הירושה (במקום הקדמה) / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
באו והודיעו לו לגנן, כי החבצלת היפה ביותר, הצחורה ביותר, זאת שהוא טפח וגידל, היפה ביותר בכל גנו, שעליה גאותו וממנה שׂמחתו, נעלמה בלילה – –
עבור עברה רוח ועקרה אותה מן השורש, הגביהה ונשאה אותה בכנפיה, ובמעופה המהיר וַדאי אִבּדה אותה במקום מן המקומות בדרך – –
והכאיבה לו הבשׂורה, לגנן.
זה היה הפרח האהוב עליו ביותר – גאוָתו שלו ונחמתו; וכאב לו הלב.
- - - -
על שפת הים שוכב ספן וישן… הוא שכב לישון בשעת-ערב עריבה… קשורה בשלשלת התנודדה בשלוָה סירתו, וחלומות שלוים ועריבים הרדימו את כסופיו מדאיבי-הלב של הספן…
עבוֹר יעבור הלילה… פרוֹח יפרח הבוקר החדש… על גביהם של הגלים מתעוררים נצנוצי-אור, האורות-החוזרים של אודם הזריחה במזרח – שחרר ישחרר את הסירה מקשורה! וגאוּל מלילה ומחשכה, קפוֹץ יקפוץ לתוך הסירה בגבורה ובשׂמחה, וחתוֹר יחתור – את שאריות הצל מעל גביהם של הגלים יגרש – פניני-קצף יעלו ויסובבו את סירתו – –
האח! האח! למרחק, למרחב – על-פני גלים, על-פני זהרים, הרחק! הרחק! לחופים חדשים, לעולמות חדשים – –
ומישהו עובר, נוגע בו בכתפו:
– ספן, אתה חולם, והרוח עשׂה את שלו, הוא נתק את השלשלת! הגל הזועם-הגועש סחף את סירתך ונשאה הרחק מכאן, והשמים – השמים זועפים, והים מתגעש – התרחק מן החוף – –
הספן נעור.
וכאב-לבו נעור עמו, וגעגועיו הנצחיים נעורים עמו…
- - - - -
השמש שוקעת, והרועה ביער נלאה ___ ___ ___1 כבשה אחת נעדרת, כבשׂה אחת נתעתה… אחת – הצחורה ביותר, הצעירה והטובה ביותר…
הוא קורא לה בכל שמות-החבה, בקול מלא געגועים וחרדה. כפול-ארבעה משיב לו היער את קולו – הכבשׂה איננה עונה. לא קול ממנה, לא געיה ולא פעיה…
והשמש משתפלת ושוקעת, עבים ומתעבים ישׂתרעו הצללים. העצים מתעטפים ערפל…
בחפזה הוא מנהל את עדרו אל הגדרות, כולא את הצאן ותופס את הפנס ומעלה בו האור ואץ בלב פועם וחוזר אל היער, לבקש את כבשתוֹ האהובה, הצחורה ביותר והצעירה ביותר – –
והוא בא אל היער. רועדת-רועדת וחרדה השלהבת הקטנה, ופתאום נעורה הרוח, מנפנפת כנפיה ומכבה את הנר הקטן היחיד – –
שקוע בחשיכה ובאימה, נשאר הרועה עומד ביער הלילי.
- - - - -
ולאיש המאמין באו לבשׂר:
– הכה הרעם במקדשך… ואלהיך, שבו נשמתך קשורה, שאליו לבך ותשוקתך, והוא תקוָתך היחידה, פודך ומצילך, – אלהיך זה נפל מכסאו ופוֹר התפורר, ויהי לעפר… ורוח באה, נשׂאה את העפר ופיזרה וזירתה לארבע כנפות הארץ…
קרוֹע נקרע לבב המאמין.
- - - - -
ואני גלגולם של כל אלה.
ירשתי את כאבו של הגנן, של הספן, של הרועה, של המאמין – וכל זה קורע את לבי לגזרים.
-
במקור המודפס כמה מלים בלתי–קריאות [הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
כוכבים / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
ליל-קיץ בהיר ומוככב!
הוֹ, לילות-קיץ מוככבים, מפני מה אתם בהירים כל-כך, יפים כל-כך, בשעה שלבבי בי עצוב ומשועמם?
מפני מה לבבי בי עצוב ומשועמם, בשעה שאתם כל-כך בהירים, כל-כך יפים?!
אני לועג לעולם. אומרים הכול: ירוק, אומר אני: לבן! על דמי שלי אומר אני: לבן, לא אדום, כפי שהכול אומרים! מי שומע להם? פורחת אצל מישהו תקוָה בלב, הריני עוקרה ומטיל אותה לאשפה, ומן האשפה להרים משהו ולנשק, ולכרוע ברך, לפני המאוס – אצלי עונג הוא זה!
אני לועג לעולם, אך ללילות-קיץ בהירים-מוככבים אינני לועג!
מתוקים וקדושים אתם, לילות-קיץ בהירים מוככבים, אף-על-פי שאני זה מזמן אין לי דבר שבקדושה, וטעם המתק אבד ממני!
בליל-קיץ בהיר-מוככב, שקט, מתוק, נפתח הקבר בלב המאובן, ותאוָה שמתה זה כבר מעוררת אותי…
לחיות, רגע אחד לחיות רוצה אני, אבל חיים חזקים ועצומים מאד – כך לחיות רגע אחד ולהעלם, לפרוח רגע ולכבות!
ברקיע מתנועע גוש-חומר חשוך בלא קרן-אור, בלא חיים; הוא מתנועע, משׂתרע במרום: כוח לא-נודע מרדף אותו, ומרדף אותו יותר ויותר חזק, וגוש-החומר החשוך טס ומרחף יותר יותר מהר. להיכן? לשם מה? דבר זה אינו יודע, אינו שואל, אינו שואל וטס ובטוסו הוא מתחמם, משתלהב, מתלקח – ונופל…
הוא נופל, אך בנפלו הוא מתלקח ומאיר רגע אחד!
הו, כוכב!
נטה ממסילתו / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
במרומים הזוהרים והשלוים, בין שורה אחת לחברתה, נשמעת אנחה מבין הכוכבים הקורנים קרני כסף וקרני זהב.
“מי זה נאנח שם, ילדים?” שואלת בקול מלא רחמים הלבנה השטה, ואינה מתעכבת, ואינה פונה לראות, מהיכן האנחה הגיעה.
“אני!” עונה מתחתיה כוכב ומתלהט אדום.
“מה לך, ילדי?”
“אמא, איני יכול עוד, לא אוכל לשאת עוד את הדבר הזה!”
“לעולם, לעולם – מתאונן בן-הכוכב – לעולם אותה הדרך, אותו הקו!”
"הישר ", מנחמת הלבנה.
"בין איזה נקודות?
"מהיכן ולהיכן?
“היכן ההתחלה, היכן הסוף להליכה נצחית זו? אפשר הולכים אנחנו מאַין אל אַין, מרע אל רע? להיכן מוליכה דרכנו? אַת יודעת זאת, אמא?”
“הוא יודע”…
“ומפני מה אין הוא מגלה לנו את סודותיו? מפני מה אינו אומר, מה הוא מבקש מאתנו? מה אנחנו עושׂים?”
“אנו מאירים!”
"הזמר הישן, אנו מאירים בשביל אותם שהם למַטה ומתנחמים באורנו… אנו משמשים מורי-דרך בשביל אותם התועים בערבות או מפליגים בים… אבל אנחנו לעצמנו אנו? אנחנו מאירים, ונשמותינו אנו מעולפות, מעוטפות בצל… אחרים רואים לאורנו, ואנו עצמנו מונהגים ומורדפים כצאן עיורות! ואסור להעצר, אסור להתעכב לרגע ולהרהר: לשם מה? ולא להאיט את המהלך, ולא להחישו… דרך אחת ויחידה וקבועה לעולמים, זמן אחד ויחיד ומדוּד לעולמים, אסור לך להמתין עד שמישהו ישׂיג אותך, אסור לך למהר ולהשׂיג את מישהו! ולא לפנות לזולת בדרך!
"ותדיר, תדיר לבד – כל אחד יש לו דרכו שלו, וכל אחד בודד לעצמו במסלולו שלו…
“אלף אחים אומללים חוצים את מסילתך – שום אחד אינו מתקרב אליך, לשום אחד אינך יכול לומר שלום – שום אחד אינו שואל: מה מעשׂיך, אחי? שום אחד אינו מחייך אליך! אנו קרובים כל-כך וזרים כל-כך; והלבבות כואבים כל-כך מכמיהה! וכל אחד מרגיש עצמו מדוכדך כל-כך, מושפל כל-כך!”
"הרי אנחנו במרומים – מנחמת הלבנה – אותם שהם למטה מתקנאים בנו "…
“השוטים הללו! הם, שנפגשים זה עם זה ומתחבקים, ומתנשקים ומנחמים זה את זה, וחיים חיים קצרים כל-כך – הם מתקנאים בנו! בנו, הבודדים, המיותמים, החיים עולמית, או כמעט עולמית!”
“ראה” – מרמזים שם כלפי-מעלה באצבע – “כוכבון נשתפך בזהב”… ואין הם יודעים, שכך משתפכת מרוב געגועים הנשמה…
“שירה אומרים הם, הכוכבים, כוכבי-אור המאושרים”, ואין עולה כלל בדעתם, שבין “הללויה” ל“הללויה” בוכים כאן, מתעטפים מכמיהה"…
“שתוק, ילדי, שומעים – – לך בדרכך הישרה…”
“אינני יכול עוד!”
“ילדי! רצונו שלו הכרח הוא שיעשׂה! כוכבון שהוא זז ויוצא ממסלולו, דינו להיות מושלך”…
“להיכן, אמא? אל אותם שם למטה?”
“לא, ילד: עמוק יותר!… ושם מענישים… מענישים עולמית… מי שברא עולמות, הוא הוא שברא את העונש! נורא הוא בודאי העונש: קשה מאד ידו! אלפים-אלפים ילדים מאבּדת אני כך, ואף אחד מהם לא חזר, שיסַפּר לפחות מהנעשׂה שם… מה יסורים סובלים שם; והרי גדולים הם בוַדאי היסורים; קשה וכבדה ידו. ואנחה משם אינה עולה ומגעת; בחשכה הכול נחנק! וקרן-אור מן החוטאים הנענשים אינה עולה ומגעת, – מושלכים למַטה, בעודם נופלים – כבר הם כבים בחלל!”
“לא, אמא! לרדת למַטה רוצה אני! לסבול עולמית, אך לדעת כי אלה הם היסורים שאני עצמי נטלתי עלי! יסורי שלי, רצוני שלי נעשׂה”…
כזהב רותח מתלקח הכוכבון, ויוצא מתוך המסלול, ובמהירות הבזק הוא מושלך כלפי-מַטה, ובנפלו הוא דועך וכָבה בעודו בחלל, והלבנה נאנחת ושטה הלאה; אסור אפילו לפנות ולהציץ…
ידוע לכול, שהפתילות, ההבדלות, הנרות, הפנסים והעששיות נוהגים מנהג אמריקא, עֵרים בשעה שאצלנו לילה, וישנים בשעה שאצלנו יום. אך האם תוכלו להודות בכך, שפתילות, נרות, פנסים ועששיות יש להם לשון (בדרכם שלהם) ומושׂג נכון מטוב ורע? אף-על-פי-כן נַסו נא, והעלו נא על דעתכם, כמה הם דומים אלינו! הכלי, ממה שלא יהיה, הוא הוא הגוף; ובדומה לגופותיהם של בני האדם, אף הללו מהם ערומים, מהם מקושטים בפרחים ובזרים או בכל מיני ציורים ודמויות, ומפוארים בכסף ובזהב. השמן, החֵלב, הנפט – הם כמין דם. הדם אף הוא שונה אצלם: יש יחסן ויש שאינו יחסן, ויש יחסן שביחסנים! חֵלב יוצא ממקום מגונה, שמן אפשר לו שיהא כשר ואפשר לו שיהא טריפה; דונג לעולם כשר, נפט יש ממנו נקי ויש שאינו נקי, ולפעמים גם ריחו רע! וכמה דומה הפתיל והשלהבת האוחזת בו, לנשמתנו אנו!
וכבר אמר שלמה המלך: “נר אלהים נשמת אדם”!
וכמה דומים חייהם הם לחיינו אנו!
הפתילה – שׂריד ופליט מדורות רחוקים ויראי-שמים – באמת היא שטה וסובבת על-פני השמן הכשר; היא דולקת אפלולית, נקיה ושקטה; אינה מתלקחת בגאוָה שׂטנית, אינה מתיימרת להאיר ולהריח לכל העולם… לא שלה העולם, לא עליה דאגתו של עולם!
פינתה שלה מַספקת בשבילה. כנגד זה אין היא גורמת דליקות! לא תמצאו אצלה סימן של רעיונות אנַרכיסטיים!
ונוסף לכך היא דולקת נוגה, משום שקצרים החיים, קצרים מ“חלום יעוף ומצל עובר”!
היא מלאה “מרה שחורה”!
“מה אנו, מה חיינו”? פתילה עם טפה של שמן, ומרגע לרגע מתקרבת יותר אל שעת-המיתה! היא זוכרת תמיד את שעת-המיתה, ולפיכך באמת ייחדנו אותה לזכר המתים.
הבדלות, נרות של חנוכה – הם “דברים שבקדושה”, כמעט בלא גופים! מהם עשׂויים פתיל כפול-שמונה, אבל כולם מעוקמים ומפותלים… ויחד עם זה צהובים, כפי שראוי להם לקדושים להיות! ודולקים בהתלהבות, ועושׂים פיח שחור, גם זה כראוי לקדושים; ויותר משיש בזה חכמה יש בזה אמונה, יותר משיש בזה אור יש בזה התעוררות, ועיקרם “לשם מצוָה” ולא להשתמש בהם.
נרות, פנסים ועששיות של נפט הם בריות חילוניות! פנסים ועששיות אין להם ולא כלום לעניני יהדות! נרות משמשים אמנם לברכה בשבתות ובחגים ולנרות-נשמה, אבל לסמוך על אמונתם אסור…
אגב אורחא הרי הם גם משׂחקים בקוביא ומשמשים גם לשאר כל מיני עבירות חמורות, שמוטב להן לא להזכיר אותן כלל… נרות, ובפרט נרות של סטיארין, שלא להוציא מן הכלל את הכשרים, הם גם לכאן וגם לכאן!
עששיות ופנסים – רוֹטשילדים ויחפנים! הראשונים גרים בתוך בתים, באולמות, לפרקים – בתוך כל-טוב; והאחרים – בפרוזדור, ברחוב, בין רוח ושלג…
ממין אחד, מאותם אבא-אמא עצמם, גופים מאותה זכוכית עצמה, אותו דם – נפט, נשמה אחת – אותו פתיל עצמו, ואף-על-פי-כן – בשעה שהעששית מאירה בשקט ובשלוָה, או מלהטת בכל גוני הקשת מבעד לזגוגיות סַסגוניות… בשעה שעששיות תופסות מקום בראש בין הקרואים בכל החתונות והנשפים, בכל אסיפת-משפחה, מלוים חתן וכלה עד לרגע האחרון – עומד הפנס בפרוזדור של אכסניה. ורוח-הפרצים שבין השערים הפתוחים זה כנגד זה נוטלת הימנו את נשימתו. הגוף שבור, צלעותיו סדוקות ודבוקות במיני טלאים מלוכלכים. והוא דולק ודועך, וגוסס בתוך ריח רע…
ולאיזה רוחות, סערות, גשמים ושלגים נתון חברו שברחוב! כל רגע ורגע הוא חרד לחייו, עובר מישהו ברחוב – יכול שהוא שכור, שישבר אותו באבן ויפוצצו לרסיסים.
– לשם מה הוא מאיר בלילה, אפילו בשעה שהלבנה והכוכבים ישנים?
וכי חייהם של הללו שונים מחיינו? ומפני מה נאמר, שאין להם לשון משלהם, ידיעה והבנה משלהם?
מן ההכרח שיהא להם! אני תמיד היתה דעתי, שהכול חי, הכול מרגיש, הכול יודע מה טוב והגון, ופעם אחת שמעתי אני עצמי, היאך העששית התלויה הגדולה שלי הטיפה מוסר לעששית-שולחן קטנה, שעמדה במקרה לא הרחק ממנה.
“ילדתי – אומרת היא – התנהגי בדרך הישר! דלקי ישר כלפי מעלה, דלקי כאותה אש שעל-גבי המזבח! ישר כנגד השמַים, ויהי חלקך עם אותם המאורות הגדולים, החיים לעולם! אל תתני לכל רוח מצויה להטות אותך אל הצד! זכרי – כי סבתא שלך (זכרונה לברכה) היתה פתילה קדושה! ודודתך היא ההבדלה! ונרות-חנוכה, נרות-נשמה ונרות-שבת קרוביך הקרובים הם!”
“התחזקי ללכת בדרכך, ואל תתנהגי כאותם מופקרות שבבתי-האורחים ובכל הרחובות! הגביהי ראשך! דעי לפני מי אַתּ עומדת! לפי מי אַתּ עתידה למסור דין-וחשבון! זכרי, שכל בוקר ובוקר עולה הפתיל שלך למעלה לכתוב בספר את כל תנועותיך!”
“אַל תשכחי – שאם תלכי בדרך הישר, תזכי לכל טוב!”
“אמן!” – השיבה עששית-השולחן הקטנה.
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
בשׂדרה רחבה נצבים זה מול זה שני עצים. בא האביב ועמו ברכת אלהים, וחיים חדשים, ופרחים, וטללים ושירה… בא האביב, והעצים הכפופים בעצב מיישרים קומתם. החמימות מוסיפה ובאה; הרוחות, שהיו מטילות פחדים, עכשיו הן מנשבות קלילות, עליזות ומרנינות; החמה מפזרת טוּבה ברחבות ובפזרנות; אלומות שלימות של אור מרחפות באויר, הזלזלים מוריקים יותר ויותר, הם מתפשטים לכל עבר ומתכסים רוב פרחים ועלים.
והעצים המאושרים עשירי-הנוף נוטים ופונים זה אל זה; מתערבים ענפיהם. מתחבקים העלים, מתנשקים הפרחים! מתוך שני הגזעים המורחקים פורץ השפע ועולה עד אל הצמרת של חיים ואהבה, שזיווגה אותם עכשיו יחד!
עצים מאושרים! אהבה מאושרת! הרקיע התכול פרושׂ מעליהם כחופה, הקאַפֶּעלי"אַ המכוּנפת מיישנת אותם בסלסוליה המתוקים, הם חולמים על אושר נצחי וּשכחי-הכול הם שוקעים זה בזרועותיו של זה…
- - - -
נושבת רוח קרה… נושרת הפריחה, והעלים המעורטלים מתרפקים זה על זה בפחד… נושבת הרוח קרה עוד יותר… הצפרים נפרדות בעצב ועפות להן… בלא חמימות ואור אינן יכולות לשיר, אינן יכולות לחיות… נשארות רק החולות, ואותן יקבור השלג…
הרקיע מתכסה ענן אפור, מתחילים העלים לנשור; ענפים מתעוררים משנתם המתוקה והם ערומים ועצובים, נעלמים החלומות המתוקים… והענפים מתכוצים, ומתקצרים יותר ויותר…
יורד השלג הקר הראשון, – העצים נסוגו זה מזה, וכבר הם עומדים מבודדים ומרוחקים, בגזעיהם בלבד… וכבר שכחו שניהם זה את זה… הנה, כבר הם עומדים זרים, קרירים, מביטים זה אל זה בעינים זועמות… ולמטה מתנהלת מלחמה רצחנית בין השרשים על טפת עסיס-חיים…
האם ישוב ויהיה עוד קיץ?
– אני לא אזכה עוד לראותו! – מפרפרת וגוססת בשלג סנונית שנשתיירה.
– קרא-קרא-קרא! – קורא בצהלה הגנב השחור, העורב, – לעולם לא יהיה עוד קיץ! –צונח במַקורו החד אל האדמה הקפואה.
– פהי! חסל סדר קיץ! – מנשבת הרוח הקרה…
(אגדה הודית עתיקה)
האִם ראיתם פעם, ילדים, עצים שהם צוחקים?
לא!
ואין זה פלא; אני קצת זקן מכם, וגם אני לא ראיתי.
אבל לפנים, בזמנים האפורים, הישנים, בשעה שהאגדה היתה עוד צעירה ומזהירה, היו מתרחשים דברי פלא. ובהודו, שבה נולדה האגדה וממנה התפשטה על-פני העולם, אירע פעם שעץ צחק.
ואת המעשׂיה הזאת, “אימתי פרץ העץ העתיק בצחוק”, רוצה אני לספר לכם.
אין בכך כלום, שבמעשׂיה משתתפים דוקא אחרים: דגיגי זהב, חסיד – גזלן ערום, וסרטן, שהוא חכם יותר מן החסיד, ולכד אותו על רגליו הארוכות בפח, ושהעץ העתיק לא התערב במשך כל הזמן בדבר הזה, הסתכל בשתיקה וראה הכול, ובצחוק פרץ רק לבסוף, לאחר שהכול כבר נתרחש, כבר נעשׂה ונגמר.
זהו בכל זאת הדבר הנפלא ביותר במעשׂיה זו שאסַפּר לכם.
אתם ילדי ישׂראל היקרים, בוַדאי כבר עמדתם על-כך מדעתכם, שהתרחש נתרחש הדבר – בהודו.
ואמנם, ניחשתם ומצאתם.
הדבר נתרחש בהודו, בארץ שבה נולדה האגדה; ולפני זמן רב, רב מאד, בשעה שהאגדה ההודית היתה עוד צעירה ורעננה-מזהירה, אבל כנפים גדולות אדירות עדיין לא היו לה, לעוף על-פני העולם וגם אלינו הנה להגיע…
הדבר הזה אירע רק במאוחר יותר, מאד מאוחר.
ובארץ-האגדות ההודית, בפינת-ארץ קטנה, היה זורם לו פלג קטן. פלג שקט, טהור כבדולח, באפיק צר ולא עמוק ביותר, מרופד בחול זהב, מתחת לרקיע הודי שקט ותכול, בין שתי גדות, שהיו צומחות עליהן חבצלות-המים היפות ביותר – פרחי הלוטוס המפוארים ביותר.
וחיה חיתה בזמנים העתיקים ההם בפלג הזה משפחה קטנה ושקטה של דגיגי-זהב; אמת, גם סרטן גדול, משורין כולו ברזל, מזוּין בשני זוגות מספּריִם חזקים, עצומים, היה בתוך הפלג, אבל עמו דגי הזהב לא התרועעו, והיו מפנים לו תמיד את הדרך בשאט-נפש. חיה חיו הדגיגים במשפחה, הפלג היה מפליג לו במלמול עליז ובזמר קל, כדרכם של מים חיים, והדגיגים היו חיים במי-הבדולח הטהורים כמו בגן-עדן. פלג מרוחק, רשת של דייגים אינה בנמצא, וחיים בנעימים ומשבחים לבורא.
מזמן לזמן משחקים, קופצים ומתרוממים כלפי-מעלה. כמה חליקות על-פני ראי-המים המבריק-המזהיר, הצצה אל רקיע-השמים הכחול והחנון – וחוזרים אל המשפחה.
אך בקרבת המקום לפלג, מיד מאחורי חבצלות-המים – פרחי הלוטוס, השׂתרעה כברת-ארץ טובענית, ובאמצע הבצה עמד העץ העתיק, שאינו מתערב ופורץ בצחוק רק בסוף, אחד ויחיד בתוך כברת-הארץ הטובענית. עליו בנה לו חסיד את קנו; ובקן היה מסתופף בלילות. ביום היה החסיד מהלך ברגליו הארוכות והחזקות על-פני הבצה, והיה תר לו בעינים החומות-אדמדמות אחרי מחיתו בבצה; אחרי התולעים שהוא אוהב כל-כך, היה תר, ומשראה אחת מהן – נעץ את מקורו, מקור נחושת הארוך שלו – ואיננה, – חטף ובלע; אחת, שתים, שלוש, וכן הלאה, עד ששׂבע והשׂביע עצמו, ובשביל לעכּל את המזון הטעים היה נעמד, כדרכו, על רגל אחת, ואת עיניו החומות-אדמדמות עצם מיד…
אחר-כך היה יוצא לטייל ברחבות על-פני הבצה, מעשׂה בעל-הבית לאחר ארוחה טובה, ולפעמים, מרוב טובה, היה מקשקש במקורו, ולפעמים גם היה יוצא ברקוּד על רגליו הארוכות והחזקות, וטופח אגב-כך בכנפיו החזקות אפורות-האֵפר, או יותר מזה, היה חופר ברגליו החזקות, מעשׂה קונדס, ומעלה מתוך הבצה צרורות-אבן ומשליכן אל חלל האויר.
אבל כל זה לא היה ידוע להם לדגיגים, כל זה היו פרחי-הלוטוס מסתירים מפניהם…
ואם אירע לפעמים, וצרור-אבן אחד, מאלה שהשליך החסיד במשׂחקו, נפל אל תוך הפלג, היו דגיגי-הזהב בטוחים, כי הנה נפל אליהם משהו מן השמים הגבוהים התכולים. ותחילה דגיגי-הזהב נתבהלו. הצעירים שבהם התפזרו על-פני הפלג, כחץ מקשת, – הבכירים שבהם העמיקו לרדת ומפחד כבשו ראשם ורובם בתוך החול; ולאחר שנרגעו, חזרו ויצאו מתוך המחבוא שבחול, ומקצוי הפלג חזרו והגיעו, והסתכלו, התבוננו, לא שום דבר רע! והנה התחילו עוד לרקד מסביב לצרור-האבן, לשוט מסביביו, לחבוט בו בקצות-הזנב – מה שקוראין לעשׂות מוּזי"ק-של-דגים.
וכך עברו ימים רבים, רבים מאד, עד שבאה על דגיגי-הזהב עת רעה, ועל שכנם הזר הסרטן – גם כן, וגם על החסיד המתהלך על-פני הבצה, על כל פינת-ארץ ההיא.
בסביבה ההיא גבר החום מאד, כל יום חומו גדול משל קודמו; כל חמה שעולה – להטה גדול יותר, והפלג מתייבש והולך. כל יום ויום פלס-המים מתנמך ויורד, והגדות משני העברים מתרוממות יותר ויותר, וכל שמש חדשה שעולה צמאונה גדול יותר, וכבר קרוב הדבר שיהא כל הפלג כולו מתייבש.
מה יהא עליהם על דגיגי-הזהב? מזונם במים, ונשימתם אף היא במים! והם משוטטים בתוך מי-הפלג היורדים – נבוכים ונבהלים ויאושם מתגבר משעה לשעה, ענין מוּזי"ק-של-דגים לית מאן דכר שמיה. אין מתפנים אפילו למשׂחק, ונאנחים, שהמקום ברוך הוא ירחם.
מזמן לזמן צף דגיג מן המשפחה האומללה ועולה על פלס-המים, לראות אם אין מתגלה אי-שם ברקיע סימן לענן, בשורה לגשם… ואם עדיין מתרוממות הגדות, אם השמש עדיין היא לוהטת כל-כך וצמאה?
ומיד הם נדקרים בגבם מקרן-חמה, כמי שנדקר בשפּוּד מלוּבּן, יורדים כדקוּרים ושוקעים, ומבשׂרים יום יום אותה בשׂורה עצמה:
– הגדה מתרוממת, כל עוד אנו רואים את קצותיהם של פרחי-הלוטוס, צלליהם אינם משׂתרעים על-פני המים. והרקיע טהור ומלוּבּן, והשמש יורה חצים של אש…
ורק אז נודע להם לדגיגי הזהב על קיומו של החסיד.
פעם השתהה דגיג-שלוח שהות יתירה במקצת על-פני ראי-המים; בחזרה ירד כמעט צלוי לחצאין, וסַפּר ספר דבר מופלא, מראה שעיניו התמוהות, שראוהו בפעם הראשונה, לא יכלו להנתק ממנו…
והוא: חיה מופלאה ראה. על הגדה, מעל לפלג, עמוֹד עמדה החיה כפופה, ועל רגל אחת, ומהורהרת, ועיניה עצומות למחצה… עם כנפים גדולות אפורות-אֵפר, זיז כלשהו לא זזה. מה טיבה של חיה זו?
דבר זה עצמו ראה דגיג שני למחרת, ושלישי – ביום השלישי… והפליאה גדלה והולכת: הכנפים, אומרים, חזקות וארוכות ורחבות יותר מכנפיו של נשר! והבּט מביטה היא עדיין בעינים עצומות למחצה אל תוך המים…
נמנו וגמרו, שיעלה ויצוף פעם למעלה דג קשיש וחכם יותר, וידבר עם החיה המופלאה, אפשר תבוא ממנה תשועתם. החיה עומדת על רגל אחת, על כן בוַדאי יראת-שמים היא, ונדרה נדר לעמוד לפני אלהים על רגל אחת, מתענה בזה למען השם יתברך… היא מהרהרת כל הזמן ומהרהרת, ומהרהרת כבר זמן מרוּבּה כל-כך, מן ההכרח איפוא שכבר היא חכמה, מאד מאד חכמה, – אפשר תתן לדגיגים המסכנים עצה טובה, תעמוד להם בצרת החום והלהט שבאה עליהם…
וכך היה.
דג קשיש צף ועלה:
– חיה גדולה, אדירה, הרשי נא בחסדך לדג-זהב עלוב לשאול אותך שאלה! – צועק הדג אל הגדה למעלה.
ומגבוה באה התשובה:
– שאַל!
נרעד מרוב שמחה ואושר שואל הדג:
– בשביל מה, חית-ענק, נדרת נדר ואַתּ עומדת על רגל אחת…
– בשבילכם! – יורדת ונופלת תשובה מתוך מקור-הנחושת.
והוא מפרש:
באמצע השׂדה עומד לו עץ בודד, שבו ביתו נמצא, שבו הוא גר. מתוך הפלג אין רואים את העץ, אבל מעל העץ רואים את הפלג, ומפני שהוא בהיר, הפלג, ושקוף – רואים גם את הדרים בו; והוא ראה אותם בצרתם ונתן אל לבו, ונדר נדר, כל זמן שלא יראה ענן נושׂא-גשם, יהא עומד על רגל אחת!
– ובמה אַתּ מהרהרת כך תמיד, חית-ענק?
– גם כן עליכם! אני חושבת בדבר הצלה למענכם!
– ומה מחשבה העלית, חית-ענק חכמה ורחמנית…
– חשבתי והגעתי לכלל דעה, שתהיו אנוסים לנדוד…
– אנחנו – לנדוד?
– אל תוך מים אחרים, גדולים מאלה! אל מים, הנמצאים בצל עצים גבוהים ביער, והשמש אינה יכולה לחדור אליהם, אינה יכולה לשתות מהם! לא רחוק היער, באמצע היער נמצאים המים האלה!…
– אבל הרי אנו אין לנו רגלים, וביבשה אין אנו יכולים ללכת!
– אני מתנדב – משיב החסיד – לשׂאת ולהעביר אתכם, אחד אחד – את הגדולים, ואת הקטנים שנַיִם ושלושה יחד במַקורי!
– אבל אנחנו נמות באויר החם היבש!
– לא, גדולות ואדירות כנפי, מעט מעט אשׂא ואעביר אתכם במהירות הברק, ותרדו אל תוך המים הגדולים, עוד קודם שיספיקו קשׂקשׂיכם וסנפיריכם להתייבש!
– לך והודעת את הבשורה הזאת לדגים המופחדים…
וכה תאמר להם:
– מבוהלים הם, ובפחדם אולי לא יאמינו לבשורה… על-כן יבחרו נא אחד הדגים, דג חכם שלבו עז ולא יחת. והוא ישוט ויעלה וידלג כלפי מעלה. אני אתפוס אותו ואעלהו במקורי, אעוף עמו לשם ובחזרה, וישוב ויסַפּר, מה ראו עיניו ומה יש בכוחי לעשות.
– ואני אעמוד עוד כאן לפי שעה על רגל אחת, ולאלהים אתפלל, שיחזק את לבכם במעוף האחד הזה…
והדג, חציו חרוך מחום השמש, אך גם נרעד מן הבשׂורה המשׂמחת, חזר וירד אל המים. ומיד צפה ועלתה כל משפחת הדגים:
– אנו רוצים!
– אנו רוצים!
ואחד שנבחר, דג זקן דוקא ועיור-למחצה, צף בחרדה וקפץ כלפי מעלה. החסיד קידם אותו במקור וחטפו, עף עמו ומיד חזר והדג מסַפּר:
– ישנו יער, וביער אגם, אגם גדול, והדרך לשם אינה נמשכת הרבה, ובתוך המקור – לא יבש ביותר.
ומיד התחילה ההעברה… מבוגרים – אחד אחד, צעירים יותר – זוגות זוגות, קטנים ביותר – שלושה וארבעה יחדיו…
הסרטן הבודד התבונן בדבר, ולא ידע מה יחשוב על כך, הוא לא האמין לו לחסיד.
ולא היה צריך להאמין לו לחסיד…
החסיד אוהב דגים. אבל אינו אוהב לשׂחות, להרטיב את רגליו הארוכות. כשירדו החום והחורב לעולם, התפרנס זה זמן רב בתולעים מתות ויבשות בלבד, והללו לא טעמו לו ביותר. על כן התקרב אל הפלג והרהר:
– להכנס ודגים לשלות, את הרגלים להרטיב?
ואותה שעה באו הדגים מעצמם לקראתו, אל תוך מקורו קפצו לו…
הוא נשא אותם אל צד היער, אל האגם הגדול, אבל הָבֵא הביא אותם רק עד אל העץ הבודד, שהיה עומד באמצע הבצה, מקום שהיה ביתו שלו, קנו שלו… את הדג הנישׂא השמיט מתוך מקורו והפילוֹ על ענף מענפי העץ, דקרוֹ וחלפוֹ במקור וישב לאכול… את הבשׂר אכל, ואת עצמות-הדגים השליך לרגלי העץ, עד לדג האחרון…
ורק לאחר מכן, כשנעשה רעב מחדש, ומחמת רעב – רזה ויבש, נזכר שראה בפלג גם סרטן.
– יהא – מהרהר הוא – סרטן… עור קשה יש לו, ואקלף אותו…
והוא ממהר ברגליו הארוכות אל הפלג וקורא:
– סרטן, סרטן!
מופיע הסרטן קטן-האמונה.
– סלח ששכחתי אותך, הרי גם אתה נפש חיה, ואני רוצה להצילך עתה.
– כיצד?
– לשׂאתך ולהעבירך…
– במה?
– במקורי! כמו שנשׂאתי אותם…
– לא – משיב הסרטן בניחוּת. – קטנים וקלים הם דגיגי-הזהב, אני גדול וכבד ושריון כבד נושׂא אני, אותי לא תעצור כוח לשׂאת כך, אותי תפיל חלילה בדרך, וזו תהיה מיתתי הוַדאית, אני מודה לך!
לא נעים לו לחסיד לשמוע את הדבר הזה, ולא נעים לו בשעה זו בבטנו, הוא רעב. אבל הסרטן מוסיף לאחר רגע:
– אם באמת ובתמים גדל-נפש אתה כל-כך, ורחמן כל-כך, ולא רק לגבי דגיגי-זהב מבריקים, אלא גם לגבי סרטן שחור, הרשה לי לאחוז במספרים שלי בצוַארך הארוך, וכך תשׂא אותי ותעבירני אל האגם.
– טוב! – אנוס החסיד להסכים. בעת רעב – גם החכם יכזב.
הוא טס עמו…
במרום רואה הסרטן מיד את העץ ואת ערימות העצמות מסביב לעץ; לא לחינם, רואה הוא, חשד בחסיד, – גזלן! וכיוַן שהחסיד רוצה לפנות אל צד העץ, מיד הסרטן הודק את המספּרים.
– מה אתה צובט אותי? –שואל החסיד.
– אני רוצה לומר לך, שנתעית מן הדרך, לא אל האגם אתה טס עמי…
– אני עף אל העץ. אל ביתי שלי, שם תהיה לרגע אורחי היקר…
מהדק עליו הסרטן את המספּרים ביתר חוזק.
– אין אני רוצה עכשיו להיות אורח אצלך, תחילה אל האגם… אחר-כך, כשאתרענן במים הצוננים, כבר אבוא אליך…
– יהא כרצונך, – צועק החסיד, – כפוי-טובה שכמותך, אך רפה את המספּרים…
והוא מתיר, הסרטן, במשהו את המספּרים. החסיד כבר הוא רואה, שלא טוב הדבר, ורוצה כבר להשתחרר מן הסרטן ומן המספרים שעל צוַארו, והוא טס עמו בבת-אחת ישר אל המים, וכבר הוא עף עמו מעל לאגם…
– עכשיו הרפּה, הטל עצמך אל המים.
אבל קודם שהסרטן עשה כן, חתך לו לגזלן במספּרים את צוַארו…
ורק אז פרץ העץ העתיק, שראה הכל בשתיקה ולא התערב, בצחוק נלבב!
הפסח ממשמש ובא, הימים ימי אביב, ובגן הסאַכּסי יתגלו בקרוב השושנים.
אתה אוהב במקצת שושנים? בבת-השׂחוק שלך מסביב לשׂפתים מכיר אני, כי אמנם כן! אַי, איזה שלהבהבות הודלקו בעיניך! אל תכסה עליהן בעפעפיך! בהן צדקי – לא אגלה לשום בן-אדם! אך הואיל ואתה אוהב, סַפּר אַספּר לך מעשׂה בשושנה…
פעם אחת היתה שושנה.
צמוֹח צמחה בגן צבּוּרי (אולי בגן הסאַכּסי), על המדשאה, סמוך לשׂדרה, על שׂיח דוקרני.
בשעה שאחיותיה כבר מזמן שכחו את פריחתן, היא עדיין צעירה וירוקה היתה. היא סָבלה עוד בימים ההם ממחלת החיוָרון: דמה היה מועט וקלוש, והיתה מתביישת להראות פניה לעיני העולם. היא התחבאה העמֵק והתחבא בין הקוצים.
רק בלילות שקטים היתה משתרבבת ומוציאה ראש, פוקחת עין מציצה באחיותיה ובאחיה, כל הפרחים המאושרים בחייהם ובאהבתם, והיתה נושׂאת את מבטה הנוגה מעליהם ותולה אותו בשמים הכחולים הטהורים, בטענה אילמת אך בכיינית אל אלהים, מפני מה שכח אותה היחידה בלבד, אותה היחידה קפּח, ולה היחידה נתן נעורים כאלה של עצב, של בדידות…
אבל דבר זה לא היה נמשך הרבה. עד מהרה היתה נפחדת מפני משהו, ונחרדת היתה חוזרת ומתחבאה בתוך השׂיח. פתאום נדמה לה – יורים; כך נתפקעו באזה מקום, למזל טוב, כמה פקעים. הנה נשמע קול אנחה – כך גוסס עוד אישהו בחול פרח שנדרס… נשמעים קולות גרוניים ואנפיים – משַׂחק-בקלפים מאחר-בנשף מהלך בשירה ושכרותו בחוץ תרוֹן.
אף-על-פי-כן אין היא בטוחה, אם היא רואה ושומעת כל זה בהקיץ או רק בחלום. לפעמים נדמה לה, שכל חייה אינם אלא חלום… שאין היא אלא קוץ רגיל ופשוט, ושושנה רק בעולם הדמיון! שהיא תתעורר בקרוב ובמהרה – והנה היא מחוּדדת ומעוקמת ומלאה עסיס ארסי, צורב!
במשך הזמן הוטב לה לשושנה. רופאיה היו החמה וכמה טפות גשם-קיץ… והיא גדלה ויפתה, הלכה הלוֹך וייף והתמלא. דם-הורדים האציל ביותר התחיל מחזר בורידיה, והיא מַורידה ומַורידה, ומרגע לרגע היא מוסיפה יופי על יפיה. ועם זה היא נעשׂית אמיצה יותר ובטחונה בעצמה מוסיף והולך!
וככל שהיא נעשׂית ורודה וחזקה יותר, יותר היא מתגבהת ויותר היא מתרוממת, ומביטה ביתר בטחון וחדוַת-חיים על העולם הגדול מסביב. אחר-כך באה השעה הגדולה ביותר, כבר היא לגמרי בגוּרה, מלאה לשד ואדומה אודם-שני! עכשיו היא מתרוממת ככל יכלתה, משרבבת ראשה למעלה מעל לשׂיח, בשביל לראות את כל העולם בעינים פקוחות ובשביל להראות לעיני כל העולם!
היא מביטה על סביבותיה ומשתוממת! כל אחיותיה שלה כבר נעלמו; היא נשארה יחידה בכל הגן, יחידה ובודדה. והדבר הזה משׂמח ומפחיד אותה גם יחד!… אף-על-פי ששמעה וראתה הכול כמו בחלום בלבד, אף-על-פי-כן יודעת היא, העלמוּת זאת, מה פירוּשה ופשרה! היא יודעת, שאחיותיה ירדו מעל השׂיחים והפליגו אל העולם לבקש אושר. מה טיבו של ה“אושר” הזה אין היא יודעת, אך משום מה היא חולמת, שישנו אושר, ושאין האושר הזה גדל על השׂיח, ושלמענו צריך לצאת מן הסביבה העניה והדוקרנית ואל העולם הגדול להפליג, הדוקה אל חזהו של מישהו!
האושר הזה שהיא רואה בחלומה מפחיד אותה, ואף-על-פי-כן הוא מושך כמגניט… היא נזכרת, שפעם אחת שמעה דברים שנאמרו בקול ערב ובנעימה נעימה כל-כך על השׂגת האושר ועל נתינת האושר… לא פעם היו אנשים רואים זה את זו בצל השׂיח ומשׂיחים בסתר השׂיח… מהם בודדים, עצובים, עלובים… ומהם עליזים, מאושרים, עם שושנים על בגדיהם כנגד הלב! והללו היו מחייכים, ופניהם היו קורנות מאושר! היא רוצה גם-כן ליישר ולהבהיר פנים חמוצות-עצובות, היא רוצה גם היא להדליק אור בעינים כבויות-למחצה…
היא רוצה לתלוש עצמה בעצמה מעל השׂיח ולהתגלגל אל השׂדרה, שאנשים יתחילו מיד לטייל בה… ואולם אין זה “נאה”; כבר היא יודעת, שאין סדר-העולם כך, שתהיינה שושנים קוטפות עצמן בעצמן… צריך להמתין… וגם זאת, למטה לא יתנו עליה את הדעת! אפשר שיעבור סוחר מבוהל, מלווה-ברבית, הרודף אחר קרבנו או בורח מפני החוק… סבּל עם משׂאו הכבד על גבו, שלא יבין כלל ליפיה ולא יטה מעליה בדרכו… ומתחת לרגלים כאלה וַדאי שאין היא רוצה למות. היא אנוסה להשאר על השׂיח, אם כי היא כל-כך עצובה ובודדה!
– סוף סוף, בקרוב יבוא מי שמיועד לבוא! – מנחמת היא את עצמה, – אחיותי שלי הרי גם הן לא נשארו יושבות על השׂיח עד שהלבינו עלעליהן!
הבוקר בוקר בהיר וטהור; הם יופיעו מיד! הרקיע תכול-בהיר כל-כך, מבטיח כל-כך, מחייך וטוב כל-כך! ביום בהיר ויפה כזה מן ההכרח שיוָלד אשרה, וכמו קרן-כסף מן השמים, כמו ברכה מאלהים, כן ירד ויפול עליה! הם יבואו בלי ספק, ולאחד מהם תתן היא אושר!
היא מגביהה עצמה עוד יותר מעל לשׂיח. היא פורשׂת ומיישרת את שׂלמותיה האדומות, המשובצות יהלומי-טל חינניים. היא מַטה את ראשה הקטן אל הצד; כך היא מרגישה עצמה יפה יותר וקרובה יותר אל השׂדרה הצרה.
מישהו הולך!
ומתחיל רועד לב-השושנים הקטן. היא רוצה כבר להסתתר, היא מתחרטת… אך זה שהוא מתקרב ובא, אף-על-פי שעדיין אינו רואה אותה, כבר הוא מושכה כמגניט.
אך שושנה על-פי הטבע יותר מדי עדינה היא, משיוכל כזה למצוא חן בעיניה!
עם מטריה אפורה ביד ימין ועם צילינדעֶ“ר גבוה ביד שׂמאל, עם ערדלים גדולים על הרגלים, עם מעיל עליון עבה, מסוגר על כל הכפתורים, עם מטפחת צחורה מסביב לראש הקרח, כמי שחש בשינַים, ועם משקפים כפולים על-גבי האף הרזה, המגובן, בא ומתקרב – גורר רגל אחר רגל – דייט”ש זקן!
השושנה לא שמעה מרחוק את הלוכו השקט, ולא הספיקה לה השעה להסתתר מפניו.
הוא מתעכב לפניה, גורר רגל אחת אל חברתה, מתקן את המשקפים הכפולים על חטמו ומתבונן בבריאה החדשה…
הוא מעקם את החוטם; היא לא נשׂאה חן לפניו:
– פחי! – מפיח הוא מבין שׂפתותיו הכחולות, ומזה נישׂא ריח ורישרוש, כאילו עלה רקוב נישׂא בחלל-האויר.
– פחי! כבר לא בשבילי! יותר מדי מפותחת… זקנה מדי! אני צריך לצעירה יותר, רעננה יותר; ירקרקת עוד, מין שכזאת – – –
הוא משׂים שתי אצבעות על השׂפתים, רוצה לסיים בשריקה של קלות-ראש, אך בקושי יוצאת ונשמעת לחישה של נחש –
והוא הולך לדרכו.
– שבור את הרגלים! – אין השושנה יכולה לעצור ברוחה.
הולך צעיר עם עינים מושפלות…
– הה! הוא יראה אותי ולא ירגיש בי! מתנחמת היא ומתפחדת גם יחד.
הצעיר מתקרב יותר. פנים עצובות כאלה לא ראתה עוד מעולם! חיוך דק ומר מרחף מסביב לשׂפתים דקות, חיורות… המצח הצעיר מקומט, על הלחיים החיורות לא נפלה כבר מזמן, כנראה, קרן-אור עליזה… את עיניו אין היא רואה, אך הרגש מרגישה היא, שבוַדאי הן כחולות ויפות כרקיע-השמים, אך עצובות – כעצב השמים באין בהם שמש!
– ושום אחת מאחיותי – מתפלאה היא – לא הקריבה את עצמה בעד שכזה?
הצעיר נושׂא פתאום את עיניו; ניחשה ומצאה! שם אפשר שיהיה רקיע תכול, אך לפי שעה יש ים של צער! אף הוא רואה אותה ומרגיש בה; מעביר ידו על מצחו, כמי שנזכר משהו; פניו מחוירים עוד יותר, והחיוך הדק מתרחב ומתרחב ומתפשט יותר ויותר למעלה, עד אל העינים… אך מיד יורד על כל זה צל אפל של כאב! הוא פוכר את הידים:
– שושנה – מרעידות שׂפתיו – שושנה! בשעה שההיא אמרה לי “כן”, היתה ענודה שושנה… רק את הקשוּט הזה בלבד נשׂאה על לבה בשעה שרימתה אותי… אותה שושנה עצמה!
– הה, הלב הפותה הזה! – מתרעם הוא על עצמו – עדיין אין הוא יכול לשכוח לא אותה ולא שושנים!
– קדימה! – מפקד הוא לעצמו, ועוקר רגליו על-כרחו והולך ונעלם בשׂדרה אחרת.
– הה, אֵלי, אֵלי! – קובלת השושנה – מה שאחיותי יכולות לעשׂות!…
הו! היא לא תעשׂה כדבר הזה… עד לנשימה האחרונה, עד לנשימה האחרונה! הו, לא! בהקרבה העצמית, מרצון, נתון אשרה הגדול ביותר של שושנה!
הולכות ובאות שתים גברות בגיל ההזדקנות; בלכתן הן מתבוננות בכל השׂיחים; כולם ריקים!
– וַדאי יש להן בנים מבוגרים! – מהרהרת השושנה.
– אך מפני מה באות הן לבדן? – נראה לה הדבר תמוה.
– כבר איחרנו – אומרת גברת אחת לחברתּה.
– כבר אני רואה – משיבה האחרת – השנה שושנים כבר לא תהיינה!
השושנה רוצה אף-על-פי-כן שירגישו בה, אף-על-פי שהרחמים על ההוא עדיין מהמים בלבבה הקטנטן. היא מניעה עצמה על השׂיח, והדבר מצליח בידה!
– הנה, שושנה! – אומרת אחת.
– אני רואה כבר – אומרת האחרת – שושנה לא מכוערת, אך אין אחת אלא לפחָת! בשביל האורחים שלי צריכה אני לכל הפחות – קדירה של מרקחת… לילה לילה יין וקלפים! ומן הראוי, שגם זה לא יחסר.
– ואני זקוקה לפחות לדלי אחד של מיץ-שושנים…
השושנה העלובה מודה לאל, כשהיא רואה שהגברות כבר פנו והלכו להן. אין היא משערת אפילו, כיצד זה סוחטים את המיץ משושנים, ועל איזה אֵש מרתחים את המרקחות… אך הגברות עצמן לא נראו לה; פרצופים שמנים כל-כך, נסוכי-שומן!
הנה, הולך ובא אדם בגיל העמידה; לבוש נאה, המעיל בעל הבטנה הבהירה מופשל על השכם, עם “שׂקים” רחבים מוֹדרניים כמכנסַים. מקטורן פתוח, שנשקפת מתוכו שרשרת של זהב (או מוזהבת), תלויה ומשתלשלת כלפי מטה ברשלנות ומסתיימת בראש-סוס גדול, הנתון בתוך פרסה של סוס; על-פני החזה מרקדים באויר משקפים במסגרת של זהב, תלויים בחוט דק של כסף; מגבעת של ציידים, ופרצוף-פנים – שהיה צורך להסתכל בו הסתכלות יתירה וחריפה, בשביל לראות שהחיים כבר מזמן השיבו מעליו את רעננותו הראשונה… אך העינים אדמדמות-עיפות, ומוקפות עגוּלים של כחלת.
את השושנה הוא רואה מיד, אך אינו נעצר ועומד אפילו רגע אחד.
בשביל אחרת – מהרהר הוא – שושנה מַספקת. הייתי שולח שושנה עם הטל הרענן שעליה, עם כרטיס ריחני ועם חרוזים נלהבים מתחת ללב שנעוץ בו חץ באלכסון… אבל היא רוצה יהלומים!
בא ומתקרב צעיר חיור, בעל שערות ארוכות, פרועות ומפוזרות, כדרכם של משוררים. העינים משוקעות בשמים, כאילו שני הגונים התכולים רוצים להתמזג! בפה עם שׂפתים מתעגלות יפה – שיר-זמר קיצי בלא מלים, ועל הפנים החיוָריינים, המוּורדים קלילות מקרני-הפז של השמש, נסוך חלום סַסגוני של משורר.
השושנה חשה דקירה בלב, כאילו חץ פגע בה.
זה מכאיב לה, אך הכּאב מתוק כל-כך, עדין-מתוק כל-כך! ורועד בתוכה לבב-השושנים הקטנטן, ומפרפר כצפור קטנה בכלוב, המבקשת לפתוח ולפרוח!
– הנה, זה הוא זה – מפרפר הוא ומבקש לצאת – שחלמתי עליו כל-כך הרבה! זה שאלהים בוַדאי הועיד אותו לי! אושר שוכן על חזהו! הו! אילו רק ראה אותי, אילו רק ראה!
ותפילתה החמה שוב נשמעה; הוא ראה אותה!
הוא עומד מתפעל! העינים הכחולות שלו גדלות עוד יותר, והקרנים הזוהרות מתוכן – מאירות ומחממות יותר!
הוא נגש אליה ונוגע בה ברוך באצבעותיו הרוטטות, הוא משיק את שׂפתיו אל עלעליה התמימים… הן גומעות מעליהם את הטל… הוא נושק לה…
– הוֹ, היפה! השושנה היפה בת-השמים! – משורר מתוכו כל לבו – אַתּ בת-שׂחוקו של בורא העולם! אַתּ קרן-האור הטובה ביותר של עינו! כמה אני אוהב אותך! כמה אַתּ מושכת את לבי!
הוא נושק לה עוד פעם… ושׂפתיו מרגישות, שהשושנה רוצה להדבּק בהן… שהיא כולה מַרעדת ורוצה לתלוֹש עצמה מעל השׂיח…
והוא רועד גם הוא! אך עננה של עצב מכסה פתאום את פניו. הוא נסוג הצדה.
– לא – מרטטות שׂפתיו, בשעה שהוא מרתיע את ידיו לאחוריהן, כאילו הוא חושד בהן ואינו יכול לסמוך עליהן – –
– דבר זה לא! בעד טובתך שלך אני לא אשלם לך רעה…
“יותר מדי מהר היית נקמלת בחדרי הרטוב… ומרוּט-עצבים – אפשר שהייתי מגיע לפגוע בכבודך, ואחר-כך – הייתי מעיף כדור אל תוך ראשי…”
“הו, לא! הוסיפי לפרוח, פרחי עוד! אַתּ תהיי מלכת כל חלומותי… כל מקום שאהיה, משם אשלח את אנחותי ואת תפילתי אליך… אך פרוֹח תפרחי עוד, תוסיפי לפרוח…”
“פרחי!”
והוא חולף והולך לו…
נסוכת שכרון, נשארת השושנה זקופת-קומה על השׂיח, ואינה מרגשת, שבשׂדרה הולך ומתקרב שכּוֹר.
הוא מתנודד לכאן ולכאן, מרנן משהו בקול מאַנפּף ונופל ישר על-גבי השׂיח.
כשהרימו אותו השוטרים לאחר זמן, חזר השׂיח והתיישר, אך השושנה לא נמצאה עליו עוד.
בוקר קר של יום-חורף מוקדם.
ערפל לבנבן-אפור מעוּבּה עוטף את הבתים ומתרומם לאט מעל לשלג, שעוד לא נגעה בו רגל. העולם עצוב וקר.
מתוך הערפל יורד עורב צעיר, שחור-מבריק, עג כמה עוגות נמוכות ומתייצב על-פני השלג הצחור, הפרושׂ בשפע.
הוא רעב, מנקר בשלג ומבקש אוכל. האם מותר?
נע ומתקרב כלב-רחוב עזוב; נטוּל-חלומות ונע-ונד, הוא משׂרך דרכו בכבדות; הראש מורד, העינים כבויות… אולם – הוא רואה את העורב.
הוא רואה את העורב, ובזה הרגע הוא מתעורר, העינים נדלקות.
– הוּר-ר! הוּר-ר! – נובח הוא וקופץ אל העורב.
אולם העורב מפחד אך מעט, בשלוה ובחן הוא מנתר הצדה; הכלב קופץ אחריו, מנתר הוא אחורנית, הכלב צעד אחד, העורב ארבעה…
– הוּר-ר! הוּר-ר! הוּר-ר!
הכלב כבר מתרתח בחמת-רצח; הנביחה נעשׂית יותר ויותר חזקה, הרדיפה אחרי העורב יותר ויותר מהירה.
– הוּר-ר! הוּר-ר! הוּר-ר!
לבסוף נמאסו על העורב הנביחה והנתּוּר לאחור. הוא מתרומם לאט ובגאוָה אל חלל-האויר ונעלם בערפל.
הוא ימצא שלג, שהכלב אין לו שליטה עליו…
אך אני?… אני?… היכן אמצא שלג פנוי? היכן כנפי שלי?
