ספר ראשון: תוספות – ערוך ומתורגם על־ידי ש. מלצר
מאתיצחק ליבוש פרץ
שני ספורים עבריים (נכתבו בעברית בידי המחבר)
מאתיצחק ליבוש פרץ
שני ספורים עבריים (נכתבו בעברית בידי המחבר)
מאתיצחק ליבוש פרץ
הציץ ונפגע
מאתיצחק ליבוש פרץ
א. שני עולמות
מכל ארבע פינות העולם באו הרוחות לבשׂר לנו כי כהלך יבוא הסתיו, עננים כבדים יכסו את השמים וחליפות יפלו גשם ושלג, פעם ימס השלג והיה למים, פעם יקפאו המים והיו לקרח, ופעם תקרע השמש את עב הענן ויפוזו גגות הבתים…
חבי כמעט קט, מלכת השמים! חוסי על הנשׂרפים אשר אין להם מחסה ומסתור, חוסי על האביונים אשר אין להם עוד עצים להסיק בתנור!
מפאת ים עלה ענן חדש כנחש מתפתל, ויעף כחץ, ויעט על השמש ויבלענה, כבלוע תנין הים את הדגה… נחמו, נחמו, עניי עם! גם הסתיו יעבור, גם החורף יחלוף וזמירות נשמע מכנף הארץ… רבים ימותו ברעב, רבים ימותו בקור, אך הנשארים הם ירננו, כי יראו בנצחון האור, השמש, הירח והכוכבים! ולעת-עתה ירנן לנו הסער, יהמה. ייליל ויתקצף, ויגרש את האדם מן החוצות, ויקרע לקרעים גדולים וקטנים את העבים, וייראו כטלאים ישנים על יריעת התכלת החדשה והמזהירה.
אך את כל רוחו הוציא הסער וייעף, וינח מזעפו. לאט-לאט התאחו הקרעים ויהיו לענן כבד אחד. אולם אותות השמים לא נראו בבית-המדרש, המלא עשן.
המלכה עם הכתר ועם שרביט-הזהב הסתתרה בחביון עוזה, בארון-הקודש, תחת הכפורת והפרוכת. ועליהן השׂממית תתפשׂ לנוגה הנרות הכהים, אשר טרם יכבו על העמוד.
על הקירות מסביב עומדים חיל עבדיה השומרים עליה, חיל עצום ורב: ספרים עתיקים, וחדשים מקרוב באו, כולם עומדים בארונות פתוחים וארוכים מן הרצפה עד הקורה. שם התבוללו יחדו חכמי בבל וירושלים, תלמידי אריסטו, גאוני ספרד ורבני פולין, לומדים, חוקרים, מדקדקים, בלשנים ומקובלים.
מערב פסח לערב פסח ינקה השמש את ארונות-הספרים הקרועים והבלים מרוב ימים ומבלי קורא בם; הישנים יושלכו אל “ארון השמות” וספרים חדשים יקחו עמדתם. בקצה בית-המדרש מצד המערב עומד כיור נחושת ומזרק נחושת תחתיו, יתר הפליטה מימי קדם, עת פיארו בעלי הבתים ושכללו את בית ה'…
את כלי הכסף והזהב לקחו הגנבים, את הספרים היקרים מכר השמש למלאות נפשו ונפש אנשי ביתו; כי כנסת ישׂראל איננה נמהרה לשנות מנהגים ולעשׂות תיקונים, ומשׂכורת השמש – ארבעה זהובים לשבוע – במקומה עומדת זה חמש מאות שנה.
לא הרחק מן הכיור עומד תנור ענקי. על-יד האח הבוערת יושבים כעשׂרה בחורי בית-המדרש וצולים תפוחי אדמה. אחד מהם גוזר לו חנוכיה מעץ, לכבוד ימי החנוכה ההולכים וקרבים, השני עושׂה כרטיסים מפיסות-נייר מרובעות למשׂחק, וכולם מעשנים עשן מקנה אחד, הרץ מפה אל פה כברק.
מלבושי הנערים ממוצעים, בין מלבושי החסידים והאשכנזים; פיאות קצרות, תספורת קומי כשל כהן גדול, מצנפת קטנה, מעיל ארוך ונעלים מתנוצצות. כולם צעירים לימים, מבן שש-עשׂרה עד עשׂרים שנה.
בדיבורם יש להם אורח כנשים: כולם מדברים בבת-אחת, כולם מתנועעים וכל עצמותיהם תדבּרנה, מכף רגל ועד ראש. והספסל אשר תחתיהם לא ינוח רגע; פעם ייסחב קדמה, פעם מערבה, ופתאום מרבית היושבים יקומו והמותר יפּלו אל העבר השני. כערב-רב הספרים בארונות כן ערב-רב הדברים בלשון הנערים: מליצות הנביאים, סוגיות התלמוד, מעשׂה בראשית, מעשׂה מרכבה, בקעת יחזקאל, פלפול ה“אורים ותומים”, בקורת “החלוץ”, קורות עשרת השבטים, גורל בני משה, דיני דגים מלוחים בפסח, הליכות העולם, שׂיחת-חולין ודברים של מה-בכך – התבוללו בתימרות העשן יחד עם תפוחי-האדמה, האפר ורשפי האש בפיות הבחורים.
פתאום נפתחה ברעש דלת בית המדרש. ויקפצו כולם כאיש אחד ממקומם בקול קורא:
– בת השַמש, הלביבות!
אולם הם שגו מאד. אל בית-המדרש לא בא כי אם נפל צעיר לימים כמוהם, לבוש בלויי-סחבות, אשר מתחתם התנוססה לתפארה “טלית קטן” עם ארבע ציציותיה.
לשוא עמל הנער להוציא הגה מפיו, כי שניו דא לדא נקשן וכולו רעד מקור כעלה נדף. השׂק אשר נשׂא על כתפיו נפל משכמו, והוא נשאר בלי נוע על מקומו, ובכל כוחו שאף אל קרבו את האויר החם. אז נגשו אליו בחורי בית-המדרש ויאחזו בו ויושיבוהו לפני האח להתחמם.
– רעב אני מאד! – נשמע רול הבא.
הבחורים הוציאו מתוך האפר מותר תפוחי-האדמה. בקול רועד ובחפּזון בירך עליהם האורח ויבלעם כתומם. כהתחמם האורח נזלו מים רבים מבגדיו, מפיאותיו הארוכות ומזקנו הקטן.
– אני יחיאל בן רבי משה זצללה"ה… – התוַדע האורח אל הבחורים – ובאתי הנה מהעיר הסמוכה טוֹמַאשוב, אשר על הגבול, ללמוד פה בבית-המדרש ולאכול “ימים” על שולחן בעלי-הבתים.
– אם כן, חבר תהיה לנו! – קרא אחד הנערים בשׂמחה – ומקבּלים אנחנו אותך בחברתנו.
– ומה אתם לומדים?
– ש"ס ופוסקים, וגם דברים אחרים – ענו הנערים.
– ואני לומד קבּלה – ענה יחיאל.
פתאום אחזתו רעדה ופניו נהפכו לירקון.
– מה זה היה לך? – שאלו הנערים בחמלה רבה.
– שׂקי אבד לי – ענה יחיאל – שׂקי איננו…
– לא אבד לך, הנה הוא – ענה אחד הנערים, ויור לו ברגלו על השׂק.
– על תגע ברגלך! – קרא יחיאל בפחד, וירם חיש את השׂק מן הארץ וישקנו.
– בלי ספק יש לך ספרים בשׂק.
– וגם תפלין – אמר יחיאל – תפלין של רש"י, של רבינו תם ושל שימושא רבּה – שלושה זוגות…
– גם יש אתי ספרי הזוהר, תיקונים ועוד ספרים קדושים רבים.
– ומקובל גדול אתה?
– אינני יודע – ענה האורח בענות-גאון – אבל אבי זצללה“ה, שהיה מקובל גדול ונודע בכל קצוי ארץ, הוא פתח לי את שערי הבינה והתיר לי לטייל בפרד”ס…
– אחרי שמלאת כרסך בגפ"ת?
– גם גמרא למדתי, אמנם מעט מזעיר… אבל בזכות אבי זצללה"ה, זכותו יגן עלינו, נהירין לי שבילי הקבלה…
– כשבילי דרקיע… – נכנס לתוך דבריו אחד הנערים. – אבל יהיה איך שיהיה, חבר תהיה לנו. אנחנו נעסוק בנגלה ואתה בנסתר. ילך כל איש בשם אלוהיו ויאושר כחפצו וכדרכו, לא נקרא לריב! ולמען לא תדמה, אדוני המקובל, כי קטלי קני באגמא אנחנו, נתוַדע אליך כולנו, ויען כי אינני עניו-גאה, אחל מעצמי… אנוכי עבדך, אורח הגון, ישׂראל הלץ…
לשמע “הלץ” רעד המקובל בכל גווֹ.
– האם עוד הפעם אבד שׂקך? – שאל הדובר בו.
– לא, אבל… איך קראת בשמך?
– ישׂראל הלץ… אולם אל תירא ואל תחת, לא לץ אני במובן המלה על-פי הקבלה; אינני יושב בלילות תחת הגשר להפיל אימה על עוברים ושבים או להתעולל בתמימי-דרך, חס ושלום! בן-אדם אני כמוך, אבל חברי כבּדוני בשם-התואר הזה, משום שלשוני חדה כסכיני, אשר אני חורת בו חידודים על העמודים והשולחנות להרעים את בעלי-הבתים הקמצנים, המפרנסים בחוּר כאילו כפאם שד.
יחיאל השתומם למשמע אזניו, פיו נפתח לרוָחה. אישוני עיניו התרחבו וכל הכרת פניו ענתה בו, כי אך קול דברים הוא שומע מבלי הבן מאומה.
אולם הדובר בו לא שת לבו לתמהון השומע.
– הנער הזה העומד לימינך – הוסיף הלץ – שית לבך אליו, הוא חיים המשורר! אבל אל תדמה בנפשך כי עוזר הוא על יד החזן בראש-השנה וביום-הכיפור, חס וחלילה; הוא משורר אמתי, משורר בחסד אלהים! ככלוב מלא עוף כן בטנו מלה חרוזים, ובכל רגע תחשוב להבּקע ולהטביענו במבול מי-השירה… אם תזכה, תשמע את חרוזיו הפּסחים, אשר שר לכבוד בת השַמש היפה, אשר מראה פניה יכה גם אותך בסנוורים, ולכבוד לביבותיה אשר תמכור לנו, ואשר טעמן כצפיחית בדבש וריחן כריח השׂדה אשר ברכו ה'… גם את הלביבות תזכה לאכול, ותדע כי ריחא מילתא הוא, כי הוא אחד מששים בגן-עדן…
יחיאל פער פיו לבלי חוק, ומפי הנערים פרץ צחוק-שׂמחה.
– הנער השני, העומד לשׂמאלך, הבט נא אל מראהו, הוא חוקר קדמוניות ושמו ראובן. אבל מחויב אני לפרש לך פירוש המלות, כי רואה אני את עיניך המחוכמות ומכיר בהן, כי מן החלונות האלה נשקפת נפש תמימה, אשר לא תדע מה הוא חוקר קדמוניות. הראית בעירך את שלטי החנויות? ההתבוננת בם? יש מהם חדשים ויש מהם ישנים! האוהב כל דבר ישן נושן והחוקר לכל קדמוניות ישׂמח מאד לשלט ישן נושן, וכל אשר המחוק מרובה על האותיות הניכרות, הרי זה משובח! איש כזה אם ימצא מנעל קרוע ובלוי מרוב ימים בחוץ, או בחפירה באדמה, יכיר כרגע אם נשׂא אותו אחד הגבעונים, בבואם לרמות את ישׂראל, או הוא מעשׂי ידי סנדלר החי אתנו. ראובן שלנו מכבד ומוקיר כל ספר עתיק יומין, וטוב לו לוח כזבן ישן מספר-חכמה חדש. העכבר הזה – אל תפן אל דלות בשרו – אף כי רזה הוא אכל וגם אִכּל ספרים הרבה, ואם כעת לא נודע עוד כי באו אל קרבו, הלא ימים ידברו! לעת-עתה מכין הוא לדפוס ספר חדש בשם: “הפּיאות של אבימלך וכסות-העינים של שׂרה”, וכבר נכתב השער וחצי ההקדמה; אבל כל התחלות קשות, קל וחומר אם יש ביטול עבודת הקודש על-ידי בת השמש, אשר תגיה אור על אופל בית-המדרש יותר מכל המצבות העתיקות על חשכת דברי-הימים.
הלץ לא נתן ליחיאל לשאוף רוח.
– וראה נא – קרא – את נטע-השעשועים הזה! הלא הוא נטע הצייר לעתיד לבוא! הוא אוהב מאד לשכב בימות-החמה על גבו ולהתבונן בתכלת השמים, ולקרר בימות-הגשמים את מצחו בזכוכית החלון ולרדוף אחרי העבים הכבדים והכוכבים הקלים. אין לו עוד הכלים והצבעים הנחוצים למלאכתו, אבל הוא מסתפק במועט, ובחריצות נפלאה יצייר על כתלי בית-המדרש את הגות לבו ואת הלך נפשו בגחלת קטנה וקלה! ראה נא את ה“משנכנס אדר”, פרי עטו ההדור, המתנוסס על המזרח משנה לשנה, עם האותיות המרצדות למעלה ולמטה, כאילו הן אומרות “קדוש וברוך”, הלא מעשׂה ידיו הן! או שוּר נא אל העמוד והתבונן אל האריות והנמרים והנחשים האוחזים בזנבותיהם בסבך “מגן-דוד” חדש, אשר לא היה עוד לעולמים, הלא הוא בראם מאין! ואולי מסופק אתה, אם הם אריות ונמרים ונחשים ולא סוסים וחמורים או זבובים, או בהמות-בית אחרות, שוּר את הרשום תחת כל חיה וחיה, כי שם נקראו בשמותן!
תמהון המקובּל עלה עד מרום קצו, אך הלץ לא נלאה עוד.
– יתר הנערים – קרא – אף כי גם הם רעים אהובים ונחמדים, ובטוח אני שיהיו גדולים בישׂראל, עוד לא התבלטו כל אחד בכשרון המיועד לו, וכחכמים כוללים לא הצטינו עוד בשום מקצוע מיוחד, ועל כן אינני מחויב להביע בפניך את תהילתם. יבוא כל אחד ויעמוד על נפשו, כי גרוני ניחר…
– אני דן טייאֶרשאטיין – אמר אחד הנערים.
– בלשון-הקודש – אמר הלץ – אבן יקרה, והיא אבן שוהם ואקדח, אבל לא נלטשה עדיין כל צרכה ואולי תבקע עוד, חס ושלום, בבואה לידי האומן-הזמן…
– ואני ישׂכר הוֹלץ…
– עץ בלשון-הקודש, אבל לח הוא ולא יסכון להסיק בו בתנור.
כן קראו גם יתר הנערים בשמותיהם, והלץ קרא על כל אחד ואחד את פתגמו, לשׂמחת לב הבחורים ולתמהון המקובל.
ככלות הקולות והצחוק ביקשו הנערים את יחיאל לשבת ולספר להם את קורותיו.
– ובקצור נמרץ – קרא הלץ – כי עוד מעט ויהמו בני-מעי מרעב.
– אינני יודע, מה תשאלו ממני – ענה יחיאל בלי חמדה – אין לי מה לספר לכם.
– ספר לנו מי אבותיך, מה מעשׂיך, למה באת הנה ולא אל עיר אחרת וכדומה – התחננו אליו הנערים.
אחרי רוב בקשות נעתר יחיאל.
– אמי – החל לספר – היתה מוכרת תפוחים…
– הס מלהזכיר שם מאכל אשר ייאכל בזמן שאני רעב – שיסעהו הלץ – זה הוא דרך ילדים רעים, להביא ביום-הכפורים אל בית-המדרש את לחמם ולנקר בו את עיני היושבים בתענית.
– אמי – החל עוד הפעם יחיאל – היתה מוכרת תפוחים, ואבי זצללה"ה מלמד…
– רצונו לומר: בטלן – שיסע עוד הפעם הלץ את דבריו – אבל הגד לי, מדוע תזכיר את שם אביך בזצללה"ה ולא תזכיר את שם אמך לברכה?
– יען כי אמי היתה אשה פשוטה ותשב כל היום אל סיר הגחלים, ואבי היה צדיק גמור…
– רצונו לומר: אמו היתה אשה כשירה ואומללה, בחורף אכלה הקרח ובקיץ – השרב, ותעמול ותעבוד כל הימים והלילות, ואביו היה פועל-בטל בעולם הזה וראשו ורובו בעולם הבא!
– חשׂוֹך את הערותיך ליום המחרת – קראו הנערים – ותן לו לספר.
יחיאל החל עוד הפעם את ספּורו: אמי היתה מוכרת תפוחים ואבי זצללה"ה מלמד, ואני בנם יחידם. אבי היה בעל-סוד גדול וכל שערי הסודות היו פתוחים לפניו והוא שם יוצא ובא כבן-בית.
– אין עשירות בבית שהשערים פתוחים לכל מלמד בטלן יוצא ובא – לא התאפק הלץ בהערתו – אבל, יחיאל, אל תשית לבך אלי ואל הערותי ואל תחל עוד את ספּורך מראש. זוכרים אנחנו היטב את מלאכת אמך, תורת אביך וכי בן יחיד היית להם…
– לא נשאר לי לספר הרבה – אמר יחיאל – אמי מתה מיתה חטופה, רחמנא ליצלן, בשבתה אל סיר הגחלים… לפתע פתאום נפלה אחורנית ונשמתה יצאה בלי וידוי… אז נשבר מאתנו מטה לחם, כי המלמדות הכשילה כוח אבי, ויעזוב את ה“חדר”, ונשב בבית-המדרש ונלמד סתרי תורה…
– ומאין הקמח?
– אבי, זכותו יגן עלינו, היה תלמיד-חכם ואיש מכובד, כוהן ומוהל, ונקרא לכל חופה, לכל ברית-מילה ולפדיון הבן. אז אכלנו לשׂובע, כי גם אותי לקח אתו לכל סעודת מצוָה… מלבד זאת השׂתכר בלחישה על עין-הרע, באמירת קדיש לזכרון חשׂוכי-בנים שמתו… ובכל זאת ישבנו ימים רבים בתענית – כילה דבריו במנוחה.
– גם אתה?
– גם אני! אבי מסר לי “שם” שהיה ממעיט לי את תאוַת האכילה. אולם ימים רבים עברו טרם זכיתי שתועיל לי הסגולה, כי גרם החטא…
עתה נהפך הסדר. יחיאל מספר ובחורי בית-המדרש משתוממים ואינם מבינים.
– איזה חטא?
אך יחיאל השפיל עיניו ולא ענה מאומה.
– ספר הלאה, יחיאל – קרא המשורר.
אחרי כן מת אבי זצללה"ה, זכותו יגן עלינו, על קידוש השם.
– על קידוש השם!! – קפצו הנערים ממקומם.
– כן הוא – ענה יחיאל ויבט בגאון בפני חבריו – ומעשׂה שהיה כך היה…
– מאי דהוה הוה! – קרא הלץ – אני לא אוכל לשבת עוד, רעבוני עצום מתשוקתי לשמוע את ספּור-המעשׂה, על כן חשׂוֹך אותו, יחיאל, לעת ערב. בואו, אחי ורעי היקרים, הקטנים שיהיו לגדולים, נלך לאכול, ונביא ליחיאל שיריים, כי רעב גם הוא!
– יהי כן – אמרו הנערים – את סוף המעשׂה נשמע בערב.
הנערים יצאו, אך הלץ עצרם על המעלות וישאל:
– מה טיבו של עובּר זה?
– הפסל מכוסה בלוט – אמר הצייר – יבוא הרוח ויניפנו…
– בחוטמו הארוך והחד – אמר הלץ – הוא דומה לעוף טמא…
– אחרי מותו יוָדע הכול – אמר החוקר-קדמוניות.
– בין כך ובין כך נביא לו שיריים – אמר המשורר – לאלהים פּתרונים. למה ריב לשונות, והדין מפורש: “אין בודקין למזונות”.
– צדקתם מאד – אמר הלץ –למה לנו להקהות את שינינו על הבוסר? יבוא זמנו ויגמול ולבדו יפול מן העץ…
– ואני אמר לכם, כי פסל הוא, והלוט מכוער עליו, ועל כן, למי מנעלים, למי כובע, למי בגדים, הביאו וישתנה תוארו – היה עצת הצייר.
ב. קדוש השם
בין מנחה למעריב חילקו בעלי-הבתים ביניהם את המצוָה לפרנס את יחיאל, לתת לו מדי יום ביומו ארוחת-הצהרים בבית איש אחד ולשלם לו, כפי המנהג, אגורה בעד ארוחת-הבוקר והערב, כי בוקר וערב הולך איש איש אחרי בצעו מקצהו, ואין האיש בביתו לשבת עם האורח.
אחרי תפילת המעריב נשמטו בעלי-הבתים אחד אחד, אחרי כן יצאו גם אלה אשר איחרו את התפילה בצבּור. השמש חילק נרות לנערים וילך לישון בעלית בית-המדרש, ויוָתרו אך הנערים לבדם. ויוָעדו על יחיאל ויחלו את פניו לספר להם את המעשׂה הנושא, והוא לא יכול להשיב את פניהם ריקם, כי הביאו לו אוכל ובגדים.
– כשבוע ימים קודם המעשׂה – ספר יחיאל – שאלתי את אבי מה הוא “ברדלס”? ברדלס – פירש לי אבי – הוא חיה גדולה ונוראה, ונמצאת בין הרי החושך; תמונתה כחמור ועל גבה, מראשה ועד זנבה, יש לה שׂערות זקופות וארכן כחצי אמה, והן קשות כשׂערות החזיר וחדות כחניתות. היא נזכרת במשנה ובגמא. בערבית, אמר הרמב“ם, שמה אלצבע, והפרי-מגדים מפרש בלשון “יודיש דייטש” – “טחור”, ויש לה דריסה כמו חולדה. הטבע של החיה הנקראת ברדלס כך הוא: כשהיא רואָה אדם אינה הורגתו, רק עומדת לפניו על שתי רגלים, ובשתי ידים תתופף על בטנה ותשמיע בזה קול גדול כמו תוף ממש, ותכשכש בזנבה ותרקוד לפניו ותעשׂה כל מיני צחוק, עד, שהאדם מוכרח למלאות פיו צחוק. אז נוטלת היא ממנו כל הדעת והשׂכל, ונעשׂה ממש כבהמה והולך אחריה כעגל אחר הפרה, עד שתביאהו אל מקומה, ושם היא פוצעת את מוחו ואוכלתו, והשאר תניח לרוחות רעות שהתגלגלו בעורבים ובנות-ינשוף… הרואה ברדלס בחלומו – הוסיף אבי זצללה”ה – סימן רע הוא. או שימות בעצמו, או שימות אחד מקרוביו.
כשמעי את דברי אבי בכיתי בכי גדול, כי אף אם לא ראיתי את צורת הברדלס בחלומי, בכל זאת חלמתי בלילה העבר את שמו. אולם אבי ניחם אותי ויאמר, כי בדברים כאלה לא אזלינן בתר שמא…
אולם עוד באותו הלילה חלמתי וראיתי את הברדלס בצורתו, ואשמור את הדבר בלבי ולא הגדתי לאבי מורי, כי יראתי פן יצווני לשבת בתענית חלום… ובזאת חטאתי חטא גדול וגרמתי לאבי שיסתלק מן העולם…
יחיאל געה בבכיה והשומעים התבוננו בו בתמהון.
– הדבר היה ביום השני או ביום השלישי. במוצאי שבת ישבנו בחבורה ונאריך בסעודה, ואבי זצללה“ה השמיע תורות הרבה ויטייל עם חבריו. ובין כך וכך נתרוקן הבקבוק… אז קיטרג השׂטן, רחמנא ליצלן, כי נפתה אבי לעשׂות מופת ולהמציא יי”ש לכולם. בתחילה חפץ להוציא יין מן הכותל, אך בעל-הבית, שהיה לו קטנות דמוחין, ירא שמא חס וחלילה תארע תקלה להכותל או לכל הבית, ואז יצא אבי להביא יי"ש ממקום הסמוי מן העין. כל הלילה ישבנו וחכינו בלב חרד, כי בושש אבי לבוא ולא ידענו מה היה לו.
יחיאל עצר במלים לשאוף רוח, ואחר הוסיף לספר:
– ויהי ממחרת, לאור הבוקר, והנה אבי לא בא כי אם הובא אל הבית, והוא מוכה ופצוע כל עוד נפשו בו, כי ניזק, רחמנא ליצלן, משומרי-הגבול, אשר פגעו בו ויכוהו הכה ופצוע ויטלטלהו הביתה כבול-עץ, והראש שלהם אמר:
– הוא לא יעביר עוד את המכס!
שני ימים שכב אבי זצללה"ה כמת ולא דבּר דבר, לא אלי ולא אל כל עדת החברים הנצבים עליו. וביום השלישי גברה בו התלהבות גדולה, אשר לא ראיתי כמוה, ובפום ממלל רברבן קרא לכולנו את הקריאה הגדולה לאמור:
“מורי ורבותי! הישמרו לכם מפני הכלבים, וביחוד מפני הכלבים השחורים, וזכרו תמיד את הפסוק המסוגל להם!”
דומית מות שׂררה בחדר, והוא הוסיף ואמר:
“כאשר עברתי את הגבול, התכוַנתי אל הלחש ואהי רואה ואיני נראה. ועל-ידי קפיצת הדרך בכוח הלחש השני הגעתי חיש אל הכפר, ואקנה יי”ש בהקפה… ואשוב. עוד הפעם היתה לי קפיצת הדרך… וכאשר הגעתי עד הגבול, התכוַנתי אל הלחש והייתי עוד הפעם רואה ואיני נראה… עברתי על פני להקת השומרים, אשר ישבו על הארץ ושׂיחקו בקוביא, והם לא ראוני… אך הלילה היה ליל חושך וגם אני לא ראיתי את הכלבים השחורים אשר רבצו לרגלי השומרים… והכלבים השחורים, רחמנא ליצלן, ראוני, או, בעווֹנותינו הרבים, הריחו את ריחי, ויתנפלו עלי, ואני מרוב פחד ואימה שכחתי את הפסוק… כאשר נשכוני הכלבים לא יכולתי עוד להתכוון אל הלחשים, ונפקחו עיני השומרים, ואלה הן המכות אשר הכּוני.."
אז ידעו והבינו הנאספים סביב מטתו את צדקת אבי והאסון אשר קרה לו, ולא יכלו להתאפק מבכי…
ואני צעקתי בקול מר צורח: ברדלס! ברדלס! אני ראיתי ברדלס בחלומי ולך, אבי, לא הגדתי…
אך הוא לא שמע עוד את קולי. וביום הרביעי יצאה נשמתו בטהרה…
עיני יחיאל זלגו דמעות, וצחוק ובכי נלחמו בלבות שומעיו.
אך ליצנות הלץ גברה עליו:
– ובכן – אמר – מת אביך על קידוש השם בהעבירו את המכס.
– כן הוא – אמר יחיאל באנחה שוברת לב.
– ועל-כן עצתי לך אמונה, כי לא תלך בדרכי אביך ולא תעסק בנסתרות, פן יפגעו בך הכלבים, עזי הנפש, שאינם משגיחים בהפסוק, וינעצו שניהם בגופך ויפגעו בו בנגלה וגם בנסתר…
– צחוק וקלות-ראש מעבירין את האדם מן העולם – אמר יחיאל ויפן עורף לחבריו.
– אל תפן לנו עורף – קרא המשורר – למה תכעס עלינו, אם לא נבין דבר בנסתרות…
יחיאל פנה אל השולחן ויוציא ספר מתוך שׂקו ויחל לעיין ולהתעמק בו, מבלי השגיח עוד אל עדת חבריו.
הנערים גם הם עזבוהו לנפשו ויעלו אל כותל המזרח וישבו בשורה אחת ללמוד.
– “קונם, קונח, קונס!” – הריעו פה אחד, בשננם את שיעורם במסכת נדרים. שם הפּנים כאי קטן, והר"ן סובב עליו כים הגדול, והנערים שוחים במימיו השאננים ומשוטטים בו באורבות ידיהם. הסברות הישרות הן הפנינים, והשאלות והתשובות – דגי-הזהב בים השוקט, והנערים צוללים, צוהלים ושׂמחים!
שוא סער מתחולל ומשליג בחוצות. בבית ה' השקט ובטחה, בד' אמות של הלכה – שלום וגיל…
כבר נרדם יחיאל על ספרו, כי עיף הוא ויגע מטרדות הדרך, וזמירת גבורי התלמוד הולכת ומתגברת ומשתיקה את נחרת הישן ואת יליל הסופה, החודר מבעד החלונות…
“קונם, קונח, קונס!”
אך פתאום נפתחה הדלת, ועלמה צעירה לימים עמדה על המפתן ותשמיע קול נעים:
– לביבות, לביבות חמות!
ברגע אחד נישׂאו כל העינים למעלה מן הספרים. כאיש אחד קפצו כל הבחורים ממקומם, שׂמחה אחת הצהילה פניהם ויחדיו רצו לקול הקורא וישלחו ידיהם אל הסל.
– אחות לנו קטנה – קרא הלץ – למה תשחיתי רחמיך מחובשי בית-המדרש ולא תבואי למכור לביבות פעמים בכל שעה?
– למען תעסקו בתורה, בחורים טובים – ענתה העלמה בצחוק – למען תתברכנה בכם הנשים הצדקניות.
– את הנשים הצדקניות ישׂא הרוח – אמר הלץ – אך בלעדיך מה אנחנו ומה חיינו?
– עצמות יבשות אנחנו כבבקעת יחזקאל – נכנס המשורר בדבריו.
– אל תרד לחיי – צעק הלץ – ואל תחטוף מפי!…
לקולו נעור יחיאל, אשר ישב לא הרחק בין התנור והכיור ונרדם על ספרו.
– מה פה ומי פה? – קרא בפחד. אך הבחורים לא שמעו את קולו ויוסיפו לבחור לביבות ולמלאות פיהם צחוק.
יחיאל קם ממושבו, עמד על רגליו ויגש לאט-לאט אל חבר הנערים.
– מי הוא זה? – שאלה בת השמש, בראותה את יחיאל, אשר עמד לא הרחק ממנה מאחורי חבריו.
– חברנו החדש הוא, יחיאל שמו.
– מה מנוּול הוא – לחשה העלמה באזני הבחורים.
– ועל-כן נמשך לבית-המדרש – ענה הלץ.
צחוק פרץ מפי הבחורים. אך הנערה לא הבינה את החידודים של חובשי בית-המדרש, ומראה יחיאל הפיל על פניה צל עצב ופחד.
– אני יראה אותו – לחשה הנערה.
– ובצדק אימתו עליך, כי עושׂה נפלאות הוא וארי בחבורה! ברצותו הוא רואה ואינו נראה, ברצותו הוא מוציא יין מן הקיר, ברצותו הוא מתקן נשמות, וברצותו הוא מגלגל נשמות מן הארי אל החמור, מן החמור אל הכלב ומן הכלב אל הברדלס. האף אין זאת? – שאל הלץ.
אך יחיאל לא ענה דבר. כנציב מלח עמד על מקומו נטוי אל מפתן הדלת למול הנערה. עיניו בולטות מחוריהן, את מצחו ופניו כיסתה זעה קרה ולחייו התכסו כתמים ירקרקים.
כצאת העלמה מן הבית סבו כל הבחורים את יחיאל.
– מה זה היה לך, יחיאל? הראית את הברדלס בהקיץ?
יחיאל לא מצא מענה בפיו.
– הקלפּה שלטה בו! – קרא אחד הנערים.
– ביקש הפרוּש לישב בשלוָה, קפּץ עליו רוגזו של היצר-הרע – אמר השני.
– בת השמש אש, והבחור עץ יבש! – ענה השלישי.
– הלא תבוש, הלא תכּלם, יחיאל – קרא הלץ – למה יצאת, איש מופת, ממחבואך, מבין הכיור והתנור, להילכד בפח השׂטן? לו נזהרת ולא קמת ולא עזבת את ספרך הקדוש, כי אז לא ראית את פניה ומבטה לא היה ניצוץ להקש והתבן, אשר מילאת בם את מוחך. “כי תצא אש ומצאה קוצים” – קרא בטעמי-הנגינות.
– אבל, הגידו לי – גמגם יחיאל בלשונו – מי היא, מי היא הנערה הזאת?
– שוטה שבעולם – קרא הלץ בלעג – עוד לא מצאת את החידה! כמה פעמים הזכרתי לך היום את בת השמש?
– הלא היא השושנה… – החל המשורר.
– בעמק אילון – כילה הלץ דבריו – ואנחנו הקוצים והברקנים! הלא היא המאור הגדול, ואנחנו הזבובים הקטנים אשר סביב נשית עליה, עד אשר תעלינה אברותינו על המוקד וכל בית ישראל יבכו את השׂריפה, אשר שׂרפה הילדה הקטנה הזאת באחת מעיניה!
והמשורר שר: החיים הם מרור והיא לנו המן, ועל-כן תהילתה מבאר-שבע ועד דן…
– או מהודו ועד כוש – קרא הלץ. – ראה, יחיאל, כבר הזהרתיך מלעסוק בנסתרות, ועתה אזהירך מן הנגלות: הישמר לך מפני בת השמש! האמינה לי, אחורי ארי ולא אחורי אשה, אמרו החכמים; ולי הניחו מקום להתגדר בו ולומר: ועל אחת כמה וכמה פני אשה!
– היזהר לך – אמר החוקר קדמוניות – לבל יהי סופך כסופו של זמרי בן סלוא.
– כי אז – קרא המשורר – אהיה לך אני כפינחס ואת שתי עיניך אנקר…
אך יחיאל התאושש.
– אל תיראו – קרא בגאון – אני לא אפול ברשת. הנני נשבע לכם, כי מהיום והלאה לא אראה פניה עוד. כבואה אל בית-המדרש אסתתר מאחורי התנור, אתחוב את אגודלי באזני לבל אשמע את קולה, ואם רגע נכשלתי, אשב יומים בתענית…
– לא לעזר ולא להועיל – צחק הלץ – ששים יום תצום וזכר חנה בת השמש לא ימוש עוד מקרבך. אם אך פעם התבוננת בה, הנה תמונתה חרותה על לוח לבך לעולם ועד… מבטי עיניה כצפורן שמיר, ולבותינו, בעוונותינו הרבים, כדונג… בכתובת הקעקע תרד אלי קרב, וגם שבט המלאך דומה לא ימחנה!
– אמן! – קראו אחריו הנערים. ויחיאל הוריד לארץ ראשו.
והמשורר החל: אהבה, אַת בת אלהים!
והלץ כילה: אהבה, אַת בת שמים! עבדים היינו לפרעה במצרים!
– למה לנו שיריך, בא“ת-ב”ת או בא“ת-ב”ש? נשוב אל לימודינו ונראה את סוף התלמיד-חכם הנודר לעצמו ומפר לעצמו… מי יודע אם כן לא יהיה גם סוף יחיאל, אם אך נפגשו בו הקדושה והטומאה, הפרישות והאהבה… הן צר יהיה להן המקום במוחו הקטן ובלבו הקטן, ואיני יודע מי תגרש את מי?…
ג. תענוגות החלום
כשל כוח יחיאל בהצותו על השׂטן.
הוא חשב את עצמו לעמוּד ברזל, שיוכל לפטפט ביצרו כיוסף, עמוד שכל הרוחות הרעות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו; למבצר, אשר לא יבקיע אליו השׂטן בקרניו, קרני-הברזל.
אבל הוא מצא את עצמו כהגדול מחברו שיצרו גדול ממנו, וכמו ברבי עמרם חסידא1, מבט עלמה קטנה נגע בעמוד-הברזל הזה – וינוע! בת השמש באה אל המבצר, שוא חומות וחיל! לא ארכו הימים ותמונת חנה שלטה במבצר, וכל חיל במבצר נאחז במצודתה.
לשוא נחבא מאחורי התנור בשמעו קול פעמיה. השׂטן אוחז בציצית ראשו ומוציאהו משם; לשוא סוכר הוא את אזניו באגודלי שתי ידיו: הקול, קול נעים וערב, הולך ומתגבר וחודר כליות ולב.
מאה טבילות יטבול ולבו בוער באש, בשלג יתגלגל ודמו רותח מבלי אשר יוכל לצעוק: “נוּרא בי עמרם!”
לשוא יקרא לעזרה את כל סגולותיו הטובות, שוא תעניות וסגופים ולחשים: היצר-הרע יפיח בהם ואינם!
מלאך השינה חדל מהפחידו בברדלס, בכלבים שחורים, ברוחות ובגלגולים, כאשר הסכין. בכל לילה ולילה חלום אחד לו – הוא רואה את חנה! חבריו אליו הביטו, אליו התבוננו, וידעו דבר לאט עמו, ויוסיפו להתל בו, והלעג והמהתלות היו כשמן לאש ועוד הגדילו את המדורה.
אז החל יחיאל להאמין, כי חנה בת-זוגו היא באמת.
מעון השמש היה על יד בית-המדרש, ואך כותל המערב היה מבדיל בין הקודש והחול. ואצל הכותל הזה שכב יחיאל בלילות, ועד אשר גברה עליו שנתו היו אזניו כאפרכסת ויסב את פניו הבוערים אל הקיר, אולי ישמע את קולה.
לא ארכו הימים ויחיאל חולם בהקיץ…
אז נכמרו עליו רחמי רעיו, ותחת להתל בו החלו לשחרו מוסר.
– יחיאל – אמר המשורר אליו – התרחק מן ההתבודדות, כי היא מביאה לידי עצב, העצב לידי שממון, והשממון לידי שגעון גמור; הישמר לך, פן תינחם באחריתך!
– האמינה לי – דבר על לבו החוקר-קדמוניות – כי הסיגופים והתעניות הם שלא כדין. “וחי בהם” כתוב, ולא שימות בהם, “כאכילתכם כך תורתכם” – אמרו החכמים.
אולם כל עמל בחורים היה לריק ולא יכלו להטות את לבו לעזוב את הנסתרות וללמוד אתם יחד. לשוא טענו כי ההתבודדות מביאה לידי שעמום – הם לא ידעו כי יחיאל לא למד עוד לבדו, זה איזו ימים אשר החל לחלום בהקיץ, ופני אביו נגלו לו ברדתו אליו לגלות לו רזין דרזין…
כאשר מצא יחיאל בספרים אשר קרא איזו מלה ארמית או אחרת, אשר לא יכול להלמה, מיד החל לבכות ואביו נגלה לפניו ויגלה לו את סוד המלה על פי ראשי-תיבות וחילופי אותיות.
את פני אביו ראה אך בלילה, וביום שמע אך את קולו מדבר אליו מן התנור, מבעד הפתח או אחד החלונות. את הסוד הזה לא גילה לחבריו, כי לא היו ראויים לכך, בגלל היותם קטני-אמנה וגם מלאי עווֹן, כי מילאו פיהם צחוק בעולם הזה. אחרי כן מצא כי כל המלות הקשות וכל הסודות וכל הנוטריקון רמזו על משׂאת נפשו. אם נפגשו שתי מלות קשות זו אחר זו, אז האחת רמזה עליו, על יחיאל, והשניה עליה, על בת השמש.
– בני – אמר אליו אביו בחלום, כאשר נדרש לפרש את המקום הקשה – הן מצאת את בת-זוגתך ולי לא הגדת מאומה! – אודם הבושה כיסה את לחייו של יחיאל ויורד את ראשו…
– אבל אני שמעתי מאחורי הפרגוד ואשלח לך שושבינין! – הוסיף אביו הטוב והסלח, ויעלם.
בלילה ההוא נגלו לו בחלום הלילה שלושה זקנים עטויים בגדים לבנים וטליתותיהם עליהם; עיניהם היו מזהירות בחן ובחסד וזקניהם ירדו בגלי כסף עד אזוריהם אשר על מתניהם.
– אני – אמר הראשון – באתי להגיד לך כי מצאת את בת-זוגתך באמת.
– אני – אמר השני – שולחתי לאמור לך לדבק טוב…
– ואני – אמר השלישי – באתי לאמור לך “מזל טוב” ולהיות לשדכן בינך ובין השַמש…
– ואנחנו נהיה השושבינין! – אמרו השנים הראשונים.
יחיאל הקיץ והנה חלום. בבית-המדרש ימש חושך, אך בעד החלונות נראו השמים המכוסים ערפלי-טוהר…
– אלה הם בגדיהם וטליתותיהם! – קרא יחיאל בשׂמחה – הנה הם עפים השמימה!…
אז נמלא עונג ונחת, ויקם ממשכבו ויחל לרקוד ולכרכר בחשכה עד אשר עזבו כוחו וישב לשכב על מקומו.
מאז והלאה התגבר עליו כוח הדמיון יותר ויותר, ויהי חוזה חזיונות בהקיץ ורואה חלומות זרים ומוזרים בתנומות על משכבו, ומדי סוגרו אשמורות עיניו נשׂאהו בעל-החלומות על אברותיו וישׂביעהו נעימות את פני הכלה בת-זוגו, אשר דבּר אתה בחלום ככל העולה על רוחו, והיא גם היא לא הבישתהו משִברו, ועל כל אשר שאל לבבו ענתה היא ואמרה “הן”.
פעם אחת בבוקר אחרי התפילה, בהיקבץ הבחורים בבית-המדרש, ניגש אליהם יחיאל ויאמר בקול מוזר:
– אמרו לי “מזל טוב!”
– מה היה לך, יחיאל? הכי יום היארציי"ט לאביך היום?
אך יחיאל לא שת לבו לשאלותיהם.
– גם לה – הוסיף – אמרו “מזל טוב!”
– למי? – השתוממו הבחורים.
– לנערה המאורשׂה!
– מי היא הנערה המאורשׂה?
– חנה.
כרעם בגלגל היתה לבחורים השמועה היוצאת מפי יחיאל…
– בלילה שלחתי אל השמש את השדכן וקבלתי תשובה טובה, ובערב יהיו התנאים למזל ולברכה!
יחיאל יצא מבית-המדרש וילך אל המקווה.
– והפרוש הזה המתקדש והמיטהר, נתן עיניו בבת השמש! – קרא הלץ בחרות אפו.
– אם יעמדו שניהם תחת החופה, ייראו כגפן ואלון-בכות… – אמר הצייר בתוגה.
אך המשורר נתן קולו בשׂחוק:
– ואתם מאמינים להמשוגע הזה? – וישר: “פעם בחר לו בחור / הכלב השחור / לכלה את הירח / (כי הלבנה נקבה), / אך היא לא אהבה / את הכלב הנובח!” /
– מיטב השיר כזבו. לא הוא, אך עתה הוכית בשגעון! הלא כלב שׂונא להירח מתמול שלשום…
– שבעה דברים במבקר גולם, ואחד מהם – שהוא מבקר את חצי המלאכה! שמע הלאה: הכלב עומד על הרפש / ובכל גועל-הנפש / הלבנה שבה אחור, / ומאז על הירח / תמרורים נובח / הכלב השחור!
– על כן קראו שמו עמק עכור! – חיקה הלץ את חרוזי המשורר. – אתה שר בשירים ואני נושך את בשׂרי מכעס.
– ואני אומר: אין משגיחים בשוטים…
– ואני אומר לך, כי הוא איננו שוטה, ולא יצא מדעתו. הוא מתעה ומשנה את טעמו, הוא שועל ערום…
– ויהי מה, השמש לא יתן לו את בתו!
– יתן! – קרא הלץ – ומדוע לא יתן? הפרוש המתקדש היושב בתענית ימצא חן בעיניו מאד.
– אבל לא בעיניה היא.
– ומי ישאל אותה? היא בת ישׂראל וברשות אביה, היא אילמת כדג. אם לא תאבה לחתום את התנאים, יקבלו קניין בעדה! עד החופה תבכה בכי תמרורים, גם אחרי כן תתאבל כיפת-תואר ותעשׂ את צפרניה… אבל בין כך ובין כך תהר… תלד… אז תבלע האם את האשה, כבלוע השבלים הצנומות את המלות… והכול יבוא על מקומו שלום.
כזרם מים פרצו המלים מפי הלץ. אבל – הוסיף אחרי רגעים – היש לנו הצדקה לעמוד לו לשׂטן על דרכו?
– יש ויש! – קרא המשורר בזעם – על כל איש החובה להיות כאמנון ולהציל את היונה מכף הפרס…
– אל תגביה עוף – ענה הלץ בלעג – משורר אומלל! דומה אתה בעיני לעפיפון של-נייר המרחף באויר לרוח היום ואומר בלבו כי ברצונו החפשי יתעופף, וישכח את החוט הקשור ואת הנער הנוהג בו! משורר אומלל, האתה תציל את היונה מכף הפרס? הלא החוט ביד אביך המיוחס, ובהגיע עתך עת דודים ימשוכך ארצה וימכור את יחוסו ואותך יחד, כמכור איש את הסוס ואת השוט בשוק…
– או אני אארשׂנה? – הוסיף הלץ – הלא הורי עשירים גדולים! אותך ימכרו כעגל, ולי יקנו נערה בוגרת, הנחפה בכסף ועדויה כפסל עץ אשר אין בו כל רוח חיים.
– ומי מכם יאספנה? הגידו, בחורים! מי בכם כביר כוח לשבור את עולו, לנתק את חבליו ולהיות לאיש?
החברים החרישו ויאנקו דום.
– מה נעמה השתיקה! שפך הלץ לעגו – מלה בסלע ושתיקה בתרי! השתיקה היא סייג לחכמה. אני רואה את מצחכם והוא מלא קמטים… עיניכם התעטפו בערפלי חושך להסתיר מחשבותיכם הנשגבות, כי אמנם בעלי-מחשבות אתם; אבל הפרוש המתקדש הוא בעל-מעשׂה: הוא טבל וקידש את עצמו וימצא חן בעיני השמש, והנה הזיווּג עולה יפה!
– כולנו חכמים – הוסיף הלץ – כולנו חכמים ונבונים; אני לץ מחוכם; אתה משורר רוכב בגאוָתו שחקים, זה חוקר קדמוניות, זה צייר וזה מסוגל לכול, אבל כל כוחנו אינו אלא בפה! אנחנו מדברים כבני-אדם, מצחקים כבני-אדם, מתפלסים ומוציאים משפט על כל דבר כבני-אדם… אבל הכול בבית-המדרש; ובעולם העשׂיה כולנו מתים! מבעד חלונות בית-המדרש נשקיף על עולם החיים ונראה מרחוק את ספר הטבע פתוח… קוראים אנחנו בכל פעם: מה נאה אילן זה, מה יפה השושנה הזאת, מה נעים קול צפור הרוֹן! אבל אנחנו מתפלאים מרחוק, ובזמן שאנחנו החכמים מתפלאים ועומדים מרחוק, יבוא הבחור העושׂה את עצמו לבעל-מופת ועלה על העץ ויפער פיו לבלוע את הבכורה בטרם קיץ! יעבור על השושנה ועוד מעט ויכרסמנה, או ממחבואו יגיח כחתול, שתי עיניו בוערות כלפידי אש… והצפור תהיה לטרף בפיו!
ליצנות הלץ היתה כוס תמרורים, קולו רעד מצער ובמליו האחרונות נשמע גם בכי; אולם בכל זאת עצר ברוחו ויתאפק, וקולו שב לאיתנו.
– אך למה זה אני מצטער, העולם כמנהגו נוהג. “הטובה שבעצמות להרע שבכלבים” אומר העם.
יחיאל שב ממקווה המים.
– אף כי לפי המנהג – אמר אל חבריו – אין קוראים בחורים למשתה התנאים. בכל זאת אתם יוצאים מן הכלל, והנני לבקשכם לשמוח אתי היום… אולי יש לאחד מכם להשאיל לי חלוק לבן?…
– לתכריכים? – שאל הלץ בכעס, ויפן לו עורף. ויצא מבית-המדרש ואחריו כל הבחורים, מבלי ענות ליחיאל מאומה.
ד. ביעוּתי לילה
כאשר חילק השמש את הנרות בין חובשי בית-המדרש, סבוהו הבחורים ויתבוננו בו ובבגדיו, אך לא ראו ולא הכירו שום שינוי. פניו ובגדיו היו כתמול שלשום, אך פעמים אחדות שׂם עיניו ביחיאל ומבטיו היו כחניתות ללבות הנערים.
– מתי יהיו התנאים? – שאל אחד הנערים את השמש בקול רועד; והשמש מבלי שׂים לב לשואל, ענה ברוח קרה:
– אחרי כמה שעות…
הנערים הביטו על יחיאל, ופניו צהלו ועיניו הפיצו רשפי אש.
– לכו לסבלותיכם! קרא השמש לנערים – הנה נתתי לכולכם, שנים-שנים לאחד, עשׂרה בחורים ועשׂרים נרות, ואם לא תשבו עד חצות השאירו את הנרות על מקומם. אפיקורסים אתם, ידעתי, אך בשׂר וחלה לא תאכלו עדיין, עוד היום גדול! אך מדוע זה, יחיאל, פניך רעים?
הנערים לקחו את נרותיהם וילכו למקומם, אל קיר המזרח. ויחיאל ענה:
– התורה מתשת כוח…
השמש יצא.
– אני לא אלמד היום, כי ראשי כבד עלי – אמר הלץ – אני הולך לישן.
– גם אני הולך – אמר המשורר. אך לא לישן – הוסיף לעצמו בדממה.
– לבי עלי דוי – אמר אליו הלץ בעמדם בחוץ.
המשורר פרץ פתאום בבכי.
– מה זה היה לך? חיים, מה היה לך?
המשורר לא ענה.
– אתה אוהב אותה באמת? – שאל הלץ בקול דממה דקה.
שני הרעים עמדו ורגליהם טבעו במי-מדמנה. הרוח הקר והעז הניעם ויראו כשני אלונים נעים בשׂדה.
– אני אוהב אותה – ענה המשורר – עתה ידעתי…
– ועד עתה היית מסופק? – שב הלץ אל לעגו כדרכו.
– עד עתה לא ידעתי מה היא אהבתי…
– אם היא אהבת דוד ויהונתן או אהבת אמנון ותמר?
– כן! לא ידעתי…
– ועתה?
– עתה יודע אני!
– אבל אני אינני יודע עוד – התמרמר עליו הלץ – אני אינני יודע עוד, מה היא אהבתך? אם היא אהבה אפלטונית, אהבה שהיא “הן ולאו ורפיא בידיה”, אהבה שהיא כגופו של אדם הראשון קודם החטא – גוף של רוחניות! או היא אהבה פשוטה כמשמעה?
– אינני יודע מה היא אהבתי, אך זאת אגיד לך, כי בלבי בוערת היא כאש הכבשן, כי מנקרת היא את מוחי והוא חושב להבּקע כקרום ביצה.
הלץ מחה בסתר דמעות עיניו.
– משורר אומלל – אמר ברחמים – אינני מכיר אותך כלל וכלל… איך נהפכת לאיש אחר! פניך הלבינו כסיד, בשׂפתותיך אין נטף דם, אך בעיניך רשפי אש. אכן, נפלאות אחזה בך, כי בן לילה היית לאיש! עד כה היית מדבר פה אל פה עם השמש הירח והכוכבים, עם הצבאות ואילות השׂדה, עם הפרחים והשושנים, והם לא ענו אותך דבר, כי לא דברת אליהם ולא שאלת אותם בלשון בני-אדם, כי אם בלשון שבדו חכמים ב“בכורי העתים”, בחתיכות של פסוקים מעורבות בפסוקים שלימים – והם חשבו שחוזר התינוק על לימודו… אבל עתה לשונך לא תדבר צחות על טהרת לשון-הקודש, אך בכל מלה ומלה רשף חיים, רגש ואהבה!…
בלילה ההוא נדדה שנת המשורר, וחלומות רעים ביעתוהו חליפות. כל הנשים האומללות אשר חזה בהגותו בספרים לבשו זו אחר זו את צורת בת השמש ותתיצבנה לפניו… ותתיפחנה אליו ותקראנה לישע…
פעם היתה בת השמש הנערה שנתפתתה, ואז נדמה לו יחיאל לנחש הקדמוני, פעם צעקה הנערה ומושיע אין לה… הוא שמע את צעקתה, אך לא יוכל קום, בציצית ראשו הוא אסור אל מראשותי המטה ורגליו כבדות כמו לנחושתים הוגשו ולא יוכל להמיש אותן ממקומן; פעם נתקדשה על-ידי יחיאל באונס והוא והלץ היו העדים. שניהם התנפלו אליו כזאבי-ערב, מרטו את לחייו ואת שׂערות ראשו, והוא קורא בגרון ניחר: לא אתן לה גט פיטורין, גם אם הרוג תהרגוני. גם אם יתאספו כל רבני מזרח ומערב לא יבטלו את הקידושין!..
ופתאום תמונה אחרת: היא עומדת תחת החופה, היא כורעת לנפול, אך הוריה יתמכוה בחזקה; יללת האומללה יוצאת מתחת ההינומא, אך החזן ירים מנגינותיו, המשוררים עוזרים על ידו ומשתיקים אותה… השמש מקריא ויחיאל קורא אחריו “הרי את!”…
הוא חפץ לקרוא בקול רם: אל תהי להמנוול הזה לאשה! אך לשונו נדבקת לחכו, קולו נחבא בגרונו ולא יוכל לצאת.
פתאום כבו ה“הבדלות”, החופה נצנפה צנפה ואיננה, הקרואים והמחותנים נפוצו לכל רוח; יחיאל בורח למדינת-הים ובת השמש עזובה בחוץ – היא עגונה.
מה אעשׂה לך, יונה תמה? – יבכה מר בשנתו – בכל נפשי ולבבי אהיה לך לפאבּי אך מה בצע ונשמת הרב תּתּרית!…
ה. הציץ ונפגע
המשורר נעור לקול קריאת התרנגול. רגעים אחדים שכב מבלי דעת איפה הוא ומה יהיה לו, אך ברק הבוקר המציץ בעד החלון הפיץ לאט-לאט את צללי הליל ותמונות החלום.
– כבר אחרי התנאים!
אז שמע קול דופק בפתח.
אחד מרעי בא להעירני משנתי – אמר בלבו, וילבש חיש את בגדיו ויפתח את הדלת בלאט.
– האתה הוא, לץ?
– הישנים עוד הוריך?
– כן.
– איוב לא היה ולא נברא!
המשורר פער פיו, הרים את שכמו ונהפך כולו לסימן-השאלה.
– היו תנאים, אך לא בבית השמש!
– ובמה נושעתי, אם היו התנאים בבית אחר?
– שוטה שבעולם! לא תנאיה היו, כי אם תנאי בת השמש מבית-הכנסת, והשמש שלנו היה בין הקרואים!
– ויחיאל?
– יחיאל נעלם ואיננו.
– מי הגיד לך את כל אלה?
– בוא אל בית-המדרש ותראה גם אתה.
– ואתה היית שם?
– אני לא ישנתי כל הלילה. שבתי אל בית-המדרש כחצות הלילה ויחיאל לא היה עוד; אל הבית באו שני השמשים שכּורים וירקדו כאילים. עוד תראה אותם שם. ברוב עמל הצליח חפצי בידי למלט מפיהם דבר-אמת. אך כאשר החל השמש מבית-הכנסת לשיר בגרון נחר, כי דבורה השחורה היתה לאיש, וכאשר ענה לו השמש שלנו: לא יאומן כי יסופר! ופתאום געה בבכי, כי בתו בוגרת ואין לה עוד חתן – נוכחתי לדעת, כי שגינו…
שמחה וגיל האירו את פני המשורר ועיניו הפיצו אור קפּאון; אך הלץ עמד בצל המשורר ופניו לא נראו. בין רגע היו הנערים בחצר בית-המדרש.
פתאום עמדו כמסמרות נטועים כל מקומם, למראה נורא ואיום. יחיאל שכב על הארץ שקוע במי-מדמנה ורפש, עיניו קמות ופקוחות.
– יחיאל! מה אתה עושה? – קראו החברים בפחד.
– אני אינני עושה מאומה, אך שומר אני את הפועלים שלי, את כל הגדוד הבונה את הטרקלין. הן עוד מעט ותהיה החתונה והעצלים האלה עוד לא כלו את המסד.
– רואה אני – הוסיף אחרי רגעים – כי אין לי על מי לסמוך. השושבנים טרודים בהכנת החתונה, והנני מוכרח לשבת על הסלע ולשמור לבדי.
פלצות אחזה את הנערים.
– אם תאבו שבו לימיני, ולבל תאמרו צר לנו המקום, ארחיב את הסלע ואצוה להביא לנו חמים… ואם לא תאבו לשבת תוכלו לעמוד, אך הישמרו לכם פן יפלו עליכם מן הלבנים…
– יחיאל – קרא הלץ – מה אתה עושׂה, הנך רועד מקור ושוכב במי-מדמנה… הנך חולה!
– חולה אני! פרץ יחיאל בשׂחוק – אני חולה? אני חלש? הוי, פתאום! לו הייתם פה לפני רגע, כי אז לא דברתם איולת כזאת… אחד הפועלים עזב את עבודתו בחפצו לנוח, וכאשר אחזתיו בערפו והשלכתיו כתפוח למרום ויפול אל הים…
הרעים הביטו איש בפני רעהו, ותהי עצתם לקחת את יחיאל בחזקה אל בית-המדרש. יחיאל לא התקומם נגדם.
בבית-המדרש שכבו השמשים על הרצפה כפגרים מתים, אך קול נחרם העיד כי נכונים הם לקום ל“תחית המתים” אחרי שעות רבות; החברים הניחו את יחיאל על הספסל ויכסוהו בבגדים העליונים, כי קפא מקור.
– שב למראשותיו, פן יפול מן הספסל – אמר הלץ – ואני אעיר את השכּורים ויקראו לרופא.
אחרי רוב עמל הצליח הלץ להעיר את המחותן.
– האם שׂריפה בעיר? – שאל בפחד.
– לא שׂריפה, אך בעל-המופת שלנו חלה פתאום וצריך לקרוא לרופא.
אחרי כן נעור גם השני.
– אוי ואבוי לי – בכה – כי רק חלום חלמתי… בחלומי הייתי משחרר עבדי ונותן לה; אבל אין לי עבד ואני לבדי משועבד לקהל!
כאשר שבו השכּורים הנעורים לאיתנם, הלך שמש בית-המדרש לקרוא לרופא, ושמש בית-הכנסת “המבין בחולים” ניגש אל יחיאל.
– פניו לא ימצאו חן בעיני – אמר המבין.
– אין בו נטף דם.
צחוק נראה על שפתי המבין.
– הוא צריך להקזה, כי דמו יצא מעורו ונחבא בבני-מעיו.
יחיאל פקח את עיניו, בכבדות התנשׂא וישב.
– הידעתם אשר עשׂיתי למלאך-המות? הוא בא אלי
– את מי?
– אותו, את הבעל-דבר… הוא בא אלי לשחדני בכסף וזהב. שוטה שבעלם, אמרתי לו, הן לי הכסף ולי הזהב…
פתאום פרץ בצחוק:
– הידעתם אשר עשיתי למלאך-המות? הוא בא אלי לבקרני וישאלני בערמה: הקראת את שיר-השירים? הן יום השישי היום?… ואני עשׂיתי את עצמי כטיפש… כי אם בו חכמה, בי תבונה! “לא קראתי עוד, אמרתי לו, כי לא עשׂיתי עוד את צרפני… אם תאבה, השאילני את סכינך”. והשוטה הזה השאיל לי, ואני החבאתי את הסכין תחת הטלית-קטן.
– אני אשיב לו את הסכין – הוסיף יחיאל – אשיב לו, כי הרשע הזה יקבל רשות לשחוט בסכין אחר לטרפה… אולם לא עתה, כי אם אחרי שבעת ימי המשתה שלי: אינני חפץ שימות איש בימי שׂמחתי ומועדי…
– אבל אתם לא תדעו את השפעתי הרבה, כי לא זכיתם לכך… וגם עליכם אוכל להאציל מטובי… כי עת רצון לי עתה. עוד מעט ותראו כי כוחי וגבורתי מלא עולם.
– הציץ ונפגע! – אמר שמש בית-הכנסת בלחש.
והרופא בה ויצו להביא את יחיאל אל בית-החולים.
– הוא לא יאריך ימים – אמר הרופא… שגעון עם קדחת!
כאשר נישׂא יחיאל על כתף השמשים וחבריו, נפל עליו פחד פתאום…
– אנה תשׂאוני? – התחנן לפניהם – אני לא אוכל לצאת מבית-המדרש. בחוצות אורבים לי השדים והרוחות, ולשמירה אין אתי כל מאומה…
– גזלנים – קרא בבכי – מה תבקשו ממני? למה תוציאוני מן האור אל החושך, מביתי המלא כל טוב אל בור שאול בדרך אופל וצלמות!…
הלץ ניגש אליו וילחש באזניו דבר לאט…
אז נהפך לב יחיאל מפחד לשׂמחה וגיל, ויחל לשיר בקול רם…
פתאום עצר בשירתו.
– הגידה לי, רעי אהובי – התחנן אל הלץ – הישבע לי כי אמת הדבר.
– אמת הדבר…
– ו“בעל-הדבר”? – שאל בחרדה – האין שם “בעל-הדבר” עם סכינו החדש?
– איננו שם, גם סכין אין לו עוד – הבטיחו הלץ.
– ירא אני מאד פן תדבקני הרעה אם יפגוש בי… מי יודע אם לא השׂיג סכין אחר וישחטני טרפה…
– אל תירא, יחיאל, “בעל-הדבר” איננו שם וגם סכין אין לו – הרגיעהו הלץ.
––––––––––
יחיאל מת בבית-החולים, ו“בעל-הדבר” נראה לו בחצות הלילה ובידו סכין פגום – וישחטנו, מבלי שׂים לב אל כל תחנוניו והשבעותיו.
הלויה היתה ביום סגריר, ומלבד חבריו ושני השמשים לא הלך איש אחר המיטה.
כשוב המלווים מבית-העלמין אמר הלץ אל המשורר:
– יחיאל איננו!
– הוא נרפא מחליו – ענה המשורר.
– הלא אמרתי לכם “כי אחרי מותו יוָדע הכול” – אמר החוקר קדמוניות – זה הוא פתרון החידה!
– רעי – אמר הלץ אל המשורר בלחש – אם נלכדת בפח האהבה כיחיאל המנוח, מובטחני בך שכל המכשולים ואבני-הנגף לא יעצרוך בדרכך, ואתה תדרוך עליהם ברגל גאוָה והנך מוכן ומזומן לחיי עולם הבא…
– הנני אוהב – ענה המשורר ברגש – אהבה עזה כמות, נאמנה ככלב, ארוכה כימי העולם. אני אוהב – אבל בלי שגעון!
– ואני מאמין לך – ענה הלץ, ושתי דמעות גדלות זלגו מעיניו…
-
קידושין פ"א. ↩
מי אנוכי?
מאתיצחק ליבוש פרץ
הוא רץ אנה ואנה בבית-המדרש הריק.
פתאום עמד וישאל את עצמו:
– מי אנוכי? רבונו-של-עולם, מי אנוכי?
– מי אנוכי? בני אדם קוראים לי בריל חנטשי’ס, רצונם לאמר, בריל בנה של חנטשי, אבל האומנם באמת בריל חנטשי’ס אני? הלא זה שמי ולא אנוכי. הבית שיגור בו הרב נקרא בשם “תחת הדג” ואני – בריל חנטשי’ס, ו“תחת הדג” אינו הבית, ובריל חנטשי’ס אינו אני…
– בכאן יודעים אותי, הכול יודעים אותי, הכול יודעים מי הוא בריל חנטשי’ס; אבל בחוץ-לארץ, למשל, באמריקה, אם יעמוד שם איש בבית המדרש, ויקרא לפתע-פתאום: בריל חנטשי’ס, הידע איש אל מי הוא מתכון?
– שאני הכא. בכאן כל השומע יצחק, יניע ראש, יעוות פנים, יקרוץ עין – הכול יודעים. אחד אומר הבטלן, משנהו: המשוגע, השלישי יעלה על לבו איזה דבר מגונה אחר, הרביעי יזכור, כי נקראתי בשם דודי המת, להקים את שמו, ועל כן שמי בריל… אחת היא חוה, אשר תאנח לזכר שמי. יודעת היא, כי יתום נעזב אנוכי – –
– אבל באמריקה, במקום שאין איש יודע את אמי חנטשי, הסוחרת בבצלים, את בריל החקרן – דודי, אחי אמי, ששם אינם יודעים שבריל חנטשי’ס הוא המשוגע, הבטלן, היתום ואפשר גם החקרן, – היעשׂה שם שמי איזה רושם? לא יעשה!
– הלא יודע אני, מי אנוכי! הלא בעצמי אמרתי: היתום, הבטלן, המשוגע ואולי גם החקרן…
– וכי לא משוגע אני? היעמוד אדם בריא ויחקור מי הוא? אדם הוא אדם, אני ושמי בריל חנטשי’ס! לו הייתי בית, אפשר שהיו קוראים לי: “תחת הדג”, לו הייתי אסיר במהפכת, אז היה לי טלאי על הכתף ומספר על הטלאי, ונקראתי במספרי: השלושה-עשׂר, השמונה-עשׂר… לוא היה אבי המפרנס והמכלכל, ולא בטלן סמוך על שולחן זוגתו, אז היו קוראים לי בריל שמריל’ס ולא בריל חנטשי’ס… אמת, שקשה לבטא: בריל שמריל’ס, אבל ההכרח לא יגונה, ותפארת הקריאה אינו כלום – אדם ושמו! ואולי לא היו מרבים אז לשׂיח ולדבר בי.
– אבל איך שיהיה, איך שהייתי נקרא, אדם הייתי ואדם הנני…
– כן, אדם אני! מלבד זה גם משוגע, גם בטלן, בטלן נורא – כמה ילדים מתיתמים ואין אחד מהם גר בבית-המדרש! האיני יכול לעבוד עבודה, לחטוב עצים, לשרת, להיות ציר לשולחים, לאכול לחם בזיעת אפי ולא לחם זרים, ללבוש בגדים ולא בלואי-סחבות נתונות – הלא אז לא היה לי גם פנאי לחשוב מי אנוכי!
– ולמה לי לדעת מי אנוכי? אם אינני יודע מי הם בגדי! של מי הם? הסחבות מעשׂר כתפות, והחוטים של חוה, תחיה, היא יודעת לתפור, תחת ידה הקרעים מתאחים, לולא חוה, כי אז עירום ועריה הייתי כאדם הראשון בשעתו.
– רבונו-של-עולם! היש עוד משוגע ובטלן כמוני? כמה נערים, כמה בחורים היו בכאן, ואני נותרתי לבדי ומבני-גילי אין אחד אתי. שמריל היה לסוחר, לסוחר-עצים, וכבר פשט גם את הרגל; חיים –לנושׂא סבל, כמדומה לי, שהוא חולה קצת; יונה מחזיק בית-מרזח… וכולם נשאו נשים, הולידו בנים ובנות. ויש מהם שגירשו את נשותיהם ונשׂאו נשים שנית ושלישית. אבל כולם בעלי-בתים, בעלי ענינים ומסחרים מתעסקים בישובו של עולם. עסוקים, טרודים ומטורפים, ואין להם אף רגע פנאי לעמוד ולשאול: “מי אנוכי?”
– כולם היו לאנשים, לבני-אדם, ואני? כמו שאני יהודי, שאינני בן-אדם!
– כמו שאני יהודי… כו, אני יהודי, אבל כל בני העיר יהודים הם, ולא רק אנוכי… חצים – גברים, גם אני גבר… כן, זכר אני, אף כי – מי יודע! אבל – הלא נקבה אינני! ואם כן, הנני בן-אדם, זכר, יהודי – –
– אבל, אל תונה את עצמך, בריל! הנך בן-אדם, זכר, יהודי, יתום, משוגע ובטלן, אך כל זה, סרח עודף לך ולא אתה בעצמך. אתה יכול להיות בן-אדם או חיה רעה, יהודי או נכרי, זכר או נקבה, אבל מה אתה בעצמך? הלא רבים הם בני-האדם, הזכרים, היתומים, אולי גם הבטלנים והמשוגעים. אם לא בכאן – בערים אחרות, בחוץ-לארץ, באמריקה – ואתה רק אחד מהם, אבל מי אתה?
– אין זה, כי אם נכנסת בי רוח שטות, איזה דבּוק של חקרן שומם… בנשמתי כרוך איזה זה, נשמה נכריה לי, אדם אחר לגמרי, והוא שואל אותי: מי אתה?
– – בלתי ספק! אדם יודע את עצמו ואינו שואל על עצמו, ואנוכי השוטה אמרתי, שאני החושב, אני השואל, והא ראיה שטעיתי, שבימים שאיני צם, שאני אוכל לשׂובע, כגון ביום השני והחמישי ובשבתות ומועדים, כשאני סמוך על שולחן בעלי-בתים, כשאני שׂבע באמת, ויש לי כוח, אין זה הזר שבקרבי שליט עלי, ואינו מכניע אותי תחתיו, ואינו מטריד אותי בשאלותיו – שוכב הוא שם למעצבה וגם קולו לא יישמע – –
– ואמנם, החקירה נותנת, שאין אדם חוקר ודורש את עצמו, שאין אדם מתבונן אל עצמו… היתכן? האוכל לצאת מקרבי, לעבור ממני הצדה ולהתבונן משם אל עצמי, “אני-הוא” יביט על “הוא-אני”…
– בריל שוטה, הגע בעצמך…
פתאום הרגיש, כי מוחו מתחמם יותר מדי, וירץ אל הכיור, ויקלח מים על ראשו, אחרי כן הוציא מצד התנור איזו סחבה ויקשור לראשו.
– עתה תתרוצצנה המחשבות בנקל… עוד הפעם – אני חפץ לדעת, מי אני! אני חפץ לראות את עצמי; לאן אביט? למעלה או למטה? ימין או שׂמאל? הלא אני בקרבי ולא מחוצה לי! ואם אעלה אל ארון-הקודש, אהיה שם כולי, ולא אשאיר ממני מאומה למטה! ואם ארד, ארד כולי, מכף רגל ועד ראש – איך אראה את עצמי?
– אבל מי בקרבי? מי יושב בקרבי ושואל? מי כרוך בקרבי פנימה ומסתולל בי? ומי יודע, אם יושב שם אחד? אולי יושבים שם שנים שלושה, או יותר, והם יושבים שם, ומתוַכּחים, וטוענים זה עם זה, ומתנגחים זה בזה!
– הס! מעשׂה שהיה אני זוכר! אז רעב הייתי, רעב מאד, כשלושה ימים לא אכלתי, כן הוא, ועמדתי בבית השמש… ולבדי הייתי בחדרו, לא היה איש אתי, השמש הלך לו לעסקיו וגם השמשית הלכה לה, ובקשה ממני לשמור את ביתה… ואני שמרתי. על השולחן היו מונחות עוגות, עוגות שמנות, מטעמי השמשית, עוגות בלתי מנויות… העוגות מונחות ואני רעב; אני רעב, ורירי נוזל בלי הפוגה… אז שלח אחד מהם, מהיושבים בקרבי, את ידי הימנית, לקחה עוגה, והשני קרא: אסור! ותעמוד היד מקחת, כי לא ידעה היד בקול מי לשמוע! ויתרוצצו השנים! זה מוצא אלפי היתרים: מי הגיד לך ששומר חינם אתה, שלא על מנת לקבל שׂכר? השמשית בעצמה, לא תרע עינה בך, אם תקח… “לא תגנוב” לא-תעשׂה, “וחי בהם” עשׂה, ובשעת פיקוח-נפש עשׂה דוחה לא-תעשׂה! ואם אינך רוצה – קח לך בהשאלה, כשתרויח תשלם. והשני אוטם את אזניו משמוע, והוא באחת: אסור, אסור, אסור! והריר מהפה נוזל, והיד נטויה באויה, עד שבאה השמשית ונפסקה המחלוקת.
– והא ראיה, שהיתה מחלוקת, שהתאבקו בי, בקרב נשמתי, שאחרי כך הייתי עיף ויגע כאחר וכּוח עם יונה העיקש, החפץ להוכיח לי, שהגאון, זכרונו לברכה, יושב בשער גן-עדן ואין לו רשות ליכנס לשם, משום שהתגרה בחסידים – בהמה בצורת אדם! אבל אחרי כל וכוח עמו, הנני עיף ויגע, וגם אז בבוא השמשית, כבר כלה כוחי וזיעה קרה כיסתה אותי כולי, עד שנבעתה השמשית השאלה: מה היה לך, בריל? הלא טובים ויפים ממך מובילים לקבורה! ונתנה לי עוגה להשיב נפשי.
– וכך קרה לי ביום הפּורים העבר, כשנשׂאתי את המנות מהגבירה אל הרב; גם אז נמלא פי מים וידי רעדו… אך לא לקחתי, לא שלחתי יד במגדנות. אחד זולל וסובא היה בי, חשקה נפשו לקחת, והשני – איש נאמן וירא שמים, אמר: “לאו”!
– הרי שנים! הבריות אומרות: יצר-הטוב ויצר-הרע, יהי כן. אבל סוף סוף, אני בעצמי – דירה נאה או מגונה, ושני שכנים גרים בי, שם האחד: יצר-הטוב, לשני קוראים יצר-הרע, עוד הפעם שמות; אבל מי הם, מי אנוכי? וכמה הם? הלא לפעמים מתגוררים בי יותר משנים ויותר משלושה! פעם אחת עמדתי כשעה שלימה, מבלי נוע, מבלי דעת מה לעשׂות? סביב שתו עלי, כל בני בית-המדרש, ילדים, בחורים ובעלי בתים, והתבוננו בי בצחוק ומנוד-ראש, ואני לא ידעתי מה לעשׂות… זוכר אני היטב מה היה אז. בחצר בית-הכנסת היו חוטבי-עצים ואמרתי: הבה, אלך גם אני ואנסה את כוחי לחטוב, וחפצתי ללכת, ופתאום שמעתי, שמספר אחד לרעהו שמסיקים היום את המרחץ, והנני רוצה לשוב על עקבי, ולקחת מארוני את החבילה של זרדין וללכת אל המרחץ; ובאותו הרגע מספר זרח המלמד ליענקיל החתול, שבעל-העקדה דרש הפלא ופלא על פרשת השבוע, ותיכף ומיד משתוקק אני לדעת את העניין, אשר מצא חן בעיני זרח המלמד, ומתאווה לגשת אל ארון-הספרים אשר במזרח, ולקחת משם את בעל-העקדה. ועל כן עמדתי בלי נוע, כי שלושה נצים ומריבים היו בקרבי. אחד קורא: לך לחטוב עצים, השני – מהרה אל המרחץ, הלא מלוכלך אתה, והשלישי מושך אותי אל בעל-העקדה.
– ואם כן – שלושה גרים בקרבי: בלן, בעל-עקדה וחוטב-עצים. ואת כולם, את שלושתם יחד, הניס לפתע פתאום הרביעי, אשר הזכירני, כי לא התפללתי עוד תפילת מנחה, ובקולו שמעתי, ואתנועע ואתפלל… ובאמת גם הם לא נסו. בשעת התפילה הטרידו אותי, בשעת השמונה-עשׂרה, כשסגרתי את עיני, עפו לפני באויר גזרי עצים, חבילה של זרדין ודפים שלמים של העקדה…
– כללו של דבר, אני בעצמי איני כלום, אפס אני… אני בעצמי איני חי; אני בעצמי איני יכול לקום בבוקר מעל הספסל; בעמדי, אינני יכול לעשׂות איזה דבר, ובלכתי – אינני יכול להתיצב או לשבת ולנוח; אני בעצמי גולם אני, גולם בלי נשמה, ואך נשמות זרים, ומי יודע כמה נשמות זרים, מצחקות בקרבי, מסתוללות בי, ומטות אותי לחפצן…
– ואולי אין נשמה בקרבי כלל, ואך להסובב אותי יש נשמות, אלפי נשמות, רבואות נשמות, ואותן הנשמות מזהירות, מזריעות אור, מוציאות מקרבן קרני נוֹגה, ארוכות וחדות, והקרנים הללו נכנסות לקרבי ומתקשרות, ומסתבכות, ומתקלעות בקרבי, ורועדות ומרצדות בי ובקרבי, והן מחיות אותי לשעות, לרגעים, ומצווֹת לנוע, ללכת, לעמוד, לעשׂות או לחדול, ואני בעצמי איני כלום…
– ומי הוא איפוא החושב בקרבי? מי הוא בעל המחשבות? הגם הוא לא אני?
– אני הקן והוא הצפור! היונה…
– חה, חה, חה! בּריל חנטשי’ס הוא צפור, בריל חנטשי’ס הוא יונה… דוד המלך עליו השלום אומר “יחידתי”, ולי אלפי יחידות…
***
אל בית-המדרש בא זאב הסוחר.
בריל חנטשי’ס ראהו ויט הצדה, ויחבא בפינה.
זאב הסוחר נגש אל הקיר וירחץ את ידיו, ונגבן בכנף בגדו, ויוצא ספר מן הארון, וישב ויען בו.
בריל חנטשי’ס אינו גורע את עינו ממנו מרחוק, ושואל ומשיב לעצמו:
– מי הוא?
– זאב הסוחר!
הוא מורט את לחיו; התשובה אינה מספקת.
– בהמה, חמור, זאב הסוחר הוא כמו בריל חנטשי’ס; זה שמו. אבל מי הוא? אחד הוא, שנים או שלושה? כמה צפורים בכלוב הגדול הזה? האם הנך מבין את השאלה, שוטה, גס ועם-הארץ?
והוא מהדק את הסחבה לראשו ומעמיק חקר:
– נעלה הוא מעל כל ספק, כי בזה הרגע זאב הסוחר אחד הוא, אחד הוא, למדן הוא, צולל באיזו סוגיא, בלי ספק במסכת נדרים, ואינו רואה אותי, ואינו שומע אותי… כן, אחד הוא, למדן הוא. “קונם – קונח – קונס” הוא, “לשון שבדו חכמים” הוא – ואחרי-כן? אחרי-כן יצא זאב הסוחר לשוק, יונה את הבריוֹת באיפה ואיפה, במטבעות פסולוֹת, באסימונים – והיה לגנב! ואחרי כן? ילך הביתה, ויתקוטט באשתו חוה, ויכּנה הכה ופצוע – ויהיה לגזלן! וחוה זו, עלובה ואינה עולבת, שׂה לגזיזה ולטביחה, שׂה ביד גזלן, בכף רוצח…
– בריל שוטה – הרואה אתה אותו? הלא שׂה תמים הוא, פרק של נדרים! ואתה, בריל שוטה, חפץ לדבר על לבי, כי אותו השׂה, אותו התם, ירא-השמים, הלומד בכוָנה – הוא הגזלן, הוא הרוצח! אותי לא תונה, בריל שוטה! הבט אל מראהו, הלא איש תם הוא עתה! הלא עיניו מפיקות תום, חסד ורחמים…
– אני, בריל שוטה, אומר לך, ששלושה הם, שלושה בגוף אחד; יש זאב תמים, יושב ועוסק בתורה, מתחמם בזיו השכינה, ומתקשר בנשמת הר“ן… והוא יזכה וילמד בגן-עדן עם שאר צדיקי ישראל, והקב”ה בכבודו ובעצמו יפרש להם סודות התורה… ויש זאב שני, זאב גנב וחטפן, זאב מונה ומרמה הבריות, וזה, כשיעלה לשם, יחטוף מכל הבא בידו, משור הבר, מהלויתן ומן היין המשומר, וישׂים בכליו, אם אך יהיו לו כלים… ויש עוד זאב שלישי, זאב אכזרי, זאב ערבות, זאב מכּה את חוה האומללה…
– הוי, חוה חוה!
בעיניו נראו דמעות, ראשו נפל על חזהו.
– אומללה היא… היא מבקשת עזר ממני… בלילה, בחלום, תבוא אלי ותתאונן, ותתחנן לעזור לה… לא בפיה היא מבקשת; בת ישׂראל לא תוציא, חס ושלום, הגה מפיה אל איש זר, לא תתאונן על בעלה באזני זר… אך היא מתבוננת אלי, מבטה ועיניה מפיקות, מפיקות – –
– רבונו-של עולם! האם מותר לה להביט אלי, להביט על גבר?
– חה, חה, חה! אני הגבר!
– זאב הסוחר גבר הוא, תרקבנה עצמותיו, שׂונאו בנפש אני! הוא מאכילני פעם אחת בשבוע, ובכל זאת אשׂנאנו, כחזיר אשׂנאנו, לו יכולתי לרצחו נפש!
– אך לא את זה, לא את זאב הלמדן ארצח, גם לא את הגנב בשוק… מה לי ולגנב, אין לי עמו שום מגע-ומשׂא, אך את זאב הרוצח האכזר, לו יכולתי לקרוע כדג…
– לו יכולתי! אני בעצמי איני יכול, אני אינני שליט על ידי, אני בעצמי אך קן או כלוב, והכול תלוי ברצון הצפורים, הרצות והשבות, חליפות לרגעים…
– אני בעצמי איני כלום! יש לי סכין חד, חד מאד, חלף הוא הסכין, ואיני נוטל בו את צפורני…
– גם פנס עץ אינני עושׂה לי, חס אני על הסכין, אשר יצליח למלאכה אחרת. אך אני בעצמי אינני יכול! יתן איש צו, תצא בת-קול… תאמר לי איזו בריה שתהיה, ואם גם זרח המלמד, יונה החתול, או בטלן אחר, ועל אחת כמה וכמה, אם תצווה היא, בחלום, בחזיון ליל…לא תפתח פיה לדבּר, לא תשמיע קולה. הלא אשה צנועה ויראת-שמים היא, אך עין תקרוץ, באצבע תתן אות, ואני אבין!
– חה, חה, חה! טעם גן-עדן אטעם, את הסכין אוציא בלאט, אעבירנו פעמים ושלוש על בתי-רגלי, הסכין יברוק, יזריע אור, ואחרי כן, לפתע פתאום, בנשימה אחת – חיק! והנצב אחרי הלהב!…
– ומעים יצאו, ובני-מעים, ודם יזל, דם אדום, דם לרוב!
הוא מעיף עינו על הלומד ואומר בחשאי:
– אל תירא, זאב למדן, לא לך אארוב, אתה למדן מפואר, ואחרי כן – גנב נודע לשם… אני בשביל השלישי מחדד את סכיני, בשביל השלישי…
– הוי, בריל בטלן, לו היית אך רגע לאיש, רגע כמימרא! כי אז נגאלה חוה… אמנם, בכה תבכה חוה, הלא היה תהיה לאלמנה, אך אני אנחמנה! בחלום חזיון לילה אנחמנה ואדבר אל לבה: האין די לך, חוה, בשני בעלים? באחד למדן ומכניס לעולם-הבא, ובשני מרמה את הבריות, ומפרנס אותך בכבוד? ולמה לך השלישי, השודד, הרוצח, האכזרי?
(בקול פחדים) ואולי הוא באמת רק אחד?
– בריל שוטה, הבה נתערב, כי שלושה הוא! ואם חפץ אתה להיוָכח, לראות עין בעין, צא לשוק, ותראה כי בשעה שזה יושב בכאן ולומד תורה, השני נושׂא ונותן בשוק ומשקר ומכזב, ומונה ומרמה… אחרי כן תלך לשם, אל ביתו ותראה את השלישי, את הרוצח…
בתנועה פתאומית קם ממושבו וימהר אל הדלת, ויוציא את המפתח מחור המנעול, ויפתח את הדלת, ויצא, ויסגרנה אחריו.
***
ובחמה שפוכה שב.
– נחבא הגנב! מה לו לעשׂות בשוק? אין משׂא-ומתן היום, אין אף אכּר אחד בעיר, יומא דפגרא שלהם, דגלים תלויים… וביתם סגור, גם חוה איננה… הדלת סגורה… ומי יודע? אולי ישנם שניהם שם, ושוכבים הם תחת המיטה. בעד החלון השקפתי וראיתי דברים מעוררים חשד – על הרצפה מתנועעים צללים, הלא דבר הוא!
– חה, חה, חה! וזה הלמדן, לא ידע בצאתי ובבואי! טובע הוא, צולל הוא בתוך הר"ן!
– ואולי איננו לומד כלל? מתחפשׂ הוא, הגנב, מתראה! הבה אנסנו.
והוא קורא בקול:
– זאב!
– מה לך?
– אין דבר.
ואחרי רגע:
– זאב!
– מה חפצך?
– יש לי סכין.
– אשריך וטוב לך.
– החפץ אתה לראותו, זאב?
– לא.
– מדוע לא?
זאב מחשה ושב להביט אל ספרו, ובריל קורא שלישית:
– זאב!
– מה לך? למה תפריעני?
– האם באמת ובתמים אתה לומד, או רק לפנים, למראית-עין?
– ומה לך ולי?
– לי נחוץ לדעת, נחוץ לדעת מאד.
– החרש, משוגע, אל תפריעני.
אחרי רגעי דממה:
– וכמה אתה, זאב?
– השתגע באמת – קרא זאב, ויפן כה וכה. ויסגור את הספר, ויצא את הבית.
– ההיה פה זאב ואני דבּרתי עמו? האני דבּרתי, או אחר בקרבי השתמש בלשוני וישׂוחח אתו? האנוכי הוצאתי את סכיני ואפתחנו?
ומבוכתו גדלה עוד בהתבוננו, כי בית-רגלו נחתך לארכו, ויתקצף.
– הוי, בטלן, בטלן שוטה! חתכת את בית-רגלך ביד וגם לא ידעת. החפץ אתה, שתתן לך חוה בתי-רגלים אחרים, המעט קללות ומהלומות קבּלה בעד הראשונים!
פתאום נכמרו רחמיו על עצמו:
– ולמה אני מתנפל עליך, אומלל, הלא ברור הדבר כשמש בצהרים, כי לא אתה האשם, כי זד יהיר להכעיס יושב בך ומסתולל בך, וקורע את בתי-רגליך, ואתה אינך יודע! הבה אראנו את הזד! המצאה נפלאה!
והוא קורע את הסמרטוט מעל מצחו, ורץ אל הכיור, ומצחצח בו את נחושת-הקלל.
– כבר אני רואה אותך קצת, זד-משוגע! קצת אני רואה, חכּה, חכּה עוד מעט ואראך כולך, את כל פרצופך הטמא, את ראשך – ראש החמור.
ויכרע על ברכיו להתבונן היטב.
– אך מי צחצח את הכיור, אני? הלי יש כוח לעבודה? האם אכלתי היום? ואתמול – הטעמתי טעם תבשיל? וידי מי עשׂו זאת? הלא הכיור מתנוצץ, והיד נחלשה, וזעה קרה תכסה את כל בשׂרי…
ובשובו לעבודתו:
– ישׂחק מי שירצה, אני או צפור, או יונה, יצר-הטוב או יצר-הרע, אך את פרצופו של בּריל הבטלן אני חפץ לראות, אני מוכרח לראות, את בתי-רגליו הוא חותך בזדון… עוד מעט, עוד מעט.
והוא סוגר את עיניו וממהר לשפשף. אחרי רגעים אחדים הוא פותח אותן שנית ורואה.
– אל אלוהים! זהו קלסתר פני! הלא המתים יפים ממני…
– הרואה אַת, חוה, את תואר פני?… וזה תואר פני אחרי קבלי ממך, כפעם בפעם, פת-לחם… ובלעדיך…
– חה, חה, חה! שוטה אני, שוטה? אני מתאונן על פני הדלים, ואינני שׂמח על המציאה שמצאתי – הלא מצאתי את עצמי, את בריל הבטלן והיתום והמשוגע!
– ואולי הוא לא אני?
והוא מתבונן חליפות, פעם בכיור ופעם בעצמו, בכיור הוא רואה את עצמו מחגורתו ולמעלה, ופה – מחגורתו ולמטה. ועל זה עלתה חמתו. חפץ הוא לראות בכיור את בריל הבטלן כולו, עם בתי-רגליו, עם החתך שעשׂה בעצמו בסכינו. והוא כועס על צלמו בכיור:
– בן-בליעל, אם בית-רגלי חתוך גם בית-רגליך חתוך! אי אפשר אחרת! אינני רואה, כי החבאת את רגליך, אבל כן הוא, נכון כנכון היום! חכּה, עוד עין בעין אראה.
וישכב ארצה, וידחוק את רגליו אל הכיור.
– יש לך, יש לך! – קרא כשׂמח לאיד זר ויתגרה בו:
– הוי, בן-כיור, לא טוב אתה ממני.
אך פתאום נפל עליו פחד בבואתו אשר בכיור. רעדה אחזתו ויסגור את עיניו. בשארית כוחו אשר אסף קם ויתרחק אחורנית מן הכיור וצלמו. מתנודד כשכּור, ניגש אל התנור ויקח מלא חפנים עפר מן הארובה, וישפוך על הכיור להכהותו.
– שב שם, בן-כיור, אינני חפץ לראותך עוד! מנוּול אתה יותר ממני, אל תבט החוצה!
ובדברו נשען אל התנור. הוא חש מאד בראשו.
– נפלא הדבר… ראשי כואב; כשאני חושב מחשבות הנני חש בראשי… כשהרוצח מכה את חוה האומללה, לבי כואב, כואב מאד… לפעמים, כמו עתה, ברכי כושלות… לפעמים אני מורט את לחיי ולחיי כואבות… יש לי לחיים למרוט, יש לי ידים ורגלים, יש לי ראש ויש לי לב, ואולי יש לי גם נשמה – הכול יש לי, הכול אני מוצא בקרבי, אך את עצמי אינני מוצא, אני מי אני? הלא אני אינני לא הלחיים, לא הידים ולא הרגלים, לא הלב ולא הראש, ולא הנשמה, הלא כולם שלי הם, ואני מה? אנוכי מי?
– לוּ יכולתי לאבּד את עצמי לדעת ולראות אחרי כן מה יוָתר ממני! מה אהיה בלי הראש והמוח והלב, בלי הידים והרגלים, בלי הסחבות והסמרטוטים הקרועים שעלי, בלי בתי-הרגלים, אשר חתכתי…
– ואולי עוד לנסות באחר? בו – בזאב הסוחר? ובשעה שהוא רוצח?
– לוּ תצוה היא… בקריצת עין, ברמז קל…
היהודים בפולין והפולנים
מאתיצחק ליבוש פרץ
היהודים בפולין והפולנים
מאתיצחק ליבוש פרץ
מאריה קוֹנוֹפּניצקה - ("מנדל גדאנסקי")
מאתיצחק ליבוש פרץ
בתורת ספּוּר “מנדל גדאנסקי” הוא יצירת⁻אמן ספרותית – פנינה, כפי שנוהגים לומר עכשיו. האם מגיע הערך החברתי של הספּור הזה אל הגובה הספרותי שלו – הנה, זו היא השאלה.
ממאריה קוֹנוֹפּניצקה אפשר לפחות לדרוש הרבה.
הספּוּר הנזכר נוגע אל המאורעות הוורשאיים בשנת 1881. לגבי אודיסה, קישינוֹב ודומיהן, הרי המקרה הווארשאי אינו אלא משׂחק⁻ילדים, שאינו ראוי כלל לשם “פּוֹגרוֹם”. למזכרת לא הניח אלא כמה משפחות שאבּדו פרנסתן; רק מספר מועט של פצועים, ומתים – אף לא אחד. האם התגוננו באיזה אופן שהוא? אומרים – בנאלעֶבקי: קצבים יצאו חוֹצץ בסכיניהם; עוזרים בבתי⁻מסחר התייצבו בכניסה לחצרות. – כתוב לא כתבו על כך, – לשם מה?
אך כל⁻כמה שהיה הפּוֹגרוֹם קטן, הרושם במקום היה בוַדאי עצום: זה היה עוד לפני הפּוֹגרוֹמים הגדולים⁻יותר והגדולים⁻ביותר במקומות אחרים; ואת הישנים, שהיו לפני עידן ועידנים, כבר שכחו. וכל אבן שהושלכה, ואפילו בראש לא פגעה, הרי היא פוגעת במוח היהודי! הרי היא פוגעת במחשבה, וקורעת שם מחשבות והשקפות⁻עולם ישנות, שנרקמו מחוטים של תוהו⁻ובוהו…
מובן שאין הדבר נוגע בכּולם במידה שוָה, ולא הכול הגיבו בדרך אחת.
מעמד⁻פועלים יהודי עדיין לא היה אותו זמן, ואם כבר היה הולך ונארג ונוצר בחדר⁻המרתף האפל והטחוּב – לידי הבעת⁻דעה עדיין לא הגיע, על השקפת⁻עולם פועלית עדיין אי⁻אפשר היה לדבּר, החיים היהודיים עדיין לא היו מפולגים לפי מעמדות, לא מחוּלקים מבפנים. מדבּרים היו על חסידים, – נציגיה של היהדות האדוקה (המתנגדים לא היו עוד בחיים); בעלי⁻בתּים, שכבר נתנו את דעתם יותר על ה“כֹל⁻יש⁻להם”, על עולם⁻הזה; ו“אשכּנזים”, שהשם הזה כבר מזמן לא היה תואם אותם, משום שמכּבר עברו מתורתו של מנדלסון אל התרבות הפולנית⁻המקומית.
היהודי האדוק לא נתפעל אלא מעט מאד. בפּוֹגרוֹם הזה, כמו בכל שאר האסונות, לא ראה ולא יכול היה לראות אלא את זעם אלוהים, שנשפך על אנשים יחידים בשל חטאותיהם; או, אם התרומם אל נקודת⁻ראיה גבוהה יותר: זעם אלוהים שנשפך על כל ישראל! כבר היה טוב מדי, כבר שכחו את הגלות: בתי⁻ספר של גויים, מיניקות נוצריות, שמות ובגדים נכריים, טריפות…
מה צריך לעשׂות, בשביל שהשם־יתברך ירחם וישיב את החרב לנדנה? צריך לחזור בתשובה… כל יחיד צריך לעשות את חשבון⁻הנפש שלו, לשפוך את לבו לפני אלוהים, ובכלל חייב כל ישׂראל לזכור, שאין זה אלא “גלות”… שמשיח צדקנו יבוא, מוכרח לבוא, במהרה בימינו תבוא הגאולה, ונשוב לארץ אבותינו הקדושה, ושם יהי הקב“ה מלכנו ומושיענו, ותורתו – החוק המחייב, ומלך המשיח – בא⁻כוחו של הקב”ה עלי אדמות, להוציא את חוקי־תורתו אל הפועל… על⁻כּן: צוּמו ורוצו לקריאת “וַיחל”, ולמדו חטיבת “הכשר הזבח”, או ענייני תרומות ומעשׂרות, שעתידים להפריש בקרוב… הכינו עצמכם לימות המשיח!
בעל⁻הבית, שלמד עוד אולי בצעירותו פרק משניות, אך כבר היה נעוץ ראשו⁻ורוּבּוֹ בחיים המעשׂיים, וכבר היתה לו חטיבה הגונה של עולם⁻הזה, כמוּת הגונה של נכסים: כסף, דירה, כלי⁻בית – רכוש העלול להתחרב בבת⁻אחת, ואחר⁻כך לך וכנוס כל זה מחדש… בעל⁻הבית הזה כבר נפחד יותר. לגביו, האדם החילוני יותר, לא היה עוד עשׂו מי שנוצר⁻על⁻פי גזירת הבורא כדי לשרת את יעקב, אם הוא יושב ועוסק בתורה והולך בדרך הישר, ואם לאו – בשביל לייסרו בשוטים. עשׂו הריהו אדם בפני עצמו, ויש ממנו פרנסה או צרות… ואם הוא מתכעס, הרי לא טוב… אסור להקניטוֹ! אם הוא כעוּס, חייבים לפייסו, בדגים של שבת, ביי"ש של פסח, בחניפה קטנה ולעתים קרובות⁻יותר בבת⁻שחוקה של בת⁻ישׂראל. ואם אינו נוח להתרצות והוא זועם – מוכרחים להתחבא בתוך מרתף, עד יעבור זעם.. אבל איך שלא יהיה, – בעל⁻הבית שלנו אף⁻על⁻פי כן הוא חטיבה הגונה של אוֹפּטימיסט, עבוֹר יעבור עב⁻הענן הזה; דברים גרועים יותר מזה היו – וגם הם עברו…
כרעם מן השמים הבהירים ירד הדבר על המשׂכיל הפוֹלני היהודי, אף הפחידו וזיעזועו יותר מן האחרים.
לפתע⁻פתאום, בסופה של המאה התשע⁻עשׂרה, מראה⁻בלהות טבול דם ואש, אור⁻עיוועים⁻חוזר מליל⁻ימי⁻הביניים?! הייתכן הדבר?
בלב דופק משׂמחה היה מתבונן אל לוח⁻השעות של שעון⁻העולם האירוֹפּי (על סין ויפּאן עדיין לא ידעו דבר, – אסיה נרקבת בעצלוּתה…) כמה זזים ומתקדמים, אם כי לאט⁻לאט ובחרדה, המחוגים שלו! עוד מעט ותצלצל שעת⁻השיחרור! בנחת⁻רוח יתירה היה תולש כל בוקר את הדף מעל לוח⁻הקיר: העת המאושרת התקרבה ביום אחד! היום ההוא זז, הולך ומתקרב, הציביליזציה הולכת ומתקדמת, ההשׂכלה גוברת ועולה… עוד, עוד כמה שנים, וכל בני⁻האדם יהיו שווים, – שווים לטוב, שווים ליוֹשר, שווים להשׂכלה – וממילא תחדל האמונה הטפלה, יחדלו שׂנאת⁻הדת והשׂנאה לעם ישראל, שנתן לעולם את המתנה הגדולה⁻ביותר – את האל האחד, את “עשׂרת הדבּרות” עם ה“אנוכי” בראש!
מכּך שההשׂכלה נגעה רק בראשי ההרים, ואילו בעמק, עדיין נשאר הכול בחשכה ועטוף בצל – לא מסר לעצמו דין וחשבון. טיבם של רגשות ועניינים לאומיים ודאי שלא הבין: ישנו שולחן ערוך ומזומן, צריך גם לו להגיש כיסא, להזמין לשבת ולסעוד, ולשתות “לחיים”! הרי הוא בן המקום, אדם קרוב, מחותן בחתונה, אחד משלנו!
וכל הזכויות וזכויות⁻היתר (על חובות לעצמה מדבּרת הבורגנות לעתים רחוקות) שייכות למדינה. והאם אנחנו בנים⁻חורגים אנו? ויצא משפט המלך: לא הארץ שתפסו, דרך משל, ה“פולנים” היא “פּולין”, אלא כל הדרים בפּוֹלין הם פּוֹלנים, שכן הכול נובע מן הארץ. (את המוּשׂגים הללו קבּל ממקום שקבּל את השׂכּלתו.) וארץ שעבודת⁻האדמה היא בה ההתעסקות הראשית, והפּריץ, בעל⁻האחוזה הגדול, הוא המדרגה הגבוהה ביותר, וההמון העצום של אִכּרים עובדי⁻אדמה הוא היסוד החשוב⁻ביותר, – בארץ כזו צוֹמח הכול – לחם, פרנסה וזכויות⁻אדם – מן האדמה, מן הארץ!
צריך רק לעבוד באמונה, לא לרמות, לא להגניב סחורה דרך הגבול, לא לייצר יי“ש ולא לבשל שׁכר בלי תשלום המכס. אסור לגרום נזק למדינה. להפך, להביא תועלת… אך מי שמביא תועלת למדינה, בדבר זה עצמו כבר הוא “אוֹבּיוואטעֶל” – אזרח⁻המדינה, ומגעת לו זכות⁻האזרחות! בדבר הזה חזר האינטעֶליגעֶנט היהודי, כמו בכל דבר שאמר וחשב, על דבריה של האינטעֶליגעֶנציה הנוצרית הליבּעֶראלית, שהעמידה את שאלת⁻היהודים על אבן⁻הבוחן האחת והיחידה: האם היהודים מועילים הם ל”אוֹיטשיזנה", למולדת הפּוֹלנית? אם כן – מגיע להם שיווי⁻זכויות; ואם לא – לא! הטובים והליבּעֶראליים⁻יותר שבהם העלו את הסברה, אולי אפשר לתת ליהודים את זכות⁻האזרחות באשראי? או אולי נכון יותר, לתת להם תחילה זכות⁻אזרחות, כדי שיתחילו לאהוב את הארץ, את האדמה, ויהיו לאזרחים מועילים ונחוצים?…
וגבּוֹרה של עליזה אוֹזשעֶשקוֹ, מאיר יוזּעֶפוֹביטש המפורסם בעולם, הולך באמת ומטיף מוסר לבני קהילתו, שהם מגניבים יי"ש בלא מכס! – אזרחים צריכים אתם להיות, אזרחים מועילים ולא מזיקים…
בצורה זו עצמה מוכרחה להשתקף שאלת⁻היהודים גם במוחו של המשׂכּיל שלנו, שאין מחשבתו לא יהוּדית ולא מקורית. כל הזמן לא פסק מלהוכיח לו לעצמו ולאחרים, שהוא מועיל! ועל⁻כן מגיעה לו זכות לחיות וזכות אזרחות! ובשעה שהוא טוען כך – בּאץ! מתפוצצות שמשות יהודיות! מה פירוש? מפני מה? וכי אפשר שלא לצאת מן הדעת? ואת מי מכים? האם מבחינים בין יהודים מועילים ובין בלתי⁻מועילים? לא? אם כן, הרי זו תכססנות זרה – רוצים להטיל מריבה בין אחים טובים, המחבבים כל⁻כך זה את זה!
ואם לא כך, אלא השכבות התחתונות של העם עוד כל⁻כך גסות, כל⁻כך נתונות בחשכת ימי⁻הבינים וחסרות⁻השׂכלה, צריך לעשׂות משהו כנגד זה… צריך לפעול…
לעשׂות, לפעול, אבל לא בידי עצמם!… עורכי⁻דין דרושים! סניגורים! לצאת במחאה מוטב שיצאו האחרים… בשם הארץ… ישתדלו בשבילנו ידידינו הטובים! בחינת “זכה – מלאכתו נעשׂית על⁻ידי אחרים” – –
ויצוֹא יצאה דמות⁻הכתר של הפּארנאס הפולני – מאריה קוֹנוֹפּניצקה! יצוא יצאה “מנדל גדאנסקי” – וכל ההשקפות והדמיונות הנזכרים לעיל, בלי שום סימן של העמקה כלשהי – משתקפות ב“מנדל גדאנסקי” זה…
מן הקצבים, שיצאו כנגד הפורעים בנאלעֶווקי, מעוזרי בתי⁻המסחר שהתייצבו בחצרות – לא סימן ולא זכר… אך מפני מה מגיע לו למנדל גדאנסקי להכּותו?
הרי הוא בן המקום, הרי הוא גר כאן כבר זמן רב כל⁻כך!
אמנם, מוצאו מדאנציג, ודאנציג כהיום הזה פּרוּסית היא, אך בזמן שנולד מנדל היתה דאנציג שלנו, ועדיין אין אנו מוַתרים על דאנציג! גלגל ההיסטוריה סובב הולך, ומחר⁻מחרתים אפשר שכל יהודי דאנציג יהיו יהודים שלנו!
ומנדל עצמו אינו מרגיש עצמו כאן זר, אינו מוחזק בעינו עצמו גר, אין הוא בארץ זו כאורח נטה ללון; הוא קשור ומקושר אל המקום שבו הוא חי, מעוֹרה בו, כאילו מעולם לא היתה קיימת לא ציון ולא ירושלים; כמעט אינו מרגיש עוד, שהוא נמצא בגלות…
אין הוא מרגיש עצמו זר ואינו מבודד: באלף חוטים הוא קשור וכרוך עם שכניו. הוא יודע ידיעה גמורה ושלימה את כל הסימטה ודייריה; הוא מכיר את פרצוף⁻פניה של הסימטה, את דופק⁻לבה, את תנועותיה וצליליה! הוא מכיר את כל הילדים (הנוצריים), הממהרים כל בוקר אל בית⁻המחסה, אל בית⁻הספר, הוא מכּיר את כל הפועלים, ההולכים אל בית⁻החרושת… הוא מכיר אפילו את הצפּרים, המסתופפות בפרצות⁻החומה של בית⁻מבשל⁻השֵׁכָר.
וכי דבר מועט הוא, אדם גר עשׂרים ושבע שנים באותו בית!
הוא מכיר, בשבתו בבית, את צעדיו של שומר⁻הבית, שעה שהוא מכבד את המדרכה… מכיר את השיעוּל היבש של הלבלר… השען הנוצרי נכנס אליו לשׂוחח בענייני פּוֹליטיקה… עושׂה⁻החבלים הנוצרי מאחיז בכף⁻המנעול של דלתו את החבל שהוא שוזר. תגרנית⁻השוק הנוצרית מגישה לו מזמן לזמן דרך החלון צנון שחור – בעד פיסות⁻נייר צבעוניות (מנדל הוא כורך⁻ספרים) שהוא נותן לילדיה לשׂחק בהן, ונער שכן, סטוּדעֶנט עני, לוקח אצלו בהשאלה זנב⁻נר של חלב ללמוד לאורו – –
רואים אתם, כמה תועלת, כמה שלום יש בחיים הללו?!
שמא מנדל זה מזיק, או לפחות לא מועיל, לגבי הארץ? חלילה וחס! מנדל אינו מבריח סחורה, אין לו בידו משקולות ומידות מזויפות. בכשרות, בעמל עשׂר אצבעותיו, מביא הוא את לחמו – הריהו, כמוזכּר, כורך⁻ספרים, עשׂרים ושבע שנים יושב הוא בסמוך לאותו חלון עצמו עם המקטרת בפה וכורך ספרים…
הוא מן האמונה האחרת! אך מה רעה יש בדבר! כשהוא מתפלל הריהו מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ודבּר מדבּר הוא אל אלוהיו בלשון אחרת, בלשונו העתיקה והקדושה – אך למי זה מפריע? כמה שקצים ביקשו פעם להרע לו, ונזדמן לשם אותה שעה הכומר עצמו, ועצר בעדם. דבּוּר אחד לא השמיע להם, רק במבטו בלבד! תמונה אילמת היתה ביניהם!
שמא הוא, מנדל זה, בדומה ליהודים אחרים, מורד⁻אור ושונא⁻השׂכלה? גם זה חס וחלילה! ילדים חיים אין לו, ורק נכד אחד. והנכד המשתּעל הזה (הבריאות דבר נדיר היא אצל היהודים) עם עינים מימיות שקופות, הוא גימנאזיסטון! והוא עצמו, מנדל, יש לו שׂמחה ונחת⁻רוח מכך שהוא כורך⁻ספרים, שהוא כורך (לא, חס וחלילה, גמרות, אלא) ספרי⁻לימוד… הנה, הנערות הללו, ההולכות אל בית⁻הספר ללמוד, נושׂאות את כריכותיו שלו! לא זו בלבד שהוא עובד, לא זו בלבד שיש לו יבלות על כל עשׂר אצבעותיו, אלא שלא⁻במישרין הוא מסייע עוד להתפשטותה של ההשׂכלה.
וכשבא היום ונכדו חוזר מן הגימנאסיה בלי כובעו, משום שתלשו אותו מעל ראשו, והוא מתחיל מתייפּח, משום שכינוהו בשם “זשיד” – מטיף לו הזקן מוסר בדברי חבּה: “מה אתה בוכה, שוטה? הרי אתה נולדת בעיר הזאת, אין אתה זר כאן! וכל זמן שאתה מתנהג כיאה וכנאה, יש לך הזכות לאהוב את העיר הזאת…”
וכשמתפשטת שמועה, שיהיו מכּים את היהודים, ושכנו השען מספּר לו זאת בשלוַת⁻נפש גמורה, שואל מנדל הזקן:
– אֵילו יהודים? גנבים?
וכשאומר השען:
– את כולם, כל אלה שאין מוצאם מן האדמה הזאת, – שואל הוא:
– ואני מהיכן מוצאי, מהיכן אני גדל?
ועוד זכות אחת יש לו למנדל על הארץ הזאת… בימי רעה סבל הוא יחד עם האחרים… "שׂמחות אין בכוחן לאחד בני⁻אדם, כשם שמאחדים צער וסבל! "
* * *
* * *
ואף⁻על⁻פי כן נתרחש מה שנתרחש… נתגלו מיני יחפנים, פרצופים זרים… וביניהם גם הלבלר השכן… רק שומר⁻הבית רצה להציל…. וְהַצֵל הציל אותו לבסוף הסטודעֶנט הכחוש…
נשאלת השאלה: מה נתרחש במוחו של מנדל גדאנסקי?
בשעת מעשׂה אין מנדל מרשה שיצילוהו על⁻ידי כך שיעמידו תמונה קדושה בחלונו… אין הוא רוצה אפילו לסור מעל החלון, אלא שהסטודעֶנט דוחף אותו משם בעל⁻כורחו. ולאחר המעשׂה הוא אומר:
– אבּדתי את אהבתי אל עיר הזאת!
* * *
* * *
בשעה שההמון הפשוט מרחם על מנדל הזקן ורוצה להצילו; בשעה שהמשׂכילים⁻למחצה – השען, הלבלר – מבינים יפה מאד, כי זרים אין בכך רעה אם מכּים אותם, אומרת מאריה קוֹנוֹפּניצקה: לא! אסור להכּות את מנדל גדאנסקי! – – מפני מה? מפני שהיהודי הזה איננו זר… מקומי הוא, משלנו הוא, אף⁻על⁻פי שהוא מדאנציג! והוא כורך, על⁻כן – הריהו מרויח לחמו בכשרות; ואין הוא ממורדי⁻האור, הוא כורך ספרי⁻לימוּד בשביל הנערות הפּוֹלניות לבית⁻הספר ושולח גם את נכדו שלו לגימנאזיוּם!…
ומאריה קוֹנוֹפּניצקה, היודעת כן להציץ אל תוך נשמתו של אדם, לא הרגישה בכך, שהאנשים הפשוטים מן ההמון חיים עם מנדל גדאנסקי בשלום רק מן השׂפה ולחוץ: מדברים על פּוֹלִיטִיקה, ולא על עצמם; קושרים את החבלים המשתזרים בכף⁻המנעול שלו, אבל אפילו חוט אחד ויחיד עדיין אינו מקשר את הלבבות. מחליפים צנון שחור בפיסות⁻נייר צבעוניות דרך החלון, – ולהציל רוצים רק את השכן הקרוב, שהתרגלו אליו – ויהודים אחרים הפקר הם! ולהציל רוצים לא על⁻ידי התנגדות לפורעים, על⁻ידי גירוש המתנפלים. מתרעם, זועם עליהם – אין אף אחד. רוצים רק להחביא את מנדל, או לרמות את המַכּים על⁻ידי העמדת תמונה קדושה בחלון! – –
ובקוֹנוֹפּניצקה עצמה גם⁻כן לא נתעורר האדם… היא מביטה על הכול מנקודת ראות פאטריוֹטית נמוכה ביותר: מנדל שלנו… שכניה שלה, שהתרגלה אליהם, כולם יהודים פּוֹלניים הם, לכל הפחות: כורכי⁻ספרים שיש להם נכדים בגימנאזיום…
לבה נרחב יותר מלבו של השכן השען והלבלר…
והיא גם חכמה מהם: מנדל עשׂוי עוד לאבּד את אהבתו אל העיר… וכל המנדלים – אל הארץ…
ואולי טעות היא לפני הקהל הפּולני: ולדידך?
1905
מוֹבשה יענקעלעביץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
(טיפּוּס של עסקן צבּוּרי יהודי⁻פּולני)
בא לידי ספר עתּיק, שנדפס בשנת 1819 בוַארשה, ספר פולני, על נייר גרוע, באותיות שבורות, אך בעל שם מעניין. איך להוציא אל הפועל את הרעֶפוֹרמה היהודית בפּולין, ושם המחבר: מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ.
־־־־־־־־־־־־־־־־־
מי הוא מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ?
ישיב הוא עצמו:
“הנני יהודי”, – אומר הוא; אך לא אחד מן היהודים הישנים, שבאותו זמן עוד לא חדלו מלומר “לשנה הבאה בירושלים” ולבכּות באמרם “על נהרות בבל”, – שכן: “מה שנוגע למולדת (כלומר, לפּולין) אין אני נופל, באהבתי אליה, מן הפולני הנוצרי⁻הטהור הטוב ביותר”.
ואת האהבה למולדת קבּל בירושה, זה שלושה דורות היא פורחת במשפחת יעֶנקעֶלעֶביץ, בדומה לשושנה של ורד. הסב נטע אותה בלב האב, והאב – בלב הבן. הם אמרו: אהב את העם הפּולני…
עירבוב המוּשׂגים של “עם” ו“ארץ” נהוג עוד עד היום הזה. ומשום כך אין אנו יכולים להתרעם בשל זה על יעֶנקעֶלעֶביץ הזקן. יורשיו הרוחניים, קעֶמפּנעֶר, דוּטלינגעֶר, ד“ר נוּסבּוים וגרוּריהם, אף הם אין להם מושׂגים ברורים בזה. אך מעניין הדבר, שלאהוב את העם הפּולני צריך, לדעתו של המחבּר, לא מפני שצריך לאהוב את כל העמים, אלא מפני ש”העם הפּולני אציל באופיו יותר מכל שאר העמים", והא ראיה: עמים גדולים הסמוכים אל גבולותיה קירבה פּולין אל עצמה באהבה שבלב ולא בחרב המלחמה! שכנים שהיו חזקים למדי בשביל לחיות בכוח עצמם, באו מרצונם הטוב אל העם הפּוֹלני והתחננו: "תני לנו להיות לך אחים, קבּלי אותנו! תני לנו ליהנות בשׂמחה מפּירוֹת סדריך הטובים ולנוח בצלם המתוק של מוסדותיך! טוּב⁻הלב הפּולני איכלס בגרמנים את ערי המדינה, ולנו, היהודים הנודדים, המגורשים ממקם למקום, פתחה את שערי הארץ! "
אין בכך כלום, שהעמים הנכנעים ברצונם הטוב אינם נקראים בפירוש בשמותיהם, והזמן שבו אירעו הדברים אינו נמסר, אף אין בכך כלום, שמעט לאחר⁻מכּן מטיף אותו יעֶנקעֶלעֶביץ עצמו לעם הפולני מוסר, מפני מה אינו פורה ורבה הוא עצמו, והוא אנוס משום כך ליישב את הארץ באוכלוסיה זרה; מעניינת היא הרגשת ה“אתה בחרתנו” של העם הפולני שמרגיש היהודי הזקן…
חדור אהבה אל המולדת ותודה אל העם הפולני, שפתח לנו את השערים, עשׂה יעֶנקעֶלעֶביץ כל מה שהמולדת יכלה לדרוש ממנו, וזה באמת יפה מאד וטוב מאד מצדו. יורשיו הרוחניים שרים עד היום את ה“אתה בחרתנו” הפולני, ואין זה עולה להם בפרוטה אחת…
יעֶנקעֶלעֶביץ הקריב את עצמו לא רק בפה, או בעט ב“קוּריעֶר וארשאבסקי”. בזמן המרידה הראשונה (1831) נתן כסף (לפי יכולתו, כותב הוא); בבתי⁻הכנסת (יורשיו היו מבכּרים לשם כך את הכנסיות) השמיע נאומים נלהבים (בוַדאי ביידיש, מה שיורשיו לא היו יכולים לעשות עוד), ועורר בלבבות יהודיים את האהבה למולדת. שני בנים היו לו, ושלח אותם אל הקרבות, הם נלחמו תחת פיקודו של יוסף בּעֶרקוביץ1 והם נפלו במלחמה…
לכאורה, די אמצעים בשביל להיות לפּאטריוֹט; אבל הוא עשׂה עוד יותר מזה: שתי נכדות נערות היו לו, ורצה לשלוח אותן לבית⁻אולפן פולני. “אך לצערי” – בוכה הוא בדמעות נלבבות – "לא מצא בווארשה בית⁻אולפּן פולני! צרפתית לומדות הן! "
אפילו העוזרות באותו מקום⁻תורה מדברות צרפתית! ומה, בעווֹנותינו, מלמדים שם? דעֶקלאמאציה, קאליגראפיה, או אוֹרטוֹגראפיה, גיאוגראפיה, קוֹסמוֹגראפיה… לימודים שאין להם אפילו שמות פּולניים; יעֶנקעֶלעֶביץ רוצה מוסד לימודי פולני⁻לאומי⁻אמיתי בלי קאליגראפיה, אוֹרטוֹגראפיה וגיאוגראפיה… שתדלן מותר לו שיהיה חטיבה של עם⁻הארץ גם⁻כן…
“המרידה” נכשלה,פּולין נימולה בדרך יהודית גמורה, והנה צפה ועולה שאלת הרעֶפוֹרמות הכלליות. פולין המקוצצת התבוננה וראתה, כי נהגה לשעבר מנהג לא טוב, והיא רוצה לתקן את דרכה. אך מה לעשות ביהודים? לכלול גם אותם בתיקונים? כיצד? הנה, זו היא השאלה. ובשאלה זו לוקח יעֶנקעֶלעֶביץ את רשות הדבּור!
