוא לדרוש אחריהם. ואחרי כן, כאשר נוכח לדעת, שאַך המלכה-שבא תאבה להיות לו לכלה, אז הרגיש כי חשכו בעדו שמים וארץ, כי חשכו חייו… כי מחיים כאלה טוב המוות.
רעיון חדש, חטא חדש ומלחמה חדשה! ועוד הפעם היתה ידו על התחתונה…
בפעם הראשונה חלף הרעיון הרע כברק במוחו ונעלם ואיננו, והוא השתומם מאד על בואו והעלמו…
אך הרעיון בא שנית ויתמהמה ולא חלף כרגע, ובכל זאת, כאשר סר, לא השאיר אחריו כי אם תמהון-לב ונפש.
ועוד הפעם בא, ויהי לתושב במוחו… בעברו ישאיר אחריו שממון ובשובו לא יתן לו מנוח. בעל-כרחו הוא חושב, כי אפשר לאיש לאַבד עצמו לדעת, ובעל כרחו ישית אל לבו כי נחוץ לברור מיתה קלה, אם לא מיתה יפה.
רוח חזקה בחוץ, בלי ספק מסבּת איזה תלוי… יהודי או לא יהודי? בלי ספק יהודי; בשביל נכרי לא ינשוב הרוח כל כך בחזקה!
איזה חייט נמצא פעם אחת טובע במקרה. הוא זכר פתאום את המעשה הזה, וגם בא לידי החלטה, כי החייט אבּד עצמו לדעת. כי מה עשׂה החייט בתוך המקוה, לא בערב יום-כפּוּר ולא בערב יום-טוב וגם לא בערב שבת, כי אם באחד מימי החול!
כעבור ימים מספר התעורר בקרבו חשק נמרץ ללכת אל המקוה, והוא הרגיש כי מסית אותו היצר הרע, והיצר הטוב יעץ: אל תלך! הזהר, אל תלך; פן לא תשוב עוד! אך הוא אמר בלבו: מה ממני יהלוך אם אלך? והחשק התגבר עליו וילך, אך את בגדיו לא הפשיט, כי נפל פחד המים עליו, ויברח.
אך כפעם בפעם חקר את המקוה, ולאט לאט התרגל להביט על פני המים בלי פחד, ולפעמים גם בעונג מוזר.
אוהב הוא לראות את תמונתו המטושטשת צפה הנה והנה על פני המים העכורים, ואחרי כן נדמה לו, כי לא דמות פניו הוא רואה על פני המים, כי שם בתוך המים יושב החייט היהודי, והוא קורא לו ומושך אותו אחריו: בוא, אל תירא, המים קרים ונעימים…
ויברח מפני החייט המסית…
בעברו דרך חצר עושׂה-חבלים, וירא והנה השומר איננו והחבלים מונחים בלי שומר, ויתפלא על זאת. אך עוד יותר התפלא בשובו אל בית-המדרש ובמששו את צלחת בגדו – ובה אחד החבלים! בלי משׂים גנב את החבל! אך הוא ראה בזה מעשׂה שׂטן…
אחרי כן עלה על לבו, כי יד ה' עשׂתה זאת…
“היוצר בעצמו – חשב בלבו, ודמעות רחמים על עצמו ובשׂרו התגלגלו על לחייו הרזות – היוצר בעצמו מאס בי, והוא חפץ במיתתי… וכיון שאיני כדאי לשלוח לי את מלאך-המוות, נתן לי את החבל… היוצר בעצמו מצווה לי: לך ושׂים קץ לחייך!”
היוצר אשר בראוֹ חפץ בקצו! היוצר, המרחם על כל מעשׂיו, הבדיל אותו לרעה, הוא חפץ שיאבד יצירו בעולם הזה ובעולם הבא…
ומדוע? מה חטאו ומה פשעו? היפקוד עליו עווֹן, על אשר לא התגבר על יצרו?
ואיך יתגבר על יצרו התקיף, והוא יתום נעשב, בודד וערירי, חלש ואין אונים בלי הורים ומורים, בלי דודים, בלי תוכחת מוסר ועצה טובה… מי הוא כי יתחרה במלאך אלהים, החָרש המובהק במלאכתו, שהוא עוסק בה מששת ימי בראשית?
ואם לא עצר כוח להתחרות עם היצר הרע, היתוַכּח עם הבורא?
אך את בית-המדרש, את המקום הקדוש, בנבלותו לא יטמא. הוא לא יעשׂה את הנבלה לנוכח ארון-הקודש!
בפינת הגג, מעל לבית-המדרש – שם אוצר ה“השמות”, ושם, בתקרה מלמעלה, מסמר של ברזל…
גם הוא מוכן למענו, כי מה למסמר בפינת גג באוצר השמות? הכול למענו…
מי יודע אם לא הוכן המסמר עוד טרם הוָלדו…
וכבר הוא באוצר השמות, והחבל על צוָארו…
אך לא לחנם גדל בבית-המדרש…
– איתימא איפכא? – נשאל פתאום במוחו – איתימא איפכא, וכל זה מעשׂה שטן?הוא בורא בקרבו את כל ההרהורים הרעים,הוא המסית והמדיח והוא החפץ להיות לו גם מלאך-המוות?
ויעזוב את החבל. למה למהר? לא דבר מצער הוא – לאבד את העולם הזה והעולם הבא בבת אחת…
איתימא איפכא?
כל זה צריך לישוּב הדעת, במנוחה, בשלוָה… ויעזוב את אוצר השמות, וישב אל בית-המדרש…
ומדי לילה בלילה מושך אותו המסמר למעלה אל אוצר השמות, והוא עומד אל נפשו בכל כוחו… פעם ירוץ אל ארון-הקודש, יתחוב לתוכו את ראשו, יגע בספרי הקודש ויבך ויתחנן על נפשו… פעם ירוץ הנה והנה בבית-המדרש, לגרש את הרהוריו הרעים, או יאחז באחד השולחנות או בתנור בכל מאמצי כוח, והוא חפץ ללכת, אך השולחן והתנור לא יתנוהו למוש ממקומו…
ומי יודע מה היתה אחרית המלחמה הכבדה הזאת, לולא – המגפה!
עתה לא יאבּד עוד את עצמו לדעת. עבר הפחד, ברק התקוָה הופיע!
עתה יתנו לו אשה, ולא את המלכה שבא… הלא הוא יתום אחד בעיר!
ד: ס. נסוג אחור ויוסי מתבודד
הקהל מפחד מפני המגפה, וגם אימת ס. נפלה עליו… מי יודע? כל בר-נש אך בשׂר ודם הוא, עלול לתחלואים שונים, ובהתפרץ האסון הלא יהיה ס. המולך בכפּה… הלא כל אשר יחפוץ יעשׂה… מס. לא יבּצר מלצווֹת על אנשי המשמר לקחת גם איש בריא ולהפילו על ערשׂ דוי…
מי יאמר לו מה תעשׂה? יאבה – ויצו למשוח, למשמש, להאכיל סממנים, להלעיט תרופות, לגרש מעל החולה את כל בני הבית, לשׂרוף את כלי הבית, ואת החולה להמית ולחנוט!
ואמנם, נורא הדבר! חפצים הם, הרופאים, להכיר את המחלה, ועל-כן הם ממיתים את החולים, חונטים את הגופים ומבקשים תולעים בבני-מעיהם! נורא הדבר, אך הן בגולה אנחנו ואלינו לשׂאת ולסבול… באַפּטה גילה “הרופא” את הסוד, ויוציאנו הדוֹקטוֹ“ר משם בפלילים ויוּשׂם במאסר, רחמנא ליצלן, הרופא מגלה הסוד, ולא הדוֹקטוֹ”ר… לא שומר פיו ולשונו…
אין עצה ואין תחבולה אחרת, כי אם להשמר מפני הרופאים.
אם ירָאה ס. בחוץ, ונס כל הקהל הביתה; אם יתן עינו באחד החלונות, יורידו כרגע את הוילון, אם ישנו שם, או יכסו את החלון במה שיהיה.
ובאחד הלילות יצאו כל שכני ס. מדירותיהם וישׂכרו להם מעונות אחרים… מי ידור עם הנחש בכפיפה אחת?
אוי לרשע ואוי לשכנו!
וירא ס. את כל אלה ויעשׂה את עצמו כאילו לא התבונן, וגם חדל לנקר את עיני בעלי-הבתים ויסוג אחור.
כה יעזוב לפעמים החתול את העכבר. הטרף לא ינוס, ולמה לא יצַחק בו?
והוא יושב בדד במעונו, או מודד בשעלו את הרפש מאחורי העיר.
למה לו להתקוטט בהם? – חושב ס. – יבוא יומם, יחָבאו אל הכלים כנפשם שׂבעם. יבוא מועד, ינועו אמות הספים, יקרעו החלונות והפתחים, ופרצים תצא היללה… היהודים יראים את המות… הלא זוכר הוא את הטיפוס! אז נדמה לו, שהוא טובע בים של יללה, אך אז היה מרחם עליהם, עתה תהיה לו היללה כזמר…
ס. נסוג אחור, וגם יוסי יצא מבית-המדרש ולא נראה בחוץ: הראשון ברצונו הטוב, השני באונס. מיום שגבר הפחד בעיר, חלף יגונו… לתמהון מכיריו ורואיו נהפך לשׂמח וטוב-לב, וכפעם בפעם, מבלי משׂים ובלי דעת, ימלא צחוֹק פיו ולא יוכל למשול ברוחו, כל עצמותיו תצחקנה, בכל איבריו שׂשׂון; ככל שילבינו פני בעלי הבתים, כן פניו יאדימו, ככל שיכוסו ראשי הקהל, כן ירים הוא את ראשו בגאון… ככל שישתנה קול בני-העיר לנאקה ולאנחות, כן יצלצל קולו הוא; כל העם נאנחים, והוא מתרונן כמו מיין… חַה-חַה-חָה! ומה פשעו? הצחוק מתפרץ מקרבו בלי חפצו ודעתו.
ובזמן שעיני כל עם ה' כהות ורכות, עיני יוסי מבריקות ונוצצות, ובשעה שהם יראים להניד יד או רגל, הוא חפץ לצאת במחול. ישנם רגעים שהוא חפץ לחבק ולנשק את התנור, את השולחן ואת הספסלים.
– היצא מדעתו? או רוח רעה דבקה בו? – שאלו בעלי-הבתים.
– בלי ספק.
– נחוץ לשלחו אל בית המשוגעים.
הדברים הללו לא עשׂו רושם גדול על יוסי. מבית המשוגעים איננו מתפעל; יודע הוא היטב, כי הקהל לא יעשׂה זאת, מפחד ההוצאות. זה כשנתים ימים נראתה אשה משוגעת בימות החורף… ערומה היתה מחוללת בחוצות, עד שנמצאה קבורה בערמת שלג… מדוע לא שלחו אותה אל בית המשוגעים? בחייה התעוררו עליה לחמלה, גם נדו לה, ובכל זאת לא שלחוה אל בית המשוגעים, כי מי יודע מה לעשׂות ראשונה? אם לשלם להרב את השׂכירות, לתקן את בדק המקוה, לקומם הריסות התלמוד-תורה, לחלק לעניים עצים להסקה, או להוציא את הפרוטה האחרונה על המשוגעת? אך אחרת ירא יוסי, מי יודע? פן… פן ימות אחד העניים, ואז יהיה יתום להתחרות אתו, או פן יִחַר אף הקהל ויביא לו יתום מעיר אחרת… ומלבד זאת הן על הקהל לתת נדוניה ו“מתנות-דרשה”, למה יתקוטט בהם? ועוד זאת, אולי יחשבוהו למשוגע באמת, ואז יהיו מוכרחים לבקש להם יתום אחר, מספק פן לא יתפסו הקדושין והסגולה לא תועיל!
והעיקר, כי לו בעצמו נחוצה ההתבודדות… הוא מוכרח להיות לבדו עם מחשבותיו, כי עתה הוא מאַבּד את הרהוריו בלילה, את חלומותיו בהקיץ… ונעימים הם לו הלילות בבית-המדרש באין איש אתו: אך יצא האחרון מן הלומדים או המתפללים, ירוץ אל החלון, יגיש את מצחו הבוער כאש אל הזכוכית הקרה… אז ירוַח לו בלבבו ובמוחו גם יחד.
שמים בהירים וכבדים מתנוצצים בברק-קפאון… הלבנה מראה לו אותות לטובה, יהושע בן נון עומד ואומר לו: אַל תירא, תאוָתך תבוא ותהיה!
אבל ביום ינוס מבית-המדרש, מרחובות העיר…
אין מרגיש כי רוח קרה מתגנבת אל בשׂרו בעד כל חורי בגדיו, אין מרגיש את לחות רגליו בנעליהן הקרועות. הוא ינופף יד, יתן אותות, ישׂוחח את העננים, עם שמש החורף, עם השמים והארץ!
הרבה עליו לחקור, הרבה עליו לדרוש!
שלוש יתומות הן בעיר. איזו מהן יתן לו הקהל, על איזו מהן הכריז למענו המלאך? מי היא בת-זוגו?… מי יתן והיתה זאת דבוֹשה בת ירמיהו הסנדלר! הוא מכיר אותה. לפני מותו היה ירמיהו הסנדלר מקרב את יוסי ככל האפשר. כפעם בפעם היה קורא אותו אל מעונו ומתקן את מעליו, חינם אין כסף! פעם אחת נתן לו סנדלים במתנה! הם לא היו חדשים אך טובים, כששה חדשים נעל אותם… אגב אורחא היה מכבד אותו בפרוסת לחם, בבצל, ויוסי היה יושב ואוכל, ומתבונן בפני דבוֹשה בת הסנדלר, לא יכול לגרוע את עינו ממנה! הוא זוכר אותה, כמו חיה היא נצבת לפניו! עלמה בריאת-בשׂר, יפת-מראה, אדמדמת כתפוח לנר שעל הדגל בשׂמחת-תורה, בריאה היא ומוצקה, גם בעלת כוח!
כאשר אחזה בגרזן, התעופפו שבבים באויר!
לולא מת ירמיהו, כי אז הציע לפניו את השדוּך.
הוא אוהב עלמה בריאת-בשׂר! כאשר יעלה זכרה על לבבו, פיו מתמלא ריר.
פעם אחת, – את זאת לא ישכח עד יום מותו, – נפגש אִתה על המעלות… כאבן-שואבת פעלה עליו… אז נגש ויאחז בבגדה, והיא פנתה אליו ותהדפנו, ויפול מכל המעלות… כן, בעלת כוח היא דבושה. זמן רב התבושש להראות בבית ירמיהו, מפחד פן תסַפּר לאביה, אחרי-כן, כאשר חפץ להתגבר על פחדו, קרה הדבר כי נפל הסנדלר למשכב, וטרם עלתה בידו לבקר את החולה – כבר הלך אחרי מטתו…
באותה שנה חלתה גם אשת הסנדלר ותמת גם היא, ודבושה היתה למשרתת בבית ירוחם החלפן… שם הוא אוכל פעם אחת בחודש, ולא אחת ושתים קרה מקרהו להיות אך אתה לבדה בבית, אבל אף פעם אחת לא נועז לדבּר אִתה או לאחוז בבגדה, כגנב היה מוריד את ראשו ארצה…
– דבושה תהיה אשה נאה מאד, – חושב הוא בלבו ורירו נוזל מפיו, – דבושה תהיה גם אשה טובה… כפעם בפעם תחלק לו מנה באפה, כי כעסנית היא, אך אחרי-כן – תאהבנו! הוא יקבל הכול באהבה, הוא יחבּק וינַשק אותה ויברכנה על הרעה כעל הטובה, הוא ירחץ את אבק רגליה וישתה את המַים… הוא ילך אחריה כתינוק אחרי אמו, הוא ישמע תמיד בקולה, מוצא פיה יהיה לו כמצוָה מדאוריתא… וכפעם בפעם יקרב אליה וילחצנה, היטב-היטב, בכל-עוז, בכל שארית כוחו, ואם גם ישבר הלב, תצא הנשמה, יפול וימות לרגליה – מה נעימה היא מיתת נשיקה כזאת… מי יתן ויעשׂה הקהל כחפצו! הלא קָטנה טוב הוא מכל אשת-איש אחרת…
ולעת עתה אין לו תאוָה אחרת, כי אם לאחוז בקטנה וללחצו בחזקה ולהוָכח כי תתאווה לחתן…
ואולי יבחר הקהל באחרת?