(תרגום מלשון הדרורים)
הדבר היה בשלהי דקייטא, מיד לאחר שנתמתחו קורי-הקיץ, ובין דרורים, במקום מן המקומות ביער…
ביער שגידל הרבה מאד חיים רעים וזוחלים, אבל מעט חיים גבוהים ומכונפים גם-כן…
ובתוך עם-הדרורים סעור-הרוחות, שביקש לפנים את בית-המקדש להציל, בדמו שלו את האש לכבות, ולא יכול, ומשום כך הוטל מתוך ההיסטוריה החוצה, מפני שהיא מסַפּרת רק על עמים מאושרים ועל מעשים שהצליחו…
והקיץ, שהוא מגיע עכשיו לקצו, קיץ לא שקט היה: הרבה מאד קני-דרורים הציפו מטרות-העוז; מתחת לקנים רבים מאד נשברו ענפי חייהם; הם נפלו, והאפרוחים נופצו אל האדמה…
לעתים קרובות מאד נפסקה שנת-הדרורים המתוקה בלילה פתאום. ביער הופיעו ציידים, הרובים רעמו… ובשחר השליו הופיעו על-גבי ענפים כתמי-דם, ומעליהם פרפרו, דבוקות בקצותיהן, נוצות קלילות.. אף-על-פי שלא לדרורים נתכוונו.
ותהילת-הבוקר, שירת-האור המכונפת של מחנות הדרורים תחת השמים הכחולים, אף היא נאלמה לעתים תכופות… רעם-רעם! וכמה ממשורריו של הקדוש ברוך הוא נרעדו באויר ונפלו למַטה, נפלו אל תוך העשׂב, כלבי-ציד גילו אותם והביאום בין שיניהם, גוססים, למקום שיש להביא… והציידים לא קבּלו אותם, לא היו להם לרצון… לא לדרורים התכוונו, הם התלמדו לירות ברובים, ואת זריזות הכלבים ביקשו לנַסות…
ותפילת אזכרת-הנשמות של עם-הדרורים גדלה וגדלה במשך הקיץ…
אנחה אחת רק לכל דרור שמתה; אבל מן האנחות האלה נצטרף במשך הקיץ שיר-קינה! שיר-קינה ארוך כאורך הגלות…
כנגד זה גם הנסים נתרבו; דרורים רבּות מאד נסים נתרחשו להן… מן הסתם עמדה להן זכות אבות:
הרבה מהן, שנפלו מתוך הקן, רק רגליהן נשתברו, נקעו אֵבר אחד בלבד… מהן לא קלעו בּן יפה, ורק כנפיהן נפגעו; פצועים אבּדו רק את הכוח לחיות ואת אהבת החיים, אבל לא את החיים עצמם…
ומספר בעלי-הנסים גדל במשך הקיץ, ועמהם יחד – מספר בעלי-הגמזו גם-כן!
– ובלבד שאנו חיים! אין אנו עוזבים את הענף; אנו יושבים בלא הרף… ומאי כולי האי? אבּדנו את המרומים, והרי אנו מנתרים בין העשׂבים… ואנו חיים בדומה לעכברי-השׂדה… בדומה לעכברי השדה הקטנטנים! אף הם בריותיו של הקדוש ברוך הוא…
– אלה הם יראי-שמים! – אמרו עליהם הדרורים. ומהן שהשיבו ואמרו: קדושים! והיו מפרנסים אותם על חשבון הקהל…
אך הנה בא סוף הקיץ!…
ה“צירי-צירי” נשמע עצוּב וכסוּף.
פירוּשו בלשוננו אנו: הצינה גוברת משעה לשעה…
צוננים יותר נעשׂים הימים, ארוכים יותר נעשׂים הלילות הקרים, נטולי-המנוחה…
והשמים נעשׂים כל יום יותר אפרפרים ופחות כחלחלים; והשמש לא שמש אמיתית היא; ויותר משמש – מַראָה היא…
וגושי קפאון מהלכים בהם, גושי-שיש, ואפשר דובים לבנים הם… הם שטים תחת השמים, ונמשכים זה אל זה, ומתחברים זה עם זה ומסתירים מיום ליום יותר את האור ואת התכלת…
ומתעוררת קריאה גדולה של פחד: צירי-צירי!
פירוש הדבר: הפרנסה בחלל האויר מצטמצמת והולכת, מתמעטת והולכת…. העלים מקשטים עצמם במסגרות זהב, אך הם נחלשים והולכים; אין בהם עוד כוח לשׂאת את הקלה שבדרורים… והזלזלים הדקים מתייבשים, מצטמקים ומשתברים…
ונישׂאת הקריאה מענף אל ענף ומעץ אל עץ, מקצה היער ועד קצהו: צריך לטכּס עצה… קומו, התרוממו!
ומתעורר רעש של מאות ואלפים כנפנפי-רטט; מעל ענפים ומעל אילנות נישׂא זה הרעש… ואסיפת הדרורים כבר טסה במרום… ומתרוממת יותר ויותר גבוה – כבר אין רואים אותן, רק אלפי כתמי-צוֹהב שטים תחת השמים האפורים…
ומגבוה נראה עולם רחוק, רחוק.
ולאחר רגע חוזר המחנה ויורד בקריאות-גיל: צירי-צירי!
פירוש הדבר: צריך להפליג, להפליג מכאן! הרחק, הרחק מכאן! צריך להסוֹג מפני הקור, להסוֹג מפני השלג; אנו צריכים לחום ולאור!
אך כשירדה כנסת הצפרים, בפעם האחרונה קודם ההפלגה, והתייצבה על העצים, היו אנוסים לשמוע מעט דברי-מוסר…
נאום-תוכחה השמיעו באזניהם…
הפצועים והפגועים בכנפיהם דבּרו:
– "לאן רוצים אתם לעוף? וכי אפשר לברוח מפני המות? החיים והמות ביד אלהים! ראו אם אין נושׂאת אתכם המחשבה הרעה; אם אין אתם נישׂאים על כנפי יצר-הרע?
"כאן ביתכם! כאן ביער, שבּו פקחתם את עיניכם, פרשׂתם כנפיכם ולימדתם את קולכם לשיר, ובו בניתם קנים לאפרוחים, טפּלתם בזקנים ובכּיתם את המתים… העצים בשיריכם הניצו, בחלל-האויר תלויה עוד שירת-בוקרכם ותפילת-ערבכם…
"צפרים קלי-דעת אתם, עם נשמות וכנפים ורגלים, אך אין בכם אף לב אחד!
“ואם משאירים אתם אותנו, מי ישמיע באזניכם בגובה המופקר דברי-מוסר, מי ייסרכם ודברי-תוכחה מי יגיד לכם?”
אך הבריאים אינם שומעים, הם מתרוממים ומפליגים…
(משל בשביל מבוגרים)
בתוך בצה, באזוב שהצהיב, היתה מונחת אבן.
לכאורה: אבן ככל שאר האבנים.
לא דאגתה שלה היא, מה מראהו של הרקיע, ומה נעשׂה ביער ובנהר, שכניה הקרובים.
יהא הרקיע משקיף למַטה אל האדמה החוטאת באלף עיני־חסד ורחמים; יהא כועס ומסתיר פניו ממנה בצעיפי־עבים וערפל, או יהא מפחיד אותה בזעפו בברק וברעם! – –
יהא היער מלא אהבה ושירה, או מלא זעקות־פחד וחרחוּר־חנוקים; או יהא עומד שומם ודומם, מעוטף תכריכים לבנים – – –
יהא הנהר שוטף טהור כבדולח, ויהיו לו רקיע וכוכבים משלו בחיקו, או יהא מתקמט, מתכעס ומַזה קצף למעלה כלפי הרקיע, המבקש לשלח בו את החורף הזועף ולרתקו ברתּוּקי־קרח!
אבן לעולם אבן היא; ודומם נשאר לבה של אבן גם בשעה שצפרדעים רטובות־חלקות קופצות ויוצאות מתוך הבצה, עורכות חתונה על גבה ושרות את שיריהן.
והאבן עם לב־האבן משתקעת, בכוח הכובד והעצלות של עצמה, יותר ויותר עמוק אל תוך האזוב, אל תוך האדמה…
– לזאת ייקרא אבן! – אומרים הצעירים…
הזקנים מחייכים בעצב:
הם זוכרים אותו זמן, שהאבן לא היתה עדיין אבן…
וכששואלים אותם:
– אנשים זקנים, אלא מה היא היתה?
יש לו לכל אחד נוסח משלו, אגדה משלו לסַפּר – – –
– היה היה אריה! – מסַפּר אחד, במקרה עיור – אריה טורף במדבר הערבה.
בערפלי־חול ורודים מעוטף, היה טס על־פני הערבה ומביט מתוך הערפל בעינים הדומות לשמשות של אש; וכשהיה שואג, היה קול שאגתו מתגלגל על־פני הערבה כמו רעם…
אך פעם אחת נחלה האריה, והריהו שוכב מתעטף, והוא שומע, שהחמור יצא מן היער והוא הולך אליו, ויבוא להציב את רגלו עליו, על האריה מלך החיות, ודברי־מוסף הטף יטיף לו!
ומתוך בושה ופחד מפני רגל החמור ודברי מוסרו קפא האריה, ובמשך הזמן הפך והיה לאבן!
ובשכבו מאוּבּן הוא שוקע ומשקיע עצמו יותר ויותר עמוק באדמה…
עדיין משהו רועד בו מפני מוסר־החמור ורגל־החמור, ומבקש להעמיק יותר ויותר ולהסתתר.
ובידים רועדות מלטף הוא, העיור, וממשש את האבן:
– האִם אין אתם רואים את אבריו של אריה? האם אין אתם רואים סימן וזכר לרעמתו הגאָה? אני מרגיש אותה!
- - - -
אחר אומר, וגם הוא בקול בטוח, אם כי מרעיד, שהאבן לא היתה אריה מעולם!
– אלא מה, זקן?
– עוף־החול!
וכשסובבים אותו בני־בני־בניו ושואלים:
– מה זה עוף־החול?
הרי הוא מסביר בקול של עצב:
– עוף אחד יש, ילדי שלי, וחול שמו! ולעוף הזה נתן הקדוש־ברוך־הוא במתנה חיי עולם, אבל תנאי התנה עמו! ומתנה שמַתנים עמה תנאי, אפשר שאינה מתנה כלל… והתנאי הוא, שאם החול רוצה לחיות חיי עולם, הריהו חייב מזמן לזמן לטהר עצמו באש מחטאי החיים… ומזמן לזמן הוא אנוס לשׂרוף את עצמו, ולקום לתחיה מאפרו שלו, או מן השביב האחרון שבאֶפרו שלו!
– ופעם אחת – מסַפּר הזקן, ודמעה מסתתרת בעינו הזקנה – לא רצה החול להכנס ולבוא בתוך האש! אפשר שהחיים החטאים נשׂאו חן בעיניו, ואפשר שבאותו רגע לא האמין בתחית־המתים שלו – מי יודע? וזה שלמעלה שם הטיל בו מבט־עין של זעם, ומתחת למבט־העין הזה הפך החול והיה לאבן!
– לאבן ממש, בלא רוח־חיים?
– מי יודע… לפעמים, אומרים, מרעידה האבן… בשעה שהרקיע נפתח – אומרים – מרעידה היא!
- - - -
צעירים מהם במקצת, אך זקנים למדי בשביל לזכור ולסַפּר, אינם מאמינים במעשׂה החול.
“מעצמה אין שום בריה הולכת אל תוך האש, ואפילו מבטיחים לה עשׂר פעמים תחית המתים!”
– אלא מה, אבן פשוטה?
– זאת לא! אלא נשר עזפן היה זה! וכנפים ארוכות ורחבות היו לו, וחזקות! והריהו מתרומם פעם אחת כלפי השמש, טס למעלה, מבקש בה כתמים ופגמים!… שפכה היא עליו אש מאִשה, שׂרפה את כנפיו, ואֶפרם נתפשט בחלל־האויר… נופל אבק־אֵפר כזה לתוך עיניו של מישהו, מיד הוא פוקח וקורע אותן כנגד השמש וכנגד כל מה שלמעלה ועל כל העולם. והוא עצמו, הנשר – נפל למַטה מת, ומשך הזמן הפך והיה לאבן…
– כלום אין אתם רואים, כמה היא שחורה? – מן האש!
- - - -
צעירים עוד יותר מהם, ואף־על־פי־כן זקנים למדי, צוחקים!
– אַי, ספּוּרי־אגדה סתם!
מעולם לא היתה האבן לא אריה ולא חול ולא נשר… הם יש להם נוסח אחר: היא היתה צפור בדומה לכל שאר הצפרים… אלא – אנו זוכרים עוד – צפור עם סלסולים של יצר־הרע! הוֹ, רעד־של־מתק היה עובר בגוף… שקט, בין הערבּים, בעל־שיר־השירים הלזה מסלסל קולו בחוּרשה, ואותה שעה מי זה יכול להית ערב לעצמו, לבתו ולאשתו?
ובאה מכשפה אחת זקנה – צנועה – וקיללה אותו: “אִלם ודומם יהיה כאבן!” – אמרה, והרקיע דוקא אותו רגע נתבקע! וצפור־הדרור נתגלגלה והפכה לאבן!
- - - -
אך בין כך ובין כך, מעשׂה כלשהו וַדאי שהיה כאן… שכּן פעם אחת חלפה ועברה כאן צפור מחוץ־לארץ…
עוד קודם שנראתה, נשמע רעש מופלא ונעים ביותר…
הלילה ליל־קיץ שקט היה, ונהר ויער, ולבנה וכוכבים עצרו תנועתם מרוב פליאה והקשיבו למנגינה החדשה, המתוקה והשקטה הנישׂאת בחלל־האויר… “כמה רעננה, כמה חפשיה!” – רעדו העלעלים על־ענפי העצים…
החיות שביער והצפרדעים שבאגם דממו במקומם קופאים ומכושפים… הדוב קפא באויר באמצע קפיצתו, והצפרדע – בפיה הפעור בתוך הבצה…
והיא נתגלתה…
שום בריאה לא ראתה כנפים גדולות, רחבות, צחורות ואדירות כל־כך…
ושקטה היא נשארת תלויה ועומדת בחלל־האויר, ויער עם נהר עוצרים נשימתם…
והיא שרה.
ומתוקה וחזקה שירתה, ורענן וחפשי וקדוש שירה…
ועמוק ושקט וקדוש יותר נעשׂה הלילה, ירוק ופורח יותר היער החולם; בהיר יותר משתלהב הוורד, והפלג המוקסם מפליג בזמרה שליוָה, עמוקה ונעימה… ובעודה שרה, מסתכלת הצפור ההיא בעיניה הזוהרות על סביבותיה, רואה ונופלת כחץ מקשת – אל האבן… בשיר חדש, שיר תחיה…
ובאבן נתעורר משהו – רעד עבר באבן… צליל נתעורר בה…
מי יודע?
הצפור, הנשר, החול, או האריה?
מי זה הנאנח?
- - - -
זמן הרבה לא נמשך הדבר; הצפור פרחה וחלפה…
בבצה / יצחק ליבוש פרץ / תרגם: שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
לפנים היתה בצה.
והבצה היתה מובדלת ומופרשת; מובדלת משאר ככר-הדשא (מקום שבהמות היו רועות, ורועים צעירים היו מיידים זה בזה אבנים) בקנים גבוהים ובקוצים דוקרניים, ומופרשת מן האויר בירוֹקה שמנה-מנצנצת, שהרוח קורעת אותה פעם בשנה. וחיה חיו בבצה הזאת (כפי שהוא סדר העולם) תולעים קטנות ביותר, שהיו אוכלות תולעים קטנות עוד יותר מהן.
הבצה אינה לא ארוכה ולא רחבה ואף לא עמוקה. ורק משום שהירוֹקה שמנה, וצמחי-המים והענפים הרקבוביים מרובים, אין התולעים יכולות לרדת עד עמקה ולא לשׂחות ולהגיע עד שׂפתה.
הגיאוגרפי"א של הבצה ישנה עוד משום-כך בעריסה.
כנגד זה יש לה לגאוָה של הבצה זה מכבר עינים פקוחות; גם הדמיון פרשׂ את שלטונו המלא מתחת לדוק האפל, ושניהם יחדיו, הגאוָה והדמיון, שוזרים ומוזרים וטוֹוים.
ובמשך הזמן נשתזרה ונטותה מסורת מקדמונים, מסורת מתוּלעת אמיתית:
“הבצה היא הים הגדול!”
“אל תוכו נופלים ונשפכים כל ארבעת הנהרות מן הגן-עדן… החדקל מביא עמו את הזהב – זו הירוֹקה שמתוכה הם יונקים את חיוּתם – ושאר שלושת הנהרות מביאים פרחים – אלה הם צמחי-המים, שביניהם הם מסתתרים במחבואים ביומא דפגרא – ופנינים – אלה הקונכיות – ואלמוגים – אלה הענפים הרקבוביים”…
“הדוֹק הירוק, היאַרמולק”א המלוכלכת שמעל לבצה, הוא הרקיע שמעל לים הגדול! רקיע-שמים מיוחד בשביל עולמם שלהם!"
שברי-קלפות של ביצים, שנקלעו לשם, ממלאים מקומם של כוכבים, ובדלעת רקובה יצאו שם ידי חובת שמש…
האבנים, שהיו נופלות לשם פעמים מידיהם של הרועים, היו – כמובן וכמובן – אבני-אלגביש, שהשמים משליכים על ראשיהם של בעלי-חטאים, וכשנתבקע הרקיע, וכמה קרני-אור מן השמש האמיתית חרכו במקצת את מוחה של תולעת, היו מרגישים ומאמינים בגיהנום!
אבל חיים נעימים וטובים חיו בבצה, שכל אחד בה היה מרוצה בעצמו ובאחרים! מי שהוא דר בים הגדול, ממילא הוא דג! תולעת אחת היתה קוראת לחברתה: שבּוטית, שבּוטה! על מצבות היו חורתים: התנין הגדול והלויתן! “חילק” היתה פגיעת-הכבוד הגדולה ביותר, ובעד “כלבית” לא מחלו אפילו ביום-הכיפורים! יחד עם זה פרחו: חכמת התכונה, השירה והפילוֹסופיא – כשושנים פורחות!
את שברי הקלפות של ביצים היו מונים, עד שהגיעו לידי ידיעה, שאין יכולים לספור את כולם.
רוֹמאַנטיקונים שרו באלף אופנים על ה“פמליא של מעלה”; ואגב כך היו מַמשילים פּאַטריוֹטי"ן לכוכבים, כוכבים לעיני גבירות, ואת הגבירות עצמן לרקיע-השמים, אם לא אל הגיהנום עצמו; הפילוֹסופיא הושיבה את נשמות המתים בדלעת הרקובה…
בקצוּר – דבר לא נעדר! החיים היו להם כל צבעי הקשת! במשך הזמן המציאו ספר-חוקים עם מאות פירוּשים, ונתנהגו אלפי מנהגים! ואם תולעת אחת נתחשק לה איזה שנוּי, די היה לה שתעלה על דעתה, מה יאמר ה“עולם”על כך – וכבר הסמיקה, ונתחרטה! וחזרה בתשובה!
אלא… שפעם אחת בא חורבן על הבצה!
עבור עברה שם להקת חזירים!
רגלים נוראות דרסו את הרקיע, דרכו בירוֹקה, מיעכו את האלמוגים, דשדשו על הפרחים… ואת כל ה“עולם” המובדל ומופרש הפכו לתוהו ובוהו!
קצת מן התולעים ישנו אותה שעה שינה עמוקה מתחת לירוֹקה (ותולעים ישנות הרבה), והללו אמנם נצלו… כשחזרו ועלו למעלה, כבר קרבו בתרי הרקיע זה אל זה והתאחו, ודבקו יחדיו… אבל – ערימות ערימות של תולעים דרוסות וחנוקות ומעוכות היו מוטלות בלא קבורה, ובמותן העידו על גודל החורבן!
מה אירע? – שואלים הנמנמנים בבהלה, ומחפשׂים נפש חיה, שתוכל לסַפר להם את סבּתה של המגיפה הנוראה הזאת. אך לא קל למצוא נפש חיה! כי לא קל להאריך ימים לאחר חורבן הרקיע. מי שלא נדרס מת מּפחד; מי שלא מת מפּחד מת מצער; והשאר אבּדו עצמם לדעת… בלא רקיע אין חיים!
אחת אמנם כן נשארה בחיים; אלא, כיוָן שספּרה להם, כי הרקיע הזה שהם רואים עכשיו הוא רקיע חדש ומחודש מעיקרו, וכי את הרקיע הקודם דרסו חיות ברגליהן; ואמרה להן כי רקיעים מתולעים אינם חיים לעולם… ולעולם, יתּכן, חי רק הרקיע הגדול, הכללי, זה שנתגלה מלמעלה, מעל לרקיע הקרוע, – מיד הכירו, שהיא יצאה מדעתה.
ברחמים רבים כבלו אותה בשלשלאות, ואל בית-המשוגעים שלחוה.
זאבי מים / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
לכבוד יום-טוב קנו דגים חיים. בתוך קערה גדולה של זכוכית ירוקה, ממוּלאה מים, מוּטלים שני זאבי-מים גדולים, ומעט הלאה מהם, בתוך קערת-חמר שחורה, מוטלים שבּוטים קטנים.
כל החבורה הזאת לא מן הים היא באה, אך אף-על-פי-כן מתוך אגם רחב-ידים, וצר להם בתוך הקערה.
השבּוּטים המסכנים הקטנים שבתוך קערת-החמר השחורה כבר מזמן ידעו על מציאותה! הם מוטלים כבר כשעה ויותר על-פי השעון והם חושבים, איזה מין כלא הוא זה שנכלאו בו! ופנאי לחשוב יש להם! עד שתאחר הטבחת מן השוק ותביא כל-טוב לצרכי יום-טוב, אפשר שתעבור עוד שעה מרובה! ואפשר שעד אותה שעה עוד יגיע שבּוּט אל השׂכל האמיתי!
אך זאבי-המים שבתוך קערת הזכוכית אינם מרגישים בקירותיה, הם מסתערים כל פעם בכוח גדול ופוגעים בראשיהם בזכוכית הקשה! זאבי-מים יש להם ראשים של ברזל אך מוחות קהים! כל אחד משני הגבורים התפוסים נחבל מאה פעמים בכל נקודה מן הקערה, עד שעלה בדעתם לחשוב, שהם סגורים מכל הצדדים!
כבר הם מרגישים את הקיר, אך עיניהם החלושות, עינים של זאבי-מים, עדיין אינן רואות אותו!… הזכוכית ירוקה, והיא דומה דמיון גמור למים שבאגם… ואף-על-פי-כן אין יכולין לצאת!
– כשוּף הוא! – אומר זאב-מים אחד לחברו.
– כשוּף! – מודה השני. – מחר עתידה להיות מכירה פּומבּית של דגי-רקק, באו המתחרים שלנו וכישפו אותנו…
דבר זה עשה בלא ספק סרטן, או גם צפרדע!
***
עדיין לא עבר זמן מרובה, משעה שהמכמורת הוציאה אותם מתוך המים… כשהוצאו אל האויר, מיד התעלפו! וכשחזרה אליהם רוחם – כבר נמצאו סגורים ומסוגרים בתוך חבית.
– כמה הקדים היום לרדת הלילה! – העירו אותה שעה שניהם יחדיו. בחבית צר היה המקום, ואין לפנות לכאן או לכאן. והמים הספיקו בדוחק כדי נשימה. מן ההתעלפות הקודמת והנשימה הרעה שלאחריה נתנמנמו שניהם. הם חלמו על כל דבר שבעולם, ואפילו על יריד, תיאטרון ובּאַלעֶ"ט, רק חבית לא הראה להם מלאך השינה…
הם לא שמעו לא פתיחת החבית ולא הרעש בשוק! הם לא נתנו דעתם על רעידתה של כף המאזנים, שעליה התחבטו בשעה שמוכרת-הדגים עמדה על המקח עם הטבחת… לא שמעו, כיצד הלשון החדה הקריאה להם את הודוּי!
תרדמה עמוקה עוד יותר נפלה עליהם אצל הטבחת בתוך הסל. הם נתעוררו רק בקערה, תחת הזרם של מים צוננים. שעה ארוכה חבטו שלא ברצונם את ראשיהם בדופן הקערה, ועכשיו רק הם מעלים את המחשבה על כשוּף שנתכשפו…
– מה נעשׂה? – שואל אחד את חברו.
השבּוּטים יודעים שהם יושבים בכלא… הם יודעים גם, שהיה איזה לילה ארוך, והם נתעוררו בתוך קערה. בוַדאי – מהרהרים הם – הכניס לנו מישהו שטרי בּאַנק מזוייפים. הדבר יתברר – מהרהרים הם – צריך עם מישהו לדבּר דבּור של כובד ראש ושׂכל-הישר!
הם מקרטעים קרטוּע מועט כלפי-מעלה, רואים את זאבי-המים, ומיד הם נופלים לאחוריהם, ספק חיים ספק מתים.
– הם יזללו אותנו! – מרעידים הם, ונרגעו במקצת רק לאחר שעלה בדעתם, כי זאבי-המים בוַדאי גם הם כלואים בתפיסה…
– הם הם בוַדאי – אומר שבּוּט אחד לחברו – אותם שעשׂו סחורה בשטרות-באַנק מזוייפים!
– כן – משיב השני – אבל מהם אפשר, אף-על-פי-כן, שתבוא הישועה! הם לא ישתקו… ויוציאו אותנו יחדיו, בעזרת השם.
– והם יראו אותנו, וגם… יבלעו אותנו (ואף זה בעזרת השם)!
ומחמת זהירות נלחצו בצדיהם היטב היטב אל קרקעית הקערה.
על הרצפה עמד סל בצלים.
– אילו לקחנו את הפּוֹדראַ"ד 1והיינו מנקים את דגי הרקק, היינו מקבלים אותות-הצטיינות של זהב ממין זה – סובר זאב-מים אחד.
– עוד עומדים אנו, אם ירצה השם, לקבל, – משיב השני; אמנם כשוּף הוא זה, אבל…
– אבל מה?
– יש עצה לדבר!
– אמנם, בושה היא… אבל… מוכרח אני לומר לך… צריכין – להתפלל… ממלמל הוא ואומר – זוהי התרופה הטובה ביותר כנגד כשוּף!
– להתפלל?! אפשר!
ושני זאבי-המים נזכרים, שלא התפללו זה שנים רבות… אין הם זוכרים אפילו מלה אחת.
– אשרי… פותח אחד.
– אשרי… חוזר השני אחריו, ודי! לא מלה אחת יותר!
– הוֹ, כמה אני רוצה להתפלל! – נאנח בקול הראשון.
– אף אני, – מודה ומתוַדה השני, – שהרי סוף כל סוף גם אנחנו הרי אין אנו אלא דגים!
- - - - -
נפתחת דלת בקיר ושני ראשים מופיעים בחלל. אחד ראש-גבר יבש ומיובש והשני ראש-אשה…
– הוֹ! – שמח ראש-הגבר, – יהיה חג שׂמח! זאבי-מים… שבּוּטים… כל טוב.
– אלא מה! שלחתי גם להביא עוד בשׂר!
– זוגתי המחוכמת! – מחייך ראש-הגבר.
– נוֹ! נוֹ! רק בלא זה…
והראשים נעלמים.
- - - - -
– שומע אתה – אומר זאב-מים אחד – ישנם שבּוּטים גם-כן!
– להם טוב יותר!
– במה?
– ראשית, הם אין להם כאן פּודראַדי"ן, והם חפשיים כצפרי-דרור; והשנית, הם יודעים להתחבט… אילו התחבטו חבּוּט אחד כראוי, מיד היו מגיעים חזרה הביתה אל הנהר.
– באמת?
–ואפשר שמשם היתה יוצאת ובאה טובה גם לנו; המתן, ננַסה נא!
– שבּוּטים! – קורא ומכריז זאב-המים. שני השבּוּטים צפו פתאום ועלו למעלה ושירבבו את ראשיהם מעל לשולי הקערה.
זאב-המים שירבב עצמו כנגדם – –
– לא טוב, אחַי! – אומר הוא.
– לא טוב – משיבים השבּוּטים.
– מר מאד?
– מר כמות!
– מעטים המים?
– אוֹי, מעטים!
– ומסריחים?
– עפּוּש!
– קשה לחיות כאן?
– אי אפשר!
– צריך לחזור הביתה אל הנהר?
– כן… צריך!
– הרי שכחנו לגמרי טעמו של הנהר!
– שכחנו!
– חטא הוא!
– חטא לא יכופר!
– הנה ונכה לעצמנו על-חטא!
זאבי-המים מלטפים כרסיהם בקלות-בקלות אל שולי הקערה; והשבּוּטים מטיחים ראשיהם בכל כוח אל דופן הקערה, עד כדי כך שקול הטחתם עולה ומהדהד!
– צריך להתחבט חבּוּט הגון, ולקפוץ הביתה, – מוסיף ואומר זאב-המים.
– לקפוץ!
– ובכן!
זאב-המים מפקד, והשבּוּטים קפצו מתוך הקערה ונפלו על הרצפה… והם מוטלים ספק חיים ספק מתים.
– לא ידעתי כלל, – אומר זאב-המים השני, – שאתה בעל-דבּרן כזה. הרי דבש וחלב תחת לשונך!
השבּוּטים בינתים נאנחים – –
–זוזו קדימה! – מוסיף ומפקד השבּוּט הראשון.
השבּוּטים קופצים עוד קפיצה קטנה.
– אוֹי! – נאנחים הם, – עדיין אין רואים אפילו את הנהר, והעצמות דואבות, ואויר לנשימה חסר…
– זוזו הלאה! אספו את שארית כוחכם! כבר לא רחוק! קפצו עוד קפיצה אחת!
אך השבּוּטים אינם שומעים עוד.
- - - - -
השבּוּטים גוססים על הרצפה, וזאבי-המים מתעצמים בוכּוּח; שניהם מודים, שבקפיצה הראויה לשמה מגיעין בחזרה אל הנהר; אלא שאחד אומר, שלשם כך דרושים דגים אחרים, לא שבּוּטים פחותים, שיכולים לקפוץ רק בתוך המים, ושאין יכולים לעמוד ולהתקיים כמה שעות בלא נשימה ובלא אכילה, שלכך דרושים – דגים חשמליים!
והשני סובר, שדוקא ודוקא שבּוּטים! אלא שצריכים הרבה, הרבה שבּוּטים! ואם 100,000 יקפצו, יגיע אחד מהם, ולאחר שאחד מהם יגיע – הוֹ, הוֹ!
-
קבּלנוּת. ↩
– הדין הוא: הכול שוחטין – אומר אני לבן-בקר – על-פי דין הכל יכולין לשחוט; אין צריכין סמיכה מגאונים, ולא מכתבים מרבנים, אין צריכים ולא כלום, – כל הרוצה יבוא וישחט.
– שקר – משיב לי בן-הבקר – צריכין להיות לשם כך יהודי למדן, צריכין לידע היטב הלכות שחיטה, וצריכין לידע לבדוק את החלף על חודה של לשון… אף חייבין להיות יהודי ירא-שמים, שרוי במקווה ונוטף מי-טבילה, וגם לברך ברכה בכונה ולהזגיג את העינים.
– טעות היא בידך, בן-בקר, משנה מפורשת היא: הכול שוחטין!
– לא, – עומד בן-הבקר על דעתו, – רק שוחט אמיתי, וגם – דוקא רק בבית-המטבחַים!
ואין זה פלא, הדבר הזה שהוא אומרו; הוא ירשוֹ מאמו שלו, עם חלב דדיה ינק אותו. אני הכרתי אותה, את אמו הצנועה; בריה חיננית היתה, ויראת-שמים; היא האמינה מאד בהשגחה פרטית… ראיתיה כיצד עלתה, בלכתה ברחוב, ישר על יצוּל של עגלה, וכיצד היצוּל הוציא לה את בני-מעיה דרך הגב; ראיתי כיצד היתה גוססת בהיותה תלויה על היצול, ושמעתי היאך אמרה בשעת יציאת נשמה:
– כלונס מסכן! כלום אינך יודע, שאסור לחבול?!
אלא שהעגל המחוכם שלה מוסיף ואומר עוד, שיש לו בזה קל-וחומר, ודבר זה שוב איני יודע, ממי קבּל אותו; והוא חושב בכובד-ראש על הקל-וחומר הזה:
– מה – אומר הוא – כלב זה, שאין יכולים לשחוט אותו שחיטה כשרה, ועל בשׂרו אין מברכין ברכה, ומעצמותיו אין עושׂין מרק-זהב, ומשומנו אין עושׂין קוּגי"ל, ומעורו אין עושין יריעות לספר-תורה, ובפרט תפילין מעור אחד… מה – אומר הוא – כלב, שכל כולו אין בו צורך אלא לשמן-קיק, אין רשאי לפגוע בו אלא קוטל-הכלבים בלבד, ודוקא לפנות בוקר, בשעה שהעולם ישן עדיין, אני – לא כל שכן?!
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
פעם אחת היתה תרנגולת, תרנגולת גדולה ומיוחסת, פילגשו של קוּקוּריקוּ הגדול, וחכמה מלבד זה. והתרנגולת הגדולה, המיוחסת, יושבת (מובן מעצמו, לא, חס ושלום, בבית-הכלא, אלא) על הביצים בסל – בוַדאי ארבעים במספר. ומי שאינו מחַכּך עצמו בקיר, ומי שאינו מבטל זמנו בפּוֹליטי"ק – הקדוש ברוך הוא מסייע עמו.
והביצים הן משום-כך גדולות, וגם, מן הסתם, מלאות; ומן הביצים יתבקעו ויצאו – –
אך על דבר זה חולמת באמת התרנגולת.
היא יושבת ודוגרת בעינים עצומות, ואף-על-פי-כן רואה היא, כיצד מן הביצים מתבקעים ויוצאים בערכך ארבעים תרנגולים –
תרנגולים, ואף לא תרנגולת יחידה! וכל אחד ואחד תרנגול שאינו רגיל, גבר כגבורתו, גדלי-קומה וחזקי-גוף, מהלכים על רגלי נחושת, עם צפרנַים חדות; כנפים ככנפי-הנשרים, וכרבולות אדומות, מה אדומות? – לוהטות כאש!… שלא תשלט בהם, חס וחלילה, עין רעה!
ויש מתוך הביצים פורץ ויוצא לו מחנה הגבורים והולכים להם אל החצר… היא מהלכת אחריהם, ולבה בתוכה מתרחב ומתרחב, גדל והולך כעל שמרים. לקפוץ החוצה רוצה הלב, אדרבה, יקפץ-לו!
קוּקוּריקוּ! – קורא כל הקהל הזה – קול כזה העולם עדיין לא שמע!
– קוּקוּריקוּ! גבעת האשפה שבצדו של חדר-המבשלים מתנודדת ונופלת. בכל הבית כולו רועדות השמשות.
– קוּקוּריקוּ!
והכול, הכול מסביב, נשארים עומדים כמאובנים, משתאים ומשתוממים!
מי הם הגבורים הללו?
הכלב המדובלל הזקן זוחל ויוצא מתוך מאורתו, ואף הוא נצב מתפלא ומתפעל – אינו חורץ לשון, אינו נובח!
חבורת החתולים התיישבה על הגדר, הגודרת את החצר סביב, ועיניהן יוצאות מחוריהן…
חלדים זוחלים ויוצאים מתחת לאדמה; ארנבות מופיעות בקצה היער – עומדות ומשתוממות, שלח ידך וגע בהן!
והוא, מה יאמר הוא? הוא, הנקרן-והנברן הגדול, הלקטן-והבלען הגדול, בעלה שלה? כלום יתן עוד עינו על תרנגולת מלבדה?! לָאו!
ואותה שעה, אותו יום, היא תגיע אל רום-הפסגה של אשרה. ולאחר שהוא ידע ויראה, מה שיש ביכלתה לפעול, לאחר שיוָדע לו לעולם, מה שהיא נתנה והנחילה לו, אותה שעה – כבר תוכל למות בשלוָה! אותה שעה תגש היא מעצמה אל המבשלת רחבת-הגוף, ותושיט לפניה את צוָארה.
– קחי, – תאמר לה, – ובשלי סעודת-ערב.
משהו מנקר מתחת לתרנגולת, אך היא אינה שומעת. מחשבות נוגות מתכנסות בראשה הקטן –
“קחי ובשלי סעודת ערב!”
– אבל – מפני מה? מפני מה הכרח הוא, שיהא הכול נגמר בסכין? מפני מה יהיו בני-אדם אוכלים את בשׂרה, הכלב – את העצמות, ומן הנוצות יעשו כרים וכסתות?
האם אין בעולם רחמים, אין יושר? מפני מה לא יהיו יודעים בעולם הזה הבדל בין תרנגולת ובין תרנגולת, בין תרנגולת קלת-רגלים ופושׂקת-שׂפתים, מחרחרת-ריב או סתם ביש-גדאית, ובין תרנגולת מיוחסת. תרנגולת המַמציאה לעולם תרנגולים כאלה, גבורים כאלה, בני-חיל כמו אלה שיהיו בניה?!
– פּיק! פּיק! פּיק!
אך היא אינה שומעת.
רדומה למחצה ממשיכה היא הלאה את חלומותיה הנוגים, – ולאחר הסכין? האם בזה כבר בא הסוֹף לכול? האם מן העֵבר ההוא של הגדר והלאה אין עוד ולא כלום?
לאחר הגדר נמצא בסמוך היער, ואחר-כך, לאחר היער, מה יש?
האם אין מתאספות שם נשמותיהן של תרנגולות כשרות וצנועות ומלקטות גרגרים של שבולת-שועל, שׂעורים וחיטים, וכל זה מתוך חרות ובלא פחד מפני הסכין?
– פּיק! פּיק! פּיק!
היא אינה שומעת…
היא אֵם, ואֵם מן ההכרח שתשכח את עצמה! לא חייה היא עיקר הם, אלא חייהם הם! בריאים וחזקים צריכה היא להוציא אותם אל אויר העולם!
אף-על-פי שלאחר זמן מסויים לא יכירו עוד את אמם-דוגרתם! ואת אמם-דוגרתם עצמה יגרשו מגבעת-אשפה שמנה.
אך היא תעשׂה מה שמוטל עליה…
– פּיק-פּיק-פּיק! פּיק-פּיק-פּיק!
סוף סוף היא שומעת!
אך לא כל-כך במהרה היא תקום ממקומה.
היא יודעת, שבחוץ נושבת רוח, ואפילו רוח-סערה, ויש חשש שגבוריה שלה יצטננו עוד בצעירותם!
– מה אתם מפקפקים? האם לא טוב לכם בחיקה של אמא? לא חם לכם, לא בטוח לכם תחת כנפיה?!
המתינו, ילדים, המתינו!
לא לעולם תהיינה נושבות רוחות רעות, לא לעולם יכסו עננים את השמים…
אלהים ירחם, אלהים לא יעזוב את תרנגוליו שלו! טהר יטהר את הרקיע זרוח תזרח החמה, ומזג-אויר יהיה, מזג-אויר!
כמה תרנגולות, שהוציאו כבר מזמן את פעוטותיהן אל החצר, באות אל היולדת המאוחרת.
מזל טוב, מזל טוב! – אומרת הן בלשון פּקפּוּק.
אך היא אינה משיבה, היא לא תפקפּק עמהן… היא מרכינה את ראשה הקטן ומחביאה אותו בתוך הנוצות שעל חזה…
התרנגולות בורחות להן מבוישות, והיא חוזרת ומגביהה את ראשה הקטן בחכמה ובגאוָה גם יחד…
היא מודה לאֵל, שהניחו אותה לבדה, לבדה עם מחשבותיה שלה, עם גבוריה שלה…
והלב מתמוגג בתוכה מנחת; איזה ילדים הגונים יש לה! הם בודאי גדולים יותר מתרנגולי-סריס אחרים! אך כשאמא מצוָה, שוכבים הם בשקט, מצפים הם, אף אחד מהם אינו מפקפּק עוד!
ילדים חכמים, גבורתו שלו ואצילותה שלה, טובה שלה!
והשם יודע כמה היתה מאריכה כך לשבת על ביציה, אלמלא המבשלת, שנזכרה בה ונכנסה כברק ומשכה אותה והורידה מעל הסל!…
וכשגירשו את ה“אֵם” מעל הסל, נתגלו תרנגולות קטנות, פשוטות, שנחנקו כבר מזמן…
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
ממנעלים וממגפים ישנים עושׂין נעלי-בית, ואת האַפּנתוֹת החתוכות עם העקבים מוכרים לסנדלר לצרכי טלאים!
בבתי אמידים, שבשביל שלוש פרוטות אין רוצין שם להכּנס בדברים עם סנדלר, משליכין אותם אל האשפה. ובמקרה זה גורלם יפה יותר, שכּן אם הם באים ומגיעים לידיו של סנדלר, נחתכות חתיכות הפּנתה לחתיכות קטנות עוד יותר, והעקבים נפרקים חלקים-חלקים; הראשונות נעשׂות טלאים לפנתות ובתי-שוק, ויש להם שוב מגע-ומשׂא עם המרצע העקום והחוט המזופת; ומן העקבים עושׂים טלאים לסוליות. והם נתקלים שנית במרצע הישר, במסמר ובקורנס, והצד השווה בהם, ששניהם נדקרים ונדרכים ונשחקים מחדש… אך הדריכה והשחיקה עדיין היא כאַין וכאפס לעומת האסון המוסרי שבדבר! כל עקב, מחוּבּר ומסוּמר זה משנים חתיכות-חתיכות שווֹת, ובפרט פּנתה שהיא עשׂויה, מ“עור אחד”, הרגישו עצמם תמיד חבורה שאינה נפרדת, ועכשיו הם נפרדים ונפזרים בין כל מיני מגפים זרים! על תל האשפה יש להם לפחות מנוחה… אמנם, הם מרקיבים, אך ראשית – מרקיב לו כל אחד בשלימות, בלא געגועים, בלא קרע שבלב; והשנית, טבעו של עור שהוא קשה וקשה-עורף, והם מרקיבים לאט עד כדי כך, שכמעט אינם מרגישים בזה! ואם יארע, שאחד מהם מרגיש אף-על-פי-כן, הריהו מהרהר: מילא! עד שהרקב יעבור אותי כל-כולי, אפשר שתפרוץ מלחמה… שיבוא המשיח!
ובינתים הרי לפחות חמים ונעים! שום אדם אינו דורך עליך, מפני ששום אדם אינו רוצה לנעוץ את מגפו באשפה… יארע לפעמים, ששכּור נופל ושוכב על תל האשפה, והריהו ישן כל צרכו – ואיננו! חרדים רק מפני הסמרטוטרים! זה היה לפנים עם יודע-שׂחוק, נעלים שלימות היו מטילים אל האשפה, כהיום הזה הם מלקטים אפילו חתיכות ונושׂאים אותן אל הסנדלר! והנה, משום כן באמת הם מתחפרים יותר ויותר עמוק בתוך תל האשפה… ועמוק בתוך האשפה חם ומחניק… העקבים הישנים ושיירי הפנתות מקבלים מעט חום ומפטפטים שלא בדרך הישר, ובשעה שמשטיפים את האשפה אל תוך הביב, חולמים הם על – גלגול מחילות… וקרוב לוַדאי, שמתוך חלומות מאושרים כאלה היו מרקיבים כל שארית שנותיהם אילמלי השׂטן – המחלוקת… אין להם אחדוּת בתוך האשפה: הפנתה והעקב אינם רוצים לדעת זו את זה, שני עקבים של זוג מגפים אחד מתנפחים זה כנגד זה – הימני טוען, שהוא של רגל ימין, והשׂמאלי טוען כנגדו – אילו היו מניחים תפילין ברגלים, היו הסימנים הכחולים מן הרצועה מנת-חלקו שלו! מבין מגפים שונים נמצא אחד דוקא צרפתי חד-החוטם, והשני אנגלי שטחי-נוקשה; ואם כבר מזדמנים יחד שני צרפתים או שני אנגלים, מסתכלים זה בזה כמחצית השעה מכל צד ועֵבר, ואם אחד רואה, שהשני שחוק יותר, הריהו מזדרז להמלט מחברו הקבצן. ועל כן הם מרקיבים בתוך צבּוּר האשפה, ואף-על-פי-כן בודדים ועצובים. כל אחד מרקיב, וכל אחד חולם לחוד… וכך הם נשטפים ושוטפים בגלגול-המחילות החזוּי להם…
אך כל ליל-שבת, בשעה שהחזן אומר “לכה דודי” ושר: “התנערי מעפר, קומי!” מרגישים הם פתאום רעדה בעצמותיהם ורוצים לקום! אך כל חטיבה לעצמה מורקבת ובלא כוח, ולהתגבר ולהתחבר יחד אי-אפשר…
וכך הם מוסיפים ומרקיבים משבת לשבת.
פרוֹח פרחו פאתי המזרח.
מתנשמת כברת-השׂדה הדשנה, המכוסה טל.
ברפת גועה השור, המבקש לצאת לחפשי.
והנה נפתח פתח הבית; איש-האדמה יוצא ועומד על הסף.
חזהו החזק גלוי; זרועותיו האדירות חשׂופות.
בעין בהירה ואומרת חבה ותודה הוא מביט – למעלה אל השמים המחייכים, למַטה אל מפרנסתו הדשנה – האדמה, ובשמעו את קול שוֹרוֹ הנאמן הוא מתחייך:
– הריני הולך, שורי החביב, הנאמן!
לא עברה שעה מרובה, והשור כבר אסור אל המחרשה.
מאחורי המחרשה עומד איש האדמה, מעמיק את הסכין אל תוך הניר, והשור משרבב את צוָארו וראשו לצעד הראשון.
מתגלה פתאום מלאך מן השמים, מושיט את חרבו, חרב אש, מעל למחרשה, בין השור ובין האדם…
ובעיניו של המלאך לוהטים צער ואהבה יחדיו; רחמים ואיוּם נשקו.
ופונה המלאך אל האדם, ואומר בקול מצווה, וכקול הפלדה נשמע קולו בדבּרו:
“נטוש את שורך, את מחרשתך ואת שׂדך ולך!”
ולאחר שאיש-האדמה ממאֵן ומתמהמה, נשמע קול המלאך ביתר תוקף:
“ואם לא תלך מרצון, דחוֹף אדחפך בכוח!”
“ואם תמאֵן את אדמתך-מפרנסתך לעזוב, סגור אסגור את רחמה, ולא תתן לך את יבולה”.
“כברזל תהא פרושׂה לעיניך, ועל השמַים אצווה מהמטיר עליה טפה אחת גשם; אֵגל-טל אחד לא ירד עליה”.
“ואם בפחד מאדמתך תברח, ואל ביתך תבוא, ובחדר תחבא מפּנַי, ומפּני פקודתי תסתתר” – –
“הנני משלח בך את חזיזי ומבעיר את הגג מעל ראשך”…
“הנני קורא לרוחות מכל קצות הארץ ויבואו, ואת קירות ביתך יפילו עליך”.
“ואם תוסיף ותמאֵן ותלך עמי בקרי, ולא תפרד עוד מכל-יש-לך, מכל מאודך ומרכושך –”
“ושרקתי אל הפראים אשר בערבה, ובאו ביעף, עטופים ענני-אבק, ופשטו על-כל-יש-לך ושדדוהו”…
“שורך טבוח לעיניך, וצאנך ובקרך, והם זוללים את בשׂרם!”
“ואת בניך ובנותיך יכבשו; ביתרים לחים יאסרום, ורדפום לפניהם, למכרם לעבדים ולשפחות – ולא ישוב אליך עוד מושב, – ועיניך לשוא תכלינה!”
“על כן, הלוֹך תלך!”
– אנה? – שואל איש האדמה נחרד.
“אלהים בחר בך להיות שליחו, והלכת על פני תבל להריע ולהודיע שמו!”
“על פני תבל תנדוד”.
“נע ונד תהיה”.
“ובלא דרך ובלא שביל תלך; על-פני קוצים דוקרניים ואבני-נגף חדודים, ויחף תלך; כתמי-דם תשאֵרנה אחריך כפות-רגליך תמיד”…
“והיה כי תיעף ועמדת מלכת, למען נשוֹם רגע לרוָחה, והבערתי את האדמה מתחת לרגליך, והאיצה בך ללכת!”
“ומן השמים ארדפך ברעם ובברק”.
“ואויבים בנפש אקים לך מאחריך, ורדפוך בחציהם… ואת החיה הרעה אקרא עליך מן היער, והיא תרדפך”…
“ולמנוֹח ולמסתור תתאַו, ועל כל פתח תתדפק ותתחנן: “תנוני לעבור את הסף!”, ואל כל חלון תעוט, לינת-לילה לנודד חולה לבקש” –
“וגרש יגרשוך מכל מקום!”
“בחרפה ובלעג יגרשוך, במכות ובמקלות – כמצורע. צא-צא יקראו עליך! ומשוגע מפחד תוסיף ותרוץ…”
“והיה כי תעבור במים, וראית את עצמך כבמראָה, ופחדת מפני עצמך! וגועל יתקפך למראה פניך! פחד יתקפך מפני פצעיך הגלויים שלא חוּבּשו; גועל מפני הלכלוך של גופך המגוֹאָל-דם… וביקשת לגאול עצמך משליחותך, מחובתך להודיע שם אלהים – ולא תוכל!”
“ומורא גדול מזה ירדפך”…
“וכטפּות עופרת רותחת תפולנה דמעות עיניך על פניך; ומפצעיך הפתוחים לא יחדל מלזרזף הדם”…
– לשם מה?
מלא רחמים משיב קול המלאך:
“מכל דמעה אשר תפול מעיניך – כך רצון האלהים! – תנבוט מן האדמה החטאה חבצלת לבנה” –
“ומכל טפּת-דם אשר תטוף, מכל פצע מפצעיך – יעלה ורד אדום! כה אמר אלהים!”
ושוב נשמע הקול כקול הפלדה:
“אך כל אלה יהיו מאחריך; כל זה עיניך לא תראינה”…
“מלפניך – קוצים; אבנים תחת רגליך; בכל אשר עיניך רואות – שממה” – –
"ומשוגע מפחד ומצער, תוסיף ותרוץ הלאה והלאה… ואת העולם מאחריך תזרע פרחים, מאחוריך האדמה כגן-עדן תהיה, ואתה לא תראה – עד – "
– עד מתי, המלאך?!
“עד שובך אל המקום, אשר ממנו יצאת – אִם…”
– אִם מה, המלאך?! – שואל איש האדמה בחרדה יתירה.
“אִם אלהים לא ישלח אותך אל עולמות אחרים מן העולמות אשר ברא”…
“כי לכך – נבחרת!”
שומרת האש הקדושה בהיכל / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
האדם בעולם הזה חשב על האש מחשבות כאלה:
“האש נותנת חום, מגרשת את הקור; הקור הוא המות, החום הוא החיים – מקור החיים היא האש”.
“האש מגרשת את החיה הרעה מן היער, האש טובה היא”.
“האש היא אֵל האור. האור מגרש את צללי הלילה… האש נעימה היא”
“וטהורה היא האש, ומטהרת הכול – טהרה וקדוּשה היא האש…”
“השמש, הירח והכוכבים, כל מה שמאיר, מושבו בשמים; משם בוַדאי הביא אחד האֵלים את האש לבן-האדם; מתוך רחמים. מה היה מעמדו של האדם בלא אש?”
כך חשב אבי-אבי-אבי-זקננו על האש! ושמר במקדשו את האש מתוך קדושה וטהרה.
ולשמור את האש נבחרה הבתולה: זו שהיא יותר מכול טהורה, יפה, קדושה וזוהרת…
והבתולה הנבחרה שמרה את האש במקדש, כשמוֹר בבת-העין. ואת חייה לנשׂגב ולקדוש ביותר (או לסמל של הנשׂגב והקדוש ביותר) הקריבה… את לבבה ואת רגשתה הבתולתית לאֵש מסרה; בבשׂמים רוחניים פירנסה אותה, בנשימת-האדם הטהורה ביותר לבּתה אותה ושמרה עליה להיותה טהורה וחיה…
אך אם קרה המקרה, ושומרת-האש שכחה רגע אחד את אִשה הקדוש; פנתה מעם המזבח, יצאה מתוך ההיכל – והאש העזובה כבתה – –
אז אוֹי לה ואבוֹי לה:
חיים אל הבור הטילוה וקברוה…
***
ופעם אחת הושם מצור על עיר יוָנית. לחיים ולמות התלקח הקרב בין הצרים והנצורים. ולידי נצחון לא הגיעו!
חומות חזקות מקיפות את העיר; אֵלי ברזל אדירים מנגחים בחומות. גבורים מסתערים על השערים; גבורים לא פחותים מהם מגינים עליהם.
רבים הם המתנפלים; לא מועטים מהם המגוננים.
כמספר החצים, הטסים מן החומות למַטה, כן מספר החצים, הטסים אל מול המגינים למעלה.
ורק לעתים נדירות מי מהם מחטיא את המטרה!
וכמספר המתים הנופלים למטה, לפני רגליהם של הצרים, כן גם מספר המומתים, המתגלגלים ונופלים מעל החומות למטה, אל תוך העיר.
מצפה לשוא שומרת-האש, בכרעה לפני המזבח, מביטה בעינים פחודות אל תוך האש הקדושה, מצפה לאות נצחון שיבוא מן החוץ.
אזנה אינה שומעת קול ענות שׂמחה, לא תקע חצוצרות: אין נשמעים פעמי המנצחים בבואם אל הקודש…
רועד לבבה הבתולתי-הטהור:
עיר מולדתה עדיין היא בסכנה; ויחד עם העיר גם ההיכל הקדוש, והמזבח עם האש הקדושה…
ותשוקה נוראה משתלטת עליה:
היא מוכרחה לצאת מן המקדש ולראות; רגע אחד לראות את המלחמה…
ואין היא יכולה להתגבר על התשוקה הזאת, ויצאה מתוך ההיכל.
ומיד נתגלגלה ונפלה לרגליה, מעל החומה, גויה מתה… גבור אחד נעדר בשורות המגינים, ויותר גדלה הסכנה…
חוטפת היא פתאום את הקשת והחץ מתוך היד המתה. במהירות הבזק היא קופצת ועולה על החומה; דורכת בכוח את היתר; מכוונת, שולחת את החץ וקולעת – באחד מן הגבורים הגדולים של הצרים…
ומאזני הגורל נרעדו: הכריעה הכף של עיר-מולדתה!
הצר נהדף ופוזר לכל רוח; שוחררה העיר, ניצל ההיכל הקדוש – –
בתרועת-שׂמחה ובשירת-הלל, בדגלים מתנופפים, בחלילים מכּים ובקולות-חצוצרה, חשים המנצחים אל המקדש, – להודות לאלוֹהיהם, לאלוהי-עירם – ונעמדים מאובנים…
חושך בהיכל! ברגע הנצחון כבתה האש!
***
ומובילים את שומרת-האש, שנתנה את הנצחון, בקול זמרה ונגינה, בשירי תהילה ותודה, מתחת לדגלים קדושים, מתוך ההיכל…
מובילים אותה בזהב ובכסף לבושה ועטופה; על-פני דרך שכולה זרועה פרחים, מתוך העיר הניצלת אל השׂדה הפתוח, אל הקבר…
מעמידים אותה על שפת הבור ומעטירים את ראשה, ראש-המנצחת, זר של עלי-דפנה…
כורעים לפניה הקרובים ביותר אל המקדש ואל האלהים, וזקני העיר, על ברכיהם; מקיפים אותה, בכריעה, מסביב, ונושקים בכריעה, את שולי אדרתה ושׂלמתה.
דוחפות החצוצרות מתוכן את קריאת-השׂמחה והתודה האחרונה ונאלמות…
דוחפים אותה מתוך הדממה הגדולה העמוקה אל תוך הבור…
***
כך ספרו שתי עינים שחורות, עמוקות, מתוך פנים חיורות; ואני חזרתי וספרתיה לכם.
“היה היו לפנים שני פסלים…”
“ושניהם אוּמנים גדולים, אמנים גדולים היו. שניהם היה להם מין כשוּף באצבעותיהם; מתחת לקורנס מתחיל השיש חי, והוא שומע, רואה ומדבּר!”
“אך בסגולותיהם היו שונים זה מזה; שני טבעים שונים”.