כיצד יש להוציא אל הפועל את התיקונים?
בפּרוסיה עשו זאת בדרך משונה: הוציאו את היהודים שלא התעסקו בעבודת⁻האדמה, וגירשו אותם מן הכפרים אל הערים. בימי הבינים עשו “תיקוּנים” בדרך פשוטה עוד יותר: לקחו את מעט היהודים והטילו אותם מעבר לגבול. כל אלה דרכים בּרבּריות הן, כזאת פולין לא תעשׂה.
ראוי היה ללכת בדרכה של צרפת. צרפת חתכה בבת⁻אחת את הקשר העקשני, כינסה סנהדרין, שתאמר כי פאריס כמוה כירושלים, וכי בנות צרפת אין נוהג בהן הדין של בנות⁻עכּו“ם, ומתוך הישענות על כך, הוסיפו בקודכּס סעיף האומר, ש”כל אלה שנולדו בצרפת צרפתים הם“. כהיום הזה לא היו קעֶמפּנעֶר, דוּטלינגעֶר וד”ר נוּסבּוים דורשים יותר, הם היו רואים בכך את האמצעי היחיד לשים קץ לשאלת⁻היהודים הארורה. אך יעֶנקעֶלעֶביץ, אבי⁻אביהם הרוחני, היה קצת יותר מפוכּח ומעשׂי.
“פולין”, – אומר הוא, – “איננה צרפת”.
צרפת היתה בימים ההם, בנוגע ליהודים, במצב של רוסיה בזמן הזה. רוסיה לא הניחה ליהודים להכּנס, אלא קבּלה אותם בירושה יחד עם השטחים הפולניים⁻ליטאיים; צרפת אף היא היו לה יהודים זרים בלבד – יהודים גרמניים; את יהודיה שלה גירשה אך זמן מועט לפני⁻כן. ומעט היהודים לא נמצאו בלב⁻לבה של צרפת, אלא באמת בתחומי⁻הספר, שחתכה מעל גרמניה, ומספר מועט כזה של יהודים הופכים לצרפתים בן⁻לילה! סעיף חדש בקודכּס – וחסל סדר יהודים!
אך בפולין לא יהיו ההמונים היהודיים מוכנים כל⁻כך במהרה להכנע! האוכלוסיה היהודית גדולה ביותר, חזקה ביותר, והיא פרה ורבה יותר מן הפולנים. להטיל על האוכלוסיה היהודית תיקוּנים מבחוץ אי אפשר! הזרע שיוטל ביד זרה לא ימצא מזון באוכלוסיה היהודית ולא ייקלט ולא יצמח… יעֶנקעֶלעֶביץ מבין, שיש להביא לידי כך, שהאוכלוסיה היהודית תרצה לקבל תיקונים, שיש לדבּר אליה לא בשם טובתו של העם הפּוֹלני, אלא בשם טובתה של האוכלוסיה היהודית עצמה! התיקוּנים אסור שיהיו מוטלים על⁻פי צו; לעשׂוֹת תיקונים צריך כל עם לעצמו…
יעֶנקעֶלעֶביץ רואה כדבר מועיל וטבעי, כּי “שני עמים היושבים בארץ אחת צריכים להתמזג ולהיות לעם אחד. אך לדבר זה צריכים שני העמים להסכים; ובהתמזגות הזאת צריכים שני העמים למצוא את ספּוּק צרכיהם שלהם…”
דבר זה כבר לא יבינו נכדיו של יעֶנקעֶלעֶביץ! הוא עצמו, צריך להודות, אף הוא היתה לו השׂגה ברורה מכך, וחוץ מן הפסוק המופשט הקצר הנ“ל, אין אנו מוצאים בספר הזה אף דבּוּר אחד נוסף על כך, כיצד יבואו הצרכים היהודיים על ספּוּקם ב”התמזגות". אבל כגבוה שמים מן הארץ כך גבוה יעֶנקעֶלעֶביץ מיורשיו. לא איכפת לו, שהעם היהודי בפולין ייעלם; אבל לפחות הוא מרגיש, שהעם היהודי צריך לרצות זאת, לעשות זאת ברצונו; צריכים לבוא בעצמם ולומר: "קבּלו אותנו! ", כמו שעשׂוּ זאת עמים אחרים ערלים, לפי ידיעותיו של יעֶנקעֶלעֶביץ בתולדותיה של פּוֹלין…
וכן מדבּר הוא על “צרכינו אנו” ו“טובתנו שלנו”, ואין הוא מדבּר על היהודים, בדומה לנכדיו הרוחניים, בלשון⁻נסתר. “אנחנו היהודים”, אומר הוא, ואם הוא דורש משהו – הריהו אומר: “תנו לנו”, ולא “תנו להם”, כפי שנהוג היום.
־־־־־־־־־־־־־־
אך השאלה היא: כיצד יכולה ההתמזגות הזאת להיעשׂות? כיצד יכולה פּולין להטמיע בתוכה אוכלוסיה יהודית גדולה כל⁻כך, שהיא פרה ורבה יותר מן הפולנית?
וכאן נעשׂה יעֶנקעֶלעֶביץ תמים ונעשׂה עוד הרבה יותר מעניין.
להכחיש את הפוריות היהודית אינו רוצה. מה שאנו מתרבים הרבה רואה הוא כדבר רצוי מאד. “זוהי תוצאה מכך”, – אומר הוא בגאוָה, – “שאנו מכבדים ומוקירים את נשותינו, ודואגים לכך שלא יחסר להן כל⁻טוב, אנו מחשיבים מאד את “המין האנושי”, ועל⁻כן אנו רוצים שהאנוֹשוּת תגדל ותרבה! ה”דת" מצוָה כך! זוהי המצוה הראשונה שציוָה הקב"ה… ועוד – כל הנערות אצלנו מתארסות (ולוַאי באמת כך גם בימינו! ), והארוסות – נישׂאות! אנו היהודים משתדלים בכל יכולתנו, ששוּם כּשרון של אשה ללדת(! ) לא ילך לאבוד! והזוגות חיים אצלנו באהבה ובשלום, נשינו יולדות מימי⁻עלומיהן המוקדמים ועד לסף הזקנה… ואם יקרה לפעמים אסון, ומתברר שהזוג איננו זיווּג מן השמים, ואין שלום⁻בית, הרי הישועה קרובה ופשוטה: נותנים גט בשקט, בלי שערוריה, ומזוג אחד בלתי⁻מוצלח נוצרים שני זוגות טובים! והללו כבר חיים בשלום ובאהבה, כפי שציווּ אלוהים ואנשים טובים! "
ולפיכך, כדי שההמונים היהודיים לא יאמרו, למה לנו הפולנים, ומה לנו דעתם עלינו, הרי בעוד זמן מה נהיה אנחנו הרוב ואנו נמשול פה – מייעץ יעֶנקעֶלעֶביץ, שיהיו גם הפולנים פרים ורבים!
“נביא לגויים נתתיך” – התעודה היהודית הנצחית…
“ראו”, – מטיף הוא מוסר לפולנים, – “אנו אין לנו לא אחוזות ולא כפרים, וכספים מרובים גם⁻כן לא, ואנו מתרבים ופרים ורבים, בשעה שארמונותיכם שוממים מאין יושב, ארצכם ריקה, עריכם זרים תופסים אותן. ומיליונים חסרים לכם בשביל ליישב את ארצכם.”
נעימה נבואית אמיתית! ואחר⁻כך בא עוד משל, כמו מתוך המדרש!
"פרו ורבו, שכן עם שהוא דואג רק לאלה החיים כהיום הזה, ואינו דואג לקיומו בימים הבאים, משול לאִכּר, השומר על החיטים שכבר הם מצויים באסם; ואילו את שׂדהו הוא מניח בלי עבּוּד ובלי זריעה, ואינו דואג להצמיח חיטה חדשה! "
פתחתי לפניכם קבר ישן, עוררתי שוכן⁻עפר. התבוננו בו. אם הדוּמא של הקאדעֶטים תתגשם ופולין תקבל אוֹטוֹנוֹמיה – מה שיכול וצריך להתרחש – יקום יעֶנקעֶלעֶביץ לתחיה. סגנונו יהיה אחר, אבל חכם יותר לא יהיה, אף תמים וישר כל⁻כך לא יהיה…
1906
-
בנו של בערעק יוסעלוביץ הנודע. ↩
קולו של העם היהודי
מאתיצחק ליבוש פרץ
ועוד קבר אחד אפתח לפניכם; ואת שפתותיו של שוכן־עפר נוסף אדובב; ואתם הקשיבוּ יפה לדברי המת, בשביל שתבינו היטב לחיים החיים עדֶנה.
גם הפעם ספר ישן. נדפס בשנת 1818; מחירו היה שני גולדן ועוד 15 גרוֹשין; אבל מחברו של הספר הישן הזה אינו עוד בעל⁻טובה עשיר, אלא רב בשם ר' משה בן אברהם.
ר' משה בן אברהם כותב גם הוא בדבר “תיקוּנים”, אבל לא בעדם, כנגדם כותב הוא. אף הוא נלחם מלחמה לחיים ולמות כנגד מציעי⁻התיקונים הפרטיים, אבל בעיקר הוא משנס את מתניו כנגד אותם האנשים, שמוֹבשה יעֶנקיעֶלעֶביץ2 מוכן ומזומן ליפול על צואריהם ולהרטיב את פניהם בדמעות תודה…
בשעה שמוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ רוצה, שהתיקונים יוצאו אל הפועל, ורק לא בכוח; לא בכוח כפיה מן החוץ, אלא מרצונם הטוב של היהודים – הרי ר' משה בן אברהם הוא נגד תיקונים בכלל… שיווי⁻זכויות – מהיכא־תיתי, אבל בלי תיקונים.
וזכות יתירה יש לו לרב על מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ בכך, שהוא מדבר על התיקונים ועל מציעיהם הרבה יותר ברור ומפורש.
מציעים – אומר הרב – ישנם משני סוגים: סוג אחד רוצה לצאת כנגדנו, כמו נבוּכדנצר; כלומר: להשחית ולאבּד; לקחת את מעט היהודים, לעקור אותם ממקומותיהם, ממושבותיהם, ולהגלות אותם אל מעֵבר לגבול של ארץ הטאטארים, בכל הפשטות. ואילו הסוג השני רוצה לנהוג כאנטיוכוס: כלומר: היהודים מותר להם להישאר, צריך רק לאבּד את היהדות.
הצד השווה שבשני הסוגים הללו הוא זה, ששניהם רואים את היהדות כדבר של שטות, אמונה טפלה ומזיקה. מזיקה גם לענייניה של הארץ, וגם לענייניו של העם היושב בה. אך בשעה שהראשונים רואים את היהודים כעדה שאין לה תקנה, ורוצים משום כך פשוט להשמידם, סבורים האחרים כי האופי היהודי, כל כמה שלא יהיה מושחת, עדיין אפשר לתקנו, אפשר לתרבּת את היהודים ולעשׂותם אנשים מועילים.
לשם כך צריך לשווֹת ליהודי צורה דומה לזו של הנוצרי: לקצץ פיאות, לגלח זקנים, לקצר קאפּוֹטוֹת – זה מלבּר. ומה שנוגע לתוך, לנשמה: לסגור את בתי⁻הדין היהודיים, לנעול את החדרים, לפתח בשביל ילדי ישראל בתי⁻ספר כלליים וללמדם לקרוא ולכתוב פּוֹלנית.
ואילו המציעים, המצפים לתקנתו של האופי היהודי, מתחלקים אף הם לשני חלקים: חלק אחד רוצה, שיתנו ליהודים שיווי⁻זכויות תיכף ומיד, בו במקום, מתוך תקוָה שהדבר הזה יעיר בהם את “נקודת⁻הכבוד” והרצון להיות לבני אדם; מתוך תקוָה, שאם יניחו להם לגשת אל השולחן עם האורחים ההגונים, ילמדו ממילא לשבת כראוי ולהשתמש בסכין ומזלג; ואילו החלק השני יש לו פחות אמוּן ברגש⁻הכבוד היהודי, והוא דורש ששיווי⁻הזכויות יבוא רק אחר⁻כך, בתורת שׂכר – שׂכר בעד מעשׂים⁻טובים שיש לעשׂותם תחילה.
לפי דעתם של אלה האחרונים יש לקבוע כלל גדול, שיוציא את היהודים מכלל הזכּאי לשיווי⁻זכויות, אך בתנאי זה, שהכלל הגדול הזה יש לו יוצא⁻מן⁻הכלל, והוא: “ההוצאה מכלל שיווי⁻הזכויות אינה מכוּונת אלא לגבי היהודים האלה, שהם מאמינים כי ההתבדלות וההשתנות מן הנוצרים היא חובה להם מבחינת המוסר והדת.”
אבל שני החלקים של המציעים מן הסוג השני בטוחים, כי “מוכרחים לתרבּת את היהודים; להחליף את לשונם, לשנות את בגדיהם ואת חינוכם”, כי רק על⁻ידי כך ישתנה האופי היהודי והעם היהודי יהיה ראוי לכבוד3 מצד כל העמים.
ההבדל בין שני החלקים של המציעים מן הסוג השני ובין אנטיוכוס הוא רק בזה, שאנטיוכוס רצה לעשׂות את היהודים יוָנים ועובדי אלילים, בשעה שהמציעים הללו רוצים לעשׂות את היהודים – נחשו מה? מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ היה אומר: פּוֹלנים. ומלה זו עצמה בוַדאי היתה מונחת גם אצלכם על קצה הלשון; אבל לא לכך נתכוון ר' משה בר' אברהם; ר' משה בר' אברהם אינו ניצב על העמדה הלאומית, אלא על העמדה הדתית. והוא מפחד שרוצים לעשׂות את היהודים גויים; וגרוע מגויים: אתיאיסטים – כּופרים⁻בעיקר רוצים לעשׂותם.
ה“נאטוּראליסטים”, שהיו הולכים ומתפשטים בימים ההם, כמין מחלה שהובאה מצרפת, מעוררים ברב שלנו פחד ורעדה וחלחלה. ואין דרוש יותר, אומר הוא, אלא שיהא יהודי שולח את בנו לשקוֹלא הגוֹיית, שילמד לקרוא ולכתוב פולנית! דבר זה עלול להביא כליה על היהדות. שם, בשקוֹלא, עלולים ליפּול לידיו של הנער הספרפרים הידועים, המדברים על השם ועל משיחו. על אלוהי ישׂראל ועל תורתו, חבּוּרים המלעיגים על יציאת מצרים ועל כל הנסים, הן ביבשה והן בים, והילד היהודי יהפוך ויהיה, חלילה, “לא כלב ולא זאב”, כלומר: לא נוצרי ולא יהודי, אלא משהו שהשי"ת ישמרנו ויצילנו ממנו!
לפי התכנית הזאת – מתרגש ומתרעם הרב – ישתנה באמת אופיו של היהודי, אבל שינוי “פאטאלי”. בין האוכלוסיה הנוצרית רואה הרב הרבה מאד פילוסופים, אפיקורסים, מינים, בדבּוּר אחד –“נאטוּראליסטים”, כופרים בכל אמונה, מלעיגים ומלגלגים – אך ילמדו היהודים פולנית, יגישו פיהם אל מקורות המים המאוררים והמורעלים הללו, וירעילו את נשמותיהם…
והמעט עוד – מתרגז הרב – שהגעֶנעֶראל (אחד מן המציעים) רוצה לקחת מאתנו את לשוננו, המבדילה אותנו מן הסביבה ושומרת עלינו כחומה מכל רע מן החוץ; עוד הוא רוצה לקחת מאתנו את הזקן והפיאות… עוד רוצה הוא לקחת מאתנו (הרבנים) את הזכות לשפוט ולפסוק הלכה, ואין הוא נרתע, בתככיו הפוליטיים, אפילו בפני הלכות אישות – ורוצה לבטל את דיני ישׂראל בענייני גיטין וקידושין, ומכל⁻שכן יבּוּם.
פרעה – אומר הרב – לא ביקש להשׂיג כל⁻כך הרבה בבת⁻אחת. ההבדל הוא רק, שפרעה גזר כל מה שגזר מתוך שׂנאה אל בני ישׂראל, ואילו הגעֶנעֶראל מייעץ מה שהוא מייעץ כביכול מתוך התעוררות של לבו הטוב, שהוא מלא אהבה ואחוָה אלינו. הוא מתכוון בזה לטובתנו. הוא נוטל מאתנו הרבה, כמעט את הנשמה, אבל אין הוא רוצה בחינם, הוא נותן משהו במחירה – חתיכת דובשן! כלומר: שיווי⁻זכויות! הוא רוצה להנחיל לנו אצילות ולתת לנו את התואר אזרחים. אבל בעד חתיכת הדובשן הזאת לא ייעשׂה הדבר. “לשנות את אופיו של אדם פירושו, במובן המוסרי, לשנות את נשמתו, את לבו, את שׂכלו, את רצונו ואת דרך⁻חשיבותו. ואם רוצים להשׂיג זאת אצל יהודים, פירוש הדבר שרוצים לקחת יהודים ולעשׂותם שאינם⁻יהודים; והוא הוא הדבר שביקש אנטיוכוס לעשׂות! ואנו יודעים, כי השׂטן הוא שנתן לאנטיוכוס את העצה הזאת!…”
היהודים ידחו זאת בתודה! הם לא ימכרו את עצמם ואת יהדותם בנזיד עדשים! כך סובר הרב.
יהודים – אומר הוא – נשארים יהודים! אבל לא, חס ושלום, במוּבן הלאומי. על היהודים כאומה יודע הרב לא יותר ממוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ. כלומר: לא כלום! קיימת רק אמונה יהודית, המאחדת את כל הנימולים בעולם כולו; אך מי שסובר, כפי שהגעֶנעֶראל אומר, או כפי שאמר לפנים המן הרשע, כי היהודים הם אומה מיוחדת ומבודדת, ואת דתו המלך והמדינה אינם עושׂים – הרי זה אידיוֹט גמור! היהודים בפּוֹלין הם פּולנים, בצרפת – צרפתים, וכן הלאה… בקצרה, במקרה הזה דעתו של הרב היא בדיוק כדעתו של מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ ונכדיו הרוחניים… ואילו נקראה בפּוֹלין סנהדרין, היה הר' משה בר' אברהם שלנו יכול להיות היו"ר שלה…
האם היו הרבנים שלנו כהיום הזה משיבים אחרת על השאלה הזאת? ודאי שלא. וביחוד לא הרבנות הוורשאית, שהיא מ“אוּמנת” כל⁻כך על⁻ידי ה“קהילה”… אף⁻על⁻פי כן נשמעים אצל ר' משה בר' אברהם צלילים כאלה, שלא תשמעו כמותם אצל רב בימים הללו.
הרב של הימים הללו גם הוא יגן על האמונה – ייהרג ואל יעבור! – אבל לא באותו אומץ⁻לב ולא באותו רגש⁻כבוד שאתם מוצאים אצל ר' משה בר' אברהם, הפונה, למשל, אל הנוצרים בזה הלשון:
"אנחנו הננו אבותיכם שלכם; דתכם מוצאה מדתנו! אתם חייבים לכבד אותנו, כשם שבנים חייבים לכבד את אלה שנתנו להם את החיים, מגיע לנו כבּוד⁻אב! אנחנו בלעדיכם יכולים להתקיים, ככל קומה ראשונה בלי השניה; ואילו אתם בלעדינו – לא; באויר אין הקומה השניה יכולה להיות תלויה!
"אנו יכולים גם להיות אחים, – הרי כולנו בנים לאב אחד בשמים, – וחייבים אתם, אחים יקרים, לאהוב אותנו.
"אבל אין אנו מבקשים מכם לא כיבוד כמו מבּנים ולא אהבה כמו מאחים; מה שאין לכם, אין אתם יכולים לתת! אבל בני⁻אדם הרי הנכם; על⁻כן חייבים אתם להיות צודקים וישרים כבני⁻אדם! "
והצדק והיושר האנושי דורשים, לפי דעתו של ר' משה בר' אברהם, שיתנו לנו שיווי⁻זכויות מבלי להכריח אותנו ללמוד פּוֹלנית, לקצץ את הזקן והפיאות, לקצר את המעילים: ומבלי להוציא מידי הרבנים את הזכות לדון דיני⁻תורה, לפסוק בשאלות נשים ובהליכות אישות.
יותר מזה לא היה תיאבונו של ר' משה בר' אברהם גדול.
דבר אחד חשוב מתברר לקורא: גם ר' משה בר' אברהם וגם מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ מדברים בשם אוכלוסיה יהודית, שהיא נראית חזקה למדי בשביל לעמוד על זכויותיה, להיות “מדבּרת בעדה”… היא לא תניח לעשות בה כרצון האחרים, הם אומרים, היא אוכלוסיה גדולה, רבת⁻ראשים ורבת⁻ידים: ואילו אנחנו כהיום הזה נראים לעצמנו הרבה יותר קטנים, חלשים, מצערים! והדבר הזה, כנראה, מקורו בכך, שבזמן ההוא לא הביאו בחשבון את עם האִכּרים… האִכּר היה אילם ועיור, וכל משקלו היה כשחק מאזנים בחיים הפּוֹליטיים⁻החברתיים הפּוֹלניים. אם כן היו איפוא רק שני צדדים: פּריצים ויהודים, ויהודים לגבי פריצים באמת אינם חלשים כל⁻כך!
אבל כהיום הזה כבר יודעת ה“דימוקראטיה הלאומית” לומר: הישמרו לנפשותיכם, באגרוף האִכּר נלמד אתכם דרך⁻ארץ! ולא רחוק הזמן, שהאִכּר לא יהיה ממתין עוד שיקראו לו! הוא יבוא בעצמו… השאלה היא רק – ומה יביא עמו?
ברחוב היהודי
מאתיצחק ליבוש פרץ
ברחוב היהודי
מאתיצחק ליבוש פרץ
"הליכה אל העם"
מאתיצחק ליבוש פרץ
"הנה ימים באים – נבּא מי שנבּא – ועזב הצדיק הקדוש את החדר, או את המערה, שישב שם בהתבודדות, שעשׂה בה “תיקוּן” לעצמו, למען נשמתו שלו, ויבקש למזג אותה עם נשמת העולם, – עם אלוהים!
"והחוזה⁻בכוכבים, המביט בעינים קרות מבעד לזגוגיות קרות אל רקיע⁻השמים הבהיר⁻הקריר ותועה בין עולמות זרים, ואולי שכוּחים ובלתי⁻קיימים, יעזוב את המגדל הגבוה שבראש ההר הגבוה ויברח מפני השמים הקרים…
"והגאה והמעוּדן, שברח מזיעת⁻האדם, שהתגונן בפני נשימת⁻האדם וריח⁻האדם ונסק אל הקוֹמה השישית, ומזכר ההר והעמק, הנהר והיער שראה לפני עידן ועידנים, רקם “הלכי⁻רוח” שיריים, יתחיל להתגעגע על ההמולה האנושית הגסה שבשוק…
"וכל אותם שעזבו את ההמון – ירגישו עצמם פתאום חולים, עניים, עזובים ונידחים, כמצורעים שמחוץ למחנה, והם ירדו ממרומיהם ויתחננו: הושיטו לנו יד; אנו נופלים!
“וברעד מתוך קור שבנשמה יהיו מתקנאים במוכרת⁻התפוחים בשוּק, היושבת על סיר⁻הגחלים, ובשומר⁻הלילה המלבּה את האש במקטרתו, ומן הגיצים מתלהבים באודם פניו המרודמים… ובדייג המפליג על⁻פני הנהר בלילה האפל, הצולה את בולבוסיו הגנובים במדורה שהעלה מקוצי השֹדה…”
כך נבּא מי שנבּא, והנבואה מתחילה להתקיים… הולכים אל תוך העם! ומוכרחים ללכת!
חלק יש להם מצפון לא טוב, כי משך זמן רב מדי דבּרו בשם העם ואת פי העם לא שאָלו, ואת דעתו לא יָדעו. אחרים מרגישים עצמם כעלים שנידחו ברוח, והם מבקשים מנוחה לעצמם ורוצים להיצמד אל הקבוע⁻ועומד, אל החזק, שאינו צף ונישׂא בחלל⁻האויר!
הרבנים הווארשאים אינם ממתינים עוד עד שיבואו לשאול אותם שאלות בענייני “טמא וטהור”, והם כותבים ומדפיסים “מודעות” בדבר הלכות⁻מקווה בלשון⁻אמא… בלשון “צאינה וראינה”…
והם מוציאים את הדינים הקדושים מנרתיקיהם הישנים בלשון⁻הקודש, העומדים גאים וקדושים בארונות⁻העץ העתיקים והמתולעים בבית⁻המדרש, בקלויז…הם תולשים את שבע החתימות ואת שבעת החותמות, שבהם נעלו את הדינים בפני ההמון הפשוט, ומניחים להם לצאת בכותנת⁻הבד הגסה, האחת והיחידה, אל הרחוב ואל השוק… ונערים נושׂאים ומוכרים אותם בקוֹפּיקה אחת, ומחלקים לנשים עניות בחינם, והנשים מבינות דינים, כמו “תחינות”, כמו “צאינה וראינה”, כמו “יהי רצון” שתורגם ליידיש…
ורופאים באים ודואגים לבריאותם של עניי העם. ד“ר בּיכוֹבסקי וד”ר גוֹטליבּ מתרגמים מפּוֹלנית את עבודתו של ד“ר בּאלוֹבסקי על האבעבועות: מה זה אבעבועות? מה צריך לעשׂוֹת, כדי להישמר מאבעבועות? וד”ר חאלים מדפיס, והנערים שוּב נושׂאים ומוכרים ברחובות… וחבל רק, שהרופאים יודעים יידיש פחות מן הרבּנים, כותבים בלי דקדוק, מדפּיסים בלי הגהה, והקהל הפשוט מבין הלכות⁻מקווה יותר טוב משהוא מבין הלכות אבעבועות…
ואחרון⁻אחרון חביב – הד“ר בעֶרדיטשעֶבסקי… מיכה יוסף ד”ר בעֶרדיטשעֶבסקי, ניטשעֶ היהודי, הכמה ליופי ולגבורה, הקם בוקר אחד השכּם ורוצה בבת⁻אחת להחליף את כל המטבעות המוסריים העתיקים, השחוקים, במטבעות חדשים, בולטים ובעלי משקל מלא, הפילוסוֹף האריסטוֹקראט שלנו, הבר⁻כוכבא שלנו וריש⁻בריוני שלנו, הכל⁻מה⁻שתרצו שלנו, יורד אף הוא לפתע⁻פתאום לשוקה של עיר, מודפס באותיות גדולות ומנוקדות, בנייר עבה וגרוע, מעוטף במטלית צהובה מכוערת, ומספר להמון⁻העם הפשוט והגס: “מעשׂה באחד נפּח, שסימם את אשתו”, כדי “שיקחו מזה מוסר”.
אומרים כי ד“ר בעֶרדיטשעֶבסקי הוא אדם מפולג וקרוע. אני אומר: שלם לחלוטין! הוא כתב דבר פסיכוֹלוגי טוב. אך כיוָן שאמר לעצמו, יש הכרח לרדת אל השוק, כתב את ספּור⁻המעשׂה בלשון⁻השוק של בּאַלטה, כפי שהיה מסוּפּר שם. ובלשון⁻השוק הזאת מדבּר ד”ר בעֶרדיטשעֶבסקי לא רק בשם הנפּח, אלא אפילו כמדבר⁻בעדו… עד כדי כך נכנס כל⁻כולו בנשמתו של הנפּח מבּאלטה! אילו הייתי אני אשתו של ד"ר בעֶרדיטשעֶבסקי, הייתי מפחדת מעט…
אבל לא זה העניין…
יש לי קרובה, לאה מוכרת⁻הדגים. לא “לאה מוכרת⁻הדגים” הידועה, האשה הצעירה מווילנה, אלא לאה מוכרת⁻דגים סתם, או יותר נכון: מי שהיתה מוכרת⁻דגים, משום שגירשו אותה משוּק⁻הדגים שבשער⁻הברזל והכניסוה בחנויות הקמורות החדשות, ולא היה לה ללאה, כמו לנשים עניות אחרות, במה לשלם בעד המקום החדש היקר ונשארה בלי שום מקום.
מלאה היה בוקע ועולה ריח של דגים עד למרחק של מיל. אף כהיום הזה לא נשתנה הדבר לטובה – היא נושׂאת למכירה שמן ונפט… ולבושה מין אדרת ישנה⁻נושנה, קרועה ובלויה…
משך זמן מרובה לא יכלה לאה לעקור עצמה ממקומה שליד שער הברזל. היא הוסיפה לשבת, אך בלי דגים. בעינים מזוגגות ומשוקעות בחוריהן ובפנים קפוּאות היתה מביטה על החוּרבּן, מלווה בצער כל אבן שעוקרים, כל מוט⁻ברזל שמסלקים מן הגדר הנהרסת… וכשעדרו את האדמה בשביל לנטוע שׂדרה, ישבה היא וקיללה!
"העצים מותר להם לעמוד ברחוב… העשׂב מותר לו לצמוח… ולי אסור! "
וכל העולם היה אשם.
"הרבנים – למען כלל⁻ישׂראל עובדים הם… לכו אל המאגיסטראט ובקשו רחמים! – – אך מה זה נוגע להם? "
"וכל⁻כך הרבה אינטעֶליגעֶנטים, עורכי⁻דין, דוֹקטוֹרים – מדבּרים בכל הלשונות, ולמען יהודיה עניה אין הדבּוּר בפיהם! "
על סופרים היתה כועסת – אש⁻להבה.
"בשביל כל דבר יש להם דיוֹ ועט, רק בשבילנו לא! "
“כתוב לי בבקשה, – מתנפלת היא עלי, – כתוב להם, נותנים לכל חי לחיות, – עכברים, חתולים, כלבים, מפני מה לי לא? ואם אסור לי לחיות, שיבוא עם העגלה בבוקר השכם קוטל⁻הכלבים, ויקח אותי ויוליכני למקום שמוליכים כל הפגרים…”
כהיום הזה לאה מוכרת⁻הדגים היא אדם חדש לגמרי.
ראשית, פנתה עורף לשוק⁻הדגים והיא נושׂאת ומוכרת שמן ונפט… אף זו פרנסה בעלת ריח, אם⁻כי אחר; ושנית, היא רואה בחוש, שיש לה דואגים!
הרבנים הווארשאיים אומרים לה: שמעי, לאה מוכרת⁻הדגים! עכשיו את זקנה, אבל לפנים היית צעירה, ובעודך צעירה – מי יודע? אולי לא דקדקת במשהו, לא השגחת במשהו – תקני עכשיו, סיפרי ימים…
ופנאי יש לה, והרי היא עושׂה כן ומחיה את נפשה – הסירה כתם מעל הנשמה.
והדוֹקטוֹרים מוצאים חן בעיניה גם הם… הלשון רעה במקצת (הרבנים כותבים יידיש טובה יותר), מעט משונה. אבל נכדים יש לה, ומפני אבעבועות היא חרדה; משהו נודע לה מן החוברת!
כנגד זה על בעֶרדיטשעֶבסקי היא כועסת!
ספרון קטן כל⁻כך, מכוער כל⁻כך, נייר⁻אריזה פשוט, ולוקחים בעדו חמש קוֹפּיקוֹת שלי, טבולות בדם! מוסר⁻השׂכל, אומר הוא, שאוציא לי. ומוּסר⁻השׂכל בעד חמש קוֹפּיקוֹת יכולה אני לקנות? בבת⁻אחת רוצה הוא להתעשר…
לשוא מנסה אני לשכנע אותה, כי ד“ר בּעֶרדיטשעֶבסקי אינני אץ להעשיר, וכי בודאי יד המו”ל באמצע…
– מוֹ“ל⁻שמוֹ”ל, העיקר שהוציא ממני במרמה חמש קוֹפּיקות!
1902
ציונות
מאתיצחק ליבוש פרץ
מכתבים ומאמרים לרוב, כעצים שביער, מתאריכים שונים, מכל תפוצות ישראל, ורק העובדות מתפזרות כחול, אינן נבדקות זו בזו ואינן מחזיקות זו בזו, ומוחי מתייבש בי מרוב מחשבה: מה הוא החוט שאשחיל עליו את הפנינים? יושב אני ומהרהר, והשמורות יורדות ונופלות לי על עיני העיפות, אני מתנמנם נרדם, ובא אלי החלום ברוב ענין, והוא מלעיג על מקום ועל זמן, והוא מקשר את הקרוב עם הרחוק, ועם הרחוק⁻ביותר… ואני נישׂא בחלומי מעל להרים וגבעות, מעל לימים, לשבועות ולחדשים…
הנה אני נמצא בבּאַזל בקוֹנגרס, נתכנסה שם סנהדרין מארבע פינות העולם, ורק היהודון מעבר לסמבּטיוֹן חסר שם, ומתנהל שם וכּוּח, שקלא⁻וטריא גדול: ציונות מהי? ומתוַכּחים ומתנצחים, ומדבּרים בכל מיני לשונות, בכל מיני העוָיות ותנועות, עד שהכּול נמנים וגומרים: “הציונות שואפת לרכוש מקלט בטוח על⁻ידי משפט גלוי לעם ישׂראל בארץ⁻ישראל”… ואני שואל את עצמי: האם יהיה מישהו מתנגד לרעיון הזה? ואני משיב לעצמי: המון מתנגדים יהיו! ראשית, כל אותם הבריות שאינם יכולים לסבול רעיונות חדשים כלל. ואף לא רעיונות ישנים שלבשו צורה חדשה… ואף אותם, שלא יניחו “לדחוק את הקיץ”, ובפרט – בלי רמז בזוהר, או ב“רזיאל המלאך”, ומתך התחרות ביהודים הטובים והקדושים, שנטלו על עצמם זה מזמן את הקבלנות להביא את המשיח ולשחרר את כנסת⁻ישׂראל מן ה“והוא רחום” הארוך…
מהם יהיו נרעדים מפחד. הללו הם אותם יהודים, שהמלים “העם היהודי” מעלות עליהם זיעה של אמה!
מרחוק יעמדו אולי גם כל אותם שאינם רוצים לתלות את כל העסקים היהודיים, בדומה לוח⁻תלישה יומי, על⁻גבי מסמר שבקיר.
– כמה צריך לעלות טשאַרטעֶר? – שומע אני בינתים נשמה סוחרית שואלת.
– 25 מיליונים רוּבּל! – משיב בן⁻בית ציוני.
– אוי! – נבהל הלה.
– לא לפי כוחו של עם עני הוא! – משיב הבן⁻בית הציוני.
– אין לך עם שהוא עני! – משיב הבן⁻בית – –
מהיכי תיתי, מהרהר אני. מבלי לשים לב לאידיאלים הגבוהים ביותר, שאפשר שהיו לו לבשׂר⁻ודם חוטא, יש לו לעם היהודי הזכות לרצות כל מה שרוצים ויש להם לעמים אחרים. וכל זמן שכל העמים יש להם ארצותיהם שלהם, המיוחדים להם ומוּתמחים בגבולותיהם, רשאית גם כנסת ישראל להתאַווֹת לבית משלה, למקלט בטוח על⁻ידי משפט גלוי… את 40 הקוֹפּיקות שלי לשקל ואת כמה הרוּבּלים לקניית אַקציה בוַדאי שלא אקמץ… ואני חוזר ומשנן לי: מקלט בטוח על⁻ידי משפט גלוי… אך מישהו מן השכנים שלי קם ולוחש לי אל אזני: “חכּה, אין הדברים פשוטים כפי שהם נאמרים! כאן, בחוץ⁻לארץ, יש לו לגרמני הכוח והדעה; הגרמני הוא בטבעו פשטן, פיו ולבו שוים… אך המתן נא לי רק עד שנגיע הביתה!… הרי זו סוגיה עמוקה, פלפול חריף ופרד”ס מסובך וחטיבה של השׂכלה ואָקוֹנוֹניק"א… כבר תראה! "
אני מבקש להתבונן ולראות מי הוא הדובר בי, להקשיב יפה יותר לנאמר, אך הרוח כבר נושׂאת אותי מעל להר ועמק לק"ק מינסק, גם שם לאסיפה ציונית, אבל בלא אשכנזים…
* * *
* * *
הקהל הגדול אינו ישן, אבל נמנם הוא מנמנם, עין פתוחה וגלויה לא תמצאו שם גם במחיר מיליון… מישהו מחייך כמו מתוך חלום, בוַדאי הוא רואה בחלומו בּאַנק מלא ובו 25 מיליונים שלימים; שני מנַשך את שׂפתיו, אפשר חבל לו שיינתן כסף רב כל⁻כך במחיר טשאַרטעֶר של נייר… ועל הבימה עומד אחד עם עינים מאירות והוא מדבּר: – הציונות באה אל העם והיא דורשת כסף! הציונות רוצה רק לקחת, אבל מה היא נותנת?
ואני סובר, שיש לי תשובה ברורה על השאלה הזאת: הציונות רוצה לתת ארץ, את ארץ⁻ישׂראל רוצה היא ליתן… היא רוצה להשׂיג אדמה בשביל העם, אדמה בשביל לחרוש, לזרוע ולקצור… אך הנואם כנראה יודע יותר טוב.
– הציונות צריכה – אומר הוא – לתחיל תיכף ומיד לתת, וכאן, במקום הזה!
ובשמה של הציונות הוא שופע ומשפיע כמתוך החבית מתנות יקרות בשביל העם: אַרטעֶלים, חברות, רוָחים, כל מה שלבכם מבקש, וקהל הנאספים, כשהוא שומע את דבר המַתּנות, הריהו מתעורר במקצת משנתו ונשמעות קריאות: מעט מדי, מעט מדי!
אחד רוצה עוד: קתדראוֹת בשביל מלמדים, ושני רוצה – אוניברסיטה בשווייץ, או בארץ⁻ישראל, שלישי רוצה שיטה ללימוד עברית⁻בעברית – ומתעורר קול צעקה: תרבות! תרבות!
ותרבות כפולה!…
וזה שנושׂא אותי מסביר לי: הציונות אינה, לאמיתו של דבר, אלא תרנגולת. אבל לאחר שתצמחנה לה כנפים של זהב, במחיר 25 מיליונים, היא תהפוך ותהיה לנשר ותרחיק עוּף גם ללבנון אל הר⁻הבית… לפי שעה היא ישוּבה במקום אחד, וכל אדם בא ומניח תחתיה ביצה אחרת, שתהא דוגרת עליה… ביצי תרצות, ביצים כלכליות, ביצים של עברית⁻בעברית… ומה יכולה היא לעשׂות, התרנגולת המסכנה? היא דוגרת…
– וכל הביצים יש בהן חיוּת?
– לא… הרבה מהן ביצים עקרות הן – – –
והוא נושׂא אותי הלאה, הלאה…
* * *
* * *
והרוח תופס אותי שוב ונושׂאני לראדוֹם… אחד סטוּדעֶנט ירד לכאן, סטוּדעֶנט צעיר, דם וחלב, והוא נושׂא נאום, לפני קהל קטן, אך מובחר…
ציונות – מכריז הוא ואומר – אינה 25 מיליונים, אנו נעלים יותר מכפי שנוכל לרדת ולחטט בכיסיהם של אחרים, להוציא מהם את הפרוֹטרוֹט.. ציונות אינה טשאַרטעֶר – פּוֹליטיקה אנו מניחים לאחרים, ל“יהודים האשכנזים”, שאינם בקיאים בחיינו, שלבם המצונן אינו לוהט באש⁻הלהבה הרוסית⁻ הפולנית⁻היהודית שלנו! ציונות איננה לפי שעה גם ארץ⁻ישׂראל, שכן אם יתנו לנו כהיום הזה את ארץ⁻ישראל, הנוכל לקבל אותה? היש לנו עם חפשי ומתוּרבּת? היכול עמנו לעבוד? ציונות היא – תרבות… תרבות… ושוב תרבות…
– הידד!
אני פוצה פי להשתתף בצעקות⁻ההידד, אך הרוח כבר תפסתני וכבר הוא נושׂא אותי הלאה…
היכן אני נמצא?
נדמה לי, בקוֹבנה, בעירם של בחורי⁻ישיבה, מוסר’ניקים ושאר כל הדברים הטובים, באסיפה של “שלום⁻ציון”, ואפשר גם בבּוֹבּרוֹיסק, באסיפה של “שער⁻ציון”!
מכונסים כאן מאות מאות אנשים, ואנשים בפה מלא, יהודים אמיתיים, יהודי המזרח… יהודים בעלי⁻כרסין ובעלי⁻תריסין, עם זקנים אפורים ועם זקנים לבנים, יהודים בעלי גבּינים ארוכים, פנים זועפות – ואפילו יהודים עשירים!
– הס, הס! התקנות!
וקוראים את התקנות – – –
היות ורוצים למסור לנו כהיום הזה את ארץ⁻ישׂראל, ולהרשות לנו לקיים בריש גלי את כל המצווֹת התלויות בארץ; ואילו גם כבר היה בית⁻מקדש עומד על מכונו, ומזבח על כנו, ואילו גם כבר היו עגלות וכבשׂים מוכנים ועומדים לשחיטה, עדיין אין אנו מוּכנים, בעווֹנותינו הרבים מאֵין הקהל יודע, כיצד קרבנות קרבים לגבוה, ואיזה קרבן יש להקריב ובאיזה זמן, ואין הקהל בקיא בזמנים שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתם, וכיצד נוהגים בסוטה… לא יהיה דיין ושופט מן הערכאות שלהם, ולא ספר⁻חוקים, ושום אדם מישׂראל לא יהא יודע לפסוק על⁻פי דין⁻תורה… יהיו שׂדות וכרמים, ואת דיני היוֹבל והשביעית לא יהיו יודעים, על כן תיקנו ויסדנו חברת⁻ש“ס בשביל בעלי⁻בתים, ו”חברה ללימוּד חומש עם רש“י” בשביל המון העם… כהיום הזה, שבת בראשית, היתה ההתחלה, והסיום יהיה, אם ירצה השם, על הר⁻הבית – – –
– אמן! אמן!
וגם אני רוצה לפצות פה ולצעוק עמהם, יהא “הידד”, יהא “אמן”, אך הרוח אין לו כנראה שהוּת, בציצית ראשי הוא סוחב אותי, על⁻פני הר ועל⁻פני עמק, על פני דרכים אבלות ועזובות – – –
הס! קול תופים וקול חצוצרה! מאחורי הר מתגלה דגל… ועליו אותיות⁻זהב גדולות: דגל מחנה יהודה! התוף מתופף, החצוצרה מחצצרת, ואחרי הדגל מהלך מחנה גבּוֹרים: מגן⁻דוד על כל חזה, חטמיהם מגיעים עד לפיותיהם, מתחת לרגליהם תרעד האדמה… על חודי⁻הכידונים מרעיד החזיז – – –
– להיכן מהלכים אתם, הגבּוֹרים? לכבוש את ארץ⁻ישראל? חסר כסף לקנותה?
– לכבוש את הקהילות! – משיבים הגבורים, ועוברים הלאה בסך… ונעלמים בתוך תימרות אבק⁻זהב…
ואני מתחנן לפני הרוח הנושׂאני: הריני מוַתר לך על הגבּוֹרים, ההולכים לכבוש את הקהילות; על המתנות, שמבקשים ליתן לי בגלוּת; ואני מאחל לך על חברת הש"ס עם התרבות גם יחד, אך הראני נא את העובדים השקטים, את האנשים השקטים והצנועים באמת, שיש בהם הכוח לשאת ולסבול את כל עומס העבודה הגדולה והשקטה, אלה שאינם מתופפים, שאינם מחצצרים, שאינם נואמים, שאינם מתוַכּחים על כל מיני איזמים קשים⁻לביטוי וקשים⁻להבנה, – הראה לי אותם העוסקים באיסוּף פרוטה לפרוטה, באיסוף פרוטות העניים לקרן⁻הקיימת לישׂראל, לבּאַנק הלאומי, ויהיו ציונים או לא⁻ציונים.
אך אין הוא נשמע לי, ועוד הוא מתכעס עלי, ומוריד אותי בליל⁻חורף קר ואפל אי⁻שם בשוּקה של עיר גדולה…
באמצעיתו של השוק הניח מישהו, כנראה מתך רחמנות, קצת עצים והבעיר אותם.
והקהל מן הבתים הסמוכים מסביב יוצא מן הבתים ורץ להתחמם – – –
מהם מביאים עמהם תפוחי⁻אדמה לצלותם, ומהם מתלוננים, משום מה מי שנותן אש אינו נותן גם תפוחי⁻אדמה… אחרים מחממים את ידיהם כנגד האש וקוראים קריאת⁻שמע של ערבית, עוד אחרים אומרים תהילים לאור המדורה… אחד משׂכיל מושבע קורא את “דעת אלוהים” לבּרנפלד, אחד סטוּדעֶנט משנן שיעורו בחימיה, אחרים עומדים ומתנועעים סתם… ויש מספרים1 לעצמם ספּוּרי מעשׂיות…
והעצים בוערים, וסופם יכלו בבעירה…
ואחד קורא לחברו: בּרל, לך הבא קצת עצים, שמרל, לך הבא מעט עצים, יוסל – משהו עצים… אך אין בהם כמעט מי שהולך ומביא…
מתחממים, מתפללים, לומדים תורה, מספרים ספורי⁻מעשׂיות, צולים אפילו תפוחי⁻אדמה, מתנועעים כך⁻סתם, ועצים אין איש מהם רוצה להביא…
-
“מסרים” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
התיאטרון היהודי
מאתיצחק ליבוש פרץ
התיאטרון היהודי
מאתיצחק ליבוש פרץ
הוי, דלות, דלות!
מאתיצחק ליבוש פרץ
מכּירים אתם את הסוכה, שבה אנחנו מקבלים את פניהם של אורחינו היקרים והקדושים ביותר – האושפיזין? מכירים אתם את המקום בחצר, שבו הסוכה עומדת? ואת החמרים שמהם היא בנוייה?
למקום האשפה, אל סוכה הבנויה מלוָחים ישנים ומשברי⁻דלתות של בתים שפורקו, אנו מזמינים מלאכים ואבות וצדיקים להתארח, וזהו זכר לסוכה שלפני דורות, שעמדה במרחב השדות והכרמים המוריקים!
מכירים אתם את בתי⁻התפילה, שבהם אנו באים לשפוך את לבנו לפני האלוהים? שבהם אנו בוכים לפני פּוֹגרוֹמים ואחריהם? שאליהם אנו באים חיורים ורופפים, לאחר תענית, לקריאת “ויחל”, ובהם אנו שרים ביום⁻חג, ברקידה ובשׂמחה “היום תאמצנו”?
מכירים אתם את הרצפה המלוכלכת מכל ימות השנה, ואת האבק הצורבני שמעלות הרגלים ביום הכפּור? מכירים אתם את הקירות המפויחים, את קורי⁻העכביש בפינות, את השולחנות והספסלים, המקועקעים, המלוכלכים והמטונפים בחלב? זכורות לכם הכתובות “משנכנס אדר מרבין בשׂמחה” הכתוּבות בחלב ובפיח? זכור לכם הנר המרעיד⁻המיותם של ר' מאיר בעל⁻הנס, ובפינה קופת⁻הצדקה החלודה, וארון⁻הקודש המכוסה אבק עם הפרוכת המשומנת?
מכירים אתם את בית⁻העלמין היהודי?
אין אני מדבר על השׂדרה הראשית בבית⁻הקברות הוַארשאי, כשם שלא דבּרתי קודם על בית⁻הכנסת הגדול של ה“אשכנזים” – לבית⁻הקברות היהודי אני מתכוון, מקום⁻המרעה לעיזים ולפרות…
מכירים אתם את המצבות ה“קדושות”? הכפופות, השקועות באדמה; את התנצב“ה הבלועים בקוצים ובכל מיני עשׂבים? מכירים אתם את האבנים ל”זכר עולם" המטות לפּול, ואת מצבות⁻העץ “לזכרון נצח” המרוקבות והמפוררות?
האויר אוכל, הגשם שוטף, האדמה מושכת ובולעת, והמצבה היהודית, שאינה קבועה במשתית בנויה⁻אבן, המצבה עם שתי ידי הכוהן הנישׂאות, עם קופסת⁻הצדקה והפרוטה הנופלת לתוכה, או עם מדף⁻הספרים הקטן, המצבה היהודית שוקעת ושוקעת
* * *
ומכירים אתם את ה“חדר” היהודי?
את בית⁻הכלא האפל והרטוב, שבו אנו מחזיקים את ילדינו?
* * *
והאם מכירים אתם את התיאטרון היהודי?
“משׂכיל” מן הותיקים היה יוֹרק בעברו על⁻פני “מניין” יהודי, סוכה יהודית, “חדר” או בית⁻עלמין יהודי.
– דיר⁻חזירים, או סתם דיר, – אומר המבקר החדש על התיאטרון היהודי…
ואף⁻על⁻פי כן, אשמה בכל אלה רק הדלוּת…
התיאטרון היהודי אי⁻אפשר לו שיהיה יוצא מן הכלל.
התיאטרון צריך להיות מוסד לחנך בו את המבוגר, ואינו יכול להיות טוב או יפה יותר מן ה“חדר”, שבו מתחנך הילד…
בניינו עשׂוּי לוָחים ישנים, בדומה לסוכה שלנו; הניקיון בו דומה לזה שב“מניינים” שלנו, ועמידתו בטוחה ומאוששת כמו המצבות שלנו…
יבוא רק שוטר ויגע בו נגיעה קלילה, ומיד הוא נהרס.
** * *
מי תומך בתיאטרון?
חסידים ובעלי⁻בתים – לא; עשירים ומתבוללים – לא; הפּרוֹלעֶטאריון אין בכוחו לקיים אותו; הוא עצמו עומד בקושי על רגליו! אל התיאטרון באים: קרוביהם של השׂחקנים ושאר מקבלי⁻הזמנות, מי שהיו סטאטיסטים אתמול ויהיו סטאטיסטים מחר, רעֶצעֶנזעֶנטים, משתתפים וסדרים של שנַים⁻שלושה עתונים יהודיים ועוד כמה אורחים מקריים…
על מי להישען אין לו לתיאטרון היהודי. ואם תיאטרון אין לו קהל קבוע משלו, הריהו אנוס לפתות ולמשוך מן הרחוב, כמו אל קרקס, והריהו מוכרח להיות כמין תיבת⁻נוח עם כל החיות, כל⁻בּו של זמר וריקוד ודילוּג ומחזות⁻תוגה ומראות⁻שׂחוק…
זאת יש לה כשרון דראמאטי והיא חייבת לשיר. ההוא יודע לצחוק ולהצחיק והוא אנוס – כשגורדין או הוּרוויץ מצווים לו – לבכות. ההיא היא מקור חי של הוּמוֹר ויש לה פעמון⁻כסף בגרונה, ואנוסה לשיר וידוי קורע⁻לב. ישנו הומוֹריסט, תנו לו קוֹמעֶדיה, אבל אין קוֹמעֶדיה טהורה, כשם שאין פארסה נקייה – הכול מוכרח להיות מעורב ומעורבב, הכול⁻בכול יחד, בדומה לחנות שבעיירה קטנה; או משל אחר, דומה התיאטרון שלנו לסיר שפוּת על האש, וכל מה שמטילים אל תוך הסיר מתבשל בו. משלנו, גנוב משל אחרים, טרי וחדש עם ישן ונושן, ואפילו רקוב מעט…
וסוּבּרעֶטה שכל גופה הוא שחוק ועליצות מן קדקדה ועד לקצות צפּרניה; עם רגלים שאינן יכולות לעמוד במקומן במנוחה והן אנוסות לקפוץ מקוצר⁻רוח, עם עינים המתיזות זיקוקי⁻חטא ססגוניים, כפטישו של הנפח על הסדן, – אנוסה לפתע⁻פתאום להתייצב ולנאום נאום רציני⁻נלהב בשם האנושות כנגד שפיכות דמים, או כנגד הרדיפות על כנסת⁻ישׂראל. “כל בני האדם בני אדם הם”, – אומרת היא, – "הלאה האינקוויזיציה! "
־־־־־־־־־־־־־
ומיני כל⁻בו מוכרחים להיות המחזות, כל ערב מתגלגלים ועוברים על הבמה, כמו בקאליידוֹסקוֹפּ, רבּי⁻אינקוויזיטוֹרים, אריות עטופים בפרווֹת⁻כבשׂים, מלכים זקנים שלובי זרוע עם סוּבּרעֶטות צעירות, מיני אוגוּסטוס ובר⁻כוכבא, ולצים ומנקי⁻ארובות, וכל העולה על רוחכם! והתלבושות, ושאר האביזרים!
סאלוֹנים בּעֶרלינאים בלי קירות, הורקנוס על כורסא משומשת מפּוֹטשאיעֶב. מר⁻זוּטרא עשׂוי לעלות לפעמים על הבמה רכוּב על אופנוע, – תאורה חשמלית כבר יש לו! ומירה’לה אפרת, המיוחסת מן הפּרוֹבינציה, שׂרה⁻שיינדל, רבנית יראת⁻שמים, הרוקדת, למענו של הקהל האהוב, בתוך מעגל של גברים, והעֶרצוֹג גרמני מימי⁻הבינים, ורב⁻אינקוויזיטור מספרד, ואחשוֵרוש המולך מהודו ועד כוש, כל אלה יושבים לפני מפה יהודית עתיקה רקומה… יתירה מזו, אותן הבריות, שבמערכה אחת הם מופיעים כמשרתים ומבלים את זמנם במשׂחק, במערכה אחרת מאוחרת יותר הם מופיעים באותן תלבושות בארמון המלכות ומתיישבים אל השולחן כחברי הסנהדרין…
ואף דברים אלה לא קל להשׂיגם… על⁻פי רוב משׂחקים במקום מן המקומות בחוץ – בעמידה על הרגלים!
– בואו, בעלי⁻בתים, אל התיאטרון, ונוכל לפתּח אותו, – אומר השחקן היהודי.
– אל תעשׂו דיר⁻חזירים, אל תעשׂו קרקס, אלא עשׂו תיאטרון, ונבוא, – אומר בעל⁻הבית היהודי.
ובינתיים כשרונות הולכים לאבּוּד, והטעם אצל הקהל המקרי המתכנס הולך ומתקלקל מיום ליום…
הוי, דלות, דלות!
ודלות עושה התחרות.
וכבר יש לנו להקה שלישית במוּראנוב, בחלונות הראוָה יופיעו תצלומים חדשים…
1905
חסיה היתומה
מאתיצחק ליבוש פרץ
דראמה בארבע מערכות מאת יעקב גורדין
בית טראכטעֶנבּעֶרג שבעיר רוסית בינונית הוא בית עליז. משׂחקים פרעֶפעֶראנס, ולפעמים, כשרגש היהדות מתעורר– משׂחקים אוֹקאַ. אבל אבא⁻אמא שמותיהם עדיין הם “יוֹאל”, ו“פריידה”; והילדים – “ולאדימיר וקארולינה”. וראוי להכיר אותם. ר' יואל שלנו הוא אדם סוחר, הוא עשׂה רכוש (נשאלת השאלה: כיצד? ) ונותן לבתו עשׂרת אלפים רובּל נדוניה, והוא יושב⁻ראש בקלוּבּ הסוחרים. אף הוא מנהל את התלמוּד⁻תורה המקומי, ובעד פעולתו זאת, וכמה רובלים שתרם למען מוסדות השׂכלה – קבּל מֶדאליה. מן הסרט של המדאליה אין הוא נפרד לרגע אחד – תמיד הוא נושׂא אותו על צוָארו.
ור' יואל הוא באמת אדם⁻סוחר ואדם בעל “עקרונות מסחריים”, ופירוש הדבר: מה שמביא תועלת – זה טוב, וצדקה אף היא יכולה להיות מועילה, אם היא מזכה במדאליה. עקרונית הרי הוא ליבעֶראל. ובייחוד במה שנוגע לידידות עם המשרתת בבית, אם רק אינה מכוערת ביותר. ומזה נובע עקרון שני: לאנשים מקרובי המשפחה אסור לתת דריסת⁻הרגל בבית! מאדם זר קל להפּטר. בתורת אדם⁻סוחר ליבּעֶראלי, הרוצה ליהנות בעצמו מן החיים ומן הכבוד, ומן העולם⁻הזה הגלוי והנסתר, אין ר' יואל שלנו אב נלהב ומסור ביותר, אבל כנגד זה הוא בעל דואג מאד, ואם מתרגשת לבוא שערוריה בבית, וביחוד שערוריה שהוא עצמו אשם בה, ואשתו פריידל פותחת את פיה לומר לו דברי מוסר, – מיד הוא מתחיל חרד מאד לשלומה ולבריאותה, ומתחנן לפניה שלא תסכּן חס וחלילה את לבה החלש, ומזכּיר לה את הטפּות שהיא חייבת לקבּל…
שכן פריידה היא, לא עליכם, אדם ידוע⁻חולי, כיאה וכנאה לגבירה שעלתה לגדולה לפני זמן מועט; היא חוששת בלבה ואסור לה להתרגז. אף היא קצרת⁻רואי ואינה מוציאה את הפּעֶנסנעֶ מן הידים, ואת חטאיהם של בעלה ושל ולאדימיר בנה היא רואה “מבעד לאצבעות”. אבל פה⁻קדוש יש לה ומוּסר להטיף היא יודעת, וכשהיא רוצה הרי היא מתייצבת ואומרת ואומרת… ומפני המוסר הזה מפחד יואל עד מאד. ומיד הוא מזדרז להזכיר לה את חולשתה ואת טפּותיה, ואילו ולאדימיר מוחה בקול רם למדי. מוסרה של אמו כבר נתקע לו כעצם בגרון. "רק לא מוסר! " צועק הוא; זה מרעיל לו את החיים.
וּולאדימיר בוַדאי שהוא רוצה לחיות. אף הוא עם⁻הארץ בּעל⁻בּתּי, אלא צעיר יותר, דמו רותח יותר, והריהו מתחרה בהצלחה כנגד אביו במטבח, וכנגד גיסו לעתיד (עורך⁻דין מושבע) – במקומות אחרים. ואם הוא חסר כסף, הריהו מוציא משהו מן הבית… פרי ישווה לו היא גם אחותו –נערה⁻כלה, אך לא כל⁻כך במהרה רוצה היא להתחתן, חתנה עדיין אין לו לקוחות. במשך הזמן וַדאי יקבל, בעזרת השם יתברך! ואותו זמן החיים יהיו חיים! חיים של חופש, שכן אשת⁻איש מותר לה הכול; כי קארולינה יודעת כיצד לחיות, ויודעת כי בעל הוא בעל, ואם יש צורך במאהב – מוצאים אותו…
אבל נערה “הגונה” הרי היא, כפי שנאה לבתו של טראכטעֶנבּעֶרג. אף היא עובדת למען הפצת ההשׂכלה, היא מלמדת את המשרתות לקרוא ולכתוב ואפילו דקדוק עם תחביר: איך נקרא הדבר, שעליו מדברים? ואיך נקרא מה שאומרים על הדבר הזה? ובינתים חוטפים שׂיחה על “מנהגיהם” של הגברים במטבח ועל ה“עסקים” ברחוב.
והנה אל תוך בית כזה באה ונופלת חסיה היתומה.
חסיה נתחנכה בכפר אצל אבא⁻ואמא עניים, אבל בכפר, בחיק הטבע, השׂדה והיער! חסיה היא נפש גלויה, צעירה, סוערת וחמת⁻מזג. היא אנוסה ללכת אל הדודה, משום שאמה מתה עליה והאם החורגת צובטת וּמַכּה. חסיה אינה ראויה לכך, אך בבית שׂוררת הדלות, והיא ממרירה את החיים, ועל מי אפשר לשפוך את הלב המר, אם לא על הבּת⁻החורגת? וכשנגדשת הסאה, נוטל האב ומביא אותה העירה אל קרוביו העשירים והקרובים כל⁻כך, שם יהיה לה טוב…
כיצד מקבּלים את חסיה?
הטראכטעֶנבּעֶרגים זקוקים למשרתת. את ההיא מוכרחים היו לשלח. “סתמו לה את הפה”, השערוריה לא יצאה אל הרחוב, ומאחר שהיא פּוּטרה – יכולה חסיה למלא את מקומה. דבר זה תופסת פריידה בו במקום. היא מבינה גם, כי חסיה תהיה בת⁻בית, לא משרתת, ולא יהיה צורך לשלם לה. כנגד זה היא תעשה אותה בן⁻אדם, היא תלמד אותה לבשל, לאפות, לכבּס ולגהץ. הבת תלמד אותה לכתוב, לקרוא וגם דקדוק. בלתי⁻מרוצה הוא רק יואל. כאמור, הוא אדם⁻סוחר עם עקרונות, ויודע כי משרתת קרובה אינה עניין בשבילו; שכזאת אין נפטרים ממנה, אם מתרחש משהו, בכמה רובלים; אם תקרה שערוריה, הרי זה יעלה ויעלה ממון קורח. יהיה מי שיעמוד לצדה ויתבע את עלבּוֹנה. אבל לוַתר לאשה בעלת הלב החולה אף זה עקרון הוא, וחסיה – נשארת…
חסיה נשארת, והתברר מתברר – ר' יואל צדק. לא טוב עם משרתת קרובה. בת⁻הכפר נעשׂתה כמין אבן⁻שואבת לגביו, לגבי הבן ולגבי החתן לעתיד – העורך⁻דין המושבע. אבל כל זה עדיין לא היה נראה כסכנה גדולה, לדברים כאלה רגילים בבית הזה… כבר אנו יודעים כי פריידה, אם היא מוצאת את בעלה במטבח, הריהי מתייצבת לומר לו מוסר; אבל הוא מזכיר לה את לבּה החלש ואת הטפּוֹת, והיא נרגעת ושותקת… קארולינה, כשהיא מוצאת את החתן שלה במקום שאינו צריך להימצא, הריהי צובטת את המשרתת ונרגעת בזה… וּולאדימיר, השארלאטאן, הוא ממילא אבוד… מן החומר הזה אפשר היה לעשׂות לכל⁻היותר קוֹמדיה, ולא דראמה, וחסיה היתומה היא יותר מדראמה, היא כמעט טראגדיה.
חסיה אינה מתפּתּה; יותר מזה, היא מתאהבת בוולאדימיר. חסיה יודעת מי הוא ומה הוא, היא יודעת מה הסכּנה שבהתקרבותה אל טראכטעֶנבּעֶרג הצעיר, היא יודעת, כי הדבר הזה יהיה אסונה שלה, ואף⁻על⁻פי כן, דמים צעירים ורותחים אינם מים שקטים ובוטחים… היא אוהבתו בדרך הכפרית הטבעית, בלי חשבונות ובלי תקוָה לנישׂוּאין, בכל הידיעה שהסוף מוכרח להיות נורא ומר. ובהתחלה, כשוולאדימיר המצוחצח מבחוץ יש לו קצת סלידה מפני הנערה הכפרית בלי קורטוב של “תרבות” – הריהי מתגעגעת עליו, מתגעגעת על אסונה, שאינו רוצה ללכת אחריה לרדוף אחריה, וכשהוא בא ומופיע לפניה – הריהי מתנפלת אל תוך התהום בעינים פקוחות…
במה צריך להסתיים דבר כגון זה?
בדרך כלל הוא מסתיים בכך, שוולאדימיר כזה מוצץ את תוכו של הפרי ואת קליפּתו הוא זורק אל האשפה. מן האשפה קשה להתרומם; וכיוָן שהתחילה נערה לנפול, הריהי מוסיפה ונופלת יותר ויותר נמוך…. ואם רוצים להפליג בטראגיות– הריהי מאבדת עצמה לדעת.
אפשר שיהיה גם אחרת: חסיה הריהי בכל זאת קרובה, וכשהדבר צף ועולה, כשמן על⁻פני המים, לוקח טראַכטעֶנבּעֶרג כזה, אדם⁻סוחר עם עקרונות, ומשׂיא אותה עם עם⁻הארץ וגס⁻הרוח ולפני חסיה נפתחת גיהינום ממין אחר: בעל שאינו אהוב, בעל גס⁻רוח, טענות וטענות⁻שכנגד שאינן פוסקות, התכתשות נצחית, צער וחרפה, ואם רוצים דוקא, אפשר שוב שיהיה אבּוּד לדעת: חסיה אינה יכולה לשׂאת עוד, והיא נוטלת את חייה בידיה.
אך לא בזה מסיים גורדין את הדראמה שלו.
גורדין עומד על הגבול שבין “שוּנד” ואמנות; הוא קרוב יותר לצד האמנות, אבל לגמרי בלי סצינות מילודראמאטיות אי⁻אפשר לו. יש בו לפעמים ריח של שעֶקספיר (שתי המערכות הראשונות של “מירה’לה אפרת”); יש בו לפעמים גם מריח השירה הלירית הרומאנטית (תמונת האהבה “בחסיה היתומה”), אך חסרה לו ידיעת המידה, ולעולם אינו יודע, מתי והיכן לסיים. תכופות יש לצופה הרושם, שלא הספיק לו חומר לערב שלם, והריהו מוסיף את השאר בתכּים של כליבה. לאחר שתי המערכות השעֶקספּיריות החזקות של “מירה’לה אפרת” באות שתים חלשות, הולכות ונמשכות שתי מערכות מודבקות, המקלקלות את רושמן של שתי הראשונות; ודבר זה עצמו עשׂה ב“חסיה היתומה”.
לוַתר על התאבדותה של חסיה לא היה גורדין לא רוצה ולא יכול. הוא יודע ומכיר את קהל⁻צופיו בתיאטרון היהודי (לפחות יהודי⁻אמריקאני), ויודע כי אבּוּד לדעת הוא מסמר חזק – נשים מתעלפות! אבל את המחזה מוכרחים למתּח ולהאריך, שיתפוס את כל הערב! ולשם כך מצווה גורדין, שיתחתן ולאידימיר עם חסיה, ושיהיו הטראכטעֶנבּעֶרגים מסתלקים מוולאדימיר בשל המעשׂה הזה… ולאדימיר עם חסיה חיים בדחקות, וּולאדימיר אינו יכול לחיות בדחקות, אין הוא רגיל בכך; הוא עצמו להשׂתכר אינו יודע, לחיות משׂכר⁻עבודתה של חסיה בסריגת גרביים פירושו לא לאכול כדי שׂוֹבע, וקלפלף לא ליטול אל היד… מרוב צער מתחיל ולאדימיר שותה שכּור. ולאדימיר מבלה גם (כך הוא מספּר) במקומות העליזים, שבהם הוא נפגש עם גיסו⁻לעתיד, והוא שר שירים עצובים כל⁻כך, שהחבורה העליזה מתעצבת כולה גם היא ובוכים אתו יחד… בבית ולאדימיר תמיד כעוּס, רגוּז, אינו יכול לסבול את עצבותה של חסיה, מפריעה לו התינוקת הבוכה – אין הוא יכול לסבּול עוד כל זה וכותב מכתב אל אביו ואמו, שהוא יאבד עצמו ביריה, אם לא יעזרו לו… “אין אני מתכוון לעשות כן”, – מרגיע הוא את חסיה, – "אך הם, הם צריכים לצאת מדעתם! תהיה שערוריה! "
וכשהתכסיס הזה מצליח, והטראכטעֶנבּעֶרגים באים לעזור – אבל רק לו ולא לחסיה, מציע הוא, שתסע היא הביתה, לפחות לזמן מה, אל הדוד הכפרה… והוא בוַדאי יתגעגע עליה עד מהרה ויבוא אליה… הטראכטעֶנבּעֶרגים מסכימים גם הם לכך. שתסתלק רק מלפני עיניו, השאר כבר יבוא מעצמו.. אולם חסיה שוב אין בכוחה לשׂאת עוד כל זה.
וחסיה היתומה הולכת ומסממת עצמה… וגורדין מילא את כל הערב! בפיה של חסיה היתומה הוא שׂם מוֹנוֹלוֹג גדול ונלהב אל התינוקת שבעריסה… אולי היא תקח את התינוקת אתה אל הקבר? מה מזל צפוי לה ליתומה? אבל מיד הוא מצווה לה להתיישב בדעתה, להשאיר אותה לחסדי הגורל ולהסתלק לבדה… ומצווה אחר⁻כך לוולאדימיר להתחרט ולהתנפל בבכיה קורעת⁻לב על גויתה של חסיה ולצעוק, כי לא לכך התכוון, לא בכך רצה! ומצווה לאביה של חסיה להכריז ולומר: "כאילן צעיר ועסיסי באה בתי לכאן ומה עשׂו כאן ממנה! " ולאחר כל מעשׂי⁻הפלאים האלה מתקבּל, כמובן, לא מה שרצה גורדין! הרושם שמקבלים מן המערכות הראשונות הולך ונחלש; מרת קאמינסקה, המשׂחקת את חסיה, אינה יכולה, עם כל כשרונה, להציל את המערכה הרביעית. היא מתה לעיני הקהל יפה מאד, אבל בכוֹ למותה בוכה רק ולאדימיר בלבד, הקהל מפהק…
ואף⁻על⁻פי כן יש במחזה הזה תמונות מוצלחות. ראוי לעורר את תשׂוּמת⁻הלב לתמונת⁻האהבה, כשחסיה מודה לפני ולאדימיר, שהיא המתינה וצפּתה לאסונה, היא לא ישנה לילות תמימים ורצתה שהוא יבוא; בכל חום נפשה רצתה! יפה, רוֹמאנטית יפה, היא התמונה, שבה רוצה חסיה לעשׂות את אושרה מלא ושלם. ורוצה שיהיה לה הכפר בסאלון של הטראכטעֶנבּעֶרגים, והיא מעמידה בשתי שורות את העציצים בדומה לשדרה של עצים, ומניחה את הסרטים במקום שצריך לעבור הנהר, והיא מתיישבת אתו על שׂפת הנהר ומצוָה לו לשתוק… "שתוֹק! " מתחננת היא. כי היא מרגישה, שבערב כפרי מלא כזה אין הוא צריך לדבּר! היא אוהבת אותו, אך הוא הרי אינו מתאים לכל זה… יפה תפוּסה היא כּניסתה של חסיה, כשהיא באה מן הכפר, איך היא נופלת לתוך בית הטראכטעֶנבּעֶרגים, המלא הטפת⁻מוסר, עקרונות ומשׂחקי⁻קלפים… ועוד ועוד מקומות אחרים.
הוצאות⁻הספרים האמריקניות מתקיימות עד היום על הבּעֶלעֶטעֶריסטיקה שלנו, הן מעתיקות ומדפיסות כמעט הכול משלנו; התיאטרון היהודי שלנו רוצה לאַזן את החשבון ומגניב אלינו דראמות מאמריקה: אין זה עולה בכסף.
"אוי, דלוּת, דלוּת! " – כפי שאומר אביה של חסיה. אך עניות אינה פסלוּת, וגורדין יש לו כשרון.
* * *
ושׂחק שׂיחקו את המחזה כראוי. הצטיינה, כרגיל, מרת קאמינסקה. מרת טרילינג, המשׂחקת כל⁻כך יפה את מירה’לה אפרת, היא “פריידה” טובה רק מן המערכה השניה והלאה, כשיש לה יותר מה לפעול. טוב הוא ולאדימיר (ה. סעֶרוֹצקי), כשהוא מתעורר במערכה האחרונה בין בני משפחתו ורץ להזמין בשביל חסיה עגלת⁻כילה על⁻גבי קפיצים ולקנות בשבילה דברים טובים לדרך. רגע מוצלח יש לו למוֹטיעֶ שטרייכעֶל (מר טיטלמאן), כשהוא סופר את הכסף, שהוא מקבל מן האשכּנזי השוטה, מטראכטעֶנבּעֶרג, שכּן למעשׂה צריך היה הוא להוסיף ולשלם, בשביל להפּטר מגוי כזה. שלא כראוי מתנהג רק הקהל הממעט כל⁻כך לבוא אל התיאטרוֹן.
1905
האם
מאתיצחק ליבוש פרץ
דראמה בשלוש מערכות, מאת דוד פינסקי
האם – האלמנה, שאינה רוצה להינשׂא בפעם השניה, שוּתפו של בעלה המנוח וידידו הטוב משתדך אליה: היא מסרבת לו. ולא משום כך שאין היא רוצה בו. ולא זכרו של בעלה שמת אינו מניח לה להינשא – היא מוַתרת על השדוּך למען הילדים. כל⁻כך טוב לה עם הבן ועם הבת ביחד. אך עד מהרה נהפך הגלגל! הילדים חוזרים הביתה: הבת מן הטיול, רעבה ומתנפלת על האוכל; אך זהו פרט מקרי, שאין לו תוצאות במחזה. ואחר⁻כך בא הבן. הוא נכנס מחומם, משולהב, מאושר; הוא מאוהב עד למעלה ראש! היא לא השיבה את פניו, קבּלה את אהבתו! והוא תופס את אמו ומחבּקה ומנשקה – איזו שׂמחה! אך זו תהיה שׂמחה נוראה!
– מי היא הנערה שלך? – מי? מאשה!
והאם אינה יכולה להסכים לשידוך בשום פנים: אביה של מאשה היה איש התיאטרון, על הבמה היה משׂחק, ובין חבריו וחברותיו למקצועו היה מלווה ברבּית. את עורם היה פושט מעליהם! כנגד זה, כשהיו מראים על הבמה התכּתּשות – היו מתנקמים בו ומרביצים בו באמת, מכות⁻רצח היו מכים אותו, עד שהיה צורך להורידו מעל הבמה על⁻כפּים…
שוב פרט מקרי וחולף. שכן מַאשה, כפי שמתברר אחר⁻כך, לא ירשה מאביה ולא⁻כלום. היא באמת טובה ונחמדה, או כפי שאומרת אחותו של החתן, ברקדה על⁻פני החדר: היא “פּרעֶליעסט”! (נחמדת).
אך האם אינה מסכימה בשום אופן, והיא דורשת מן הבן לבחור בינה ובין מַאשה, וכשהבן אינו נכנע, והבת עומדת אף היא לצדו של אחיה, – מתפלגת המשפחה, והאם עוזבת את הבית והולכת אל הבעל השני.
כך מתקשרת הדראמה במערכה הראשונה.
האם התחתנה, הבן אף הוא, הבת נשארת עם הבן ביחד.
בילדים חדשים לא בירך השי"ת את האֵם, והיא מתגעגעת, כמובן, על ילדיה הגדולים, כותבת להם מכתבים על מכתבים; אך הילדים שולחים אותם בחזרה בלי לפתוח. לאחר שש אוֹ שבע שנים (כבר יש נכד בגיל זה) נודע לה לאם, כי על הבת עברה מחלה קשה (שוב פרט מקרי), והריהי הולכת אל הילדים. והביקור אצל הבן והבת – זהו תוכנה של המערכה השניה.
האם נכנסת ומוצאת רק את המשרתת בבית, וממנה נודע לה, כי הילדים שכחוּה שכחה גמוּרה. אפילו את הפּוֹרטרעֶט שלה הסירו מעל הקיר! מופיע הנכד – הוא מעולם לא שמע על סבתא! נכנסת הכלה אשת⁻הבן – ואינה יודעת איך תנהג. רחמיה נכמרים על הזקנה, אך אינה רוצה לעשׂות דבר נגד רצון בעלה. ואולי עוד היא מרגישה את העלבון שהעליבה אותה!
היא חוככת בדעתה. לבסוף מנצח בה צד הטוב, היא מעכבת את חמותה. עד מהרה באה המבריאה – הבת: חיוורת, רופפת, נועצת צפורניה בחזה, ואף⁻על⁻פי כן אינה יכולה להביט בפני אמה, בשום אופן. עוד רגע והבן בא, פותח את הדלת, רואה את האם – ונסוג אחור!
במערכה השלישית והאחרונה חוזרת1 האם מביקורה הביתה אל בעלה ואל אחותו, שהיא דרה עמהם.
היא רוצה להסתיר את מכאוב לבה. אדרבה: היה טוב מאד! איזו נחת! אוהבים אותה! לא שכחו אותה אף רגע אחד! אבל כוחותיה אוזלים, צערה פורץ מתוכה בכוח רב – היא, מתעלפת. לרוץ ולהבהיל רופא? לא, את הילדים רוצה היא, את הילדים. שיודיעו להם, כי היא חולה, כי היא הולכת למות! הם יבואו, הם מוכרחים לבוא! – הבעל השני רץ לעשׂות את רצונה. הדלת נסגרת מאחוריו, ובמשך הזמן שהוא שוהה בדרך, נאחזת האם בכוחותיה האחרונים בתקוָתה, שהם יבואו. אל האם החולה בוא יבואו. הנה הם הולכים, הנה הם באים,הנה הם כאן! הנה היא חובקת ונושקת אותם, הנה היא לוחצת אותם אל לבה. וכשבעלה חוזר אחד ויחיד, הריהי נופלת כאילן שנגדע.
* * *
הדראמה עושׂה רושם, יש בה תּמונות חזקות, חזקות מאוד, ואף⁻על⁻פי כן – הרושם הכללי איננו חזק כפי שיכול היה להיות.
ואשם בכך לא המשׂחק, מרת קאמינסקה שׂיחקה את התפקיד הראשי משׂחק אמנותי למופת, והאחרים – גם כן יפה; אפילו הנכד הקטן שׂיחק יפה, ילד⁻פלא שנולד על הבמה!
אם כן, במה נעוץ החסרון?
בסיגנון!
טראגיים יכולים להיות החיים עצמם: מצב מוזר, התנגשות של מעשים בלתי⁻רגילים, שהם טראגיים או דראמאטיים מטבעם; טראגי או דראמאטי יכול להיות גם האדם עצמו, אופיו של האדם.
ישנם אנשים, שהם צפים על⁻פני החיים בקלות, כגבעול⁻קש על⁻פני הנהר! ואילו אחרים עוברים על⁻פני החיים בחיוך על שׂפתותיהם; אינם מתייחסים לשום דבר בכובד⁻ראש. אבל ישנם גם אנשים עמקניים, המרגישים את תופעות⁻החיים הרגשה מעמיקה יותר, והדברים הרגילים נראים בחייהם דראמטיים. וישנם בני⁻אדם עזים וקשים כמתכת, והנקל לשבור אותם מלכוֹף את טבעם; אנשים שאינם יכולים לוַתּר, ולא להכּנע, ולא להסתגל ואף לא לסטות סטיה קלה מדרכם. אנשים האומרים: הכול או לא⁻כלום! ולגבי אנשים כאלה כל רגע בחיים היא שאלת⁻חיים, כל מקרה עלול להיות אצלם דראמאטי וטראגי!
הדראמה של פּינסקי מוכרחה היתה להבּנוֹת על⁻יסוד אופין של הנפשות הפועלות, שכן בחיים הרגילים ובין אנשים רגילים האם האלמנה נישׂאת פעם שניה; הילדים מתרעמים קצת, שרויים ברוגז איזה זמן, ומתפייסים… וברגיל האם מסכימה לשידוך שאינו נראה לה, ובפרט כשהנערה עצמה נערה טובה היא, ועוד היא מקרבת את כלתה, שלא לאבד את הבן… ובחיים הרגילים האיבה אל האם, ששכחה את האב המת, לפחות אינה חזקה עד כדי כך, שתעמוד בכל תקפה שש או שבע שנים ולא תרפה אפילו כחוט השׂערה!
כל זה ייתכן רק אצל בני⁻אדם בלתי⁻רגילים, האומרים: רצוני מן ההכרח שייעשׂה, או אצל בני⁻אדם בעלי מוּסריות גבוהה ועמוקה ביותר, המוכנים להחריב עולם מלא, ובלבד שעקרונם המוסרי יעמוד ויתקיים!
אבל אנשים בלתי⁻רגילים מדברים בלשון בלתי⁻רגילה, רגשות בלתי⁻רגילים מתלבשים בלבושים בלתי⁻רגילים, מחפשׂים לעצמם ביטוי שונה ואחר מן הרגיל. וכאן מדברת כל המשפחה לשון חילונית, והיא רוצה שאנחנו נאמין לה, כי תשעה⁻באב ויום⁻כפור שׂוררים בלבם. לא שום צליל מתכתי, לא שום ביטוי עמקני. כשהבן עם הבת באים לידי מריבה עם האם במערכה הראשונה, חושב הצופה בוַדאות, כי בעוד שעה קלה ישובו השלום והשלוָה; והנה באה המערכה השניה והיא כהפתעה, כמקרה שלא צפּו לו… ורק המערכה השלישית באה כהמשך טבעי לשניה, וגם כאן לא בכל תוקף ההיגיון.
עם זה אפשר היה להציל את הדראמה הזאת. השחקן יכול היה בתנועותיו לכסות על חסרונותיו של הלשון; מן ההכרח שהצופה יראה, כי האנשים האלה רגשותיהם רבים ועמוקים יותר מדבריהם, והבן עם הבת חייבים משום⁻כך לשׂחק לא פחות טוב מן האם; שיהיה תאוּם גמור במשׂחק.
הבה נקווה, כי בהצגה השניה יהיה כך, והשׂחקנים יפרעו את חובו של המחבר.
1905
-
“חורזת” במקור המודפס, צ“ל: חוזרת – הערת פב”י. ↩
בני לוריא
מאתיצחק ליבוש פרץ
האם מכירים אתם את בני לוּריא האמתּיים? משום שישנם מזויפים גם כן. כשם שיש לנו כוהנים מזויפים, לויים מזויפים, יש לוּריאים מזויפים…
לוריא האמתּי הוא כעסן, יהיר, נוקם ונוטר – אל תגעו בהם. זו היא אש, הקודחת ויורדת עד שאול התחתיה, אלה הם נחשים, שלחישתם חודרת קרב וכליות. כך לפחות רוצה לומר יעקב גורדין, מחבר המחזות היהודי⁻האמריקאני – וכי צחוק הוא, “לוריא”!
"אני מבני לוריא! " צועק גדליה, יהודי בעל⁻עושר ותלמיד⁻חכם נוסף לכך. "אני מבני לוריא! " מכריז ומודיע אחיו טוביה, טחן, אפילו חטיבת עם⁻הארץ, ובכל⁻זאת לוריא! "אני ממשפחת לוּריא! " – מטיחה בפני אביה הכלה התיאטרונית, בתו של גדליה. "אני מבני לוריא! " אומר בכוח כבוש, כיאה למאהב על הבמה, בנו של טוביה…
מהו ספּור⁻המעשׂה כבר אתם מבינים מעצמכם. האחים רבים בגלל ירושה, הבן והבת אוהבים זה את זה… ומפני שאין זו טראגעֶדיה, ייעלמו סוף⁻סוף העננים, שמש⁻האהבה תבקע ותאיר, והצופים ישובו מן התיאטרון הביתה בלב קל!
אך לא כל⁻כך מהרה מתרחשים הדברים. אביהם של גדליה וטוביה מת על⁻פני אביו שלו וסבא שלהם, – לשם מה הדבר נעשׂה כך גורדין לבדו הוא היודע, – וסבא בצוָאתו הפלה לרעה את עם⁻הארץ טוביה ונתן כמעט הכול לגדליה התלמיד⁻חכם, הלמדן. זה עניין אחד.
מזה מתפתח משפט בערכאות, ומשפט מתנהל עם עורכי⁻דין. עורכי⁻הדין “מוצצים את הדם”, כפי שהיו אומרים; נעשׂה לבּוֹ של טוביה העני עוד יותר מר, והשׂנאה אל האח – יותר חזקה. הרי לכם כבר העניין השני.
העניין השלישי הוא אי⁻הכבוד שרוחש בכלל כל תלמיד⁻חכם אל עם⁻הארץ, – גדליה הלמדן, המיוחס בעיר, אינו יכול לשׂאת את קרבתו של אחיו הבּוּר, כעשן לעינים וכחומץ לשינים כן הוא לו.
ואם נוספת עוד לכך – שכנוּת: בית מול בית, פתח כנגד פתח, כבר יכולים אתם להבין, מה גדולה ה“אֵש” המתלקחת בין הבתּים… והיא מוכרחה עוד יותר ויותר להתלקח, כשנודע לו לגדליה כי בתו שלו, הבת⁻יחידה, בבת⁻עינו, אוהבת את בנו של שׂונאו הגדול ביותר – את בנו⁻יחידו של אחיו טוביה, בבת⁻עינו שלו, והאהבה גדולה וחזקה…
לא פחות מזה מלהטת האש בלבו של טוביה. עם⁻הארץ בריא, “בר⁻נש” ו“בעל⁻גוף”, – אשתו מתה עליו בנעוריה והוא לא נשׂא עוד אשה, הוא לא יביא לבנו⁻יחידו אם חורגת, אם כי בריאות⁻הגוּף פורצת מתוכו – את כל אהבתו וגעגועיו הוא מקדיש לו לבּן, ועכשיו, בעצם אמצעיתו של המשפט, שומע הוא מפי הבּן, כי הוא רוצה שלום, ושלום רוצה הוא, מפני שהוא מאוהב בבתו של האויב הגדול⁻ביותר של אביו…
וזכרו, כל אלה הם בני לוריא! ומזמן כבר היו מתכתשים, שוברים זה לזה עורף ומפרקת, אילמלא רב העיר – יהודי בעל מזג טוב, צדיק אמתִּי, המוכן להגיש את גבו שלו, שעה שמתרומם אגרוף – –
בדבּוּר אחד: לא טוב! “שׂערות יצמחו לי כאן”, – צועק טוביה ומראה על כף ידו, – "והדבר הזה היוֹ לא יהיה! " – “אני אמות! " – אומר הבן, שגם הוא לוּריא. “מוּת! " צועק טוביה ושובר את המקל מחרון⁻אף. ומעשׂים כאלה נעשׂים גם בביתו של גדליה.. המצב שב”רומיאו ויוּליה” הוא כקלפּת⁻השום כנגד התסבוכת כאן! הבל גמור! הרי הללו בני לוריא הם!
ובכל זאת, כשגורדין רוצה, הריהו מתחמק מתוך בין⁻המצרים, קופץ ויוצא ככלב⁻צמרון מן המים, מתנער ונשאר יבש… לא לחינם הוא עומד “בין שייקעֶוויטש1 ובין שעֶקספּיר”; כל מקום ששעֶקספּיר לא היה יכול לשית עצה בנפשו, בא שייקעֶוויטש ועשׂה הוֹקוּס⁻פּוֹקוּס – ונגמרה הטראגעֶדיה!
מבינים אתם, גדליה בוחר בשביל בתו חתן, מן⁻הסתם חתן אידיוֹט (הרי הקהל זקוק למישהו שיוכל לצחוק ממנו); אלא מה, גדליה הוא יהודי תלמיד⁻חכם, ושונא עם⁻הארץ תכלית שׂנאה – אבל החתן הזה יש לו מעלה יתירה: אבא שלו (יכולים אתם להתפוצץ מצחוק), אבא שלו הוא יושב⁻ראש במועצת⁻העיר, ואם עושׂים יד⁻אחת עם הראש – יסגרו את טחנתו של טוביה – ותחדל השכנות עם האח העם⁻הארץ… הוי, השכנות הזאת! שכנוּת מרה היא! אפשר לצאת מן הכלים! כשהבת⁻יחידה של גדליה מנגנת לפני הרב והרבנית על הפסנתר, ושרה שיר על האנושיוּת – הולך בנו של טוביה ותוקע מאחורי החלון “תקיעה גדולה” בשופר! או שמטילים בכוָנת⁻זדון שׂק של קמח לפני החלון ומקמחים את קאפּוטת⁻האטלאס של הרב, את שמלת⁻החתונה של הרבנית ואת מכנסיו של ר' גדליה, במחילה! ואם מישהו בביתו של גדליה נחלה, הולך טוביה ושׂוכר בחורים ובחורות ואומר להם לשיר ולרקוד ולצאת במחולות⁻מחניים מתחת לחלונות אחיו, ומנגני התיאטרון אנוסים עוד ללווֹת אותם בחצוצרות ובתוּפי⁻הדוָדים!
מה? נפול נפלתם מאיגרא רמא של טראגעֶדיה לבירא עמיקתא של פארסה? אין פלא. שעֶקספּיר עצם עין, ושייקעֶוויטש קפץ למעלה ומנצח על ההילולא…
ועל⁻פי פקודתו נוטל גדליה מקל ומלקה על הבמה, לעיני כל ישׂראל, את בתו⁻יחידתו; היא נופלת ושוברת יד… ואם מעט בכל זה, הריהי מקבּלת מחלת עצבים, ומחלתה מסוכנת… ומיד נהפך לבו של גדליה הגאה, והוא, התלמיד⁻חכם היהיר והכועס, מבקש את טוביה עם⁻הארץ לעשׂות עמו שלום, הוא מוכרח להציל את בתו…
ועכשיו, לאחר שכבר עשׂה שייקעֶוויטש את שלו, הוא נעלם לרגע ובאה שוב חטיבה של שעֶקספּיר. טוביה עם⁻הארץ מכתיב בבית הרב לאחיו השבור את תנאי השלום: הוא חייב להשיב לו את הירושה ולהודות בכתב כי סבא, לוריא הזקן, הראש והראשון של הלוּריאים, כתרה ופארה של המשפחה, עשׂה עוול… הוא, גדליה, חייב לשלם לו, לטוביה, את ערך הירושה עם רבית בעד עשׂרים שנים תמימות! הוא חייב גם לפצות אותו על הוצאות המשפט בסכום של כמה אלפים רוּבּל עם קוֹפּיקוֹת! ומן הבית מוכרח הוא גם⁻כן לצאת – את הבית מוכרח הוא למסור לבנו של טוביה ולאשתו בעתיד – בתו של גדליה. ועוד דבר; גדליה חייב לבקש סליחה ומחילה מטוביה בפרהסיה, בשבת לפני קריאת התורה בבית⁻המדרש, כמעט לומר וידוּי באזני כל הקהל!
גדליה מסכים לכל דבר, מחניק אותו הכעס, אך אהבתו אל בתו החולה חזקה יותר; הוא חותם על הכתב, אך הבת חוטפת את הכתב וקורעת אותו – במחיר זה אין היא רוצה לקנות את אהובה!
וטוביה – נכנע לה…
ולבסוף שעֶקספיר נעלם שוב ושייקעֶוויטש יוצא ועולה – מופיעים חזן עם משוררים, אנשים ונשים רוקדים בעיגוּל, וה“רב הקדוש” תופס גם הוא יד של נקבה ורוקד…
* * *
הצג הציגו את המחזה הזה בתיאטרון היהודי ברחוב קרוּלעֶווסקה, והמשׂחק היה מלאכת מחשבת! נעֶרוֹסלאבסקה, מאירזוֹן, אדלעֶר – שׂיחקו משׂחק מתואם להפליא, עוד יותר הצטיין זשעֶלאַזא כרב – הטפּוס היפה והעדין ביותר במחזה. בעֶרמאן לבדו הגזים מעט ושׂיחק במגפיו יותר מששׂיחק בלבו ובראשו…
אך בדרך כלל – משׂחק מתואם, קונצעֶרט ממש.
ומה? האם אתרעם על אדלעֶר, שבאמצע הדראמה שר פזמון? זהו עוול, עוול גדול! אך מה נועיל בתלונה, עם בשירת הפזמון נעוץ כּשרון יותר משיש בכל גורדין ובמחזהו?
ועתה לך והתרעם!
1906
-
הוא מחבר⁻הסיפורים הנודע בשם שמ"ר. ↩
מפוזר ומפורד
מאתיצחק ליבוש פרץ
ישנם שני מיני פּוֹגרוֹמים: קוֹלניים וחשאיים. פּוֹגרוֹמים קולניים עושׂים חוּליגאנים, שכּוֹרים, יחפנים, על דעת עצמם ומתוך התעוררות עצמית, או מתוך הסתה של אחרים. בתים נחרבים, רכוש נשדד, אנשים – זקנות וילדים – נפצעים ומומתים.
פּוֹגרוֹם כזה קולו הולך, עד שהוא נשמע באירוֹפּה! אם כי לה עצמה אין הדבר מזיק, היא נחרדת – ומוחה… ונותנת מארק או פראנק לסובלים.
האנשים והמפלגות הליבּעֶראליים באותה ארץ עצמה ודאי שהם כועסים. הכעס מתיש את כוחה של הממשלה. כל מחאה, כל זעקת־חמס – עוקרת לבינה מן החומה הישנה…
קוֹפּיקה אחת בשביל הנגזלים והנפצעים – לא… כסף דרוש למטרות אחרות; אבל לצעוק, אדרבה…
אלה הם הפּוֹגרוֹמים הקולניים. בתים נחרבים, רהיטים נשברים – פועלים באש, בגרזינים, במטילי ברזל – – –
אבל ישנם גם פּוֹגרוֹמים חשאיים: המשפחה היהודית מוּכּה לרסיסים, ואיש אינו שומע ואיש אינו יודע.
הבית עודו שלם, אך ריקן. אבא־אמא וכל הילדים, בלי עין־הרע, חיים, אך מפולגים, מפורדים!
“מפוזר ומפורד” לא רק העם, המשפחה מפוזרת ומפורדת! בלי כילפות וקרדומות, מ“בלי לשפוך טפת־דם אחת”, נעשה רצח – נשמתה של משפחה “נשחטה בלא סכין”, ותרנגול לא יקרא! ציץ־גלוּת ארסי; פטריה של רעל, התגנבה אל בית, והבית נרקב ונתפורר…
הנה אבי המשפחה – יהודי סוחר. מכוּר בגופו ובנפשו ובכל נשמתו לפּריץ… נכנע, עסוּק, טרוּד, כעוּס – ובלבו אהבה עמוקה ונסתרת אל הילדים, ומצאון עמוק ונסתר לנחת מן הילדים…
והנה האם, יהודיה של סידוּר ותחינות. טובה, שקטה… רואה ואינה מבינה את הנעשׂה סביבה; שומעת מלים חדשות, אבל “מילא, מה שהילדים מפטפטים”… ולפיכך דעתה בבית נשמעת כדעתו של הרב – – –
נערה משרתת – אויב בבית. בעלי־הבתּים –מוצצי־דם הם לה…
וילדים…
עוד בהיותם יחדיו, כבר הם מפוזרים ומפורדים!
בת קשישה – גרושה – ריקנית, צחקנית, צמאה לחיים ולאהבה, בורחת עם דעֶנטיסט.
הצעירה ממנה – מלומדת־למחצה, רוצה להיות מלומדת־בשלימות, והיא נמשכת ל“קורסים” לבּעֶרן, עיר שאבא־אמא לא שמעו את שמעה מעולם…
בנים ישנם – והגדול שבהם הוא רודף־תענוגות, משׂחק־בקלפים ו“הבחור־של־זהב”, כפי שנאה לבנו של יהודי שעלה מעניות לעשרות… השני סוֹציאליסט הוא, והשלישי – ציוני, ובן הזקונים המפוּנק – חובב חתלתולים וכלבלבים.
וההורים מביטים ואינם רואים, שומעים ואינם מבינים, וכשמגיע היום והתהום שנחפרה ביניהם ובין הילדים מתגלה להם פתאום – תוקפת אותם סחרחורת. צועק האב אל האם: אמא אַת? היכן הם ילדיך? והיא שואלת: ואתה, אבא? והיא מתחרטת על כל העניין!
האם לא היה טוב יותר בעיירה הקטנה, שהיא חיתה בה קודם־לכן, והיא סחרה שם בדגים וקראו להם שם “טשוֹלעֶנט”? אז הילדים היו ילדים! והיום? היום שמה “שאַלעֶנט”, ישנן מראות ומיני “סמרטוטים”, אבל הילדים אינם ילדים!
טראגיים וקוֹמיים הם הורים כאלה, העובדים ומתייגעים על־פי הנוסח הישן, ויש להם עולם־הזה אחד בלבד – נחת מילדים! טראגי־קוֹמיים הם ברגע שהתקוָה לנחת מתפזרת, מתנפצת כשמשה של זכוכית! פתאום – חסל סדר ילדים, אין ילדים!
אנשים שהם רגילים לראות בביתם את התחלתם וסופם של כל החיים ואת כל התכלית מתחילה ועד סוף, נודע להם לפתע־פתאום, כי ילדיהם שלהם יורקים על ה“תכלית”; שהם צפּרי־נוֹד ועופות־בר, הפורשים את כנפיהם לטוס למרחקים. אין להם בית ולא הרגשת־בית… במרחקים, בנכר, רואים הם משהו המושך אותם – דעֶנטיסט, ארץ־ישראל, בּעֶרן, ואחד נמשך דוקא לסיבּיר…
אנשים מן הנוסח הישן, שהיה להם אך מוּסר אחד: שלום, שלוָה, שקט של הכנעה; לשרת את הפּריץ, ולהשׂתכּר מן הפּריץ – אנשים מן הנוסח הישן הזה נודע להם פתאום, כי ילדיהם שלהם יורקים על המוסר הזה; רואים אותו דבר נמוך ומאוס ומגונה. “יהודים אינם צריכים לנשק את ידו של הפּריץ”, צועק הציוני. “אסור שיהיה אדם אחד משרת אדם אחר”, מתקן לו הסוציאליסט. “אין אדם יכול לצווֹת על אדם אחר, אף לא אבא־אמא על ילדים”, אומרת הבת הרוצה לנסוע לבּעֶרן.
“להפּרד – אדרבה”, – מבין האב הזקן על־פי דרכו. – אך כיצד? לעולם אין יכולים לחיות עם ילדים יחדיו! “על־כן יעזוב” הוא פסוק מפורש בתורה, ובכן? “משׂיאים בן או בת, וכשנגמרים ימי ה”מזונות" – עושׂים עסק לעצמם, ומרויחים רוּבּל־כסף…"
וכאן הנה ישנה בת, שקנו בשבילה את מיטב היחוּס, השיגו לה את השידוך הטוב ביותר, והיא רוצה לברוח למרחקים לפני החתונה… עשׂוּ להם שערוריה, החזירו את התנאים, בהלה ואסון, והיא – הבת – צוחקת! היא מרוצה מזה, היא נשתחררה!
והילדים האלה, שהיו צריכים להיות שקטים וכנוּעים, ומתכנסים תחת כנפיהם של אבא־אמא, ולעשות “מה שאבא־אמא אומרים ומה שאנשים טובים וכשרים אומרים” – עוד לא די להיות דומים לכל שאר בני הדור הזה, להרים את הראש למעלה וליישר לעצמם את העצמות – מתקני־עולם רוצים הם להיות! הסוציאליסט רוצה, השם יתברך יודע למה, להביא אושר לעולם כוּלו! הציוֹני רוצה לארץ־ישראל, בידו הרזה והחלשה – לעבוד את האדמה, לנטוע עצים; והיא, הנערה, רוצה לבּעֶרן!
את הטראגי־קוֹמדיה הזאת עבּד שלום־עליכם למחזה של שלוש מערכות, “מפוזר ומפורד”, המוצג בתיאטרון היהודי ברחוב קרוּלעֶווסקה.
המחזה הזה יש בו כל היתרונות הגדולים וכל החסרונות הקטנים של שלום־עליכם שאינו מוַתר לעולם על בדיחה, בין במקום שהיא דרושה ובין במקום שאינה דרושה, והמחזה גובל משום־כך בפארסה.
“הצפּרים הצעירות”, הצריכות לזמר “זמירות חדשות”, חייבות להיות כולם מגוחכות, וכשמופיע פתאום הנאַדזיראט"ל (השוטר) – מוכרחים הם לקפוץ דרך החלון או להתחבא מתחת לשולחנות… אף אחד מהם אינו נשאר עומד… והטראגי שבמעמד מתפזר. ולבסוף, כשהאב הזקן רץ אל הפּריץ לבוש במעילו השחור וחבוש בצילינדעֶר, והוא נעצר פתאום ומתחיל מדבר דברים מעומק לבו הכואב, ומתחיל בוכה על מזלו הרע, – יש חשק לצעוק אליו על הבמה:
– אל תבכה, יהודי פתי! אל תבכי, יהודיה פתיה! יוצאי־חלציכם הללו לא ירחיקו טוּס! במים הרחוקים לא יפליגו…
שוֹב ישובו!
*
שׂחק שיחקו את המחזה בדרך כלל יפה. הצטיין מאירזון (האב). אדלעֶר לא הבין כראוי את תפקיד השליח, המביא בחזרה את התנאים. הוא צריך להיות כל־בּוֹ פיקח וערום, הפושט את העור מן הגביר החדש, והוא שׂיחק כשדכן טפּש אבל לפי תפיסתו ביצע את תפקידו כראוי!
על סופרים בני דורו
מאתיצחק ליבוש פרץ
על סופרים בני דורו
מאתיצחק ליבוש פרץ
מנדלי
מאתיצחק ליבוש פרץ
הימים של “בית־המלאכה האחד” עברו וחלפו, הספרות התפלגה לסוגיה. מאמרים, ביקורות, זכרונות וכיוצא באלה יכתבו אחרים; אני רוצה את מנדלי לכבד. ודבר זה עושׂים הכּול, דבר זה עשׂה העם בהמוניו הגדולים מזמן. העם הכיר בעבודתו וקורא לו על־שם עבודתו. לא שלום יעקב אבּרמוביץ', זהו שם פרטי, שם בשביל אשה ובן ובשביל מנהל ספרי־הלידה ומוציא הדרכּונים; העם קורא לו “מנדלי מוכר ספרים”, ומאהבת הקיצוּר – “מנדלי”, על שם יצירתו הטובה ביותר.
ומנדלי ראוי לכבוד הזה.
הוא לא רק הזקן בין הסופרים החיים, הוא גם, וזה העיקר – הראשון. נבנית הספרות, הרי הוא שהניח את אבן־הפּינה, הוא הראשון שהתחיל, לאחר תקופה מסוימת של ניסויים צדדיים, לכתוב “לשמה”, ליצור ערכי־תרבות טהורים…
הוא הראשון שלא ראה את מפעלו כגשר (אם נדבר בלשונו הוא, עד כמה שאפשר) “להעביר עליו את הסוסה, שתהיה רועה בשׂדה אחר”.
הוא הראשון, שהתייחס באהבה ובכבוד אל כלי־העבודה האמנותי שלו – אל המלה היהודית, והוא טפּל בה וטפּח אותה נקייה וטהורה; לא גרמאניזציה, לא רוּסיפיקציה, ואף לא אירוֹפּאיזציה. והוא משום כך הראשון, שיצר סיגנון יהודי, את הסיגנון היהודי המיוחד לו. כך מדבּר מנדלי בלשונו של עמו… ואם הוא כותב עברית, לפי דעתו – לשם הנצח, שהוא רוצה והוא רשאי להיאחז בו. הרי הוא כותב עברית־יהודית, כך היה מדבּר העם, אילו היה מדבּר עברית…
והוא הראשון, שהסתכל בעם היהודי בעינים יהודיות, פקוחות, ולא מכוסות במשקפים זרים; וצייר אותם בדרך יהודית מיוחדת, הבליט את כל הססגוני, ובלי פּרינציפּים ובלי עננים וערפל, צייר את החיים היהודיים העניים – את המציאות היהודית.
והוא היה הראשון שראה ואמר אל בני־דורו המשׂכּילים, נושׂאי־התרבות: “על חידושים בדת אתם מדבּרים, על השׂכלה, – העם זקוק ללחם”, והיה הראשון שהבעל־טובה ועסקן־הקהילה נתגלה לו בדמותו האמתּית וראה את האינטליגנט של דורו בשעה שהוא קופץ ועולה על הסוסה לרכוב עליה…
ועוד בדברים רבים־רבים מנדלי הוא לא רק הזקן בין החיים, אלא גם, ובעיקר – הראשון, הממציא, הבורא.
יהי רצון שיישאר אתנו עוד שנים רבות לחיים ארוכים וטובים!
1910
שלום עליכם
מאתיצחק ליבוש פרץ
שלום עליכם הוא המקובּל ביותר מכל סופרינו ומשוררינו: הוא אמן הצחוק, והרוב הגדול – חסידיו! מי שיודע לקרוא – הוא קוראו שלו, ומי שיש לו אזנים – שומע את קריאתו, בשעה שהוא עצמו קורא; שומעיו הם אולמות מלאים: מיד ביום הראשון, לאחר המודעה הראשונה – מכורים כל הכרטיסים.
מי אינו מרוצה משלום עליהם?
היהודי המתבולל, הַכָמֵהַ לפתגם יהודי, לבדיחה יהודית יפה, לדבר־ביטוּל יהודי – מוצא זאת אצל שלום עליכם.
בעל־הבית נהנה ומתמוגג מנחת ביצירתו של שלום עליכם, משל ללביבה המיטגנת בחמאה. קבלת־פנים נלהבת היתה לו לשלום עליכם גם באגודת “חובבי שׂפת עבר” הבעל־בתּית.
ואם נשפּיל ונרד: מי שיש לו לחם בלבד, מאכל יבש, בלי תבלין שלפני ובשעת ולאחר הסעודה, וגם – חיים כאלה, הריהו מקבּל אצל שלום עליכם מה שהוא חסר, את הנותן־טעם בחיים, והוא מחייך בחבּה בשעת קריאה ביצירותיו והוא אסיר־תודה לו.
ואם נשפּיל עוד יותר – אל חטיבת־החיים המלאה צער ועצב, צללים ומחסור, בלא קרן־שׂמחה, בלא תקוָה לנשום ביום מן הימים ביתר־חופש, להשמיע קול־צחוק רם ומאושר יותר, לספוג בעינים קרני־אור ססגוניות יותר, לקלוט באזנים צלילים צלצלניים יותר; אם נרד אל האנשים חסרי־הישע, דחוקי החיים – הרי הם מוצאים את נחמתם בהעברת תנועה של ביטוּל על כל החיים, בצחוק המר על החיים… והרי זה בוַדאי ובּוַדאי שלום עליכם! הרי הוא מעמיד הכול רגליו למעלה וראשו למטה, כל שׂערה שבשׂפם צוחקת, כל תנועה שהוא מצייר – כל־כך מצחיקה־מגוחכה.
בלתי־מרוצים בשלום עליכם אפשר שיהיו רק העסקנים הראדיקאליים… ודוקא שאינם־חכמים־ביותר, קצרי־הראות ביותר…
– לועג ומלעיג! – אומרים הם על שלום עליכם, – מה הוא נותן? – שואלים הם, – אל מה הוא קורא?
אלה הם האנשים, החושבים שהם עושׂים, וכי עשׂייתם, ככל עשׂייה של בני־אדם, היא עבודה שלימה וגמורה לחלוטין. החיים הם חטיבה של חימר, והם – היוצרים, ו“כחומר ביד היוצר”! ולכשתרצו – הרי הם פּסלים, יוצרים יצירה אמנותית…
שלום עליכם אינו עושׂה, אינו קורא למעשׂים, הוא צוחק… והם, הם אין להם פנאי לצחוק – ידיהם עסוקות תמיד; כל רגע ורגע ועבודתו שלו!
האדם הסוציאלי, המרחיק יותר לראות, לא יאמר כך. הוא יודע: “לא עליך המלאכה לגמור”; לא אדם אחד, ואף לא דור אחד, מתחילים ומסיימים עבודה שלימה. לא הוא מחוּיב לעשות זאת, לא הוא מסוגל לעשׂות זאת. – –
העבודה בעם מתחלקת בין זמנים שונים, דורות שונים. התרבות היא בניין ישן, שאין פוסקים מלחדשו ולבנותו מחדש… מקרצף אדם אחד, ולעתים דור שלם, את העובש מעל החומות והקירות, מסלק את כל הרקוב, החולה. ואדם שני, – ותכופות מאד דור שלם, – גובל טיט, ואחריו בא דור חדש ומביא לבנים… עד שבאים עוד זמנים, ובהם נבנה הבניין מחדש.
הלועג והמלעיג יש לו תפקיד גדול בבניין העם – הוא מקרצף־העובש. רק לאחר שקוּרצף העובש מתגלה לעינים כל הרקוב, כל החולה – וכבר יתגלו ויבואו הידים היודעות לסלק, ואחר־כך הידים היודעות לבנות ולרפּא את ההרוּס.
לועג ומלעיג הוא שלום עליכם.
האם הוא מלעיג על הטוב? על הבריא? על החזק אצלנו ובתוכנו?
הוא מלעיג על כל הנע־ונד בתוהו־ובוהו וחי מן האויר.
הוא מגלה אותם, מסיר מעליהם את הלוט, ומשנתגלו – מוכרחים הם ללכת… להסתלק.
אלה הם המנחם־מנדלים, דמויותיו של שלום עליכם. הוא משׂחק בהם, ואתם – צוחקים, ואנחנו – צוחקים…
אך הדמויות הללו דמויות חיות הן; והן לא רק מגוחכות, הן גם – ובייחוּד דמות כטוביה החולב – טראגיות.
על כן אתם צוחקים למקרא יצירותיו של שלום עליכם, ואולי מבלי להרגיש ומבלי לדעת – מַפנינה דמעה בעינכם, דמעה שקטה וחשאית מתגלגלת ויורדת.
תפוצות ישראל צוחקות; אִספו את הצחוק הזה, ויהיו לכם אשדות של צחוק.
אִספו את הדמעות המפנינות בחשאי, ויהיה לכם נהר־דמעות טהור כבדולח.
האם אני מפרש יפה את שלום עליכם? את יצירותיו – בוַדאי; ומה שנוגע לו עצמו – לא תמיד יודע העובד בחלק אחד מן העבודה את תכניתו של הבניין כולו…
הייתי יכול לבסס יותר את פירושי, אבל השעה קצרה. ואומר עוד, כי אנו רוצים, שהוא יהיה אתנו שנים רבות בריא ושלם, יאריך ימים רבים ויהיה מקרצף־העובש שלנו…
אני רעיון העליתי, ואתם, אם יש את נפשכם, פתּחוהו. קראו עוד פעם את שלום עליכם, בדקו את מחשבתי זאת וראו אם צדקתי…
אני מפסיק וקורא, ומבקש מכם לקרוא אתי יחד:
יהי בריא ושלם שלום עליכם!
1913
אברהם רייזן
מאתיצחק ליבוש פרץ
אברהם רייזן שר על העוני, על העוני הפשוט. בשיריו, כמו בספוריו ובתמונותיו, “חמשה תפוחי־אדמה הם טראגדיה”; מחלה, רעב וקור – המוטיבים החשובים ביותר, כמעט היחידים…
מיד בספור הראשון “איוב” אנו נופלים לתוך בקתה של חימר, שחיים המלמד גר בה זה כשלושים שנה, כלומר: למן היום שנשׂא אשה. בבקתת־החימר תמיד קר ותמיד רטוב, כלי־הבית רקובים ומתפוררים, ועל־כן אי אפשר לעקור לדירה אחרת; התיבה, השולחן ושאר הכלים לא היו יכולים לעמוד בעקירה זו, ולקנות “רהיטים” חדשים אין זה לפי כוחו.
והמשפחה אינה פוסקת מלהשתעל… כל הספּוּר כולו משתעל… ראשית – משתעל המלמד עצמו; וכן המלמדת, אשתו, וגם הבת – געֶלעֶ; על געֶלעֶ, סובר רייזן, לא השפיעה כל־כך הבקתה הרטובה כמו שהשפיעה הירושה. “אב חולה, אם חולה; וַדאי שהילדים גם הם חולים”. ה“וַדאי” הזה אמנם הוא “לאו־דוקא”, אך על כל פנים הריהי חולה, והיא משתעלת…
וגעֶלעֶ כשמה כן היא, צהוּבה כשעוָה, גבוהה ורזה, ועיניה שלה מכוסות “עצב מת”… להציל אותה אי־אפשר; אין במה! אביה שלה, המלמד, תופס לפעמים לשון גוזמה, ואף על־פי שאין הוא מאמין ב“חכמת הרפואה”, הריהו אומר לפתע: “געֶלעֶ זקוקה לרופא”. טבע כזה יש לו, לתפוס לשון גוזמה. ובשעה שאין בבית משלוש־פרוטה ללחם ואין תקוָה למשלוֹש־פרוטה ללחם, הריהו פותח לפעמים ואומר, כך סתם לעצמו, אמירה בעלמא: “טוב היה שיימצא לנו משלוֹש־רוּבּלים”. אך לשונות־הגוזמה שלו, “דברי החידוד”, אינם מוצאים חן בבית. “כבר הוא מתחיל בחכמיוֹתיו שלו” – מהמהמת האשה.
געֶלעֶ – לפחות במשך כל הספּוּר – שותקת. אשת המלמד משתעלת עד יציאת־הנשמה, אך לידי יציאת־נשמה באמת אין היא מגעת; היא משתעלת כל־צרכה ומוסיפה לצעוק. כלומר: היא מוסיפה לצעוק: לחם! אבל שמוֹע שומעים מפיה רק “חיים מלמד”.
מלבד דרכו־במרירות לתפוס לפעמים לשון־גוזמה בדבר משלוש־רוּבּלים שיהיה בבית, או רופא בשביל געֶלעֶ, יש לו עוד שני תענוגות: ה“מקטרת” ו“איוב”! בלא מעט מאַחוֹרקה אין הוא אדם כלל. האשה אומרת: “הוא מבזבז את הפרנסה במאַחוֹרקה כשכור ביי”ש" – ואם הוא חסר את הֶעָשֵן־הֶעָשֵן הזה, הריהו מוכן ומזומן לקום ולהכּנס אל שכן, אפילו אל ש“אינו ישׂראל”, לקחת בהשאלה מעט מאַחוֹרקה… והמקטרת היא בשבילו גם תענוג וגם רפואה כפולה; כלומר, גם לגוּף וגם לנשמה: העשן מרכך לו את הליחוּת שבגוף, שבלי זה לא היה יכול להעלותה בשיעולו, ומרכּך לו גם את המחשבות הרעות שבמוח, שבלי זה היו קופאות ונקרשות שם עד לשגעון… חיים הרי הוא מלמד, ויש לו ידיעה באותיות הגדולות עם הקטנות, יודע שאלות משאלות שונות, מה ששואל קוהלת ומה שאחרים שואלים, ואילמלא המקטרת אפשר שלא היה מתרץ אותן אלא “על פי דרך הטבע”…
כנגד זה “איוב” הרי כבר עניין של פרנסה גם־כן. איוב מלמד הוא את התלמידים. עם ראשית ה“זמן” החדש, בא תלמיד חדש, הוא שואלו:
– היכן אתה עומד ב“פסוּק”?
– ישעיה.
– אצלי תלמד איוב.
ועל ההקדמה לאיוב, על ספּור־המעשׂה והמעמד בשמים, הוא עובר בחפּזוֹן… הרי זה אצלו כדבר המיותר.
בנעימה זמרוּרית־תמרוּרית הוא פותח רק בשעה שאיוב פותח את פיו ומקלל את יום היוָלדו.
ומיד שוכח הוא, שיושבים לפניו תלמידים, אינו מקשיב למה שהם חוזרים ואומרים אחריו בשגיאות רבות; הוא מלמד ומזמר וממרר בשביל עצמו!
טראַגי־קוֹמי הוא יעֶנקל ליבּעֶרמאן (צוּריק אויף דער שטעֶלעֶ" – שב אל כּנו), המשרת בוַארשה בעד שׂכר של מה־בכך. פעם אחת תוקפים אותו הגעגועים לנסוע ליום־טוב הביתה, לעיירה הקטנה, – זה יהיה תענוג, הוא גם יספר על וַארשה… וכי דבר מועט הוא, וארשה! הוא יספר על הרחובות היפים והנרחבים, על התיאטרון, על הגנים, על הקוֹנדיטוֹריות… והוא בא הביתה – ונופל בפח! אין הוא יכול לספר! הלשון אינה נשמעת לו, ובפנים, בלב, רוצה הוא לומר דבר אחר מכוֹל וכוֹל, להתאונן על וַארשה, על חייו האפלים שם!
הפה צריך להפיק דברי התפארות, על עגלות־צבים וכרכרות, גלגלים של גומי; אך לך דבּר על תענוגותיהם של אחרים, שעה שלפני עיניו ניצב לו חדרונו שלו, החשוּך, ברחוב נוֹבוֹליפּקי… אף אין הדברים האלה מעניינים את אבא הזקן ואמא הזקנה! הם רוצים יותר לשמוע משהו על דברים שבתכלית: האם הוא משׂתכּר מעט כסף?
והם רואים מיד, כי יעֶנקל מפריח דברים סתם ובעלמא, וכי “אין הדברים כשורה”…
– ספּר אמת! – אומר האב.