אולי ישׂים עינו בבת הקברן? את שמה איננו יודע.
אמנם, היא יתומה לחצאין, יש לה אב ואין לה אֵם. אבל יפה כוחה כיתומה גמורה! אב חי כזה גרוע הוא מאב מת אחר! בן-בליעל הוא, בריל הקברן! כל היום יתגולל בבתי-הממסך, ואותה יעזוב לבדה בין הקברים! בבוקר יבוא העירה, ובערב הוא שב שכור כלוט. אומרים, כי בשכרותו הוא מכה אותה, את היתומה האומללה; אומרים, כי אוחז הוא במחלפות שׂערותיה ומודד בגופה את הקברים…
הכול אומרים. אך מי ידין עם בּריל הקברן? שכור הוא וגם גבר אלים וכוחו במתניו. הוא הכה את משה החייט, כטוב לבבו, אל החוֹמש ולא שנה, ומשה החייט התעלף, ויחלה ולא שב לאיתנו עד היום הזה… אם בתו עודנה חיה, כוח אבנים כוחה! את אמה הוריד בדמי ימיה שאולה, עתה יעשׂה זאת לבת!
ויוסי מרגיש כאב אנוש בלבבו.
אך פעם אחת ראה את האומללה, ולא ישכחנה עוד! הוא ראה אותה ביום קבורת ירמיהו הסנדלר; מיראה לגשת אל הקבר הפתוח, נסוג אחור, ויתהלך אנה ואנה בחצר-המות; מבלי משׂים נגש אל בית הקברן, ויתבונן בעד החלון ויִראֶנה – אז עמדה בראש כפוף ותקלף תפוחי-אדמה. רכה ולבנה היתה העלמה, וכחושה מאד, אך נוֹגה חסד האיר את פניה, ובהעיפה את עיניה מעל מלאכתה – שכח את ההלוָיה, את הסנדלר המת ואת דבושה היתומה…
אך למראה דבושה רתח דמו בכל אבריו, ובשעה שהביט עליה נדמה לו כי איזה אור נעלה, אור צחצחות, חודר אל כל בתי-נפשו… למן היום ההוא היה מקיים מצות הלוָית המת בכל עת וזמן.
כן הוא, אם יאבה הקהל, יקח אותה בחפץ לב. ולוּ שאלו את פיו, לוּ נתנו לו את הברירה, כי אז בחר בבת הקברן… אם תהיה לו לאשה, ישׂאנה על כפיו כל היום… הוא לא יתן לה לעשׂות מאומה, הכול יעשׂה הוא למענה, כל מלאכה וכל עבודה, יבקע עצים, ישאב מים, יאפה ויבשל ויכבס, אך – אם תעמוד היא עליו ותתבונן אליו בצחוק על שׂפתיה!
בהנץ השחר יתעורר ויקום בלאט – בימות הגשמים יסיק את התנור, בקיץ יעשׂה לה חמים, ויתהלך בלאט, על ראשי אצבעותיו… אחרי כן ינקה את בגדה, את מנעליה – אחרי כן יקרב בלאט אל מטתה, יעמוד מעליה זמן רב, בעצרו בנשמת אפו, וכה יעמוד ויתבונן בפניה, עד אשר יצא השמש ויעירנה בנשיקה!
וגם מצד אחר השדוּך הוא טוב מאד. לדבוֹשה אמנם יש בלי ספק איזה זהובים, חושׂכת היא ליום שידובר בה, בלי ספק נכונו גם כרים וכסתות ובגדים נאים.
אבל בת הקברן יש לה חזקה על פרנסה טובה, אחרי מאה ועשׂרים שנה יהיה לקובר מתים ויתפרנס בריוַח. אמנם, אין זאת פרנסה נאה, אבל מתנה טובה היא ההתבודדות, הישיבה מחוץ לעיר, בודד ואתה יחד… ברצות ה', גם בחצר-מות יפרחו חיים טובים, חיי אושר…
אך פן יבחר הקהל את יאַחנה וימסרנה לו לאשה?
יאַחנה היא היתומה השלישית; לזכרה יעבור קור בכל בשׂרו… בוגרת נובלת היא וידועת-חולי, ויש לה ראש גדול יותר מדי וקרחת היא, עיניה כרות וזולגות, ועל כל אלה–רגליה! היא אינה מהלכת על כפות רגליה ככל האדם, כי אם מדדה על אצבעותיהן, והיא מתנשׂאת תמיד בגופה, כאילו היא חפצה לראות מרחוק, ובלכתה נוֹע תנוע כשכּוֹרה… מדי יום ביומו הוא רואה אותה בחוץ, כי אין לה מקום מנוחה, אך נעה ונדה היא מבית אל בית לבקש עבודה, להיות לעזר להמבשלות, להאופות ולהכובסות. ידיה מלאות עבודה תמיד, היא שואבת מים, מבקעת עצים, שופכת את הדשן או מי השופכין, וכל אלה בעד פת לחם יבש, בעד פרוטה… ואם אין לה עבודה – היא מחזירה על הפתחים…
– רבונו-של-עולם! – קרא בקול פחדים – הלא אז ייטב לי מותי מחיי!
ואת עיניו ישׂא השמימה בתפילת תחנונים, ונטפי זעה קרה מתגלגלים על מצחו.
אך פתאום נכמרו רחמיו לחוּמלה גם עליה… הלא גם היא אומללה, גם היא חפצה חיים, גם היא מתאוָה להנשׂא לאיש, גם היא יודעת כי טב למיתב טן דו… גם היא כבשׂה תועה, גם לה הצדקה לבקש אושר מאת אביה שבשמים… ודמעות עולות בעיניו, לבכּות את מזלו ומזלה גם יחד…
– יהי כן – בא פתאום לידי החלטה, – אם יגזור ה' ויבחר בה הקהל, יהי לה לבעל והיא תהיה לו לאשה… אם תעלה יאַחנה בגורלו, יכבּד אותה ויצליחנה בכל מה שאפשר – ואת האחרות ישכח ולא יעלה על לב לנצח!
אך דאגה תעלה כיונק בקרבו: מאין יבוא לחמו? על מה יניח את ראשו? הוא בעצמו גבר לא יצלח, והיא משׂתכרת אל צרור נקוב, בעד נקיון הרצפה בבית-המדרש תקבל לפני כל חג שני זהובים – ומה יעשׂו? לוּ לא היה פיסח כי אז היה למשולח!
פתאום מילא צחוק פיו.
– והקדוש-ברוך-הוא מה יאמר? אנחנו נמות ברעב והוא ישתוק? האם לא אכל להיות למלמד?
ותיכף ומיד הוא רואה בחוש את תשועת ה': בעלי הבתים יתנו “מתנות-הדרשה”, יתנו הרבה מאד, – הלא שעת מגפה היא וצדקה תציל ממות, ואין לך צדקה גדולה מזו! – ובכסף-המתנות ישׂכור לו דירה ויהיה למלמד! לכל הפחות יצליח להיות מלמד-דרדקי!
אך יהי מה שיהיה, ולא יהי רוָק… אחת משלוש אלה תהיה לו לאשה… ישנם יהודים חיים עם נשים מכוערות וידועות-חולי, עיורות ופיסחות, והם חיים, אוכלים ושותים, ומברכים את השם…
ואולי ירחם ה', ויתנו לו את דבושה או את בת הקברן…
ועוד הפעם התעורר לחמלה:
ויאַחנה מה תהא עליה? – מי יודע אם לא תמות במגפה… כי חולה היא…
ופתאום עלתה בו מחשבה חדשה: אם נגזר מן השמים שיאַחנה תמות במגפה, אז – אז – מן היושר הוא שישׂא אותה לאשה… תראה האומללה חיים אך חודש, אך שבועיים ימים לפני מותה; למה תרד ביגון שאולה? – חס ושלום, הוא איננו מבקש את מותה, אבל אם נגזר מן השמים!…
יודע הוא נפש גלמודה, הוא יודע!…
ה: ס. ויוסי יחד
יוסי משׂוחח עם העננים הקלים במרומים, ופתאום הרגיש כי נאחז בכנף בגדו, ויפן וירא ויחרד – לפניו הד"ר ס…
לא בפעם הראשונה נפגשו שני המתבודדים מחוץ לעיר, ובכל פעם הסיר יוסי את כובעו, וישח לארץ.
אולם בפעם הראשונה ירק ס. ויפן לדרכו, בפעם השניה העיף עליו אך מבט בוז, בפעם השלישית התבונן בו ושׂפתיו היו נעות, כאילו חפץ לשאול בשלומו, ואחרי איזו ימים נראתה על פני ס. גם בת-צחוק. לכל אלה לא שת יוסי את לבו, אך עתה אחז בכנף בגדו.
אך כרגע סר פחדו של יוסי…
בלי אומר ודברים הכירו איש את רעהו, והרגישו שיש איזה עסק משותף לשניהם, וגם גורל אחד להם… שניהם מתבודדים, שניהם בורחים מן העיר.
כי גם ס. גלמוד. גם בעל בית-המרקחת הסביר לו ברמיזה קלה, כי בואו אל ביתו מזיק לו מאד, כי בפניו לא יאבו בני העיר לקנות תרופות וסממנים, ומה גם תרופות מנַקות את הקיבה והמעים, שהם עיקר הפרנסה!
לאט-לאט החלו גם העירונים הנוצרים לשׂטות מס. ולעבור מנגדו… הכול יודעים, כי הדוֹקטוֹ"רים נותנים רעל לחולי המגפה, ובלי ספק יעשׂה זאת גם ס., ועל כן צריך להתרחק ממנו בעוד מועד…
ורע עוד מזה, כי בימים האחרונים נראה בעיני העירונים בני-אמונתו גם שביב מוזר, איזה ניצוץ של שׂנאה, של אזהרה, לאמר: אל תקרב!
וההתבודדות מציקה לס. הרבה יותר מאשר ליוסי… יוסי גלמוד מאז ומעולם, יוסי יש לו מחשבות הרבה, יוסי בורח בעצמו מן הקהל, יוסי לא יוכל ולא יאבה לגלות את סוֹד לבבו – וס. אוהב את החברה והסכין לה. כבר נכספה נפשו לשׂוחח עם איש; עתה היה גם יוסי לאיש… ועוד זאת: יוסי יודע בלי ספק את מצב הבריאות בעיר; אולי מסתירים ממנו…
ועל כן אחז בכנף בגדו, אך חיש עזבה בגועל-נפש, אשר התעורר בו במששו את הטלאים הלים. גם לזאת לא ישית יוסי את לבו, ועודנו משתומם: מה מבקש ממנו הד"ר?
ואמנם, איננו מפחד, כי הד“ר מצחק. אך מה יבקש ממנו הד”ר, מה להד"ר ולו? וס. שואל:
– אַ צוֹ, ניעֶמ“אַ חוֹלעֶר”י?… 1
יוסי היה נוסע תמיד לפני חג הפסח עם אחד מדייני העיר אל הכפרים לבדוק חיטים ולהכשיר ריחיים לפסח, וגם נשאר בכפרים בתורת שומר על הכשרות; מאת האִכּרים למד מעט פולנית, ועל-כן הבין את שאלת ס.
אמנם השם חולירע אשר יצא מפורש מפי ס. הרעיש את עצביו, אבל בענותו: ניעֶמ“אַ, וויעֶלמוֹזשנ”י פּאַני“עֶ, ניעֶמ”אַ 2– הרגיש כי קולו קול ענוֹת שׂמחה מסותרת.
המתבודדים נפרדו כרגע. אך ביום המחרת נפגשו שנית. יוסי חפץ לעבור הצדה, אך ס. רמז לו בחסדו לעמוד.
– אַ צוֹ? אִי דזשיש ניעֶמ"אַ? 3
– ניעֶמ“אַ, וויעֶלמוֹזשנ”י פּאַניעֶ, ניעֶמ"אַ! – ענה יוסי שנית כביום אתמול.
ביום השלישי ארכה שׂיחתם ביותר:
ס. שאל על אודות מצב הבריאות בכלל. אם אין מגפה, הלא יוכל היות, כי מחלות אחרות פרצו בתוך הקהל, מחלות דומות או קודמות לה… כגון מחלת הקיבה והמעים, הקאה ושלשול…
ויוסי עונה באנחה: ני“ץ, ני”ץ, ני“ץ ניעֶמ”אַ, פּאַניעֶ… 4
– אַין, אך יהיה! – אמר ס. וילך לדרכו.
אחרי ימים אחדים נפגשו המתבודדים וילכו יחדיו, כי ס. חקר ודרש אותו, ויוסי ענה כפעם בפעם: כי אין שמץ מגפה ומחלה בעיר, וס' מנחם: אַלי“עֶ בּעֶנדזי”עֶ 5
– מוּש“י פּשישט”ש 6– אמר ס. בקול בטוח. ויוסי מעתיק לעצמו בלשון הקודש: אף על פי שיתמהמה, אחכה לו. וזאת נחמתו… אינו נוטר שׂנאה לבני עירו, איננו חפץ, חס ושלום, באסונם… אפשר כי ס. לא ידע שׂבעה, כי חפץ הוא במגפה גדולה, במגפה נוראה: הן כל מגמתו להשׂתכר, לאסוף כסף רב, ואוהב כסף לא ישׂבע כסף. אך הוא, יוסי, די לו במגפה קטנה, במגפה כל-שהיא, בפחד של מגפה… לא ימות איש, לא תמות גם אשה או ילד, אך יחלו שנים שלשה מבעלי-הבתים, ולו יעמידו חופה, וישובו חיש מהר לאיתנם!
וכה עבר חודש ימים, וס. קצר-רוח, כלו עיניו מייחל, ועל-כן הציע לפני יוסי עסק קטן… עסק קל מאד ובשׂכר מרובה.