“אחד היה על־פי טבעו עמקן, כבד־ראש, ונפשו מופלאה ונוּגה… את החיים לא שׂנא, הוא לא מיצה את החיים עד תומם, ואף־על־פי־כן יודע הוא, שבכל גביע יין מזוג נטף של מרה; ולאחר כל שׂמחה של הלוּלה באה ההתפכחות והחרטה… והחיים אינם מחול לחוללו, ולא שיר לשוררו, אלא חידה עמוקה־עמוקה, כאֵב עמוק ומתוק…”
“והשני, כנגדו, הוא ילד הטבע! אוהב חיים! את התפוחים האדומים ביותר תן לו, את היפים ביותר, את החמה הלוהטת, עיני־נשים לוהטות!”
– “יין, נשים וזמר” הוא מאמר אחד הרגיל אצלו, – “שיראין, זהב ולהט” הוא מאמרו השני…
ובשעה שהראשון כישף בתוך האבן רעיונות; בשעה שהוא עיצב גבורים, המטיחים בפניהם של העולם, עמים ומלכים, את הדבּוּר החמוּר ביותר; שליטים ורוזנים המשליכים פתאום, כאחוזי דבּוק, את חרבותיהם מעליהם ונופלים על ברכיהם ונושׂאים עיניהם אל השמים ושרים ומנגנים תהילת השם, – קדושים המרפּאים חולים באמונת אלהים; נביאים הבוקעים סלע ומוציאים מים, המוליכים עמים על־פני מדבריות וימים – אל ארץ החופש – –
עושׂה השני, בדרך משׂחק, אֵלים ואנשים עם להטי־יצרים בעיניהם, כוסות יין תוסס בידיהם, ויפהפיות שהן קופצות ויוצאות ערומות מתוך קצף־הים.
הפסל השני מבין את העולם, והעולם אסיר־תודה לו; הוא עושׂה את החיים חמים יותר, את הדם – רותח יותר, את ההנאה חזקה יותר…
משׂימים לו, מתוך הכרת־תודה, סיכּה של יהלום בתוך העניבה שלו, מפזרים לו פרחים חיים תחת רגליו, מפטמים את כרסו בכל טוב, ואת כיסיו – בזהב, וכשהוא נראה ברחוב הבריות צועקין עד כדי צרידות:
– יחי האמן!
את הראשון מבינים רק יחידי סגולה…
אצל עבודתו, פרי רוחו, מתעכב אדם לעתים רחוקות…
אך כנגד זה, מי שכבר מתעכב, חוזר ויוצא בשתיקה, כבד־ראש יותר, בהרגשה עמוקה יותר… אחד נאנח, ואחר דמעה מופיעה בעינו…
ובשל אנחה זו, בשל דמעה זו, מתקנא הפסל העשיר בפסל העני…
הוא רוצה, הוא מוכרח להנקם בו!
אמן אחד, פסל אחד, שליט־עולם אחד מוכרח הוא להשאר!
– – – – – – – –
ופעם אחת אסף הפסל העשיר מאות מתלמידיו והתנפל על העני…
החריבו את מקום עבודתו, את יצירתו הטובה והיפה ביותר שבּרו, ואותו עצמו כפתו והוליכוהו והביאוהו אל בית־מלאכה נקי וקטן.
– כאן תעבוד, תחת השגחתי שלי, לפי תכניותי שלי, לפי צווּיי שלי!
וכך היה!
ובמשך הזמן נעשׂה הפסל הגדול מחקה את מלאכת רעהו, ובשמו של אחר, מבית־היוצר של אחר ולפי דוגמאות של אחרים יוצאת עבודתו אל העולם ואל הבריות…
יפהפיות ערומות, ענבים לוהטים, גביעים תוססים… אנשים ואלהים נסוכי־שכרון…
יש מכירים עוד את ידו בחיוך־הענוּיים המר, המסתתר, אף־על־פי־כן, בזוית־הפה של האלהים והאנשים… בלגלוג הקל, המרחף, אף־על־פי־כן, כמעט לבלתי הכּר, מתחת למַסווה של חיי הפריצות… אבל רק מועטים מכירים ורואים זאת…
מעבודתו הישנה נשארו כמה יצירות גדולות; אבל את הללו שכחו…
העולם סובר:
– האמן הותיק – מת!
גם בזמנים הרעים ביותר מצוּיים אנשים טובי־לב, האוהבים, לפחות, בשׂורות טובות לבשׂר, וכשנולד לו למשורר הקורא הראשון, נמצאו אנשים טובים, שעלו והתרוממו עד לקומה העליונה ובאו אל עלית־הגג של המשורר, לברך אותו ברכת מזל־טוב:
– מזל־טוב לך, המשורר, מתחילים לקרוא אותך ולהבין.
וכשראו שאין המשורר שׂמח ביותר, הוסיפו:
–אמת, סנונית אחת אינה מביאה את הקיץ, אף־על־פי־כן לא רחוק הוא; יבוא יום, ושיריך יהיו בוקעים ועולים מתוך כל החלונות, מנגינותיך תהיינה מושרות, ואֵם־החצר תיישן בנוֹעם־ערבוּתּ שירתך את בנה האהוב. אמרותיך המכונפות תהיינה בפי חתן־וכלה, ופושט־היד העני שברחוב יעצור את העוברים־ושבים בחרוזיך הערבים לאוזן.
כך אמרו האנשים הטובים, והמשורר אף־על־פי־כן לא צהלה רוחו ובקול תוּגה השיב להם:
– אין לי במה לכבד אתכם בעד הבשׂורה הטובה. אתמול חילקתי ביני ובין צפורי הקאַנַרית את חתיכת הסוּכּר האחרונה. כנגד זה, אם אתם רוצים, אסַפּר לכם מעשׂיה…
הם העווּ את פניהם העוָיה מתוקה־חמצמצת והסכימו.
– – – – – – – –
– בימים קדמונים היה בטירה עתיקה וחזקה יום־טוב – יום־טוב כפול־שלושה. אדון הטירה היה לו יום־ההולדת שלו, הוא חזר משׂדה־הקרב כמנצח, וגם – הוא הביא עמו יפת־תואר, שבויה.
תאורה של חג.
על־פני המים הירוקים, בין הסוללות המקיפות את הטירה, שטו חביות של זפת בוערת. החומות הישנות היו מקושטות מחרוזות של פנסים ססגוניים עד לעוקציהן הגבוהים ביותר. תושבי העמק שמסביב עמדו ושמרו כל הלילה על הגגות הקטנים, וגרפו מעליהם את הרשפים, שטסו והגיעו לכאן מן הטירה. כעיניהם של רוחות רעים, שטופוֹת דם, ליהטו החלונות הגוֹטיים…
ובאולם הגדול, שבו נערכה הסעודה הגדולה, הכול מבריק! לוהטים נרות־השעוָה הריחניים. מתנוצצים זרי־הזהב בראשיהן של הגבירות, וחגורותיהם של הגבורים. מבהיקים כלי כסף, זהב ואלגביש על־גבי השולחן, מתלקחות כל פנים מן היין, עיני הגבירות מתיזות רשפים – – –
ואף־על־פי־כן אין השׂמחה שרויה במעונם.
– יין ונשים ישנם – אומר במצח קמוּט הבּאַרון – היכן השירה?
– מנצח גדול ואדיר – השיבו לו – היה היו בארצך שׁרים… והיו שׁרים לפניך שירים של חוצפה, ועל־פי פקודתך תלינו אותם!
– האם לא נשאר אף אחד מהם, שישיר ליד השולחן?
אנשי החצר שותקים, אך אחד משרת־הפנים זקן מרכין קומתו ומשתחווה ואומר:
– אחד, שלא היה לו עוד הכבוד לשיר לפניך, נשאר; הוא בעמק… אמו הולכת למות, והוא יושב על־יד מטתה ומגרש בשירתו את פחד־המות מלפני עיניה.
– הביאוהו! – נשמעת פקודתו הקצרה של הבּאַרוֹן.
והביאו אותו אסור באזיקים.
– – – – – – – –
– רוצה אתה להמיתני – אומר השׁר – עשׂה כן מיד, ותפּגש נשמתי עם נשמתה של אמי בדרך…
– שירה לנו שיר! – מצווה הבּאַרוֹן.
– הסירו מעליו את האזיקים! – פונה הוא אל ההאַלאַבּרדים שהביאו אותו.
– מה אשיר לך? – שואל השׁר.
– שירה לי על נצחוני – על הערים ששׂרפתי, על המבצרים שהחרבתי, על צוארי־גבורים, שהצבתי את רגלי עליהם, על הראשים נוטפי־הדם הנישׂאים בראשי כידונינו – על זוהר האוצרות היקרים ששללנו!
– דבר זה אינני יכול, הבּאַרוֹן! מכושף קתרוסי, ובנגעי במיתריו – מיד יתחילו נהרות הדמים, ששפכת, רותחים… ואנקותיהם עם קללותיהם של המומתים יתעוררו, ולחישותיהם של נחשי האש, וחרחורן החנוק של הנשים האנוסות וקריאות־האימה של העוללים המבוקעים – כל זה יתעורר – ולא שׂמחה אתן לכם, אלא פחד – אימת פחדים. עיניכם מחוריהן תצאנה, ושׂערותיכם תסתמרנה וכנחשים יתפתלו…
– דום! – מצווה הבּאַרוֹן, ובכבשו את כעסו הוא מוסיף ואומר:
– אם כן, שירה על יפיה של אהובתי השבויה. שירה על עיניה, והשווה אותן אל הכוכבים, על פניה החיורים – והמשל אותם למרמר הטהור ביותר, על גופה התמיר – והמשל אותו – נו, מצא אתה את המשל.
– קדוש הקתרוס שלי וטהור, – משיב השׁר, – קלון וחטא הוא לא ישיר… מיתריו יתפקעו בזה אחר זה… את אסונה שלה רק יכול אני לשיר – את הפצעים, שיעלו בגופה תחת נשיקותיך החַטאות, את דעיכת האור בעיניה, שתמצנוּ אתה בשׂפתיך צמאות־הזימה.
– דום! – אך הוא מושל שוב ברוחו; אין הוא רוצה להפר את שׂמחת החג המשולש, – שירה לי על שׂמחה – על יין המאדים בגביעי־זהב –
– – – – – – – –
– דם מאדים בגביעך – מפסיקו השׁר – דם וזיעה גומעות שׂפתותיך – –
והבּאַרוֹן רומז לו שישתוק, והוא פונה אל הקרואים הנכבדים:
– שלוש פעמים השיב לי השׁר, האם הבינותם דבריו?
– לא מלה אחת, – משיבים כולם, כאיש אחד.
– אתם הצלתם את חייו – אומר הבּאַרוֹן – ואותו אסרו!
ובמרתף האפל יושב השׁר. שלוש פעמים ביום מגישים לו בעד חור שבקיר לחם ומים. באפלה אינו רואה אפילו את היד המגישה לו זאת…
– מסכן! – נאנחים האנשים הטובים, שהביאו את הבשׂורה.
– ואף־על־פי־כן – מספר המשורר – היה מאושר, מפני שהאושר נעוץ בכוח. מי, הרהר בלבו, רב־כוח יותר ממנו?
לא גבור נולד, ונשק לא חגר, זכות־שלטון לא באה לו בירושה, ואף־על־פי־כן רועדת מפניו הטירה, ורועד שליטה! רועדים מפני דברוֹ, מפני הקל ביותר מצלילי הקתרוס שלו!
הוא יושב בחשכה, ונשמתו טובלת באור עדנים: אני הוא החזק, אותי האחד אנוסים הם כולם לשמור, הם, השליטים החזקים, המזויינים!
ועוברות וחולפות שעות, וימים ושבועות, וחדשים ושנים – הוא אינו מונה להם מספר; הוא איננו מרגיש מהלכו של הזמן! כנפיו הקלילות אינן נוגעות על פניו, ואִושתם אינה מגעת אל תוך אזניו. הוא מרגיש רק את כוחו של עצמו, ויונק מתוכו תענוג חשאי ובטוח! תותחים וחצוצרות לא יהסו את קולו החלש! הם רועדים מפניו, ומפחד סגרוהו בתוך החומה – –
הוא איננו ישן, הבּאַרוֹן! ארצות כבש, טירות החריב – יערות רועדים מפניו ומפני שליטיו, והוא רועד מפנַי; כל־זמן שאני חי יבעתוהו חלומות רעים, יתנודד כסא שלטונו, ויהיו מורעלים חייו החַטאים…
– אני הוא הכוח!
– – – – – – – –
כלפי מה הוא מסַפּר דבר זה? – תמהים האנשים הטובים שהביאו את הבשׂורה הטובה. והמשורר נח רגע ומסיים את ספּוּרו:
– אבל לכּל זמן ועת לכל־חפץ! והנה, לאחר ימים ולילות רבים רבים, מעירים אותו צעדים בפרוזדור וצלצול של ברזל.
– הם באים להמיתני! – סובר השׁר ורוצה להקביל את פני המות בשׂמחה. – מותו של החזק חזק מחייו. מפני רוחי, שקורא לה דרור מחבלי הגוף, ירעדו עוד יותר – אני אבוא אליהם בחלום הלילה!
אך טעות היתה בידו.
– באנו לשחרר אותך! – קוראים אליו בשׂמחה, ובברזל משברים את השער – זרם אויר פורץ פנימה.
– כמה נזדקן! – מעירים המשחררים.
– כמה לבן שׂערו!
–אך העינים, אף־על־פי־כן, לוהטות!
אך העינים כבות, ובקול שבור שואל השׁר:
–לשחרר אותי רוצים אתם? שוב אין מפחדים מפּנַי? כל־כך זקן אני?
והמשחררים משיבים לו:
– לא מורא מרגישים מפניך; אלא התגעגע מתגעגעים עליך! עכשיו מבינים לרעך, ורוצים לשמוע את הדברים מפיך ממש! הבּאַרוֹן עצמו נזכר בך… הוא עצמו שולח לקרוא לך. יום־ההולדת שלו היום, ועל־יד שולחנו מוכן, ליד ימינו, כסא־כבוד בשבילך וגביע־זהב על השולחן. וגבירות־החצר נתפזרו בגנים לבקש פרחים לזר בשבילך… והגברים מאספים למתנה בשבילך, למזכרת עולם… כל כך מעריכים את רום־ערכך. נתעוררה אהבה אליך – שיריך מן העמק מושרים בארמון
– – – – – – – –
– בוא אתנו, זכית והגעת לשעת אשרך…
– אינני יודע, – משיב המשורר, – כמה זמן המתנתי לאושר שאתם מדברים עליו – את השנים לא ספרתי; אך במשך הזמן הזה גדל שׂערי פרע…
– יסַפּרו אותך ויסלסלוך ומי־בושׂם יזליפו עליך – –
– ורקובים בגדי – –
– בגדים חדשים, רקומי כסף וזהב, מוכנים לך – בוא, משורר אהוב, אתנו – –
– איך אוכל ללבוש, – מתאונן שוב השׁר, – את הבגדים המלכותיים, וגופי מוזנח ולא־נקי! אנשים טובים, הוליכוני תחילה אל המים, המקיפים את הטירה סביב, ותנו לי תחילה לרחוץ שם ולהטהר!
לכך הסכימו האנשים הטובים.
והשׁר ירד אל תוך המים, אבל עלה לא עלה עוד מתוכם לעולם.
– הוא הטביע את עצמו? – שואלים האורחים בפחד.
– וַדאי.
מפני מה?
– לשם מה צריך היה לחיות עוד?
במדינה מסויימת היו, כרגיל, אנשים רגילים, לא כולו זכאי ולא כולו חייב, אלא סתם בינונים; אחד יותר טוב במקצת, אחד יותר רע במקצת, הכול לפי האדם ולפי המקרה.
והמלך באותה מדינה היה שופט חכם ביותר, שהיה מבין היאך להשכין שלום בין המקום לבריותיו ובין האדם לחברו, ומעולם לא הגיע לידי עונשין חמורים. משום שהיה בו מין כוח לשכך את כעסם של בני־אדם: לעצור בעד הרשע, לרכך את קשה־העורף, ולא זו בלבד שבימיו לא ערפו ולא תלו שום בן־אדם, אלא שמן התפיסה אפילו עשׂתה לה המלכה לול של תרנגולות – שום אדם לא ישב תפוס. לאדם חוטא היה מצווה להטיל מטבע לקופת־צדקה בשביל עניים, או ליתן מתנה לטובת בית־החולים – ודי בזה.
– יבוא זמן, – אמר המלך, – ובני־אדם, בהביטם על התליה, העומדת באמצע השוק, לא יבינו בשום פנים, לשם מה נעצו באדמה גזע־עץ כזה!
אך באמרו זאת נאנח המלך, ולא נמצא מי שיבין, מה פשר האנחה הזאת.
אבל בדבר הזה הרגישה הבת־מלכה, בתו האחת והיחידה של המלך, ונתעקשה שהמלך יגלה לה, למה נתכוון באנחתו.
והמלך לא יכול למאן לה, וגילה בסודי סודות, שהוא נאנח, משום שהוא מתיירא מפני שני בני־אדם! את כל המדינה, אומר הוא, אפשר לנהל, מפני שהללו הם אנשים, שבהם הטוב והרע מעורבים, וכשהם באים אליו, יורד הרע ושוקע, והטוב צף ועולה… אבל שנַיִם אנשים יש לו במדינה, שהאחד מהם יש בו אך ורק טוב, והשני יש בו רשעות בלבד. כששני אלה – מתיירא המלך – יפּגשו פעם, כל חכמתו לא תועיל, ושוב יהיו תולים ועורפים.
הבת־מלכה שקעה במחשבות, חשבה וחשבה ולא ירדה עד לסוף דעתו של המלך.
– מילא, – אומרת היא, בהניעה את היד בבטול, – אף־על־פי־כן זקן הוא!
– – – – – – – –
פעם אחת היה בעיר המלוכה, בעיר הבירה, יריד גדול, ונתכנסו ובאו כל בני המדינה. וביניהם היו גם אותם שני בני־אדם, שהמלך היה מתיירא מפניהם: זה שהוא כולו טוב, וזה שהוא כולו רע.
ואירע שם מעשׂה כזה:
כשראה זה שהוא כולו רע את עץ־התליה באמצע השוק, פתח ואמר בקול רם באזני הרבים:
– רבותי, רחמנות עליכם! זה שנים רבות לא היתה לכם נחת־רוח, לראות היאך פושעים תלויים ומפרפרים בחלל־האויר…
– אמת, אמת! – התחיל הקהל ממלמל.
דבר זה שמע זה שכולו טוב וענה ואמר:
– רבותי, המזל והברכה שרויים עמכם! האלהים ומלאכיו הטובים שומרים עליכם! אתם חיים בטובה וביושר עד כדי־כך, שלא נמצא איש ביניכם שיהא ראוי שיתלוהו.
– אמת, אמת! – מלמל הקהל גם הפעם.
– לא, – פתח ואמר זה שכולו רע, – העולם הזה אינו רקיע־שמים. כאן אין דרים מלאכי־עליון! הכול חטאים בלבד; אלא שכּאן ישנם פושעים ורשעים כל־כך גדולים, כל־כך חַטאים לפני השם, שכל אחד מתיירא מפני חברו להרשיע אותו, שלא יתגלו חטאיו שלו עצמו לאור השמש, ולפיכך עומד עץ־התליה פנוי!
הקהל שותק, ובמקצת הוא כועס אפילו.
זה שכולו טוב רוצה להתחיל לדבּר, אך הרע אינו מניח לו להגיע לידי דבּוּר…
– רבותי! – פתח שוב וקרא בקול, – אם אין אני אומר לכם דברי אמת, הוכיחו! הבה ונראה, שמישהו מכם ירגיש עצמו כל־כך טוב, כל־כך ישר, כל־כך נקי מאלהים ומאנשים שלא יהי מורא בלבו ויראה באצבע, את מי צריך לתלות! שלא יהיה צריך לתלות שום אדם מן הנמנע הוא!
הקהל נסוג אחור, כמו נפחד.
– רואים אתם, פושעים! – צועק הרע, – רואים אתם, שכל דברי אמת! האַ? הנה, אני אוכיח לכם, שאני נקי! שאני אינני מתיירא!
– הנה את זה צריך לתלות! – והוא הראה על זה שכולו טוב.
הקהל נפחד עוד יותר.
הטוב רוצה שוב לדבּר, אך הרע שוב אינו מניח לו לבוא לידי דבּוּר.
– לא לחינם שבּח אתכם! לא לחינם! את התליה רוצה הוא לבטל! את התליה, שבלעדיה עלולים אתם לסור מן הדרך הישרה ובניכם עתידים לשכוח את האלהים. חנקו אותו! מי שרוצה להוכיח, שאין הוא לא קרוב לו ולא גואל לו, – לא שותף לו ולא דומה לו, – מי שאינו רוצה לכסות על חטאיהם של אחרים בשביל שיחפּו גם על חטאיו הוא, יבוא ויעזור לתלות!
וכשהוציא הרע חבל מתוך בית־החזה, נשתלחו מאות ידים לעזרה, ובעוד רגע אחד כבר היה זה שכולו טוב תלוי על העץ…
לא לחינם פחד המלך – את התליה חנכו…
אליבא דאמת הייתי צריך לסַפּר את ספּוּר־המעשׂה הזה לגראַף טוֹלסטוֹי הטוב, שכבר הוא טוב יותר מדי בזמן האחרון… אך לצערי אין אני קשור עם הגראַף טוֹלסטוֹי בקשרי ידידות… אפילו אלהיהם, אומרים, אינו טוב־ומיטיב ביותר! איך שלא יהיה, אם “מעשׂה בשני אחים” – כבר מבינים אתם מעצמכם, שהיה אחד מחויב להיות חכם, והשני – לא עליכם ולא על בניכם – שוטה! ואמנם, כך הוא הדבר; שאלמלא כן, לא ספּוּר־מעשׂה כלל. ואפשר שלא היה העולם קיים כלל. אך מאידך גיסא יש לו לכל אדם לשונו שלו, ואני, אם אני אומר “אחד היה חכם והשני – לא עליכם –”, הרי כוָנתי בתכלית הפשטות: אחד היה רע וידע להערים ולרמות, השני – טוב ותמים, הניח לרמות עצמו! שאלמלא כן, מבינים אתם, היה נשאר בעל־טחנה עד היום הזה.
שכן שני האחים היו שניהם בעלי־טחנה, והיו להם, על־גבי שתי גבעות סמוכות, ריחים של רוח. למַטה, לרגלי הגבעות, שעליהן עמדו טחנותהרוח, נתמשכו עמקים גדולים מגדלי דגן ושיפון. והאנשים מן העמקים היו מובילים בעגלות, או נושׂאים על כתפיהם, כורים כורים של תבואה לטחינה. דמי שמוּש בעד הטחנה משאירים כמנהג העולם, רביעית אחת; קמח או תבואה, לפי רצונו של הטוחן. מקמח אופים לחם, ומבשלים אטריות. את התבואה מוליכים העירה למכירה. ובעד הכסף קונים: מלח, שמרים, כלי־בית, בגדים – כל מה שהאדם זקוק לו. יכול אדם בטחנה כזאת לחיות חיים טובים, ועוד לחסוך משהו לעת רעה. אך לשם־כך דרוש שיהיה לו לאדם שׂכל. ובדבר זה, כבר אתם יודעים, לא נתברכו שני האחים במידה שוָה. וחבל, שכן ימים קשים מצוּיים אצל ריחים של רוח לעתים תכופות, כגון שאין השנה שנת ברכה ואין מה לטחון, או שמזדמנים ימים שאין רוח מצוּיה בהם והכנפים אינן נעות. אין במה לטחון! לפרקים מזדמן גם נזק בטחנה: רוח שאינה מצויה עוקרת כנף אחת; אבן שחוקה מאבני הריחים מתבקעת קודם הזמן, או מי יודע מה נזק עשׂוי להתרחש!
וכאן באמת מתחיל ההבדל בין החכם ובין השוטה.
מתרחש מה שמתרחש אצל הרע, אין הוא צריך, כפי שאומרים, אלא לשרוק או לרמוז, וכבר האח הטוב בא לעזרתו: הטחנה שלך שבתה מלעבוד? אין לך עבודה? חסר אתה לחם? שמרים? מלח? מה?
כן חסר או לא חסר, האח הרע יש לו שׂכל והוא לוקח כל מה שאפשר. מן הדבר הנוסף – מחייך הוא אל תוך עצמו – לעולם הראש לא יכאב!
במשך הזמן הגיע לידי כך, שהרע לא היה צריך אפילו לרמוז כלל. האח הטוב סולם התקין לו, ומזמן לזמן היה עולה לראש־הטחנה, לראות מה נעשׂה ונשמע על הגבעה השניה, אצל אחיו בטחנה של רוח, וכיוָן שהיה רואה שהכנפים עומדות, או שמתוך הארובה אין עשן עולה בשעה הרגילה לכך, מיד היה רץ לשאול, שמא עזרתו דרושה…
אך לא כן היה הדבר, אם היה להפך, אם בטחנתו של האח הטוב היתה מזדמנת סבּה מן הסבּות. אם היתה דרושה עזרה בעבודה, היה האח הרע בדיוק אותו יום לא בקו־הבריאות! אם היו חסרים מזונות, נתברר שהאח הרע חסרו לו מזונות עוד קודם לזה! ולעתים תכופות לא ביקש אפילו תרוּצים של שקר, לא בדה מחלה שאין לו, ובמבט־עין גלוי וקר כפלדה השיב: “אני אינני עוזר, אינני משאיל, ואפילו חובות אינני משלם; אני אינני טפש!” והאח הטוב יוצא מלפניו בידים ריקניות, אך בלב מלא רחמנות על האח האומלל, ש“יש לו לב של אבן, שלא ידע לעולם את העונג האמיתי, את האושר האמיתי, שיש לו לאדם בשעה שהוא עוזר לזולתו!” דמעות היו עולות אל תוך עיניו!
והאח הרע, שהיה יודע להערים ולרמות, גדל מיום ליום. הוא וטחנת־הרוח שלו התבססו יותר ויותר. וערימת התבואה באסם ותיק־הכסף בכיס גדלו גם הם, בשעה שהאח הטוב היה יורד ונופל מיום ליום. הטחנה התעקמה במקצת וטחנה לאט, האח הטוב לא היה בכוחו לתקן לבד, ונתמעטה העבודה ולא היה מה לאכול. לא לו ולא לנפשות ביתו.
ולעתים תכופות אפילו הדרורים שלפני הטחנה לא מצאו להן מזון…
הבריות צוחו ואמרו: עַולה היא! ושלא בפניו – דבּרו על האח הרע מה שדבּרו. ואף־על־פי־כן, מי שהיה לו כור תבואה לטחון, בכּר את האח הרע על־פני הטוב והביאו אליו: טחנתו שלו טובה יותר, עובדת ביתר מהירות, ועם פחות פחת! ולא פעם היו אצל האח הטוב גם גניבות! כלביו שלו היו תמיד רעבים, ומספיק היה להטיל להם ככר־לחם אחת, בשביל שיניחו לגנוב ולהוציא הכול, והם רואים ושותקים! והאח הטוב הוסיף לרדת ולפול, עד שנפל ולא קם…
רוח־סערה נתחולל. לטחנתו של האח הרע הזיק אך מעט. כנף אחת התכופפה, ולא יותר, ובעבודה מועטת תיקנוה למחרת ויִשרו אותה… וטחנתו של האח הטוב – נתערערה ונפלה. בנשיבתו הראשונה הטה אותה הרוח וסובבה, בשניה – עקר אותה והפכה, אחר־כך פירקה ופוררה, ואת השברים הטיל אל העמק…
– עזור לי לאסוף את השברים ולשוב ולבנות את טחנתי! – פנה אל האח הרע.
– אין לי פנאי! – השיב החכם. – יש לי הרבה עבודה, ואני מקים לי טחנה שניה!
והאח הטוב הלך, ובלבו כאב גדול ורחמים גדולים על האח האומלל שלבו לב־אבן, וירד אל העמק לבקש עזרה – ולא מצא אותה…
– אין לנו פנאי! – השיבו לו; הימים היו דוקא ימי הקציר…
אותה שעה נשׂא האח הטוב את עיניו בפעם האחרונה אל הגבעה, שעליה עמדה טחנתו, ואל העמק, שבו נשארו שברי החורבה, ופנה ויצא אל העולם, לחפשׂ ידידות ועבודה.
והוא נע ונד עד היום הזה!… והאח הרע אסף לאט־לאט את העצים מטחנת־הרוח ההרוסה של אחיו, בנפסד השתמש להסקה, ובטוב השתמש לבנין טחנתו החדשה.
והבריות בעמק – בהתחלה חרקו שן; ובמשך הזמן – שכחו את האח הטוב ואת טחנת־הרוח שלו; שתי טחנות־רוח מספיקות!…
את ספּוּר־המעשׂה הזה הייתי צריך לסַפּר לגראַף טוֹלסטוֹי; אך לצערי אין קשרי הכּרות בינינו, ואני אנוס לצאת ידי חובה בכם.
בראשי־אילנות מוריקים וגאים ובעיני־פרחים סַסגוניות מביט הגן הפורח בשפע כלפי־מעלה אל רקיע הספיר.
ואפשר דוקא אל היונים הלבנות, הלבנות כלבנת־הכסף, השטות מתחת לרקיע.
אל היונים הלבנות־המכסיפות, המתעופפות ומתרוממות מתחת לרקיע הכחול, העמוק, על גלי־האור הרוטטים בחלל־האויר.
וכשמתרוממות היונים הגבּה למעלה, אין הן נבדלות מן האויר רווי־האור, והן מתמזגות עמו ומתעלמות מן העין, כאילו הרקיע הכחול משכן אליו ומיזגן בתוכו…
אך אינן שוהות הרבה למעלה…
מתעוררים בהן געגועים, והן פורחות בחזרה למטה אל ראשי־האילנות הגאים המוריקים, אל עיני הפרחים הסַסגוניים של הגן הפורח בשפע… הן פורחות ויורדות, וכנפי הכסף מתנוצצות ומשמיעות קול רעש רך כל־כך, רך כל־כך…
ושלושה גברים מטיילים בגן, באור הזהב הירקרק, על־גבי חול־הזהב הצהבהב של שׂדרה ארוכה.
שחורים מהלכים הם, ויגעים הם גוררים את צלליהם השחורים אחריהם.
ואחד עם צלו נעצר פתאום בלכתו ושואל:
– מי מאתנו ימות תחילה?
– מה עלה בדעתך? – תמה השני.
והשלישי משיב:
– אני!
– בצעירותי – מסַפּר הוא – חליתי במחלת־הלב. הרופאים רפּאו, אך הלב לא נרפא. אתם מביטים בי ותמהים? הפנים כפני אדם בריא ורענן, אך בלב פנימה מהלך המות…
השני מרכין ראשו וסובר, שהראשון יהיה הוא!
– חיים של בדידות, חיים שאין בהם טעם חייתי – כך מסביר הוא – חיים שיש בהם צער וכאב ומזל שחור. נשמתי שלי בוַדאי שחורה היא, שחורה כמו עורב… כנפים יש לה אולי, אך שחורות; מבט אחד של אור, של אהבה, לא נפל עליה… חיים כאלה נפסקים פתאום, כמו חוט… נשמה כזאת כמהה אל ליל־האופל הנצחי – – –
– ואף־על־פי־כן – מוסיף ואומר הראשון – אלך אני לפניכם! עצבים מרוטים… ימים שחלפו בשינה, לילות שעברו בנדודים…
הם מוצאים ספסל ויושבים עליו.
הם יושבים, שותקים ותולים עיניהם ביונים הלבנות לבנת־כסף, היורדות מתכלת הרקיע למטה ושטות באויר המזהיר.
– הבה נעשׂה לנו סימן ואות! – אומר אחד מן השלושה.
– היאך?
– ראו, הנה היונים עפות ומתקרבות אלינו יותר ויותר. בראשן שטה אחת גדולה, יונת־כסף אמיתית… צחורה, בלא כתם שחור, בלא נקודה אחת שחורה – לא מוכתמת, טהורה…
– ובכן?
– תארו לעצמכם: היא היא המות! המות בדמותו הטהורה, הלבנה! ומשום מה אין המות יכול להיות לבן כל־כך, טהור מבריק כל־כך?
היא עפה אלינו. ואתם זוזו לכאן ולכאן. אני נשאר באמצע, ואתם התרחקו אל קצות הספסל.
והאיש שמעל לראשו תשוט ותעבור היונה הראשונה, הצחורה, הטהורה, שאין בה כתם כלל – – המות, האיש הזה – זה האיש, פירוּש הדבר, הוא הראשון שניתן לו האות – ללכת…
ולהקת היונים שטה ומתקרבת יותר ויותר.
היא מתרוממת ומתמזגת עם האויר רווי־האור –
ומתעוררים בהן געגועים אל הגן הפורח בשפע, אל ראשי־אילנותיו הגאים, אל עיני־פּרחיו הסַסגוניות, והן יורדות.
הן מתרוממות ויורדות ומתקרבות בּשוּטן יותר ויותר, מתקרבות אל שלושת הצללים שבתוך חיי־האור הסַסגוניים…
והאחת הצחורה – הצחורה, הטהורה – הטהורה – המות המכסיף־המבריק, שטה בראש…
וככל שהיא מתקרבת יותר אל הצללים, יותר משתתקים לבותיהם, בעינים קמות מביטים הם אחריה…
והיונים באות מן הרקיע התכול, ושטות עוד יותר קרוב, עוד יותר קרוב; התשובה, המות – היונה הצחורה־המכסיפה, שטה בראש!
וכשהיונה מתקרבת עוד יותר, שלושת הצללים נרעדים, קופצים שלושת הגברים ממקומם ובורחים אל קצוי הגן.
בילדותי (בתקופה שבין שלוש ועד שתים־עשׂרה שנה) כמעט לא יצאתי מפתח הבית. כמה פעמים הייתי חולה מסוכן, והרופא אסר עלי את הלימוּד. בסודי־סודות מפני הרופא, שעל אי־ציוּת היה רוקע ברגליו וצועק בקולי־קולות, לימדו אותי בבית בקושי להתפלל. הייתי יושב ימים רצופים, בקיץ – ליד החלון, ובחורף – במטה, ומקשיב לשירי־הזמר, שבהם היתה המטפלת של אחי הקטן מיישנת אותו… רק בשנת השתים־עשׂרה שלחו אותי לחצי יום אל החדר, ואף את הרבי הזהירו והזהירו, שלא ייגע אותי, וגם – ישמרנו השם! – לא יגע בי.
– – – – – – – –
לאחר ששהיתי כמה שבועות בחדר נעשׂיתי מין כוי: יהודי־למחצה וגוי־למחצה… שירי־הזמר של המטפלת הגויה עם ספּוּרי־המעשׂיות של הרבי נתערבבו במוחי והיו למזיגה מופלאה. היאך תיארתי לעצמי את כל הדברים שבקדושה, שוב אין אני זוכר… וַדאי היו מסובכים למדי; אבל ברור לי, שהייתי מרעיד מפני שני מלאכי־מות. אחד – זכר – ידעתי מספּוּריו של הרבי. הוא ספּר לי, ש“הוא” יש לו אלף עינים וחרב ביד! את פניו לא תיאר לי, ולפיכך הוספתי לו בעצמי את פניו הזועפים־הגרמיים של הרבי, את חוטמו החודוני, את עיניו השפּוּדיות ואת זקנו ופאותיו המדובללים. את החרב הנחתי לו למלאך־המות בימינו, ובשׂמאלו נעצתי לו את הקאַנטשי"ק, הוא שוט־ההלקאה של הרבי עם דבלוּלי־עופרת בקצותיו, שהיה הרבי מוריד אותו לעתים תכופות ביותר על כתפיהם של חברי.
את השני, או ביתר דיוק – את השניה, בדמות נקבה, תיארה לפני הגויה המטפלת של אחי. תמיד היתה מזמרת שירי־זמר של יראת־שמים. מופלאים כל־כך, רכים כל־כך ובכיינים כל־כך, שהיו מעוררים מין כמיהה מוזרה… לעתים תכופות ביותר היתה מתחמקת ויוצאת לאיזה מקום, ובשובה היו פניה אדומות, עיניה מלאות דמעות וידיה מרעידות. היתה מתנודדת ועומדת על רגליה בקושי ושרה בקול עצוב ועמום, כיוצא מתוך הבור, שיר־זמר על מלאך־המות. זו היתה, כאמור, נקבה; עטופה סדין לבן, היא מעופפת בחלל־האויר, וכל מי שהיא משליכה עליו בלילה את הסדין, למחרת תופרים לו תכריכים…
לפעמים היא מנערת את סדינה מעל לכפר שלם, או מעל לעיר, – ואז באה מגיפה. בלא הסדין, נתּנה האמת להאמר, אין ה“נקבה” הזאת מכוערת כלל: יש לה עיני תכלת, ושׂערות־משי בהירות, ארוכות…
– – – – – – – –
אותה השנה עצמה לקח אותי אבא בפעם הראשונה עמו בראש־השנה אל התפילה. כשבאנו אל בית־הכנסת וראיתי את ה“עולם” העטוף בלבן, התחלתי רועד, אבל אבא, שהיה נוהג אותי ביד, לא הרגיש בדבר ומשכני אחריו עד אל כותל־המזרח, הושיבני על־ידו ומסר לידי מחזור קטן, פתוח במקום שיש לומר… לא גרעתי עין מן הקהל הלבן, והבכיה מעזרת־הנשים חדרה ועברה בתוכי… אחר־כך ראיתי את יער הנרות בתוך הארון, לימינו של החזן, ומבלי לדעת מפני מה ומדוע, פחדתי עוד יותר, וביתר חוזק נלחצתי אל אבא.
– אתה עייף, מסכן, מן החום, – אמר אבא, – שכב מעט ונוּח…
שמעתי בקולו. שכבתי על הספסל והנחתי את ראשי הלוהט בחיקו של אבא. כיון שעצמתי את העינים, נרגעתי במקצת. מחמת החום נרדמתי מיד, וחלמתי חלום מוזר:
שכבתי חולה במטה, ואבא עם אמא עמדו מעלי ובכו. אמא כיסתה את עיניה במטפחת, אך הראש והגב רעדו מאד. אצל אבא היו נוזלות הדמעות על־גבי הלחיים הנפוּלות, משם ירדו על הזקן הבהיר הרחב, ומשם – על החזה. בפינה עמדו שני דוֹקטוֹ"רים, שבדקו אותי אך זה עתה, והיו מסתודדים בלאַטינית, ומסתכלים בי מן הצד. אלהים יודע – מהרהר אני – איזו צלוחית מרה ומלוחה ירשמו לי עכשיו. אבל לא בנקל כל־כך ישקוני אותה תרופה. אם יתנו אותה בכפיות של קהוָה, תהא אמא מוכרחת ליתן לי את סיכּת־הרטטים של שבת־וחג לשׂחק בה, ואם כפות מאכל שלימות – ארצה עוד את אבנט־הכסף של אבא ואת כּיפּת־הזהב של סדר ליל־פסח.
וַדאי הייתי בחלומי צעיר הרבה מגילי, אם חשקים כאלה הם שנתחשקו לי.
אך פתאום ראיתי בחלונות, שממולם שכבתי, שתי דמויות.
בחלון מצד ימין עמדה מלאך־המות־הנקבה בסדין הצחור, ובחלון מצד שׂמאל – מלאך־המות־הזכר עם אלף עינים ועם החרב ביד… היא רוצה כבר להסיר את הסדין מעליה, להטיל אותו עלי; הוא כבר מניף את החרב, – אך אותו רגע ראו זה את זו, וזו מפני זה נפחדו, ושניהם נעלמו…
מפּחד התחלתי משתנק, דמי כמו קפא בתוכי, מתחת לצפרנים חשתי דקירות, כדקירות מחטים, ואותן כמה שׂערות, שנשתיירו לי לאחר הטיפוס, נסתמרו ותלשו עצמן מתוך העור, כמבקשות לברוח מפחד…
בני הבית רואים מה מצבי, מרימים קול צעקה, אבא־אמא והדוֹקטוֹ"רים ממהרים ורצים אלי, ופתאום – הכול מחשיך לפני עיני.
– – – – – – – –
האם הניח מישהו את ידו על עיני? האם הגיפו את התריס בפני מלאכי־המות? או שמא אני מתעלף?
ואפשר כבר מַתי?
כיוָן ששאלתי עצמי שאלה זו, מיד נשתנה החלום.
כבר אני באמת מת גמור… שני מלאכי־המות מוליכים אותי לאיזה מקום, – יוצא יער, נכנס יער, על־פני עמק ועל־פני הר.
אני מתיירא לשאול, להיכן מוליכים אותי. מראה שניהם נורא כל־כך, שאני רועד ופוחד להניע את שׂפתי. גם אינני יודע, אִם מת יכול ומותר לו לדבּר…
– מן הסתם אל הגן־עדן, – מנחם אני את עצמי, – הרי אני טוב הייתי, וכל־כך הרבה סבלתי בעודי צעיר ורך… לא עשׂיתי לשום בריה מעשׂה טוב, שכן מה טובה יכול לעשׂות ילד חולה? אף־על־פי־כן, לעת הקיץ, כשהקריבו אותי על־גבי כורסה אל החלון, הייתי מוציא ומפזר לצפּרים מזונות… פירורי גלוסקאות, פתותי־לחם, לפעמים גם חוטי־בשׂר, אם אני עצמי אכלתי אז בשׂר…
ומוליכים אותי באמת אותו רגע עצמו בתוך יער, יער ירוק, שהצפּרים הללו דרות בו. הן נצבות מחנות־מחנות שלימים על העצים, וכולן שרות במקהלה אחת:
– אל הגן־עדן, אל הגן־עדן! ילד טוב היית, נתת אוכל לנו, הצפּרים החלשות, המסכנות!
– – – – – – – –
ושמא, חלילה, אל הגיהנום? – שואל הלב המתעטף. אותו רגע משתנה מראה הסביבה; היער נעלם, ואני טס בין הררי קרח… מסביב אין סימן ואות של חיים; הכול מזהיר כל־כך קר, הכול מנצנץ כל־כך קפוא, כל כך מת… פתאום מופיעה להקת עורבים שחורים שעיניהם לוהטות כאש.
– קרא קרא קרא! – קוראים העורבים – אל הגיהנום, אל הגיהנום! לנו לא הטיל מעולם פירור כלשהו.
והעורבים דברי אמת אמרו. מפניהם הייתי מתיירא תמיד. פעם אחת הגיע עורב עד אל החלון, מן הסתם – מחמת רעב, והיה שׂורט בצפרניו בשמשות… על סף החלון מבפנים הַיה מונח לחם… אמנם, שכבתי חולה, אחד ויחיד הייתי בחדר, אף־על־פי־כן יכולתי לקרוא, שיבואו ויצילו את המסכן הזה… אבל נפחדתי מפני העורב והתחבאתי מתחת לשׂמיכה… לאחר החורף, כשהפשיר השלג מצאו מאחורי החלון עורב מת…
– – – – – – – –
פתאום אנו מתחילים לרדת. מראה הנוף שוב נשתנה, אנו עפים מעל לצוקי־סלע ענקיים, הנצבים זה על גבי זה ושומרים על איזה ים של מים. אם זה הים הקרוש, או הסמבטיון, או איזה ים אחר – איני יודע. עגנו כמה עוגות מעל לצוקי־הסלע, ולבסוף ירדנו למערה אחת. המלוים שלי הכניסוני לשם, ציווּני לשבת סמוך לכותל, והם עצמם התיישבו לשמור בכניסה; מלאך־המות־הנקבה מצד אחד, מלאך־המות־הזכר מן הצד השני. במערה חושך, אך על הקרקע הקר והחלקלק מרצדים כמה כדרורים של אור, כמעט אותם עצמם שראיתי ערב ראש־השנה אצלנו במרתף, כשלקח אותי המשרת עמו, לבחור בקבוק יין טוב לקדוּש…
כדרורי האור העלו פתאום בזכרוני את בית־אבי… התחלתי מהרהר, מה נעשׂה שם. אם אבא כבר שכח אותי, אם אמא לפחות מזכירה אותי לפעמים, אם הם באים לפחות אל קברי?… ומי יושב על כסאי ליד השולחן? ומי מקבל את הכבדים של הדגים?
השתלטה עלי בכיה מרה, לבלתי עצוֹר, ואני מטיל מבט־עין אל השומרים שלי… רבונו של עולם! מהו הדבר הזה?
– – – – – – – –
מלאך־המות־הנקבה ירד ונפל מעליה הסדין… מה שׂערות של משי! מה עינים של תכלת! פנים אדומות משכרוּת, והראש קרח־למחצה… והראש מתנדנד, והאף (אף־על־פי שאינו ארוך) מתנקש מפעם לפעם בבקבוק, שהיא מחזיקה בשתי ידיה המרעידות… אני מסתכל יפה יותר, – זוהי היא! היא, המטפלת של אחי!
אני נותן עין בהשני – מה אלף עינים? מה חרב יש כאן?! יושב לו הרבי שלי, ומעשן מקטרת ארוכה, עינו האחת עצומה ואת עינו האחרת מבקש הוא לעצום…
האם חולם אני?
פתאום פוקחת מלאך־המות־הנקבה עין אחת ושואלת:
– אַ צוֹ, פּשי“אַ יוּכ”אַ פּוֹבי“ע רבּיצי”ן, יאַק צי זעֶמנוֹ“ן זוֹבּאַטש”י?1
המלמד אינו משיב, בת־שׂחוק מתגלה על פניו, ושניהם נרדמים…
הם נוחרים, ואני משתמש בשעת־הכושר ובורח…
אני רץ על־פני עמקים והרים, יוצא יער, נכנס יער, ובא סוף סוף אל עיר מן הערים… אני מתבונן כה וכה – העיר עירי היא! אך שקט בה ודממה בה, כאילו כל העיירה כולה מתה; הרחובות ריקים מאד, כל דלת ושער סגורים ומסוגרים, תריסי החנויות מוגפים… מה זה אירע כאן? אני מבקש לרוץ אל הרחוב “שלנו”. בדרך אני נתקל בכמה נשים, העוברות במרוצה בשׂמלות לבנות, עם פרחי־תכלת בהירים על ראשיהן, ופניהן בכוּיות… אני מבין מדעתי, שהיום יום ראש־השנה, הקהל נמצא בבת־הכנסת הגדול, והנשים רצות בשעת קריאת־התורה להיניק את ילדיהן או לבקר חולה…
אמי החולה היתה אף היא עושׂה כן כל שנה, ואני רץ ישר אל בית־הכנסת הגדול.
אל עזרת הנשים אני מתיירא ללכת, אוי ואבוי אם אמא תראה את בנה המת! גם בלאו הכי היא מתעלפת פעם בפעם, עד שבקושי מעירים אותה מעלפונה. אני הולך אל אבא.
אני נמצא בבית־הכנסת הגדול, ואין שום אדם רואה אותי. בעברי אני נוגע כל פעם באדם אחר; אין מהם מרגיש בי. אבל אין לי שהות ליתן דעתי על כל זה. אני רץ ועולה ישר אל כותל־המזרח ומתייצב אל מול אבא…
גם הוא אינו רואה אותי. אני מסיט ממנו את המחזור הקטן, הוא פונה ומביט בי ופניו תמוהות ופחודות מעט, מזיז את המחזור בחזרה ומוסיף וחוזר אחר הבעל־קורא…
אני מתיישב על ידו, הוא אינו מרגיש… אין הוא מרגיש בי, אף־על־פי שאני נשען אליו, מתייצב על הכסא ונושק לו על פיו, אף־על־פי שאני מחבקו ומתרפק עליו, – אין הוא ראוה אותי, אין הוא מרגיש בי… אני מת גמור לגבי העולם הזה… לגבי אבא אפילו…
ותוקפת אותי בכיה נוראה, ואני מתמתח על־גבי הספסל, ומניח את ראשי, ופני כלפי מטה, בחיקו של אבא, ומתחיל מתייפח בבכי עד כדי־כך – שאבא מעיר אותי משנתי ומחלומי ומוליך הביתה חולה.
-
ומה, דם כלבים, תאמר הרבנית, כשתראה אותך עמי? ↩
מאחורי העיר על גבי גבעה של חמר עומדות שתי בקתות, דבוקות זו לזו. על כרעי־תרנגולת עומדות הן, הבקתות, ויתּכן מאד, שאלמלא דבר זה, שהן לחוצות כל־כך יחד וסומכות זו את זו, כבר לא היו עומדות מזמן על כרעי־התרנגולות שלהן; הרוח המצויה הראשונה היתה נושׂאתן ומורידתן מעל הגבעה. וזו אל זו הדביקו וחבּרו אותן גם־כן הרוחות. פעם אחת באה בסערה רוח מאותו צד שהשמש עולה שם, והסיט את גגה של הבקתה שבצד ימין לצד הבקתה השׂמאלית. אותו ערב עצמו נתעוררה רוח מן הצד שכנגד, שהשמש שוקעת שם, ודחפה את גגה של הבקתה השׂמאלית לצד הבקתה הימנית, ובדרך זו נתקרבו זה לזה שני הגגוֹת. ומפני ששניהם היו עשׂויים קש ישן, – שׂרופי־שמש, שטופי־גשם ושדופי־ברד, – נדחסו השולים של שני גגות־התבן ונדחקו זה לתוך זה, ונתאחזו זה בתוך זה. ואחרי הגגות הלכו הקירות והתכופפו זה אל זה…
והרוחות החפשיים לנפשם, הסובבים מחוץ לעיר ועל־פני גבעות של חמר, ראו מה שעשׂו שני חבריהם, ושרקו בשׂמחה:
– כך טוב! כך נאה! טובים השנַים מן האחד…
שׂמוֹח שׂמחו על כך, שיוכלו להשתובב ולהתרוצץ כאַוַת נפשם, מבלי להתיירא, שמא יהרסו שני קנים רעועים של שתי משפחות עניות, העובדות כל היום כולו בעיר, ומשאירות בבית שני ילדים, ילד ילד בכל בקתה, ואין להן פנאי לתקן תקוּן כלשהו בבקתות.
ספּוּר המעשׂה ספּוּר ישן הוא, ובימים ההם עדיין היו רוחות בעלי־רחמים, שהיו נזהרים שלא לגרום צער למשפחה עניה. אבל לא על הרוחות שבימים ההם רוצה אני לספר לכם, ולא על הבקתות התומכות יפה כל־כך זו בזו ומחַזקות זו את זו, ואף לא על תושביהן המבוגרים של הבקתות. רק דרך אגב רוצה אני לומר לכם, למען תדעו ממה הם מתפרנסים, שבבקתה אחת התגורר חוטב־עצים, שבמשך כל יום־הקיץ הארוך – והמעשׂה הזה זמנו בקיץ – היה מבקע עצים בחצרות הבתים, עם אשה אופה־דובשן, שהיתה הולכת אל בתי העשירים לאפות שם דובשן. לא עיר גדולה היתה זו, אבל עשירה למדי, רצוני לומר – היה היוּ בה עניים, ודוקא הרבה, אבל גם עשירים, והעשירים אוהבים לאכול דובשן, אבל לא לאפות דובשן… אין הנשים העשירות רוצות לשלהב את פניהן לפני תנור־המאפה ואין הן אוהבות להשקיע את ידיהן בתוך קמח ועיסה, – הן מעדנות את ידיהן ומחזיקות אותן תמיד בבתי־יד…
הזוג השני גם הוא היה עסוק בעיר: הוא היה סַבּל, שהיה עומד כל היום בשוק, חגור חבל במתניו, וכנפי מעילו נעוצות בתוך החבל, והיה מצפה שיקראו לו מחנות ויצוו עליו לשׂאת סחורה ולהביאה למקום מן המקומות. והיא – היא היתה, לא עליכם, יקירי, חולנית, ואותו זמן היתה מוטלת בבית־החולים…
אבל כל זה, כאמור, אין אני מספּר לכם אלא בדרך־העברה. עיקרה של המעשׂיה, שאני רוצה לספּר לכם, הם שני הילדים, הנשארים כל היום כולו לבדם בבקתות, ונפש שלישית, שתתוַסף לשעה מועטת, ולא יותר.
ושני הילדים הללו היו: בנו של חוטב־העצים, כבן שבע או שמונה, ובתו של הסבּל, כבת שש או שבע; כפי שאתם רואים, כמעט בני גיל אחד.
כן, שמותיהם היו: שלו – איציקל, שלה – שיינדלה.
פעם בבוקר, יום־קיץ נאה היה. ההורים שוכני שתי הבקתות הם זה כבר כמה שעות בעיר. מתוך בקתה אחת יוצא איציקל, מתבונן אל כל העברים, לראות אם כבר יצאה שיינדלה, וכשרואה שעדיין לא יצאה, הריהו נגש אל אשנבּה ומציץ פנימה; ורואה הוא כי שיינדלה, עוד לא לבושה כולה, עומדת ליד קערת־המים, היא צריכה להתרחץ, כבר כפפה את ראשה הקטן, ואולם היא שוהה, בוַדאי היו המים קרירים.
מתופף הוא, איציקל, על שמשת האשנב:
– שיינדלה!
– מה, איציקל?…
– התרחצי במהרה, התלבשי ובואי צאי, אנו נעשׂה משהו…
– מה?
– כבר ראה תראי. משהו עלה בדעתי… אך מהרי, שיינדלה…
– מיד, כדבריך – משיבה שיינדלה ומתחילה משכשכת במים.
כשיצאה שיינדלה ועמדה לפני הפתח, כבר היתה שמש גדולה עומדת ברקיע, מאהילה היא בכף־ידה השטוחה על עיניה ומגביהה את ראשה הקטן ורואה: איציקל נמצא על ראשה של גבעת החמר. כחץ מקשת מיהרה ורצה אליו:
– אוי, איציקל, אילו ראית, כמה שׂערותיך השחורות מתנוצצות בשמש; ברק עולה מהן.
מגביה איציקל, השוכב על־כבי החמר, את עיניו אליה:
– ומשלך, אומר הוא, מתעופפים ניצוצות…
– מפני ששלי, אומרת שיינדלה, צהובות הן…
– לוהטות…
– אך מה אתה עושׂה, איציקל?
היא רואה רק עכשיו, שאיציקל חופר בחמר.
– זאת – משיב לה איציקל מבלי להפסיק את עבודת החפירה – הלא היא העבודה, שאמרתי לך…
– מה אמרת, מה הוא הדבר, שעלה בדעתך?
– כן, שיינדלה, בעד חמר משלמים בעיר כסף, בעד עריבה חמר משלמים שתי פרוטות, שלוש פרוטות, ועלה בדעתי, שנחפור חמר – –
– גם אני?
– אתּ גם כן, שיינדלה… את החמר נמכור בעיר, ובעד הכסף נקנה משהו, להביא לאמא שלך, ונשלח לבית־החולים.
– אוי, כמה טוב אתה, איציקל – מכריזה ואומרת שיינדלה ומתנפלת על איציקל לנשקו – אוי, כמה אני אוהבת אותך!
– אחר־כך, אחר־כך – מתגונן איציקל – קודם לעבוד, להשׂתכר כסף, לקנות משהו, להביא לאמא שלך וקודם לנשק אותה…
– אמת, אמת! – מסכימה שיינדלה לדבריו, ואף היא נועצת את אצבעותיה הדקות בחמר…
מצטחק איציקל:
– אי, שיינדלה, לא בשביל אצבעותיך הוא, אתּ מגרדת בצפּרניך, כמו חתלתול… הניחי!
– לא, לא… אם אתה עובד, גם אני רוצה…
– אינני מתכוון, אומר איציקל, שתהיי בטלה מעבודה, השם ישמרנוּ. אלא, יודעת אַתּ מה, אַתּ לכי והוציאי עריבה קטנה. אני אחפור, ואַתּ תאספי ותשפכי אל תוך העריבה… אחר־כך אשׂא אני אל העיר…
– לא, איציקל, גם אני אשׂא, אני רוצה…
– אתּ תעזרי לי, שיינדלה…
– טוב!
צוחקת שיינדלה ומוציאה ומביאה עריבה קטנה. איציקל, בלא עין־הרע, חופר כמו מבוגר; שיינדלה נהנית מאד מכוחו כי רב ואוספת את החמר… מביטה בידיו של איציקל ואוספת, ולאחר זמן מה היא מכריזה:
– איציקל, מלא…
חוטף איציקל ומעלה את העריבה על שכמו.