לבו של יענקל משתפך בקרבו. עכשיו השעה הנכונה לגלות את כל האמת. אך מפריח־השקרים מושל בו והוא מגבב דברים על דברים. וכששואלים אותו, מפני מה פניו רעים? הוא קופץ ומטיח שקר: “לאחר שלושה ימים של נסיעה כל אדם פניו נראים רעים”… שלושה ימים? – תמהים לו – מוַארשה נוסעים רק יום אחד בלבד!" – “אבל ההכנות!” – משיב יענקל ומתבלבל, משום שלא היה לו מה “להתכונן” – כל מה שהיה לו, הוא רק מה שהביא על גופו. וממה שהביא יש לו גם־כן “צרות”… לפחות ברחוב: אם יפתח את המעיל ויראה את המקטורן, או יצניע את המקטורן ויראה את המעיל, שניהם אינם שווים הרבה…
צרות יש לו, אבל יעֶנקל אינו רוצה לוַתר על תפארתה של וַרשה, ואם לא נפתחו הלבבות לקראת הכרכרות, הרחובות וכדומה, הוא נתפס לעניין בתי־הכנסת ובתי־המדרש. בתי־מדרש אמנם אינם בנמצא בוַרשה (חוץ מזה שברחוב גנוֹיא), אבל בתי־כנסת… “שטיבּלעֶך”, רוצה הוא לומר… שבהם מתפללים חסידים… ממש משוּגעים… לובשים קאפּוֹטוֹת וחובשים שטריימ"לין… והלשון שבפיהם לשון משונה…
הוא מדבּר, והכול מסביב שותקים…
אין שומעים דבר על תכלית.
האם כבר מתחילה מהרהרת: “השם יודע, איזו פרנסה מכוערת יש לו שם”.
“אוי ואבוי לי, למה זה אני מתבייש?” – זועק קול בלבו של יעֶנקל. אך מפריח־הכזבים המתפאר אינו מניח; הוא צף ועולה תמיד בקלות על־פני האמת.
וכששואל אותו הדוד: “אתה נשאר כבר אתנו, יעֶנקל?” – קופצת מפיו התשובה “לא”, ואין הוא נרגע אלא לאחר שהוא “שב אל כּנו” אל עבודתו ואל חדרונו החשוּך בנוֹבוֹליפּקי בוַארשה.
עניות אינה חרפה, אבל בּושה הריהי מכל מקום…
[לא נגמר]
1903
-
להופעת ספרו “ערציילונגען און בילדער” (ספּורים ותמונות), תרס“ג, וארשה, הוצאת ”פראגרעס". ↩
יעקב דינזוֹן
מאתיצחק ליבוש פרץ
יעקב דינזון הוא איש־המוסר ומורה שוחר־למוסר יותר מאמן. לפחות כרע בו האמן ברך לפני המורה־למוסר הליבּראלי, נכנע לו וקבּל עליו שלטונו – לכל ימי חייו.
תחילה – אומר הוא – הֱיֵה ליבּראלי, טוב וישר, ורק אחר־כך – יפה.
התמונה, המעמד, חטיבת־החיים המתוארת, אינם מטרה לעצמה. – החיים אפשר שאין להם תכלית לעצמם! – האמן צריך משום־כך לפחות להוכיח – כי אדם חייב לאהוב את חברו; כי מין אחד אינו צריך לשעבד את המין האחר; כי בגידה, תככים, בערוּת וכיוצא באלה מידות רעות אינן מביאות טובה; כי “יהדות” אינה אמונה עיוורת בצדיקים ובניסיהם. וכדומה.
האם זה מקטין את ערכו של דינזון?
ודאי שלא. צריך אדם רק לדעת להציץ הצצה־לאחור על החיים היהודיים שמלפני הזמן האחרון ממש… צריך אדם רק להעלות בזכּרוֹן ולתאר לעצמו יפה את דלפונה, קבּצניק, שבע־ביצות, ציאכנוֹבקה וכל התוהו־ובוהו של “הערים והעיירות” היהודיות הישנות.
קודם שיכול היה מן התוהו־ובוהו לעלות ולהבּרא עולם, עם סדרים כלשהם, עם כל מיני זרמים וכוחות לאומיים, מעמדיים ואנושיים, או לפחות השׂגות של זרמים כאלה; קודם שיכלו להבּדל המים העליונים מן המים התחתונים; קודם שיכול היה איכשהו להתככב רקיע־השמים מלמעלה, ויכלה להדשיא דשא ולהצמיח צמח האדמה מלמטה… כי עולם־הנעוּרים – העולם החדש הקם ונוצר – היה מוטל עוד חסר־כוח ורופף ונרקב בחשכה, – ומוכרח היה מי לבוא תחילה ולומר: “יהי אור!” – להטיל קרן־אור חמה שתאיר את ה“חושך על־פני תהום”. תחילה – אור, ואחר־כך יראו מה שיש לעשׂות…
ואולי נעוץ החיסרון רק בלשון. אם הלשון, – ובזה לא היה מסופק שום אדם בראשית הופעתו של דינזון, – אם הלשון איננה מטרה לעצמה, – משום שאין לה עתיד, – חייבת גם הספרות בלשון זו להיות קיימת לא כמטרה לעצמה, אלא כדי לשרת את מישהו או משהו… להיות קיימת לשם מישהו או לשם משהו.
איך שלא יהיה, את ה“יהי אור” בספרוּת יידיש אמר דינזון.
אם תרצו, אין דינזון לא שמש ולא ירח ואף לא כוכב. הללו עתידים אולי רק לבוא. אך אין הוא גם שלהבהבת־שוא, המתרוממת ומנצנצת מעל לביצה, כדי להתעות עוברי־אורח מן הדרך הישרה… אף אין הוא גחלילית מנמיכה עוּף! ואף לא ניצוץ בין שאר ניצוצות־הפקר, המתרוממים ועפים, כביכול, מעל הסדן שבמפחה, וגורמים לפעמים הרף־עין של הנאה לעין, אף לעולם אינם מחממים את הלב. אף אין הוא אחד מן הזיקים, שקטר־החיים המרחיק רוץ מטיל לאחוריו, ואינו נותן דעתו לא על מעופם ולא על קבורתם…
אם תרצו, אין דינזֹן נשר. אין הוא מגביה עוף, אין לו כנפים חזקות עד כדי כך, אף עינו איננה עין־נשרים חדה, שתוכל להקיף אפקים נרחבים… אבל גם עוף־לילה איננו, הבורח מני קרן־האור הראשונה של היום, וגם לא תוּכּי החוזר על דבריהם של אחרים, שלא חי אותם ולא הרגישם.
הוא סנוּנית נאמנה וישרה. סנוּנית נאמנה וישרה, שהיא מוכנה כל רגע למרוט עצמה עד הנוצה האחרונה של חזה, כדי להציע לדור הצעיר, שיהיה לו חם בקן. שהיא מוכנה ומזומנה כל שעה לפצוע את חזה, בשביל להשקות את גוזליה דמה־היא החם…
לא שמש, לא ירח, לא כוכב, אלא נר־נשמה ישר־וכשר, שבא לעמוד בארון־הקודש האפל, שעה שהוציאו מתוכו את הספרים, ולא נשתיירו בתוכו אלא הבקבוק לקידוש והבדלה… נר־נשמה ישר־וכשר, שלאורו השפּיל לרדת אל התהום העמוקה־ביותר, במקום שגרעין־הזרע של החיים החדשים היה מוטל ונרקב, והוא עוררו לנביטה, לתקומה, לפריחה ולצליחה מעל לתוהו־ובוהו.
במשך הזמן של עשרים וחמש שנות עבודה ספרותית לא נתן סינזון לקורא היהודי הרבה: “דער שוואַרצעֶר יוּנגעֶר־מאנטשיק” (האברך השחור), “הירשעֶלעֶ” ו“יוסעֶלעֶ”, וכמה דברים קטנים. אך מה שהוא נתן – העם לקח מידו וקרא, וקרא שנית וחזר וקרא. העם הרגיש כי זה משלו, “בשׂר מבשׂרו ועצם מעצמיו”. וזה נסתפג בתוך העם, כמי־מלח, ונבלע בדמו. דבר חריף מזה לא היתה קיבתו מסוגלת לעכּל, גדול מזה – לא היה בית־הבליעה שלו יכול לבלוע. ושום טראגדיה עוד לא סחטה כל־כך הרבה דמעות, וכל־כך הרבה לבבות לא קרעה ולא הרעידה, כמו יאָסעֶלעֶ" המסכן, המדוכדך, הקורא לעצמו “גנב”; ומעולם עוד לא התלקחה משׂטמה צודקת כל־כך כנגד כל הזדון וכל הרע, כזו שהתלקחה כנגד ה“אברך השחור”, שאִבּד בתככים שלו משפחה שלימה של נפשות חפות־מפשע. ועד היום הזה אין “הקורא” יכול להירגע, משום שאינו יודע את סופו האמיתי של "הירשעֶלעֶ הרחוּם והנאמן ונעים־הזמירות, שהוציאו אותו רק מן העיר בליווּי של משמר, ועד היום הזה אין יודעים: להיכן? ואם עדיין הוא חי, ומה הם חייו?
דינזון הוא איש־המוסר. הוא רוצה לעשׂות את הקורא טוב וישר. לטהר את נשמתו, להחכים ולהבהיר את ראשו. האמן נכנע למורה־הנימוּסים, והוא מכריח את גבּוריו, שיסבירו לאהובותיהם – כדי שהקורא היהודי ישמע – מה טיבה של יהדות אמתּית. וגם: מהיכן יורד גשם ושלג, ועננים מה הם; מפני מה לפעמים פאתי הרקיע אדומים… אך אין הוא מסתער על כלל־ישׂראל בשוט, בדומה למשׂכּיל הישן, ואינו מצליף לו על הגב… אין הוא “מלמד קפדן”, וגם לא “אפיקורוס ותיק” עם צחוקו המופקר! וגם לא קטיגור, המשמיע באזני הנאשם את ה“על־חטא” בגאוָה של ניצחון, או במרירות של צרות־לב. הוא מדבר כדבּר אח אל אחיהו, ותכופות כדבּר אֵם אל ילדה אהובה – מלב אל לב, בעגמוּמיות נלבבת ובלבביות עגומה… וכפי שהיה צריך לדבר על ילדי־הגטוֹ החולים… האמן שבו כורע ברך לפני איש־המוסר, כנוּע, משוּעבד. אך לא כפות לפניו, ולא שרוּף כקרבן על מזבחו. הוא חי ונושם. אנו מרגישים את נשימתו, אנו שומעים את דופק־לבו בכל מקום… חלש יותר אצל הדמויות הראשיות, אצל הגבּורים, שהמורה־למוסר מצווה להם לעשות את רצונו, להיות פורחים באויר, בלא בשׂר ובלא עצמות, ומדבּרים על השׂכלה, על חכמה, על יהדות ועל הגינות ויושר… אך כנגד זה חזק יותר אצל דמויות־המשנה, אצל הנפשות הצדדיות, שבעל־המוסר מסיר תכופות את עינו מהם, שוכח אותם, ומניח להם לעלות ולצמוח עד אל האמנות היפה ביותר. – אפילו ב“האברך השחור” מוצאים אתם את הדודה של הקהילה, מקוּבּל, שמעיה הבּטלן, פּיסקוֹלניק המלמד… המשרתת הזקנה ב“אבן נגף”, תמונות מחיי החסידים, תיאורים מבית־המדרש; כיצד מוליכים על־פני השוּק נערה שחטאה, וכיוצא באלה דברים, המתמלטים מתחת ידו של דינזוֹן, וחיים את חייהם המיוחדים לעצמם, כמו להכעיס ליוצרם בעל־המוסר…
לאחר עבודה ספרותית של עשׂרים וחמש שנה זכתה נשמתו של סינזוֹן לאביב חדש, לפריחה חדשה. רומאן חדש בשם “אַלטעֶרל”, הרבה ציורים ונובילות, ספּוּרי־חג… לפרט את דבריו החדשים או הישנים של דינזוֹן מיוּתר לחלוטין: הוא הנקרא ביותר מכולנו. קשה לאדם לתאר לעצמו קורא יהודי, שאינו מכּיר את יצירותיו של דינזוֹן.
אפשר שתהא מענה אותנו שאלה אחרת:
את דבריו האחרונים כותב דינזוֹן כהיום הזה! כהיום הזה, בשעה שמן התוהו־ובוהו כבר נתבּקע ויצא עולם יהודי, וכבר עלו ופורחים חיים חדשים עם שאלות־חיים חדשות ופורחות.
האם הלך דינזון עם הזמן?
לא! הוא העמיק עוד יותר לרדת… עמוק יותר, אל המקום שבו התוהו־ובוהו הישן עוד לא נעלם; עמוק יותר, אל השכבות והחוגים הנמוכים־ביותר בעם, שבלעדיו אין הם יכולים להיגאל, להשתחרר מן החשכה הרקוּבה־הטחוּבה! ושם, למטה, הרי נמצאים עוד ההמונים, רובו של העם… אלפי הנשמות, רבבות הנשמות המצפות עוד לתיקוּן…
“יהודי טוב” ספר פעם, איך תעה בין הרי־החושך, מקום שבו האנשים אבדו כמעט את עיניהם בחשכה הנצחית, משום שלא היה להם מה לעשׂות בהן; משום שלא ידעו היאך להשתמש בהן. ואיבר שאינו בר־שימוּש אינו ניזוֹן, ובמשך הזמן הוא כלה ונעלם… וכל הקהל הזה, שלא היה יכול לחיות בעינים, היה חי באזנים, בדומה לארנבות; או בחוש־הרוח, בדומה לכלב, והיה מטפס בחשכה מענף־חיים אחד לענף־חיים אחר… ואם ספּר מישהו, שיש בידו קבּלה מפי אבי־אבי־אביו־זקנו, מן הזמן שלפני הגלוּת אל הרי־החושך, מסורה בדבר ימים בהירים ומאירים, או חלום על הגן־עדן הזוהר בזוהר גדול, היו צוחקים לו, או היו אומרים: ודאי היתה פעם מחלה כזאת, מין מגיפה, אולי מין שגעון כזה! ויחידי הסגולה, שעוד נשאר משהו מן הזמנים הקדמונים שמוּר בזכרונם, נאלמו ולא דבּרו עוד, ואת אמונתם באור המאיר, ואת חלום על הגן־עדן הזוהר, הטמינו עמוק יותר בלבם. וכשנתעה הוא, ה“יהודי הטוב”, ובא והגיע לשם, חפשׂ ומצא את יחידי־הסגולה, כינס אותם ואמר: בואו, נעשׂה יד־אחת ונתאמץ לצאת מן החשכה, ונלך לקראת היום המאיר, הגן־עדן הזוהר. ואחדים מהם, שהאמונה עוד היתה חיה וערה בלבם, שמעו לקול הקורא והלכו עם הרב הצדיק. והלכו והלכו עוד, על־פני הר ועל־פני עמק, על־פני שדה ועל־פני יער. בלא אור, בלא דרך. על־גבי אבנים ועל־גבי קוצים… ובין חיות רעות.
ובדרך נחשלו אחדים מכמה העשׂרות יחידי־סגולה ונעצרו, והם עיפים ויגעים, ורגליהם פצועות. והם כרעו וישבו על האדמה, ויאמרו: הלאה מזה אין אנו הולכים! לא נוכל לעצור כוח, פה יהיה מותנו ופה תהיה קבורתנו. כי קצה־גבול חיי האדם קרוב מקצה־גבול החושך! אחרים קיללו מרוב כעס וחרוֹן, ומכעס וחרון כפרו באור ובזוהר הגן־עדן. ועוד אחרים שאלו: מי יהיה לנו לראש, להוליכנו חזרה?
ורק מועטים מאד התחזקו והוסיפו ללכת; נאנחים, מלאים ספיקות, מלאים עצב… ורק אחד מהם, הזקן שבחבורה, לא זזה כל הזמן ידו מאבנטו של הרבי. צעד־צעד הילך אחריו. ורגע אחד לא פיקפק, שעה קלה אחת לא היה שרוי בכעס, ובמשך כל אותה הדרך מלה אחת לא דבּר.
ברגלים פצועות הלך, ובחושך חייכו עיניו אל האור הרחוק…
אבל לאחר־מכן, כשהאור נגלה…
כשנראה מרחוק ערפל כעין קצף־הכסף; ובאמצע הערפל – אורה גדולה ובהירה; ובאמצע האורה הבהירה – שולחן ערוך, צחור כשלג; ומסביב לשולחן – כיסאות־זהב, וצדיקים יושבים עליהם ועטרותיהם בראשיהם…
אותה שעה נתעורר כל אותם שהיו קודם־לכן מקללים, מפקפקים, פוסחים על רגליהם ומבקשים לכרוע ולשכב ולמות בחשכה – והתחילו רוקדים ושרים, ובריקוד ושירה היו רצים לקראת האור, אל הזוהר, אל הגן־עדן שנראה להם בעליל…
צריכים היו, – נאנח “היהודי הטוב”, – להתחיל לעוּף, אך הללו לא היו להם כנפים, ועל־כן רצו ברגליהם…
ואולם הזקן שבחבורה, זה שהיה תמיד מרוצה, בעל הלב המאמין; זה שבמשך כל הזמן היה מחייך בחשכה אל האור הרחוק, המקוּוה, – זה עזב פתאום את אבנטו של הרבי ונעצר על עומדו.
– מה לך? – שואל ה“יהודי הטוב”, – הרי אתה רואה כבר את הגן־עדן בעליל ממש?
– אמנם כן, – אמר הזקן, – אך מה יהיה עליהם, על ההם?
והוא הפך פניו ורמז אל הרי־החשך… בלעדיהם אין הוא רוצה ללכת הלאה. בלעדיהם אין הוא יכול ללכת. הוא מוכרח לשוב, ולומר להם מה שראה בעיניו… הם יאמינו לו… אתם יחד בא יבוא!… עם האחרון שבהם יבוא…
והוא חזר אל הרי החושך…
– והזקן הזה, – אמר ה“יהודי הטוב”, – היה… אם לא הגדול שבכולם, הרי על־כל־פנים הטוב שבכולם… שהרי ההם שבהרי החושך, עלולים היו חלילה לתעות בלעדיו עד עולם…
אַש
מאתיצחק ליבוש פרץ
לא אַש (=אֵפר) שנשאר מלהבה שכבתה, אלא שלוֹם אַש, המתלהב בלהבה יותר ויותר בהירה: “העיירה”, “ימות המשיח”, “אֵל נקמות”… המדוּבּר בשלום אַש בעל הבלורית הארוכה, הרגלים הארוכּות, החוֹטם הבשׂרני ושתי העינים המשוּבּצות לא בשווה, "שמציצה מתוכן נשמה ילדותית־טהורה ואמנותית־אמיתּית.
על צד־האור של אַש אין עוד צורך לדבר כהיום הזה. לאחר ההסכמה של וַארשה, פּטרבוּרג, בּרלין וּוין, אין צורך להוכיח, כי אַש יש לו כשרון. ביקורת־אַש שלנו, המסכנה והטפּשית־המתקנאה, סופה להיאָלם, ולכרוע ברך. “אש – סופר אירוֹפּי” – אומר לא אחד, שאש לא היה בשבילו עד לפני זמן מועט אלא “נער” בלבד. “ימות המשיח” ו“אֵל נקמות” עברו על־פני הבימות באירופה ככוֹכבי־שביט: אַש הריהו כבר השמש, השופכת קרני־כבוד על ראשישה המבורך של כנסת־ישׂראל… הביקורת יכולה לשכוח לזמן מה את ה“עיירה”, עדיין היא לא מתורגמת… אבל “ימות המשיח”, ובעיקר “אֵל נקמות”!
הגיעה כבר משום־כך השעה לדבּר על חסרונותיו של אַש. ככל שהעץ גדול יותר, גם צלו גדול יותר, וככל שהמשורר רב־כשרון יותר – יותר מזיק, משום שיותר מדבּיק, הוא חסרונו! וקיבתו האמנותית של אַש כבר חזקה למדי, שתוכל לעכּל ביקורת; זה לא יזיק לו. עשׂו לו מן “הצד ההוא” כל־כך הרבה סעודות של פסח, הוא ישב על מיטות־הסבּה רבות כל־כך, ולא יזיק לו אם יטעם גם מעט מרור, זכר לפרעה… ואני רוצה להגיש לו את המרור הזה: הדבר צריך להיעשׂות באהבה…
ולא קלים הם חסרונותיו של אַש. אֶפקטים בימתיים, וגם – כּוָני־חן אל הצד ההוא, מעֵבר לגבול היהודי.
ב“ימות המשיח” יש לו לר' חנא “דלת של יום־טוב”, האם1 מכיר מישהו ויודע את הביטוי הזה? וכשעומד ר' חנא לצאת עם אשתו ולנסוע לארץ־ישראל, והילדים “הפזורים ומפוזרים”, מתכנסים אליו להפּרד ממנו, באים בדרכים שונות ובאמצעי־תחבּוּרה שונים, מתרחש נס, בכוח הוֹקוּס־פוֹקוּס של אַש, וכולם באים בבת־אחת, בלילה אחד, בשעה אחת, לפנות בוקר – בזה אחר זה, דרך “הדלת של יום־טוב”! ולשם מה? לשם אֶפקט, ולשם עשׂיית־רושם הולכים חנא ואשתו ויוצאים אל בית־העלמין, להפרד מן המתים, באור היום הבהיר – ובידיהם נרות גדולים, בוערים באור חיוור! ולשם עשׂיית־רושם, בלי שום קשר – קידוש לבנה במערכה השלישית! ולשם אותה מטרה עצמה הולכים בסוֹף המערכה כל החברים של מפלגות יהודיות שונות, בניה של המשפחה המפוזרה ומפורדה, ועוברים בתהלוכה משותפת, לקול תקיעת השופר! ולשם מה זה יוּסטינה, שהאידיאל שאחד והיחיד שלה הוא – להיות פילגש למלך פּוֹלני, מתוֹארת תיאוּר פיוּטי־ציורי כל־כך, בשעה שנציגיהן של מפלגות משלנו יצאו שטחיים וכמעט מגוחכים? זה כבר לשם סיגוּד־חן לצד הפּוֹלני… ולשם סיגוד־חן זה ניתנה לה נשמה זוהרת, בשעה שכל האחרים לא ניתן להם בפיהם אלא סיסמאות וסיסמאות־שכנגד.
יותר מזה חוטא אַש ב“אֵל נקמות”, מחזה שבו מבקש אַש הצייר להיות בכל תוֹקף הוגה־דעות ופסיכוֹלוג ונכשל, כמובן, כשלון חרוץ. בעיר הישנה של וַארשה ראה אַש משהו, מה – אינני רוצה לספּר לכם; קנו “אֵל נקמות” וקראו, מחזה צריכים, מוכרחים לקרוא. וראוֹ ראה אַש דבר שאחרים אינם רואים, שאחרים עוברים על־פּניו בעינים עיורות, ואם הם רואים אותו – אינם מבינים ואינם מרגישים, ולעולם לא יפרה אותם לכתיבת פּוֹאימה… לירוק רוצים הם אוֹ – לחטוא… ואַש נתן מתנה לבמה, – לצערנו, רק לאירוֹפּית, לפחות לפי שעה, לפי מצבו של התיאטרון היהודי כהיום הזה… את המערכה השניה של “אֵל נקמות”. אולם אַש הוסיף מערכה ראשונה ושלישית, ובמערכות הנוספות נתגלה על כל חסרונותיו.
במערכה הראשונה אין לוקח יעֶנקל, החי מבית־בושת, את בתו היחידה, שהוא רוצה לשמור אותה מן החרפה, ואינו משלח אותה לעיר אחרת לגדלה שם, שלא תראה את החרפּה, שלא תדע אותה; אין הוא שׂוכר לעצמו אפילו דירה אחרת ברחוב אחר, בשביל להרחיק אותה מבית־הבושת עד כמה שאפשר… ובאה עליו שעה טובה של חשבון־הנפש, והוא רוצה, לפחות למען הבּת, לסגור את בית־הבושת ולהתחיל לסחור בסוסים; ואין עולה כלל בדעתו לעשות זאת קודם שיכניס אותה לחופה, והרי זה היה מקל עליו לעשׂות שידוך הגון; אלא הוא חושב לעשׂות זאת רק לאחר חתונתה, כשכבר יימצא החתן לוקח־בתו בביתו!…
ואם אינו יכול אחרת, והוא רוצה להציל את בתו בעזרתו של השם יתברך, אין הוא עושׂה זאת, כפי שעושׂים אחרים מבני סוגו, “מעשֹים בכל יום”, על־ידי מצווֹת ומעשׂים טובים… אין הוא שולח לעניים מתן־בסתר לשבתות לימים־טובים, אינו מקיים חולים בבית־החולים, אינו משׂיא יתומים ויתומות… זאת עושׂים כל האחרים, ורק לא יעֶנקל! יעֶנקל כותב ספר־תורה! כאילו המדובּר הוא באחד המשתוקק לבן־זכר, לקדיש! וכשהוא כתב כותב ספר־תורה, אין הוא עורך “סיום התורה”, ואין רואים את הטקס של “כתיבת אותיות”… ואל הסעודה, בלי הסיוּם, אין הוא מזמין אנשים כערכו, אלא בעלי־בתים חשובים, וכשאינם באים – הוא הולך רק לפנות־ערב אל בית־המדרש לחפשׂ… וכשהוא עורך “סעודת עניים”, הרי הוא מחלק מנות בעמידה… ואת הספר אין הוא מוליך, כראוי וכמקובּל, בכלי־זמר ובריקודים אל בית־הכנסת הגדול, ואינו מעמיד אותו במקום קדוש; אינו מחזיק אותו אפילו אצלו בבית, שבו הוא יכול לעשות לפעמים מניין; הוא מעמיד אותו אצל הבת בחדר, לשם קמיע, לשם שמירה – שתהא התורה שומרת עליה מפני החטא! והוא מצווה, לאחר שלא הועילה לשמור, בסוף המחזה, להוציא אותה, להוציא אותה מן הבית… אין הוא צריך לה עוד… למַטה, אל בית־הבושת הולכת הבת!
לשם מה מתרחש כל זה? לשם הגדלת הרושם… והגוֹי איננו יודע, ולא יהיה שואל…ובשביל לגרום נחת־רוח לגוֹי נכנס לכאן “אֵל הנקמות”! מה רצה אַש מאלוהי ישראל? ה“סופר” של אַש אומר, שלא כל החטאים הקב“ה מוחל. אֵילו הם החטאים, שאין מועילה בהם תשובה, חרטה בלב שלם? כוָני־חן! ולשם פירכוּס־חן זה, כשנתפסה הבת לחטא, נותן יעֶנקל סטירות־לחי – לא לה, שמעדה ונכשלה; לא ל”מאנקה", שפתּתה אותה והכשילתה; לא לאשה, שהניחה לה למאנקה, לנחש, להכּנס לגן־עדן, – לאלוהים, כביכול, סוטר הוא! אולי שלא בידיעה – ישנן נשים העושות כוָני־חן גם “שלא בידיעה” – אבל על כל פנים פירכּוס־חן אל הקהל הנוצרי…
המחזה “אֵל נקמות” הוא, לפי טעמי, יצירה מפוארת. ומשום זה הליקוּיים הללו מכאיבים כל־כך. ככל שהאריג טוב ויקר יותר, יותר מרגיזות הפגימות שבו.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
סופרים רוסיים, נדמה לי צעירים, עשׂו לאחר הצגת “בּוג מעֶסטי” (אל נקמות) סעודה לכבוד אַש; ואַש כותב בעתון וַארשאי, עתוֹן “מסוים”, מכתב גלוי, שבו הוא מודה להם בעד “השעות הטובות ביותר בחייו” "שהם גרמו לו, וחותם “בדרך ארץ”.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אַש המשורר לא יעזוב אותנו, לא יתנכּר לנו… החיים הזרים יהיו לעולם זרים לו, ועוד יותר זרה – הלשון הזרה… הוא הנהו, ויהיה אנוס להיות תמיד, סופר יהודי.
אבל הייתי רוצה לראות את המשורר היהודי פשוט יותר, כבד־ראש יותר, וגם – עם ראש מוּרם!
אַש קם ונסע לארץ־ישראל. “צידה לדרך” ראיתי אותו לוקח: ספרות עממית, ספרוני־קבּלה ומדרשים… שיהיה לו כל זה לרפואה!
1907
-
במקור כתוב “האב”. הערת פב"י. ↩
שני נאומים
מאתיצחק ליבוש פרץ
שני נאומים
מאתיצחק ליבוש פרץ
בועידת הלשון בטשרנוביץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
ועידה נכבדה:
שלושה יסודות־שיחרור יצרו את תנועתנו.
אינני רוצה להיות נביא ולומר מראש, שאנו חיים ויוצרים כאן יסוד היסטורי חדש, שאנו פותחים מקור חדש של מים חיים ורעננים בכרם אלוהים, ומן היום הזה והלאה יהיה המקום הזה כולו משקה ופורח. “משהו” נעשינו אף־על־פי כן, והמשהו הזה קם והיה על־ידי שלושת יסודות־השיחרור שהוזכרו.
מתחיל להשתחרר ה“המון” היהודי, עם־הארץ היהודי העני. הוא מאבּד את אמונו גם אל הלמדן הגדול, גם אל הגביר הגדול. ה“צדקה” של הגביר הגדול אינה משׂביעה אותו, תורתו של הלמדן הגדול אינה מביאה לו אושר. ההמון מתחיל הוא עצמו לחשוב, להרגיש, רוצה לחיות את חייו העניים בשביל עצמו וצומחת ועולה החסידות, התורה בשביל כולם.
וזה הוא היסוד הראשון.
יידיש אינה מתחילה באייזיק־מאיר דיק. המעשיה החסידית היא ה“בראשית”. שבחי הבעש“ט ושאר ספּורי־נפלאות הם שירת־העם, משורר־העם הראשון הוא ר' נחמן מבּראסלאב עם מעשה זי”ן הבּעֶטלעֶרש שלו.
התעוררה גם ומבקשת משהו לעצמה האשה היהודיה, הצעירה היהודיה, הנערה היהודיה. ומופיעים “הספרים לנשים”. ועברי־טייט"ש נעשׂית “לשון־אמא”…
ושתי לשונות יש לו לעם היהודי. לשון אחת בשביל ה“לומדים” בבית־המדרש: לשון־התורה, לשון־הגמרא; ולשון שניה בשביל ה“המון”, ובשביל הבת־ישׂראל…
אך מזה עדיין לא הייתה נוצרת ה“יידיש”, לא היתה נוצרת לשון של יידיש. כאן מופיע האיש העובד היהודי, הפּרוֹלעֶטאריוֹן היהודי, ויוצר לו את המכשיר למלחמתו בעד החיים, בעד תרבות־הפועלים שלו ביידיש. הפועל אינו מסתפק בתפילות ותחינות מעזרת־הנשים, ולא בספוּרי־הנפלאות מאחורי־התנור של הקלויז, הוא רוצה ומוכרח לחיות כל חייו ביידיש. ומופיע הספר היהודי בלשון יידיש.
אך כל זה לא היה מכנס אותנו אף־על־פי־כן; אם נתכנסנו מכל מיני ארצות ומדינות להכריז על יידיש שלנו כעל לשון שוַת־זכויות בין כל הלשונות, הרי עשינו זאת תודות ליסוד רביעי סוציאל־פּוֹליטי עולמי.
המדינה, שלה היו מקריבים עמים קטנים וחלשים, כמו שהקריבו לפנים ילדים למולך, המדינה שלמען ענייניהם של מעמדות ועמים שליטים היתה אנוסה הכול לטשטש, ליישר, לאחד: לשון אחת, בית־ספר אחד, משטרה אחת וחוקה משטרתית אחת – המדינה הזאת מאבּדת את זהרה.
עב־העשן, שהיה מתפתל סמיך ודשן כל־כך מסביב למזבח, הולך ומרדיד ומתפזר יותר ויותר. ה“עם”, ולא המדינה, הוא המלה החדשה! האומה, לא המולדת! תרבות עצמית מיוחדת, ולא גבולות עם ציידים, שומרים על עצמיותם של חיי־עמים…
ועמים חלשים ומשועבדים מתעוררים, ונלחמים למען לשונם, למען עצמוּתם ונגד המדינה, ואנחנו, החלשים־ביותר, התייצבנו גם־כן בשורות!
שלא תהא המדינה מזייפת עוד את תרבויות העמים, שלא תהא מכלה עוד עצמיות וייחוד. הנה על כך ייקרא וייתקע במחנה, וכבר אנו עומדים בשורותיו תחת דגלנו אנו, בשם ענייני־תרבותנו אנו.
אין אנו רוצים לשרת שום עם אחר, משרתי־עמים אין בכוחם ליצור נכסי־תרבות, ואנו יוצרים אותם!
והמקום הטוב ביותר בשביל אסיפתנו היתה בּוּקוֹבינה, כלומר, בירתה טשרנוֹביץ. כאן במקום שחיים בו יחד לאומים שונים ולשונות שונות – קל יותר להשמיע את דברנו. אנו מטיילים לפנות־ערב ברחוב, ומחלונות שונים בוקעים ועולים צלילי־לשון שונים, כל־מיני מוסיקה של עמים – אנו רוצים, שיהיה לנו חלון משלנו! רוצים נעימה עצמאית משלנו בסימפוניה של העמים.
אין אנו רוצים עוד להתפורר ולהקריב לכל מדינת־מולך את הפּירוּר המגיע לה; עם אחד של יהודים, ולשונו – יהודית.
ובלשון הזאת רוצים אנו לאסוף את אוצרנו, ליצור את תרבותנו, להוסיף ולעורר את נשמת עמנו, ולהתאחד איחוד תרבותי על־פני כל הארצות וכל הזמנים.
ולא רק להחליף דברים באנו ולהצהיר על עצמנו לפני אחרים, אנו רוצים יחדיו לעבוד. ויהיו לכם כל מיני הצעות לעבודה פוריה, אבל שתים מהן חייב אני להזכיר מראש, כחשובות שבהן: אם צריכה יידיש להיות לשׂפה יהודית כללית, הרי יש להעתיק לתוכה את נכסי־תרבותנו העתיקים מן העבר הגדול; אם צריכה יידיש להיות לשׂפה שוַת־זכויות בין כל שׂפות העולם, חייבת היא להיות אפשרית־לתפיסה על־ידי העולם.
אנו רוצים משום־כך להציע לכם: תרגום כל נכסי־התרבות האמיתיים מתקופת־הזהב של עברנו, ובייחוד התנ"ך. והעתקת מיטב נכסי־התרבות שלנו לאותיות לאטיניוֹת. אין אנו רוצים להיות עוד כחדשים מקרוב־באו, בלתי־אהוּדים כעשירים שעלו זה־עתה לגדולה! תרבות פירוּשה מסורת! ואנו רוצים להשמיע דברנו בין העמים לא על־ידי תרגומים מוּכניים, הממיתים את המלה החיה.
באנו למעט בדברים ולהרבות במעשׂים. על־כן אנו מבקשים את כולם להרבות בפעולה (מחיאות כפּים). אנו מודים לד"ר בירנבּוים על־כך שכינס אותנו, אנו מודים לאגודה האקדמאית “יידישעֶ קוּלטוּר”, שקידשה עצמה לאידיאל הזה ועזרה לנו בכל כוחה להכין את ועידתנו. ואנו חייבים גם לזכור היום את האיש הגדול ההוא, שהופיע הראשון בספרותית־יידיש האמיתית החדשה, שנתן לנו את היצירה הקלאסית הראשונה בלשון יידיש, ושאין הוא נמצא אתנו, לצערנו: הוא מנדלי מוכר־ספרים! (מחיאות־כפים חזקות במשך רגעים). אני מרשה לעצמי להציע שישלחו לו בשם הועידה כולה טלגרמה של ברכה (תשואות חזקות עוד יותר).
-
נוסח הנאום מובא על־פי מה שנמסר ב“ד”ר בירנבוימס וואָכענבלאַט“ (מס' 2) והועתק בספרו של נ. מייזל ב”בריוו און רעדעס פון י. ל. פרץ". ↩
על ספרות יידיש
מאתיצחק ליבוש פרץ
ייראה אולי כמגוחך להשמיע הרצאה בדבר ספרוּת, שהיא צעירה כל־כך וענייה כל־כך כיידיש. בעד מאה רובּל בערך, אם לא בפחות מזה, קונים אתם לעצמכם את כל יצירותיה ומכניסים אותם לארון אחד לא גדול ביותר. בדבר ספרות, שיוצריה יש להם רק מצבה אחת בבית־העלמין (אייזיק־מאיר דיק), והזקן שלאחריו (מנדלי) לקח זה לא כבר חלק בנשף ספרותי באודיסה יחד עם צעירי נכדיו. אבל צריך רק להתבונן מעט בשביל לראות, כי צעירה היא רק הלשון; אולם התרבות, שהוציאה אותה לאור העולם, עתּיקה היא ועשריה, והעם, יוצרה של התרבות הזאת – הוא העם העתיק ביותר!
האם אנחנו עם?
הרבה דוּבּר בעד ונגד בשאלה אם אנו אומה, אבל לאמיתו של דבר הרי אנו יותר מעם. אנו גזע, משפחה! דם טהור אנחנו! תוספות קטנות של דם זר מתמזגות בנו על־נקלה. העֵרב־רב, נשים נכריות, וביחוד “יפות־התואר” – לא הניחו רישומם בדם היהודי. הלשון, הארץ ושאר הסימנים של האומות האירוֹפּיות, אינם קובעים אצלנו. אנו מחליפים ארצות ולשונות, מתמזגים בתוך מיבנים כלכליים זרים ונשארים תמיד כשהיינו, תמיד יהודים!
עמים שדמיהם מעורבים, שאינם מאוחדים בארצם, בלשונם ובמיבנהם הכלכלי – אינם אפשריים; דמים שונים ותרבויות שונות, השקפות־עולם שונות – אותם יכולים להחזיק זמנית ולמזג בדרך מיכנית רק התנאים החיצונים. קחו אותם, והעם הזה מתפורר.
דם נקי פירושו אחדות־הדת, השקפת־עולם. הספרות ביידיש היא לפיכך רק חוליה אחת בשרשרת, ויש לראותה רק כגורם אחד מן התרבות היהודית־הנצחית.
אך מבחינה יהודית יש לה למלה “ספרוּת” משמעות אחרת לגמרי. אין זה עוד הרומאן – הנובילה, הרשימה – תחליף־החיים, פלפל־החיים – השעשוע ובילוי־הזמן. בשבילנו אמנות איננה שעשוע; לא אמצעי להרוג בו את הזמן, או האפשרות למלא מאוַיי־חיים (על־פי רוב: תאווֹת־חיים) מחוץ לתחומי החיים הממשיים, או בצדי החיים. ביידיש אמנות או ספרות הן דבר, שהוא למעלה מן החיים ומושך את החיים אליו, המעריך את החיים מנקודת־הראות גבוהה־יותר, אידיאלית, ומשבּחת אותם או מוכיחה אותם.
אצלנו ה“דבּוּר” קדוש, “המאמר” יוצר. “ויאמר אלוהים: יהי אור – ויהי אור”. “בעשׂרה מאמרות נברא העולם”, ומן הרשעים עתידים להפּרע “שמאבּדים את העולם שנברא בעשׂרה מאמרות”… הרבה קדוּשות היו בישׂראל, “ואין לנו שיוּר, אלא התורה הזאת” – בוכה היהודי בגלות. אך הואיל ומתלווה אליו ה“דבּוּר”, ה“מאמר”, מתלוָה אליו ונודדת עמו גם השכינה, והיא שומרת עליו ואינה מניחה לו לשקוע וללכת לאבּוּד. לא הכוח הגופני קדוש ליהודי, קדושה לאומית יש לדבר־האלוהים ולאומרוֹ – הנביא. שמשון הגבּור אינו יותר מדמות טראגית־קוֹמית, בר־כוכבא נדחק מפני הנס באסוּך־השמן. ובתקופה שהיתה רמה ידם של היוָנים והרומאים, וגבר זדון־לבוֹ של המלך היהודי, צל השלטון הזר – דבּר האומה הוא זה שבידו דבר־התורה – הפרוּש, הסנהדרין – ואחר־כך יורשיהם מפרשי התורה. ומשיח, מי שעתיד לגאול את העולם, הוא החלש־ביותר והשקט־ביותר, וכל מעשׂיו הוא עושׂה במאמר־פיו בלבד. לא בשבילנו היא “אמנות לשם אמנות”, לא משׂחק ולא שעשוע היא המלה הכתובה. היא הוֹיה וחייבת להיות השקפת־עולמנו, אמוּנתנו ומצפוננו…
ולפיכך, אם רוצה הספרות היהודית להיות יהודית, – חייבת היא להיות כזאת לא רק בלשון, בצורה החיצונית של המלה, אלא היא חייבת להיות יהודית גם בתוך, בנשמה, בבעיה! היא חייבת לחדול מלחקות את אירוֹפּה; חייבת לקום לתחיה המלה היהודית, חייב לבוא רעֶנעֶסאנס מתוך התנ"ך, מתוך הנבואה! אם נישאר מחקים לכל מה שהוא אירוֹפי, יוצרים של ספרי־שעשועים, הממציאים בילוּי־זמן לגברות – הרי אנו משרתים בזה את ההתבוללות, שכנגדה אנו נלחמים, כי היהדות איננה תלויה בארץ ובלשון, היהדות היא אמונה, השקפת־עולם – דם טהור!
כך ראוי היה שיתרחשו הדברים, אבל לא כך נתרחשו.
במקום לפתּח את עצמנו, להקרין מתוך נשמתנו אנו, התחילו עושׂים מעשׂי־חיקוי. לא מקרה הוא, שאם מתפרסם אצלנו סופר יהודי, אומרים: נתגלה טשעֶכוֹב יהודי, הולך ובא מוֹפּאסאן יהודי… הולכים־ובאים גם שעֶקספּירים יהודיים אלא שאינם מגיעים. צר ולא־מאוּורר היה ביתנו, לקרוע חלון אל אירוֹפּה מוכרחים היינו. נכסי תרבות חדשים נוצרים, ותקופות של התפתחות והתקדמות אפשרות, רק בשעה שנפגשות תרבויות שונות – שונות, אך שווֹת־זכויות. אותה שעה יש השפעה הדדית. יש הפראה הדדית, ושתיהן מתקדמות… אך אצלנו נתרחש, לצערנו, משהו אחר ושונה, וזה הודות ל“גרים”, הודות לחוזרים בתשובה. שׂמחה היתה במעוננו, חדוָה: הנוער שלנו חוזר אלינו, כוחות שגדלו בנכר וכבר היו כנכריים לנו חוזרים ובאים אל “כנסת־ישׂראל” העניה ורוצים לשרת אותה. אך השרוּת הזה שלהם לא נעשׂה כולו בלי נזק.
לפני שיבתם היה מנדלי. והיוֹ היה לפניו רחוב אפוֹר, חרש־אלם, עם או בלי בולבוסים… בלי רעיון גדול אחד, בלי אישיות אחת; וכך הוא תיאר. הוא לא ראה בני־אדם, אלא עיירות, שוָקים, הקדשים, בתי־מדרשות וכיוצא באלה.
אחר־כך נתעורר הרחוב היהודי לתחיה, דגלים נתרוממו, דם נשפך, בתי־הסוהר נתמלאו והחלומות פרחו…
האם נשתקפו כל אלה בספרות? האם הרגיש אותם האמן היהודי בנפשו והעלה אותם כבעיות אמנותיות?
לא… מלבד חוברות וספרים בעלי־מגמה – אף לא יצירה אמנותית אחת… עם כל רצונו הטוב, עם כל לבו המלא געגועים יהודיים ורחמים אל העם היהודי, לא יכול היה ד"ר העֶרצל, שחזר אלינו מן הנכר, לעשׂות דבר בשביל היהודים והיהדות, אלא בשביל אלה… שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל!
והצד השׂמאלי? הוא בא ומטיף רעיונות בדבר משטר חברתי צודק – כמשהו זר, לא יהודי… יידיש ויהדות – לא קרירא ולא חמימא להם מהן. האומה היהודית עמדה אצלם מחוץ לתחום התעניינותם הממשית!
מן החומר [האנושי] הזה, האמוּן עלי זרוּת, לא יכלה הנשמה היהודית לטווֹת את חוטיה, והאמן היהודי לא נכנס בכל לבו לא אל התנועה הזאת ולא אל התנועה הזאת.
יהדות אינה לא ארץ ולא לשון. בלי יהדות, ולא לשם יהדות – הרי אלה עבודת־אלילים, עבודה־זרה.
אחדותם של היהודים איננה איפוא בלשונם. אבל יידיש היא הלשון היחידה, שבה אנו יכולים לעורר את העם, על־כן אנו חייבים לדבּר יידיש, והיהודי האנגלי ממילא כבר ילמד לדבּר יידיש.
הלשון אינה אלא אמצעי־עזר. אם אין לי מה לומר, אסור לי לומר לזולת – למד יידיש. תחילה צריכים לגדול המשורר היהודי והמחשבה היהודית, הצורה כבר ממילא תבוא. והללו גדלים ובאים!… עדיין אין לנו אלונים, אבל כשכבר יהיו, לא תהיה שאלת־הלשון קיימת עוד.
אתם יודעים, כי בטשעֶרנוֹביץ התקיים כינוּס של סופרי יידיש. העלו שם את השאלה: ז’ארגוֹן מה הוא – לשון לאומית או לשון עממית? והשיבו: לשון לאומית. כדי להטות אחרי רבים, חתמתי גם אני על ההחלטה הזאת. אך בזה הבענו לא מה שקיים באמת, אלא מה שאנו רוצים שיהיה קיים. אולם אסור כי מזה נבין, כי עברית צריכה להשתכּח מישׂראל! אילו קרה כדבר הזה, היו הנשים נשארות עם ה“צאינה וראינה” בלבד, והגברים גם עם זה לא. אותה שעה היינו מנוּתקים מן העבר והיינו תלוּיים בעשׂרה או שנים־עשׂר משוררים.
אנו רוצים, כי הלשון השׂוררת תהיה יידיש! אך האם נתון לנו הדבר? – לא…
לאחר מנדלי יצא אל ספרותנו שלום־עליכם. אומרים, הוא מארק טוועֶן שלנו. מארק טוועֶן וַדאי שאינו צריך להיעלב מזה. יש לפניו כל העולם, אך שלום־עליכם יש לו לפניו רק הקוֹמיסיוֹנעֶר, החכם, הגדול ביותר בעיירה הקטנה־ביותר. שלום־עליכם חזק, אבל ציוריו עניים, משום שעניים הם החיים היהודיים.
אצל דינזוֹן ברומאן אחד מספּר הגבּור לאהובתו על ענייני פיסיקה – כיצד נוצר רעם וענן… הא כיצד? שׂיחה עלובה כל־כך בין נפשות אוהבות? הדבר פשוט: החיים היהודיים לא נתנו משהו טוב מזה. ואם מתגנבים ונכנסים נושׂאים אחרים, הרי הם לקוחים משׂדות זרים. האלוהים שב“אלוהי נקמה” הוא אלוהי ישׂראל כפי שהוא נראה בעינים גוֹיאיוֹת. אנשים חדשים אחרים נוספים, אך הם נכנעים יותר מדי לצורות זרות, יונקים כולם לשדים זרים. הם רוצים לכתוב על אהבה, אך שום אדם לא ראה, כיצד בחור יהודי מגלה את אהבתו לנערה. – – –
פתוחות לפנינו שתי דרכים. דרך אחת לאירוֹפּה, מקום שהפרצוּף היהודי עתיד להיטשטש; הדרך השניה – חזרה, אל מה שהיה אצלנו לפנים, אל העדר. באמריקה הופיע ביידיש התנ"ך, שיר השירים… אם יגיע הספר הזה אלינו, ויחדור אל חיינו, יביא הצלה לחיים היהודיים.
הריני מגיע עכשיו אל נקודה, שהיא קשה לי כמובן ביותר, כי אני מוכרח לדבּר על עצמי. בחיים היהודיים מוצאים אנו את העממי, מה שהעם ספּר על עצמו, החסידי, וכיוצא באלה – אם יקח המשורר היהודי את כל העושר הזה ויעבד אותם על־פי רוחו הוא (לא עבּוּד ברוח אירוֹפּי), אם יאסוף המוסיקאי היהודי וישפּר את נעימותיו של העם, יהיה טוב. תהיה לנו התחלה של ספרות יהודית, [של מוסיקה יהודית]. ביתנו בנוי מאבנים זרות, אך לפי שעה עדיין הוא עומד ריקן. צריכים לשוב לתוכו נביאי ישׂראל מן הימים הקדמונים, צריכים לשכון בתוכו הרעיונות היהודיים האמיתיים, תפיסת־העולם היהודית, ואז רק יהיה לנו היכל. אותה שעה יהיה העם מתאחד, עם כל פיזוּרו הרב. אם באים אנו לדבּר על זרמים, הרי עיקר הדבּוּר הוא, איך להכניס את הנוסח היהודי לתוך צורתנו [האמנותית].
רק בתנ"ך שלנו, בחסידות, בעממיות, נתונה שאיפתנו היחידה.
יהדות אינה לא ארץ ולא לשון – אנחנו הננו יותר מעם בלבד. אנחנו הננו דם טהור!
-
את הנאום הזה השמיע פרץ בדובעלן ביולי 1910 בבית־ההבראה. הוא נדפס בעתון היומי “די יידישע שטימע” (מס' 1), שהופיע בריגא בעריכת בעל־מחשבות. (מובא בזה על־פי ספרו הנ“ל של נחמן מייזל: ”בריוו און רעדעס"). ↩
שלושה פיליטונים שנדפסו אחר מותו של פרץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
שלושה פיליטונים שנדפסו אחר מותו של פרץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
ספּור ישן
מאתיצחק ליבוש פרץ
יודע אני, אתם מתקנאים בי!
סבורים אתם, כי לכתוב “קרן זוית”1 דבר־של־מה־בכך הוא. מלאכה קלה ונקיה, כפי שאומרים. מה לכתוב, חושבים אתם, אין חסר; קיימים “עתונים”, והרי הם ממציאים “פנינים”…
כיצד לכתוב? אף זה, סבורים אתם, אינו עסק גדול: תופסים מעשׂה־שהיה –“פנינה”, ומטגנים ברוק שבפה…
אם נעדרת “קרן זוית”, הרי זה, בטוחים אתם, מתוך עצלוּת.
הריני חייב להוציאכם מכלל טעות זו.
על עצלות אל נא תדברו כלל. “יותר ממה שהעגל רוצה לינוק” – מכאיבות הדקירות במקורות־החלב של האם.
אבל “מה לכתוב” ו“כיצד לכתוב”, דברים אלה, רואים אתם, אינם עוד קלים כל־כך.
“קרן זוית” היא לפעמים קריעת ים־סוף!
אלא העתונים?
קיימים!
ואני מודה לפניכם, אצלי ב“קרן הזוית” אין לו ללוח־השנה שום דעה. אין מוקדם ומאוחר ב“קרן הזוית”. אפשר שיהיה פורים, ומלוח־הקיר אצלי עדיין לא נתלש הדף תשעה־באב דאשתקד; ואת העתונים קורא אני מהיום, מאתמול ומן השנה שעברה, וכמו שיהודי ירא־שמים נוטל את הצפּרנים – בסירוגין, כך קורא אני, אימתי ומה שבא אל היד, ומעלה מאורעות־פנינים!
ובשביל שלא אגיע לידי טעות, ולא אכּשל בפנינה שאינה אמתּית, הריני מטיל מיד מבט־עין אל המראָה, אני כותב תמיד למול מראָה. רואה אני, שמראה־פני נשתנה מן המאורע, והריני בטוח כי מ“קרן הזוית”, שבה תשובּץ הפנינה, גם אתם פניכם שלכם יהפכו ירוק וצהוב, וכל שאר הצבעים…
ועכשיו שמעו את ספּור־המעשׂה של "קרן־הזוית דהיום. יצר־הרע של הכתיבה התחיל בוער בי.
כשיצר־הרע מתחיל בוער, הרי אתם יודעים, מה עושֹים.
עושׂים את רצונו.
והריני מתיישב אל השולחן.
הנייר לפני על השולחן מבהיק בלוֹבנו. העט2 שביד – טבול בדיו שחורה…
אבל מה?
וגם – כיצד?
העיקר, כיצד. ב“קרן הזוית” העיקר הוא הצורה!
הריני יושב ומהרהר:
יצא הקול ויישמע בכל תפוצות ישראל, אבל כיצד?
"כנשר? – כנפים רחבות, אדירות – אך כיצד אפשר להוציא כוח־נשרים מן ההתרחשויות של הימים האלה?
“כיונה”? – כיונה ששילח נוח מן התיבה? האומנם כבה חרון־האף, האומנם הוקלו מי־המבול מעל פני האדמה?
או “כרביבים” – כגשם נדבות, כברכה היורדת מלמעלה, יפלו דברי על הגופות והלבבות היבשים, להחיותם ולרעננם, שתשוב ותפרח שם “חבצלת השרון” – שושנת הבּיטחון היהודי־הישן?
ואולי להעיר ולעורר? להריע בקול כשופר? ואם ייתקע בשופר – מי לא יחרד? יתרעדו לבותיהם של הדואגים לנו! מה הם ישנים?
ואולי כמו רעם? מתוך עב־ענן חוּם־זעוּם – ירעם הרעם פתאום על ראשיהם של חוטאים ופושעים?
ואולי דוקא – חליל רועים… אביב… השמש זורחת, העננים גורשו ואינם… ילדי התלמוד־תורה – יקבלו מעילים קלילים…
מה, לא?
אך מה מועילות מחשבות?
“פּוּק חזי מאי עמא דבר”? מה מדבּר נביא־הרחוב? מה מספּר העתון?
ואני מושיט את היד, ממשמש – פנינה:
“מלך מוֹנטעֶנעֶגרוֹ נפל! הגבּור שליד סקוּטארי! בתוך רעמי התותחים האדירים, וקריאות ההורא של הגבּורים הצרים על המבצר…”
אני מטיל מבט־עין במראָה; אף אני עצמי יש לי הבעת־פנים של גבורה…
פנינה!
ואני אעשה בה דראמאטיזציה.
ליתר תוקף ועוז יתרחש אצלי הדבר בלילה, באוהל המלכותי. המלך של מוֹנטעֶנעֶגרוֹ, הגבּור, עומד, ושתי זרועותיו, כמוטות של ברזל, שלוחות לפניו! יד־ברזל אחת כנגד סקוּטארי, והשניה, עם כף מאוגרפת עוד, כנגד אירופה, כנגד הקוֹנצרן שלה! והחזה רב־הגבורה – בולט ומובלט! בעינים (עין אחת לסקוטארי, השניה לאירופּה) להט של גבורה, ופתאום –
בץ!
נגדע כעץ, נפל כאלומה בקציר! מפני מה? מאיזו סבּה?
“לב חלש היה לו”…
ולב־הגבּורים החלש נתפקע? מצער ומזעם נתפּקע?
לא; בשביל “קרן זוית” טוב יותר שימות – ביד זרה! סכין התנצנץ פתאום בחיק הלילה והטיל נצנוצים רצחניים על־פני הצללים האפלים… סכין בידו של… של…
אף אני יש לי לב חלש, לב־גבּורים חלש. והוא מתחיל מפרפר:
– שמא יהודי?
שמא תבדה סוכנות הידיעות הפּעֶטרבּוּרגית יהודי!
והיא תטלגרף: מהקהילה היהודית בסאלוניקי, או באיי־שישוֹק?
הריני מוסיף ומפשפש באוצר העתונים; ומתברר –
להד"ם!
המלך של מוֹנטעֶנעֶגרוֹ חי, עדיין הוא עומד באוהלו עמידת־גבורה; זו היתה ידיעה כוזבת מטעמי־בּורסה…
הריני מחטט עוד פעם.
שוב – פנינה.
חסד: הסירו את העונש של שלוש מאות רוּבּל.
עין אחת אל המראָה: התבּהר נתבהרו פני, חוט של חסד משוך עליהם, כקשת־הברית על שמים מעוננים.
“לא בפירוש איתמר” – שחור על־גבי לבן במאניפעֶסט אין זה כתוב, אבל הסעֶנאט, המפרש, פירש ואמר: “מכּללא איתמר” – ליהודונים מגיע גם־כן משהו…
רוצה אני לכתוב על־כך, לבשׂר לקהל, אך הנה בא – הרי אתם יודעים – המיניסטר עצמו, מיחה על־כך ופירש פירוּש חדש, שלא כסעֶנאט!
הצצה אל המראָה: הקשת, החוט של חסד, כבים והולכים…
שוב אני שולח אצבעות, מחטט בין העתונים… הנה צרור מוזר!
מודעה רבּה מאת הרועים שלנו: משבעה רועי־צאן ישׂראל – משבעה רבּיים כנגד המלמדים הליטאיים, כנגד (כפי שאומר נוֹמבּעֶרג): “בּוֹרוּך אַתּוֹ”… והריני נרעד כולי, ומשמיע קול זעקה: הוֹי, הרועים! והצצה אל המראָה! פני לוהטים, עיני בוערות בזעם קדוש! הריני שואל לי את דברו של הנביא, את עטו של ביאליק! צער וזעם!
כחלוקי־האבן מן הקלע יפלו דברי על שבעה השטריימלין הללו! הייתכן! כהיום הזה! בעיר נצורה, שהאויב רוצה לכובשה ברעב, להצית אש? לעורר מחלוקת?…
אך הנה נחה עיני על ידיעה ב“הצפירה” –
לא דוּבּים ולא יער!
חתימות מזויפות!
הצדיק מגעֶר הריהו בכלל במוֹנטרה!
ואילו היצר־הרע לכתוב עושׂה את שלו, בוער ומבעיר… אני מוסיף ומפשפש, מוסיף ומוצא! עין אחת אל המראָה: פי פתוח כמעט בצורת מרובּע! כל פרצוּף־הפנים – סימן־שאלה פתוח: היכי דמי? ועינים פתוחות לרוָחה, בוהות!
הפּרוֹגראמה של הרוֹיאליסטים…
שמעו!
אם לא נביא בחשבון את “ההמון הנבער והחשוך”, מתחלקים היהוּדונים לשני חלקים: לנאציוֹנאליסטים, המרכיבים ראשם ומשתחווים, וראויים הם לחרם כלכלי! ולנאציוֹנאליסטים שאינם מרכינים ראשם ואינם משתחוים – ולמה הללו ראויים? – לחרם כלכלי!
ארעיש עולם על אי־צדק כזה! היכי דמי? היכי דמי?
אך פתאום צלצול בפתח. נושׂא המכתבים! “יידישע לעֶגעֶנדעֶן” (אגדות יהודיות) מאודיסה, החוברת השניה. אני מדפדף דפדוף קל, העין נופלת על מעשׂיה… מעשׂה באדריינוֹס קיסר… מדרש־אגדה!
יושב אדריינוס קיסר ברחובה של עיר (בוַדאי בפתח הארמון), ויהוּדים עוברים ושבים. עובר היהודי הראשון ומשתחווה…
מתלקח חרון־אפו:
– העזה של יהודי! עוד הוא משתחווה!
– והוא מנהם:
– ערפוהו!
– עובר יהודי שני, וכבר אינו משתחווה…
– שוב חרון־אף:
– העזה של יהודי: איננו משתחווה!
– ושוב אותו ניהוּם:
– ערפוהו!
– לא! בשום פנים לא אגדה ישנה! ולא שום מדרש־פליאה!
– פשוט! ישנם שני מיני יהודים, כאלה שהם כּן משתחוים, וכאלה שהם אינם משתחוים…
ומי שיש לו כתר בראשו, הריהו מנהם:
– לערוף!
ומי שאבּד את הכתר מעל הראש:
החרם כלכלי!
– “ספּוּר ישן נושן”, כפי שאומר היינה.
שותפות
מאתיצחק ליבוש פרץ
שלום עם החדש־ביותר, עם החפשי־ביותר, בוַדאי; אך שלום מזוּין! שלום בין מתחרים שווי־זכויות, ומתחרים למעשׂה, לא להלכה, לא על הנייר בלבד.
אם עושר הוא – נכסים וכספים, הרי אנו עניים בנכסים ואביונים בכספים; אין זה שידוך של שווה בשווה, וכל שלום הוא – דלוּת! ואם עושר יהיה – עבודה, נישאר אנחנו, אם לא נחשוב בעצמנו למען עצמנו, קבצנים בעבודה, ונהיה צופים ומצפים למהפכה, של הלוּמפּעֶנפּרוֹלעֶטאַריאַט…
שלום, יד אל יד… שותפות! שלום עושׂים שוים עם שוים; היד, שמחפּשׂים אותה לשם תקיעת־כף, צריכה להיות חזקה. בשותפות מן ההכרח שיהיה מה להשקיע!
תחילה יש לחזק את ההוֹוה, ומתוכו יתארגן ויצא העתיד! וזהו הפחד!
מה היא היהדות לגבּי הליבּעֶראל, ההתבדלות לגבי המתבולל, והמדיניות של “כל ישראל” לגבי הראדיקאל!
האם זו היא אולי ה“תעודה” שלנו? אנו עם־המשיח, והיגאל ניגאל אך לבסוֹף אך ורק עם הלוּמפּעֶנפּרוֹלעֶטאַריאַט ביחד…
ועד לאותו זמן נהיה אנחנו המיילדים, המסייעים לכל יולדת, המושכים במלקחיים, העושׂים, לכשדרוש, את החתך הקיסרי; וכשבא הרך־הנוֹלד ויוצא לאור העולם, מניחים אותו במיטתה של האם, ולמיילד אומרים תודה, נותנים לו מטבּע במתנה, ופותחים לו את הדלת…
ו“זה הקטן גדול יהיה”, ומן הבית יצא אל הרחוב ויתרוצץ, ויהיה קונדס ככל הקונדסים, ישליך אבנים ויפגע פעם בחלונו של המיילד, ולפעמים גם בראשו…
תעודה? משיח? “אתה בחרתנו” מוֹדעֶרני?…
לא בשבילי!
אבל “אני מאמין” אומרים בכל יום, “בכל יום אחכה לו” ולימות־המשיח רחוק כל־כך, רחוק כל־כך…
האם נזכה ונגיע? האם לא יעוור טל־השחר את עינינו, קודם שתזרח השמש?
אנו יש לנו לבבות רחבים כל־כך, פתוחים לפני כל הסבלים, ובתי־מרקחת מלאים משחות ואבקות לכל המחלות – מפני מה קפוא לבּנו לגבי הסבל והעוני משלנו? מפני מה אין לנו תרופה ורפואה למקרים רעים משלנו? מפני מה “כל ישׂראל” הוא אנטי־פּרוגרעֶס?
– אבל אין קיימת בכל־זאת מדיניות של כל־ישׂראל.
– היא קיימת!
– אנו מוכרחים ללכת תמיד עם אחרים!
– עד לנקודה מסויימת בדרך… והלאה – ננסה לבחון ולקבוע בעצמנו את הכיווּן…
1912/13
אל רבונו של עולם
מאתיצחק ליבוש פרץ
אני מדבּר אליך, רבונו־של־עולם, פה אל פה, כמו אל אבא. ובלשון־אמא אני מדבּר אליך, כך לימד אותי רבי לוי יצחק מבּארדיטשוֹב, ואני אינני מחקה גדולים זרים… ואמוֹר אומר אני לך, רבּונו־של־עולם:
– זה טוב!
נעשה טוב יותר.
עדר צאן־הקדושים שלך לא יהיה עוד נגרע כל־כך!
שכן כל־זמן שהרועים שלהם היו רבנים ולומדים ויראי־שמים – “חבל על דאבדין!” – הצאן הרכות שלך הלכו ואבדו, היו לברות לשינים זרות… חלשים ורופפים – היו שומריך הללו!
רופף קולם של הרבנים שלך; הם קראו והזהירו, וקולם לא עורר הד בשום לב מן הלבבות…
ורופפות ידיהם של יראי־השמים, לומדי־התורה:
הם עשׂו את שלהם. מסביב לעדרי־צאנך הכשרים חפירות חפרו, גדרות גדרו… רופפות ולא גבוהות וצפופות היו הגדרות; לא עמוקות ולא רחבות החפירות…
והתינוקות של בית־רבּן רגליהם רגלים קלות היו… והיו מדלגים, בדומה לעזים פזיזות, מעל לגדרות ולחפירות, אל כרי־המרעה הזרים, אל שדות־הנכרים…
ומיום ליום שממו יותר מקומות־הלימוד של תורתך הקדושה, נתרוקנו ה“חדרים”, דממו בתי־המדרש… ואל ספרי־קדשך שבארונות לא הוּשטה יד צעירה…
ונתקיימה חטיבה מן התוכחה שלך:
היצר הרע, השׂונא, ימח שמו. כבל את בנינו לעינינו, שלל את בנותינו בשלשלאות, והוליכם בשבי. ואין אומר: השב! לא נמצא מי שיעכּב בידו!
אבל עכשיו הצבת שומרים מחוץ למחנה…
גודר להם את הדרך – קאַסוֹ1
אומר קאַסוֹ, משומדים גם הם אינם רצויים לו… היה בטוח, רבּונו־של־עולם, עדרך הקדוש שוב לא ייגרע כל־כך במהרה! מגיפת השמד תפּסק, הבריחה תיעצר… ושוב יתמלאו ה“חדרים” שלך, ובבתי־המדרש יישמע ברמה קול התורה, ומן הגמרות שלך יהיו דפים מתעופפים מתחת לידים…
ועוד בשורה טובה, רבּונו־של־עולם! היום או מחר נתּקת חלם עם כל הסביבה כולה נתּוּק מוחלט וגמור מעל פּוֹלין ונספּחת אל האימפּריה…
לגבי פּוֹלין הרי זה עוול.
תּלשו איבר מן החי…
הם וַדאי ישוועו אליך בצר להם, ואתה תשמע בשמים. הם יתפללו אליך, ואתה לא תסוך עצמך בענן, כפי שאתה עושׂה לנו, מעבוֹר תפילה…
אך אל נא תשכח, כי מן הרע יצמח לפעמים הטוב, ומן המר – המתוק, ודוקא בשביל היהודאים החלמאים שלך…
עדת ישׂראל שלך בחלם והסביבה לא יפנו עוד מעליך ולא יראו לך עורף! יראי־שמים יהיו – בין המצָרים: בין הים ובין המִצרים; זאב מצד אחד, ודוב מן הצד האחר. והכבשׂה, נשוּכה ומשוּכה משני הצדדים, תישאר אצלך בתווך, תשׂא אליך עינים לחות מדמעה ומלאות יראת־שמים, ותפעה תמיד אליך, רק אליך בלבד!
ומה עוד?
הם ייעשׂו כולם בבת־אחת “ליטוואקים”!
אפשר שיכּשלו ויחטאו לפניך ב“דקדוק”, אבל בעם־ארצוּת חשוכה לא ישקעו עוד.
“עברי” כבר יהיו יודעים!
והואיל וכבר הזכרתי “ליטוואקים”, מוכרח אני, רבּונו־של־עולם, להזכיר לך את המעשׂה בליטוואק שהיה לו סוסון…
אתה יודע הכל, ו“אין שכחה לפניך”, אני יודע!
אבל הרי אני יודע גם־כן, כי אתה אוהב שיאמרו לך, שיזכירו לך. הרי לשם־כך התפילות עשׂויות, על־כך הסידוּר מיוּסד!
כלום אינך יודע בעצמך, מה הוא שחסר לנו, מה הוא שאתה צריך לתת תנו… מה שנעשׂה בלבבה של כנסת־ישׂראל שלך? – ואף־על־פי כן להתפלל מוכרחים!
אתה רוצה שיבקשו, שלוש פעמים ביום שיזכירו לך…
והריני רוצה, רבונו־של־עולם, להזכיר לך עניין הליטוואק עם הסוסון… סוסון היה לו לליטוואק, ורצה לגמול אותו מן האכילה, והיה מפחית לו כל יום ויום משהו מוּעט משבולת השועל; משהו מוּעט פחות סובּין ושחת – “התרגל יתרגל…”
הסוסון רזה מעט בבשׂרו – אבל הוא מהלך!
עוד מעט, אפשר לספּוֹר את הצלעות מתחת לעור, אבל הוא הולך.
העינים נדלחות, הראש נרכן יותר, הרגלים נכשלות יותר־ויותר, הברכים פקות יותר־יותר־ויותר – אבל עדיין הוא הולך!
צריך פעם יתירה לנגוע בו, להצליף בשוט בצד זה או בצד זה: פעם על הראש, פעם על העינים – והוא הולך!
עד שהגיע אל מועט־שבמועט, אל לא־כלום!
“כזית” של שחת, סוּבּין – משהו מן המשהו; משבּולת־שועל מזמן לא היה עוד זכר, והוא הולך! הוא סוחב את רגליו!
עוד יום אחד בלבד! עוד יום אחד, והוא יהיה גמוּל לחלוטין מן האכילה…
ופתאום – –
ופתאום הוא פושט את רגליו ומת…
כלפּי מה אני מזכיר לך זאת, רבּונו־של עולם? כלפי התנהגותך אתה בסוסתך שלך, רבּונו־של־עולם…
מלחמה, חרם כלכלי… והנה – פסח ממשמש ובא!
אתה מהרהר בכך משהו, רבּונו־של־עולם?!
-
קאסו היה מיניסטר־חינוך בממשלת הצאר והוא הנהיג “סייג האחוזים” (נוּמרוס קלאוזוס) לגבי היהודים שלמדו מחוץ לגימנסיות ונבחנו כאֶכסטרנים. ↩
מה היה גארדאן, בלשן או משורר?
מאתיצחק ליבוש פרץ
א.
זה לא כבר התקוטטו בחורי הספרות על דבר העזבון של המנוח גארדאָן, אם הוריש את עטו ליהל“ל השמיני או לנחבי בן ופסי או לשמואל בן פדהצור ועתה – נהיתה חדשה, מעיקרא דדינא פירכא – כל הדבר מוטל בספק. עתה הוטל סער בעולם, והסופרים ואוהבי הספרות היו לשני מחנות, המחנה האחד אומר: לא היו דברים מעולם, לא היה גארדאָן משורר, ונאמנה עלינו עדותו של ה' בריינין, כי סופר נכבד הוא, מבקר ומי שהיה מו”ל, והמחנה השני צועק ככרוכיא: קים לנו כהד“ר בערנפעלד, כי ד”ר הוא וגם היה רב הכולל ויפה כחו מכח בריינין… ועל כן גארדאן משורר הוא!
ובין המחנה עומד התם ואומר: איני יודע!
– ומדוע אינך יודע, שוטה? צועקים שני המחנות.
– יען כי אינני יודע מה הוא “משורר”! הגידו לי ראשונה מה הוא משורר!
ומתפלאים עליו המריבים: ולמה לא תשאל: מה הוא הלחם שאתה אוכל, המים שאתה שותה?
וגם עזבוהו לנפשו, כי “אם ימים על שנים תדברו, לא תבארו להעור' מהות האור!”
אך אני אוהב את התם מנעורי והנני חפץ לנסות ולבאר לו מה היא השירה, ובמה נבדלה מן הבלשנות.
– – – – – – – –
השירה איננה בלשנות. בשם בלשן קוראים אנחנו את האיש, אשר שפה עשירה אתו; היודע לנאום נאום, להרבות על ענין אחד מבטאים ומליצות שונות; המהפך באותו הענין כעני המהפך בחררה; החוטף אותו מצדדים שונים, מזה ומזה, מלפנים ומאחור, והמכביר דברים על כל אחד מהצדדים. לפעמים יש רוממות וגבורה, עוז וגם נועם:
שמעו מלכים, האזנו רוזנים, אנכי לה' אנכי אשירה, אומר לה' אלהי ישראל… לא איש אל ויכזב, בן אדם ויתנחם! ההוא אמר ולא יעשה? ודבר ולא יקימנה?
ומה עשירה היא שפת הנביא במבטאים קשים להוכיח את חטאות הלאום: גוי חוטא, עם כבד עון, זרע מרעים, בנים משחיתים וכו' וכו'…
וכמה התפעלות באמרו:
ותמלא ארצו כסף וזהב, ואין קצה לאוצרותיו,
ותמלא ארצו סוסים, ואין קצה למרכבותיו;
ותמלא ארצו אלילים, – למעשה ידיו ישתחוו…
וכמה תקף ועוז במדברו:
רעו עמים וחתו, התאזרו וחתו! עצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום.
או שנינות:
"איזה ספר כריתות אמכם, אשר שלחתיה?
או מי מנושי, אשר מכרתי אתכם לו?
וכמה עוז-תוכחת בזה:
– “למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע?!” הן ביום צמכם תמצאו חפץ, וכל עצביכם תנגשו! הן לריב ומצה תצומו, ולהבות באגרוף רשע… הלא זה צום אבחרהו: פתח חרצבות רשע, התר אגדות מוטה וכו'.
וכמה מרירות בטענתו:
הכהנים לא אמרו איה ה', ותפשי התורה לא ידעוני, והרעים פשעו בי, והנביאים נבאו בבעל…
כל הנביאים כלם היו מושלים במכמני השפה, בלשנים נשגבים. המון מבטאים, המון מליצות רמות, חדות, נעימות, עזות ושנונות; לפעמים ישכיר אותנו לעגם המר, לפעמים ינשא אותנו רוח קדשם למעלה למעלה וכו' וכו'.
אבל הנביאים היו גם משוררים!
– – – – – – – –
הבלשן מדבר, נואם נאום, והמשורר חוזה, רואה בעיניו תמונות מתמונות שונות; לפניו מראות יחלופו, והוא מתארם לנו כמו חיים, כמו נהיים ועומדים לפנינו.
הנביאים הם חוזים, ועל כן הם גם מה שיקראו היום: משוררים.
עשירה היא שפת עבר במבטאים שיריים, כלומר: במבטאים מתארים לנו את הכל בתור מראה נופל תחת חוש הראות. תחת “לא אקח ממך מאומה” – רעיון מפשט – אומר אברם: “אם אקח ממך מחוט ועד שרוך נעל!” תחת “ויהי לשר המשקים” – יתוארו לנו דברים כהויתם: “ויתן הכוס על יד פרעה”. תחת: ותסת בנו את פרעה ונוגשיו – מתאוננים בני ישראל: “ותתן בידם חרב להרגנו!”. תחת “אתה תהיה לי למשנה, אך אני אגדל ממך, ובלעדי הכל ישמעו לקולך”, יאָמר: “רק הכסא אגדל ממך ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים”. תחת “ויאָמנו דברי” – וענתה בי צדקתי, כאלו תבא הצדקה שלו בעצמה להעיד עליו בב"ד. תחת ברור הדבר יאמר “וזרחה עליו השמש”. החכם יאמר: “האדם עלול לחטא”, הבלשן: “יצר לב האדם רע מנעוריו!” והמשורר: “לפתח חטאה רובץ!” כאלו החטאת דוב שכול, אורב לפתח הבית, לבלוע את היוצא. ובאופן זה יאָמר: “שים יד על פה” (דום) או: “שא בשרך בשניך!”. תחת “קוות” – “נשא עין”; תחת “שמוע” – “הטה אוזן” ובקצור – “האזן”; וכן: רע עין, עָין; “השפל עינים רמות”; “שית יד עם רשע” (השתתף עמו). סמל המנוסה: “ביום אידם אראם עורף ולא פנים”; או: סתר פנים – או המבטא הנעלה: “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!”
המבטאים הללו, המתארים פעולות על חוש הראות, הם אבני חן למקדש השיר, אשר כלו חזיון ומראה…
ב.
“רומא לא נבנתה בפעם אחת” – וטרם ילמד המשורר לצייר את מה שעיניו רואות, הוא משתדל לדמות מלתא דלא שכיחא למלתא דשכיחא, להעזר במשל.
בגדול זרועך ידמו כאבן.
והיית ממשש בצהרים, כאשר ימשש העור באפלה.
נגששה כעורים קיר, וכאין עינים נגששה,
כשלנו בצהרים כנשף, באשמנים כמתים…
ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה.
קול כחולה שמענו, צרה כמבכירה.
אשפתו כקבר פתוח.
אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו וכו', כרוח קדים אפיצם לפני אויב…
לפעמים תשגב מליצת המשל עד תמונה נשגבה, אף כי קצרה:
הן עם כלביא ישכון וכארי יתנשא – לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה…
מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל –
כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כארזים עלי מים…
עוז ותעצומות למבטא:
אהי כשחל לאפרים וככפיר לבית-יהודה –
ישגב ממנו:
יהיו כענן בקר וכטל משכים הולך…
כמוץ יסוער מהגורן וכעשן מארבה…
והתרוממות יפה:
מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארבותיהם…
ורוך ונועם:
אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה…
והתפעלות שירית אמתית:
והיו אל ההרים כיוני הגאיות,
כלם הומות… איש בעונו!
וכמה מן הדיוק והנקוד במשל:
כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים, או בדל אזן…
ויותר מזה:
כאשר ינוס האיש מפני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית, וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש…
וכמה מן התוגה והיאוש במשל דוד:
הוכה כעשב וייבש לבי…
דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס חרבות,
שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג!
רגילים הם משלי הנשר:
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף,
יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו…
הנה כנשר יעלה וידאה,
ויפרוש כנפיו על בצרה.
קלו מנמרים סוסיו, וחרו מזאבי ערב, ופשו פרשיו, ופרשיו מרחוק יבאו, כנשר חש לאכול!
אך תמונה יותר מדויקת נמצא אצל הנביא יחזקאל: הנשר הגדול, גדול הכנפים, ארך האבר, מלא הנוצה, אשר לו הרקמה – בא אל הלבנון ויקח את צמרת היער.
לא נדבר עתה על אדות המשל בתור תמונה בפני עצמו, בתור ספור שלם, מסופר לכל פרטיו, כגון משל יותם, תוכחת נתן הנביא לדוד, המשל הנפלא והנורא – בקעת העצמות, כי אם על דבר המשל הבא בתוך המליצה, לחזקה ולהאדירה, ולתת מושג יותר נאמן מהרעיון, אשר בלב הנביא, החוזה או המשורר.
אם יאבה הבלשן לתאר לנו אחרית טובה באחרית הימים, ימצא המון מבטאים ומליצות לאהבה, אחוה ורעות, לחסד וברכה ושלום. אז “תחדל הקנאה תסור השנאה, וכו' וכו'” אך החוזה ישא משלו ויאמר:
וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ…
ועגל וכפיר יחדיו, ונער קטן נהג בם…
זאב וטלה יחיו כאחד, ואריה כבקר יאכל תבן, ונחש עפר לחמו…
ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה…
ורואים אנחנו עין בעין מחזות שלוה והשקט… לעתיד לבא!
והעמים יכתתו אז את חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות… וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו… ואין מחריד!
אך מחזות ומראות.
ג.
אם אלפי ספרים יכתוב הבלשן, להאשים את שרי יהודה וירושלם, אשר אכלו את עמם בכל פה; ואם ירבה “פרץ על פרץ, שוד ועמל ורצח ואכזריות”, לא ישגיא פעלו עלינו כמשל הרועים, השגור בפי הנביאים; כמחזה הרועים, האוכלים את הצאן, המפיצים והמדיחים אותם, והמתעים אותם מהר אל גבעה, עד כי שכחו את רבצם, עד כי יהיו לשה פזורה…
המשל הזה מגיע אל מרום קצו, אל שיא החוסן והיופי אצל יחזקאל:
“את הנחלות לא חזקתם, ואת החולה לא רפאתם, ולנשברת לא חבשתם, ואת הנדחת לא השיבותם, ואת האובדים לא בקשתם, ובחזקה רדיתם אותם – ובפרך!”
“ישגו צאני בכל ההרים, ועל כל גבעה רמה, ועל כל פני הארץ נפוצו צאני – ואין דורש ואין מבקש!”
אך יבוא יום וישפוט ה' בין שה לשה, ולאילים ולעתודים:
“המעט מכם המרעה הטוב תרעו, ויתר מרעכם תרמסו ברגל?! ומשקע מים תשתו, ואת הנותרים ברגליכם תרפשון? וצאני מרמס רגליכם תרעינה! ומרפש רגליכם תשתינה!”
ומה נפלא הוא ומה איום שנוי הנוסחא:
– “רעה את צאן ההרגה, אשר קוניהן יהרגון ולא יאשמו, ומכריהן יאמר: ברוך ה' ואעשיר!… ואומר: לא ארעה אתכם! המתה תמות, והנכחדת תכחד, והנשארות – תאכלנה אשה את בשר רעותה”!
אך נשוב נא אל “בן הכפר” העולה על כל הנביאים בתקף משליו:
“מה אמך? לביאה בין אריות רבצה, בתוך כפירים רבתה גוריה! ותעל אחד מגוריה – כפיר היה! וילמוד לטרוף טרף – אדם אכל! וישמעו אליו גוים; בשחתם נתפש ויביאהו בחחים אל ארץ מצרים”!
או:
“שפת הסיר, שפת! וגם יצק בו מים! אסוף נתחיה אליה – כל נתח טוב, ירך וכתף! מבחר עצמים לקוח!… אוי עיר הדמים”!
או:
“הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיו! ונתתי חחים בלחייך, והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך והעליתיך מתוך יאוריך… ונטשתיך המדברה! אותך ואת כל דגת יאוריך, על פני השדה תפול, לא תאסף ולא תקבץ, לחית השדה ולעוף השמים נתתיך לאכלה”!!!
נפלא ונשגב הוא משל הצופה (כ"ג) ומה נהדר הוא המשל:
“אל מי דמית בגדלך? הנה אשור ארז בלבנון, יפה ענף וחרש מצל, וגבה קומה, ובין עבותים היתה צמרתו, מים גדלוהו, תהום רוממתהו וכו'…”
– – – – – – – –
– האמנם, מתפלא התם, המשלים האלה מבארים את הענין? אך אל נא תשכח, יקירי, כי ישראל לא היה אז בגולה, והעם לא היה יושב כרכים. עתה יוכל יהודי כשר לשאול: באיזה בית חרשת המעשה עושים את הקש; עתה יודעים אנחנו את הטבע מ“ברכי נפשי”, את הנשרים והאריות מ“המזרחים”, והגאונים האדירים, ראשי הגולה, אינם מבחינים לפעמים בין עוף, בהמה וחיה… אבל אז היה ישראל עם חי על אדמתו, עם זורעים, כורמים ויוגבים, עם נפוץ על ההרים, על צחיחי סלע; עם רועים, אשר ראה עין בעין את הנשרים ואת הלביאים ואת הדוב השכול, ואשר למד לדעת את דרכי חייהם ואת טבעם ואת מנהגיהם…
אך נשוב לעניננו. הנביאים לא היו “משוררים” למען לשיר; הם היו נביאים, חוזים, מוכיחים, מנעימי נאום בשם ה', בשם האמת, היושר והמשפט, והמשל השירי היה אך לתוספת באור, “לדעת לעות את יעף דבר”, להכות בקרדום על מוח קשה, להופיע כברק לעיני הולכים בחשך! ועל כן מפוזרים ומפורדים המשלים בכל כתבי הקדש:
“כי יתפוש איש באחיו בית אביו, לאמר: שמלה לך קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידיך…”
“והחזיקו שבע נשים באיש אחד… לחמנו נאכל, ושמלתנו נלבש, רק יקרא שמך עלינו”…
שני משלים קצרים, אך האין די בהם לתאר את העזובה בקרב הארץ? את הרס הממשל והשלטון וחיי המשפט ואפיסת כל סדר בהחברה?
ומה מחודד הוא המשל:
“היתפאר הגרזן על החוצב בו? אם יתגדל המשור על מניפו?”
למען הוכיח, כי אך מה' יצא כל דבר; והאדם, גם המלך והגבור והמנצח אך כלי הם למעשהו…
ומה שנון הוא ומדויק המשל לתאר חרשי משחית ומעשיהם בסתר אך להרע:
“בצי צפעוני בקעו, וקורי עכביש יארוגו, האוכל מבציהם ימות, והזורה תבקע אפעה”…
אך “זורע עמל יקצור און”, ועל כן:
“קוריהם לא יהיו לבגד, ולא יתכסו במעשיהם!”
כאשר אמרנו, העם היה חי על ברכי הטבע, ומעין נובע היתה הבריאה להנביאים, לשאוב את משליהם המחוכמים, השנונים והנשגבים.
ד.
הנביא הוא חוזה, והנהו רואה אך תמונות, אך מראות… לפעמים יעלו יחדו אחוזים זה בזה המוני ציורים בתור פרטים של מעמד אחר הכולל אותם, ולפעמים יחזה הנביא אך ציור אחד אך בולט מאד לכל פרטיו, ובאיזה שרטוטים וקוים דקים מן הדקים יתאר לנו את המראה…
בפרשת התוכחה מוצאים אנחנו המון ציורים, המון פרטים של אסון אחד גדול ונורא, אשר יקרה את כל העם, אם ישט מדרכי התורה:
אשה תארש ואחר ישגלנה; בית תבנה ולא תשב בו; כרם תטע ולא תחללנו; שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו; חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך; צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע; בניך ובנותיך נתונות לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם, ואין לאל ידך!… והיית משוגע ממראה עיניך!
כהמון עורבים שחורים ומנקרים תעופינה לראשכם הקללות הנמרצות והנוראות; המון תמונות קטנות נכללות בתמונת שממה אחת…
ושם גם תמונה אחת קטנה אך שלמה בפני עצמה:
“הרכה בך והענוגה, אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרך – תרע עינה באיש חיקה, ובבנה ובבתה!”
יש תמונות שלמות, אך נפזרות במקום:
“שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת; אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד…”
או:
“כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם, ועל כל נשא ושפל, ועל כל ארזי הלבנון, הרמים והנשאים, ועל כל אלוני הבשן, ועל כל ההרים הרמים, ועל כל הגבעות הנשאות, ועל כל מגדל גבוה, ועל כל חומה בצורה, ועל כל אניות תרשיש…”
המשורר התנשא “וישם בין כוכבים קנו” ומשם יביט על הארץ וראה המון תמונות על מלא רוחב האדמה… או ממרומים יראה תמונה אחת אך מתנועעת ונעתקת ממקום למקום:
“בא על עית, עבר במגרון, למכמש יפקיד כליו; עברו מעברה, גבע – מלון לנו; חרדה הרמה, גבעת שאול נסה; נדדה מדמנה, יושבי הגבים העיזו!…”
– – – – – – – –
נשגבות מהן התמונות באחדות הזמן והמקום.
צר ואויב יבא בשערי הארץ:
“ונשא נס לגוים מרחוק ושרק לו מקצה הארץ, והנה מהרה קל יבא; אין עיף ואין כשל בו! לא ינום ולא ישן, לא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו… חציו שנונים, וכל קשתותיו דרוכות… פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה!” והגוי אשר יבא ממרחק – גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא, גוי לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר!
על צור יצית:
מלך מלכים כסוס ורכב ופרשים… ונתן עליך דיק, ושפך עליך סוללה והקים עליך צנה, וסחי קבלו יתן בחומותיך!
רעם ורעש מלחמה:
“מגן גבורהו מאדם, אנשי חיל מתלעים, באש פלדות הרכב!… קול שיט, וקול רעש אופן, וסוס דוהר ומרכבה מרקדה, פרש מעלה (אבק?) ולהב חרב! וברק חנית, ורב חלל, וכבד פנר!… כל הנמצא ידקר, וכל הנספה יפול בחרב, ועולליהם ירוטשו לעיניהם… ונשיהם תשגלנה, וקשתות נערים תרטשנה, ופרי בטן לא ירחמו, על בנים לא תחוס עינם!”
פה אין בלשנות; כי אין פה מליצות דקות, לשון נופל על לשון, לא כפל ענין במלות שונות לתפארת המליצה; לפנינו פה תמונה חיה ונוראה, תמונה מסמרת השער, מקפיאה את הדם, מרעישה את העצבים בכל תקף ועוז!
תמונות מלחמה רבות מאד בכתבי הקודש, ונביא עוד איזה דוגמאות:
“ערוך השלחן, צפה הצפית, אכל, שתה!”
רואה אתה, אחי התם, כי המחנה שוקט ושאנן ושרי הצבא מכינים את עצמם לסעודה וגם על לבם לא יעלה פחד אויב, אך פתאם ישמע הקול:
“קומו השרים, משחו מגן!”
ואתם רואים את השרים האוכלים והשותים, ואולי כבר סבואים ושכורים, קופצים ממקומם בחרדה לבקש את כלי זיינם לעמוד על נפשם, כי פתאם נפל עליהם האויב!
נפלאה היא בתעצומות ועוז הקריאה לקרב:
“אסרו הסוסים! ועלו הפרשים! והתיצבו בכבעים! מרקו הרמחים! לבשו השריונות!”
אך הה – לשוא הקריאה, אימת אלהים נפלה על הגבורים, והנביא קורא בשממון:
“מדוע ראיתי המה חתים – נסוגים אחור?”
ה.
תמונה קטנה ומצערה אך חזקה ומדויקת תראה לנו את מלך בבל, את מלך המלכים ואדיר האדירים, בתור אובד עצות:
“כי עמד מלך בבל בראש שני הדריכם, לקסם קסם! קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד!”
ומה איומות הן תמונות השממון אחרי המלחמה, כגון מהפכת בבל:
“לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור, ולא יהל שם ערבי, ורועים לא ירביצו שם, ורבצו שם ציים, ומלאו בתיהם אחים, ושכנו שם בנות יענה!”
נוראה היא נקמת הנביא על השונא המנוצח:
“רדי ושבי על עפר, בתולת בת בבל! שבי לארץ – אין כסא! – בת כשדים! קחי רחים וטחני קמח! חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות!”
או מה נורא לעגו המר:
“קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה, היטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי!”
ומה יפה הוא הציור, המתאר לנו מפלת גאיונים, בוטחים בחילם ומצודתם:
“זדון לבך השיאך, שכני בחגוי סלע!… אמר בלבו: מי יורידני ארצה! – אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך!”
ומה מדויקות הן ואיומות תמונות החורב והצמא:
משא מצרים:
“ונשתו מים מהים, ונהר יחרב ויבש, והאזניחו נהרות, דללו וחרבו יאורי מצור! קנה וסוף קמלו! ערות על יאור, וכל מזרע יאור יבש! נדף ואיננו!… ואנו הדיגים, ואבלו משליכי ביאור חכה, וכו'”
וביהודה:
“ואדירים שלחו צעיריהם למים, שבו כליהם ריקם! בשו והכלמו, חפו ראשם! כי גם אילת השדה ילדה ועזוב, כי לא היה דשא! ופראים עמדו על שפיים, שאפו רוח כתנים, כלו עיניהם כי אין עשב!… מה נאנחה בהמה, נבכו עדרי בקר, כי אין מרעה להם, גם עדרי הצאן נאשמו!”
– – – – – – – –
ועל כן לא יסתפק איש, כי היו הנביאים מלבד נבואתם ורוח קדשם גם חוזים, או כאשר אנחנו אומרים היום “משוררים”, יען כי הם נותנים לנו המון חזיונות, תמונות ומראות – המון ציורים! יען כי הם מדברים אלינו במעשים נראים!
ואם תשאלני, אדוני התם, מאיזה מין היו המשוררים הללו? אענך! מכל המינים…
בשיר השירים תמצא חזיון ודמיון בתכלית היופי. זכור נא:
“עורי צפון, ובאי תימן, הפיחי גני, יזלו בשמיו!”
או את הספור קול דודי דופק וכו'…
ציורי הטבע תמצא לרוב בספר תהלים (ברכי נפשי); מחזות הטבע וציורי בעלי חיים, ציורים נפלאים ומרהיבים ומפליאים בדיוקם, תמצא בסוף ספר איוב…
בריאליזם גמור מתארים לנו הנביאים את עשית האלילים ויציקת הפסילים… כמו חי, כמו חרון נצב לפנינו הפרא-אדם השוטה, הבוחר עץ מן היער, בחציו ישיק ויצלה או יאפה ארוחתו, ומן השאר יעשה לו אלהים-אלמים להשתחוות למעשה ידיו:
“חרש עצים נטה קו, יתארהו בשרד, יעשהו במקצעות, ובמחוגה יתארהו ויעשהו כתבנית איש, כתפארת אדם לשבת בית”.
או: “ישכרו צורף ויעשהו אל; ישאהו על כתף, יסבלהו ויניחהו תחתיו ויעמוד, ממקומו לא ימש!… כתומר מקשה המה לא ידברו, נשא ינשאו, כי לא יצעדו!”
ועוד הפעם נעלה “בן הכפר” בנוגע למחזות החיים:
“אל תבא בית מרזח, ואל תלך לספוד, ואל תנד להם!… לא יקברו ולא יספדו להם! ולא יתגודד! ולא יקרח להם! ולא יברכו להם על אבל! ולא ישקו אותם כוס תנחומים!”
ו.
התמונה "אַל תבוא בית מרזח ואַל וכו' נכתבה בשלילה, יצויר אך מה שלא יהיה, ובכל זאת מה רב כחה, מה עצומה פעולתה!
כריאליסטים גמורים, לתת תמונה שלמה בשרטוטין אחדים, המה, בתארם לנו שנת ברכהף
“ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע; והטיפו ההרים עסיק, והגבעות תתמוגגנה!”
וישנו גם סימבאליזם נפלא מאד במינו:
“ופקדתי עליהם ארבע משפחות: את החרב – להרוג! ואת הכלבים – לסחוב! ואת עוף השמים ואת בהמת הארץ – לאכול ולהשחית!”
מלבד מעשה מרכבה, בקעת יחזקאל וחזיונות תעלומות רבים הנפוצים בנביאים אחרונים!
גם עקבות אָקולטיזם נמצא:
“שאול מתחת רגזה לך, לקראת באך! עורר לך רפאים, כל עתודי ארץ! הקים מכסאותם כל מלכי גוים! כלם יענו ויאמרו לך: גם אתה חלית כמונו! אלינו נמשלת!”
או:
בעת ההיא, ויוציאו את עצמות מלכי יהודה, ואת עצמות שריו, ואת עצמות הכהנים, ואת עצמות הנביאים, ואת עצמות יושבי ירושלם – מקבריהם! ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים, אשר אהבום!
האם לא תסמר שערת בשרנו למחזה הזה?
ובצירוף ראָמאנטיק:
“קול ברמה נשמע, קול בכי תמרורים, – רחל מבכה על בניה וכו'”
ואליהו התימני רואה תמונה:
“ורוח על פני יחלוף, יעמוד ולא אכיר מראהו, תמונה לנגד עיני, דממה וקול אשמע!”
– – – – – – – –
וסימן למשורר הוא השפעת הרוח הצורר אותו בכנפיו גם על הדומם… הוא מחיה את כל הבריאה, נותן נשמה וחפץ לעץ ולאבן, למים ולמדבר…
נחה, שקטה הארץ!… גם ברושים שמחו לך, ארזי הלבנון: – מאז שכבת, לא יעלה הכורת עלינו!… ראוך הרים יחילו, זרם מים עבר, נתן תהום קולו רום ידיהו נשא… פתח לבנון דלתיך, ותאכל אש בארזיך!… הילילו אלוני בשן, כי ירד יער הבציר!… השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אומר… ירעפו נאות מדבר, וגיל גבעות תחגורנה; לבשו כרים הצאן, ועמקים יעטפו בר, יתרועעו אף ישירו!… למה תרצדון הרים גבנונים?… ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, וכל עצי השדה ימחאו כף!…
סוף דבר, אדוני איש תם, המשורר הוא חוזה, אם מלבד זה גם בלשן הוא מוטב, ואם לאו – אין בכך כלום. ה' נתן לישעיהו “לשון למודים” ובכל זאת משלי יחזקאל ותמונותיו נעלים בבחינה ידועה עוד יתר…
ועתה, אדוני איש תם, נוכל לחזור לעניננו. כבר יודעים אנחנו מה היא בלשנות ומה היא השירה; מה הוא הנאום ומה החזון, ועל כן נוכל לפתור בנקל את השאלה אם היה גאָרדאָן משורר או לא. ניתי ספר ונחזה. נקרא את “כל שירי גארדאן” בשום לב, אם נמצא חזיונות, תמונות ומראות וציורים – מן החיים או מעולם הדמיון, אך ציורים יפים, נהדרים ופועלים על הנפש הלב והעצבים, אז נאמר: משורר הוא! ואם נמצא אך שפה יפה, מחוכמה, שנונה ומחודדה ועשירה נאמר – בלשן הוא.
– ומדוע לא עשו זאת ה' בריינין ומבקרו הד"ר בערנפעלד?
– שאלה היא. אך למה לנו שתעשה מלאכתנו ע"י אחרים? ננסה בעצמנו.
ז.
יכולים אנחנו עתה לבקש פתרון לשאלתנו: ההיה גארדאן בלשן או משורר. עתה נקרא את שיריו, כי כבר קסמים בידינו להכיר בין המליצה והחזון, להבדיל בין הנואם נאום והמשורר; עתה לא נירא עוד, פן יונה אותנו המליץ המפואר, ויפתה את לבנו בחלק שפתיו…
נחפשה איפוא ב“כל שירי גארדאן” ונחקורה, מה היא אבן פנתם: השירה או המליצה…
אך לא את כל השירים הנדפסים בארבעת הספרים נקח לנו למקרא. לרגל מלאכתנו נוכל להוציא מן הכלל:
ראשונה – את השירים “לעת מצוא”, כי “שירים” כאלה מלאכותים הם בטבעם.
אמנם בזאת יתהלל גארדאן, כי מעטים הם אצלו השירים ממין הזה. לא לחנם הוא קורא:
עֵטִי, עֵט סוֹפֵר, קוּמָה וּפְצֵה פִּיךָ,
עֲנֵה אִם בַּכֶּסֶף מָכֹר מְכַרְתִּיךָ,
אִם שַׂמְתִּיךָ לְקַרְדֹּם בּוֹ אֹכֶל חָפַרְתִּי,
וּלְמַחְתָּה – עָלֶיהָ קְטֹרֶת הִקְטַרְתִּי,
אִם כַּחֲצֹצְרָה הָיִיתָ לִי לְהָרִיעַ"…
(אתם עדי, ח"א, 122).
ולא רבים מאלה, אשר הלכו לפניו ומבני דורו, הנחשלים אחריו, יוכלו להתפאר כמהו…
גארדאן חפץ להביט על עבודת הספרות כעל עבודת הקודש; בהיכל הספרות הוא מכהן פאר ולא משתמש לצרכו והנאתו. גם את רגשות נפשו הפרטיים לא שר:
"לא פצחתי רנה, עת אשה ארשתי;
לא נשאתי קנה, עת אותה גרשתי;
בנים לי נולדו – שירי לא נשמעו;
חלו ומתו – אנחותי לא באו!…
לבני עמי ואלהי אותם הקדשתי!"
שנית – לא נשתמש לצרכנו בשירים מועתקים. הציורים והתמונות הם קנין הסופר המקורי וגם הבלשן הטוב הוא מומחה להעתיק…
ועוד שלישית: חפץ אני להוציא מן הכלל את כל המשלים, גם את המקוריים. המשל – בתור ענין בפני עצו – די לו בהגיון ושכל חד, בטוב טעם ושפה יפה, והוא עומד על הגבול שבין הבלשנות והשירה. ולמה לנו הספקות?
ואם על פי זה יפלו כמה שירים מן החלק הראשון וכל החלק השלישי (משלי יהודה), אל יצר לבבנו; די והותר בהשאר להפיץ או בהיר על טוב כשרונו של גארדאן וסדר התפתחותו.
– – – – – – – –
כי לא בפעם אחת יולד גאָרדאָן…
טרם יתערה לבדו כאזרח רענן, נראנו עולה כיונק בצל אדם הכהן ומחבק את גזעו… טרם יהי חפשי לנפשו, טרם ירגיש את עצמו ויכיר את תעודתו ואת תפקידו, יכרע ברך לפני הכהן, ויגש לו את בכוריו (אהבת דוד ומיכל), ויאמר:
"עבדך אני, קבל עם אגידה,
וכעבד אל אדוניו, כבן אל אביהו,
הבכור הזה, בת שירי לי ילדה,
לך הכהן בקדש הגשתיהו…
קח נא ורצה בו את תורת תלמידך,
גם אהבת בנך, גם ברכת עבדך.
(חלק ב' צד 6)
ואף כי על אהבת דוד ומיכל רבה, כאשר נראה להלן, השפעת וויזעל מהשפעת אדם הכהן, בכל זאת רואה הוא בזה האחרון את אביהו הרוחני, את מלמדו ומורה דרכו.
ואז אמנם לא היתה עוד לגארדאן כמו למורו ולמדריכו מטרה אחרת בלתי הלשון בעצמה; כל התכלית היא: להרחיב ולהאדיר את השפה, להקימה לתחיה, הלא כה דבריו: (שם)
גם מכתב עדות הבאתי עדיך
יעיד עלי טוב, דברי שלום ואמת (!)
שור נא, הכירה, ובחנו עפעפיך:
מכתב יד מי הוא? ומי החותמת?
הטרם תכירו? הוי, (!) איש תושיה! (!)
הן הוא מכתב רעיתך העבריה.
והשפה העבריה, אשר עגב עליה, ותהר ותלד לו את בכוריו, יועצת לו לאמר:
לך רק ואמור לו, כי אתה לי עבד,
אז יסוך על ראשך, יזבדך זבד!
והוא עושה כעצתה ומבטיח:
עבד לעברית אנכי עד נצח,
לה כל חושי בי לצמיתות מכרתי;
אדמתה אעבוד, וביזע על מצח… (שם).
והכל כאן: לשון הקדש, מליצה, כפל ענין במלות שונות, כפל הצלצול לערבית (!) מלות שונות, נדרסות על ידי כל אברך תופש עט (נצח, מצח…) הכל כמנהג הדור…
ואת השבועה אשר נשבע להשפה העבריה זוכר גארדאן גם בהתאסף עליו ה“שבלים הבודדות” להקים לכל שיריו שם ושארית.
אני בימי חרפי, עת עוד על מצח
לא חורב טל ילדות, נדר נדרתי:
עבד לעברית אנכי עד נצח,
לה כל חושי כי לצמיתות מכרתי –
וכעובד אדמתו המפיץ קצח
כן בשדה קודש זרועי פזרתי…
(ברכת ישרים, בראש חלק א')
ח.
נדרים כאלה נדרו כמה וכמה אברכים, וגם שמרו את מוצא שפתם, כל זמן שהיו סמוכים על שלחן אבותיהם או חמיהם, ולהשפה העבריה (בתור סופרים) פנו עורף אך אז, כאשר פסק המן, ותחל להציק הקיבה, והאשה תבעה בפה מחיה ומזון והילדים מלאו אחריה בקול צעקה ובכי… השירה הזאת אין לה תכלית, שעשועים היא; ונחוצה לה איפוא שלות הרוח והגוף, קיבה מלאה ואח מבוערת…
וכן קרה גם לגאָרדאָן.
הוא מספר לנו:
"תפשתי את עטי ולשלחן ישבתי,
לענוד בת שירי חרוזים כאשר נסיתי,
אך היא התחמקה, לשוא נפשי עניתי,
כתבתי ומחיתי, ומאום לא כתבתי…"
והסבה היתה פשוטה מאד:
–"קיבתי היתה ריקה, כל היום רעבתי,
אכלני הקור, לנציב קרח הייתי,
על כן הבל יגעתי, עט שקר(!) עשיתי,
כתבתי ומחיתי ומאום לא כתבתי!"
ודעת המחלה היא חצי הרפואה: ויצו, ויתיתו המדורה בכירים, ואחרי "רעבו כל היום " “אכל בצהרים” – ויחש לפתע פתאם, כי “נפשו מתעוררת לדבר שיר”…
והוא מסיים:
"ובכן נוכחתי ואבן, ואגזור אומר:
כי מעין המחשבה ומקור שיר וזמר
בבטן המלאה ובאח המבוערת…"
רבים אמנם חפצים להרגיש בשיר הזה לעג מר, עוקץ שנון וחד… ואני אומר: אין מקרא יוצא מידי פשוטו… השיר הזה, מבלי הבט אל זמן תקונו, נכתב טרם היה גארדאָן לגארדאָן; טרם ידע את חפצו ומגמת פניו – טרם היה לקטיגור, מגיד פשע… טרם יכל להבין מה עלובה היא המחשבה, הנובעת מבטן המלאה, ומה שפל הוא ה“שיר” הנצרך למאכל הצהרים…
בין “התלמיד העומד ברשותו של אדם הכהן” וגארדאן העומד ברשות עצמו, ישנה כרמלית – השירה בשביל השירה. בתור הקדמה לארבעת הספרים נותן לנו גארדאן את משל הזמיר והצרעה:
הצרעה אמרה לשכנה הזמיר:
רב לך לשבת בטל בראש אמיר,
קול שמה ושרקה במרום השמיע!
מה יועילו שיריך לבני דורך
או לבאים אחריך?
לו לעצתי הקשבת
אז שיריך עזבת,
כנמלה עמלת
כעכביש טוית
כבבר בנית
או דונג ודבש כדבורה הזלת".
– אולי צדקת – ענה אותה הזמיר,
אך נפשי לא אחליף, טבעי לא אמיר,
כן אֵל בראני, ולזאת נוצרתי!
ההקדמה הזאת איננה מכונת ל“גם אלה משלי יהודה”, ולא להשירים “אחותי רחמה”, “עדר אדוני”, “בנערינו ובזקנינו נלך” – להשירים הללו תכלית ידוע, תועלת מרגשת, ואינם שירי זמיר מכל וכל, אך נאה היא מאד ההקדמה לכמה וכמה מן השירים בחלק הראשון ולמרבית “שירי העלילה” משנות קדם.
ואת “הזמיר והצרעה” כתב בשעת רצון, בשעה שהתלקטו לשמו ולזכרו “השבלים הבודדות” לנחמהו, לדבר על לבו ולהודות לו בעד עבודתו עבודת הצבור, אך בהתעטף עליו נפשו בתוגה, הוא מתנחם על “כתבו שירים בשפה נשכחה”.
מי ישעי ומה חפצי ומגמת פני?
ולמי אני עמל מבחר כל שני,
ומחסר נפשי מטובה ונחת?
הורי, הדבקים באלהיהם ועמם,
עוסקים בסחורה ובמצוות כל יומם,
מאסו הדעת לא למדו טוב טעם ".
והם אומרים:
“מות בשיר, אפקורסות במליצה!”
השיר עודנו: מליצה, טוב טעם ודעת…
ואמנם שני “שירים” שר גארדאן לכבוד ההשכלה והדעת, שני שירי תהלה, ושניהם צנומים וריקים מאד, כי גם על הדרך הזאת לא תהיה עוד תפארתו.
השיר הראשון מהמקצוע הזה הוא “הקיצה עמי!” (ח“א צ”ד 43). תכליתו מובנת: לעורר נרדמים; שירים כאלה שר אד"ם, גאטלאבער, ושר וישיר עוד כל אברך תופש עט… גם גארדאן לא הוסיף נופך משלו… הליל כבר גז, השמש האירה, ועל היהודי להכיר את מקומו וזמנו… “הארץ אשר אנחנו חיים בה הלא תחשב לגלילות אירופא” וכגן עדן הארץ לפנינו, בניה לנו “אחים” יקראו, ולמה נעמוד מרחוק כאורחים? וכו' וכו'…
גם בשיר השני (דרך בת עמי) להג הרבה. מאד מאד ישמח ויעלוז לבבו, כי כבר נראו נצני ההשכלה בישראל. המון חרוזים, המון מלין בכל חרוז וחרוז: כבר ישנם חכמים בישראל, שופטים ושוטרים, רואי פני שרים, בונים, אדריכלים וכו' וכו'.
ופתאם – וגארדאן נהיה לגארדאן: לקטיגור, למוכיח פשע, לנלהם בכל הבל הבלים, בכל אמונה טפלה, במאשרים מתעים… פתאם עבר ובטל מעולמו כפל הענין במלות שונות, כפל הצלצול איננו; כבר נתן גט פטורין ל“טהרת השפה” וספר כריתות להמלות השוות, הנדרסות בכף רגל כל עגל ספרותי, ואין “רצח וקצח, ומצח, ועבד וזבד וילבט” – פרץ נחל מעם גר, ויהרוס את כל המעצורים על דרכו… לא עבד השפה הוא גארדאן מעתה, כי אם אדונה המושל בה בזרוע וביד חזקה, ואם נשתמש במשל הנביא נאמר, כי מעתה “השפה הוא משור וגארדאן מניפה; והלשון גרזן, וגארדאן חוצב בה”. המבטאים החזקים מבתקים כחרבות, מתרוצצים כברקים, מכים ומכאיבים כקוצים ועקרבים… ובאין ברירה יושיט יד אל אוצר התלמוד ויברור לו משם את השבטים לגו כסילים…
אז נוצר ה“קוצו של יוד” ו“גם אלה שירי גארדאן”… ואז רעש וסאון מלחמה, בכי ויליל, וחרוק שנים!
ואז ישאל לפעמים: “טפה זו מה תהא עליה?” מה יכתוב? הירחיק נדוד לבקש את מקום הגן עדן או ישא נהי על הבצאות, אשר טבעו בו אבותיו ואבותיהם, ואשר טבע בהם הוא, ויטבעו בניו אחריו… הידבר על דור ההפלגה מראש ימות עולם, או על דור ההפלגה אשר בימינו, המתאספים לבנות חורבות העם ואיש לא יבין שפת רעהו… ואולי יכתוב קורות איזה מגיד בעלטה?
כבר בא גארדאן לידי הכרת עצמו… יודע הוא כי מרחם נקדש לקטיגור, למגיד פשע; כי באשפתו חצים ומות בשביל גבירים מתנגדים ח“י פעמים ח”י בעד פתיחת האחרון ומ“ת פעמים מ”ת על שמא תתעבר ותמות… כי אש תקד באפו על דור ההבלים, על רועי האפר, על המנהיגים והפרנסים… (חלק א', צד 131). – על השאלה: “משורר מאי קא בכית?” הוא עונה:
"….. על דא קא בכינא,
כי נמכרנו לצמיתות בידי חסרי בינה,
בידי גזברים אכזרים ופרנסים שוטים,
רבנים מחמירים ומלמדים הדיוטים…
הגזברים נבחרים בשחד, ביין;
הפרנסים מתפרנסים וסדרים אין;
המלמד ילמד כסומא בארובה,
הרב יגדור; לא יחוש להפסד מרובה…
וכו' וכו' (חלק א' צד 131)
אך עוד לא בא הקץ לחלופי גארדאן. אז קרה המקרה, כי “ענה שכם בן חמור את בת יעקב” וגארדאן נהפך לאיש אחר… אז יקרא "בנעורינו ובזקנינו נלך… (חלק א' צד 117), אז ינחם את “אחותו רחמה” (שם 119), אז ייליל: עדר אדני! (שם 117)… אז נעורה אהבת הלאום בעצם תקפה…
בהתפתחותו של גארדאן רואים אנחנו ד' תקופות
1) גארדאן עבד השפה,
2) גארדאן ידבר בשם ההשכלה,
3) גארדאן נעשה לקטיגור ומגיד פשע,
4) גארדאן בתור משורר עמו…
וע"פ סדר התקופות הלזה נקרא את “השירים” ונבקש את התמונות והחזיונות…
ט: (גארדאן והטבע)
גאָרדאָן, בראשית התפתחות כשרונו, הרגיש את השירה בתוך מעיו, אך טרם ידע, איזה הדרך יבור לו כשרונו, ויפן ימין ושמאל, קדם ואחור, ואל השמים ואל ארץ תחתית ויבקש את שאהבה נפשו…
הוא מנסה ותועה, מנסה ותועה כפעם בפעם בשדה אחר.
ההיה לב גארדאן פתוח להדגשות הטבע? ההתפעלה רשת עינו מהדרה? נקרא נא את שיריו ממין הזה.
בנוגע לענין אשר לפנינו, בלולות תעלינה התקופה הראשונה והשניה בהתפתחות כשרונו של גארדאן.
הנה – “תל אביב” (ח"א צד 3). גארדאן איננו שר, כי אם מספר לנו במשקל ומלות שוות, כי “בעת שהוא הולך לשוח במישור הזה (?) לבו ירחב, יערה עליו רוח, כל קרביו יעורו, יכונו”. אך איננו מתפעל בלבו כי אם במוחו: “בסתר כליותיו רעיון יולד, ושעיפיו יאבירו לקצות החלד” ושם “יצהלו וירוננו בגאון יוצר כל”… על יד תל האביב הוא מתפלסף…לא על רשת עינו יפעול המישור, ולא רגשות הלב יתעוררו ויעברו גבול… גארדאן איננו רואה את אשר לפניו, כי כבר הרחיקו נדוד סרעפיו, לקצה הארץ האבירו, ושם שמים וארץ נשקו, ונקל מאד להתנשא אל היוצר!… “באמר, בתעופת עין נברא הכל מהבל ומאין!” – “הוא שכן שמש פה (!) ברקיע, הוא אמר ויזל זה (!) פלג”… תמונה אין אנו רואים, אך קול דברים אנחנו שומעים, קול קורא בשמות דברים שונים ומבולבלים לפי הסדר אשר ידרשו המשקל והמלות השוות. הנה נאות שדה…הר חמד, אשר הטבע על עמדו… וגם הרוח אשר נפח באף המשורר, והדעת אשר בלבו, והכח אשר במתניו, והמלה אשר בלשונו, והטוב טעם אשר בחכו – כי לולא הכח במתניו לא יצא לשוח בשדה, לולא הדעת – לא עף ברוחו אל קצוי ארץ ולולא המלה בלשונו לא בנה את כל הבתים הללו… אמנם טוב הטעם נזכר במקום הזה שלא לצורך כלל… בין כך וכך וגארדאן
. … . מוצא נחת
ביקר שמים ממעל וארץ מתחת…
כי – “אחד עשה כלהם!”
ולמה לא קרא את השיר בשם גבורת הבורא? הלא זה כל ענינו! הקב"ה “ישב רוחו ויבול זה (!) פרח, יקפא הנהר, יתעלם קרח, יתגלע הר, תתקדר שמש, וגם את נשמת המשורר יאסוף גם הוא יבול, גם עצמותיו תתפרדנה, וישוב לשאולה, ועש ורמש יאכל חרבות מוחו… ואם יצהיל הקב”ה את פניו או "ישוב כל הדר, אז יצא אביב כחתן מחדר (לישנא דקרא), ואדמתו כלתו יעטוף שית והר… ולהקת צפרים ישובו ישוררו, הרים וגבעות (ממש כנאמר בתהלים) ירקדו ויכרכרו ועל כל כבוד חפה – שמים לטוהר! אך מה יעשה להמשורר המת והנרקב? אין דבר! גם עליו לא תאטר באר פיה, נשמתו תשוב אל בית אביה, ותגור שם כנעוריה בין ככבי ליל (!) ושם תשכח תבל ותבליתה, תשמח שמוח ותתענג על שדי, תדע דעת עליון מעלה ומטה (?)! לא נפקוד במקום הזה על גארדאן עון כלאים, לא נתבענו לדין על עירוב אמונת הפיאים, כי נשמות הגבורים יהיו אחרי מותם לכוכבים, בהשארת הנפש השבה אל מקור הדעת –; די לנו, כי למרות השם, אין כאן לא תל ולא מישור ולא אביב ולא כל תמונה שתהיה.
ואולי נופל מ“תל האביב” רעו הבא אחריו (שם – 7) בשם הגדול “חג ה'” – גם הוא שיר אביב, אך גדול מן הראשון ברוב בתיו! שבעה עשר בתים ואין אף נצוץ אחר ממאור השירה! והבתים ריקים ואף תמונה כהה אין בהם!
“מן השמים קורא הקול” מעצמו מובן, שהוא קורא כאמור בתהלים: בכח ובהדר ובעוז, או כנאמר בנביאים בקול שופר גדול כי יתקע… כהיום הזה אמנם נופל השופר: מאלפי כלי תרועה, אך השירה תחדש כנשר, נעוריו וגם כבודו יתחדש עמו… הקול הקורא הוא קול האביב…
האביב על חרף חרפו יתגבר, יריע!
הקול אומר: קום – ויקם ראשונה היקום משנתו בחרף, ואחרי שנת החרף – קם הסתיו ויפן עורף; אחרי כל אלה קמה האדמה (!) ותחדש פנים כנשר (אין דבר כי קטן מאד המשל בערכו להנמשל), חשרת עבים (קמה) נטשה שמים וגם “נפש המשורר” קמה במחילת כבודה על רגליה “ותשורר”!
ואז אחרי הסתיו והחרף קרע האובל מעטה הקרח, והפרח קרע בפוך עינהו (!) ויקרא (הפרח?) “חג לכל! יום זיו החדש!”
וארץ ושחקים יפצחו רנה וישוררו; וההרים והעמקים, עושים כאשר עשו בימי דוד וב“תל האביב” ויפזזו גם עתה ויכרכרו.
ובקטן ורב זיז שדי יופיע!