ס. מאמין באמונה שלימה, כי כבר החל הנגף, אך מסתירים ממנו, היהודים מפחדים מאד, הוא יודע. ידרוש נא יוסי ויחקור, ידרוש ויחקור ויודיע, ואם יהיה אך מקרה אחד, אך מקרה קל מאד, אז, אז ידע ס. לגמוֹל חסד…
ס. מדבר במהירות ובלשון נשׂגבה מיוסי, ובכל זאת הרגיש זה האחרון, כי ס. מציע לפניו דבר בליעל… אך יוסי עניו הוא, שומע את חרפתו ואינו עונה, נעלב ואינו עולב! הן יהודי הוא, והענוָה באה לו בירושה מאת אבות-אבותיו. אך גם לשתוק לא יוכל; יודע הוא יוסי, כי שתיקה כהודאה דמיא, ויוסי לא יהיה למוֹסר, בשום אופן לא, וגם לא יתראה כמוֹסר… ועל-כן פתח פיו ויענהו קשות…
ס. נענע בראשו וילך לו, ויוסי עמד על מקומו משתומם על מוצא שׂפתיו…
ו: יוסי חוקר ודורש
כאשר התרחק ס. ולא יכול עוד לראותו, ירק יוסי אחריו שלוש פעמים…
– ובכל זאת, – אמר אחרי כן בלבו, – לחקור ולדרוש אוכל. לו לא אגיד מאומה, בשום אופן וענין, אך אני בעצמי חפץ לדעת, אני צריך לדעת!
למן היום ההוא לא עזב יוסי את בית-המדרש.
בשעת התפילה בבוקר ובערב היתה עינו צופיה לראות אם לא נפקד איש מהמתפללים והלומדים.
כפעם בפעם נעלם באמצע התפילה וילך לבקר את בית-הכנסת וה“מנינים”.
אך כל עמלו היה לריק. אם נפקד איש, נודע לו ביום המחרת, כי איזה סרסור או סוחר השליך נפשו מנגד בשביל הפרנסה ויסע אל הכפר; איזה מבעלי-הבתים חלה את שיניו, והרופא אשר עקר אותן לא יכול לעצור כרגע בעד שטף הדם; אחד או שני התקוטט עם אשתו, ומפּני מתנת ידה לא יכול לבוא בקהל…
סבּות שונות מנעו אנשים שונים מלבוא פעם או פעמַים אל בית-התפילה. אך הסבות האלו לא היו מענינו של יוסי כלל וכלל…
ועל-כן, מבלי דבּר שקר, יכול יוסי לענות לס.:
– ניעֶמ"אַ!…
וס. איננו מסופק כל עיקר, כי המגפה בוא תבוא; הלא הולכת היא וקרבה, צועדת צעדי ענק, גם כתבי-העתים מלאים ממנה…
וכה עבר חודש ימים ויותר. ימי הקור אשר קיוָה הקהל – לא באו, אך גם המגפה, תקוַת יוסי וס., לא נראתה. בקרב לבו עמוק החל ס. לפסוח על שתי השׂעפים, אך בחפצו לנחם את יוסי בן-בריתו, מתחזק בדעתו גם הוא; מתפעל הוא בדבּרו מראיותיו.
היש עוד עיר מגואלת כזאת? באיזה מקום מרבים לאכול כל מיני קישואים ופירות ירוקים כמו כאן? באיזה מקום אין נשמרים ביותר ממים בלתי מבושלים? – בכל העיר ישנם אך שנים-שלושה גבירים השותים חמים, והשאר מסתפקים במי-פירות נובלים ובמאכלי שבת, מלוחים ושמנים ומוכנים מאתמול… ואיזה דגים מוכרים פה, באושים ונרקבים!
– בוא תבוא!
ישנן אמנם ערים אשר המגפה לא תשלוט בהן, למשל: אַאכעֶן, בירמינגהאַם ודומיהן, שיוסי שוכח כרגע את שמותיהן, אך שם אין אוכלים מאכלים טמונים בשבת ושותים חמין ממים מזוקקים, מי ידמה להן!
אך הנה עברו עוד שבעה ימים ואין קול, אין קשב – להפך, בשׂורה באה מאַפּטה, כי שם רפתה המחלה… ראַחליב פתוחה לעובר ושב, בצויזמיר כבר סגרו את בתי-החמים, אשר פתחו לעשׂות קורת-רוח להגוּבּרנַטוֹר, ויוסי מרכין את ראשו והוגה נכאים: ברוע מזלו היה לא תהיה; אולי גם פה עיר כאַאַכעֶן ובירמינגהאַם, ואין להמגפה שליטה עליה?… שבו לו לילות עמל, חלומות רעים והרהורים מגונים, ואך באותה שעה שהוא פוגש בס. תחיה נפשו. ס. ינחמנו, ידבר אל לבו ויפיח בו אמונה ובטחון, אך מה בצע, הלא אדם הוא ס. וכאדם ישגה!
ויוסי רואה בחוש, כי שבה רוח הקהל, כי סר הפחד…
השמועה נפוצה, כי בכפרי הסביבה הכול שב אל מכוֹנו, אין פרץ ואין צוָחה – ואז נחה שקטה העיר. בעזרת-הנשים חדלה היללה, הצעירות לימים מוקירות רגליהן מבית ה' ובאות להתפלל משבת לשבת, אשת הרופא החזירה את הפאה-הנכרית על ראשה, על שפחת הבלן הלשינו שנית לפני הרב, כי היא פורצת גדר כמקדם; ואיזה משׂכיל נסתר כתב גם קוֹרספּוֹנדנצי"אַ אל “הצפירה” ויבזה את הרב והשוחטים… וסוחרי תבואה יוצאים את העיר, והסרסורים משׂתכרים כמקדם, ובכל יום הראשון שוקק הרחוב מהמון אִכּרים, ובתי-הממסך מלאים מפה אל פה; ומסחר המלח, הנפט ושאר הסחורות שב לאיתנו הראשון, גם וילוני החלונות נעלמו. הרחוב אשר גר בו ס. לא יאבל עוד, ועל יוסי נפלה עוד הפעם מרה שחורה.
– מזלי גורם, מזלי גורם! – המה מכאב לב, ובמקום שלוש הכלות יראה לפניו אך את המסמר אשר באוצר “השמות”, והוא רומז אליו וקורא לו…
אך עודנו מתגבר על יצרו, וס. בעזרתו! הלא ס. דוֹקטוֹ"ר הוא, והוא יודע יותר מכל הקהל, ואם הוא בטוח כי בוא תבוא, אולי יהיה כדבריו!
אך פעם אחת לא מצא יוסי את ס. מחוץ לעיר, במקום אשר היו נפגשים זה ימים רבים…
והדבר קרה ביום רע ומר ליוסי. ביום ההוא בבוקר השכם התפרץ השמש אל בית-המדרש בשׂמחה גדולה.
– יוסי, – קרא, – השומע אתר?
– מה!?
– את ראַחליב העיר יצאו הדוֹקטוֹ“ר והסטוּדעֶנ”ט, ובלילה, השומע אתה, היה קור חזק וגם נפל שלג רב!
יוסי קפץ מן הספסל וירץ אל החלון – והשלג כיסה את עין האדמה, שלג רב, שלג מבריק ומתנוצץ. ובלי התפלל, ועל-כן גם בלי ארוחת-הבוקר, יצא יוסי את העיר לבקש את ס.
אך ס. ינחמהו. אביו ואמו מתו, הקהל מתקלס בו, המגפה חפצה לבגוד בו; אחד הוא ס. אשר ינחמהו… והוא מודד את מרחבי השלג בפסיעות גסות וקורא בקול רם:
– ס.!… ס.!…
אך ס. לא בא.
הנה שמש צהרים! מנגהה ימס השלג ויהי למים, ורוח קרה תעבור ויהי לכפור, כעין הבדולח. יוסי רעב, עייף ויגע, והקור יאכלנו, אך הוא לא יעזוב את המשמר עד בוא ס.
בלי נחמתו לא ישוב אל בית-המדרש, כי אם אל אוצר “השמות”, אל החבל ואל המסמר. ומה אם יתענה היום? האם איננו מלומד בתעניתים? ומה יזיק אם יתענה יום בעד כל החלומות הרעים! – – אך מדוע לא יבוא ס., מה היה לו? האם לא קרהו אסון? ברוע מזלו יכול גם ס. לעבור ולהבטל מן העולם…
– ואולי הוא משׂחק בקלפים, – חושב הוא בטינה קלה, – מי יודע?…
כבר רפה היום לערוב, צללי ערב נטיו, וס. איננו – במקום מזרח השמש נראתה דמות הלבנה. כן, עתה אבדה תקוָתו, ס. לא ייראה עוד!
יליל מתפרץ מקרב לב יוסי, ואך הרוח הקר מוחה את דמעותיו מעיניו. רעב ירוץ אל בית-המדרש להתפלל תפילת המעריב ולומר שתי שמונה-עשׂרה, ואחרי-כן – אחרי-כן – האלהים יודע!
הרחובות ריקים מאדם; הגברים – בבתי-התפילה, והנשים מכינות את סעודת הערב, אך מבעד החלונות, על פתחי החנויות, יתפרץ כפעם בפעם קול אשה שׂמחה, צוהלת ושׂוחקת… בלי ספק באה אליהן עוד איזו בשׂורה טובה! – חושב יוסי ברוגז. אם קול נשים ישמע בחוצות – ימהר את לכתו. בעמל רב יתנשׂא על המעלות, בחרדת לב הוא פותח את הדלת. אין מתפללים עוד, אך הבית מלא מפה אל פה, ובתוך הענן החם המתנשׂא למעלה ישָמעו קולות המדברים בקול רם, בנפש רחבה.
– וס., – שומע יוסי בברור – זה צורר היהודים, נס וַימלט על נפשו.
– מתי?
– היום, כעלות השחר! בעיני ראיתי!
יותר לא שמע יוסי. רגליו כשלו, קרסוליו מעדו, ולולא הספסל הקרוב, כי אז נפל מלוא-קומתו ארצה.
והקהל לא חלה ולא הרגיש; המתפללים יצאו אחרי-כן, ככלותם את שעוּרם, ויוסי נעזב גלמוד לנפשו. גם בעל-הבית, אשר אצלו יומו של יוסי, לא זכר אותו וישכחהו בהחישו הביתה לבשׂר את בריחת הצורר ס. – –
ואך ביום השני נזכר איש, כי לא ראה את יוסי. ביום השלישי שאל איש את רעהו: איה המשוגע?
ויאמרו: בכור-שׂטן לא יצודדהו! והשמש הסיק בכבודו ובעצמו את התנור, ויעשן התנור מאד, ויתעצב העם על יוסי: מסוגל הוא מאד להסקת התנור, איפה הוא יוסי?
והאחד מלגלג, שבלי ספק נס לארץ-ישׂראל, והשני אומר – לארגנטינה. הכל יודעים אמנם, שלא היו לו הוצאות הדרך, אך מה בכך, יחזור בכל מקום בואו על הפתחים.
ואך ביום הששי, כבוא פקיד העיר לבקר את תעודת המסחר אשר לחנויות, וכעלות אחד הסוחרים על עלית בית-המדרש להסתיר את סחורתו אשר מחו"ל – מצא את יוסי תלוי…
א: רופא או חולה?
בית-החולים הוא עולם בפני עצמו. איננו מרובה כל כך באוכלסין, אין בו גם ל"ז לאומי אשכנז עם תעודותיהם השונות ומוּסרם השונה; אבל יש כאן כתות-כתות של חולים שונים למיניהם. ולכל כתה – מחלה מיוחדת, אגף מיוחד, שומרים מיוחדים ורופא מיוחד משגיח עליהם… כי התעודות – רצוני לומר: המחלות – מתדבקות…
את גבולות האגפים, והמגרשים אשר סביב להם, מציבים האפוטרופסים, המתעסקים בצרכי צבּור לשם שמים. וספר כתבו בשביל השומרים והרופאים עם החולים יחד, ספר מלא עצות טובות וסדרים טובים, וסייגים, וסייגים לסייגים, מלא ציוּנים ומראי-מקומות, לאמור: “עד כאן תבוא ולא תוסיף, פן…”
פן יוכּה השגעון בשחפת, או תשתגע האסכרה, רחמנא ליצלן!
ויש אומרים, שעוד האגפים קרובים זה לזה יותר מדי, והם מציעים לכרות שוחות עמוקות בין האגפים ולמלאות את השוּחות קארבּוֹל; והכול מודים שהשמירה איננה מעולה, שיד השומרים תקצר, וגם אינם ממלאים את תפקידם באמונה, לפי שעיניהם נשׂואות אך אל הנדרים והנדבות… ויש יועצים לבנות מצפה באמצע הבית, להושיב בו שומרים גבוהים עליהם… אך גם בית-החולים אין לו די כסף להזדיין כראוי.
ועל-כן יקרה לפעמים, כי תעבור איזו מחלה ממדור אל מדור ומאגף אל אגף, ותמלא את כל בית-החולים. מסַפּרים, כי פעם אחת חלו כל בני הבית בתאוָה לגריסין; שבפעם אחרת הציק לכולם הרעב!
ביחוד מורגש העדר השמירה המעולה באגף המשוגעים. אמנם, המסוכנים אסורים בחבלים וסגורים על מסגר, אבל גם השוקטים שבהם מסוכנים הם; למשל, אם יורשה להם לצאת הגנה לשׂוח, ישבו כולם בשורה אחת על האדמה, על יד הקיר המבדיל ביניהם ובין עזרת-הנשים, ונוקפים באצבעם בקיר. ליבּ הפילוסוף, הטוען, שאין בין הנשים והאנשים אלא השם בלבד, מסית את חבריו לקרקר קיר, לבלי השאיר אבן על אבן מחומת ימי-הבינים.
אך יוחנן המלמד יועץ לכבוש את יצרם ולחכות עד ראש השנה.
– ובראש השנה? – שאלתי.
בראש השנה, בהתפלל המשוגעים, יתקע המלמד בשופר, ותפול החומה מאֵליה; אך בתנאי קודם למעשׂה, אם אשתו איננה עצורה שם!
אך שנַים הם המתרחקים מן החומה תמיד, האחד הוא “בעל האדֵים” (תמונתו לקמן), הבורח מן החברה בכלל, והשני יונה הקדוש, אשר בשמעו שם אשה יליט את פניו בכנף בגדו ויט הצדה.
מכלל הנשים יוצאת יעֶנטיל החנוָנית. זקנה צומח; קולה עב והיא כגבר לכל דבר. לה יתנו השומרים לצאת ולבוא בתוך הגברים ולסחור את כל האגף, והקדוש מדבּר אתה גלוי עינים. אך ליב הפילוסוף, המגין על זכויות הנשים בהתלהבות עצומה, עד רדת רירו על זקנו, אינו סובל את יעֶנטיל החנוָנית ולא יוכל דבּרה לשלום…
גם פה ההרגשות אינן מתאימות עם הדעות, או – להיפך!
כן, אדוני הקוראים, לאו דוקא בית-החולים, גם אגף המשוגעים הוא עולם בפני עצמו. ולא נפלָאת היא, אם ביני לבין עצמי, בשבתי על ספר זכרונותי ואין איש אתי, אני מסתפק לפעמים: מה אני? רופא או חולה? ואולי כל בית-החולים לא היה ולא נברא ואני מסַפּר ובודה מלבי?
ומודה ומתוַדה אני, כי השאלה הזאת לא תגזול את מנוחתי, ואקווה כי גם את מנוחתכם לא תגזול. למאי נפקא מינה? כולנו משוגעים או כולנו בריאים!