– החזיקי גם אתּ ותמכי, שיינדלה.
שיינדלה מחזיקה ותומכת, והם יורדים שניהם מעל גבעת החמר.
סמוך לרגלי הגבעה, רואים הם מישהו יושב. והם נעצרים, מסתכלים, אדם צעיר הוא זה, לבוש גלימה רחבה, ולראשו כובע גדול ששוליו רחבים ביותר ומסתירים את פניו. הילדים רואים כאן מין בן אדם כזה בפעם הראשונה.
– אני יראָה, – נעצרת שיינדלה במקומה.
– אי, מה יש כאן להתיירא? חכי, אני אגש אליו.
– אם אתה תגש, גם אני נגשת… לא אתן לך ללכת לבד…
מוריד איציקל את המשׂא מעל שכמו ונגש אל הצעיר, ושולח לקראתו את ידו ברחבות:
– שלום עליכם…
הצעיר מתעורר כמו מתוך נמנוּם…
– אַ, עליכם שלום… אַי, שני ילדים…
– תסלח נא, האם העירותי אותך?
– לא, לא. רק נמנמתי במקצת, עייף מן הדרך…
– מרחוק? – שואל איציקל.
מתאזרת שיינדלה גבורה ואומרת:
– אם רוצה אתה ללכת העירה, נראה לך את הדרך…
– אנו נושׂאים – אומר איציקל בגאוָה – חמר העירה – –
– למה?
– להשׂתכר כסף, – אומר איציקל.
– בשביל אמא שלי שבבית־החולים, לקנות לה משהו, – מסיימת שיינדלה.
ומוסיפה, כשהיא מניחה יד על שכמו של איציקל:
– הוא חזק!… חופר בידים חמר! ומיד תראה, איך הוא מגביה ומרים את העריבה ונושׂא את החמר…
אומר הזר:
– שטויות. אני אינני הולך – אומר הוא – אל עירכם, מפני שעובדים שם…
איציקל מראה פנים של פליאה; אבל עיניה של שיינדלה משתלהבות מרוב ענין:
– אלא לאן? למקום שאין עובדם שם? אפילו המבוגרים? למקום שאין שום אדם עובד?
– שום אדם לא! – אומר הזר בקול פסקני.
איציקל מחייך כמי שאינו מאמין.
– רוצים אתם לראות? בואו אתי, – אומר הזר.
– לאן?
– אל “מקוֹמנהמקוֹמוֹת”.
– מין עיר כזאת?
– מדינה כזאת! כל אותה מדינה – מסַפּר הזר – כל אותה מדינה, שאני הולך לשם ויכולני לקחת גם אתכם שמה, היא גן אחד גדול. גן בלא גבול, בלא סוף… ושם גדלים כל מיני פירות…
– וקוטפים?
– לא… לקטוף אף זו עבודה היא; נגשים רק ואומרים: “עץ, עץ, הב לי פרי!” – מרכין העץ ענף אל הפה, עם תפוח, עם אגס, עם אפרסק, כל שתאווה נפשכם…
– ונוגסים?
– לא, אף נגיסה בכלל עבודה היא, חוטפים ובולעים, ושם מין פירות כאלה, שהם נימוחים מאליהם בפה…
– רק פירות? – שואל איציקל, והוא נמשך כבר מעט אחרי דברי הזר.
– פת גם־כן, וגלוסקאות גם־כן – על עצים קטנים ונמוכים גדלים הם, אפויים יפה־יפה, והלחם לחם שיפון מן המיטב… וגם הפרחים…
– תמיד? – שואלת שיינדלה, – גם בקיץ, גם בחורף?
הזר מניע את ראשו לאות “הן”.
– אם כן, מגדלים אותם בגני חורף? – אומר איציקל.
– לא! – אומר הזר. – שם אין החורף בנמצא כלל… לא שלג ולא גשם. השמים בהירים תמיד מעל לראש ותמיד פרחים רעננים… ואין מטפל בהם שום גנן, אין צורך להשקותם, אין צורך לזבּל את הקרקע. הם גדלים מעצמם ומפיצים את ריחם על־פני כל המדינה כולה…
– והאנשים מה הם עושׂים? – שואל איציקל.
– לא כלום. שוכבים בצלם של עצים, של כל מיני עצים, על מַצעים של כל מיני פרחים צבעוניים ריחניים, שוכבים ונהנים. וכל מי שתוקף עליו הרעב אומר: “עץ, עץ, הב לי פרי”, כפי שכבר ספּרתי לכם…
איציקל שוקע במחשבות, הכרת מצחו עונה בו, שהמוח בפנים עובד, ושיינדלה שואלת:
– והצמא?
– בגן מהלכים מעינות ומגלגלים את מימיהם. אדם מרמז לאחד מהם, מיד קרב מעין עם מים חיים, רעננים וטהורים כבדולח… נוטלים גביע מעל עץ, שואבים ושותים… ומי שרוצה פותח ואומר: “גביע של חבצלת”, או “גביע של ורד”, – לפי מה שקרוב לו יותר, – “הטרח נא עצמך והבא מעט מַים!” מיד קופץ הגביע ויורד מעל הפרח, ושואב לתוכו מַים; פותחים את השׂפתים, והוא שופע ומשפיע אל תוך הפה…
– מין כשוּף – אומרת שיינדלה – מדינת־קסמים…
– מדינת־מקוֹמנהמקוֹמוֹת – אומר הזר – בואו, ילדים, אל מדינת־מקוֹמנהמקוֹמוֹת…
והוא קם, מוכן ללכת.
– הרחוקה היא? – שואלת שיינדלה.
– אני איני הולך! – צועק פתאום ומכריז איציקל, ומפני שהוא מתיירא, שמא ישׂאוהו רגליו מאליהן, הוא ממהר ויושב בחזקה במקומו ותופס בידו ענף מן העץ היבש, שבצלו ישב האדם הזר…
– משום מה? – שואל הזר.
– מה אעשׂה שם? – משיב איציקל בשאלה…
– תשב ותיהנה! – אומר הזר. – תשכב על־גבי פרחים… תאכל… תשתה…
– ואחר־כך?
– שוב תשכב…
– מעשׂה שטוּת!
– אבל לא תעבוד…
– לא! – משיב איציקל – הייתי משתגע מן הבטלה… איך זה אפשר לשכב תמיד…
– אפשר ללכת לטייל…
– גם זה ענין… לא! – וקולו של איציקל הקטן נעשׂה משום־מה חזק כברזל־פלדה – אני אינני הולך!
והקול נשבר תיכף ונעשׂה חרד ורועד:
– ואַתּ, שיינדלה?
שיינדלה אינה חושבת הרבה, מתכופפת ומתיישבת בסמוך לאיציקל, מתמתחת ומניחה את ראשה על ברכיו, ומביטה בעיניה הטובות והנאמנות אל פניו:
– אם אתה – לא, אף אני – לא…
והיא מתביישת משום מה ומשפילה את עפעפיה…
הזר מושך בכתפיו משיכה של תמיהה והולך לו לדרכו. הרבה, הרבה מביט איציקל אחריו, עד שנעלם לגמרי מן העין, ואז התכופף איציקל מעל לשיינדלה:
– יודעת אַתּ, שיינדלה, – שואל הוא, – מי זה היה?
ומשיב בעצמו:
– היצר־הרע של בטלה…
ושיינדלה שכבר נתנמנמה, שמעה את דבריו ופתחה את עיניה. פרצופה הקטן, שהיה מקרין לסירוגין בנמנומה, משום שבלבבה הצעיר התחלפו בזה אחר זה הרגשת־האושר העדינה מידידותו של איציקל אליה והרגשת הגאוָה על גבורתו עם הגעגועים אל ארץ־הקסמים מקוֹמנהמקוֹמוֹת, – פרצופה זה התחיל קורן פתאום כולו:
– אמת! ואותי, איציקל, בלעדיך, וַדאי שהדבר היה מושך, והריני מודה לך על כך…
– ובוא – קופצת היא ממקומה – ונלך עם עריבת החמר…
וכן עשׂו…
מה דעתכם, יקירי, האם יפה עשׂו?
אל פאַקיר אחד נכנס אדם אחד, שקשה מאד לתארו: יחף, בלויי־בגדים על גופו הרזה, ואף־על־פי־כן כל תנועה מתנועותיו בטוחה, כמעט גאָה. עור־הקלף המקומט על פניו אומר שהוא זקן, מאד זקן, ומבטן של העינים הגדולות השחורות תקיף ומלא־עוז כשל אדם צעיר. השׂפתים כחלחלות וסדוקות, ועל זויות הפה הצר מרחפת אף־על־פי־כן בת־שׂחוק של געגועים, לגלוג וטוב לב גם יחד.
הפאַקיר קם והולך לקראתו, דבר שהוא עושׂה לעתים רחוקות, אפילו לכבוד אנשים עשירים ונכבדים מאד.
– בקשה לי אליך, – אומר האורח.
– אמור מה בקשתך, – משיב הפאַקיר.
– ותעשׂה לי את הדבר שאני מבקש?
– אם ארצה, – משיב הפאַקיר, ומוסיף בעניווּת: – ואם אוכל.
– אתה יכול, זאת יודע אני, – אומר האורח, וקולו נשמע יותר ויותר בהיר ובטוח. – לא פעם ראיתי אותך עושׂה כן, אך לא בחינם…
– ואתה אינך יכול לשלם?
– שמא… אף־על־פי־כן…
– במה? – שואל הפאַקיר ומודד במבטו שנית את האורח הקרוע־בלוּא והגאֶה, – האם לא לקחת, בני, ממקום שלקחת…
– בגניבה? לא… לא בכסף רוצה אני לשלם לך… בספּוּר תולדות חיי רוצה אני לשלם לך.
– והוא חשוב? תצא לי תועלת ממנו?
– חשוב, לזה כן ולזה לא… ואם תצא לך תועלת ממנו אינני יודע… על־כל־פנים יסיר מעליך עמל וצער.
– כיצד?
– הנה באתי אליך, ואני עצמי עוררתי בך את רצונך לדעת: מי האיש, ומה רצונו… ואם אצא מלפניך ואלך לי כלעומת שבאתי ופי לא יסַפּר לך דבר, תהרהר בי לא פעם ותחשוב: מי היה האיש ההוא? ומה היתה בקשתו ומשאלתו? וזמנו של פאַקיר הרי יקר הוא, ומחשבותיו – יקרים עוד יותר! הזמן והמחשבה – מקור חיוּתו של הפאַקיר הם!
הפאַקיר הרהר רגע, הוא בדק עצמו, עד היכן באמת נתעוררה סקרנותו לדעת דבר על האורח, ואם באמת עתיד הוא להרבות מחשבה אודותיו.
האורח משתמש בשעת־הכושר הזאת ומוסיף ואומר:
– זקן אתה, הפאַקיר, מאד מאד זקן! ורגשותיך יבשו כעץ בסתיו… לבך אינו שׂשׂ עוד לקראת כל דבר… רק בשׂכלך עדיין אתה חי… המוח עוד הוא האֵבר האחד והיחיד בך, שהוא חי לא על־פי הרגל בלבד; רק המוח בלבד יש לו עוד שׂשׂונו ויגונו שלו, הוא מהרהר ורוצה לדעת… עשׂה למען מוחך – שתהיה לו עוד התרשמות אחת בעולם הזה. כל עוד לא נעשׂה גם הוא עייף מלחיות ועצל מלמות…
– מוטב! – מסכים הפאַקיר.
הם יושבים שניהם, והאורח מסַפּר:
– – – – – – – –
– בקטנותי טיילתי פעם עם אבי בין ההרים מאחורי הארמון…
– אתם בארמון גרתם?
– כן. בדרכנו הפחדנו נשר אחד, והוא טס ונתרומם אל גבהי הרקיע. “גם אני הייתי רוצה לעוף כך!” – סחתי מחשבתי בקול. “גם עשׂה תעשׂה כן”, – השיב לי אבי, – “אך לא באויר. האויר לא היסוד שלנו הוא; אין אנו יכולים לחיות ולהתקיים ממנו, ועל כן לא – בתוכו…”
“ועוּף – מוסיף הוא ואמר – תעוּף אל הרקיע, – אלה הטפּיטין התכלכלים של משי, המשובצים כוכבים של זהב, בארמון־המלכות שלנו… ומשוּל לשמש – הוא המלך עצמו… קרני חסדו וטובו מאירים וחמים יותר מקרני השמש, ולא לכל אדם הם נתונים, ולא כל הרוצה בא ונוטל…”
את הדברים האלה מסרתי אחר־כך למורי, גם הוא פאַקיר כמותך. פניו לא נשתנו אגב כך. צונן וחמוּר אמר לי: “הנשר, אם חפץ חיים הוא, חייב לאכול, ולאכול – יכול הוא רק ברדתו אל האדמה… דברי־מאכל מונחים למַטה, נמוכים, ותכופות בתוך הבוץ”.
– הדברים דברי חכמה.
– אני אף־על־פי־כן לא הבינותי לו, ואת כל השׂיחה שכחתי.
– – – – – – – –
חזרו ועלו בזכרוני הדברים הללו רק לאחר שנעשׂיתי ראש־המיניסטרים.
– מאַנציפּוּצי?
– כך היה שמי – –
– והיום?
– אין לי שם.
אימתי אירע הדבר?
– זה כמה שנים… ואני שׂמח, שאתה לא ידעת כל זה… שאתה חי בפני עצמך, גבוה כל־כך, עמוק כל־כך או הרחק כל־כך מחיי הקודמים!
פעם אחת עמדתי זמן רב כל־כך כפוף כפיפה עמוקה לפני השמש, שעלתה במוחי, שלא ברצוני, המחשבה שראוי לי להתקנא בעמודי הארמון, גם עליהם נשען הבית והם אינם מתכופפים…
– והעלית דבר זה על שׂפתיך?
– לא; שׂפתי עוד לא הורגלו בכך; אך עמוד־השדרה!… ניע של קוצר־רוח נַעתי… והשמש ראה זאת…
– ועדיין אתה חי?
– גדולה היתה אהבתו אלי; ועשׂו אותי יָרֵח, איפּרכיה מסרו לשלטוני…
– היית מרוצה?
– זמן מסויים… עד שהשמש עבר שם והירח השתחוָה לא במידה מַספּקת…
– ואז?
– הורידוני לדרגת כוכב… עיר נמסרה לשלטוני…
– ושלטת, עד שהירח בא…
– נכון… עמוד־השדרה היה מתכוף מפעם לפעם כפיפה קטנה יותר… הוטלתי אל שביל החלב; בין רבּואי־רבבות כוכבים קטנים – –
– ואחר־כך?
– הכול בשל עמוד־השדרה!… הוֹדע הודיעוני בבמבוּק והטילוני מתוך – הרקיע!
– ואביך, איש־הארמון הגאה?
– הוא לא עצר כוח לחיות, וירושה גדולה הניח לי; היה בכוחי לעשׂות לי רקיע קטן בפני עצמי…
– ולא עשׂית כן?
– לא, תאוָה אחרת היתה בי. רציתי, מה שהכול רוצים, לאמיתו של דבר: שאחרים יהיו גם הם דומים אלי; שיחדלו מלהשתחווֹת.
– תאוָה מסוכנת…
– קניתי הרבה מזונות ומלבושים, פתחתי את שערי הארמון והכרזתי בכל המדינה: כל הרוצה, יבוא ויקח מה שהוא רוצה… אולם תנאי התניתי: אסור להודות. ומי שיעשׂה כן, יהיה חייב לשלם בעד מה שלקח…
– רבים יכלו לעמוד בתנאי הזה?
– מעטים. אף־על־פי־כן, במשך הזמן הלך מספרם של שאינם־מודים וגדל, הלך ונתרבה; אך לאחר זמן מסויים לקחוני – –
– ואסרוּך?
– לא; ושלחוני אל בית־המשוגעים…
– נכון, כדין המבזבז נכסי־ירושה…
– – – – – – – –
– כשיצאתי מבית־המשוגעים לא נשאר מירושתי לא סימן ולא זכר… ידידים ומכּרים השתדלו בדבר; חובות לא־נודעים נתגלו, והישיבה בבית־המשוגעים המלכותי יקרה למדי…
“לך בקש עבודה” – אמרו לי בשעה ששיחררוני…
– ודבר זה, כמובן, לא נראה לו, למי שהיה מיניסטר.
– להפך, לאחר זמן רב כל־כך של בטלה הייתי כמֵהַ לעבודה… אך לקבל אותה בתחנונים לא יכולתי… להתחנן ולהשתחווֹת לא יכולתי עוד בשום פנים…
האורח שותק רגע, והפאַקיר שואל:
– רוצה אתה, שאלמד אותך?
– דבר זה, – משיב בגאוָה האורח, – יכוֹל לא תוכל; רעב וצמא לא יכלו ללמדני דבר זה… אך החיים כבר היו לי למשׂא…
– ורוצה אתה, שאשחרר אותך מהם?
– הוֹ, לא! לכך אין דרושה עזרתך… כמה נהרות יש, שאפשר לטבוע בהם, כמה ענפים יש, שאפשר להתּלות עליהם… ולהם לא הייתי צריך אפילו לסַפּר ספּוּרי־מעשׂיות…
– אלא מה רוצה אתה?
– אני מאמין, פאַקיר, – כל אדם יש לו אמונתו שלו, זה הוא החוט, שבו האלים מקשרים אותנו אל החיים, – אני מאמין, כי בוא יבוא זמנם של אנשים ישרי־קומה, בעלי עמוד־שדרה קשה; של אנשים, שלא ירצו ולא יוכלו להתכופף… ואני רוצה לזכּות ולהגיע לאותו זמן!
– כל־כך הרבה לחיות רוצה אתה?
– לא… בעד האושר שיבואני בימים ההם לא הייתי רוצה לשלם כל־כך הרבה… לישון רוצה אני, לישון עד היום ההוא!…
אתה יכול לעשׂות זאת! הרדימני, הפאַקיר!…
– – – – – – – –
הפאַקיר שותק.
– אינך רוצה לקיים דברך? – שואל האורח.
– לא זאת, – משיב הפאַקיר, – אני רק מהרהר, מי זה יעורר אותך? אני – לא, בני ובני־בני – גם הם לא… מי יזכור אותך?
– אל תירא… אותי יעורר הזמן; בשקט גמור בוַדאי לא יבוא!
הנסיכה קוּניגוּנדא והנסיך צפרדעון: מעשׂה שהיה
היה היה המעשׂה בכלמיניבּוּרג.
היכן כלמיניבּוּרג נמצא – שאלו גיאוֹגרף; אימתי המעשׂה היה – היסטוריון…
אני איני יודע אלא את המעשׂה עצמו, אך כנגד זה ממקור ראשון.
והמעשׂה מתחיל בדבר המושך מאד את הלב: המלכה של כלמיניבּוּרג קרובה ללדת.
ולכרוע ללדת אינו דבר של מה־בכך; אצל מבכירה גדולה הסכנה ביותר, חייה תלויים בשׂערה; ובפרט כשכורעת ללדת נפש עדינה, בת מלכה ואשת־מלך! – כל כלמיניבּוּרג טרוד בדבר הזה, הנשים נאנחות, הגברים מנידים ראשיהם, והמלך – –
על המלך, נתּנה אמת להאמר, היו מרננים במקצת; בחשאי אומרים, שיש לו לב גדול ורחב כפתחו של אולם־המלכות, וכל גבירות החצר מוצאות להן מקום בהרחבה בשניהם.
כל הגבירות באמת גוזמה היא; לא כל גבירות־החצר צעירות ויפות הן: אך העיקר הוא, שהמלך היה דוקא יפה־רוח; ומשך את לבו רק משהו יפה ביותר, גומת־חן, פלפּלת, דבר מיוחד במינו, אבל לא יותר מזה. גבירה מגבירות החצר אפשר היה שתמצא חן בעיניו, דרך משל, בדבר מועט בלבד: באַפּוֹן קטון־מחוצף ומוגבה כלפי מעלה; ובכן, היה אוהב לסטור באַפּוֹן זה סטירות של חיבּה, והיה משלם בדרך־שׂחוק טאַלעֶ"ר בעד סטירה, כמובן בשביל מכבנה! שניה היתה לה אוזן קטנה ומופלאה, דקה ושקופה וּורודה, והיה המלך אוהב ללחוש עליה משהו; מה? אלהים הוא היודע, הם שניהם כבר שכחו; אך בשעת מעשׂה היתה הגברת מסמקת, והמלך מחויר. אצל שלישית, דרך משל, ראה עינים דומות לפרחי תכלת, והוא היה חובב־פרחים, והיה מציץ לתוכן שעות על שעות, ומסיח בינתים את דעתו, ממה שהמיניסטר מוסר לו בדין־וחשבון שלו. הוא היה חוזר אחריו ואומר דרך־מוּכני את הדבּוּר והאחרון: לתלות – לתלות, להתיז ראשו – להתיז ראשו! ואחר־כך היה תמיה: אני ציויתי? וכן גם היה תופס לפרקים מתחת לשולחן רגל דקה וישרה, וכל גברת מגבירות־החצר אסור היה שיהיו לה יבלות ברגליה, שלא תצעק פתאום ותפריע את השלוָה בכל השולחן כולו… בין כך ובין כך רואים אתם, שאצל נשי־החצר לא נראו לו אלא פרטים קטנים, דברים של מה־בכך; אילו צירפו את כולם יחד, לא היו תופסים מקום של כלום, בשעה שבמלכה היה מייקר ומכבד ומעריץ – עשׂרות־מילין שלימים של נכסים וארמונות ונכסי דניידי ודלא־ניידי ועדרי־צאן ועדרי־בקר ועבוּדה רבה.
ומשום כך אין זה פלא, שהמלך עצמו אף הוא היה מתרגש ודעתו היתה עסוקה הרבה באותו מאורע חשוב העתיד להתארע. ומפני שאותו זמן פלפלת חדשה בחצר לא הופיעה, ומהפכה בחלל־האויר לא היתה תלויה, אלא תלויים היו כמה סטוּדעֶנ“טים – ועל הנהלת מלחמה גם־כן לא היה מדוּבּר כלל, ניגש המלך אל הענין הזה בכל המרץ. ראשית, קרא לחייט־החצר וציוָה להתקין לו: א) מדים של חג, למקרה שהמלכה תעבור הכול בשלום; ב) מדים של אֵבל, הכול שחור – למקרה שלא תעבור בשלום; ואחר־כך ציוָה שיאספו את כל המיניסט”רים, הסעֶנאַטוֹ"רים ויועצי־הסתר לטכס עצה, כדת מה לעשׂות.
נשמעו דעות מדעות שונות, אך המלך ציוָה לצאת ידי חובת כל הדעות. לפיכך הזמינו את כל הרופאים־המיילדים היותר־מפורסמים, ושכל אחד מהם תהיה לו מן המוכן צבת של זהב, שמא לא ירצה יורש־העצר לצאת מרצונו־הוא לאויר העולם. אף הזמינו את כל תרופות־הבית לשם בדיקה. מלבד זה צלצלו צלצולים גדולים בכל בתי־הכנסיה, ואילו במסגדים קראו בקול רם: אללה, אללה! בכלמיניבוּרג היתה כת קטנה של עובדי אלילים, ויצאו בסך מסביב לארמון, לעשות הקפות עם פסלי העץ והאבן בידיהם. ואפילו את היהודים לא שכחו, כולם חייבים להתפלל אל אלהיהם, ומי שלא רץ אל בית־הכנסת היו מזרזים אותו ברצועות של עור עם עופרת… צועני גם־כן הזמינו, שמא אין האלהים רוצה לעזור, וישׂיג זה את המבוקש – מן השׂטן!
לץ־המלך (שבלעדיו אין המלך פוסע פסיעה אחת, שלא ישתקע חלילה במרה־שחורה) גם הוא היה באותו מעמד, מאחורי כסאו של המלך עמד. והוא יעץ אפילו עצה אחרת. בשעת־מעשׂה, – יעץ הלץ, – ילחש מישהו למלכה דבר־אמת; יורש־העצר ישמע ויקפוץ מתוך עורו! אך לצערנו חפּשׂו בכל הבתים ובכל החנויות דבר־אמת בשביל המלך, ולא נמצא. קצת מן החנוָנים מעולם לא החזיקו סחורה זו, ואחרים החזיקו לשעבר, אבל כיוָן שהיתה מונחת כאבן שאין לה הופכין, הטילוה כבר מזמן אל האשפה. ואחרים אפשר שעוד היה להם משהו ממין זה, אבל הכחישו הכחשה גמורה, בחשבם: או משטים בי, או מבקשים לידע ולהוָדע משהו ממני!
כנגד זה השׂיגו קש בלא שעוּר ובלא מידה, והציעו בכל הרחובות, שתהא המלכה ישנה בשקט ולא תשמע מהנעשׂה בחוץ.
– – – – – – – –
סוף סוף המליטה המלכה והכול עבר בשלום!
מי שעזר בדבר הזה אין ידוע עד היום; אפשר חכמת הרפואה, אפשר אֵל מן האלהים, ואפשר הימח־שמו…
ומתקבל על הדעת, שבאמת היתה בזה ידו של הימח־שמו, משום שלהכעיס לא יורש־עצר נולד, אלא יורשת־עצר נולדה! מעשׂה־להכעיס כזה יאה ונאה אך לו בלבד!
בחצר בירכו זה את זה בברכת מזל טוב, שרו וניגנו, שתו ורקדו, ואפילו הודו ושבּחו לאלהים; ושם קראו ליורשת־העצר – קוּניגוּנדאַ. אך מרוּצה לא היה שם שום אדם. הרופאים, הכמרים והצוענים רבו והתקוטטו ותלשו אֵלוּ לאֵלוּ את שׂערותיהם – כל אחד יִחס לעצמו את כל הזכויות בהצלחת הלידה. המלך רצה, כדרך הטבע, שיוָלד לו יורש־עצר, זכר, והיה סובר שהמלכה ילדה נקבה בשביל להקניטו ולהערימו! כיצד? אין מקשין על הנשים! אבל ביותר לא־מרוצה היה כלמיניבּוּרג כולו! כל־כך הרבה השקיעו בזה – מס־המלח של שנה שלימה – ולבסוף יורשת־עצר! אמנם, המלך עדיין צעיר הוא, תאבונו עמו, למראית עין – גבר וכוחו במתניו, אך מי יודע! הוא מפזר כוחו ונותן חילו לבעלות־פלפלת ושאר כל מיני קטנות־שבנוי, ולא יאמץ אונו להעמיד יורש־עצר! ואם הוא עוצם חלילה אחת מעיניו ואיננו – תהא נקבה יושבת על כסא המלוכה ואשה מושלת בארץ – בכיה וקינה לאותה מדינה! – או ששלושים וששת דודיו של המלך ישסעו את כלמיניבּוּרג, כשסע הזאבים את הגדי!
לאחר זמן אף־על־פי־כן נשתתק הכול. העוזרים לשעת־הדחק נתפזרו ונסעו למקומותיהם, המלך התנחם בהלצותיו של לץ־החצר ובפלפלת של גברת־חצר חדשה שהופיעה. כלמיניבּוּרג נתּן לה ענין חדש לענות בו: פרצה מגיפה בכבשׂים; לא זכרו את יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ וישכחוה!
זכוֹר זכרה אותה המלכה בלבד.
ראשית: אֵם לעולם אֵם היא, ושנית – המלכה עצמה אף היא נשכחה, ויורשת־העצר היתה נחמתה היחידה.
והיא התעסקה בה בכל לבבה, בכל נפשה ובכל מאדה!
ועלתה פעם בדעתה של המלכה, שיש להשתדל בכך, שיורשת־העצר קוּניגוּנדאַ תהיה מאושרת.
ממנה עצמה ידעה, שהכתר על הראש עדיין אינו ערובה לאושר בלב. לעתים תכופות ביותר היה לה לנערת־החצר היותר־פשוטה יותר מזל אצל בעלה המלך משהיה לה, המלכה. וכן יתארע, שברחוב הבריות שׂוחקים ושׂמחים הרבה יותר מיושבי חצר־המלך. בעברה החוצות העיר במרכבת, ראתה חסרי־לחם וחסרי לבוש שהם צוחקים, חסרי־כול שהם מחייכים, בשעה שהיא הידקה יפה את השׂפתים שלא תרעדנה מכאב, ובעינים נעצרו הדמעות וכמו אש צרבו!
– אושר, – מהרהרת המלכה, – ודאי הוא בידי האלהים; אולי זהו הדבר היחיד, שלא מסר אותו בידי ממלא־מקומו עלי־אדמות – המלך! מפני שהמלך עצמו אף הוא אינו מאושר, לפעמים אינו ישן בלילה! גם לה לא נתן אושר אלא שמונה או עשׂרה ימים בלבד.
“האושר בידי האלהים הוא!” ועל־פי פקודת המלך התאספו עוד פעם כל אותם האנשים שיש להם, לפי מה שהם עצמם או אחרים מעידים, כוח־השפעה בעניני שמים!
לברך את בת־המלכה באו דרוישים, כמרים ורבנים…
והם התייצבו בזה אחר זה ליד העריסה; השפילו עיניהם ביראת־שמים אל גולגולת־התינוק הקטנה והאדמדמת שבערשׂ, והגביהו אותן אל נברשת־הזהב־והבדולח המברקת שלמעלה; תעו במבטם על־פני ארבעת הקירות המקושטים, או שלחו את מבטם בעד החלון ורדפו אחרי ערפל קליל ברקיע בכחול. ואגב־כך מלמלו את הלחש…
בשׂכר זה נתנה להם המלכה במתנה אבנטים יקרים; מרוקמים, בשביל הכמרים – עם יהלומים, בשביל הדרוישים – עם פנינים, ובשביל הרבנים – עם חוטי זהב.
אך המלכה לא היתה מרוצה! הם מלמלו בלשון יוָן, בלשון לאַטיין, בלשון הגר ובלשון הקודש; הכול לשונות זרות, לשונות שאין בהן רוח־חיים. האם בירכו או קיללו? מי יודע?
אף דבר אחד מדבריהם לא הבינה.
והמינקת, – האִכּרה היפה והבריאה ביותר בכל המדינה, – גם היא אינה מרוצה מן הלחשים של אנשי הדת. היא שופכת את לבה לפני המלכה:
היא מאמינה באלהים, היא מאמינה מאד באלהים! ברצות האלהים, – אומרת היא, – כול יכול הוא! אך כלום יכול הוא כל־כך הרבה לרצות? הוא אדון גדול מדי בשחקיו הגבוהים ויותר מדי הוא עסוק. את כל העולם הוא צריך לזון! למן האזוב הקטן ביותר, היוצא ועולה, כל עוד חיוּתו בו, מתוך טפּה של רקק, ועד לאילן הגבוה ביותר, העולה ומתרומם ובוקע בנופו את הרקיע! הוא חייב לפרנס את הצפרים הקלילות שבחלל־האויר, את הדגים הרעבתנים שבמים, את החיות שביער, ומלבד זה בני־האדם כולם! לחלק מהם את הטוב והמיטב, ולאחרים לפחות פרוסת־לחם יבשה במעת־לעת! כמה אִכּרים ואכּרות, כמה יהודים ופריצים, כמה כמרים ואנשים חשובים! אימתי הוא נח? אימתי יש לו שהות להרהר בדבר, להסתכל?
היא יודעת! לפרקים הוא טועה מחמת חפזון, ומַמטיר מטר בשעה שבני־אדם צריכים שתתייבש השחת, והבקר העלוב מתפגר ומתפגר! ולפעמים הוא טועה וחוטף וחותה אש תחת מים ושׂורף את הקּמה שבשׂדה והבריות אוכלים סוּבּין, קלפּות של בולבסים וחמר, ושרשי צמחים, או שהם מתים ברעב! היא עצמה היתה קודם־לכן אדוקה ודבוקה באלהים, תמיד היתה שופכת לפניו דמעותיה ומתחננת, אך רק לעתים נדירות היה הדבר מועיל לה… אחר מכול וכול הוא מתנגדו, השׂטן, ימח־שמו. (ה“ימח־שמו” שלנו הוא, האִכּרה מַרעדת כבקדחת לזכר שמו.) אין לך, אומרת היא, פטרון נאמן כמותו! גם הוא גדול, גם הוא יש לו ארמון של אש מתחת לאדמה, אך הוא אין לו דאגה של הנהגת עולם; יש לו פנאי! ונוסף לכך הוא אוהב־חיים, בריה עליזה ואינו מתגאה על האחרים. לעתים הוא נכנס אפילו אל בית־המרזח ומרקד עם בת־האִכּרים הראשונה המזדמנת לידו, ועפים רשפים מתחת לרגליו! לעתים תכופות מאד הוא לובש צורה של כל מיני בני־אדם, חיות ועופות, ומראה את מהתלותיו. צפור־דרור הוא, ולפיכך אפשר לפעמים להשׂיג אצלו בנר של אִסר יותר משמשׂיגים אצל אלהים בנרות של שעוָה ובאבוקות!
על־כן, – מייעצת המינקת, – ראוי שתבקש המלכה ממנו אושר בשביל יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ! יתקבצו על־פי פקודתה כל הכשפניות של כלמיניבּוּרג ותברכנה את התינוקת מברכותיהן. ומי שתברך בברכה היותר־טובה, תקבל את המתנה הטובה והיקרה ביותר.
המלכה חששה במקצת, אף־על־פי־כן התגברה על פחדה, מתוך אהבה אל יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ, וציותה לאסוף את כל המכשפות.
ועם זה, מתוך רחשי־תודה אל המינקת, ציותה שיבקשו וימצאו את חליל־החרס הטוב ביותר וישלחו אותו אל בן המינקת אל הכפר – מתנה מאת המלכה.
כותבי התולדות עוברים בשתיקה על־כך, אם החליל הגיע שלם אל הכפר, אך דבר אחד וַדאי הוא, שלא פחות משבע מכשפות זקנות ומצומקות נתלקטו בכלמיניבּוּרג; כשנכנסו ירדה חשכה על החדר, וצל השׂתרע על עריסתה של יורשת־העצר. המלכה הרגישה, שהאימה לוחצת על לבה כאבן, אבל את הנעשׂה אין להשיב ושוב לא יכלה לחזור בה; לפגוע בכבודו של השׂטן וַדאי וּוַדאי אסור! אימצה את רוחה ודבּרה אל הכשפניות, לאמור:
– הנה פה, בערשׂ הזהב, שוכבת יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ! לפי שעה אין הדבר נכּר בה, אך כשתגדל בעזרת השם, ותתחנך תחת השגחתי ותחת השגחתם של חכמי־הנמוּסין בחצר שלנו, תקח לקח מפי אמני הזמרה, הנגינה והרקוּד, ונוסף לכך תדבר עוד מעט בלשון־צרפת, היא תהיה יורשת־עצר על־כל־פנים. ואין צריך לומר, כשתלבש שׂלמה רקומה זהב, משוּבצת אבנים יקרות, ותשׂים עטרת זהב בראשה – גם עיור אין־עינים יראה בה את גנוּני־המלכות! אך דבר זה, לאמיתו של דבר, אתן יודעות מעצמכן! – – ועתה שמענה: כל טוב – עשרוּת, כבוד, יורש־עצר, ואפשר מלך ממש, להיות לה לבעל, כל זה אנחנו, לאמור המלך ואני, כבר נתן לה, ליורשת־העצר! אך המרבה ורוכש, בראשו אינו חושש, ומי שיש לו יותר, אין לו די והותר – הרבינה ברכה, כל כמה שאתן יכולות, ואני אשלם לכן ביד רחבה.
– טוב, – השיבו שבע הנשים הזקנות והצפודות והפילו גורל של קשרים, לדעת באיזה סדר תגשנה בזו אחר זו אל העריסה.
והמכשפה הראשונה אמרה:
– ילדה מאושרת! בת־מלכה כבר נולדת; נכסים וארמונות ובעל נושׂא־כתר מן־הסתם יתנו לך המלכה והמלך! המלכה בעצמה אומרת כן! אני מצדי מאחלת לך בריאות!
המלכה נתמלאה שׂמחה. ילדתה שלה לא תחלה לא בחצבת ולא באדמת ולא באבעבועות, ולא תסבול בבקיעת השינים! ואפילו אזנה לא תהא מנַטפת! נמש כלשהו היה על חטמה של בת־המלכה, ואף הוא עם לחישת הלחש מיד נעלם ואיננו!
– וימים תאריכי, ושנים רבות תחיי! – נגשה בינתים ואמרה השניה.
– אף זה דבר טוב הוא, – מהרהרת המלכה, – נשים זקנות אמנם אינן אהובות על העולם, אבל בנות־מלכים זקנות סבוֹל יסבלו; לה לעולם כבר ינַשקו את היד!
השלישית איחלה: ויפה תהיי, כיפיו של עולם!
המלכה שׂמחה עוד יותר! אותו רגע ממש הלבינו פניה האדמדמות של בת־המלכה כבהט, וראו בעליל, שהתחיל צמח לה שׂיער של משי! הוֹ, מכל קצות העולם יבואו נסיכים ומלכים לכרוע לפניה ולבקש את ידה!
– וחכמה, – אמרה הרביעית, – תהיי, כחכמתו של עולם!
– טוב מאד! – מכריזה ואומרת המלכה. היא תחוּד להם חידות, ומי שימצא את חידתה, יהיה בעלה!
החמישית איחלה: אהבה אל בעלה, הששית: אהבת הבעל אליה. לבסוף נגשה השביעית ואמרה:
– כבר יש לך הכול, בת־המלכה, עכשיו אני מאחל לך, שלעולם לא תדרשי מה שאינו שלך, ולא תרצי במה שהוא של אחרים.
– מה? – קראה בקול תמיהה המלכה. אך המינקת התחילה מרקדת בחדר מרוב שׂמחה וקראה:
– הוֹ, הוֹ! טובה וכשרה תהיה יורשת־העצר, היא כבר תהיה טובה וכשרה!
עם מינקת אסור להתוַכּח, והמלכה היתה אנוסה להוסיף למכשפה השביעית, מלבד שאר כל המתנות, גם זוג אנפיליות של זהב, שבהן היא עתידה לרקוד בארוּסיה של יורשת־העצר…
– – – – – – – –
ונתארע דבר, שמיום שהעולם קיים עדיין לא נתארע כמותו. כל שבע הנשים ברכתן נתקיימה. עוד בשכבה בערשׂ היתה בת־המלכה פורחת כשושנה של ורד, ונתגלה שהיא חכמה גדולה כל־כך, שהכניסוה בחשבון החכמים היושבים בסעֶנאַ"ט! אך מיד לאחר מכן נתברר, שלא כל נצנוּץ הוא זהב חרוּץ, והטובה שבמכשפות לגיהנום ולמשׂרפוֹת.
פעם אחת, תארו לעצמכם, מתיישבת בת־המלכה בערשׂ ואומרת:
– אַל תנענעוני, אל תבלבּלו את מוחי!…
עשׂו כרצונה.
אחר־כך ציותה:
– אל תחתּלוני בחתּוּלים! מה אתם כופתים אותי? הניחו אותי חפשיה!
אמנם, מנהג הוא משנים קדמוניות, אך גם בדבר הזה ותּרו לה.
רע מזה היה, כשהתיישבה פעם אחת יורשת־העצר ושאלה את אמה המלכה, מפני מה שׁדיה אין בהם חלב. כאודם־אש האדימו פני המלכה והיא ברחה מן החדר. המינקת משיבה כמעט בכעס:
– מלכה לא אשה פשוטה היא, שתהא מהלכת כפרה ודדיה מלאים חלב…
– וגבירות־החצר? – מוסיפה ושואלת בת־המלכה.
– הרי אֵלוּ הן בתולות! – קוראה בקול רם המינקת, בשכחה שהיא מדברת עם תינוקת. – הרי אֵלוּ הן בתולות, להן לא נאה כלל ללדת ילד, וחלב מזמן אלהים רק לאֵם בשביל ילדה שלה!
– האם אני ילדתך שלך? – שואלת בת־המלכה בחריפות.
חום וקור עוברים בעצמותיה של המינקת.
– ילדי שלי, – משיבה היא, ופתאום נתּז מַעין של דמעות מתוך עיניה, – ילדי שלי בכפר נשאר, לחם לח הוא מוצץ… אני באתי לכאן, להיניק אותך, יורשת־העצר! כבוד גדול נעשׂה לי בזה, אושר גדול באַני!
– ומשום מה בוכה אַתּ?
– משום שׂמחה! – מכריזה המינקת ואומרת מתוך יאוּש. אך לא הועיל דבר.
– מה שאינו שלי, אינני רוצה בו! – אומרת בת־המלכה, ועומדת על דעתה בכל תוקף; היו אנוסים לגמול אותה.
אך בזה עדיין לא די. אחר־כך נודע לה, שהיא לבושה מה שאחרים טווּ וארגו וסרגו, דרה בארמון שאחרים בנוהו, ואוכלת מה שאחרים זרעו וקצרו, טחנו ואפו.
ודבר זה אינה רוצה!
– אלא מה רוצה אַתּ, בת־מלכה?
כל זמן שאין היא יכולה בעצמה לעבוד, רוצה היא ללכת ולדור ביער, תחת רקיע בשמים של הקדוש־ברוך־הוא, פירות מעצי־ההפקר לאכול ולהתלבש כאִמנו חוָה בעלי־עץ.
– וכי שלנו זר הוא לך? – שואלים המלך והמלכה.
– אין זה שלכם! – משיבה הבת־מלכה ורוקעת ברגליה.
אין צריך לומר, שעד מהרה נעלמה מן הארמון.
בסתר היתה כלמיניבּוּרג מתאבלת, אך בגלוי לא היה אפילו לשום אדם העוז לשאול, להיכן נעלמה. האם ברחה או שוּלחה, בעולם הזה או בעולם הבא? בלילה, בביתו שלו ובאפלה על משכבו, לא אחד היה נאנח. אך ביום, בפרהסיא – הס!
ברכתה של המכשפה הפכה לקללה!
– – – – – – – –
אך יורשת־העצר לא ברחה, גם לא אִבּדו אותה מן העולם.
מעל לארמונו של המלך מתנשׂא מגדל גבוה וראשו מגיע השמימה. בתוך המגדל יש חדר קטן עשׂוי כולו ברזל, עם אשנב קטנטן, שנשקפת מתוכו פיסת־אדמה קטנטונת, אך הרבה שמים.
שם, בחדר הקטן ההוא, מאחורי מנעול ובריח, יושבת יורשת־העצר.
בלילה היא משׂתכּלת בכוכבים שבשמים, ומתפלאה שהם כל־כך קרים; כל־כך בהירים ומאירים, ואף־על־פי־כן לא חמים; וביום יש לה התעסקות אחרת. לא הרחק מן הארמון עמדה המַפּחה של המלך, ובה עבד נַפּח זקן, עם עוזר בשנות התשחורת, ושויליה כמעט עוד ילד.
ראשית, היתה אוהבת להשׂתכּל בגיצים.
– מזלו של הארמון, מהרהרת יורשת־העצר, שהם מתפזרים בקלוּת־דעת כל־כך וכבים עד מהרה. שאם לא כן היה הארמון נשׂרף מזמן ולא היתה נשארת הימנו אבן על אבן.
– חבל, – נאנחת שוב יורשת־העצר החכמה, – כל־כך הרבה אש ויוצאת בלא שום תועלת!
אחר־כך התחילה מתבוננת בעובדים שבמפחה.
– לנתק את המנעול והבריח הסוגרים עלי, מהרהרת היא, מסוגלים רק הם! רק הם יכולים לשחרר אותי!
– לדאבוני, מוסיפה היא ומהרהרת, זקן הנפח הזקן יותר מדי! מתוך נקישה־ופטישה תמידית נתחרש במקצת, דבר זה נכּר בתנועותיו שלו, ואילו זעקתי לעזרתו, לא היה שומע את קולי! ראה גם־כן לא יראני! לעולם אין הוא מגביה את עיניו למעלה מפטישו!
העוזר שלו (ממשיכה היא הלאה את מחשבותיה) צעיר ממנו. בחשאי הוא נושׂא את עיניו למרום, אפשר הדבר שיראני. בשעה שהעבודה נפסקת והדפיקות חדלות, יכול הוא לשמוע קולי! אך הצל – לא יצילני! יותר מדי פחד יש לו בעינים, והוא מתכופף כפיפה יותר מדי עמוקה כשעובר מישהו מן החצר, לעולם לא תהיה לו ההעזה לכך!
– כל תקוָתי, מחייכת היא אל עצמה, הוא הבחור שליד המפוח… אני מכירה בעיניו הלוהטות, שהוא יעיז לעשׂות את הדבר! אני מכירה בשריקתו בשעת העבודה, שיש בו מעט, מאד מאד מעט, יראת־הכבוד! לפעמים הוא מניע ידו, כאילו ביקש להפוך את המפוח עם הסדן גם יחד… כשאגדל ואוציא את ראשי מבעד לחלון, מיד יראה אותי, כשאקרא בקול חזק, ישמע את קריאתי!
ואז (מחייכת היא שוב אל עצמה ומסמקת מהנאה), אז יתאהב בי, ישחרר אותי, ואני אעשׂנו מאושר.
כך מתנחמת יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ.
לאחר זמן מסויים (מספר השנים אינו מובא בחשבון) נתרחשה בכלמיניבּוּרג עוד פעם חדשה.
כלמיניבּוּרג הופתעה, לא עוד תהיה משוסעת ומחולקת בין שלושים וששת הדודים המלכותיים! יורש־עצר חדש לחלוטין נולד! – המלך עצמו לא האמין למראה עיניו!
בשמעו שהמלכה מרגישה עצמה לא כתמול־שלשום, היה הוא, המלך, מושך בכתפיו ופוקח עיניו בתמיהה; ובראותו בעליל, שהמלכה משמינה והולכת, נזכר הוא, המלך, שפעם אחת שתתה המלכה ביער מים מן המַעין, ובוַדאי בלעה צפרדעון, והוא גדל בתוך בטנה!
כשהציעו לאחר־מכן למלך, שיקראו למיילדים עם צבתות הזהב, נתכעס מאד וציוָה לקרוא לרופא־אצטומכא, שיגרש את הצפרדעון!
והואיל והמלך אמר: צפרדעון, חזרו הכול ואמרו: צפרדעון!
וכשיצא אחר־כך הצפרדעון לאויר העולם ונמצא שיש לו ידים ורגלים ועינים, כבן־אדם, השמיע הוא, המלך, קול צעקה: למי הוא דומה? אך במהרה־במהרה שכח את השאלה הזאת. בהילולה הראשונה שלאחר־מכן מצא פלפלת חדשה, חיננית ונפלאה, ולא זכר עוד את יורש־העצר־הצפרדעון וישכחהו.
אל מי דומה יורש־העצר־הצפרדעון עדיין לא ידוע, אך עצבני הוא וחולני… ורופא־החצר מפוקפק בדבר, אם עתיד יצור זה להיות ביום מן הימים יורש־עצר זבובון, ואפילו יורש־עצר פרעוש.
אך עיקר המעשׂה הוא בזה, שבשעה שפתח המלך את ההילולה הגדולה לכבוד הפלפלת החדשה, בשעה שהכּו החצוצרות ותרעו השופרות וכל כלמיניבּוּרג כולה צעקה “הידד!”, נתּק הבחור מן המפוח, שגדל בינתים, את המנעול והבריח ושיחרר את יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ.
הם יושבים לפי שעה באיזה מקום־סתר במחבוא, אך במשך הזמן, סבורים אל נכון, יצאו למזל אל אור העולם.
ואז יתברר, שכל שבע הנשים אמרו דברי אמת וברכתן נתקיימה.
קטן האגם, קטן ממוֹנטעֶ־קאַרלוֹ, כמה עשׂרות צפרדעים בסך־הכול, ואני אוהב אותו. לכאורה, מה יש בזה? קוָה וקוָה, ואין קוָה אלא מים, ונוסף לכך – מים עכורים. אבל אין הדבר כן אלא למראית־עין בלבד. הקשיבו יפה אל הקוָה, ותבחינו גוָנים שונים ובני־גוָנים, מאה נוסחאות שונים.
יש קוָה – משאל־עם! קול המון כקול שדי! כל האגם כולו, בלא הבדל דת, לאום, מין ואפילו גיל. יש חכמה בראשיהם של ראשנים אפילו! ויש קוָה – מרידה; צפרדעים עולות על המתרסים, נופלות חלל כזבובים… יש קוָה בנגוּן של תשעה־באב, ויש קוָה בנגוּן של יום־כפּוּר… וּקוָה כבד ועמוּם, לאחר בצל, דיסה, קוּגעֶ"ל ובשׂר עם לפתן: “רבקה, בואי רבקה…” וקוָה חפשי, חפשי וקל־דעת וצחצחני: “מַרגריטאַ, מפני מה לא תאהביני?” – כך פירוּשוֹ. וּקוָה כלפי־שמים, אל בורא־העולם, שבח ותהילה על המולדת הרחימה־החמימה, שתחיה! וכי יכול הפה לפרט…
ומולדתן הקטנה של הצפרדעים, עם לשון־קוָה הרשמית ועם שירת־הקוָה, מושכת אותי אליה לעתים תכופות. וביותר בימות־החמה בין הערבּים… בעיר רב המחנק… מדכדכים ריחות־הרחוב, הזיעה עם עירוב של מימי־בוֹשׂם רעים; מסַנוור ברק השלטים, חלונות־הראוָה ועינים יוקדות – יוקדות מתאוָה ויוקדות מרעב, ומחריש קול הגלגלים ותיבת־הזמרה – –
יודעים אתם, תיבות־זמרה מה הן? אפשר שאתם יודעים, אף־על־פי־כן אמוֹר אומַר לכם: הרי אלו הן השאַרמאַנ"קוֹת, וכיוצא בהם שמות שנקראו בהם… ונגוּנים מכוּשפים בתוכן: למן “מַרגריטאַ, מפני מה לא תנשקיני” עד “לא אבדה תקוָתנו”!… וסדק יש בה, בתיבה זו, כעשׂוֹר של נחושת גדלו, אתה מטיל בתוכו מטבע – והתיבה מנגנת כל שלבך מבקש!…
והריני בורח, כל עוד החיוך על שׂפתי, ויוצא אל האגם…
ומתיישב על שׂפתה של המולדת הקטנה…
– – – – – – – –
יפות הן, הצפרדעים, וכקטיפה, חלקלק־ירקרק־מבריק, העור. אך העיקר הן שלוש המעלות הטובות שיש להן לצפרדעים:
א) הן נוצדות בשליתן; כזה מזלן;
ב) מחליפות כל ארבעה שבועות את עורן; אינן זקוקות לכלי־לבן צחורים. וגם – חסדי שמים! –
ג) לא העפעף העליון, אלא העפעף התחתון מתנועע אצלן!
ואם נעשׂה מעשׂה־עוול באגם – במולדת, הריהי מעיפה את עפעפה התחתון כלפי־מעלה; לא ראינו ואין ראָיה, לא כלום!
– – – – – – – –
ומכּרה יש לי באגם, מעניינת מאד. יפה – כפי שיכולה צפרדע בלבד להיות יפה, ונוסף על כך – חכמה! אחיתופל בשעתו, ביסמאַרק לפני זמן מועט, סטוֹליפּין כהיום הזה, ויותר מהמה!
– הכול – אומרת היא – בצה הוא.
קוהלת אמר: הכול הבל; והיא אומרת: הכול בוץ! הכול חיים בבוץ, יונקים את יניקתם מן הבוץ – מן האגם, מן הרקק…
– והדגים? – שואל אני פעם.
– חיים במים עכורים! ואף זה רקק, פחות או יותר…
– יש לה – אומרת היא – אף שם מחותנים.
– וצפרים?
אֵינה מתיישבת אפילו בדעתה רגע אחד; כאילו השׂכל נתון אצלה על חודה של הלשון:
– חיות באויר! ומה זה אויר? שפוך בבית־המרחץ מים על־גבי האבנים המלוהטת, ומיד אתה רואה הבל – אויר… העמד בקיץ קערה מלאה מים בחלון, והמים נעשׂים אויר…
למדה פיסיקה!
– והסלמַנדרה?
כאן היא מגלגלת גלגלי עיניה כלפי־מעלה:
– ראשית – אומרת היא – אפשר שטבעה כך, ושנית – התרגלה לחיות באש, ושלישית – כל ענין הסַלמנדרה אינו אלא אגדה…
והיא מסיימת דבריה בסלסול: קוָה – קוָה – קוָה, שפירוּשו בלשון בני־אדם:
– בוץ, בוץ, בוץ, הכול בוץ!
– – – – – – – –
– מרת צפרדע – אומר אני לה פעם אחת – אסַפּר לך מעשׂיה.
– סַפּר!
ובת־שׂחוק אלוהית־מַקסמת מתפשטת על פרצפונה הקטיפתי־הירקרק־מבריק.
– ואם – מוסיפה היא – המעשׂיה לא תהיה ערפלית־מוֹדרנית, אסַפּר אותה לעורכו הראשי של עתון־החצר במדינת האגם.
– אינני יודע… יהיה בה, כפי שנדמה לי, משהו מריח קבּלה…
היא מעקמת פניה, כלאחר לקיקה של לימון, ומתיאשת:
– ובכן…
מעשׂה בנערה בעלת־מום.
עוד פעם עקימת הפנים.
– אַבל בעלת מום מופלא. אין היא יכולה להוריד את העפעף התחתון, הוא מסתיר לה מחצית העין…
– ובכן?
– אין היא רואָה את הנעשׂה למַטה מעינה. אינה יכולה, בשום פנים, להביט למַטה. העינים פונות אצלה תמיד, מאז נולדה, רק כלפי־מעלה, רק גבוה כלפי־מעלה…
– לא טוב! – פולטת ואומרת הגברת, – שכזאת הרי מן ההכרח שתהא נופלת וחוזרת ונופלת… הרי אינה רואה כלל את הנעשׂה מתחת לרגליה.
– זה הדבר… והיה לה קשה מאד ללמד את רגליה ללכת… מתנודדת, נופלת, כדבריך. אבל רע מזה היה הדבר, שבמשך הזמן פסקה מלראות ומלהכיר את בני־הבית שלה הצעירים ממנה, אחים קטנים ואחיות קטנות…
– רבים היו?
– לא ספרתי…
אחר־כך כשהיא גדלה ומתבגרת, אין היא רואה עוד אפילו את המגודלים, ואפילו לא את אביה ואמה…
– קוָה! – מכריזה ואומרת הגברת, ובקוָה הזה נשמע מעט פחד, מעט רחמנות ומעט איוּם…
– וההורים, וכל הקרובים מסביב, כולם כועסים ומתמרמרים: “נוהגת בגאוָה ובחוצפה”, אומרים הם, “לא נאה ולא יאה לה לראותנו!”
– ובלילה, בחשאי – חנקו אותה?
– לא, ניסו לשלוח אותה אל בית־הספר. המורה הרי יראה אותה! גבוה הוא, יושב על־גבי קתידרה.
– והיא אותו – ראתה?
– זמן קצר. ואחר־כך – אף לא שׂערה אחת; במקרה היא קרחַ גם־כן… וחבט לה בסרגל על כפות ידיה. היא צעקה, הוא גירש אותה, והיא ברחה
– – – – – – – –
– הביתה?
– היא התייראה, שמא יקומו עליה, בלילה, בחשאי, ויחנקו אותה – אל העולם ברחה!
מאחורי העיר ראתה בחלל־האויר צפרים… המוני־המונים…
“צפרים, צפרים, קחוני אתכן!” אמרה.
אבל אין להן פנאי. ואפילו לענות לה אינן יכולות. הן טסות אל הקנים, אל הדוגרות והאמהות שבקנים, מלוא הפה תולעים הן נושׂאות… והן פורחות להן הלאה בשתיקה… בא במעוּפו נשר…
– כך?
נשר עושׂה תמיד רושם, מַגביה עוּף ומַרקיע שחקים!
– נשר, נשר, קחני עמך!