גוש עפר וגב שדי יניע,
אדם ובהמה ידודו ידודו…
וכיון שידודו אדם ובהמה לא יחפוץ המשורר לשבת בית והוא חפץ לעשות דרכים שונים בבת אחת כיאות למשורר, אם באמת “מיטב השיר כזבו”.
ועל כן:
"אצא בבר, ארוץ הכרמלה,
בעיר, במגרש, בגן וגיא – סלה!
ואז בעשותו התבל הזה יהיה “פרח בתבל פורחת”. ולמה? יען כי
שם (!) מעין בהיר הוד קולו ישמיע…
איפה הוא ה“שם”? בבר, בכרמל, בעיר, במגרש, בגן וגיא, או אולי ב“סלה”? הכל כאחד! די לנו, כי –
שחקים כאור פניהו ירקיע
די לנו, כי –
פה לפה בו ישקו מעל ותחת!
וכאשר יוסיף “לשיר” כן יוסיף לעות את התמונות, לסרס את המראות, ולצנפם צנפה משונה מאד.
"רשפי שלהבת יה [של] שמש [ה]ערבים יבערו כיקוד אש במקוה מי המעין, אשר ינהרו כתקוה וביקהת שבלתם, כי השמש, כאלו בנהרים חרה אפו (לישנא דקרא) יצית ברשפיו מוסדות המים ומהם עלה עמוד אֵש השמימה…
וכיון שזכר את השמש, לשבח או לגנאי, הוא עומד ונושא עליה את “משלו”. ובמשל הזה הוא מגלה לנו בכובד ראש וגם בכבד פה את ארץ החדשה מחדש, כי השמש היא תאות כל לב, כי היא כל עדנה וגם – כל יתר (?), כי היא הדר העמקים ופאר הרי בתר (אל נא נשכח, כי סעפיו אוהבים לנוס בפעם כפעם כפעם אל קצוי ארץ). וכל התענוגים
מידך הם לנו, ביום מולכת!
בחוץ ובקרב, עת כי תופיעי,
חיים ושמחות בכנפך תביאי,
ובבאך הה עצבת גם (!) שלכת!
בא וצאת השמש יתואר ע "פ דעת קדמוני הקדמונים:
מעל מרכבתך, כי תרדי הימה,
שלמת אורך מעורך תפשטי שמה (!)
ובערפל טוהר, רוחצה במים (!)
אל תחת שפרירך תבאי חדר!
זה לא כביר חרה אף השמש בנהרים ותשרפם, ותעלה מהם להב ועמוד אש, ועתה טובלת היא ורוחצת במים להטהר ולהתקרר. ומה נעים הוא מחזה השמש בבואה אל החדר, אל תחת השפריר! אך אולי יפה ממנה השמש “בצאתה בעטרת פז מפאת קדימה עת מלבושה, מלבוש הארגמן, מאדים את התבל “? ובפרט באותו הרגע ש”היא מושיטה שרביט זהב לכל?”
תמונות כאלה ימליט אך עטו של תלמיד האד"ם! תמונות כאלה תעשינה בלי התעוררות, בלי השתפכות הנפש, בלי צאת השדה, בלי התענג על האביב, על השמים, כי אם בחדר מעופש לפנים מחדר רקבון… וערות השירה תכוסה במעטה פלוסופיא או אמונה…
כי שיר האביב יושר גם ביום תחית המתים!
אז יתגל כל גל ורפאים יעורו,
אז יטהר כל לב (?) ורשעים זורו (?)
חיים וצדקה תמלא הארץ.
וכל זה הוא מאמר המוסגר; העקר היא התמונה היפה, כי “המתים יציצו מקבריהם כעשב השדה”
וראו איך ידיהם לנו יריצו (!!!)
הכירו את אחיהם לעינים (!!!)
וכיון שהריצו את ידיהם, אות הוא, שהכירו את אחיהם, וכיון שהכירו –
… האח! יש דעת שמה!
תהלה לבורא עולם!
י.
ותחת התנשאות והתרוממות ע"י מחזות הבריאה, נמצא את הבדיל הקשה והכבד הזה גם בשירי הזהב (שם – 13). הערב הוא נעים מאד. למה נקרא שמו ערב? לפי שהוא ערב לנו ומתוק לנפש… ונעים הוא ללבב כל גבר, בין שהוא מר-נפש ובין שהוא צולח! למר הנפש יחד עם הערב יבא “קץ שבר” והצולח – פי שבע שמח! כי כן חפץ תלמידו של אדם הכהן.
אך פתאם (ה' על מים רבים – שם – צד 20) והמשורר הנתק בזרוע מזרועות עמל וידא על כנפי רוח דובלינה…ולא בחלומו דאה על כנפי רוח, כי אם בהקיץ, וזה האות, כי לן שם בלילה לא במטה, כי אם באחוזת מרעים, ואך כאור היום הרחיק לנדוד (?) כחלום.
אך שם (ר"ל: במקום שהרחיק לנדוד אליו), ינק נועם רב משדים; הכין לנפשו מזון רב, הבין פעולת האל וכבודו, וגם אחרי שובו מדובלין,
עוד ספיר הים ותכלת הרקיע
עוד רוח הצח שם יפוח שפ
עוד נשים צבאות, עוד בחורי יופי,
עוד אני שיט אל עיני תופיע.
ואם ישוב הקבלן אז איזה סוחר וכל תומר מוקשה מדובלין משפת הים, היספר אחרת? גם אלה יראו אני שיט, רוח צח, בחורי יופי, נשים צבאות… ויותר לא ראה גם המשורר, המבטיח אותנו לחנם, כי הכין לנפשו מזון רב!
צחוק מכאיב לב תעורר תמונת הטבע באהבת דוד ומיכל, בשיר השלישי (ח"ג 31)
התמונה מתחלת בחוצפא:
הן שם יט שמש למקצעות שמים…
עבים; ובכל זאת המון כוכבי אור ברום יתרוצצו!
המשורר, כפי הנראה, עומד בין העבים והשמים על "ראשי ההרים, אשר כענקים יעמודו " (!) והוא רואה איך שהם חוגרים את עבי-השמים (!) כמזח ואת השחקים בעצמם כענקים על צואר! ותוך כדי דבור המשורר עומד למטה ורואה, כי למרות העבים וכוכבי האור המתרוצצים ברום, עוד יפוזו ההרים מזהב שמש ערבים… כי השמש, “הסוכנת בדביר החיים” ואגב אורחא גם “המסירה בקרניה את אפר העתידות” (?) היתה, כפי הנראה, ביום ההוא עמוקה מאד, ועל כן התעכבה בדרכה, ותתבונן גם היא מעט קט אל העבים ולהמון הכוכבים המתרוצצים, ואך עתה היא “סרה האהלה” ובאופן יפה מאד, כי –
כפני גבור עוז, כי יתם הדרך,
כיקר חסד אל, כפני קשט סלה,
כעליצות איש לאלהו יכרע ברך,
כן הוד שמש עת תסור האהלה!
האתה יודע מה הוא סח? ונעלה הוא הערב ההוא על כל בני גילו, כי בכל יום ויום לעת ערב, יורדת השמש, כאשר ראינו למעלה, לטבול ולרחוץ במים והיום –
אל סוד ה' בערב היא באה,
אל אוצר שדי, בו עתים נצפנו
ותקשיב ותשמע…
ולא נפלאת היא – “בין הערבים” ההוא היה הרת “אהבת דוד ומיכל”!…
בשיר השביעי (שם – 30) יט גארדאן את ידו החזקה גם על הירח…
בתכלת הרקיע עלה הירח והוא משליך את רצי כספו מרום ושפל… אך ביער גבעה אין אורו זורח מטעם פשוט: כי צאלים סתר לו (להגבעה או להירח?) וישופהו (את מי?) אופל. כי שיחים עבתים וסבוכי כפים בעבי גבמו השביתו (!!!) אור סהר, כעבים יקדירו שמש צהרים וישיתו על עין איש צעיף ערפל (!!!). האם לא נהדר הוא המשל והתמונה? אך לא בא עוד הקץ, עוד נחזה נפלאות… בכל הגבעה ישנה אך אלה אחת, והיא נשקפת מנגד, והלבנה, אשר זרחה זה לא כביר בתכלת שמים, נצבת עתה בין עפאיה! שם (אצל האלה?) תעט הארץ אורה כבגד (לישנא דקרא) אך האור לבן כלבנת תכריך מת באפלות בית-מות! ועוד הפעם “שם” אך לא אצל האלה כי אם על גבנון נשפה, שם תחת השיח (!) – שם (!) יבך הינשוף, היענה נאנקת, ויליל סופה בישימון ישיח, אף שבולת נחל בגיא שוקקת! ובעזובת חרש זה (!) בין הרי בתר, במקום ינוו (!) ילדי טרף ורצח – נמצא את מיכל, מחכה על דוד, אך זה אינו נוגע עוד לעניננו…
– האמנם? נאנח מר התם.
ולמה תתפלא? הלא גארדאן משורר הגולה, משורר הגעהטאָ הוא! הלא הוא בן עם יושב כרכים בלי נחלת שדה וכרם מדור דור…
וזה האות, כי בזמן שכל חושיו אטומים להטבע אשר סביב הכרכים בזמן הזה, לבו פתוח כפתחו של אולם לטבע מצרים ע"פ כתבי-הקדש… כלי שני הוא, אך רותח!
נקרא נא מעט בשיר העלילה – “אסנת” (ח"ג צד 23)
בת פוטיפרע:
פרדס נחמד שתול על פלגי מים,
בו יעל כל עץ נחמד לעינים,
שם ינץ השקד, תפרח הגפן,
הזית יסתבל לבנת הצמר,
הרמון יתכסה בשני תולעת,
ועטרת סנסניו יצנוף התומר!
שם נרד מור ואהלות ריחם יפיצו,
כרכם וקציעה כעשב יציצו,
ושדרות עץ הדר על מעגלי דשן
רגלי ההלך מעדנות יעבירו,
ובגדרת הגנה בין בדימו
שרים נסתרים על מחול ישירו.
כל זה ההדר ותכלת שמים
יצף, יכפל בברכת המים
שם על עפרות זהב כראי מוצקת!
מסגרת לה סביב ערגות בשם.
ופסל עזאזל או העשתרת
היא בעלת השפע, אליל העתרת,
חצוב מצור, שם נצב על כן שיש,
בדמות אשה יפה מרבת שדים,
הנושאת קרני פרה על המצח
ומנענעים וכד בשתי הידים, וכו'
סביב נצבו כל אלהי מצרים וכו'.
ובין התלמים, כדרור המרחפת
ילדה נאוה ומענגה רדפת…
ובגבעול שושנים תרדוף העופר
רדפה ותצורנו, ותנהגו שבי
על יד האגן סכת סוף נשקפה
מעשה קלע ממסד עד הצפת
ויריעות ארגמן, כרפס ותכלת
יענדוה יפעת צבעי הקשת –
וצללים ורוח ספה ישמורו,
חורב וחם לא יעזו לגשת
ועוד שם:
רוח חרישית שפרה שמים
השמש ירד אל נבכי המים,
מה שהוא מתאים אל אמונת המצרים, והשמים נדמו לקערת ספיר הפוכה, אשר נפל ממנו תפוח הזהב (השמש)… להלן ההגיון צולע מעט, כי הככבים הם בקרקע הקערה ההפוכה, והם גם: אותיות זהב פורחות ברוח ותוך כדי דבור: “מכתב אלהים, חרות על לוח”, אבל – התמונה יפה.
ועוד שם:
מוצאי בקר הצפרים בשרו,
בין העפאים ירונו וישוררו,
ולקול זמרתם כמחולת מחנים
תצא השמש על חוג שמים.
תמונה מאד נעלה לולא מחולת המחנים וחוג השמים (שם 132).
יא.
וכן יודע הוא גארדאן ומרגיש היטב היטב את הטבע בארץ ישראל… עוד הפעם התעוררות הרוח והשתפכות הנפש בכלי שני, אבל התמונה היוצאת, יפה, נעימה ונהדרה היא, פועלת עלינו ברוב כחה, ומנשאת אותנו לאחור, אל הימים הטובים, אל הארץ – ארצנו.
והתמונה היא בישר דוד וברזילי (שם 148):
השמש נטתה, רוח קר יפוח,
התבל תחשך, עין הארץ קמה,
אך על הרי גלעד עוד אור זרוח
וזהב החמה עוד לא הועם שמה.
על אשדות הירדן אורה פרשה,
ותפז בירקרק רצי המים;
מנאות ההרים העדרים גלשו,
הרועים יעוזו מקניהם בית;
ושדיהם וחרישם חורשים נטשו
ובוצר גם נוקף כרם וזית.
אספו, דיגים, מכמורת ורשת!
משכו הדוגה אל החוף בסתר!
הנחת גבור ציד, הנחת הקשת!
סוב נא ורדה לך מעל הרי בתר!
הארץ תשקוט שמים ידומו,
אך מרחוק נשמע קול זרמת מים
מי נחל יבוק כבקבוק יהומו,
והמולת קול שאון מעיר מחנים!
ועוד שם תמונת “סכה בודדת”:
גגה כשער עלמה נשוי מקלעת,
ופטורי ציצים הטפחות יכתירו;
ושמיכת דשא סביב משתרעת,
ופרחים ריח נחוחם יקטירו.
ובנקרת הגג שמש מתגנבת…
והסכה תתראה כמוזהבת, והכלים אשר בה, המחוטבים משן, יתנוצצו כפז…
– – – – – – – –
יושבי כרכים אנחנו אך נוסעים מכרך לכרך, והדרכים, כידוע, מקולקלות, ובימי האביב והסתיו נורא הוא המסע בכמה וכמה גלילות, אשר אנחנו נחתים שם… ואנחנו מוצאים תמונה כזאת אצל גארדאן, וכמדומה לי, שאין למעלה הימנה. והתמונה נמצאת בשיר “ושמחתך בחגך” – בתקופת הקטרוג…
ר' קלמן חרד על חג הסכות הביתה:
בימי אלול האחרונים יצא בדרך
ויחשב דרכו עד ביתו לחדש ימים;
כי הדרכים התקלקו מפני הגשמים;
הנהרות גאו מלאו על כל גדותם,
הגשרים התרועעו, חרגו ממסגרותם,
ובכפו נפשו לא פעם [אחת] ושתים
עבר גשר רעוע, מי מתנים…
פרץ מים נבעה בנקיק ההרים
ומעברה נשאת בגאון משברים…
ככה חדש ימים בעמל בשר ונפש,
התגלגל המלונות, בבץ ורפש…
נתך עליו מטר סוחף ממעל,
ולרגליו אגמי טיט, נחלי בליעל,
כשל כח סוסיו, פרסותם עקרו,
נתקו מוסרות, האופנים נשברו –
והוא לא נואש…
וישרך דרכו הלאה, מבלי מנוח
ידפוק סוסיו העיפים בכל מאמצי כח
ישחק למטר ולרוח ולעפות…
הה! הימים חולפים כצפרים עפות,
כל כברת ארץ עד אין קץ משתרעת,
העגלה בטיט בכבדות מתנועעת…
הנחלים הולכים, המים מוגרים,
הרגעים, השעות עפים כצפרים,
הלילות מתגנבים, הימים בורחים,
הלנצח לא יכלו מלונות האורחים?
הסוסים עיפים, זוחלים בעצלתים…
וכבר יערוב ערב סכות:
וכבר תעמוד השמש במורד שמים…
קשה מאד לבא הביתה על החג ע"פ דרך הטבע, אך שלא בדרך הטבע?
והתקוה הנוכלה על לבו דברה:
אולי יעשה לך נס ובאת במהרה;
אולי תקפוץ לך הדרך, ומדוע
לא תדום השמש גם לך כ[ל]יהושע?
אך חלפה עת הפלאות:
הארץ עומדת ממקומה לא תמש,
מרדף בלי חשך ילך לו השמש,
הסוסים הולכים בכבדות, נטויי גרון
ר' קלמן שוכב בעגלה כמת בארון.
שם בבקעה ינטו צללי ערב,
אל סתר ההרים יורד החרסה,
ולעיר מושבו תשאר עוד פרסה,
אז פג לבו ועינו זלגו דמעות:
בקשו עלי רחמים, הרים וגבעות!
אך אין רחמים בטבע:
הגבעות חרשות, להרים אין אזנים,
השמש יורדת לקצה השמים,
הסוסים התמימים חובתם ידעו
אך – אהה! רגלימו בבוץ הטבעו!
היום פנה, הכוכבים ממסלותם
מתנוססים כאבני גזר במשבצותם,
ככבי נשף! ארור צאתכם ובאכם!
למה קדמתם לצאת ממחבאכם?
למה תצהלו פנים? תתנוצצו, תהלו
הכהתל לצים באנוש אנוּש תהתלו?
התמונה בולטת, חיה היא הטבע, הדרכים, הגשרים, הארץ והשמים, ור' קלמן ועגלתו, וסוסיו…
עתה נעשה חשבון:
1) בכל ספרי השירים מעטים הם שירי הטבע
2) אך שלשה מהם נאמנים ויפים…
היוצא לנו מזה:
כי לא נוכל להכתיר את גארדאן ע"פ שלשת השירים הטובים כנגד ארבעה וחמשה רעים בשם “משורר הטבע”, אבל – שלשה פרחים יפים לקטנו, ואם באחרית דברינו נשים זר משורר לראש גארדאן, יהיו הפרחים הללו בתור הזר. –
יב: גארדאן ושירי אהבה. התקופה הראשונה.
גם “לשיר” שירי אהבה נסה גארדאן.
ואמנם בימי התקופה הראשונה – תקופת הבלשנות והשפה בשביל השפה – נקל היה לו מאד לכתוב או טוב מזה לחבר שיר אהבה ולדבר בשמה ככל העולה על עטו-קלשונו, החוטף כל נתח שמן וטוב מכתבי הקדש.
נפלאה היא האהבה!
היא “תורה לנמר הרך לב אבן”; אמנם לנמר אין לב אבן כי אם לב חם ובוער, אך מי יאמר לבלשן מה תעשה? ומה גם אם האבן נצרך בשביל התבן, כי האהבה, האהבה הנוראה המרתחת גם את מיץ העכּביש ודם הבטלן, מהפכת “את אש חמתו (של הנמר) לנהר נחת” למשל: למי השלוח ההולכים לאט… ואז, כאשר חימה אין לו ואש חמתו כמי השלוח “ישורנו גדיו אל גבעולי תבן”. ומי “השקיט את רוחו והשביח את שאונו?” מעצמו מובן – “האהבה!” גארדאן איננו יודע את אורח התנין באהבה, ולהוציא את התנין מכלל השיר, לבל יזכר ויפקד בנחלת חיות רעות לא יוכל, וע"כ יחליף חיש קל, כסוחר זקן ורגיל, את אהבת המינים באהבת משפחה, ואם התנין מיניק את גוריו – שמע מיניה כי אוהב גם הוא… אחרי התנין “יכרע זאב עקוב מדם”, כאחד המשכילים בזמן הזה לפני כלתו אהובתו, לפני "הזאבה כאשר באהבה תפגשהו " (!). אם ראית “דוב שכול טורף כדבר” אל תאמר רעב הוא ומשחר לטרף כמנהגו של עולם, אך – דע לך – כי “גוריו נפלו ברשת” טמנו לו הצידים והזאב אויב ומתנקם מאהבה!
אחרי החיות תבא השמש הנאהבת מאד על ידי המשורר בכלל וגארדאן בפרט, ואשר “סביבה ידבקו באהבה (?) הירח והכוכבים” וכל צבא השמים מבלי להוציא את כוכבי השבט המשוגעים, כי כבר הורה לאמבראזא שהמשוגעים אוהבים ממש כאנשים פשוטים… ולא השמש הבוערת אלא נחלים – אפילו המים אוהבים! האהבה תצוה: “והנחלים יזרמו הימה”, “גוש קל יעוף השמימה”. הכל – בנוגע להלשון – כמו שכתוב בתנ"ך ובנוגע להחיך – באיזה מקום אצל שיללער אבל בחלוף המלין וסרוס המחשבה.
אך כל זה כאין וכאפס הוא מול המעשה הנורא בעלם חולה… כפי הנראה הוא אוהב על כל פנים – את אביו ואמו, את אחיו ואחיותיו, והנה – המות, ואז תנחמהו האהבה –
ובהנתק חוט תקוה (ה)כוזבת
הגיון על לבו האהבה תעל
לא הגו יאהב, הנפש אוהבת!
יש ויש אהבה מזה וממעל!
אין חפצי להכחיש, ח“ו, בהשארת הנפש ואהבתה, אבל כמדומה לי כי את ההגיון היקר הזה מעלה על לבבו לא האהבה כי אם התקוה, אותה התקוה אשר כבר הנתק חוטה ע”י המשורר ואשר נקראה לחנם בשם “כוזבת”…
ואם הדבר כן – הגיעו המצלתים!
מה עצמת, מה גברת אהבה בחלד,
את לא חלק לאדם אל יוצרהו,
את לא שמה הבריאה באף ילד
את אשר לא הורו הלמוד – את תוריהו!!!
משמע מזה שבאהבת הגו הכתוב מדבר. הלא כח דבריו: אהבה בחלד, ולמעלה מזה נאמר, כי אך הנפש אוהבת! סתירה אמנם אין כאן, כי על דבר אהבה הנפשית הטיפה תקוה כוזבה של עלם חולה; רע מזה, כי אי אפשר לי להוציא את האהבה מגדר הבריאה או מגדר פעולת היוצר בשום אופן וצד! ועוד רע מזה כי לא הלמוד מורה אלא פשוטו כמשמעו – המלמד!
ובכל זאת נקל מאד לבלשן לשיר שירי תהלה, כי אם ישיר מי יואב לבקש אצלו איזה רעיון, איזה מחשבה, איזה רגש חי? הלא בלשן הוא!
אבל קשה מאד לתת תמונות אהבה:
1) לתאר את פרצופי ה“נאהבים והנעימים”
2) לתאר את מעשיהם, המורים על הרגשותיהם, לראות ולתאר כל תנועה קלה וכל נדנוד המיוחדים בכל זאת לאותו הרגש – ומה גם
3) לתת תמונה נאמנה מכל הנעשה אז בחביון הלב, מהתפתחות הרגש, מעלותו מתחת למפתן ההכרה עד מרום קצו להיות מניע ראשי בתקופה מיוחדת בחיי הגבר והאשה.
ושלש אלה לא יוכל גאָרדאָן גם בהתפתח כשרונו, גם בתקופה השנית והשלישית – כי בתקופה הרביעית אין שירי אהבים…
עת ראה את “חנה” (ח"א צד 8) בפעם הראשונה, נפל מעיניו מסך האפל, וירא כי יש אלהים מהלכים בארץ; מליצה יפה. מעצמו מובן, כי “מול אור עיני חנה הבל הוא אור הכוכבים”, כי “תחפזר ותבוש גם השמש”; הגוזמא הזאת שגורה בפי כל משכיל-משורר או משורר-משכיל, אבל העקר הוא שגם “גבעת הלבונה” היא כאין וכאפס “מול רוח עפעפיה, עת תרעיף אהבה”.
תחת התרוממות הנפש והשתפכות הלב – מלאכת מחשבת, גוזמאות, משקל ומלות שוות! ושמא תאמר חנה יפה היא? לא!
על חלקת-מצחך יד יוצרך לא שמה
לבנת השחר וברי צמר צחר;
ובמטוי עורקי לחייך לא רקמה
יפעת ארגמן, חכלילת השחר!
ואם כן חנה מכוערה היא? חס ושלום! אך –
מי הבל ייגע יפות היופי,
[אשר] מנו יפעתו לא ישיגו דופי?
היוצא לנו מזה? שחנה יפת תאר, אך – לא על ידי התאר, והיופי אשר לה מעצמה הוא, והוא “יופי אשר לא ישיגו דופי” ולא בא מאת האלהים, כי אם מאליו בא… כ – “מנו יפעתו!”
ושמא תמצא לומר, כי חנה מתיפה בעדיים? חס ושלום! חנה “לא תעדה נזם” (כבנות הפראים, למשל – באפריקא) “ולא פז ולא חלי כתם”, “ידיה לא רותקו (זו לזו?) בצמידים נוצצים”; מקור הקסם הוא – “החסד והדודים!” והעקר:
עוד טל ילדותך על מצחך ינוח,
הוא ישב לך הנפשות, ישלול כל רוח!
ושמא השמלות מעלות את יפיה? גם לא אלה! “לא שלמות-הוד שמלותיה עליה” ונהפוך הוא: המשורר משתומם “איך יטהרו השמלות מנקיון גוה” מליצה מזכרת את המקומות הגרועים בעמנואל.
יג.
גם לא מנעלי פז מנעלי בת נדיב(!), ובכל זאת מה יפו פעמיה. וחנה הולכת רומה כתמר, ושערות ראשה, המכתירות אותה בחבלי אהבה (!) ובמעדנות נחת (!!!) הן כעטרת הכפות הסורחת על התמר (!) – ועוד הפעם העינים!
עינך תחדור כל לב, תפיק רב דעת,
ובשביל החרוז:
קולך מה נאוה אל אזן שומעת!
ולא חס ושלום אל הרגל!
וחנה עת תשחק “ירד הנועם משמים לשכון בערוץ יקהת לחייה”… עת תפצה פיה “יונקת לב גבר” וה“טוב-טעם” יזל מפיה כמים!
וכנצוץ יכלה מפני שלהבת,
כן תכל כל רוח מולך, נאהבת!
ואשת פלאים היא חנה. על הנבל היא פורטת באצבע אלהים, ומוציאה ממנו – כנאמר בתהלים – קול בהדר, קול בחיל! ובהשמע קול בהדר יחד עם קול בחיל, יעברו לפני המשורר הירחים והשמשות במבוסת תבל כרסיסי ליל (כטל?) וגם ארצו (?) תדעך ממקומה…
“הכל בגללך – גם אותך אשכחה!”
כלומר: בגללה הוא שוכח גם אותה… האם לא יתכן הדבר? אך עוד הפעם העינים, אשר יטבע בהן המשורר כטובע בזפת.
בשבת חנה ובדברה במסבת בית חבר (!) אז מבטה הוא אוצר כל חמדה וחפץ (!), בשבתה ודברה מבקיע לה [כנראה: המבט] קירות לב גבר יותר ממאה תותח, כרים וכלי נפץ!
מאה תותח כרים וכלי מפץ מול לב גבר אחד, האם לא נורא הדבר?
האם לא תזכור קורא נעים את הימים, כאשר היה “מיטב השיר כזבו”, את הימים עת ההפרזה והגוזמא, לא סימן השקר כי סימן השירה?
האינך מרגיש כי כל ה“שיר” הזה הוא תערובת פסוקים ומליצות, רצוני לומר: כי נכתב כלו על טהרת הקודש אך בלי נצוץ אור, בלי רסיס רגש, ובלי לב, ובלי טוב טעם! התוכל לתאר לך קורא נעים תמונת עלמה, אשר מצחה איננו לבן, אשר אין לה חכלילת השחר כמו שאין לרגליה נעלי פז ולחוטמה נזם, אך שלמותיה תטהרנה מטהר גוה, והיא בת נדיב, ויש לה תום לב וטל ילדות ובמדברה תבקיע לב גבר לו גם כתותח אחד?
לא תוכל כי אינך רואה את התמונה, אף כי טח אותה מבית ומחוץ בכפר המליצה…
ולשוא יבטיח אותנו המשורר, כי כראותו את חנה בפעם הראשונה “נפתחו עיניו לראות מראות אלהים”, הוא לא ראה מאומה, או ראה ולא הרגיש מה שראה, או לבו הוא בור סיד שאינו מאבד טפה ועטו לא דלה משם אף מר מדלי.
ולחנם הוא מתחנן על נפשו:
אל נא שמש חיי, אל תעזביני
פן ימש חשך ויגרמני נה…
פתחי לי בלבבך שערי שמי,
ונעימות אלמות אחזה כל ימי…
כי גם התחנה וההגה מלאכותיות הנה… וכל השיר מחוטב מגוש קרח. תחת שיר והתפעלות השיר – הפלגה, והפגה אשר אין לה שחר ואין לה טעם. חנה למשל היא למעלה מן הטבע, ויען כי “יפיה מנו יפעתו” על כן לא תירא בהמר הזמנים:
שיני עת החדות לך, חנה, קהו!
אל תיראי זקנה, המבלה כל יופי!
לך חרמש הזמן לא קלקל פניהו!
מה נקל הוא להבלשן לפתח את כל מוסרות הטבע ובאופן קל ופשוט מאד: לשקר, לדבר הבל! חנה שלו היא למעלה מכל החקים, השולטים בעולם הזה, יפה היא בלי יופי, בוקעת היא לבב כל הגברים, בלי יוצא מן הכלל, ועתה לא תקפוץ עליה זקנה לעולם!
ומה איכפת לו להבלשן? ההוא יירא שמא יתבדה? חס ושלום! בשיר הבא אחריו (חג לאדני) ישיר הבלשן לאמר:
ופרחים בדוד אשנבי יצלו,
מתגרת יד הסתיו נבלו, קמלו,
מריח האביב חיו כלהם!
חזי חניכיך, חנה, ושמחי!
הכמוהם גם את תשובי תפרחי?
הה! האדם עץ, לא יפרח אך פעם!
ולא יתבושש גם לתאר לנו את “חנה לאחרי שלשים שנה!” (שם – צד 107).
ואחרי שלשים שנה ראה את חנה שנית! ולהאמללה "פנים כניר, לחיים כתלמים, עינים כעין פשתה כהה ושפתה נובלת, ובראשה קרחה, ובפיה נקיון שינים (רעבה היא?) ועורקיה – ציה (?) וירכה נופלת (?) והוא קורא מנהמת לבו:
משמי השמים ארצה נפלתי!
חפניך אלה? אם זה התאר,
לו כלתה נפשי, אליו התפללתי?
אך מלבד השחתת היופי נהיתה גם תמורה אחרת, תמורה אשר אך בלשן כגאָרדאָן יביננה וגם ישפטנה ככל דבר טבעי נכון מששת ימי בראשית וקים לעד. שערו לכם, כי חנה האמללה גם טעמה סר, גם ריחה הפנימי, שהרעיף אהבה, נמר, ותלמידו של אדם – הבלשן המתפלסף מצדיק עליה את הדין: גזרה היא מלפני הקב"ה! כי –
אולם חוק חק לנו אבי הבריאה,
השוכן גם הוא בית נגה וזהר;
כי טוב גו בריא לנפש הבריאה
ומעלות רוח – עם עדנה ונוער!
ומה נחפז הוא גארדאן להצדיק על אחרים את הדין… מה לו עתה ולחנה? וגם אינו מרגיש כמה יהירות, זדון ורוע לב בארבע השורות הללו! אם חנה באה בימים, אם נשחת תארה ותקע ממנה נשמת (!) המשורר, אות הוא, כי לחנה אין עוד נפש בריאה כמקדם, כי גם מעלות רוחה חלפו ואינם ועל כן יש לו הצדקה לירוק וללכת לדרכו! ואיננו זוכר את אשר שר בפסוקים, את “המנצח לאילת אהבים (!)” (חלק א', 99).
ספר שני: מכתבים – ערוך ומתורגם על־ידי ש. מלצר
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל בני משפחה וידידים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל בני משפחה וידידים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל ג.י. ליכטנפלד
מאתיצחק ליבוש פרץ
חותני היקר!
אתה כותב אלי כי בשתים עכרתיך ובאמת אין בי עווֹן אשר חטאתי. לא אמרתי כי “גזלתם” כי אם “לקחתם” את כספּי (בלי אקצעֶנט2 על היו"ד), והכי הכסף לא בידכם? – ותלונתך: “צעיר לימים וכו' מה יהיה בסופו?” גם כן לא אבין, כי מה לעשות בזאמוֹשץ ולא עשיתי?
אבל יהיה כדבריך, חטאתי ואני מבקש סליחתך. –
לא אדע מאין לקחת (יסלח לי גם את הפּראָווינציאליזם הזה) כי תחת 75 אני כותב 57 ותחת 57 – 75? כּיליתי כעת את הבוהכהאלטעריע3 ולוּ יהיה לי גם נסיון (פּראקטיק) חודש ימים, הנני בטוח כי אצלח לכל ענין. אקוה כי בווארשא אמצא לי כהוּנה.4
אבל לא אוכל לנסוע בלי כסף – דודי אביגדור לעווין היה בּווארשא ושלוש פעמים לא מצאך בביתך, כי ביקשתיו לקחת למעני את השלושים רו"כ.5 על־כן הנני מחלה פניך ועשית כדבר הזה:
מול בית מאליניאק (אשר שם תשב) יש מסחר (סקלאד פּעטערבּוּרגער אוּנד מאָסקווער שניט וואארען)6 של ס. זילבּערניק (בהאָטעל לאָנדינסקי). על דודי לעווין הנזכר לשלוח לו 30 רו"כ בעד סחורה, ואתה תואיל בטובך לחתום לה' זילבּערניק על חשבוני ותשלח הנה את כתבוֹ כי קיבּל את הסך הנזכר, ולעווין יתן לי את הכסף.
בקבּלי את הכסף הנני מוכן לנסוע לווארשא ופה אל פה אוציא לאור צדקתי, גם אתן לו דין וחשבון מכל מעשי עד כה, ואתה תראה כי צדיק אנוכי.
חתנך אוהבך
יצחק ליבוש פרץ
-
המכתב נכתב מזאמושץ בערך בשנת 1874, אל גבריאל יהודה ליכטנפלד, סופר עברי (1811–1887), חותנו של פרץ, אבי אשתו הראשונה, שנפרד ממנה פרץ כשנה לאחר כתיבת המכתב. פרץ היה אז כבן עשרים וארבע, ישב בזאַמושץ ולא הצליח להגיע לשום “תכלית”. ועל־כך הוא מתנצל לפני חותנו, שנמצא אותו זמן בווארשה. ↩
-
נגינה, הדגשה. ↩
-
הנהלת חשבונות. ↩
-
משרה. ↩
-
רובל־כסף. ↩
-
חנות סיטונית לסחורות־אריג מפטרבורג ומוסקוה. ↩
אל הכלה
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
הלנה2 היקרה מכול!
הריני נמצא במצב הקשה ביותר… לבי מלא, בראשי אלפי חלומות קורנים, והעט קהה כל כך, אינני יודע במה להתחיל והכול מתנהל בכבדות כמו בזפת.
השעון הקיש שתים־עשׂרה. זאמוֹשץ ישינה, שקועה בחיק הלילה השקט והמוּכּכב. ואך אני לבדי אינני יכול לישון. לפני ניצב תצלומך, התמונה הקדושה היחידה בביתי, היחידה בחדרי לבבי!
כמה אסיר־תודה אני לך!
לבי היה נובל, וחיי – חלום־סיוטים נורא, ומעל לראשי תמיד עננים לבנים – תכריכים…
קמלתי בגיל הפריחה, הייתי משול כמת.
ועתה? לזוהר עיניך־כוכבים נמס הקרח מעל לבבי, והלב התחיל פועם… פועם בקול מהדהד כל־כך, בשׂמחה רבה כל־כך… העננים השחורים נעלמו ופינו מקומם לכמיהה המתוקה והענוגה!…
אני חי ואַת תוכן חיי…
אינני יכול לכתוב עוד… רוצה הייתי לשׂוחח אתך, אך בלשון אחרת…
היי בריאה!
אהביני,
ליאון שלך.
ב
[מקור]
גיסי היקר!
הנני ממלא אחר דבריך, וכבואי הנה, ממהר אני להודיעכם כי באתי שלם. לכם סוס אבּיר מגמא ארץ! ואנוכי ישנתי שנת צדיקים על העגלה, על־כן לא אדע כמה נסעתי מלעֶנטשטנעֶ עד מינקוויץ. חפצתי לישון על מסילת הברזל אבל לא יכולתי. מעשׂה שהיה כך היה. אחת הנשים (אל תגיד לנחמה) צעירה לימים הכירתני, לא אדע איככה, וַתדע כי ממשפחת פרץ אני, ותשאלני אם אח לפרץ היושב בגאליציען אני, וכאשר הגדתי לה כי כן הדבר, לא נתנה לי עוד מנוח וכל הדרך ספּרה לי מחיי אחי בגאליציען, ואנוכי… לא שמעתי, כי אזני ולבי נותרו יחד את רדיד צוָארי בלעֶנטשנעֶ.
על חג הסוכות אבוא אליכם, על הראשונים או האחרונים לא אדע.
והנני פורס בשלום מחותני והמחותנת, בשלום אשתך ואחותה ושלום כל באי ביתך. האל הטוב יתן לכם כתיבה [וחתימה] טובה.
אוהבך ומכבדך
יצחק ליבוש פרץ
זאמושץ אלול כ“ח בו תרל”ז.
ג
זאמושץ, 6 בספטמבר 77.
הלנה היקרה מכול!
אך עבר החג, הריני ממהר לכתוב אליך, עוד קודם שזכיתי לקבל תשובה ממך. שיגעת אותי, עצוב לי, אני מתגעגע…
אתמול היו אצלי אורחים רבים, אולי רבים מדי, בין השאר גם מר איכּס (שעתידה אַת להכיר אותו בזאמוֹשץ כאדם ריקני ביותר), והלה פשוט נמאס עלי בשאלותיו הביקורתיות־הקרות. “כיצד אתה עושה ראשי־פרקים”, שואל הוא, “קודם שהכרת יפה את הכלה! הנה, זה הוא אדם של פרוֹגרס! מטיף להשכלה, נושא־תרבות יהודי!” לשוא התאמצתי להוכיח לו מה רב כוח־המשיכה החשמלי של לבבות, כוח־ההכּרה המהיר של נשמות, הוא איננו רוצה להאמין. ואני – אני חירפתי וגידפתי אותו בעצם יום ראש־השנה.
הגינותי היום על שלושה עניינים אצל שופט־השלום של העיר זאמוֹשץ, שנַיים פליליים ואחד אזרחי. בראשון זכיתי מצד הנאשם, ובאחרון מצד התובע הפסדתי.
במקום לחזור לפניך על הדברים שדיבּרנו בלעֶנטשנה, אספּר לך על הנסיבות של שלושת העניינים האלה. זה מועיל יותר בשבילנו.
1. שוֹלחי התובע דורש מן הנאשם שיפרע חוב של 242 רוּבּל 50 קוֹפ' עם ריבּית והוצאות. החוב מוּכח על־ידי כתב. בכתב הזה נאמר:
“אני החתום מטה מאשר בזה, שאני חייב להמוכ”ז 242 רובל 50 קוּפּ, זאמושץ, תאריך. חתימה. הכתב הזה יש בו, כנראה, חסרונות אלה: א‘, סעיף 110, פרק 7 ספר 1 מקוֹדכּס־המסחר אומר: שטר־משיכה מוּצא ממקום אחד למקום אחר. ועליו יש לרשום: הסכום שיש לשלם; השם ושם־המשפחה של האדם שהוא חייב לשלם; התאריך והמקום שבהם יחול פרעונו של השטר; התמוּרה שנתקבלה, במזומנים, בסחורה, בחשבונות או באופן אחר. וכן יש לקבוע: לפקודתו של מי יש לשלם את הסכום: לאדם שלישי או למי שהשטר נכתב על שמו, וכו’.
ואילו כאן חסרים: 1, לפקודתו של מי (המגיש, המוכ"ז); 2, באיזה אופן קיבּלו את התמורה? 3, תאריך הפרעון; 4, מקומו; והעיקר 5, הבעל־חוב שהוא אנאלפאבּית, רשם צלבים במקום חתימה, ולפי סעיפים שונים של התקנות בדבר הנוֹהל האזרחי של בתי־הדין (105–111, 138–456) הרי חתימה כזאת (אם לא חתם על־ידה אדם שלישי מוסמך לכך) אין לה תוקף.
התגוננתי בנימוקים אלה:
לאחר שהוכחתי תחילה כי פּתק פשוט, שאין בו התכונות של שטר, נחשב בכל־זאת להוכחה שבכתב, הסתמכתי על הסעיף 105 של התקנות בדבר הנוהל האזרחי של בתי־הדין, שבו נאמר:
1. “כל מיני תעודות ומסמכים, בין אלה נעשׂו ונרשמו לפי הסדר הנדרש, ובין הפשטניים, וכן ניירות אחרים, מובאים בחשבון על־ידי שופט־השלום בהכרעתו בכל עניין”. מן הפירוש הפשוט והמדויק של הנאמר לעיל (“וניירות אחרים”) אפשר לראות: ש“כל פיסת נייר כתובה, הכוללת סימנים של פעולות בני־אדם, של יחסים משפּטיים בין בני־אדם, של מאורעות שפעלו על העניין הנידון, יכולָה, בלי להשגיח בחסרונותיה, לשמש הוכחה בבתי־משפט־השלום”. לפי כך מוכיח כתב־היד הזה, המצורף למסמכים, אף־על־פי שאיננו רשמי, כי הנתבע חייב חוב! למי הוא חייב? על־כך יש תשובה פשוטה: “למי שהכתב נמצא אותה שעה ברשותו, כלומר, למוכ”ז".
2.[בכתב אין מסומן באיזה אופן קיבּל את התמורה.] הרי זה משום שלא היתה תמוּרה, אלא החייב קיבּל את כל הסכום. התמורה היא איפוא מספר בלבד!
3. את תאריך הפרעון צריך לקבוע בית־הדין, וזה לפי הסעיף 1900 של הקוֹדכּס האזרחי, והואיל ולפי הסעיף 1156 של הקוֹדכּס הנ"ל חייב בית־המשפט לחקור מה היתה כוונתם הכללית של הצדדים שעשׂו את החוזה, צריכים אנו להניח, שבעניין הנידון נקבע התאריך: יום אחד לאחר הגשת הכתב (סעיף 192 של קוֹדכּס־המסחר).
4.[בכתב לא נקבע מקום הפרעון.] אך גם דבר זה אינו מעכּב לחלוטין, שכן במקרה כזה צריך הפרעון לצאת אל הפועל, לפי סעיף 1247 של הקוֹדכּס הנזכר, במקום־מגוריו של החייב (בזאמוֹשץ).
5. [אנאלפבּיתיות.] אני יכול להוכיח בעדים, שהנתבע ייפה את כוחו של אדם שלישי לחתום בשבילו. וגו'.
אף־על־פי כּן הפסדתי. מפני מה? עדיין אינני יודע.
הענין הפלילי
לפי החלטה של שופט־השלום בעיר זאמוֹשץ, נדונה אוסטרובסקי למאסר שלושה שבועות בגלל רכילוּת על הלנה רוּבּינסוֹן. העדים הוכיחו, כי אדם בשם דווידוֹבסקי הודה לפניהם, כי אוֹסטרוֹבסקי, שאינה יודעת רוּסית, ביקשה אותו לכתוב לה טלגרמה לקראסנוֹסטב. ובה מודיעים ליוסף רוּבינסוֹן, כי אשתו הלנה, הגרה זמנית בזאמוֹשץ, מנהלת אורח־חיים מופקר ומכוער. הוא כתב לה את הטלגרמה והיא שלחה אותה.
אל התעודות היתה מצורפת טלגרמה: “יוסף רוֹבּינסוֹן קראסנוֹסטב. אתה נמצא בקראסנוֹסטב ואשתך נוהגת הפקרות בזאמושץ. לשם מה אתה בעל? איכּס.”
קיבלתי עלי לטעון לנאשמת והגינותי עליה בשלושה נימוקים:
העדים העידו על מה שסיפר להם דווידוֹבסקי, ו. בית־המשפט האמין להם, מאחר שהם קיימו את כל התנאים שדורש מהם הנוֹהל המשפטי. אך באיזה אופן מוכחת אשמתה של אוֹסטרוֹבסקי? העדים מוכיחים לנו, כי דווידוֹבסקי ייחס לה את האשמה; אך האם הוא צודק בכך, או לא? מי ערב לנו, כי דווידוֹבסקי לא בדה את הדבר הזה מלבו?
2. אבל נניח, כי דווידוֹבסקי סיפר את האמת; כלומר, נניח כי במקום העדים עומד לפנינו דווידוֹבסקי עצמו, ולאחר שהוא חותם על אמיתוּת עדותו הוא אומר, כי כתב דבר־רכילות על מרת רוּבּינסון לפי בקשתה של מרת אוסטרוֹבסקי, מי איפוא הוא החייב? הוא או מרת אוֹסטרוֹבסקי? לי נדמה, כי החטא הזה צריך להכביד אך עליו לבדו, כאדם שחטא את החטא הזה. ולא על מרת אוֹסטרוֹבסקי, הרי אוֹסטרוֹבסקי לא השתמשה באמצעי־כֹפייה, היא לא הכריחה אותו לכתוב, היא רק בּיקשה והוא יכול היה לסרב לה; וכך היה עושׂה כל אדם ישר, וגם הוא חייב היה לעשות כן. יראת־כבוד בפני גברוֹת, עד כמה שתהא גדולה, אינה יכולה להיחשב ככפייה.
3. מנסיבות סיפוּרו של דווידוֹבסקי עצמו ניכּר חוסר־יוֹשרו, נראית בעירומה הרמאות שבו. הוא מצהיר, כי מרת אוֹסטרוֹבסקי ביקשה ממנו, הואיל והיא אינה יודעת רוסית, שיכתוב לה טלגרמה: כאילו תחנת־הטלגרף אינה מקבלת טלגרמות פּוֹלניות, כאילו רוּבּינסוֹן אינוֹ מבין פּוֹלנית, או כאילו אוֹסטרוֹבסקי עצמה איננה ידועת לכתוב פולנית. ואולם אוֹסטרוֹבסקי כּן יודעת לכתוב. הנאשמת הראתה מכתב כתוב בכּתב־ידה; רוּבינסוֹן מתגונן בפּוֹלנית, ותחנת־הטלגרף מקבלת מברקים פּוֹלניים.
על סמך כל הדברים האלה ביקשתי להחליף את פסק־הדין הקודם, שהוצא שלא בפני הנאשמת, וּלשחרר את מרת אוסטרוֹבסקי ממשפט ומעונש.
וכך היה.
4. האזרח ק' נאשם בגניבת לווחים.
היה אצלי אך זה עתה רוּבּינשטיין.3 וממנו נודע לי, כי… אבל הבטחתי לו לשמור את הדבר בסוד… אני באמת אינני אשם בזה, וכמעט תיכף לאחר שובי שלחתי אליך את מכתבי…
אם עבודתי בבית־המשפט מעניינת אותך, צווי, יקירה, ואודיעך כל יום פרטי פרטים. אילו ידעתי אני את כל עיסוּקיך, הכול, מה שאַת קוראה, ממה שאַת מתרשמת כל שעה, ואפילו את חלומותיך, לא הייתי מתגעגע כל־כך הרבה… ולא משתעמם. הייתי חי את חייך, לומד ומכיר את מנהגיך, מתרגל לנחש את כל הרגשותיך, את כל מאוַיי לבך האציל. היית גורמת לי את התענוג הגדול ביותר!
והזמן מתמשך כל־כך! מתי כבר יגיעו הימים־הטובים? ומתי אשמע שוב את מלמולן של שׂפתיך הוורוּדוֹת? ואראה את אורן הבהיר של עיניך הזוהרות? מתי, הוֹ, מתי?!
דבר זה מעורר בי קוצר־רוח ואני מסיים את המכתב: “שיגעת אותי”.
שלך לנצח
ליאון יוּדוֹביץ פרץ
אשת אחי גם היא שמה נחמה, אך היא חותמת “נעֶטטי”, איך זה נראה לך?
ליאון
כל־כך נתבלבלתי, שדבר אחד מן העניינים החשובים־ביותר כמעט שכחתי. הורי, אבא ואמא, שׂמחים בך שׂמחה שאין למעלה הימנה. ואין פלא. הם משבּחים אותך בכל התשבחות. תקבּלי מהם מכתב, אך נדמה לי, כי חובתך היא לכתוב להם תחילה. שם אבי יהודה, שם אמי רבקה. יכולה אַת לכתוב לשניהם מכתב אחד.
דרישות־שלומי הנלבבות להוריך, לגיסתי, לאחותה, לילדיה ולבעלה, וכו'. לך כותב אני רוּסית, כבר את יודעת משום מה.
אך אל נא תשכחי, שאין זה מכתב אלא שׂיחה בלבד. אני מדבּר אתך. אל תדוני משום־כך את מכתבי לחובה, אם גם יהיו קלים בתוכנם. העיקר הוא, שאין בכוחו של שום אדם לאהוב אותך כמו שאוהבך שלך
ליאון
עמוד אחד ריק, זה לא ייתכן, ואני חוזר על בקשתי שאַת, יקירתי, תכתבי לי הרבה, ואפילו הרבה מאוד, על עצמך ועל הנלווים עליך. ועל כל זה אהיה אסיר־תודה לך. אהבי אותי!
ליאון
היום אצלנו יריד, אני נחפז לשלוח את המכתב, כי מאוחר יותר יפריעו לי –
ליאון
כמה פעמים חתמתי?
ד
הלנה הנערצה!
היום אני מבולבל, עצוב ושבור.
יש לי אח, שלאחר החתונה יצא לגור בגליציה. לפני ראש־השנה עלה בדעתו לנסוע לרוסיה בדרכון גליצאי, ובגלל “מסירה” של אדם לא נודע אסרו אותו בדוּבנא ומוליכים אותו ב“עֶטאַפּ” לזאמוֹשץ.
המשפט אינו מבהיל אותי, כבר יתרצו ויטהרו אותו, אבל הוא כל־כך עדין ורופף במבנה־גופו, עד כי מן־הנמנע הוא שלא יחלה. ואני אוהב אותו כל־כך, את אחי זה, שהדבר המועט ביותר משגע אותי. אבל הוא ראוי לאהבה כזאת, בשעת־הפּנאי נדבּר עליו.
מרגיז אותי, שהמכתב מאתמול היה מלא פרטים מבית־המשפט, חושש אני שאַת חושדת בי, יקירתי, כי זוהי מסקנה שיטתית מן הרעיון שהבעתי בלעֶנטשנה בדבר עבודת־נשים! אין אני מסתלק מהשקפתי, או יותר נכון, מהשקפתו של כל עולם האנשים החושבים; אדרבה, אני סובר גם עתה, כי פאני לעֶֶוואלד הביעה את האמת לאמיתה, באמרה כי “הנשים צריכות לקבל חינוך כזה והשׂכלה כזאת, שיתנו להן את האפשרות להתקיים בכוח עצמן ולהישמר מן ההשפלה להיות אנוסות להתחתן לשם כסף”. שום אדם אינו אומר, כי אשה מחויבת לנהל בית־מסחר בפני עצמה, שום אדם אינו דורש דוקא, שהיא תסייע לבעלה בעיסוקו. כל אחד יודע, כי אשה שאיננה בּוּבה, שסיסמתה איננה היוֹפי בלבד, שמטרתה בחיים אינם נשפים, שאופקה אינו מוגבל בריקודים בלבד; שנשמתה אינה ניזונית מרכילות מאוסה; שמלבד הלשון הצרפתית, בלי שום ידיעה בספרותה, ומלבד היכולת לנגן כמה ואלסים ולצייר איכשהו, – יש לה עוד ידיעות אחרות חשובות; היא אשה טובה, אֵם טובה, מנהלת את משק־ביתה, מחנכת את הילדים, מקבּלת את בעלה בלב חם, מכניסה לביתה סדר, שלוָה ואהבה – אשה כזאת איננה יצור מיותר בעולם הזה! התפקיד של אשה ואֵם קדוש הוא, ומשק־הבית הוא באמת משען נכבד בחיינו. אבל כל בר־דעת מבין, כי בעל אינו חי לעולם, ולא תמיד הוא בריא ושלם, וכי הגורל עיוור ובוגדני, וכי רכוש אינו נצחי, ולעתים קרובות חסרות ידים עובדות במשפחה! מה יכולה לעשׂות האשה היפה, העדינה והמסורה ביותר, אם המוות גוזל ממנה את בעלה, את המפרנס, הפועל השחור, והיא נשארת בלי רכוש ובלי עזרה? ובכל מצב בחיים צריך להיחשב נחת־רוח לאשה, כשהיא עסוּקה בעבודה, והיא בקיאה בעבודתו של בעלה ועוזרת לו בכול, ושומרת בזה על בריאותו ומקילה במידה רבה מעמלו, ויש בה ההכרה, שאין היא חיה חיי בטלה, ומלבד אהבה והוקרה מגיעה לה מבעלה גם תודה. “איזה אושר הוא זה!” – אומר המחבּר האלמוני של “נחיצות העבודה לנשים”, – “כשהאשה יודעת, במקום לבכות ולהתאונן בשעה קשה, להתמסר בשקידה אל העבודה ולעזור לכל המשפחה בעת־צרה!”
כאמור, נחשבת הנהלת משק־הבית אף היא כמין עבודה. ולפי זה יש להם לאיש ואשה, כאנשים חפשיים, הרשות הגמורה לחלק ביניהם את העבודה באופן זה, שתהא האשה מתעסקת בעבודות־הבית ובחינוך־הילדים והבעל – במסחר. אבל אני מודה, שאילו הייתי אשה לא הייתי מקבּל חלוקה כזאת.
הלנה היקרה! הייתי רוצה להוסיף ולדבר אתך עוד והרבה… אבל מחרתים יוצא בית־המשפט, ואני יש לי עוד הרבה עבודה.
גם כך בוַדאי כבר אני מכביד עליך במכתבי, לא כן?
שלך לנצח
ליאון יוּודֹביץ' פרץ
זאמושץ, 11 בספטמבר 1877.
נזכרתי שאין לך טפסים למכתבים, ואת משתמשת בשל אחיך. והריני שולח לך טפסים. המדפיס – פּוֹליאק יהודי, לא כתב כל־כך נכון את שמך, אך אין בכך כלום. – אני טרוּד מאוד. – היי לי בריאה. להתראות, להתראות בנעימים!
המשך העניינים המשפטיים שלי נדחה עד להחלטה מיוחדת שלך בזה.
ליאון
ה. “על עבודת נשים”
בחוברת הנזכרת על עבודת נשים מובאת דעתו של מילל, הסובר כי בהינשאה בוחרת לה האשה התעסקות, בדיוק כשם שהגבר בוחר לו מקצוע; עליה אפשר לומר, שהיא מתעסקת במשק ובחינוך הילדים כמו במקצוע במשך כך וכך שנות־חיים, כפי שהדבר דורש, ומשום כך היא מסתלקת לכל אותו זמן מכל שאר העבודות בכלל, ולא רק מאותן התעסקויות העלולות להפריע לה במילוי חובתה. ג.נ. סוֹלוֹביוֹב, שאינו מסכים לדעתו זאת של מילל, אומר:
“אם כל נערה תהא חושבת, שבעבודה יוצרת צריכה היא לעסוק רק עד הנשיקה הראשונה, תהיה עבודתה קצרת־זמן וארעית ביותר ואין לקווֹת ממנה שתפעל משהו של ממש. בהעמידנו לעבודתה החברתית של האשה גבול עד אל הנישואים, מצרים אנו מאוד את תחומיה של העבודה הזאת, הואיל ושום קאריירה מדעית או פקידותית אי־אפשר להשיגה במשך שלוש או ארבע או חמש שנים. שהאשה תשוּב אל עבודתה לאחר שתתאלמן או יתברר שהיא עקרה, בכך אין להתחשב…”
באופן חלקי צריכים אנו להסכים לדעתו של סוֹלוֹביוֹב. ואני הייתי מייעץ לכל אשה לבחור לה אחד משני המקצועות האלה, או שניהם ביחד: הוראה וכלכלה.
עד לנישׂואים, בתקופה שעדיין אין לאשה ילדים, או בעת צרה, יכולים המקצועות האלה להיות לה מקור של מחיה, ובכל שאר מצבים שבחיים יכולה האשה לעשׂות את עבודתה בבית. הפדגוגיה היא היסוד העיקרי של חינוך־הילדים. וגם הכלכלה היא הבסיס של כל הנהלת המשק.
אך בתתי את העצה הזאת, יצאתי אף אני מנקודת־הראות הכלכלית, המקבּלת כאמת מוּכחת את ההשקפה, כי חלוקת־העבודה המקוּבלת עד עתה בין האיש והאשה היא הראציונאלית ביותר ואי־אפשר שתהיה חלוקה אחרת.
וַדאי שהיתה נראית לנו מוּזרה משפחה, שבה היה הבעל מגדל את הילדים והאשה היתה נוסעת לדאנציג לרגל המסחר! שבה היה הבעל שר “אֵי־לוּ לוּלוּ” והאשה מנהלת את העסקים, אבל בפני מה?
אתונו של בלעם שואלת: “ההסכּן הסכנתי לעשׂות לך כה?” (זוכרת אַֹתּ?) ואמנם כן, החמורים מחשיבים מאוד את הנהוג והמקוּבּל; אנו רגילים לראות באשה מטפלת, משרתת או בּוּבּה, ונראה לנו מוזר הדבר, אם המטפלת והבּוּבּה הזאת מתגלגלת לפתע־פתאום באדם ומתחילה לפעול כאחד מן החברה!
אנו מביטים על האמנציפּאציה של הנשים כמו הפריצים הפּוֹלניים על שיחרור האיכּרים.
אפילו הנשים עצמן מפחדות מפני החופש הזה, ואין בכך פלא; באותו פחד עצמו קיבלו הכושים את שיווי־הזכיות שלהם; האנשים שאין להם חופש מפחדים מפניו, אינם מרגישים בעצמם כוח לקיים את עצמם…
את המין הגרוע ביותר של דיכּוי האשה מוצאים אנחנו אצלנו היהודים.
מאחר שאיני יודע רוסית במידה מספקת, אשתדל לתרגם לך כמה בתים עבריים מיצירתו הפיוטית של י.ל. גורדון – לייידיש.
יודישע פרוי
יודישע פרויא, אים בעקאַנט איז דיין לעבען;
שטילל ווערסטי געבוירען, שטילל ווערסטי פערלוירען;
דיין פרייד, דיין טרויער, דיין האָפנונג, דיין שטרעבען
אין דיר פלאַמט’ס אויף, אין דיר ווערט’ס פערפרוירען!
ווען יעדערער לעבט, ווען יעדערער געניסט,
אויף דער פרייער וועלט ווען יעדען איז גיט
איז דיר נעבעך פינסטער, איין אייביגע דיענסט
פין שיטעב, פון געוועלב מאַכסטי קיין טריט.
מיהערט נישט ווען דיא לאַכסט, מיהערט נישט ווען דיא
וויינסט!..
אין וואָס איז גאָר ווערט דיין לעבען אין דער טהאַט?
דיא טראָגסט, דיא האָסט, זייגסט אין אַנטוויינסט
קאָכסט, באַקסט אין פערגייסט פאר דער צייט!
וואַס טויג דיין געפיעל? וואָס העלפסט אַז ד’ביסט שיין?
אַז וואָס עס זעהען ד’אויגען מאַכט נאָך דיא האַנד?
דיין געפיעל איז פערלאַכט, אַ זינד איז דיין חן
דיין פעאיגקייט אַ פעהלער, נאריש דער פערשטאַנד.
דיין קול איז אָסור, מיטאָר עס נישט הערען
(מיטאַר עס נישט זעהען דיינע זיידענע האָר)
דער שרעקליכער יצר־הרע ליגט דיר אויפ’ן שטערען
אין דיא ביסט אין גאַנצן איין אויסוואָרף דער נאַטור!
ווען דיא בעטסט פאר דיין מאַנן אויף געזינד אין הצלחה
הערסטי וואָס עהר בעט? לייגט צי די אויערן!
עהר דאַנקט דעם ליעבען גאָטט, עהר מאַכט אַ ברכה:
“אז עהר איז קיין ווייבעל אין איין הייבל געבוירען!”
מיט וועמען האָסטי חתונה? וועסטי לעבען ביינאנט?
צי קעננסט דיא דיין חתן? צי איז עהר דיר האָלד?
אפילו דיא פראגען זענין דיר אים בעקאנט!
דער מאַמען איז געפעללען! דער טאַטי האָט געוואָלט!
דיא האָסט עהם נישט געזעהן? צי וואָס זאָלל עס דיר?
דאָרך אזוינע זאכן ווערען תנאים נישט געשטערט!
נעָר איידער דיא ביסט געבוירען, נאָך 40 טאָג פריר
האָט דיר שוין דער מלאך דיין זווג בעשערט!
פערדעק דיך מיט’ן שלייער! מאַך צי דיא אויגען
לייג דיא זיידענע האָר אינטער דער שעער!
דיין פרייאהייט, דיין יוגענד זעננען אוועק געפלויגען
דיא הערסט נישט פין זייא, דוא זעהסט זייא נישט מעהר!
וואָס וואַרפסט דיא מיט ד’אויגען? קיקסט דיך ארים?
ווילסט זעהען דיין חתן? דיא יאָגסט דיך געשווינד!
איך זאָג דיר פריר: עהר איז בלינד אין קרים!
נאָר צי קיממט ניש קיין ווייב אז מ’איז קרים אין בלינד?
אַז מיפאַרקויפט אַ קיע, צי וועט זיא גאָר פרעגען
ווער עס איז איהר קונה? וויא עהר זעהט אויס?
ווער עס וועט זי מעלקען וואָס איז איר געלעגן?
אביע מ’וועט זיא פירען אויף דער פאשע ארויס!
דער מאַנן איז וויא דיא! אויך אים אַזוי ערצויגען!
עהר האָט דיך נישט געזעהען, קיינמאַהל ניטש געקענט!
נאָך דער חופה פליהען דיא קעסט פייל פין בויגען
נאָך די קעסט דער נדן פליהט אינטעיר דיא הענד.
דעמעלט זיכט עהר זיך פרנסה ווען איינס אין דער וויעג
דאָס צווייטע בייא דער בריסט, דאָס דריטע אין חדר!
די פרנסה איז קליין פאר’ן עולם נישט געניעג,
פערקויפט ער דאָס דרשה געשאַנק, פערזעצט מען דיא
קליידער!
קוצו של יוד
אשה עבריה מי ידע חייך?
בחושך באת ובחושך תלכי;
עצבך ומשׂושׂך, שׂברך מאוייך
יולדו קרבך, יתמו תוככי.
הארץ ומלואה, כל טוב ונחת
לבנות עם אחר לסגולה ניתנה,
אך חיי העברית עבדות נצחת
מחנותה לא תצא אנה ואנה;
תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי,
תאפי ותבשלי ובלא עת תבולי.
ומה כי חוננת לב רגש ויופי,
כי חלק האל לך כשון ודעת?
הן תורה לך תיפלה, יופי לך דופי
כל כשרון לך חסרון, דעת מגרעת,
קולך ערווה ושער ראשך מפלצת;
ומה את כולך? חמת דם ופרש!
זוהמת הנחש מאז בך רובצת
וכמו דוָה עמך יזרך ויגרש
מבית הספר, מהיכל אלוה
ומבתי משוש לשאת רק נוֹה.
טוב לך כי לא תדעי שפת אבותיך,
כי בית אלהיך בפניך נעלו.
כי עתה לא תשמעי ברכת מנאציך
“שלא עשׂם אשה” יום־יום יתפללו,
כעכ"ום וכעבד את למו נחשבת,
כתרנגולת לגדל אפרוחים עומדת,
למה עגלה דשה, פרה חולבת,
למה לך אפוא היות מלומדת?
למה על חנוכך יעמלו חנם –
וההולך בעצתך יורש גיהינם –
נשאת – הידעת האיש לו תנשאי?
האהבתיו? הראיתיו עין בעין?
האהבת? – אומללה, הטרם תדעי
כי אהבה בלבב בת ישראל אין?
ארבעים יום טרם אמה חבלתה
הכין לה אלופה המזווג זווגים,
ומה־ימריצה אם תראנו עתה?
מה־תתן, מה־תוסיף אהבת תענונים?
אהבה מן הן לא ידעו אמותינו –
הכזוֹנה נעשה את אחותנו?
הביאי ראשך בצעיף, פניך הליטי,
וקוצותיך אל תחת תער;
אל העומד על ידך מה זה תביטי?
אם גבן או דק הוא, זקן או נער?
אחת היא לך! הן לא את הבוחרת,
הוריך יבחרו, הם בך ימשלו,
כחפץ נמכר מרשות לרשות את עוברת.
הארמים הם כי פי נערה ישאלו?
יד אביך מושלת בך בבתוליך,
ובצאתך מביתו – בעלך עליך.
בעלך – גם הוא לא גוּדל בנוֹער,
לא נטע כרם, לא בנה לו בית;
ככלות שנות ארוּחתו, באבוד המוהר,
וכשהשתרג עליו שתילי הזית.
אז יחל לבקש חית יד ופרנסה
כאיש אובד עצות, חסר לב ותבונה.
ובראותו כי אין כל, כי כל תקוה נסה,
ינוס באשר ינוס, יעזבך עגונה…
אלה תולדות כל אשה עבריה –
אלה תולדות בת שוע היפה־פיה.
זהו תיאוּר מעציב, אבל אינו מוגזם אפילו כחוט־השׂערה.
ושוב על חלוקת־העבודה.
אמרנו, שבדרך כלל רואים את משק־הבית מסור לאשה, ולאיש – המסחר, העסק. כך הוא גם דעתו של מילל. “אם המשפחה – אומר הוא – אינה מתפרנסת מרכוש (הכנסה קבועה), אלא מכסף המוּכנס בעמל, סובר אני, כי הסדד הרגיל והמקובּל, כשהבעל משׂתכּר ומכניס והאשה מנהלת את ההוצאה, הוא חלוקת־העבודה המתאימה ביותר בין האיש והאשה. אם מלבד הסבל הגופני, הלידות וכל האחריות המלאה והכבדה לילדים והדאגה לחינוכם בקטנותם, נוטלת עוד האשה על עצמה השתתפות שקדנית ברוָחיו של הבעל לתקון מצבה הכללי של המשפחה, הרי היא נוטלת על עצמה לא רק את כל המחצה, אלא גם חלק הגדול בהרבה ממחצית העבודה הרוחנית והגופנית…”
אעשׂה טובה לגיסתך, אם אביא המשכה על המוּבאה הזאת, והריני עושׂה זאת ברצון.
“אם היא (האשה) – אומר מילל הלאה – נוטלת על עצמה עוד איזו עבודה, הרי אינה משתחררת בזה מהתחייבויותיה הללו, והעבודה הזאת מפריעה לה רק למלא את התחייבויותיה האלה, היא נוטלת ממנה את האפשרות להתעסק בעזרה לבעלה בעסקים ובהנהלת המשק, ושום אדם לא יטפל בשני אלה כמוה.”
אך מפני מה לא? משום שדרך־העולם הוא לחשוב, כי ענייני־משפחה, הנהלת־המשק וחינוך־הילדים אינם עניין לגבר. דרך־העולם ושוב דרך־העולם. אבל אם נסלק את האבטוריטה המחוּכּמת והמיושנת הזאת, תיראה לנו אולי טובה יותר מחשבתה של לוּאיזה אוֹטוֹ4, דעה שהיא כולה ההפך מדעתו של מילל. החוק הישן, אומרת היא, שהטיל על הבעל את החובה לקיים את אשתו5, היה מיוסד בימים ההם על מחשבה בריאה: בימים ההם היו לעקרות־הבית הרבה התעסקויות. בכל משק־בית היו הכרחיות ידים עובדות של נשים. כל מצרכי המשק הראשוניים, המיוצרים עכשיו על־ידי בתי־חרושת ובעלי־מלאכה, היו מיוצרים בימים ההם בכל בית בפני עצמו. בבית שחטו בהמות, אפו לחם, כבסו לבנים, טיגנו והמליחוּ וכבּשו כבוּשים מכל מיני פירות וירקות. והיו מייצרים אפילו סבּוֹן. וכל זה דרש הרבה נסיון וזריזות, השגחה ועבודה, על־כן ראה כל גבר הכרח לעצמו לשׂאת אשה וחפּשׂ לעצמו בת־זוּג, שיהיה בכוחה לעשׂות את כל הפעולות הרבּות האלה כראוי ובחכמה. באותם הימים אפשר היה באמת ללמוד הרבה ולחדש הרבה בעבודות המשק; ואילו עכשיו כל סדר־החיים הזה והמנהגים האלה חלפו ואינם עוד. עכשיו היו רואים סדר־חיים כזה כמין מותרות מגוחכים, שאינם מביאים לשום דבר של ממש.
“בתנאי־חיים כאלה, הרי לא הבנות, אלא גם נשים נשׂואות שאין להן ילדים, שאינן מנהלות פאנסיונים ואין להן חוג־פעולה אחר, אנוסות ממילא, מאין להן התעסקות, לשבת בחבּוּק־ידיים, מבלי לדעת במה לבלות את הזמן. להיות בעל לאשה כזאת הרי זה באמת לוּכּסוּס גדול מדי לאדם בימינו, שהרי בשביל לנהל את משק־הבית בלבד מספיקה המשרתת, והאשה לא תישאר לה שום התעסקות אלא אולי להכין לבעלה את מאכליו החביבים עליו ולתקן את כלי־הלבן שלו, אבל גם את העבודה הזאת יכולה לעשׂות הנערה העוזרת… בשביל להיות בעלת־בית טובה אין צורך כלל להתמסר לכך בשלימוּת; כל נערה מפותחת ומשׂכילה, אם היא אוהבת את בעלה ותרצה להיות חברתו בחיים ועוזרתו הנאמנה, תוכל בקלות לתפוס במה לעזור לו וללמוד את האמנות במה להיות לו חברה.”
ומה עושות הנשים, שבעליהן אמידים הם ומחזיקים, או מרשים להן להחזיק, שתים או שלוש עוזרות? בילדים מטפל מורה, מחנך וכו' והבעל… בו לא צריך לטפל כלל… מה איפוא עושות נשים כאלה? היפות שבהן מתמסרות להרפתקאות ולשערוריות, והמכוערות שבהן – ללשון־הרע, לרכילויות…
אין פלא, שנטפלים אל כבוד־האדם של נשים כאלה, אין פלא, שהן בּוּבּוֹת בלבד; מה כבוד־אדם אפשר שיהיה לה לבּוּבּה, ואפילו היא בוּבּה מפוארת?…
סלחי לי, הלנה היקרה, שהרשיתי לעצמי לגזול ממך שעה ארוכּה כל־כך. נדמה לי, שלא תכעסי עלי בגלל כך שהמיוּעד לך מבקש שתכירי אותו ואת כל הצדדים של דרך־חשיבתו…
האוהב אותך
ליאון
זאמושץ.
ו
הלנה! הלנה היקרה מכול!
עתה אני משוּגע, שכּוֹר מאושר, ואני קופץ ובוכה משמחה…
הוֹ! אין אַתּ יודעת, מה נתרחש אצלי בלב, איזה צער, איזה סבל ואֵלו יסורי־טאנטאלוּס!
אמא יחידה ולבדה בבית, אבא נסע אל אחי; נחלשת מתענית ומצער, חלתה אמא. האח משׂתרך שם בדרך עם ה“עֶטאַפּ”, שלוּל בשלשלאות, ואני – אני לא קבּלתי תשובה מהֵלָה שלי! עוד אמש בכיתי כילד לפני השדכן שלי, לפני רובּינשטיין! בכיתי, משום שהיה זה באמת יותר מדי… ומתוך בכיי נסעתי בשתּים בלילה לרובּישוֹב (שמונה מיל דרך). אני חוזר הביתה הלילה, ושלא בצפוי כלל – אושר משוּלש ממתּין לי: אני מוצא את האח חפשי, אמא בריאה, והם מוסרים לי שני מכתבים, שקבּלו ממך! מהלָה שלי!
לחג בוַדאי כבר לא אבוא אליכם! אַתּ מצטערת על כך, גם אני מצטער! אך תארי לעצמך מצבי: לימים הראשונים של סוכות אינני יכול לבוא, כי האח נשאר אצלנו לימים האלה, ואלוהים הוא היודע אימתי אתראה אתו שוב… לימים האחרונים גם־כן אינני יכול, משום שבהושענא־רבה באים אלינו בתי־משפט השלום. אך אל תחששי! מיד לאחר סוכות אפוֹל אליכם כמו פצצה! אפול אליכם מאושר, קורן, כדי להיות מאושר כפליים וקורן פי־שלושה אצלך.
אבל אם אשקול את העובדות בקרירות, אינני מבין את מכתבך, וזה מכמה טעמים:
“אילמלא שהיו רחמים בלבי (כותבת אַתּ), לא הייתי נחפזת להשיב על מכתבך האחרוֹן, ועליו נדבר עוד במדוּיק פה אל פה”.
לאחר קריאת המלים האלה נתעוררו אצלי שלוש שאלות:
1. האם חליפת־המכתבים בינינו נכנעת גם היא לקאפריסות של המוֹדא, ואף־על־פי שיש לך מה להודיע לי, חייבת את להמתין תחילה לתשובה ממני על מכתב שכבר כתבת? לי נדמה… אך לא, לא אומר לך זאת, עד שאַתּ עצמך,יקירה, תסבירי זאת.
2. מפני מה אתַּ נמנעת מחילוּפי־דעות בכתב על מכתבי “האחרון”? במכתב הזה כתבתי, שאני מפסיק את תיאור ענייני־המשפט, עד להחלטתך בדבר המשכוֹ; מפני מה עדיין לא קיבּלתי החלטה זו?
3. העניין החמוּר ביתר בשבילי היא התיבה “במדוּיק”; מה יוכלה להיות משמעות הדבר, אם במכתבך עברת על הדבר בשתיקה?
כבר לא ישנתי שלושה לילות, אבל השאלות הללו לא יניחוני לישון גם הלילה…
אַתּ אולי אינך יודעת, ואני אינני רוצה בזה לפגוע בכבודך, שהאהבה הטהורה משולה לעלעל מרעיד, והאיוושה הקטנה ביותר, מַשב־הרוח הקל ביותר, נוטלים ממנה את שלוַתה ומעוררים סביבה סערה מדוּמה!
חייבת אַת לבקש ממני סליחה, הלינקה שלי! אך לא על־ידי מכתב, אלא פה־אל־פה, ודווקא במלוא המשמעות של המלה הזאת.
אך אל נא תחשבי שאני כועס עליך אפילו מעט, כי עליך לא יוכל לכעוס שלך
ליאון פרץ האוהב אותך
עד מותו
זאמושץ, 19 בספטמבר 1877.
ז
זאמושץ, 9 בספטמבר 1877
הלנה היקרה!
את מכתבך קבּלתי אמש, בשבתי עם קבוצת ידידים ועם הורי, שבֹּילו אצלי עד 12 בחצות. רק אותה שעה יכולתי להתחיל לקרוא את מכתבך קריאה מדוקדקת ולענות לך, ובשל כך הלכתי לישון בשעה מאוחרת וקמתי עם מיחוּשי־ראש. דומה עלי כי מישהו מצליף בשוט על מוחי ומבקע אותו לאלף בקיעים. אבל אני מרוצה מכך. אבא שלי, שכבר היה אצלי [הבוקר], הכריח אותי להבטיח לו שלא אצא מן הבית, ויש לי איפוא רגע פנוי בשביל הלנה שלי!
ואספּר לך על התרחשות מעציבה בעבודתי כעורך־דין. מיד לאחר בחינותי קניתי, במטרה לרכוש נסיון, שטר של יהודי בעיר־החדשה של זאמוֹשץ בסך 24 רוּבּלים, ושילמתי 50 אחוז. לאחר שזכיתי בבית־המשפט, לא רציתי להיות אכזר – משנוכחתי לדעת, כי הנתבע עני ביותר, חילקתי לו את החוב לתשלומים חדשיים של רוּבּל אחד. סבור הייתי, שעשׂיתי כפי שחייב לעשׂות אדם ישר והגון, ושום אדם לא יוכל לומר עלי: ראה זה בעל־מחלוקת הוא. לא עלה כלל על דעתי, כי העני הזה יכבד ממנו לשלם אפילו רוּבּל אחד לחודש.
וכשעברו ששה או שבעה חדשים, ולא קבּלתי מבעל־החוב פרוטה אחת, הגעתי לכלל כעס וביום ו' שעבר לקחתי כרכרה ונסעתי עם שליח בית־הדין להינקם ממנו…
נכנסנו – ולעינינו נתגלתה תמונת־התוגה הנוראה ביותר שראיתי בחיי. החדר היה ריק ומכוער. הקירות, קלוּפים משן הזמן, בכו בדמעות של טחב ורטיבות. רהיטים לא היו שם כלל, חוץ מספּה קטנה אחת מימי מתושלח. ועל־גבי הספה הזאת, מכוסה בלויי־סחבות, שכבה הנפש היחידה שבבית: נערה חולה, שעור־פניה חיוור־צהוב ועיניה עצומות.
העור הצהוב והשיעול התדיר והמענה סיפרו על מחלה מעציבה מאוד: על השחפת חסרת־המרפא.
כששמעה את צעדינו הרימה החולה במאמץ גדול את ראשה, פקחה את עיניה הכבויות למחצה והביטה עלינו בפחד.
בעינים כאֵלה – הרהרתי מיד – מביטה הכבשׂה אל הזאב המתקרב…
– אבא איננו, פּאניה (אדון) – נאנחה ואמרה – אמא הלכה אל השוק…
שנינו פתחנו את פינו, אבל איש מאתנו לא מצא מה לומר. עמדה דממה בחדר. וכאשמים השפלנו את ראשינו. דבר זה הוסיף עוז לילדה.
– אני חולה, – אמרה בקול נוגה הקורע לבבות, ושוב תקף אותה השיעוּל – תסלחו שאינני יכולה לקבל את פניכם – הוסיפה בגאוָה מסוּימת ובאדיבות קרה.
– נחכה מעט, – אמר בכובד־ראש שליח בית־הדין – אנו באים לכאן בשם המלכות והחוק; אינני רגיל לבקש שיקבלו את פני בשׂמחה. – קולו היה חריף מדי.
הנערה נאנחה והניחה לראשה לצנוח על מראשותיה הקשים של הספה.
– הסר לפחות את הכובע, – אמרתי בשקט לשליח בית־הדין, משהרגשתי בכך שלא עשׂה כן, אך הצער יש לו אוזן חדה:
– אדם עדין! – אמרה הנערה בלגלוג חשאי. את שתי המלים הללו, שנאמרו בלחש, פיענחתי לפי תנועות שׂפתיה. עמדתי והרהרתי. הרגשתי עצמי ירוּד ושפוּל. הרגשתי עצמי נטוּל־כוח כנגד הילדה החלשה, החולה. השפלתי את עיני, וכאשר הגבהתי אותן ראיתי דמעה של רחמים בעיניו של שליח־בית־הדין; דמעה שהרטיבה את ריסי־עיניו של אדם, שהוא אנוס להיות תמיד עֵד לצרות מצרות שונות, ושלבו עשׂוי להתפלץ בכל מקום ובכל שעה שהוא מוציא את משימתו אל הפועל…
והתמונה המעציבה הזאת נעשׂתה נוראה עוד יותר, משנכנסה מיד לאחר־כך בעלת־הבית. מיד משראתה אותנו השמיעה אנקה של תן שנבהל. היא הביטה בנו בעינים מטושטשות ומיואשות, ולאחר שהודיע לה שליח־בית־הדין בשם המלכות והחוק מה היא מטרת ביקורנו, לא היה גבול ליאושה. היא רעדה בכל גופה, עיניה נמלאו דם, והיא פלטה צעקות מחרידות אך בלתי־מובנות.
– אמא! הירגעי – אמרה הילדה החולה בבכי – אבא יבוא וימצא איזה מוצא. אלוהים לא יעזוב אותנו…
אבל שיעוּלה המענה הפסיק את דברי תנחומיה.
כמה המלים שאמרה היתה להן השפעה כלשהי על האם.
– אַת צודקת, בתי – אמרה – האדונים הללו לא יעשׂו לנו כלוּם… הכול מן ההשגחה… צריך לשׂאת ולסבול! אדונַי, הריני לשרוּתכם… החריבו כבר את הכול…
– אם בעל־הדירה, הבעל־חוב החשוב שלנו, איננו בבית,– הסביר בכבוד ובקור־רוח מעושׂה שליח־בית־הדין – חייב בשעת העיקול להיות נוכח גם בא־כוח המשטרה.. בוא, – פנה אלי, –נחפש את מישהו…
יצאנו מן החדר בלי ברכת־שלום. אילו אמרנו שלום, היתה זאת צביעוּת.
בחוץ אומר לי שליח־בית־הדין:
– האם אתה יודע, כי בשביל להביא מיליציאנט יכול הייתי לשלוח את מישהו?
– אני מבין…
– וכאן תפסת, משום מה הוצאתי אותך מן הבית?
– תפסתי!
– ובכן?
– בוא ונסע!
הכרכרן הצליף בשוט ועד מהרה הגענו אל בתי־החומה של זאמושץ.
נשמתי לרוָחה.
– כמה מגיע לך? – שאלתי את שליח־בית־הדין.
– כוס בּירה עם קינוּח־שתיה.
שליח־בית־הדין בעל־הלב קיבל מה שביקש, ואני – נדרתי שלא לקנות עוד שטרות־לגוביינא בעד שום הון שבעולם!
ליאון
ח
הלנה היקרה!
אני עצוב לי, ואת מתגעגעת – אך כל זה יחלוף כחלום ואנו נתעורר לחיים חדשים.
אינני רוצה להיות עצוב, אחותנו צודקת באמת! בשעה זו כבר נמצא מכתבי השני בידך, מכתבי זה מקודש איפוא לענייני העתיד.
הרהיטים כבר קנויים ומוכנים, עתה יש לנו הנה זה:
ערך רהיטים בעד 90 רוּבּל עם שולחן לקלפים; ארון ישן, מזנון, שולחן־כתיבה. שלושה שולחנות (אחד לקריאה, אחד למיחם, ואחד – לכתיבה, או לחדר־האוכל); כוננית לספרים (קלוּעה), מיטה של ברזל (בשביל המשרתת), מנורת־שולחן, שתי מיטות, מַראָה; מה שקבּלנו מהורינו, וכו' וכו'.
עכשיו פרטי לי מה שחסר עוד: מרהיטים, מדברים קטנים, מכלי מטבּח.
הכול בסדר וכל זה ייקנה. אך הריני מזהיר אותך, שבלי פקודתך המפורשת לא אקנה.
מלבד זה רוצה אני להתייעץ אתך בנוגע להלבשה שלי: יש לי שתי חליפות שחורות ופראק אחד, אבל כולם לא חדשים.
האם לא אוכל לוַתר על חליפה חדשה אם יהיה לי פראק חדש?
איזו פרוָה צריך אני לעשׂות לי?
חליפה שחורה עולה לפחות 40 רוּבּל, פראק – 18, ופרוַה – 60 עד 70.
אני מצפה בקוצר־רוח לפקודתך ולעצתך. אל נא תסרבי לי והודיעיני ככל־המהר גם על כך וגם על כך, כי לעשׂות את רצונך – זאת תהיה בשבילי החובה הנעימה ביותר.
דירה עדיין לא שָׂכרתי בגלל שני טעמים: ראשית, משום שדירה נוחה ביותר איננה בנמצא; ושנית, משום שאין אתם מודיעים לי, מתי עתיד לחול איחודנו הגמוּר.
מיעקב אין לי שום תשובה. דבר זה מעצבּן אותי. האם נוסע מי מכם לוַארשה או לא? אם אַתּ תסעי ללוּבּלין, הודיעיני אימתי תהיי שם, ואל נא תבחרי לך את הימים שבית־הדין יורד לכאן.
מה דעתך על המכתב הזה? נכון, שאין חסרות בו פרוזה, קרירות ומחוּשבוּת? אבל חייב אני להיות מפוּכּח ולעסוק בדברים שהם עתידים להנעים לנו אחר־כך את החיים. אומרים עלי שאני מעריך מעט מדי את חשיבותו של הכסף, וזה אינו נכון. אני מרחיק־לכת עוד יותר: אני מעריך מעט מדי כל מה שאפשר לקנות בעד כסף! אילמלא השׂיחה בלעֶנטשנה, גם לא היה עולה על דעתי כי רהיטים וכיוצא באלה דברים יש להם ערך כלשהו. אבל חייב אני למלא רצונכן, ואני מאושר שכבר עשׂיתי רצונכן באופן חלקי. רוצה הייתי, שכל זה תבחרי ותקני אַתּ עצמך אחר־כך, אַתּ היית מיטיבה לעשות זאת ממני.
על־כן אל־נא תשאיריני בחצי דרך והוריני נא איך לסיים את המפעל שהתחלתי בו.
דברים משונים מתרחשים בזאמוֹשץ. להיום נועד להתקיים נשף ריקודים. עכשיו כבר השעה 12 ואני עדיין אינני מוזמן.
הריני מתנחם שהנשף לא נתקיים בכלל, ואני יודע אפילו מה הן הסיבּוֹת.
במשך כל חנוכה לא שׂיחקתי ב“אוֹקה”, אני טרוּד.
אַתּ שואלת לענייני עבודתי. אלה הדברים: בשעת המושב הקודם (של בית־משפט השלום) היו לי 9 עניינים; אחד ביטלתי על־ידי פשרה, בשלושה הפסדתי, בשלושה זכיתי ואחד נדחה, כדי לאפשר לבית־הדין לבקר במקום־המעשה.
היום הכינותי 6 עניינים להגשה לבית־הדין, וקבּלתי 2 למושב הבא. מחר אגיש את הראשון ואבדוק את השני.
ליום 5 באוקטובר יש לי 5 הזמנות למשפט המקומי בגראבּוביעֶץ; בימים האלה אקבל 6 הזמנות לזאמוֹשץ־ישן ואחת לקוֹמארוב, גראבּוֹביעּץ רחוקה 5 מילין מזאמוֹשץ; זאמוֹשץ־ישן – 2 מילין, וקוֹמארוב 2 וחצי. לאחד באוֹקטוֹבּר יש לי 3 ענייני־משפט אצל שופט־השלום בזאמוֹשץ. בשני בחודש – עניין אחד שם, בשלישי וברביעי בו – מושב של בית־הדין המחוזי. הנה כל הרפרטוּאר שלי, חוץ ממה שעלוּל ועתיד להאָסף עוד על־כך. מלבד זה צריך אני לעשׂות בימים האלה 3 עיקוּלים (כלומר, ללווֹת את שליח־בית־הדין בפעולתו, ודבר זה אינו נעים ביותר. עיקול אחד אצטרך לעשות בביתו של ידיד אחד עקשני, על־פי דרישתו של ידיד אחר!) ולהשתתף לכל־הפחות בנשף־ריקודים אחד.
וכי אפשר לעמוד בכל זה? “אימתי יהיה יום־טוב גם אצלנו ברחוב?” – אומר הרוסי. נמתין איפוא ונראה, איך נהיה משתעממים עם האורחים. ואולם לאחר שילכו להם? נכון, שיהיה טוב יותר?
העוזר שלי, שארי מ. אלטבּרג, הודה לפני אתמול, שהוא קרא עד עתה בסתר את מכתבינו, שלי ושלך.סגנונך מוצא מאוד חן בעיניו, והוא ביקשני להודיע לך זאת ולדרוש בשלומך ב“הכנעה”; אם רוצה אַתּ, קבּלי נא את דברי־השבח שלו ואת פריסתוֹ־שלום בהכנעה.
מכתבי ארוך אבל רזה; אני מסמיק, אך אינני יכול לשקר: אין אני שרוי עכשיו בהלך־רוח פיוטי. אני בהלך־נפש משקי. כל היום רשמתי וקניתי רהיטים.
האם תחשבי לי לרעה את המכתב הזה? האם היית רוצה, שאהיה ממתין בכל מכתב עד שתשרה עלי רוח־הקודש? האם אין מספיקות לך המלים “אני אוהב אותך” בלי תוספות מגביהות־עוּף?
אם כך הדבר, אנא סלחי לי! אקח את מעוּוָתי. בכל אופן אגמור את המכתב הזה בבוקר… מזג־האויר כל־כך מכוער, חשוך רטוב וקר, עד שברצונו או לא ברצונו האדם נכנע לטבע. עד מחר, עד מחר, יקירתי! מה שאראה בחלום הלילה אספר לך! אני מבטיח לתקן את דרכי. לילה טוב!
הריני מנשק את כפות־ידיך
שלך ליאון
ט
הלנה היקרה!
שבתי ממושב בית־הדין, ומצאתי את ההפתעה הנעימה – תצלומך! אני מודה לך, אך לגמול לך בתצלום משלי אינני יכול, משום שהצלם בזאמוֹשץ אינו מוכשר והוא ראוי לכפרוֹת! הרבה אינני יכול לכתוב לך, מיד נפתחת הישיבה של מושב בית־הדין.
שלך
ליאון פרץ
10 באוקטובר 1877.
י
הלנה היקרה!
הנה כבר, ברוך השם, לאחר מושב בית־הדין! היו לי 7 עניינים, מהם 2 פליליים. יצאתי בנצחון, זכיתי ב־5, הפסדתי אחד (אזרחי), ואת הראשון ביטלתי – הצדדים התפשרו ביניהם. אך אחרי ככלות הכול – איזה עינוי הוא זה מושב בית־הדין. תחילה לפחות היתה לנו חברה. האריסטוקראטיה שלנו משני המינים סקרנית היתה לראות ולשמוע כיצד דנים ומגינים ברוסית, כלומר בלשון ה“זפת” אך עד מהרה נוכחו לדעת, שאין כאן חומר לבדיחות, וחדלו מלבוא ומלהופיע.
אירע גם מעשׂה, שאחד מן הסניגורים נחל כשלון – תפסו אותו בשעת מעשׂה מגונה, שיש בו ריח של בית־סוהר. החקירה נמשכת. ומה יוצא מזה? עכשיו יהיו אומרים: “היהודי הנוכל”.
או לי ואבוי לי: ראשי מלא עניינים מן המושב, עד ששכחתי להודות לך על התצלום, שנפל לי כפתק מן הרקיע. מאחר שלא קבּלתי עמו יחד שום מכתב, אינני יכול להאמין שנשלח לי ממך במישרים.
ואינני יכול להתיר לעצמי את הסבך של הדואר! בפעם האחרונה קבּלתי תשובה על שלושת מכתבי – תצלום אחד.
מאַין לי אפשרות לבדוק, אינני בטוח אם המכתבים הנזכרים לפחות הגיעו אליך. אלוהים הוא היודע! אֵלי, אֵלי! איזה סדר שׂורר שם בדואר!
קוֹרנגוֹלד הצעיר רוצה לעשׂות את תצלומך בצבעים. אך אני אינני מרשה לו, מפני שאינני בטוח, שיש לו כשרון לכך. למען האמת, התצלום הוא מלאכה בינונית גמורה, העמידה בו היא בלי שום מחשבה, ואילו לא הכרתיך, הייתי סובר שאַתּ לא־זריזה בתנועותיך וקשישה בכמה שנים.
תצלומך דורש פירושים. לכל אחד אנוס אני לפרש פירוש חדש. אבל איך שלא יהיה, הוא גרם לי הנאה גדולה ביותר ואני מודה לך עליו תודה נאמנה.
כמה פעמים כבר התכוננתי לנסוע ללעֶנטשנה, אך באשמתך לא יכולתי להוציא את הדבר אל הפועל. העניין הוא בכך, שאצלכם בבית אין נמצא שום גבר. האב נמצא בפּטרבּורג, האח בדאנציג, ולא נאה לי לבוא אליכם, דבר זה היה פוגע בכבודך. לא היית צריכה להודיע לי כי אביך נסע לו – לא הייתי יודע, וחסל. ועדיין אין בכך כלום שאני יודע, אבל כולם אצלנו כבר יודעים גם הם.
כן, כן, הלנה שלי, כל זמן שלא ישובו אביך או אחיך, אסור לנו אפילו לחלום על ראיון פנים אל פנים. מנהגי החברה אסור לפגוע בהם. הנימוּסיוּת היא גברת גדולה וקרה, היא רומסת ברגלה את אושרם של בני־אדם ואין מי שיאמר לה מה תעשׂי.
ואילו הודעת לי כך לפתע פתאום, כי מי משניהם הגיע הביתה? מה דעתך? ואימתי באמת מתכוננים הם לשוב הביתה, הנודדים הללו? על כל פנים היה המעשׂה הנ"ל מצדך חטא שאפשר למצוא לו תרוץ, ואני אהיה הראשון לסלוח לך את דבר־השקר. לא כן?
הלנה! רחמי, ואל נא תהיי כל־כך קמצנית במכתבים. כתבי תכופות יותר ובאריכות יותר, כי השעמום הורג אותי פה. – זה כמה ימים אני לא בקו הבריאות, אבל אין זה ולא כלום. מרגיז אותי רק הרופא, שהוא מעז, תארי נא לעצמך, לקבוע שאני בריא ושלם. אבל נניח נא לדברי השׂחוק. מושב בית־הדין דלדל את כוחי, ואילולא הבטחותיו של ידידי הדוקטור, הייתי מהרהר הרבה בתוצאותיה של מחלתי! אך הוא רשם לי לרפואה צלי־בשׂר עם יין אדום; רפואה מרה, אבל אסור להתפנק! חייב החולה לשמוע בקול הרופא, שאם לא כן עלוּל הוא עוד יותר מהר – להבריא.
הלנקה! סלחי לי, שבמכתבי יש נעימה של שחוק קל….
אל נא תקבּלי בסבר פנים רעות את מצב־רוחי הטוב, הנובע מן האושר, שאַתּ הבאת לחיי!
באהבה ובאושר הריני שואל את עצמי: בלעדיך, בלי אהבתך, מה הייתי אני?
מה הייתי אני? הייתי אדם משעמם, קר, סובל… ועתה?
אדע בשביל מי אני עובד קשה, אדע בשביל מי אני מתאמץ; ואם היסורים כאבן כן כבדים, ולפעמים הם מעלים דמעה, אין הבכיה נשארת בלי קול־הד, כי האהבה היא המלאך, היא השומר, המפאר את החיים, ואינו מניח גם למוות להיות מר.
פוּי! מה פתאום מוות! צעירים מדי אנחנו בשביל להעלות את זכרו על שׂפתינו! אני רוצה לחיות, ואתך יחד, כי לנצח אוהב אותך
המטורף שלך
ליאון.
הריני נוטל לעצמי רשות להעיר לך הערה, יקירתי, כי להשתמש במכתב אקספרס ב“יעֶווֹ ויסוֹקוֹרוֹדיע”6 – הרי זה לא… לא… במקום הנכון, ודי! אין אני “בלאגוֹרוֹדיעָ”7, אלא האוהבך לנצח
ליאון
19 באוקטובר 1877
יא
הלנה היקרה!
אַתּ כותבת, שאין אני יכול לתאר לעצמי, אילו יסורים סובל אדם המצפה לידיעות ואינו מקבּל. מוזר הדבר, שאין אַתּ מבינה, כי את היסורים הללו מכּיר ויודע אני עצמי! ולי נדמה תכופות כי אַתּ, יקירתי, אין לך כלל מושׂג מיסורי שלי. אילמלא חששתי, שתאשימי אותי בבזבוז, הייתי מחליף אתך דברים טלגרפית, משם שהדואר בלעֶנטשנה כבר נמאס עלי יותר מדי. בין כך ובין כך, החרדה שחרדת היתה, התהילה לאל, לחינם. אחי שלי יצא מפה בריא ושלם. וכבר קבּלנו אפילו מכתבים ממנו מלבוב ומזבּאַראזש. נדמה לי כי גם לך הראה אותות־חיים. – באמת קשה היה לנו להפּרד, אבל את מליצתי: “שאתראה עמו אלוהים יודע אימתי” – אין למדוד באמת־המידה של נצח, ולא של מאה שנים, ולא של שנים בודדות אפילו, משום שיוסף חייב להיות בחתונתנו. ואין אני מסוגל, הודות לך, הלנקה, להיות אומלל ביותר. להיות חולה אין זה מטבעי, ואם אין אַתּ מקבלת ממני תשובה, רשאית אַתּ לקלל את הדואר אצלכם, אבל להיות חרדה לשלומי אינך צריכה.
אַתּ רוצה, שאכתוב לך על כל העניינים. אַתּ צודקת, ויש לך הזכות לדרוש ממני הסבּרה על היסוד החמרי של קיומי, אבל אין אני יכול למלא את דרישתך, משום שאין אַתּ משיבה לי על מה שכתבתי לך בעניינים האלה, משום כך אינני יכול לדעת עד כמה הבינות אותי, אילו הסבּרות דרושות לך, וכו'. שוּב אַתּ כותבת, אילו העתקתי את מכתבי, כמו שאַתּ עושׂה, לא הייתי כותב מכתב כגון זה שהיה מכתבי הקודם. אַתּ אומרת, כי הסבּה של המכתב ההוא היה בוַדאי מצב־רוּח רע… שאלמלא כן, סבורה אַתּ, לא הייתי חושד בך, כי מכתביך עוברים צנזוּרה של אדם זר!
מן המלים האלה אני מסיק, כי הדבר הזה פגע בּך, הכאיב לך והרגיז אותך – וכי ברוגזך ראית מה שכתבתי על הצנזור של שׂכלך שלך, כאילו אני כותב על צנזור זר.
הלנה! האם יכולת לחשוב רגע אחד ויחיד, שאני רוצה לפגוע בכבודך? האם יכולת להעלות על דעתך, כי בכתבי אליך, כלומר, בהרהרי בּך, יכולתי להיות במצב־רוח רע?
אינני מאמין… אך בכל אופן, אם מכתבי זה גרם לך צער או כעס, ולוּ גם רגע אחד בלבד, אם רק שעה קלה הרגשת עצמך נפגעת ממני – הריני מבקש ממך בדמעות: סלחי לי ומחלי לי!
מה שנוגע להעתקה, הריני מסרב בפירוש, כי במקרה זה לא אסיים כתיבתו של מכתב לעולם; משום שבשעת העתקה אני מרבה שגיאות כדגים שבים, ואיני אלא מקלקל נייר ולא יותר. והוכחה יש לך ממכתבי הרוסיים, שמחמת הרטבתם (?) הם מועתקים, ומספר השגיאות בהם הוא כמעט כמספר המלים.
יודעת אַתּ מה מעשה נתרחש בתצלומך? שום אדם לא רצה להאמין לי, שאין בידי תצלוּם שלך. לא נשאר לי מוצא, אלא להישבע שבועת־שקר או להראותו. בחרתי בדבר השני. הראיתי. אם כן, לא היה עוד מה להסתיר, קניתי מסגרת ותצלומך ניצב גלוי לכול על שולחן־הכתיבה שלי. כל אדם שואל, מי מן השלוש היא המושלת בלבי, ובגלל זה אנוס הייתי לספר לכל אחד את כל ספור־המעשׂה של התצלום. וכל אחד בא בטענה, שלא נתת לו את תצלומך שלך. ומה איפוא יכולתי לעשׂות? להסיר אותך מעל השולחן היה לי חבל, לא יכולתי להיפּרד מתמונתך; לבסוף עלה בדעתי רעיון מוצלח: עשׂיתי נִתּוח… וכתוצאה מן הנִתּוּח ירדה העלמה גוֹלדבּרג יחד עם העלמה האחרת אל הסל, ואַתּ נשארת לי אחת יחידה בזעיר־אנפֹין. מפחד אני להציץ אל הסל, מי יודע מה עקימת־חוטם מראה שם העלמה גוֹלדבּרג…Requiescat in pace![14]
אתמול היה אצלי יהודי אחד מלעֶנטשנה… הוא לעֶנטשנאי מלידה ומכיר את כל משפחתך חוץ ממך… מפני שאינו מסתכּל בעלמות צעירות. אך הוא שבּח אותך מאד מן השמועה והקניט אותו מאד הדבר, שעתידה אַתּ לקבל בעל “גוֹי”, היושב בבית בגילוי־ראש, משום שאַתּ עצמך עלולה להתקלקל!
אולי אַתּ גם־כן מפחדת!
אל מה שאַתּ מזכּירה את ימי החגים הארוכּים, המשעממים, נוסף עוד צערי, שלא יכולתי לנסוע אליך. גם אני ביליתי יפה. כל שמיני־עצרת ושׂמחת־תורה לא אכלתי ולא ישנתי, ורק בקושי יכולתי להתפלל…
הוי, איזה עינוי הוא זה, מושב בית־הדין!
הריני מפסיק את הכתיבה,, משום שבית־דין־השלום אינו מניח לי לחיות בשלום.
והריני נשאר
ליאון שלך
את שאר המכתבים אשלח בדואר השני.
ליאון
גיסה אהובה!
קראתי בתּודה את מכתבך, ואני מקווה שלא תזכרי את הרוגז זמן רב, ובעמדנו בקרוב ביחסי־קירבה הדוקים יותר, לא יישאר בלבותינו זה כנגד זה ולא־כלום.
מפני מה אין כותבת אלי הלנקה מס' 2 בעצמה? האם זה כבוד גדול מדי בשבילי? או אולי היא בלתי־יציבה “כמו השבשבת על הגג”?
אל בעלך, גבירתי רבת־החסד, כתבתי לטוֹרוּן, ואני מצפּה כל יום למכתבו.
והריני אסיר תודה והוקרה, מוכן לשרותך.
ליאון פּרץ
יב
הלנה היקרה!
מכתבך, המשכּר והוא מלא אהבה, תקוָה ואהבה, קבּלתי. הוֹ, איזה חלום עליז! בחלומך בילינו יחדיו בלוּבּלין, קנינו מיני סדקית ופטפטנו בעליצות! החלום יפה עד מאוד, אבל לגבי דידי תמים יותר מדי. חלומותי שלי יפים יותר! משום שהכול מתרחש בזאמוֹשץ ואין אנו קונים שום דבר, מפני שאנו שבעים ומאושרים באהבתנו זה את זה ואין אנו חסרים שום דבר… אנו נמצאים בדירתנו שלנו.. אַתּ מסתכלת בי במבטך הנעים והזוהר ואני גונב נשיקה ונשיקה מעל שפתייך… בוַדאי תודי, כי אני יודע לחלום יותר יפה…
אך יודעת אַתּ מה מרגיז אותי? תארי לעצמך, אחד ממכתביך הלך לאבוּד בדואר. הריני מתנחם רק בכך שבקרוב כבר יבוא הקץ ליחסינו שבכתב.
שמח אני מאד, שיוסף שלי מצא כל־כך חן בעיניך. אך אל נא תהיי פזרנית כל־כך בנשיקותיך, כי זהו אוצרי שלי. אך קנאתני לא אהיה, משם שנשיקות על־גבי הנייר יש להן ערך קטן, והמבטיח פתאים מבריח; אך יוסף שלי איננו פתי כלל…
אבל נניח לדברי השׂחוק.
את תצלומך שלחתי, כפי שדרשת. תאֵב אני לדעת, אם תמצאי חן בעיניו, מפני ששום מכתב לא קבּלתי ממנו עד היום, הואיל ועד עכשיו לא כתבתי לו. “לכתוב מכתב הרי זה אחד מן הדברים הקשים ביותר בעולם”, אומרים הבריות. הוי, כמה אני מאמין להם! ובייחוּד אם אדם הוא עצלן כמותי.
בוַארשה יש לי הרבה ידידים. מכל אחד מהם כבר קבּלתי כמה מכתבים, ולכתוב תשובה אין לי כביכול פנאי, מפני שאני מתעצל…
בגלל הדואר הארור נשתלטה בחליפת המכתבים שלנו ערבּוּביה. לעולם אינני יודע, על איזה מכתב אני צריך לענות לך… שאלות נשארות בלי תשובות, ואם כבר נודע לי משהו, הרי זה תמיד שלא בזמן… המחשבות מתערבבות ואין סימן של שלימות… אף פעם אינני יכול לבדוק מה כבר כתבתי לך, ולפיכך אינני יודע מה נשאר לי עוד להודיע לך, ניתק חוט אחר חוט, ונשאר רק חוט־זהב אחד, שמסביב לו מתפתלות מחשבותינו, כעלי הגפן – אהבתנו ואמונתנו באהבה… הוֹ, אימתי כבר יקויים חלומי!…
היי לי בריאה, יקירתי, עד שנתראה באהבה; היכן את רוצה, בלוּבּלין או בזאמוֹשץ? לילה טוב!
אוהב אותך לנצח
ליאון
זאמושץ, 21 אוקטובר 1877
גיסתי היקרה ביותר!
הריני מודה לך מלב שלם על כך שזכרת אותי ברוב חסדך, ואני פונה אליך בבקשה שתודיעי לי את כתובתו של בעלך, הוא גיסי הנכבד. אני צריך להודיע לו דבר, הנוגע לענייננו המשותף. אני דורש בשלומה של הלנה הקטנה החיננית, רוצה הייתי לתת לה נשיקה, אבל במישרין, משום שצעצועים אין אני מחבב!…
בהוקרה
ליאון פרץ
יג
הלנה היקרה!
מכתבך שׂימח אותי וגרם לי עגמת־נפש. מתברר לי, שאינני מסוגל להביע את מחשבותי כראוי, ומפני שאני חוטא באי־בהירות בכתיבתי ובנטיה לחרוזים… אין את מבינה לי כראוי… היכן, רבונו של עולם, מצאת אירוֹניה? האם היתה בדיחתי כל־כך בלתי־מוצלחת, עד שהיתה עשׂויה להזכיר לך כדבר הזה? לאסוני אין לי העתקה, שאוכל לבדוק ולברר אם אמנם כך הוא!
בכתבי אליך מכתב יש תמיד את נפשי לשׂמח אותך, להצהיל את רוחך, אך – האדם חושב, ואלוהים בשמים יושב, ולעולם אין החץ יודע היכן יפגע. ותמיד דברי פועלים את ההפך מכוָנתם ומכתבי פוגעים בכבודך, או הם גורמים לך עגמת־נפש.
אך לא רק בכתיבה… גם בדבּוּר אני כך. אני מתכוון לשבּח, ונמצא שגיניתי! רוצה לשׂמח – ואני מעציב. במזל אומלל נולדתי, כנראה, בבחינה הזאת.
אך כדי למנוע אי־הבנות להבא, הריני מצהיר לך הצהרה חגיגית, שבכל זה חייבים שני דברים: מה שאני ממהר תמיד, ומה שאינני מצליח לבטא יפה את רעיונותי.
מחרתים שוב מושב־בית־הדין. עד עתה יש לי רק שלושה עניינים, אולי יתוֹספו עוד. אני אך שׂמח, שיש לי לפי שעה עניינים אזרחיים בלבד, משום שבעניינים פליליים אני רועד מרוב חוסר־ביטחון… בעניין פלילי, שבהגנה תלויים גורלו, שמו הטוב וחירותו של אדם, מרגיש אני כל האחריות הנופלת עלי, ואני רועד כעלה בעת סערה, שהעניין לא יוֹּפסד באשמתי.
כנגד זה אני זוכה לשׂכר אמתּי, בשעה שאני זוכה – דמעה של תודה!
ראוי לה או לא?
אלוהים הוא היודע!…
יחד עם מכתבך באה טלגראמה מאת רובּינשטיין האב אל הבּן, שלפי שעה איננו נמצא בזאמוֹשץ; הוא עתיד לבוא לפנות בוקר, ואשלח לך על־ידו את המכתב.
רוּבּינשטיין צריך היה לחזור בשבע בערב. עתה חצי אחת (אני כותב בשעה מאוחרת כל־כך, כי עד עתה היו לי אורחים, שאחד מהם אַתּ מכירה; זהו עֶליאשבּעֶרג). מחר הכנות למושב־בית־הדין, מחרתים רעב ושיעמוּם….
מיד לאחר המושב אכתוב לך מכתב ואמלא את החסר, כי המכתב של היום קצר.
הריני דורש בשלום ההורים, הגיס והגיסה.
לילה טוב!
שלך
ליאון פּרץ
1 בנובמבר 1877.
יד
הלנה היקרה!
עסוק בהכנות אל מושב־בית־הדין, בכל זאת אינני יכול שלא לכתוב לך, הואיל ומזדמנת לי הזדמנות. המכתב ששלחתי אתמול בדואר יתאחר, והריני מוכרח משום־כך לחזור כאן לפניך על תוכנו, כלומר, להבטיח לך שבמכתבי הקודם אליך לא היתה שום אירוֹניה… הרעיון בדבר ה“מכּה” נראה לי משוּנה ונשען על השערות, הייתי סתם שׂמח והתבדחתי, כדי להצהיל גם אותך.
* * *
היום היה אצלי בעל־אחוזה פולני כפרי. בראותו על שולחן־הכתיבה שלי את תצלומך, שאל אם זו היא אשתי..
– in spe8 – השיבותי.
הוא לא הבין והוסיף: –
– “אתה גר צפוּף מדי! חשבתי שאתה בחור, ואפשר היה עוד, אבל כך…”
– האשה נסעה לה.. ושׂכרתי לי דירה קטנה יותר, – שיקרתי לו…
– לאן נסעה?,
– אל מקומות־המרפא…
– בחורף?
– קאפֹּריסה!
– הוי, הנשים, הנשים הללו! – אמר בהתרגשוּת…
מוכן אני להישבע, שהיה רוצה גם הוא לזכות בקאפריסה כזאת מצד אשתו… קסנטיפּה בלי סוֹקראטס.
–אף־על־פי־כן, אני מאחל לך מזל טוב, – אמר.
– על מה?
התשובה היתה מחמאה בשבילך; ואינני חוזר עליה, משום שאַתּ יודעת בעצמך, כי אני יודע – שאַתּ יפה. לא נכון?
– ואין אתה מתגעגע על פלג־גופך הטוב־יותר? עדיין לא פסק מלשאול.
– אף זה עניין! להתגעגע על קאפריסות!
– אבל נסיעה כזאת הרי עולה בוַדאי השד יודע כמה ביוקר!
– ביוקר, אדוני, כמו החירוּת!
הודיתי לאלוהים, כששילם והלך לו.
רואָה אַת, מה שם־טוב יש לכן אצל הגברים? היזהרנה, בל נשכיב אתכן על הספסל!
ממילא כבר עומדת על סדר־היום שאלת שיחרורם של בעלי האנפילאות.
הריני מסיים את מכתבי זה, הרצוף קלוּת־ראש – עליצות – בדיחוּת – ואהבה, בהבטחה ששום אדם אינו מסוגל לאהוב אותך כפי שאוהבך.
שלך ליאון
3 בנובמבר 1877.
טו
הלנה היקרה!
כפי הנראה כבר כתוב ורשום כך בספר המזלות, שחילוּף־המכתבים שלנו יהיה נאחז תמיד בסבך התלונות הדדיות; כנראה צדק קוֹצֶבּוּ באמרו:
"Wir suchen fruh und spat
"Das Bittere im Kelche,
"Wer keine Leiden hat
“Sucht sich welche.”
אולם תלונתך היא הבלתי־צודקת ביותר בעולם. שואלת אַתּ אם אני יודע מה הוא אי־בטחוֹן? באמת אינני יודע, כי יותר מדי אני מאמין לך, משתוּכל העב הקלילה ביותר להכתים את התכלת הבהירה של שמי! כנגד זה יודע אני, מה זה געגועים. אני יודע מה פירוש הדבר להיות בכובד הגוף בזאמוֹשץ ובמחשבה המכונפת ובחום שבלב אצל אהובת נפשי… האמיני לי, כי הפרידה בינינו עולה לי ביוקר, אני משלם בבריאותי… רציתי להצטלם, אבל אני נראה רע כל־כך, עם העצב השפוך על פני, בתוספת ליוֹפיי המוּעט תמיד – שוַדאי היית נבהלת.
ומה אני אשם בכך, שפעמיים בחודש מתקיימים מושבי בית־דין־השלום, ושאר הזמן נוטלות הישיבות של הדרגה הראשונה? ומה אני אשם בכך, כי בדיוּק ליום שבו אני קובע את נסיעתי אליך, שופט־השלום מתחיל אחד ממשפטי? לעזוב משפט כזה היה נחשב חטא קשה מצדי.
הלנה היקרה! אַתּ מבטיחה לי במכתביך, שאַתּ מאמינה באהבתי הלוהטת אליך, ובינתיים אַתּ נראית מפקפקת, אם אני רוצה להתראות אתך! באיזה אופן אפשר לחבר את שני הקצווֹת הללו? לשם מה צריכה אַתּ להטיף אל תוך כוס־האושר דמעונת של מרירות? מפני מה אינך מבינה, כי משאלתה היחידה (לפי שעה) של נשמתי הלוהטת היא לנסוע ולהגיע אליך?… וכי צריך אני לכרוע ברך לפני אהבתך קצרת־הרוח ולהישבע על־כך? אך איזו שבועה קדושה יותר מהרגשתנו אנו, וכי היא עצמה איננה הערוּבּה הטובה ביותר?…
"O, Trennung, Trennung! Wer noch nicht erfahren,
"Mit welcher Qual dein Gift das Herz zerreisst…
"Der, sei er noch so grau an Kraft und Jahren,
“Er weiss doch nicht was wahrhaft leiden heisst.”
אך באלוהים! מכתבך העציב אותי יותר מדי! בתכלית הקיצור, לא יעבור חודש ימים, ולא שלושה שבועות, עד שכפות־ידיך תתלהטנה מנשיקות־האש שלי! הריני נשבע – ואת השבועה אקיים באמונה, יהיה מה שיהיה, לא אסבול שתהיה הלנה שלי מתעצבת.
האוהבך עד יום מותו
שלך ליאון
הלנה! עוד הפעם הריני מבקש ממך, חשבי עלי טובות ואל תתעצבי, כתבי אלי ביתר שׂמחה, כי מכתביך הם שעשועי היחיד. אך כתבי מעט יותר וכתבי על עצמך, אינני יודע מה אַתּ עושׂה, מה אַתּ קוראת, במה אַתּ מתעסקת, מה הם הבּילויים שלך? עני על כל השאלות האלה, ואל תקמצי בבולי דואר! האם אין זו בדיחה גסה מדי? אני במצב־רוח עליז מסיבּה מסויימת, שנודעה בשעה שחתמתי על החלק הראשון של המכתב – ייוָדע לך בפעם הבאה… היי קצת סקרנית…
שלך
ליאון פרץ
אינני יודע איזה תאריך היום, מפני שלא הייתי בבית־המשפט.
ליאון
טז
הלנה היקרה!
האם לא צדקתי, כשקבעתי באחד ממכתבי, כי מזל רע גזר עלינו שפע של אי־הבנות?9
שוב אי־הבנה! ושוב תלונה! אַתּ מאשימה אותי, טוענת כנגדי טענות קשות. אבל (כדבריך!) צודקות!
אני נאשם בחוסר־עקביות, בדו־פרצופיוּת.. הגינותי על הנימוסיוּת וחטאתי כנגד הנימוסיות… נכון?
* * *
מה שנוגע לתצלום – זה כבר עניין אחר… אם יאמר לי כל העולם כולו, כי היקרה־לי־מכול איננה תמירה או איננה יפה – האמן אאמין כי העולם כולו אין נכונה ברוחו. כי אמרי לי בבקשה: וכי יכול מלאך להיות לא יפה־קומה? וכי יכולה מאדוֹנה להיות לא־יפה?
את המכתבים עם “כבוד מעלתו” קיבלתי. קבּלתי שלושה (ולא לפי הסדר) – תוספת מאת הגברת הגיסה האהובה לא היתה בהם… ואם כי אַתּ בתוֹגא של שוֹפט, הודי נא כי טעית… אם כי אני מעריץ אותך כאחת קדושה.
שלך ליאון
המכתב כתוב לא ברור, אבל אין לי פנאי להעתיקו. ואת השגיאות רשמי על־חשבון החפזון.
יז
הלנה היקרה!
תשובה על מכתב שלי (משולב בחרוזים) היתה קוּבלנה, שאין אַתּ נוטה לפיוּט, אך הכחיש את הטענה הזאת מכתבך, שקבּלתיו זה עתה. אין אַתּ מרגישה בוַדאי, כמה אוצרות שירה טמוּנים בלבּתך! ומכתבך זה גילה את האוצרות האלה. כבת־מלכה בספּוּר־המעשׂה היתה השירה שבך רדומה, ובן־המלך – הרגש – העיר אותה מתרדמתה.
איזה משׂחק של רגשות… הנה נשברת קרן האושר בדמעה המפנינה של געגועים; כך מתמזגת הלחישה החשאית של תפילה עם קול־הזמיר של האהבה לדוּאֶט כישוּפי. קרן התקוָה המתוקה משתיקה את הצער האפל – ומעל לכול מרחפת הנשימה הקדושה של האמונה!
“אלי בשמים! אם אינני ראוי לאושר הזה, עזור לי שאהיה ראוי לו בעתיד!”
רק את התפילה הזאת יכולתי להעלות על שפתי, עת קראתי את מכתבך בבית־הדין…
הגינותי על עניין קשה והפסדתי בו. מושב זה של בית־הדין לא היה טוב בשבילי. מ־6 עניינים הפסדתי 4, ו־2 נתבטלו על־ידי פשרה.
כתבי לי בדיוק: אם אַתּ נוסעת לוַארשה ומתי, וכמה זמן תבלי שם…
על נא תשכחי בדבר כתובתו של יעקב.