ליבּ הפילוסוף אומר, כי אין אמת ואין שקר בעולם, ועל אחת כמה וכמה שאין שגעון ומשוגעים. ישנן אך דעות שונות, ותלויות הן בכמות ואיכות ההרגשות, שאנחנו מקבּלים על ידי החושים, ואולי גם בסדר הרכבתן; כמו שטבע החומר תלוי בכמות ואיכות וסדר הרכבת הפּרוּדות, אשר נקבצו בו והיו לחומר אחד… יוחנן המלמד, העוזר תמיד על ידו ב“הדא הוא דכתיב”, אומר: אם אין ראיה לדבר, זכר לדבר:
חוָה אכלה מפרי עץ הדעת טוב ורע, אך לא אמת ושקר! ובאמת, היעלה על לב הזהב לומר על הכסף: טעות סופר; על הנחושת: שקר וכזב; על הברזל: תועה ומתעה; או – שנחוץ לסגור את הבדיל באגף מיוחד, שמשוגע הוא? כזאת תעשׂה אך קנאת האדם!
לפעמים יעלה עוד על לבי, כי אלה המשוגעים בעיני הבריאים, הם תיירים, תיירים גבורים, העולים בדרכים לא סלולות, לגלות ארצות חדשות בעולם הרוח…
ולפעמים ינעם לי מאד, כי יושב אני באגף המשוגעים, כי יודע אני אותם, את התיירים הגדולים, ואת תוכם שהוא כברם, כי לפנַי נגלו כל האיים והימים, והארצות, וכל ש"י העולמות, שהם מגלים בכל יום ויום…
ב: שׂיח ושׂיג עם בעל האדים
גם בעל האֵדים, המתנכר לכל חבריו, מגיד לי לפעמים את שׂיחו!
אתמול, למשל, נגש אלי לפתע פתאום, ובלי כל מבוא והקדמה החל לספּר לי על אודות הויכּוּח הגדול, אשר התלקח פעם אחת בבית-המדרש בין ראובן, שמעון, לוי ויהודה – הבטלנים הגדולים…
“והארץ לעולם עומדת, כי עמודיה ברזל ואשיותיה נחושת” – דברי ראובן.
“נוֹע תנוע הארץ כשכוֹר, כי עומדת היא על גב תנין, ובהניע התנין את זנבו, יצנוף את הארץ צנפה ויקלחו הרריה אש!” – דברי שמעון.
לוי אומר: “הארץ תלויה על בלימה”, ומפרש על פי הפשט: על בלי מה.
ויהודה, רב לעתיד לבוא, המכין את עצמו לבחינה, ציוָה לאלפי אלפי רבואות גופיפים דקים מן הדקים לרוץ סחור סחור, רצוֹא ושוֹב, ולהכות בכוח נפלא על כל נקודה ונקודה של שטח האדמה, לבל תזוע ממעגלה סביב השמש…
– שוטים! – התמרמר בעל האֵדים – למה הם שואלים ודורשים על דבר העמודים והאשיות, אם העיקר היא שאלת האֵדים, המתקבצים בבטן האדמה! הלא, בעוד הם יושבים על המדוכה ומזיעים, תבּקע הארץ, ותבלע באלפי פיותיה את כל הבטלנים והזיותיהם גם יחד!
– ואתה אמרת להם?
– השכּם ודבּר! השכּם ודבּר!
– ולא קבּלו את דעתך?
– את דעתי? את האמת אינם יכולים לקבל! וכי מסוגלים הם לשמוע דבר אמת?
– ומה אמרו?
– קראו לי בשם “בעל האֵדים!”
– ומה איכפת לך?
– מעצמו מובן, כי צחקתי; יקראו – אמרתי – כאַוַת נפשם! נערים החלו להתקלס בי; יתקלסו כנפשם שׂבעם, אך (פה השח את קולו) את חותני יראתי מאד.
– גבר אַלָם?
– עיקש! הוא ביקש שאתן לבתו גט!
– ולא חפצת?
– וכי יכולתי? ממה נפשך – אם בריא אני, למה אתן לה גט, ואם משוגע אני, איך אני יכול לתת לה גט?
– והיא מה אמרה?
– היא, חוָה? מה היה לה לאמור?מובטח אני בחוָה, שלא עלה גם על לבה להתגרש ממני, וכי איננה יודעת, כי זווּג אנחנו? אני אמרתי לה פעם אחת, שבשעה שהכריז עלינו המלאך: בת פלוני לפלוני, היתה בוכה משׂמחה, ונענעה לי בראשה…
– ועל דבר האֵדים מה אמרה? הגילית לה את הסוד?…
– לה לגלות סוד? הלא היא יודעת חכמת הפרצוף, הלא היא הבינה כל הגיגי עוד טרם נעו שׂפתי, הלא קוראת היא מעל פני, כמתוך ה“צאינה וראינה” או מתוך התחינות שלה…
– וגם היא האמינה באֵדים?
– בלי ספק; הלא כאשר נודע לה הדבר, נפלו פניה מאד מאד, ומאז הלכו עיניה הגדולות הלוֹך וגדוֹל, הלוֹך וגדוֹל מפחד האדים! האומללה! כל היום היתה מנהמת כיונה: גבריאל, גבריאל… ובמה אוכל להושיע לה אני? לפני האֵדים מי יעמוד, הלא?
– ומי גילה לשניכם את הסוד?
– לי נגלה הדבר בחלום.
– אומרים, כי החלומות שוא ידבּרו…
– כה אמרה גם חוָה תחיה, אך החלום נשנה ונשלש, ואחרי כן קרה מקרה מפליא מאד.
– איזה מקרה?
שעת רצון היתה מלפני בעל האדֵים, ויספר לי:
פעם אחת יצא אחרי תפילת המעריב, ונערים הוללים רדפו אחריו כפעם בפעם, ויאיצו בו לגלות להם סוד האֵדים, והוא לא התרצה להם מיראה, פן יוָדע הדבר לחותנו, ויגד לחוָה, ותבכה כל הלילה… וישׂא את רגליו לברוח מפני הנערים, אך אחד מהם אחז בכנף בגדו. וירא כי רעה נגד פניו, כי אם יקרע הכנף ויוָדע הכול, ויעזוב כיוסף הצדיק את בגדו ביד הנער וינס כחץ מקשת…
"וכה רצתי, רצתי בלי מנוח, בלי דעת לאן. כבר פעמי הנערים נחבאו, ואני רץ עוד מבלי הרף, מבלי שאוֹף רוח, עד – עד אשר נכשלו רגלי באבן נגף, ואפול מלא קומתי ארצה.
והנני שוכב. פניתי כה וכה, ומה אני רואה? קברים אני רואה! הנני בעולם האמת! איך קפצתי בעד הגדר ואני לא ידעתי? נפלאתי מאד, אך יותר מזה השתוממתי למראה הקברים. המצבות מתנועעות, והמתים קמים מקבריהם, בלילה פשוט וקודם חצות, והולכים אנה ואנה על פני השׂדה!"
– ונפחדת?
– חס ושלום, מה יעשׂו לי המתים? “מה לכם – קראתי – מתים, מה לכם כי נזעקתם?”
ומת זקן ונשׂוא-פנים קרב אלי ויאמר באנחה:
– אסון נורא קרה אותנו, במעבה האדמה נקבצו אֵדים, ופרצים יעלו אל הקברים ולא יתנו אותנו השב רוח… נחנקים אנחנו!
השעון מכה חצות לילה, המתים הולכים להתפלל, ואני נשארתי על מקומי, משתטח ומטה אוזן קשבת לכל הנעשׂה בתוך האדמה.
– ושמעת?
– שמעתי! שמעתי רעש, ואחר הרעש קול, ואחריו – שני קולות, אחד שואל ואחד משיב, ואדע כי האֵדים מסַפּרים.
– ומה היו מסַפּרים?
ובעל האֵדים משנה את קולו לשני קולות, לחקות את האדים.
– “מתי?”
– “יוּתן אות!”
– "ומתי יוּתן אות?
– “כאשר יבשל הפרי ויפּול מן העץ!”
– “ומתי יבשל הפרי ויפול מן העץ?”
– "כאשר –
אך פה קם רעש ונבלע המַענה.
– ויותר לא שמעת?
– שמעתי! אחרי רגעי מספר עוד הפעם אֵד שואל:
– “ומי יתן אות?”
ואֵד משיב:
– “חנינא יתן אות!”
כשמעו זאת, קפץ על רגליו וירץ העירה כחץ מקשת, לקחת דברים עם חנינא בעל האות. אך בעל האֵדים הוא בן עיר אחרת, ועליו לשאול ראשונה את פי חוָה על בית חנינא בעל-האות, וחוָה אמרה לו באנחה, כי לא חנינא אחד יש בעיר, שישנו חנינא מלווה ברבית, חנינא פרוש, חנינא השמש של החברה “סומך נופלים”, חנינא הסנדלר, חנינא הפועל-בטל… “ואל מי אפנה?”
– ומי הביאך הלום? – שאלתי אחרי רגעי דממה.
– אני לא הובאתי הלום – ענה בגאון – אני נסתי הנה, מתגרת יד חותני נסתי…
– ועזבת את חוָה?
– את חוָה – ענני בלעג – את חוה לא עזבתי, היא מבקרת אותי…
– מתי? – השתוממתי.
– מדי לילה – לחש אל אזני.
– מדי לילה?
– כן, היא רוכבת על קרני הירח ובאה אלי.
ואמנם, אך באופן הזה יתּכן הדבר, כי אני לא ראיתי את חוָה מעודי…
– ובכן – על קרני הירח?
– בלי ספק! היכול אני לחיות בלעדיה אף יום אחד!
– ובימות הגשמים? – שאלתי בלי משׂים, ובעל האדֵים נתּר פתאום ממקומו, ויתבונן בי בשאט-נפש וחרדה גם יחד.
– חוקר ודורש! – קרא בזעם, ויפן ממני סר וזעף לדרכו…
אשתדל להניח דעתו, לבל יחשוד בכשרים…
ג: הקדוש
חוָה – אשת בעל-האדֵים – רוכבת על קרני ירח, ושפרינצה אשת הקדוש – על מטאטא! חוָה באה לבקר את בעל-נעוריה ולהמתיק את דינו המר, ושפרינצה מביאה יין-שׂרף ודגים מלוחים למחנה הקלגסים, הצובאים בל בית-החולים בלילה, לבל ינוס ממנו הקדוש… לולא השמירה המעולה הזאת, יכול הקדוש להיות רואה-ואינו-נראה ולצאת נכחו! חוָה היא בת חוָה, בשר ודם, ושפרינצה – בעמוֹד אתה הקדוש תחת חופתו, הריח כרגע ריח גפרית! אך כבר אֵחר את המועד: הרב כבר החל את הברכה, ואמו עם חלת דבש גדולה בידה היתה מוכנה ומזומנה לצאת במחול… ואחרי כן, כאשר אמר לגרשה, קשרה עליו קשר ותביאהו הלום…
וגם פה לא תתן לו מנוח, ומלבד שהיא שומרת עליו בעזרת השֵדים, עוד עשׂתה חוזה עם הד"ר ב. להלעיטו נבלות וטרפות בסממניו… וגם השומר ג. בקושרים, הלא על-כן הוא משכים קום, לכבּד מדי בוקר בבוקר את החצר, לבל יכּירו האנשים את פעמי השדים על החול…
תעודת הקדוש גדולה מאד במלכות השמים, אבל אין לו אף פעולה קלה על הארץ. לוּ היה צדיק ובעל מופת, לוּ יכול להבטיח ולקבּל, לוּ נשׂא בצלחתו אף מפתח אחד מאלפי המפתחות, אשר לאוצרות השמים, להריק על הארץ, כי אז לא הובא הלום… אך הוא פנה עורף לכל צרכי החיים, מבלי הבדל בין חייו וחיי אשתו, וחיי קרובים ורחוקים, ויהי אך ורק לעוזר תמידי להקב"ה במלחמתו – מלחמת מצוַה עם השׂטן – עסק שאינו מביא אף אגורה אחת, ועל כן נאסר בעבותים והורץ אל הבור…
ובכל זאת פני הצדיק לא נפלו, ואיננו אומר נואש. מובטח הוא, כי סוף סוף, בגלגול השני או השלישי, יַדבּר שאוֹל תחת רגליו! וגם עתה בבואו בין המצרים, גם בהטמאו על-ידי הסטרא-אחרא בכל מאכל פגוּל, ולא יוכל לקרוא בשם המפורש, עוד יש לו כלי-זיין כנגד המזיקין… יכול הוא לכוף אצבע באופן כזה, אשר וכו'…
איש מן הבריאים לא הציל את הקדוש מידי מחבליו. ומה יאמרו עליו המשוגעים? רבים מאמינים בו. אחשורוש אומר, כי נעים לו מאד, כי בא קדוש עליון אל ממשלתו, ותקוָתו חזקה, שיפעל לטובה על המוּסר והמידות מהודו ועד כוש.
יוחנן המלמד אומר: צריך להאמין! והוא תומך יתדותיו בדין תורה: אין אדם משׂים עצמו רשע, אבל אדם משׂים עצמו צדיק! בעל-האֵדים מניע כתפיו: מה מני יהלוך? לא יועילם צדיק ביום עֶברה. יעֶנטיל החנוָנית מבטיחה לפתוח מראשית השנה חנות של שמן לסגולות ואסימונים לקמיעות. השאר קוראים: קדוש, קדוש, קדוש! מבלי חקוֹר הרבה, אך ליבּ הפילוסוף מתגרה בו בחרון-אף. מדוע?
כאשר אדמה – מקנאה.
מקנאה יגש אליו כפעם בפעם ויאחז בסנטרו, ויגביהנו למעלה למעלה וישאלנו בלעג וחמת פתנים:
– קדוש! האמת הדבר, כי מאכילים אותך פה נבלות וטרפות?
– אמת! ברור כשמש בצהרים – עונה הקדוש במנוחה.
– ולמה אתה אוכל ושותה?
– יען כי, יען כי – כפי הנראה בא במבוכה, אך חיש יצא ממנה: – יען כי אם לא אוכל ולא אשתה, אמות ברעב!
– ומה אם תמות ברעב, הלא אז תכּנס לחיים טובים?!
והקדוש עונה בענוַת תוֹם:
– בני, אם אמות ברעב, לא אוכל להשׂרף באש!
הפילוסוף השתומם ויעזוב את סנטר הקדוש וישאל:
– ולמה לך להשׂרף באש?
– עלי לקדש את השם… להשׂרף באש ולהטהר…
הפילוסוף לא שאל עוד וילך לדרכו. דימיתי, כי מהיום והלאה יהיה שלום אמת בין שני הדרים בעולמות העליונים, אך ביום המחרת נגש הפילוסוף עוד הפעם אל הקדוש וישאל בחרי-אף:
– קדוש, מתי תשׂרף?
והקדוש עונה במנוחה כדרכו:
– יבוא יום!
– ומדוע לא היום? מדוע? הלא עוד היום גדול!
– עוד לא בא מועד!
– ולמה לא תדחק את הקץ?
והקדוש עונה בתכלית הפשטות:
– אין לי עצי-גפרית!
ויעֶנטיל אומרת שיש לה סחורות מכל המינים, ונכונה היא לתת כל אשר לה בלי מחיר להקדוש, אך עצי-גפרית אין לה, כי ירד מחירם מאד ואין שוֹוה לסחור בם.
אחרי ימים אחדים, בשבת כולנו בין הערבּיִם בגן, נגש הפילוסוף אל הקדוש, ולמען תשמע כל העדה, וגם הנשים אשר מעֵבר לקיר, קרא בקול רם:
– קדוש! אם לא תשׂרף במשך חודש ימים, אומַר לכול, כי מונה אתה ומרמה את הבריות!
– יהי כן, – אמר הקדוש – חכה עד המולד!