– אף הוא לא היה לו פנאי? אף הוא מיהר אל הקן?
– לא. הנשר גם הוא היה משום־מה גלמוד… אחד ויחיד על־גבי צור גבוה, חגוּר אזוֹר של עבים – שם היה משכנו…
“מגובה זה – אומר הוא לה – נראים כל אלה המתהלכים כאן, על ארבע או על שתים, כתולעים…”
“אני שׂונאת תולעים” – אומרת הנערה בעלת־המום.
“אם כן, הריני לוקח אותך עמי” – אומר הנשר, והוא עושׂה כן…
והתחילו חיים של טעם! וזה מזו אינם מעלימים דבר, אין מסתירים, אין סודות…
– חיים של נועם?
– לא תמיד… כל זמן שהנשר עף וחג מעל לראשה, היא רואה אותו… ואוהבת אותו… אבל כשהוא צריך לפרנס עצמו – – הריהו יורד? למעלה אין ממה להתפרנס?
– זהו… מיד הוא נעלם מחוג ראִיתה – –
שעון־עיר מכּה פתאום:
שמונה.
– סליחה, – מתנצלת הגברת שלי באמצע המעשׂיה. יש לה קונצרט לטובת־עניים שבאגם, שמה כבר פורסם במודעות, ומיד היא קופצת ונעלמת – כבר היא בפנים, בתוך הבוץ…
ואני פונה והולך, עייף, זועף וחמוץ, וחוזר אל העיר, אל החדר, ומטיל עצמי על המטה. אני נים ולא נים, תיר ולא תיר. ותמונות מתמונות שונות, שלא ברצוני ושלא בידיעתי כמעט, רודפות זו את זו, מתנגשות זו בזו – השם הוא היודע, מה פשרן… זיעה, מימי־בושׂם… עינים־של־חטא ועינים־של־רעב, בצה… תיבת־זמרה… ורוצה אני לברוח, לברוח מכל זה –
– – – – – – – –
– להיכן?
אינני יודע, מי השואל, אבל קול שומע אני.
– מי שרע לו במקום אחד, ילך למקום אחר… מן הצפון הקר אל הריוויעֶר"אַ, מן הישוב אל המדבר, מן היבשה אל הים; אבל מי שצר לו וקר לו ורע לו בזמן, אין ביכלתו לעבור לזמן אחר, טוב יותר…
– מפני מה לא לנסוע במרחקי הזמן? – קורא אני קול רם. – האִם אין היסטוריונים חוזרים ומפליגים עד אדם וחוה בלא חגורות־העור בגן־עדן? האם אין הנביאים מקדימים ומרחיקים עד אל הזאב והכבשׂ והנער הקטון הנוהג בם?
–אני רוצה!
ורצוני מתגשם.
מין מנגנון מוזר: לא ספינה, לא כרכרה, לא כדור פורח וכל זה יחדיו, ומישהו יושב מקדם וידו על כפתור.
– מי אתה? – קורא אני קול רם בפחד.
– העגלון בעגלתו של הזמן – –
– סע! קדימה! – ואני קופץ ועולה…
–קוָה! – נשמע קול של סבל. מרת צפרדע נוסעת גם היא, דרכתי עליה ועוד מעט וחנקתיה. אנו נוסעים, אני שוכח אפילו לבקש ממנה סליחה! הנשימה נעצרת…
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
אלהים לבדו הוא היודע, מה זמן הוא זה!
שוב אין מוציאין לחם מן הארץ, חסל סדר אִכּרים, חסל סדר פריצים. האדמה אינה שייכת לשום אדם, הפסיכוֹלוֹגי“אַ־של־אדמה גזה ואיננה. וחסל סדר ארצות־מולדת. מירק־עשׂב, ובעיקר מקוצים ודרדרים, מכינים חכמי־החימי”אַ לחם, קודם־כל מקוצים ודרדרים. אנו מתחרים בחמורים, גומלים לגמלים: לפנים היו החמורים והגמלים משופעים במזון, ואנו היינו רעבים. ולא רק לחם בלבד, חכמי־החימי"אַ נותנים דגים ובשׂר. שום בעל־חיים אינו נשחט בגין האצטומכא שלנו, אינם נעכבים בהתפתחותם בגלל קיבתנו. אותם שנשמעו לתורתם של דאַרווין וספּעֶנצעֶר התפתחו ונעשׂו בני־אדם, לפי סדר ובהדרגה: כושים, צוענים, יהודים, פולנים, ואחר־כך בני־אדם גמורים; ואחרים נעלמו למקום שנעלמו. בכמה בתי־נכות נמצאים גרמים משונים; אומרים, עצמות של חיות הן… ואין אנו אוכלים, אלא שותים. בפּאַריס אין נוהגים עוד אפילו לשתות, אלא מריחים. מריחים מתוך צלוחית טעם של דגים, טעם של בשׂר, טעם כל דבר שהלב רוצה… המזון נקלט דרך האף. האנגלים נושׂאים מתחת לחטמיהם בין שני חצאי השׂפם בּקבוקים קטנים שיש בהם תמצית של ריח; תמיד הם פתוחים, ותמיד נושׂאים שׂבעים…ואם קיים עוד פה, אינו משמש אלא לדבּוּר… חופה וקדוּשין, פרידה וגיטין חדלו מקרב הארץ. לא האיש זן את האשה, כמו במאה העשׂרים, ולא האשה מפרנסת את האיש, כמו במאה העשׂרים וחמש. אלא כל אחד מקבל על חשבון־הכלל צלוחית להרחה והוא מרחרח.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
– והיכן אנו נמצאים עכשיו?
– הזמן הזה עדיין לא נולד, לפיכך אין לו שם.
– לכשיוָלד – אומרת מרת צפרדע – אהיה אני הסנדקאית…
– יתּכן! – מסכים עמה העגלון.
אני משקיף למטה: נהרות מלאים מסביב.
ומיני צעקות אני שומע:
– היש רעבים להשׂביע? היש צמאים לרווֹת צמאונם? היש חולים להעלות להם ארוכה?
ואחרים מכריזים ושואלים:
– היש בני־אדם, ארצות, עמים או דתות משועבדים – שנבוא ונשחררם
אָין!
הכל חכמים – אין מי שירצה לשעבד, הכול יודעים שהמשועבדים מתחברים ומתגברים, והמשעבדים – סופם כליה מתוך טובה ובטלה… ומהיכן ימצאו חולים, לאחר שהונהגה שיטתו של מיעֶטשניקוֹב, ושום אֵבר אינו גוֹוע ומת קודם זמנו, אלא הכול גוֹועים במידה אחת ובזמן אחד, הכול דועכים וכבים יחד ואין האחד ממית את חברו… אין נושׂא עמו אֵבר משותק או מרוסק… והנשמה עם הגוף אף הם דועכים וכבים בבת־אחת, כשלהבת זוֹ עם שמנה שבמנורה. אין יש גופים בלי נשמה, אין יש נשמות בלא גוף. ומשום כך גם: לא רצון שאין עמו היכולת לבצע, ולא יכולת שאין עמה רצון. תאבוֹנות של שוא, חשקים של שעשוע, חלומות של שעה שאינה לא יום ולא לילה – נעלמו! וכּוּחים חדלו מכול וכול. הכול יש להם אותם רצונות ואותם חפצים; וכשמצלצל הטלפון, מי זה יש לו חשק לקום ולהרים את השפורפרת…
יושבים ומפהקים…
מכת־מדינה, מכת־עולם הוא, הפהוּק הזה. “שלום עליכם” בא וערך נשף קריאה – מפהקים!
– לפנים, – נאנח זקן אחד ומפהק – היו אריות ודובים מתנפלים – כך הבריות מסַפּרים.
והיום?
– בחשמל ירו וכילו את כל החיות הטורפות!…
– ואת הנשרים? – שואל אני.
– עד אחד.
– אצל אחד היתה נערה, או אשה צעירה, בעלת־מום עם עפעפים תחתונים מוקשים…
– יכול היות – בהיסטוריה נזכר, שהנשר האחרון היה מתעופף מעל לעצמותיו של אדם… אם של זכר או של נקבה לא ידוע, וגם (הוא מפהק) היינו הך…
– וזה זמן רב – מפהק הוא – לא היתה רעידת אדמה…
– נהג, עגלון, נהג!
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
– יריד?
– מה לך לעת כזאת – מסחר?
– שמּא רוחות מהלכים שם?
– הרוחות זה מזמן לא נשאר להם זכר!…
– הבה, נרדה לראות. להשאיר את הכפתור בידה של מרת צפרדע?
– זה לא. זה הזמן עדיין לא הזמן בשביל זרים הוא… יקרעו אותך כדג. מוטב שתשקיף מלמעלה.
הוא מגיש לי משקפת:
השוק רוחש בני אדם, כתל של נמלים!
מה אפשר שיתארע בזמן כזה?
כשיצאה בצרפת הגזירה על הכמרים, הלך כומר אחד, מצער גדול ומכאב־הלב, וספג לתוכו הרבה שאַרטרעֶ“ס, ונרדם בו במקום, באחד ממרתפי־היין. צרפת בלא כמרים, בדומה לספרד בלי יהודים – הפכה לתל שממה, עפר ואֵפר. את הכומר שכחו, הוא שוכב בתרדמה כבדה, שקורין הינעֶרפּלעֶ”ט; הולך אחד ממדינת הפהוּקים וכורה לעצמו קבר, בעודו בחיים חיתו, ובלבד שיעשׂה משהו, והריהו מוצאו, את הכומר, ונושׂאו ומביאו אל השוק, והכומר הבהול מתעורר – –
שואלים אותו, כמה זמן הוא ישן; ואינו יודע.
– האם גם בזמנך פיהקו?
– כן: לוֹרדים באַנגליה –
– וסתם בני־אדם?
– לא…
– מה היו עושׂים אלה שלא פיהקו?
– כל זמן שהכמרים היו קיימים, היו מתפללים; היו מבלים את הזמן בכנסיה…
– בטלנות!
– היו עורכים קונצרטים, סתם וגם לטובת עניים… תיבות־זמרה היו נושׂאים מרחוב אל רחוב…
– אנחנו יש לנו כפתורים, לוחצים לחיצה אחת, מיד שומעים מה שמבקשים לשמוע, ולפיכך אין מבקשים לשמוע כלל, או ששומעים ומפהקים…
– משוררים היו שׂמחים בזריחת השמש ובשקיעתה…
– אצלנו זורחת שמש תמיד. שמש רגילה ביום, וחשמלית בלילה.
– בחורף בימות הקור הגדול היו אביונים נהנים מכך, שהיו משרבבים רגל מתחת לכסת וחוטפים ומשיבים אותה בחזרה; רעידה נעימה היו רועדים מזה.
– אנו אין לנו לא קור ולא חום. אנו פרצנו דרך ימים ויבשות, וחילקנו את החשמל חלוקה כזאת, שיש בכל מקום חמימות אחידה ומזג ממוזג.
– אני זוכר עוד דבר אחד – אומר הכומר – אך יש לי חולשת־הלב: תנו לי מעט יין.
נתנו לו אבקת־יין להריח, הוא הצטער על העין, שאין לה נחת־רוח מן היין ואמר:
– צבא היה מהלך בסך ברחובות. הקהל, צעיר וזקן, היה רץ אחריו ער ועליז וצוהל משׂמחה…
– מה זה צבא?
– חיילים במדים ועם נשק, קצינים עם כתפות, סרטי־אלכסון…
– ומה זה מדים ושאר הדברים שהזכרת, הכומר?
– תנו לי עוד ריחה של יין, מפני שאני עייף וזכרוני נחלש.
ובחוטם מאדים־פורח ספּר להם הכומר והסביר הכול. ואומר ועושׂה: כבר ישנו צבא עם נשק, קצינים, געֶנעֶראַ“לים, ראש געֶנעֶראַ”לים אחד – –
והצבא מהלך בסך ומפהק; והקהל מסתכל – ומפהק.
– אתה שקרן, הכומר!
– לא – –
– הרי יש כאן מדים, כתפות, סרטי־אלכסון גדולים, נשק!
– בודאי – אבל בלי חיילים… עד שלא שפכו דם, אין הצבא צבא כלל.
מיד הקהל זע ממקומו וקמה מהומה, מתעורר רעש:
– דם יישפך, דם! ובלבד שלא לפהק… ירוּ, שחטו, התיזו ראשים…
– של מי? – שואל ראש הגעֶנעֶראַ"לים – –
– שלנו, של כולנו – ובלבד שלא לפהק!
קול המון כקול שדי!
– כן, – נזכר הכומר – עוד דברים טובים היו: מעשׂיות על בנות־מלכים… נערות שעפעפיהן כעפעפי שחר – –
אבל קולו טובע בקול היריות!
–הלאה! – קורא אני אל העגלון בפחד –
ופתאום תוקפת אותי תאוָה איומה לשפוך דם…
אני תופס לה למרת צפרדע וחונק, חונק, חונק…
“שם, במקום ארזים!” – מעיר אותי קולה של תיבת־זמרה הבא מן החצר.
מסַפּרת כך המעשׂיה מארץ־אי־שם:
בארץ־אי־שם נמצא הר גדול ורם. מקננים בראשו של ההר גדולי הנשרים, משׂחקים במרומיו אדירי הרוחות; משׂחקים ונאבקים.
ורואה גם ראש־ההר את חוג־השמים הגדול ביותר מכּפת־הרקיע שעל־פני ארץ־אי־שם, ואת זריחת החמה היפה ביותר בכל בוקר בארץ־אי־שם…
רוחץ ראש־ההר באור הבהיר, העשיר ביותר. הן הוא ההר הגבוה ביותר בארץ־אי־שם: שום דבר אינו מסתיר מפניו את השמש, ומשום מקום לא יפול עליו צל…
וחזק הוא, ההר: צורי־סלעים אבריו, נחושת וזהב – גידיו… דבר זה יודעת האיילה המקפצת על גבו…
הנה כי כן ספּרה המעשׂיה.
– – – – – – – – – – – –
שמעו האמהות את המעשׂיה, ושיר־ערשׂ חבּרו ממנה, ואת הילדים הן מיישנות בשיר הזה. בשיר על ארץ־אי־שם, על ההר הרם, הגדול, בארץ־אי־שם.
אבל הילד גדל ומתבגר ושוכח את שיר הערשׂ; בלמוּדים ובמשׂחקים משתכח השיר; ואחר־כך בחיים, באהבה ובסבל… במהומת־החיים!
אי־שם, אף־על־פי־כן, בפינה חבויה שבלב, עדיין רועדת נימה בחשאי, עדיין מתחנן השיר, שיר הערשׂ, מראש־ההר מארץ־אי־שם, – שוטפים החיים סביב־סביב, רועשים החיים ורותחים, ואין שומעים את רעד הנימה –
ועוברים כך שנים וזמנים – –
מתארע לפעמים –
טוֹוה צעיר את חוט־הזהב של חייו, ומשתלחת ידו של המזל, ומפסיקה לו את החוט: עוזב הצעיר את החיים ומתרחק אל הבדידות: ופתאום הוא מרגיש בבדידות השקטה: משהו רועד בפּנה שבלבבו, מן הפּנה החבויה ביותר שבלבו קול מתרונן ועולה… והוא עומד ומקשיב, ומקשיב…
שר לפעמים צעיר את שיר־אהבתו רב־האושר ואצבעותיו פורטות על הנבל, על־נבל־הזהב של נעוריו; שומע המזל הרע, מתגנב בחשאי ושולח את ידו הרעה, הגרומה, וקורע נימה אחר נימה, באלימוּת; משתתק הנבל ומשתתק הלב עמו, ונוראה הדממה; פסק הלב מלדפוק… ומתוך הדממה הזאת מתעורר ומשׁתורר פתאום שיר־הערשׂ. השיר מארץ־אי־שם, מן ההר הרם, הגדול, בארץ־אי־שם…
ולפעמים הוא מעיר את מישהו בחלומו, ובא בליל־ירח שקט עד אזנו של הישן, והוא מתעורר…
וסתם כך לפעמים, בהשתקעם בהרהורים, מתעוררת בבני־אדם הכמיהה והנהיה, ודוחפת אותם אל ארץ־אי־שם; אל ההר הרם, אל ההר הגדול בארץ־אי־שם…
מושכת ארץ־אי־שם ומושכת; ונודדים…
ובכל הזמנים, ובכל מיני דרכים, ומכל קצוי תבל, נודדים אל ארץ־אי־שם…
ותועים, ונתעים, –
עצמות נשארות בדרכים ובשבילים לארץ־אי־שם…
אך יש מגיעים, אף־על־פי־כן, ובאים לשם.
יש מגיעים, ובאים לארץ־אי־שם; אך אין האחד יודע דבר על הזולת…
בדרכים שונות מהלכים הם בודדים, מקצות עולם שונים באים הם… וזה בזה לא יפּגשו.
–––––––––––––––
נטוית ונטוית הלאה המעשׂיה…
מקרני־ירח נטוית היא; בלילות שקטים, בלילות־ירח…
וכך היא מוסיפה ומסַפּרת:
למרגלותיו של ההר הרם בארץ־אי־שם משׂתרעות ארצות נרחבות, אדמה שחורה ודשׁנה… גדלים יערות עבותים־עבותים, ופלגים מפליגים ונהרות נוהרים… ומקיפים את ההר הרם, הגדול…
וכשבאים הנודדים, – יחידים־יחידים, זוגות־זוגות, או משפחות שלימות, – ומגיעים אל ההר בארץ־אי־שם, הם מתיישבים מסביב־מסביב להר, לרגלי ההר…
הולך הצייד עם קשת וחץ אל היער; יושב הדייג עם מכמורת וחַכּה על שׂפת הנהר הצלול; בוחר לו היוגב אדמת־חריש רכּה; רועה רועה את בקרו בכרי־הדשא הדשנים… נוצרות מושבות במרוץ הזמנים…
ואולם מרגלות־ההר נרחבות, ואין מושבה אחת נוגעת בחברתה; ואין מושבה אחת יודעת על קיומה של חברתה.
בונה לה כל אחת עולמה שלה בפני עצמה, ומסדרת לעצמה סדרי העולם “היחיד” שלה; בונה לו כל אחד את מקדשו שלו לאלהיו “היחיד”, ועובד לאלהי־העולם היחיד…
ואדם חי כל ימיו ושניו, והוא מת בבוא עתו, והכול לפי רצונו וחוקו של האל היחיד…
ומתפללים לאלהים, ומדברים בלשון האנושית “האחת והיחידה”.
ועובדים; ופרים ורבים, ומתרוממים קמעה־קמעה ולאט־לאט ועולים בגבו של ההר, של ההר שהכול מתאוים אליו…
לאט – עם החיטה, שבולת־השועל והשיפון, הולך עובד האדמה; מרחיק ועובר אותו מגדל הגפן; גבוה יותר מדלג ועולה הרועה, על־פני אבן וסלע, בעקבות איילת־הבר; לאורך גיד־המתכת מהלך הכורה, מעמיק בחוזק־יד אל בטן ההר…
וגבוהים מעל כל אלה יש גם־כן עולים…
אלה הם האנשים, שלא יכלו, עם כל הטוב והשפע, להרגיע את נפשם…
הנשמות הללו יותר מדי הן כמוּהות; יותר מדי כמוהות ומגועגעות למרומי המרומים.
משום שברור יותר מתרונן בלבם שיר־הערשׂ…
ומניחים לפעמים את החכה ואת הקשת עם החץ, והולכים מיער ומנהר… ונופלים לפעמים האֵת והמגל מתוך היד; ועוזבים את הניר, מוציאים את המספריִם ואת המַזמרה מתוך היד, באים ויוצאים מתוך הכרמים, ומשליכים את הקרדום מתוך היד, ומביטים מתוך מכרה־המתכת אל אור־העולם הבהיר… ומפקירים לרחמי־שמים את האיילה, ומעפילים…
מושך שׂיאו של ההר…
יש לה לכל מושבה האיש הכָּמֵהַ שלה, ואחרת – האנשים הכמהים שלה, והם מעפילים.
וככל שהם מתרומיים יותר, גופו של ההר דק יותר; והם הולכים ומהלכים ונפגשים לפעמים.
וכשנפגשים – –
ועצובה נעשׂית המעשׂיה בשעה שהיא מסַפּרת על כך… ונוראה…
ספּוּרים עצובים; מלחמות רבות־דמים…
נטוית ונטוית המעשׂיה, לאמור:
יש לה לכל מושבה האיש המתגעגע משלה; ומהן יש להן כמה אנשים מתגעגעים משלהן – –
אל ראש־ההר מתגעגעים הם…
אל הרוחות החזקות, אל הנשרים הגדולים… אל הרקיע הגדול, הרחב; אל האור השופע והבהיר ביותר, אל זריחת־השמש היפה ביותר כמהים הם…
מושך שׂיאו של ההר…
וביחידות הולכים הם, על פני גבולות של שׂדה הולכים הם… מתוך המלונות שבין הכרמים באים הם ויוצאים… על שׂפות המכרות הם שׂורכים דרכם.
על־פני אבן וסלע, מדלגים כאיילים ועוברים אותם.
עיניהם כמוּהות, תלויות במקום, תועים הם, קולטים באזניהם הנטויות את הרשרושים הבאים מלמעלה, – ונפגשים לפעמים…
ונפגשים – ונפחדים.
ומתפלאים ומלאי־חשדות מביטים הם זה בזה, ונעצרים.
ממקומות שונים באו, בדרכים שונות הלכו, וגם – שונים בגדיהם, שונה תספּרתם, ושונים כסוּיי־הראש שלהם…
ועל־כן מגמגמים הם בשעה שאומרים זה לזה:
– בוקר טוב!
ואומר זאת כל אחד בלשונו שלו, בלשונו היחידה שלו… ונשמעים הדברים באזני השני קשים וזרים, לא־אנושיים ומלאים שׂנאה… סובר כל אחד מהם, שהשני מאיים.
“הוא מבזה אותי, הוא מקלל!”
ועומדים זה כנגד זה ודורשים זה מזה:
– האם אתה אדם, והאם אתה מאמין ב – –
וקורא כל אחד בשם אלהים, בשם האלהים “האחד והיחיד”…
ובשתי לשונות נקרא בשני שמות האלהים האחד; וכל אחד חושב על חברו:
– דבּר אינו מדבּר כבן־אדם, והאמן אינו מאמין באלהים… ומתכוננים לקרב…
וקורא כל אחד לפני הקרב את אלהיו לעזרה…
בלשונות שונות מדברים הם, בשמות שונים קוראים הם את האלהים.
אומר כל אחד מהם: הוא לועג לי ומגדף את אלהי!
או: הוא עובד לאלהים אחרים, אלוה של שקר, אלוה של רוע!
מתלקחת לפתע השׂנאה, ונאבקים; לחיים ולמות נלחמים…
מנצח אדם אחד ואלהיו היחיד…
והמנוצח מברך או מקלל את אלהיו – ונופל…
מתגלגל ראשו של המנוצח ויורד כלפי־מטה, כלפי־מטה…
ומסַמן בדם את דרכו על־פני ההר, על־פני גבו של ההר הרם והגדול.
ובהודותיו לאלהיו שלו בלשונו שלו, מעפיל המנצח יותר ויותר גבוה…
ומספרם של אלה הכמהים בתוך המושבות, ומספרם של אלה הנפגשים ונאבקים על גבו של ההר – גדל והולך מיום ליום…
וגדלה הכמיהה, המאיצה להעפיל ולהעפיל למעלה… וגדל הזעם כנגד הפראי, שפוגשים אותו בדרך; כנגד הפראי שאינו מאמין באלהים, שיש לו אלוה של שקר, של רוֹע, זה שהוא מגמגם בלשון לא־אנושית…
ויותר ויותר גבוה מעפיל האדם עם זעמו! ועם האדם, יותר ויותר גבוה – עולה המאבק, עולה הקרב…
ונאבקים מדי פעם בפעם קרוב יותר אל שׂיא ההר…
וגויותיהם המתות של המנוצחים מתגלגלות לעתים תכופות יותר ויותר, ומגובה רב יותר, כלפי־מַטה, כלפי־מַטה… ומתבתרות, בהתגלגלן כלפי־מַטה, לאומצות ולרצועות של בשׂר נוטף־דם, בהתּקלן בצורים ובצוקי־סלע; ותכופות יותר ויותר מזרזף הדם במורד־ההר, במורד־ההר, וזורם, ומשקה ומאדים את גבו של ההר…
והודות למגדפי־אלהים הללו, הנופלים ומתחתכים בתרים־בתרים של בשׂר, נעשׂית האדמה שלרגלי ההר דשנה ודשנה יותר; ומלאה ומבורכת יותר – שבולת החיטה והשיפון; מלא ולוהט יותר – הענב, מתוק יותר – התירוש בתוכו… ולאיילת־הבר מתרבה יותר ויותר דשא־העשׂב מתחת לרגליה, ויותר שמן ודשן החלב שהיא משפיעה לרועה…
והמנצחים שהכמיהה למרומים בלבבם מברכים את האלהים – ומעפילים הֶרה…
––––––––––––
ומוסיפה ומסַפּרת המעשׂיה:
ומתרבות בלי הרף ופרות ורבות המושבות לרגליו של ההר. והכמהים אל המרומים גדלים גם המה במספר, – ומעפילים אחדים מהם יחדיו…
ומסוכנת, ומיום ליום מסוכנת יותר, נעשׂית הדרך למעלה; השביל הצר אל גדולי הנשרים ואדירי הרוחות… ואל זריחת־השמש, ואל השמים הרחבים למעלה, במרומים…
ויותר ויותר מגדפי־אלהים פראים מתרומיים ומעפילים על גבו של ההר.
והמעפילים – חמושים יעפילו…
ומחנות נושׂאי־נשק נפגשים לעתים קרובות יותר ויותר…
וקרבות מתנהלים בכל פגישה ופגישה, והכל – בשם אלהים, בשם האלהים האחד והיחיד!
ובהשמע למַטה קול ענות המלחמה למעלה בגבהים – מעפילים ועולים לעזרה…
יוצא הרועה מאהלו, הכורה – ממכרהו, ממלונת־הכרמים יוצא הכורם ורץ למעלה, נוטש גם החורש את מחרשתו וחש לעזרה, והצייד מעומק היער, וכולם מזויינים; הכורה הכין לכולם נשק…
ותכוף ותכוף יותר נעשׂה הקרב…
מהדהד ההר ממלחמה תדירה; מקולות גבורה, ממַשק כלי הנשק… ומשמות אלהים, הנקראים בקול רם בכל מיני לשונות…
והמונים־המונים מתגלגלים פגרי האדם למַטה, למַטה, ונפרדים לאומצות של בשׂר, על־פני אבן וסלע, על־פני דרך ושביל… ונחלי דם זורמים כלפי־מַטה, כלפי־מַטה… רודפים זה את זה וזורמים.
ומיום ליום האדמה למַטה מדשינה יותר, ומשמינה יותר המלילה בחיטה, בשבולת־השועל ובשיפון, וממתיקים ומבריקים יותר הענב והתירוש, ומשׂביע יותר המרעה של איילת־הבר בין הצוקים והסלעים ומתרבה ומשמין יותר החלב שהיא משפיעה…
––––––––––––
אך פעם אחת – כך מסַפּרת המעשׂיה הזאת – רדפו שניִם זה את זה, בתגרת מלחמתם הלוהטת, גבוה יותר ויותר, עד שהגיעו פתאום אל שׂיאו הרם של ההר, ופתאום טבעו שניהם בשפע של אורה, האורה הבהירה והעשירה ביותר של המרומים…
ופתאום ובבת־אחת ניתקת מתוכם לשון חדשה, חדשה לגמרי, אשר לא ידעוה לפני כן! – זו היתה לשון־הגבהים, הלשון הבהירה, לשון קרני־האור.
ופתאום ובבת־אחת נשמע האחד לשׂפת חברו והבין לרעו; וכל אחד מהם הכיר בחברו את האדם, ושמעוֹ מבטא בשׂפתיו את שמו של האלהים, של אותו אלוה, והם נפלו זה לזה על צואריהם.
ואחריהם באו אחרים וטבעו בתוך האורה, ועוד אחרים – וכולם, כולם, התחילו מדברים בלשון־האדם היחידה, לשון־קרני־האור…
וגדלה השׂמחה!
אך פתאום נשמעו מלמַטה קולות ענות־מלחמה… מכל קצות־ההר קול תרועות־מלחמה…
למַטה אירע, מה שהיה הכרח שיארע… כשם שנפגשו למעלה היחידים הכמהים, כך נפגשו למַטה המושבות…
במשך הזמן התרבו כל המושבות ופרו וגדלו, והתפשטו הלוך והתפשט, ויותר ויותר הצטמצמו שׂדות־ההפקר החפשיות שבין המושבות… וצייד עם צייד נפגשו, ויוגב עם יוגב; ושׂררה בשׂררה התנגשו, וכורה בכורה – מתחת לפני האדמה…
זרים באו! זרים חורשים את אדמתנו! זרים ולא־מכאן פורשׂים מכמרות בנחלינו; עלגי־לשון ועקמי־שׂפה מתחפרים בתוך אדמתנו… כופרי־באלהים את כרמינו תפסו, – עובדי אלהים אחרים, אלוהי שקר ורוֹע, את איילותינו כבשו!
כך קראו והצעיקו את העם.
והתלקח התלקחו הקרבות בכל הגבולות…
רצים יודעי־השלום והאחוָה ויורדים מלמעלה:
– הסו! הניחו נשקכם! הכול שוים; ויש לשון אדם אחת ויחידה, לשון קרני־האור!
– – – – – – – – – – – –
– וזאת – מספרת המעשׂיה – היתה ההתחלה…
התחלתו של השלום הנצחי.
של השלום הנצחי בארץ־אי־שם, למרגלותיו של ההר הרם, הגדול
– – – – – – – – – – – –
וכך, בסַפּרה, היא מזדהרת, המעשׂיה, ומתחייכת…
כזוהר־הבוקר במזרח, הנראה מראש־ההר, הנראה מראש־ההר הרם, הגדול, בארץ־אי־שם…
היא יודעת, סופה להיות שיר, שיר־ערשׂ; אמהות תשרנה אותו, כפופות על־גבי ערשׂ הילד האהוב…
ובלבבו של הילד, הלב הקטן, הלב הרך, יתרונן־יתרונן השיר, והיה יהיה לכמיהה…
געגוּעים – לארץ־אי־שם, אל ההר הרם בארץ־אי־שם; אל ארץ־השלום, עם לשון־קרני־האור, לשון־האדם האחת־היחידה –
כמיהה זהוֹרה, כמיהה טהורה!
(מעשיוֹת)
א. הפורשת
ואלהים, שיהיה לעולם, – מעולם היה, ומעולם היו לו חלומותיו שלו. ומתקיימים ומתגשמים היו חלומותיו, אך מיד היו גם כלים ואובדים בחושך, בחלל התוהו־ובוהו…
רואה אלהים בחלומו מגדל, והריהו מתייצב, המגדל, בחשכה על חודו, ונופל, ומתבקע, ומתפוצץ, והופך עפר ואֵפר, והללו מתפזרים על־פני התוהו־ובוהו שאין לו סוף.
ורואה אלהים בחלומו ים, והריהו יוצא בחשכת התוהו־ובוהו מתוך גבולו, נופל ונתקל בצוקים ובהררים שנבראו מחלומותיו האחרים של האלהים, ומתפלג לפלגים; והפלגים לזרזיפים, ללשונות־מים ולסילונות־מים; באים רוחות מחלומות אלוהיים אחרים, מפוררים ומפזרים אותם עד לטפּות יחידות… באים ערפלים כבדים, שחורים וצמאי־מים, וסופגים ומייבשים אותם…
והנוֹמך מתרומם בחשכה מעל לגוֹבה ובולע אותו… ועולמות רצים כנגד עולמות, ומתנגשים, ומתפקעים, ומתפוררים אל תוך תהומות התוהו־ובוהו, ונעלמים, כאילו לא היו קיימים מעולם, ועל־פני חורבותיהם של העולמות שנתפוררו משתפכים פלגי התוהו־ובוהו האפלים, והם צוחקים זה לזה, ומלעיגים על הבורא ועל חלומותיו, ועורבים – מחשבות־רוצחים, פורחים על כנפי־שחור על פני בתרי־המפולת של החלומות שנחרבו, ומנקרים כל עין הנפקחת במקום מן המקומות בתוך החושך ומבקשת להאיר… ורוחות רעים מתרדפים, מתגלגלים, בחשכה, ושופכים ומכסים באפר־תוהו־ובוהו כל מקום שמתעורר ומבקש להשתלהב זיק של רצון וחיים.
עד שניחם אלהים על חלומותיו והרהר: יהי אור!…
ויהי אור; מתוך עצמו הקרין אותו. מתוך החלום היפה ביותר של הנשמה העמוק ביותר קרן־האור… אור אלוהי.
ובתוך האור התייצב כל חלום נברא על מקומו הנכון.
ובסדר הנאה ביותר עבר יום ועוד יום, וירא אלהים, כי טוב. אבל ליד הטוב ראה גם את הרע; הצללים הולכים אחר האור… והוא, אלהי הצדק, ניחַם על אורו, שהקרין מתוך עצמו, שיהיה מאיר לרשע כמו לצדיק. ועלה רצון מלפניו לגנוז את האור בשביל הטובים בלבד, בשביל הצדיקים בלבד, שיהיה להם תגמול ושׂכר על מעשׂיהם הטובים…
ואז ברא את המאורות ברקיע השמים: את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן והכוכבים – לממשלת הלילה, ואת קרני האור, שכבר הקרין מתוך עצמו, קרא לשוב אליו – – –
והקרנים טסות בחזרה אל מקורן. אך אחת נקרעה מעל כולן, פרשה מעליהן!
– הרעים – אמרה לנפשה קרן־האור הפורשת – הם האומללים ביותר, ואם כל אחיותי שלי עוזבות אותם עכשיו, אוַתר אני, למענם, על רקיע השמים ואִוָתר אצלם…
וקרן־האור הפורשת הסתתרה על ראש אחד ההרים בתוך שׂיח־דרדרים. מיד השתלהבו על השׂיח ורדים־של־שושנה, ובינתים שבו ונסגרו השמים.
דבר אחד לא ידעה קרן־האור, כי קרוב אל האדמה האויר דחוס כל־כך, שהיא לא תחדור אותו, וכי אל השפלה לעולם לא תגיע… שהיא תשאר תמיד גבוה למדי, ואת השפלה לעולם לא תראה…
כשנודע לה דבר זה, כבר איחרה את המועד; כבר היו שערי השמים סגורים. וכשדפקה, בחשאי ומלאה־חרטה, בכנף רוטטת על־גבי השער, השיב לה מלאך של רחמים:
– לכי! אלהים יראה אותך וישמידך, לפורשים אינו מוחל…
וחזרה קרן־האור וירדה למַטה.
ושום בריה אינה יודעת על קרן־האור האבודה, שהמרומים נעולים בפניה והשפלה עמוקה מדי בשבילה – ואף־על־פי־כן חולמים עליה, מתגעגעים עליה… לבבות מרגישים – נשמות כמהות שלא בידיעה…
ב. הספן הבודד
למרגלותיו של ההר – משׂתרע ים. ועל־פני הים מהלכות אניות, ומעבירות מארץ אל ארץ – את זיעת־האדם הקרושה ודם־האדם הקרוש, בצורת כל מיני סחורות, מיותרות במקומן. גם אנשים מפליגים תכופות מיבשה ליבשה, מארץ אל ארץ. מי שנתעייף מן החיים בארץ אחת, מפליג לארץ אחרת. ונדמה לו, במשך זמן מסויים, שהתחיל חיים חדשים, חיים רעננים… אחר פגם את נשמתו, בשוגג או במזיד, בחטא מן החטאים, והריהו מפליג למדינה אחרת, אל שכנים חדשים, שאינם יודעים את פגימתו, ולא יהיו מראים עליו באצבע!
אניות מהלכות על־פני המים, גדולות וקטנות, אך כולן מלאות: מלאות סחורה. וגם אנשים רבים, המביטים בגעגוע אל החוף שהם עוזבים, ובתקוָה של פחד אל החוֹף שאליו הם מפליגים. ורק סירה אחת מהלכת בודדה, והנוהג בה הוא גם נוסעה היחיד.
– לאן אתה חותר, ספּן בודד? לאן הדרך?
הספּן הבודד אינו עונה; במשך הזמן חדלו מלשאול, מלברך… מַפחדת נראתה הסירה הבודדת, ומפחידים עוד יותר נראו פניו החשוכים של הספּן הבודד ועיניו הקורנות אור־קפּאון, שהזכירו להטי חרבות מתהפכות…
ויום תמים משייט הספּן הבודד. ורק בלילה, בשעה שהסירה, שאין עליה אפילו פנס יחיד, מתעטפת ערפל, הוא חותר אל החוף, עוגן בצל צורים או צמחים, ונחה סירתו בתוך הערפל, עד שאדמומית־הבוקר מבשׂרת את בשׂורת היום החדש. אבל מנוחה יודעת רק הסירה, ולא הוא…
הספּן הבודד אינו יודע שינה; אשמורותיו אינן יורדות; עיניו אינן נעצמות…
הוא עגן. והנה הוא מוציא מתוך כיסו מפתח ופותח את התא היחיד שעל הסירה, ואחר־כך הוא מוציא מַפתח קטן מזה ופותח את הכלי היחיד שבתא – ארון.
ובובה של חרסינה מתגלה – דמות אשה, עם עינים כחולות כשמים. אך השמים, שכושפו בתוכן, טהורים תמיד. אין הם יכולים להתערפל לעולם; הם לא הבריקו מעולם ברקים – בובה של חרסינה. ולפני הדמות הזאת כרע הספּן הבודד על ברכיו, ואת נעלי־הזהב של רגלי הבובה הקטנות נשק במו פיו, ואחר־כך את ראשו הרים, ובתחינה חשאית, חמה־תאותנית, הביט אל עיניה של הבובה…
חיי, התעוררי לתחיה! – התחננו העינים. אני בודד כל־כך, לבד כל־כך…
ומשהחליקה קרן־האור הראשונה של הבוקר על־פני ראי־המים – נכבית התחינה שבעיניו, והוא מתרומם, בהאָנחו, וקם מכרוע; נועל במפתח הקטן – את הארון, ובגדול – את התא; וחוזר, ועיניו קורנות שוב באור־קפאון, ותופס את המשוט ומשייט.
וכך עוברים ימים, חדשים, שנים…
ופעם אחת – זה היה ביום סגריר – והספּן הבודד היה שט במקרה בסמוך לחוף, וראה פתאום על גבו של ההר זוהר זורח בחשאי – כאותו חיוך, שהוא חלם עליו, וברוב געגועים ביקש להעירו ולהעלותו על פני־הבהט של הבובה. ופתאום משכוֹ ההר אליו למעלה; והתקרב אליו בשוּטו…
“עלה בהר! עלה בהר!” כמו צעק בתוכו הלב הכָּמֵהַ; ודומה היה עליו, שהוא שומע את קולו של גוסס, הקורא לעזרה… וזו הפעם הראשונה, לאחר ימים, לאחר חדשים ושנים, עגן הספּן הבודד גם ביום, ביום סגריר, וקפץ ועלה על גב־ההר, והתחיל מהלך…
והוא הולך. בין צוקים וסלעים הוא מעפיל; אבנים וגושי־אדמה מתגלגלים ברעש מתחת לרגליו, אבנים חדות מחתכות ופוצעות את כפותיו; אף־על־פי־כן הוא עולה ועולה. וככל שהוא מתרומם יותר, ההר ירוק יותר, וחי יותר; וככל שהוא מגביה יותר – יותר מציצים בו הציצים, ולמעלה־למעלה גבוה מרטטת אורה, כחיוך אלוהי מלא רחמים, וקורא… קורא, והלב כָמֵהַ כל־כך אל החיוך הזה… אל החיוך האלוהי המלא רחמים…
חזק היה הספּן הבודד! ובהעפילו הלך כוחו והתגבר בו, והבכי הנלבב שבתוכו הפך יותר ויותר לתרועת־שׂמחה…
והוא היה מגיע אל שׂיא ההר, אל מקור החיים – אל קרן־האור, אלמלא הרהור קטן, שנתברק פתאום במוחו:
– איזה מרחק כבר התרחקתי ממנה? מה הגובה שהתרוממתי כבר מעל לאותה הכמיהה?
והוא פנה רגע לאחוריו, וראוּ! –
על שׂפת הסירה עומדת היא, הבובה, וידיה פרושות. בת־שׂחוק של חנינה ותחינה מאירה על פני־הבהט הצחורים, ובעינים – בעינים כל־כך הרבה געגועים, כל־כך הרבה כאב…
כיצד אירע הנס?
ובחזרה, למַטה, יורד הספּן הבודד…
“אתה עזבתני – אמרה לו, וקולה צלצל כקול העוגב הנפלא ביותר – ובתוכי נתעוררו געגועים, וכאב נפלא נולד בקרבי… וזה היה לי לנשמה! והנה, ראה! אני חיה! חיה!” וקרני־זהב חמות נתּזות מתחת לריסי־המשי שלה.
מאוּשר, חבּק אותה בזרועותיו; בשׂפתיים בוערות נשק את צדעיה הנְעִיִים ובלב שכּוֹר מאוֹשר האזין לדפיקות־לבה – ובורידים הדקיקים, המקפצים מתחת לעור־רקותיה, הזין את עיניו, ולא גרע מהם מבטו.
היא חיה, היא! – צוהל בו הלב – – –
אבל חבוקה בזרועותיו – חזרו שׂפתיה ונצטמצמו ונסגרו… וטהורות, כשמים שתכלתם תכלת־נצח, קמו עיניה… דומם הדופק ברקות… ודומם – הלב. בזרועותיו שלו חזרה והיתה לבובה… והוא שב וסגר אותה בארון שבתא היחיד! ורץ והעפיל בהר, למעלה־למעלה, בשביל לחזור ולפנות שוב ולהביט למַטה.
ומאז לא ראה עוד ספּן את הבודד הזה. ושום אחד לא התגעגע עליו. “אדם מפחיד היה – מבטי חשכה היו לו, עם איזה סוד מפחיד על־פני המים הפליג”… “אסון הוא מביא!” סברו אחרים, שאניתם נטרפה – – –
למרגלות הר, בצל ברושים, הסירה מעוגנת… ירוֹקה עלתה עליה, שבלולים השתבצו בדפנותיה, עשׂבים עלו בה… דגים שבמים אינם נמנעים מבוא אליה; שחף שבאויר אינו מתיירא מלהתייצב בה… צפרים מקננות בכל סדקיה, והספּן הבודד נודד כל יום ויום; עולה ויורד, יורד ועולה – – – הוא מעפיל ועולה גבוה־גבוה ופונה ומביט – מתעוררת לתחיה הבובה, הוא יורד ובא ומחבקה בזרועותיו – פלא התחיה דועך וכבה… ושוב קורא לו ראש־ההר!…
זה – את קרן־האור לא ישׂיג.
ג. המכשף הזקן
לפנים היה מכשף…
אך אל תפחדו, טוב היה; רק לטובה השתמש בכוחו… הרצון היה בו חזק, הרצון החזק יוצר, והוא יצר רק מעשׂים טובים… רעבים השׂביע, צמאים הרוָה, דמעותיהם של אלמנה ויתומים הוביש… ואת הכוח הזה מן ההר לקח…
לעלות למעלה לא היה יכול, הלב הטוב אינו יכול ליהנות לבדו מן הטובה! אך הרחמים על מי שמתענה ומתייגע למטה בעמק מדרבנים אותו… הוא מעפיל, יונק בעינים את החיוך האלוהי, הזורח מעל ראש־ההר למעלה, אל תוך לבו, אל תוך נשמתו; הנשמה גדֵלה, הלב גדֵל, אבל הרחמים גדֵלים יותר מכול, והוא רץ ויורד למַטה: “יהי בבקתה לחם!” – ויהי לחם! – “יצאו מן הסלע מים בשביל הצמא!” – וסילון־מים רבגוָני כצבעי הקשת כבר פורץ כלפי־מעלה ומתנפץ לרסיסים, בדומה לפנינים יקרות… ומן הרצון החזק שלו הכין אפילו נעלי־בית לחלושים ותחתונים לערומים… והבריות אמרו כשוּף הוא, ולו קראו מכשף… שׂרוֹף לא שׂרפו אותו; הוא עשׂה טובות גדולות!
עד למעלה לא הגיע – הרחמים על זה שמתענה ומתייגע למַטה דוחפים אותו לעלות וקוראים לו לשוב – ואת מקור החיים לא היה יכול להשׂיג, ולפיכך נזדקן במשך הזמן ומיום ליום נעשׂה חלש יותר…
ומפעם לפעם היה מעפיל פחות בהר, מיום ליום עלה מרחק קטן יותר… הרצון היוצר נעשׂה אצלו קטן יותר מיום ליום… כוחו לא הספיק לו עוד אלא לעשׂות משרוקיות של חומר בשביל תינוקות בוכים…
והבריות שכחו את המכשף שלהם. מהם חדלו מלברכו לשלום: “בוַדאי היתה זו רמאות!” והצעירים כפרו בכל הדבר הזה – מילא, מה שזקנים מסַפּרים…
וכמוֹהַ התחיל המכשף כָּמֵהַ אל הגבהים, אל גבהי־הגבהים, אל המקור הרענן של כוחו; אך יותר ויותר נחלש גופו, נחלשו רגליו… כנפי הרחמים, שנשׂאוהו עד הנה, הלכו ונתקצרו מיום ליום…
– כנפים חדשות דרושות! – אומר לו הלב הכמה.
– רק התמימוּת יכולה לתתן! – יודע הוא.
והמכשף הזקן יורד לבקש את התמימוּת…
לא על נקלה תמצא… אתם יודעים, מה כהיום הזה מעמדה של התמימות… ניירות־הערך שלה אינם נרשמים בשערי הבורסות…
“היתה והגיעה לפשיטת הרגל”…
והריהו תועה ומבקש…
פעם אחת הוא בא ומגיע אל גבעה אחת מגודלת פרע, והוא מוצא נערה כפרית קטנה, הרועה עזים שחורות.
– מפני מה אך ורק שחורות? – שואל הוא אותה כמשתתף בצערה. – מפני מה אַת מרגילה את עיניך, בעודך צעירה כל־כך, אל מראה השחור בלבד?…
ובהניעה את הראש, משיבה לו הנערה:
– אדם, עיניך כהות! עזי שלי צחורות!
– כולן?
– עד אחת! וצחורות בדומה לשלג שנפל זה עתה! – מטעימה הילדה.
“זאת היא התמימות עצמה” – מהרהר והוא ולוקח אותה עמו אל גבו של ההר…
והם מעפילים…
– ילדתי, אומר הוא לה, ככל שנגביה, כן יהיה חנוּן יותר זהרו של החיוך האלוהי… וצחורות יותר החבצלות, ואדומים יותר הורדים, כחולים וצלולים יותר יזלפו זרזיפי המים, גבוהים יותר יגדלו האילנות, בקול נאה ועליז יותר ישירו הצפורים בין העפאים…
והיא שומעת, ועל פניה בת־שׂחוק של אושר ואמונה. מבלי לדעת על־כך, יש לה כנפים הנוֹשאות אותה, והוא נאחז ביד חרדה בסינר שלה ונישׂא עמה יחד…
– אני מודה לך – אומרת לו הילדה הנלבבת – על כך שאתה מוליכני למעלה… למעלה, אל החיוך האלוהי החנון, אל האושר הטהור, הצלול…
והוא לא היה בו הכוח להתוַדות, שהוא אין בו אלא ידיעת הגבהים, והיא – יש לה הכנפים להגיע אליהם, ולפיכך נתעייף… ומיום ליום הזקין ועיף יותר! וכשהוא רוצה לנוח והיא נישׂאת בכנפיה הלאה, הוא מרדים אותה…
פרג לוהט גדל על גב־ההר, הוא קוטף את הפרג, ממעך אותו על כף ידו השטוחה, ומעביר אותה על עיניה.
– כמה אתה מלטף אותי! – אומרת היא בארשת תודה על החסד, ונרדמת… ורק לאחר שהוא נח כל צרכו, הוא מעיר אותה, להוסיף ללכת…
הוא לא יגיע…
והיא – רק לאחר שהוא יפול, לאחר שהיא תעזוב את גופו המת… היא תבכּה אותו, תשכח אותו ותעפיל.
ד. היד המתה
ולא בבת־אחת חייבים להגיע למעלה…
אפשר למות ולהוָלד־מחדש ושוב להעפיל… הרי אתם מאמינים בוַדאי בתחית־המתים? “הוא”, שהעפיל “אִתּה”, היה מאמין! ו“הוא” ו“היא” מעפילים – האהבה נושׂאת אותם לקראת שׂמחה ואורה, לקראת החיוך האלוהי, על כנפי־הזהב הקלות ביותר… על גב־ההר, דרך יער שכולו שירה ורננה, עולים הם, בשירם עם הצפרים, בגדלם עם האילנות, בפרחם עם הציצים…
פעם אחת הניח אותה עליזה, ובשובו מצאה ודמע לה בעין…
מה אירע? – שואל הוא, בנגבו את הדמע בנשיקה.
– נפגשתי עם סוד נורא…
היא משעינה את ראשה, ראש הפז, בחיקו, נושׂאת אליו את עיניה הפחודות עד עמקן, ובסַפּרה מרתתות שׂפתיה.
– אני עלה ביער מצאתי, על האדמה, בין עשׂבים היה מוטל, ושׂפה של זהב היתה לו…
– כמה יפה־זהבי אתה, עלה!
התכופפתי אליו.
ובאנחה חרישית, כל עוד קלטה אזני, השיב לי העלה:
– גוַן הזהב למותם של עלים… כך מתים אנחנו…
– מה זה מות? מה זה למות?
– אני אינני יודע – סוד הוא… סוד־הזהב, סוד־הזהב הנורא שלנו, הבולע אותנו…
ונשימתה של רוח קלילה נשׂאתו פתאום…
להיכן?
הוא שותק.
– אני הולכת הלאה – שעה מופלאה היתה זאת – מדַדה צפור לפני רגלי, בין העשׂבים מדדה היא.
– צפור, צפור, מפני מה אין אַתּ עפה?
– כנף אחת שלי נפצעה! – משיבה היא עצבה עוד יותר מן העלה…
– מפני מה כלתה נפשך? האם גדול כל־כך הכאב?
– לא, אך החורף ממשמש ובא, אחיותי עוף תעופנה, אני היחידה אשאר כאן ואגוַע!
– מה זה לגווֹע?
– סוד… איזה סוד לבן… דבר זה אין שום צפור יודעת… אבל הוא בולע אותנו, הסוד הלבן… והיא מדדה ומתרחקת ממני…
הרגשתי מחנק בחזי, והלכתי לחפשׂ אותך… יצאתי מתוך היער… כברת־שׂדה ראיתי… מתנועעות השבלים, שבלים של זהב, שקטות כל־כך, נוגות כל־כך…
– מה אתן מתעצבות, שבלים של זהב?
– בשלות אנחנו, בשלות ואומרות ודוּי, מתכוננות ליום המיתה!
– מה זאת מיתה?
– סוד… סוד נורא – סוד שהוא מנצנץ על חודו של חרמש מבריק… ולפיכך פוחדת אנחנו ומתעצבות…
– אהובי! – מחזיקה היא בידו – הצל את אהבתנו ואת היפה והטוב ביותר שביער.
– כיצד, ילדתי?
– מבצר כנגד החורף תבנה… מבצר גדול ועצום. חדר גדול ועצום מזכוכית… וגדול ונרחב יהיה מבצרנו, מקלט אהבתנו, מקום מקדשנו; שלא יראה בו הרואה לעולם יותר מקיר אחד… באמצע לא שום קיר… שלא יהיה מבצרנו בית־סוהר… ולשם לא נתן לו ל“סוד” להכּנס, שלא יבלע את אהבתנו ואת אהובינו.
לא בודדים נהיה… כל שהוא טוב וכל שהוא נאה נציל, ואלינו אל מקדשנו נכניסוֹ… את היפים שבאילנות, את היפים שבפרחים, את צפרי השיר… כולם, כולם!
– ילדתי – מסביב למקדש יהלך המות, ונשימתו תרעיל הכול ותמית… אלה לא יהיו חיים של אמת, אלא דבר שהוא רע מן המות! שבויה תהיה הצפור, ושירה גוססת תשיר… מות ימות האילן… חולה תמיד יהיה הפרח… וכצל חיור, חולני, תתהלך אהבתנו בין המתים; וכדברי שקר ישָמע כל דבּוּר שלנו, וכשקר תצלצל כל נשיקה… מי שרוצה לחיות, על־כרחו הוא חייב גם למות!…
לגווֹע ולקום לתחיה!
– הכול קמים לתחיה?
– כל המאמינים!
– אתה מאמין?
– אני מאמין! ואַתּ?
– אני מאמינה במה שאתה מאמין…
בעינים זוהרות אומר הוא לה:
– למות אינו אלא חציו האחד של הסוד; לקום לתחיה – חציו השני… וכמה פעמים חזוּי לנו למות ולקום לתחיה, עד שנגיע לראשו של ההר, עד לאור האלוהי הטהור – דבר זה אין יכולין לדעת… פתיל של זהב נמשך; כמה פעמים יד נסתרת תפסיק אותו ותשוב ותקשרו יחד – אף זה סוד הוא, הגדול שבסודות…
עיניה טובלות בעיניו באֵמוּן –
והיא מקשיבה.
– קבר נכרה לנו, מקדש לנו, מַעבר מעֵבר הסוד מזה אל עבר הסוד האחר… שם ננוח. השלג יכסנו, יגן עלינו ויחממנו, השלג הצחור, הטהור, שהוא צחור וטהור ככל הסודות האלוהיים… וישוֹן נישן, בשקט נישנה… שקטה שנת המאמינים… האמונה שבתוכנו, – האמונה בשיבה אל החיים, בקימה לתחיה, היא לא תישן בתוכנו… בשקט תנבוט… בשקט תצמח, תגדל ותעלה ותהיה לחיים חדשים, מכונפים…
הרבה, הרבה מאד דבּר. והיא מאמינה, אך מתחת לאמונה בדבריו מכרסמת תולעת. “אמונתנו – אמונתו שלו היא, שלי אינה אלא בבואה משלו – האם לא יקום לתחיה בלעדי?”
אף־על־פי־כן היא מעלימה ממנו את המחשבה הזאת, ובאֵמוּן היא מוסיפה להקשיב לדבריו:
– וכשתחדור היא, קרן־האור הראשונה של השמש, אל האדמה, תתעוררנה עינינו, יתרוממו עפעפינו… וכשישָמע בחלל־האויר סלסולה הראשון של צפור שחזרה, נשׂוּאה על כנפי הגעגועים, יעורר את אזנינו… וכשיעלה בחסד אלהים ויצמח פרח־האביב הראשון, תעלה ותפרח אהבתנו, ותעורר את לבנו, ואנו נקום לתחיה…
אני מאמינה! אומרות שׂפתיה הצמאות לנשיקות, ורעיון חולף בקדקדה המגודל שׂערות־זהב:
– אני אניח את ידי על לבו, בלי ידיעתי הוא לא יקום!
וכך היה.
לא חורף אחד עבר, לא אביב אחד בא… חודרת קרן־האור הראשונה, הוא מרים את עפעפיו; הצפור הראשונה משמיעה סלסולה בחלל־האויר, ועיניו נפקחות… הפרח הראשון מבצבץ ועולה, האהבה מעוררת אצלו את הלב, אך להתנשם לרוָחה אין הלב יכול – יד מתה מונחת על הלב, להתעורר לתחיה אין הוא יכול…
בעינים פקוחות ובאזנים פקוחות הוא שוכב כל ימי הקיץ. בחורף חוזר השלג ומכסה אותם… והוא נרדם שינה עמוקה יותר…
ה. צפּרים
ויש אנשים, המגיעים, אף־על־פי־כן, ולפי הרוב בדרך מקרה, אל ראש ההר…
אחד – ברדפו אחרי ארנבת, ואחר – ברדפו אחרי צפורת־קיץ… שכּוֹר, אומרים, עלה והגיע לשם פעם על כל ארבעתיו… אך הללו אינם חוזרים למַטה…
המגיעים למעלה בדרך מקרה הופכים צפרי־שיר, בונים להם קנים בענפי האילנות הגבוהים ביותר, והם – שרים – לעצמם, רק לעצמם בלבד!