אני מהר אל בית־הדין, צריך להוציא את תעודות־התביעה מפקיד בית הדין.
דרשי בשלום כולם ובשלומך!
שלך ליאון
18 בנובמבר, 1877.
יח
הלנה היקרה מכול!
אך זה עתה באתי. נמצא כאן מכתב ממך, הוא מונח על השולחן, אף־על־פי־כן אינני קוראו, שכן ממילא אין בכוחי לענות לך עליו, אני עיף ויגע עד מאד.
רוצה אני רק להודיעך, כי אני אוהב אותך לנצח
ליאון
מסרי דרישת־שולם ליעקב.
הלנה האהובה־מכול!
אך זה עתה באתי מגראבּוֹביעֶץ, במקום שהיו לי, כפי שכבר הודעתי לך, שישה משפטים. מכתבך היה מונח איפוא לא־פתוח במשך חמישה ימים, ובשל כך כעסתי מאד על אלטבּעֶרג, שכּן בהכירו את כתב־ידך, ובדעתו כי המכתב ממך הוא, חייב היה להודיע לך על היעדרי.
מכתבים לוַארשה לא שלחתי, כי חכּיתי לידיעה מלוּבּלין, במקום שהמתינו לך בתחנת־הרכבת, כי לאחר שקבּלתי את הודעתך על הנסיעה, טילגרפתי ללוּבּלין בנוגע לדבר הזה.
אינני יודע היכן ישׂיגך המכתב ומתי? ודבר זה מצער אותי מאד
* * *
אספר לך פעם בשׂמחות, מה שעבר עלי בצער ובאנחות…
אינני יודע, משום מה שום אדם אינו מדבר עוד על החתונה שלנו, אך נדמה לי כי מחכּים בזה לכם.
אַת משתעממת בלעֶנטשנה, ואילו אני בזאמוֹשץ, אינני יודע למי קל יותר…
כל תענוגי שלי הוא הקריאה, אבל להשׂיג ספר הגון קשה כאן מאד. אני קורא עכשיו את זאַבּלוֹצקי10, בשעתו ודאי היה טוב, עכשיו אין בכוחו לעורר התעניינות. וגם אינני יכול לעכּל את הסגנון הישן הזה.
כבר שלושה לילות כמעט לא ישנתי כלל, עין לא עצמתי: דרכי־השׂדה הפולניות הארורות. אין עדיין דרך־גרר, ובעגלה אי־אפשר לנסוע. – אני עיף ויגע, כולי כואב, אף־על־פי כן אינני יכול להפסיק את הכתיבה; אלוהים יודע, אם מחר תהיה לי שעה פנויה.
החברה בזאמוֹשץ אבּדה זה זמן מסויים הרבה מאד – את העליצוּת… כמה חברים נסעו מפה לוַארשה, אחדים חולים (“מעשׂי גביר”), והשאר מופיעים בערבים לכמה רגעים במקום, ובנצלם רכילויות ושטויות שונות… הם טוֹוים את קורי המריבות, הסכסוכים ומצב־הרוח הרע.
אם כך יהיה תמיד, נהיה מוכרחים להספיק לנו זה לזו… מה שלא יעלה לנו ביוקר… הריני הולך לישון. את המכתב אסיים בבוקר… הוֹ, אילו יכולתי לנשק את כף־ידך… לפחות לראותך רגע… אצלי כאן עצוב כל־כך…
* * *
התעוררתי מאוחר, ואני ממהר לסיים את מכתבי.
לפני זמן מה קבּלתי את תשובתו של יעקב, הוא מבקש סליחה שעכּב אותה זמן רב כל־כך, ואינו מספר מה היתה הסבּה לעכּוב זה, מה שמרגיז אותי מאד.
וגם אני, מידה כנגד מידה, אינני חושב כלל לענות לו במהרה. אגב, מכתבו מלא בדיחוּת־הדעת ומצב־רוח טוב, מה שמשׂמח אותי מאד.
כולם עשׂו, כנראה, יד אחת, כנגדי! הגיסה שלי מתעלמת ממני, איננה עונה כלל על מכתבי ודרישות־שלומי היוצאות מן הלב, וכך בדיוּק עושׂים גם הוריך ואחיך, אל יזכור להם זאת אלוהים, כי אני זוכר וגם זכור אזכור.
אבי שלי שוהה בלוּבּלין זה כבר שבועים, אין אנו מקבּלים ממנו שום ידיעות, מה שאינו מפריע למנוחת־נפשנו. כי כזה הוא סדר הדברים אצלו, אבא אינו אוהב לכתוב, ולאחר שהבטיח פעם לעצמו שלא להשתמש בעט לשוא, הוא מקיף עצמו שתיקה. בלוּבּלין בינתיים אין טומנים היד בצלחת, אירוסין מתקיימים בזה אחר זה, פעם אצל פייגי מוֹרגֶענשטעֶרן11 ופעם אצל דודנית אחרת, ואבא עתיד להביא לנו משלוח הגון של דובשן.
אולם גורלה של פייגי מדאיג אותי מאד, אני אוהב אותה ביותר, והיא לי כאחות ממש, ואלוהים יודע, מה היתה בחירתם של הוריה… מה לעשׂות, בלי השפעה פעילה – יכול אני אך לאחל לה בחמימות־הלב הרבה אושר… לאחל ולא יותר.
יהיה אצלנו קוֹנצרט של מרת שווארצבּעֶרג מוַארשה, בשבוע שעבר היתה המודעה דלהלן בעתוֹן הלובּליני: “היום יתקיים קוֹנצרט של העלמה שווארצבּעֶרג, שהביקורת הוַרשאית שבֹּחה אותה מאד”. מרת שווארצבּעֶג היא בת הגזע שלנו… אולי תשמיע לנו “ירדן” או “אל נהרות בבל”, מאד הייתי שׂמח. –
בחיי בית־המשפט שלנו יש גם־כן קצת חדשות.. מזכּיר המושב נמצא כנראה תחת השגחת המשטרה, בשל מכתב בלתי־זהיר מבחינה פּוֹליטית – סולק..
הוא פּוֹלני, רוצה הייתי שיבוא רוסי במקומו. – משום שרצוּיה לי גסותם הגלויה של הרוסים יותר מערמתם העדינה של האדונים החשובים הפּוֹלנים…
מה שנוגע לענייני שלי, אין לי הרבה להודיעך. אני משׂתכּר, משום שאני גם עובד, ושני “אני” אלה “חופפים” זה את זה.
אני גומר את מכתבי, שלא לאחר לדואר.
די פטפטתי לך?
שלך לעולם ליאון
יט
הלנה היקרה!
סוף־סוף אני בבית, יושב לי ב“כורסה שלי” וכותב אליך… אך בנשמתי עצוּב לי –כמו ליתום עזוב ובודד…
בדרך היתה לנו התרגזות. מלאֶנטשנה לק. נחשב בדרך־כלל המרחק 5 מיל, לאמיתו של דבר יש לפחות 7. ודבר זה הוציא אותי מן הכלים.
היה לי קר, לא נעים וצער שלא יתואר עינה את נשמתי. אופק חדגוני אפור, חריקה חדגונית של האופנים, וירח אידיוֹטי דהה – כל זה הטיל אותי לתוך יאוש. רוצה הייתי להירדם (וכבר הגיעה עת לכך!), אך לא יכולתי, רוצה הייתי להתארג בתוך חלומות, אך הרוח הצוננת העירה אותי וחוט־הזהב של החלום נקרע, המחשבות נתבהלו ונתפזרו, הרגשתי רק כי קר לי, וכי לבי כואב, ראיתי רק את החושך ושמעתי את הדוּאֶט הבלתי־נעים של הרוח עם הגלגלים…
יכולה את לתאר לעצמך, באיזה קוצר־רוח צפיתי לבקיעת השחר…
* * *
ופתאום – טרח! אני שוכב הפוך על־גבי האדמה!
הודיתי לאלוהים, שלא שברתי את קודקודי בשעה שנפלתי מעל כנפי חלומותי ומעל הכרכרה גם יחד.
– בעוד 8 שבועות תהיה החתונה, – אמר אחר־כך אבא.
הבינותי מפני מה נפלתי. עד עכשיו חבל לי על החלום שנפסק.
הלנה היקרה! ולך בוַדאי גם־כן עצוב! הוֹ, כמה הייתי רוצה לקחת את עצבותך ממך, אך דבר זה לעשׂות אינו עכשיו ביכולתו של האוהבך עד לידי שיגעון.
ליאון.
פ.ס. הרהיטים, שהזכרתי במכתבי אל העָרמאן,12 יש להם חיסרון זה, שהצפוי איננו כחול.
שלך ליאון
נ.ב. שלחתי מכתב אל זילבּעֶרמאן לפי הכתובת “דזיקה 20”
אם הכתובת אינה נכונה או אינה מספקת, נא הודיעוני על כך ואכתוב מכתב שני.
אצפה למכתבך בקוצר־רוח.
אני אוהבך!
ליאון.
כ
הלנה האהובה!
את מכתבך קבּלתי. מאין לי פנאי לכתוב לך הרבה (המושב!), אספר לך על הדירה בלבד.
הדירה שאני מחזיק רטובּה היא ומשפיעה על בריאותי השפעה מאד לא רצויה. הבטיחו לי להוסיף חדרון יבש, אבל גם בזה מסרבים לי עכשיו. כאן להישאר זה בלתי־אפשרי, ודירה אחרת אינני יכול למצוא. כאן צפויה לי מחלה, ובזאמוֹשץ הצפיפות גדולה עד כדי כך שלפני חג יאן הקדוֹש אין מה לחשוב על דירה.
מוצא אחד יש מן הצרה הזאת אילו השארנו בדירתי הזאת את המשׂרד, הייתי יכול להשׂיג בשבילנו סאלוֹן עם מטבּח. הסאלוֹן מפואר, אבל – אין לך דבר בלי אבל – בדיוטה השלישית.
האם מסכימה אַתּ לכך? כל היום כמעט אהיה מוכרח לשבת במשרד, אלא אם כן אַתּ תרצי לראות את שלומי…
מן הדירה הזאת אל המשרד מרחק עשׂרה בתים.
כּתבי לי ככל־המהר מה אעשׂה
שלך עד יום מותו
ליאון
כא
הלנה אהובה!
אני כל־כך עסוק, שאינני זוכר אם כתבתי לך אחרי מושב בית־הדין. אם כבר הודעתי לך, אחזור כאן עוד פעם על־כך, שהמושב היה מוּצלח בשבילי. זכיתי במשפטים יותר משיכולתי לקווֹת. חגיגת הסילוועֶסטאֶר הזאת מצערת אותי מאד… ויודעת את מה עוד? הנה, בבושה אני מודה: השׂמלה הצבעונית… רוצה הייתי לראותך בלוֹבן… אבל אמא החליטה אחרת… דבר מוּזר, כעסתי עליך (אם ייתכן דבר כזה) בנוגע לפּרוָה, ואני עצמי נכנע לחולשה הזאת עצמה… כי הגברות שלנו באמת מבלבלות לנו יותר מדי את הראש –
[המכתב לא נגמר].
כב
הלנה היקרה מכול!
את המכתב קבּלתי רק היום. הדואר הארור הזה השׂבּיע אותי כל־כך הרבּה פחד וצער. חשבתי שאַתּ כועסת עלי! ואני עד היום הזה מאד טרוּד הייתי. שהה כאן אצלנו במשך 18 יום בית־הדין המחוזי מלוּבּלין, ועל־פי בקשתו של הנשׂיא הייתי אנוס לתפוס את מקומו של מתרגם מפּוֹלנית, מגרמנית ומיהודית ללשון הרשמית. עתיד אני לקבל בעד זה שׂכר, אך בכל אופן יהיה קטן מדי, שכן הפסדתי במשך הזמן הזה הרבה מאד, משׂרדי היה במשך כל אותו זמן סגוּר.
הסכימו לשחרר אותי, בתנאי שאמציא להם אדם אחר במקומי, אבל שום אדם לא רצה לקבל עצמו את המכשלה הזאת.
ובאמת הרי זה עינוי, להישבע לפני כל משפט מחדש על נאמנות התרגום, ולהיות קשוּר למקום מעשׂר בבוקר עד שלוש אחר־הצהרים.
מה שגרוע יותר – שהרעב עינה אותי. בבוקר אינני יכול לאכול שום דבר, חוץ משתי כוסות תה (נגמלתי מהרקת מיחמים שלימים), והוּרגלתי לאכול ארוחת־צהרים בחצי אחת, או בזמן המושב בשתים אחר־הצהרים, ואילו כאן נשארתי לפעמים עד שעה חמש בלב ריקן.
הלנה שלי, מה זה מתרחש, ששום אחד מקרוביך אינו רוצה לכתוב אלי? איך אני צריך לפרש זאת לעצמי?…
אחת מדודניותי התארשׂה בשנת 1871 עם אדם אחד מקראשניק, בתורת כלה המתינה בקוצר־רוח למכתביו, וכאן אין קול ואין עונה. לבסוף קבּלה מקראשניק מכתב בזה הלשון:
"בתי היקרה,
"בני שלי וחתנך שלך מבקש מאד את סליחתך על כך שלא כתב לך עד עתה, כי במקרה רע אשר קרהו נפצע באצבע יד ימינו. אנו תקוָה, כי במוקדם או במאוחר עתיד הפצע להעלות ארוכה, ותראי דוגמה מכתיבתו.
המחותן שלך".
ואולם הפּצע העלה ארוכה רק לאחר החתונה! אני מר־רוּח.
אך כיצד אפשר שלא להיות כאן מר־רוח?
אותו יום עצמו קבּלתי מכתב מאחי יוֹסף, הוא מודיע לי כי כתב אליך מכתב נרחב. קבֹּלת אותו? מה הוא כותב? ביני ובין אחי חליפת המכתבים מתנהלת בעצלתים.
האוהב אותך
ליבּ יוּדוֹביץ פּרץ
כג
הלנה היקרה מכול!
כדי שלא לשכוח את התאריך, הריני מתחיל בו. ובכן, זאמוֹשץ, ה־18 ביאנואר 1878 “למניין האדון”. אחרי הקדמה כזאת יהיה לי קל יותר לכתוב. אני במצב־רוח ורוד, כי אמרי נא בעצמך, איך אפשר שלא להיות שׂמח, בשעה שהכול מצליח על הצד היותר טוב. החתונה כבר תהיה בקרוב, סבלונותיך כמעט מוכנים, האורחים מזמינים עצמם בעצמם, יעקב מזמר “זמירות”, האם כל זה ביחד אינו גן־עדן עלי אדמות? כי אם יעקב הפילוסוף־לשעבר, מי שהיה לפנים אַתּיאיסט ואולי גם ניהיליסט, עבר גלגול כזה עד שנעשׂה כבשׂה תמה בעדרו של אלוהים, הרי ייתכן כי גם נשמתי יהיה לה תיקוּן. אגלה לך אפילו סוד, כי זה זמן מה אני מרגיש בתוכי סימנים של יראת־שמים ההולכת ובאה… זה זמן מסוים נתעורר בי איזה חשק מיוחד אל הבצל השבּתי החתוך דק־דק; בחג־הניטל שעבר שיחקתי בדביקות “אוֹקה” וזכיתי, משום ש“שלוּחי מצוָה אינן ניזוקין” (שאלי את יעקב ויפרש לך), ולשנה הבאה ערב יום־הכפּור אני מצפה לתיאבון הטוב ביותר; יתר על־כן, מין עב־ענן אפור רווּי־דמעות יורד על לבי…. האם אין די בזה? מכאן אפשר לבוא לידי מסקנה, כי אני, אדם עקבי תמיד, אגיע, אם אוסיף ללכת בדרך זו, אל עצם המטרה, אשתווה עם יעקב ביראת־שמים, ועתידים אנו לשׂחק עוד ביום מן הימים בגן־עדן “שישים ושש”.
ואולם חייב אני להסביר לך, כיצד הגיע יעקב אל האמונה השלימה, מה היתה הסיבּה. יעקב היה קורא כל מה שנפל תחת ידו, הוא היה קורא ספרים, שהדת והצניעות אוסרת את הקריאה בהם, ספג לתוכו פילוֹסוֹפיות שונות ומשונות, רעיונות מהפכניים של קידמה, יחד עם תורתם של אבות ההפקרוּת. היצר־הרע מפתה, מושך – והוא סר מעל הדרך הישר. לאחר שנתעה הוא עצמו, רצה למשוך אחרים אחריו. וכשהושלך אל התהום, התחיל מחפש לו שם חברה. הוא היה מחמיץ ומקלקל אחרים, לכל אחד היה מעניק חלק מידיעותיו, ועד שחילק מטובו לכל אחד ואחד, נשאר הוא עצמו ואפס בידו. הידיעות המועטות שבידו נתחלקו ונתפוררו, נתחלקו לאטומים. יעקב נשאר לו אטום אחד כזה, וזה היה מעט מדי! היצר־הרע שבו אין לו במה יתפרנס, יעקב כבר נתוּן ומסוּבך במסחר, המייבּש את מוחו, ואינו פנוי לקריאה. כללו של דבר, היצר־הטוב ידו היתה על העליונה, המלאך שף בעקבו את הנחש. האטום האחד של חלי־הכפירה נשרף באשה של האמונה שנתעוררה… ויעקב חזר אל הדרך הישר…
והואיל וחזר אל הדרך הישר, הריהו נפנה לכל התענוגות שהאמונה ויראת־השמים מרשות להם לנאמיהן… תאבונו מתעורר למראה פשטידה של איטריות, אזנו מתענגת לשמע נעימתן של הזמירות, ונפשו גאולה ושלימה עם עצמה. אבל נניח לה ליראת־שמים… אם כי חזרה והיתה שוב למוֹדא, נעשׂתה מגן למנוּוָלים, כסוּת־עינים לעצלנים חומדי־שינה, אמן של שערוריות נעימות ומקוֹר של התלהבות למיני “הפשעֶ־גלוֹנד” הקאטוֹליים. ריחה ריח רע, שכן עוד מימי־הבינים היא מבאישה בריח של דם.
מה שנוגע לשׂמלת־החופה שלך – יהא כך.לתת אל הלב דבר זה פירושו יהיה לחלל את העבר, לבוא בטרוניה כנגד פסק־דין צוֹדק.
לנצח אוהבך
שלך ליאון
כד
הלנה היקרה!
אני עסוק כל־כך, שאינני יכול להשיב על מכתבך שקבּלתי שלשום אלא עכשיו, ואף־על־פי כן יש לי די שהוּת כדי לפהק, להשתעמם ועוד יותר – להתגעגע עליך. אלוהים! איזה ערבים ארוכים, איזה לילות חסרי־שינה, הנמשכים בלי סוף. כמה משׂחקי־קלפים מפוהּקים, כמה ערבי־ריקוּדים משועמים וכמה ענייני־בית־דין מסובכים. וכשאני רוצה כבר אחר כל אלה לנוח, להינשׂא ולעבור ברעיוני אל זו שאני אוהב, הרי הפעמון מודיע לי מיד, כי האורחים, שאין להפטר מהם, באים לחלוק לי כבוד בביקוּרם שאין לו סוֹף.
בחדר הצר מתפשט צחוק ריקן ומעושׂה, נושׂא בחלל־האויר עשנן השחור של הסיגריות. והזמן מתמשך כעינויי הגיהנום…
זה הוא סיגנון חיי. אחיך יכול להעיד על כך ולתאר אולי בצבעים שחורים עוד יותר.
לפני שלושה ימים היה אצל קוֹרנגוֹלד נשף, אתמול הצגה, היום תיאטרון־חובבים רוסי, אתמול והיום אותו שיעמום עצמו. שלא לקנות כרטיסים אי אפשר, משום שההצגה היא לטובת הצלב האדום ואני הרי הנני פאטריוט ואוכל לחם רוּסי, אך יסלח להם אלוהים – לכוחות האמנותיים הללו!
עתידה להיות גם הצגת־חובבים פולנית לטובת הצלב־האדום. העבדים רוצים לשׂאת חן וחסד בעיני האדונים…
תהיה לך איפוא שׂמלה צבעונית. הערותיהן של הגבירות שלנו אינן לטובה ביותר. ביום החופה צריכה כלה צעירה להיות לבושה בלבן; גם אני סבור כך. אך אם אמא סבורה אחרת, ייעשׂה רצונה.
עוד שלושה שבועות תשהי בווארשה… אַתּ מבקרת בתיאטרון ואינך כותבת לי ולא־כלום על כך? רוצה הייתי לדעת, איזה רושם זה עושׂה עליך.
ראי, שיודיעו לי במכתב או בטלגראמה, למתי יש בדעתכם לקבוע את החתונה.
בנוגע לפרוָה – הריני מציית.
ליאון שלך
[מקור]
גיסי היקר!
הנני פורס בשלומך. להרבות אמרים לא אוכל, כי עתותי אינם בידי. אך זאת אגיד לך, כי על מכתביך אני שׂמח כמוצא שלל רב (מליצת מלמדים). והנני פורס בשלום ה' נייאוויעדעל,13 ואם אין לו עבדים לשחרר לבתו, יזכור כי עבדים היינו לפרעה במצרים, ועתה כולנו בני חורין… אם לא כולנו חכמים ונבונים.
יצחק ליבּוש פרץ
כה
הלנה היקרה מכול!
את מכתבך קבּלתי היום בשעת הגנה על עניין. כמה שמחתי, אינני צריך לתאר לך.. אַת מבינה בעצמך, מה שמחה היא לקבּל מכתב מן האדם היקר ביותר. הסבּה לשתיקתי היתה, שנסעתי מן הבית ושהיתי קצת יותר מדי.
מהיכן בא והופיע אחיך, לא קשה לנחש. לדבריו, הגברת הכלה עצמה ביקשה אותו על־כך, והוא לא היה אלא עבדה המסוּר. האם זה נכון או לא? שפטי בעצמך. בשבילי [נעים] שהוא בא, שהוא שהה אצלי זמן ממושך למדי – שלושה ימים תמימים; שהוא הצליח במשחק ה“אוֹקה”, עד שהרויח 14 רובּל־כסף, ומה שהוא מרוצה ממני! ערכתי לו קבּלת־פנים כיד המלך, מפני ששׂימח אותי כל־כך בבואו. לא קימצתי לא בסוכר, ולא בחמאה, לא בבשׂר ולא בדגים וכו' וכו'. ומה יהיה עוד, כשתבואי אַתּ! ראי והתכונני כראוי אל ביקורך הנצחי הזה!
אַת כותבת לי, כי עצוב לך, ואין אני יודע מפני מה? האם אין יעקב יכול לשעשע אותך? האין הוא מקיים בך מצוַת הכנסת אורחים?
ודאי כבר קבּלת את תוכחת־המוסר שלי, ואולי את כועסת עלי. היתה לי חובה לומר לך את דעתי…
מחר המושב. יש לי 14 או 13 עניינים, על התוצאות אודיע לך מחר.
השתדלי לא לשהות הרבה בווארשה. לקרב את האושר – זה נתוּן בידך! אל נא תרצי, שיהיו לי טענות אליך קודם הזמן. שבת יורדת ואני מוכרח להפּרד מעליך.
שלך, ליאון
אחי יעקב!
[מקור]
מכתבך קבּלתי, ואתה את מכתבי לא קבּלת עוד – – והנני מחכה על תשובתך.
עתותי אינם בידי והנני אוהבך.
יצחק ליבּוש פרץ
כו
הלנה האהובה!
ובכן, אַתּ נמצאת בווארשה![21] טבולה וטבועה בסלסלה ומלמלה ואריגים, אין לך אפילו פנאי להתגעגע על מישהו… לא כך? ואני, למען האמת, עליז ובמצב־רוח טוב; קודם־כול נמצא כאן אצלי עכשיו העֶרמאַן, והשנית, מקרבת נסיעתך לווארשה את אשרי – יותר נכון – אשרנו. בתודה אומר אני משום כך לכוכבון שלי: הריני יודע, אימתי תהיה החתונה שלנו! האושר שוב אינו מאחורי ההרים!
את מכתבי, ששלחתי ללעֶנטשנה, בוודאי כבר קבּלת: אחיך מבטיח לי, שלא עכּבו שם את המכתבים.
חרדתך היתה לשוא, צריכה אַתּ לדעת, כי רק מקרה בלבד יכול להיות הסבּה לשתיקתי. ובפרט שידעת על נסיעתי אל בתי־הדין הכפריים. אחיך ספר לי, כי התעקשת ודווקא דרשת מעיל־פרוָה בעד 150 רובּל, האם זה נכון? והאם צריך כך להיות? האם אַתּ סבורה, כי האושר תלוי בכך, או כי בלי מעיל־פרוָה יקר תהיי פחות יקרה לי? כמעט איני יכול להאמין להעֶרמאַן, הקפריסה הזאת מרגיזה אותי. סלחי לי את דברי המוסר… הם נובעים ממקור האהבה הטהורה הלוהטת. רוצה הייתי לראות אותך נעלה מקפריסות כאלה… אל נא תשכחי, כי אנו צריכים כבר לחיות בכוחות עצמנו…
אבקשך עוד הפעם, אל נא תחשבי לי לעווֹן, שאינני יכול לעבור בשתיקה על דבר הנוגע לך.
שׂיחקנו עד עתה בקלפים. וכבר מבינה אַתּ, מה מאוחרת השעה, הריני נפרד איפוא ממך
ליאון.
כז
היקרה מכול!
סלחי לי, שעד עתה לא עניתי על מכתבך. הסבּה לכך היא השפע של המושב והשפע של עגמת־נפש.
מרגליות14 חולה אנוש.
החתונה איננה יכולה בשום־אופן להיות בטאַזשעֶמיעֶך.
בכמה בריאות עולה לי הדבר הזה יכולה אַתּ לתאר לעצמך. זה ארבעה ימים כמעט, שאינני אוכל ואינני ישן…
חוסר־השינה, הנוטל ממני את הכוחות, ומה שאין לי כלל תיאבון – שני אלה הטילו בי חיוָרון כזה, שפחד הוא להסתכל בי, ואילו הופעתי לפניך עכשיו היית נרתעת מפני בצעקה, במקום לקבל את פני בברכה.
החתונה מוכרחה איפוא להיות בלעֶנטשנה.
נבוא לכל היותר בשלושה. – כאן מצפּה לך הכל בסדר הנכון. תהיי מרוצה.
טלגרפו, מתי צריכים אנחנו לבוא.
הארבעה־עשׂר בפברואר כבר מאוחר מדי. אל נא תקלקלו לי את המושב.
אורחי מפליאים את הסדר ומשבּחים אותך בקול…
“– – –”, נחשי?
שלך, ליאון
הורי ואחי היקרים
[מקור]
בשברון מתנים הנני מודיעכם, כי החתונה לא תוכל להיות בטאזשעֶמיעֶך, ה' מרגליות שב ויחלה, וכפלים לחוֹליו, ואין מקווה [ל]ארוכה: זוֹקן ואין־כוח כי ילכו שלובי זרוע את מחלה קשה כאסטמא, מי יקום כנגדם?
הורי היקרים! הכול בביתי מוכן ומזומן, עשׂו את המשתה בלעֶנטשנעֶ, אבוא את הורי ולא יותר. הודיעוני את הזמן על־ידי דעֶפּעֶשַעֶ, והנני אוהבכם, מוקירכם ומכבּדכם.
יצחק ליבּוש פרץ
כח
הלנה האהובה!
סוף־סוף אני מאושר, שיש ביכולתי להודיע לך, שכבר יש לי דירה. גדולה, יפה, מפוארת – ומר מרגליות בריא. על כן, איפוא, אם אתם מוכנים, טלגרפו או כתבו לנו, אימתי והיכן צריכה להיות החתונה.
הריני שכּור מן הידיעה, וההרגשה העצמית, שמילאתי את כל דרישותיכם – עושׂה אותי מאושר.
הריני מבקש רק תגמול. גמלו נא לי בהחשת החתונה.
מכתבי, כמכתב אחרון, קצר הוא. העקירה אל הדירה החדשה וריהוטה, אגב עבודה לא מצומצמת בבית־המשפט, תופסות לי יותר מדי זמן! ואף־על־פי כן אנוס אני לחיות כל הזמן עם זכרונך, להתגעגע עליך…
שלך
ליאון
הורי היקרים
[מקור]
הנני מודיעכם כי נהפך הגלגל לטובה, נס הענן ותזרח שמש חסד ומרפא בכנפיה.
ה' מרגלית שב לאיתנו, לי יש מעון טוב ונאה והנני מחלה את פניכם להגביל זמן החתונה.
בנכם אוהבכם
יצחק ליבּוּש פרץ
אחי העֶרמאן
[מקור]
עשׂיתי את חפץ כולכם, יגעתי ומצאתי, לי יש מעון טוב ונאה. חם וכו' לי יש כלי־בית טובים, כבר עשׂיתי לי בגדים והנני יכול לברך “אשר…”
הנני מחלה את פניך למהר ולהחיש את זמן החתונה, כי חולה אהבה אנוכי.
אחיך יצחק ליבוש פרץ
גברת גיסה האהובה ביותר!
וַדאי תשׂמחי על הידיעה הכלולה במכתב אל ההורים ואל הלנה. השתדלי נא להתכונן מכל המוקדם כי תוחלת ממושכה מתישה את הגוף.
אחיך האוהבך
ליאון
כט
הלנה היקרה־מכול!
ובכן, הגיע הסוף לחליפת־המכתבים שלנו, לדאגותינו, לטענות ההדדיות וכו'. לא נשאר לנו אלא להתפּייס, להראות פנים שׂמחות ולהזמין זה את זה לחתונה של שנינו!…
האחים שלנו בילו כאן לא רע, הם אכלו צנימים, קלפים גם־כן לא חסרו, אבל משינה נהנו מעט, שלא יישנו רק בחתונה.
אצלכם בוַדאי יריד גמוּר. ראשיכם מלאים רעש והמולה, ואינני רוצה להטיל עליכם שיעמוֹּם ב“קוֹרעֶספּוֹנדעֶנציה המרודמת” שלי, כי בקושי רק אני יושב, העינים בוערות, בראשי רעש ובקיבה ריק, ומשום שאזל לנו אמש המלח.
ובכן, אמרי אַתּ עצמך! היש לי ערך, אם אני כותב לך על קיבה ועל מלח, על קלפים וצנימים? אדרבה, רוחי אוהבת להתפלש תכופות בעפר האדמה והיא מונעת עצמה מן השמים הכחולים, כדי ליהנות a la gemein.
מלבד זה אישן כל צרכי, בקרוב נתראה ושאר ההסברים יזרמו כלבּת הסמבטיון הלוהטת מפה אל פה, לסירוגין…
שלך ליאון
כדרישתך:
ההלבשה שלי עדיין אינה מוכנה.
ליאון
שמעי מעשׂה שהיה: יצול העגלה, שהיתה צריכה להסיע את אחיך מכאן נשבר – והם נשארים עוד אצלי – לחמישה רגעים. העסק הזה עלול לעלות לי ביוקר, כי אינני בטוח בארוחת־הבוקר, אלא אם־כן אעמיד פני־חולה… וארים שתי ידי למעלה ואודיע: אחי, צאו לדרך רעבים, כי המטבח שלי שוב אין בכוחו לשרת אתכם.
היצול מתוקן. ברוך יהיה העגלן, האחים נוסעים. שלום.
ליאון
-
המכתבים אל הכלה, ואחר־כך אל הרעיה, נכתבו במקורם פולנית או רוסית, ורק כמה איגרות קטנות אל קרובי הכלה נכתבו עברית במקורם, והללו יסומנו [מקור]. המכתבים מובאים פה מתוך פירסומו של ז. רייזען ב“ייווא בלעטער”, אוגוסט אוקטובר 1937. כרך XII, מספר 1–3. ↩
-
פרץ הכיר את הלנה (נחמה) רינגלהיים בספטמבר 1877 בלענטשנה ונשא אותה לאשה בפברואר 1878. בחלק מן המכתבים חסרים התאריכים. ↩
-
פקיד אצל אביה של הלנה. הוא נתוודע אל פרץ בזאמושץ ועל־ידו הכיר פרץ את הלנה. ↩
-
סופרת ולוחמת לשיחרור־הנשים (1819–1895), מייסדת "אגודת הנשים הגרמנית הכללית (1865). ↩
-
כדי להרגיע אותך יכול אני לומר לך, שהחוק הזה ברוסיה יש לו תוקף עד היום הזה!
התחיקה שלנו מחייבת את הבעל לפרנס, לאהוב ולכבד את אשתו, להגן עליה ולהישאר נאמן לה. כנגד זה מחוּיבת האשה לציית לבעלה בתורת ראש המשפחה, לנהוג בו אהבה וכבוד ומסירות, ללכת אחריו לכל מקום שייראה טוב לפניו ללכת להשתקע שם (סעיפים 208, 209, ו־210 בחוק על היחסים בין איש לאשתו. משנת 1836). אני סובר, כי המחוקק הביא בחשבון את המצב המקוּבל'', כי המשפחה בתורת מוסד לעצמו, מן ההכרח שתהא נהוגה בידי ראש אחד, וכדרך העולם, מסר לבעל גם את הפריבילגיה הזאת.
אבל איזה יחסים נובעים מן הפריבילגיה הזאת ואילוּ מקרים מוזרים? כמה פעמים רואים אנחנו בעל שיכּוֹר, מנווָל ואידיוט, מענה ללא עונש ומחזיק תחת עוּלוֹ הנורא את האשה השקוּדה והעדינה ביותר! מפני מה אסור לה לאשה לקרוא לעצמה בשם המשפחה שלה מבית־אביה (סעיף 212 מן החוקה הנזכרת)? מפני מה מאבּדת האשה הנשואה את רצונה שלה ואינה יכולה לעשות כמעט שום דבר בלי רשותו של בעלה? לכל־המרובה יכולה היא לבקש מבית־המשפט הראה להגן על ענייניה (סעיפים 82, 183 ואחרים מן החוקה האזרחית). מפני מה? רק משום שעושי־החוקים הם גברים! [הערה של פרץ]. ↩
-
הוד מעלתו. ↩
-
כבוד מעלתו. ↩
-
העתידה להיות (בתקווה; לאטינית) ↩
-
במקום הזה, וכן בכמה מקומות אחרים במכתב זה, מושמוים בתי־שיר אחדים מתוך זמירות־עם פולנים עממיים וחיקוי להם. ↩
-
פראנצישק זאבלוצקי – דראמאטורג פולני (1754–1821). ↩
-
בת של אחות־אביו של פרץ בלובלין. ↩
-
הערמאן רינגלהיים, אחיה הגדול של הלנה, גר אחר־כך בווארשה. ↩
-
נייאוויעדעל – בעל־מחבר בווארשה. ↩
-
ישעיהו מרגליות היתה לו אחוזה קרוב לזאמושץ, כפר טאזשעמיעך. שם עמדו לערוך את החתונה. אולם הוא מת, והחתונה נערכה כמה שבועות לאחר מכן, בקראסנוסטאב, לא הרחב מזאמושץ. ↩
מכתב אל ידיד
מאתיצחק ליבוש פרץ
ניימן1 היקר!
כבר אני מפחד לכתוב אליך… מפחד מפני צחוקך, מפני לגלוגלך המר.. אך מה אעשׂה? אוי לי מיצרי, או לי מיוצרי… להפסיק את ידידותי אתך אינני יכול, יותר מדי אני אוהב אותך, ואנוס אני להכּנע לביקורתך…
על־כן אני לובש עוז, ורוצה לומר לך הכול בנשימה אחת: אני מאוהב!
ובכן, מה? אתה פוֹרץ בצחוק? מניד ראשך? מרחם על חברך המסכּן? עשׂה מה שתרצה, אבל אני אוהב… אוהב בלהט כתלמיד בית־ספר, מתוך חישוב כבעל־תאוָה, ובטוהר כאַפּלטון!
אני מאוהב וגם אתחתן…
אתה מתגלגל מצחוק?
בתכלית הקיצור, אספר לך את תולדות אהבתי. בזאמושץ נמצא אדם צעיר מסוים – נקרא לו A2, – שאבּד את משׂרתו, נשאר מוטל על הספסל הקשה וכיסו ריק, בלי סכּוי לעתיד…
ולאדם זה בשם A עשיתי טובה כלשהי, למשך חמישה שבועות נתתי לו משכּב ומאכל, והוא הבטיח לגמול לי טובה תחת טובה.
פעם אחת נכנס אלי מלא שׂמחה. – באתי, – אומר הוא, – לגמול לך ביד רחבה, אתן לך… אשה.
צחקתי.
– אל תצחק, – אומר הוא, – אלא סע נא אתי עד לעֶנטשנה הקרובה, שם אראה לך נערה, שתתאהב בה, ואותה תשׂא לאשה בקרוב…
צחקתי, אבל מתוך סקרנות נסעתי, וראה ראיתי לא נערה, אלא מלאך, התאהבתי בה וגם – בקרוב נעמיד חופה…
מטרת מכתבי: יש לי הכבוד להזמין אותך אל חתונתי עם הלנה רינגעֶלהיים, העתידה להתקיים בלעֶנטשנה ב־14 בפבּרוּאר שנת 1879.
שלך
ליאון פרץ
-
המכתב מתורגם מפולנית. ניימן היה מכרו של פרץ בווארשה מן הזמן שהיה פרץ נותן שם שיעורים לעברית כדי לפרנס עצמו. ↩
-
ואלה פרטי המעשה: הצעיר A – יוסף רובינשטיין – היה לבלר אצל אביה של הלנה במחסני־העצים. הוא התוודע אל פרץ בזאמושץ, שהיה שם פקיד אצל קבלן. את המשרה איבד עד מהרה, ופרץ סייע בידו להתקיים בעת רעה. רובינשטיין הוא שעורר את פרץ לנסוע אל היריד בלענטשנה (בעיירה זו התקיימו ירידים גדולים פעמיים בשנה – בסיון ובאלול). פרץ נסע עם שארי־בשרו, בעלי־האחוזות מרגליות וקורנגולד, והם עם רובינשטיין הנ"ל הביאוהו אל בית רינגלהיים, להכיר את הלנה ואת הוריה. ↩
הרעיה
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
הלנה היקרה!
לא בדבּור האחד בלבד “סלחי לי” רציתי לבקש את סליחתך. משלושה טעמים צריך אני לקבל את מחילתך:
1) נדבּרנו, כי אַתּ הראשונה תכתבי מכתב! ואני מבקש איפוא לזכור את ההבטחות שמבטיחים לבעל!
2) הרי לא יכולתי לשלוח מכתב מווארשה, בעוד לא פעלתי ולא־כלום. ולחכות ליעֶנקל הרי אנוס הייתי… על־כך נדבּר פנים אל פנים.
3) הטעם החשוב־ביותר הוא, שהאהבה סולחת… בשמה של האהבה הזאת שלנו הריני מבקש, הלנה היקרה, שלא תתעצבי אל לבך בגלל הידיעה הבאה: הרופא מצווה עלי להמתין עוד כמה ימים! הנה זה עתה אני חוזר ממנו ורק עכשיו קבלתי ארבעה רעֶצעֶפטים, שאצטרך בוָדאי לשלם בעדם בבית־מרקחת בערך 3 רוּבּלים.
אך כנגד זה מבטיח הרופא, שאסע הביתה בריא ובלי שום אפשרות של רעֶצידיב.
הלנה! לבכות מתחשק לי, כשאני חושב על הרושם שתעשׂה עליך הידיעה הזאת! אני מתאמץ להתאפּק, כי יעֶנקל כבר מתחיל לצחוק.
אני מודה ללוּציאן2 בעד היומן. את מכתבו ומפתחו של ליאוֹפּוֹלד3 החזרתי, לקבּל את הספרים לא בא שום אדם. הלנה! אין אַתּ יכולה לתאר לעצמך, כמה ההישארות הזאת מצערת אותי, אך כנגד זה אין לי שום עצה! צריך פעם אחת לעשׂות סוף לדבר ולשוב הביתה בריא.
יודעת אַתּ, מה עלה בדעתי? כתבי לי במה אַתּ חוששת, ואכּנס אל טיפּכוֹבסקי ואתייעץ עמו.
הלנה! אני עובר מבית־מלוני אל בית־מלונו של יעֶנקל. אילו נשארתי לבדי היה לי משעמם!
עשיתי לי חליפת־בגדים וקניתי לי כובע עם זוג מוקיים נוחים.
געֶרשנזוֹן כבר מתחיל מתכּונן. היו לי בריאים ושמחים.
שלך ליאוֹן.
אם יהיו עניינים בשבילי, מבקש אני ממך לא לקבּל שום הודעות. אוֹ – לחתום במקומי ולאשר ולסדר על־ידי מישהו.
שלך ליאוֹן.
לוּציאן! התנהג יפה. מה שהבטחתי, כבר קניתי. מכתבך מצא חן בעיני הכול וישבּחו אותך.
אבא
ב
הלנה היקרה!
הייתי אצל הרופא. הוא ציוָה לי לעשות כמה אמבטיות ורק בשבת יתן לי עצה סופית. אגב כך רשם לי רפואה. מחר יתברר, אם היא תהיה בטעמה טובה או גרועה יותר מן התרופות של הרופא בזאמוֹשץ. הפעולה – מבטיח הרופא – ודאית היא.
אלך להתלבש אל ה“נשף”. ובכן, להתראות!…
* * *
אחת בלילה. התחמקתי בנוסח האנגלי. לא נפרדתי אפילו מבעלי־הבתים. אלי שבשמים! איזו תערוכה של חוטמים! חוטמים ארוכּים, תפוחים ועקומים! ואף לא אחד כראוי. “הגברת הזקנה” שלנו היתה מלכת הנשף! כלומר, היא היתה – אילו היתה לה, כמו לאחרות, הנדוניה המתאימה! המין הגברי היה גם הוא מיוצג כראוי! חוטמים וחוטמים! בטוח אני, שלפחות במשך שנה תמימה אהיה רואה בחלומי חוטמים בלבד. היו קרובים בלבד, כמה מכּרים; חבריו של נתן, סטוּדנטים – לא קבּלו את ההזמנה. הם הרגישו בחוש־הריח שמכינים להם “ארוחת־ערב קרירה”!
בּרנארד לא היה. הוא איננו שוטה: הוא התנצל במחלתה של אשתו. מה הייתי אני נותן, אילו לפחות היה גרשנזוֹן נופל למשכב? מוטב היה לי לקרוא אליו קוֹנסיליום, להעיר עשׂרה רוֹקחים משנתם ולהניח לו כל הלילה תחבּוֹשות, ובלבד שלא לשׂאת בעונש של הסתכלוּת בתערוכה כזאת של חוטמים!
בתיאטרון הייתי רק פעם אחת! איך4 זה קורה אינני יודע, אך הימים בורחים “כצללים של צפרים פורחות”. לא עשׂיתי ולא־כלום ועד עכשיו לא היה לי פנאי רגע אחד. אני מתחיל באמת מתגעגע הביתה. את המחשבות העצובות מגרש אני כזבובים טורדניים. אינני גומר את המכתב. אני נורא עייף. ואַתּ? אַתּ כבר ישנה בשעה הזאת וגם אני אשתדל להרדם, אני עייף עד מאד, העט נושר מתוך ידי.
קמתי בעשׂר בערך. החוטמים הניחו לי איכשהו לישוֹן. הייתי כנגד זה בבית בזאמושץ. אך לא אתך. אַתּ נסעת לך לחוץ־לארץ. כמה ימים לא קבּלתי ממך מכתב. ישבתי בכּוּרסה מתגעגע ולוּציאן ישב ליד השולחן השני, ובמקום ללמוד היה תולש מן הדקדוק הלאטיני דף אחר דף. רציתי לגעור בו, ביקשתי לקוּם ממקומי – אך רגלי היו כקפואות. והוא תולש ותולש והסל הולך ומתמלא מן הדפים…
הדם בעורקי נדלק. תפסתי את מכונת־הסיגריות ורציתי להשליך אותה על הרצפה, כדי להפסיק בזה את לוּציאן מעבודת־התלישה שלו. ופתאום נפתחת הדלת ואַתּ נכנסת! מיד הלך לו ממני הקפּאוֹן והשתוּק, לשוני חזרה אלי ובקפיצה אחת כבר הייתי בין זרועותיך.
כשהתעוררתי, באמת לא יכולתי לזוז מרוב עיפות. היובש בפי היה גדול כל־כך, ששתיתי מחצית הסיפון מים עד שהתאוששתי.
מה שלומו של לוּציאן? ליאוֹפּוֹלד, עשיתי הכל.
ליאון.
ג
הלנה!
חייתי שלי! כמה נגע מכתבך אל לבי! אַתּ סובלת אַתּ בודדה ואני, לפי מכתבך, מבלה בנעימים.
הוֹ, מה מצוינים הם הבילויים שלי! מה מפוארות שׂמחותי! ביליתי אצל האדון ק', אני מבלה כל הזמן אצל הגברת “בּוֹקי”, אני מלמד את יעֶנקל לשׂחק פּרעֶפעֶראנס, עושׂה לי אמבטיות, מורח עצמי במשחות ריחניות, טועם תרופות מתוקות!
השתעממתי רק שתי פעמים: שמעתי את זשוּלקוֹבסקי והייתי פעם אחת ב“אֶלדוֹראדוֹ”! בסך הכל – ביליתי שני ערבים בתיאטרון.
כשהיה כאן גרשנזון, אפשר היה יותר לעשות משהו בשנַיים. אך אתמול בבוקר קמתי בשעה עשׂר, הלכתי אל יעֶנקל ושתיתי שם טיי. מוזמנים אל מר שאטנשטיין – היינו שם כמה שעות, ובכמה השעות הללו הסברתי להם את יסודות משׂחק הפּרעֶפעֶראַנס. לשם שינוּי ירדנו לארוחת־צהרים אל עֶקסעֶלמאַן; לאחר הארוחה הלכתי אל משפחת “בּוֹקי” ושתיתי שם טיי. באו מר שאטנשטיין ומר פרישבּרג. זה האחרון לקח את גרישה אליו ל“אוֹקה”. שוב הלכנו אל יענקל, ושם בילינו עד עשׂר. בעשׂר ליוינו את ש' – אכלנו ארוחת־ערב (כל אחד רבע קאַוויאַר, עם בצל, יעֶנקל עם הבצל!) והלכתי לישוֹן.
חידוש ביום הזה היה הבּיקור אצל בעֶרנארד, ויציאתו של גרשנזוֹן לדרך, לאחר פרידה חמה מדי.
הלנה, חיָתי שלי, סבלותי שלי אינם קטנים משלך, אך אני מרכין ראשי לפני ההכרח, והבה נצפה לזמנים טובים יותר!
בכל אופן, אלילת האהבה – שקיומה שלה (לא של האהבה, אלא של האֵלה) מוכח בדיוּק כמו קיומו של אלוהים עצמו – תסמן לך 5 פלוּס בעד מכתבך.
בשבילי המכתב הזה הוא הוכחה לשלטונו הרם־ביותר של הרגש שהלב מסוגל לו, ועל־כן – מה מתוקים עם סבלותי!
לוּציאן וליאוֹפּוֹלד, היו לי בריאים ולמדו היטב!
ליאון פרץ
ד
הלנה היקרה!
כל יום השישי הייתי אצל נתן בבית, ובשבת הייתי אנוס לשנות את החוזה, משום הטלגרמה מזאמוֹשץ, שלא היתה מחוכמת ביותר. על־כן רק היום היה אצלי הד"ר נאטאנסון אצל מר רבּינוֹביץ' בבית. ניצלתי את טוב־לבם של ידידינו אלה, משום שבית־המלון האוקראיני מלוכלך ומגונה עד כדי כך, שהתביישתי לקבל אותו שם. לא ללכת אל נאטאנסוֹן ולהזמין אותו אלי – יעצו הקורנגוֹלדים והצעירים.
ד"ר נאטאנסון סובר שיש לי דלקת־קיבה חזקה, אם כי לא עידנית, אבל היא עלולה על־נקלה להפוך לעידנית. עם זה יש להניח על־פי הסימנים, כי השרשור נולד מחדש, אך ייתכן גם שאין אלה אלא סימניה של הדלקת.
את הדלקת, אומר ד"ר נאטאנסון, אפשר יהיה לרפא על־נקלה, ומה שנוגע לשרשור, הרי זה תלוי בנסיבות שונות. לפי שעה נתן לי תרופה־לנסיון. ביום החמישי, לאחר שאסיים אותה, הדלקת תעבור, ואם לא תיעלם כולה – הרי תוחלש הרבה. התולעת, אם ישנה עוד, תתגלה, ואז יגרש אותה במשך שנַים־שלושה ימים. הוא מעכּב אותי משום כך מינימום 5, מכסימוּם 8 ימים. האמיני לי, שהסכּוּי הזה מצער אותי. אך מה אפשר לעשׂות?
אינני מבין את יוסף. אם אני מטלגרף “כמו שרצוי”, פירוש הדבר: שראיתי את החשבונות בעד דצמבר ויאנואר; שהמחירים שהושׂגוּ טובים הם; שהגעתי לכלל הכרה, שאין בשבילנו סכנה מצד עמדתו הכללית של נ' ר' – ומפני מה איפוא לא לקחת מקדמה? מדוע לא מוטב להפטר מליאון מרגליות?
אינני מבין, משום מה הוא מפחד מפני המקדמה ובמה המקדמה מקשרת אותנו? נתן מבטיח לתקן דרכיו. הוא לא הסתיר בפני גוֹלדבּעֶרג את ספרי־חשבונותיו… מה אתם מבקשים עוד? הוא לא יכול להיוָכח, משום שספרי־חשבונותיו אינם מעוּדכּנים. ואילו לנו לא יכול היה להאמין, שהיינו יכולים “עם הרכוש שלנו” להתעלם מסכום כזה, משום כך היה בטוח שהוא עצמו טעה בחשבונות.
כפי שכותב יוסף, קמח בווארשה הוא “אש להבה”, על־כן אמרתי לנאטאנסוֹן בגלוי, שאני מטלגרף שתשלחו רק קרון אחד, אם את השני אפשר למכור בו במקום.
אך זה עתה הביאו לי את הבקבוקון עם התרופה, אקח אותה פעמַים ביום, בתשע ובשתַּים, מילא, איזה טעם יהיה לה; ואיזו פעולה – זה העיקר!
רוצה אני לבכות מכעס: לעשן אוסר הוא עלי! אך לא כל־כך מהר אני נשמע לו5, ובאמת הרגע אני מדליק לי סיגריה. אני אנוס לסיים את המכתב, כי אייזיק נוסע.
הרבּינוֹביצ’ים דורשים בשלומך בלבביות.
ליאון פרץ.
ה
הלנה היקרה!
את מכתבך קבּלתי אתמול בבוקר, אך בשום פנים לא יכולתי להשיב לך מיד ואבּדתי יום אחד של דואר.
היום נסע נפתלי לווארשה. אך לו לא רציתי למסור את המכתב מחשש שיאבּד אותו או ישכּח למוסרו.
בינתיים אני מתהלך כעיוור.
קודם־כל אינני מבין, מפני מה אין אַתּ דורשת כסף?
אינני מבין, מפני מה אַתּ נוהגת כך, ש“אני מוכרחה להישאר בלי כסף”?
ושלישית, הסבירי לי כיצד נוסעים לטשעֶכוֹטשינעֶק דרך זאַמוֹשץ? משום מה אינך כותבת לי, דרך אגב, אימתי אַתּ עומדת לעזוב את וַארשה?
האם אַתּ מכירה את טשעֶכוֹטשינעֶק? אומרים, כי שם מאד לא־נוח, גרוע פי שלושה יותר מבכל מקום־הבראה פּוֹלני: לא דירות הגונות, לא מאכלים של ממש – ובכלל אין שם שום בילוּי. האם לא מוטב היה משום־כך לנסוע לחוץ־לארץ?
מרגיש אני, כי מכתבי אינו מתוק ביותר… אבל אשלח אותו. אני כל־כך מלא מרירות וספיקות, שאם אקרע את המכתב הזה – הרי שלא אכתוב במקומו ולא־כלום, או שאכתוב אלוהים־יודע־מה.
ובכן, סלחי לי… וכתבי לי מכתב של ממש, שאדע מה מתרחש, מה יש לעשׂות ואימתי תשחררי אותי משעֶראקוֹבסקי.
באמת, אפשר להשתגע!
29 באוגוסט ליאון פרץ
ו
הלנה היקרה!
אני מודאג מאד, שאינני מקבל ידיעה ממך.6 כפי שטלגרפתי לך, שלחתי לך עוד ביום חמישי שעבר מכתב עם כסף. אינני יכול להבין, מפני מה לא קבּלת אותו. שמעתי, כי בדואר הכסף מגיע במדויק ביותר. אתמול קבּלתי מליאוֹפּוֹלד מכתב, שלווית ממרת אייזנמאן 90 מארק. אינני יודע, אם כבר קבּלת את המכתבים ושילמת לה, או שלא קבּלת אותו וצריך לשלוח לך כסף אחר; אם אַתּ צריכה לפרוע את החוב שם במקום, או אני צריך לשלוח את הכסף לווארשה? ראשי מסתובב מעגמת־נפש, ואינני יודע לשית עצות בנפשי. נוסף לכך אינני מקבּל ממך מכתב, אינני תופס את כל המצב ואינני יודע אימתי תצאי מלאנדעֶק, ואיך מצליח הרפּוי, אם אַתּ בריאה ואם אַת משתעשעת לפחות!
אינני צריך לתאר לך, כמה אני סובל מזה. תארי לך, שאתּ נמצאת במקומי! אך יותר מכול חרד אני מפני אי־הרצון שלך. מתאר אני לעצמי, שאַתּ מאשימה אותי מי־יודע במה… נוּ, נאמר שאני מתעסק יותר מדי בבית־הספר…7 האמיני לי, הלנה, כי אני רועד למחשבה בלבד על האשמה כזאת! האמיני לי, כי מאז יצאת מכאן לא היה לי רגע אחד של מנוחה! הריני משוּל לכבשׂה תועה, אינני יכול למצוא לי מקום ומצוּץ מרוב געגועים, אינני יכול להירדם! האמיני לי, כי פּרידה שניה כזאת לא אוכל לשׂאת, ואפילו לקצה העולם נסוע אסע אתך. לא רציתי לכתוב לך את זאת. לא רציתי לצער אותך. התנאים מכריחים אותי.
ליאוֹפּוֹלד שלך גם הוא חכם לי יותר מדי. הוא כותב לי כי מרגיז אותו, שאני דוחה את שליחת הכסף בשבילך! כי אני צריך להבין, כי בחוסר כסף אי־אפשר להתרפא וכו'. ושם ישנה גם תוספת של יעֶנקל! יעֶנקל מצא אף הוא נושא להטפת מוסר. שניהם בטוחים הם, שאינני רוצה לשלוח לך כסף!
איזו שטות! על מכתבים כאלה אפשר להשיב רק במעשׂים, לכל הפחות ביריקה!
הדבר הזה מכאיב לי, נוקב בי, בוער. בלילה חלמתי, כי הלקיתי את יעֶנקל בלי רחמים, מוכן הייתי לרצחו נפש, אלא שנכנסת אַתּ ו… התחלתי נושק לך. איזה חלום נורא ומתוק! אך לעתים רחוקות בא הוא אלי. אני שוכב מאוחר מאד וקם מוקדם מאד. העסקים – לא טובים ביותר, בגלל תקופת הקציר, אבל מושב־בית־הדין היה לא רע. האם זכרת את התאריך הרוסי וידעת אימתי אני טרוּד במושב בית־הדין? האם ידעת, אימתי אני יושב בלי ארוחת־בוקר עד 4 אחר־הצהרים וב־4 אני אוכל ארוחת־צהרים בלעדיך? וכשאני חוזר עיף ויגע הביתה בשעה מאוחרת בלילה – את מי אני מוצא?
את הרופא עם העֶסעֶ, המשחקים “בּעֶזיק”! וזה קצת מעט מדי!
אֵלי, אימתי כבר תשובי? אימתי כבר אראה אותך? אימתי כבר אלחץ אותך אל לבי? כתבי לי, כי תשובי בקרוב, שקרי לי, ובלבד שתתני לי מעט נחמה, כי אכן מאד אני צריך לה.
הנה, לא אַתּ לבדך, גם אני מתרפּא: רזיתי! אולי אהיה יפה יותר? אולי פחות דומה לחביונה?
כשתהיי אצל מומחה לאף־אוזן־גרון, שאלי אותו בעניין לשוני, אמרי לו, שיתן לי תרופה נעימה! הבטיחי לו, כי הקיבה בסדר (לא ברגע זה, כי עכשיו היא ריקה ביותר – אתמול היה יום של חלב, אבל ארוחת־ערב לא אכלתי), אך הלשון התמרדה. הנה הלשון הזאת ממררת8 לא רק את חיי, אלא גם את חייהם של החסידים: אני רוצה לנקות אותה, והם – לחתוך אותה!
הלנה! הריני מתחנן לפניך, דוני אותי לכף זכות! אהבי אותי! – בואי, שובי אל
ליאון שלך
ז
26 יולי – 6 אוגוסט 1882
בזה הרגע, כשחתמתי על המכתב הזה, קבּלתי את מכתבך. האם יכולה אַתּ לתאר לעצמך את עגמת־נפשי, האם יהיה ביכולתי לתאר לך את כאבי? לא. בזה הרגע אני מרגיש, כי הרגשה של אימה אינה ניתנת להתּאר…
המכתב ההוא שלי לא היה, כפי שאַתּ סברת, כתוב בזמנים שונים. הוא רק היה מורכב מקטעים. הרעיונות מסתבכים אצלי, נקרעים כחוט רופף בשעת תפירה. אני מתחיל לחשוב ולרשום את המחשבה, המחשבה נתּקת והעט מסמן בנקודות כל נתּוּק כזה.
לכתחילה רציתי לנהל יומן. דחיתי רעיון זה, כי עמוד אחד מן היומן היה בלי ספק העתקה נאמנה מן העמוד השני. – אורח־חיי חדגוני לחלוטין. כל יום אני קם בשבע. כותב עד עשׂר, שותה טיי, יורד, חוזר, יורד שוב, חוזר שוב, עד שהמפּה הלבנה מזכּירה לי, שהגיעה השעה לאכול ארוחת־צהרים; והריני יושב ואוכל. אחר־הצהרים שוב אותו דבר – עולה ויורד במדרגות, טיי, לפעמים ארוחת־ערב, ואני עֵד או גם משתתף בעצמי ב“בּעֶזיק” משעמם… אחר־כך: שינה.
בזה הרגע קבּלתי ידיעה ממרת עֶליאסבּעֶרג, ששאלה לבריאותך. היא משיאה עצה, שלא תעשי לך נתּוּח בּברעֶסלוי, אלא תסעי לבּעֶרלין, שאינה רחוקה משם. שם ישנם בוַדאי מומחים, על־כל־פנים.
ד"ר געֶליבּטעֶר סובר גם הוא כך, והוא מייעץ שתסעי לבּעֶרלין ותכּנסי אל ה' בּיללרוֹט. בזה הרגע שוב בא במרוצה, הדוֹקטוֹר, ואמר לי, כי הוא טעה: בּיללרוֹט נמצא בווין ולא בבּעֶרלין, על־כן אינו יודע מה לייעץ, בכל אופן הוא עומד על דעתו – שבבּרעֶסלוי לא תעשי נתּוּח, אם לא ייוָדע לך שמו של גדוֹל אחר, תשובי לווארשה ותכנסי למר קוֹשינסקי. גם מצדי אני הייתי רוצה יותר את קוֹשינסקי. בווארשה לכל־הפחות לא תהיי בודדה. הדוקטור אומר, שהנתּוּח הזה אינו דורש אפילו שמונה ימים. הוא יכול אפילו להיגמר בביקור הראשון. הוא סובר משום כך, שתשובי “עם האף” לווארשה!
אלוהים, כמה הרעיון הזה משׂמח אותי! ימים של זהב, שמשות של תקוה ואהבה, הדאגות תישכחנה כצללי לילה בשעה שהשמש שופת זהרה!
בעיר מתהלכת בעקשנות השמועה, שבגלל קללתו של הרבי מבּעֶלז חלית, ואני מוכרח לנסוע לכמה שבועות לווין, מקום שאַתּ נמצאת, כדי להיות נוכח בנתּוּח; שהרבי אמר, כי הנתּוּח לא יועיל, כל זמן שלא תחדלי מלשׂאת את שׂערותיך שלך. לאיזה דברים מגוחכים שטוּת מסוגלת להגיע!
הלנה היקרה! השתדלי לשוב ככל המוקדם, לחזור ככל־המוקדם לפחות לווארשה, כי אולי אשׂתכּר הרבה כסף ואוכל לבוא אליך!
בעבודתי הרי מתרחשים דברים משונים כאלה! אולי תזדמן בדיוּק עונה כזאת! אולי!
על־כל־פנים לא אוכל לנסוע עד שאקבּל ממך מכתב, כי אַתּ נמצאת בווארשה וכמה זמן אַתּ צריכה להיות שם!
ד"ר געֶליבּטעֶר מבטיח לי, כי הטפּוּל ייעשה בביקוּר אחד, וכי הדבר תלוי במספר הפּוֹליפים (ואולי גם בטיבם?). משום כך באמת אין לומר בעניין זה שום דבר וַדאי, ואני מוכרח לחכות בסבלנות למכתבך.
ממכתבך אני למד, כי אַתּ קונה דברים שונים להביא הביתה, ואני אינני מרוצה מזה, שמא יהיו לך חלילה אי־נעימיות בלשכת־המכס.
בכל־אופן אין החיסכון במכס שווה בבלבול־הראש, והייתי רוצה כי תשלמי ותסעי חפשיה. שתסדרי לפחות את העניין הזה על־ידי אדם שלישי!
והשנית, התייעצי בעניין זה עם נשים מוואַרשה, המכירות את חוץ־לארץ ויודעות איך לעשׂות זאת.
האוהבך בלב שלם
ליאון.
ח
הלנה היקרה שלי!
נעשׂה אצלי צורך לכתוב לך לאחר חצות. בקוצר־רוח מצפה אני כל יום לשעה זו של בדידות, שבה אוכל להתמסר בלי הפרעות לחלומות, שהם שׂמחתי היחידה.
כל זאמוֹשץ נרדמה, החלונות מסביב חשוכים, שום אדם, איפוא, איננו חולה ושום אדם אינו כותב מכתבי־לילה אל אהובתו.
החלפתי את מקומי, אני כותב ליד שולחן־האכילה. לאור העששית; משום שהעֶסעֶ באה אלי בטענות, שהאור עולה ביוקר.
על השולחן מונחים רובּל בכסף־של־נייר ו־30 קופּיקוֹת במטבעות בשביל היוֹזפית. הכיסאות ערוכים בסדר, השולחן מפוּנה, בדיוק כמו שאַתּ היית עושׂה זאת. רק כתיבתי בשעה מאוחרת מעידה, כי אַתּ נעדרת!…
השמים התבהרו, העננים – התפזרו, הגשם חדל, אולי יהיה מחר יום נאה. אימתי יתפזרו העבים גם מעל לבי?
לעת־עתה אין לי ממך שום ידיעה. ואני צריך תשובה לשאלות הללו:
1) האם נחת מספיק אחרי הנסיעה ואינך מרגישה עצמך עוד עיפה?
2) האם אַתּ בריאה בשלימות?
3) האם אַתּ נראית טוב?
4) האם כבר חזר קוָשינסקי, ואם לאו – האם יום שובו קבוע בוַדאוּת ואם תצטרכי להמתין לו הרבה?
5) ואם הוא בא – האם קבּל עליו לעשות את הנתּוּח?
6) ואם קבּל, כמה זמן זה יארך?
7) האם יהיה אחרי הנתּוּח הראשון אפשרי נתּוּח שני בחניכים, ואל מי הוא מייעץ לך לפנות?
8) האם את מבלה יפה בווארשה?
השאלה האחרונה חשובה מאד, כי הבּילוּי מחייה ומעורר, מעודד ומשׂמח, משמר את בריאותך ואת מראך הטוב. וכו'.
אגב, גם אני התבדרתי היום.
הייתי בהצגה מאגית־מוסיקאלית־ווֹקאלית. את ההצגה הזאת נתן איזה רוסי, אדם צעיר, לא־יוצלח, ומלבד זריזות ללהטוטים מאגיים – חסר־כשרון לחלוטין. הקהל (כמה נוצרים וכמה יהודים) מחא לו כף בלי הרף, בצחוק ובשביל להשתעשע. הוא העמיד פנים כאילו אינו יודע מה הכוָנה והוֹדה בהשתחוָיות עמוקות מאד. החלק השני היה מוקדש למוסיקה, ובייחוד – למוסיקה הקוֹמית. הוא עלה על הבמה, מחוּפּשׂ מכף רגל ועד ראש כיהודי, חוץ מן הראש עצמו, שהיה מקושט כובע־קש עם שוּלים גדולים ומשונים ועם סרט רחב שחור כשל מי שנתוּן באבל, מקושר ומעוּנב. אלמלא הזקן הארוך, שהיה נועץ בו את צפרניו ביאוש גובר והולך, ואלמלא הפיאות הארוכות, שהיו משתלשלות מן הראש המגולח המסכן, אפשר היה לקבּל, כי זהו ראש נוצרי אדוּק־טפשי על־גבי גוּף יהודי.
הוא נכנס ושר מין “מה־יפית”, התגרד בראשו ורקד מין ריקוּד משונה – והציץ בעינים של ביטוּל אל החלק הזה של הקהל, שלפי דעתו “הסיר מעליו את המסווה”.
דבר זה הרגיז אותי, והואיל לפי המספר הכללי של האורחים נמצאו בתיאטרוֹן רבים מאנשי־שלומי, נתתי אות וה“חבריא” התחילו מצפצפים ורוקעים ברגליהם, עד שנזדעזע התיאטרוֹן. בשריקות ובצעקות גירשו את כל הקהל, והוא היה מרוצה מכך ומחא כף למפּלתו של ה“שחקן” הזה. המשטרה עצמה, שהיתה מיוצגת יפה בדמותם של 6־5 שוטרים וזשאנדארמים, נספחה גם היא עם הרעש הכללי ועזרה בצחוק להגדיל את המהומה.
נתּן האות “לילה טוב!” והשׂחקן נשאר לבדו על הבמה.
לא טובה יותר מ“זר־הדפנה” היתה הקוּפה! לאחר נכּוי ההוצאות וַדאי שנשאר לו גירעון של 7־6 רוּבּלים. “כן יאבדו כל אויביך, ה'!”
בוַדאי תתראי עם נתן, דרשי בשלומו משמי, ושאלי אותו: מפני מה אינו כותב ולא־כלום על בית־ספר שלנו? אולי חסרים לו פרטים, ואתאר אותם. יעזור לנו לכל הפחות בזה.
פתאום התנפלה עלי שינה. אני דוחה את גמר המכתב למחר – ליל־מנוחה ולהתראות! – – –
טוב מאד עשׂיתי, שהלכתי לישון בשעה מאוחרת. ישנתי עד עתה בלי הפסקה ושום חלומות, לא טובים ולא רעים, לא חלמתי. – עכשיו השעה, ברוך השם, אחת־עשׂרה. הריני יושב, מעשן סיגריה, שותה טיי, וכפי שאַתּ רואה, הריני כותב לך שוב. וכפי שכבר כתבתי לך, מרגיזה אותי הכתיבה, מרתיחה את דמי. אבל יתרון יש בה, שהיא מוציאה אותי מן השיעמום, מן הבטלה הנפשית…
גם לפני כן היתה מציקה לי האַפּטיה, והייתי משתחרר ממנה על־ידי כך שהייתי מהרהר בך; ואותה שעה היתה כתיבתי אליך מעוררת אותי ומעירה את רוחי… אבל אז היו הדברים אחרים… ניחשתי רק את אושרי, ועל שמש־חיי יכולתי רק לחלום… שום דבר ממשי לא היה קיים. ואילו עכשיו כבר טעמתי מעץ־החיים, ואני יודע כמה מתוק פריו, ומלבד געגועים שבחלום אני מרגיש רעב וצמא… ואלה הם רגשות חזקים, משום שהם ממשיים. אפשר לתפוס אותם, להגדיר ולקבוע בדרגות מסוימות. רעב וצמא!
אמנם, העֶסעֶ, ממלאת־המקום שלך, משקיטה את רעבוני הגופני ואת צמאי היא מציפה בקפה שחור ובקפה עם קרוּם, אך הרעב והצמא של הנשמה אינם נכנסים בתחום חובותיה. בפרט זה אנוס אני להיות ניזון ממרק־דיוֹ שחור…
וטוב גם בזה. לפעמים נדמה לי, אַתּ יושבת בחדר הסמוך ואני יושב במשרד וכותב לך, מיד תכּנסי ותקראי את הכתוּב… ותגמלי לי בנשיקה. בכל אופן, שורת המכתבים שלי אליך תגדל, ולאחר שובך, כשאסע אני… אל ווֹזשוּטשין או אל זאמוֹשץ־ישן, תקראי אותם.
אך מתנה אני עמך, שתקראי את המכתבים אַתּ לבדך. לביקוֹרת מצדך אינני חושש. ואילו אדם זר, ואפילו במובן אחר הוא קרוב, יפרוץ בצחוק, שהוא כמים צוננים על נפש לוהטת!
אל תספּרי לעיוור על שמש ופרחים! אל תטיפי לחסרי־אמונה על שמים וגן־עדן, הם עלולים ללעוג לך – ולעג כזה דוקר ומכאיב…
בעיניך מוצאים מכתבי חן, נכון? יודעת אַתּ איך? כמו שמכתביך מוצאים חן בעיני! הדבר פשוט מאד. הבה נוציא אפילו את השׂכל מסוד חליפת־המכתבים שלנו, אין הוא דרוש לנו. בואי ונכתוב בלב בלבד, אולי תהיינה האותיות פחות שחורות!
אַתּ רואה, בגלל פיזור־נפש דלגתי על עמוד שלם. אין בכך כלום. ארד למטה לקחת טופס למשלוח הכסף.
הנה הטופס! ועכשיו השאלה היא, מה לעשות בזה? האם לשלוח בדואר, או אולי לנצל את “ידידותו” של מר שמואל פּיק? אצלו אבדה פעם חבילה, ודוקא עם כסף. אבל בדואר זה נמשך הרבה יותר. – אשלח על־ידי פּיק!
ליאון שלך
נדמה לי, עכשיו יכול אני בביטחון לרשום את התאריך – 27/15. את החודש והשנה אַתּ יודעת מן־הסתם.
ט
הלנה היקרה!
הרי אַתּ נמצאת, איפוא, בווארשה! אינך רחוקה ממני, ואף־על־פי כן אין המצב הכספי המעציב שלי מרשה לי להתראות אתך…
ספּור־מעשׂה מעציב!
מעולם עוד לא הייתי חסיד אדוק כל־כך של “ממון” הקדוש! מעולם עוד לא הצטערתי כמו עכשיו על כך שאני “פזרן”. לפי שעה ענייני העבודה שלי אינם זזים. שופטי־הכפר לא אושרו לפי־שעה. בית־הדין של ווּזשוטשין, שבשבילי הוא החשוב ביותר, איננו פועל, והאכּרים עסוקים בתבואותם הרקובה יותר מכדי שיוכלו לחשוב על משפטים.
העובדה לכשעצמה “תקינה” היא, לחדשים “רעים” מורגל אני מכבר, אבל שיהא הזמן הדחוק הזה חל דוקא עכשיו, עכשיו, בשעה שהדלוּת מונעת ממני את האפשרות לראות אותך כמה ימים מוקדם יותר – דבר זה מכאיב לי, משגע אותי! משום מה הכול מצטרף בדרך אומללה כל־כך? מפני מה אין חוזר מדרכו קוֹשינסקי, להקטין את יסורי? מפני מה לא בחר לו הפּוֹליפּ חוטם אחר? מפני מה אין הריקבון תוקף איזו גבירה עשירה, שיציאתה מן הבית היתה גורמת הנאה גם לה וגם לבעלה? מה רוצה הגורל מאתנו? גורל, מקרה, פאטום, טבע, אלוהים – רב מספרם, אך אל מי מהם אפנה ואבוא בטענה? אל עצמי!
אל עצמי! כן! לא צריך הייתי לתת לרמות עצמי ביום־היריד, לא צריך הייתי להתאהב! האהבה רמאות היא, משום שהיא עיוורת, אינה יודעת לספּור ולא לחשב חשבונות!
יש לך אשה יפה, צנועה, היא אוהבת אותך, מעריצה, התקשרותך אליה גדולה מאד, קרבתה היא תענוגך, נשיקתה היא סם־השכרון שלך; וכשאתה מחבק אותה ־ אתה מחבּק בזרועותיך עולם ומלואו, ובמבט־עיניה – תענוג שמימי…
אם כן, רע לך עוד יותר…
שוב אין אתה אדון על עצמך, אין אתה חי את חייך שלך, ה“אני” שלך ברח ממך ואין אתה אלא צלו של אדם אחר!
אלי שבשמים! הרי אני מר כלענה!
לבי מלא מרירות. במקום לשעשע אותך ולבדר, הריני מטיל עליך תוגה, משום שאני משוגע מיאוש. אני עזוב ומוזנח עד מאד, ואף־על־פי כן! מבט אחד שלך עשוי לגרש לתמיד את העננים, לעולם עתידות להיעלם המחשבות, השחורות כעורבים. מבט אחד שלך, והגיהינום הופך לגן־עדן!
גן־עדן! שמים!
הגן־עדן והשמים שלי הם בווארשה. הגן־עדן שלי עושׂה לו נתּוּח, ורקיע־השמים שלי קובע לו שיניים! הגן־עדן שלי לא בקו־הבריאות, הרקיע שלי – חולה!
ואני, מרוּתּק בשלשלאות הדלוּת, אינני יכול לעוף אל הגן־עדן שלי, אל רקיע־השמים שלי – ואפילו אתפוֹצץ!
סבלנות מעלה יתירה היא, ראויה היא שישתחווּ לפניה, אבל אצלי אין היא נמצאת! אין היא מצויה אצלי כחוט־השׂערה.
שובי אלי ולמדיני את החכמה הזאת!
שובי אלי וספּרי לי, איך הצלחת לשית עצה בנפשך בשעה שהתנפלה עליך הכמיהה, לוהטת, פראית, נוראה?
אני יושב על אותה כורסה עצמה מאתמול, אבל אתמול ראיתי אותך, הרגשתי, הייתי שכּור מרוב רגש, דבּרתי אתּך, נישקתי לך וחבקתיך, והיום אני רואה רק ריקנות מסביבי, ריקנוּת של מוות והבל.
השעה עכשיו רק אחרי שמונה בבוקר. אילו היית בבית, היית עוד ישנה, ואני הייתי עומד על־ידך ומסתכל בך, ומנסה לנחש את חלומותיך, והייתי מרגיש את פרטי דמיונותיך.
הייתי עוצר את נשימתי, לבי לא היה מעֵז לדפוק בקול, שלא לעורר את אלוהוּתי! את אלוהי האמתּי! ואולי היתה צמתך מתפזרת והשערות היו נפוצות בזוהרן על־פני הכר הצחור, ואני הייתי סופר את שערותיך ונושק לכל אחת מהן שלוש פעמים! ואולי היה המקרה המוצלח גורם, שתהיה כף־ידך הענוגה גולשת מתחת לשמיכה…
אבל מה? בחלומות אפשר להרחיק הרבה, הרבה מאד; חלומות משולים לשדים, הבורחים ולועגים לטפּשותנו.
מציאוּת, הנה זה הוא דבר מחוכּם, המחזיק אותנו בזרועות ברזל; לא יועילו לא חלומות ולא דמיונות, של זהב או של כסף, אלה הם קורי־עכביש, ריק והבל…
אני מפסיק את החלומות! זוהי רוח רעה ובוגדנית, היא מרפאה ומרעילה, מנחמת ומדכדכת… שוֹב אשובה אל המציאות, ממנה אבקש נחמה של ממש, אתחנן לפניה, אחניף לה…
נכון, גברת מציאות, שלא תמיד יהיה כל־כך רע? הוֹ, אדונֹה רבת־החסד… לא, אינני יכול להחניף! אַתּ, מרת מציאוּת, הנך רעה, טפּשה, מכוערת!
קלל אקלל אותך… אלא־אם־כן תיטיבי דרכך, אלא־אם־כן תשיבי לי “אותה” במהרה. הו, אותה שעה ברך אברכך…
מה דעתך על שגיונותי? האם כבר אני עובר־ובטל? הוֹ, האם אין נכונה ברוחי? רופא יקר, קדוש ואלוהי שלי, הצל אותי, תן לי תרופה ורפואה! אינני זקוק לבית־מרקחת, ולא למטבח לאטיני, ולא לדיאֶטה… לא שום דבר… שום דבר… רק רפואה פשוטה עם תוספת פשוטה – כמה גראמים של מבטי־עיניך עם נשיקה שלך…
שלחי לי את התרופה הזאת לא בידי אדם, לא על־ידי הדואר, לא בחוטי־התיל של הטלגרף, אלא בידי הלנה! אך הסוף לדברים!
צריך אדם להיות אנוכיי מאד, כדי לכתוב הרבה כל־כך בּדבר אהבתו שלו… מכירה אַתּ את ליאון? הוא אנוכיי! הוא כותב לך כל־כך הרבה ובאופנים שונים בדבר אהבתו, כדי שתגלי לו את כל לבך גם אַתּ… הוא מבקש לקבּל מכתב לוהט, מלא כישוּף וכיסוּף, מלא אהבה והתמסרות…
אל תשמעי בקולו, אל תכתבי לו ובואי אַתּ עצמך. – – –
בן כמה שנים אני? – – –
ואולי, כשתבואי הביתה, לא אמצא כלל חן בעיניך. אני מוזנח, לבוש כלי־לבן מלוכלכים, נעלים קרועות, מגבעת מעוקמת (תודה לדוקטור, שניקה אותה כל־כך יפה) והרע מכול – אני שרוי במצב־רוח רע!
נניח, שמצב־הרוח יתוקן מעט אחרי שובך, והמוח יצטלל מעט… אבל הנעלים, כלי־הלבן והמגבעת? יודעת אַתּ מה? תעצמי את העינַים ולא תביטי בי…
כי מה תראי? זקן צהוב! ומוטב שלא תביטי!
הפסקתי ברגע זה את הכתיבה, כדי להדליק סיגריה, החלון פתוח, חודרת פנימה רוח קלילה ועושה בעשן זיגזגים ודמויות משונות. העשן מסתלסל כלפי החלון, הוא מבקש לצאת לחפשי…
בא לקוח, אנוס אני להפסיק את המכתב ולעבור בשתיקה על המשל והדמיון הזה…
היי בריאה…
ליאון שלך.
פ.ס. אינני יכול להשיג המחאת־דואר עד השבוע הבא, ואשלח לך ביום א' או לכל המאוחר ביום ב'. בינתיים שיתי לך עצה, אַתּ יכולה. אני רוצה לגשת עוד אל מקום אחד, ואם אשׂיג, אשלח עוד היום.
ל. פרץ
י
הלנה היקרה!
אתמול שלחתי לך בידי יחזקאל מכתב, שבו אני קובל על מר סעֶניצקי, שאינו עושׂה את הבדיקות – ובכן, לחינם קבלתי עליו בפניך. רק עכשיו אני חוזר מבּדיקה, שהצליחה עד מאד.
הלילה הזה ישנתי ½1 שעה. בערב הלכתי אל פעֶלדמאן, כדי לשלוח על־ידו את המכתב אל אַדעֶר, מפני שאינני יודע היכן אַדעֶר גר. והואיל ושם היתה במקרה אסיפה בדבר המקווה, משום – שומו שמים! – שכמה קוֹזאקים עצרו כמה נשים מכוּשרות, התעניינתי בכך וישבתי שם עד 1 בלילה. הואיל וידעתי, כי תהיה אזעקה,9 לא היה לי חשק לשכב במיטה. על כן שכבתי במקטורני על הספה ונרדמתי.
לצערי היתה בככּר־השוק איזו חתונה. המוסיקה הרעשנית העירה אותי בשלוש וחצי ושוב לא יכולתי להירדם.
כך אני ניצב על רגלי מ־3 עד 8. זה חמש שעות אני מטייל, עושה התעמלוּת – וטוב לי, כרסיסי פוחת והולך.
ומה שלומך אַתּ? ומה מעשׂיך?
בקשי את יעֶנקל, שישלח לי ככל־המוקדם את ההעתק המאושר של החלטת־הסעֶנאַט.
היא דרושה לי מאד לעניין מסויים.
מה שנוגע ליפּויי־הכוח, שיבחר את אלה הנגמרים באותו עמוד.
העייפות מתגברת עלי… העינים נדבקות… לילה טוב!
מי יכסה אותי?
שלך–שלך–שלך–
ליאון.
יא
הלנה היקרה!
אתמול כתבתי לך מכתב ארוך, אך מפני שלא השגתי בּול־דואר לא יכולתי לשלחו. בינתיים אבד ממני ונתחבא במקום מן המקומות, וזה שעתים אני מחפשׂו ולשוא. הריני כותב לך איפוא מכתב אחר.
אַת שואלת קודם־כול לרפּוּיי. ובכן, אתמול הזמנתי את מר דזיעֶווישעֶק. הוא ציוָה לי לחדול מן המים שאני שותה, משום שהפעולה איננה נכּרת, ולקחת מלח־קארלסבּאד.
היום טעמתי את הכפית הראשונה. לשוני כּלל אינה בסדר. אך הכּובד עבר כולו. אינני ישן אלא 6 עד 7 שעות ביממה ואינני מרגיש שום עיפות. אדרבּה, נדמה לי כל הזמן, כי ישנתי יותר מדי.
לוּציאן וקאזשימיעֶזש גורמים לי לא מעט בלבול־מוח. פעמים כּבר הייתי אצלו, אך הוא אינו פוסק מלבכות ורוצה לשוב הביתה. בבית בוַדאי היה רוצה לשוב הכפרה, משום שהיה משתעמם נורא. החברים התפזרו ונסעו להם, ואני טרוד תמיד, כמו עד עתה, והייתי יכול להקדיש מעט מאד מזמני. הוא היה נשאר בודד לגמרי.
אפילו את המכתב הזה אנוס אני לכתוב חלקים־חלקים, מפני שמבלבלים לי כל הזמן את הראש בשאלות שונות – בצמח שלעולם לא יעשׂה קמח.
מה לעשׂות, דרושה סבלנות. אַתּ מבקש ממני, שאכתוב לך לפחות פעמים בשבוע. יכול היה מישהו לחשוב, כי כתיבתי אליך היא בשבילי עינוּי, ולא התענוג הגדול ביותר. אך לא תמיד יכול אני להרשות לעצמי תענוג זה. יש לי לקוּחוֹת בלי שיעור… נו, אני משׂתכּר לא רע… אך אַתּ אינך, ואני הנני הגזבּר!
שכחתי לגמרי לכתוב לך בדבר הדירה שלנו. ובכן, אני גר עכשיו בחדרון על־גבי המדרגות, במקום שגר שעֶכטעֶר – עושׂה־סיגריות וכלי־זמר גם יחד! וַדאי אַתּ זוכרת אותו! בחדר־השינה סגורים כל המיטלטלים שלנו חוץ מן הנחוצים ביותר, ובחדר הראשון אני אוכל.
כמה זמן זה יימשך אין אני יודע. לפי שעה למדתי לישון על הספּה בלי כרית, וטוב לי!
לוּציאן בא והגיע!
לא לכל הזמן, אלא להיום בלבד, התהילה לאל. כבר הייתי כולי מורא ופחד, סובר הייתי, שלא ירצה לחזור. לפי שעה מבטיח הוא, כי שוב ישוב. ואני סומך על התקוָה הזאת.
הוא רוצה לכתוב לך כמה מלים. זה כמה פעמים הוא מבקש אותי בעניין זה. אך אני רוצה שלא יכתוב לך מכתב מפּה, אלא אתן לו את הכתובת, שיכתוב לך מטאַזשעֶמיעֶך, שיתעסק שם בחליפת־מכתבים.
שוּב יהודי. היי בריאה, יקירה שלי, הלנה האהובה שלי! אימתי תשובי אל
ליאון שלך.
6 באוקטובר 1883.
יב
הלנה היקרה!
עד עכשיו לא היתה לי שהות להשיב על מכתבך. במשך כמה הימים האחרונים הייתי עמוס בעבודה עומס רב מדי – אינני זוכר זמן כזה. אך השכר אינו גדול ביותר. אינני מבין, מה זה.
אצלנו חל שינוּי גדול.
יושב־ראש מושב בית־הדין כינס את כולנו ואסר עלינו לקבל ענייני־משפט על־ידי הסרסורים של זאמוֹשץ. ועל־כך דרש לחתום על הצהרה.
אי־קיום דברי ההצהרה יכול לגרום לאבּוּד הפּאַטעֶנט.
לאמיתּו של דבר, אין אני סובל מזה שום נזק, כי בזמן האחרון היו כל הסרסורים מוליכים רק אל מאלטאנסקי.
אסור להם להכּנס אל בית־המשפט. המשטרה צריכה לעקוב אחריהם, לבדוק אם אין הם מרמים את האִכּרים, וכדומה. אך אני חוזר אל עניינינו אנו.
ביום שקבּלתי את מכתבך שלחתי לוַארשה 100 רוּבּל. משמח אותי מאד השינוי שחל בשנינו: אַתּ הוספת במשקל מה שאני הפסדתי.
לוּציאן משתעל, אין לו היכן לישון, ועם מי לשחק – ואף־על־פי־כן התנהגותו מופתית. הוא כבר ישן 3 שעות (עכשיו השעה שתּים). גמר אך זה עתה סידורם של 12 עניינים משפטיים של מר ברנארד מרגליות, שקבּלתי היום, ומחר אגישם אל בית־המשפּט.
העבודה ליד השולחן היא ישועתי והצלתי מן השעמום הנורא. אילו לא היתה לי עבודה רבה כל־כך, בוַדאי מזמן כבר הייתי אצלך!
מתחילות אצל הנסיעות. קוֹמארוֹב, זאמושץ־ישן, זדנוב, וכו'. יש לי אפילו עניין ברוּבּיאֶשוב, שיבוא לדיון ב־16 באוגוסט. השכר קטן מאד, אך העניין הזה יש לו שם גדול.
הלנה האהובה! יש עגמת־נפש גדולה, חושש אני, כי דירתנו לא תהיה מוכנה לקבּל אותך ותהיי מוכרחה להתעכּב בוַארשה. כמה קללות כבר שמע ממני בעל־הבית המנוּוָל. שום דברים אינם מועילים, אין העניין זז ממקומו, כאבן שאין לה הופכין. אולי בכל זאת אצליח! אילו לא היה כך, הייתי רואה עצמי כאדם האומלל ביותר. את כמה הימים האבודים קשה היה לעבור בשלום!
זיעה קרה מכסה אותי, כשאני מהרהר בזה. וכאן אין לי אפילו שעה פנויה להציץ על מהלך העבודה.
לוציאן תועה ומתהלך כשׂיה – ואני כצל… נוּ, נראה.
מה שנוגע למנורה, עשי כרצונך. שיפמאן רוצה שתהיה.
מכתבי כתובים בלי שום סדר והם גדושים טעויות ושגיאות, אינני מסוגל לרכז את מחשבותי.
בין עורכי־הדין גדולה מאד התחרות. חוטפים זה מזה את הלקוחות, כילדי־החדר את דברי־המתיקה! אך על־כך מאוחר יותר. לפי שעה לילה טוב לך –
שלך ליאון
יג
הלנה היקרה!
מכתבך, שקבּלתיו אך זה עתה, הרגיע אותי מעט. שמח אני מאד, שקבּלת דירה אצל משפחה הגונה; אף־על־פי שאינני מכיר אותה, מרגיש אני מראש, כי תהיה לנו סבּה להודות להם תודה נאמנה. חשבונך כבר נוגע לי פחות – אבל מסופק אני, אם אפשר שרפּוּי לפי חשבון־כספים מדויק תהיה בו תועלת גדולה. שכחי על־כן, יקירתי, את החשבונות, ורק היהני והתרפאי, ו“בזכות זה” לא תצטרכי אולי לסבול עוד גלוּת.
אני טרוד כאן מאד ובתמידות. כמעט שלא היה לי פנאי היום לקרוא את מכתבך. מחמש בבוקר ממתינים לי סוסים לגראבּוֹבעֶץ, אבל התחמקתי וסידרתי את העניין הזה בלי נסיעה; בשבוע הזה צמתי שני ימים – בזאמוֹשץ־ישן ובקוֹמארעֶב. אני לוקח תמיד אתי את לוּציאן, הוא נוהג בסוסים ומשתעשע. ביום ראשון שולח אני אותו לטאַזשעֶמיעֶך, יש לי על־כך הסכמתו של מר בעֶרנאַרד. התנהגותו של לוּציאן טובה. אין הוא מתרוצץ, הוא לומד, וכל מקום שאני פונה הוא נמצא לצדי. הבודדים מתרפקים איש על אחיו. והוא מתגעגע עליך, נוסף לכך אין לו חברים. אבל לכתחילה הוא לא רצה לנסוע. “אבא – אומר הוא – יאכל עוד פחות”.
אבל אינני סובר, כי באופן זה אבּדתי את התיאבון. להפך, אם אַך אינני עייף מן הדרך, התיאבון אצלי כלל לא רע.
עבודתי גדולה למדי.
בבית אין חדשות. ה“תנאים” של שיפמאן כבר נערכו למזל. גמרתי אתו: אני נותן לו מזונות, והוא מתעסק במשׂרד ונותן ללוּציאן שיעור. ועבודה יש אצלי די והותר. אם יהיה כך גם להבא, צריך יהיה לחשוב בדבר הטבה.
מן האורדינאציה קבלתי עוד עניינים (30 דברים). על מה שיהיה אחר־כך אין עדיין מה לדבר. האִכּרים עדיין אינם מגישים ערעורים. ואם פסק־הדין יכּנס לתוקף, אקבּל אני את כספי.
בזאמוֹשץ שיעמום נורא. אלי אין בא שום אדם חוּץ מאשכנזי.10 אך לעתים רחוקות יש לי פנאי בשבילו. עם אֶפשטיין קרה מעשׂה שכזה: נכנס אליו פתאום הפּוֹדפּוּלקוֹבניק וואלוֹיעֶב, ובאיימו עליו באקדח, דרש ממנו כסף. למזלו לא היה האקדח טעון והדראמה נסתיימה כפארסה. כשהוציא ברוך בכוח את האקדח מידי וואלוֹיעֶב ורץ על־פני הרחוב, וּוואלוֹיעֶב רץ אחריו, צעקה לאה הזקנה אחריו: רואה אתה, כל זה בא לך מפני שאתה שולח את הבן אל הגימנאסיה! זוהי אצבע אלוקים! וכו'. תארי לך את המחזה הזה וצחקי מעט!
אני מפסיק את המכתב והולך אל בית־המשפט.
שלך
ליאון.
יד
אשתי היקרה!
מפני שאני חושש, שמא תהיי חרדה שעדיין אין לך תשובה למכתבך השני, הריני גונב מזמני המחושב וכותב לך, שאני בקו הבריאות. לוּציאן נמצא בטאַזשעֶמיעֶך, ואני יוצא בזה הרגע ונוסע לזאמוֹשץ־ישן.
הלנה היקרה!
קשה לי להינתק מעל הנייר הזה, שהוא המתווך היחיד בינינו.
הגורל חזק מן האדם, ואף־על־פי כן אין אנו רוצים להודות בעליונותו –
אני נושק לנייר הזה!
שלך
ליאון.
טו
הלנה היקרה!
מאחר שלא קבּלתי ממך היום מכתב, שוב אני מתחיל להיות חרד. יחד עם המכתב חושב אני לשלוח טעֶלעֶגראמה. אינני מבין, מפני מה אינך כותבת לי את התוצאות של ביקורך השני אצל קוֹשינסקי? האומנם יש איזה גידול? – אלי בשמים! אימתי כבר תחלוֹף החשכה ויאיר לנו היום הבהיר? אימתי כבר תסתלק החרדה? יאוש קודר יורד עלי, בראותי את שלשלת המאורעות היפים, הבאים בזה אחר זה…
התחלתי [את מכתבי] בסימן רע, ומחשבות נוגות נדחקות אל הראש מחנות־מחנות.
מאז שבתי אין לי מנוחה רגע אחד, חוץ מן הערב שבו קבּלתי את מברקך הידידותי; וגם העסק אינו מתנהל על הצד הטוב־ביותר, אבל על־כך – מילא. הגלגל חוזר. אני נוסע עכשיו לקוֹמאַרעֶב, אולי אביא משהו משם.
אמנם, אני מרגיע את עצמי, מסביר את אִי־כתיבתך בעייפותך אחרי הנתּוח, אבל הרי מישהו אחר יכול היה למלא מקומך בפרט הזה ולכתוב כמה מלים. דבר זה יכול היה, למשל, לעשׂוֹת ליאוֹפּוֹלד. משום כך אני מרבה השערות, ואינני יכול להגיע לכלל מחשבה של ממש. וכבר אני מתחיל אפילו חושב, כי מכתבי שלי לא הגיע אליך, ואת חושבת שעדיין אני בלוּבּלין! ולאחר שההשערות הללו מתבטלות בזו אחר זו, בשל חוסר־ההיגיון שבהן, משתקע אני במיני רעיונות בלתי־ברוּרים ושחורים, שרק מכתב או מברק משלך, הבאים למחר, יש ביכולתם לפזר אותם. ואני כותב במכוּוןָ “מכתב” או “מברק” באותיות גדולות, משום שהם ממלאים אצלי עכשיו תפקיד כזה בדיוּק שממלא אצל אדם אדוק מי ששמו נכתב באות גדולה…
אבל היום אהיה בקוֹמאַרעֶב, רק בערב, או רק בשעה מאוחרת בלילה, אבוא בחזרה, יהיה לי איפוא בוקר טוב מחר!
את המכתבים הללו אינני שולח לך לא לפני 12, אלא לפני 4, כי עד חצי 11 אני מצפה למכתב, ואחר כך מוכרח ללכת אל בית־המשפט.
גליון הנייר מסתיים ולי היה עוד הרבה הרבה לכתוב לך. גליון־נייר שני לא אקח, כי… עוד מעט ישמיע הרכּב קול תקיעה… הנה הנהו! הוא תוקע…
היי לי בריא
שלך, ליאון
טז
הלנה! הלנה היקרה שלי!
היש בעולם עט מוכשר כל־כך, שיוכל לתאר מה שהרגשתי בשעה שקבּלתי את הטעֶלעֶגראמה שלך?! הפחד שלפני הקריאה והשׂמחה שלאחריה הם באמת רגשות שיש בהם כדי להמית! אך הפחד עבר, והשמחה נשארה, והתקוָה שבמהרה, לאחר שתיפּטרי משאר העניינים, תשובי אלי מאושרת ובריאה. אני מצפה למכתב עם הסברה מדוייקת, איך ומה זה היה. הריני חוזר, ושב אל מכתבך. חרה לך, שלא שמעת לעצתי… רואה אַתּ! תמיד יחרה לה לאשה, כשאין היא נשמעת לבעלה, אם כי לא פעם יחרה גם לבעל, שלא שמע בקול אשתו! הבעל הרי הוא מוחה של המשפחה, והאשה היא הלב. הלב בלי המוח והמוח בלי הלב, כל אחד בפני עצמו – אינם ולא־כלום, אבל יחדיו הם השלימוּת היפה ביותר…
אמת, לעתים קרובות הבעל אין לו שׂכל והאשה היא חסרת־לב, אך נדמה לי, כי אצלנו אין המקרה כך. לא כן?
ודוקא למען השלימות הזאת הכרח הוא, שתסיימי ככל־המהר את כל העניינים ותשובי ככל־המהר מאושרת. אף־על־פי־כן הייתי רוצה, שתהיה לך קצת הנאה גם־כן. כי אלינו מתכונן לבוא חורף קשה ונוגה.
בלובּלין קניתי: בשביל לוּציאן – חגורה, ובשבילי – 6 צוארונים, זוג כסיות, “פּרפּר” (ועל זה אני מתחרט, כי אינו נחוץ) ו… לא יותר. ובכן, דרוש לי כובע חורפּי, אבל פּשוּט, וזול, לדרכים. אשכנזי ואבּוּש מבקשים כובעים, וזה האחרון בּרשות מפורשת של אמו, המחיר הוא 5־4 רוּבּלים. ומשה אלטבּרג – כתפיות. אינני יודע, אם יהיה לך חשק לסדר כל זה.
לוּציאן התנהג, בזמן שאני לא הייתי, מצויין. הוא קיבל “ארבּע” אחד ושתּים “חמש”. הביאי לו איפוא מחליקים – “אמריקאניים” עם קפיץ.
מה מצב הכספים אצלך? השעה קרוב לארבע, וחייב אני לשלח את המכתב, וההמשך יבוא. עודני עייף עד מאד ולא ישנתי די צרכי. הסיבּה – מילא, על כך במאוחר יותר.
שלך
ליאון פ.
יז
הלנה היקרה!
לפני נסיעתך הבטחתי לך שלא לאחר שֶבֶת בערבים ולנהל סדר־חיים של אדם מהוגן. אבל העניינים מסתדרים כך, שלא ברצוני, שלכתוב מכתב אליך יכול אני רק לאחר חצות.
היום בארבע אחר־הצהרים הפסיקה חצוצרתו של הרכּב את שׂיחתי אתך: נסעתי לקוֹמארעֶב והואיל ויש לי שם כמה עניינים, הייתי יכול ללוּן שם. אבל לא יכולתי להסכים עם הדבר הזה, מפני שרציתי לקבל את מברקך. וחזרתי הביתה, בשביל… לעשׂות מחר בשש בבוקר שוב אותה דרך עצמה. שהדבר הזה היה כדאי, בכך אין שום ספק, המברק נפח בי רוח חיים. נו, וארוחת־ערב אכלתי, ובמיטתי שלי אהיה ישן… וגם… אני כותב אליך.
נמצא, ביום ראשון את יוצאת לדרך! ונמצא, עד מהרה יתמלא הקן העזוב חיים ושׂמחה!…
אך תני דעתך, הלנה, על מצב בריאותך, ואל נא תפריזי בהערכת כוחך. אם תרגישי עוד מעט חולשה, הריני מבקש ממך: הישארי עוד כמה ימים… ובכל אופן אל תצאי לדרך אלא ביום, מפני שמזג־האויר אינו בטוח, ואם תבואי ברכבת אחרת לא תמצאי עגלה בתחנה. זכרי גם לטלגרף, כדי שאוכל לראותך כמה שעות לפני אחרים. אין אני כלל קנאתני. אך מי לא יהיה קנאתני, אחרי פרידה ממושכת כל־כך, בדבר המבט הראשון?
הריני מבקש ממך עוד פעם, לצאת לדרך ביום.
הד"ר עדיין לא נסע מפה, וכפי הנראה עוד ייפרד מעליך. מרת אליאסבּרג ילדה בן. לא היו לי אפילו כמה גרוֹשים לתת למשרתת. בבית־המשפט המחוזי השתכרתי 30 רוּבּל, אבל זהו טיפּה מן הים!
אך אל נא תתעצבי, קוֹמאַרעֶב עודה קיימת, מזג־האויר יתייצב (אַתּ אל נא תסמכי על־כך, בבקשה ממך, וצאי לדרך ביום!) והכול יסתדר על הצד הטוב ביותר.
אני מיוגע מאד וצריך לקום מוקדם, משום שלא נמצא לי מקום למחר ברכבת־הדואר ועדיין אין לי סוס־ועגלה.
בעוד שבוע בזמן הזה כבר נהיה ישנים. לא נכון? ואולי לא! משום שצפויה לי נסיעה לטוֹמאשוּב, לקחתי שם דמי־קדימה למשפט אחד במושב הזמני של בית־הדין המחוזי בטוֹמאשוּב.
ליאון שלך
הקם בכבודות ממקומו, בסוף העמוד.
יח
זאמושץ, 25 יולי 1883.
הלנה היקרה!
את מכתבך קבּלתי עוד אתמול, אבל אך היום יש בכוחי לענות לך. אתמול והיום הייתי כל היום עצוב כל־כך, עייף ומרוגז כל־כך, שבשום פנים לא יכולתי להתחיל לכתוב לך מכתב.
אינני יכול לתפוס, מה זה מתרחש אתּי. אתמול שבתי מהצגה אחת (אצלנו שוֹהה איזה להקה מקראקוּב) במצב־רוח גרוע ביותר, והוא לא הרפה ממני עד עתה. אבל לאט־לאט, שעה שאני כותב אליך, מתחילה רוחי מעט־מעט להתבהר, המחשבות בראש מצטללות, מצב־הרוח הטוב חוזר אלי, שבים אלי החיים המלאים תקוָה.
קודם־כל – המלח הקארלסבּאדי! זהו אמצעי מצויין גם בשבילי למיחוש־הראש, לתיאבון גם־כן יש בו סגולה טובה. לכן אני מקווה, כי לכשתשוּבי הביתה בריאה ושלימה, תמצאי גם אותי במצב כזה. אבל צפויה לך עבודה רבה… להעביר את הכפתורים. כי בהוסיפי כוחות, מפסיד אני בשׂר, או להפך: בהפסידי בשׂר וכובד־תנועה, מוסיף אני כוחות. יכולה אַתּ לשאול את הרופא שלך, איזה ביטוי נכון יותר, מה כאן הסבּה ומה התוצאה?
מאז יום־ראשון לא ראיתי את לוּציאן. אבל אני מקבּל מדי פעם בפעם דרישות־שלום, שהוא מבלה יפה. הוא רוכב על סוסים, מתנדנד ואוכל, רק אינו שותה, משום שאינו אוהב חלב ומים אינם בנמצא.
קניתי לו ראי קטן עם מסרקון, ואשלחם לו מחר או גם אביאם לו בעצמי, מפני שאני נוסע לזאמוֹשץ־ישן.
בשבילי, חייתי־יקירתי, אל נא תקני שום דבר, כי מלבדך שום דבר אינו דרוש לי. שובי נא אך אַתּ, ואת הכול – בפרט את המחלה – השאירי שם! אַתּ שובי לי בריאה ושלימה ושׂמחה, ואתך ישובו המנוחה והאוֹשר.
השעון צלצל 1. מוכרח אני ללכת לישון, ב־6 חייב אני לנסוע. העבודה בדירתנו זוחלת אט־אט כמו צב. אני ישן בחדרון קטן. קרני־הירח ואחר־כך קרני השמש מתפרצים מבעד לתריסים המתקפּלים ואינם מניחים לי להירדם.
שלך
ליאון
יט
9 באוגוסט 1883
הלנה היקרה!
מתי תהיה הדירה מוכנה? זוהי שאלה, המענה אותי יומם ולילה ואינני יכול להשיב עליה. המון דברים יש עוד לעשׂות. בקושי נעשׂו הרצפות, המחיצה עדיין לא מוכנה. עד שכל זה ייגמר, ועד שהכול יתייבּש, עוד יעברו מים רבים בנחלים…
אמת, אילו יכולתי, הייתי קורע את בעל־הבית כדג! זהו ביש־גדא ממין מיוחד.
אבל בעוד כמה ימים אוכל לקבוע ביתר וַדאוּת, מתי יבוא סוף לדבר. לפיכך הבה נלמד להיות סבלנים!
אַתּ ביּקשת לסלוח לך על־כך, שבילית יפה… ואילו אני – אני עשׂיתי רע מזה: ביליתי, ולא היה לי העוז להודות לפניך.
אצלנו שוהה להקתו של מישקוֹבסקי. הם משׂחקים טוב מאד, ואני כבר הייתי פעמַים!
הרבה פעמים רציתי לכתוב לך על התיאטרוֹן הזה, וכל פעם נפל העט מידי. לא העזתי.
ובאמת, כשאני חוזר מהצגה, הריני בא אל עצמי בטענה מרה – שביליתי שעה בנעימים, בזמן שאין אַתּ נמצאת אתי.
אימתי כל זה כבר ייגמר?
אנו תלויים במברשתו של צייר־החדרים! היום לא עשו בדירתנו במשך כל היום ולא כלוּם. אני רותח מכעס, ובעל־הבית משיב לי תשובה חדגונית: סבלנות – זה כבר ייעשׂה!
לוּציאן בינתיים מזניח עצמו נורא. אין הוא בקו הבריאות. היום היה אצלו ד"ר דזיעֶווישעֶק, העמיד לו כוסות־רוח יבשים ורשם תרופה לשיעול: כף אחת ארבע פעמים במשך היום.
חוץ מן השיעוּל אין חסר לו דבר. אדרבה, יש לו תיאבון טוב והוא נראה לא רע.
הוא רוצה תמיד להוסיף משהו למכתּבי אליך, אבל כשאני כותב לך מכתב הריני תמיד קצר־רוח מאד, וקודם שהוא פונה כה וכה, כבר אני מטיל את המכתב לתיבת־הדואר.
היום קבּלתי מכתב ממשה. הוא לא קנה לי מגבעת, לא מצא, ותקני לי אַתּ בווארשה. אבל מובן, כבר לא של קש.
היום אני משייר אף־על־פי כן מקום בשביל לוּציאן, כדי שיוסיף לך משהו.
שלך
ליאון.
[מרוסית]
דודתי היקרה!
אני משתעל, העמידו לי כוסות־רוח וכבר הוטב לי מעט. אני מבקש את הדודה לכתוב, מתי הדודה תבריא בשלימות ומתי תבוא הדודה הביתה. אני ישן במטבח.
בנה האוהב־לנצח של הדודה.
לוּציאן פרץ
כ
זאמושץ, 29 בספטמבר, 1883.
הלנה היקרה!
אמש היה לי עניין חשוב בזאמוֹשץ־ישן, אבל בגלל הגשם לא יכולתי לנסוע הביתה אלא ב־5 בבוקר, וכל הלילה לא ישנתי משום־כך. כשחזרתי הביתה בעשׂר לפני הצהרים, כבר היה מכתבך מונח על השולחן. גמלת, לי, איפוא באותה הפתעה שגרמתי לך אני!
הפסקתי את הכתיבה, כי באו לקוחות. היו לי מהם היום כעשׂרים, ועשרים גרוֹשים לא השׂתכרתי מהם.
זה זמן מה אני משמש יועץ־חינם לכל העולם, אני משתתף בשתי בוררוּיות, מלבד זה יש לי כמה עניינים חשובים. ומשום כך זמני מאד מצומצם.
המכתב הּוחל ב־10 לפנה"צ, 12 בלילה אני גומר. אני מאד עייף, אבל לגמור אותו אני מוכרח, כי מחר מתחיל מושב בית־הדין, עניינים יש לי די והותר – ומי יודע, אם יניחו לי לחטוֹף שׂיחה אתך?
אלי, כמה הייתי רוצה לדבר אתך פה אל פה, לחבּקך, לנשקך! כמה נשמתי כמהה אליך!
לוּציאן בא היום הביתה, אין הוא רוצה לחזור בשום פנים. משעמם אותו שם. מוכרח אני להפסיק את המכתב, מפני שעיני נדבקות, במוחי מתערבב הכוֹל, העט נופל מתוך ידי.
הוֹ, כמה נוראה הבדידות לגבי האדם האוהב!…
תודה לאל, קמתי משנתי. השעון צלצל 7. אכּר, שכבר מזמן שילם את חובו, העיר אותי – הוא הודיע לי כי הוא בא והלך לאכול ארוחת בוקר.
האנטוֹנאית מחליפה לי בינתים את הכותנות ואת המלבושים, ולפיכך אני בבגדי השינה. אך שום אדם אינו בא.
יש לי הרבה עניינים, אבל הייתי מקבּל עוד יותר. אך מה לעשׂות, כשאינם בנמצא!
הלנה היקרה שלי! אמבטיאותיך משפיעות עליך לטובה, ובריאה בשלימות עדיין אינך, על־כן קל לך יותר להתגבר. את הדמיון שלחי מן האמבטיאות אלי, ואַתּ עצמך תיהני מן הרחיצה בהן! אני אינני רוחץ כלל, רק לאחר שובך אתחיל ברפּוי של רחיצה. עכשיו אין לי אפילו מקום להעמיד בו אמבטיה, אין לי מקום להעמיד בו רגל.
אנוס אני לגמור את המכתב, כי השעה כבר 5, וב־6 צריך לשוב אל מושב בית־הדין, ועוד יש לי שפע עבודה.
שלך
ליאון.
כא
הלנה היקרה!
כשדרשת, שאכתוב לך כל יום, שכחת בדבר השבּת! משום כך באמת הרהרתי: הנה מה שיוצא מן האהבה שבין איש לאשתו: מצערים זה את זה, ודי! את שוכחת, כי אַתּ אשתו של מגיד ירא־שמים, שאפילו בכוח האהבה לא תסירי אותו מן הדרך הישרה! ועכשיו יבוא נא מי וינסה להכחיש, שהנשים אינן מלאכי־חבּלה…
ואם כי אנשים יראי־שמים כמוני אוהבים את מלאכי־החבּלה הללו, והם חוטאים בגללם כמעט על צעד ושעל, הנה בכל זאת ישנם גבולות, שאסור לעבור אותם – הוא המקום שבו מתגבר על כוח המחבּלים כוח האלוהים!… על־כן לא כתבתי אתמול. הקב"ה יזכור לי בלי ספק דבר זה לטובה, ירשום זאת בספר הקרבנות שהקרבתי לפניו וישלם לי לאחר אריכות ימים ושנים אתך!
והימים עם השנים אתך מן הדין שיארכו הרבה, משום שכל מצוָה וכל מחשבה של יראת־שמים מאריכים אותם, והרי אַתּ11 יודעת כי מצוות ומחשבות של יראת־שמים אינן חסרות אצלי (אפשר לרצף בהן את כל הגיהינום כולו).
* * *
עכשיו התהילה לאל לאחר 2 בלילה. אך אינני הולך לישון. מרחוק שומע אני קול נחרה: העֶסה נוחרת בחדר־השינה, והיוּזעֶפאית במטבח. שתי המנגינות גם יחד אינן מושכות את לבי… עדיין אינני רוצה ללכת לישון… כי המיטה ריקה.
אַתּ ישינה בודאי עכשיו, ואולי בשנתך אַתּ חולמת עלי? אילו הייתי אני בטוח בחלום כזה – הריני הולך לישון בזה הרגע. אך מה אעשׂה, ובלילה הזה חלמתי משהו אחר לגמרי! חלמתי, כי בהקיצי בבוקר, מצאתי על־ידי במקום בגדי שלי מלבושים חסידיים. נבהל קראתי: העֶלעֶנה! העֶלעֶנה! קעֶצעֶלה! (קראי בהטעמה ממושכת על ההברה הראשונה). לשוא! אין עונה לי! הריני קופץ מתוך המיטה, בחדר הראשון שלאחר חדר־השינה אין איש, במשרד – אין איש, אני מחפּשׂ בעיני בכל מקום, נתקל במראָה – הוי! הצילו! – רואה אני פתאום זוג פיאות עצומות עם זקן צהוב ארוך (עוד טוב, שהצבע לא נתחלף!) עד מתחת לאבנט (אילו היה לי כזה!).
צעקתי צעקה נוראה – ונתעוררתי. נוּ, אמרי אַתּ עצמך, האם כדאי לשם חלומות כאלה ללכת לישון, לשכּב במיטה מיותמת בחדרון מעופּש ואפל?
אמנם, עיני נדבקות, אך בשום פנים לא אלך במהרה כל־כך לישון! אתמול קראתי עד 4 בבוקר.
* * *
ואולי להניח את העט? כי מה תועלת תמצאי בבועות־הסבון הססגוניות שלי?…
הנה, הנה לך! מתחלף אצלי בזה הרגע מצב־הרוח, הגוון הוָרוֹד הולך ומשתנה יותר ויותר, הופך שחור… ואין בכך פלא, כי עצוב לו לאחד כמוני בעיצומו של לילה שקט, שלו וחמים, לילה יפה ומוּככב… במקום נקישות השעון מוטב היה לו לשמוע נקיפת הלב היקר לו; ובמקום להחזיק את העט – רוצה היה להחזיק בידו לפחות שׂערה אחת משערות־ראשה של אהובתו־יחידתו!
אפסיק את הילוכו של השעון; תקתוקו החדגוֹני האיטי מזכיר לי את החדגוניות והאיטיות שבמהלכו של הזמן המפריד בינינו. אני משליך את העט מידי, כי הכתיבה אליך מגרה אותי, וכשאני כותב על אהבתנו, מלעיגוֹת עלי האותיות השחורות כשדוֹנים רעים…
לילה טוב לך, הלנה! לילה טוב לך, והשיבי לי ככל המהר את ימי הטובים ואת לילותי הטובים!…
שלך
ליאון המסכּן.
מוצאי שבת.
כב
הלנה היקרה!
את מכתבך קבּלתי. אני שולח לך המחאה שניה גם־כן על מרת סוֹלוֹבייטשיק, כי לפי שנדמה לי, אין מגיע לנו מאת נתן ולא כלום. אני אנוס על־כן להטריח אותך.
אם יהיה לך פנאי, תיוָדעי במשׂרד־הדואר, מה קרה לו למכתב ההוא. אצלנו בדואר אין הוא נמצא. אומרים, כי משהים אותו שם שני חדשים.
אני מתחיל חושד, אם לא השתמש מישהו בהמחאה ההיא, קודם שהספקתי לטלגרף.
במקרה זה, כן במקרה שהסכום של 76 רוּבּל יתגלה כבלתי־מספּיק, תבקשי כסף מנתן, ומיד לאחר שתגיע אלי הידיעה, אשלח לו את ההמחאה. מקווה אני, שלא יעשה לך קשיים.
אל תשכחי כי הודות למברק שלי, שנשלח בשם מר לאנדוי, לא יוציאו לך את הכסף אלא באופן אישי.
מה שנוגע לשידוּכה של העֶסה, רוצה אני להודות לפניך, כי מכתבך לא עשה עלי במובן זה שום רושם: זה לא מצא חן בעיני! אבל אין אני מתערב ואינני מניח את דעתי על כף־המאזנים. אף לא הייתי מראה את מכתבך לשום אדם, אלא שהעֶסה מצאה אותו בעצמה במעילך (לבשתי לשעה קלה את הפרוָה).
הואיל ומצאה, סימן הוא שחפּשׂה. והואיל ולא יכלה לחפש אצלי שום דבר אחר מלבד מכתבך, ממילא סבּת חפּוּשׂה היא – וכו' וכו'.
אבל אני מקווה, שהדבר הזה יעבור.
אנו כותבים כל־כך הרבה על השידוּך, שאנו שוכחים לכתוב על עצמנו. ראשית כל, יבוא תהילה לאל סוף לפרידתנו. לכל המאוחר, כפי שאני מסיק ממכתבך, תצאי לדרך במוצאי שבת – אבל בשבת מתחיל מושב־בית־הדין. כזה הוא מזלנו…
מלוּציאן כבר קבלתי את המכתב השני. בלאטינית שוב אינו מצליח, אבל הוא מקווה לתקן את הדבר.
בזאמושץ יש לנו אורח. שוהה אצלנו הדודה רייזל, שוּע12 ישן משום־זה אצלנו. ואני מרוצה מכך מאד, מפני שעצוּב לי מאד ואני ישן משום־מה רע בלילות.
מתוך זהירות כבר אני שולח רשום.
הפּוֹליאק מחכים לאחר־המעשה.
דרישות־שלום לכולם.
שלך
ליאון.
כג13
הלנה היקרה! בוַדאי כבר קבּלת את גלוּיתי, שלקחתי את הכסף מן המיניסטריון. אם תשלחי בדואר, או תביאי אתך – דבר זה תלוי בכך, אימתי תבואי. כבר עכשיו אינני יכול ליעץ בוַדאות. העניין איננו ברור.
לא הייתי רוצה, שתשחררי אותי מן המשק. אם תשלחי, אל תזמיני משלוח הביתה, כי עכשיו אין זה קיים.
לא שום חדשות.
שלך ליאון.
כד
הלנה! אך זה עתה הוצאתי את החבילה מן הדואר. הביתה אין שולחים. אני מודה לך. וכאן עוד היה לי קפה ותה, וּותּרתי על מעט בשביל הלנקה: פוּנט אחד קפה וחצי פוּנט תה וגם כמה לימונים. אותו זמן עצמו קבּלתי מן המיניסטריון 294 רוּבּל עם 5 קוֹפּ' במקום 300. גם זו לטובה.
אם אין חסר לך כסף, שלחי כמה פונט טבּק. איציק דורש בשלומך. יאַנעֶק14 מודה בעד השוֹקוֹלאד. החמאה מחיה נפשות.
שלך
ליאון.