ואשמור את הדבר בלבי.
ד: השׂריפה ואחר השׂריפה
ובליל המולד קמה ונהיתה!
בליל ההוא, אך נרדמו החולים, והקדוש קם ממטתו, ויפתח בלאט את החלון, ויקפוץ החוצה; משם בא אל המסדרון הפתוח וַיוצא (ליבּ הפילוסוף אומר: וַיגנוב) מכּלי השומר הישן עצי-גפרית, – השאר מובן מאליו.
ישן נושן הוא אגף המשוגעים. יוחנן המלמד אומר, שנברא על-ידי המן בשעתו, ליב הפילוסוף – שקדם למתן תורה, לדברי הקדוש נברא במעשׂה בראשית – ערב שבת עם חשכה… אך לכל הדעות היה עץ יבש מאד, ובהריחו אש התלקח כפתיל הנעורת ויבער בתאוָה עזה. בעיני ראיתי קרשים שהתעקמו, וינועו, וילָפתו אל תוך המדורה; אחד העמודים סבב על צירו סחוֹר סחוֹר, אך הלך הלוֹך וקרוֹב לחבּק חיק שלהבת…
והתבערה נוראה – מהומה ומבוסה ומבוכה! יליל חולים – אנשים, נשים וטף, ומשוגעים… ים של יללה… ובתוך הלילה: שעטות סוסים דוהרים, סאון אופנים על אבני החצר, קריאות מכבים ומצביאיהם, רעם כשיל וכילפות ומקרקרי קיר, שריקות צינורות בקלחי מים… ולשונות אש הומות ושורקות בזעם, ומתאבּכות ומתגלגלות בתוך גאות עשן, בין תמרות עננים… והקדוש? הקדוש עומד בראש הגג, עומד הכן, כאילו הוא נשען על עמוד הענן, עד ארכובותיו כרוכות לשונות אש כנחשים, כשׂרפים…
והוא עומד – כפיו פרושׂות, עיניו מאירות ונטויות השמימה, וקולו חודש כמרצע כליות ולב:
– שמע ישׂראל! שמע ישׂראל!
ולא יסף, כי נשבר הגג תחתיו.
מלבד הקדוש לא היה אסון באדם, ומלבד האגף יתר בית-החולים נצל… ואותנו – אותי ואת השומרים עם המשוגעים – הכניסו אל לשכה אחת גדולה, לשכת המועצה.
מעצמו מובן, כי בהתאסף כל המשוגעים אל לשכה אחת – רמה קרנם מאד ויד השמרים רפתה, ומהומה וקולות כל היום…
יעֶנטיל נכנסת ויוצאת גם פה, והיא רוח החיה בהלשכה. ה“משׂא-ומתן” שלה – לפי דבריה – הולך ומתרחב, ובעזרת השם תתפרנס בהרחבה, היא עם בעלה חולה-המעים ועם כל בני ביתה; ובני ביתה: שתי בנות אלמנות וצאצאיהן, שני חתנים לומדי-תורה ויוֹצאי חלציהם, מלבד ששה ילדים מבעלה הראשון, ואחדים – מבעלה השני.
הסחורות הן: פתותי לחם, פירורי טבּק משאריות סיגריות, שאריות של בד, זנבי נרות, והכסף: שברי זכוכית בתורת מעות במזומנים, ופסות ניר צבוע – שטרי המלכות, ונייר פשוט – שטרי-חוב.
והקולות לא יחדלון, ועל כולם מתגבר קול יעֶנטיל.
– רוצחים, הלא זה כל חלקי מכל עמלי!… גזלנים, אינני יכולה לתת את הסחורה בהקפה… אכזרים – למה תגנבו את סחורתי?! והקונים לא ישׂאו בשׂרם בשיניהם גם הם, ומחרפים ומגדפים אותה על דבר רמאות, אחיזת-עינים וכל מידה לא נכונה ושבועת שוא…
אחשורוש, המולך גם פה מהודו – התנור מצד אחד, ועד כוש – הכיריִם מן הצד השני, הולך אנה ואנה בגאוַת מלכים, ונגש כפעם בפעם אל הכותל לכתוב בריר פיו את חשבון המסים והארנוניות, שהוא גובה מן המסחר, אשר, תהילה לאל, יפרוץ בארצות ממשלתו. או יקרא:
– יעֶנטיל, העידותי בך – אַת תבואי אל הצינוק!
– זרח, אין רחמים בדין, ולא אוַתר אף פרוטה אחת מהמגיע לי, ואם תברח לאמריקה, בציצת ראשך אביאך הנה! גם שם דבר מלכותי נשמע!
– ברוך, אם תקנה ד' מאות על ד' מאות פעם אחת, תקבּל אות כבוד מהמדרגה העשׂרים וחמישית.
יש אשר יגש אל בעל-האֵדים המתבודד, או אל הפילוסוף והמלמד, המתוַכחים על דבר תעודת האדם, השמים והארץ, ויציע לפניהם לכרות אתו ברית מסחר על הצד יותר טוב… וכה מסתוללים אנחנו עד אור הבוקר, ולכל הפחות עד קריאת התרנגול.
ומדוע עד קריאת התרנגול?
קריאת התרנגול היתה לסיסמא חדשה בעולמנו.
“סימן שינה למשוגעים – אמר אחד החולים – היא קריאת התרנגול”.
– מנלן? – שאל המלמד, ותיכף ומיד ענה לעצמו: – לישנים ביום וערים בלילה קוראים משוגעים, שמע מינה שעל המשוגעים לישון ביום ולעשׂות את מלאכתם בלילה – שמע מינה!
יעֶנטיל, אשר לא תוכל לבוא אל לשכת הגברים בערב, ערכה מחאה; בעל האֵדים שתק; אחד יעץ לעמוד למנין, אך אחשורוש ציוָה להביא את הדבר לפני יועץ המלכות, הוא ליבּ הפילוסוף.
מתי היה ליבּ ליועץ המלכות, לא ידע איש, אך אחשורוש אמר והוא קבּל את המשׂרה בצחוק קל וענוָה, ועל השאלה “אם באמת סימן שינה למשוגעים היא קריאת התרנגול” ענה שלא ממין השאלה:
– אף התרנגולת!
– שוטה! – קראה יעֶנטיל בחימה שפוכה – התרנגולת איננה קוראת!
אך המלמד בא גם הפעם לעזרת הפילוסוף:
– קוראת, אך שוחטין אותה!
ויהי לחוק!
ובכן מסתוללים אנחנו עד קריאת התרנגול, לפעמים עד אור הבוקר, ואני מרגיש שכאב ראשי הולך ומתגבר, ואם לא השתגעתי עד היום, אשתגע מחר.
ה: באולם הגדול
ובאולם הגדול מתקוטטים המטורפים, שאינם מסוכנים ביותר, וכנהוג – על דברים של מה בכך; אך המהומה רבה ואיש לא ישמע את שפת רעהו.
אך שנַים, לבושים לבנים, עומדים על יד החלון. השנים הללו הפנו עורף לכל צרכי הצבּור ועניניו, ועיניהם נשׂואות השמימה. הם שכחו את מקומם, את תעודתם ואת עצמם וטבעו בדממה בשאלה הנושנה:
– מי הם השמים? וצבא השמים?
פתאום הזהירו פני האחד, כאילו נזרקה בו רוח נבואה; כאילו נגנב אליו ניצוץ מן האור הגנוז לעתיד לבוא.
– אני יודע! – קרא.
– הגד – מבקשוֹ השני בדמע.
ובין המשוגעים נשמעה שׂיחה כזאת:
– המאמין אתה, כי שם בשמים, או בשמי השמים, יושב היוצר?
– ברור כשמש!
– וסביביו מלאכיו, משרתיו עושׂי רצונו, וכרובים, ושׂרפים…
– גם זה אינו מוטל אצלי בספק.
– אבל, לפי דעתך, כמה מלאכים ברקיע?
– אדַמֶה – הרבה, הרבה מאות. למאות, לאלפים ואולי לרבבות…
– ואני אומר: עוד יותר; אין לשער ואין לספור.
– בלי ספק! והיוצא לנו מזה?
– הגד נא לי, מה הם עושׂים המלאכים? מה הם עושׂים?
– את רצון קונם; בפירוש איתמר. הלא ראה אותם יעקב על הסולם… עולים הם ויורדים ועושׂים את שליחותם באמונה. זה יורד לבשׂר לשׂרה שתלד בן, וזה הולך להפוך את סדום ואת עמורה… וזה – מציל את לוט. אמנם, לוט בעצמו אינו כדאי שיתרחש לו נס; כידוע, מעשׂה נח בידו! אבל זכות אברהם עמדה לו… שארו ובשׂרו היה אברהם.
– כן הוא, אבל נתת עבודה לשלושת מלאכים, והשאר?
– איני יודע מה עושׂה השאר.
– ואני יודע. השאר מהלל ומשבּח ומרומם ומפאר ומעלה ומקלס וכו' וכו'…
– יתּכן מאד.
– וכל זה הם עושׂים בקידה ובהשתחוָיה, בפישוט ידים ורגלים ממש… מלוא קומתם…
– גם זה מתקבּל על הדעת.
– ועל מה הם משתטחים?
– על הרצפה, בלי ספק!
– טוב מאד. אבל הרצפה שלהם היא, השמים שלנו, מה שאנחנו קוראים בכאן שמים ושמי שמים, קוראים שם: רצפה, פשוט: רצפה.
– גם על זה איני חולק!
– אבל מעצמו מובן, שרצפת המלאכים ושמי האדם אינם עץ או אבן, ועל אחת כמה וכמה שאין הרצפה עשׂויה, חס ושלום, זפת…
– ומה היא עשׂויה לדעתך?
– בדולח טהור!
– כמדומה לי, שקראתי כזאת ב“מנורת המאור”.
– הכל יודעים! אבל הנופך משלי הוא, שבעד רצפת הבדולח מזהירות עיני המלאכים, הכורעים ומשתחוים לפני הקדוש ברוך הוא!
– והיוצא לנו מזה?
– שוטה! הלא נפתרה כל החידה! הכוכבים אינם כוכבים כל עיקר, כי אם עיני המלאכים, המזהירות בעד הבדולח!
– ומדוע כה רבּו הכוכבים?
– שוטה, הלא אמרתי מראש, שיש אלפי אלפים רבבות לגיונות של מלאכים, והם כורעים ומשתחוים תמיד, ועל כן אנחנו רואים את הכוכבים תמיד… ואם נדמה לך לפעמים, שאתה שומע שירה יורדת ממרומים, הוי ידוע שלא הכוכבים מזמרים, ולא הגלגלים, כאשר חשבו הקדמונים, אלא ששירת המלאכים אתה שומע…
והשני נאנח בתמימות וענה:
– הדבר יפה מאד, אבל ככל דבר יפה אינו נכון.
– ומדוע אינו נכון?
– לפי שאנחנו רואים את הכוכבים רק בלילה ולא ביום.
– ומה אתה אומר?
השני החשה מעט ואחרי כן אמר:
– לפי דעתי: השמים הם שׂמיכה בעלמא, שׂמיכה יפה…
– ולמה השׂמיכה?
– למה? להסתיר דבר. מלכותא דרקיע כעין מלכותה דארעא… כמה וכמה דברים יש להסתיר…
ושוכב אני עיף ויגע על ערשׂי, ומשתדל להעלות על לב את פרטי המקרה המוזר:
הייתי באספה, דבּרתי.
להבות אש נזרקו מפי! ברד של חצים שנונים המטרתי! להט חרב מתהפכת על פני הקהל עופפתי!
ואני מדבּר, ואני שומע את אשר אני מדבּר, שומע ונהנה מאד.
הלא גבור אני, לוחם מלחמת תנופה בעד הטוב והיפה, מגן על החופש, על הדרור ועל כל הדברים הטובים, הנעימים והיפים, הצפוּנים לנו בחיק העתיד הרחוק, הולך בכל זאת וקרב אלינו.
וקורע אני את המַסכה הנסוכה על פני השקר ומציגו לראוָה; קורע אני את המחלצות היפות מגו הכזב החונף, והנה הוא עֵירוֹם ועריה, רחמנא ליצלן – זב ומוכה שחין…
ולפתע פתאום נאלמתי!
הכוח האדיר נכזב, כבתה האש, ולשוני בפי – בול עץ!
מה היה לי?
בדבּרי העיפותי מבלי משׂים את עיני אל הראי, אשר היה ממולי.
ראיתי, ובעיני ברק רע ומר; מבעד לעפעפי בערה אש זרה, אש לא-טהורה! והעינים לא עיני!
לפנים ראיתי עינים כאלה!
מתי?
עתה אני זוכר.
במבצר נלקה איש צבא על-פי פסק בית דין, ולאֶחיו, שהלקו אותו, היו עינים כאלה. העינים האלה אמרו: היום אנחנו מלקים אותך, מחר תלקה אתה אותנו; הא לך בעד יום המחרת!
כן! ראיתי את פני בראי, ולא היו פני גבור העתיד, כי אם פני גזלן מנפץ גולגולת…
ונאלמתי.
והנאספים?
נדמתי, והם שאפו רוח כתנים; רוַח להם מאד!
נדמו לבהמות השׂדה כעבור הברד! לילדים יושבי חושך, בשעה שמביאים להם נר! לצולעים, נשענים אל הקיר, מבלי יכולת לנטות ימין ושׂמאל, אשר פתאום הושבו להם המשענות והמקלות, והם יכולים ללכת לחפצם!
ואחד הצעירים תפשׂ ביד אחת הצעירות לאמור: מותר עתה, מותר! והיא הניעה את ראשה היפה בצחוק של חן ונועם, לאמור: כן, כן – מותר!
ואברח מן האספה!
והנני שוכב עיף ויגע, והירח הולך לו לתוּמו, ומציץ אלי מבעד החלון.
אומרים, שמסוגל אור הירח להשקפה פנימית, לחשבון הנפש; ואולם אני בוֹז אבוז לו ולאורו ולכל חשבונות הנפש וגם לכל האספות שבעולם!
וכיון שאינני באספה, ולירוק בפני הלבנה איני יכול, לכן יורק אני אל התקרה!
אך מה זה?
שתי עינים בולטות אלי מן הקיר!
הירח הקוסם! הנה הוא עושׂה זר-מעשׂהו, מהתל בי – –
אך עיני מי הן?
העיני אנשי צבא המלקים את אחיהם, או עיני אחת מאלה אשר עמדו פעם בפעם על דרכי, בעברי מהבל-הבלים אחד אל הבל-הבלים משנהו, ותאמרנה: הינפש מעט, גבור! הא לך מעט דבש, מעט תפנוקים!
והעינים בולטות ומביטות אלי לא בזעם מַלקה ולא בחן של קדם, וסביב להן נוֹע ינועו פנים חיורים, והנה עלו גם זקן ופאות לבנים כשלג – הנה כובע יהודי מן המאה שעברה, – הנה ראש גבר, ראש יהודי כשר, במלבוש יהודי כשר.
– מי אתה, יהודי?
איננו שומע.
– מי אתה, זקן?
ונע הצל, וענה:
– אני? אני הנני ה“שבט-מוסר”!
ואחמוד לצון. הן יודע אני, שהירח מתקלס בי, ואני מתראה כאילו אני מאמין באחיזת העינים, ואומר:
– שלום עליכם, שבט-מוסר!