בחלום שומעים לפעמים את שירתם, – כמו מעולמות רחוקים ביותר נשמע קולם…
מפני מה אני משתנה?
הוֹ, גברתי! – משפני מה משתנה הטבע?
זמן ממושך רצה להיות יפה, בהיר וקריר; מאיר, ברור וגאֶה. ואחר־כך – בוער ולוהט; חם עד כדי מחנק! ופתאום נשתקע בהרהורים, והוא נעשׂה אפור, משעמם־עצוב…
וסתיו גם אצלי!
בבוקר – פחד, קור, ערפל…
ואני מהרהר: הוֹ, אִילו הן באו, אילו באו באותה שעה… אך, הוֹ! הן לא תבואנה בשעה מוקדמת כל־כך.
שעת־הצהרים… מאירה קצת השמש… נעשׂה חם יותר, ויש אור יותר, ואותה שעה אני עובד!
אני עובד ומקווה, ונשאר שקוע בעבודה! אני מאמין ולועג לעולם, למרה־שחורה שלי, ולך גם־כן, גברתי!
נתּנה האמת להאמר!
אחר־כך, לפנות ערב, אני מתעייף… מתחיל שוב מטפטף, השמים והארץ משתפכים בערפל יחד, הכול נעלם ושוקע בערפל הלח… השלהבת בעששית גוססת, גוֹועת…
וחוזר שוב הפחד, שוב חושך וקור.
אותה שעה אני מתפחד ומתגעגע – אך לא עליך, גברתי!
העלמה מאַריה היתה רומאַנטית למחצה, מעשׂית למחצה, ובסך־הכול נערה יפה למדי; מעט פסנתר, מעט צרפתית; לבושה בטוב־טעם, אַפּוֹן מוגבה כלפי מעלה, ועינים, שלפעמים היו כחולות־בהירות ולפעמים כחולות־כהות.
פעם אחת חלמה חלום מוזר.
היא ראתה מן השמים תלויים ויורדים מאזנַים. הם התנועעו עלה וירוֹד, ולא הגיעו לידי שיווּי־המשקל –
ומה היה מוטל בהן, בכפות המאזנַים?
שני מלאכים שפכו והוסיפו ושפכו לתוכן…
בצד אחד – מלאך שחור (בצילינדעֶ“ר ובפראַ”ק) שפך פנינים, יהלומים וזהב.
בצד השני – מלאך לבן מהורהר – שפך דמעות, אנחות ושירים…
על לשון־המאזנים למעלה היה נעוץ לבבה הקטן שלה־עצמה… היא הכירה אותו מיד…
ופרפר והתלבט לבבה הקטן והטה עצמו מדי פעם בפעם אל כף־מאזנַים אחרת…
מה רוֹצה אַתּה לשמע?
צלצוּלי מעוֹת,
שירים המַרנינים?
מה רוֹצה אַתּה לראוֹת?
זהר הפּנינים,
אוֹ זהר הדמעוֹת?
כך שרים המלאכים, והלב הקטן מפרפר ואינו יודע במה יבחר.
לפתע פתאום נצנצה בה מחשבה (הגברות שלנו אפילו בחלומן מנצנצות בהן מחשבות טובות!), היא קפצה וישבה ברכיבה על כף־המאזנַים המלאה פנינים, יהלומים וזהב, ובשביל שלא לרדת ולפּוֹל – הטילה תוך כדי דבּור את ראשה אל תוך הכף השניה…
נמצא הישבן יושב על כסף וזהב ויהלומים, והראש מוטל על דמעות, אנחות ושירים; אך הלב נשאר לעולם־לעולם מפרפר באמצע…
אותו זמן התחילה תקופה התסיסה אצלנו, ותוססים היינו ברחוב הארוך במסבאה, בחדר מיוחד מסביב לשולחן־קבע עגול. שתינו בירה, אצל המלצר היה לנו אשראי, והיינו מדברים על אמנות, על החיאת האמנות וכיוצא באלה.
כסא אחד עמד במשך זמן מסויים פנוי. משורר צעיר נעדר. בכל ערב צפּו לבואו: הוא מוכרח לבוא. בהגישו את הבירה, היה המלצר שואל: עדיין לא בא האדון המשורר הצעיר שלנו? ולפני הכסא הפנוי העמיד, אף־על־פי־כן, כוס. גם הוא יודע היה, שהמשורר הצעיר מוכרח לבוא.
ואמנם פעם אחת, כבר בשעה מאוחרת למדי – הוא בא!
הכול קפצו ממקומם, כל הידים נשתלחו אל כובעו, אל המעיל, וכל הפיות שאלו:
– יצרת משהו?
– רשימה?
– צרור שירים?
– פואימה?
– רומאַן?
בטוחים היו, כי איזו “עבודה” עצרה אותו בבית.
אבל הוא משיב:
– חטיבת חיים חייתי!
הדבר נעשׂה מעניין עוד יותר. מביטים בו, אל פניו:
– כמה נשתנה…
– עינים מוזרות קבּל…
– קמט חדש במצח…
– חיור –
– העוָיה מוזרה מסביב לשׂפתים…
– חוט של כסף משוך בשׂערות…
אך מישהו שואל:
– עם מי?
מתכופפים אליו:
– שחרחורת? בלוֹנדינית?
והקרוב אליו ביותר:
– אני אינני מכיר אותה?
– חברים – מגביה הוא את הגבות – לשם מה לשאול? לא פעם ולא שתים פגשתם אותי מהלך עמה; בירכתם אותי, ואליה לא שׂמתם לב כלל… לא היה לכם מַפתח אל דמותה! בשבילכם לא היתה ולא כלום, בשבילי – הכול…
הוא מתכופף מעל למשען הכסא:
־ עניה מדי, אחים, היא לשון בני־האדם; אין בה שם והגדרה לדבר הזה. עז מאהבה, דק ורך מידידות – –
“זה היה יום חג!”…
“לא חמה של תמוז שהוצאה מנרתיקה, ולא…”
– בין שתי שורות של ברושים שקטים שטף לו, הפלג, – למעלה מתנשקים ראשיהם מתחת לשמים טובים, משתפלים; למטה – שלל של זרמי אורות, המשתפכים על פרחים, על שׂדות־בושׂם מסביב…
הייתי צריך רק לאחוז בידה, לעצום העינים –
– ומה?
– והיא ברחה…
שואלים:
– אל אבא־אמא?
– אל הבעל?
– אל הילד?
– היינו הך! לברוח מוכרחת היתה…
ושוב בנעימה של חזון:
“אני לא עכּבתי אותה”…
– השעה היתה שעת־ערבּים. בחוץ שוקעת החמה וזהריה האחרונים משׂחקים על־פני הקירות מסביב. היא הולכת – הם אחריה… הם פורשים מעל הקירות ונמשכים אליה ונעלמים, ואותי מקיפה אפרוּרית, אפרוּרית… עצמתי את העינים…
אני יושב ומרגיש, שעוד מישהו הולך אחריה – הנשמה־יתירה שלי… טוב…
– לכי – מהרהר אני – עמה יחד! אצלי שוב לא יהיו לא שבת ולא יום־טוב – –
הוא משתתק. מישהו קפץ ממקומו וכוס מלאה בידו:
– לחיי השבתות והימים־טובים שלנו!
ובדחקו את הכוס אל תוך ידו של המשורר:
– עשה הבדלה, אֶחא!
– – – – – – – – – – – –
המלצר התחיל מכבה את המנורות.
– – – – – – – – – – – –
בחברת גברים קטנה דבּרו על נשים והשפעתן על חיי הגברים.
עלי – נענה רופא צעיר – היתה גדולה השפעתה של אשה אחת בלבד, ונוסף לכך – אשה שלא הכּרתיה.
משנתבקש, ספּר את הספּוּר הקטן.
כסטוּדעֶנ"ט צעיר נתבקש פעם להשתתף בנשף־רקוּדים במעון־קיץ. הנשף נתמשך עד לפנות בוקר. לילה עליז ומטורף היה הלילה ההוא. האוירה של רקוּדים ומזמוטים שכּרה אותו, ומאחר שהיה אדם צעיר, ובלא משפטים קדומים, שתה מגביע התענוגות בלגימה גדולה: לא רקדנית אחת לחץ אל הכפתורים המוכספים של מדיו לחיצה יתירה מן הראוי, ונגע בקצות שׂפמו, שאַך התחיל צָמֵחַ, בלחייה הלוהטות. וזו שליוָה הביתה, נשק לה לאור השמש העולה, ולשעת שקיעתה הזמין ראיון עמה. המוּלה עליזה בראש, מקהלה של צפרי־קיץ נעלסות בלב הצעיר – והשמש הצעירה משקה בזהב זולף את האויר הריחני ביער, הצפרים שנתעוררו על העצים הטלוּלים מצייצות והוא הולך וטופף בדרכו העליזה.
פתאום עמד מללכת.
במעון־קיץ נפתחה דלת. יצאה דמות יחפה ולבושה בתכלית הצמצום, חציה נערה חציה ילדה, עם עיני אַילה גדולות וכדור־משׂחק בידים הארוכות, הדקות… רגע אחד נעמדה, תמהה לבוקר היפה, משתאה ומשתוממת… וכשהפנתה ראשה וראתה אותו, לא נתביישה; אלא תלתה בו שתי עיני־ילדים טהורות, שהביטו ישר בפניו ושאלו: אותך גם־כן העירה השמש? אתה אדם טוב? אינך מתכוון לעשׂות לי רעה? תשׂחק עמי בכדור?…
ולמראה הילדה הטהורה הרגיש פתאום בושה עמוק־עמוק בלבו וברח ישר אל תחנת־הרכבת והמתין למסע הביתה.
––––––––––––––––
לבו אמר לו, שעתיד הוא לפגוש אותה עוד פעם, והוא חזר אל הלמוּדים. הוא למד בשקידה. ובלמדו שכח את הילדה וקבּל את תעודת־הגמר שלו. הוא מוכרח להסתדר כרופא בעל פּראַקטיק“אַ. הוא התחיל יוצא ונכנס בבתים של בני־טובים, ועד מהרה היה לו מבחר שלם של כלות עם נדוניה. על שתים מהן נתן דעתו בכובד־ראש… ובא והגיע גם היום, שהיה צריך להכריע. הוא הולך ברחוב מארשאַלקוֹבסקאַ בכווּן אל הגן הסַכּסי; פונה ימינה ליד הככּר הירוּקה, סר אל חנות פרחים, קונה צרור פרחים ונכנס אל תוך הגן. בעברו את הגן יחליט, להיכן ישׂא את צרור הפרחים: לככּר־התיאטרון – בלוֹנדית עליזה עם זמרה ופסנתר, או לרחוב הסעֶנַטוֹרים – חיוריינית־מעודנת עם ציורי־חרסינה ופוֹטוֹגרפי”א… בחירה קשה.
ופתע פתאום משהו חובטו בלב – היא! גבוהת־קומה, עמדה נשענת אל עץ. חיורת, כמו לאחר מחלה שהתגברה עליה ועברה בשלום… מתחת לעפעפים המוּרדים קורן ומתפשט על הפנים החיורות האושר הטהור והשקט ביותר, שבו הביטה אל תינוקה שלה, אל תינוקה בעריסה –
והוא הרגיש פתאום בושה בעומק לבו, השליך את צרור־הפרחים ורץ בחזרה הביתה – לעבוד…
––––––––––––––––
בפעם השלישית פגש אותה על מטת־המתים בבית־החולים.
בימי המאורעות הביאו אותה מן הרחוב וחזה נקוב… בלא תעודות, אלמונית, פגועה בכדור תועה, עם עיני אַילה פחודות, שלא הבינו את כל המהומה הזאת…
שני חברים היו הם, בחדר אחד היו דרים, כל ערב על מרפסת החדר ישבו, בזוהר הלבנה את נשמותיהם רחצו, ועל ידידוּת של שלוָה ונעימוּת וסמלה הלבנה דבּרו. ויותר משדבּרו בפה דבּרו בעינים. הם לא הוצרכו לדברים. נשמה אחת היתה יונקת מתוך עיניה של חברתה את הנַחת השקטה מן הידידוּת השלוָה.
אבל בא והגיע יום הגעגועים…
ואותו ערב הרגישו שתי הנשמות, כי זוהר הלבנה וידידות שלוָה אינם החיים בשלימוּתם. והם התחילו מתגעגעים על החיים השלימים.
שניהם הרגישו זאת בבת־אחת וכל אחד מהם הרגיש פתאום, כי נשמתו של השני שוב אינה פתוחה לפניו, שוב אינה גלויה לפניו, אלא כמו מעוטפת במשהו, כמו מצועפת במשהו.
והרגש הרגישו שניהם לפתע, כי מן היום הזה והלאה שוב לא יהיה האחד מספיק לחברו, וכי בלבו של כל אחד מהם מתעורר משהו חדש, משהו זר ומופלא, שמתוכו ינבטו ויצמחו אצל כל אחד לעצמו החיים בשלימוּתם, והשני לא יהיה לו חלק בהם.
והם הפנו, שלא בידיעתם ושלא ברצונם, את ראשיהם זה מזה, ואחר־כך קם אחד מהם, ומבלי להודיע לחברו יצא – מן המרפסת, מן החדר, מעל המדרגות, ונמשך אל הרחוב. ומיד קם השני, נכנס בחשאי אל החדר, השׂתרע על משכבו ועצם את העינים…
זה שיצא אל הרחוב התבונן על סביביו וקרא פתאום:
– ריק, ריק! משהו חסר, משהו יש להשׂיג, למשהו מוכרחין להגיע!
והוא התחיל מרגיש פתאום, כי חיים אינם ראויים להקרא חיים אלא אם כן הם שלימים, וכי הוא אי־אפשר שיהיו לו חיים שלימים, מפני שאין לו אלא פלג־נשמה. המחצית השניה חסרה, ואותה חייב הוא לחפשׂ, ולמצוא, בשביל שחייו יהיו חיים שלימים, ואשרו אושר של חיים שלימים…
והוא רץ במהירות על־פני הרחוב, ומרחוב אל רחוב; מביט לכל הבריות אל תוך עיניהן, בבקשו את פלג־הנשמה השני שלו.
– – – – – – – – – – – –
רק למחרת היום חזר הביתה… ובשׂמחה נפל לתוך החדר:
– מצאתי, מצאתי!
והחבר, שעדיין הוא שוכב מפורקד על משכבו, שואל:
– מה?
– את פלג־הנשמה השני שלי!
– כיצד?
הבא מתיישב למראשותיו של חברו:
– ראה, כמה אני קורן! אני מרגיש, עיני זורעות אור…
ולאחר שעצר ברוחו:
– כיצד, שואל אתה? חפּשׂתי… אני גבר, על־כן, מהרהר אני, פלג־הנשמה השני שלי בוַדאי הוא נמצא אצל אשה. והריני מהלך ברחובות ומחפשׂ אצל נשים… מתוך עיני נשים, מהרהר אני, עתידה להציץ אלי המחצית השניה של נשמתי, זו שאני מתגעגע עליה. ואם אפגוש את העינים האלה, הכּר אַכּיר אותן. הרי המחצית ההיא מתגעגעת אף היא על מחציתי שלי… היא תתרעד… והלכתי, הלכתי, הלכתי…
– ומצאת!
– עינים, אומר אני לך! הוֹ, עינים! מחצית־הנשמה השניה שלי מציצה במין לבביות… היא הרגישה בי; ועינינו – הן נפגשו.
ואמנם, כפי שידעתי מראש, היא נרעדה. אף־על־פי־כן כבשה את עצמה, על כרחה הסירה את מבטה מעלי והלכה הלאה. ואני מהלך אחריה. כמו צל כן אני מהלך אחריה. מרחוב אל רחוב. היא דופקת על השער… פותחים. אני רועד – הבית יבלע לי את מחציתה השניה של נשמתי. וכך היה. אך לפני כניסתה פנתה רגע אחד אלי, הטילה בי מבט־עין טוב, נלבב. מחצית־חיי השניה נפרדה ממני, עד למחרת היום נפרדה ממני… כך הרגשתי אני, כך הייתי מוכרח להרגיש, וכל הלילה כולו פסעתי לפני השער, הלוֹך ושוֹב, עם מחצית־הנשמה שלי, על משמר המחצית השניה…
הבוקר מאפיר, הבוקר מחויר… היום מתעורר – –
– והיא הופיעה…
– בוַדאי! ובתנועת־ראש קלה בירכתני! בבת־שׂחוק ורדרדה כלשהי מסביב לשׂפתים המתוקות. אני נגשתי.
– בוקר טוב…
– בוקר טוב! – היתה התשובה החרישית…
ליויתיה… אחר־כך קבּלתי רשות לבקר אותה, הוריה יסכימו… הערב אני הולך! אַחל לי אושר! אני אוהב, אני אהוב, מזל־טוב אמוֹר…
– שוטה! – משיב השני – אתה אין לך לפי שעה אלא כלה… ואני, בשכבי כאן, עברו עלי חיים הרבה יותר… כלה היתה לי, תחת החופה עמדתי… בנים הולדתי… שלושה, ארבעה, חמשה… ואחר־כך בני־בנים…
בשעת כניסתך לכאן קברתי נכד…
– – – – – – – – – – – –
פעם אחת היתה “בת־מלכה”…
אבל אין אני רוצה לרמות אתכם; בת־מלכה אמיתית לא היתה זו…
אביה, אם אמנם אביה היה, לא היה אלא סנדלר בעל מרה־שחורה, ואמה – תגרנית מן השוק, שהיתה מחבבת את הטפּה המרה… אך עינים היו לה, לבת, כשל בת־מלכה, והיו טועים בה…
והתאהב התאהבו בעינים הללו שני צעירים בני עניים, היא היתה מוחזקת אצלם בת־מלכה אמיתית, ושניהם, אם כי כל אחד בפני עצמו, אמרו: “היא, או – חבל על הצוָאר”, אותה לשון ממש, אף־על־פי שאחד לא ידע על האחר ולא כלום, ואפשר שלא הכירו זה את זה כלל.
ושניהם, אם כי כל אחד בפני עצמו, החליטו להשׂיג את הבת־מלכה.
אך כיצד?
הרי אין הולכים ובאים אל בת־מלכה, – בפרט, כפי שהם היו סבורים, אל בת־מלכה אמיתית, – בידים ריקניות. והתחילו שניהם לבקש אמצעים, במה לשׂאת חן בעיניה.
ושניהם ביקשו.
אך כל אחד באופן שלו:
אחד התחיל מתהלך ימים תמימים ועינו כלפי־מַטה, והשני לילות תמימים – ועיניו כלפי־מעלה.
זה שעיניו כלפי־מעלה היה בטבעו בעל־דמיון! הוא לא רצה להרים את אשרו מתוך האשפה שברחוב. הוא חפּשׂ את אשרו בשמים; ובראש וראשונה – בלילות מוככבים, מלאים חסד וחלומות…
ולילות שלימים היה מבלה מאחורי העיר, ביער, בשׂדה או בסמוך לפלג, או שהיה עומד שעות על שעות ליד האשנב הקטן שבעלית־הגג שלו, וכל הזמן העינים כלפי מעלה, אל השמים הגבוהים, אל גבהי הרקיע הכחול, אל הלבנה והכוכבים. בעינים לחות־נלבבות היה מתאונן לפניהם על מזלו, בשׂפתים רוטטות היה מספר להם על אהבתו, ולא פסק מלהתחנן: תנו לי, בני עליון, מרוב הטוב הצפון עמכם משהו טהור וטוב, שיהיה מתנה בשביל הבת־מלכה היפה; שאהיה נושׂא חן בעיניה, שיהיה לבה פונה ונוטה אלי, ותתן לי את אהבתה במתנה, שאם לא כן, מה ערך יש לחיי?
אבל הראשון, זה שעיניו כלפי־מַטה, לא כך עשׂה! הוא יודע, שמתגלגלים על־פני האדמה כל מיני דברים מושלכים ואבודים. משליכים מתוך בית משהו ישן ומשומש; ומתחמק מתוך היד מטבּע שהוא חלק ביותר; סוס מאבד לפעמים פרסה; מתגלגלים פסולי מסמרים, מזדמנת לפעמים גם מציאה כשרה – ומי שיש לו אורך־רוח ועין טובה, והוא מלקט זמן רב, סופו שמגיע למה שמגיע: כלשהו וכלשהו מצטרף למשהו, משהו למשהו מצטרף לפרוטה, ופרוטה לפרוטה מצטרפת למאה ולאלף ולרבבה, – ולמראה הרבבה גם הבת־מלכה מרככת לבבה…
והריהו מתחיל מחפּשׂ ברחוב…
אלה היו שני האופנים של שני האוהבים…
ועל איזה מהם אסַפּר לכם תחילה? ברחוב, בבית־העסק, בשעה שאתם מבקשים שדוּכים בשביל בנותיכם, הרי אתם, בלי ספק, אנשי מעשׂה, וזה שעיניו כלפי־מַטה היה מעניין אתכם יותר; בשעה שאינה לא יום ולא לילה, בזמן שאתם מתחילים לקרוא, אתם נעשׂים רוחניות בלבד, נשמה בלבד, ולבכם נוטה בוַדאי להשתתף יותר בגורלו של זה שעיניו כלפי־מעלה; הריני מניח איפוא, לרגע מועט, את זה שעיניו כלפי־מַטה, ואסַפּר לכם תחילה, מה עלתה לו לזה שעיניו כלפי־מעלה…
הוא הביט אל השמים, והרבה כל־כך להביט ולהביט, והתאונן בלשון נלבבת כל־כך על מזלו, וספּר ברחמים רבים כל־כך על חייו הקטנים ואהבתו הגדולה; ונמצאו לו כל־כך הרבה מלים נאות ולבביות להבעת בדידותו וגעגועיו, ולתאוּר הלהבה המתלקחת בלבו – עד שהכוֹכבים הקטנים הטובים, שלבותיהם טהורים כלבות הילדים, רחמיהם נתגלגלו עליו, ופעם אחת, בסופו של לילה בהיר אחד, זמן מועט קודם שהתחיל מאפיר היום, נתן בו הלילה אחת מעיניו לטובה ולחסד והגיש לו אל עלית־הגג, בעד האשנב הקטן, על־פני קרן־כסף ארוכה – לא פחות ולא יותר, אלא מחרוזת של פניני־לבנה!
הבחור בן־העניים כמעט שהוא יוצא מדעתו מרוב שׂמחה, והוא חוטף תיכף ומיד, ורץ אל בת־המלכה ודופק אצלה על הדלת.
– מי שם? – נשמע קולה של הבת־מלכה, הקול המתוק אך מוּרדם ומוּפחד במקצת – מי הוא זה המעיר אותי משנתי? מי זה הפריח את יוֹנַי היפות, את חלומותי המכונפים?
– אני! אני! – משיב הוא בקול נרעד – בת־מלכה! אני הבאתי לך מתנה מן השמים, מתנה שכמותה אין שׂררה נותן לאשתו, ואף לא לאהובתו, ואין להם כמותה אפילו באוצרותיהם, ואין כמותה בכל העולם כולו, ואני קבּלתי אותה מן השמים ואני דורש את אהבתך בעדה…
– “מן השמים?” מתפלאה הבת־מלכה וקופצת מעל המטה, והופכת את המפתח במנעול ופותחת כדי סדק צר, ופושטת את ידה הצחורה כשיִש לקחת את המתנה.
אומרת לו שיבוא לפנות־ערב, עם שקיעת החמה, לקבל […]1
ולאחר שהצעיר מזכיר עוד פעם את התנאי שלו, הריהי […]
מיד שׂמח, האוהב שעיניו כלפי־מעלה, שׂמחה גדולה, ויצא מתוך העיר בשירה וברקידה, אל השׂדה, אל הנהר, אל היער, ועיניו רואות את היד הצחורה כשיִש, ואזניו שומעות את הקול הערב… הוא רץ. השבלים בשׂדה, דומה עליו, מברכות אותו, והפלג רועש: מזל טוב, מזל טוב! האילנות מניעים ראשיהם: כן, כן, מגיע לך, ידיד־הלבנה! והצפרים, הללו כבר הן מזמרות לו כמין זמר־של־כלה…
בלא אכילה ובלא שתיה התרוצץ כך, בשירה וברקידה, מאחורי העיר. אך הנה יורדת החמה הלוהטת ושוקעת, צללים רכים וקרירים משׂתרעים על־פני נהר ושׂדה, גזעי־העצים מזדהבים, בת־רוח שקטה פורשׂת כנפיה ומין צפור משונה מנקשת במַקורה אל העץ ומכריזה: עֵת! עֵת! והוא רץ העירה לקבל תשובה…
הוא דופק עוד פעם על הדלת של הבת־מלכה, אך הפעם ביתר בטחון…
– מי שם? – שואלת הבת־מלכה בחוּמרה ובקוצר־רוח.
– אני, זה שנתן לך מפניניה של הלבנה, לקבל תשובה באתי…
ונשמעות פסיעות קלות, וכדי סדק צר נפתחת עוד פעם הדלת, וכמו בבוקר פושטת היא החוצה יד צחורה כבהט, אך הפעם לא עוד מעורטלת…
– “את פניניך אל כל הזהבים נשׂאתי – אין בהם רוצה ליטול אותם לידו: לא לקנות, לא להחליף… מין חלוקי־אבן זרות, אומרים הם, אך כאן אין להם שום ערך. ורצתי אני אל חנות־האריגים, רציתי לפחות שׂמלת־בד לקבל בתמורתן – לעוֹג לעגו לי. עיפה ורעבה באתי אל חנות־המזונות, ובעד כל המחרוזת של פניני־הלבנה חתיכת גבינה קטנטונת ביקשתי, וגירשוני מן החנות כמטורפת וחסרת־דעת”.
והיד הצחורה משליכה לו את הפנינים לרגליו ונסוגה וסוגרת את הדלת, וצרוּד מתהפך המפתח במנעול…
שונה מזה לגמרי היתה דרכו של השני, זה שעיניו הביטו כלפי־מַטה.
הוא ליקט וליקט: ימים, חדשים, שנים…
לאחר זמן קצר, כשהיתה לו כבר נשכּה מלאה בלויים וסחבות, מכר הכול להלך אחד בעד פרוטות מעוטות; ה“מלקט” הכניס את הכסף בקוּפּת־החסכון והוסיף וליקט והוסיף ומכר… לפעמים נזדמנה לו גם מציאה כשרה… יגעתי ומצאתי, האמן; השם יתברך עוזר… משהו למשהו מצטרף לפרוטה, פרוטה לפרוטה מצטרפת למאה, כאמור, ולאלף ולרבבה. ואמנם, הגיע לרכוש של ממש, ולכבוד גם־כן. תחילה היו מתרחקים ממנו: אדם מהלך ומחפשׂ באשפה!… אחר־כך חייכו אליו ברוח טובה ובעין טובה… אחר־כך התבוננו בדבר בכובד־ראש, ולבסוֹף־לבסוף, משנתעשר ממש, הפליאו את מעשׂיו ושׂמוּהו לאות ולדוגמה!…
ולאחר שכבר נתעשר קנה לעצמו ארמון מאהובתו של שׂררה אחד2, רכש לו רהיטים ישנים אך מפוארים ביותר, ואת הארמון שקנה שפּץ יפה. בחדר היותר־יפה העמיד מטה מוזהבת, עם כלי־מטה של אַטל“ס וסַמוּ”ט, ונטל את המפתח של הארמון והלך אל הבת־מלכה ושאל אותה, אם היא רוצה לגור עמו יחד בארמון ולישון במטת הזהב? והיא השיבה: כן.
––––––––––––––––
וביום החתונה ישב זה שעיניו כלפי־מעלה בסעודת־העניים בין שאר העניים ואכל מה שאכל והשׁתכר ביי"ש הרע… ובלילה, כשהובילו את הזוג הצעיר ליחוּד, ברח אל היער – ותלה עצמו על העץ הראשון שנזדמן לו…
– ואתה תשתוק ותשתוק?
– רוצה אַת, שאדבר?
– היום רוצה אני. דבריך מפחידים אותי, מרים ודוקרים הם; אבל רעה מהם שתיקתך. היא מענה ומייגעת.
ראה, בכל מקום שרוי האֵבל…
במרום נישׂאים קרעי עננים נעים־ונדים, קופאים; קרובים כל־כך אל השמש, והם קופאים!
למַטה – האילנות המצהיבים; יפים הם, אבל עצובים ביופים, כמין ודוּי חשאי נשמע רשרוש עליהם…
וסוכת עלי־הגפן לוהטת, בלהטה גוֹועת הגפן…
ושנה גוֹועת… דבּר אֵלי!
– הנחמי, ילדתי היקרה, – שנה חדשה נולדת!
– ובכן, ברכני לשנה החדשה!
– על הטס לפניך מונחים הרבה כרטיסי־ברכה…
– ואף־על־פי־כן – לא די…
– מה מאחלים לך אחרים, ילדתי!
– כרטיס מסורתי מודפס שולח אבא: “לשנה טובה תכתבי…”
כרטיס כזה שולחת גם אמא; אך היא מוסיפה עוד: “בתי, היי בריאה וחזקה, ומאושרת…”
– ברכה חשובה!
– “והאריכי ימים בנחת” – –
– ואותך זה מפחיד?
– מה?
– אריכות הימים! קולך רעד…
– יתּכן… הנה כרטיסים מחברות… מודפסים, בלשונות שונות…
– וממכּרים? מן הטובים שבהם?
– הנה מאחד, מן הטובים… בכפות־רגלים יבשות, מאחל הוא לי, שאלך על־פני גלי החיים…
– איבּסן!
– אחר אומר לי לעבור את החיים הללו, המלאים דמים – בלא כתם כלשהו, טהורה וצחורה כברבור…
– העם אומר: כאַוזה לבנה. והחיים אצלנו – יותר מדמים יש בהם זיעה…
– אדם מר כלענה; תן אתה לי ברכה!
– אני? אני מכיר אותך מעט מדי… כמעט איני יכול לתאר לעצמי את המחר שלך ואת מחרת־המחר שלך… בת־שׂחוקך, בשעה שגפנך פרחה ועץ־התפוח התכופף תחת משׂא פריו, משכה אותי אליך, ותוגתך בשעה זו אף היא אליך תקשרני, אך זרה אַת לי אף־על־פי־כן!
– ובכל זאת, תן לי ברכה!
– כרצונך…
אין אני מכיר את דרכיך…
אך שמעי, ילדתי, מה עושׂה אַת, בשעה שאַת עוברת לפני המפּחה?
– מה עולה על דעתך?
– אף־על־פי־כן!
– ביום אין אני מתעכבת… לפנות ערב אוהבת אני לשכב בעשׂב לפני המַפּחה ולהביט אל השביבים, אל הגחליליות, הניתזות ומתעופפות כלפי־מעלה…
– תענוג מועט… מעיניך מתמלטים ניצוצות רבים יותר ויפים יותר… אני מאַחל לך טוב מזה: הכּנסי אל הנפח, לחצי את ידו הכבדה, ושאלי אותו, מה הוא עושׂה… ואם יענך, הוא מנַגד קרדום לחפור בו ומחרשה לחרוש בה, אמרי לו: יש בזה תועלת, אף־על־פי־כן יש עבודה, שתועלתה מרובה מזה… הגיעה השעה לחשל כלי־מפּץ, גרזינים ופטישים; יש כל־כך הרבה חומות לשבּר!
– והוא ישמע בקולי?
– תני עיניך בו, וישמעך; בעיניך נתונה השׂררה…
– אתה משטה בי…
– לא… ומה עושׂה אַת, ילדתי, על שׂפת הים?…
– הוֹ, את הים אני אוהבת!
אני אוהבת לשכב בחול על שׂפת הים ולפשוט את רגלי המעורטלות, שירחץ אותן וילטפן…
– ואני מאחל לך, ילדתי, אל תאהבי את הים בשעה שהוא מתרפּק עליך כחתול, אלא בשעה שהוא מתעורר כאריה! ולכי עם אותם, שהם נאבקים עם האריה הזה! הביטי בהם בשעה שהם נוהגים באניה, והקריני עליהם את כוחך הזוהר…
– אתה רואה אותי חזקה כל־כך!…
– ולרקוד, ילדתי, יודעת אַתּ?
– שוב הנעימה המרה!
– לא, ילדתי, השנה החדשה מרככת גם אותי, לפחות בדברי אליך רך לבי… אך שמעי, אשה יפה יזדמן לה לעתים לרקוד בין חַרבות־פלדה…
– מה אתה סח!
– על־כן מאחל אני לך, ילדתי, הפסיקי רקוּדיך, תפסי אחת מן החרבות, את החדה ביותר, ובשביל זה, המצווה לרקוד בין חרבות…
– אתה מפחיד אותי, בן־אדם!
– הן רק את רצונך מילאתי…
ואם אַת רוצה, יש לי בשבילך ברכה קלה יותר!
מעט דם יש בך, ילדתי, היום הבהיר החם מכביד עליך יותר מדי, רועש בשבילך יותר מדי, הוא מחריש אותך!
– בוַדאי…
– ועל־כן אַת אוהבת את הערב השקט…
– את הערב השקט, הנוּגה־שקט; את נצנוץ הכוכבים הראשון…
– ואת נצנוץ הכוכבים האחרון, בנפלם…
– הוֹ, בן־אדם!
– ואני מאחל לך, אם היום ועבודתו כבדים ממך, אהבי את הבוקר… את זריחת היום החדש…
עצובה אַת, ילדתי. ושקיעתו של היום ההולך מוסיפה לך עוד עצב על עצבך וגעגועים על געגועיך… ישני, הפיגי את הסַם של הערב הגוֹוע וגוסס, והשכימי, חיי למחרת הבוקר, שעה שמתעוררים החיים החדשים, שעה שמתמשכים חוטי החן והרצון של החיים החדשים… הם ימשכו אותך עמהם, ילדתי!
ודבר זה גם הוא למעלה מכוחך?
ושוב תעיתי – בחלום…
כשאדם תועה בהקיץ, אין בזה סכנה! הן גם מלאכים תועים; ואנו רואים בעליל, היאך כוכבים ברקיע־ השמים יורדים ממסלולם ואובדים בחלל האינסוף… וזמן רב לתעות אין יכולים… משׂימים כף היד כשפופרת על העין, רואים כוכב מוּכּר, ראש־גג של ארמון, קוצה של כנסיה, חודו של בנין מן הבנינים – ומיד אדם יודע, היכן הוא נמצא! ואם לאו, אדם משתטח על־גבי הקרקע, מהדק את אזנו אל האדמה, ושומע קול בא ממקום מן המקומות, והריהו הולך אחר הקול או הבת־קול. ולכל הגרוע נובח כלב בכפר לא־רחוק, והולכים אחר קול הנביחה… ואם כל זה אינו מועיל, הרי גם־כן רחוק עוד לסכנת נפשות: העולם אינו הפקר; יש עין רואה, אוזן שומעת, והצאן ספורות ומנויות! ומשתלחת יד, תופסת אותך באחורי־הצוָארון ומוליכה אותך בחזרה אל אמצע־אמצעיתו של העדר, ושוב אתה חש בטחון, חמימות והרגשת־בית, והכול כמנהגו נוהג, כמנהג־קדמונים – ראש־אל־זנב, ראש־אל־זנב!…
אבל כשאדם תועה בחלום? לא עין, לא אוזן ולא יד… לא טפח רקיע מעל לראש, לא רגב אדמה מתחת לרגלים… וברגע אחד אפשר שיהא אדם תועה בתוך ה“אין ואפס” מלוֹא עולם, “נצח” שלם!
ורע מזה, לאחר חלום כזה אפשר שלא יהא אדם נעוֹר כלל… העינים פקוחות, הוא מהלך באמצע־אמצעיתו של העדר, והנשמה עדיין לא נתעוררה, עדיין היא חולמת, ומוסיפה לתעות. והחולם תופס זנבה של כבשׂה מצורעת, והוא סבור, השם יודע מה הדבר שתפס, והוא משׂימו אל פיו… רחמנא ליצלן!
ואני תעיתי בחלום! ואשרי, שלא הייתי יחיד ובודד… חלום אפור, חלום רע ושחור, אבל לא בשלימות. ראיתי גם ברקים, אורות, אבוקות ומיני־תאורה…
אספר לכם ראשון ראשון:
– – – – – – – – – – – –
כיון שנפלתי לתוך ה“אין ואפס” האפור, התחלתי כועס, ודוקא עלי עצמי, וכשאני כועס עלי עצמי, הריני מחרף אותי ומגדף, ודוקא בקול רם, משום שמפני עצמי אין אני מתיירא!
– ביש־גדא! – מחרף אני את עצמי – כיצד זה אדם תועה?
– אדם – מוסיף אני ואומר – יש לו שתי נקודות וַדאיות: אדם יודע מאַיִן הוא בא, וגם – לאן הוא הולך על־כרחו… ומי שיש לו שתי נקודות, מן הדין שיוכל למצוא על נקלה את דרך־הישר האמיתי – את הדרך הקצרה ביותר בין שתי הנקודות! כלב שהוא רץ אל העצם, גם הוא מוצא את הדרך הישר.
עוד אני מחרף עצמי ומגדף, והנה אני מרגיש ריח של בצלים ישנים, וידו של מישהו יורדת על כתפי, וקול צלוּל ורענן שואל אותי:
– מה אתה צועק?
ומתגלות שתי עינים מבריקות בתוך ה“אין ואפס” האפור, אני נבהל במקצת ומשיב בשאלה לשאלה:
– מי אתה?
– דגים מלוחים נושׂא אני! – משיב לי הקול.
– ואתה תועה?
– לא… אני הולך אחרי הדגים המלוחים.
– מפני מה דוקא דגים מלוחים?
– דוקא?… היום דגים מלוחים, למחר ביצים, עורות של ארנבות… מה שמזדמן.
– והיכן אתה דר?
– בשום מקום לא…
– ועכשיו להיכן אתה מהלך?
– לכל מקום שיזדמן…
פתאום מבהיק לי בעינים זהרו של זקן צחור.
– מה אתה? – שואל אני נבהל – זקן, או צעיר?
– זקן מכל הזקנים וצעיר מכל הצעירים, – משיב הוא, – אני מדי פעם בפעם כנולד מחדש…
תמיהה גדולה בחלומי לא תמהתי על הדברים האלה. אך פתאום תקף אותי חשק גדול ללכת יחד עם אותו אדם, שמדי פעם בפעם הוא נולד מחדש.
– קחני עמך! – מבקש אני.
– מהיכא תיתי – אומר הוא.
ואנו הולכים… מוליך אותי הזוהר של עיניו, הזהרור מן הזקן הלבן… ואם לא שני אלה, שומע אני את קולו הצלול; ואם לא שלושה אלה, מוליך אותי ריחם של הדגים המלוחים… ובלבד שלא לתעות לבדי!
– הרגלים כואבות מרוב הליכה, – קובל אני לאחר רגע.
– להפסיק ולעמוד אסור, – משיב הוא במעט קפידה, – מי שעומד ושוהה במקום אחד סכנה היא שיקפא…
– העולם אפור כל־כך, בלא שמים, בלא כוכבים, בלא קרן אור…
– אור, – משיב הוא, דומני בלגלוג, – אור היה יהיה… לא מלמעלה, לא מגבוה… מן הצד יהיה אור… וככל שאפל יותר הלילה בלא שמים, כן מבהיק ומזהיר ומאיר יותר כל מה שמדליקים למטה, בשפלה – –
– מה בריה היא זאת? – מהרהר אני – אדם נושׂא דגים מלוחים, מדבר דברי חכמה, חטיבות שלימות של פילוסופיא!
אך שהות לשאול אין לי.
פתאום משהו מתחיל להבהב כמין אודם לפני העינים.
– משהו מאדים, – אומר אני.
– אור־חוזר ממשהו! – משיב האיש.
וערפל אדמדם מתנועע ומתנשׂא ומתקרב יותר ויותר, וריח נישׂא ובא עם הערפל.
– מהו הנותן ריח כזה? – שואל אני.
– ורדים רעננים, – משיב הוא, – אני סוחר לפעמים בורדים גם־כן… דומני, – אומר הוא, – ורדים לבנים!
וזר־ורדים לבן מופיע בערפל האדמדם… ודמות אשה – מתחת לזר… וגוף של בהט, צוָאר מכוסה גלים של שׂערות אדומות לוהטות, מהן־מהן יוצא ובוקע הערפל האדמדם… ושתי עינים – שני כוכבים בוערים – מאירות בערפל, מביטות נכחן… הרחק אל חלל־העולם! ואמיץ ומלכותי־גאה הלוּכה בתוך ה“אין ואפס” האפור, הפה האדום הקטן פתוח כמעט־קט בחיוך, וגביע יין מקציף ביד השלוחה, הצחורה כשן!
היא עוברת על פנינו, ובי מפרפר הלב ומבקש לחרוג ממסגרתו, כצפור פצועה המתחבטת לצאת מסוגרה, ורק לאחר שנעלמה שואל אני בלא נשימה:
– מי היא זאת?
– מי יודע? חוָה מן הגן־עדן, וַשתי מן המגילה… היליני היפה של יוָן… ואפשר “דיווא” אחת מקפה־שאַנטאַן – –
– גם זה ראית?
הוא משׂים עצמו כלא שומע.
– אך את דרכה – אומר הוא – יודעת היא!…
ורעש עולה באזני…
שעט־סוסים עולה בהדהוד עמום מעל האדמה, אף־על־פי שאין היא מצויה מתחת לרגלינו.
בינות ברקים מופיע פרש, – הוא וסוסו עמו יחד ברזל ופלדה מחושקים! מבהיק הברזל, מבריקים שני הפיות המכוסים קצף־פנינים לבן… ועל החרב השלופה מרצד החזיז… אחר החזיז מהלך הוא!
ועל המצח הגבוה דבוקה טפת דם… ומעל לכתם האדום הזה כתר של זהב. אך את הכתם אין הוא מכסה… ומעל לכתר נישׂא עורב שחור מבריק, – עיניו בוערות, והאויר נאנק תחת כנפיו המבריקות…
הוא טס אחרי הפרש, והפרש – אחרי חוד חרבו!…
– ומי הוא זה? – שואל אני.
– וכי יודע אני? קין, נבוכדנאצר – – כל מי שאתה רוצה, כל מקום שכזה מבריק ומאיר בחשכת הלילה…
ושוב “אין ואפס!” ואנחנו תועים ימים ושבועות, ואולי חדשים, ונופלים פתאום לתוך ים של אור!
אנו נמצאים בעמק בין הרים, מן העמק צומחת ועולה עיר…
והכל מאיר ובוער!
מסביב, על כתפי ההרים, זרועים אורות קטנים… השלהבהבות הקטנות מלחכות ברעדה את העשׂבים הדלים שעל האדמה, וענני־עשן קטנים מרטטים מסביב לנרות הקטנים, והכל מתרוממים גבוה יותר וגבוה יותר… כאילו נשמות זעירות הן המתרוממות, וצלליהן נישׂאים אחריהן…
למטה, בשולים, דולקות חביות של זפת…
– קדוּש החודש? – שואל אני.
– תאורה! – משיב הוא. – ראה! ומַפנה אותי אל העיר.
בתים וארמונות! והכול רוחץ באורה… שלהבהבות קטנות תועות, בטפסן כלפי מעלה, כלפי מעלה, וענני־עשן קטנים רודפים אחריהן… על הגזוזטראות מלהטים אורות ועינים גם יחד… מאמצעה של העיר עפים ומתרוממים נחשי־אש, ומתפוצצים במרומי האויר ברעש, ומתנפצים לאלפי כוכבים, ונחשי־אש חדשים עפים כלפי מעלה…
והכוכבים ברקיע מַחוירים מפחד, הירח – מוריק ומצהיב מקנאה…
– מה תאורה היא זו?
– לפנים היה נער־רועה, והיה רועה אוָזים… האוזים הצילו את רומי… והיום יום הזכרון שלו…
כך פירש לי.
ושוב יצאנו אל ה“אין” האפור, ושוב תעינו זמן רב, עד שנקלענו שנית לתוך אורה…
נוצצת מראה שטוחה מלוטשת, נהר ארוך נמשך והולך…
עמוד־ענן אדיר עומד באמצעיתו של הנהר ומתרומם עד השמים, מתרומם ותומך ברקיע…
מתוך הענן נשקפים אורות קטנים, כגחליליות מאירות…
– כך יצאו הסירות, – מפרש לי איש הדגים המלוחים, – ודאי שהיו מפליגות הרחק־הרחק, אך הענן סוגר עליהם!
אולם מסביב לענן טסות סירות חפשיות (“סירות־טיול” – אומר הוא) מקושטות פנסי צבעונים וזרי פרחים… גברים ונשים מפליגים לטיול… ושירה נשמעת, מקצתה מופקרת־נוגה, מקצתה שכורה־מצוֹרדת… על החוף לצד העיר, לצד העיר שעל ההר, נצבת שורה ארוכה של פנסים; והם נשקפים בשחור־המים שליד הגדה, משל לעמודי־אור גבוהים, שעליהם, דומה, החוף עומד…
על גבו של ההר מתרוצצים אורות ופנסים, ונגררים אחריהם שובלים של עשן. הם מתרוממים ונחפזים העירה, ואובדים ונבלעים ברחובות המאירים בחלונותיהם הלוהטים, בראשי־הזהב הדולקים של הגגות – –
– קבלת־פנים מלהטת! – אומר הוא.
– למי?
– לנכד…
– של מי?
– של הסב! של אותו סב, שבא לפנים הנה כאויב, ועשה את העיר תל של חורבה…
אותו יום היתה כאן תאורה! בתים דלקו כמו פנסים… נהרות של דם חם העלו הבל ברחובות, וזרמים לוהטים של שמן ויין נהרו בתוך הנהרות…
עכשיו הוא בא בחסדו… וזהו “ברוך הבא!” לכבודו…
על כל האורות, כל הלהבות, כל התאורות, כל קבלות־הפנים, שראיתי בחלומי וסוחר המליחים שלי פירשם לי, אין בכוחי לסַפּר כמו…
המראות התחילו בוערים ומבעירים את עיני, את נשמתי!
ולבסוף רק, רק לגמרי לבסוף, ראיתי במחזה, כיצד יוֹסל החנוָני מדליק נרות של חנוכה…
– לאט – אומר הוא – לאט… היום נר אחד, מחר שנַים, מחרתים שלושה… וכן מוסיף והולך… עד שמונה נרות תמימים!
התאורה לכבוד החשמונאים!
מורה־הדרך שלי נעלם, התעוררתי מחלומי.
“פורים אינו חג; קדחת – לא מחלה”.
אין להתקנא, אף-על-פי-כן, במי שרועד מקדחת; ועוד פחות מזה ראוי לקנאה העם, שפורים הוא יום שׂמחתו.
ולא משום כך, שהישועה באה לא מיד גבר; נסים אינם מחוייבים – כתפיות לשׂאת. בדבורה, ביעל וביהודית אין לנו מה להתבייש.
אבל לאסתר אנו חייבים תודה על הנצחון הראשון שנחלנו לא כנגד, לא על, אלא תחת מלכים זרים.
פורים הוא יום-ההולדת של יהודי-החסות הראשון, של הקרוב-למלכות הראשון… של גְלִיַת-אוזן ראשונה, של הצעת-מטה ראשונה בשביל מלך…
יום-שמחה הוא פורים בשביל פושטי-יד, כליזמרים, מתחפשׂים… ובשביל עם הדומה להם!
רקדי על מטות זרות, נשמה עלובה, על קברו של כבודך מלפנים, – שתי, ושכחי, אם תוכלי…
אני גר בבית שקט, הרחק מגזשיבּוֹב הרועש, מנאַלעֶבקי הרותחים. אִלמלי זה, שלפעמים נקלע לכאן “האַנדעֶל-האַנדעֶל!” אחד, שלפעמים צורם נגד נודד בשיניו של המַשׂור, מחדד-סכינים מקיש בפטיש על ברזל, או משרתת פרועת-ראש חובטת את המרבד, או כלי-מטה, – היה אצלי בחדר שקט ושלוָה, המוּז"אַ לא היתה פורשת ממני רגע אחד, הייתי מציף את העולם בדברי שירה.
אך כיוָן שנשמעת האִושה הקטנה ביותר מתוך החצר, מיד המוּז"אַ נעלמת ואיננה!
העט נשמט מבין האצבעות, ואני נשאר יושב ריק ומרוקן, בלא מחשבות ובלא רגשות, כ“לול בלא עופות”.
אותה שעה אין לי אלא להרכין ראשי ולהטות עיני ולהביט אל תוך חלונותיהם של שכני שממול.
ממולי, בקומה השלישית, גר זוג צעיר ועשיר. עם כניסתם לדוּר כאן הביאו פסנתר, רהיטים בנוסח טוּרקיה, בנוסח יאַפּן ובנוסח המקום, אלף דברים של מוֹד"אַ ופכים קטנים, והכול – חדש מתחת יד היוצר.
אחר-כך באו הם עצמם.
הוא – בצילינדעֶ"ר; היא – במלמלה ובפרחים; הכול – חדש בתכלית החדוּש, חוץ מפניו שלו, שנראו בלוּיים; ואחוזים זרוע בזרוע באו אל דירתם.
בחדר-המדרגות (אף זה עם חלון ממולי) התעכבו, עמדו וצחקו מעט, התנשקו…
מהנעשׂה בתוך הקן הזה פנימה אין אני יודע, – הוילאות וילאות כפולים הם, של משי כבד…
פעם אחת ניגן בעל תיבת-נגינה נגוּן כפרי, ותיבת-הזמרה תיבה נפלאה היתה, – השמיעה קולות כקול העוגב, רוטטים, בהירים, אך נוגים.
הוילאות נתפלגו לכאן ולכאן, בחלון הופיע ראש קטן, צעיר ובהיר, והקשיב אל הנגינה.
אחר-כך התקרב אליו מאחור ראש קרח, והשׂפתים נצמדו אל העורף הרענן הצעיר, הנטוי כלפי מעלה.
הראש הקרח עם השׂפתים שלו הם, אך הראש הקטן הבהיר היה של המשרתת, נערת-הכפר בהירת-השׂיער, ששמעה בנגינה הזאת דרישת-שלום מן הכפר, שהרגישה בה את ריח האפרים והשׂדות…
_______
כנגד זה בקומה השניה וילאות אינם מצויים; אני רואה את הנעשׂה שם.
כל ימות השבוע הכול דומם ושומם; היא נמצאת בחנות, הוא – ברחוב, הרהיטים המרוּפּדים, בנוסח ישן-נושן, מצוּפּים צפּות לבנות.
לפעמים נכנסת אל החדר המשרתת מן המטבח, סלסילה על זרועה וסוּדר על ראשה, מטילה מבט-עין אל תוך המראה הישנה-נושנה, ונוטלת הימנו עצה, אם אפשר לרוץ ולרדת כך אל הרחוב, או שמא הכרח הוא לרחוץ תחילה את הפנים?
והפנים, פניה, נושׂאים חן בעיניה; בת-שׂחוק של רצון משתפכת על-גבי בהרות-הקיץ; עם השׂערות הבלתי-מסורקות יש לה, אף-על-פי-כן, עסק רב; הן מסרבות לישב בשלוָה מתחת לסוּדר.
היא ממהרת ורצה אל המטבח, וחוזרת עוד פעם עם ידים נוצצות ושׂערות נוצצות, מחמאה או משוּמן; השׂערות המשוחות בשוֹמן מונחות עכשיו בסדר נאה מתחת לסוּדר, ומה שמשתרבב מהן כלפי חוץ – יש לו ברק ויש לו חן!
סוף סוף המשרתת הלכה לה, עכבר קטן צץ ומופיע מתחת לארון-הבגדים הגדול, הכבד. הוא מתבונן בעינים מתנוצצות, חרדות, אל כל העברים.
הספּה והכסאות שותקים, השולחן ריק. טס-הכסף עם הכוסות, המציצים מתוך ארון-הזגוגית, אינם משים ממקומם. קופסת-הבשׂמים עם מנורת-החנוכה באיצטבא השניה אף הן אינן מפחידות; אין שומעים אִושה, אין שומעים רשרוש.
העכבר הקטן קופץ ועובר ונעלם בפתח המטבח.
ושוב משתלטת דממה… עד בין-הערבּים.
אותה שעה הזוג חוזר הביתה, אוכל ארוחת ערב ונעלם בפתחו של חדר-השינה.
על הקיר תלוי “מזרח” עם אריות נוראים. מימין – לוח השנה; על-גבי ארון-הבגדים הגדול מונחים כמה ספרים. ארון ספרים מיוחד אינו בנמצא.
את הספרים מכיר אני.
בתוך כריכה לבנה של צדף מונחת מתנת-הדרשה שלה – סידוּר עם עברי-טייט“ש. עבה ממנו ורחב ממנו הוא ה”צאינה וראינה" עם קצות-הדפים המדובללים ומקופלים… בצד האחר אני מכיר את ה“אורח חיים” שלו, וסמוך לזה מונחים כמה ספרים דקים: תקוּן לליל-שבועות, הגדה לפסח, מגילה לפורים… באמצע, הגבים המקושטים-כסף אל החזית, נצבים חמשה חומשי תורה, שני מחזורים… מלבד זה מתגלגלים שם כמה דפים “שמות”, כנראה – תחינותיה שלה, ודי!
זוהי כל הספריה של “היהודי הפשוט”…
וכל השבוע הכול שקט ונקי, חוץ מערב שבת.
אותו יום אני סובל עינויים גדולים מקול קציצת הדגים וקציצת הקציצות.
קודם הפסח כמעט יצאתי מדעתי מרוב הגרוּד והקרצוּף והשפשוּף.
בעלת-הבית עם המשרתת יחד התגוללו כמה ימים על הרצפות ועשׂו מעשׂים!
בשבועות הוראיתי לדעת, כי אכן “ריחא מילתא היא”, כל חדרי היה מלא כולו ריח של גבינה טריה אפויה, צמוּקים וחמאה שאיננה-טריה…
בסוכות דקדק בהנחת הסכך, שלא תהא חמתו מרובה מצלתו, עד כדי כך ועד כדי כן, שנפל מעל-גבי הסולם, ואלמלא אמרו “שלוּחי מצוָה אינם ניזוקין”, וַדאי שהיה קם וחור בראשו.
אחר-כך רק הלך, כשהוא שר מאַר"ש בקול אִנפּוּף, ועלה במדרגות ונשׂא לולב עם אתרוג…
בשבת וביום-טוב ישנים, או מקבלים אורחים במיני מרקחת ובפירות…
אותה שעה אני רואה את הרהיטים בלא עטיפה: צפרים צהובות ועלים ירוקים – –
וביהודי הפשוט הזה שלי אני מתקנא כל ימות השנה!
“מעשׂה בראשית”, “מעשׂה מרכבה”, כגון, להבדיל – פּוֹליטיק“א, ושאר כל ה”שטויות", אינם מעניניו שלו…
פרנסה נותן הקדוש-ברוך-הוא, הוא עצמו חייב גם-גן להשתדל קצת, לנקוף אצבע קטנה, לא יותר!…
ילדים אינם מצויים, או שמא כבר השׂיגו תכלית… חיים איפוא בשלוָה, ומצפים למשיח!
הוא אין לו אפקים רחוקים, אבל כנגד זה – דרך ישרה, בטוחה, למן הערשׂ ועד אל הקבר…
יתוש של ספיקות, שפיו של נחושת וצפרניו של ברזל, אינו מנקר במוחו… לעולם אין לו שאלה שאין לה תרוּץ מוכן מראש.
הדורות הקודמים דאגו בשבילו לכל דבר, לכל שאלה הכינו תשובות מפורשות בכתב יושר.