-
כל המכתבים אל הרעיה ואל הבן – מתורגמים מפולנית. ↩
-
לוציאן – בנו של פרץ מאשתו הראשונה, נולד 1873,מת 1919. ↩
-
אחיה הצעיר ביותר של הלנה. ↩
-
במקור המודפס “אך” – הערת פב"י. ↩
-
במקור נדפס “לי”, – תיקון פב"י. ↩
-
הלנה נסעה ללאנדאֶק, מקום מרפא סמוך לברעסלוי. ↩
-
פרץ ניהל בית־ספר למבוגרים בזאמושץ, ובשל כך סבל הרבה מן האדוקים שבעיר. ↩
-
במקור נדפס “ממרת” – הערת פב"י. ↩
-
כנראה של מכבי־האש, שהיה פרץ חבר באגודתם בזאמושץ. ↩
-
ידיד נעורים של פּרץ. ↩
-
במקור נדפס “אתת” – הערת פב"י ↩
-
יהושע, אחיו הצעיר של י.ל. פרץ. ↩
-
כפי הניכר מן התוכן, שני המכתבים האלה (כג־כד) הם מימי המלחמה. ↩
-
נכדו של פרץ, בנו של לוציאן. ↩
מכתבים אל הבן
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
בני האהוב!
את שני מכתביך קבּלתי והם שׂימחוני מאד, משום שראיתי מהם שאתה שקט ומרוּצה. אני רק מאחל לעצמי, שיהיו גם ממך מרוּצים; דבר זה יעלה בידך על־נקלה, אם תלמד יפה ותנהג מידת דרך־ארץ במבוגרים, וכו'. אני מקווה כי מכתביך הבאים יהיו מפורטים יותר, וכי תכתוב על יחסיך הנרחבים עם המורים ועם החברים.
הריני מבקש ממך, שתכתוב אלינו מכתבים כל יום ראשון, כי זה היום החפשי שלך, וכי לא תשתמש בגלויות פתוחות, משום שבולי־דואר לא יחסרו לך.
חייב אני להסב את תשומת־לבּך אל אי־נימוסיות שנהגת לגבי אשה אחת, שהיתה לך אֵם שניה – ועם זה האֵם הטובה ביותר, אשה שאתה חייב לה הרבה, הרבה תודה.
במכתבך הראשון אינך מזכיר אותה כלל, במכתב השני אתה מזכיר אותה דרך־אגב, כאילו לשם יציאת ידי חובה. אך יודע אני, כי הסבּה לכך אינה רצון רע, אלא ששכחת. איך שלא יהיה, הרי אתה שוגה בזה. כי למכתביך מצפים אנו שנינו במידה שוָה של קוצר־רוח, ובשעת קריאה שנינו במידה שוָה מרוּגשים. אתה חייב לזכור זאת.
הריני מבקש ממך: למַד היטב. זכור כי הזמנים רעים והחזקתך עולה הרבה, ומי יודע מה ילד יום־מחר. ככל שתקדים יותר לגמור את הגימנסיה, מהר יותר תוכל להגיע לעתיד משלך.
אין קיים בעולם מדע מיוּתר. ישנם מדעים יותר או פחות מועילים. נמצא, שאם תכנית־הלימודים איננה תלויה בנו, אנוסים אנו להישמע לרצונו של הזולת וללמוד לפי מה שמצוים. אגב, אתה צעיר מדי, משתוכל לפסוק הלכה למה אתה מוכשר ביותר, ואילו לימודי־ההכנה יתגלו כנחוצים ביותר. כולם עתידים הם להביא לך תועלת, ובכן למד הכול.
אם תרצה, אמציא לך ידיעות על מי שהיו חבריך (אם תשאל עליהם!). כאן אצלנו בזאמוֹשץ אין חדשות.
כמה שבועות לפני נסיעתך מכאן גילית רצון ללמוד עברית. עם עודך מחזיק בדעה זו, אם אתה רוצה באמת להכיר את שׂפת עמך, שׂפה שהיא, דרך אגב, היפה והפּיוטית ביותר מכל השׂפות, הלשון שבה כתוב התנ"ך, שלעומתו נשארים בצל ההוֹמירים, והוירגילים נחבאים בקרן־זוית – כתוב לי, ועזרה וכספים לא יחסרו לך.
צריך אתה לדעת, כי מר פּאפּירנוֹ הוא אחד מן הסופרים־המבקרים הנכבדים ביותר בספרות העברית, והזדמנות כזאת לקבל שיעורים אולי לא תזדמן לך.
אין אני מפקפק, כי לפי בקשתך הוא ילמד אותך. אני מרוצה מאד, שאתה כותב פולנית. שגיאות אינן חסרות, אבל בדרך כלל אתה כותב לא רע. לי גם־כן כבר קשה לכתוב פולנית, ועוד יותר קשה לי לכתוב לך בכתב ברור, שתוכל לקרוא יפה ובקלות.
אני מעלים את המכתב הזה מן הדודה, מפני שאינני רוצה שהיא תקרא את ההתחלה, בשל טעמים מובנים על־נקלה. כדי לתת לך שהות לתקן את המעוּוָת, אוֹמָר כי רק לאחר המכתב השלישי אכתוב לך. על כן אַל תזכיר בתשובתך את המכתב הזה.
אביך האוהב אותך
ליאון
נ.ב.
מלבד זה ישנם עוד בני־אדם אחרים, שהם כדאיים שיזכירו אותם. לא נכון?
15–27 באוגוסט 1886.
ב
בני האהוב!
זמן רב לא כתבתי לך. תחילה חכּיתי למכתבו של משה ולחשבונו של מר מרגליות. אחר־כך באה התקופה הארוכה של מושב־בית־הדין, שייגע אותי מאד. אך מפני מה לא כתבת אתה? מפני מה אינך מקיים את הבטחתך הקדושה, שתכתוב כל שבוע? רוצה הייתי להאמין, כי גם אתה אין לך פנאי, כי אתה עסוק באמת בלימודיך!
נדמה לי, כי בעוד כמה ימים אתה עתיד לקבל את רשימת הציונים. שלח אותה מיד אלינו.
בבית אין חדשות. דודתך תסע בקרוב לוואַרשה, ובכן או שהיא תסע אליך, או שאתה תסע אליה לוואַרשה; על־כך נודיע לך בעוד כמה ימים.
אני כותב לך בקיצוּר, מפני שאני טרוד בעניין חשוב מאד.
מסור נא דרישות־שלום נלבבות ביותר לא' פּאפּירנוֹ ולא' אלטבּרג, לכל אחד מהם אכתוב עד מהרה לחוד. הריני מבקש ממך עוד הפעם, כתוב בקביעות כל שבוע, למד יפה.
אביך האוהבך
ל. פרץ
2 בנובמבר 1886.
ג
בני היקר והאהוב!
הידיעה שמצבך רע במתימטיקה העציבה אותי. אך מקווה אני, כי בקרוב תשמחנו! אל תשכּח את העיקר ונצל את הזמן. שום אדם אינו יודע, מה מחר מכין לו הגורל. עודך רך בשנים, אבל הנך מבין, כי אתה חי בזמנים מאד לא בטוחים, שאין אנו יודעים את סופם. נכון הדבר, שאחרי כל לילה אפל בא יום מאיר… אך ליל־החיים לפעמים הוא ארוך עד כדי מורא…
היה אדם! עד כדי כך אתה יודע עוד מתימטיקה, שתוכל להבין כי היום אינו אלא סכום של שעות, השנה – סכום של ימים, וכל החיים – מספר קטן של שנים… לאבּד שעה לפני מילוי החובה פירושו לאבּד חלק מן החיים.
משה כותב לי, שאתה מפוזר; תחילה אתה מאבּד את זמנך לחינם, ואחר־כך אתה בוכה שאינך יודע את השיעוּרים, והוא מבקש שאני אזכיר לך זאת במכתבי. משה הוא ידיד אמיתי שלך. הוא ממלא לך את מקומי שלי ומקומה של הדודה, ולכן רע הדבר, אם נתברר כי השפעתו ועצתו אינן מספיקות לך ונשארות בלי תוצאה. מתוך הרגשת־תודה אליו בלבד צריך היית לתקן את המעוּוָת. ושהיית יודע, אילו רק רצית,
בכך אין שום אדם מטיל ספק.
מה שקבּלת מורה־עוזר טוב מאד, אך אל נא תשכח, כי ללמוד תחתיך ולגלות את הידיעות במקומך אין הוא יכול בשום אופן.
אל נא תקבּל את דברי כתוכחה על מה שכבר היה, אלא כאזהרות של אב על העתיד.
אל יהיו דברי מעצבים אותך, אלא מעוררים לפעילוּת. מי שחובק ידים ומבכּה את שגיאותיו, לעולם לא ימלא את חובותיו. מי שאיננו בוכה, אלא ממהר ומתקן, עד־מהרה לא יהיה לו מה לטעון כנגד עצמו.
הריני מבקש ממך עוד הפעם, אל תהיה חלש ומהיר־לבכות. אל תאבּד את זמנך לשוא, ויהיו הלימוּדים חשובים בעיניך יותר מן המשחק.
נצל את העזרה שמגיש לך א' אלטבּרג. עזרה אצילה, שמקורה לא התשלום אלא האהבה.
בקש ממשפחת פּאפּירנוֹ הנכבדה בשמי, שימסרו את לבניך לתיקוּן על חשבוני כל פעם אחרי הכביסה.
נדמה לי, כי חבריך כתבו לך מכתב. על הירש אינני יודע דברים מיוחדים, אך אני שומע. שהוא לומד יפה.
אביך האוהב אותך
ליאון
בן אהוב!
מכתביך התכופים משמחים אותנו מאד, אך מה שמצבך רע בלימודים מסוימים גורע מעט משמחתנו. השתדל משום כך, בן יקר, לתקן־זאת. בדבר הכביסה כבר כתב לך אבא, כי מרת פּאפּירנוֹ תואיל בטובה למסור את הלבנים כל פעם אחרי הכביסה לאיזו תופרת לבדוק ולתקן. אם אתה חושב לכתוב לליאופולד, הרי הוא בבית אצל הורי, והכתובת היא: רינגלהיים לענטשנה. משום חוסר מקום אינני יכולה לכתוב יותר. קבל את איחולי לבריאות ולהצלחה בלימודים.
דודתך הלנה האוהבת אותך
ד
בני האהוב!
שׂמח אני באמת, שהתמסרת לעבודה, והציון הרע אינו מפחיד אותי כלל ואינו מעציבני. אל תאבד את האמון בעצמך – בעבודה תתגבר על הכול. אל תפול רוחך, עבוד בביטחון, במחשבה הוַדאית, כי עבודה שניגשים אליה בחשק ועושׂים אותה כראוּי, סופה להביא תוצאה טובה.
בשעה שתקבּל את המכתב הזה, אפשר שכבר תהיה הדודה אצלך, כי נסעה שלשום לוואַרשה. אך אינני יודע, אימתי היא תוכל להתפנות ולבוא אליך. על־כל־פנים אני כותב היום אל הדודה, שתסע אליך ככל המוקדם.
בגלל דוחק בזמן אני מקצר את המכתב, אם כי אלוהים יודע ועד, שהייתי רוצה עוד להוסיף ולשׂוחח אתך; אך היום שוב מושב של בית־הדין המחוזי ואני צריך עוד להגן בעניין אחד.
שלך ליאון
ה
בני האהוב!
כמה ימים לא כתבתי לך כי חכיתי שתשוב מדרכה הדודה, ואמנם היום ב־12 בצהרים חזרה מוואַרשה.
הדודה מרגישה עצמה בטוב.
ובכן, חוזר אני אל מכתבך. לפי מה שנראה לי, תקבל ציוּן רע מלאטינית. ואולי לא? נראה.
אך יש הבדל בין מכתבך שלך ובין מכתבו של שלמה אלטבּעֶרג. שכן הוא מאשים אותך, שאתה… לומד פחות מדי לאטינית. אני חוזר ואומר: נראה.
בכל־אופן, בקרוב כבר יהיו החגאות הרוסיים, ואז נתראה, |משום שאני אהיה בוואַרשה, ואז או שאסע ואבוא אליך, או שאכתוב לך שתבוא אלי.
נמצא, שנהיה כמה ימים יחדיו, וזה יהיה בשבילי התענוג הגדול ביותר לאחר תקופה ארוכה כל־כך של פרידה, לא שלא התראינו זמן רב כל־כך. ובשבילך?
אם יהיה לך שוב 2 ברשימת הציונים תתבייש, אבל גם זה יעבור. הכול אפשר יהיה לתקן. דרוש בשלום הפּאפּירנוֹאים, האלטבּעֶרגים ושלמה.
אביך האוהבך
ליאון
7–19 בדצמבר 1886.
ו
בני האהוב!
לא כתבתי לך זמן רב, בגלל סבות שונות. קודם־כול, לאחר שקבּלתי את מכתבך שלפני־האחרון עם מכתבו של מר אַלטבּעֶרג, נמנעתי בכוָנה מכתיבה, כדי שלא לכתוב בהיותי נתוּן לרוֹשם בלתי־נעים… אולי היה המכתב יוצא מתחת ידי קשה מדי, אתה היית מצטער יותר מדי, ודבר זה לא רציתי!
אחר־כך נמנעתי כמה ימים, כי רציתי להודיע לך בוַדאוּת, אם אוכל לבקר אצלך… אחר־כך בא מושב בית־הדין, והוא נגמר רק אמש, ועוד בשעה מאוחרת בלילה.
אם ההעתקה של רשימת־הציונים נאמנה לרשימה עצמה, הרי יש לך 2 רק מגרמנית בלבד.
האם באמת כך הדבר? ואולי לא רצית שאצטער? מפני מה לא ביקשת את מר פּאפּירנוֹ, שהוא יאַשר את העתקה?
איך שלא יהיה, כבר אני רואה, שבּחינת־המעבר שלך תלויה בשערה; אם אתה יכול, הסר את הרעה הזאת, המפחידה אותי, כי אין לך דבר גרוע יותר מלהפסיד שנה שלימה מן החיים…
היה לפחות גלוי־לב ואַל־נא תסתיר דבר ממני.
רציתי לנסוע אליך. אני מתגעגע מאד, מענה אותי המיטה שנתרוקנה, הכיסא הפנוי, ואפילו העובדה, שאינני שומע תכופות את בכיך!
אבל, מה אפשר לעשׂות – אינני יכול! חבל על הכסף, היכול להביא לך תועלת, וסוף־סוף הרי תהיה בעוד 10־8 שבועות בזאמושץ.
הירש בא הביתה. עדיין לא ראיתי אותו, אבל אומרים שיש לו ציוּנים טובים יותר משלך… והרי הוא צעיר יותר וראוי יותר להתחשבות!
מה אפשר לעשׂות…
מכתבו של משה הוא כתב־האשמה כנגדך, לימדתי עליך סניגוריה בפני עצמי, אך אשמתך ברורה!
עד עכשיו לא יכולת לחלק את זמנך כראוי ללימודים ולמשׂחק, ומשום כך אתה עושׂה הכול מאוחר מדי.
אף־על־פי כן לא קשה ביותר לזכור, כמה שעות יש באמת ביום אחד, כמה תופסת השינה, כמה האכילה, כדי לדעת כמה אפשר להקדיש לבטלה!
אך אני נתפס שוב לנעימה בלתי־נעימה, ולגרום לך צער אינני רוצה. תקן את עצמך!
אביך האוהבך
ל. פרץ
זאמושץ, 16–28 ינואר 1887.
בן יקר!
זה זמן רב מאד אני מתכוננת לכתוב לך מכתב ארוך, אך העבודה במשק הבית מפריעה לי הרבה. אך עתה יש בדעתי לענות לך על כל שאלותיך, ששאלת אותי במשך הזמן במכתביך: סל לא קניתי, מפני שאין לי בידי מי לשלוח אליך; מה שהמעילון נקרע – זו אשמתו של בית־החרושת, אני בשעת הקניה היתה לי הכונה הטובה ביותר, רציתי שיהיה לך חם. והוא הדבר בכסיות – אבל כל אלה הם דברים בעלי חשיבות מועטת, בשעת ביקורך הקרוב ביותר בוואַרשה אפשר יהיה לתקן את כל זה, ובייחוד שאני ואבא שלך מתכוננים לראות אותך בשעה הקבועה
אך עד אותו זמן למד יפה, היה סבלני בלימוד הלשון הגרמנית, אל תבּדל מחבריך, התקרב אל בני־אדם, למד לאהוב אותם, אם אתה רוצה שיאהבו גם אותך – ובזה תגרום נחת־רוח הגדולה ביותר
לדודתך הלנה האוהבת אותך.
לוּציאן האהוב!
השתדל לדעת עברית. הייתי כותב לך תכופות, אך פולנית, יודע אתה, לא קל לי לכתוב. על־כן אתה מוכרח להסתפק בתוספת שורות מועטות. היה לי בריא ושלם, למד הכול בהתמדה, לטובתך אתה ולנחת־רוחם של הוריך ושל סבך האוהב אותך
יוּדה פרץ
ז
לוּציאן היקר!
לאחר שובי מוואַרשה ומפּוֹלוֹצק היתה לי עבודה מרוּבּה ויצאתי כמה פעמים לנסיעות בבתי־הדין בערי־השדה. לא יכולתי משום כך לכתוב לך במהרה.
אתה מבין בעצמך, איזו שׂמחה היתה לי ממכתבך האחרון, שנשמע בו דופק של חיים חדשים ובריאים.
האמינה לי, אין דבר שטוּתי יותר מנעוּרים מיואשים, חסרי־מאבק. מי שהוא מדוכדך כבר בשנה החמש־עשרה לחייו, ומאוָי אחד משלו שלא נתקיים כבר סוחט דמעות מעיניו; מי שנכשל בגיל צעיר כל־כך ואין בו כוח־רצון לקום ולהתרומם, ההוא אינו ראוי לעזרה ואינו כדאי שהוא חי! מחלה אמיתית מעוררת רחמים, מחלה מדומה – ביטוּל! אבל אתה קמת והתרוממת, וכפי שאני רואה, אתה שוב נאבק! אני אוהב אותך יותר מדי, משיוכל הדבר הזה עוד להגביר את אהבתי; אבל עכשיו אני נותן בך יותר אמון, אני מאמין בכוחותיך ובטוח בנצחונך!
בני אהובי שלי, מה מאד אני אסיר־תודה לך על מכתבך!
* * *
ואולי נעשית אדם־של־ממש גם מבחינה אחרת? אולי יש לך כבר גם ידידים, ואחרי העבודה האמתית והבריאה אתה מחפש לך בּילוי? אולי!…
מבני־אדם בורח כרגיל אחד כזה, שהיה רוצה לברוח גם מעצמו. מי שאינו מרוצה מעצמו ומהתנהגותו, מרגיש שאין לו הזכוּת לבוא בדברים עם בני־אדם ולבקש מהם עזרה, שׂמחה, בּילוּי, משום שכנגד כל המתנות הללו אין בידו לתת ולא־כלום; אדם השרוי בעצבות אינו יכול לשׂמח אדם אחר; מי שאינו אדון לרצונו הוא, אין בכוחו לתת לאחר נחמה ועידוּד…
כל זה לא יהיה אצלך, אם לאחר מילוּי כל חובותיך תרגיש בך ספּוּק אמתּי, תשוב ותשׂיג את הרגשת הכבוד העצמי – ואם תבוא אז בתוך חברה. לא תהא מקבּל שום דבר בחינם, לא תהא לוקח נדבה; אלא מכניס בחברה שׂמחה, נכונות לעזרה, בטחון וכוח מוסרי – אתה בן־אדם והולך אל בני־אדם.
* * *
הדברים שאתה מבקש ישלחו לך רק בשבוע הבא.
אתה כותב, כי אני מצאתי חן בעיני כולם. יודע אתה מפני מה? מפני שהשתדלתי בכל כוחי, באתי לקראת כל אדם בלב פתוח, לכל אדם היו בפי איחולים טובים, והרגשת־תודה. כל אחד למדתי לאהוב על־פי דרכו, ומשום כך יכולתי למצוא חן בעיני אנשים, אף־על־פי שהייתי בכל מקום אני – או דוקא משום כך. אַל תשחק את התפקיד של פרא־אדם ומתבודד, היה מה שאתה הוֹיה באמת, היה גלוי־לב, היה אסיר־תודה לאנשים טובים; תהיה לך דעה משלך, אבל יהיה בך גם יחס של כבוד לדעתו הגלויה של הזולת; אהב את האמת, סלח על השגיאות והוה רודף רק את הרמאות, הצביעות… וכל מכּריך בפּלוצק יהיו אוהבים אותך. ובפרט בנות המין היפה, שאתה נכסף בסתר למצוא חן בעיניהן.
היה בריא, וגלוי־לב; עבוד, ותהיה מאושר אף תביא אושר לאביך.
שלך
ל. פרץ
הדודה והאחרים יכתבו לך.
ח
בני היקר!
הואיל ואני בטוח. כי ההשתתפות בשׂמחת־החג עשויה להביא לך תועלת גדולה, והואיל ואני מקווה. כי לא תבזבז זמן, הריני מסכים בלב כבד, שלא תסע הביתה. מה לעשׂות? טענותיך, מלבד מה שהן הגיוניות מאד, הרי הן נשענות גם על עצתה של מרת אלטבּעֶרג הטובה והעדינה.
זה שלושה ימים אני מחזיק בכיסי את מכתבך האחרון, זה שלושה ימים אני נאבק עם עצמי, עד שלבסוף נכנעתי לך.
אך זכור, אם יתברר, כי הקרבן הזה היה קרבן־חינם, יהיה לבי מר עליך.
* * *
אתה שואל בדבר שיעורים, והריני משיב לך תשובה ברורה: שאל את מר פאפירנוֹ, את מר אלטבּעֶרג, ועשׂה לפי הוראתם. הם קרובים אליך, הם יכולים להעריך יותר־מהר ויותר־טוב את תכניותיך, וכל דבר שהם יסכימו לו יהיה טוב ומועיל.
אל האלטבּעֶרגים, הפּאפּירנוֹאים ואל האחרים אכתוב לחוד; בזה הרגע אינני יכול לעשׂות זאת, בשל הדוחק בזמן.
בקש את מר אלטבּעֶרג, שיואיל בטובו ויסדר במובן הכלכלי על חשבוני את שהייתך בחגים בפּלוֹצק.
הדודה תכתוב במכתב הבא.
אביך האוהבך
ליאון.
-
כל המכתבים אל הבן, לרבות המכתב של הלנה פרץ ויהודה פרץ הסב, כתובים במקור פולנית. ↩
אל יעקב דינזון
מאתיצחק ליבוש פרץ
א1
L. Peretz, Obrońca Zamość, 24.2.1899 r.
מתהלתך, אדוני, מבלי דעתי אותך, התפעלתי מאד, וינעם לי מאד להכירך בקרוב נפש. האם אתה, אדוני, מחבר “הנאהבים והנעימים”2 ו“קרעֶפּלעֶך זאָלסטו עסן”?3
מוקירו
ל. פּרץ
ב4
וארשה, 27 יוני 1892
ידידי!
אינך כותב לי את סוף מעשיך בניעֶזין, אות הוא כי לא קבּלת את כספך, ועל־כך צר לי מאד… “מאָניש”5 לא יצא עוד מתחת המכבש, ובצאתו יהיה מכוער מאד. מדפיס אחד יש בוַארשה ושמו אוֹרגעֶלבּראַנד, אבל הוא בן־כלבים, והשאר כולם לשׂריפה.
“רועד אני כדג במים” ביום הדין של ספּורי הקטנים.6 אשר הפך הים ליבּשה יהפוך לב הקוראים עלי לטובה. ה“בּיבליאטעק” מוצאת חן גדול מאד מאד. אומרים כי נעלה החלק השני7 על הראשון – 50%!
בקבּלי את מכתבך “עשׂיתי רעש גדול”, וגם טרם קבּלתי אותו שפכתי את הקיתון על ראש אוֹרגעֶלבּראַנד, והשלישי8 יהיה תחת ידינו כל עיקר, והשוטה מה שעשׂה עשׂה.
ה' שולמן9 חטא ואשם. אמנם שלח מחיר החלק הראשון, ולא אדע מי קבּל את הכסף (אתמול הייתי בבית־הדואר, כתבתי מודעה, כנהוג, ומחר אקבּל תשובה ואדע מה נעשׂה עם הכסף), אבל ה' שולמן לא ענה על מכתבי. מדוע? הבשביל שהוא עשיר וסופר, ואני סופר ועני?
בקבלי את הידיעה מהפּוסט אכתוב לו ואודיענוּ, מה נעשׂה עם כספי. אבל, האוּכל לבקש ממנו מאמר, לבוא עמו בדברים ולחכות עוד הפעם על תשובתו עד ימות המשיח? רואה אני את פניך והנם עצבים, דברי אלה לא ימצאו חן בעיניך; יהי כחפצך, אכתוב לו עתה, חלק ב' שלחתי לו אתמול.
מתי תבוֹא? כבר נלאיתי לחכות עליך; מעצמו מובן, כי אשתי דורשת בשלומך.
ג
ידידי!
כי חלית וגם החלמת ידעתי מפי אחותך.
ב – – נראה שביב של רגש… הן דעֶפּעשען10 שלחה!!! פגשתי אותה בראש־השנה (בהחלק השני מהיומא אריכא) ותשפוך את נפשה לפני. מדבריה נודע לי, כי הנך עושה את עסקיה בקיוֹב… גם זאת אמרה לי, כי קבּלת מעט כסף מבעל־חוב, וגם השאר הובטח לך, אולם ממכתבך לא אראה זאת.
מווילנא (לא מוויטעֶבּסק) לא קבּלת כסף, יען כי לא נשלח לך; פתאום נסתם כל חזון משם, וגם אני אינני מקבּל מכתב. העומד בראש הוא גוֹידאַ,11 ולפי מכתבו האחרון יבוא הנה (לווארשוי) לדבּר אתּנו.
בנוגע למאוושיסזוֹן תוכל למסור את הדבר לבית־דין, ועוד נדבר מזה בבואך, הן מקיוֹב לא תצא עוד תורה.
המגיפה12 עומדת אחר כתלנו. לפני יום הכפורים קרו איזה מקרים בעולם הערלים, ואחרי יום הכפורים מתחילים המוּלים להשתלשל. וכבר הקיפה השמועה, כי אחד “מאחינו בני ישראל” (בלשונו של ווועֶבּעֶר13) “נפל שדוד על במתי המגיפה!” (בלשונם של שאר החכמים). ואתה תלך מחיל אל חיל! אחרי ראותך את המגיפה פנים אל פנים בקיוֹב, תשוּב ותראנה בווארשוי. אבל נעשׂית לבלי חת, כי “פעמים לא תקוּם צרה”. (מי יודע?)
עד כה אמרנו כי הרבונו של עולם הוא פּראבוֹסלבני, ואת הפּראבוֹסלבנים הוא ייצור כאישון עינו, עתה רואים אנחנו בחוש, כי הוא בּוּרז’וּאַ לכל משפטיו וחוקותיו, כי הוא אלוהי העשירים. בּלוּבּלין היתה מגיפה נוראה, וגם עתה, כאשר נחלשה, היא מוציא יום יום להורג [עם] רב, אבל מתים אך העניים, ובעלי כרס חיים ושלימים וקיימים. עד כה קרה לפעמים, כי הגבירים מתו מפּחד. עתה נוֹדע הדבר, כדבר ברור,
כי המגיפה היא אך מגיפה של עניים, והגבירים שׂשׂים ושׂמחים… ומתנדבים…
נבחרתי לסופר14 הקומיטעֶט15 לעזרת העניים בזמן המגיפה.. מזה יהיה לי: א צושפּרינג16 צו דער פרנסה; זאלץ צום וואַסעֶר אויף קאַשעֶ.
אחיך
ל. פּרץ
ד
[וארשה, בלי תאריך, בשנת 1892.]
ידידי!
את מכתבך קבּלתי במועדו, וכרגע עניתי לך ונתתי את הגליון, הכתוב על כל גדותיו, במעטפה, וגם מארקע17 הדבקתי… אך עתה לא אזכור עוד אם נשלח המכתב או נאבד ואיננו. ועל־כן הנני מוכרח לכתוב לך שנית…
ראשית חכמה – לבל תשמע לעצתי, אם אתננה; יודע אתה, כי לא אני היודע להלוך כנגד החיים, ועל־כן נתליתי על בלימה… אחרי שני חדשים עלי לשלם שכר דירה, ומוצא לכסף אין ולא יהיה; כעבור ימי החופש לתלמידי האוניוועֶרזיטעֶט יהיה עלי לשלם סך 50 רוּבּל שכר־לימוד, ו“הבּיבּליותּקה” לא מצער מאד, עד כי איני מסַפּר מבּוֹשת.. אבל כל זה נוגע (או חודר) אל עצמי ואל בשׂרי, ועלי ליעץ לך.
לפי דעתי עליך לשוב לווארשוֹי. מוטב למות ברעב בהיתר ולא לרחוץ בחמאה באיסוּר. על אחת כמה וכמה אם גם שם אין לך משען לחם. לחיים באיסוּר18 נחוצים עצבי איש אחר, ולא עצבּיך. אתה תפּול למשכב. לו הייתי אני תחתיך, כי אז כתבתי הרבה, והבחור מאיישישוֹק היה קורא יותר. אבל אתה לא תוכל לכתוב, כי אם בשלוָה ומנוחה, ועל־כן מישיבתך בקיוב לא ייהנה גם הבחור מאיישישוֹק. לו הייתי תחתיך בקיוב, כי אז מצאתי גם תענוגים לנפש, כי בלי ספק [יש] גם שם אידעֶאַלים בעלות (ולא בעלי) עינים שחורות או עיני תכלת; אבל אתה לא תשית לב גם לזאת, ולמה אתה שם? בוא לווארשוי, ושב עמדי עד כמה שיתן לי בעל־הבית לשבת, לחמי – לחמך, ושיקויי – שיקוייך. אל תשכח גם זאת, כי חב אני לך הרבה, ואם אאכילך ימים רבים, לא אצא עוד ידי חובתי. יודע אתה את עקרת ביתי, כי גם היא תקבּלך בעין יפה ובכל לב.
ואם רבים הם מכּיריך בקיוב וחפצים המה להושיע לך, אז אחת משתי אלה: או יתנו לך מכתבי מליצה לה' פיינבּעֶרג, העומד בפּטרבּורג בראש הוועדים, ויתן לך איזו משׂרה, או ישלחך לארגענטינא עם בית־הדפוס או מכתב עתי (הן דבר זה נחוץ הוא שם, לפעול על לבות הבאים, ולא יוליכום שולל “אנשים מן הצד”), או יתנו לך איזו משׂרה. הלא צרכיך מועטים ובעל סמכא אתה בנוגע להאוצר, כמלא כריק.
זאת היא עצתי, אבל עוד הפעם אזכּירך, שלא איש עצות אני. ואל תדמה בנפשך, כי מקדים אני בזה לגול מעלי את האחריות בעד עצתי; באמת ובתמים אני אומר לך. על בינתי בעולם המעשׂה אַל תישען, פן יִכְשַל עוזר ונפל עזוּר. ואם באת בין המצרים ושׂכלך לא יפתור שאלתך, שאל פי מיודעיך ומכּיריך שלא מעולם הספרות…
מתאונן אתה עלי, כי לא השמעתיך חדשות. הנני פותח לך את שׂקי, את אוצרי הטוב. ורווה את עיניך במרגליות הטובות:
1) אחרי הצהרים אין לי עוד עבודה. ישנה איזו [עבודה] קטנה וקלה על איזה ימים, ובמהרה אהיה חפשי כצפור מהשעה השלישית עד הערב, לצאת ולראות בבנות הגן והשוָקים.
2) כולנו בקו־הבּריאה. תהילה לאל חי, המחיה נפשות בימות הקיץ בווארשוי וגם ברחובות נאַלעֶווקי ופראנציסקאנסקה. בערב הנני יוצא, ככל אסירי ואַרשה, מאוּר הכבשן ואתפלא עלי, כי לא נתּכתי כליל ועוד יש [לי] נשמה להפקידה ביד הקב“ה לכל הלילה, ובבוקר אקיץ ואתפלא על הקב”ה, אשר בזמן הזה לא החמיץ את פקדונו.
3) אוכלים אצלי סוֹקוֹלוב והד“ר מינץ, אשר שלחו את נשותיהם לרעות בשׂדה… הם אוכלים מעט, מדברים במתינות, צועקים לעתים רחוקות. מתוַכּחים על דבר החולי־רע, העומד אחר כתלינו, ומספרים חדשות, אשר אקרא ביום מחר ב”הצפירה".
4) בעד מודעות החילותי לכתוב ל“הצפירה”. כתבתי: 1) ביקורת על ספרו של וייסבּרעֶם, והוא עודנו “כעזות־מחוצף פנים”, ולא תיפן, כי הצדק אתי. 2) פעֶליעֶטון: “רחמי אכזרים”, כמענה לו בפרט ולכל “הרח”ש של הספרות" בכלל. וגם פעֶליעֶטון 3) “עיר המתים”, אשר יודפס היום, ערב שבת קודש, פרשת אינני יודע. מלבד זה 4) “מחלוקת לשם הפּאטריוֹטיזם” (הראשון), אשר לא הבינו הקוראים הפשוטים, והקוראים־הסופרים על אחת כמה וכמה.
N.B. חפץ אני לכתוב גם ל“המליץ” מדי שבוע בעבור מודעות, אך חכיתי על בואך, ואתה תציע את ה“עסק” לפני “המליץ”. אם תאבה תכתוב משם התנאים: מחיר מאמרי – מחיר ה“גדולים”; מחיר המודעות – בנכּיון ראבּאט הגוּן. מותר להמו"ל “להשיב אחור”, אך לא לתקן, לגרוע ומה גם להוסיף.
5) כּהנוֹבסקי19 הוציא לאור אחרי “המלשין” ספר “מטרוֹפּוֹלין”.
6) כהנוֹבסקי וגם זינגר20 חוקרים אותי ואת מכּירי, אם לא שמתי אותם מטרה לחצי (“רחמי אכזרים”), וכל אחד ואחד מהם מעורר רעהו [להאמין], כי הוא בעל הדמות. ב“רחמי אכזרים” נזכרו “מלשין” ו“משורר” כמשמעם, אבל “על ראש הגנבים בוערת המצנפת”, וכהנובסקי מתיירא מן “המלשין” וזינגר מתחולל מן “המשורר”, וכל אחד מהם ישית לי, בפגשו אותי, בחלקות, אשר חלקו מחמאות ומביאות לידי הקאה…
7) שוּלבּעֶרג21 אומר, כי חייבים אנחנו לו 20 רוּבּל! איככה? לא חפצתי לראות את החשבון, עד בואך.
8) “בעֶקעֶנטעֶ בּילדעֶר”22 ספו תמו… (אולי תוכל לשלוח מהנמצאים אצלך בקיוב?), ולשנים־שלושה שואלים אני עונה בגאון: “ספו תמו, ובעזהשי”ת יוּצא לאור שנית".
9) חושד אני את אחת השפחות אשר בבית, שאני גר בו, כי היא “מטילה ריאה”23 (כן?). על בני.
10) קבּלתי זה ימים רבּים מכתב מהגבירה מאגידוֹביטש (או מגידיוֹביץ) בתודה – קרירה מאד מאד… תלמיד־חכם שמחל על כבודו אין כבודו מחוּל, והאשה, ומה גם אשת חבר, לא תמחול לעולם.
יש לך חדשות כמספּר עשׂרת השבטים: “מיין ליבּכעֶן, וואַס ווילסט דוּ נאָך מעֶהר”?24
בנוגע למאמרו של ה' שוּלמאן, הנני מקבלו בכל לב ונפש ומדפיסו בלי שינוי ותמוּרה, יתיר או חסר. תוכל להבטיחו בשמי ושמך יחד.
הגד נא לי: מה שלום קיוב? מה “אומר” ווייסבּערג? איה מז"ח?25
בּ' היה בווארשה ולא מצא חן בעיני.. היה אצלי שתי פעמים, ובפעם השלישית לא מצאני ויעזוב כרטיסו… קרא באזני מאמרי ז’ארגוֹן, וה“כּל כאשר לכּל” – 0 גדול, גבּור ונורא. נקודה אחת ישנה בתוך האדם הזה, והוא – גרוֹש (גרוֹשעֶן). וכל מאוָייו, דבריו, מעשׂהו, כתיבתו, תנועותיו, יוצאים ושבים מן ואל הנקודה הזאת. גרוּש אחד, ולא מאה אלף רוּבּל־כסף, גרוש אחד, ולא סוסים, גנים, פרדסים, נשים יפות, תיאטר וכו'. אלא גרוֹש במזומן, פשוטו כמשמעו, בשבילו יפשוט נבלה בשוּק וגם יונה אשה זונה… גם כן פשוטו כמשמעו. דברי אלה, על כל פנים האחרונים, יהיו לך כספר החיים, אבל המפרש חי, וכבואך יפרוש את השׂמלה לגועל נפשך.
“הבּיבּליותיקה” אינה הולכת, הקטנים אינם זוחלים. הבטחתי לכתוב בשביל בן־אביגדור, אבל כיוָן שהבטחתי, העט נופל מידי ולא אוכל לכתוב מאומה. וגם הפרוטה האחרונה לא אזלה עוד מכיסי ועוד חזון למועד.
לפי הנשמע גם הוצאות בן־אביגדור26 אינן זוחלות עוד כמקודם.
סוף דבר אין חדשות, אין טובות, אין ישועות ונחמות ואין תקווֹת לעתיד לבוא…
בני העיט, אשר עטו על פגרי פאלעֶסטינא, פנו לה עורף, לרדוף אחרי פגרי ארגענטינא… להם – חוטם! הם יודעים להלוֹך כנגד החיים.
צר לי מאד על ספורי הקטנים, אך מה אעשה? לו היה לאל ידי להדפיסם בחוּץ לארץ! אל תחזירם הנה עד בואך, עוד אפנה לראות את הפגרים, לבכּות את חללי. הנני מתחיל לסדר את החלק גימ"ל,27 אך בלעדך איש אובד עצות אני, ואינני מוצא את ידי ורגלי.
לא אוכל להבין, מדוע לא תוכל להוציא את הגזלה מיד עושקך? כפי אשר אזכור, ישנן בידיך ראיות מהימנות, ומה נהיה? איך נפל דבר?
אם קבּלת את מכתבי הראשון, אז תראה ההבדל ביניהם; זוכר אני, כי בכתבי את הראשון היה לבּי רך כשמן במקום אחד וחזק מצור במקום שני.
עבד עצבי אנוכי, וכל אשר אוציא מתחת ידי יליד עצבים הוא.
אולי ישנם סופרים בקיוב.
ומה דעתך: לשלוח לשעֶפטעֶל קוֹמיס?28 כמה? על איזה תנאים?
והנני אוהבך ומוקירך
ל. פּרץ
אשתי ובני דורשים בשלום.
ה
[בלי תאריך]
ידידי!
שלשום קבּלתי את מכתבך ולא עניתי, יען־יען כי־כי לא אוכל לכתוב.
עמוק עמוק בחדרי לבבי ישנו פצע עתיק־יומין, ולפעמים בלי משׂים יפתח, ואז יזוב לבבי דם ואני לא אדע נפשי.
אך הרגעים עברו ושערי־החושים פתוחים לרוָחה, לקבּל את הרע מכל עֵבר ופינה.
ממכתבך רואה אני, כי אזל הכסף מכיסך. מבקש אתה ממני ללכת אל מוֹבשיסזוֹן, אך אני לא אוכל לעשות את חפצך זה… אני לא אוכל להיות למובשיסזוֹן בשום אופן כנושה; נושה הוא באחי (וכמו [כן] בי, כי אני הייתי באמצע) סכום גדול מסכומך, ומה אענה לו אם יאמר: תן על חשבוני? ואחי הוא עתה במצב נורא… תוכל להבין את מצבו, אם אני שלחתי לו 25 רוּבּל־כסף, וד"ל… אדמה, כי כאשר תבוא הנה יפרע לך, אך לא על־ידי מלאך ולא על־ידי שליח. חשבתי מחשבות הרבה לשלוח אחר תחתי, אך לא מצאתי איש כלבבי. עצתי, שתשאל אחד ממיודעיך איזה רוּבּלים ותשוב הנה. אם לא תאבה. כתוב לי ואני אשתדל להשיג איזה סכום בהלוָאה. מובטח אני, כי כאשר תבוא הנה נוכל למכּור איזה סכום עֶקעֶמפּלאַרן, כי מיום נסעך מפה לא מכרתי אף אחד למוכר־ספרים, כי אני אינני יודע אותם מכּול וכול, וגם הם אינם יודעים אותי.
כל זמן שהיו מודעות ב“הצפירה” מכרתי לאחדים29 כמעט כל שבוע איזה עֶקזעֶמפּלאַרן: עתה חדלו המודעות, כי חדלתי מכתוב, או טוב מזה – “הצפירה” חדלה מלהדפיס. הספור האחרון “שמעיה הגבּור” לא מצא חן בעיני החסידים. וחז"ס30 קבּל איזה מכתבי מחאה, ויערוך גם הוא מחאה כנגדי וַיתלה את הקולר בסוֹקוֹלוֹב.
אינך קורא את “הצפירה” ואינך יודע עד כמה גדולה אי־בושת הכלב הזקן והשוטה הזה. אמנם, מבטיחך אני, כי לא הרגשתי שום צער מזה; נהפוך הוא, ביום קראי את ההערה הקצרה של חז"ס, כי “שמעיה הגבּוֹר” הוא על־חשבון סוֹקוֹלוֹב31. שמחתי מאד מאד, אבל לכתוב אי־אפשר, ואם אכתוב לא ידפיסו.
כן איני מקבּל ממך מענה אודות הצעתי לכתוב ל“המליץ”; לא אדע אם כתבת להרעֶדאקציון או לא כתבת כלל מזה. אני רואה את המודעות כדבר נחוץ מאד, אבל לא אתפלא כל־עיקר, אם לא יאבה “המליץ” לתת לי מודעות מחיר ספּורי.
נוכחתי לדעת, כי הקוראים העבריים הם רעים מהז’ארגוֹניים, בפרט החסידים דפה הם כבוגרת זקנה, אשר לא תוכל נשׂוֹא דבר וחצי דבר, לא תחפוץ במהתלות וחידוּדין, ויראה היא מן התהלות, פן דברים בגו. יודעת היא, הבּלה הזאת, כי אין בה אף מתום עדנה, ואם יהללוה אות היא, כי דבר־בליעל יצוק בזה. וכן היה עם “שמעיה הגבור”. וכן יהיה לעולמים.
רואה אני בעליל, ששני הזקנים צעֶדעֶרבוים32 ולהבדיל חז"ס יעמדו על דרכי כל ימי חייהם, הם חיי וחייך וחיי סוֹקוֹלוֹב, ועוד תוכל לשית נוספות. עוד ישׂאו החמורים הזקנים על שכמם את פגרי הבריאים.
בנוגע לארגעֶנטינא, פ"ב33 וסוקולוב, עוד חזון למועד, ועתה אין כשרון34 למעשׂה כזה.
מתי תבוא?
אשתי ובני דורשים בשלומך בכל לב, והחדר ריק בשבילך.
אחיך ל. פּרץ
הנני מקצר, כי אינני עוד בקו הבריאות המוסרית, וד"ל.
ו
[בלי תאריך.]
ידיד נפשי!
את מכתבך קבּלתי אתמול, ולא יכולתי לענות לך עד היום.
לדברי… לא נתתי אמוּן אף רגע, אף כי בתה, אשר טרם עת שמנה, עמדה על־יד ימינה ותעד באומר ובדמע. מאמין אני בחכמת הפרצוף!.. [היא] נדמתה לי תמיד לעששית גדולה של שמן, אשר פתילתה נדעכה מרוב… שמן.
וכן לא יכולתי נשׂוא את פ“ב מרגע הכרתיו; סלח לי אמנם, כי שגיתי. לא מהרגע ההוא לא יכולתי נשׂוא אותו, כי אם מרגע, אשר הודעתני בשמו, כי עתיד הוא לבקר אותי בהחזרה! לך סלחתי, יען כי ראיתיך שוגה בו, אבל לי לא יכולתי לסלוח את הגאוָה, שׂנוּאת נפשי מעולם, ואמרתי אז בלבבי, אם בכלי שני, בפי דינזוֹן, המלים האחדות האלה מלאות גאוָה, בכלי ראשון, בפיו של פ”בּ עצמו, על אחת כמה וכמה. וחדלתי מדבּרו לשלום בכל לב.
אצלנו עד היום הזה אין עוד מגיפה במלוא מובן המלה; ישנם אך מקרים בודדים על גדות הווייכּסעֶל, פּראגא ובחוּצות הצפופים, כגון כרוֹכמאלנא, ווֹלינסקא.
תודות לקלעֶגעֶלס35 העיר טהורה ונקיה, ואולי תראה אותה, והיא עולה עתה על קיוֹב.
אני כל היום “בסבך עסקים”, כי הנני “רגלי הועד”, ממלא את החלטותיו.
זה חדשים, אשר לא מכרתי אף עֶקזעמפּלאַר אחד. חבים בזה: חסרון מודעות והחולי־רע. כבר יכולתי לשכוח, כי הנני מו"ל הבּיבּליוֹטעֶק, לולא המעתיקים לשפת פּוֹלאניה, אשר ידריכוני מנוחה לפעמים, בבקשם ממני הרשאה להעתיק ולהדפיס, ואברהם רייזעֶן, השולח שירים עד היום הזה. –
אצלי אין חדשות, אבל אצל אחי חדשות לא טובות, ולא אוֹגה את נפשך לפורטם. העסק רע ויורד לטמיון, והוא. יושב עם בני־ביתו בין שני מדורות של גיהנום, בין לוּבּלין ולעֶבּאַרטוֹב, המלאות פגרי החולי־רע.
חדשות: בית־הדפוס של שוּלדבעֶרג נשׂרף אתמול.
הקוֹמיטעֶט, אשר אני רגליו, לא עשׂה עוד מאומה.
קרובת אשתי לא תאבה ללכת מאתנו עד בואך. וזה מרבה להב לתשוּקתנו לבואך.
בני החליף את חכמת הרפואה בהנדסה.
ואתה – בוא ואל תאחר.
אולי תוכל להביא אתך הנה איזה קוֹמיס?
אחיך
ל. פּרץ
רעֶדאקטוֹר ה“ווֹסחוד” מסר את הבּיבּליוֹתיקה לה' פארבּעֶר לכתוב ביקורת: כן מודיע זה האחרון.
ז
[בלי תאריך.]
ידידי!
את מכתביך קבּלתי. הראשון הפחידני מאד, אך קיויתי להשני, ויבוא והוא הרגיע את רוּחי. בכל לב ונפש הנני מודה לך על הבטחתך לבוא אל ביתי. הנני מודה ומתוַדה לפניך, כי תמיד היתה טינה בלבי עליך, על אשר לא האמנת בפתח הפתוח הזה, על אשר כיסית ממני הרבה. אבל הימים האלה, ימי הסודות, עברו; שני קבצנים אנחנו, ואיש את אחיו נושיע כאשר נוכל.
אומר אתה עם ספרך, כי עלי להשתדל בדבר ארגעֶנטינא36 ולא עליך. האמינה לי, ידידי, כי אני לא אוכל עשות מאומה. אינך מאמין לי, כי בעסק הנוגע אל עצמי ואל בשׂרי לא אוכל לפעול ואיש אובד־עצות אני, במלוא מובן המלה. מרחם, משחר [ילדותי] למדתי לפעול בשביל אחרים, וכרמי שלי לא נטרתי ולא אוכל לנטור. מעצמו מוּבן, כי אם יעלה בידך לקבּל איזה משׂרה כאשר כתבתי, אז נסע יחדיו ונעבוד בשורה אחת. גם מרשה אני לך בכל לב לבקש בשמך ובשמי, אך אל תקווה ממני עצה או פעוּלה.
במכתבך החלפת את ווייסבּרעֶם בווייסבּעֶרג. כנגד ווייסבערג דבּרתי אך בהבּיבּליוֹטעֶק, וב“הצפירה” מחצתי את ווייסבּרעֶם בביקורת על ספרו “הגורל והירושה”. לא אתפלא על הדבר הזה, כי שניהם תאמי הסכלוּת.
כפי הנראה השידוּך ביני ובין “הצפירה” לא יעלה יפה. הזונה הזאת לא תוכל לתת אף מודעות. זכרון המו"מ הזה מביא לידי הקאה, ועל־כן אחדל מזה, ודי אם אספר לך בעל־פה בבואך הנה.
אם ז' מבין לשון ארמית, ומשתמש בה בכל תוקף ועוז, גם כל זאת – אספר לך בפרוטרוט בשובך, ואתה תצחק עלי ותכעס עליו חינם, כי הוא לא יבוש ואני לא אתפעל… הסכן הסכנתי מאז להיות למאכל לכל חונף ומבין בלשון ארמית, אשר אך מלאכי השרת אין נזקקין לה בזמן הזה.
את ה“בעֶקעֶנטעֶ בּילדעֶר” עוד לא קבּלתי, ובטח אקבּל במהרה.
צר לי מאד, כי לא ראית את יהל"ל37, ולא תוכל לתארו לי כמשפטך אתה.
את הספרים לשעֶפטעֶל38 לא אשלח עד בואך – וד"ל. ואם לא תבין את הרמז, אגלה לך את הסוד בבואך.
כמה דברים לי להגיד לך בבואך, ועוד – אמרת עם ספרך – שני שבועות לבואך הנה. האמינה לי, כי אשׂישׂ עליך כמשׂושׂ חתן על כלה, ודוקא כשהם קשורים על־ידי חבּה יתירה ולא לשם ממון או יחשׂ־משפחה.
משׂכּילי וארשוי, העומדים במדרגה אחת עם משׂכּילי קיוֹב, ישׂנאוני שׂנאה עזה כמות, אך שׂנאה מסוּתרת, מיראה מלשוני החדה. שׂמח אני מאד על שׂנאת הרשעים הללו ועל יראתם מלשוני החדה; לא אוכל נשׂוא אהבת חטאים, לא אוכל נשׂוא כבוד מחנפים ופושעים וכסילים ואוילים.
הכסיל בפני־עצמו הוא אדם ישר, עד כמה שאיננו סופר. לא נתּן לנו הרשות לסגור על מסגר פה אחד הבעלי־בּתּים, החפץ לנגן39 בפני־עצמו על מקומו ובלחש איזה ניגוּן, אף כי יודע־נגן הוא כחמור; אבל מותר לכל אחד מהקה"ק40 לעמוד לחמור לשׂטן, לבל יעבור לפני התיבה. עלינו [לעשות] אחת משתי אלה: או לעזוב את בית־המדרש ולצאת, או לגרש משם את החמורים המנגנים. אמנם, ה' סוֹקוֹלוֹב למד לישׂא ולסבּול מנגינות חמורים, אבל הוא הולך לשיטתו, שיטת האימפּרעֶסאריוֹ, המקבּל שׂכר בעד כל ניגוּן וניגוּן של זרים.
אך נחזור לעניננו הראשון.
מכתבך הסגור הוא זהב סגור של רגש טהור ושל סאטירה… על המחילה של הסופרת א'… צחקתי מלוא פי לא אחת ושתּים, ועד היום הזה אינני יודע אם מחילת המחילה מחילה, או, במחילה, איננה במחילה, כי אם לפנים אבל לא… לאחור. הנני הולך בדרכך ומדבּר נבּול־פה, אבל אם מותר ליונה. מותר גם לפרס..
חידה היא, איך נאבד מכתבך הראשון. עזבתיו על השולחן, ביקשתי שלושת ימים ולא מצאתי והוכרחתי לכתוב אחר. אמנם היו אצלי מחבּרים, ואללי לי, אם נפלה המציאה ליד אחד מהם.
מוכר אני אחד אחד את הבּיבּליוטעֶק ואוכל את הכסף. לוּ היו מודעות, כי אז מכרתי הרבה. אך אתה בלעדי 0, ואני בלעדיך פחות מזה, אני מינוּס. מתי תבוא ומן המינוּס והאפס יצא איזה מספר?!
אקווה כּי תביא אתך את ספרו של ה' שוּלמאן.
אשתי פורסת בשלומך בכל לב. בני גם־כן. נחפז אני לכלות את מכתבי, כי הולכים אנחנו אל “פּוֹד גוויאזדוֹן” לשמוע מנגינות, כי מחכּים עלינו בית גרינבּוים.41
והנני אחיך
יצחק ליבּוש פּרץ
ח42
ידיד נפשי,
את מכתבך המלא עצב ותמרורים קבּלתי, אך צחוק עשׂית לי, בבקשך ממני תנחומים לנפשך. איך אנחם, ונפשי אבלה עלי תמיד, ובזמן ששׂפתי צוחקות, תולעת תאכל קרב ולב. אבל אין־סוף, אין־תכלה הוא חוט־החיים.
ומה אספר לך אודותי? את חצי ימי אבלה בבית פקודות הקהל, אחרי כן אני פקיד הועד הנלחם את הריחיים [של רוח] – חפצתי להגיד את החולי־רע, ואחרי־כן – סופר עברי אנוכי… בזמן האחרון – מהולל ומפואר על־ידי דוּבּנוֹב, בן־דוב, פרידבּעֶרג וכל דכוותיהון43… יתר הזמן הנני אוכל ושותה וישן, וכאשר תקוץ נפשי בחיי, הנני מהפך את הסדר ואני שותה, אוכל וישן; ישן שותה ואוכל וכו', כמספר החליפות של “מכשפה לא תחיה”.
לא רעבתי עוד ללחם, וארעב מחר או אחרי יומים…
במשך הזמן אשר לא ראינו איש את אחיו, קפצה עלי זקנה – מצחי נקמט, עיני נבלה, שערותי החלו להתלבּן. ימים רבים חליתי: כל ימי הקיץ וראשית הסתיו. שנַיִם־שלושה ימים שכבתי למעצבה, כאבן שאין לה הופכין, מכאב עצור בעצמות השדרה (בלי כל “על חטא”), ויום אקום ואלך על משענתי. עתה חלפה מחלתי, אך לא כולה. מרגיש אני, כי תשוב אלי כיונה אל ארובּתה, ואז אעלה על המיטה לבלתי רדת ממנה.
אם [יש] לאחותך מעט כסף, מדוע לא תבנו בית בשותפות, ותעשׂו מסחר, למען כאשר תבוא בימים ויכשל כוחך, תגרש אותך החוצה.
אולם מדוע לא תכתוב מאומה? הספרות היא לי עיר מקלט, בית־מפלט, מנת כוסי לשכּרון ולשכחה, ואתה נחבא וקולך נחבא ועטך נקצץ. גוידא משלם ואתה לא עניתיו; לאמריקה מבקשים עבודה בכסף, ואתה מחשה; אני שילמתי כסף רב (חינם) למעתיקים, ואתה עמדת מרחוק. לא אוכל להבין את דרכך ומעשׂיך, ומה היה לך. התשכח אשה עוּלה, ואתה את הספרות השלכת אחרי גו? כתוב פירוּש וביאוּר.
אחיך
ל. פּרץ
ט44
וארשה, 23 אפריל 1894
ידידי!
כדבריך כן נהיה. מעתה ועד עולם לא ייקרא עוד שם ס'45 על הוצאתי. איך הגעתי אל התכלית הזאת, אספר לך פה אל פה. אבל לא אתך הצדקה! אנוכי עשיתי זאת אך למענך, ולא מהוֹדאה לך. נהפוך הוא – טבחתי ולא חמלתי את ההוצאה, אשר תהיה אצלי כאבן שאין לה הופכין. ובזמן ש“לכבוד פסח”46 נפזר47 במשך שבועות בסכום48 3000 עקזעֶפלאַרן, הנני בטוח, כי את המוֹתר לא אמכור עוד, ושארית הספרים יימכרו אך למאות. אני חפצתי להיות הקול והוא הידים. אמנם, גם עתה עמו למכור, מבלי שייקרא שמו על הספרים – המכר שלו אינו שווה כלוּם, הלא טוב לו למכור אך את שלו.
לא כתבתי עד הנה, כי התעכבתי עד אשר אוכל להודיעך, כי תאוָתך נהיתה. עוד הפעם אגיד, כי בעיני ה“חילוּל השם”, אשר נגע עד לבבך. הוא דבר שאין בו ממש. אבל די בזה.
אלאפּין49 מבטיח לשלוח לך את כספך תיכף אחרי השבּת. אם לא תשלח לי את הספּורים50 במשך שבועים ימים, אתה הורג גם את יתר ההוצאות, ודי לך אם בכנפיך יימצא דם ה“יום־טוב בלעֶטלעֶך” ולמה תעמוד עוד על דם ה“ליטעֶראטוּר און לעֶבעֶן” אוּלם בכל זאת תוכל לכתוב איזה דבר? ומתי תבוא?
הדפסתי את כל “הירשעֶלעֶ” שלך, אבל טרם בואך הנה, לא אמכור אף עֶקזעֶמפּלאר אחד. הדפסתי כולו, – אולי זה יהיה לאבן־שואבת לך.
ל. פּרץ
י
[בלי תאריך, 1894]
ידידי!
לא נקעה ממך נפשי; נהפוך הוא, שוגה אני תּמיד באהבתך, אולם… הגד בעצמך, מה היה לי לחשוב אודותיך:
1) אם באמת על מכתבי האחרון (לא אזכור עוד באיזה עניין) לא קבּלתי מענה (כל מכתב ממך על דבר חשבונו של ספּעֶקטוֹר לא קבּלתי).
2) אם שלחתי לך את ספרי, ואתה לא הוצאת מפיך אף מלה אחת על אודותם.
3) אם בכל העת הזאת ולמרות כל בקשותי, עזבתני גלמוּד בקשרי מלחמה נוראה עם כל השודדים והגנבים בהספרות, כאילו אין בכוחך לכתוב למעני שתים ושלוש דלתות.
4) ואם לא חשבת גם לנכון להודיעני, כי מכרת את ספרך לפוּנק…51
כל איש ואיש במקומי יחשוב: רעי עזבני לנפשי, או – יצא את העיר, שינה את מקומו ולא השיג את כל מכתביך.
אך מה שהיה היה.
ראשונה אודיעך, כי ספּעֶקטוֹר לא נתן על חשבונך אף פרוטה אחת; נשבע במעמד כולנו, כי אתה חבת לו ולא הוא לך, הבטיח להראות לנו את מכתביך, ששם אתה קורא אותו בשם נדיבך וידידך הנאמן ומודה ומתוַדה אתה שאין לך עליו שום טענה ומענה מלבד לב מלא תודה וברכה על חסדיו הרבים… ומבקש אתה ממנו שלא יצה בך.
כן שקר בפי רוֹזעֶן,52 באמרו כי מוכר אני את הבּיבּליוֹטעֶק במחיר 35 קוֹפיקוֹת. לא היו דברים מעולם. אינני מוכר בפחות מ־75 קוֹפּיקות.
מצבי ברע. פרנסתי דלה וריקה.
יצא לאור חלק ג' מן הביבּליוֹטעֶק, וכיוָן שראיתי שאתה מחשה, הדפסתי בשׂכר טרחתך למענך 500 “הירשעֶלעֶ” על נייר משוּבּח, והנוֹ מוּנח למענך ולאשר תצווה.
כן הוצאתי לאור: “החץ”53 ו“עוגב”54, 10 “יום־טוב ביכלך” – והנני שולח לך את כל הספרים שנית.
כיוָן שכבר הוצאתי כסף על “הירשלי” – תקחנו ותצווה למכור אותו לאשר תחפּוֹץ, כי אני לא אוכל (כאשר ידעת) לסחור ואצלי הכסף והזהב יהיה לאשפּה ולעפר.
חייב אני “למעלה מראשי” ולמעלה מן השׂכל.
כבר למדתי את ידי לחתום שטרות, וסופי – לבית האסירים. אך [עד] העת ההיא אדפיס, ואחריה – גחלים…
צר לי מאד, כי גם עליך עוברת תמיד הכוס..
אך מה לעשׂות?
האוּמנם לא תעזוב את קיוֹב לנצח? האומנם תשב שם מַשמים כל הימים?
רואה אני במראָה, וגם פני נהפכו לירקון, ופסי השלג שבין שערותי הולכים ומתרבים… חדל לי זה כבר אורח בין הנשים, ואחד מתענוגי העולם הזה נחרב למעני ונותרה הספרות לבדה…
אוהבי ועוזרי הם: פּינסקי, פּינסקי ופּינסקי… לפעמים פרעֶנק, פרייד… וגם – אני לבדי, בתור: י.ל.פּ, ד"ר שטיצעֶר, לצִפֶר, לץ פוּן רעדאקציעֶ55 וכו' וכו', כבר שכחתי כמה שמות יש לי, כמאה ושמונים…
ואתה? אתה שותק.
אני מאמין באמונה שלימה, שלוּ היית עתה בווארשוי, כי אז “עשׂינו עסקים טובים” – אך מה לעשׂות!…
חלקי מכל עמלי – שביתי מלא ספרים, פּי משׂנאִי מלא קללות, מעט מאהבי – מנוד ראש..
והנני אחיך
ל. פּרץ
יא56
ידידי!
הטרם ידעת, כי אינני תלוי בדעת עצמי, טרם התאספו והחליטו, מה יכלתי לענות לך?
הספור הנדפס למענך הוא בעד “שכר טרחתך” או “שכר סופרים” בעדך, ועל־כן אומרים הם, שהפּלאטעֶן והמעֶטריצן57 הם קניין הבּיבּליוֹטעֶק. ואם חפץ אתה בפּלאטעָן ומעֶטריצעֶן, עליך לשלם מחיר העָקזעֶמפּלארין 75 רוּבּל.
ההחלטה הזאת על אפי ועל חמתי, אך מה אוכל עשׂה, והם הטביעו כשני אלפים בהעסק, ואינם רואים אף אגורה אחת בהחזרה.
נחלט [הוחלט] גם־כן לשלוח על חשבונך. חכיתי איזה ימים, אולי תמצא ידי לשלם התשלום, אך ריקוּת נשאר מכּול… דל אני – ואתך הסליחה.
הודעני את חפצך. אני אדמה, שלא תחפוז לקנות הפלאטעֶן והמעֶטריצעֶן מידם. כי [אין לך בהם] צורך, כל זמן שישנם עֶקזעֶמפּלארעֶן.
אחיך
יב58
אוטבוצק, ר“ח מנחם אב תרס”א [1901]
ידידי!
הנני מבקשך, שתעשה למעני את הדבר הזה:
תלך אל מר בן־אביגדור ותעשה עמו חשבון עבודתי. במדומה לי, שהוא משתמט ממני ואינני יודע למה, ואני, כידוע לך, אוהב דברים ברורים.
יחשוב [יחשב] את הספרים האחרונים ואת הנדפס ב“עולם הקטן”.
בנוגע להספרים, הלא אתה יודע, שיש בהם מעט מקוריים והשאר העתקות; יחשוב את הכול להעתקות, אם לא תוכל לדעת בדיוּק.
חפץ אני גם־כן לרעת, כמה הוא משלם בעד שורה ב“עולם קטן”. יש לי איזה דברים, ואיני יודע אם כדאי להשלימם ולשלחם.
גם־כן איני יודע, אם כדאי להשאיר בשבילו להבא ספרים.
והעיקר, שלפי דעתי שייך [מגיע] לי ממנו הרבה כסף, והוא אומר: להד"ם.
אחיך פּרץ
יג59
מאריענבאד, 9 אוגוסט 1903.
להוי ידוע לך, שאני מחזיק את מקלו של ראפּוֹפּוֹרט והוא מעשן את הסיגריה שלי.
שלך י. ל. פּרץ
דרוש בשלומו של נוֹמבּעֶרג ושאר הבּישגדאים בידידות יתירה, יתּכן שאשוּב בריא.
יד
לורעליי, 4 ספּטמבר 1903.
מיר זיצן זאַלבּעֶר־צוויי
(איך און אַ נאָטאַר,
נישט קיין שרייבער, דאָך אַ נאַר)
און קוקן אויף לאָרעֶליי;
מיר קוקן אַ שטונד –
זיי געזונד!
תרגום: אנו יושבים בשניים / (אני ונוטאריון, / לא סופר, ובכל זאת שוטה) / ומביטים אל לורעליי, / כבר אנו מביטים שעה – / היה בריא ושלם!
טו
ויסבאדן, 18 ספּטמבר 1903.
דינזון היקר באדם.
גלוּיתי הבהילה אותך לחינם. הרופא מוצא כי הוטב לי, וכי העצב, או השד יודע מה, מתחזק. רק עבודת־היתר היתה גדולה ביותר, מטורפת (כך אמר), והוא רוצה דוקא שאֶעשׂה עוד ארבעה שבועות במקום חם יותר ואנוח מנוחה מוחלטת. לכתוב יכול אני ורוצה, אך האדון הוויסבּאדני שלי, כלומר, הדוֹקטוֹר, הוא אדון קשה מאד, הוא אומר: לא באָל"ף רבתי, רק לנוח, מנוחה שלימה ועמוקה. ואני מציית. היה שלום.
אנו נוסעים עכשיו מכאן, כתוב ושלח על־פי הכתובת לקוֹמוֹ, פּוֹסט רעֶסטאַנט, בעוד חודש נתראה. אולי יהיה בקוֹמוֹ דוֹקטוֹר ליבּעֶראלי יותר, ואכתוב משהו. הייתי רוצה לדעת, מה ה“קהילה” חושבת בדבר “עוד חודש”. לשם אינני כותב, ככה סתם. לא כלום. השתדל להיוָדע מן הצד.
שלך י. ל. פּרץ
מה חושב “הצופה”? דרוש בשלום קלויזנעֶר, נוֹמבּעֶרג, וכו'.
טז60
לאַגו די קומו 26/9, 1903
הנני בקוֹמוֹ. כמדומה לי שהנני שב לבריאותי, בעוד שנים שלושה ימים נסע מזה ונשוב הביתה. איני יודע, מי הפחיד אותך?
שלך יל"פ
יז
היישויער, 1 אוגוסט 1906
פה יפה מאד…
י. ל. פּ.
[תוספת של מרת הלנה פרץ:]
מן ההרים הגבוהים דרישת־שלום “לאברך הצעיר השחרחר”.61
יח
דינזון היקר!
אַ לוּפט אַ שמעֶקעֶדיקעֶ, אַ מילדעֶ
(איך גריס וואַרשוועֶר געשטאנק!)
אַ געֶבּראָטעֶנעֶ טויבּ אַ ווילדעֶ –
(ליידעֶר, נישט אויף לאַנג!)
טויזעֶנד הוּנדעֶרט מעֶטעֶר איבּעֶרן ים
(ביסט אזויפיל אַרוּנטעֶר, מן הסתם!),
אַ טוּרם – אַ וועֶלט אָן איין עֶק!
(פון “וועֶג”,62 פון “היוֹם”63 קיין לעֶק!)
ווייט און בּרייט עֶס פאַרנעֶמט די אויגעֶן,
די נשמה וואָלט נאָך ווייטעֶר, ווייטעֶר געפלויגעֶן,
עס וועֶרט אָבּעֶר וואָס ווייניגעֶר מאַרקעֶן.
זיי געֶזוּנד, זאָל דיך גאָט שטאַרקעֶן
אין סווידעֶר64 –
אין אַ פּאָר וואָכעֶן זעֶהעֶן מיר זיך ווידעֶר…
פון פרייעֶן לעֶבּעֶן קיין שפּוּר;
מ’וועֶט רעֶדן פוּן ליטעֶראַטוּר!
י. ל. פּרץ.
תרגום: אויר ריחני ונוח / (אני דורש בשלום הסרחון הוואַרשאי!) / יונת־בר צלויה – (לצערי, לא לזמן רב!) / אלף ומאה מטר מעל לים / (בודאי ירדת כך, מן הסתם!) / מגדל – עולם בלא סוֹף / (מן ה“וועג”, מ“הים” – לא זכר!) הרחק והרחב העינים נמשכות להביט, / והנשמה רוצה עוד הלאה, עוד הלאה לטוס. / אך המארקים. הולכים ומתמעטים! / היה שלום. יחזק אותך אלוהים / בסווידעֶר – / בעוד כמה שבועות נשוב ונתראה.. / מן החיים בחופש לא יישאר שריד; / נדבר על ספרות!
יט
גיסהיבל ביי נוישטאט, 15 אוגוסט 1906.
כזיץ אויף דעֶר שנאַפּעֶ, אַ גרויסעֶר האַר!
אַ היהן אַ געֶבּראָטעֶנעֶ, אַ גוּטעֶ ציגאַר:
25 פעֶניג דאָס שטיק,
קאַפעֶ “פעֶרקעהרט”
(כ’ציה שוועֶר ווי אַ פעֶרד)
עס שפּילט די מוזּיק –
(פאַר 10 פעֶניג אין טעֶלעֶר)
דעֶר טאָג וועֶרט העֶלעֶר,
און צוּריק אין שטאָט,
אין ריינעֶצעֶר בּאָד. –
שלוּפּ־שלוּפּ; שלוּפּ־שלוּפּ…
פריהעֶר בּאֵרג אַרויף, צינד בּאֵרג אַראָפּ.
תרגום: הריני יושב במזנון, ואני אדון נכבד! / תרנגולת צלוּיה, סיגרה טובה; / 25 פעניג החטיבה, / קפה “הפוך” (אני מושך בכבדות כמו סוס) / מנגנת המוסיקה / (בעד 10 פעניג בצלחת) / היום מבהיר והולך, / ואנו חוזרים העירה, / אל המרחץ הריינעֶצאי. / שלוּפּ־שלוּפּ, שלוּפּ־שלוּפּ… / תחילה במעלה־ההר, עתה במוֹרד.
כ
נאחוֹד, 19 אוגוסט, 1906.
נאַהאָד איז אַ שטעֶטל אין בעֶהמעֶן
מיטן ראָטהויז האָט עֶס זיך נישט צוּ שעֶמעֶן
אויך זעֶ איך אַ שיינעֶ באַנק
(אַ שאָד די קעֶשענעֶ איז קְראַנק
און האָט נישט וואָס צו בּייטעֶן)
מיר איילעֶן זיך אוּם באַצייטעֶן
צו זעֶהן וואַלְעֶנשטיינס שלאָס.
נאַחאָד. צוּם שוואַרצן ראָס.
תרגום: נאחוֹד היא עיירה בבּיהם, / בבית־העיריה אין לה מה להתבייש. / כן אני רואה בּאנק יפה / (חבל שהכיס חולה / ואין בו מה להחליף). / אנו נחפזים בעוד מועד / לראות את טירתו של ואלענשטיין. / נאחוֹד. במסעדה “צום שווארצען ראָס” (אל הסוס השחור).
כא65
זאקופּאַנע, 6/8 1907.
שומע אתה מעשה? הרי אנו דוקא ב־Zakopane, בווילא Ochotnickiego, רחוב מארשאלקוֹבסקה. נחנו מעט. האויר – מפואר. יערות, הרים וצוּקים – קוראים ומזמינים. רק מחר נתחיל להלך או לנסוע. מה שלומך? אני כותב על ספסל ברחוב.
שלך י"ל וה' [הלנה] פרץ
כב
זאַקופּאַנע 7/8 1907
עם מילעֶר66 דברתי מעט מאד: ראיתי אצלו מכתב שלך גדול, והבינותי שאין אני צריך לדבּר. מִילעֶר הוא אברך טוב ומרוּדם. זה עתה אחרי החתונה. ואשתו – צעירוֹנת, שחרחורת, עם שתים שיני־זהב בשני צדי הפה, אך אשה נעימה. מה רצית בשבילי ממילעֶר? מה שלום קרינסקי?67 הוא מדפיס או לא? אם לא – תבוא עליו הריגה. אם קבּלת כסף מווילנא,68 שלח לנו! אם לא, נלווה.
יל"פּ
איך אתה סבור, תהיה מכונת־כתיבה?
אני יושב כאורח אצל הגראף זאמוֹיסקי במחלבה. חם, עיפים מן הטיול.
כג
זאקופּאנע 9/8, 1907
תאר־לעצמך: מטפּסים במעלה־ההר. שקט ודממה. לבסוף באים וָוים, נאחזים ביד אחת, אחר־כך בשניה. מלמטה תהום, הראש מסתחרר. אבל מעפילים יותר ויותר גבוה. פתאום – וָו אחד נותק ממקומו! – מות! התהילה לאל, שאני לא הייתי באותו מעמד. הדבר אירע לצעיר ממני, והוא נתּר וקפץ למעלה ותפס גבוה יותר.
שלח לנו עוד מאה רובּל. הכסף עף ונעלם.
שלך יל"פּ
דינזון היקר,
כבר הדבקתי בול אל גלויתי הפשוטה, ואין לשנות. מהיום והלאה תקבל כרטיסי־נוֹף. מה עושׂה קרינסקי? הבטיח לשלוח לי הגהות. – מה עושׂה הירשביין בווארשה? הוא רוצה להשתקע? את המכתב מן הנאציונאל־צייטונג עדיין לא קראתי. יש לי פנאי. משפחת מִילעֶר מתארחים אצלנו, והרי אנו מסיירים במקומות שונים. מִילעֶר חושב למסור לך את הסוכנות להוצאותיו של עֶוואַלעֶנקו.69 הוא יכתוב לך במפורט. מה מעשיו של אַש? הוא נשאר בוואַרשה? – שלחתי לו שתי גלויות לקוּזמיר, עדיין הוא גר שם?
הרים והרים. צוקים וצוקים. מחיה נפשות.
שלך י"ל פּרץ
הלנה דורשת בשלומך.
כה
זאקופּאנע, ,16/8 1907.
כאן אנו אוכלים צהרים. יודע אתה, מי?
כו
זאקופּאנע, 16/8, 1907.
מפני מה אינך כותב? בקרוב תקבל ממר מילעֶר מכתב חשוב, שתבוא לקראקא.
היה מוכן.
י. ל. פּרץ
כז
את מכתבך הגדול, ר' יעֶנקל, קראתי רק אתמול. הייתי בקראקא, הייתי ונשף קריאה היה לי: “מוּסר”, “אהבה” ו“גלגולו של ניגוּן”. ההכנסה – בשביל רוֹזעֶנפעֶלד.70 האולם היה מלא וגדוש. הכול עמדו, הביטו ולא שמעו מלה, כרגיל. אולי אסע עוד “להיראות” בלבוב. אני רוצה ללמוד ולהכיר חטיבה של גליציה. את הארץ הקבּצנית. ואף־על־פי־כן, בּשבת עושׂה קראקא רושם מפואר, העיר מוקפת “מטעים” – מקומות־טיול שהם גנים. הרחובות רחבים, רחבים מאד, הבתים לא גבוהים, מהם ישנים, ועל־פני הרחובות, על־פני השׂדרוֹת, הולכים בני־יעקב להתפלל. כלי־לבן צחורים ומעומלנים יפה, עניבות יפות, מעילים של אטלס, אבנטים ושטריימ"לין שטוחים. השבת מזהירה. בעינים. נערים יפים, אברכים יפים, בני־תשחורת כבדי־ראש, זקנים מוזנחים־כלשהו.
אין רואים כאן את הקריעה־בלואה הפּוֹלנית שלנו, את ביטוּל־היש בהילוּך ובתלבושת. להפך – העולם־הזה אף הוא עולם; לדאבוננו קשה להשׂיג פרוטה, ובלי פרוטה אין עולם־הזה. העולם הבעל־בתי מגוחך במקצת. האב מדבּר גרמנית, אפילו השמש של בית־הכנסת־הגדול הישן, ואפילו האשה בבית־הקברות שליד קברו של הרמ"א; והדור הצעיר – פּוֹלנית. יידיש אף לא מלה אחת. יכול אתה לתאר לעצמך, כמה שמחתי כששמעתי פתאום כאן, בזאקוֹפּאנעֶ מאחורי גבי: “יעֶך? יעֶך בין עֶרשט געֶקוּמעֶן!”71 – שתי יהודיות זקנות, כיפּות בראשיהן, סוחרות בוַדאי כאן בדגים מלוחים. ובכל־זאת אומרים, שמתעוררת גם כאן תנועה למען יידיש. אף מבטיחים לי, כי לבוב יהודית הרבה יותר מקראקא, וסטאניסלאבוב – יותר מלבוב. יפה ביותר התופעה, כי בקראקא, שבה התנועה היהודית עדיין רופפת כל־כך, ונמצאים בה בסך־הכל כמה עשרות צעירים, אתה מוצא גם־כן את כל המפלגות והפּילוגים, כמו בווארשה, בווילנא וכיוצא בהן.
מה שנוגע למכתבך, אין לי כלום מה לענות לך. אתה מכנה אותי בעל־חלומות, ואני אותך – פּעֶסימיסט. אני עומד על דעתי: בידים חרוצות – אפשר שיהיה הכול כראוי.
זה היה ודאי חידוש נפלא, אילו ה“רוֹמאַנצייטונג”72 היה מצליח. וחידוש נפלא ש“אונזעֶר לעֶבעֶן”73 יעשׂה עסקים טובים. אלא – מחוּל ושכוּח.
מה נשמע בעולם הפּרוֹלעֶטארי?
הירשבּיין כתב לי גלויה מווילנא, וסיים: “אחר־כך יותר, מן הכפר”. אך יותר לא קבּלתי ממנו שום אות־חיים. אבל הוא מעניין אותי יותר מכל הצעירים. כתוב לי יותר עליו, על תכניותיו, שאל אותו בשמי, וידבּר אולי יותר.
אמוֹר אומר אני לך: אין העולם רע כל־כך, כפי שאתה חושב.
שלך י. ל. פּרץ
זאקוֹפּאנעֶ יפה. אבל אינני רוצה לכתוב על כך במכתבים. היא ראויה ליותר מזה. ד"ר בירא כבר נמצא בוַדאי בווארשה. קח לך ממנו את כתנותיך. כל הלילה נתך הגשם, לא ראו סימן של הר. הרגשנו עצמנו כטבועים בחשכה רטוּבּה. עכשיו מתבהר במקצת. אבל קשה להאמין, שיהיה לנו עוד מזג־אויר טוב. ההרים מקטרים עשן. השמים – אלוּליים, העולם בוכה ונושבת צינה.
וה“שיקסל” המגישה את ארוחת־הבוקר אינה רוצה להבטיח “פּוֹגוֹדה”.74 כל שמסביב, שהיה מאיר ומזהיר, עכשיו הוא רטוב ואָבל. נחמה אחת: אין רואים את הצלב בראש הגיעֶווֹנט,75 הוא תקוע בעבי־ענן. אולי יצוף וייעלם אתו יחד. הכול נורא קאתוֹלי סביב. קשה לנשום. אין אני מקנא ביהודי המקומי. כאן לגור בקביעות – פירושו לא לנשום רגע אחד מתוך חופש. ואולי רק נדמה לי כך. החנוָני שלי, שבחנותו קונים ביצים, חמאה, בולים… נושם חפשי מאד: צובר פרוטה לפרוטה. והפּלוֹנית הצולעת שלו מקפּצת כלפי מעלה ומתמוגגת בשומן של עצמה.
הרי גם לך, הודות למזג־האויר, מכתב גדול. עוד מעט גדול כמו נוֹבילה. אבל אני חייב להשאיר קצת מקום פנוי בשביל הפלוֹנית שלי, שאלמלא כן, הייתי מציג לפניך את בתו הירקרקת הריראַפּית של החנוָני שלי. סמוך לקראקא בטיניץ – כפר – גר ר' עם בנותיו הרזות, המבקשות להשתמד במקצת.
כח
זאַקופּאַנע. (בלי תאריך).
הכלל, ר' יעֶנקל, עשׂו לך עוול, ואולי בפעם הראשונה לא חבר, לא סופר. להפך, על חשבון ההפסד קבּלת מסופר בחזרה 5 רוּבּל. לאחר יאוש. את הטעם שלאחר גניבה אני יודע. אם זכור לך, כבר קרה לי הדבר הזה. השאירו אותי ממש חשׂוף – וגו'. אבל חטיבת הנאה מן הגניבה יש לי אף־על־פי כן. אין אני, חס ושלום, שׂמח לאיד. אך ראשית: תתקין לך דברים חדשים; ואם תבטיח לעצמך בהן צדק. למשך שנה אחת, שלא להלווֹת כסף לליטעֶראטים, תמלא לך את הנזק. ושנית, הודות לגניבה כתבת לי איגרת מעוּצבּנת. “מחיצת־הקיר מסתכלת בך במבּט מילאנכולי ואינה מניחה לך לשכוח את הגניבה”. זה טוב. אתה בורח מן החיים, מכל מה שמעצבּן ומעורר צלילים עמוקים־יותר, על־כן פרצו אליך החיים בדמות של התנפלוּת. הא לך ואל תבכה. ומעט סכנה גם־כן היה בזה, והינצל מסכּין גם־כן ניצלת… אמור את האמת, אתה חולם על סכּין? אם כן, תאר זאת! ויהא במכתב.
מזג־האויר נשתנה. גשם וגשם. ואף־על־פי כן אפשר לסבול כל זה. האויר ביום־הגשם הראשון היה כל־כך נקי, וכל־כך שקוף. שההרים נראו פתאום קרובים יותר, קרובים עד כדי כך, שראו את קמטי־הקמטים שלהם. ופתאום, אדם משכּים עם שחר, נחפז ויוצא לגזוזטרה – גיעֶווֹנט של כסף! מתרומם מעל לשאר ההרים – הנמוכים, הירוקים, היעריים, והוא כמעוטר עטרה של שלג צחור, שקוף. ולמטה – עוד עומדת הקמה בשבּלים! עוד מעט ומעל להרים מתנשׂאות שיירות של עננים. שמים מוּעמים מלמעלה, הר־שלג מעל לחגורת־העננים, ולמטה מהם – כתף־הררים ירוקה־קליפּתית מעל לשדה שבּולת־שועל! להשתגע…
ובערבים מקטרים ההרים, כמזבחות לאל זועף. העשן מאפיל ומאפיל. והעננים שמעליו משחירים. לאט מתמזגים יחדיו הצוקים, ההרים, העננים ורקיע־השמים… התנשקות או התנגשות?
וכשההרים מימין צוחקים, כילדים שחפפו זה עתה את ראשיהם, וההרים משמאל נושאים עליהם עננים כבדים, מעיקים ומפחידים – הרי אתה מעיף עיניך לכאן ולכאן ועומד באמצע נבוך ומשתאה.
והנהר במורד־ההר! רועש, מעלה קצף, כסף ופנינים…
וכל רגע תאורה חדשה: צוקים חדשים, הרים חדשים, פלגי־מים חדשים. והכול, הכול נשכח. חסל סדר וַארשה, חסל סדר פּוֹליטיקה, וכשנוטלים עתון אל היד – הכול כל־כך אדיש וזר.
ואף־על־פי כן, אם לא יתבהר, נהיה אנוסים לברוח. עדיין אינני יודע: דרך לבוב או דרך בוּדאפּעֶשט. ואולי תעלה במחשבה אפשרות שלישית. לפעמים קר מדי, רטוב מדי. ובזמן של מזג גשום ואפלולי הצוקים וההרים נעלמים כליל, והאדם מרגיש עצמו מוקף איזה גוש חשוּך, כבד, חסר־תנועה. עכשיו, כשאני כותב אגב סעודת־הבוקר, המזג הוא ספק־גשום. וזה הדבר הגרוע מכול. מן הגיעֶווֹנט נראה רק חלק קטן. השלג אינו מבהיק, כלל וכלל לא. ראש בטלני מוזנח. דוחה.
במקרה קראתי חוברת גרמנית: קליידוּנג אוּנד שמוּק אין דעֶן בּיבּלישעֶן אוּנד תלמוּדישעֶן שריפטעֶן פוֹן דעֶם ראַבּינער דעֶר
יוּדישעֶן געמיינדעֶ צוּ בּעֶרלין, ד"ר אדוֹלף רוֹזענצווייג.76 בּעֶרלין מ. בּעֶפעֶלבּוֹיעֶר, 1905. אם אתה נפגש עם קאמינסקי,77 עוצה לו שישיג לעצמו את החוברת הזאת. התלבושת מתוארת יפה מאוד. היא זולה וקל להשיגה.
מתבהר במקצת. אם יהיה אפשר, נעשה עוד טיול אחד.
המכתב הקודם היה מונח שני ימים על השולחן, שכחו להטיל אותו אל התיבה. סלח לי.
עכשיו מהלכים, מעל לשׂיאי־השלג, ענני־כסף מזורזים. שלג ועבים מתמזגים יחדיו. ביאליק, בשובו מהאַג,78 עתיד, כפי אומרים, לסוּר לקראקא. ויבוא אולי להתארח כאן. מעניין, אם ייהנה מן הצוקים יותר משנהנה מן הים באוֹדיסה…
היה בריא וחזק. עשׂה לך בגדים חדשים יפים. לך אתה אל החיים, ואל תחכה עד שיהיו החיים אנוסים לפרוֹץ את דלתך, לנתק מנעולים.
שלך י"ל פּרץ
השארתי מעט מקום בשביל הלנה, אבל היא מתלבשת, ואילו חכיתי עד שהיא תכתוב הייתי מאבד זמן רב מדי. על־כן אני דורש בשלומך בלבביות משמה. כך היא מבקשת.
חטיבת־רקיע כחולה נתגלתה. לאורך ימים!
כט
זאַקופאַנע 25/8, 1907.
יענקל היקר!
אני נוסע עכשיו – יום ראשון בשלוש – לקראקא, ומקראקא ללבוּב, שאני מוזמן לשם לקריאה ליום חמישי. ביום שישי בחזרה לקראקא, לשם תגיע הלנה מזאַקוֹפּאַנעֶ, וביחד – לווארשה. ביום ראשון – הכול נגמר! וביום שני – בחזרה אל ה“חדר”.79 זה מאד מאד מעציב. אתמול ערכנו את הטיול האחרון. עשׂינו “סיום”. מעולם עוד לא היה לי קשה כל־כך לנסוע הביתה. כמה הימים בלבוּב אולי יבדרו אותי מעט.
שלך י. ל. פּרץ
ל
קראקא, 30/8, 1907.
דרישת שלום מן המבצר בקראקא.
י. ל. פּרץ80
לא
דרישת שלום מלבוב.
י. ל. פּרץ81
לבוב 1/9 1907.
לב
דינזון היקר!
הכלל. הרי אני – בטשעֶרנוֹביץ82.
את אַש אבּדנו בדרך: בלבוב לקח אותו אחד ד"ר רייך, עורך של “ווסחוּד”83 וחתן של כלה הגרה בכפר, ובכפר משיגים סוסי־רכיבה וכיוצא באלה.
מטשעֶרנוֹביץ לכתוב, מן הועידה – בלתי אפשרי… התוַדעתי אל “אחר” – ד"ר בּירנבּוֹים, אל כמה צעירים, – אבל מושׂג נכון מן הועידה העתידה להיות עדיין אין לי. והייתי שולח לך רק גלויה של נוף, אלמלא זאת שהקהל הצעיר מבקש בכל תוקף שאבקש ממך, שתשלח לי תיכף ומיד, אבל ממש מיד, 2–3 אכּסמפּלרים מן “די גאָלדעֶנעֶ קייט” ומן הדראמות שלי, הם רוצים להעלות משהו על הבמה בשעת נשף אחד, ואין להם, לא עליכם, מה להעלות. מתברר, שגליציה רוצה כבר לחיות ואין לה מוכרי־ספרים. אבל על זה אחר־כך. לפי שעה עשה את רצונם של המבקשים, שלח להם ספרים. כתובתי: טשעֶרנוֹביץ, בוּקוֹבינה, אוסטריה, מלון “בּריסטוֹל”. מלון מפואר. החדש ביותר. הלנה פורקת מן המזוָדה אל הארון.
מה עוד? לא כלום. היה בריא.
שלך פּרץ
לג84
יעקב היקר, “איש־האמונים הוַארשאי של ועידת־הלשון”. (אתה יודע על־כך?)
לא קבלנו כאן שום דבר, לא את מכתבך, לא את “די גאָלדעֶנעֶ קייט”. חקרתי ודרשתי בדואר, חקרתי ודרשתי במשׂרד של ועידת־הלשון – ואין כלום.
כי נוֹמִבּעֶרג “איש סידורים” הוא ידעתי, אך שיזניח עצמו כל־כך לא תיארתי לעצמי. עתונים משם אין אנו מקבּלים. ואילו הצגתי עצמי, מה הייתי מועיל? בשעת הועידה לא היה לי רגע אחד מנוח, עבדתי בעד עשׂרה, ואחרי הועידה מחזרים על־פני המדינה85 עם הצעירים לערבי־קריאה. הרי אתה יודע שהם קוראים, ואילו אני אנוס גם לדבּר. אני נורא עסוק. אם הדבר הזה יתן אותותיו בבריאותי ביום מן הימים, אינני יודע; אך לפי שעה עובד אני על כל הכלים. על הועידה לא אכתוב לך, ראשית מפני שאין לי פנאי, ושנית אספּר לך פה אל פה.
בווארשה הייתי רוצה להרצות על הועידה. אולי יכין ד"ר לעווין רשיון? כאן מקבלים אותנו בכבוד גדול, בשירה, בסעֶרעֶנאדוֹת, בכרכרות וב – לב. מתנגדינו מתחבּאים – ושותקים…
אינני יכול להמשיך. היה בריא.
שלך י"ל פּרץ
הלנה דורשת בשלומך. היא מתרחצת. אנו נוסעים עוד מעט הלאה. נעים־ונדים אמיתיים.
לד
רואה אתה, להיכן גלגלוני?86
לה
מיליאנובעק87 21/6 1909
דינסון היקר.
את מכתבך קבּלתי, את המכתבים המצורפים מאחרים וקטעי עתונים – קראתי, ומובן שלא היתה לי מזה נחת־רוּח יתירה.
רציתי להיות באמריקה. להוציא אל הפועל את תכניתי הנושנה, להביא לידי גמר הקמת הוצאה יהודית כללית, כמובן – אמנותית־ספרותית, בשביל כל העולם היהודי, לקבוע נקודות־מרכז לעריכה ולהדפסה: ווארשה, לונדון וניוּ־יוֹרק, עם סוכנים זמניים לרומניה ולגליציה.
לא עלה בדעתי למסור את עצמי או את הדבר הזה למפלגה הזאת או לאחרת. לקלייזל ספרותי זה או אחר: אין אני מתבייש בעבודה כלל־ישראלית, עם כל האהדה שלי לחוגים קיצוניים.
מאחר שאין בכוחי לנסוע על חשבון עצמי, נשענתי בתכניתי על הכנסות מנשפי־קריאה.
אַש רצה לנסוע אתי, אדרבּה. הוא נטל על עצמו לכתוב מכתבים, לא היה בלבי כנגד זה ולא־כלום. למי כתב ולמי לא כתב, אינני יודע.
היחסים הספרותיים־האמריקאניים אינם ידועים לי. ואם מתככים תככים, כפי שאתה אומר, מוטב שלא אסע, אלא אם תבואר ותטוֹהר המטרה של הנסיעה, ולא תצמחנה מזה אי־נעימויות.
יותר לומר לך בעניין זה אין לי, ואני מבקש ממך לחקור בדבר ולהודיע לי ככל־המהר.
בכפר טוב מאד; ולוַאי הלאה כך.
שלך י"ל פּרץ
לו88
דינסוֹן היקר.
את מכתבך קבּלתי, את התוספת של מכתבים מאמריקה וקטעים מעתונים בניוּ־יוֹרק קראתי, ומובן שלא היתה לי מזה נחת־רוח גדולה.
חשבתי לנסוע לזמן מועט לאמריקה, להוציא אל הפועל את תכניתי הנושנה, שדבּרתי עליה כל־כך הרבה בטשעֶרנוֹביץ, והוא לייסד הוצאה יהודית־כללית בשביל כל הגיטאות היהודיים שמרצון ושמאונס, שסופרי־יידיש יחדלו מלהיות סופרים יהודיים־פולניים, יהודיים־רוסיים, יהודיים־רוֹמניים, יהודיים גליצאיים ויהודיים עם תוספת של שאר ארצות. בלתי־מפלגתית צריכה ההוצאה הזאת להיות, ומוקדשת לאמנות.
מאחר שאין לי האפשרות לנסוע על חשבון עצמי, קויתי להשיג את הוצאות־הדרך מנשפי־קריאה. אַש הסכים לנסוע אתי, נטל על עצמו לכתוב מכתבים, אני הסכמתי. התנאים באַמריקה אינם ידועים לי… למסור את הדבר למפלגה, או את עצמי לקלייזל ספרותי. לא עלה על דעתי. על דעתו של אַש וַדאי גם־כן לא. עם כל אהדתי אל חוגים ראדיקאליים, אין אני מתבייש בכלל ישראל ובעבודה למען כּל ישראל… וכל זמן שהדבר לא יבוֹאר ולא יבוֹהר לעיני כל, עד שלא יהיה בזה שום ספק, מוטב שלא לנסוע.
בשבתי בכפר אי־אפשר לי לחקור בכל הנוגע לזה; עשה זאת אתה, וכתוב לי מה מצב הדבר.
הטוב ביותר יהיה, אם נגיע לידי נסיעה, שתסע גם אתה.89 ידידים באמריקה לא יחסרו לך.
בכפר טוב מאד… ולואַי הלאה כך.
שלך י. ל. פּרץ
לז
מאריענבאד 11/8 1908.
ובכן. קראו לניו־יורק. הלב נמשך לפּאַלעֶסטינא, עתיד הייתי לנסוע מעבר־לים, ולבסוף אני יושב – כך רצה ד"ר מינץ – במאַריעֶנבּאַד, ואף־על־פי כן – לא במאַריִעֶנִבּאַד, אני גר סמוך למאַריעֶנבּאַד – הכתובת, כמובן בשביל בשׂורות טובות: מאַריִעֶנִבּאַד, טירה (!!!) ואלדפרידעֶן. הייתי כבר אצל הרופא, שותה כבר מים, לוקח מרחצאות – והיה לי בריא. אכתוב לך בקרוב. הודע משהו, ואם מופיע משהו חדש, שלח לי לכאן.
שלך יל"פּ.
הלנה אין לה פנאי. – היא תכתוב לך פעם אחרת.
לח
מאַריענבאַד 15/8, 1909.
J. L. Perec90
לט
מאַריענבאַד 23/8, 1909.
ר' יעקב היקר,
אבּדתי שפע בשׂר ואני מקווה בשבוע השלישי לאבד עוד מעט. להיכן אסע הלאה, עדיין אינני יודע. כשאדע, אודיע לך. שלח להירשקאן91 25 רובל, ודרישת־שלום נלבבת בשבילו ובשביל וייטעֶר. היכן הכרך “דראמעֶן”?92 דרוש בשלומו של לידסקי. מכתבך בדבר הידידות עם לוּציאן93 שׂימח אותי.
שלך יל"פּ
הלנה מכבּסת ממחטות ודורשת בשלומך בידים רטובות.
מ
מאריענבאַד 30/8, 1909.
דינסון,
אוי ואבוי! יחסר לי כסף. לערך 100–150 רוּבּל. לכל הפחות
- מוכרח אתה להכין לי כסף זה ולשלחו לי על־פי הכתובת, שאכתוב לך. ביום ראשון, כלומר, מחר בשעה 12 בצהרים, אנו יוצאים למוֹנאכיוּם (מינכן).
שלך י"ל פּרץ.
מא
[מאריענבאד, אוגוסט 1909].
בשעת ארוחת־צהרים עליזה בקפה־מסעדה ועֶלינגטון.
[בצד השני של הגלויה – תמונה של פרץ עם תוספת כזאת:]
אולי לתת את התצלום הזה אל כרך השירים? אם כן, מסור אותו ללידסקי, כי אין עוד אחר.
שלך י. ל. פּרץ94
מב
מעראן 4/9, 1909.
יעֶנקל היקר, הכסף קבּלתי: תוֹדה בווארשה. כיצד אני מגיע למעֶראן? היא יושבת בדרך שציין ד"ר מינץ. אך לעשׂות כעצתו אינני מתכונן. הייתי זקוק לשם כך להרבה כסף. בפעם אחרת. אני יושב במעֶראן עוד כמה ימים והולך בחזרה דרך ווינא, עם תחנות באינסבּרוּק ובזאלצבּעֶרג. את המכתב מאַמעֶריקה לא קבּלתי. מילא, אבוּד. כתוב להם בשמי, שאני מרגיש עצמי מכוּבּד מאד בהצעה,95 שאני ממש מאוּשר מזה ושאני מודה להם על הכבוד. האם לוּציאן כבר חזר ממוֹסקבה? אני שואל, אם כי אינני יכול לקבּל עוד תשובה. את שש המלים המיותרות בדעֶפּעֶשה סלח לי, או רשום על חשבוני. רשמים עד אין שיעור. בווארשה אשפוד אותם לפניך, כמתוך שׂק.
שלך יל"פּ.
מג
ביאליסטוק, 27 דצמבר 1909.
י. ל. פּרץ96
מד
דובעלן, 4 אוגוסט 1910
כך אני נראה פה לפני ההרצאה.97 מה שיהיה אחר־כך, יודעת שׂרה בת־טובים.
י. ל. פּרץ
מה
דובעלן, 4 אוגוסט, 1910
ר' יענקל היקר,
הואילה בטובך ואמור ללידסקי,98 שישלח תיכף ומיד ובלי שוּם תירוץ, ולשלם בדואר, את ארבעת הכרכים שלי והכרכרכים “יידיש”,לפי הכתובת: “ג. ד. גינדינו, ריגה, בשביל רוֹזה (גינדין)”. תעשה בזה מצוָה גדולה. אני מבקש ממך מאד, שתראה בעצמך ותהיה באותו מעמד, עד שישלחו. –
בשבת מפליגים אנו בים לשטעֶטין, ומשם לקיסינגעֶן.
שלך יל"פּ.
מו
קיסינגען, 13 בספטמבר, 1910.
מכתבים אחדים הלכו לאבּוּד. מחר, יום שישי, אנו יוצאים לבּעֶרלין. ביום ראשון בערב אנו מגיעים לווארשה.
היה שלום
י. ל. פּרץ99
מז
26 יולי, 1911, בערלין.
ר' יעקב,
הריני יושב כבר יום בבּעֶרלין, ראיתי את יעקב אדלער,100 עם־הארץ כהלכה. מאוחר יותר אכתוב לך, אם יצא מזה משהו.
שלח מיד, על־פי הכתובת שלמַטה, את ספרי “דראמען” ואת תצלומי.
היה שלום
ל. פּרץ
מח
29 יולי, 1911, בערלין.
עדיין אני בבּעֶרלין. עשיתי עסק עם אדלעֶר. עשיתי הכרה עם פרידמאן. זה יכתוב לך במפורט ויציע לך הצעות בשבילי. בעיני הוא מוצא חן! – מחר בערב לדרעֶזדעֶן.
יל"פּ
מט
31 יולי, 1911.
אני ליד האגם בּאדעֶן, נוסע לציריך. בערב בסאן מוֹריס. רק משם אכתוב.
שלך יל"פּ
נ
31 יולי, 1911, ציריך.
דרישת־שלום מציריך. רק מחר סאן מוֹריס.
נא
1 אוגוסט, 1911, ראַגאַץ.
דרישת־שלום מִראַגאַץ.
י. ל. פּרץ
נב
2 אוגוסט, 1911, ס' מוריץ.
הגענו למקום. לקחנו אתנו את יאנעֶק.101 מחפּשׂים דירה.
י. ל. פּ.102
נג
4 באוגוסט, 1911, סט. מוריץ.
סאן מוֹריץ. מחלבה, חלב חמוץ, יאנעֶק, מה עוד חסר?
יל"פּ
נד
4 אוגוסט, 1911, בערנינא.
דרישת־שלום מאגמים וקרחונים.
יל"פּ
נה
5 אוגוסט, 1911.
עדיין אין לי פנאי לכתוב: עדיין אין חסר לי כסף.
י. ל. פּרץ
נו
5 אוגוסט, 1911, מאַרטעראַטש
אַ גראָטעֶ פוּן אייז –
אין דרויסעֶן – הייס.
אינווייניג קאַלט –
כ’וואָלט געריימט מעֶהר, –
דער צוּג קומט בּאַלד.
תרגום: מערה של קרח – / בחוץ – חם. / בפנים קר – / הייתי חורז יותר, – / אך הרכבת באה מיד.
נז
[בלי תאריך]
סוף־סוף, ר' יעקב, חדלתי מלהיות נע־ונד ונעשיתי אורח־מבריא רגיל בסט. מוֹריץ.
לטאַראַספּ אין אנו נוסייו, נשארים כאן! המרחצאות מצוּיינים. מינץ103 חשש לי מפני הגובה – זה היה פחד שוא. אני מרגיש עצמי נהדר. ישן מצוּין.
ראיתי דברים יפים הרבה – אך קודם לכך עסק.
מצאתי את אַדלעֶר בבּעֶרלין. עם־הארץ דאוריתא וקמצן. ושקרן – וכל מוּם רע! אך לא דאגתי שלי היא. התחייבתי לתת לו מחזה של ארבע מערכות. הוא יתן בעד כל הצגה 25 רוּבּל. דמי־קדימה 800 רוּבל. ונתן על כך 250 ועוד 250 הוא חייב לשלוח במשך שבועים על־פי הכתובת ל. פּרץ… אם ישלח, יקבל לוּציאן את הכסף. איך נבטיח לעצמנו את 25 הרוּבּל לכל הצגה – על כך נדבר בווארשה.
בס"ט מוריץ עשׂינו עסק טוב וגם רע. טוב בזה, שהאויר מצוּין, המרחצאות טובים – הסביבה גן־עדן התחתון. ורע בזה, שהכול יקר עד לאין שיעוּר. ליוקר כזה לא היינו מוכנים, ואת כספו של אדלעֶר הוצאנו על חפצים שונים בבּעֶרלין, ויחסר לנו כסף. נהיה זקוקים לעוד 2–3 מאות רוּבּל. אם לוּציאן יקבּל את 250 הרוּבּלים, הוא או אתה תשלחו אותם לנו מיד. ואם יאחר (יותר מזה אינו יכול, נפשו יוצאת למחזה), שילווה לוּציאן וישלח. הדואר מגיע לכאן מווארשה באיחור גדול, אחרי 4–5 ימים. על־כן מוכרחים אתם אחרי כמה ימים לשלוח. הכתובת:
מקום־מרפא סט. מוֹריץ, וילא עֶדעֶלווייס.
את הכתובת הזאת גם־כן לא היה קל כל־כך לקבל. למטה חם נורא. החום מגיע עד 55 מעלות, והכול רצים למעלה. וגרים 3–4 אנשים בחדר אחד. כמעט היינו אנוסים לנסוע מכאן הלאה. אך להיכן הלאה? בכל הכפרים סביב וסביב מלא וגדוש. מזלנו היה, שהעזה של טרונק104 יצאה במקרה לכמה ימים. והסתדרנו איך־שהוא. עכשיו אנו גרים בחדרון קטן. אנחנו עם יאנעֶק, הנשאר אצלנו עוד לשמונה ימים. אך אין מרגישים דוחק. האשנבים פתוחים.
המראה אדיר! אגם והרים. שקט. מה עוד? “עֶדעֶלווייס” כשר הוא. כשר בתכלית. רב מעֶלזאַס, אחד מן האורחים, נכנס כל פעם אל המטבּח, להשגיח על הכשרוּת. המון אשכנזים אדוּקים. “שיר המעלות” שלפני ברכת־המזון שרים עם הנשים ביחד. ההרגשה היא כמו בכנסיה… כמה היהוּדים ה“פּוֹלניים רוּסיים” בטלים בשישים. השאר פה אל פה בווארשה. היכן הם המכתבים, העתונים? (עד היום קראתי – טרוּנק קבּל.)
היה בריא
יל"פּ.
נח
5 אוגוסט, 1911, סט. מוריץ
החבורה גדלה. מגרעֶנוֹבּל חזרה העזה. אני מתרוצץ. כתובתי?
מקום־מרפא ס. מוריץ, וילא עֶדעֶלווייס.
כבר כתבתי לך זאת! פעֶ!
י. ל. פּ.
נט
8 אוגוסט 1911, סט. מוריץ.
קרעֶסטאלטא
אויפן פעֶלד אַ שענק, –
אוּנטעֶן, רעֶכטס אין דעֶר לעֶנג,
אַ זעֶע, אַ קאַמעֶלעֶאָן וואָס טוישט
יעֶדעֶ סעֶקוּנדעֶ די פאַרבּ. לינקס רוישט
דעֶר וואַלד. – עֶס עֶטעֶמט זיך פריי,
אויף אַ בּאַרג־רוּקעֶן מיט שניי
רוּהט דעֶר הימעֶל, אונטעֶרגעֶשפּאַרט.
פאָרטזעֶצוּנג פאַלגט, אויבּ דוּ ווילסט, וואַרט!
תרגום: בלב השדה מסבאה, / למטה, מימין ולאורך, / אגם, זקית המחליפה / כל רגע צבעיה. משמאל רועש / היער. – הנשימה חפשית, / על גב־הר מכוסה שלג / נח הרקיע, שעון. / המשך יבוא, אם תרצה, המתן!…
ס
17 אוגוסט, 1911, סט. מוריץ
את הכסף קבּלתי – תודה.
יל"פּ
סא
20 אוגוסט, 1911, סט. מוריץ
דרישת שלום. פּוֹנטרעֶזינא.
י. ל. פּ.
סב
20 אוגוסט, 1911, סט. מוריץ
עוד דרישת־שלום מס“ן מוֹריץ. אנו יושבים ומפטפטים עם שני ציונים יראי־שמים: הצייר שטרוּק וד”ר ראפּוֹפּוֹרט. עשה עמי טובה: שלח להם את הכרכים החדשים שלי.
כתובות: העֶרמאַן שטרוּק, בּעֶרלין בּוּרקעֶנאַלעֶע 33, וד"ר סאמוּעֶל ראפּוֹפּוֹרט, לעֶמבּעֶרג (גאליציעֶן), סיקסטוּסקא 43־ב.
שלך י. ל. פ.105
סג
28 אוגוסט, 1911, פעקסטאל.
דרישת־שלום מפעֶקסטאל.
מדוע אינך כותב?
י. ל. פּ.
סד
ר' יעקב היקר.
סוף־סוף קבלתי ממך מכתב. כי אדלעֶר רימה אותי, דבר זה ידעתי יפה מאד, ואם אני נתתי לו לרמות אותי, ושוטה הלא אין אני מחזיק עצמי, הרי זה סימן, שהכול על מקומו בא בשלום… אך זאת אסביר לך כבר פה אל פה. לתפוס מכתב מס"ט מוֹריץ בענייני עסק אין לי חשק, ובפרט לאחר מכתב מליצי כזה שקבּלתי אני ממך. מכתב, המבקש ממני שאסתכל בי בעצמי מלמטה למעלה. פגישה משונה עם “הבטלן המשוגע” שלי… אבל – אין בכך כלום. העיקר היא “סיעת” הנערות, שקראו את הכול והן מתפלפלות… אולי יכול אתה לבחור את היפה והטובה שבהן ולשלוח הנה? כאן, לפחות בעֶדעֶלווייס הכּשר, ישנן מכוערות בלבד…
את הצעתו של מיסטעֶר יונג106 אינני מבין. כלומר: מתי הוא נותן את המפרעה, עכשיו או לאחר שיקבּל את כתב־היד ויסכים לו לפי מבינוּתו? במקרה הראשון – הסכם תיכף ומיד. במקרה השני, רוצה אני תחילה למלא רצונו של אַדלעֶר…
אם קבּלת את מכתבו של פרידמאן, הרי אתה יודע הכול,
זה זמן רב לא שלחתי לך “תמונות נוֹף”. מפני שעכשיו אני מבריא, לוקח כל יום אמבטיה של תחמוצת־הפחמן ועושׂה טיוּלים קטנים ביותר. דבר אחד מרגיז אותי: הטבע “היפה” גורם לי הנאה, אבל אינו נותן לי חומר. חומר נותן לי האדם, והאדם פה זר לי לגמרי. דבר מוזר ומשונה: ישנם כאן יהודים אנגליים, גרמניים, רוּסיים ופולניים, וכל החבורות הללו מחזיקות עצמן נבדלוֹת זו מזו ושתּקניות. כמעט אינן יכולות לסבול זו את זו
דוחים ביותר הם הגרמניים. עמי־ארצות, עם רבניהם שלהם גם יחד. פּוֹרמאַליסטים. בני־אדם יבשים. ועם זה, לכאורה, שקטים כל־כך, בטוחים כל־כך בעצמם… משוכנעים כל־כך בעליונותם… שרים עם הנשים ביחד “שיר המעלות”, העוזרות הנוצריות נלווֹת גם הן אל השירה. שרים בנוסח כנסייתי גמור, אם כי מזייפים למדי, וזורחים מנחת. אברך יש לו מפטיר. מברכים אותו ואומרים “יפה עבדת”. והוא משיב מזהיר כולו: איזו שאלה, למדתי אצל פלוני בן פלוני…
ולמה אני כותב לך כל זה? אך ורק בשביל שתדע, שאני מתהלך כאן כמין יתום. בדרך כלל אני מרגיש עצמי טוב מאד. האמבטיאות משפיעות עלי לטובה עד מאד, אך המטבח הכשר, שאין ברכושו אלא בשׂר ועוד פעם בשׂר, והצפיפות, והרעש הנשי־הגרמני באוּלם – יוצאים מן האף. אני רוצה לקחת עוד כעשׂר אמבטיאות – שנים־עשׂר יום, ואחר־כך: קדימה! באיזו דרך, נראה. דבר אחד ודאי: סאן מוֹריץ יש בו לפחות מרחצאות, ואפשר לשבת בו, אפשר לנסוע כל שנה. ברגע זה מזג־האויר גשמוּמי ורוח נושבת. והאגם, הנשקף אל חלוני, אינו יפה, – במזג־אויר יפה אפשר להסתכל בו שעות תמימות.
מלוּציאן לא קבּלתי תמונת־אות, האם הוא כל־כך עסוק, או מה?
שאר הנייר אני משאיר להלנה.
שלך יל"פּ.
סה
21/7, 1912.
דאָס האָ’מיר געֶזעֶן פאַר אַ יאָרעֶן.
(די רייזע די זעֶלבּעֶ געֶמאַכט…)
יעֶצט נעֶם אין דעֶר האַנט אַריין די אויגעֶן:
עֶס רעֶגעֶנט, אַ פינסטעֶרעֶ נאַכט.
(ביי טאָג איז געֶוועֶן אַזוי שטיל,
אָבְּעֶנד – געֶעֶנדעֶרט דאָס וועֶטער)
ביז לאַנבּעֶק נאָך באַהן, אוּן שפּעֶטעֶר –
קיין טאַראַספּ מיט אויטאָמאָבּיל.
י ל. פּרץ
תרגום: זאת ראינו בשנה שעברה, / (עברנו באותה דרך עצמה…) / עכשיו טול את העינים בידים: / יורד גשם, וליל אפילה. / (ביום היה כל־כך שקט, / בערב – המזג נשתנה). / עד לאנבעק עוד רכבת מהלכת, אחר־כך – / לטאראספּ באוֹטוֹמוֹבּיל…
סו
2/7, 1912, טאַראַספּ.
ר' יענקל היקר,
סוֹף־סוֹף באנו, ולאחר צרות גדולות קבּלנו דירה.
מה עשׂית באמעֶריקאני?
כתובתנו:
Tarasp Shuls vit a Vorte
שלך י. ל. פּ.
סז
29/7, 1912 שולס.
כאן, מתחת לשלושת העצים שהם כל־כך יפים על הגלוּיה, וכלום ולא־כלוּם בטבע, יושבים אנו, לאחר חלב חמוץ עם לחם, ומצפים שהשמש תשתפּל מעט, ונוכל ללכת בחזרה באויר צונן יותר. יושבים ומהרהרים, אימתי יגיעו מכתבים עם עתונים.
שלך יל"פּ.
סח
29/7, 1912 שולס
כתבתי לך, שהיפים ביותר היו שלושת הימים הראשונים, כשלא השׂגנו דירה למטה וגרנו למעלה. הריני שולח לך איפוא תמונה מן הדירה שלנו לשעבר, שתראה במו עיניך, שלא הגזמתי. הבט ושׂמח, או התחל להתגעגע. כרצונך.
יל"פּ
סט
31/7, 1912. שולס
עתונים, ר' יעֶנקל, לא קבּלתי, ורק – את מכתבך העצבני. התקנא, כמוּבן, אין אני מתקנא בך. אבל בשעה זו אינני יכול לחשוב על־כך. אני יושב ויש לי ממוּלי, נמוך יותר, מתחת לרגלי – קשת־הברית, שהתקערה, כסרט צבעוני יפה, מעל לגב ההרים. מפואר, הרהר במראה הזה, תאר לעצמך והתפעל
– אם תוכל.
שלך יל"פּ
ע
31/7, 1912, שולס
זה הוא השקע, שבו טיילנו היום ובו התנפל עלינו מטר סוחף עם ברקים, רעמים ואחר־כך ברד. ניצלנו כל עוד רוח בנו. מה שלום לוּציאן? האם הוא רואה את החשד שחושדת הלנה בעוזרת, כמבוּסס? שוב יורד גשם. אך עכשיו אנו בחדר.
שלך יל"פּ
עא
5/8, 1912, פעטאַן.
הגלויה יפה יותר.
יל"פּ
עב
5/8, 1912, פעטאַן.
אתמול חטאתי: הייתי בוואלסינעֶסטרא, השתקעתי בהסתכלות ושכחתי לשלוח גלויה. כנגד זה היום – גלויה יפה מפעֶטאן. אני כותב בּלי רגלים. ½2 שעות דרך אבנים. אנו כאן חברה לצים ושותים חלב לחיים!
יל"פ
עג
7/8, 1912, שולס.
הגלויה ששלחת לי עשׂתה רושם. כל המכּרים (3–4), ביניהם ד"ר לאנדוי מווינא, מבקשים גלויות כאלה. ודאי תבין, שהכוָנה היא אלי, כלומר, לתצלום שלי. האם אין להשׂיג אחדים?
י. ל. פּרץ
עד
9/8, 1912.
אַ גרוּס אַ הייסעֶן
אין קאַלטעֶן וועֶטעֶר
פון א הייך
פון 1800 מִעֶטעֶר.
יל"פּ
תרגום: דרישת־שלום חמה / במזג־אויר קר / מגובה / 1800 מטר.
עה
10/8, 1912, סענט.
שני ימים בלי הרף ירד גשם, מבול על הארץ – אתמול (רוצה לדעת את התאריכים?) אחר־הצהרים נעשׂה הגשם פתאום קר וירד שלג. מסביב – הרים לבנים, יהודים ישישים, כפופים, בקיט"לין צחורים. בהרים, לאחר שלג, תמיד יפה. ויצאנו איפוא היום לסעֶנט. מין כפר מלוכלך עם חלב־פרות טוב. ואנו שולחים לך גלויה. והיה שלום. מכתב הולך שלושה ימים.
יל"פּ
עו
13/8, 1912, שולס.
היום – גלויה מן הבית, יורד גשם ואין יכולים לשום מקום ללכת. יורד גשם בהרים. וההרים מעלים עשן, מקטרים כמזבחות לשׂטן. אנו חושבים לנסוע מכאן בשבוע הבא. תודה בעד העתּונים, שבמזג־אויר גשום הם הצלה משיגעון. נוף נהדר נשקף מבעד לחלון, אבל רטוב, בכייני, שאינו מניח להסתכל עליו הרבה. מה נשמע בווארשה? כשהשמש מאירה והרגלים מדלגות על־פני ההרים, וארשה היא מעֵבר לים. במזג אויר גשוּם יש חשק לדעת משהו משם, מן המקום שאולי אין גשם יורד בו עכשיו. ההר הזה, שעל הגלויה הוא מוּשלג, עכשיו הוא שטוּף מטר..
שלך יל"פּ.
עז
15/8, 1912.
עוד הפעם מאוורוֹנה, אבל מבית־קפה חדש. – מעט שמש היה, רצנו החוצה. – חבוּרה קטנה.
עח
20/8, 1912. שולס.
וַיסעו – געֶצויגעֶן האָט פּלאַטפוּס עֶט פרוי,
משוּלס, אינדעֶרפרי, זייגעֶר עֶלף געֶנוי,
געֶגאנגעֶן דוּרך שלוּכטעֶן און בּעֶרג אַלעֶרלִיי,
וַיחנו בּסקאַרל, פּוּנקט האַלבּעֶר דריי
עֶסעֶן בּעֶשטעֶלט. נוּר פאַרן געֶנוּס
שיקט מעֶן אין וואַרשוי ר' יעֶנקלעֶן אַ גרוּס,
די “צייטונג” בעֶקוּמעֶן, אוּן שיק שוין ניש' מעֶהר,
נאַך אַ פאָר “אויספלוּג” קרייץ אוּן קוועֶר
פאָרט מעֶן אהיים, און אַלץ האָט איין סוף.
צינד וויל איך עֶסעֶן אַ שטיקעֶלעֶ עוֹף.