ויען: “עליכם שלום”, כנהוג, ויגש אלי – –
קטן הוא ה“שבט-מוסר”, קטן ודל, אבל קומתו, כמו שהיא, זקופה. תנועותיו ברורות ופשוטות, לעיניו אין נוֹגה, אין ברק; אבל – מביטות הן נכחן בהשקט ובטחה, כאילו כל מה שהן רואות ברור הוא, פשוט הוא ואין אף אבק קל של ספק. וגם קולו ברור ופשוט הוא, בלי צבע, בלי רעד כל שהוא, כאילו כל מלה ומלה היא סימן מובהק לאיזה דבר ברור, סבור ומקובל!
ויודע אני שה“שבט-מוסר” שבק חיים לכל חי זה רבות בשנים; שאפשר הדבר, שאין כאן אחיזת עינים, אלא גילוי של ה“שבט-מוסר” זצ"ל, שהולך וקרב אלי שוכן עפר, – ולבי דופק בחזקה, ודמי בעורקי מתרוצץ, ובכל זאת מבליג אני על פחדי, ושואל:
– הלא אתה הוא שתיארת את הגיהנום?
– כן! – ענה בתכלית הפשטות, כאמור איש: אכלתי או ישנתי.
– והיטבת לתאר אותו? לא הוספת ולא גרעת? הלא עתה הנך יודע! הלא כבר ראית אותו במו עיניך…
– גם בחיי ידעתיו, גם אז ראיתיו – –
– בחייך?
– כן, פעמים רבות ראיתיו – בחלומי!
– והגיהנום הוא כמו שתיארת, מלה במלה?
– לא, יקירי – ענה בצחוק קל – עתה נוסף שם מדור שמיני!
– לאיזה צורך! בשביל מי?
– מבקש אתה לדעת?
– המדור השמיני – ספר ה“שבט-מוסר” – נוסף בשבילך ובשביל בני-גילך; בשביל כל החוטאים והפושעים החדשים.
– במה אנחנו חדשים?
– הנני לבאר. לפנים היתה מלחמה תמידית בין הגוף והנשמה. הנשמה, כחלק אלוה ממעל, שאפה והשתוקקה למרום, ביקשה להתעלות, להתרומם, והגוף העכור, הטפה הסרוחה, – לרדת, לשקוע, לצלול בכל דבר מאוס ונמאס… אם ניצחה הנשמה, מה טוב! ואם ניצח הגוף? נענש הגוף! הלא הוא היה החוטא!
במה עונשין את הגוף? בזפת בוערה, באש ובמים, בנחשים ובעקרבים, ובכל עבודה קשה במדבר וביער ובחרבות של בתים, וכדומה…
ולזה נוסדו שבעת המדורים שבגיהנום, וכל אחד נענש באותו המדור, שהיה שייך לו לפי החטא.
אבל עתה נשתנו הזמנים!
הנשמות אומרות: קשר! הנשמות מורדות, הנשמות פוקרות! הנשמות, הנפשות והרוחות, נלחמות במלאכי מרום, בכל מידה טובה, בכל מה שנברא ונמצא. הכול הן חפצות לשנות, להפוך, לסבך ולסכסך!
לא חטאות הגוף, כי אם חטאות הנשמות! מחַשבי קצין, מקרבי קצין, – ואין לכם פנאי, ועיניכם כלות מחכּות לעת קץ; כאילו העולם הוא שלכם, ברשותכם, וכל האדם עבדים נכנעים לכם, מחויבים לשמוע בקולכם, לראות חיים כחפצכם!
ולנשמות חוטאות כאלה אין מקום בשבעת המדוֹרות!
– ובמדור השמיני אין זפת בוערה?
– אין.
– ואין אש ומים?
– אין.
– ואולי אין מלקין גם כן?
– לא יזכר ולא יפּקד השוט!
– ונותנים לאכול ולשתות ולישון?
– גם לקרוא בספרים ולכתוב ספרים!
– ובמה עונשין?
– הבה ומעט מזעיר אסַפּר לך.
הנה, מפאת השמים עולה ענן כבד ומשׂתרע כנגד הירח, וכבוא הירח אל תחת הענן, עלי לשוב אל מנוחתי!… אך הענן הכבד הולך לאט לאט, ותספיק לי השעה לספר לך אחת מני אלף.
הסכת ושמע.
לוקחין, למשל, אדם שאין לו פנאי כמוך, ומציגין אותו ערום לפני גבעת שלג, והוא עומד. הוא עומד ותיכף ומיד מתעורר בו הרעיון, כי אפשר להמס השלג ולהפכו למים. וכיון שעלה זאת על דעתו, מיד נעשׂה הרעיון לתאוָה. כבר חפץ אותו האיש להפוך את השלג למים, וכיון שהוא חפץ, מחויב הוא למלאות את חפצו. ואם זאת חובתו – יעשׂנה, הלא מן הגבורים אנשי השם הוא!
והוא מחמם בבשׂרו את השלג.
והוא מחבק את השלג ומתדבּק בו, ומנשם בו ונלחץ אליו בכל בשׂרו, בכל נפשו ומאודו.
ואולי ימס השלג – – אחרי מאה ועשׂרים שנה – –
והוא מוציא את כל חומו, את כל רוחו, את כל נפשו אל השלג, אל גבעת השלג – –
– בלי ספק עומדים עליו שדין ושדות, ושבטים בידיהם להכריחו לזה?
– לא מיניה ולא מביה! הלא אמרתי לך – במדור השמיני אין שבטים! יצרו של האדם – הוא השבט!
הוא כבר אוהב את השלג; השלג הוא משׂושׂ חייו, תקוָתו ואחריתו. וברור לו כשמש, שאומלל הוא השלג, אובד בעניו, ושיאושר אך כאשר יתמוגג, כאשר ימס ויהיה למים. כי המים, המים הם אושר, המים תכלית; כל הנוזל, כל הלח – – –
כן, כן!
– וזולת זה?
– עוד יבוא!
לוקחין אדם אחד ומעמידים אותו גלמוד בשׂדה טיט וחומר.
מעל לראשו – שמים יפים ונפלאים, אין עב קל. ואולם גם המאורות אינם. אין שמש ואין ירח ואין כוכב! גם מסילת-חלב אין.
ואמנם אין זה השמים, כי אם מסכה רקועה תחת השמים.
ותחת רגליו טיט וחומר; והוא האחד החי בשממה הזאת! הוא האחד החי והמרגיש והמתפעל והחושב!
ולא טוב לו להיות לבדו! חי גלמוד אחד ויחיד! הוא חפץ להחיות, לנפח נשמת רוח חיים בכל סביביו!
הלא שם, בחייו הראשונים, סבל בעד רבואות, התפעל בעד רבואות, חשב בעד רבואות! הלא נשמתו נשמת אלפי אלפים נשמות! הלא הוא האחד, אשר החל להשתתף עם הקב“ה במעשׂה בראשית! ומה שעשׂה הקב”ה יעשׂה גם הוא! ולוקח הוא עפר מן האדמה, טיט וחומר, וגובל ולש ועושׂה – ומה הוא חפץ לעשׂות? צפרים הוא עושׂה, בעלי כנפים! האדם בלי כנפים לא נחשב בעיניו! אחרי כן יעשׂה נשרים!
והוא עושׂה צפרים, לראשונה קטנות – אבל צפרים בעלות כנפים, וגויות הצפרים נעשׂו, והוא נופח באפם מנשמתו וחיו הצפרים, והוא עליז ושׂמח, וקורא להם: עופו, עופו למרומים, צפרים – –
אך הצפרים אינן עפות, כי אם מדדות על פני הטיט ומבקשות רימה למאכלן; ורימה אין, והן מתות ברעב…
ואם תתנשׂא איזו צפור ועוד צפור, ויעופו מעט באויר, – זכר ונקבה הם, ומצחקים – –
והוא קורא: השמימה! השמימה!
והם מצחקים – –
והוא זורק בהם רגבי טיט וממיתם, ועושׂה צפרים אחרות –
והשׂדה מתמלא פגרי צפרים… ומסביב לו פגרים, פגרים – –
– אומלל!
– ועוד לוקחים אדם חוטא ומשליכים אותו לבור כלבים.
– והם טורפים אותו?
– חס ושלום. רעבים הם הכלבים, אך אותו אינם אוכלים – הוא מדבּר אליהם, אל הכלבים הרעבים! נביא הכלבים הוא!
לראשונה הוא מדבּר אליהם בלשון הכלבים, וכשהם מתחילים להבין – הוא מדבּר גם מעט בלשון בני אדם!
והוא עומד ומדבּר ואינו גורע עינו מהם!
והמינים משתנים ומתפתחים, ומן הכלבים יעשׂה בני אדם!
והנה כלב אחד כבר קם על שתי רגלים, ובשתי רגליו האחרות הוא ממשש סביביו! השני עודנו נובח, אך בקולו כבר נשמעו הברות, הברות מחולקות!
והוא מדבּר, ובדבּורו ובעיניו הוא שופך קסם נפלא על פני כל הכלבים; כבר קומת כולם זקופה, כבר אחד מהם מרים רגל אחת כיד ומראה השמימה!
ובעיני הכלב ההוא כבר מאיר איזה ניצוץ, איזה צל של חפץ, של רצון!
עוד מעט ותאורנה עיני כל הכלבים; ויהיו כולם רוצים! הלא כבר שכחו את רעבונם, כבר שכחו, כי כלבים רעבים המה; ועוד מעט ותתעורר המחשבה, המחשבה הגדולה והנפלאה – –
– ואם תתעורר?
– לא תתעורר לעולמים! באותו הרגע בא מלאך חבּלה מן הצד וזורק עצם לתוך הבור, והכלבים הרעבים שבים להיות כלבים רעבים; ואחרי כלות העצם יתחיל הנביא מחדש… וכה יהיה לעולמים, לעולמים!
– נורא הדבר!
– כן.
ואת אחד מן החוטאים ראיתי עומד על יד הר גבוה ותלול. בראש ההר – נוֹגה נפלא מאד. והחוטא עומד בתחתית ההר, וכולו נמשך אל האור, אל נגוהות הקסם…
הלא אם יעלה על ההר, ירחף באור, ישׂים בין כוכבים קנו, יהיה כאחד מבני מרום – –
והוא מתגעגע אל האור, עורג בכליון נפש אל האור, אל ראש ההר הבוער בנגוהות הקסם – –
– ואינו יכול לעלות?
– אשה שוכבת לרגליו!
וכמה פעמים שהוא מרים רגל לפסוע על ההר, היא פוקחת את עיניה! וגם בעיניה נגוהות קסם, גם בעיניה שמים ושמי שמים וכוכבים ומאורות – –
וכשהוא יורד, היא סוגרת את עיניה!
– הפלא ופלא!
– וכה הוא עומד קרוע ומורתח בין השמים ממעל והשמים מתחת, בין האור הנגנז למעלה והאור הנגנז למטה…
– אבל, צחוק אתה עושׂה לי, “שבט-מוסר”! – מדוע לא יקח את האשה אתו ויעל?
– כבדה האשה מאד! וגם איננה רוצה…
– והנשרים בעורות החזירים?
– מה זאת?
– דבר קטן מאד!
נביאיכם וחוזיכם מגולגלים בנשרים רבי כנפים ונוצה, אך העור עליהם עור חזיר!
והנביאים והחוזים מתנשׂאים ברוח, מתנשׂאים להבקיע אליהם את השמים, פרצים יעלו בשמים, דיק יבנו על כסא הכבוד, סוללה ישפכו על הדן יחידי! אך בהתנשׂאם – ועור החזיר מתבקע, מתמלא פצעים, והכאב אנוש ונורא מאד, והנשרים נופלים, נופלים ארצה, לתוך מי מדמנה, לרכך את העור, את עור החזיר…
וכך הם עולים ויורדים, עולים ויורדים –
אך פתאום נעלם הירח, וגם ה“שבט-מוסר” נעלם.
קמתי והדלקתי נר, והנה מכתב קטן מונח על שולחני:
– כבודו מתבקש לבוא ביום המחרת אל האספה – –
שׂרפתיו.
אך נרדמו החיים, ולנוגה חרמש הירח קמו המתים מקברותיהם, עם רב וערב רב. אך מרביתם חמקה, עברה ותתפזר בחוצות העיר, לנוּע על בתי כנסיות ומדרשות, להתפלל ולקרוא בתורה; ושאריתם – מתי-מעט – מתהלכים הנה והנה בין שדרות המצבות המטושטשות, ואלוני הבכא, המתנועעים על המצבות ברחמים ובדאבון לב… למען מַלאות את ריקוּת הנצח, מעלים הם על לבם פעם בפעם את חייהם מלפנים, אשר נגוזו להם כצללים, ומפיצים אור כהה על זכרונותיהם, ההולכים ונמחקים מעל לוח לבם החלל.
כאשר יצחק הגדול לדמעות הילד ועליצות נפשו על כל דבר ריק, מבלי היכולת להבין את אהבתו ושׂנאתו גם יחד, כן יצחקו המתים ויתפלאו על כל אשר עבר עליהם בעוד בחיים חיתם. יִקרה – ויעמוד המת אצל עמיתו, וישאל במבוכה: אולי יודע אתה, מדוע מרטתי אז את זקני וקיללתי את יום הוָלדי? או – איזה רוח עועים עבר עלי אז, לפזז ולכרכר כעגל ולקרוא הידד? האינך זוכר במה נפלתה חנה מרבקה? והנשאל מניע את כתפיו לאות, כי גם הוא לא יבין עתה מאומה מכל הנעשׂה אז, כי גם רוחו המת הולך חשכים בזכרונות חייו!
ואוצר הזכרונות הולך ומתרוקן, ואיש יפנה אל רעהו פעם בפעם, וישאל: האם אתה זוכר מאומה? ויש אשר יאוּש נורא יציץ מחרכי עינים: ומה נעשׂה, אם יִמח לוח לבנו כולו, עת נשכח הכול ונצלול כעופרת בנשיה?
– למה לא נוכל להתפלל? – יאָנח פעם בפעם אחד המתים וידום.
וכל שׂמחת המתים, אשר אינם יכולים או אינם חפצים להתפלל, ודבר אין להם עם העתיד, וברק העולם הבא לא יגיה את חשכת מוחם, היא רק כבוא איזה אורחים חדשים מעולם החיים, ויביאו אתם זכרונות חדשים.
והיום אמנם נראו שני אורחים, איש ואשה מקרוב באו; מר יחיאל ומרת מרים, ככתוב מפורש על שני גזרי העצים, אשר ננעצו בקבריהם, למראי-מקומות לפי שעה. על האורחים להתייצב לפני העדה ולספּר באזניה על אודות חייהם. ויען כי בעולם האמת אין מבדילים בין המינים לרעה או לטובה, על כן אין עצה אחרת, כי אם להפיל גורל, מי ידבּר ראשונה. כן יעשׂו כל הימים, וגם עתה לקח אחד הזקנים – בלי ספק פרנס-חודש להעדה – שתי עצמות שונות בידו, ויקרא להאחת “מר יחיאל” ולהשנית “מרת מרים”, ויאמר להטילן בחיק; אך מרת מרים לא תאבה לייחל למשפט הגורל, וכבר הדבּר בפיה, ודבריה הבלולים פורחים כיונים מבין שׂפתותיה, אשר עוד יפעה להן לנוגה הירח הרך הילוֹד.