הניחו לו צוָאה, כיצד והיאך יתנהג; אימתי לישון, אימתי ליעוֹר, אימתי לצווֹת לשטוף את הרצפה, ואימתי ומה לבשל… אימתי לטגן מיני-מרקחת, אימתי לשתות מעט יין, אימתי לישב ישיבה צרה ואימתי לשבת ישיבה של רחבות…
וכתבו לו ברור ומפורש: מה לבקש מהשם יתברך, מה לאַחל להם לבריות; לכל ימי חייו רעֶצעֶפּ"ט גמור ומוכן…
לכל נקיפה חזקה שנוקפו הלב – יש לו פתו בסַלו, עד מאה ועשׂרים שנה.
מזדמנת לו שאלה כלשהי, הריהו מביט אל לוח-השנה, מעיין בסדוּר “אורח חיים”! או שהמשרתת נושׂאת רגליה ורצה אל הדיין, הגר ברחוב הסמוך, או שהוא שואל שכן…
קרקעו שלו לעולם אינו נשמט מתחת לרגלים; רקיעו שלו אינו נוטה להתמוטט, עולמו שלו עומד עמידה איתנה, ועתיד הוא לעמוד כך – עד אל האלף הששי…
מה שיהיה לאחר האלף הששי – לכך ידאג הקדוש-ברוך-הוא!
עם זה לעולם לא יתּפס על דבר-שקר, משום שלעולם אינו מבטיח לכם דבר בוַדאות, – “אם יתן השם החיים והשלום”, הרי הוא עתיד “בלי נדר ובלי מסקנה”… להזיז עצמו מן המקום…
אדם כזה, כל-זמן שהוא בריא ויש לו, איך שהוא, פרנסה ואשה לא רעה ביותר, וַדאי שהוא מאושר!
ראשית, אין לו במה להתבייש.
החלון בקיץ פתוח, בחורף ובקיץ לא מוסתר בשום וילאות… שמים וארץ רשאים להביט פנימה. אני בטוח, שאין לו פעמון בדלת ולא מנעול המסתגר-מאליו… אין הוא סוגר עצמו, אינו דורש שיצלצלו אליו תחילה, שתהיה לו שהות להסתיר משהו… להרתע ולהתרחק ממשהו…
ואמנם מציץ אני בגלוי ובלא הפרעה אל תוך הקן הפשוט והישן-נושן הלזה, שבּו האושר השקט רועה ורובץ – בין עלים ירוקים וצפרים צהובות…
אך היום שם שׂשׂון ושׂמחה. פורים היום…
מהו הדבר, המעורר אצל בעל-הבית שׂמחה ושׂחוק? מהו הדבר, המעורר את שׂפתותיו לצחוק, עד כדי כך שהן חוספות בצד אחד את השינַים החודניות? מפני מה עיניו מתמלאות דמעה של נחת? חייו פשוטים כל-כך, תמימים כל-כך, שאם בא מי שבא ומתחפשׂ איך שלא יהיה, כבר הוא מתפקע מצחוק!
משׂחק-פורים!
את משׂחק-הפורים הזה זוכר הוא עוד מביתו, משנות הילדות.
בא נכנס בקפיצה קונדס צעיר עם זקן ופיאות מודבקים ועם קאַפּעֶליוּ"ש1 גליצאי בראשו.
הוא משׂחק אַרעֶנדאַ"ר2, מדבר בלשון-הקודש בלבד ושלא כענין…
קופץ ונכנס אחד חסיד קטן (כמובן – מחוּפשׂ) בעל תנועות משונות: טופח על-גבי השולחן, על-פני הקירות, מקפץ כעז, בולע את הפּיאות וחוזר ויורקן, תולה בתקרה זוג עינים זגוּגות, ורוקד בהתלהבות גדולה.
וכל שׂחקני-הפורים שרים במקהלה:
הַיּוֹם יוֹם-פּוּרִים,
וּמָחָר יַחֲלוֹף;
תְּנוּ לִי פְּרוּטָה
וְהַשְׁלִיכוּנִי לָרְחוֹב!
_______
אני מַפנה את ראשי ומביט אל השכן מן הקומה השלישית…
מן החלון בוקעת גם שם נגינה, אך לא שׂחקני-פורים נמצאים, לא כלי-זמרים של פורים…
שם נערך נשף-מחולות לטובת-עניים!
אף אני הזמנה קבּלתי.
מטרטר שם פסנתר, ומסביב למנגינה המעודנת מתפתלים ומתרוצצים צלילי-הבטן העמומים, הבוקעים מכרסו של הפסנתר. הרגלים הרוקדות לא היו תופסות לעולם את קצב המנגינה, בתוך הערבוביה הזאת של צלילים ורעמי-קולות, אלמלי הקשת, הקוצצת מתוך כנור צרוד את הקצבים, בדומה לסכין חדה הקוצצת פתותים-פתותים…
את הכנור הזה מכיר אני גם-כן…
אני מכיר את היד הרזה, החלושה, הלוחצת אותו אל החזה השורקני – את עיניה עדיין לא ראיתי, מפני שאלהים שכח לפקוח אותן אצלה.
רדומה היא מוכנסת אל החדר ומובלת אל הפסנתר. רדומה היא מנגנת, רדומה מוליכים אותה לאחר-מכן אל פינה אפלה ומגישים לה אוכל; לה הרי לא איכפת היכן תשב, ועל-ידי השולחנות הגדולים, המכוסים מפות לבנות ועמוסים כלים מכלים שונים, באולם האורחים המאיר, צר המקום…
אחר-כך היא מגששת ומוצאת בעצמה את הדרך אל הפסנתר… לפנות בוקר היא מתנודדת, בשובה, על-פני הרחוב, ומוצאת את הדרך עד אל חדרה בקומה החמישית…
_______
ומה חסרים העניים שלנו?
בקומה השניה מחלקים פרוטות קטנות; לפעמים מקבלים גם שתִי-יי"ש עם חתיכה של עוגת-פורים…
בקומה השלישית מרקדים על חשבונם…
המצפון הבעל-ביתי מבקש להרגיע עצמו ועושׂה כל מה שביכלתו!
אדוקים ושאינם-אדוקים מבקשים לסתום במצווֹת ובמעשׂים-טובים אותה תהום, שהרמאות והעוול חפרו והעמיקו בין עני ועשיר…
הצדקה בנוסח הישן היא, לפחות, חסכונית יותר…
שכני היהודי הפשוט אוכל סעודת-פורים שערכּה רוּבּל אחד ומחלק 5 – 6 רוּבּלים; אבל כאן עולה שׂמלה לנשף 25 רוּבּלים, ומזה מקבל העני 25 קוֹפּיקוֹת…
אך דבר זה כבר הוא בחינת “לוּכּסוּס”, ואת הלוּכּסוּס, כידוע, אנו כמַטילים אל הים, או משלחים על פני המַים! הרי בתפירת השׂמלה עובדות תופרות עניות, נמצא שהנשים העשירות מרבות עבודה בעולם לטובת העניות. ולאחר שנַים-שלושה נשפים קונות את השׂמלות האלה כלות עניות…
מלבד זאת, בנשף כגון זה צעירים באים בקשרי-הכּרוּת עם נערות צעירות, ועל ידי כך אפשר לזווג זווּגים בלא שדכנים; ואף זה קמוּץ!
אך מי שרוצה, יתפעל מזה – אני לא.
ביוָן גם-כן עשׂו מסחר באנשים!
הסוחר היה מוציא אל השוק כמה עשׂרות נקבות, בעטיפות קלילות, או בלבושה של חוָה בגן-עדן.
בא קונה, הראו לו את הסחורה ושבּחוה לפניו; סובבוה לפניו בכל הצדדים, הראו את כל המעלות הטובות והסתירו בחכמה את כל החסרונות…
הנפש הנמכרת שתקה.
לאחר השוט הראשון רק – דבּרה.
לאחר השוט השני – שרה.
לאחר השוט השלישי – רקדה.
הקונה הרי חייב הוא לדעת, שמלבד כפות-רגלים קטנות ושדים קשים, תהיה לו גם מנה הגונה של רוחניות!…
כהיום הזה עושׂה זאת השפחה מעצמה…
היא עצמה משרבבת באמנות יתירה את כפות-רגליה מתחת לשׂמלה; היא עצמה מתנפחת כל כמה שדרוש, בשביל שיִראו מעט, אבל ישערו יותר ממה שיש… היא מדברת לצורך ושלא לצורך, משוררת כצפור ביער, מרקדת חלילה-חלילה כבובה קלילה, ועושׂה הכול-הכול, ובלבד למכור את עצמה…
בחייהם של היוָנים לא היו, לפחות, מוֹך וצמר-גפן…
_______
השדכן אינו אלא שקרן, ומפני שהוא משקר לשני הצדדים, אין לו, בסופו של דבר, מוסר-כליות לגבי שום אחד משני הצדדים, – אבל מעט מוסר-כליות מן הראוי שיהיה לה לאֵם, המוציאה את הבת “אל העולם” בשביל להפּטר ממנה, וכן לבת, המוסרת עצמה למכירה…
בענין “שׂמלות חוּפּה” מסַפּרים מעשׂה כזה:
פעם אחת השׂיא “נשף לטובת עניין” נערה-תופרת באה-בימים, שהיתה קרובה להתעוור מרוב תפירה.
כל אותם הבתים, שבתפירה למענם כילתה את מאור עיניה, חָברו יחד, קָבצו על יד ורקדו ברגל ואספו כמה שאספו וחפּשׂו ומצאו בשבילה אלמן זקן בסך 45 רוּבּלים.
שׂמלת-חתונה קנו לה.
במשך כל הזמן לא התערבה התופרת, כאילו לא לה מתכוונים.
כל הזמן, עד לחופה, שכבה במטה והניחה על עיניה תחבושות של מי ניכּס.
היא לא היתה זקוקה לאותו חתן, לא רצתה ואפשר לא יכלה לראות אותו…
“חטיבת עץ, רחמנא ליצלן, אבן שאין לה הופכין”, – אמרו חברותיה.
“וכי שכמותה יודעת להיות אסירת-תודה?” – נאנחו בעלי-הטובות, ושלחו את המצוָה להחליף אותה לחטיבות לויתן בשמים, או לחטיבות כבוד ב“קוּריעֶר ואַרשאַבסקי…”
ורק לאחר שהביאו והכניסו את שׂמלת-החופה המשומשת שנקנתה, והטילה מבט-עין בסמרטוט-האַטל"ס הלבן – כאילו שדים נכנסו בה, היא מכה על לבה, היא תולשת את שׂערותיה, ותוקפת אותה עוית של בכיה…
עבר זמן רב, עד שהצליחו להרגיע אותה, עד שהצליחו להשיב אותה למצב של חטיבת עץ או אבן שאין לה הופכין, והוליכו אותה אל החופה –
אך את השׂמלה הכּר הכירה… היא עצמה תפרה אותה, היא זוכרת בשביל מי… היא נכנסה אחר-כך אל היכל-הנאורים לראות, מה יהיה מראה המלאך הבלוֹנדי בערפל של מלמלה תכולה-בהירה וסלסלה צחורה…
ואגב אורחא – הכירה את החתן…
אבל כזה הוא מנהגו של עולם! כלות עשירות מחדשות בשביל תופרות עניות את שׂמלת-חופתן, תופרות עניות מחדשות בשביל כלות עשירות את החתן…
(עם הקדמה קטנה)
א
עשׂיתם אותי רב של פורים1 – הריני רב של פורים! אילו בחרתם בי להיות שתדלן באיזה עסק שהוא, בתורת גבאי בחברה של צדקה, בתורת רוח-החיה באופן או כף-המבשלים במפלגה, אף זה הייתי יכול להיות! ואפילו עשׂיתם אותי “יהודי טוב” לקהל חסידים גדול, גם מזה לא הייתי מושך ידי! אני לעולם אינני מתנגד לקהל, לחברה, למפלגה, וכל מה שאתם מבקשים – הנני. סבורים אתם, חייב אדם להיות מוכשר לכך? חס וחלילה! שכן לא במי שנבחר נעוצה הגבורה, אלא במי שבוחרו! מי שמרימים אותו כלפי מעלה וצועקים “הידד!” – הוא הוא המורם מעם; מי שמנשׂאים אותו שיהא פוסע על ראשי העם – הוא הרם והנישׂא; מי שחובש לראשו את השטריימי“ל – הוא הרב והרה”ג! מי שנוסעים אליו ומביאים לו פדיונות – הוא הצדיק והפודה ומציל והוא המסובב את הגלגל בעולם! שכן – נודה על האמת – כל אחד מן הקהל יש בו קורטוב קטן של אמונה, פירור מועט של בטחון, כלשהו של רצון. וכשמצרפים כל אלה בתוך כיס אחד – נעשׂה מי שהכיס בידו אדם חשוב, עמוד-אש, המאור הגדול, המקרין אמונה ובטחון… ורוח ברזל ניתן לו, לשבור חומה וָחֵל… והא ראיה: כיוָן שמתפלגת החברה – מיד שוקע הצדיק הגדול בקטנות דמוחין, ממעט עצמו ומצטמק, וכאילו אבד ובטל מן העולם.
והוא הדין ברב של פורים. אל תהיו סבורים שהוא חייב להיות בטבע לץ ומתלוצץ, שהוא חייב לפזר דברי בדיחה וחדוּדין בלא מספר! אם הקהל רוצה ויודע, די לו שיהא הרב של פורים מרמז באצבע קלה, וכבר יהא “העולם” מתגלגל ונופל אל מתחת לספסלים מרוב צחוק; ואם אין הקהל רוצה ואף אינו יכול, לא יועילו שום חכמות ושום תחבולות שבעולם. דבר זה אמנם כן הוא, אבל חייב אני להודות, שבבחירתכם יפה כיוַנתם! נתּנה אמת להאמר: מעט ליצנות יש בי מבטן ומלידה. אפילו שעה שאני מעמיס עלי כובד-ראש מרובה, וכבר אני רוכב ברוב חשיבות וכבוד על המַכבדת, וכבר אני מתנפח התנפחות יתירה כיצור של ממש, – אף אותה שעה שומע אני כמין בריה שיושבת בתוכי משמיעה קולה בצחוק… ואם אני מגיע לפעמים לכלל כעס, ממטיר גפרית ואש, צועק: רוצח, קוטל-כלבים! וכיוצא באלה שמות-גנאי – אף אותה שעה אותה בריה קלה שבתוכי צוחקת! והיא צוחקת אפילו שעה שאני בוכה; שעה שהלב, דומה, מבקש להשבר ככלי-חרס… הצחוק צחוק מר הוא, אבל הבריה צוחקת: “הרי אין זה אלא משׂחק של פורים!” – צוחקת היא ואומרת כל ימות השנה!
והעיקר: אצלי באמת לא תדעו בין ארור המן לברוך מרדכי, משום – שאני עצמי איני יודע! כל-זמן שאני מביט במו עיני ממש אל תוך המגילה, הריני רואה; כל-זמן שהבעל-קורא קורא, מזמרר ומסלסל, הריני שומע; אך כיוָן שאני מניח את המגילה, וכיוָן שהבעל-קורא משתתק, – מיד אני שוכח, ואיני זוכר עוד ולא כלום! הדבר הזה בא מכך, שאמרו – בעווֹנותינו הרבים – “שמש במרום דום!”, עכּבו את מהלכה, ולארץ אמרו: סובּי סוב! הסתובבי מסביב לשמש! ומאז נעשׂה הדבר הזה – ראשי עלי כגלגל החוזר!… כשאדם אינו חש יסוד מוצק מתחת לרגליו! אפילו בעל-הבית שבעיירה הנידחת ביותר אינו תקוע עוד במקום אחד ואין מושבו איתן כשהיה… הדרך מן הערשׂ ועד הקבר אפילו היא שוב אינה ישרה כל-כך; עקומה ועקובה היא, ואין פתלתוליה צפויים מראש. אדם נולד במערב, מתגרש מאשתו בצפון, פושט את הרגל בדרום, מתגלגל גלגול מחילות במזרח, וכן כל כיוצא באלה! ולך דע, בשעה שאתה נקלע בכף-הקלע, מי זה המן, מי אחשורוש ומי, להבדיל, מרדכי? עולם מבולבל! ראיתם שברי זכוכית בתוך השפופרת שקורין קאַליידוֹסקו"פּ, שמראים גוָנים שונים וצורות שונות ומשונות, כך מתערבבים ומצטרפים צרוּפים שונים הרעיונות והמחשבות שבמוח; הקוים משתברים, העגוּלים מתעגלים ומסתבכים זה בתוך זה, ואתה לך ודע מה טוב ומה רע…
חלילה, רבותי! להתנמנם אסור לכם! ההקדמה נגמרה, קחו נא טפּה מרה…
אך מה ספּוּרים אספּר לכם?
כשהייתי מספּר לכם ספּוּרים המעוררים לבכיה, דברים השוברים את הלב, הייתם צוחקים; אני הרגשתי שמוחי בוער, שהשׂטן עם כל משרתיו קורעים את לבי לגזרים, ואתם הייתם מתפקעים מצחוק. מהיכן אקח ספּוּרי-פורים בשבילכם?
אני מביט החוצה בעד החלון ורואה אֲפָרִים שלימים, מגודלי פרחים וקוצים. הפרחים הם ספּוּרי-המעשׂיות הטובים, הנלבבים, והקוצים הם ספּוּרי-מעשׂיות, שהם דוקרים וצורבים. מה אקטוף בשבילכם? פרח? בוַדאי! כיצד נאמר בשיר הנוֹדע ההוא? הרבי ציוָנו לשׂישׂ ולשׂמוח! הנה אני שולח את ידי – האקטוף כראוי וכרצוי? הרי פורים היום! שלא אגיע, חס ושלום, לכלל טעות…
ב
אני שולח את ידי, את היד הארוכה של רב-של-פורים, והיא משתלחת החוצה לתוך עולם-של-פורים ופוגעת בארץ סין, וקוטפת ציץ של נוי – ספּוּר-מעשׂה נאה. שמעו!
פעם אחת היה חכם סיני. הוא עבר את כל הבחינות, קרא וידע בעל-פה את כל הספרים, הן בכתב והן בדפוס, בין של קודש ובין של חול. בדבּוּר אחד – אל מה שחכם מחכמי סין הקודמים לו תפס ושבּץ בתוך תיבה סינית נוקשה וסגר עליו בפטיש ובמסמרים בל ימוט! לא היה צריך אלא לפתוח את פיו, וכבר היו יוצאות ומתגלגלות מתוכו מגילות שלימות, ואפילו ספרים תמימים; עם השער, עם ה“תם ונשלם”, עם כל הציטטי“ן ועם כל ההערות של הבחור הזעֶצעֶ”ר, שעוד הן נהוגות בסין עד היום הזה, כשם שהיו מקובלות אצלנו כלפני חמישים שנה… לשמוע דבר שראוי לשמעו לא היה יכול, לא היה עוד דבר שהוא חדש בשבילו; לראות גם-כן לא היה לו כלום – בסין “אתמול”, “מחר” ו“היום” דומים זה לזה כאחים-תאומים – מה יעשׂה חכם מופלג ולא ישתעמם? קם ושכב לישון! ושכוֹב שכב במטה, כנהוג בסין, בתוך לבושו, מַד-החכמים, ואת מצנפת-השינה הפשיל ושלשל מעל לאזניו ועיניו – והוא ישן… מזמן לזמן הוא נוחר. ויארע, שהוא מדבר דברי-חכמה מתוך שנתו, אך כמה פעמים ביום הוא פותח את פיו, שישפכו לתוכו כמה גרעיני אורז, וימזגו לתוכו כמה טפות רוטב מתוך קן-צפּרים… ואגב כך אינו פוקח אפילו את העינים…
וכך היה ישן שנה, שנתים או שלוש ואפשר מאה שנה… בארץ שתולדותיה הם כמאה אלף שנה, אין כמעט הבדל בין שנה למאה שנים… אך פתאום קפץ, כנשוך נחש, וקם ממטתו. כדור-תותח יאַפּאַני של שתים-עשׂרה ליטראות העיר אותו… בזמן שהמלומד הסיני היה ישן, היתה יאַפּאַן לומדת וקונה חכמה! היא הלכה אל בית-הספר של מרת אירוֹפּא המַשׂכלת, ולמדה אצלה – לירות! והיא יורה… פִּיף-פַּף-פְּרָךְ פִּיף-פַּף – פּרך! דבר זה לא ראה מראש; דבר זה לא אמרו לו הספרים, לא של קודש ולא של חול, וגם כל אותו זמן שהיה ישן לא נתגלה לו דבר זה בחלום, בחזיון-לילה… הוא תולש מעל עצמו את מצנפת-השינה: בּים-בּוֹם-פּרך! התותחים מתתחים בקול רם יותר, בקול נורא יותר; הוא מביט על סביביו – בבית אין נפש חיה… בני-הבית עם כל העבוּדה נסו כנוס מפני הדליקה, ואת הטוב והחשוב והיקר שבהם, את המלומד הגדול – שכחו מכּול וָכול… הוא רץ אל החלון, מציץ אל הרחוב – אלהים ישמרנו ויצילנו! האם שכּוֹר הוא? או אולי – רעידת אדמה היא, רעוֹש רעשה הארץ? בתים גדולים וטובים, ארמונות חזקים, שהקימו אותם למען יעמדו לנצח – לנצח הנצחים הסיני – מתנועעים ומתנודדים, רועדים ומתבקעים ונופלים… אף הוא מתנודד ונופל מפחד… הוא שוכב וחושב, אולי זאת הפעם הראשונה בחייו. שכן כל ימי חייו היו קוֹנפוּציוּס ומפרשיו מקדימים לו רפואה לכל מכה, תשובה לכל שאלה1 צריך רק לעיין ולראות, ולדעת! רק היום התחיל הוא עצמו חושב, בכוח עצמו, במוח עצמו…
אלהים, אלהים! – בוכות העינים הזקנות ביאוּש, – חכמה חדשה, חכמת יריה… במה אציל את עצמי עם כל סין יחד? אך לחשוב זמן רב אין כוח במוחו של המלומד, והחכם הסיני נשאר מוטל על-גבי הקרקע מעוטף ומעולף…
הוא מוטל על הקרקע ואני רואה, שהמעשׂיה הזאת אינה נראית לכם!… מה זה, אומרות עיניכם, בימים האלה ובזמן הזה ספּוּר-מעשׂה ממרחק, מארץ זרה, לא מעולמנו אנו!
חכו, הוסיפו ושמעו, יהיה יהודי גם כן!
שומעים אתם קול קורא ואומר: – האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! עמך ישׂראל צריכים פרנסה, יהא אירוֹפּא, יהא סין, יהא כל מקום שיהא; כרך מכרכי העולם, או עיר-מחוז כלשהו: האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! בין ברקים ורעמים, תחת כדורי-תותח יאַפּאַניים, ותהא אגב-כך גם רעידת אדמה – האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! יהודים חייבים לאכול ולשלם שׂכר-למוּד למלמדים! בלוֹיים קונה יהודי, מה שהכול מטילים כבר לאשפה, מה שהכול מואסים ליטול עוד ביד; את המלוכלך, את הקרוע, את המרוּפּט, כל זה קונה עוד היהודי ועושׂה בו סחורה ומוכר! ובלבד שיהא סוחר ומוכר: האַנדעֶ"ל!
אך בארץ סין, שדברי הנושנות מקודשים בה כל-כך, אין העסקים עסקים טובים1 המוכר מוכר לעתים רחוקות, מחמת פקוּח נפש, אך מלבד זה לא! נכדים לובשים מה שסבא וסבתא כבר קבּלו בירושה; ורק לעתים רחוקות מזדמן משהו של סחורה!
היהודי אף-על-פי-כן עושׂה את שלו וסומך בכל השאר על מי שמפרנס כל חי, מביצי כינים ועד קרני ראמים, והוא צועק בכל הרחובות: – האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! והקול-הקורא הזה, קול ה“האַנדעֶ”ל" הצרוד, הדק והצפצפני, בוקע ועולה מבין קולות-הבּאַס של כדורי-התותח בעל י"ב ליטראות ומגיע עד לאזנו של החכם הסיני, המתעלף.
הלה קופץ ממקומו: יהודי קורא! יהודי ישנו בכאן! יהודי שאינו חכם צרפתי, אשכנזי, יאַפּאַני או סיני אלא חכם-עולם! יהודי שמכל תנור כבר אכל לחם ועל כל ספסל כבר טעם טעם רצועה… הלזה נתוֹן יתן עצה! בכל דבר סוחר הוא, וכל דבר יודע הוא!
– יהודי! – צועק הסיני, כשהוא קופץ אל חלון החדר.
– הנני, חכם סיני! – משיב היהודי, כשהוא קופץ אל החלון מעֶברו השני, מן הרחוב, ואילמלא הזגוגית שביניהם, היו מתנשקים, לפחות, שני החטמים!
– יש לך דברים ישנים? – שואל היהודי.
– הרבה, הרבה…
– תמכור?
– לא, לא אמכור, לא בכסף, חלילה. אך נתון אתן לך, בחליפין.
– בעד בלויים אחרים? “גם החליפין מסחר הם” מהרהר היהודי.
– לא, אלא בעד חכמה! בעד חכמה, שהתלמידים היאפּאַניים והמלמדים האירוֹפּיים אינם יודעים אותה. את סין צריך להציל, בחכמה להציל!
– חכמה בצקלוני, – משיב היהודי, – אין לי.
– אלא היכן משׂיגים אותה? היכן? – צועק הסיני.
– את הכתובת יודע אני! “סרסרות, מהרהר היהודי, אף זו עסק היא!”
– אמור!
– ומה אקבל בשׂכר זה?
– כל מה שתבקש, את כל הנושנות שלי.
– אתה משטה בי?
– על דברתי, על דברתי הסינית!
אך היהודי אינו מאמין על דברה1 תחילה רוצה הוא לקבל את הנושנות, ואחר-כך רק יתן את הכתובת.
– ולא תרמה אותי? – מתיירא ונזהר גם הסיני מצדו.
– אני נשבע באלהים!
– לא די.
– בתורת ישׂראל!
– לא מספיק.
– בעם ישׂראל!
הסיני מעווה את פניו.
– בזקני ובפאותי!
את השבועה הזאת מקבל הסיני כשבועה חשובה ומספקת, והיהודי כבר הוא עומד בבית בפנים, שׂקו שלו כבר פתוח, וכלי-הבית עם מעט הבגדים, שבני-הבית עם העבוּדה הניחו בברחם, כבר נעלמו בתוך השׂק.
– עכשיו אמוֹר! – צועק הסיני.
– עדיין לא! – משיב היהודי.
הוא רוצה גם במצנפת-השינה, היא ישָנה! הוא רוצה גם במדים שעל גופו, הם ישנים עוד יותר! הם ישנים בכמה דורות יותר מן המצנפת.
בזמן פשיטת המדים מתגלה, שכלי-הלבן שעל הגוף אף הם בלוֹיים הם! הוא ישן זמן רב כל-כך, ואת כלי-הלבן לא החליף!
והסיני נותן לו את מצנפת-השינה, פושט את המדים, כלי-הלבן יורדים מעצמם מעל הגוף.
– כבר? – שואל הוא ערום ומדוכדך.
– עדיין לא, – משיב היהודי בקור-רוח.
– מה עוד?
– צמתך שלך אף היא שלי היא! מספר שנותיה כמספר שנותיה של סין כולה!
הסיני מיואש ומניח לו ליהודי לגוֹז את הצמה מעל ראשו, ואף היא נעלמת בתוך השׂק היהודי…
– עכשיו אתן לך את הכתובת, – אומר היהודי – אך זכור, שאין אני ערב לך אלא לדבר זה בלבד, שבאותו מקום, שאומַר לך, מצויה סחורה זו, שאתה צריך לה! אך אין אני מחוייב להראות לך את הדרך אל המקום ההוא, וכן אין אני ערב לכך, שיתנו לך מן הסחורה הזאת!
– מסכים, אך הבה לי את הכתובת!
– בגן-עדן, על עץ הדעת! – משיב היהודי וקופץ מיד ומתמלט בחפזון בעד החלון.
הסיני נפל והתעלף.
הדרך אל הגן-עדן מתוארת בכל הספרים הקדושים; הכרובים, השומרים בפתח-הכניסה עם להט החרב המתהפכת – אפשר שהיה מצליח לשחד אותם; אך כיצד באים אל הגן-עדן בלא צמה?
* * *
– כאן, אחַי וריעי, צוחקין! ואם מעט לכם, טלו עוד שתִי-יי"ש… ואם ריק הבקבוק, שלחו אל המוזג, אל יחסר המזג…
ג
והמעשׂה הזה הוא מעשׂה שאירע בי בעצמי, בדידי הוָה עובדא… לא בסין אלא בוואַרשה! עומד הייתי על שׂפת הווייסל המלוכלכת, במקום שמתערמות והולכות ערימות האשפה, שפולטת מתוכה העיר הגדולה, החכמה והמלומדת, ומקום שהנשים הזקנות, שכבר פסקו מלעמוד בתפקידן, מלקטות שם דברים ישנים: שברי ברזל ונחושת, פירורי-פחם לא שׂרופים הנמצאים בתוך אֵפר-המקלה המושלך מתוך בתי-החרושת, וכל בלויי-סחבות מכל המינים.
כבר שקעה השמש, והר-האשפה השחור-האפור, הווייסל הצהובה-המלוכלכת עם רקיע-השמים הכחול-הצהבהב הבכייני התמזגו יחד למין רקע מוזר, מסואב ומעולף, שהתנועעו עליו נשים הדומות לשֵדים, כפופות ושדופות, וניקרו באשפה בגרוטאות ברזל קטנות, ומהן – גם בצפרנים בלבד.
לפני כל אשה-שדה היה מונח שׂק פתוח, ולתוכו נעלמו הבלויים…
יורד הערב, בזו אחר זו נוטלות השדות את שׂקיהן והולכות אל העיר המוארת. אחת רק נשארת, אחת – המכוערת והנוראה ביותר…
צפה ועולה הלבנה המחוּשכת, נדלקים שתי שורות אורות, המביטים ברעד אל תוך הווייסל – והיא עדיין עומדת ומלקטת, ומלקטת…
ורק עכשיו רואה אני, שהיא מלקטת לא כשאר הנשים; שלא כל דבר הבא לתוך ידה היא משׂימה אל תוך השׂק. אין היא מלקטת מתכות, ולא פירורי פחם, אלא סמרטוטים, פיסות-סמרטוטים צבעוניות.
אני ניגש אליה ושואל:
– אשה זקנה, לשם מה דרושים לך הסמרטוטים הצבעוניים?
– אם תזכה, ראה תראה! – משיבה היא בקול מזור-נוקשה, ובעינים הזקנות המעוקמות מופיע ברק של זעם ולגלוג גם יחד.
היא סיימה; קושרת את השׂק ומטילה אותו על כתפה.
– לא אַתּ הולכת, זקנה?
– אם תזכה – משיבה היא – ראה תראה!
אני מהלך אחריה.
לשם מה? פשוט מאד: אותה שעה לא נמצא לי מקום אחר לילך לשם…
אני מהלך מאחריה, ופתאום משתנה כל מה שמסביב… אין עוד וַארשה, אין עוד ווייסל, – הכול חול, חול בלא צבע כלשהו, מדבר… ומעל למדבר – שמים שוממים, בלא לבנה ובלא כוכבים, ולפנַי מהלכת בפסיעות קטנות השדה-האשה הזקנה, עם השׂק המשחיר על הגב… הס, אינני שומע את קול פסיעותי שלי בחול העמוק. לפרקים נדמה לי אף-על-פי-כן, שהשדה מציצה בי מאחור, והיא צוחקת בשקט, בשקט, מבין השׂפתים המכחילות-המצהיבות, הצרובות, מתוך הפה הפעור בלא שינַים!
אני מהלך אחריה והולך, ואני מרגיש עצמי מאד מאד ברע. דומה עלי, לא אני מהלך, אלא היא מושכת אותי אחריה! היא מושכת אותי, אף-על-פי שאיני רואה את החבל…
פתאום המכשפה הזקנה נעלמת מעיני, נבלעת באדמה… מה זה? אני פוסע כמה פסיעות הלאה, ורק עכשיו אני רואה מערה, שהיא ירדה לתוכה. באין ברירה, מפני שלהשאר יחידי בלילה האפור-השומם איני רוצה, הריני קופץ אחריה אל תוך המערה. במערה חושך, ונורא מאיר בחושך פרצופה של הזקנה. הוא מאיר צהוב, ובתוך הבהרת הצהובה מרטטות כמה קרני-אור בהירות יותר, ולאורן אני רואה מה הזקנה עושׂה: היא מכבסת את הסמרטוטים, שליקטה באשפה, בתוך שני דליים. אני מתבונן התבונן היטב ורואה, שדלי אחד מלא נוזל אדום, והשני – נוזל שקוּף.
– לשם מה אַתּ מכבסת את הסמרטוטים? – שואל אני.
– אם תזכה, ראה תראה! – משיבה הזקנה.
– מה יש לך בדלי הזה? – שואל אני, בהצביעי על הדלי שיש בו נוזל שקוּף.
– דמעות! – משיבה הזקנה, – דמעות של בריות שכמותך, דמעות אדם!
ומזמררת למחצה, מוסיפה היא:
– דמעות שנפלו, דמעות שנשפכו, דמעות שנבלעו, דמעות שנעצרו ונחנקו…
– כל הדמעות?
– הוֹ, לא! ימים שלימים היו נקוים… הללו אינן אלא דמעות זכּות, דמעות זכּות בלבד… דמעות עניים, דמעות שנשפכו על גלות השכינה, דמעות על כל שקפא ונתקהה בעודו בחיים…
– ובשני?
– דם… דם-אדם אדום, טהור… דם-אדם שנשפך בלא-עת, שנשפך על לא-חטא… דם כזה, שהאדמה אינה רוצה לפי שעה לספוג אותו, מפני שעדיין אינה יכולה להידשן ממנו ולהפכו פרי!… דם טהור, דם קדוש, דם צעיר…
– ובתוך כל זה את כובסת?…
– את הסמרטוטים הישנים, כפי שאתה רואה!
ושוב הכל משתנה לעיני… הסמרטוטים, מכובסים בדמעות ובדם, נעשׂים מרגע לרגע נקיים ומבהיקים יותר, ובהיר יותר נעשׂה גם חלל-האויר במערה… ובהירים וצעירים נעשׂים גם פניה של הזקנה… שוב אין הם גרמיים-זויתניים כמקודם… האודם מסביב לעינים נעלם, בת-שׂחוק של חסד מופיעה על פניה ומתפשטת מאוזן עד אוזן, והעינים עצמן, העינים הזקנות, מתחילות מאירות במבט קטיפתי, רך… וככל שהסמרטוטים נעשׂים נקיים יותר, כן חלל-האויר במערה מבהיר יותר; ומאירים יותר הפנים ומאירות ומזהירות יותר העינים! וצעירה יותר נעשׂית היא כולה, צעירה ותמירה יותר… מן הגוף נושרים בלויי-הסחבות הישנים… מתגלה יפהפיה נפלאה, עין לא ראתה, בלא שום כסות כלל – –
– אל אלהים! – קורא אני בקול – מי אַתּ?
– אם תזכה, ידוֹע תדע…
נגמרה הכביסה… הסמרטוטים הישנים נקיים לגמרי, הם מבהיקים ומבריקים ומאירים באלפי גוָנים… והמכשפה לשעבר – צעירה היא! צעירה… כמי שהולכת רק עתה לקראת החיים החדשים, הרעננים… והיפהפיה הנפלאה הצעירה לוקחת עכשיו את המטליות הצבעוניות, ועושׂה מהן, בצרוּף מקלות-עץ קטנים, מיני דגלגלים מצועצעים ביותר, יפהפים ביותר… עשׂרה, עשׂרים, ארבעים דגלגלים! ועוד היא מוסיפה ועובדת ועובדת. והנה כבר יש לה צרורות-צרורות שלימים של דגלגלים בידה, ויוצאת עמהם מן המערה! ואני הולך אחריה… והלוֹך הולך אני עכשיו לא כמקודם, כעגל לשחיטה, כמשוּך בחבל; עכשיו אני הולך כמי שמהלך במדבר אחרי עמוד אור; כמי שהולך אחרי כוכב פז, אחרי מזל של אושר…
ושוב תמונה חדשה:
מדבר-החול נעשׂה יותר ויותר בהיר, אך צללים אפלים מתחבטים ומתלבטים על-פני החול בכל מיני צורות מוזרות ומכוערות!
השמים מוככבים וכחולים, אך במרום, באמצע בין השמים ובין הארץ, מרטטים ומרפרפים רבּוֹאי רבּוֹאות עלעלי-שלג דקיקים…
והיפהפיה הנפלאה עם אלפי צרורות-הדגלים בידיה, ניצבת ומביטה אל השמים למעלה…
– מה שם למעלה, – שואל אני, – בין שמים וארץ?
– אלה הן, – משיבה היא, – נשמות קטנות.
– משום מה אין הן פורחות ועולות אל השמים?
– משום שאלהים שולח אותן למטה אל האדמה!
– מפני מה, אם כן, אינן נופלות למַטה?
– מפני שאינן רוצות לפּוֹל… מפחידים אותן הצללים המתגוללים ומתגלגלים על-פני החול וממתינים להן…
– בשביל מה?
– בשביל להתאחד עמהן!… נשמה, להוי ידוע לך, היא קרן-אור טהורה מן השמים. ורק מקרן-אור עם צל יחדיו נעשׂה אדם…
– והן לא תרדנה?
בעיניה מופיע מבט של פלדה.
– מוכרחות הן!
ובדברה כך, היא משליכה כלפי מעלה גבוה דגלגל אחד… הדגלגל טס למעלה, ואחת, נשמה קטנטונת, תופסתו וצונחת עליו למטה אל האדמה… היא משליכה שני ושלישי, וכל דגלגל תופסתוֹ נשמה! וככל שהיא מרבה להשליך דגלגלים כלפי מעלה, כן מרבות נשמות לתפוס ולצנוח למַטה אל האדמה.
ומסביב לכל נשמה עם דגלגל מצטרפות ומצטופפות כמה וכמה נשמות קטנות, לעשׂרות ולמאות… וכל נשמה קטנטנה היורדת למַטה סופגת אל תוכה צל מן הצללים!
ועלעלי-השלג פוחתים והולכים למעלה, והצללים פוחתים והולכים למטה על האדמה… הנשמות שתפסו להן דגלגלים והנשמות הקטנטנות, המצטופפות ומתעופפות מסביבן, בולעות כל אחת מהן צל מן הצללים שעל האדמה ומתפרחות אל כל רוחות העולם בתורת מפלגות…
והיא נשארת עומדת בידים ריקניות תחת שמים טהורים מוככבים, על-פני מדבר-החול הצהוב. בת-שׂחוק רכה ודקה מרחפת על שׂפתיה הדקות העדינות, ומתפשטת לרגעים על כל פניה; בעינים מופיע מבט זועף.
– סוף סוף מי אָתּ? – שואל אני בהול.
– החיים! – משיבה היא.
– ומה העבודה הזאת לך?
– אני משׂחקת את משׂחק-הפורים היומיומי – משיבה היא ונעלמת בחלל-האויר.
”להתראות לפנות ערב על הר-האשפה!" – קוראת היא אלי מגבוה!
* * *
כן, כן, יקירים, אהובים וברורים… החיים גם הם משׂחקים משׂחק-פורים.
החיים אינם אלא כובסת זקנה; יום-יום היא כובסת מחדש את הבלויים הישנים… מהם נעשׂים דגלגלים חדשים, מפלגות חדשות… נשמה אחת תופסת, כמסוּפּר לעיל, דגלגל קטן, פיסת סמרטוט, מכובסת בדמעות ובדם, בולעת צל, ונעשׂית אדם, מפליג-מפלגות ועסקן. ואילו אחרים בולעים רק צל, רק צל בלבד, ונעשׂים חברי-מפלגה! ומשׂחק-הפורים נמשך לעולם, לעולם…
“ספּוּר ישן נושן הוא, אך גם תמיד חדש”…
ואַל נא תסברו, שבלויי-סחבות בלבד נושנות הם, יש נושנות גם של אבן, דברים ישנים לנצח, שאין לכבסם ולחדשם… לא יועילו לא דמעות ולא דם…
ד
שמעו עוד מעשׂה אחד! כבר האחרון!
לפנים היתה עיירה, פלא של עיירה, פרוּזה, בלא חומות ובלא שערים…
מעט בתים קטנים לבנים, מפוזרים על כר-דשא ירוק, שהיה רוחץ בקרני זהב של השמש ומצמיח את העשׂב הירוק והטוב ביותר ואת הפרחים היפים ביותר, אם כי פרחי-שׂדה פשוטים היו, לא מטוּפּחים…
כל יום בין הערבּים היו בני-הנוער יוצאים אחרי העבודה אל כר-הדשא, אל ככר-השוק הירוקה וזרועת הציצים, שבין בתי העיר הקטנים, ושם היו שרים ומרקדים, ומבלים את הזמן בחופשה, בשׂשׂון ובשׂמחה.
הזקנים היו יושבים על ספסלי-העשׂב שלפני הבתים, ורואים היאך בני-הנעורים חיים, ובזכרונם היו חוזרים ומעלים מחדש את שנות נעוריהם הם…
כך היה זמן הרבה…
כמה שנים, או כמה מאות בשנים, דבר זה אינו ידוע; מפני שהפינה ההיא היתה פינה נידחת; פינה בלא היסטורי"א. היו רק עובדים ושׂמחים; עובדים, ואחר-כך שרים ורוקדים, ולא היה שום דבר לרשום לזכרון לדורות הבאים. לא היה בכל העיירה כולה לוח-שנה אחד, ואיני יודע, אם היה כלל שעון למישהו…
פעם אחת אירע, שבעיירה הזאת נולד אחד גאון! אדם שהיה לו יותר משאר כל האחרים כמלוא הקורט לב וכמלוא הקומץ מוח! והנה, כשגדל זה הגאון, שינה את פני כל החיים בעיירה – הוא ראה, שחופרים ומוציאים תפוחי-אדמה במו ידים, הלך והמציא אֵת לחפירה… אל מחרשת-העץ הישנה התקין יתד של ברזל… קשה היה להקנות לתינוקות את ידיעת האלף-בית, הלך והמציא שיטה חדשה אפילו ללמוּד הטראַ"ף. אף הוא המציא כל מיני מזונות חדשים; הוסיף מיץ ורוטב חדשים אל המאכלות הישנים, ואפילו את הרקוּדים חידש תכלית חדוּש… בשירה הוא הוסיף את החרוז, במנגינות – את הפזמון-החוזר… בדבּוּר אחד – הוא תיקן הכול, עידן הכול; עשׂה את החיים יפים ונוחים יותר! הרי לא לחינם גאון היה…
וכשהגיע יומו של הגאון והוא מת כמות כל האדם, ביקשה כל העיירה להעמיד לו מצבת-זכרון גדולה – מוֹנוּמעֶנ“ט בלשונם – פסל ענק – לאות-תודה למת על כל המעשׂים שעשׂה למען החיים; מוֹנוֹּמעֶנ”ט גדול בטבורה של עיר, לזכר עולם… שיהיו הדורות הבאים יודעים, שכאן היה לפנים גאון; שתהיינה נשים מעוּבּרות מסתכלות בו ויולדות אף הן בנים גאונים! שיהיו מורים והורים מרמזים באצבע על המוֹנוּמעֶנ“ט ואומרים לתלמידיהם ולבניהם: ראו, גאונים תהיו! ויקימו גם לכם מוֹנוּמעֶנ”טים! וגבוה שיהיה הפסל הזה… שיהא העולם מסביב רואה ותוהה, ושואל ויודע… ואמנם הקימו…
ביטלו לזמן מסויים את השירה והרקידה כל יום לפנות ערב, והתחילו, לאחר יום-עבודה, עוסקים בהקמת המוֹנוּמעֶנ"ט.
ובמשך הזמן – קם והיה מוֹנוּמעֶנ"ט, שראשו היה לו שׂיג ושׂיח עם כוכבי השמים, ועל הארץ תפס שטח אדמה גדול בבסיסו…
וכשגמרו את מלאכת המוֹנוּמעֶנ“ט וביקשו להנהיג שוב את המנהג של שירה ורקידה לפנות ערב, נתנו רק אז דעתם על-כך, שאין יכולים עוד להתרוצץ אל כל הצדדים ובלכ הכווּנים, שיכולים לרקוד רק במעגל מסביב למוֹנוּמעֶנ”ט.
הזקנים מצדם הרגישו, שהמוֹנוּמעֶנ“ט מסתיר מהם את השמש; שלא על כל ספסלי-העשׂב אפשר עוד לשבת; שהמוֹנוּמעֶנ”ט מטיל צל על-פני העיר… שמאחורי המוֹנוּמעֶנ"ט קר להם ולעצמותיהם הזקנות…
אף-על-פי-כן היו הכול מתגאים במוֹנוּמעֶנ“ט ומתנאים בו; במוֹנוּמעֶנ”ט עצמו בכלל, ובעבודה רבת-השנים, שהשקיעו בתוך אבניו, בפרט! ואף-על-פי שגאונים לא נתרבו, לא על-ידי-כך שנשים מעוּבּרות היו מסתכלות באותו פסל, וכן לא על-ידי כך שהורים ומורים היו מטיפים מוסר לילדים ואומרים: כזה ראֵה והיה! – נתרבו אף-על-פי-כן המוֹנוּמעֶנ"טים…
לא בבת-אחת, אלא קמעה קמעה; לא עוד כל-כך גדולים – יותר קטנים, קטנים, וקטנים ביותר, עד למצבות פשוטות, אך הכול באמצעו של השוק!…
במשך הזמן פשטה כמין מחלת- מוֹנוּמעֶנ"טים – מגיפה…
המציא מישהו אופן חדש של קליפת תפוחי-אדמה, המציא מישהו חידה חדשה, ואין צריך לומר, עשׂה מישהו למישהו טובה גדולה, או נתן נדבה מרוּבּה, או שהציל מטה ישנה של חברוֹ מתוך הדליקה, או המית במקלו נחש, כבר היו מקימים לו מוֹנוּמעֶנ"ט…
עשירים היו מפרישים לפני מותם חלק מן הירושה בשביל מוֹנוּמעֶנ“ט לעצמם; ואותם שלא היה להם אֵמוּן מרוּבּה ביורשיהם, הציבו לעצמם מוֹנוּמעֶנ”טים בחייהם… בינוניים מכרו את בתיהם, או מישכנו את הכרים והכסתות לצרכי מוֹנוּמעֶנ“ט… בשביל קרובים עניים היו מקבצים נדבות, כדי להעמיד מצבות… הגיעו הדברים לידי כך, שהכל ראו הכרח לדאוג בשביל מוֹנוּמעֶנ”טים לעצמם, ולעניים ביותר, שאפילו קרובים עשירים לא היו להם, היה ה“קהל” תורם מוֹנוּמעֶנ“ט כלשהו… לא עוד עשׂב, לא עוד פרחים, לא עוד שירה ורקודים – הכול מוֹנוּמעֶנ”טים, מצבות בלבד…
ובני-אדם חשבו על המות ומוֹנוּמעֶנ“טים יותר משחשבו על החיים… בעודו בחיים חיתו היה כל אדם רואה עצמו מת, והיה משתדל להיראות קשה ונוקשה בחייו, כפי שייראה ה מוֹנוּמעֶנ”ט לאחר מותו! ובתוך הגופות האלה, הנוקשים ודומים למוֹנוּמעֶנ"טים, נעשׂו קשות ונוקשות גם הנשמות…
לא מקום לרקודים ולמשׂחקים היה חסר עכשיו; החשק לכך כבר התנדף ואיננו… ולא היו חיים אלא בשביל מה שיבוא לאחר המיתה!… תקוַת התקווֹת היתה – מוֹנוּמעֶנ"ט!…
והגיע זמן, שכל העיר נתמלאה מוֹנוּמעֶנ“טים של אבן, וכן מוֹנוּמעֶנ”טים של בשׂר ודם, שהיו מחקים חקוּי מושלם ביותר את של אבן, עד כדי כך שלא היה אפשר להבחין ביניהם!
ובמשך הזמן נעשׂו מצבות-האבן המפוארות כמו חיות, ובני-אדם חיים נעשׂו מאוּבּנים כמצבות שאין בהן רוח-חיים…
חזקה, אף-על-פי-כן, התאוָה לחיים אפילו בלבם של אנשים מאוּבּנים! נעורה ומתעוררת מפעם לפעם יותר הכמיהה לחיים של חופש! לחיים של שירה ורקידה בחופש!
בסתר היו הכל כמהים ומתגעגעים על הזמנים שעברו, עת השוק הזרוע פרחים היה רוחץ בשמש המאירה, עת בני-הנוער היו שרים ורוקדים באמצע השוק, ועת הזקנים היו יושבים מסביב, על ספסלי-העשׂב והיו מסתכלים במעשׂי הילדוּת וחיים מחדש את ילדותם שלהם…
ובחשאי התגעגעו כל-כך הרבה, עד שמצאו עצה כלשהי!
לקטו ואספו את כל ניצוצות השׂמחה, שנתעוררו במשך כל השנה, וקבּצו אותם יחד ליום אחד! אותו יום השליכו מעל עצמם המוֹנוּמעֶנ"טים החיים את נוקשותם, את קפאונם, וניסו לחיות, לאהוב, לשיר ולרקוד…
ואותו יום – פורים הוא! כל הימים הטובים בטלו, פורים – לא בטל!
לא הכול, אף-על-פי-כן, הצליחו בזה!
היו מהם שעשׂו את הדבר, עם כל רצונם הטוב, בלא טבעיוּת ובלא זריזוּת עד כדי כך, שכל המסתכלים בהם היו מתפקעים מצחוק, והיה להם פורים שׂמח…
רוצים אתם לצחוק, אחים? הסתכלו במראָה; ראו מה מראֶה יש לכם, מה מראֶה יש לו לפורים שלכם, ותוכלו – להתפקע מצחוק!
-
בפולין ובליטא מנהג הוא בשטיבּל"ליך של חסידים לבחור בפורים רב, שתפקידו לשׂמח ולהצהיל את כל הקהל. ↩
פסח ממשמש ובא, ואני מזמין עצמי אליכם אל הסדר.
בהרבה לא יעלה לכם הדבר; כופתאות אין אני אוכל!
קבלו אותי!
גם אַל תכבדוני במרור; עם זה נולדתי!
גם אַל תבקשוני לספור את ה“מכות”; למצריים מחלתי כבר מזמן; וזה סתם מין “ברכה לבטלה”; ממכות כתובות או דפוסות שום אדם לא חלה עדיין.
הפקיעו אותי גם מן ה“שפוך חמתך”… עדיין אני צעיר מדי, אל תרעילו את דמי בנקמה… אני מקווה לזמנים טובים יותר, ואיני רוצה אפילו עובדי-כוכבים לקלל.
אינני רוצה לומר אפילו “לשנה הבאה בירושלים!” שכּן “הדבּוּר אין בו כוח עבּוּר”!
לפי שעה רוצה אני רק לאחל לכם, שהשנה תשכחו את כל ה“מה נשתנה” עם ה“עבדים היינו” יחד… וגם –
כשתפתחו את פתח הבית ותקראו באמת, לא כנהוג עכשיו, בלשונו של לבן הארמי: “כל דכפין ייתי ויכול!” – שלא יכּנס איש; שלא ימָצא איש הצריך להסב אצל אחרים!
יום-חג לילדים!
מה זה לאמיתו של דבר, ל“ג בעומר, קונם עלי אם אני יודע! בחדר, זוכר אני, היה הרבי מסַפּר על מגיפה בין עשׂרים וארבעת אלפי התלמידים של רבי עקיבא… וכן היה מסַפּר על ה”הילולא דר' שמעון בר יוחאי" ועל נסיכת שמן על קברו! אך אני שמעתי רק מעט מזער מזה; משהו אחר היה מעסיק את מוחי: כבר עברו ימי הספירה העצובים, ל"ג בעומר מתחילים לרחוץ, והנהר רוצה בקרבן אדם, וצריך להונותו ולהקריב לו חתוּל!
נער הייתי וגם זקנתי, ועכשיו נראה לי הכול פשוט כל-כך, טבעי כל-כך! מגיפות לא היו חסרות גם בדורות הקודמים, היו רק קמיעות אחרים, רפואות אחרות ורופאים אחרים! שהיתה מגיפה, ושפסקה בל“ג בעומר – אף זה נכון, כל מגיפה מן ההכרח שתפּסק פעם… אנטיסמיטיז”ם, פאַנאַטיז“ם, ספּיריטיז”ם – אף הם מגיפות שסופן להפּסק פעם… ואותה מגיפה לא יכלה לדעת, שאותו יום ל"ג בעומר הוא, שתפּסק, השם יודע להכעיס למי, יום אחד קודם לכן או יום אחד לאחר מכן! ור' עקיבא, אם היו לו חדרים צרים, חסרי-אויר ומרופשים, כאותם שיש לילדינו כהיום הזה, נבין על נקלה, מפני מה אחזה המגיפה בתלמידים שלו ולא במהרה הרפתה מהם!
הילולא דר' שמעון בר יוחאי אף היא מתקבלת על הדעת. “הילולא” לאמיתו של דבר פירושה חתונה, וכאן מתכוונים דוקא ליום-זכרון, אך אין בכך כלום. ספיר אומר, משום מה יש לה לחופה ארבעה כלונסאות? משום שעל פי רוב היא מטת-מתים כפולה! ומרדכי חב“ד אומר, מפני מה מכסין את הכלה בהינומא? שלא תראה היאך שוחטין אותה. ומה שאותם שאינם רוצים באילוּמינאַצי”אַ לכבוד נצחונם של החשמונאים על היוָנים, אלא דוקא נרות-חנוכה קדושים לזכר הנס, שמנה אחת של שמן נמדדה ונתחלקה לשמונה, אף-על-פי שכהיום הזה עושׂה כן כל חנוָנית שהיא; שאותם הבריות, האוהבים נסים וחיים מנסים במידה ובמשקל, יוצקים שמן דוקא על קברו של ר' שמעון בר-יוחאי, אף זה אינו חוץ לדרך הטבע; הם מאמינים באמונה שלימה, שר' שמעון בר-יוחאי עשׂה את הזוהר, הזוהר – את הקבלה, הקבלה – את החסידים, והחסידים שלנו (ודבר זה אמנם אמת הוא) תיקנו תקוּן לח ואף-על-פי-כן בוער ומבעיר, שהוא מלחלח את הגרגרת, ממתיק את החיים ומבהיר את המוח… ממש כלשון הזוהר!
ואין אני מתפלא אפילו כהיום הזה, שהנהר מניח להונות עצמו ומקבל קרבן-חתול במקום קרבן-אדם! וכי אנחנו לא כך אנו נוהגים? צאו אל בית-הקברות, פתחו שם את הקברים, אם לא תמצאו תשעים למאה חתולים! פתחו דף היסטורי"אַ והתבוננו היטב, ותראו, שמדברים לכאורה בבני-אדם, ומבין השורות מציצות עיני-חתולים כחלחלות ומלאות יראת-שמים, מחיה נפשות! יארע שם, שדוּבּים הם המושלים בכפּה, עצמות מתפצפצות בין שיניהם, דם מזרזף מן הפה הטורפני ומטפטף מסביב לכפּות… ויארע שם, ששועלים תופסים את המושכות בידיהם ומושכים ומגיעים ישר אל דיר-התרנגולות, ונוצות פורחות עד לב השמים, אך על-פי-הרוב – כורך לנו את החבל מסביב לצוָאר חתול פשוט, שחור או לבן, אבל – זכרונו לברכה – חתול!…
הייתי מאריך בדרוש על החתולים המתים, אילמלי יראתי מפני החיים עדֶנה… הוי, הם סורטים, ורע מזה – הם מוסרים מסירות!