תרגום: ויסעו – נסע רגל־שטוח, הוא ואשתו / משולס, לעת־בוקר, באחת־עשרה בדיוק, / הלכו דרך נקרות והרים מכל המינים / ויחנו בסקארל בדיוק חצי־שלוש. / אוכל הזמינו. אך קודם שנהנו / שולחים לוואַרשה לר' יענקל דרישת־שלום; / את ה“צייטונג” (עתון) קבּלנו, ואל תשלח יותר, /לאחר כמה טיולים לאורך ולרוחב / נוסעים הביתה, כל דבר יש לו סוף, / עתה רוצה אני לאכול חתיכה של עוֹף.
עט
27/8, 1912, פלועלא הוזפּיץ.
נוסעים הביתה דרך דאווֹס, ציריך, בּעֶרלין. בבית נהיה בשבת או ביום ראשון בבוקר. כן – לכתוב כאן אין יכולים!
יל"פּ
פ
29/8, 1912 ציריך
דרישת־שלום ממסבּאה ציריכית.
י"ל פרץ
פא
סוף אוגוסט, 1912
יושב אני לי, ר' יִעֶק’ל, במלון “סיטי” בציריך, לאחר ארוחת־הבוקר, בדרך־חזרה מטאראספּ… יושב אני לי ומהרהר, וחושב, וחוזר וחושב. באופן אישי הרוַחתי הרבה מחמשת השבועות בשוייץ, באונטֶרעֶנגאנדין, בין הרים והררי־שלג, כרי־דשא ומפלי־מים משגעים ביופים: נתתי מעט מנוחה לראשי, הלב נתחזק מעט. אך רושם מוזר עושה העובדה של חמישה שבועות חיים אחרים; של פרק זמן, שאינו נובע ממה שקדם לו, אינו נשפך לתוך מה שיבוא אחריו: זרם מיוחד של שעות, ימים ושבועות, שפרץ לו דרך אליך, חדר לתוכך, הסתער, התקצף ונעלם… והזמן הישן, הקבוע, השנתי, יחזור ויוסיף לשטוף באפיקו. ואתה מרגיש, כי הקבוע הוא הנכון, הממשי; הוא הספר, שאני כותב בעצבים עיפים־תכופות, ובדם לאה. ואילו החיים של חמשת השבועות, שפרצו בכוח, הם מין חלום משונה, שורות זרות שנשתרבבו אל תוך ספרך, טעות־דפוס, מין אמצאה מוזרה של הבחוּר־הסדר…
אדם חי עם רעיונות והרגשות; עם רגעים של רצון, אהבה ושנאה – פתאום הוא בא בין ההרים, וכל זה נושל ונופל ממנו במהירוּת הבזק. העינים – מביטות אל שדות־השלג: באזנים הומה פלג־ההרים, סוער מפל־המים; ופולש אל הקולות האלה צליל־הזוֹג הנעים של עז או פרה. לפעמים אתה יושב כאן, ומתחת לרגליך, מתגוונים כל צבעי הקשת; לא בשמים היא תלויה, רבּי, היא משתטחת על גבו של ההר, ברצועה ססגוֹנית, לשם קישוּט… אתה מסתכל בהרים ירוקים שקטים, פתאום צפים ועולים מתוך סדקים ונקיקי־סלע מיני סרטי־משי אווריריים, מיני צעיפים ואבנטים קליליים, והם מקיפים את ראשי ההרים באהבה, ומתרוממים כעביבי־עשן ומתעופפים ומתפזרים. היו לך שמים תכולים, וכבר נישאים ומרחפים באויר, תועים ונודדים. עבעבים ועננים, והשמש – לוהטת, צפה והולכת לה לדרכה; הנה נכנסה לתוך חטיבת־ עב – היא משתפכת במטר־קיץ קצר, נופלת למטה; חוטי־מים משתלשלים ויורדים, נתחסלה חטיבת־העב. אחר־כך השמש מחסלת שניה ושלישית. בין חטיבת־עב אחת לחברתה לוהטת השמש; אך הנה היא מוצפת שוב עבים. ההר הירוק הופך כולו קטיפה סגולה, סגול עמוק; והנה העבים מתחשרים, מתקשרים יחד. פתאום – שפך־מטר; מבול! השמש עלוּמה ושכוּחה. האויר צונן. “יפה, – אומר השוייצי, – ירד שלג, ואחר־כך יהיה מזג־אויר נאה, שמש”. בבוקר, אתה מתעורר, עולם צחור, השלג מכסה את ההרים כמעט עד למרגלותיהם… למעלה גבוה – שמש זה ברקיע־שמים תכול שבתכולים… לעת־צהרים: מעל צלעי ההרים העצומים השלג נעלם, ומאחורי קשת־הבּרית ועננים – הרחק, הרחק מעל לראש. רבּי, אני מאמין: הקשת תלויה בשמים. הרי אני רואה: העולם ההוא לא היה אלא חלום… מה רועש בחוץ? תעמולת־הבחירות, לא מפל־מים, לא פלג־הכסף שנטרפה דעתו ויצא מגדרו… האנשים אינם נועלים עוד נעלים מסומרות, אבל מגפים דרוּשים, גדולים, חזקים, לעבור בהם על־פני הבוץ הלכלוכי…
היֵה שלום…
העולם עצוב –
שלך יל"פּ.
פב
31/8, 1912 בערלין.
ידידי ר' יעֶנקל –
הייתי בדרך – נחש מה? בנקאי! הלויתי לאחרים כסף! עכשיו חסר לי. והריני לוקח ממר לעֶוויט 200 (מאתים) מאַרק, ואני מבקש ממך, שלח אותם טעֶלעֶגראפית לפי הכתובת:
וו. לעֶוויט, בּעֶרלין וו. 50
את מאתים המארק.
שלך יל"פּ
פג107
ורשה, 30 אוקטובער, 1914
יעקב היקר,
“רק כתוב”! ובכן, שולח אני כרטיס־דואר. מווארשה מכתבים סגורים עדיין אינם בטוחים. ומה אכתוב לך? מהלנה עדיין אין לי מכתב. שלחתי כסף, כבר בפעם השלישית… להשתגע!
אבל איך שלא יהיה, להישאר בפינסק הרי זה מעט מסוכן. אתה צריך בהחלט לשוב הביתה. לא נאה. יאַנעק עושה מעשים. את כל החדרים הפך, כל הוילונות העביר ממקום למקום, וקולבים הפך למברשות..
הָבֵא בהחלט, ואם תישאר – שלח, מצרכי־מזון. מה שתוכל. אוחז בי פחד, כמה “נייר חלק” נשאר עוד. עיקר שכחתי: כתוֹב כותב אני לך ממשרד־הקהילה, מקום שהדיו אינה שוטפת, השעה מצומצמת והרעש גדול כמו בגיהינום. יהודים ויהודיות מספרים על צרות צרוּרוֹת. עם מוזר ומשונה – משום מה הכול נראה אצלו טבעי כל־כך. –
מה מצרכי־מזון אני מתכוון בעיקר, אתה מבין בעצמך. לבייש אותך עוד הפעם אינני רוצה.
שלך יל"פּ
-
זה המכתב הראשון מפרץ אל דינזון. במכתב העברי הזה נכרתה ברית־הידידות הנפלאה בין פּרץ ודינזון, שנמשכה בלי הפסקה עשרים וכמה שנים, עד מותו של פרץ בשנת 1915. המכתב הזה, וכן כל מכתבי פּרץ אל דינזון, נמצאו בעזבונו של דינזון. דברי התהילה, הנזכרים במכתב הזה, כתב כנראה דינזון על הפואימה “מאניש”, שנדפסה ב“יודישע פאָלקס־ביבליאָטהעק” של שלום־עליכם, 1888. ↩
-
“הנאהבים והנעימים אָדער דער שווארצער יונגער־מאנטשיק” (האברך השחור) הוא הרומאן הנדפס הראשון של דינזון, הופיע בווילנא 1877. ↩
-
נדפס ב“יודישע פאָלקס־ביבליאָטהעק”, כרך ראשון, שבו נדפס גם “מאָניש” של פּרץ. ↩
-
את המכתב הזה וכמה המכתבים שלאחריו שלח פּרץ אל יעקב דינזון לקיוב, שבה גר בשנים 1892 – 1896. וזה כבר לאחר שהוציא דינזון את ספרו של פּרץ “בעקענטע בילדער” (בשנת 1890), ולאחר שהוציא פּרץ בעזרתו של דינזון את שני הכרכים הראשונים “די יודישע ביבליאָטהעק” (וורשה, 1891). המכתבים נכתבו עברית. ↩
-
פרץ התרעם על השינויים והתקונים שהכניס שלום־עליכם ב“מאניש”, בשעה שפירסם את הפואימה ב־“די יודישע פאָלקס־ביבליאטהעק”, והחליט להוציא אותה בחוברת מיוחדת. ↩
-
הכוונה לספּורים הקטנים, שעמדו להופיע בספר מיוחד. ↩
-
הכרך השני של “די יודישע ביבליאָטעק”, א זשורנאל פאר ליטעראטור, געזעלשאפט און עקאָנאָמיע. ערשיינט צוויי מאל
יעהרליך, רעדאגירט און ארויסגעגעבן דורך י. ל. פּרץ, ווארשא, 1891 (הספריה היהודית, כתב־עת לספרות, חברה וכלכלה. מופיע פעמים בשנה, ערוך ומוצא על־ידי י. ל. פּרץ, וארשה 1891). ↩
-
הכרך השלישי הופיע רק בשנת 1894. ↩
-
אליעזר שולמן, סופר עברי וחוקר (1836–1904), היה פקיד בקיוב אצל הברודסקאים. ↩
-
טלגרמות. ↩
-
“ יצחק גוידאַ (ב. גורין) התחיל בימים ההם להוציא בווילנא ספרים ביידיש בשם ”קליינע ערציילונגען" (ספורים קטנים), ובסדרה זו יצא אחרי־כן גם ספר מעשיות של פּרץ. [ראה מכתבים אל בּ. גורין.] ↩
-
החולירע, שפשה בשנה ההיא ברוסיה. ↩
-
מיכל וועבער, סופר עברי, אותו זמן מן העובדים ב“הצפירה”. ↩
-
במובן מזכיר. ↩
-
הועד. ↩
-
תוספת לפרנסה: מלח אל המים לדיסה. ↩
-
בול־דואר. ↩
-
כנראה הכוונה לאיסור־ישיבה של יהודים. ↩
-
שמואל נחום, סופר עברי. חיבר שורה של ספורים וספרי־לימוד. ↩
-
סופר עברי ויהודי (1864–1920). ↩
-
מדפיס בווארשה, שהדפיס את מה שהוציא פרץ. ↩
-
אוסף ספּורים של פּרץ, שהוציא דינזון בשנת 1890. ↩
-
[רצונו של פרץ היה לומר: מטילה מבט, שמה עין, וצריך אולי להיות: מטילה ראיה, או רואה (רואות־עינים). ומשום שהיה מסופק בנכונות הביטוי הוסיף בסוגרים שאלה של ספק לדינזון: (כן?).] ↩
-
[אהובתי, מה תרצי עוד יותר? ציטאטה מפורסמת מתוך היינה.] ↩
-
מז"ח – משורר, מספר, פובליציסט ועורך ביידיש ובעברית. ↩
-
“ספרי האגורה”, שהוציא בן־אביגדור. ↩
-
הכרך השלישי של “די יודישע ביבליאָטעק”. ↩
-
[להפצה, כסוכן.] ↩
-
[במכירה קמעונית.] ↩
-
[חיים זליג סלונימסקי, עורך “הצפירה”.] ↩
-
[כלומר, על אחריותו של סוקולוב, אף הוא עורך “הצפירה”.] ↩
-
[עורך “המליץ”.] ↩
-
[ראשי־תיבות של אדם, ולא פטרבורג, כפי שמתברר מן המכתב הבא!] ↩
-
[שעת הכושר.] ↩
-
הגובערנאטור הכללי של וארשה. ↩
-
פרץ ודינזון היה אז בדעתם להגר לארגנטינה. ↩
-
יהודה ליב לוין, משורר עברי (1844–1925). ↩
-
בעל בית־מסחר לספרים בקיוב. ↩
-
[במובן לשיר.] ↩
-
[מהקהל־הקדוש.] ↩
-
אחיו הגדול של יצתק גרינבוים. ↩
-
כתוב ב־3 בנובמבר 1893 על־גבי גלוית־דואר, מווארשה לקיוב ↩
-
[וכל הדומים להם.] ↩
-
נכתב עברית, על גלוית־דואר. שנה זו, 1894, שנת ברכה היתה לפּרץ. לאחר הפסקה של כשלוש שנים, הוציא את הכרך השלישי של “די יודישע ביבליאָטעק”, עשר חוברות.יום־טוב בלעטלעך“ (דפּים לחגים) והקובץ ”ליטעראטור און לעבען“ (ספרות וחיים). מלבד זה הוציא את הקובץ העברי ”החץ“ וספר שירים עבריים ”העוגב". ↩
-
מרדכי ספקטוֹר, שאתו יחד התחיל פרץ מוציא את “יום־טוב בלעטלעך”. ↩
-
“יום טוב בלעטל” הראשון, שהוציא פרץ בשנת 1894 בשותפות עם מ. ספקטור. ↩
-
[הופץ.] ↩
-
[במספר.] ↩
-
מו"ל בווארשה. ↩
-
ספורים שביקש פּרץ מדינזון בשביל הקבצים שהוציא. ↩
-
מוכר־ספרים ומו"ל בווילנא. ↩
-
מוכר־ספרים בווארשה. ↩
-
“החץ”, “ילקוט ספרות” עברי, יצא לאור על־ידי ש. ב. שווארצבערג. ↩
-
“העוגב”, אוסף “שירי אהבה” עבריים 32 עמודים. ↩
-
לץ המערכת, פסיבדונים של פּרץ. ↩
-
זה הוא המכתב האחרון שכתב פרץ לדינזון לקיוב. דינזון עובר לווארשה, וחליפת־המכתבים נפסקת לשמונה שנים (חוץ ממכתב אחד מאוטבוצק לווארשה, משנת 1901) עד השנה 1903, שעה שיוצא פרץ לחופשת־הקיץ לחוץ־לארץ ושולח לדינזון גלויות וגם מכתבים – ביידיש. ↩
-
[היציקה והאמהות] ↩
-
זה הוא המכתב האחרון של פרץ אל דינזון הכתוב עברית ונשלח ממעון־הקיץ אוטבוצק לדינזון בווארשה – כבר חגגו, בל“ג בעומר תרס”א, את יובלו של פרץ – 25 שנה ליצירתו הספרותית ו־50 שנה להולדתו, ובשנים 1899–1901 יצאו בהוצאת “תושיה” (בהנהלת בן־אביגדור) ארבעה כרכים של כתבי פרץ בעברית (תמונות, ציורים, ספּורים ישנים גם חדשים), מהם כתובים עברית בידי פרץ, ומהם מתורגמים מיידיש בידי אחרים וערוכים בידי פּרץ [במהדורתנו נכנסו כל אלה אל תוך “הכתבים העבריים”.]. אותו זמן הוציא בן־אביגדור גם כתב־עת לילדים “עולם קטן”, שבו פירסם פּרץ כמה דברים. ↩
-
מכאן ואילך המכתבים והגלויות אל דינזון כתובים יידיש. גלויה זו היא תצלום, שבו רואים את פּרץ, מרת פּרץ – הלנה, ושבתי ראפּופּורט, המו“ל של ה”פריינד". פּרץ מחזיק מקל בידו, וש. ראפּופּורט – סיגריה. ↩
-
גלויה עברית. ↩
-
רמז לסיפורו הנודע של דינזון “דער שווארצער יונגערמאַנטשיק” ↩
-
עתון יהודי בווארשה. ↩
-
עתון עברי בווארשה ↩
-
מעון־קיץ בסביבת ווארשה. ↩
-
המכתב הזה, והבאים אחריו, נשלחו אל דינזון מזאקופּאָנע, מקום הבראה בקארפּאטים (אותה תקופה בתחום אוסטריה). בשובו מזאַקופּאָנַע סר פּרץ אל קראקא ולבוב, ושם נפגש עם סופרי־יידיש המקומיים ועם מעריציו. ↩
-
בא־כוחה של ההוצאה היהודית האמריקנית, בהנהלת עוואלענקו. ↩
-
המו“ל של ה”רומאַנצייטונג“, שבו נדפס בשנת 1907 ”בלילה בשוק הישן" של פרץ, מ־18 באוקטובר 1907 (מס' 23) ואילך. ↩
-
כנראה מ“די וועלט”, שבו נדפסה באותו זמן “שלשלת הזהב” של פרץ. ↩
-
כידוע, נתגלה עוואלענקו זה כחשוד להיות סוכן הבולשת הצארית, וההתקשרות אתו הותרה. ↩
-
המשורר מוריס רוזענפעלד, נמצא אותו זמן במצב חומרי קשה. ↩
-
“אני? אני אך זה עתה באתי!” (יידיש במבטא פּולני־וארשאי). ↩
-
שבועון, שיצא בווארשה על־ידי מ. קרינסקי. ↩
-
עתון יומי בווארשה. ↩
-
מזג־אויר נאה (פולנית). ↩
-
שיא בהרי הטאטרה. ↩
-
מלבושים ותכשיטים בכתבי הקודש ובתלמוד, מאת רב הקהילה היהודית בבערלין, ד"ר אדולף רוזענצווייג. ↩
-
א. י. קאמינסקי, שחקן ומנהל נודע של התיאטרון היהודי. ↩
-
בהאַג נתקיים באותה שנה הקונגרס הציוני השמיני. ↩
-
הכונה למקום־עבודתו, בועד־הקהילה. ↩
-
מלבד פרץ ואשתו הוסיפו דרישות שלום י. ח. רבניצקי, ח. אלכסנדרוב, מ. ערליך, א. ל. שוסהיים, אלישבע רבינוביץ, נ. פינס, ד“ר הילפשטיין, ד”ר בילייא, ד"ר שפּינדעל, משה פישער, ב. ברוכוב, חשין ואחרים. ↩
-
על הגלויה חתמו גם משה ריכטער, פישל וויטקובער, שמואל יעקב אימבער, גרשום באדער. הגלויה היא תצלום של הקלוב היהודי הראשון בפארלאמענט האוסטרי: ד“ר שטרייכער, ד”ר גאבעל, אדולף שטאנד וד"ר מאהלער. ↩
-
ועידת הלשון היהודית בטשערנוביץ נפתחה ב־30 באוגוסט 1908. המכתב אל דינזון נכתב בימים הראשונים לשהותו של פרץ בטשערנוביץ, לפני פתיחת הוועידה. ↩
-
“ווסחוּד” – כתב־עת יהודי־פולני. ↩
-
לאחר הועידה יצאו פרץ, ש. אש, ה. ד. נומבערג וא. רייזען למסע־קריאה על־פני שורה של ערים בגליציה ובבוקובינה, לטובת המשרד המרכזי של הועידה. המכתב הזה נכתב באחת הערים שבהן שהה פרץ בנסיעה זו. ↩
-
נערכו אז נשפי קריאה בערים דרוהוביטש, בוריסלאב, טארנופּול, סטאניסלאבוב, סכודניצה, סוטשאבה, קומפּולונג, גורא־הומורה ואחרות. ↩
-
נכתב בבוריסלאב, על־גבי גלויה צבעונית, שבה מצוירים אנשי־צבא החופרים תעלה בשביל לכבות שריפה של באר־נפט. ↩
-
מעון־קיץ ליד וארשה. ↩
-
מכתב זה דומה לקודמו בתאריך ובתוכן, כנראה לא היה פרץ בטוח שהמכתב הקודם נשלח אל דינזון, ועל־כן כתב מכתב שני, בשינויים קלים. ↩
-
[ואפשר שלשם הפיסקה הזאת כתב פּרץ את כל המכתב מחדש.] ↩
-
ועוד שורה של חתימות של אורחים־מבריאים. ↩
-
לצבי הירשקאן, כנראה על חשבון סיפורו “צוויי וועלטען” (שני עולמות), שנדפס אחר־כך בקובץ “יידיש”. ↩
-
בשנת 1909 הופיע בהוצאת “פּרוגרעס” כרך עבה “דראמות” של פּרץ, ובו “היה היה פעם מלך”, “מה שנעוץ בכנורון”, “אחיות”, “שלשלת הזהב”, “בפליש על השלשלת”, “בלילה בשוק הישן”. ↩
-
בנו של פרץ, היה אז בן שלושים ושמונה. ↩
-
חתומים עוד הלנה פרץ, נתן נטע סאמועלי, קוללא גוסענדצַל (יונית) ואחרים. ↩
-
פרץ קיבל אז הצעה לבוא לאמריקה. ↩
-
גלויה ממסיבה שנערכה לי. ל. פּרץ בביאליסטוק, בודאי לאחר נשף־קריאה: מלבד פרץ חתמו שאר משתתפי המסיבה. ↩
-
כתוב על גלויה. בצד השני – תצלום של פּרץ. בקורהויז בדובעלן השמיע אז פרץ הרצאה יפה מאד על ספרות יידיש [תמצית ממנה מובאת בכרך זה, בחלק הנאומים]. ↩
-
יעקב לידסקי, שכבר נזכר בשני מכתבים קודמים, הוא המו“ל של כתבי פּרץ, הוצאת ”פּרוגרעס". ↩
-
על המכתב חתמו גם נחמה (הלנה) פּרץ, ואחרים. ↩
-
שחקן יהודי נודע ומנהל־תיאטרון מאמריקה. ↩
-
נכדו של פּרץ, בנו של לוציאן. ↩
-
לכל האיגרות הקטנות האלה הוסיפו חתימותיהם הלנה פּרץ, י. י. טרונק, יאנעק, העלא (אשת לוציאן). ↩
-
הוא ד"ר מינץ שנזכר קודם, רופאו של פרץ. ↩
-
אשתו של י. י. טרונק. ↩
-
הוסיפו דרישות־שלום הלנה פּרץ, ד"ר שמואל ראפּופּורט והרמן שטרוק. ↩
-
בועז יונג, מנהל תיאטרון. ↩
-
את הגלויה הזאת, ביידיש, כתב פרץ מווארשה אל י, דינזון, שהיה אותו זמן בפינסק. הלנה פרץ היתה בחוץ־לארץ, ולא יכלה לעבור בשטח החזית לווארשה. – בווארשה כבר היו באותם ימים חסרי־בית מפליטי המלחמה, והיה מחסור במצרכי מזון. ↩
אל הגברת על שפת הים
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
הגברת על שפת הים,
הגלויה ממך היתה מונחת, מונחת הרבה, בדואר. כתבת בכתובת לא “טעֶ זעֶט”,2 ועל כן השיבו לכל שאלותי בשלילה. ולא ידעתי עוד, מה הרהורים להרהר…
לבסוף עלה בדעתו של פקיד־הדואר לשאול, אם אין שם־המשפחה שלי נכתב לפעמים אחרת, וכך עלה השמן וצף על־פני המים.
השמן – גלויה קצרה (לא היה לך פנאי!), עם שני סימני־שאלה, סימן אחד – פתוח, והשני – בסוגריים… וקוֹר – כמו במערת־הקרח, שביקרתי בה בדרך… אך הקור במערת־הקרח היה מלאכותי, ואילו הקור של הגלויה הוא טבעי לחלוטין. וכי מה, לא כן?
מה מעשיך, מה שלומך, מה הם מצבי־הרוח שיש לך, מה הם מצבי־הרוח שיש לים – כל זה נשאר בערפל…
מלה טובה אחת היתה בגלויה. לפני החתימה. האם אמנם נכון הוא? בוַדאי כבר שכחת את המלה הזאת…
אני נשאר בסאנט־מוריץ־בּאד (כך צריך לכתוב בכתובת), ב“עֶדעֶלווייס”,3 מקום שחתנים נפגשים עם כלות, ואוכל מאכלות כּשרים… הכול תפוס, עד אפס מקום. ויקר, יקר עד אין שיעור. אך המרחצאות מצוּינים, האויר מפואר, וטיולים מרהיבים. אך על כך בפעם אחרת. אני מעוּצבן ועלול לכתוב מה שלא צריך.
שלך י. ל. פ.
ב.
ה“מבריאה”4 לשעבר, ועתה הגברת על שפת הים.
ככה טוב… אני מודה לך על המכתב הנלבב.
אך מפני מה אַתּ רוצה “מצבי־רוח”?
חיים של מצבי־רוח הם ספר שנסדר מתוך כתב־יד שלא נערך ונדפס בלא הגהה…
האם הנצחי אינו יפה מן הרגעי?
ואילו לפחות היוּ הרגעים ברקים; אבל הם צללים…
יתן לך הים את הכוח בשביל הנצחי.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
זאת צריכה אַתּ לבקש מן הים, ולא, כפי שאַתּ עושה, שכחה. חיים משולשים חי אדם. הוא חי את ההוֹוה שלו בפעולה, את עתידו בתקוָה, וחי מחדש את עברו בזכרונות. משלושה חלקים מורכבים החיים, משום מה רוצה אַתּ לרושש את עצמך בשליש אחד?
האם אין לך בעברך שלך (!) קרן־אור אחת, ניצוץ אחד?
אל תגזימי.
ואם בא ה“עכשיו” שלך כ“ניגוד”, אל נא תבּהלי. ואל נא תפּול רוחך.
החיים הם הם התהליך, המפיק סינתיזות מתיזות ואנטיתיזות. ואם משהו אמת הוא, הרי אמת הוּא, ובדיוּק באותה מידה, גם הציר־שכנגדו; ואם משהו טוב, הרי טוב, ובדיוּק באותה מידה, גם – הפּוּכו; במושג של האלוהי כבר נעוץ השׂטן; באושר – האסון; משניהם נובעים החיים, מן התיזה והאנטיתיזה…
אך אל נא יפול אדם ברוחו. אלא ילך באומץ־רוח לקראת הסינתיזה…
ואך לא להתעצב!
שמעי,
שאלו פעם אדם, כמה חכמים ישנם בעיר, והשיב:
- הנקל לדעת זאת: קחו את מספר התושבים הכללי; נכו את מספר הבוכים; ואחר־כך את מספר הצוחקים… והשאר, אם יישאר שאָר, יהיה מספר החכמים.
ואם אַתּ, הגברת על שפת הים, אינך רוצה להיות חכמה, היי, לפחות – עליזה!
חפשׂי, ותמצאי סבּות לכך… בתוך עצמך חפשׂי, בתוך עיניך שלך חפשׂי…
הוי, ה“מבריאה”…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
בליל־דברים מחוכּם.
יותר מזה אין אַתּ יכולה לדרוש.
בין העצים בגן הסאכּסי מתגלות אנפות לא מכּאן… נוצות שחורות – זרות…
בּאנקאים, וסוחרי־אריגים, ובעליהם של בתי־חומה, ורופאי אף־אוזן־גרון מטיילים – כרסיסיהם ומקלותיהם לפניהם… האנשים מחכימים.
עוד אכתוב לך…
שלך י. ל. פּ.
ג
הגברת על שׂפת הים,
מפני מה לא יידיש?
מהיכן הנעימה המרגיזה?
מכל מקום שלחתי לך גלויה של נוף. כמה פעמים ביקשתי, שתכתבי משהו על עצמך – והגברת על שפת הים שותקת…
ועל כן נעשׂה לי, כמובן, ולא בפעם הראשונה, עוול…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
סאן־מוֹריץ ובכלל עֶנגאַדין כולה ציורים הם ביותר, ואף־על־פי־כן לתאר, לשתף אותך בכתב ברשמים, אינו דבר קל כפי שאַתּ חושבת. לפחות בשבילי. אותי מעניין יותר האדם, הנשמה. בתוך הטבע הדומם, כל כמה שיהיה יפה אני נהנה, אני נושם ביתר חופש, נח יותר טוב. אך חומר־היצירה שלי אין זה. כשאני עובר או נוסע בלילה על־פני עיירה רדומה, בין בתים קטנים עטופי־צל ומוגפי־תריסים, תוקפת אותי כמיהה, אוחז בי כאב צובט. מאחורי התריסים חיים בני אדם כמותי, אוהבים, שונאים, סובלים, נהנים, וכל זה סגור ונעוּל בפני… מראה־הנוף היפה ביותר אינו אלא גורם לי נחת־רוח… ואף זה לא תמיד. מתחת לכבישים היפים־ביותר, המתפתלים מסביב להר, נשמע קול נקישה. האדונים והגבירות המהודרים אינם שומעים זאת. שם עובדים איטלקים במערות וחוצבים אבנים, שמהם בונים ארמונות ויוצרים מעשי־אמנות וכיוצא באלה. אך אני הולך נדירות בדרך ה“ישרה”, ואני רואה את האיטלקים, והם רועבים…
התושב בעֶנגאדין – עור וגידים, בלא מראה של אדם. הנשים – פרות־עבודה… ראשים כפופים, חזות שטוחים, עינים כהות… “הוא” ו“היא” נלחמים, ומלחמה קשה, באדמה הזאת שאנחנו, התיירים, הטיילים, המבריאים, נישאים עליה כעל כנפים, מהנאה להנאה. [אנו חיים פה] בארץ של בתי־מלון. בלןצעֶרן קיימת אוניברסיטה למלונאות…
אני גר ב“עֶדעֶלווייס”. השם, כמובן, אינו מתאים למלון הזה. הלכלוך רב בו, כנגד זה הוא כּשר. בגלל החום השוֹרר למטה – למעלה מלא וגדוש, ואין למצוא מקום. היינו אנוסים לנסוע מכאן, אלמלא טרוּנק, שנמצא כאן במקרה בלי אשתו, וּויתר על חדרו למעננו. הוא התגולל זמן־מה בלי פינה לעצמו. החדר צר. אך חלון יש בו אל הימה. והימה יפה בלילה. מסביב חלונות בוערים של בתי־המלון. צריך לשכוח זאת, ולראות רק איך התאורה הזאת משתקפת בימה. עמוּדים של אש. פרוכת של אש – אגדה מופלאה. אבל תחילה צריך לשכוח את בתי־המלון, וזה יבוא רק עם הזמן, ועם הזמן אספר לך גם את אגדת־הימה…
קיימת אלפּינא־העילית. מדשאות־יער מפוארות. שטח־פרא פרושׂ לרוָחה. למטה – שני אגמים מסוגרים… כשתי מראות.. בשביל אֵילוּ פֵיוֹת?
אמש התחילה רוח מנשבת. רוחות־רפאים נישׂאוּ על־פני ההרים. רעש הכנפים מטיל פחד. חדרי גבוה, בקומה הרביעית, קרוב כל־כך אל רוחות־הרפאים. שוב אגדה. אבל למטה עוד סועדים, מצלצלים במזלג וסכין, באולם־הכניסה מדבּרות נשים גרמנית… על־כן נפחדו הרוחות, ורקמת־האגדה נתּקה…
אל נא תכעסי. אינני יכול לגלות כל־כך הרבה לנייר. אילו ידעת, מה אני מרגיש ומהרהר, לא היית כועסת עלי. באמת לא.
כתבי אודות עצמך. כתבי.
אצלנו נמצא עכשיו יאַנעֶק, ואינו נותן מנוח לרגע. ביום רביעי נוסע הוא בחזרה אל אמו, ואתה לוואַרשה…
הבוקר בוקר סגריר. חדר־הכתיבה תפוס על־ידי אורחים! אני כותב בחדר־הכניסה האפלולי ואורחים יוצאים ונכנסים בלי הרף. אל ומן ארוחת־הבוקר… מדברים גרמנית, עד להשתגע.
שלך י. ל. פ.
ד
הגברת על שפת הים,
אַתּ עושׂה רושם של ילדה, שלאחר זמן ממושך של מזג־אויר גשום שכחה מה מראה־פניו של יום־קיץ נאה, ואינה יכולה לזכור, בשום פנים, איך נראה העולם באור־השמש.
האם אין הים מראה לך, עד כמה משתנה הוא הנצח?
מפני מה אַתּ רואה את השעה הרעה כנצח, את הענן כגוש קפוא ללא תנועה?
עוד יהיה לך, כפי שמאחל לך
שלך י. ל. פ.
ה5
כפי שאת רואה – האיש כשהיה.
נשתנה רק, ודוקא באופן המסוכּן ביותר, כל הסובב. ישנם “דברים”, שהם נחנקים אם אינם נוצקים בצורה של יצירת־אמנות. אל תיחפזי. הירגעי. הכול יתברר ויסתבּר. לפעמים צריך לשמור על מישהו, שהוא ראוי לכך, כנגד רצונו, שהוא תמיד כפקודה וחוק.
ו
געֶוועֶן אין טאַראַספּ – א חלוֹם!
האַלדזעֶן זיך שבט אוּן מאַי!
צווישעֶן זוּן אוּן שני
אַן אייבּיקעֶר שלום!
טאָלעֶן –
צוּם מאָלעֶן
בּעֶרג־צוּם אַנטציקעֶן!
אין זילבּעֶרנעֶם כּלה־שלייעֶר
שלוּכטעֶן – אומגעֶהייעֶר!
לייכטעֶ אַבּאַזשוּרעֶן־בּריקעֶן
איבּעֶר אָבּגרונד געֶשאָסן!
ציגעֶן־גלעֶקלעֶך קלינגעֶן…
דעֶר “אין” יאָגט צעֶפלאָסעֶן,
זילבּעֶרוועֶלעֶן זינגעֶן,
לאכעֶן, צירנעֶן אוּן ברומעֶן…
געֶוועֶן, אַהיימגעֶקוּמעֶן,
אַ העֶקסעֶנשוּס בּאַקוּמעֶן.
דעֶם ייד שטעֶכט דעֶר קרייץ –
אויס שווייץ!
דעֶר “דאַטשניצא” אַ גרוּס
פוּן העֶקעֶנשוּס!
י. ל. פּ.
תרגום: הייתי בטראסאפּ – חלום! / מתחבקים שבט ומאי! / בין שמש ושלג / שלום נצחי!
עמקים – לציוּר! / תהומות – אדירים / בצעיף־הכּלה הכּסוּף / הרים – להתפעל!
גשרים־מגינוֹרים קלילים / הוטלו מעל לתהומות!
זוֹגות־עיזים מצלצלים… / הנהר “אִין” נחפז נרחב, / גלי־כסף שרים, / צוחקים, זועמים ונוהמים…
הייתי, הביתה הגעתי, / “ירי־מכשפות” (מתּנת) קבּלתי. / ליהודי דוקר ה“צלב” (עצם־העצה, הגב) ־ / חסל סדר שוייץ.
ל“מבריאה” דרישת־שלום / מן ירי־המכשפות!
ז
פעֶקסטאל.
עמק ירוק, סגור סביב הרים גבוהים; מצד אחד הקרחון הצחור, שהפלג העליז יורד ממנו בקול צלצלני ובותר את העמק לאורכו.
מעל לעמק הסגור סביב תלוי רקיע כחול, שלֵו; כחול כעיני־הכלה הכחולות־ביותר, וכמותה גם מרוּגש ותמים…
מעל לרקיע־השמים הזה מן ההכרח שיהיה אל רחוּם וחנוּן, שאינו כועס לעולם, שאינו שולח רעמים וברקים, שאינו מוציא מאוצרו את הסערה…
והחברה, ההולכת ועולה אל הקרחון, אף הם טובים כאלה…
זוג רוּמני צעיר עם ילדה צעירה, מלאה חן יהודי, אך בלי מלה יידיש. מדברת גרמנית ורוּמנית. האב, אחד מן המספר המועט של יהודים “בעלי זכויות” ברוּמניה, כבר נזכר, שלפנים ידע יידיש… משלב כבר לפעמים מאמר חז“ל, שאשתו, שבאה זה עתה מקארלסבּאד, בולעת אותו בקושי… אבל היא אוהבת את בעלה הגדול, החזק וּ”שווה־הזכויות", והריהי מעוותת פניה בחשאי ונוהגת כבוד גם בי; הרי בעלה מדבּר אתי, עם היהודי… היא יודעת רק מה זה כשר, אבל לא מה זה יידיש. בכשרוּת היא נזהרת, מטבח כשר היא מנהלת. אולי זה מזיק לקיבה? ייתכן, אך אם הדין היהודי רוצה כך! צריך, הכרח להיות דתי. אמא שלה מתה בחיוך מתוך יסורים גדולים ביותר – היתה לה דת, אמונה…
אני משבח את הבת, הנערה בעלת החן היהודי; היא מקבלת זאת באהבה. היא יודעת, אני משורר. הרי זה נפלא; על ספּורי־מעשׂה יהודיים, מעשׂיות יהודיות, בדיחות יהודיות… שמוע שמעה. אבל שירה ביידיש, שירה ב“לשון” הזאת?!… במלה “לשון” היא משתמשת גם־כן אך למעני, למען ה“משורר”. לאמתו של דבר – היא לא האמינה אך היא שמעה מפי שטרוּק. והרי שטרוּק אדוּק הוא, ומדבּר יפה גרמנית. הוא “בייר גרמני”, מדבּרים עליו בבּעֶרלין… וזקן יפה יש לו! ואֵילוּ עינַים…
והיא מודדת אותי בעיני־האֵם הדהויות שלה, בוחנת ושוקלת: בלי זקן, עינים אחרות לגמרי, ואף־על־פי כן “משורר”… יהודי!
אין היא יכולה להתאפּק:
- אדוני כותב בחרוזים גם־כן?
נוספו ובאו אחרים, מרוסיה, שני אחים עם שתי נשים וילדים, אחד בא לתוספת־הבראה, והאחר כבר שוהה כאן זמן רב, להציל נער, שיש לו גרון חולני… ואתם – גברת שתלויים בה יהלומים, מבּריסק. היא מכּירה אותי, החליפה מכתבים בדבר נשף־קריאה לטובת עניים, אך הגוּבּעֶרנאטוֹר, כאן מותר לדבר מתוך חופש, הוא כלב. אחד מן האחים מתקן" “סוֹבאַטשאַ נאַטוּראַ”, השני מתרגם: כּלב־שבכלבים… ובאים עוד ועוד. וכולם שׂבעים כל־כך, עשירים כל־כך. הם מדבּרים, ונשמע צלצול־הכסף – – ובעלי־הארנקים הללו מחוּיבים לראות את הקרחון…
אני משתמט… אינני מרגיש עצמי, אומר אני, בקו־הבריאות… אני מרגיש עצמי עני מדי בפני האנשים העשירים הללו, העושׂים לי וליהדות טובה גדולה ב“הכרה” שלהם… זה דרוש! לא בשבילם. הם אינם זקוקים לכך, אלא בשביל העם… אני מסתתר בבית־הקפה וכותב אליך.
שיהיה קרחון אחד פחות… מה שלומך?
שלך י. ל. פּ.
שטאַרקעֶר וועֶקט זיך מאַנכעֶר קוואַל
און שטאַרקעֶר פרעֶסעֶן
וועֶרעֶמיקעֶ צווייפעֶל.
י. ל. פּ.
תרגום: זה עושׂה רושם – עצום / אבל לא הכל זה משכּיח… / ביתר־כוח מתעורר איזה מעיין… / וביתר־כוח מכרסמים / אילו ספיקות־תולעים.
ט
סילווא פּלאנה
בּעֶרגעֶר מיט שניי, שנייעֶנדעֶ בּעֶרג,
אַלץ דאָס זעֶלבּעֶ עֶנגאַדין.
שוין געֶוויינט… נאָר אַלפּעֶן־בּליעֶן
דאָס איז ניי… דאָס ציט…
–אוּן אַזוי בּליט – – –
תרגום: הרים עם שלג, הרים משליגים, / תמיד אותה עֶנגאדין עצמה / כבר הוּרגלתי… אך אלפּים – פּוֹרחים / זה חדש… זה מושך… / וכך גם פורח – – –
י
כמובן, אין סאן מוריץ עצמו עצמו רוצה לדעת מכל זה.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
רבון־העולמים טעוֹ טעה. אל סאן מוֹריץ, אל הווילא “עֶדעֶלווייס”, אל הרבנים הגרמניים, אל משוררות־שיר־המעלות עם מעשׂה־הרקמה בידים ואל המושבה הווארשאית־הלוֹדזשאית של גברות צעירות, צריך היה לשלוח את שלום־עליכם. הוא היה מתעשר – גן־חיות גדול!
י. ל. פּ.
יא6
דאָ בין איך געֶוועֶן צווישעֶן אוּן נאַכט,
פון עֶמיצעֶן געֻטראַכט…
י. ל. פּ.
תרגום: פה הייתי בין יום ולילה / ובמישהו הרהרתי.
יב
תודה נלבבת על הגלויות.
ראיתי פה הרבה דברים יפים, ועוד יותר אנשים בלתי־מעניינים. עכשיו יש לי כּאן שני אנשים מעניינים מאד: ד"ר ראפּוֹפּוֹרט (מלומד) והצייר שטרוּק, שבא לפני זמן מוּעט. דבר זה, עם כמה המלים הטובות שלך, פועל…
היי בריאה, כתבי יותר. רחצי בים. שׂחי, ולמדי איך לנהוג בגלים…
כולו שלך, י. ל. פּ.
יג
זאָל אייבּיק זיין
ווי דעֶר ריינסטעֶר הימעֶל ריין,
אין דעֶר עבּאַן־ריים,
דיין קעֶניגליכעֶר שטעֶרן.
און זעֶנעֶן בּאַשעֶרט טרעֶרעֶן
פאַר דיין בּרעֶם,
זאָלעֶן עס זיין טרעֶרעֶן פוּן פרייד!
זאָל דיין אויג נישט זעֶן קיין לייד.
זאָל דיין אויעֶר קיין שלעֶכטעֶן קלאַנג נישט העֶרעֶן!
אוּן פוּן דעם, וואָס איז געמיין,
זאָל דיין האַנט בּאַרירט נישט וועֶרעֶן!
פליסן זאָל דיין לעבּעֶנס־צייט
ווי אַ צויבּעֶר־טרוים, ־
ווי אַ זילבּעֶר־שיפל זאַכט
איבּעֶרן פּערל־שוים
פוּן דעֶם שטילסטעֶן זעֶע,
אין דעֶר שעֶנסטעֶר נאַכט…
י. ל. פּ.
תרגום: יהי תמיד / טהור כרקיע הטהור־ביותר, / במסגרת־עץ־ההוֹבנה, / מצחך המלכותי.
ואם חזויות דמעות / לעפעפיך, / שתהיינה דמעות של שמחה!
אל תראה עינך צער. / אל תשמע אזנך צליל של רוע! / וכל שפל וגס / אל יגע בידך!
יהיו ימי־חייך עוברים / כחלום־קסמים, – / כסירת־ כסף בקלות / על־פני קצף־הפנינים / של האגם השלו־ביותר, / בלילה היפה־ביותר…
יד
גברת אהובה על שׂפת הים,
הנה עומד יום־השבת הראשון לפני עיני; גשם יורד! הכול מעולף ערפל, הכול עטוף בכי, שבת עצובה, שבת של תשעה־באב.
כבר כתבתי לך, נדמה לי, כי “עֶדעֶלווייס” הוא שם־מלון שיסודו בשקר. הפּנסיון הזה איננו עדין.7 איננו צחור. אלא כּשר… כתבתי לך. שאין לי חדר, אלא חלון. חדר־עליה צר, אבל עם חלון אל האגם.
אתמול לפנות בוקר – לא סימן ולא זכר מן האגם. בעמק הקטן, הסגור סביב בהרים משחירים, מרפרף ומפרפר ענן לבן, כּמין רכּיכה לבנה עצומה. אך הנה כמו נפגעה בחץ – ניבעה בה פצע כהה. ומן הפצע, ההולך וגדל ומתפשט מרגע לרגע, צף ועולה האגם הכחוֹל־הכחוֹל ומחייך אל השמים הכחולים. הענן הלבן מתמשך אל הגדות וכמו נספג בתוך החול, האגם זורח, ועד מהרה מפליגה על־פני האגם הזורח סירת־מפרשׂים למטה; ג’יוֹזעֶפּוֹ (שייט איטלקי מוּכּר־יפה) עובד בזריזות, בתנועות רבות־חן, מעביר זוּג מסאן־מוֹריץ אל בית־היער, אל המחלבה, ואולי אל הרכּבת. את הזוג רואה אני מאחוריו, אף בוַדאי צעירים הם, קורנים ומאירים כּמו הבוקר הזה, שכּן ג’יוֹזעֶפּוֹ היושב למוּלם, אינו מסיר מהם עין וגם פניו קורנים… ואין ספק שהוא מבין בכגון זה, ג’יוֹזעֶפּוֹ.
אחר־הצהרים שלחתי לך “גלויה־של־נוף” מפּוֹנט־רעֶזינוֹ, שהגעתי לשם בטיול. בין ומעל לשני קירות־הר אפוֹרים – קרחון צחור קורן. בדרך חזרה עם שקיעת החמה, ראיתי שם עוד משהו. על־פני כר־דשא זהוב ססגוני זורם פלג מהיר ועז וצר, היורד מן הקרחון וחוצה את כר־הדשא, ועינו כעין הכסף הנושן. מעברו השני של הפלג ניצבו כשומרים עצי־לגש בודדים, מיותמים, חולים, שעליהם מצוּמחים ומדוּבללים יחד. “אני בריא וחזק!” – ממלמל בגאוָה הפלג, ־ “ואתם הולכים ומתים!” ולמעלה מזה – יער שלם של עצי־לגש – בית־חולים אחד, “הקדש”… הם כלים ומתים, הלגשים… ומעל ליער הר־ענק חלק, מכוסה חול, המזהיב מול השמש השוקעת. הוא מתלוצץ מול השמש: “אף אני אדמדם, אף אני זהבהב!”
השמש שקעה וירדה, וירח חיוַריין יצא עלוף חלום וצללים… והוא מעביר עינו וסוקר את מלכותו…
יפה, אבל מעציב. מעציב עד כדי מורא – לא צפור אחת, לא צפצוּף אחד. אל האוזן מגיעה רק שריקתה של רכבת־החשמל מבּעֶרנינה, קול דרדורם של צרורות־אבן מתחת לרגליהם של המעפילים אל ההרים, ולפעמים – רשרושו הרחוק של פלג־הקרחון, אוֹ – לא כלום. למעלה גבוה – הכול פראי, חמוּר… למטה – גרמנים, איטלקים, צרפתים, הרצים במגפיהם המסוּמרים – לספוג ככל־האפשר יותר יופי ולקבל ככל־האפשר יותר תיאבון…
היום כבר לא יתרחש שוּם דבר…
יורד גשם…
אילו לפחות היו כאן פרחים.
האם אַתּ מכירה את פרחי־האלמות הקשים, הדוקרניים של האלפים? את “רגל־הארי”, ה“עֶדעֶלווייס”, אהבתי לפנים, כהיום לא… זוכרת את המעשה בדויד המלך שהיה צמא, ושלושה מגבּוריו שהבקיעו את מחנה האויב והביאו לו מים חיים? דויד לא שתה את המים, שהובאו לו בסכנת־נפשות, ושפכם לארץ…
אילו ראית איך “הילדים” – נערים ונערות בני חמש או שבע, קוטפים את הפרחים האלה, ואת השבילים, שבהם הם יורדים אל הכבישים, לארוב ל“טיילים” ולפשוט אליהם יד, כדי לקבל כמה סאנטים בעד הפרחים…
שמרי לך על הצרור ששלחתי לך, אם הוא מוצא חן בעיניך, אך לא כמזכרת ממני. אילו היו לנו עינים הרואות נכונה, היינו רואים בפרחים הללו אודם, אודם־דם־ילדים…
בעל־הבית (יהודי בעל זפק, דבר שהוא שכיח כל־כך אצל תושבי ההרים) ניגש אלי, מרכּין את ראשו כך, שהזפק יסתתר כל־כמה שאפשר, וברצותו לומר לי משהו טוב ונעים לברכת־הבוקר (אני כותב למטה, עוד מוקדם משיהיו אורחים באים!), הריהו אומר: מזג־אויר נהדר למשחקי־קלפים…
היי בריאה,
י. ל. פּ.
טו
יורד גשם. אילו היתה רוח, אילו היתה סערה… אך יורד רק גשם –
הרקיע בוכה, כיהודיה זקנה חסרת־ישע באמירת תחינה. באולם־הכניסה האפל של “עֶדעֶלווייס” מתהלכים פנים חשוכים… שומעים רק: מגונה… משעמם. או: 20, 40 – כך משחקים שישים ושישה. אני מאחל לך מזג־אויר טוב יותר.
י. ל. פּ.
טז
ואף־על־פי כן מוצא סאן מוֹריץ היום בעיני חן יותר. הוא יותר שלי; כולם עזבוהו, כולם מקללים את דרכיו הרטובים, הריו המעוננים, רקיעיו הנוטפים, בתי־הקפה שלו הרעים, וכולם הם מתנקמים בבעל־המסעדה – ורק אני האחד אוהב אותו עכשיו באמת, בהינוּמת־הערפלים האפלולית שלו…
י. ל. פּ.
יז
שמש לאחר גשם עקשני. צד־הצל של ההרים קטיפתי הוא, ירוק־עסיסי, רציני. צד־האור – מחייך, מנצח. כנגדם זה ההר הגבוה עשן כולו. מזבח שהוּקרבו עליו קרבנות לאלוה אכזרי, זולל־בהמות, ואולי – זולל־אדם!
מישהו דופק לי על כתפי: “בוֹא לטייל!” – פּוֹלנית. גברת מלוֹדזש. אין היא רואה, כמה אני עסוק… עיוורת.
י. ל. פּ.
יח
גברת אהובה על שפת הים.
סאן־מוֹריץ נראה ככלה רעולה באֵבל. והעצב של מכתבך מתמזג עם כל זה. מפני־מה אַתּ כל־כך נכאת־רוּח? עוד יש לפניך כל־כך הרבה חיים, דרך כל־כך רחוקה; אני בטוח שעוד צפוּיה לך שׂמחה רבה כל־כך… אך כל זה הייתי אומר לך ברצון רב פה־אל־אוזן. המלה הכתובה על הנייר כל־כך קרה… ואם מלה יפה היא, הריהי גביש.
מכתבך מעורר עצבות, געגועים. ובודד, ככל שיגדל הקהל יותר, הריני גם כן. אַתּ מזכירה את יאַנעֶק, העֶלה, טרוּנק: יאַנעֶק זה שבוע אינו כּאן, האחרים – כבר שלושה. מסתובבות לפני עיני בּוּבּוֹת רב־גווניות או דוברות־גרמנית אפורות־שׂיער. הכל זר לי כל־כך. והאנשים אינם אוכלים, אלא זוללים, אינם שותים, אלא סובאים, אינם מטיילים, אלא רוצים לגמוע את כל האויר כולו, את האגמים כולם; לספוג את ההרים. ולא מאהבה – זה עולה כסף.
הים יפה, כותבת אַתּ, רב־גווני; אני אין לי כל תאוָה אל הים. רוצה הייתי להתחבא במקום מן המקומות, ושיהיה רק אדם אחד יודע את הכתובת.
אם פגעתי בכבודו של מישהו, הרי זו אשמתך שלך. אַל תתבדחי על דבר, שהוא קדוש למישהו אחר… או קבּלי את תשובתי גם היא כבדיחה, אם אַת יכולה; אני אינני יכול. ואף־על־פי כן יכול אני לסבּול ולשאת הרבה, הרבה מאד, אפילו את חברת־הנשים של סאן־מוֹריץ…
כאן גם־כן מתקיים היום נשף “ציוני־יהודי”. כך אומרת המודעה. העסקנים: ד"ר בוֹדעֶנהיימעֶר, הילדעֶסהיימעֶר והיימעֶרים אחרים. אני “לוקח חבל” בתורת לא־ציוני, בפירוש בתורת שכזה. אספר מעשׂיות… היהודים הגרמניים לא יבינו את הלשון, והחברה הפולנית־יהודית – את התוכן; אני אספר למישהו, שלא יהיה בין השומעים. האם אַתּ נמצאת בערב על שפת הים? כל הנחלים הולכים אל הים, אולי יביא לך גל מן הגלים צליל של ספּוּר־מעשׂה ביידיש, הכּירי נא!
אני נוסע בעוד כמה ימים הביתה. לא הישר, אינני יודע באיזו דרך ואינני יכול למסור לך כתובת. אהיה מעט נע־ונד, בלי מלה ממך. אל נא תכתבי, אך אל נא תשכּחי.
שלך י. ל. פּ.
יט
הגברת על שׂפת הים,
כתבתי אליך מכתב עצוב – היתה לי עצבות בלבבי, ועכשיו הריני מתחרט שהוספתי לשלך גם את שלי. אך התיבה מקבלת ואינה משיבה. סלחי. לא אוסיף עוד לעשות כן.
היי שׂמחה ושׂמחי אחרים!
י. ל. פּ.
כ
הגברת על שׂפת הים!
אדם חושב, ואלוהים בשמים יושב.
רציתי לכתוב לך, אם לא כל שעה, לפחות כל יום, ־ והריהו שולח לי שׂעורה אחר שׂעורה…
מה שלום הים הבּאלטי?
שלך י. ל. פּ.
כא
הגברת על שׂפת הים!
ביום שני לעת הצהרים אנו נוסעים ובאים לסאן מוֹריץ(אחר־כך – טאַראַספּ) בדרך וינא…
האם אפשר, שאקבּל בסאן מוֹריץ כמה מלים משלך – שהן ימתינו לי? כן?
לפעמים אַתּ טובה כל־כך, טובה כל־כך, כמו מכתביך…
הרחק יותר מן העינים, העמק יותר בלב.
י. ל. פּ.
-
כ“א המכתבים המובאים במדור הזה נכתבו בידי פרץ ביידיש, אל מכּרה שלו מווארשה. הגברת הזאת גרה בימים ההם על שפת הים הבאלטי, ומשום כך היא מכונה במכתביו של פרץ ”הגברת על שפת־הים“. המכתבים פורסמו בשבועון ”דאָס אידישע לעבן" (החיים היהודיים, לונדון 1923, מס' 6־2, 1) עם הקדמה קצרה מאת מוריס מאיר. לפי מ. מאיר נכתבו בקיץ 1912. אך אין הדבר נכון; כפי שמתברר מכמה מקומות, שמזכיר אותם פרץ במכתביו, הוא שהה בהם בקיץ 1911. המכתבים נמסרים כאן לפי הסדר שבו פורסמו בשבועון הנזכר. ↩
-
[בשם־המשפחה – Peretz] ↩
-
[שם של פנסיון. והוא על־שם פרח מצוי בהרים (רגל־הארי).] ↩
-
[פרץ נפגש עם ידידתו זו במעון־קיץ ליד וארשה, על־כן מכנה הוא אותה “המבריאה”.] ↩
-
כתוב על גבי גלויה – תצלום של פרץ. ↩
-
שתי השורות כתובות על־גבי גלויה המראה מפל־מים ↩
-
. “עדעלווייס”, שם הפרח (רגל־הארי) מחובר משתי מלים: עדעל – עדין, ווייס – צחור. ↩
אל ד"ר גרשון לוין
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
[גרינואלד, 13 אוגוסט 1906]
אַראָפּ געקומען פון טוּרם
וואוּ געֶזעֶן אַ וועֶלט
(פאַר צעֶן פעֶניג געֶלט),
זיץ מירא יבעֶר אַווילדעֶ טויבּ
(די זוּן פאַרגאָלדט די שויבּ!)
און טראַכט מיט שרעֶק,
אַז אַלץ מוּז האָבּן אַן עֶק;
עֶס וועֶרט אויפן האַרצעֶן פּאַסקינעֶ,
צייטוּנג, פאָליטיק, גמינעֶ – –
און דעֶר חבר, יעֶנעֶר חבר!…
עס ווערט אויפן האַרץ קאַלט און קעֶלטעֶ־ ־
לחיים! וויין מיט זעֶלטעֶר
מאַכט אביסל פריש,
ווילט איר, גיט עֶמעֶצן פאַר מיר אַ קיש –
נאָר איר זעֶלט מיך נישט פאַרשעֶמעֶן,
זוּכט שוואַרצע אויגען, לאַנגע בּרעֶמעֶן,
די רעֶשט אויפן טיש! ־ ־
תרגום: ירדתי מעל המגדל / מקום שבו ראיתי עולם / (בעד עשרה פניג כסף), / יושב לי מעל יונת־בּר / (השמש מזהיבה את השמשה!) / ומהרהר בפחד, / שכל דבר יש לו סוף; / לבי נעשׂה רע עלי, / עתון, פוליטיקה, ועד־הקהילה ־ / והחבר הזה, והחבר ההוא!… / ונעשה בלב קריר יותר וקר / לחיים! יין עם מי־סלטר / מרענן מעט; / אם תרצה, נשק למי בשמי ־ / אך אל־נא תביישני, / חפש עינים שחורות, עפעפים ארוּכים, / והשאר על השולחן! [ההמשך מטושטש.]
ב
[בלי תאריך]
צי האָט איר פון נאַכאָד געֶהעֶרט?
דאָס איז וואַלענשטיינס שלאָס.
דעֶרווייל טרינק מיר קאַוועֶ פאַרקעֶרט
“צוּם שוואַרצעֶן ראָס” –
דעֶרנאָך עֶרשט אַרויף אין דעֶר הייך.
דעֶרווייל וועֶרט דעֶר טאָג אזוי בּלייך,
ס’וועֶרט פינצטעֶר ווי אין שטייג,
און מעֶן וועֶט זעֶן אַ פייג.
תרגום: האם שמעת על נאכֹוד? / זוהי טירתו של ואלנשטיין. / בינתיים אנו שותים קפה הפוך / “אל הסוס השחור” ־ / ורק אחר־כך נעפּיל למעלה. / בינתים היום מדליח / האור מחשיך, הראות נחלשת. / ולא יראו אלא אצבע משולשת.
ג
[שנאפע ליד נוישטאדט על המיין, 14 אוגוסט 1906]
אַלעֶס אַנדעֶרש, ווי געֶטראַכט,
אין בעֶרלין געֶשעֶפט געֶמאַכט, ־
אַ נישט געֶשריבעֶנע דראַמע פאַרקויפט.
און די צייט לויפט.
עֶרשט איצט בּיי בּאַדעֶן זעֶע
(אַנטיציקטעֶ דייטשעֶר רוּפען: יוּכהעֶע!)
אין מיר זעֶנעֶן מיד, אַי וויי,
וויי מיד, קיין פוּס, קיין האַנד,
אַ חרפּה, אַ שאַנד –
אפילו דרעֶזדעֶן נישט געֶזעֶן.
תרגום: הכול שונה ממה שחשבתי, / בבּרלין עשׂיתי עסק, ־ / מכרתי דראמה שלא נכתבה. / והזמן רץ, / רק עכשיו אצל אגם־בּאדן / (גרמנים מתפעלים קוראים: יוּכהיי!) / ואנחנו עיפים, אי וי, / מה עיפים, לא רגל, לא יד / חרפה ובושה – / אפילו את דרזדן לא ראיתי.
31 יולי 1911
ד
דעֶר זייגעֶר קלינגט,
דעֶר לוּח וועֶרט געֶריסעֶן, ־
עס בּלייבּט אַמאָל שטיין אין האַלדז דעו ביסען,
און ביטער וועֶרט דעֶר זיסער שליק,
אוּן אַלץ ארוּם טרייבּט: צוּריק! צוריק!
עס לאַכט דיך אויס בּאַרג און טאָל: ־
וועסט דען צוּריקומעֶן אַהעֶר אַמאָל?
דאָ גייט מען, ווי אַ שקאַפע,
פון דער “האָהעֶ מעֶנזעֶ”
צו דער “שנאַפּע”.
אָן אַלע צרות פאַרגעֶסעֶן,
מען קוּמט אַהיים אַ פּגר…
אָן חלומות אַ שלאָף!
פאַראַן אָבעֶר גאָטס שטראָף!
אַ לוּח, אַ זייגער –
נאָך אַ טאָג, נאָך אַ טאָג
איז אַוועֶק –
נישט נאָר אַ מעֶנטש, אַלץ האָט זיין עֶק!
תרגום: השעון מצלצל, / הלוח נתלש, ־ / נשאר לפעמים עומד בגרון / הבלע, / ומרה נעשית הגמיאה המתוקה, / והכול מסביב מאיץ: חזור! חזור! / לועגים לך הר ועמק / וכי תבוא לכאן פעם שנית? / פה מהלכים, כמו סוסה, / מן “המסעדה הגבוהה” / אל “המסבאה”; / כל הצרות שכוחות, / הביתה באים עיפים כמו פּגר… / בלא חלומות השינה! / אבל ישנו עונש מאת האלוהים! / לוח־שנה, שעון ־ / עוד יום, עוד יום / חלף־עבר, / לא רק אדם, יש סוף לכל דבר!
אל י. י. טרונק
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
[מאריענבאד, אוגוסט 1909]
טרונק היקר,
הרופאים שילחו אותי אל מאַריעֶנבּאַד. אני נמצא כאן שבוע אחד. עוד שבועים אישאר כאן, אחר־כך – השם לבדו הוא היודע. כתובתי: וַאלד־פרידעֶן מאריעֶנבּאד.
י. ל. פּ.
ב
טרונק היקר,
[מאריענבאד, אוגוסט 1909.]
מכתבך משׂמח אותי מאד: אתה סופג חיים כספוג. – רפּויי מתקדם יפה. חטיבה גדולה של עולם־הזה כבר הורדתי מעלי ואבּדתי. עוד שבוע ועוד חטיבה של גוף תרד מעלי. יתּכן גם, שאבוא אל שוועֶנינגעֶן. כתוב רק מיד, כמה יקרים שם החיים. הפולנית שלי דורשת בשלומך בידים רטובּות: היא מכבסת ממחטות.
שלך י. ל. פּ.
ג2
טרונק היקר,
אצלי נתהפך כל הסדר. לשם אין אני יכול לבוא. אני יוצא מכאן בעוד 10־8 ימים, אך בדיוּק להיכן עדיין אין אני יודע. עשׂיתי עסק גדול, אך לכתוב על־כך לא כדאי… אבל כסף יהיה. היה בריא.
שלך יל"פ
ד
טאַראַספּ, יולי 1912
טרונק היקר,
אני נמצא בטאַראַספּ. לפי שעה לא קבּלתי דירה. אני גר לפי שעה מחוץ למקום־הרחצה, רחוק מאד, אבל יפה מאד, שלא כרגיל יפה. ממוּל לארמון, שאתה רואה על הגלויה הזאת. סמוך לאגם. מול הררי־שלג. עם חלונות אל כל זה. אני הייתי נשאר כאן; אשתי אינה רוצה. מיום ד' ואילך, נדמה לי, יהיה לנו חדר למַטה. יותר מזה אין חדש. היה בריא. דרוש בשלום מי שתרצה.
י.ל. פּרץ
ה
בבוקר לא היתה לי כתובת. עכשיו יש כבר:
טאַראַספּ שוּלס, ויללא אַ פוֹרטה.
יל"פּ
ו
[1912.]
בוא ביום רביעי, בוא ביום חמישי, ואפילו ביום שישי. פה כל־כך יפה, אנו רצים ממקום למקום. אך טלגרף מועד צאתך לדרך.
שלך יל"פּ
ז
[1912.]
טרוּנק היקר, ראשית אני שולח לך את פרצופי החדש3. שנית – אין לנו חשק להחליף שופרות ב… אתה כבר יודע מה… מזג־האויר רע מדי… אנו רוצים להישאר פה עד יום רביעי (הבא), והואיל ואתה רוצה להיות מעט אתנו יחד, הרי הטוב ביותר הוא שתבוא אלינו עוד פעם, ונעשׂה יחד כמה טיולים (לכל מקום שתרצה) ויחדיו נסע הביתה. כסף לא יחסר לך, יש ביכולתנו לקיים אותך! חדר יש להשיג עכשיו. אם אפשר עשׂה כך, והודע לנו תחילה. ותהיה אורח חביב.
יל"פּ
ח
[1912.]
אנו נשארים עוד, לפחות, שבוע אחד, לשם הרחיצה. אחר־כך ־ ס"ט מוֹריץ. עכשיו – שאלה: האם היית יכול לקחת אתך בשביל דינזון 6 כוּתוֹנות? יש לנו יותר מדי לבנים. – ענה מיד. שלך
יל"פּ
ט
טרוּנק היקר,
ראשית – תודה בעד לקיחת הכותונות. שנית: איזה מזג־אויר יש בס“ט מוריץ? כאן, לא עליכם, גשמים מאוסים. אנו חושבים לצאת מכאן ביום ראשון או שני. נכתוב לך או נטלגרף. אולי תכנית היא, שנסע וניכּנס לפוֹנטראַזינה? כתוב מפורט יותר, מה נעשה בס”ט מוריץ. כאן, כשיושבים יום תמים בבית, משעמם ביותר.
ואולי אל מוֹנטרה?
שלך
יל"פ
לד"ר יצחק געליבטער
מאתיצחק ליבוש פרץ
געליבּטער היקר, הצעת הצעה מעניינת מאד, אך לצערי אין השעה כשרה לכך. בפאלעֶסטינא עכשיו העונה של חום גדול וזבובים נוראים. לנסוע אפשר רק לפסח. אך גם בעונה ההיא כמעט אי־אפשר לי לנסוע. ראשית, אין זה זמן־חופשה, שנית – ארבעה־חמשה שבועות בשביל פּאלעֶסטינא מעטים הם בשבילי. אולי יבוא יום והאוּרוָה2 שלנו תיטהר, ופרנס־חודש חדש יבין, כי נסיעתי שלי שוָה משהו לא בשבילי בלבד… או שיתרחש נס אחר – וכי לעצותי שלי זקוק הוא, יתברך?
לפי שעה סע אתּה לבדך.
יותר להתעצל ולא לענות לא יכולתי, מפני שאני יוצא בימים הקרובים לדרך. נדמה לי, לטאַראַספּ.
היה בריא
י"ל פּרץ
-
ד“ר יצחק געליבטער הוא ידיד־נעוריו של פּרץ. הם למדו יחדיו בבית־המדרש בזאמושץ ואחר־כך יצאו יחד לתרבות־ההשכלה. פרץ מספר ב”זכרונותי“ (עמוד מ"ה ואילך) הרבה פרטים על יצחק געליבטער ועל אביו פייוול (פ‘ ג’). ד”ר יצחק ג. הציע לפרץ לצאת יחד לנסיעה לארץ־ישראל. – המכתב כתוב לזאמושץ על גלויה של תצלום שמצולמים בו פרץ, הלנה פּרץ, דינזון ופּּרץ הירשביין. ↩
-
הכוונה לקהילה היהודית בווארשה. ↩
אל משפחת זילבר
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
משפחת זילבּעֶר הנכבדה,
[לניו־יורק, 1899]
בחלק מדבריו מר ווינעֶר2 צודק. כי לאמיתו של דבר, מכתבכם שׂימח אותי מאד. הוא היה בשבילי כעין הד מזמנים טובים יותר, צעירים יותר, עת העצב עוד לא אפף את האדם, עת הדם לא סבב בעצלתים והעצבים לא היו מרופּים כל־כך. ואף־על־פי כן: מונח אצלי מכתבכם זה עשׂרה ימים ואני לא עניתי. וּוַדאי שהיה הולך לאבּוּד אחרי זמן מה, אלמלי המקרה, אלמלי החג. פשפשתי בשולחן ומצאתי.
אני שׂמח מאד שמצבכם טוב, כי אתם אנשים נחמדים. למען האמת, גם מצבי שלי לא רע.
שוב אין חסרות לי קוֹפּיקוֹת, אלא רוּבּלים, אבל שערותי האפירו, ופני השחירו. העינים מתקלקלות, ההוּמוֹר לא כפי שהיה לפנים. בדבּוּר אחד, אני יורד. אבל אני עובד הרבה.
מה שנןגע לד“ר ווינעֶר, הרי הוא צודק, כפי שכבר הזכרתי למעלה, אבל רק בחלק מדבריו: ראשית, הוא כתב את כתובתו כל־כך לא ברור, שאין אני יכול לענות לו. שנית, שליחת הספר לא יכלה להיות קשורה בתשובה על מכתב, כי ד”ר ווינעֶר התוַדע אתי אישית והוא יודע יפה מאד, כי נוח לי לחטוב עצים מלענות על מכתבים ספרותיים.
אבל כל זה דבר מועט הוא: יש לי בקשה אליכם, למעשׂה כמה בקשות. והן מחייבות אתכם במידה שיש ביכולתכם למלאותן בלי מאמץ בעבודה ובזמן.
ראשית, רוצה אני לבקש מכם את כתובתו של ד"ר ווינעֶר, כי אני צריך לקחת משהו שהשאלתי לו.3
שנית, אולי הייתי יכול לקבל בעזרתכם אוסף קטעים של דברי, שנדפסו ב“צוּקוּנפט” וב“אַרבּעֶטעֶר צייטוּנג”. את ההוצאות אשיב ברצון ובתודה.
שלישית, אולי הייתי יכול באמצעותכם למכור באמריקה את המטריצין של כתבי.
ולבסוף עוד עניין:
ההוצאה־לאור שרהזוֹן ובנו4 (185 איסט בּרוֹדוויי) הציע לי (ב־16 ביאנואר!) להשתתף בהוצאות שלו. אינני יודע, כיצד משלמים שם – אם אין מרמים, כמו במקומות אחרים, שלוקחים את כתב־היד ואין משלמים וכו'.
אולי הייתי יכול לשלוח אליכם את כתבי־היד בשביל המו“לות ההיא? ואולי לא כדאי? האם זאת מו”לות הגונה?
אני מצפה לתשובתכם והריני שלכם בידידות אמת
דרישת שלום נלבבת מהלנה. ל. פּרץ
ב
[בערך 1899]
משפחת זילבּער הנכבדה,
קודם כל ידיעה על לוּציאן5. לפני שנתים גמר בווארשה את הפאקוּלטה למתימאטיקה, ונסע להוסיף ולהשתלם בבּעֶרלין ובשוויץ… ולאחר שנה של נדידה בא הביתה עם כלה. זאת היא הלנה, בתו של ש. אייזעֶנמאן מווארשה. שנה לאחר כך נתקיימה החתונה. מובן כי האדון ש. אייזעֶנמאן עדיין אינו יכול לעכּל את ה“חרפּה” הזאת; אך לא אני ולא ילדינו איכפת לנו כוח־העכּוּל של קיבתו המוסרית. לוּציאן יש לו משׂרה אצל נאטאנזוֹן6. הוא מקבל לפי־שעה 75 רוּבּל לחודש, ואפשר לחיות מזה, כי אנו גרים ביחד. אנו עושׂים מעט חובות, אבל בכל זאת לא כל־כך הרבה.
לכתחילה היו היחסים ביני, פקיד בהנהלת־הקהילה, ובין אייזעֶנמאן, חבר־ההנהלה, מוזרים במקצת, אבל גם זה נתיישר. הוא אינו שואל, אני אינני מזכיר, ונגמר. הילדים בריאים והם מאושרים.
אני מסופק, אם בשעה זו אצליח לשלוח משהו לאמריקה, מפני שאני מתחיל בעצמי להוציא לאור. כנגד זה הייתי רוצה מאד למכור את המטריצין. והשאלה היא: מה יתנו בעד גליון? אילו ידעתי את המחיר, הייתי טורח לברר מה יעלה המשלוח, והייתי יכול לדעת, אם כל העסק ישתלם.
ככל אופן הייתי דורש שהוא ישליש אצליכם מפרעה לא מועטה, שתוכל לכסות לכל הפחות את הוצאות המשלוח לשם ובחזרה.
אילו נמצא לו למעוניין מישהו משלו בווארשה, הייתי רוצה למסור את המטריצין פה במקום.
בדבר נסיעה שלי לאמריקה כבר מאוחר לדבר! כבר אין כוח! אולי אני מפריז מעט, מפני שאני עצבני, אבל אני מרגיש עצמי מאד לא טוב, איזו כמיהה מוזרה, ואינני יודע על מה…
לד"א ווינער כתבתי. אם לא אקבל את החבּוּר במשך זמן מסוים, אקנה אותו.
מה נשמע אצלכם?
מכתביכם מעוררים לתחיה את הזמנים הישנים, שהיו עניים, עניים מאד, אבל יותר שׂמחים.
דרישת שלום מאשתי ומהילדים.
שלכם, ליאון.
אל סופרים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל סופרים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל שלום עליכם
מאתיצחק ליבוש פרץ
[תשעת המכתבים האלה1, שכתב י. ל. פרץ מעיר־מולדתו זאֵמושץ אל שלום־עליכם שישב בקיוב, שייכים לזמן שבו התחיל שלום־עליכם להוציא את מאספו השנתי, די יידישע פאֶלקסביבליאָטהעק" וכנס אליו את טובי הסופרים היהודים שבתקופה ההיא, ביניהם גם כותבי עברית. בימים ההם כבר היה פרץ בן שלושים ושבע שנה, אך עד אז כתב ופירסם רק דברים מעטים בעברית: שירים בודדים ב“השחר”, ב“הבוקר אור” וב“כנסת ישראל”, ספר “ספּורים בשיר ושירים שונים”, שכתב ביחד עם חותנו ליכטנפלד (הספר יצא בעילום שמות המחברים וכתוב עליו: “מאת שני בעלי אסופות”), שירים וספּורים ליריים ב“האסיף”. ביידיש לא הדפיס עד הזמן ההוא כלום. שלום־עליכם, שהיה אז בן עשרים ותשע, כבר החל להתפרסם על־ידי ספּוריו ופיליטוניו בשבועון “יידישעס פאָלקס־בלאַטט” שיצא בפּטרבורג, והדפיס גם מאמרים וספּורים בודדים בעברית ב“המליץ”, “הצפירה” ו“האסיף”. פּרץ היה הראשון שבא בכתובים עם שלום־עליכם והציע לפניו את כתביו בשביל המאסף. מן כתבי פרץ הראשונים ביידיש נדפסו במאספו של שלום־עליכם: הפּואימה “מאָניש” בכרך הראשון, ושורה של ספּורים קטנים בכרך השני והאחרון. – המכתבים הניתנים בזה לקוחים מארכיונו של שלום־עליכם ונדפסים כאן מתוך גוף כתב־ידו של פּרץ. למען הקל את קריאתם, הוכנסו בהם רק תיקונים קלים בכתיב ובסימני ההפסק, שיש בהם משום פליטת־הקולמוס של הכותב.]
א
אדוני היקר!
17 ביוני 1888
זה איזה ימים קבּלתי מכתב מאחד מידידי, מאיש לבבי ה' עֶפשטיין,2 מכתב פתוח וקצר ובלי יום ובו כתוב לאמור:
“בפה3 נמצא סופר אחד מהולל בשפת זארגאָן, מכין את עצמו להוציא לאור בקרוב בבית הדפוס דפה ספר שנתי בשפה הנ”ל. אנא שלח אליו שיריך ומאמריך ואם יפיקו רצון וכו'".
“המו”ל הוא הסופר הנודע בשמו “שלום עליכם” וכו'.
ללקוט איזה מאמרים או שירים דבר נקל הוא, ובכל זאת מחשבות רבות עצרוני מלמלאת אחרי חפץ ידידי הנזכר.
ראשונה בטוח אני, כי שירי ומאמרי לא ימצאו חן בעיני אדוני מנקודת הראות (או כאשר יחפצו אחרים: “ממלוֹא העין”) על הצורה: שונה מאד השׂפה הנהוגה אצלנו מהשׂפה הנהוגה אצלכם. השׂפה הנהוגה אצלנו שואלת לה ציורים מהשׂפה הפּוֹלאנית ואצלכם מהרוסית, וגם זאת כי אצלנו [יש] יותר מבטאים טהורים משׂפת אשכנז.
שנית יודע אני את מלאכת אדוני. חפצו ומגמתו (לפי מה שיכולתי להבין) הוא לכתוב למען הקהל המדבר זארגאָן בתכלית הזארגאָן, ואני כותב בשביל עצמי, להנאתי, ואם לפעמים זוכר אני את הקורא, הוא איש מהמדרגה העליונה של החברה, הוא איש אשר קרא ושנה בשׂפה חיה.
שלישית: יש הבדל גדול מאד בין הנושאים בעצמם. אדוני מלביש רעיונים ערומים אחרים מעולם אחר, ויותר מעולם המעשׂה, ואני, ככותב להנאתו לפי מצב רוחו בשעה שהוא תופשׂ את העט, לקחתי מכל העולמות יחד.
ועוד רביעית, כי הכתיבה בעצמה אחרת אצלנו ואחרת אצלכם, ותכבד על אדוני הקריאה. מלבד זה לי בעצמי [יש] כתיבה, כמדומה לי, עוד אחרת; שונה היא בזה שאני כותב כמו שאצלנו מדבּרים ובולע אני את המבטאים הנבלעים בשעת הדבּוּר. החסרון הזה (למען הקורא הרוסי) יגדל יותר בכתיבת השירים, שבהם המבטאים ספורים. ואם אך מבטא אחר, או גם אַקצעֶנט אחר, יאבד המספר ויחס השווי (האַרמאָניע).
את ארבעת המחשבות העוצרות האלה שׂמתי בכף אחת ובכף השניה שׂמתי אך מחשבה אחת והיא הכריעה.
חושב אני, כי עתה העת היותר כשרה לקרב את הלבבות ולתת מקום בספרות למבטא יהודי פּוֹלין והמבטא יהודי רוסיא יחד; כי עתה הזמן הנועד לעורר לבב כל אחד להבין את אחיו הדומה לו במצב ואך שונה במקום.
כל זה נוגע אלי.
לאדוני המשפט לקרב או לרחק.
אם יקרב – תודתי נכונה, ואם ירחק, אחת בקשתי – להשיב לי את הנשלח.
והנני אחד ממכבדיו ומוקירי פעולתו
ל. פּרץ
ב
4 ביולי 1888
אדוני היקר!
1) מכתבך, אדוני, שׂמחני מאד, כי נוכחתי לדעת שההבדל בין המבטאים של יהודי פּוֹלין ורוסיא אינו גדול כל־כך ואיש יוכל להבין את רעהו, אם אמנם לא אכחד, כי בהבדל הזה תולה אני את משפטך לשבט בנוגע ליתר השירים (אחרי נכיון הנבחרים). ישנם שירים קטנים, כמו “שקר אין לו רגלים”, “נחמן דייטש”, “דיא געבּילדעֶטעֶ משפחה” ועוד, אשר אם שאינם נוגעים אל חיי העם בפרט, אולם מראות נגעים הם, נגעים כוללים בחיי העמים, אבל נגעים מצואים גם אצלנו.
יוכל היות גם־כן, שאהבת עצמי מדברת מתוך גרוני.
2) למשיב נפש היתה לי הידיעה, כי מתאחדים בפועל4 הזה כמה “דאָקטוֹרים וסטוּדעֶנטעֶן”! מה רב ההבדל בין יהודי פּוֹלין ורוּסיה בתכונת נפש בשאלת השׂפה! אצלנו לא תמצא חובש אחד מני אלף, אשר לא יבוש לדבר עברית, ואשר גם בעת החיה הרעה הזאת לא יצעק חמס על הרגש הלאומי אשר נעור בקרב הטובים והמתוקנים. ואם החובש כך, הסטוּדעֶנט, החולם מאחדות כל העולם כולו בחיק העתיד היותר קרוב – על אחת כמה וכמה.
3) את העוזרים על ידך הנקובים בשם ידעתי היטב; אבל סלח לי, אדוני, אם ארהיב נפשי להורות באצבע על הזקן שבחבורה – גאָטלאָבּעֶר! האדון הזה, אשר מלוא עולם הספרות כבודו, לא בא בזה על שׂכרו, כי אם על גמילת חסדים. האדון הזה בעל לשון ארוכה ורחבה ובעל שׂכל קצר… מעולם לא זכיתי למצוא בו רעיון אחד חדש… כן בלשון הקודש וכן בעברית. (לפי דעתי השמות הללו מכוּוָנים מאד אל ציורם במחשבתי).
4) בעד אות האהבה והאחוָה הנני משיב לו את תודתי מקרב לב עמוק, אולם בעד האהבה והאחוָה עצמן אך דומיה תודה. לחרפה לי להעיד לך כי אותם, אדוני, ואת מפעליך ידעתי לא מספריך, כי אם מהעתקתם בשפת פּוֹלאנית. לחרפה לי להעיד, כי בעירנו לא אמצא גם ספר אחד זאַרגאָני ולקנות לא ירשה הזמן הרע כעת.
על כן כּקבּלי, כן בלעתי את מרבית ספריך. משפטך על שמ"ר5 (אשר לא ידעתיו ולא קראתיו) המציא לי עונג־נפש במלוא מובן המלה, ואחרי כן נאנחתי: מדוע אין ביקורת כזאת בשְפת עבר להוציא את המוץ והתבן מן הגורן?
5) מרשה אני בכל לבי להחליף במלאכתי את המבטאים הבלתי מובנים לבני ליטא ורוסיא, אך זאת אבקש ממך, אדוני, לשית לבך למדת־השירים (פערזען מאַאס), ואם לא יכבד על אדוני הדבר, להודיעני אודות השינויים, כי האומן בעצמו מתקן בנקל את מעשׂיו.
6) מהשיר “דער דוּכּס’ל”6 לא שמעתי מעולם. זאַמעֶט אינוֹ זאַמוֹשץ.
7) הנני להסיר הצעיף מעל פני. אני האחד משני “בעלי האסופות” אשר כתבו והדפיסו ספר שירים (אין לי אף ספר אחד ואיני זוכר את השנה, כמדומה לי שנדפסו זה 15 שנה).7 השני היה המנוח ליכטעֶנפעֶלד. מהקובץ הזה היו מלאכת ידי: חיי המשורר העברי, חנה ועוד מהשירים הקטנים. ב“השחר” הללו מאד את השירים; גאָרדאָן (מבקר ה“מגיד”)8 הוציא גם כן לאור משפט, אשר היה לי לתפארת, אך בעל “הצפירה” (אז סלאָנימסקי לבדו), בחמתו על ליכטעֶנפעֶלד על דבר הביקורת, ועלי על דבר שיר קטן “הכלב והירח”, ענה לשואל מדומה: “לא נבקר את הספר שירים שונים כי הוא תחת הביקורת”. ב“השחר” נדפסו ממני איזה שירים קטנים. ב“הבוקר אור” שיר “נגיאל” ומעט פראָזאַ (“הבוקר אור” יצא אז לאור בגאליציעֶן). ב“האסיף” שנה העברה הדפסתי “מנגינות הזמן”, “עיר קטנה” (שני שירים) וספורים קטנים. כל זה לא מצא חן בעיני המבקר של ה“וואָסחאָד”. ב“היום” הדפסתי נאָוועֶללעֶ קטנה “הקדיש”; בהכנסת9 שיר קטן “עלמה עבריה”. ב“הצפירה” איזה פעֶלליעֶטאָן וספּור “הציץ ונפגע”. ובשביל הספור הזה, אשר קלקלוֹ המו"ל בחסר ויתיר מיראתו את היראים, חדלתי משלוח לדפוס.10 ספר אחד עברי “חלום החלזון ופתרונו” הכינותי לדפוס, אך מחסרון כסף לא הדפסתיו. – זאַרגאָן לא הדפסתי עוד ועד כה שׂרפתי אשר כתבתי.
8) עתה ארשה לעצמי לדבר דבר באזנך אודות המפעל לטובת הכלל בכלל. מה תאמר, אדוני, על בעל חסדים אשר תחת לחם ובשׂר ומים יתן לרעב תפנוקים למלאות ולצבות בטן ובלי החליף כח? מה תאמר לבעל חסדים אשר יתן אזור משי יקר המציאות לאיש ערום בלי מחסה ומסתר מקור וקרח? היפליא איש חסדו אם יתן איזה משׂכית מרהיב עינים למחוסר דירה? והלא כן אנחנו עושׂים כל הימים. תחת חכמה ומדע, שהם הלחם, הבשׁר, המים הלבוש והדירה לנפש האדם, אנחנו נותנים להם משׂכיות ותפנוקי הבעֶלעֶטריסטיק!… כל פעלנו יהיה מאפע עד אשר לא נעשיר את הספרות בספרי מדע. כל זמן שאחינו לא יוכלו לרווֹת את נפשם באמת בספרות ישראל, כל זמן שלא ימצאו בה את הדעת האמתית, תהיה הספרות אך לשעשועים בלי מועיל; אין לי הצדקה להאשים את העוזב את שׂפוֹתינו (בלשון רבים), כי לאו כל אדם זוכה להיות פאטריאָט ולהקדיש עתותיו בשביל אהבת העם: ואם מוכרח איזה איש להתפתח בשׂכלו בשפה אחרת רחוק מאד להאמין שימצא עוד זמן וכשרון למקרא עברית. אם נבקש מעמנו שידע את שׂפתו, ואם היראים יודעים אותה, כיון שכל צרכי נפשם בה, אז עלינו להכשיר את השׂפה, שתמציא גם למשׂכיל את צרכי נפשו. אם כה נעשׂה, החוק החדש המצר צעדינו בבתי־הספר יהיה לנו לברכה (אם גם לחרפה). – לפי מצב המדעים כעת נקל מאד להתחיל לתת לפני העם ספרי חכמה בכל הענפים והבּראנזען [המקצועות]. לו הרשה לי מצבי הגשמי (זה זמן קצר אשר פרנסתי התמעטה מאד ואין בה די להחיות נפש) לקנות לי איזה ספרי עזר, כי אז הוצאתי זה מכח אל הפועל. פעמים רבות החילותי לכתוב ספרים כאלה, וביחוד רואה אני את עצמי מוכשר להגיש ספר בחכמות: הנפש (פסיחאָלאָגיע או החברה (סאָציאָלאָגיע ואולי גם הטבע (פהיזיק). אבל הספרים שהם אצלי אינם ממלאים את החסרון, אשר ארגיש בגשתי אל המלאכה כי לא לחכמים ונבונים יוקדשו הספרים האלה, כי אם אך ליודעי מקרא ובשבילם לא אוכל להרבות באידעֶעֶן וחוקים כוללים, והעיקר הוא עולם המעשׂים (פאַקטעֶן) המזהירים את נפש האדם.
אדוני עובד לשמה, ידעתי זאת מראש ועתה נודע לי בבירור יותר, על כן נשית יד ונעשה דבר טוב באמת. יהיה אדוני המו"ל ואני הסופר (ואולי יבואו עוד אחרים תחת הדגל הזה) ונעשיר את השׂפה באמת. ואם בעירי הקטנה חסרון הספרים אינו נמנה על ידי שאילה, כי אינם במציאות, הלא בעירך הגדולה תמצא די והותר. במשך חודש ימים אוכל להכין לתכלית הזאת “איינע גאַנץ פּאָפּוּלאֶרעֶ פּסיחאָלאָגיע”, אם אך תמציא לי באחת מן השלש לשונות רוּסית פּוֹלאנית ואשכנזית איזה ספרים כמו Wundt ודומיו. – לי אך מורעֶי וריבּא. –
9) עוד הערה אחת קטנה: אינני מבין מדוע מבקש אדוני אך מחיי העם, האם לא נחוץ ללאום לדעת חיי הלאום האחר אשר הוא יושב בקרבו? האם לא נחוץ לו לדעת את אופני החיים הכלליים? מדוע לא ילמד לדעת את השאלות הכלליות ותגבילוהו אך בשאלות פרטיות? אמנם הן העיקר, אך גם הטפל אינו מן המותרות. עלינו להמציא לו הכל. –
10) איזה עקזעֶמפּלארעֶן מספריו אוכל למכור – יאבה לשלוח.
אחרי העשרה המאמרים הללו הנני מתכבד להבטיחך כי מלא אני אהבה
ותודה לכבודו.
ל. פרץ
ג
18 ביולי 1888
אדוני היקר!
בפתחי את שׂקי הישן מצאתי בו עוד איזה תמונות מחיי עמנו בפּוֹלין, כתוּבות פּראָזאַ. אולי ימצאו חן בעיניך, הדפיסם. אולם עיקר כוָנתי במשלוח הזה למנות החסרון במכתבי הקודם, כי שכחתי לדבר מהנחוּץ מאד. לתת לפני העם מאמרים מקורות העיתים בכלל ומקורות ישראל בפרט. את הדברים הללו לא הייתי כותב למו"ל בעל עסק (געשעפט’ס מאַנן), אבל אדוני כותב ואני מאמין לו, שכל חפצוֹ טובת הכלל, מפני שהוּא לעצמוֹ “מתלונן בצל הכסף”, על־כן מוצא אני את עצמי מחוּיב להביע לו את כל לבי בשאלת היום, ואם ימצא בזה דבר חפץ, דבר הגוּן להוציאו מן הכוח אל הפועל, אחשוב את עצמי למאושר.
(1 לפי דעתי, ואני מאמין, כי כל איש משׂכיל על דבר אמת יודה לי, למרות המתימרים בשם הפועל והמעשה (פאקטען) המשליכים אחרי גום כל משפט מוּקדם; למרות הרואים במלחמת תנוּפה של החיים בין העמים והיחידים כל סוד ההתפתחות (גוּמפלאָוויטש ודומיו) ולמרות מאָלטקע וחבריו אשר דעתם בזה ידועה; למרות כל אלה, אני אומר, כי כל לב ישר וכל עין טובה רואים תכלית האנושית, תכלית האדם בכלל וּּבפרט בהתבוללוּת כללית של כל העמים והלשונות, בהחדל המריבות, המלחמות והקרבות, זה הוּא חזיון הנביאים, זה הוּא חזיון כל לב טהור…
1) מעבר השני לפי העת ההוה, לפי יחוּס הטוב (הממון, השדות והכלים) אל מספר עורגיו, לפי מצבנוּ בהשׂכלה וחכמה מדינית, לפי מצבן האיתן של האמונות השונות, אי אפשר לצאת מן הכוח אל הפועל היום אוֹ מחר גם בעתיד הקרוב אלינוּ ואל יוצאי חלצינו. נהפוך הוא, רואים אנחנוּ כעת התפתחוּת מחשבות זרות, מחשבות ודעות רעות, שאָוויניזם משחית לב ונפש, אנטיסעֶמיטיזם מעורר לבות חכמים ונבונים ומוליך שולל את השומעים בלימוּדים. אנשים עומדים בראש הדור, על הררי המעשים מרימים נס ההבדל והשׂנאה… עתה ערב, עוד יאתא ליל, ואחרי־כן כאשר ילבינוּ עצמותינוּ, יבוא גם בוקר…
3) שני אנשים אם דעתם אינה אחת וחפצם להשתתף, מחוּיבים הם למחול כל אחד על חצי רצונו, למען בוא אל השׂווי. אבל אין לאחד מהם הצדקה לבקש מאת רעהו לבטל את כל רצונו מבלי קבל בעד זה קרבן מרצון זוּלתוֹ. מה שהוא אמת אצל אנשים פרטיים הוּא אמת אצל העמים. התבוללות מכל הצדדים הוא דבר טוב ויפה. לבקש מעם אחד להתבולל, להיות לאחרים למאכל, לרדת מעולם החיים אל תהום הנשיה, הוא עוון ומעשׂה רצח, ואם המחשבה הזאת יוצאת מקרב המקריב בעצמו הוא אבוּד עצמו לדעת. על־כן כל זמן שהרעיון הלאומי חי בקרב העמים כולם יחיה גם בנו ומחויבים ומוכרחים אנחנו (על־פי חוק הטבע) להתקיים בתור עם עומד בפני עצמו. נוכל למחול על קיומנו עצמנו למען היות חלק בתוך הכלל הכולל אך חלקים, אך לא נוכל להתבולל במובן אחר ולהבלע על־ידי אחרים ולשוב מן היש אל האין.
3)11 מלבד זה רעיון ההתבוללות הוּא עתה ללא הועיל כי עבר הזמן שקבלוּ את המתבוללים ביד פתוחה…
4) לפי זה ובלי רצוננוּ עומדים אנחנו למלחמה. במלחמה הזאת אנחנו מעט מזעיר מן השונא החונה עלינו מכל עבר. אמנם בדבר אחד ידינוּ על העליונה: “אתנו הצדק”. יאמרו אנשי המעשׂה מה שלבם חפץ, “הצדק” הזה איננוּ רעיון רוח, איננוּ צלצוּל בלבד; בהשם הזה תוֹך הנפלא תוֹך שאיננוּ גוּף אבל שהוא כוח בגוּף, הוּא הכוח אשר בנו מיום גלותנוּ ואשר לא יתן לנו לנפול. זאת זאת גבוּרתנו, זה הוא קשי ערפנו במלחמה הזאת. אבל מלבד הגבורה נחוצה גם עצה. אך העצה והגבורה אם יבואוּ לעזרתנו יחד תוכלנה להרחיב צעדינוּ.
5) הכל מודים כי אחד מהדברים המחזיקים את הלאוּמיות היא הלשון. כבר אמרתי במכתבי הקודם, כי למען שתהיה הלשון לעמוד ברזל נחוּץ שתהיה לשון, הממציאה למדברים בה ולקוראיה כל צרכי הנפש ועל־כן הספּורים בלבד אם יוכלוּ להחיות את השׂפה מעצמה, לא יחיו אותנו. אבל העיקר בדבר אחר:
6) כל חברה אנושית הוּא כלל פרטים, המתאחדים לצורך אחד, המצטרפים בדעה (אידיעע) אחת וכו'. למען אפשרוּת האחדוּת נחוּץ ידע כל פרט שני דברים: את הצורך הכללי או את הדעה הכללית, ושידע שזה נודע לכל המון הפרטים. כל כלב חזק לפני בית אדוניו, זה הוּא רעיון הצדקה; כל צפור מתעודדת בהמון הצפרים, זה הוּא רעיון האחדות. וזאת היא המטרה אשר לנו להעמיד היום: להביא דעת הכלל והפרטים בלב כל פרט ופרט… אם ידע כל אחד מאותנו מה הוא עברי, אם ידע כמה מאחיו יודעים ונכללים בדעה הזאת, אז הדעת תכפל לפי מספר הפרטים החיים כעת. ואם ידע כל אחד את הקורות את אחיו בכל הדורות, אז תכּפל הדעת המוּכפלת לפי מספר הדורות! הדעת הכללית בשטח כל המקום וכל הזמן הוא תוכל לעמוד לנוּ בימי החושך.
6) לגברים שתי שפות, עברית12 ולשון הקודש, ולנשים שפה אחת ואליהן נחוץ לסופרי עברית לשית לב. מרבית הנשים הולכות בטלות מבלי עסק וענין לענות בו. תמיד הנשים [הן] הראשונות להתבולל וללמוד את דרכי רעותיהן הנוצריות. לכל איש צרכי נפש, ואם צרכי הנפש העברי אינם מתמלאים בבתינו לומדת היא מאחרים ועל־ידי אחרים. את הנשים הללו, אשר תמיד הן לנו למכשול ולפוקה, נוכל בנקל להפוך לעוזרים על ידינו במפעל הלאומי. לדבר אליה נקל מאד, נקל מאד ללמדה דברים טובים ומה גם קורות הימים. אם תדע כל עבריה במה היא עבריה, אם תבין, כי חובות רבים עליה מלבד שלוש המצוות, אז בהרגש, אשר יתר שׂאת לה בו תמצא מחסה ומסתר מהרהורים הרעים אשר תפול ברשתן עד היום.
על כן:
נחוץ הוא מאד לתת בשביל הנשים מאמרים מקורות בני־ישׂראל. ולפי שרוב הקוראים נשים הם – זה הוּא עיקר המטרה.
והנני מוקירו
ל. פרץ
ד
22 ביולי 1888
נפלתי מן הפח אל הפחת… ראשונה הודיתי בחרפה,13 כי לא ידעתי אותך ולא את פעולתך כי אם מן העתקות בשׂפת פּוֹלין, ועתה עלי להודות בחרפה יתירה, כי גם זה משגה, כי נחלפת לי, אדוני, באבּרמוֹביץ אשר הקליאַטשעֶ שלו ומסעות בנימין השלישי נעתקו לשׂפת פּוֹלין, ולך הסליחה.14 בכל זאת לא אפונה, כי באחד העלים של המכתב־עתי Przegiad Tygodniowy או Prawda קראתי אודות הליטעֶראַטוּר הזאַרגאָנית ושם נזכרת, אלם למורת רוחי לא אוכל למצוא את העלים, כי אך אני האחד מקבּל אותם והקוראים אצלי רבים ואך נוּמר אחד מעשׂרות שבים אלי. וגם הם קרועים.
מבלי חכות על תשובתך בנוגע להפּראָזע אשר שלחתי, הנני מוסיף ושולח “אבן ואבן איפה ואיפה”. –
את הנאָוועֶללעֶן ואת הרצוף בזה כתבתי בבת אחת (אני קראתי ועוזרי כתב) ואין לי העתק מהם, על־כן אם לא ימצאו חן בעיניך, השיבם בטוב.
והנני מוקירך ומכבדך –
י. ל. פּרץ
ה
אדוני!
[בלי תאריך]
אומר אתה במכתבך הקצר, כי מצאת דברים טובים ודברים רעים בשירי, ויוכל לבוא בדפוס אך ב“אופן אם תסכים על האופנים והברית אשר כתבתי לידידנו דינעסאָן”, ומרוב עבודה שכחת, כי לא נביא אנוכי לדעת מה הם האופנים והברית הללו ולא אוכל להסכים או לא. אמנם ככל בני ישראל אנסה לרדת סוף דעתך על־פי “נגיחה”15 – אם ישנם דברים טובים ודברים רעים, בלי ספק חפץ המו"ל16 לזרוֹת הרעים מן הטובים, והתנאים והברית הם לתת לך, אדוני, כוח הרשאה לעשות תיקונים. אם כן, אף כי לא אסכים לזה בלי כל תנאי, אדמה כי נוכל להתפשר.
אדוני אמנם בצדקו, כי ערב הוא המו“ל בפני קהל הקוראים בעד טיב המאמרים והשירים שהוא נותן לפניהם, והוא ערב בעד טיב הספר בכלל, אבל גם הסופר בעצמו יש לו הצדקה לבקש שמירת כבודו בפני קהל הקוראים, והיה אם יעשׂה המו”ל תיקונים אשר לא ימצאו חן בעיני הסופר ואשר לפי דעתו יחבּלו את מעשׂי ידיו, הלא אז בצדק ירגיש הסופר כאב גדול, כאב נפש ולב. על־כן נחוצה הסכמת שני הצדדים.
יאבה על־כן המו"ל להשיב לי את שירי וההגהות בצדו, לאמור: את זה עזוב וזרה הלאה, זה תקן באופן זה, את זה סרס וכו', ואני אראה אם אוכל לעשׂות כדבריך.
מטבעי, אדמה, שאני מודה על האמת, וכפי שהכרתיך, אדוני, ממכתביך, אינני רואה שתהי לך הבנת היופי שונה מאד מהכללית ומהבנתי הפרטית, ועל־כן בצדק אקווה כי נבוא לידי פשרה.
אמנם [אם] לא כיוָנתי לדעתך ב“נגיחתי” זאת, ראה בטובך להאיר חשכי ולהודיעני מה כתבת לדינעסאָן אודותי. –
בין שיודפס שירי זה ובין שלא יודפס הלא אנשים אחים בני מלאכה אחת אנחנו, ודעותינו, אם תהיינה שונות, לא תפריעונוּ מלבוא בברית אחרת, יש לי רב. –
מדוע לא תענני אם תאבה ספּור גדול (בערך אל הקטנים מאד) בשם “דיא שטיממעֶ”. קרא אותו דינעסאָן והנו עוד אצלו. –
והנני מוקירך ומכבדך
ל. פּרץ
ו
2 במרץ 1889
התשורה 17קבּלתי. ספרך הוא באמת אוצר מלא כל טוב.
מוקירו ל. פרץ
אם אין זה מן הנמנע, אבקש מכבודו להשיב לי בהחזרה את כתב ידי “מאָניש”.18
הנ"ל
ז
אדוני הנכבד.
הנני עושׁה כדבריך ושולח לך את השיר.19 וזאת ההקדמה:
השיר הזה הוא ספר ראשון מחבּוּר גדול, אף כי הוא כמעט דבר בפני עצמו ויוכל למצוא חן בעיני הקוראים המבינים.
תכלית כל החבּוּר הוא להעביר תחת שבט ולהציג אל עמוד הקלון את גדולי הדור, מגדולי החסידים, המתנגדים, הסוחרים, בעלי הצדקות והטובות ולהוכיח את המעיין הנרפש אשר ממנו נובעים החיים שלהם. וזאת אקוה לעשות באופן כזה: המשורר בעל לשון להמליץ ולשיר, בעל תחבולות שונות, על־פי כל הדעות (שוּלעֶן) וכל הדרכים בשיר, חפץ להציב לו יד ושם בעולם הספרות על־ידי פוֹאמה גדולה. נחוץ לו על־כן לבקש לו גבור שיהיה לנושא ספרו. בעירו הקטנה טשאַכנאָכנאָווקעֶ, אף כי הגברים בעלי תורה והנשים צנועות, אף כי תמימים הם עם אלהים ואדם, לא ימצא את מבוקשו. טבע הגבור של פּוֹאמה מחייב שיהיה הנושׂא איש חי, בריא אולם. איש פועל. והנה בעיר הקטנה החיים אינם חיים, הנשים מבשלות, האנשים בלים בלא עתם וטרם יזרח עליהם שמש העלומים כבר הובא בעול צוָארם והם נובלים כקיקיון דיונה. נחוץ לו איפוא לנסוע לבּוּבעֳֶרניק עיר ההשׂכלה. שם יש לו דוד ודודה, שם ישב ימים, עד אשר יכיר את החברה ויברור לו “גבור”. אמנם הכיר וראה עול ימים, יפה תואר ויפה מראה, והחיצוניות (כי פנימיות אין) לקחה את לב המשורר ליהנות מהמאור של הסאַלאָנעֶן – והנה פתאום הופיע לפניו המשרת של החברה [לאקיי] והמשורר רואה ואינו יודע עוד את החילוּק בין העול ימים הגבור בעיני כל החברה, תאות נפש נשים ועלמות, והלאקיי. עד כאן החלק הראשון.
אחרי־כן יבואו חברות אחרות: סופרים, מבקרים, בעלי טובות וכו'. כנפול הכוכב משמי המסחר, כן יפלו כוכבים אחרים, ואדמה כי זה לא יעמוד לך לשׂטן ותוכל להדפיס חלק ראשון ולהעיר כי ההמשך יבוא. ואמנם אי אפשר להדפיס ספר גדול כזה בפעם אחת. וכיון שאני מאמין ובטוח כי הפאָלקסבּיבּליאָטעֶק לא יסוף ויוסיף לחדור אל לבּות העם, כן אתאר לי אותך אדוני כמאמין בזה.
עוד זאת. אינני יודע עוד אם ימצא השיר חן בעיניך, אך חפץ אני להצטדק על דבר אופן כתיבתי. כאשר הודפס המאָניש קבּלתי מכתבי תהלה רבים וכן שלמים, אך כל המריעים וכל המהללים העירו, כי לא יובן המאָניש מאת העם: ואם כן – למה זה אנוכי? אולם מעיד אני עלי את כל ההמון אצלנו, כי אם מבינים הם אך לפי ערכם, הם מרגישים את היופי, את הרוח המרחף על־פני השיר, וזאת תכלית השיר. לא להביע במליצות את הנודע, כי אם לפתוח שמים חדשים, לברוא להם מושׂגים חדשים, לחדור אליהם ברעיונות מקדימים, ולא לספּר את הישן והנושן. אמנם הקורא צריך לקרוא אחת ושתים, שנית ושלישית, אך כאשר יוסיף לקרוא, יוסיף להרגיש, יוסיף להבין, וזאת התעודה!
כאשר נאבה להביא אל הלב רעיונות חדשים, כן מוכרחים אנחנו לתת גם צורות חדשות, מבטאים חדשים, כי שמלת הנושן לא תיטב על החדש. המבטאים הללו זרים הם לראשונה, אך סוף כל סוף יבואו כמים בקרב הקורא ויעשירו את כוח מבינותו. לתכלית זאת לא נדחקתי לקמץ את מחשבתי ולצמצם אותה בכלי המבטא של ההמון. נהפוך הוא, שמתּי לבי לא אל לשונו, כי אם אל הלשון אשר תתאר ביתר שאת את המורגש, ועל הקורא שלא למד – ללמוד. למען הקל על הלימוד אוכל להעתיק לו בהערות את המלות הזרות לו עוד.
אנוכי לא אביט על הזאַרגאָן כעל “כלי שני” ולא כעל אמצעי חולף עובר, אני חפץ שיהי ללשון, ועל־כן עלינו להרחיב אוצרות ולהוסיף מדי רגע מבטאים חדשים, לבל יאמר איש סופר צר לי המקום…
עוד זאת: אם ימצא המשלוח חן, יודיעני וישיבנו לי מהחזרה, למען עשות בו תיקוּנים עוד. ישנם מקומות מבולבלים, ישנם ציורים מטושטשים, לא בכל מקום החרוז עולה יפה. אך מטעם שאני נוסע על משך ימים מביתי, אמרתי יהיה לאדוני פנאי לשׂים עינו בעבודתי. גם זאת לדעת, כי המעתיק שלי היה איש עבריין,20 וטעויותיו ושגיאותיו עודן קבועים.
יוכל היות, כי לא ימצא השיר חן בעיניו, ואז יאבה בטובו גם־כן להחזירו לי במהרה, אך – אחרי הקריאה עד סוף! יש לי הצדקה על זה בשביל ההוצאות שהוצאתי על ההעתקה. אצלנו העתקת כתבי עברית ביוקר מאד שילמתי כעשר רוּבּל־כסף!!!
והנני מוקירו ומכבדו
זאַמאָשץ, 17 מאי 1889.
ל. פּרץ
יש אתי ספּורים גדולים וקטנים, הלשלוח? רבים התקבלו אל ה“הויזפריינד”21 וגם ישנם שיהיו נדפסים בה“פאָלקסצייטונג”.22
הנ"ל
ח
[בלא תאריך]
אדוני!
מעולם לא דמיתי ולא עלה על לבי שיבוא יום ואהיה מוכרח להשתכר מפרי עטי. לאסוני בא היום והנני מוכרח לתת לו הרשאה לתקן, כי הכסף הוא נחוץ לי מאד מאד.
מעולם לא דמיתי ולא עלה על לבּי לבכּר איזה מו"ל עליך, אדוני, נהפוך הוא. בכל לב אמסור לך את כל ספּורי – אך בך האשם אם לא עשׂיתי זאת עד כה. בשנה העברה לא הדפסת ספּורי, שאלתי אודותם איזה פעמים ולא קבּלתי מענה.
בזו הרגע אני כותב לידידנו ה' דינעֶסאָן שישלח לך את ספּורי –
אם יוכל אדוני לשלוח לי תיכף את משׂכּוּרתי23 בעד השיר, ואולי גם אַוואַנס על הספּורים, יעשׂה עמדי חסד, כי נצרך אני לזה. ואם לא – ישלח לי המחצה.
עוד הפעם אבטיחך, כי לא היה עם לבי מעולם להתרחק ממך בעבודתי, כי אם גם יהיו דין ודברים וטענות24 אודה בפה מלא כי ה“פאָלקסבּיבּליאָטהעֶק” עולה בערכו מכל הנדפס בשתי ספרויותינו.
את הנדפס כנגדך לא קראתי, אך כנגד מאמר קאַמינקא ב“הצפירה”25 ערכתי מענה חד וחלק. לוּ היה בכוחי להדפיסו בפני עצמו, אז חילקתיו חינם, אך אינני בכוח, וה' ציטראָן חפץ להדפיסו בספר שנתי שהוא מוציא לאור. אם אמת הדבר לא אדע עוד.
חפץ אני לשלוח לציטראָן את המאמר, אך אולי תאבה לקראו, או אולי גם להשתמש בו. ענני תיכף ואשלחנו מקודם לך. המאמר טוב מאד, מעצמו מובן, בעיני.
והנני מחכה לתשובתך
ל. פּרץ
ט
י"ל פּרץ. זאמוֹשטץ.
[בלי תאריך]
לפי מכתב ידידנו דינעֶסאָן הספּורים נשלחו זה זמן כביר; את השיר לתיקונים עד היום לא קבלתי ואני הנני במבוכה, כי נחוץ לי הכסף מאד. לא אוכל לבקש אמנה26 מראש, כי לא נדע איש את אחיו במו"מ, אך מוכרח אני לבקש ממך למהר להחיש את המשלוח לתיקונים או לשלוח לי שכרי מראש.
עוד הפעם אבטיחך, כי לולא המבוכה אשר באתי בה לא הייתי דורש.
י
[מתוך המכתבים והעתונים הבאים ידענו, כי שלום־עליכם נהנה בווארשה מכבוד וגדולה בשפע רב. חברת “הזמיר” ערכה לו חמישה נשפי־קריאה בזה אחר זה, ובכולם היה התיאטרון צר מהכיל את הבאים. – – –
אל הנשף הראשון בא בין הבאים גם י. ל. פּרץ. זו היתה, לפי השערתי, הפעם הראשונה אחרי רוגז ארוך של עשרים שנה כמעט, שפּרץ נתפייס לשלום־עליכם ובא לחלוק לו כבוד בפומבי. ומאז נתקרבו לבותיהם יותר ויותר. מי עשה שלום ביניהם? אפשר, שיעקב דיננזון, בן־לויתו הנאמן של פּרץ, היה כאן המלאך הטוב. בארכיונו של שלום־עליכם מצאתי איגרת קטנה של פּרץ שנכתבה באותו קיץ של שנת 1908, התקשרות ראשונה בכתב לאחר הפסקה ארוכה של שנים רבות. איגרת זו, הכתובה אידית על פיסת נייר תלוש, נקראת כך:]
שלום עליכם, שלום עליכם – כּי ברקוֹביץ יודע לכתוב, ידעתי מכבר. כי אתה נמצא בווארשה – אדרבּה ואדרבּה! איפה יכולים אנו להתראות? הלא ידעת כי יש טילפון; קבע זמן, ונפטפט. וכשנפטפט, נדבר גם על ה“מאָנטריפטען”.
שלך ל. פּ
[השורות המעטות האלה נראות כסתומות, מאחר שנעלם תוכן מכתבו של שלום־עליכם, שפּרץ השיב עליו. אמנם בעניין זה, שאני “יודע לכתוב”, יש לי השערה במקצת: בימים ההם פירסמתי ב“דער פריינד” סיפור בשם “האחרון”, שמצא חן ביותר בעיני שלום־עליכם, – ומסתמא ביקש לשמוע את משפטו של פּרץ עליו. אבל מה רצה לדבר עם פּרץ על הירחון “ליטעראַרישע מאָנאַטשריפטען”, שהוצאתו נפסקה אז, שוב אין לדעת. אם כה ואם כה, אך דבר אחד ברור מתוך איגרת זו למדי: כי שלום־עליכם היה הראשון לפייס את פּרץ. ואפשר שכל עצמו של הדבר לא שימש לו אלא פתחון־פה להתפייסות זו.]
יא 27
אהובי, אהובי שלום־עליכם,
בטבע הרי אני שונא של כתיבת מכתבים. אך התוספת שלך למכתבו של דינזון נגעה אל לבי עד מאד. אך מה אכתוב לך? אני קורא כל מה שאתה כותב, אפילו על אודות מיודענו פ… אני קורא ומפליא את דבריך… והייתי רוצה מאד, שתבריא במהרה. היה בריא ושלם!
שלך י. ל. פּרץ
יב28
[והנה לכם עוד מכתב מאת פּרץ, שמתוכו אפשר לראות איך סופר מתעניין בכתיבתו של סופר אחר ורוצה שכתביו של חברו יופיעו יפים ככל היותר (המדובר היה על המהדורה של כל־כתבי שלו עם ציורים)]:
שלום־עליכם היקר, שמעתי כי אתה רוצה להוציא את יצירותיך עם ציורים, וכי מציעים לך את קראָטקא הצעיר לעבודה הזאת. והואיל והייתי רוצה מאד לראות יצירותיך מצוּירות, ועם זה יש לי אמונה בכשרונו של קראטקא הצעיר, הריני כותב לך דעתי ועצתי, שתגמור עם קראטקא בכי טוב.
שלך י. ל. פּרץ
[אין צריך לשכוח, כי פּרץ היו לו אותו זמן בעצמו שנים־עשר כרכים כאלה מיצירותיו, ואף־על־פי־כן היה שמח לראות בהצלחת כתביו של חברו, ובכל לבו איחל לו שהצלחתו תהיה גדולה עוד יותר, ולא חשש מפני התחרות… “הצלחתך היא גאות כולנו” – אמר לו בשעה של השתפכות הנפש.]
יג29
חוהמ“פ ה' תרע”ד
ה' שלום עליכם האהוב,
לצערי אין אני יכול להיות היום בבית.
י. ל. פּ.
-
המכתבים מועתקים כאן מתוך “מאזנים”, שבועון לספרות, לבקורת ולדברי אמנות, יוצא לאור על־ידי אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל, שנה ראשונה, תרפ"ט – 1929, חוברות ז‘, ח’, ט‘, וי’. ההקדמה שהובאה בזה בתוך סוגרים מרובעים וכן ההערות למכתבים שיבואו להלן, בסוגרים מרובעים, הן של י. ד. ברקוביץ (שהיה בימים ההם אחד משני העורכים של “מאזנים”, ולפיכך הביא אותם כ“ביאורים מאת המערכת” סתם). המהדיר. ↩
-
בברדיטשב. [לפי שיש לשער, היה זה מנהל בית־הדפוס של יעקב שפטל בברדיטשב.] ולפי השערה אחרת – משה אפשטיין דודו של פרץ, רב בזאמושץ ומחבר ספר “בית משה”. ↩
-
אין בדף הערה 2 הערת פב"י עמ' ריב ↩
-
[הכוונה להוצאת המאסף “די יידישע פאָלקסביבליאָטהעק”.] ↩
-
[הפאמפלט הבקורתי על רומאניו של שמ“ר, בשם ”שמר'ס משפט", שהוציא שלום־עליכם בקיץ ההוא.] ↩
-
[י. ל. גורדון הציע בעת ההיא לפני שלום־עליכם במכתביו (הכתובים רוסית), כי יבקש וימצא בשביל מאספו בלדה עממית בשם “דער דוכסל”, שגורדון שמע אותה בילדותו מפי העם בגליל זאמוט וזכר ממנה רק את החרוזים הראשונים. שלום־עליכם פנה אז בשאלה אל כל המשתתפים במאספו, אם שמעו ואם יודעים הם על־דבר הבלדה ההיא.] ↩
-
הספר הופיע לא “זה חמש־עשרה שנה” אלא בסך־הכל לפני אחת־עשרה שנה, בתרל“ז – 1877. השם המדויק של הספר הוא ”ספּורים בשיר ושירים שונים“ מאת שני בעלי אסוּפּוֹת, וארשה, 158 עמודים קטנים. בספר הזה נכנסו שירים עבריים חתומים בשם **פלא”י ג“ל ובשם יל”פ** (“בית שומם” – ספּור שומר היער; “העצל” – על שנת תרכ“ג; ”חנה" שיר ספּורי). על שני שירים (“חיי משורר עברי”, בעשרה פרקים, “השופט והמליץ”) חתומים שניהם – פלא“י ג”ל ויל"פּ. ↩
-
[דוד גורדון עורך ה“מגיד” בליק.] ↩
-
[“כנסת ישראל” של שפ"ר.] ↩
-
“הציץ ונפגע” נפסק פתאום ב“הצפירה” 1886, מס‘ 170. ורק במס’ 193 התחיל הספּור נדפס שוב, עם הערה מאת המערכת, כי “מסבּה מסוימת נדחתה הדפסת המשך הספור עד היום הזה”. ↩
-
[טעות היא מצג פּרץ: הסעיף הזה צריך להיות מסומן במספר 4, והסעיפים הבאים – 5, 6, 7, 8. כמו כן השתמש פרץ שתי פעמים במספר 6.] ↩
-
כנראה טעות. וצריך להיות אידית. ↩
-
ראה מכתב ב', בחלקו הראשון. ↩
-
פרץ החליף כאן את רבינוביץ (שלום־עליכם) באברמוביץ (מנדלי מוכר־ספרים). בודאי נתכוון לשני ספרים של מנדלי, שקרא בתרגום פולני: “מסעות בנימין השלישי” ו“סוסתי”. התרגומים הללו נעשו בידי הסופר הפולני הנודע קלעמענס יונושאַ, והופיעו בווארשה בשנים 1883 ו־1886. ↩
-
מיידיש: אָנשטויסן זיך, כלומר – לנחש. ↩
-
שלום עליכם היה אמנם גם המו"ל, אבל הכונה כאן, כמובן, העורך וכן להלן. ↩
-
[הכונה להכרך הראשון “די יודישע פאָלקסביבליאָטהעק”, שיצא בימים ההם ובו נדפסה הפּואימה “מאָניש” של פרץ.] ↩
-
נתברר כי שלום־עליכם שינה כמה מקומות ב“מאָניש”, בכמה מקומות השמיט ובכמה מקומות הוסיף משלו. פּרץ התרעם על־כך ביותר, ובשנת 1892 הוציא את “מאָניש” כספר מיוחד עם הערה זו: “מודפסת ב”פאָלקס ביבליאָטהעק“, סבלה הבלדה הרבה מן המספרים של העורך ומעטו. אהבת־עצמי שנפגעה עוררה אותי לכתוב אותה מחדש, וידידים טובים – להדפיסה מחדש”. וארשה, תרנ"ב (1892). 40 עמודים.