– סלחו לי, רבותי, אני לא אוכל להתאפק עוד. לא אפונה, כי תאמרו: אשה דבּרנית, אך חי נפשי, כי זה שני ימים רצופים, וגם שני לילות רצופים, אשר לא יצא אף הגה קל מפי. מפחד לא דבּרתי דבר! ואל מי אדבּר? האל שני התולעים, אשר עלו בחורי אזני במקום הנזמים? ואני לא ידעתי, כי יכולה אני לצאת מקברי לאויר העולם, וגם שמעתי הדלף טורד, ואיך אצא בשׂמלתי הלבנה? – עתה ירוַח לי מעט. אמנם אני אינני יודעת אתכם, רבותי, ואפונה מאד, אם חברתכם נאוָה לי… אך יעבור עלי מה ואדבּר! האינכם יודעים, רבותי, מדוע לא בא אלי המלאך דומה? אצלי לא היה עוד, ובעיני היא פחיתות-הכבוד! אך עיקר שכחתי – האם ראיתם, אדוני, את ההלוָיה שלי? לא ראיתם? צר לי מאד; לוּ ראיתם את המון זרי הפרחים, מקלעות השושנים עם פסקיות המשי! חמשים זהובים ומעלה – הזר! על פסקיה אחת נכתב הדר “לאמנו”. – אל תביטו, כי צעירה לימים אני, אני שני בנים ילדתי – שם האחד… שם השני… אך, סלחו לי, רבותי, ראשי כבד עלי ולא אזכור עוד את שמות שני בני, אולי יבוא בעלי ויזכירני… אך בלי ספק גם הוא לא ידע… אולי תבוא אחת השפחות… שש שפחות היו לי במספר! אך נשוב נא אל ההלוָיה. אני אינני אוהבת לקפץ ולדלג בקלות-דעת על ראשי דברים ככל רעותי… חמשים זהובים ויותר הזר! ושערו נא בנפשכם: כמה עגלות-צב! חפצתי לישׂא את ראש הסוסים, אך לא יכולתי – כי אין מספר, ואת חכמת החשבון לא אהבתי מעודי. והסוסים עטופים שחורים, ושמשי-אבל מסביב, וגם הם עטופים שחורים כהסוסים, וכובעים גדולים שחורים בראשיהם… התענגתי מאד על ההלוָיה, כי ידעתי, אשר תעור את קנאת כל רעותי… אך על זאת דאבה נפשי, כי אבי, זכרונו לברכה, לא ראה את המסע! עליכם לדעת, רבותי, כי אבי, זכרונו לברכה, אינו פה אתנו היום, וגם שם, בעיר איננו… הוא הלך בדרך למרחוק ומת שם בדרך, בלי ספק באחת הערים הגדולות, אשר לא אדע עוד אכנה… כן, כן – עולות איזו ערים על לבי… פאריז… דאנציג… קאַמטשאַטקא… אך לא אזכור עוד באיזו מן הערים הוא מת… אך כאשר הורידוני אל הבור, הצר והלח, והמלא תולעים, לא יכולתי להתאפק עוד, ואחפוץ לקרוא בקול… אך קולי נחבא מפני רגבי העפר והאדמה, אשר החלו להמטיר עלי, ובעלי, כאשר ראיתי עין בעין, היה בראש הממטירים; ועתה לא אדאג עוד כי נדמתי, הן בעלי לא שמע בקולי מעודו! אבל, רבותי – אולי יודע איש מכם צרפתית? אני מהוללה בהגיגי צרפתית! וכאשר נגש מלאך-המות אל מטתי, ואושיט לו את ימיני לנשיקה, דבּרתי אליו צרפתית, אך הוא את ימיני לא קבּל ולא ענה אף דבּור קל, ואפול נקפאה על המטה. נפלאת היא כי לא ידע צרפתית, האין לו עבודה בפאריז והגליל? אבל, רבותי, עיקר שכחתי! שואלת אני: מה בצע במדברי הנאווה בכמה וכמה לשונות, אם כל ימי היו דלים ורעים! בימי ילדותי השקוני מדי יום ביומו שמן-דגים ונטפי ברזל, אחרי כן באו לילות עמל וימי פחד ובהלה… הלב חולה, מבקש, מתחנן, מתייפּח, מתמוגג ומתעלף, מבלי הגד את חפצו… ואחרי כן… הה! אחרי כן היה לי דבר אחד למכשול ולפוקה… דבר אחד, אשר לא אזכור את שמו, אך דבר גדול מאד, אשר עיני כל האדם אליו נשׂואות כל הימים, אבן הקנאה והתּחרוּת… האם לא תדעו אתם, רבותי?
– ומי יוכל לזכור עתה את הדברים, אשר גדלו בעינינו אז? – ענה אחד הזקנים בתוגה ולעג יחדיו.
– ואני יודע! – קרא מר יחיאל – איזה מטבעות!
– כן, כן! – קראה מרת מרים בעליצות נפש – כל ימי חיי אהבתי שׂיחת גברים מלומדים… ומודה אני ומתוַדה, כי נעלו הגברים על הנשים; ואם לא בלבבם ואמונתם, על כל פנים – במוחם ושׂכלם. כן, יש בין הגברים אנשים היודעים הכול, זוכרים הכול, ומגידים הכול מראש! לי היה מכּר – פותר כל חידה וכל חלום, וכל מלה קשה בספרים! וכאשר פתח את שׂפתיו המחוכמות והיפות לדבּר, אני צחקתי מראש מטוב לב ומנחת, ככל יתר רעותי, מלבד הגברים ומלבד בעלי, אשר היה חורק אז שן וקומט מצח… לא אחת ושתים היה לי שׂיח ושׂיג לא נעים עם בעלי על דבר… על אודות… חי נפשי, כי לא אזכור עוד את שם מכירי, וגם את אשר דבּרתי עם בעלי… זוכרת אני אך זאת, כי אחרי כל שׂיח ושׂיג נחליתי ובכיתי ימים רבים…
ובפנותה אל מר יחיאל, אמרה:
– אבל אתה, אדוני, איש חכם ונבון, אף כי פניך דלים ורעים. אקווה כי נתוַדע במשך הימים ונתרועע… אולם, אדוני – איך קראת בשם הדבר אשר שכחתי?
– איזה מטבעות נחושת – שנה מר יחיאל בענוָה.
– לא, ידידי – ענתה מרים בצחוק קל, אשר נגלה כקרן אור על פני חסיד – בשתים, ידידי, שגית מאד! לא איזה מטבעות ולא נחושת… שׂק מלא היה לי, שׂק מלא – זהב… כמה? לא אזכור עוד וגם לא מניתי ולא ספרתי מעולם. אך אמי, או אבי – (חי נפשי לא אזכור עוד, מי מהם החי ומי המת?) אמרו לי, כי עשירה אני מאד, וגם בעלי, חתני אז, ידע זאת ונשבע לאהבה את השׂק, אף כי אמר: לאהבה אותי! כן, אדוני, למה אכחד מכם, והוא הפלה ממני לטובה את כל אחת משפחותי… אך מה נהדר היה המראה, כאשר כרע לפנַי על ברכיו, וזר פרחים הדר וגדול בימינוֹ! באותו הרגע סגרתי את עיני מרוב עונג, ונדמה לי כי אני מחוללת אתו בתוך המון אדם רב; ומסביב אני שומעת תהלות ותשבחות מפי הגברים, והמית קנאה מפי נשים ועלמות… אך, אללי לי, אני שגיתי מאד! אחרי החתונה לא יצא עוד עמי במחול אף פעם אחת! לא אחת ושתים נשכתי את שׂפתי עד זוב דם למען התאפק, לבלי אצעק ממר נפשי! כן, כן, אדוני! בקרב לבי עמוק היתה מכה נוראה, מכה טריה! ואך המות היה רפאוּת ללבי… עתה אינני מרגישה מאומה, שכחתי הכול, סלחתי לכול! ולוּ יבוא הנה בעלי הרוצח, חי נפשי, כי אקבלנו בסבר פנים יפות! כי עליכם, אדוני, לדעת, כי בעלי – איש יפה מאד ולבוש חמודות תמיד! כאחד האצילים ירָאה – אבל אני הייתי אומללה כל ימי חיי!
– ואני – קרא מר יחיאל המת – אני הייתי איש מצליח תמיד.
– איש מצליח? – השתוממו המתים מסביב, והעצמות הנחרות השתקשקו מרוב תנועה. וזקן-המתים נגש אל המדבּר, ויתבונן בו בכל חורי עיניו, לדעת, אם לא יצא האיש מדעתו!
– כן, רבותי! איש מצליח – שנה ושילש מר יחיאל – ולמען לא יהתל בי כוח זכרוני ולא יוליכני שולל, כאשר עשׂה הלץ למרת מרים הנכבדה, לא אסַפּר לכם מאומה מחיי חלדי, אך אמנה ואספור את כל הצלחותי, אחת לאחת למען מצוֹא חשבון… ומה גם, כי רואה אני את ה“מתפללים” שבים ונאספים, ועוד מעט ויעבור ליל.
– ספּר נא, ספּר! – קראו מסביב.
מרת מרים שאלה, אם אין לאחד המתים מעט סממנים להריח, כי ראשה עליה סחרחר; אך איש לא פנה אליה ולא שמע בקולה, ומר יחיאל הולך ומונה:
– ראשונה, שלא עשׂני אשה דבּרנית ושוכחת את דבריה.
– שנית, נולדתי מהוּל, והמוצץ לקח ממני אך טפת דם אחת כחרדל.
– שלישית, עלי לא הניף מלמד את ידו ולא את רצועתו, כי אמי האלמנה מתה גם היא, ואין איש חולה עלי ללמדני דבר.
– רביעית, כי ביום השני למות אמי, כאשר גרשני בעל-הבית מביתו, ואמר כי אמות ברעב או חיה רעה תאכלני בליל-אופל בחוץ, קרה המקרה, כי באותו היום ובאותו הבית נפל נער, עוזר לרוקע-פחים, מן הגג; אותו הובילו אל בית-החולים, ואני הייתי לממלא מקומו, ואתרומם ואתעלה על כל יושבי העיר ואהיה שכן קרוב אל השמים וצבא השמים!
– חמישית, לא עבדתי בצבא, כי ערוַת דבר מצא בי הרופא – מעט שחפת!
– ששית, רואים אתם, רבותי, כי באתי אליכם מעוטף בטלית כהוגן; אות היא כי לא מתי רוָק… ואני אמרתי – ערירי אלך שאולה… אך הצלחתי עמדה לי ביום צר. לאדוני, הרוקע פחים, היה אח – סנדלר, ולסנדלר בת – בעלת חטוטרת, וכצאתי לחפשי מעבודת הצבא, נתּנה לי לאשה!
– שביעית, השחפת לא היתה לי למכשול, אף כי השעוּל לא נתן לי מנוח אף רגע; כי גם אני נפלתי מן הגג ולא קמתי עוד.
– והשמינית, כי מתּי בראש חודש ניסן, והנני פטור מחבּוט הקבר!
יחיאל נדם, וזקן העדה החל:
– רבותי – היוצא לנו מכל אלה הדברים הוא – –
אך פתאום קרא הגבר, המתים נעלמו אל קבריהם, והחיים נעורו.
(מהתלה)
שאון בעיר, מהומה! ר' נחמן’קה מברך ברכת הגומל!
ומי הוא ר' נחמן’קה? ר' נחמן’קה הוא פשוט ר' נחמן’קה, כלומר: בעל-בית הגון! לא פחות ולא יותר.
ואיננו בעל-בית חדש של בית חדש; אלא בעל-בית, בנו של בעל-בית, בן בנו של בעל-בית, ושל אותו הבית, ששוכן בו כבוד ר' נחמן’קה שלנו, ושהפקיד חושד בו, שהוא מוזג בו בחשאי… בלבול הוא, בלתי ספק.
ור' נחמן’קה הראשון, הוא אבי אביו של ר' נחמן’קה שלנו, בנה את הבית. כלומר: אותו ר' נחמן’קה קבּל עצי-בנין מהפריץ אבי אביו של הפריץ שלנו, יש אומרים: חינם, ויש אומרים: בחצי-חינם, ושׂכר את הגוי-של-שבת אבי אביו של הגוי של שבת שלנו, ופליגי – יש אומרים: חינם, ויש אומרים: בחצי-חינם; ואותו הגוי-של-שבת חתך, גזר, הקציע וסידר, נעץ מסמרות, עד שנגמר הבנין ועמד הבית על תלו, על פי הנוסח המקובל אצלנו, בעירנו, עיר ואם בישראל, מששת ימי בראשית.
וכשנגמר הבנין ועמד על תלו, הקדיש ר' נחמן’קה הראשון את שארית החומר לבדק-בית ולהסקה לעניים, ובשביל בעלי-הבתים עשׂה “חנוכת הבית”, וכטוב לב הנאספים ביין, אמר לפניהם ר' נחמן’קה הראשון “חלוּק” עמוק בעניני “בעל מיצרא” ו“אדם רוצה בקב שלו” וכיוצא בזה…
אבל מה שהיה היה…
עתה הבית רעוע קצת, ור' נחמן’קה שלנו די לו בפסוקי-דזמרא; לא אלה הימים! אבל הכּול יודעין שר' נחמן’קה הוא בעל-בית הגון, “מהפך בחררה” שלו ורוצה בקב שלו, ושהוא בעל בטחון, ומחכה אך לשני דברים: לביאת הגואל, ול“זכה בגורל”.
וכשיצא הקול, שיש לר' נחמן’קה שלנו דוד באמריקה ושמת אותו הדוד, והשאיר אחריו ממון קורח – נתנו לו בעין יפה מעות בהקפה, ונסע להתם, אבל לא הגיע למחוז חפצו, את אמריקה לא ראה ושב מאמצע הדרך בים. ובשבת הבאה כשבא לברך ברכת הגומל – המתה כל העיר.
רבותי – פתח ואמר ר' נחמן’קה – הייתי מפליג באניה, והיו שם באותה הספינה אנשים גדולים מאד, שאין אני ואתם מגיעים לקרסוליהם. היו שׂרי צבא גדולים, לכל הפחות שׂרי רבבות, וכשהיו הולכים ומקשקשים בחרבותיהם, נפלה עלי אימה חשכה ממש! והיו גם שׂרים מיועצי המלכות, יועצים בסתר ויועצים בגלוי, ולוּ היה לי אף מקצת מן המקצת מן הזהב והאבנים הטובות והמרגליות שעל חזיהם, לא הייתי צריך להפליג בספינות לבקש ירושה… והיו חכמים גדולים, שקראו להם תיירים, שהתהלכו בכל העולם, וראו בעיניהם ממש את הסמבטיון ואת הים הקרוש, ואת עמודי הארץ ושאר הנפלאות, והם נוסעים ממקום למקום ומסַפּרים בקהלות גדולות מה שראו, ומשלמים להם כיד המלך. והיו שם עשירים גדולים, וגם משלנו, ואחד מהם, שהיה לו איזה יאהרציי"ט, ציוָה להאכיל ולהשקות את כל אנשי האניה על חשבונו… ונתנו להם מעדנים וממתקים ויינות, מה שאין השׂכל יכול להשׂיג והעין לא שׂבעה מראות. ונסע גם כן אתנו איזה צדיק נזיר, שהיה מביט בכל העת אל הים ושתק, ולא דבּר לבן-אדם, ולא ענה לבן-אדם, כאילו התדבק אל הים… והיה שם גם כן חזן מופלא, שנסע לימים נוראים לאמריקה, ומשפתח פיו לזמר, אמרו כל אנשי האניה, שאינו בן-אדם אלא צפור… ועוד אחד היה והוא גבור מופלא. בשעת מלחמה אחז כדור מפוצץ וזרק לתוך הבור, והציל את כל המחנה… ואחר כך התיישב על שׂפת הים, לפי שהיה לו משׂא-ומתן של דגים, והציל כמה וכמה נפשות שטבעו בים… מלבד רב החובל והמלחים, והמשרתים, ופועלים כמה מאות, שנסעו למדינת-הים לבקש עבודה, וחוץ מן הנשים… וכשהיה הנחשול, רבותי – –
אך במקום הזה נשבר קול ר' נחמן’קה והתחיל שנית בבכי: וכשהיה הנחשול, רבותי, טבעו כל אלה בים, ואני ברחמיו וברוב חסדיו נצלתי – ואירע לי נס, שאחזתי בבול-עץ, שצף על פני הים, והייתי צף עליו כמה ימים, עד שבאה סירת-דוגה וימשוני – – –
– ועל-כן – כילה ר' נחמן’קה את דבריו – מחויב אני לברך ברכת-הגומל… ואחר כך, אף שלא קבּלתי עוד את הירושה, מוכן ומזומן אצל זוגתי מעט יי"ש…
ויברך ר' נחמן’קה ברכת הגומל, והעם ענה ברעו: אמן.