אבל איך שלא יהיה, יהיה מקורו של ל“ג בעומר מה שיהיה, יהא מן החתול, ובלבד לחיים! ובלבד שילדינו העלובים יוצאים לפחות פעם אחת בשנה מבית-הסוהר, מן החדר החשוך. ה”משגיח" עצמו – המלמד הזועף, פותח הוא עצמו את הפתח ומוליך אותם אל החוּרשה! הוֹ, אַל נא יהא קל בעיניכם יום אחד בחוּרשה הנאה, הרעננה!
הילד אינו מבהיר לעצמו דבר זה, אך הוא מרגיש אף-על-פי-כן, שהחדר בכל זאת אינו כשורה! הרקיע כאן אינו קטן כל כך, אינו משול למטלית קטנה, כמו בין חלונו של הרבי ובין שׂפת-גגו של השכן! האורן מזדקר ישר למעלה אל השמים, לא מעוקם, לא מכופף, זקוף, בלא חכמות ובלא פלפולים, בלא עקלקלות ובלא קלקלות!
הילד חושב בלבו: כאן דר אלהים, ושם – הרבי… אויר זך, נשימה לרוָחה, שירת צפרים, רשרוש עלים, ציצים סַסגוניים, פרפרי זהב וכסף – אלה של אלהים הם, והבוץ, הלכלוך, הצפיפות והפלפולים המעוקלים, המעוקמים, המסובכים – הללו של הרבי הם!
אין מניחים לי לכתוב, רעש גדול כל-כך נתעורר ברחוב! אני רץ אל החלון!
הנאַלעֶבקי רועשים כים, הפראַנצישקאַני מזמזם ומנהם, ומתוך מבול האנשים צף ויוצא מדי פעם בפעם אוֹמניבּוּס נוסף, מלא וגדוש ילדים! אך אוי לי ממראֵה הילדים הללו!
פרצופונים חיורים, ירוקים וצהובים… כמה נדירות לחי בריאה, פנים רעננות! אך כולם הם זריזים ומלאים תנועה וקוצר-רוח, וכל העינים דולקות ומאירות ככוכבים!
סעו, ילדים, סעו. אני מאַחל לכם…
אך לא, לא לכולכם מאַחל אני! אמרו לי ילדים, תחילה, מה תהיו אתם ומה יהיו מעשׂיכם לכשתגדלו, ואומַר לכם מה אני מאַחל לכם! הראו נא לי, מי מכם יסחור בסחורתו של ועֶרמוֹנט, או סתם-כך – בזיעתו ובדמו של הזולת; מי יבנה את ביתו על חורבנו של אחר; מי יעלה ויצמח כענף מתוך מצבתו של אחר – הו! אמרו לי מי, אתפסנו ואוציאנו בלא רחמים מתוך הקרון ואשליכנו אל מתחת לגלגלים!
אך אִמרו לי גם, מי מכם יגדל ויהיה פועל ישר, ויהא חי מיגיע כפיו, בזיעתו ובדמו יביא לחמו; אמרו לי, מי מכם יחיה על חשבון עצמו, לא יהיה כינה על ראשו של אחר, לא ינעץ כתולעת את מצצנו בקיבתו של הזולת – אמרו לי מי, ולזה אתן לקריאה כמה ספרים טובים ונעימים, שיהיו לו בוַדאי לתועלת!
אִמרו לי גם, מי מכם יעשׂה לו את התורה לסחורה, וימכור אותה באַמה ובקב, ובמשׂורה ובכוסית, כמו יי"ש בבית-המזיגה… מי מכם יעשׂה מוֹנוֹפּוֹלין על יין כשר, יעשׂה מסחר בהכשרים על קמח, ינעץ את כל היהדות אל תוך נעל-החליצה, או יוסיף עוד מדיליה את החוּמרא הקטנה שבקטנות, יטיל עוד אבק-אִסוּר הקטן שבקטנים אל מריצת-הגלות – אִמרו לי מי הוא, ואמשכנו בלי רחמים מתוך הקרון ואשליכנו אל מתחת לרגלי הסוּסים, מפני שפרסות-סוסים בלבד יש בכוחם להוציא ניצוץ מתוך מוחות-חושך כאלה!
אך אִמרו לי גם – מי מכם יגדל ויהיה לאיש שמצחו גלוי וגאֶה, עיניו מביטות נכחן, מוחו צלול, ורחב ופתוח לבו… הו, אִמרו לי, מי מכּם ירחיק לראות יותר ממרחק רגע אחד, שבו שוקעים ומשתקעים חיי עם-הארצות; מבטו של מי יחדור לראות מעֵבר לדל"ת האמות, שחג הפרוּש בגיר בשביל התרנגול-הודו השוטה, שלא יעבור גבולו – הוֹ, אמרו לי מי, ואוציאנו מתוך הקרון ואשקנו בכל אֵבר ואֵבר ואקחנו עמי אל היער…
שם ביער הירוק הרענן, נשב לנו בצלו של עץ עתיק וחכם, שענפיו פרושׂים למרחב, ורבבי-רבבות עליו ירוקים ורעננים, ומבטיחים רבבי-רבבות ציצים, רעננים וחדשים-חדשים… שם נשב, שם… במקום השליו ההוא, שבו אין שומעים את עמי-הארצות בצווחתם, את השוָרים בגעיתם ואת הכלבים בנביחתם… שם אסביר לו, האביב מה פירושו, חיים רעננים מה פירוּשם; סַפּר אסַפּר לו, מה סוד מסתודדים העלים, מה רשרוש מרשרשים המים במרוצתם, ומה לחש מלחשת אל האוזן הרוח הקלילה…
הוֹ! ואוֹסיף ואסַפּר לו עוד כמה ספּוּרי-מעשׂיות יפים, ואתן לו במתנה – הרי ל"ג בעומר היום – חץ וקשת אמיתיים.
פעֶן-דעֶ-סיעֶקל1
פרוכת-משי תכולה, שאנו קוראים לה בשם רקיע, מבדילה בין עולם אחד ובין העולם השני.
מעל לפרוכת הכול “רוחניות” – רוחות בלבד; לא “גוף” ולא “כוח-הגוף”, לא אבק-חומר בעד כל הון דעלמא!
מתחת לפרוכת הפּוּכו של דבר – הכול עפר ואפר, הכול בצה, הכול אדמה. בין שאותו קורנס המנַגד את העולמות ניגד וחישל את החומר ההוא לגושים חזקים, קשים, אפלים ועקשניים, ובין שפיצצם במכה גדולה אחת ופיזרם והם מרחפים חפשיים בחלל-האויר, במרומים – בצה לעולם בצה היא!
“משׂערות חזיר שטריימי”ל לא תכשיר" ועל-פני הבצה המעופשת צומחות התאוות ועולות כפטריות וכמהין.
ופרוכת המשי התכולה היא הגבול בין שני העולמות, והשמש, הירח עם כל הכוכבים – בין של זהב, בין של כסף – הם הציידים-השומרים, שאינם מניחים לאבק-בן-אבק שיעלה לשם מן האדמה המרופשת.
ומה מתארע, אם מתרומם לפעמים פירוֹר אבק ועולה יותר מדי למעלה ורוצה דוקא להגיע השמימה?
יש אומרים שעז-הפנים המחוצף הזה נידון לשׂריפה, ואחרים אומרים, שהוא מיטהר באש ומתקדש, ומניחים לו לעלות…
מעל לפרוכת – כאמור – הכל רוחניות.
רוחניות הוא הרקיע – מקומו של המקום, ברוך הוא.
רוחניות – המלאכים, משרתיו, גם הבהירים-המזהירים, גם הדוהרים-הדולקים…
רוחני גם כל מה שנמצא בהיכל, למן כסא הכבוד, המסנוור את העינים כאלפי שמשות, ועד לצלחת הקטנה ביותר, החבויה בפינה האפלה ביותר…
רוחניים הם גם כל החפצים הקטנים, המפוזרים אצל ה“זעיר אנפין” על השולחן.
והנה – רוצה אני לגלות לכם סוד – זה זמן קצר באות מן החפצים הקטנים הללו הנשמות שלנו.
אתם שואלים, להיכן נעלם אוצר הנשמות?
הוא ישנו!
זהו מין מחסן שיש בו אלפי מיני סחורה – גרועות, יותר טובות, טובות, טובות ביותר, טובות-שבטובות, משובחות ומשובחות-שבמשובחות שאין למעלה מהן.
אַי, אַי, אֵילו נשמות יקרות ישנן שם!
למשל: נשמות עליונות!
כשיורדת נשמה כזאת לעולם הזה, הריהי מתעופפת בכרמו של הקדוש ברוך-הוא, בדומה – להבדיל – לדבורה, ויונקת את הדבש מתוך כל הפרחים, או (כלשונם של המלומדים) “את ההגיון מתוך העובדות”, ובכל מה שמתרחש היא רואה לא טעם ושׂכל בלבד, אלא לפעמים אפילו יושר. ובטבע היא בריה טובה כל-כך, שאִם היא משיגה רק את היושר מיד היא מוחאה כפים מרוב התלהבות, ומסביב עומד קהל פעוּר-פה ומוחא אף הוא אחריה!
נשמות גאוניות, או כלשונם של סופרי לשון-הקודש: “גאוני עולם” – אלה הם אנשים, המהלכים לפני העם ההולכים בחושך בלילה, בדומה לעמוד-האש, וכנגד זה הם מעוּשנים ומעוּננים יומם, בדומה לעמוד-הענן. אך בין כך ובין כך יש להם הזכיה – להוליך את הדורות דרך המדבר; ואם הערב-רב לפעמים אינו רוצה ללכת, רעב ועיף מן החול הכבד, אוחזת נשמה גאונית בציצית-ראשו ומושכת.
ויארע גם להפך: הערב-רב מתכעס ואוחז בנשמה גאונית בציצית ראשה ומטיל אותה אל גוב האריות, אל הכבשן, או סתם לתוך הבוץ; אך אין בכך כלום, כך סדר ההליכה במדבר!
הנה הנשמות העדינות הללו – אלו הן זבובונים כאלה של זהב, קטנים ביותר; אינם מאירים, אינם מחממים, אך יפים הם ובחשכה הם מתפשטים, כגצים מעל לגג של מפּחה…
בקצת לילות יוצאים בהם ידי חובה של כוכבים, בעלי-בתים רואים אותם ומתפרקדים על העשׂב, עוצמים את העינים ורואים את היפים שבחלומות.
אותה שעה לבם קל וטוב עליהם, והם מוכנים ומזומנים לחבוק ולנשוק את כל העולם כולו, ומחצית אחת בוַדאי.
מענינות עוד יותר הן המקוריוֹת.
בריה כזאת יש לה עור רגיל, אף פשוט, אזנים כמקובל, הכול כפי שברא הבורא לכל בני-האדם, אך בִפְנים – העצבים מסובכים במקצת.
נשמה כזאת רואה את קול החצוצרה, שומעת את טעם הדבש, טועמת את ריח קרני הירח, ויכולה למשמש את צלו של תינוק שנולד מת והובא לקבורה לפני שנים!
בתקופת תמוז יארע שעורם סומר מקור, ובאמצע החורף הם מזיעים מחמת חום, ובכל ימות השנה הם אוכלים לענה תחת דבש.
הקהל הפשוט אומר: משוגעים! אך אנשים בעלי-הבנה אומרים: הוֹ, הוֹ! ולוַאי והיו לנו רבים כמותם!
ויש עוד נשמות החודרות לפנַי-ולפנים, בוקעות את חוט-השׂערה לשנַים, וחדוּדיהן כחודה של מחט.
הללו גונבות מאת התולדה-האֵם-החורגת את כל סודותיה, עושׂות מהם פאַטעֶנ"טים ומוציאות אותם למכירה בשוּקי העולם…
ומלבד זה – נשמות-כוכבי-שבט!
הללו הן נשמות המתברקות פתאום, טסות בשריקה בחלל-האויר ונשׂרפות, אמנם במעט תועלת, אך כנגד זה ברוב תפארת!
וגם – איזה תשואות הן מקבלות!
אתם רואים, שאין אני כופר באוצר-הנשמות: להפך – אני מודה, כי מי שמקבל נשמה כזאת, ישר מתוך האוצר, לא גלגול, שכבר נתגלגל בתוך שור, בתוך בוֹאֵש, והשם יודע באיזו חיה עוד – מי שמקבל נשמה הַיְשַר, זה הוא אדם; אדם, שאיך שלא יהיה, אינו בוֹרח מפני עצמו, אינו מתבייש בפרצופו של עצמו ואינו מחביא אותו בתוך הבוץ, מוקיר את חייו הקצרים ואינו מבזבז אותם במשׂחק הסביבון, או בקלפים!…
כן, היה היו לפנים זמנים טובים יותר!
אוצר הנשמות עמד פתוח, דלתותיו פתוחות לרוָחה; על-גבי השולחן היה מונח הפנקס הגדול של הוצאה והכנסה, והמחסנאי – אותו זמן עוד היה אברך, חלב ודם – היה כותב וכותב: נשמות נכנסות, נשמות יוצאות.
מימין היו פורחות ויוצאות יונים רכות צחורות, עם נוצות כשלג, ומשׂמאל היו נכנסות מלוכלכות במקצת, עם עינים כהות, ראשים כפופים במקצת, וכנפנפיהם מקוֹרחות מעט. ומבעד לצינור היו נשמעות הפקודות מן הרקיע השביעי, פקודה אחר פקודה: נשמה – לק"ק רייביץ, שלוש – לכרך טישביץ, שש – להוֹציפּלוֹץ, שלושה מנינים – לפֶרֶשהַשֵד, לפעמים נשמה לואַרשה גם-כן… ולילה לילה היה יוצא משלוח נשמות…
כהיום הזה הטל אינו אלא ענין של פיסיק"אַ; הרטיבות שבאויר, יודעים אנו, מתעבּה בצורת טפות, על-פני העלים והעשׂבים שהוצנו, וזה הוא הטל.
באותם הימים היו אלה דמעות, דמעותיהן של הנשמות החדשות, שבשעת מעופן ראו את האדמה החשוּכה, ומתוך פחד פיזרו עליה את פניני תוגתן…
והכול היו מקבלים אז נשמות, ונשמות אמיתיות, למן הרב ועל לבּלן; עוד קודם שכף-רגלו של מלמד הוצגה על-גבי הקרקע הצוננת, כבר עמד מלאך, נשמוֹנת תחת בית-שחיו, ויישר לו את כנפיו הצחורות, התכונן לצאת לדרך…
חבל – לפנים היה כך!
כהיום הזה האוצר סגור ומסוגר ופתחו מסומר, והשבילים בכניסתו וביציאתו העלו עשׂבים…
בפנים יושב אותו מחסנאי עצמו, אך פניו שוב אינם אותם הפנים. ירח עגול על ראשו, שׂפתו התחתונה משורבבת כלפי מטה, וזקנקנו האפור מדולדל… עם משקפים של נחושת-קלל, מוזחים כלפי-מעלה על מצח-הקלף, יושב ומנמנם; ואם הוא נוטל לפעמים את הנוצה אל היד, אינו נוטלה אלא בשביל לחטט בה בין השינים המתנודדות…
מזמן לזמן מתחילה נשמה מן הנשמות לפהק בפינתה, ועושׂה כמותה גם שניה וגם שלישית, מפהק כל המחסן – המחסנאי מתעורר, מעמיד פנים זועפות, פותח את הפה לגעור בהן – ומפהק עמהן יחד…
אין אני יודע, מהו היחס בין העולם הזה ובין העולם ההוא… אם העולם ההוא אינו אלא בבואתו המעודנת של העולם הזה, או שהעולם הזה אינו אלא בבואתו המגושמת של העולם ההוא, – אך גם למעלה מורגש עכשיו פעֶן-דעֶ-סיעֶקל.
הפרוכת מן הצד ההוא נראית כמין עב-ערפל לפני שבר-עננים, ספוג גפרית… הכוכבים דומים למסמרי-נחושת צהובים בספּה שעבר זמנה… הלבנה נראית כמין צלחת-בדיל דהה שמעמידים לאסוּף מחצית-השקל בפורים… החמה לבדה עדיין יש לה צורה של ממש, אך מי רואה אותה?
פעֶן-דעֶ-סיעֶקל ישן יומם לאחר מוֹרפיוּ"ם, ומשׂרך רגליו, מרוך-עצבים, בכל הרחובות בלילה…
פעֶן-דעֶ-סיעֶקל ברקיע!
ירוק-רקב או צהוב-שעוָה – אלה הגוָנים היחידים שהם שם במוֹד"אַ… להניע את היד בעצלות, כמו בשביל להטות חוט של קורי-עכביש מעל הפנים, זוהי התנועה היחידה שם! אם מתעקמות שם לפעמים שׂפתים כחלחלות, הרי “מילא!” היא המלה היחידה המבוטאת, בעצלות, כמעט לא נשמעת…
לפעמים מתרוממים בכבדות שני עפעפים. מתגלה זוג עינים חלבניות, תמימות, ומסתכלות על סביבותיהן, לא תמהות, לא מתענינות, המקום לבדו יודע לשם מה הן מביטות, ויורדים העפעפים ונופלים בחזרה.
“לשם מה כדאי לפתוח את אוצר הנשמות!”
“ואם אלפי-אלפים ורבבי-רבבות ניצוצות ירדו אל הבצה, כלום יראה מישהו לאורם רגע אחד של אושר?”
“ומה מועיל הדבר, שמורידים מזמן לזמן גאונים? הם חוזרים שׂחקני-פורים גמורים, מקושטים מידאַ”ליות של נייר וגוררים אחריהם את חרבות-העץ!"…
"ואם מי מהם אינו שוכח את יעודו, והוא בועט בהאדמה ומטלטל אותה ממקומה, – הריהי מתגלגלת עד שפוגעת באבן הראשונה המזדמנת לה בדרך ושוקעת עוד יותר בתוך הבצה…
“ואם שולחים להם נשמות מאירות, נשמות בעלות רעיונות, הרי הם מחליפים את הרעיונות בהשקפות, בנקודות-קפיאה, שבהן המוח קופא ומזדגג לעולמים ושוב אי-אפשר לו ללבוש צורה אחרת כלל”…
“וההשקפות הופכות לאבני-נגף חדשות בדרך”…
כך מהרהר פעֶן-דעֶ-סיעֶקל ברקיע.
וכשהמלאך הממונה על ההריון דופק על הדלת ומבקש נשמה, בשביל בנו-יחידו של הגביר שבגבירים, משפיל הוא, כביכול, מבוייש את עיניו הקדושות; הלה מוסיף ודופק בדלת-הזכוכית, “זעיר אנפין” רוחו קצרה, כביכול, ומשליך לו החוצה מה-שלא-יהיה מן הבית… מה-שלא-יהיה… מכל הבא אל היד, מכל הבא תחת הרגל, חפצים קטנים, שנוח יותר לתפסם ולטלטלם מבעד להחלון והדלת… ומן החפצים הקטנים הללו יוצאות נשמות קטנות, זערערות! לפרקים קרובים הן יפות ביותר, לפעמים גם מועילות, ואפילו מלומדות, אך זערערות… הן קטנות עד כדי כך, שהעולם הגדול אינו יכול כלל למצוא לו מקום בתוך מוחותיהן הקטנים שלהן… ויש הכרח לפלג אותו פלוּג מלאכותי לעמים, למדינות, לפּרוֹבינקיות, ואפילו לכפרים ולערים…
וכל עיר וכל כפר אף הם מתחלקים עוד למעמדות ולחוגי-חברה…
“והרעֵב לשׂבֵעַ איננו רֵעַ!”
“כפות-ידים צחורות וכפות-ידים שחורות אינן נישׂאות יחד לברכת-כוהנים!”…
וכל עולם קטן יש לו נביאיו הקטנים, פּאַטריוֹ“טין זעירים, פּוֹליטיקוֹ”נין זערערים… מפני שכל אלה אינם בעלי נשמות מהיכל-הנשמות, אלא בעלי נשמות מן הזוטות שעל-גבי השולחן…
הנה, ממכבד-הניירות הקטן באה נשמתו של עריץ קטן, בעל בעמיו, המכביד ידו על אשתו וילדיו; אין הוא יכול אחרת!
מזנב-הפתילה המפוחם של נר-החלב בא לעולם מלמד, מורה, אחד “מכאן עד כאן”, המעלה עשן ועושׂה פיח ואין לו כוח להבהיר למישהו במוח…
ממספּריִם-של-נייר נעשׂה עורך, סופר, או עתונאי-מלקט, מצילת-שולחן הופכת יושב-ראש של חברת-צדקה קטנה העורכת מסבּות גדולות…
ואם מושלכת לפעמים מברשת-שינַים, נוצרת מכל שׂערה רופאת-שינַים…
פעם אחת (מסַפּרים יודעי-דבר) פסק ברקיע שעון אחד מללכת, והמטוטלת קפצה החוצה מבעד לחלון; והיא התפשטה על אלפים רבים של אנשי-הקהל, שתדלנים, מליצי-יושר, עסקנים, מביאי-משיח קטנים… והכל מרעישים ומצלצלים: טיק-טאַק, טיק-טאַק… דומה, עושׂים מעשׂה, מהלכים ומהלכים, ואף-על-פי-כן אין זזים מן המקום…
אפילו המלומדים הן נשמות קטנטנות, זערערות כל-כך, משל לראשי-סכּות… כל אחת יושבת לה בתחומי מקצועה המוגדר… מולכת בדל"ת-אמות המדודות שלה!
הוֹ, שם היא בקיאה בכל דבר! יודעת כל סדק, כל בדק! שם כל אבקק נמדד ונשקל, מרחרחים בו וממשמשים בו, ומלקקים וטועמים בו טעם! והכול נרשם לזכרון – הטעם והריח ואפילו הצל, שאבקק אחד מטיל על חברו האבקק…
לאחר דל“ת-האמות – כבר היא נמצאת במלוכה זרה, בלא בּעֶדעֶקעֶ”ר ובלא תעודת-מסע.
שם היא עיורת ומפרפרת, ומטפּחת בכנפנפיה, כעטלף בצהרי היום!
שם כבר עולם זר הוא, שם כבר יושב ראש-סכּה אחר וחוקר ובודק, וממשמש ומרחרח, ומודד ארכו ורחבו של כל צל של אבקק…
מן הנקודות הקטנות הללו אי-אפשר שתצא אש ותחמם, לעולם אינן נפגשות, ולפיכך קר כל-כך, לח כל-כך, אפור ומלוכלך כל-כך ברחוב, במוח, בלב…
אך אנשים מעשׂיים אומרים: כך צריך להיות! כך מלוכלכים, אפורים ומרוּפּשים הם – החיים עצמם, האמת, העובדה שכל מה שהוא נוצץ (ואינו זהב) אינו אלא מרמה, וכל מה שיש בו גוָנים – משׂחק-ילדים הוא, בועות-סבון, חלומות משונים…
וכל אב שהוא אדם מעשׂי, קודם שהוא עוצם לעולם את עיניו הפקחות, אם כי הקפואות כבר למחצה, תופס ביד הגרומה את הבן היחיד ומשביע אותו: את ראשך מתוך הבוץ אל תרים! אתה עלול, חס ושלום, להצטנן, ותקבל נזלת!
ומשום כך נופלת האֵם הנאמנה על צוָאריה של הבת הישוּבה לחופה, ומלחלחת את ההינומה שלה בדמעות חמות, ומתחננת לפניה, מבקשת רחמים: בתי שלי, אל נא יפריעו לך חלומות בחייך!
ומשום כך מניח הפּרוֹפיסוֹ"ר החמוּר את אצבעו הגרומה על חטמו חד-העוקץ ומזהיר את התלמידים:
– ילדים, הזהרו מפני צבעים!
ושוער-הבית נשאר עומד מזמן לזמן באמצע החצר, סנטרו שעוּן על המטאטא, והוא מביט אל הדיירים לתוך חלונותיהם, לראות שמא מבהיקה, חלילה, שמשה באחת הדירות…
וכל האנשים המעשׂיים והחכמים הללו, כשהם יוצאים אל השוק ופוגשים אדם שעיניו זוהרות, הם מתכנסים במרוצה ומתייצבים בעגוּל ובועטים בו ברגליהם לאחוריהם ומגרשים אותו…
* * *
הנה – אני שוכב כך ומהרהר, ופתאום נבקע הרקיע, ואני רואה את המתהווה בהיכלו של הזעיר-אנפין…
מלאך מתופף שוב על שמשת החלון! הוא, כביכול, מתכעס, מסיר את הכתר מעל ראשו ומטילו אל המלאך מבעד החלון…
ואני רואה, איך הזעיר-אנפין, כביכול, נשאר יושב בלא הכתר, עם רצועה אדומה על המצח, – זה הסימן שהטביעו בו שוליו הקשים של הכתר, – וטפה קדושה של זיעה ירדה והתגלגלה מתחת לרצועה האדומה…
והוא, כביכול, נשם לרוָחה, ובת-שׂחוק קדושה, בת-השׂחוק המלאה חסד ורחמים, הופיעה על פניו!
ובינתים פגע הכתר בקדקדו הקשה של המלאך והתבקע…
הוא התבקע והתפוצץ… ואלפים-אלפים רסיסים של יהלום ואודם, ספּיר ולשם נתבזקו ונתפזרו מכתרו, כביכול.
וירדו אל העולם הזה אלפים-אלפים של נשמות מרסיסיו של כתרו, כביכול! והם התפזרו והתפשטו על-פני ערים וכפרים, בתים, אהלים ומערות! וכל מקום שהגיע לשם רסיס מכתרו, כביכול, שם נפקחו שתי עינים מאירות.
ומאלה גדלו והיו אנשים אחרים, אחרים לגמרי…
עם אסטומכות קטנות יותר, אך כנגד זה היו לבותיהם ומוחותיהם גדולים יותר, ובכל מוח ישתקף כל העולם כולו, ולא חלק מועט ממנו… והלבבות היו פועמים למען הכול, למען כל אותם שנשמתם באה מן הכתר האלוהי, ולא רק למען בני-הבית הקרובים…
וכל אחד הבין לרֵעו, ועוד יותר הבין לעצמו… ושום אחד מהם לא היה נזהר ומסתיר מפני חברו, לא ברח מפני שום אדם ולא רדף אחרי שום אדם…
והיה אור וחום ונועם בעולם, וכל אחד ראה בחברו ידיד והכיר בו את אחיו.
והאיש השוטר יצא אל העיר ועבר מרחוב לרחוב והתוף בידו והכריז: למדו, למדו! מה שתכירו לדעת, הוא מה שתאבו ותאהבו!
לצערי, לא היה כל זה לפי שעה אלא חלום!
-
פען–דע–סיעקל – סוף המאה (כאן הכוָנה לסוף המאה הי"ט). ומפני שהמאה הי“ט, המצויינת בהשׂכלה ובהתקדמות, נשתבשה בסופה והפכה להיות אדוקה בדת ובשׂנאה לישׂראל – אומרים על כל דבר של עיפות, הזנחה ואזלת–ידים, שגעון או שטות: פעֶן דעֶ סיעֶקל – ”סוף המאה" הוא הגורם. ↩
צדיקים גדולים היו מראים לפנים מופתים גדולים… כשהתנפלו לפנים בפּראָג על הגיטו וביקשו לטמא את הנשים, לשׂרוף את הילדים ולשחוט את השאר; כשהיה כבר בחינת “כלו כל הקצין”, הניח המהר“ל את הגמרא, יצא אל הרחוב, ניגש אל ערימת-החמר הראשונה שנזדמנה לו לפני פתחו של מלמד, ולש ועשׂה גוף של חמר. – ולגולם הזה נפח רוח באפיו – והלה התחיל נע; אחר-כך לחש לו אל תוך אזנו “שם” – והגולם דנן יצא מתוך הגיטו. – המהר”ל חזר אל בית-המדרש ללמוד תורה, והגולם התנפל על שׂונאינו, ששׂמו מצור על הגיטו, והיה דש בהם כאִכּר שדש באלומות… בני-אדם נפלו לפניו כזבובים!
פּראָג מתמלאה הרוגים… וכך נמשך הדבר – כפי שמסַפּרים – יום ד‘, יום ה’; וכבר יום ו', והשעון מצלצל שתים-עשׂרה, והגולם עדיין הוא עוסק בשלו.
– רבי! – התחנן הקהל – הגולם הורג את כל פראָג כולה! לא ישאר מי שיסיק בשבת את התנור, מי שיסיר את הפמוטות מעל השולחן!
המהר"ל הפסיק שנית למוּדו, ניגש אל העמוּד והתחיל אומר “מזמור שיר ליום השבת”!
הגולם פסק מלעשׂות מלאכתו. הוא חזר אל הגיטוֹ, אל תוך בית-המדרש, ובא וניגש אל המהר“ל. המהר”ל לחש לו שוב משהו על אזנו; ועיניו של הגולם חזרו ונעצמו, הנשמה יצאה מתוכו, והוא חזר ונעשׂה גולם של חמר…
הגולם מוטל עד היום בבית-הכנסת הגדול בפּראָג חבוי בעלית-הגג, מכוסה קורי עכביש, הפורשים ויוצאים מכל ארבעת הקירות ומתפשטים על פני כל העליה, שלא תראה אותו, את הגולם, עינו של אדם, ובפרט נשים מעוברות מעזרת הנשים! ועל-כן באמת אסור לנגוע בקורי-העכביש הללו, ומי שנוגע בהם – סופו מת… הזקנים המופלגים ביותר אינם זוכרים עוד את הגולם, אך החכם-צבי, נכדו של המהר"ל, שוקל בדבר: אם מותר לצרף גולם כזה למנין או למזומן…
את הגולם, רואים אתם – לא שכחו אף-על-פי-כן… הוא ישנו! אך ה“שם”, כיצד להחיות את הגולם בשעת הדחק, – השם הזה נשכח ונעלם כנופל לתוך המים! וקורי-העכביש מתרבּים ומתעבּים וחלילה מלנגוע בהם – ומה תעשׂה!
(שיחה)
– אתם מכירים את חוֹיזיק?
– בוַדאי!
– היכן הוא נמצא?
– והיכן אינו נמצא? ברחוב, בבתים, בבית-הכנסת, בבית-המדרש, ותכופות הוא יושב בבית-הסוהר!
– בריאה נאה!
– וכי עתיד הוא למות על משכבו?
– מה מראהו?
– כמראֵה חוֹיזיק! עור ועצמות; עור של קלף עם יבלות וצלקות ופגימות צוחקניות-בוכיות; עינַים יש לו משונות; מבט-עין שלו אין בכוחו של אדם בעל-ביתי לשׂאתו. שׂפתים יש לו מצורבות, דקות, מהודקות. דומה שאין הוא פותח אותן, ואף-על-פי-כן נשפכות מחטין-מחטין מתוך פיו, והן דוקרות לכל אדם ואדם בכל האֵברים.
– ומה לבושו?
– קריעה-בלאה! ומה סבור אתה? תריסר של בגדים לו, אבל הכול נקבים-נקבים, וחוֹיזיק בולט ונשקף מתוך כולם…
– מהיכן ירק זה חי?
– מצרות, מכאב-שינַים ומחלי-מעים וממחוּש-הכבד ומחולשת-הלב! מהיכן יהא חי? כשאדם הוא אדם לא-יוצלח! אמת שהוא בקי באותיות הזעירות, אך מסוגל – אינו מסוגל לשום דבר. קודם שעמדו על טיבו עוד היו מרחמים עליו, הרי הוא תלמיד-חכם, ומשום מה לא! ועשׂו אותו מגיד-מישרים. מה עושׂה הקדוש ברוך הוא, הולך ונפטר לעולמו ראש-הקהל, יהודי גביר, איש-המעשׂה ואיש-הגדוּלה, ובא הלה ומספיד אותו הספד כזה, שכל הקהל כולו כמעט נתפקע מרוב צחוק; עזרת-הנשים צחקה, אתה מבין?! אם כך, חסל סדר מגידות! עושׂים אותו בדחן; ומתארע שוב שמזדמנת חתונה של גבירים, שי"ן אלף רוּבּל-כסף נדוניה… והוא משׂמח חתן וכלה כך, שכל האורחים מתמוגגים מרוב בכיה! וההספד היה דוקא מסוגל לעורר לבכי, והבדחנות היתה עשׂויה לעורר לצחוק, אך פרצוף-הפנים, העוָיות מוציאות את האדם מן הכלים! כשאומרים פה אחד לא יוצלח! אדם שקללת אלהים רובצת עליו!
– קללת אלהים?
– אמנם כן, קללת אלהים, כל מקום שהוא נכנס לשם המאֵרה נכנסת עמו! יין שבמרתף מחמיץ, חלב שבבית מחמיץ, בתולות יפות ונשים חינניות שלאחר חתונתן מאבדות את חנן וחסדן ונמאסות על רואיהן; בעלי-צדקה נעשׂים רמאים, גדולי הבעלי-בּתים – חדלי אישים! וגבאיות של צדקה – רחמנא ליצלן, למה הללו הופכות ונעשׂות! למשל – עושׂים חשבון של מעוֹת-צדקה, מתן-בסתר, קופת מאיר בעל-הנס, וסתם חברה, בידוע שצריך להיות עודף ויותרת! הקופה יש לה מנעול, הגבאים בידוע שהם נקיי-כפּים, ההוצאות קטנות, ההכנסות – גדולות ובשפע. חוֹיזיק נכנס – מיד חסרות שלוש רביעיות מן הכספים! ממש מתחת לאצבעות נעלם מה שנעלם! וכשהוא רוצה, הוא מוסיף ומראה עוד את מעשׂי-הכשפים שלו ואחיזות-העינים ומוצא את הכסף אצל הרב או אצל הגבאי בתוך המגף! כשהוא מצוי במקום מן המקומות, הולכים שם לאבּוּד אפילו כספים שלא נספרו עוד כלל! כל מקום שהוא תוקע לשם חוטמו, חסל סדר אמונה, סדר בטחון וסדר אשראי!
– כיצד מניחים לו לשכזה לבוא ולהכּנס לתוך ביתו של יהודי?
– באמת אין מניחין, אבל הוא מתגנב אף-על-פי-כן לכל מקום ונכנס… מה סבור אתה, נזהרים ונשמרים מפניו כמפני האש. הרב בורח כמטחוי קשת, דיינים בורחים בבהלה, כרסיהם של בעלי-בתים מרעידות מפניו כמתוך הקדחת, גדולי המשׂכילים לשונם נאלמת בפיהם, בעלי-צדקה משפילים עיניהם כגנבים גמורים, ונשים – רחמנא ליצלן – מפילות ולדותיהן מפּחד! ואפילו בתולות…
– מהיכן הגיעה אליכם מציאה זו?
– הקדוש ברוך הוא לבדו יודע! כל מקום שאין מזריע, הוא עולה שם ומופיע! כאן הוא עולה וצומח מתחת לקרקע, כאן הוא יורד ונופל כמן הרקיע, כאן השד נושׂאו בכנפיו ומביאו מארבע הרוחות… הוא עצמו אינו יודע, מהיכן תחילתו וראשיתו.
– והוא יחיד ובודד?
– בודד כמו אבן! לא קרוב ולא גואל… ואין פלא בדבר; שם בריה אינה רוצה להודות בקרבתה אליו, והוא עצמו וַדאי שלא היה מכיר אפילו את אביו-מולידו…
– מין כשוּף?
– מין כשוּף!
חנינא בעל-העגלה היה לו דין-תורה עם הסוסה; היא טענה: תן שבולת-שועל – ואֵלך, והוא טען: לכי – ותקבלי שבולת-שועל. השוט התערב בדבר, פעם אחת ופעם שניה, עד שהסוסה נשתתקה ופשטה את רגליה…
חנינא משך בכל מאמצי כוחו את העגלה להביאה הביתה, מכר את העור לפושט-עורות בכמה שמכר, וכבר הוא מבקש לו סוס אחר…
עגמת-נפש יתירה אין לו מזה; כבר הוא רגיל בדברים כגון אלה – היה קונה אך ורק סוסים כאלה, שהיה מגיע לידי טענה-ומענה עמהם והיה קורא תמיד לשוט שיהיה בורר, ולאחר התערבותו של השוט היתה פשיטת העור בחינת מעשׂים בכל יום.
אך רק עד זמן ידוע הולך הכד אל המבוע, וכיוָן ששלח חנינא את פושט-העורות לפשוט את העור, מיד עיניו מתהפכות, ראשו נופל לאחוריו, מפיו יז קצף שחור – השבץ אחזוֹ!
האשה עם הילדים מתאמצים להצילו; הוא מניע ידו בתנועה שלאחר יאוש. הוא מרגיש, הנה בא קצו…
קודם הגסיסה התאושש במקצת ואמר, שהסוסה מזמינה אותו אל הבית-דין של מעלה.
_______
פחד גדול אין הוא מפחד משום הדבר הזה.
כשהיה נוסע ועובר לפני גדיש של שחת או לפני שׂדה של חנינא היה במקצת בקי במשפטים – תלתן היה תמיד נרדם, כביכול, שהסוס הרעב יסור מיד הצדה ויסעד את לבו בעמלם של אחרים. הנמנום הזה בשעת הכושר הוליך אותו לא פעם עד לפני בית-המשפט, אך תמיד היה מתחמק ויוצא בשלום.
תוספת-הפרנסה שלו היתה מסרסרות אצל עורכי-דין. ובכן, קצת למד מהם, וקצת נודע לו, שכל הענין הזה כולו אינו אלא מעשׂה צחוק; על כל צרה שלא תבוא, ידע, עדיין ישנה פשרה בעולם!
ובינתים, כשנסע אל בית-המשפט, לקח עמו נוסעים!…
כשנמאסה כבר על בית-הדין טענת הנמנום בשעת נסיעה, והצד שכנגדו דרש שרפ“ט בעד הפשרה, נכנס באמת וישב זמן מסויים, והפעם נתן לעצמותיו מנוחה שלימה שהוא רוצה בה, ובנו היה אנוּס להתרגל אל המלאכה! אמנם יש בזה משום בטוּל-תורה (בנו למד בחדר), אך בין כך ובין כך – ידיעה בעניני משפטים קנה לעצמו; התיירא לא היה מתיירא! עם אשתו אין הוא רוצה לדבּר בענין זה, מה יודעת אשה? אך לה”נושׂא" מחברה-קדישא אומר הוא: הריני שומע להם כלאותו חתול, אני אעשׂה אוֹטווֹ"ד1 טוב יותר מן העורך-דין בר-פטפוט השכור! רק חבל, שבדרכי לשם איני יכול לקחת עמי נוסעים…
שׂימו על-ידי (אומר הוא לאחר-מכן) את השוט, בלעדיו אהיה כמו בלא יד-ימין ממש…
_______
לפני הבית-דין של מעלה.
חנינא דנן יצא באמת תיכף ומיד באוֹטווֹ"ד; סוסה – אומר הוא – די לה להשפט לפני בית-דין של הדיוטוֹת.
– רואה אתה, חנינא – אומר אַב-בית-הדין – אילו היית ישן פחות בשבת ושומע יפה יותר את פרשת-השבוע בבית-התפילה שלך, היית יודע, כי שור-הנסקל שייך אף הוא לסנהדרין!
– מילא – מפסיק חנינא ואומר – בבית-התפילה שלי לא לימדו את פרשת השבוע, אלא אלשיך! לשמוע דברי מוסר לא באתי, ואת האוֹטווֹ"ד – מודה אני – לא עשׂיתי אלא לנוֹי, ואני מסתלק ממנו!
בית-הדין מוסר את רשות-הדבּוּר לסוסה.
ונשמעת בכיה קורעת-לב:
– הוא הרג אותי, בשוטו הוציא את שארית הכוח מגופי! אך חנינא אינו מניח לדבּר.
– הסוסה – צועק הוא – הרי שלי היא! הרי אני הוא שהצלתיה מידו של פושט-העורות! בעודה בחיים ביקשו להפּטר ממנה! פושט-עורות נתן שנַיִם רוּבּלים, ואני הוספתי עשׂיריה אחת… והאֵץ האצתי בה גם-כן לטובתה… בבית הייתי מראה לה מעט שחת, לא מבאֵר-שחת…" מתלוצץ הוא.
– “אך כוח, מהיכן נוטלים כוח?” – משתפכת הסוסה בבכיה.
– אינני מבין – מתכעס חנינא – אלא מי יש לו כוח? אני יש לי כוח? אני אין לי אלא לצווֹת, לפקד! ובלא שוט כלום היית הולכת? וצעד אחד כלום היית צועדת? היאך יתּכן בעל-עגלה בלא שוט?
_______
הבין-דין של מעלה שוקל בדבר רגע מועט ומוציא פסק-דין כהאי לישנא:
“היות ואין הבית-דין יכול לשנות סדר בראשית… ולפי סדרי בראשית אין סוס צועד כמעט צעד אחד בלא בעל-עגלה, מן ההכרח איפוא שבשעת-הדחק יהיה גם שוט. אך מאידך גיסא – היות וכל-זמן שהסוסים הם סוסים בעלמא, אף-על-פי-כן יושר גדול הוא, שיהיה יותר רחמנות בין ה”צדדים", על כן –
"יתגלגלו שני הצדדים ויחזרו לעולם ההוא.
”חנינא יתגלגל בסוסה, והסוסה תהיה בעל-עגלה!"
בהמשך הזמן, רצונם לומר, יגיעו לידי השתווּת, ופנאי להמתין אין חסר לו לבית-דין של מעלה.
-
ערעוּר. ↩
אפשר שהיה כליזמר, שהתאהב בנערה בחתונה מן החתונות. הוא ניגן ביותר-ביותר יפה ועצוב, משום שהבחין בכך, שהיא שומעת, מרגישה ומבינה לו.
באותה חתונה, שהיא היתה בה, היה מנגן תמיד נגוּנים בכייניים, קורעי לבבות; בלי הרף היה כאֵבו משתפך ומשתפך.
וה“עולם” לא הבין מה טיבו של הדבר הזה, ולקול הנגוּנים האלה היו מרקדין “רקוּדי מצוָה”; רק היא האחת והיחידה הבינה, ועיניה, או אגלי הטל שבהן, השיבו לנגינתו.
אבל אם היא לא היתה בחתונה, היה מתחיל מכנר בדומה לכל שאר האחרים ומכריז ואומר:
– שבּת, שבּת!
והיתה הנגינה מהדהדת, צורמת, צובטת, חותכת במעים ומהפכתם…
וה“עולם” היה אומר:
– היום הוא מנגן כראוי! הוא מנתק מיתר אחרי מיתר!
אחר-כך ניגן בחתונתה שלה עצמה.
היא היתה יתומה, וב“אל מלא רחמים” בכה הכנור בכיה מרה כל-כך, נאנח וצבט את הלב עד כדי כך, שהגברים בכו כנשים, והנשים התעלפו.
– השֵד נעוץ בכנורו, – אמרו.
ורק משהתחילה הכלה מתעלפת, ונשים פרצו בצחוק של עוית, תפסו והוציאו לו את הכנור מתוך ידו.
ואותה שעה רק ראו, שעיניו כעיני המת…
אחר-כך לא ניגן במשך זמן ארוך.
הוא נעלם במקום מן המקומות… אפשר שהיה חולה שם… לאחר זמן ראוהו שוב בקאַפּעֶלי“אַ, אבל – בקושי הכירוהו… חיור, עור ועצמות, עם עינים כבויות; כלל לא האדם הזה, וכלל לא הנגינה הזאת. לא עוד ניגן שטייגעֶ”ר, ולא עוד ניגן כנור ראשון. כנור ראשון ניגן אחר במקומו, והוא היה מלווה, בישיבה, שלא בזריזות…
פעם אחת ראה אותה בשעת וועֶרטשעֶר"עֶ1. הוא קפץ ממקומו, חטף את הכנור מידי הכנר הראשון והתחיל מנַגן. והיה מנַגן כלפנים: העין לוהטת, הלב צובט, הכנור בוכה –
אך אין שומע… אף היא אינה שומעת! היא נתערבבה שוב בין הנשים, אינו רואה אותה, מבטה אינו משיב לו –
אִי, כליזמר! – צוֹוח מחותן – נגן משהו עליז אל הוועֶטשעֶר"עֶ!
נוטל הוא לכנור, חובטו בקרקע ובורח.
– בבחור הזה נעוץ השד! – אמרו.
מאותו יום פסק מלנגן בחתונות. עול הפרנסה נפל כולו על האשה. הוא ישב בבית, אִלם, תמיד עייף ובלא כוח.
האשה אמרה: דבּוּק, עשׂתה לעצמה דוכן בשוק ומכרה אפונים מבושלים.
היא מודה ומשבחת להבורא, שענש אותה ברחמים, ששלח לה דבּוּק טוב ושקט. אחר במקומו מכה וחובל ומשבּר את השמשות. דבּוּק זה לפחות טוב הוא, שקט הוא. אילו היה לה כסף, היתה נוסעת אל יהודי טוב.
– הוא טוב עד כדי כך, – מתפארת האשה, – שאינו מקלל אפילו. לשעבר היה קל יותר לפלוט קללה מן הפה; כהיום הזה הוא שקט כאותה יונה. אינו רוצה אפילו לאכול… מגישים לו, הריהו טועם, ולא – לא!
אך לפעמים, בחצי הלילה, על-פי רוב בליל-ירח – הוא מתרומם מעל משכבו, מוריד את הכנור מעל הקיר, מתיישב ליד החלון ומנגן.
הוא מנגן לפעמים נגינה שיש בה בכיה, ולפעמים נגינה שיש בה שׂחוק; פעמים הוא מתחנן, פעמים הוא מתרעם, פעמים הוא מורט את המיתרים, פעמים הוא לוטף אותם בעדינות כל-כך, ברכּוּת כל-כך, בלבביוּת כל-כך, שהקולות נספגים ומשתפכים בכל האברים…
וה“עולם” אומר:
– הוא מנגן בשביל השד!
-
נשף, חגיגה הקודמת לחתונה. ↩
פעם אחת היה יהודי, שלא היה יכול לסבול עוולות. והלך ומסר לאשתו את החנות הקטנה שהיתה לו, ונעשׂה יושב-בית, וישב סגור בתוך ביתו על התורה ועל העבודה, הן בנגלה והן בנסתר…
אך נראה שבבית, בין בני-הבית שלו, ראה גם-כן עוולות, ונמלך בדעתו ונעשׂה פרוּש – עזב את הבית וישב ללמוד בקלוֹי“ז. והריהו יושב בקלוֹי”ז.
אבל העוולות רודפות אחריו ובאות ומגיעות אליו לתוך הקלוֹי“ז. אפילו בלילה בא נכנס להתחמם שומר-לילה, אורח נוטה ללון, או כך סתם – יהודי אינו יכול לישון והוא הולך ונתעה ונכנס אל הקלוֹי”ז, ומתיישבים בסמוך לתנור ומסיחים… ובמה שלא יהיו מסיחים, הפרוּש עדיין הוא שומע רק עוולות ועוולות.
ושוב הוא מתיישב בדעתו, ועוזב את העיר ויוצא אל העולם, לבקש ולמצוא עיר בלא עוולות; ואיננו מוצא: סדנא דארעא חד הוא.
והוא הולך ועוזב את ישוּבו של עולם. והולך ומהלך, יוצא יער ונכנס יער, עולה הרים ויורד גבעות, עד שהוא בא ומגיע אל נהר אחד. מה שמו של הנהר אמנם לא היה יודע, אך על-יד הנהר עמדה חורבה של ארמון עתיק, הרחק מערים וכפרים, והתיישב שם והתחיל עוסק בקבלה.
אבל מעוולות אין יכולין לברוח… מזמן לזמן משתפך הנהר, מהפך סירות, קורע מעל היבשה חתיכות אֲפָר עם דשא-עשׂב, חלקות-שׂדה זרועות… ובין הדגים – מלחמה עולמית, דג את רעהו חיים יבלעו! והדבר הזה אינו נותן לו מנוח, אינו מניח לו לישון, ולברוח שוב אין לו להיכן…
והריהו שוכב כך ומהרהר, ומהרהר: הוא רוצה לידע ולהוָדע, מהיכן זה באות ומגיעות בכלל העוולות!
ועולה בדעתו, שהעוולות באות ומגיעות מכך, שנשמתו של העולם נרדמה… ואין הרעיון הזה רחוק כפי שנראה בראִיה ראשונה.
למשל: העולם-קטן – האדם. כל זמן שהנשמה עֵרה, הוא עושׂה מה שהוא מבקש לעשׂות, על-פי תכנית, על-פי שׂכל, כל האברים נשמעים לנשמה. אך כיוָן שהאדם נרדם, והנשמה, שהיא המושלת על הגוף, מתנמנמת, מתחיל הגוף מתחבט ומתלבט בלא סדר, בלא מטרה, וכל אבר בפני עצמו, יד אחת לשם, יד אחת לכאן, הראש לחוד, הגוף לחוד – בלא שׂכל… ואפשר שיהא אדם ניזוק…
עוולות בלא שׂכל הן… העולם מלבט, מפרפר בלא סדר; ונשמתו של העולם מיושנת, וכל חלק מן העולם עושׂה את שלו ובפני עצמו, לא לטובת הכלל…
מבינים אתם? הן צודק או לאו צודק, רעיון כזה עלה במוחו.
והוא מגיע לכלל דעה, שיש אך דרך אחת: את נשמתו של העולם להעיר, לעורר. אם תתעורר – יהיה סדר, תחדל ההתלבטות, ההתכתשות, המלחמה בין האברים של העולם…
אבל כיצד מעוררין את נשמתו של העולם?
לכך ישנן עצות בספרים הקדושים…
צריך לעשׂות מה שצריך, לומַר מה שצריך.
אך לשם כך צריכין כוָנה, חייבין להתמסר בלב שלם, במסירות-נפש, שאם לא כן מתפרחות להן המלים בחלל-האויר ולא-כלום…
צריך שיבּרא משהו כזה, שיש לו כנפים לעוּף, וגם – נשמה שיודעת להיכן לעוּף ומה לבקש בשם, כידוע ליודעים…
מילא, ביום אי-אפשר. הוא משתקע עמוק-עמוק באותה מחשבה – פתאום עורב משמיע קרקוּרו, צפור – זמוּרו, אֵי-משם מרחוק נשמעת קללתו של אִכּר החורש באדמה הקשה, שהיא פוגמת לו את ברזל מחרשתו – אך בלילה, והטוב ביותר כחצות…
וכך הוא עושׂה…
והוא מרגיש, שהדבר מצליח! עוד לילה, עוד לילה, עוד לילה…
אבל הדבר נודע להשׂר הזועם של הנהר. אומר הוא: לא! לא יהיה שקט! וכיוָן שהפרוּש מתעמק במעמקי הכוָנות, מיד שׂר-הנהר מזדעזע ומתרומם, מתחיל הנהר רועש וגועש ומכה גלים ותולש הררי-הררים משני העברים, ומתהממת מהומה והפרוּש נפרש ונופל מתוך מחשבותיו, בדומה לאותו דייג הנופל מתוך דוּגיתו למַטה…
רואה הפרוּש שאין לפניו עצה, אלא להרחיק את הנהר עם השׂר הזועם… מפני שלקום בעצמו וללכת מכאן למקום אחר, ולבקש חורבה שלא בסמוך לנהר – אין לו חשק, מי יודע כמה זמן יצטרך לחפשׂ, ואם ימצא, ובינתים העוולות מתרבות יותר ויותר ומחריבות את העולם…
מילא, להזיז את הנהר ממקומו, דבר זה דבר מועט הוא אצלו, יש לו שם לשם כך… והוא מתענה במיוחד לשם כך תענית ועוד תענית, ופתאום הוא מתכוון לאותו שם והנהר זז ממקומו ונסוג.
השׂר נעשׂה אש-להבה – אך את הנעשׂה אין להשיב, השם כבר נאמר ופוֹרש, אבל להנקם רוצה הוא, והריהו מרתיח את הנהר הרתחה יתירה, והוא מכה גלים גדולים, והריהו חוטף לו לגל אחד ומגלגלו על-פני היבשה, אל צד החורבה, הופך הגל על-פני היבשה ונעשׂה לדוב, דוב שחור מדובלל, והוא מתרוצץ בעינים של אש מסביב לחורבה, וכל שעה שהפרוּש רוצה לכוון כוָנה, מתחיל הוא נוהם ומנַהם ומתלבט, עד כדי כן שהפרוּש שוב מחשבתו מתבלבלת…
מה יש לו עוד, לפרוּש, לעשׂות?
הרי הוא לא יהרוג את הדוב! להתחיל את תקוּן העולם בעוולה? ולאמיתו של דבר, מה הדוב אשם? הוא חי, יהא חי!
ועולה על דעתו של הפרוּש, להרגיע את הדוב, ללמדו מנוחה. לקרבו אל הדרך הישר! שיהא הוא לפחות, הדוב, ידוע מה טיבו של הענין. הוא ירים את הדוב למדרגה הראויה, יתקן ויגביה את נשמתו – –
נושׂא הפרוּש את רגליו ועולה פעם אחת בבוקר אל ראש-הפסגה של החורבה, מתייצב ועומד ומסתכל בדוב.
רואה אותו הדוב מלמטה, מיד הוא מתמלא חימה ומתחיל בוטש ותולש ברגליו הקדמיות את האדמה, ונוהם ומנַהם, וקופץ כלפי מעלה בפה מעלה-קצף ובעינים לוהטות מדם.
בחמת-זעם מביט הדוב אל הפרוּש כלפי-מעלה, אך ברחמים ובאהבה משקיף הפרוּש כלפי-מטה אל הדוב, ומתקשרת מלחמה בין שני זוּגות העינים, בין העינים של אהבה ורחמים והעינים של שׂנאה וחמת-זעם.
אבל עיניו של הפרוּש חזקות יותר, ומתחילות להתגבר על עיניו של הדוב.
שעה ארוכה-ארוכה נמשכה המלחמה, בין שני זוגות עינים, בין שני לבבות ושתי נשמות…
אבל כשנתרוממה החמה בצד מזרח, כבר שככה המלחמה. הדוב – כשהגיעה החמה לאמצעו של הרקיע, כבר היה שכוב לפני החורבה על כל ארבעתיו, משל לכלב נכנע, וכשהחמה שקעה – קם הדוב בשקט מרבצו, שלח אל הפרוּש מבט מלא בקשה ותחנונים, וניגש אל השער ודפק בקלות, ויבּב כמו כלב, שיפתחו לו…
הפרוּש גבר, הכּנע נכנע הדוב הטורף המדובלל, ויבּוּבו כיבּוּב הכלב פירושו: תן לי לבוא אליך, כמו כלב אעבוד אותך, לרגליך אשכב, את כפות ידיך אלקק, במסירות אציץ אל עיניך ואנחש מה רצונך, ובשעה שתשקע בהרהורים אהיה שוכב בשקט ולא אניע אבר, אפילו זבוב לא אתפוס –
והפרוּש פתח לו, והדוב עלה אל הפרוּש ושכב בשקט לרגליו, ועיני הדוב דובבו:
– אתה אֵלי שלי… אתה מחסי ותקוָתי, אתה אמונתי… מחשבותיך מחשבות קדושות, בכוָנוֹתיך שלך תחדש את פני העולם…
והפרוּש מלטף באהבה את הדוב, את הדוב שלו שנעשׂה בן-תרבות, את הדוב שהוא מאמין בו, – והוא מתהרהר ורוצה להשתקע במחשבותיו שלו, לכוון את הכוָנות שצריך לכוון, בשביל לעורר את נשמתו של העולם…
אבל כבר לא היה לו מה להרהר…
הוא עצמו כבר לא היתה לו כל נשמתו הקודמת כולה…
במידה שהדוב נתעלָה אליו, בה במידה ירד הוא אל הדוב…
והוא מרגיש עיפות בכל האברים, האשמורות יורדות ונופלות אצלו על העינים והוא קם ממקומו והולך בברכים כושלות אל משכבו –
הדוב הולך אחריו, שוכב סמוך וקרוב למשכבו של הפרוּש –
ולא תחדל עוולה מקרב הארץ. הדוב נעשׂה מעט אדם, והאדם – מעט דוב – –
והפרוּש שכבר הוא ישן יחד עם הדוב, את נשמתו של העולם לא יעורר.
מעשיותיו של ר' שלמה
מאתיצחק ליבוש פרץ
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.