והלכו אל בית נחמן’קה ושתו מעט יי"ש ואמרו: ועוד ישנם אפיקורסים, שאינם מאמינים בנפלאות…
המלמד מחלם / יצחק ליבוש פרץ
ויהי היום, וכל העולם כולו היה שטוף בתאווֹת רעות ובכל עבירות שבעולם. והיו מתייראים, שהקב“ה ישכח את שבועתו ויפתח את ארובות השמים, ויביא מבול לעולם שנית, מבול בלי נח ובלי תיבה… כי באמת כבר באו מים עד נפש, והיה הכול שרוי בצער. ויתאספו ל”ו הצדיקים בבּראטקוֹב, עיר ואם בישׂראל, להוָעץ כדת מה לעשׂות, להציל את העולם, שלא יחזור, חס וחלילה, לתוהו ובוהו. וישבו שבעה ימים ושבעה לילות, עד שבאו לידי מסקנה, שאי אפשר עוד לתקן את העולם, וצריך לעשׂותו כולו חייב, למלא את הסאה ויבוא משיח צדקנו, ויעביר זדון מן הארץ. בעצה הזאת היו ל"ה צדיקים, אך השלושים וששה, שואב-מים פשוט, התעקש ויאמר, שבשום אופן וצד לא יעבור עבירה.
גוזרים עליו משום “אחרי רבים להטות”, והוא עומד על דעתו; בת-קול ירדה ממרומים, בת-קול מנהמת כיונה: זהו רצונו יתברך; המלאך גבריאל נראה בכבודו ובעצמו, והעיד שכן גזרו במרומים, אך השואב-מים שלנו לא קם ולא זע, והוא באחת שלא יעבור אף עבירה קלה, שלא יטול גם את צפורניו כסדרן – והקב"ה יעשׂה את שלו. והתוַכּחו, והתקוטטו ימים רבים, עד שבאו לידי החלטה אחרת, לחטוף את היצר-הרע ולהשמידו.
הל"ו צדיקים היו כולם עניים ואביונים. מלבד שואב-המים היו ביניהם סנדלרים, חוטבי-עצים, עודרים בהרים וכדומה, אך לאחד מהם נפלה פתאום ירושה מצד דודתו, שמתה באלכסנדריה של מצרים, ולא הספיקה לו עוד השעה להכּשל בעגל הזהב, ובכסף הירושה הזאת הביאו מארץ מצרים סריס אחד, וילבישוהו לבנים, ויעשׂו לו זקן נכרי ופאה נכריה, ויושיבוהו על כסא, ויתראה כיהודי טוב לכל משפטיו וחוקותיו.
ול"ו הצדיקים עמדו עליו סביב כדוּר ויתגרו ביצר-הרע ויקראו: פה נַס את כוחך, הראה את גבורתך! גירא בעיניך, שׂטן!
והשׂטן – הוא יצר-הרע – אשר לא ידע מכל הנעשׂה, בא וירא את אשר לפניו, ויתפרץ בצחוק אדיר: הדבר גדול הוא להכשיל יהודי-טוב בעבירה?
ולא עלה על דעתו כי סריס לפניו, ויחל להתלוצץ ולנבּל פה, ויאמר לקחת את לבו בחונף, בשׂחוק ובהוללות.
והסריס כעץ יבש, גם צחוק קל לא חלף על פניו.
והיצר-הרע כבר נחר גרונו. זו לו הפעם הראשונה אשר יתמוללו חִציו כקש כנגד יהודי-טוב. ויזעם, וישרוק, ומכל קצוי ארץ עפו ובאו כל מיני נקבות, רחמנא ליצלן – זקנות וצעירות, לבנות ושחורות ואמוצות; לבושות מכלול וערומות, מכוסות צעיף ומכוסות שׂער; ושונות הנשים גם במזגן, אלה צוחקות ואלה בוכות, אלה נאנחות ואלה מחוללות, והיו גם פורטות ומנגנות, וסתם נשים – וכולן הקיפו את היהודי-הטוב, רצוני לומר, את הסריס שהיה ליהודי-טוב, לתנוֹת אהבה וגעגועים. והסריס – עץ יבש, לא קם ולא זע, ולא העיף גם עפעף, וזיעה קרה כיסתה את פני השׂטן, עיף הוא ויגע, כאילו חטב עצים שבוע תמים, ובחרון אפו שרק שנית, ותבוא רחב הזונה בכבודה ובעצמה, והסריס רואה אותה ומתנמנם…
ויתחלחל השׂטן מאד על דבר חלוּל שמו, וינַס את נסיונו האחרון: ויגש אל הסריס, ויעסה את אבריו למשמש את כל גווֹ ולהבריאו, ולהחלימו, ולתקנו לעבודת היצר-הרע! אך כל עמלו עלה בתוהו. וכבר עיפה נפש השׂטן, ועוד מעט והתעלף. ואך לזה חיכו הצדיקים. השׂטן התחיל להתעלף, וימהרו הזקנים הצדיקים, ויתנפלו על היצר-הרע, ויפילוהו ארצה, ויאסרוהו בעשׂרים חבילות של ציציות כשרות כפולות שמונה, וישחטוהו בסכין של מוהל, וישׂימוהו בשׂק, וימשכוהו אל האופה אשר בעיר, ויתנוהו אל תוך התנור, וישׂרפוהו באש; ואת אפרו לקחו, ויפזרו ברוח מצויה לכל ארבע רוחות השמים – והשׂטן איננו.
ובשמים שׂמחה וגיל, ושׂמחה וגיל על הארץ מתחת; נגאלו החיים ונקרא דרור לבני האדם. ואומות-העולם כתּתו חרבותם לאתּים וחניתותיהם למזמרות, כדבר הנביא; וגם הבעלים ונשותיהם חדלו מריב, וישתמשו במקל ומגרפה אך לאפית חלה. ומלכי מזרח ומערב שילחו את חילותיהם הביתה, וכלי-הזין נמסרו לילדים טובים ומתמידים, לצחק בהם בל"ג בעומר, ואת כלי-התותח לקחו הכפריים להעמידם לתוך שׂדותיהם, להפחיד את הצפרים… וגם להקטן שבילדים מותר היה להורות באצבע על כלי-תותח, ואין מכלים דבר. ותמלא הארץ שלום ושלוָה, השקט ובטחה… וכהפּגש אנשים בחוץ וקרא זה אל זה ואמר: החולמים אנחנו? וענה רעהו: מה יפה הוא החלום!
אך פתאום נגלה גם הצד הרע.
החופה, שעמדה בקרן-זוית בבית-הכנסת, נשארה שוממה ועזובה. את כלונסאותיה אכלה הרימה, את המסך מלמעלה – העש. הגברים נעשׂו פרושים, הנשים – גבאיות כשרות וצנועות, ונהפכו כל ימי השנה לימי הגבּלה, והולך בטל הרח"ש, מגהקים ומפהקים השדכנים, אין דואג להוצאת חתונה, לכרים וכסתות ומלבושים, כמנהג הגבירים. והעולם יושב ועוסק בתורה, או רודף אחרי מצווֹת. ויהי אחרי ימים מועטים, ויתעצבו בני האדם אל לבם ויאמרו: אין תקוָה ושארית לנו; החיים ימותו, ובנים לא יוָלדו – דור אחרון אנחנו! הלא לא לתוהו בראה!
ומי יודע מה היה סוף דבר, לולא המקרה במלמד מחלם. עוד טרם יתאספו ל“ו הצדיקים, עוד העולם מלא תאווֹת כרימון, והמלמד מחלם הרגיש לפתע-פתאום, כי היצר-הרע התגנב גם אליו ומנקר הוא במוחו כיתוש. הוא מושך את המנוּוָל לבית-המדרש, וזה הולך אחריו, ואינו מתיירא כלל מן התפילה בצבּור והספרים הקדושים; הוא נוסע אל אחד הקדושים, והיצר-הרע מסב אצלו בעגלה; הוא מוליכו אל המקווה, וה”יִמַח-שמו" סותם את נחיריו באצבעותיו וטובל עמו. וַירא המלמד, כי ברע הוא, וישלך אחרי גווֹ את המלמדות, ויעזוב את הישוב, ויברח, להציל את נפשו, אל היער, הרחק מאד מאדם העיר.
ושבע שנים התבודד ביער. על האדמה שכב, וכמהין ופטריות היו לו למאכל. ויעסוק כל היום וכל הלילה באמירת תהלים וזוהר, עד כי נפל עליו בשׂרו וידל מאד ויקטן, ונקל היה להעביר את המלמד הגדול בעד גופה של מחט… ואז, ככלות שארו ובשׂרו, אמר בלבו: נרפאתי מחליי – ויודה לה', וישב על עקבו ללכת העירה, ובלכתו, אך יצא את היער, והנה השיב הרוח אל עינו השׂמאלית גרגיר אבק…
והוא היום, ששׂרפו ל"ו הצדיקים את היצר-הרע באש, ויפזרו את אפרו לארבע רוחות העולם; ומאפרו זה נזרק גרגיר אבק לעינו השׂמאלית של המלמד מחלם. ולפתע פתאום ראתה עינו השׂמאלית של המלמד מחלם דברים נוראים, אשר עין לא ראתה, ולא נגלו גם בחלום… מהעין השׂמאלית עברה המחלה אל הימנית, חיש נפגעו גם המוח, גם הלב…
איני חפץ להאריך בזה. די לכם, שחזר וניעור היצר-הרע בעינו של המלמד, וחזר העולם למה שהיה…
ואבי זקני, עליו השלום, שספר לי את המעשׂה הזה, היה אומר, שלולא המלמד מחלם, כבר חזר העולם לתוהו ובוהו. וכשהיה אבי זקני מסב בסעודת-מצוָה של נישׂואין, ברית-מילה או פדיון-הבן, היה אומר: תיתי לו להמלמד מחלם!… בכל אחד מאתנו, אמר, יש אחד מששים מהמלמד מחלם.
השמש שוקעת; ה“עולם” מתכנס ל“נעילה”.
סובב, סובב מכירי בחצר, עד שפגשתיו:
– מה לך פה?
והוא עונה, ועינו העורגת נטויה אל בית-הכנסת:
– מושכת… ממעמקים היא מושכת. טבועה, כסויה חציר, לחָה – ומושכת…
ואני מצחק:
– המסורת; החיה, שמתחת לאַדני ההכרה… ה“חוזר ונעור”!
מצחו מתקמט ומתכסה צל, עיניו נעשׂות אפורות ביותר, והאישון, כמדומה לי שנסתר, כמדומה לי שהפכוֹ אל תוכו, לבחון, לדעת… ואחרי רגעים:
– לא, אין הדבר כן… אבל… מרגיש אני את עצמי כנעזב… כאילו נתיתמתי פתאום. אני בעיני כדבר האָבד, מאין דורש ומבקש אותו… דבר שנפל בשוק מן הכיס, ולא הרגישו; שבו הביתה, ואין שואל…
נשימתי נעשׂית כבדה.
– הלא שם עמי! אלה שהתכנסו שם – אבותי הם: אחי, אחיותי, קרובי ומכירי… בכל ימות השנה אין מפריד בין הדבקים, מפרפרים אנו כולנו ברשת אחת, בקור-עכביש אחד… והנה בא יום ונתפרדה החבילה… הם הלכו להם, התכנסו למקום אחד, שם הם מתפללים, מנחמים זה את זה, בוכים ומקוים, ושׂמחים יחד! ואני האחד נשארתי…
ואני רוצה לנחמו:
– לא האחד…
והוא מפסיק בקוצר-רוח. הוא יודע. יש אחרים שפרשו… הלא מהם הוא, מהמונם… אוכלים הם ושותים, ואחרי אכוֹל ושתוֹ, שלחו לקרוא לעלמות…
– הלא מפני המפלצת הזאת ברחתי!
ובקול רועד:
– הפנים ירוקות… בלי ספק המאור גרם: המרזח הוא במרתף. הם מצחקים, והצחוק – צחוק של שוטה בטוח… והם מחוללים, ואני רואה, עלי-שלכת אני רואה… מפל עץ וענף… הסתיו שעקרם, מנשב ומנשב בהם, והם מנַתרים סביב העץ, סביב הגזע, ושׂמחים: מחוללים הם… עלי-שלכת מחוללים מנשימת הסתיו…
והוא אוחז בידי וצועק:
– הלא זה כרת!
ה“קדיש” של נעילה בוקע ועולה מן החלונות.
ואני אוחז בו:
– בוא!
הוא קופץ ממקומו: אינו יכול בשום אופן.
– יש… – הוא מגמגם – יש דבר, והוא נעלה על העם, נשׂגב מן הלאום, וקדוש ממנו… יש… יש… דבר…
ואני מנסה:
– האמת?
ומפיו נזרק כחץ:
– האלהים!
אני משתומם:
– אתה והאלהים? אתה מאמין?
והוא עונה בחפזה:
– איני יודע!
יודע הוא אך זאת: שה“מקרה” – שטות, ה“יצירה מאליה” – שטות יותר גדולה. “התפתחות” – דבר מתוק, שזורקים לתוך פיו של תינוק שואל ומפציר: החָנק והנַח…
– מעולם לא הזכרת את השם…
– איני מזכיר… בכל ימות-השנה איני מזכיר גם בפני עצמי, מודה אני – מיראה… ובפני אדם – על אחת כמה וכמה: חלוּל הקודש! מן הנשׂגב העליון, מן הסמל של הקדושה הגבוהה כוָנים עשׂו להם… אלילים כרתו להם מן העץ… איש לפי פרנסתו, לפי חפצו, תאוָתו ומאוַייו… אלילים קטנים זוחלים… תולעים…
נשמע: “פתח לנו שער בעת נעילת שער!”…
ואני אוחז ומפציר בו:
– הכּנס ושפוך שׂיח לפני אלהיך…
– אי אפשר!
את אלהיו אין מהללים ואין משבחים; אליו אין מתפללים, ממנו אין מבקשים, אינו רוצה ואינו יכול להבזות את אלהיו…
––––––––
וננעל השער בלעדי שנינו.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.