לאחר שנים שב פּרץ לעבוד על “מאָניש”, ובכתבי פּרץ ביידיש נמצאים שלושה נוסחאות שונים מן הבלדה הזאת, והנוסחאות שונים זה מזה הרבה, בצורה בעיקר. ↩
-
לפי שמספּר דוד פּינסקי, כתב פּרץ בימים ההם פואימה גדולה בשם “וואו נעם איך אַ העלד?” (מהיכן אקח גבור?), בסיגנון של “טשאילד האַרולד” לביירון ובהלך־הנפש הביירוני. הפואימה לא נגמרה, וגם החלק הכתוב אבד. ↩
-
בלשון סגי־נהור: איש שאינו יודע עברי. ↩
-
[מאסף שנתי, שיצא אז בווארשה על־ידי מרדכי ספקטור.] ↩
-
[טעות היא מצד פּרץ. עתון בשם זה לא היה בימים ההם. הכוונה היא בודאי להשבועון “פאָלקסבלאַט”, שיצא אָז בפּטרבורג.] ↩
-
הכוונה, כמובן, לשכר־סופרים, ולא למשכורת ממש. ↩
-
[הכוונה היא להתיקונים, שעשה שלום־עליכם בהפואימה “מאָניש”] ↩
-
[א. קאמינקא פירסם בימים ההם מאמר ארוך בשם “אזהרה למכתבי עמל” (“הצפירה” 1889, גליונות 116, 119, 120, 121, 122, 123, 125, 126), שבו השמיע דברים חריפים נגד ה“זארגון” בקשר עם הפולמוס, שנתעורר אז בעתונות העברית לרגל צאת “הפאָלקביבליאָטהעק”, שבו השתתפו שלום־עליכם, א. ל. לוינסקי ואחרים.] ↩
-
אמון. ↩
-
המכתב הזה והבא אחריו לקוחים ומתורגמים מתוך המאמר “אַ וואָך מיט י. ל. פּרץ”, שכתב שלום־עליכם אחרי מות פרץ. ↩
-
הקטע שלפני המכתב הזה והקטע שלאחריו לקוחים מן המאמר הנ"ל של שלוםֿ עליכם (כרך ט“ו: ”אידישע שרייבער"). ↩
-
מכתב זה של שורה אחת ומחצה (במקור: “ליבער ה' שלום עליכם, צו מיין פערדורוס קען איך היינט אין דער היים נישט זיין. י. ל. פּ.”) נכתב בידי פּרץ בוארשה לאחר הסכסוך הנודע עם שלום־עליכם: שלום עליכם בא לוארשה לפי הזמנה של חברת “הזמיר”, שבראשה עמד פרץ. אך בלא ידיעתה של הנהלת “הזמיר” הופיע שלום עליכם, עוד לפני הנשף של “הזמיר”, באגודת “חובבי־שפת עבר”. מרוגזים ממעשה זה, החליטו חברי ועד “הזמיר” לחזור בהם מעריכת הנשף. שלום־עליכם בא אל פרץ הביתה ומצא את המכתב הקטן הזה. ↩
אל ש. אנ־סקי
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
אנ־סקי היקר.
סוף סוף קבּלתי ממך מכתב. הבינותי כי משהו אירע וַדאי והייתי חרד…
מילא, מה שמתרחש בעולם; מן הסתם יסתיים הדבר לטובה לך ולכל ישׂראל.
1) מה שנוגע לבני לוּציאן, הרי גמר מתימאטיקה, ויש לו הבנה רבה בטכניקה ובמלאכה. ראה בתי־ספר כאלה בחוץ־לארץ, – ואם יקבל משרה כזאת, יסע עוד פעם לחוּץ־לארץ, להכיר יותר את בתי־הספר למלאכה.
ובכן, הראה את כוחך.
2) מה שנוגע לתרגום של “די גאָלדעֶנעֶ קייט”, עשׂה כפי שאתה מבין, אני לא נתתי לו אוֹטוֹריזאציה. תקן אותו ושלח לי אם תרצה לשלוח אותו אלי, ואני אבדוק ואעיר לך הערות, ואז תהיה לו אוֹטוֹריזאציה. ואם לאו – הדפס על אחריותך.
3) בנוגע לבואי לפּטרבּוּרג, הריני מצטער מאד שכבר הסכמתי לבוא לפסח. חשבתי להיות אצלך, וכך אין לי כלל חשק להיות צדיק נסתר.2 מילא, את הנעשׂה אין להשיב. השתדל, לפחות, שלא יהיו לי צרות. –
על השאר נדבר בפּטרבּוּרג… מכתבים לכתוב זה עסקו של דינזון, אצלי זה קריעת ים־סוף.
שלך י. ל. פּרץ
ב
אנ־סקי היקר, טילגפתי לך3 כי אנו, כלומר הפּלונית שלי ואני, נוסעים מכאן ביום חמישי בבוקר (9 וארבעים וכמה) לפּטרבּוּרג בקוּריעֶר. לוויבּורג לא השׂגנו כרטיסים. התואיל בטובך להמתין לנו בפּטרבּוּרג, כן?
דרוש בלבביות בשלום רעיתך, אם־כי שלא־במוּכּר.
כשתהיה בפּטרבּוּרג בוא נא בדברים עם החברה הספרותית. טלגפתי גם להם.
בכבוד
י. ל. פּרץ
-
נכתב ביידיש. המכתב, והגלויה שלאחריה, נכתבו ב־1911. דינזון ביקש מאנ־סקי, בשמו של פּרץ, שישתדל להשיג משרה בשביל לוציאן, בנו של פּרץ, בבתי־הספר של יק“א. ”אצל פּרץ – כתב דינזון– זוהי שאלת־חיים“. אנ־סקי תירגם את ”שלשלת הזהב“ של פּרץ לרוסית בשביל כתב־העת ”יעוורעיסקי מיר“, שבו כבר פירסם ב־1909 את התרגום של ”בפּלוש על השלשלת". – פרץ נסע לפּטרבורג בענייני החברה היהודית למען התיאטרון, הנזכרת במכתב אל מנדלי. ↩
-
אנ־סקי גר לא בפּטרבורג, אלא בוויבורג הסמוכה. פרץ סבור היה לגור אצלו בדירתו. מובן שלא היתה לו זכות־ישיבה בפטרבורג. ↩
-
הטלגרמה שמדבר עליה פּרץ נאמר בה: “אנו יוצאים לפּטרבורג ביום ה' בבוקר בקוריער. פרץ”. היא נשלחה מוארשה ב־28 במארס 1911. ↩
אל דוד פינסקי
מאתיצחק ליבוש פרץ
א 2
מקום־המרפא ריינהערץ, 29 אוגוסט 1906.
ידידי הטוב.
“מוטב שתאחר משלא תיזכר” – טוב שנוהג אדם בעצמו מנהג של פשיטת־רגל.
לאחר “פאמיליע צבי”3 אֵין “זרובבל”4 יכול לעשוֹת רושם גדול. אך מלאכת־מחשבת היא הלשׂון העממית בחלקים המבקשים לחקות את מגילת אסתר. אני משתדל שיציגו כאן את “פאמיליעֶ צבי”, אך מי יודע אם הצנזורה תסכים להשתכנע – לפי שעה אין הדבר מצליח.
שלחתי לשפּראכנעֶר5 דראמה “הנסיון”.6 ורוצה אני לבקש ממך, לקרוא אותה אצלו ולפקח פיקוח ספרותי על ההצגה. אינני יודע אם השׂחקנים יבינו אותה. אין זו דראמה רגילה. כתבתי לו מכתב על־כך; אך אני כותב, כהרגלי, בקצרה. קרא נא אותה וכתוב לי את דעתך. אך ככל המהר. אני רוצה למסור את הדראמה הזאת לדפוס ואוהב לשמוע ביקורת, ואם היא צודקת – להתחשב בה. לאחר ההדפסה – אבוד. שבשתא כיוָן דעל – על.
– שמעתי, כי הוספת מערכה אחת אל “שוועֶסטעֶר”,7 האם זה נכון? אם כן, האם לא הייתי יכול לקבּל את המערכה הזאת?
אנו יש לנו כאן 3 תיאטראות ושלוש להקות. בכל אחד נמצאים כמה כשרונות; בדרך כלל שוּנד.
– במשך הזמן כתבתי הרבה מאד, האם אתה קורא? שתי פּואימוֹת בפרוזה, האם הגיעו לידך?
בדרישת שלום לבבית
י"ל פרץ
ב
[בערך 1906]
ידידי הטוב,8
לא עניתי על המכתב הראשון, חכּיתי לשני, שבו עמדת לכתוב במפורט על הדראמה שצריכה להביא מ. קאליש9 מן הדרך.
בינתים קבּלתי היום מכתב ממר שפּראכנעֶר, ומכתב מגוחך מאד. הוא כותב, כי בנוגע להדפסת הדראמה אמתין, משום שהוא ממתין עד שאני אענה לך…
סליחה. שכחתי שאין אתה יודע, במה הדברים אמורים.
מר שפּראכנער שילם לי בעד הדראמה, בשביל לשׂחק אותה, 200 רוּבּל. מטמון של כספים! לא עמדתי על המיקח, משום שהייתי סבור, שיהיה לי שׂכר־סופרים. אך הנה אני מקבּל מכתב ממר שפּראַכנעֶר, שהוא רוצה כי הדראמה לא תידפס. משיב אני לו: מסכים, אך במקרה זה – רוצה אני ששכר־ההצגה יהיה 400 רוּבּל, ואני מחכּה חודש ימים לתשובה. באה התשובה: המתּן!
ולהמתין קשה מאד! ה“וועג”10 פשט את הרגל, הולך לי לאבּוּד מעט כסף. והרי אתה יודע, מה תמיד מצב קוּפתי… מילא, יקח הרוח את כל הדבר הזה, אך לדעת הרי צריך אתה?
האם כתבת עוד מכתב והוא הלך לאבּוד?
אם אתה יכול, אנא עשׂה סוף לדבר. או שהוא ישלם, או שאני אדפיס, אם הוא אינו יכול או אינו רוצה לשלם.
נדמה לי, כי בין כך וכך 200 רוּבּל הם מחיר מגוחך.
אולי אפשר, כי שפּראכנעֶר ישלח מיד כסף, ובמקרה הגרוע ביותר – יישאר בתורת מקדמה בעד עבודה מאוחרת יותר?
הסבר לי את התנאים ב“שוּק” האמריקאני.
מה שנוגע ל“מה שהיה לפנים” – קונם עלי אם אני זוכר משהו.
בזכרוני לא נשתמר סימן כלשהו של עלבון, וגם – מעולם לא נעלבתי בגלל ענייני־כסף. אני זוכר רק, שבמשך כל הזמן התפלאתי שאינך כותב. הרהרתי והרהרתי בדבר ולא פסקתי מלהרהר, עד שהתרגלתי להרהורים…
על “די מוטעֶר11” כתבתי ב“וועג”.12 האם לא ראית את הרשימה הזאת?
על “פאמיליע צבי”, שיצא אך זה עתה בהוצאה מוּתּרת, הריני כותב, ואם אין אתה מקבּל את ה“וועֶג” – אשלח לך את הגליון הזה, או הגליונות האלה. משום שאני חושב לקשור זאת עם ה“יהודים” של צ’יריקוב13. תהיה מרוצה… תהיה משול לגברת פּאריסאית, הרוצה להגביר את יוֹפיה והיא יוצאת לטייל עם אחת מכוערת ביותר. פטפטן הוא, צ’יריקוב זה, אך יורים על הבמה, ונשים מתעלפות…
אם לא תמצא גליון “סער וועג” עם רשימתי על "די מוּטעֶר – כתוב לי ואשלח לך.
מה שלומך? מה שלום בני־ביתך וכמה הם? מה מעשׂיך?
שלך י. ל. פּרץ
מי הוא שפּראכנעֶר? נצלן?
ג 14
[בלי תאריך. 1906]
ידידי,
אני מתחיל לשלוח לך. אינני בקו הבריאות, אני יוצא למעון־קיץ.
אם ארגיש עצמי טוב יותר, אעבוד. דרישת שלום לאשה, לילד. אני במצב־רוח רע מאד…
שלך פּלאי15
ד
[גלויה שלוחה ממקום־המרפא ריינהערץ.
התאריך של חותמת־הדואר ניו־יורק: 29
[אוגוסט 1906.]
פינסקי היקר,
בזה הרגע בריינהעֶרץ גמרתי את הדראמה.16 אני מאמין שהיא – טובה, טובה מאד. אבל אין לי כאן מעתיק. בעוד שבוע ומחצה אהיה בבית. וכמה ימים לאחר זה אני שולח.
דורש בשלום רעיתך עם הרבּית.
אני מצפה לרושם עצוּם. – אנוס לשלוח את הגלויה לווארשה, שיוסיפו את הכתובת הנכונה.
שלך י. ל. פּרץ
ה
[ראשית 1907]
פינסקי היקר,
קבּלתי את מכתבך היום ואני משיב מיד; זהו סימן דלוּת ואגב כך אני משיב על השאלה “מה שלומי”. כשמשׂתּכּרים – מוצאים, ואחר־כך נפסקת ההכנסה –ונשארים בחוסר־כל. ה“וועֶג” אינו משלם, אל־כן “ירדתי מעל הדרך”; למן הראשון (לפי הנוסח הישן). וכאן אני מרגיש עצמי מוּחלש והייתי צריך לנסוע לאיזה מקום מרפא. אך כזה הוא מהלך העניינים, והקב"ה או שהוא מסייע בידי אדם או שאינו מסייע.
אני שׂמח על “היינריך היינה”17 שלך, אם כי היינה הזקן כבר מזמן אבּד את חנו בעיני. לי, לפחות, גרם נזק גדול. יהי אלוהים עמו, הוא הדביק אותי בנגיעה־הקלילה ובמעשׂה ההעוָיה, לפחות בעבודות הראשונות שלי, אך גם בדברי שבכובד־ראש אין איש הצחוק מרפה ממני. החשק להפוך את המראָה על צדה האחר, החשוּך, דבר מסוכן הוא.
“האם” שלך ודאי אינה מה שסובר ד"ר אֶליאשעֵב,18 אך את דעתי אין אני יכול לבטל. אינני יודע, איך “הגברת על שׂפת הים” נראית באוריגינל; אינני יודע, איזה תרגום קראת. אני יודע רק, כי זה שהיה לי היה טוב. האשה על שׂפת הים מדברת בלשונה היא. אך יתּכן גם, כי אשם בכך יותר התיאטרון היהודי, שבו אפילו הטובים שבשׂחקנים מדקלמים, אבל אינם משחקים. להתחיות בטפּוס מסוים, ללמוד את תנועותיו, ליצור את הדמות הריאלי המתאימה לאידיאל – הנה הדבר הזה עוד זר לשׂחקן היהודי, זר מאד. הוא עומד תמיד ואזנו נטויה אל הלחשן, ולפיכך אנוס הצופה להביט ישר לתוך פיו. אם משהו אינו מגיע לאוזן, אף־על־פי שרואים את הנעשׂה, מאבְדים את הקשר. ורע מזה המצב בתפאורות. מן “הסביבה” אין מקבלים שום מוּשׂג. חדר או יער? פרוזדור או סאלוֹן? אמריקה או הוֹציפּלוֹץ? אל אלוהים הוא היודע…
עכשיו בנוגע ל“נסיון”.
ביקורתך צודקת. המערכה השלישית היא אֶפיזוֹדית. וזאת כבר ידעתי מיד לאחר שילוּח כתב־היד. אך עצתך, כיצד לתקן זאת, אינה נכונה. ראשית: מפני מה אני ראיתי את המערכה השלישית? ומה רציתי בה, שלא בידיעה גמורה? אמנם, ה“תורה” של ישׂראל משעממת, אבל למה נתכוַנת בזה?
ביצעתי רק בלא הצלחה את תכניתי, משם שניגשתי אליה גישה יותר מדי ספרותית ופחות מדי בימתית.
והנה מה שהסברתי:
הבעיה היא: 1) אדם בלא אמונה אי־אפשר לו שיחיה (אמונה באלוהים, בעולם, באידיאל שלו…); 2) תכופות יקרה, שאיש האמת אנוס להונות; שאם לא כן, לא יוכלו אחרים לחיות, והוא מזייף את חייו מתוך רחמנות לבריות; 3) האדם הרע, המאמין בכוחו, סופו לנצח על האדם הישר והטוב, שאין בו אמונה בכוחו.
האמונה צריכה להיות בדראמה הזאת משולשת וצריכה להבּקע בקיעה משולשת:
1. האמונה החסידית; פּוקעת לחלוטין אצל יונתן במערכה הרביעית.
2. האמונה המתנגדית – צריכה לפקוע אצל גבריאל.
3. וההשׂכּלית – אצל לאה.
המספר 2 מבוצע שלא כראוי. את גבריאל אין הצופה רואה נופל מאין אמונה.
מלבד זה יוצא משום־מה, כי יונתן נעשׂה רבי לשם פרנסה, ורצוֹ רציתי אני משהוּ אחר ושונה מזה: יונתן מפקפק והוא נדהם ממעשׂה־פּלא! נס שעשׂה אותו ישׂראל…
ותקן אתקן את הדראמה באופן זה:
1. במערכה הראשונה יופיע ביתר בליטוּת ר' חיימ’ל, אדם רע. המאמין בכוחו, מסכסך ומנצח; כמובן, במערכה הרביעית.
תיוָסף תמונת־אהבה קטנה, ברוח ההשׂכּלה, וזה – על־פי הצעתך שלך. זה חייב להיות.
3) במערכה השלישית יורם המסך כבר בשלוש־סעודות. ישראל אינו אומר תורה. למתנגדים אין הוא רוצה לומר תורה (וזאת תהיה תמונה מפוארה), לאה באה ונכנסת באמצע. משׂיחתה ליד שולחן־הנשים (בשעה שהגברים אוכלים) עם אשתו של יונתן, גיסתה, מתברר מיד כל ספּוּר־המעשׂה. ליד שולחן־הנשים משתתקת באמצע השׂיחה, משום ששולחן־הגברים, שהיה עד עתה עסוק באכילה, מתחיל מדבּר. ישראל מעורר שוב את משאלת הנסיעה. יונתן אינו רוצה, קרובים צוחקים, גבריאל אינו רוצה להתערב. ישׂראל מזהיר את גבריאל, שהוא חוטא בכך… שלשלת הזהב… הקב"ה עונש. אך אמר זאת – בא השליח! גבריאל מחזיק מעמד. יונתן נדהם, שואל את לאה: מה מתרחש? היא אינה יודעת. הוא שואל: כן להאמין? כל־כך הרבה שקרים ראה! לא להאמין? כל־כך הרבה נסים! והנה, רק גבאי בלבד, אמר דבר – וכבר בא העונש. לאה מבקשת להסיח דעתו, אבל אגב שׂיחתה מתגלה כל ספּוּר־ המעשׂה שלה (אף זו תמונה מפוארת!). “אינני יודעת”, אומרת לאה. ואם לאה איננה יודעת, מאבּד הוא את משענו האחרון – והוא יסע. ישׂראל אומר: הרי אתה רואה – מן השמים…
ישׂראל בעל הדבּוּר הבטוח, החזק והחריף, מנצח. יונתן נוסע, לוקח את חוֹתנו וחוֹתנתו אליו; וכולם מתכנסים אל הנסיון – במערכה הרביעית. כולם מגיבים, כולם הם נגד הנסיון… גבריאל נופל ברוחו, מדוכדך…
חיימ’ל בא בחפזה כמנצח. אך אותה שעה מרים ישׂראל את יוֹסלי הקטן ומכריז: זה הוא הרבי! שלשלת הזהב לא תינתק.
והיקרא יקרא המחזה: שלשלת הזהב! לא: נסיון!
ושפע של עֶפעֶקטין נוֹסף…
אבל, הרי דרוש היה לי כסף, וממך לא קבּלתי מכתב, על־כן מכרתי את הדבר להדפסה…
אחר השבועות עתיד המחזה להידפס.
אם אפשר, יעשה שפּראכנעֶר כך, שיהיה לי מה לשלם בחזרה למו“ל. ואתה היה נא לי לעֵזר. קבע אתו כמה אני מקבּל בעד “שלשלת הזהב”. יתּן לך שפּראכנעֶר בשבילי מראש סכום גדול יותר, ואתה או הוא שלחוהו אלי. עם המשלוח אתה מטלגרף אלי מלה אחת: טוב! או: נשלח. ואני לוֹוה לי כסף (אם כי זה קשה) ומחזיר למו”ל ואינני מדפיס. אני לוקח בחזרה את הטופס היחיד (עכשיו הוא בצנזוּרה) ושולחו לכם.
ובפירוש הוּתנה אם שוּב לא ייראה לך, ואתה תתן שוב עצות ואני לא אסכים להן – הריני כותב בשביל שפּראכנעֶר דבר חדש, מן החיים, או מסיים בשבילו את ה“רויבּעֶר”.19
מסכים?
כתוב לי מיד תשובה, או, אם כפי שהצעתי קודם, טלגרף לפני המכתב.
הריני דורש בלבביות בשלום רעיתך. מפני מה אינה מוסיפה משהו בכתב־ידה? דומה, הרי היינו לפנים מכּרים טובים?
שלך
פרץ
פ.ס. לפי הנוסח החדש מתבלט בבהירות עוד משהו מעניין ביותר: התנהגותן של הנשים לגבי בעליהן. חוָה לגבי גבריאל, אסתר לגבי יונתן, ולאה לגבּי הרוקח. שלושה עולמות ושלושה מיני התנהגות.
אני בטוח, שהיצירה הזאת תהיה ראויה עכשיו לשמה.
י"ל פּרץ
-
המכתבים הם במקורם יידיש, חוץ מן הגלויה (ג) והמכתב הקטן (ד). ↩
-
[המכתב הזה הוא בספרו של נ. מייזל (“בריוו און רעדעס פון י. ל. פרץ”) שלישי בסדר המכתבים אל פינסקי. אולם עיון מדוקדק מוכיח, כי הוא צריך להיות הראשון.] ↩
-
משפחת צבי, דראמה נודעת של פּינסקי. ↩
-
ספור של פינסקי, פורסם בניו־יורק 1906 ↩
-
צריך להיות שפּאכנער, שחקן יהודי־אנגלי, בעלה של ברטה קאליש. ↩
-
נוסח ראשון של “שלשלת הזהב”, כשם שגם “חורבן בית־צדיק” הוא נוסח ראשון. ↩
-
אחיות. מערכון של פרץ בעברית נקרא “בשפל” (כרך “במחזה”, ספר א'). ↩
-
לפי ב. גורין הוצג המחזה בניו־יורק בשנת 1908, ולפי פינסקי – עוד בשנת 1906. ↩
-
צריך להיות ב[רטה] קאליש, שחקנית יהודית־אנגלית נודעת. ↩
-
א “דער וועג” (הדרך) – העתון היומי היהודי הראשון בווארשה, בעריכת צבי פרילוצקי, התחיל לצאת ב־1 באוגוסט 1905. הגליון האחרון יצא ב־14 ביאנואר 1907. ↩
-
“האם”, מחזה של פינסקי. ↩
-
ראה הרשימה על המחזה בכרך זה. ↩
-
יעווגעני צ'יריקוב, דראמאטורג רוסי, חיבר דראמה־של־פרעות יעוורעאי. ↩
-
[גם מכתב זה נמצא בספרו של מייזל לא במקום הנכון. מספּרו 138, אך מתוכנו ברור, שהוא צריך לבוא לפני הגלויה הבאה (ד'), שמספרה אצלו 136.] ↩
-
בשם זה היה פרץ מפרסם את דבריו באמריקה. ↩
-
בודאי הכוונה לֿ“די גאָלדענע קייט” – “שלשלת הזהב”. ↩
-
“היינריך היינה” הוא שמו הפרטי של בנו־בכורו של פּינסקי. ↩
-
ד"ר אליאשעב, הסופר הנודע בשם בעל־מחשבות. ↩
-
אולי הכוונה לתרגום או לעבּוד מחזהו הנודע של שילר בשם זה. ↩
אל ש. ניגר
מאתיצחק ליבוש פרץ
א 1
[ראשית 1909]
ניגר היקר,
מאמרך2 מצוין, יש בו רק חיסרון אחד: המכתב המוּבא בשלימותו3 צריך להיות בהערה. ובפּנים – רק תוכן קצר. וכך אעשׂה, אם אתה לא תמחה, אני כבר מביא זאת בחשבון לספר החמישי.
שלך יל"פ
ב 4
מר ניגר היקר,
אך זה עתה קבלתי את כתובתך, ואני מבקש ממך, – אני מוציא קובץ של 20 גליונות. – את המאמר על ביאליק. זה יהיה חשוב מאד למען הספר, למען הקהל ובכלל למען אלוהים ובריותיו. ענה לי, אם תעשׂה זאת.
שהות: 3–4 שבועות. וכל המזדרז הרי זה משובּח.
שלך י. ל. פּרץ
ג
ניגר היקר.
משׂמח אותי מאד. שיהיה אפילו 11/2 גליון, ובלבד – בוַדאות! שכּן, אם אתה מאכזב אותי, אתה מאכזב את כלל ישׂראל.
שלך פּרץ
ד
מר ניגר היקר,
את מאמרך יכולתי רק עכשיו לקרוא. הייתי טרוד מאד. עכשיו הייתי מוכרח, מפני שהמו"ל כבר ניגש להדפיס. המאמר שלך באמת פראַגמעֶנטרי. אבל – אין לשנות, אני מדפיסו כמות שהוא. – למען הקורא ביידיש היה הרבה יותר טוב תאור־חיים של ביאליק; אך זה הוא עניינך.
יצוֹא יצא הקובץ רק בסוכות.
משלי יצאו לאור: 1) “מפי העם”, 2) “בפליש על השלשלת”, 3) “שלשלת הזהב”. בשבוע הבא, יצא 4) “די צייט” (הזמן), ואשלח הכול ביחד.
שלך י. ל. פּרץ
ה
ניגר היקר,
האלמאנאך נדפּס רק עכשיו ואני בא אך זה עתה מן הדרך… בשובי מחוץ־לארץ מצאתי את עבודתך בשביל האלמאנאך מודפסת רוסית בפּטרבּוּרג ויידיש באמעֶריקא… השם עמך ויהי השם עמך גם להבא, אך בשביל האַלמאַנאַך שלח לי משהו אחר. כסף תקבּל מיד; כמובן, לא הרבה מאד…
שלך י. ל. פּרץ
ו 5
אך זה עתה קראתי את 2 המאמרים שלך עלי. מובן מעצמו, ממחמאות כל אדם מרוצה. אך המדובר הוא על שני מקומות, שאינם מחמאות כלל. ומה שנוגע לשני המקומות, לאחד אני מסכּים ולשני לא. אתה צודק בּנוגע לשלוש או לארבע החופּות. לא השתלטתי על החומר (ולאמיתּו של דבר, חומר אוֹפּעֶראי), ויצא – העגל הזה. כנגד זה הערתך בדבר חלומו של החייט בפורים אינה נכונה. זה בשום פנים לא בנוסח שלום־עליכם. זה הוא משל! ספּוּר־המעשׂה של ההתבוללות, התבונן יפה יותר! אך לא דאגתי היא זאת. בדרך כלל גם־כן היה לי מה לומר, אבל אישית.
ז 6
מר ניגר היקר,
לא עניתי לך על מכתּבך, משום – משום שאנו עומדים בנקודות־מוצא שונות, אתה – בזו של המנצח, המבקש כלים בשביל התזמורת; ואני בזו של סוֹליסט, הרוצה שהתזמורת תלווה אותו… ובכן, לא־כלום. אני אשלח מה שארצה, ואם לא יהיה לך כדאי להדפיס – תחזיר לי, ושוב נחיה בשלום. נכון?
אך יודע אתה, מי כותב, למשל, “בּאַשטעֶלעֶן” ולא “”בעֶשטעֶלעֶן"?7 חרש, שאיננו שומע את ההבדל שבצליל, ונוסף לזה עיור, שאיננו רואה. בהברה הראשונה של “בעֶשטעֶלעֶן” נוגעים נגיעה קלילה בשׂפתים, ואילו בהברה הראשונה של “בּאַשטעֶלעֶן” מניעים אותן כמו שבוּטית על קרש־הדגים…
אבל גם זה לא חשוב…
שלכם ה“עבודה זרה” הזאת (עשוּיה מיידיש הכשרה), ושלכם בית־המקדשוֹן (הקלייזל) הווילנאי, ושלכם הכוהן־הגדול של ידיעת־הלשון והכתוב…
את השטות הזאת נבלה גם־כן, בעזרת השם.
י. ל. פּ.
ח
מר ניגר היקר,
מסכים אך בתנאי שתשיב לי תיכף ומיד על־פי כתובתו של דינזון את “המלמד הליטאי”8 אבל תיכף ומיד, כי אני מוכרח לשלח אותו תיכף ומיד..
מה שנוגע לתבליט,9 עשׂה כרצונך. דרוש בשלום עצמך, בשלום קלעצקין וכל בני־אדם הטובים.
בדבר המוּזיאון10 שלחתי אך זה עתה אל ה“היינט” “קרן זוית”. אם ידפיס, אינני יודע.
שלך י. ל. פּרץ
ט
מר ניגר היקר,
אני שולח לך יחד עם זה ברשוּם את הקטע השני “זכרונות”. וַדאי יש בו הרבה שביאות. נתעייפתי מן ההעתקה, ואתה מאיץ, על־כן מוכרח אתה לשלוח לי בהחלט הגהה. לא אעכּב אותה לך: אשיבה מיד.
החזרתי לך את ההגהה הראשונה של הספר. היה צרור נאה של שגיאות.
למען־השם, לתקן את המטריצות.
שלך, י. ל. פּ.
דרישת־שלום נלבבת לך, ש. ניגר היקר, מה נשמע בדבר ה“פנקס”11?
היה לי בריא וחזק
שלך, דינזוֹן
י
אל מערכת “יוּדישעֶ וועלט”12
מערכת נכבדה.
אני מפסיק את ה“זכרונות” בכתב־העת שלכם. ומבקש בתוקף אפילו את הפרק הזה לא לגמור ולשלוח לי בחזרה את כתב־היד: את מחצית־הפרק ואת הפרק השלם ששלחתי.
יכולים אתם להדפיס הודעה, שהפסקת הפירסום נגרמה על־ידי סבּה שאינה תלויה בכם.
בכבוד
י.ל. פּרץ
יא
מר ניגר היקר,
מכתבך הביא אותי במבוכה; עדיין אינני יודע, מה אשיב לך.
הדבר פשוט:
עוד לפני שבועות וחדשים כתבתי לכם, שאם תחלקו לי את הפרקים, אהיה אנוס לחדול מלהדפיס אצלכם את הזכרונות.
ואתם, בלי לשים לב לדבר, שוב חילקתם…
מר קלעֶצקין אמר לי בסטארעֶבוֹ, שהזכרונות מוכרחים להסתיים עד השנה החדשה, ואתם מחלקים עוד.
מה נשאר לי לחשוב? חושב אני בפשטותי, הזכרונות אינם עסק בשביל כתב־העת שלכם, אך אתם מתביישים לסרב לי… וסירבתי אני.
עכשיו אתה כותב על כעס ועל עונש. שני הדברים כאחד רחוקים ממני, לא מובנים לי. וידוֹע ידעתי: יד דינזון באמצע, הוא מיצמץ בעינים. ומבין אני: הוא כותב שלא בידיעתי, מאחורי גבי…
ושתקתי.
מפני מה כותב אני עכשיו? אני רוצה, –
ראשית, שתבין כי אני נותן את החבּוּר הזה בפרקים, כי זוהי הצורה שבהם הזכרונות משתפכים אצלי, וכשאתם מחלקים – אתם פשוט מבלבלים אותי, ואני סובר, את הקורא – עוד יותר.
ואחרי־כן שנית –
האם אינך יכול עם ההגהה לשלוח גם את כתב־היד? עושׂים אצלכם שגיאות כאלה, שאינני יכול לפענח אותן; ממש גאוניוּת! ואני אנוס לכתוב מחדש, ומטליא טלאים; ושוב אין זו יציקה אחת…
ועוד פעם:
לא רגע אחד של כעס, של כוָנת עונש; דבר זה היה בוַדאי שטוּת, ואני נעלב, אם חושבים אותי לשוטה.
שלך י. ל. פּרץ
מסור דרישת שלום. למי – אתה מבין בעצמך. התחל תתחיל בוַדאי מאשתך?
-
כל המכתבים לניגר כתובים יידיש. ↩
-
“די געשיכטע פון אַ נאָמען” (תולדותיו של שם), נכתב בשביל “יודישע וואכנשריפט” שערך פּרץ. ↩
-
מכתב אל מנדלסון־ברתולדי, שעליו מדובר באותו מאמר. ↩
-
מכתב זה ושלושת הבאים אחריו נכתבו בשנים 1909–1910. פרץ הכין אז לדפוס את הקובץ “יודיש”, שיצא בווארשה ב־1910. ↩
-
המכתב הזה כמות שהוא, בלי תאריך ולא גמור, נמצא בין מכתבי־פרץ שבארכיון־דינזון. כנראה לא סיימו פרץ ולא שלחו אל ניגר. המאמרים הנזכרים כאן הם שני מאמריו המפורטים של ניגר (“מפי העם”), שנדפסו ב“לעבען און וויסענשאפט” (חיים ומדע) בווילנא, 1909–1912. ↩
-
חמשת המכתבים הבאים הם מן השנים 1913–1914, כשהיה ניגר העורך של “די יידישע וועלט” (העולם היהודי), בהוצאת ב. קלאצקין, ווילנא. ↩
-
“בעשטעלען” (להזמין) הוא הכתיב הישן, של פרץ; ואילו “באשטעלען” – הכתיב החדש, שנתחדש בווילנא. ↩
-
ספור ששלח פּרץ בשביל “די יודישע וועלט”. ↩
-
תבליט של י.ל. פּרץ, ש“די יודישע וועלט” רצה לתת גלופה ממנו. ↩
-
תיכננו בימים ההם להקים מוזיאון יהודי, ובעתונות היהודית התנהל ויכוח, היכן יש לייסדו, בפּטרבורג או בעיר יותר יהודית. ↩
-
ש. ניגר הכין אותו זמן את “הפנקס”, “שנתון לתולדות הספרות והלשון ביידיש, לפולקלור, לביקורת ולביבליוגרפיה”. הופיע בשנת 1913 בהוצאת ב. קלעצקין. ↩
-
מכתב זה מובא בין המכתבים לש. ניגר, משום שהוא נוגע להפסקת הפרסום של “זכרונות”, עניין שעליו מדובר גם במכתבים אל ניגר. ↩
אל ח. נ. ביאליק
מאתיצחק ליבוש פרץ
א1
למר ח. נ. ביאליק,
שלום.
על העונג אשר הרוַני שירו “מתי מדבר”2 הנני מודה לו בזה בכל לב.
מוקיר כשרונו הרב
א' דחוה“מ פסח תרס”ב, וורשה. י.ל. פּרץ
ב3
חבר נכבד!
בתור עורך ה“מאסף”, הנכון לצאת בקרוב לאור לכבוד ידידנו יעקב דינסוֹן, למלאות כ"ה שנים לעבודתו הספרותית בשביל העם, הנני פונה אליך, חבר נכבד4, בבקשה מיוחדת, שתקח חלק במפעל העדה הספרותית הווארשאית, ושתמהר לשלוח לי איזה דבר טוב לכבוד דינסוֹן למזכרת.
ומחכה אני לתשובתך
חברך י"ל פּרץ
המכתב התאחר מסבּה שכיחה מאד בארצנו… פונה אני אל הסופרים הנודעים בבקשה מיוחדת ואליך במיוחדת שבמיוחדת… השתתף נא עמנו, שיהיה הספר טוב ויפה.
מוקירך יל"פּ
ווארשה (צגלנה 1) בחודש טבת תרס"ג
ג
1906.1.305
ביאליק שלי,
כעסתי עליך עד כה, על אשר חסמת את פיך, עתה נשמע קולך ועבר כעסי. קיצרתי בתרגומי,6 לפי שההבדל ביני ובינך גדול מאד: אתה עושׂה בעשת ברזל ואני באבן־חול. השׂפה הנבואית עצמה, החזקה והמוצקה, מצילה גם את המקומות הרפים: מה שהמאַמעֶ לשון שלנו אינו עושׂה ולא יעשׂה לעולם. למען התקשות כחלמיש צריך למוּת…
הטעות7 טעות ולא טעותי אני…
מעשׂה שהיה כך היה. לי אין פנאי, כידוע לך. לי נחוץ ללכת בטל. ועל־כן ציויתי לאחד ממחבלי הכרמים, לצעיר כתבן, לתרגם לי את שירך מלה במלה, וזה הצעיר איש יודע ספר ומתרגם טוב. ולא עלה על דעתי לעבור8 אחריו. וזה אמנם מעשׂה רע – עצלות.
את המחברת9 קבלתי.
אל תכתוב יותר על־פי כתובת הרעדאַקציה של “הדרך”10. מכתבך נפתח ונקרא.
נאָמבּעֶרג ואַש הולכים לחוץ־לארץ ולא לארץ־ישׂראל.
לארץ־ישׂראל מוכן ומזומן אני לנסוע בכל יום, אלא – אין כסף, ולי צריך הרבה כסף, בפרט לנסיעה.
האם קראת את הפואימה שלי בהוצאת “– – –”?11 אם לא קראת עוד, קרא והודיעני את משפטך.
ממצבך הגשמי והרוחני אינך מודיע מאומה. מדוע?
לי רגעים, שהחיים עלי למשׂא. עצבוֹן, שממון “ואין למי להושיט יד”. לא קבּלתי עוד את “השלוח” האחרון, אבל כבר שמעתי את תהילתך.
והנני מקצר, לפי שלא הארכת. את הטעות תתקן בעצמך.
שלך י. ל. פּרץ
ד12
אהובי.
“כתוב גם אתה”, נאמר במכתבך. ולא אני העצל. כמה חדשים, אחרי נסעך מזה, חכּיתי על איזה ידיעה ממך?
אבל אינני רוצה להתחשב עמך.
ידעתי שהפואימה שלי13 היא דבר טוב, לפי שמצאה חן גדול, ותיכף ומיד, אצל הצעירים, וכל הזקנים (פרישמאן, אליאשוּב14) התמלאו עלי בחימה.
בנוגע למכתב “האשה” קבּלתי נחת קטן ולא גדול15 כאשר קיוית. הגיונה של אשה. עמוק בבּוֹץ הנשמה הנשמה – חיי המשפחה, על־פי נוסח הבעל־ביתי כמקודם, ולמעלה מזה איזה פרחים של אהבת האמת. היא נוסעת לחוּץ לארץ לבקש את האמת ומפחדת מפני צרת השלישי או השלישית. אך אין דבר. גם זו לטובה, לוּלא האריכות של הש“ך ז”ל בלי הבהירות שלו. את הוצאת התרגום האשכנזי עם ציורים לא קבּלתי, ואיני יכול לדון על כשרונה במקצוע זה.
ואשר לשממון – קיסר אני, אתה אומר, ואַיה חיל־צבאי? מי נושׂא־הדגל אחרי? שׂיוֹת פזורות – – –
ואתה, חביבי, לא בקוּרי עכביש נאחזתּ, כי אם באחד־העם. מעולם לא התפללת בבית־המדרש הגדול של העם, כי באיזה “מניין” של בטלנים, מחשבי קיצין וחולמים חלומות לא נאִים ולא יפים, כי אם “קליגעֶריש” –16
ההתחכּמות בלי רגש חי בתוכה של הנשמה, צל של סידוּר לימוּדי, מעשׂה נערוּת בעטיפת טלית ותפילין – היו באסונך.
למה תרגמתי את שיריך?17 רצוני היה למלאות את חסרונך, לתתך למי שאתה שייך.
ה“נביא המשוגע”, ־ כינוּיך בפי אליאשוב – הדובר בבית־מדרש קטן ולא בשוק לפני העם, סופו – שממון.
הקיצה וצא אל העם.
לא השׂפה היא עיקר, אלא האדם החי, הדובר בה.
והנני חוזר על דברי: נאחזת בפגרי מתים.
המוציאים לאור את תרגומי?18 ההנך מתקן את התרגום כרצונך?19 הנני עסוּק כעת בתרגום “מגילת האש”, שתהיה נדפסת פעם או פעמים בשבוע בה“וועג”. איני שואל ממך רשיון לזה. לפי שאיני מאמין בזכותו הרוחנית של הסופר על התרגומים, אבל שואל אני ממך: אם תרצה לעבור20 גם ההעתקה הזאת, למען הדפּיסה אחר־כך בחוברת מיוחדת?
לוּ יכולת לבוא לווארשה.
אש נסע מזה, נאָמבּערג נסע אחריו, ונותרתי “כמלונה במקשה”…
מן ה“חוּרבּן בית צדיק”21 עשיתי דראמה בעלת 4 אַקטין22 ועתה נחה דעתי. יוכל היות, שאדפיסנה גם בעברית.
אין לי איש לקרוא באזניו; ואני איני אוהב להדפיס בלי שאוֹל עצה, בלי ראוֹת את פעולת הדבר על־פני “יודע ספר”, ויודעי ספר אין. ישנה אחת, שאני מאמין בהרגשתה הדקה והטובה – אבל אין זה ב“לך ושוב”. עוד מעט ואפשר יהיה ל“התארגן”, לעשׂות דבר מה. ואני חושק לפעולות כבירות וגדולות, וכשאני פונה לימין – הנה פרישמאן, שהתפּגר, לשׂמאל – אליאשוב, שנחמץ… ואחריהם: פּרילוצקי – אב וּבן.
בּוֹא לווארשה!
בּוֹא אלי על שבוע אחד.
או קרב אל הוצאה עממית באודיסה ואשרת לפניך.
שלך
י.ל. פּרץ
למה אינך רושם את כתובתך?
שׂרוֹף את מכתבי.
רוצה אני לדעת את דעתך על דבר “ליבּע”23… גם־כן פואימה, שנדפסה באחת החוברות של “דאָס לעֶבּעֶן” שנצרף לה“פריינד” ע"ה24. כתוב.
ה25
ידידי,
בדבר ההעתקה: 26 השיר שלך, ההעתקה שלך ואני שלך, עשׂה מה שלבּך חפץ. אם אתן לך יד?27 שתים ידים, אך רכב והצלח…
מתפלא אתה, אם אני שואל את דעתך על דבר “חזיונותי”28 אולי תתפלא יותר, אם אשאלך: הגד לי, מה אני ומי אני?
מוטל אני בספק.
מדומה היה לי, שהנני עושׂה דבר מה, שיש לי איזה תוכן מוסרי – והנה באו ואמרו לי: להד"ם! הנך אוהב אך את עצמך, ולא כלום… אדם רע אתה ולוחץ נשמות אחרים.
ואמרו אלה, אשר אהבתי…
ואתה מה תּאמר?
כתבתי, שאתה מרבה בשבחים והוספת לגדור: “(בנוגע לחזיונות רוחך)”, והם פירשו: “להוציא את עצמך”… ספריך טובים, ואתה – לך לעזאזל…
איני יודע, אם יכול אתה להבין את מצבי הרוחני, אבל אם יכול אתה, הרגיעני.
– – – ענני מהרה – “בהחוזר” – וכתוב הרבה.
נשמתי פצועה מאד ולקוּיה.
שלך י. ל. פּרץ
מכתבך אבד ואיני זוכר את כתובתך. –
ו29
ביאליק,
לא ענית בשעה שהייתי נצרך למענך, בשעה שקיויתי לדבריך. והחשיתי גם אני. ה“זמיר”30 עודנו אבר מת, ואיני יודע אם סופו להתקיים. דעֶפּעֶשעֶ31 למנדלי32 נשלח, זהו דבר קל.
על־דבר “השלוח”: איני יודע עוד. בלי ספק לא אתאפק ואשלח איזה דבר. התנאים? –
מי ומי ההולכים?
כמדומה לי שהיה פּוֹגרוֹם ספרותי בפני עצמו, ואנחנו עוד שוכבים איש איש בקרן זוית חשכה שלו, מושלכים על־ידי יד גסה. ואני משתומם וכמעט נבהל כשאני שומע קול חברי – –
תחת להתחזק ולהתארגן, ולעמוד בראש תנועה לאומית־קוּלטוּרית, אנחנו מתפרדים, לכל אחד ואחד קרן זוית חשכה שלו, קרון־של־כתה שלו… וואַרשה, וילנה, אודיסה, בלי ספק יקומו עוד: בעֶרדיטשעֶב, קיוֹב וכו' וכו'…
יהי כן, אם [אי־] אפשר אחרת, אבל מרגיש אני את עצמי יתום, את העם – נעזב, את ספרותו – מתפוררת –
והאשם בכם, בך, בדומים לך, משוגעים!
י. ל. פּ.
-
שש האגרות פורסמו ב“כנסת”, דברי סופרים לזכר ח. נ. ביאליק, בעריכת יעקב כהן ופ. לחובר, ספר רביעי, תרצ"ט; וגם ההערות לאיגרות אלה לקוחות משם. ↩
-
נדפס ב“השלוח” כרך ט‘, חוברת ב’־ג', תרס"ב. ↩
-
האיגרת עצמה היא נוסח של דפוס, שנשלח לכמה וכמה סופרים, וההוספה נכתבה בכתב־ידו של פרץ ↩
-
במקור המודפס “נכבר” – הלערת פב"י. ↩
-
התאריך רשום בראש האיגרת בעפּרון, וכנראה בכתב־ידו של ביאליק. ↩
-
בתרגום של “משא נמירוב” (“בעיר ההריגה”), שנדפס בעתון “דער וועג”, שיצא באותו זמן בווארשה. ↩
-
איזו טעות בתרגום הנ"ל. ↩
-
לבדוק. ↩
-
כנראה מ“שירי הזעם” של ביאליק, שיצאו בחוברת מיוחדת באותו זמן. ↩
-
העתון “”דער ווג". ↩
-
האיגרת נקובה במקום זה ואין לעמוד על מלה זו. ↩
-
אין תאריך באיגרת זו, ולפי כמה סימנים נכתבה זמן קצר אחרי האיגרת הקודמת. ↩
-
זו שנזכרה באיגרת הקודמת. ↩
-
ד"ר אליאשוב, בעל־מחשבות. ↩
-
כך בגוף האיגרת, בזכר, על־פי יידיש. ↩
-
בדרך ההתחכמות. ↩
-
פרץ תרגם באותה תקופה אחדים משירי ביאליק ליידיש. ↩
-
הכוונה בוודאי אל התרגום של “בעיר ההריגה”. ↩
-
תיקון התרגום הזה גרם כנראה לכך, שביאליק תרגם בעצמו את “בעיר ההריגה”, ראה דברי ביאליק באיגרת לבן־עמי מי“א אייר תרס”ו (איגרות ביאליק, כרך ב‘ עמ’ י"ז): “ואני החוטא והמחטיא לקחתי וכתבתי ז'ארגון. תירגמתי את ה”משא נמירוב“ יהודית. ואני שולח לך בזה חוברת אחת. תרגומו הרע של פּרץ גרם לי לכך”. ↩
-
לבדוק ולערוך. ↩
-
דרמה של פרץ, שנדפסה ב“השלוח” כרכים י“א וי”ב (ובמהדורה זו בכרך “חסידות”, ספר א'). ↩
-
“די גאָלדענע קייט”(“שלשלת הזהב”, במהדורה זו בכרך ו‘ ספר ב’). ↩
-
(הפּואימה לא נכללה בכתבי פּרץ ביידיש). ↩
-
הירחון “דאס לעבען” יצא מיאנואר עד ספטמבר 1905. ↩
-
גם איגרת זו בלי תאריך, ולפי כמה דברים שנזכרו בה, היא מאוחרת קצת לאיגרת ד'. ↩
-
של “עיר ההריגה”. ↩
-
ביאליק הוזמן באדר תרס"ו על־ידי המרכז הציוני ברוסיה לערוך את החלק הבלטריסטי בירחון עברי שיצא בארץ־ישראל או בווילנה (ראה איגרות ביאליק, כרך ב', י“ד – ט”ו, באיגרת למרכז הציוני, ובהערה שם), וכנראה כתב על כך לפּרץ וביקש ממנו לתת לו יד. ↩
-
ראה סוף האיגרת הקודמת. ↩
-
איגרת זו, שאין בה תאריך, נכתבה כנראה בסוף 1906, כשבאו לחדש את “השלוח” וביאליק פנה אל פרץ בדבר השתתפותו בירחון. ↩
-
(אגודה לתרבות בווארשה, שהיה פּרץ פעיל בה.) ↩
-
(מברק.) ↩
-
ליובל השבעים. ↩
אל יהואש, ניו־יורק
מאתיצחק ליבוש פרץ
א1
[חותמת הדואר:] ווארשה 26.4.1892 (לפי הלוח הישן)
ידידי!
הנני מוסר לדפוס את הח"ג2 ןעןד הפעם נפשי בשאלתי לבל תעזבני. סבבוני משוררים רבים, עדת בפיצוח מפצחים, אבל אין לי אף שיר אחד ראוי לדפוס. אל תמנע את הטוב מהבּיבּ.3
שיריך ושירי הרבו את המהומה והמבוכה במחנה “משוררינו”. העולם הזה היה לעולם הפוך, וכל המעברות נשׂרפו ואין עוד אפשרות להתקרב אליהם.
אם לא תשלח לי שיריך יהיה הח"ג ריק משירים כל עיקר. ראָזא גאָלדשטיין4 אמנם תהמה כיונה ואני מכעס אתמרמר ואשאג ככפיר, אך הזמיר איננו.
אשתי דורשת בשלומך.
והנני אחיך
ל. פרץ
ב
[חותמת הדואר:] ווארשה 15.6.1892 (לפי הלוח הישן)
ידידי!
את מכתבך הנוגה קבּלתי. ואמנם זאת היא הדמות אשר ערכת לי מאז (ל) [מ] ארץ החופש. לו הייתי שם, לא יצאתי לעזרת הפּראָלעטאַריאַט, כי לא יאבה להתחתן בי בשום אופן. מבקש אני בכל תנועה יסוד מוסרי. יש יסוד כזה לתנועת הפּראָלעטאַריאַט, אבל הוא לא יאבה לדעת אותו. אבל לא זה המקום להתגלות לב על דבר התנועות. ממכתבך לא אוכל לדעת אל נכון:
1) אם קבּלת את משׂכּורתך בעד השירים שנדפסו בהבּיבּליאָטעק על־ידי בן־אביגדוֹר.5
2) ואם לא תוכל לעזור לי להלן במאומה.
שיריך בהבּיבּליאָטעק מצאו חן בעיני כל קהל הקוראים והמבינים. ישנם גם רבים מתקנאים ומבקשים למצוא חסרונות, אבל יקל ערכם מאד בכמות ומה גם באיכות.
לשיר בשביל הבּיבּליאָטעק הוא – כמדומה לי באמת ובתמים – החוב שחבת להמקום שהלכת משם, ולכתוב על דבר היהודים באמריקא, חייהם ותלאותיהם, הלא יקל לך. האין לך שירי מסע? שירי ים? שירי ביאה [לאמריקא!]. האם לא תוכל להודיע מאומה אודות הספרות של ישראל באמריקא?
אל תמנע את הטוב מאחיך פה, ואני
אוהבך ומוקירך ל. פּרץ
אשתי זוכרת אותך היטב ודורשת בשלומך. רבים אמנם פה מזכירי שמך.
הנ"ל
להשירה הז’ארגאָנית כעת כבוד ויקר! והקוראים מתחילים להבין.
ג6
[בלי תאריך, 1907.]
יהואש היקר,
מכתבך שׂימחני באמת. כמעט כדרישת־שלום מן העולם ההוא. סופריו של העם המפוזר ומפורד מפוזרים ומפורדים אפילו כשהם גרים בחלק־תבל אחד, בארץ אחת, בעיר אחת. את דרישת־שלומך לדינסון אמסור עוד היום, ולאשתי רק לאחר החג; היא במעון־קיץ. ואת ספרך קראתי עוד לפני חודש ימים בקראקא.7 מילעֶר (אלכּסנדרוב),8 ששהה בקראקא בזמן שסרתי גם אני לשם, בדרכי לזאַקוֹפּאַנעֶ, נתן לי את הספר, ואני בלעתי אותו.9 אך דבר זה אינו פוטר אותך מלשלוח לי טופס. כתובתי: וארשה, צעגלאַנאַ 1. כי הטופס, שהבאתי אני מקראקא, עובר מאיש לאיש; מלקקים ממך את האצבעות. תחילה היה לי בכל זאת קשה להסתגל אל הסגנון האמריקאי שלך. הדברים מווארשה (מזמור שיר ליום השבת… בית שני…)10 הם (בשבילנו) רכּים יותר, מילוֹדיים יותר. אך עם קריאה שניה ושלישית עמדתי על טעמם. ביותר מוצאים חן בעיני תיאורי הטבע; הם המקוריים ביותר. הרוֹמאנצוֹת, ברוחו של היינה, יש בהן גם מריחו הרע של – היינה… אני מקלל את הימים, שבהם קראתי אותו, ואת הדברים שבהם חיקיתי אותו. הליצנות “הגאונית” בכל זאת איננה אלא – חוסר־אונים… ובמקרה הטוב ביותר: לעג לעצמו. אנו אסור לנו לעסוק בליצנות… לבנות ולנטוע חייבים אנחנו; ואם ניטל עלינו לעשׂות לפעמים העוָיה ליצנית, הרי בין ארבע קירות ולפני המראה, לא בפני הקהל. הבה נהיה נביאים ומנהיגים, ולא בדחנים…
אך זה אינו שייך עוד לעניין… העיקר: נתת לנו מתנה מפוארת! ואם אתה רוצה עצה מקשיש ממך: השתחרר מן הסיגנון האנגלי־אמעריקאני, שוב והיה משלנו, שוב והיה שוטף! שוּב אל הצללים הרוטטים…
הריני מבטיח לך עוד פעם: עלי ועל כל שמסביב כאן עשׂה הספר רושם אדיר. אני יכול לשלוח לך דרישות־שלום, מלאות תודה, חמות, נלבבות, של בחורים, בחורות ונשים צעירות, ודוקא – יפות. היה שלום. כתוב.
שלך י"ל פּרץ
ערב יום־כפּור
פּ.ס. אין לך כלל שם־משפחה?
ד
[בלי תאריך, סוף 1907]
יהואש היקר,
עם יהודי, אומרים, טוב ללכת לבי־מסותא. מה אתה מבקש מנפשי? ממה אתה בלתי־מרוצה? אדם צעיר, הנותן לעמו במתנה ספר שירה, צריך להיות גאה, מכיר־בכוחו, ולא מדוכדך ולא מתפנק, ככלה בעל־בתית צעירה שבאה לבית־חמיה. מה אתה חסר? למה אתה משכיב עצמך על־גבי הספסל, ןמבקש מלקות?
התבייש. ביקשתי ממך כרך, כי ראשית רציתי שיהיה לי כרך ממך; שנית, הכרך שהבאתי מקרקא מחזר כאן על־פני הבתים, ואם גם אקבּל אותו פעם בחזרה, מראהו יהיה כמראה של תחינה שנתמרטטה מדמעות – מלקקים את האצבעות, וביחוּד – נשים צעירות – – מה אתה נאנח?
מה הדף המגוחך־הילדותי־הטפשי שהדבקת אל הכרך? למה אתה מנמיך את קומתך?
אתה רוצה חוַת־דעת מפורטת בעניין הסיגנון, החיקוי להיינה וכיוצא בזה? מהיכא תיתי. משום כך באמת תשובתי איחרה מעט, חכּיתי למכתבך.
עכשיו הוא מונח לפני, ואני מדפדף במזדמן ומוצא:
1. “א שפּראַך מיט אַ מאָל די נאטור קריגט די שטוּמע”. כוָנתך לומר: די שטומע נאַטור קריגט מיט אַמאָל אַ שפּראַך.11
1. “דער קוּס וועט אונז אויף טויט פעֶרסאַמען”. אם נשחרר את המשפּט מפתּוּלו יהא ישר וברור: אונז וועֶט דער קוּס אויף טויט פעֶר’סמ’ען.12
1. “די אויגען דיינע מיט לוּסט פון ראַכעֶ בּרענן”. התכּוון מתכוון הפסוק לומר: “ברעֶנעֶן מיט לוּסט פוּן ראַכעֶ”,13 ובכלל זה קצת קשה. אולי: צו ראַכעֶ? אולי: ראַכעֶ לוּסט?
1. “פאר קינדער פון גליק העלער טאָג איז געמאַכט”. ההגיון אומר: דער העלעו טאָג איז געמאַכט (מוטב: בעשאַפען) נוּר פאַר קינדער פון גליק. ונוסח יהודי יותר: גליקליכע קינדער. ההאנשה הזאת מלאכותית היא בספרות צעירה, שאין מוצאה מספרות של ימי־הבינים ולא ירשה ממנה “חכמות” כאלה.14
בדברים הווארשאיים שלך אין מצויים משפטים בלתי־מזורזים כאלה, והייתי סבור זה אמריקאי, אנגלי; אנגלית אינני יודע.
ואם אין זה אנגלית, אלא לשם החרוז והמשקל נסתרסו המשפטים, יש באמת בפרצופך הפיוטי היפה כמה יבלות קטנות, שראוי לחתוך אותן. מאי כולי האי?
אתה מערב בשאלה זו עניין לשון־הקודש, בשביל להצטדק בו, ובזה אתה מרשיע עצמך עוד יותר. יפה סיגנונה של כנסיה עתיקה, יפה סיגנונה של תחנת־רכבת חדשה; התוכל לבנות בית בשני הסיגנונים, מחצה על מחצה? רק המלים העבריות שנתיידשו, רק אלה שמשתמשים בהן בשוק או בבית־המדרש, ובמקרה המתאים מצד הנושׂא והנפש הפועלת, אפשר להשתמש בהן. האחרות – הן דיסוֹנאנסים, צורמות את האוזן.
ובשטח זה יש לך עוד יותר דברים על המצפּון. ושׂפתך נעשׂתה משום כך (בוַוארשה היא היתה) פחות מוסיקאלית…15
כלום צריך אני להוכיח לך, שהיתה תקופה שבה חיקו כל משוררי יידיש וסופריה את היינה? וכי אני עצמי לא הייתי עמהם באותו מעמד ולא רקדתי מסביב לעגל הזה עם כולם ביחד, אם לא לפני כולם?
כלום צריך אני להוכיח, שאף אתה כתבת באותו זמן ולא היית חפשי מהשפעה זו?
וכי אינך יודע, שכל אלה אינם אלא הלכי־רוח, ולא כוח; געגועים, ולא אהבה; חוסר־אונים, שכל הענבים באושים לו משום – שהשינים קהות?
מי שאינו יכול להשמיע את הציס הגבוה, אַלאַ שעֶלי, מן הגרון החולה, מסיים בשריקה של הפקרות…
כוח! כוח! כוח! לא בדחנות, התרשמויות של חוסר־אונים, גאוניות־בדחניוֹת, מתוקות־ייניות מצחיקות. אהב או שנא, אך אל תהא פוסח על שתי הסעיפּים…
והיה חזק, בטוח, אמיץ, גאה, ועבוד, כפי שמאחל לך ידידך האוהבך באמת.
י"ל פּרץ
ה
למשורר ולהוגה־הדעות היפה
לחבר יהואש,
כותבים לנו, שאין אתה בקו הבריאות ואתה יוצא משום־כך מארץ הביזנעֶס ונוסע אל ארץ־הקודש; מצער אותנו, שאתה חולה, אבל שׂמחים אנו, שאתה נוסע אל הארץ, שאנו כל־כך מנותקים ממנה בגוף וכל־כך קשורים בה בנפש.
מאחלים אנו לך מלב שלם נסיעה צלחה ומאחלים לך בריאות טובה. קחנו אתך בלבבך, במחשבתך… ואמור בשמנו להרי יהודה, ללבנון ולכל שנשאר שם – אנו לא נתערה ולא נכה שורש בשום ארץ אחרת; ציון היא מטרתנו; העולם עם ציון בראש – זה עתידנו…
בברכות־חברים נלבבות ולא לגמרי בלי קנאה,
י"ל פּרץ
יעקב דינעֶזאהן
וארשה, יום ו' עש“ק, ו' כסלו תרע”ד.
-
שני המכתבים הראשונים כתובים עברית. ↩
-
החלק ג'. ↩
-
מהביבליאטעק; הכוונה ל“די יודישע ביבליאטעק” שהוציא פרץ. ↩
-
הדפיסה שירים בכרכים הראשונים של “ביבליאָטעק”. ↩
-
בן־אביגדור (א. ל. שאלקוביץ), היה גיסו של יהואש. ↩
-
מכאן ואילך המּכתבים אל יהואש כתובים יידיש. ↩
-
פּרץ היה בקראקא באוגוסט 1907. ↩
-
ח. אלעקסאַנדאָוו (1909־1869) סופר ביידיש. ↩
-
“געזאמלטע לידער”(שירים מכונסים) של יהואש, הופיעו בניו־יורק 1907. ↩
-
שירים שנדפסו ב“יודישע ביבליאטעק” של פּרץ. ↩
-
[הטבע האילם מקבל לפתע לשון.] ↩
-
[הנשיקה תסמם אותנו למות.] ↩
-
[עיניך בוערות בתאות נקם. בשלוש הערות אלה פרץ מערער על סדר המלים במשפט.] ↩
-
[אף במשפט זה מערער פּרץ על התחביר; יהואש כתב: בשביל ילדי האושר היום המאיר עשוי, במקום היום המאיר עשוי (מוטב: נוצר) בשביל ילדי האושר. אבל מעניינת ביותר תוספת־התיקון: “נוסח יהודי יותר: ילדים מאושרים”, וההנמקה לה. ב“קינדער פון גליק” (ילדי האושר) אין פּרץ רואה צורה של סמיכות, הבאה במקום שם ותוארו (אשת יופי – אשה יפה), אלא פּרסוניפיקציה אלילית. במלים ימי־הבינים ו“חכמות” מתכוון הוא אולי לימי־קדם ולמיתולוגיה, או לחידושה בימי הריניסאנס. המהדיר.] ↩
-
[כאן התחביר אצל פּרץ עצמו לקוי: אייער שפּראך איז דעריבער געוואַרן (אין ווארשוי איז זי געווען) וועניגער מוזיקאליש…" ברור שכוונתו לומר, כי לשונו של יהואש בווארשה כן היתה מוסיקאלית. המהדיר.] ↩
אל ה. ד. נומברג
מאתיצחק ליבוש פרץ
ידידי, זה שבועים, ומכתבך על שולחני, ואני איני יודע מה לענות לך. ואינני יודע מה לענות, מפני שאיני מבין את מכתבך, את מכאובך ואת כליון נפשך. האומנם כואב לבבך מפני “שגבירות ואדונים” מתפארים ומתהדרים לפניך, או מפני שאינם מרגישים מה שיש בך? – אתה בעצמך (על כל־פנים אני אדמה ואשער) אינך מבין את עצמך, וכיון שאינך מבין את עצמך, כתבת את מכתבך ושירך באופן מלאכותי ועל־כן ישנם גבירות ואדונים אשר “מפניך לא יחשׂכו רוק וּ…כלימה!” השמעו אזניך מה שיצא מפיך? ועל־כן – נוצרת לא “על אדמות” כי אם “באדמה”, ותעלה גם על פסגת ההפלגה בהימכרך “בנפשך לבכור שטן”. – מה זה היה לך? לא אשׂחק על כאבך, כי על אי־הבנתך אותו. – בלי ספק הנך כואב. ונפשך עליך תאבל, או מטעם איזה מיחוש גופני או רוחני, הכאב הזה יכול להיות לך למקור שיר או שירים, אך הוא “כאב לא תכנה” (נאַמענסלאָז2), ולכן הוא בעצמו [לא] יוכל להיות לתוכן שירים או מכתבים, הוא יוכל לתת אך הצבע לאיזה עניין שתענה בו. אקווה כי תבין לרעי. – עוד זאת: יוכל היות, כי החברה, אשר אתה חי בתוכה, לא תוכל שׂאת את “הויותיך”,3 את מנהגיך, את ה“טאַקטלאָזיקייט”4 אשר לך, ואז – תחת להתאונן – התחלף.5 אצלי תוכל להיות גם פרא־אדם, אני יכול להוקירך גם בלי מכנסים, אבל ה“עולם” שכל אחד מאתנו נצרך לו, חפץ לראות את האדם החיצוני. – שית לב לדברי. – סלח לי, כי לא נמהרתי לענות לך, הלא ידעת כי עצל אנוכי. –
ידידך ל. פּרץ
-
את המכתב הזה כתב פרץ עברית מווארשה לזגערזש, שבה היה נומברג מורה לילדיו של יששכר שווארץ. חותמת הדואר היא 5 בנובמבר 1898 לפי הלוח הישן. נומברג היה בזמן ההוא בן כ“ב שנה. הוא היה תחילה פרק זמן בווארשה, ושם התיידד עם פּרץ. המכתב נמסר בשנת 1930 מידי שווארץ הנ”ל לנחמן מייזל, והוא פירסמו ב“ייווא בלעטער” (כרך ב' 12 חוברות 3־1) 1937, במקור ובתרגום ליידיש; [ומשם הועתק בזה המכתב ועיקרה של הערה זו.] ↩
-
[חסר־שם] ↩
-
[אולי הכוונה: העוויותיך.] ↩
-
[חוסר־נימוס.] ↩
-
[השתנה.] ↩
אל יצחק גוידא (ב. גורין)
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
[מווארשה ללידה, 1890]
אדון נכבד,
יש לי הכבוד להודיעך, כי שני הספּוּרים שיש לנו ממך אין להדפיס אותם בלי שינויים חזקים.2 פעם אחרת אסביר לך את הסבות. אך עתה, מצמצום הזמן, הריני מבקש ממך בכל הכבוד להודיע לי תיכף, אם אין אתה מסכים או כּן אתה מסכים לשינויים. הריני מתאר לי אותך כאדם צעיר וסופר מתחיל, בעל כשרון העומד בהתפתחותו, ולאחר זמן לא יכּנע לצנזוּרה של העורכים, אבל עד שהכשרון יתחזק כל־צרכו – הרשה לקשישים ממך להדריך אותך. אם אני טועה, אל נא תשית עלי זאת לחטאת.
אני מצפה בקוצר־רוח לתשובתך.
ל. פּרץ
[הכתובת:] ל. פרץ, וארשה, דזיקא 4.
כן, שכחתי להשיב לך על שאלת שׂכר־הסופרים. כבר כתבתי לך פעם אחת, כי שׂכר־סופרים ייקבע לכל המשתתפים לפי ההכנסה. אך אולי אתה רוצה לקבל תדפיסים מיוחדים מספּורך, אני מקווה שאוכל למלא רצונך זה.
סלח נא הבהילות שבמכתבי. היום קצר והמלאכה מרובה.
ל. פ.
ב
[1892]
ידידי!
את הכסף קבּלתי ואת המכתב קבּלתי.
על הכסף תודה רבה לך: הוא היה דרוש עד מאד. מחלה אינה מתחשבת בשום דבר.
בריאותי הוטבה הרבה, אך עדיין אני רופף ואינני יכול לשבת הרבה על העבודה.
את השאלה לכמה שנים הספּור מכוּר אני מניח לך להשיב עליה. אם תרצה, תוכל להודיע לי על כך. ועתה לעניין ההוצאה־לאור העברית.
אני מתפלא על חוסר־המעשׂיוּת שלך. איזה סופר הגוּן (ועם בלתי־הגונים בוַדאי לא יהיה לנו עסק) יסכים, שואל אני אותך, לשלוח את חבּורו לווארשה על־מנת שיקבל את שכרו בווילנא.
שלושה חבּורים יש לי בודאות. 1. של בן־ציון,3 2. שלי ו־3 שלך, של פינסקי או של קרבן שלישי. אך האם זה העיקר?
אני באמת יש לי ספּור מוכן, אתה גם־כן – ואם אין לך, היוֹ יהיה לך. פינסקי כבר כותב, וציוֹנסוֹן יש לו צרור גדול של נוֹבילות.
הריני מוכן לחתום, שבמשך 6־5 שנים לא אגש לייסוד הוצאה מעין זו. זוהי דרישה חוקית.
אף־על־פי כן דרוש סכום מסויים, שיבטיח לי, כי העסק הזה של ממש הוא, ולפיכך יש לעשות אחת משתי אלה: או ששותפנו יש לו בא־כוח בווארשה, ואצלו יוּשלש סכום כערכן של שלוש־ארבע עבודות עם ההוצאות לעריכתן; או שהוא יפרסם מודעות על ההוצאה ולא אני, אלא שהוא יודיע עלי כעורך. תהיינה שתי כתובות: של המערכת ושל המנהלה.
בצפּיה לתשובתך הריני נשאר כמעט בריא
ל. פרץ
ג
[1892]
א. נ.!
מכתבך משׂמח אותי מאד, ראשית שאתה ניגש אל העניין, ושנית שהעניין חשוב. בנוגע להצטרפותי, להשתתפותי, ולכל “הת” שאתה רוצה – אין אתה צריך לשאול; הריני מוכן לשרת במעשים, בגוף ובנפש.
הודיעני נא את הפרטים.
אני מצדי מציע הוצאה־זוטרתא בפרוטות, בעיקר בשל תרגומים. אם יש בידך 200 רוּבּל, יכול אתה בכסף זה להדפיס הרבה־הרבה חוברות טובות, כי הסכום הזה יפתח לפניך אשראי ובמשך הזמן תהיה הכנסה.
העיקר הוא ההפצה.
דרושים סוכנים בכל מרכז יהודי. סוכנים על מנת לקבל פרס, שכן אסיא דמגן מגן שויא.
בשבילי אין זה חידוש כלל, שהספּוּר “שכנא ושרגא” מושך אליו את תשׁומת־הלב; חבל רק, שתשׂומת־הלב הזאת היא פּלאטונית בלבד.
ה“בּיבּליאָטעק”4 כמעט אינה נמכרת. מה לעשות?
חבל! אמור מה שתאמר, זוהי הוצאה אירופית!
שלום־עליכם ניגש להוציא את הכּרך השלישי; בינתים הוציא את “קול מבשׂר”,5 ערוך ומצורף אך ורק כנגד אישיותי האומללה. שלום־עליכם אף־על־פי כן הריהו סופר מחוּנן! לשם מה הוא זוחל אל תוך הבוץ?
שוב חבל!
ה“ווֹסכוֹד” אינו מזכיר כלל את ה“בּיבּליאָטעֶק” שלי;6 אני בטוח, כי בשביל שלום־עליכם יימצא גם מקום וגם מבקר.
ב“קול מבשר” טוב “שיר־הערש” ומצויין כתובה המהתלה “לונדון”,7 השאר – אפס.
והכּל, נדמה, כתוב בעט אחד.
בדבּרי לעיל על תרגומים שכחתי להעיר, כי זה נוגע אך ורק למאמרים מדעיים־פוֹפּולאריים. לפי שעה אפשר להניח עוד לחלוטין לכמעט־מלומדים שלנו; נדמה לי כל הזמן, כי הספרות המדעית־הפּוֹפּוּלארית האירוֹפּית הכללית קובלת בלשון הנביא: אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בארות בארות נשבּרים, אשר לא־יכילו המים.
תשֹומת־לב מיוחדת יש להקדיש למדעי החברה. קודם־כל נחוץ לפרסם סקירה על מצב המדעים האלה אצל עמים שונים. הסקירה צריכה להכּתב מעשׂה־רשת.
דינסון עדיין הוא בקיוֹב.
בצפיה לפרטים, הריני נשאר (כדרך הסוחרים)
בדרך ארץ
ל. פּרץ
האם דרוש לך התאריך? מישהו לקח ממני את הלוח מעל הקיר, ובמוח לא היה מעולם.
ד
]1892[
אדוני הנכבד!
לכּול אני מסכים, אבל הצד הרשמי, הצנזוּרה?
איך יש בדעתך לפרסם במודעות על ההוצאה?
הכּל בלי ספק יפה מאד, חביב ונעים, וּודאי שגם אני מוכן לכל דבר, אבל איבאן איבאנוֹביטש איבאנוֹב?8 מה יאמר הוא?
להוציא לאור העולם ספרון אחד כל שבועים, ארבעה מאספים כל שנה, מה אתה סח, היכן אתה בעולם?
הרי צריך קודם־כל לברר את הצד החוקי של העסק.
נניח, שהמאספים אפשר שיהיו להם שני עורכים מתחלפים, אני מתכוון לך ולדינסוֹן, אך הספרונים? אם העולם לא ידע את הקשר שבין הספרונים עצמם ובינם ובין כל מאסף לחוד, ספק הוא אם הדבר יתקדם כראוי.
נניח, כי אם תסע ותסובב על־פני המרכזים החשובים יותר תוכל בכל מקום להביא 3–2, ולכל היותר 10 חובבי־ספרות לידי הכרת כל ספרי ההוצאה, אך זה מעט עוד מדי.
אני סובר, כי מלבד העורכים דרוש מוציא־לאור כללי, שיהיה שמו מתנוסס ומאיר מעל כל הספרים, בדומה לשם בן־אביגדור.
מה שנוגע לדינסון, הרי אני ערב לו. מיד לאחר שיסע ויבוא הביתה, אכריח אותו לכתוב. אכתוב לו גם לקיוֹב.
רחמנות עליו! הוא נמצא עתה במצב דחוק מאד.
יושב אדם בקיוב בלי קוֹפיקה אחת, והעסק שבגללו נסע לשם אינו שווה כקלפּת הביצה. שאין אני יכול לעמוד לו בשעת דחקו, יודע אתה בוַדאי.
אילו יכולת לשלוח לו על חשבון עבודתו שלו או עבודתי שלי כחמשה־עשר רוּבּל, היית עושׂה מעשׂה טוב.
אפילו אם השׂכר, כפי שנראה ממכתבך, מוצע לפי שעה בשביל העריכה בלבד, שאתה מציע אותה לי, עבור נא על־כך בשתיקה. אדרבה, כתוב לו, כי הגעתי אתך לעמק השווה בשבילו, שיכתוב ספּור של גליון־דפוס אחד, ותן לו בסך־הכול שבוע אחד שהות. ואת הכסף רשום על חשבוני, בעד עריכה.
כתובתו של דינסון: קיוֹב, רח' רוֹגניעֶדין, בית זשיבוֹגלאדוֹב, נ. ד. לורי, בשביל דינסון.9
אני שמח מאד, שאתה עומד לבוא לוארשה: יש לי חשק שוב להתוכּח אתך מעט על דא והא, וביחוד על שאלת “ההכחדה של הלשון העברית”.
בכבוד
ל. פּרץ
ה
[בערך 1898]
אדון גוֹרין הנכבד.
לא עניתי לך זמן רב מאד, ובכלל לא עניתי לשום אדם על המכתבים – נפלה עלי מרה־שחורה.
אני מרוצה מאד, שכבר אתה מסודר, אך לכמה זמן? הרי אתה נוהג לבנות מגדלים הפורחים באויר!
מה שנוגע להצעה שלך, קרוב לוודאי שלא יצא מזה ולא כלוּם. הרי אתה רק העורך. ועליך הרי שולט עוד המו"ל. ואני כבר נמאסה עלי אמריקה הרמאית. ההצעות – לא הצעות אמת הן, תמיד מכניסים שינויים במחיר – גועל־נפש.
הצע נא למי שעתיד להיות המו"ל שלי, שעם כל הזמנה שהוא מזמין יקדים וישלח כסף מראש.
יש לי בקשה אליך. בהוצאה הזאת, הידועה לך, נדפסו כמה דברים שלי. הכסף אבוד, יהיה השם עמהם, אבל אין לי העתקות מן הדברים הקטנים ששלחתי להם ומן השירים. האם אתה יכול להשׂיג זאת אצל האדונים המו"לים, שישלחו לי את הקטעים האלה?
קבלתי רק “וועֶבּער ליבּע”.10 “פּרינץ פראָש”11 וכו' ו“פאַלענדע שטערן”,12 אבל שם היו עוד 6–7 תמונות ושירים: מוטיב עממי וגם “מיין נישט, די וועלט איז אָ קרעטשמע”.13
אם הדברים עוד לא נדפסו כלל – יחזירו נא לי אותם.
אוֹ אוֹ.
שלך ל. פרץ
ו
[1904]
מר גורין הטוב.
מתים משמיעים קולם. כבר בכיתי אותך פעם. נוּ, אם אתה חי, הרי טוב יותר.
יש אצלי מן המוכן (גמרתי בזה הרגע) דבר חסידי, קצת יותר גדול. שלח 25 דולר, ותקבל אותם בדואר החוזר.
אני מוציא כאן כתב־עת חדשי, כשישה גליונות, דברי־מדע פּוֹפּולאַריים, אמנות, ספרות. אני זקוק להמון חומר. האם אתה יכול לשלוח משהו משלך ומשל אחרים? אני משלם עד 25 רוּבּל הגליון. תבנית “השלוח”, אך מודפס ביתר עשירוּת.
בכבוד
י.ל. פּרץ
ז
[גלויה 18 נובמבר 1908]
גורין היקר,
אם קבּלתי אשתקד את מכתבך ולא עניתי – אינני יודע. מכתבך שלך או שלי יכול היה ללכת לאבּוּד, מה שלא ייחשב לפלא אצלנו ברוּסיה. ויתּכן שהסבּה היא עצלות סתם, לא עניתי מיד ואחר־כך שכחתי. עם הבעל־דבר שלך אין לי ואינני רוצה שיהיה לי שום קשר; על־כן מסרתי לאדם אחר שידבּר אתו. אם הדבר לא ייגמר, אמסור לך כתובות של עורכי־דין. הזכר לי דבר זה בעוד שבועים בערך בגלויה.
מה שנוגע לשבועון14, עדיין לא קבּלתי טופסי הזמנה מן הדפוס, ואני משתמש בהזדמנות זו, לבקש ממך השתתפות. החוברות תהיינה של גליון אחד, בתבנית של “יום־טוֹב בלעֶטלעֶך” שלפנים, ועל־כן צריכים הדברים להיות קטנים. שׂכר־סוֹפרים ישולם, לא ביד רחבה, אבל בדיוק.15
אך אל נא תרגז, ואל נא תהא הנעל החדשה מעוקה עליך ביותר; חייב אדם להתרגל.
שלך י. ל. פּרץ
-
[המכתבים נכתבו ברוסית ופורסמו על־ידי ד“ר י. שאצקי ב”ייווא בלעטער“ ווילנא, 1937, עם תרגום ליידיש, ומשם הועתקו בספרו של נ. מייזל ”בריוו און רעדעס פון י. ל. פּרץ". המכתבים תורגמו לכאן מיידיש, מספרו של מייזל, וכן לוקחו משם קצת מן ההערות. כרוב המכתבים של פרץ, אין בהם תאריכים מדוייקים. אולם על־פי התוכן ונעימת המכתבים ראיתי להחליף סדרם של שני מכתבים (ג וד'). המהדיר.] ↩
-
בכרך הראשון של “די יידישע ביבליאָטעק”, 1891, פורסם ספורו של י. גוידא “שכנא ושרגא”. ↩
-
ש. בן־ציון (גוטמאן). כתב אחר־כך עברית בלבד. בכרך השני של ה“ביבליאָטעק” של פּרץ נדפס ספּורו בשם “מיין חבר” (חברי) בחתימה ש. ציונסאָן. ↩
-
“די יודישע ביבליאָטעק”, כרך ראשון, יצא בשנת 1891. ↩
-
יצא באודיסה ב־ 1892 בשם “קול מבשר צו דער יודישער פאָלקס־ביבליאָטעק”, 80 עמודים. ↩
-
ה“ווסכוד” כתב על שני הכרכים של “יודישע ביבליאָטעק” של שלום־עליכם, בשנת 1892. ↩
-
פרק מתוך “מנחם מנדיל”. ↩
-
הכוונה לשלטונות הצאר, שלא נתנו רשיון להוציא כתב־עת יהודי. ↩
-
גוידו לא שלח כסף לדינסון. פרץ הודיע בינתים לדינסון, שיקבל כסף מווילנא. המשא־ומתן עם גוידו נפסק זמן קצר לאחר־מכן פתאום (ראה במכתביו של פרץ אל דינסון). ↩
-
[“אהבת אורג”, כל כתבי, כרך “שלום בית”.] ↩
-
[“הנסיכה קוניגונדה והנסיך הצפרדעון”, כל כתבי, כרך “משל ודמיון”.] ↩
-
[“כוכבים”, כרך “משל ודמיון”]. ↩
-
[“אל נא תחשוב”, כרך “זכרונות ושירים”.] ↩
-
הכונה ל“יודישע וואָכנשריפט”, שהוציא פרץ בראשית 1909. יצאו רק 4 גליונות. ↩
-
עד כאן המכתב כתוב לא בכתב ידו של פרץ, אלא מוכתב. ↩
אל א. ווייטער
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
ווייטעֶר היקר,
התרחקת ממני עוד יותר.2 והיה אפילו מן היושר שתכתוב לי, כי נכנסת אל ה“פריינד”. מה היה הדבר הזה מזיק לך? אך מה שהיה היה –
כפי שכבר ידוע לך מהמודעות בעתון, קבּלתי עלי את עריכת “יידישעֶ וואָכעֶנשריפט”, שתצא לאור למן ה־7 ביאנואר (הנוסח הישן) בווארשה.
המערכת והמנהלה נפרדים לחלוטין ובלי שום קשר בין האחת לחברתה.
מהיותך מכּיר את עבודתי עד עתה, אין אתה זקוק להוֹדעה בדבר כיווּנו של השבועון. אני צריך רק לומר, כי עיקר הכובד יהיה בצד הספרות והאמנות.
תחילה יצאו מספּרים של גליון אחד בלבד. אם נצליח, נגיע לשנים ולשלושה גליונות, וגם לאילוּסטראציוֹת.
הדברים צריכים להיות לפי שעה קטנים מאד, כי המשכים אינם נוחים.
תרגומים של דברים קלאסיים טובים משׂפות אחרות (חוץ מרוסית ופולנית, שרבים מבין קוראינו קוראים במקור) רצויים מאד, וכן מאמרים ופיליטונים.
שכר־סופרים תשלם המערכת – טוב יותר מזה של ה“פריינד”, ותכף ומיד. שלח לי דברים של 50, 100 ולכל היותר 150 שורות.
בקשה ממך, שלח ככל המהר, ככל המרובּה.
הודיעני גם “כתוֹבוֹת” טובות מפּעֶטעֶרבּורג. אני חי כל־כך מבודד, שאין לי שום כתובת.
דבּר על־כך אישית עם מכּרים.
אך דבר אחד תאמר להם, דברים בינוניים לא אדפיס. תרגומים טובים של דברים קלאסיים קטנים, של סופרי חוץ־לארץ־ ברצון; כאמור, מאכּסימוּם – 150 שורות כל דבר.
דברים מתאימים ביותר אוכל לתת ב־3־2 המשכים, אם כל המשך יהיה מעניין בפני עצמו.
היה בריא וחזק
שלך י. ל. פּרץ
ב
וארשה, 20 יאנואר 1909.
ווייטעֶר היקר,
אם קבּלתי ממך מכתב ולא עניתי, אינני זוכר. הדבר יתּכן. מן הסתם לא היה לי מה לענות לך. ואולי לא הייתי בבית, אחר־כך חזרתי ולא מצאתי את המכתב. אבל גם הגיעה כבר השעה שלא תשׂים אל לבך את עניין שתיקתי. האמינה לי, בשעה שאני שותק אני אנוס לשתוֹק; ואותה שעה כל־כך קשה, שאילו באתי לדבר הייתי שופך את כבדי ומררתי – ודבר זה לא אעשה לעולם. ואם אעשה זאת ביום מן הימים, ואתה תשמע על־כך – אמור קדיש לזכרי… יחסי אליך, ואחריך אל חבריך, צריך להיות ברור לכם. ואם אינו ברור לכם, ואתם מפקפקים, לא בי האשם; אתה ספקן בדרך כלל, וצל־כלשהו מן הספק הכללי הזה נופל גם על היחס אלי… כתוב ושלח מה שאתה רוצה ויכול… אין לך “כתובות”? כתבתי אל ברוּצקוּס ואל ח. ד. קורוויץ בדבר מאמרים כלכליים, הזמנתי גם את אנ־סקי לספרוּת יפה, קח נא דברים אתם, הם אינם מכירים אותי יפה כמוך, ואינני רוצה שיהיו אי־הבנות. הסבּר להם, מה הדבר שאני רוצה; יודע אני, שאתה יודע זאת…
קשה עכשיו לכתוב יותר מברגיל… אני מדבר אליך כמו מתוך עב־ערפל כבד. האם אין אתה מרגיש אותו?
הייתי בכל זאת אנוס לצאת אליך פעם ברמז…
שלך י. ל. פּרץ
עוד משהו, וכבר אישי־עסקי.
אני מדפיס שנית את כל כתבי, יחד עם ה“שריפטען”.3 יהיה למעלה מ־120 גליונות;4 נדמה לי, עוד מלבד הדברים לבמה. אבל חלק מן הדברים חסר לי. אחדים מהם נדפסו בה“פריינד” וב“דאָס לעֶבּעֶן”.5 וכתב על־כך דינזוֹן אל פּרוֹפּוּס,6 וביקש ממנו להעתיק את הדברים, שרשם לו. אחדים נמצאוּ אחר־כך, וכתב לו איזה מהם. בשני המכתבים הבטיח לו, שעבודת־ההעתקה תשולם יפה. מפּרוֹפּוּס אין תשובה, והדברים דרושים, מאד דרושים. ברר, בבקשה ממך, מה פירוש הדבר, ואם פּרוֹפּוּס אינו רוצה לעשׂות זאת, השתדל נא לסדר על־ידי מי שיהיה. אשלם שכר יפה, ובלבד שייעשׂה מהר.
שלך י. ל. פּרץ
ג
ווייטער היקר.
כך אסור שיהיה. אני כותב לכל אחד, ובפרט לך, את האמת, אסור לך לחשוד בי שיש לי איזו “כוָנה”. ציניוּת הוא הביטוי המתאים ביותר לדבר הזה. לא משום כך שמופיעה שם האיטלקיה, כפי שאתה, כנראה, הבינות אוֹתי. ציניוּת יש בכך, שאדם מספר על עצמו ספּור־מעשׂה, שלפיו מתגלה ברוּר שמסר דילטוֹריה על חברו. רושם זה ולא אחר עושה הספּוּר. לפחות נופל על המסַפּר חשד גדול וכבד… על עצמו מספּר אדם בהרבה יותר זהירות… ואדם כזה, שחבר נעלם אצלו בנסיבּות כאלה, אין נותנים לו לעבור את הסף; שכזה אין מברכים אותו לשלום, שכזה אין מקשיבים לספּוּרו. בגוּף שלישי יהיה הדבר טוב מאד.
ווייטעֶר, שחרר אותי מחוסר־האמוּן שלך, מ“הכוָנה הנסתרת” שלך; זה מכאיב לי באמת…
אני מחזיר לך את הדבר לשם תיקוּן, אם תסכים אתי. ואם לא, שלח משהו אחר.
אני מצדי מבקש עוד הפעם דבר זה עצמו (גם אחרים), אך בגוף שלישי… מאנ־סקי מכתב עדיין לא קבּלתי.
את “המאָנאַט שריפטעֶן”7 הייתי מקבּל ברצון רב. אני מצדי נותן 1,000 רוּבּל, תנו תמיכה עוד שנַיִם, בשלושה אלפים אני מוציא. אבל עוד תנאי אחד: שהצעירים יסייעו. אני מצרף לך כדבר אופיני את איגרתו של איינהורן. כמובן – בסודיוּת.
שלך יל"פּ
פ.ס. מדאיג אותי דבר אחד, אינני יכול להשיג אדם למדור הכלכלי, מובן שאני מחפשׂ בין הקיצונים. האם אין אתה יכול לעזור בדבר הזה? אישית או בידי אחרים? מניגעֶר לא קבּלתי מלה אחת. מה פירוש הדבר? עוד דבר: יש לי מדור – “גלוֹסעֶן”: הערות קטנות ספרותיות וחברתיות, רעיונות וכל כיוצא בזה. עזור עמי!
-
שלושת המכתבים לא. ווייטער נכתבו ביידיש, בראשית 1909, על טפסים – “רעדאַקציאָן, יידישע ואָכענשריפט', י. ל. פּרץ, וארשה, צעגלאנה 1”. מן השבועון הזה, שהתחיל פּרץ מוציא בראשית 1909, לא הופיעו אלא ארבעה גליונות. המכתב הראשון נכתב על־גבי פּרוספקט של השבועון, ומן המלים “כפי שכבר ידוע לך” ועד “שכר סופרים תשלם המערכת” – הוא הנוסח המודפס; פּרץ הוסיף לפני הפּרוספקט ואחריו כמה שורות בכתב־ידו. ↩
-
[במקור יש כאן שעשוע לשון: ווייטער – ווייטער געוואָרן.] ↩
-
[מהדורת־היובל של פרץ, בכרך גדול אחד.] ↩
-
[הכוונה למהדורה שתוכננה על־ידי ההוצאה־לאור היהודית הבינלאומית באמריקה, ובטלה אחר־כך. ראה הערה למכתב־החוזה עם החברה.] ↩
-
כתב־עת חדשי, הוצא בשנת 1905 על־ידי “דער־פריינד” בפּטרסבורג. ↩
-
י.י. פרופוס, עבד אז ב“פריינד” בפּטרסבורג. ↩
-
“ליטעראַרישע מאָנאַטשריפטען”, במה חפשית לאמנות ולספרות, הופיעו 4 חוברות בראשית 1908 בווילנה, בעריכת א. ווייטער, ש. ניגער וש. גורעליק. ↩
אל דוד ברגלסון
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
בּעֶרגעֶלסוֹן היקר,
אני שולח לך הגהה של דבר, הנכנס לספר חדש, שיופיע רק בעוד כּמה חדשים. –
מכתבך השני לא היה דרוש, אני פשוט עסוק מדי, ומעט אולי עצל משום זה.
היה בריא
י. ל. פּרץ
ב
עוול הוא, שאני מקבּל את ההגהה הראשונה, ולא את השניה.
ואולי אתה רוצה לעשׂות עוד עוול ולא לגמור בספר את הפּרק?
אַי… אַי… אַי.
ג
28 במארס 1913, וארשה
בעֶרגעֶלסון היקר,
אין לי, לצערי, ולא כלום, אני חושב כי בחול־המועד יהיה משהו. “עלי בעצמי” אין לי מה לרשום, אינני רושם לי את ההרצאות.
אך לא לשם כך אני כותב את הגלויה הזאת.
אלא לשם מה?
אני קורא את הרומאן2 שלך; זאת היא סחורה…
היה בריא וחזק, מיד לאחר החג יהיה לי אולי מה לשלוח, ויהיה לספר החמישי…
האם אינך בא לווארשה?
שלך יל"פּ
אני רוצה שיכרכו לי את “די יוּדישעֶ וועֶלט”, אך הכרכון הראשון אבד לי, ודירתי רחוקה מן ההוצאה. האם אינך יכול לשלוח לי אותו?
אל ראובן אשר ברוידס
מאתיצחק ליבוש פרץ
וארשה, אייר תרס"ב [1901]
אדוני הנכבד, מר ברוידס!
בקרב הימים תמלאינה עשׂרים וחמש שנה מיום אשר החל מו"ל “הצפירה” נחום סאָקאָלאָוו את עבודתו הספרותית. מעריצי הסופר ההוא נאספו להיוָעץ איך לחוג את יובלו כיאות לו, ויחליטו להוציא לכבוד בעל היובל מאסף בשׂפת־עֵבר, מוקדש לחכמת ישראל ותורתו וכן גם לספּורים, ציורים, חזיונות ושירים וכדומה. (מאמרים בשאלת היום, וכּוּחים ודרכי מלחמת סופרים והעתקות,2 אינם מתקבלים כלל.) ולתכלית זאת מילאו את ידי הנקוּבים למטה, לאסוף חומר ראוי למאסף כזה, לערכו ולהוציאו לאור.
בקרבנו אל המלאכה הזאת, פונים אנחנו אלך, אדון נכבד, בבקשה להשתתף עמנו במפעלנו, ותקוָתנו חזקה כי לא תשיב פנינו. זמן המשלוח הוא עד יום א' אלול תרס"ב, לא מאוחר. מעצמו מובן, כי נודך מאד אם תואיל לשלוח את מאמרך קודם לזה, להקל את עבודתנו. בכל אופן תאבה בטובך לכבדנו בתשובתך מיד ולהודיענו, מתי ומה אתה חושב לשלוח לנו, למען נדע. כמו כן נבקשך, אדון נכבד, להשתדל אם אפשר, שלא יעלה המאמר בכמוּתו מכדי עשרים עמודים בדפוס בתבנית שמינית. בשם העורכים (ד"ר שמואל אברהם פוזנאנסקי, דוד פרישמאן, יצחק ליב פרץ, שמואל שיינהאק).
אדמה שלא שכחתני עוד?
י"ל פרץ
-
המכתב פורסם על־ידי מ. אונגרפלד ב“הארץ” (27 במאי 1938), מעזבונו של ר. א. ברוידס. פּרץ התוודע אל ברוידס בווארשה בערך בשנת 1875, וברוידס פירסם ב“מגיד משנה” של ד. גורדון משנת 1880, דברי־הערכה חיוביים על “סיפורים בשיר ושירים שונים”, שהוציא פרץ בשותפות עם חותנו. מכאן שאלתו של פרץ בסוף המכתב, אם ברוידס זוכרו עדיין. ↩
-
[תרגומים.] ↩
אל מנדלי מוכר ספרים
מאתיצחק ליבוש פרץ
מנדלי היקר, היקר!
נמנו וגמרו, שמוכרחים לבנות תיאטרון יהודי חדש. לשם כך מוכרחים לפנות אל הצבּור ולבקש את עזרתו. אלפים רבים נפשות מישׂראל הולכים יום־יום (יותר נכון: ערב ערב) אל התיאטרון היהודי ואינם שומעים דבּוּר אחד יידיש, אם המחזות יש בהם ערך כלשהו, או שומעים יידיש בלבד, אם המחזות המוצגים הם שוּנד גמור. “יידיש” ו“שוּנד” נעשׂו בתיאטרון שמות נרדפים, כמו לפנים “יידיש” ו“שמ”ר".
חבוּרה של סופרים ועסקנים בווארשה (ביניהם מלבדי – דינזון, סוֹקוֹלוֹב, ד“ר דוידזון, ד”ר לוין וכו') נטלה על עצמה לצאת בקול־קורא בנוגע לעניין הזה. ובשם החברה הזאת הריני בא לבקש אותך, מאד מאד לבקש אותך, שתצטרף אלינו ותרשה לחתום את שמך גם־כן. שמך הוא, זאת יודע אתה בעצמך, המאיר־ביותר, החזק־ביותר… וחלילה שיהיה שמך חסר. אפשר שבזה מתחיל דף חדש בתולדות־התרבות או בתולדות־האמנות של עם ישׂראל, וחלילה שהדף הזה יתחיל בלי שמך.
על־כן אנו מבקשים ממך עוד הפעם, ובלבביות יתירה אנו מבקשים ממך, שתשלח לנו תיכף ומיד את הרשאתך להחתים את שמך על הקול־קורא הנזכר.
והיה לי בריא ושלם עוד שנים רבות־רבות.
בשם כל החבורה
שלך י. ל. פּרץ
-
נכתב ביידיש. בסוף 1910 נוסדה בוארשה חברה למען התיאטרון, שמטרתה היתה ליצור תיאטרון יהודי נכבד ברוסיה. פרץ הקדיש הרבה זמן ומרץ לחברה זו. הוא הופיע באסיפות פומביות, ולבסוף נסע לפטרסבורג מטעם החברה. ↩
אל ד"ר נתן בירנבוים
מאתיצחק ליבוש פרץ
מר דוֹקטוֹר הנכבד מאד!
היה לנו, מר דוקטור, קשה מאד להשיב.
אנו מעוניינים מאד, כמובן, בועידה, אך לחתום על הקול־קורא שלך לא יכולנו בשום פנים. לא היינו רוצים להפריע לך, גם היינו רוצים לבוא לועידה, אבל לחתום לא. קודם כל אין מוצאת חן בעינינו, סלח נא לנו, ההקדמה ה“אמריקאנית”… אנו, לדאבוננו, אין אנו מאמינים בהתקדמות גדולה. מה קיים? אצלנו – שני עתונים צהובים; ה“פריינד” מכוּר והולך ונעשׂה עתון־מפלגה ציוני… דרושה ועידה – כדי לדרוש את ההתפתחות, את ההתקדמות…
וה“מליצות” האמריקאניות – משוֹררים כותבים שירים, כמובן, אין הם תופרים מגפים… עתוני יידיש מפיצים פוליטיקה, “מגיעים למדרגה”, מציגים “פּיעֶסוֹת”, “למשוך אליהם כל מיני חלאים ומומים רעים”. כל זה אינו בשבילנו יידיש, וזהו, בשורה ראשונה, גס. ולפחות מחבּרי הקול־קורא ראוי שיהיה להם סיגנון ונוסח…
“לא לתת להם להתרוצץ הפקר, לשמור כילד־טפּוחים” וגו' – לגבי קול־קורא זה ילדותי מדי…
אנו יכולים ורוצים לחתום על כרוז אירופּי, פשוט וטבעי…
"כדי לקדם את התפתחותה של הלשון היהודית נקראת (במקום זה וזה, ובזמן זה וזה) ועידה. מוּעמדוֹת לדוּן השאלות:
1. בדבר הכתיב,
2. הדקדוק,
3. השימוש במלים זרות,
4. מילון,
5. תרגום המקרא,
6. העתונות,
7. הספרות,
8. הדראמאטוּרגיה והבמה,
9. ערכה של הלשון כלשון לאומית או עממית ויחסה לעברית.
10. הבטחה מוּסרית בינלאומית של זכות־הבעלות הספרותית".
אם אתה מסכים לצורה זו, חתום נא בעצמך והחתם אותנו.
-
היוזם של ועידת־טשרנוביץ, ד“ר נתן בירנבוים, שלח לשורה של אישים יהודיים חשובים הצעה של כרוז בדבר ועידת־הלשון. כרוז כזה נשלח גם אל פרץ ודינזון, בבקשה שיחתמו עליו. מכתב התשובה הזה לד”ר בירנבוים נמצא בכתב־ידו של פּרץ בארכיון־דינזון, אחרי מותו; וקרוב לוודאי, שהעתק ממנו, בכתב ידו של דינזון, נשלח בזמנו אל ד"ר בירנבוים. המכתב נכתב ביידיש בשנת 1908. ↩
אל י. צינברג
מאתיצחק ליבוש פרץ
ד"ר נכבד מאד.
הריני עושׂה רצונך:
1. בימי הילדות פעלו עלי ש“ס ופוסקים, חובות הלבבות, מורה נבוכים, רלב”ג וכיוצא באלה. – ספּורי־המעשׂיות של הרבי ביומא דפגרא. – קצת יותר מאוחר התחלתי לומד עברית: אדם הכּהן והמאוחרים יותר; הבינותי רק, אבל לא הרגשתי. נתפעלתי מן החכמה, מן ההמצאה, ולא יותר. אחר־כך – תנ"ך!…
1. מעולם לא הייתי חסיד ומשׂכּיל לא נעשֹיתי. לאחר המורה נבוכים וספרים אחרים הגיעה זמנם של ספרי קבּלה. בית־מדרש גדול יש אצלנו, ארונות גדולים מלאים ספרים, ואגב גישוש וחפוש הגענו אל הארון שהיה תפוּס ספרי קבּלה. ולמדנו. לאמתו של דבר – קראנו. רציתי לדעת, איך המקובּל, ואחר־כך החסיד, חושב וחי; כמו קודם־לכן – איך הפילוסוף. עד היום לא ראיתי רבן של חסידים במו עיני, חוץ מן הביאלאי, שבאתי אליו בעניין הנוגע לכלל ישראל, ומעולם לא הייתי בין חסידים. פטור בלא־כלום אי־אפשר – השפיעו בודאי גם חיים ויטאל, גם נחמן קרוֹכמאל, גם האפּיקוֹרוֹס שלאחר־כך, אך בפנימיותי הייתי ונשארתי יהודי, עם השקפת־עולם תנ"כית יהודית, פחות או יותר ברורה.
1. התחלת כתיבתי היתה פולנית (שום דבר לא הדפסתי, שׂרפתי – שעה של בינלאומיות היתה זו – השלכתי הכל אחרי גווי, זר היה; התחלתי כותב עברית, הרגשתי – אין בזה חיים, עברתי ליידיש. זה היה לפני 30־40 שנה.2 הדבר הראשון היה שיר עברי ב“השחר” (לי אומרים3), ואחר־כך – ספר יחד עם ליכטעֶנפעֶלד, שהיה חותני, נדמה לי: בעלי אסופות, שכחתי איך הספר נקרא.4
2. השפעה חשובה השפיעו עלי הנביאים; זמן ממושך הייתי בכל זאת נתון להשפעתם של היינעֶ ובּעֶרנעֶ – בשירי הראשונים ביידיש.
בכבוד
י. ל. פּרץ
-
נכתב יידיש, ב־3 בדצמבר 1911. י. צינברג ערך בימים ההם את מדור־הספרות באנציקלופדיה היהודית־רוסית, והוא פנה אל פּרץ בבקשה להמציא לו את הפרטים הביוגרפיים הנחוצים. – המכתב פורסם לפי העתקה שהמציא בזמנו י. צינברג לנ. מייזל, ובזה תורגם מספרו של מייזל ↩
-
[אצל מייזל נדפס: דאָס איז געווען מיט אַ יאָר 50־40 צוריק. אך ברור שיש כאן טעות (של המעתיק, או של המדפיס); שהרי המכתב נכתב בשנת 1911, ושירו העברי הראשון של פּרץ, כמוזכר להלן בסמוך, בהערה של מייזל, נדפס בשנת 1875, כלומר 36 שנים לפני כתיבת המכתב. מלבד זה יש לשער, שכתב פרץ את המספר הקטן יותר – משמאל, ואת הגדול יותר – מימין, כפי ההרגל בימים ההם, ובדפוס נתחלף 3 ב־5. המהדיר.] ↩
-
“לי אומרים”הוא שירו השלישי של פרץ שהיה מודפס ב“השחר”. (תרל"ו). השיר הראשון הנדפס הוא “השותפות” (“השחר” תרל"ה – 1857). ↩
-
שם הספר: “ספורים בשיר ושירים שונים” מאת שני בעלי אסופות. וארשה תרל"ז (1877), 158 עמודים. ↩
אל סופרים מתחילים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל סופרים מתחילים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל דוד פאלק
מאתיצחק ליבוש פרץ
אדוני!
וארשה, 19 נובמבר 1891
בשביל המענה, אשר לי לתת לך, קצר מכתב פתוח מהשׂתרע, אך בשביל בן־עירי הנני עושׂה לפנים משורת הדין (לבלי לענות בלי תשלומי מענה־חזרה) ועונה במכתב סגור.
שירך אשר שלחת לי לא יוכל לבוא בדפוס מפני הטעמים הללו:
1. מלבד רגש חם אין בשירך לא יופי ולא רעיון חדש. שהסופר, החפץ לכתוב איזה מאמר בחכמה ומדע, עליו להתנשׂא ראשונה בּמחשבותיו על העם, אשר הוא חפץ ללמד, למען יוכל למלאות את חסרונם במחשבה, לא למען הוסיף קש ותבן אל המוחות המלאים קש ותבן, כן על המשורר, החפץ להרעיש לבבות ברגשותיו, לתת רגש חדש או בצורתו או בהתנשׂאות־הרוּח, או במדרגת החום, והכול בערך היופי. הרגש שאתה מרגיש לירושלים ולארץ־ישראל איננו נופל ואיננו גבוה מכל הרגשות של כל חובבי ציון, ואם נחפוץ לקבוע רגשות כאלה בדפוס, אז יהיה מספר המשוררים כמספר הקוראים.
1. שירך מלבד זה תלוי באויר. חפצת לספר את רגשותיך לארץ הקדושה, ואל המטרה לא הגעת, כי אין בשירך מאומה מארץ הקודש, לא נוכל לדעת במה לקחה את לבבך, במה נקשרה נפשך בה? למען תוכל להבין את הדבר הזה, קח לך את שירך אשר כתבת, ומבלי שנות בו אות, קרא אותו באזני אחד מחבריך, באופן שתשנה אך את השם ותאמר לו כי השיר מוּסב לא על ארץ ישראל, כי אם על איזה מאַטרעֶנה אוֹ מאריה, או שיינדל או עלמה יפה אחרת, אז תשמע, כי השיר יתּכן מאד מאד מאד:
טרעֶרעֶן פליסעֶן געֶמישט מיט בלוט
און איך בּעֶנק נאָר וועֶגן דיר,
דיך פאַרגעֶסעֶן קאָן איך ניט,
ביי יעֶדעֶן טריט פעהלסט דוּ מיר.2
על לב מי יעלה, כי פה העניין ירושלים ולא מאַטרעֶנה?
ומה גם הבא אחרי זה:
(ווייל) דוּ ביסט מיין בּעֶסטעֶר זעֶגעֶן,
אין דיר העֶנגט מיין גאַנצעֶס גליק;
איך וויל קיין געֶלד און קיין פעֶרמעֶגעֶן,
איך וויל נאָר דיין ליבּעֶן בּליק.3
העין היפה מוסבת ביתר שׂאת על איזוֹ איילה שלוּחה ולא מצודת ציון, גם הבחורה שאתה בוחר בין הכסף והאהבה נופלת יותר על ה“שידוּך”, שטוב לך עלמה עניה ואהבתה ויוֹפיה מעלמה עשירה, אשר לבך רחוק ממנה. לך לדעת, כי הרגש הוא תולדת הפגישה של שני עצמים, ולפי טבע שניהם יהיה טבע הרגש, ועל־כן רגש בלי תאוּר, [רגש] המרחף באויר, איננו מורגש לאחר, כי לא יצא מן הכּוח אל הפועל כהוגן.
1. יש משקל לשיר, ואתה לא תדענו. לפנים היו מחשבים את התנועות לא לעזר ולא להועיל. על־פּי המשקל, אשר למדנו כעת מיתר הלשונות, העיקר הוא סדר התנועות לפי ההברות הקלות והחזקות,4 ועליך על־כן ללמוד ראשונה את חכמת המעֶטריק (די לה שבוע מקרא עם עבודה), אשר תמצא בכל הלשונות.
1. החשק לכתוב והקלות לכתוב באים על־פי הרוב לפני היכולת להודיע איזה דבר חדש, לפני הלימודים. אם חפץ אתה להשתמש בכלי, אשר אתה מרגיש, עליך ללמוד, לקרוא הרבה, לשקוד על ספרים חדשים, להגות ולמלאות כרסך ממעדני הדעת, אחרי־כן תעוּף על ראש הפסגה (שיר) או תעלה (פּרוֹזה), ותשיר או תדבר באזני העם.
מוקירך
ל. פּרץ
מחיר הבּיבּ‘5 חלק א’ (בפ"ע6) 1 רו"בּ 20 קוֹפּ.
" ב' " 1 " 20 "
שניהם יחד: 2 "
החלק השני יצא לאור במהרה.
אולי תוכל להמציא לי סוכן טוב על ספרי: בּיבּ', “אַרגעֶנטינא”7 ועוד, אשר אוציא בקרוב לאור? כתוב.
-
[דוד פאלק, שפּונה אליו פּרץ בלשון “אדוני!”, היה אותו זמן נער בן שתים־עשרה בזאמושץ. הוא שלח בשביל ה“ביבליאָטעק” שיר ביידיש, וכבן־עירו של פּרץ זכה לתשובה מפורטת, כמובן – בעברית. דוד פאלק נשאר תושב ותיק בזאמושץ, ומידו הגיע המכתב לידי נחמן מייזל, בעל אסיפת המכתבים של פּרץ.] ↩
-
דמעות שוטפות מעורבות בדם /ואני מתגעגע אך עליך,/לשכוח אותך איני יכול,/ עם כל צעד אַת חסרה לי. ↩
-
כי את מיטב אשרי,/בך כל מזלי תלוי;/אינני רוצה לא זהב ולא רכוש,/ אני רוצה רק מבטך האהוב. ↩
-
כלומר: ההברות המנוגנות והבלתי־מנוגנות, המשקל הטוֹני. ↩
-
בפני־עצמו. ↩
-
בפני־עצמו. ↩
-
הביבליוֹתיקה שהוציא פּרץ (“יידישע ביבליאָטעק”). ↩
אל רוזה יאקובוביץ'
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
מכתבך הנלבב נגע עד מאד, חייב אני להודות, אל לבי. אם כי הוא משוּבּץ מלים דוקרניות כמו חיים רוחניים, סטיליסטיקה, קוֹנצנטראציה וכיוצא באלה…
למדי לכתוב קודם־כל – בפשטות, מאד בפשטות.
שנית – הכתיב לא “לעיבּ” (חיה) אלא “לעֶבּ”, וכיוצא בזה; קשה מאד לקרוא אותך. – כתבי נכון!
שירך כתוב כתוספת למכתב – אל תעשי כן. שיר צריך לפעמים לשלוח אל הדפוס, ולשם אין יכולים לשלוח את המכתב. לא כך?
בשירך נעוּץ משהו. לפחות רגע־יאוש של נשמה. אך השיר עדיין אינו ברור – מה פירוש לתת לחיים “נחלה”? ובכלל, עירוּב העברית עם יידיש, לא בדושׂיח של בית־המדרש, מאד לא הארמוני הוא. סבל סוציאלי יש להביע בדרך אחרת.
אולי שלחת מלבד השיר עוד משהו? כתבי־היד (כפי שנאה למערכת החדשה) התערבבו, וכפי שנתברר, רבים מהם אינם חתומים. אם כן, שלחי נא עוד פעם. דומה אל כתב־ידך הוא כתב־יד בשם “אַלטע מויד” (בתולה זקנה), אקרא אותו אם תודי כי שלך הוא.
בדרך כלל אַת נראית לי מאד מעוּצבנת.2
בכבוד
י"ל פּרץ
ב
מרת רוֹזה היקרה,
קראתי את “די אלטע מויד” – לפי האמת דבר טוב מאד, אבל רבות השגיאות. כרגיל, מתקנים אותם במערכת, אך יש לך סגנון עצבני ומיוחד לך, ואותם המקומות, שהמערכת עתידה לתקן, עלוּלים להיראות כטלאים זרים. אני משיב לך לפיכך את הדבר הזה עם הערות. במקור סוּמנוּ המקומות הלקויים במספרים, ולפי המספרים תמצאי את ההערות הבאות, כל אחת למקומה.
1) “די אלטע מויד” – שם מגוחך לדבר רציני. צריך להיות “די פּאַריקמאכעֶרין”. ולא חשוב הגיל, הלב מת לפעמים בעודו צעיר. 2) [לא קריא]. 3) אין זה תיאוּר. מה זה היה? 4) במה הוא היה יפה ומאושר? בוַדאי רצית לומר, כי שנות־נעוריך נראות לך עכשיו כחלום יפה ורב־אושר. כך אפשר לכתוב, ואם לא כך – אין הקורא מאמין להודעה סתם. שהנעורים נראים לאדם המזדקן יפים ומאושרים, דבר זה טבעי הוא, דבר זה אינו דורש תיאור והדגמה. אבל אם אַת אומרת כך על עצמך, מוכרחה אַת לתאר, לא רק להודיע ולהבטיח. עוּבדות: מדוע היו השנים יפות ומאושרות. 5) הסיגנון הוא של מאמר פסיכולוגי־מלומד; בזמן הזה מרגישים אמנם כך, אבל אין מתארים בצורה הזאת. כך מסבירים ומפרשים את ההרגשה. והכמיהה הערפלית של נער ונערה על סף ההתבגרות המינית צריכה להיות מתוארת בדרך ציוּרית, ולא בלשון־לימודים מחוכּמת. הרהרי במקום זה שנית, וכתבי אותו ביתר פשטות, אבל גם ביתר עמקות. 6) תיאור רע. 7) האחות עם מחלת הנפילה היא עניין מיותר, וכל המיותר – מפריע. ובפרט מחלת־הנפילה, המושכת במוזר ובמופלא שבה את תשׂומת־לבו של הקורא מן הנושׂא, ומטה את מחשבתו לצד, לעניין אחר. כמובן, אַת תתאמצי ותמשכי אותן חזרה אל ספּורך, אבל הקורא אסור שימשכוהו הצדה. וכי מעט בילדים צעירים, שיש לפרנסם ולגדלם? 8) נכון, אך לא ברור. היא רואה, כי כובד הבית נופל יותר ויותר על כתפיה, והן רופפות, היא תצטרך לחשוב בעד כוּלם, לעבוד בעד כולם – אך אין ביכולתה לעזור, להשׂתכּר, וכן הלאה; וכל זה יש לומר בדרך ברורה וציורית… 9) עֶקסטראַקט פירושו תמצית, אַת רוצה לומר הסכום?! ובכלל, כל המלים הלמדניות מכניסות דיסהארמוניה בתמונה רגילה. כיוצה בזה: “זהיר ותקין”, זה שייך לנעימה אחרת. וכך גם כל שאר הדברים, שבמקור הן מסומנים בקו מתחתם – דייטשמעריש… לא מתאים.
הלאה לא אסמן עוד. את הדברים שלהלן, שיש בהם אותם ליקויים עצמם, תתקני כבר בעצמך. אך מוכרח אני לרמוז לך עוד על מקום אחד, שהוא החשוב והטוב ביותר בתמונה, ואף־על־פי כן לא יצא ברור למדי, כי דוקא כאן קמצניות מאד המלים. כוָנתי למקום המסומן בעפרון צבעוני בעמוד האחרון.
כמה חוקים כלליים.
1) כתבי רק בצד אחד.
2) השאירי שּלים להערות.
3) למדי לכתוב כתיב נכון.
4) למדי להשתמש בסימני־פיסוּק (קשה מדי לגבי אשה?)
5) אל תרבי בכתיבה, כמנערת מתוך השרווּל… עבּדי את הדברים…
בשביל לתקן את הסיגנון, התמסרי לתרגום מדברים קלאסיים בגרמנית, ושלחי אותם לי…
רואה אַת – כל־כך הרבה שגיאות! ואף־על־פי כן אני מַאָמִין, כִי משהו יצמח ממך. חבל שבכתב קשה להסביר.
בכבוד
י.ל. פרץ
ג
אל רוֹזה יעקוֹבּוֹביץ'
מרת רוזה היקרה.
אוֹה, כמה אַת עצבּנית. שוב מכתב, ושוב עצבני. אין לי, חס וחלילה, ולא־כלום כנגד כתיבתך התכופה; האמיני לי, כי מכתביך יכולים להיות נעימים מאד… אבל – יותר מדי עצבּנות.
מה שנגע לשיר:
1) למדי מידות־המשקלים…
2) כתבי בלשון מוסיקאלית יותר…
3) תמונות ולא הרהורים; זמנה של השירה הפילוֹסוֹפית הישנה עבר לפי שעה. והרהוריך אינם כל־כך עמוקים… פשוט – מעשה־פּוּבּליציסטיקה.
סלחי לי, שאני כותב לך על חסרונותיך ישר ובגלוי־לב. ראשית, אופן זה כבר נעוּץ בטבעי; שנית, מאמין אני, כי גם בך יש משהו, ומי שיש בו משהו, רוצה לשמוע רק את האמת הטהורה…
תאב אני לראות אותך. האין אַת יכולה לשלוח לי תצלוּם שלך?
היי בריאה ושלימה, וכתבי.
שלך י. ל. פּרץ
אל יעקב צוזמר
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
אדוני,
את העתקך קראתי, תיקנתי על־ידי זרוֹתי חוצה את ה“פה ושם” ויתר הבלי בן־אביגדור2 ואשלחנה אל בית מערכת “הצפירה”, לעשׂות בה כטוב בעיניה.
כמדומה לי, שיוכל אדוני לשרת את הקהל הקדוש בהעתקות טובות, אם – לא יקח לו את “ספרי האגורה”3 למשל ולא ילך בדרכי ה“סופרים החדשים”, אשר יטו דרך הסלולה לא במקום הנחוץ.
מוקירך
ל. פּרץ
ב
אדוני,
אין לי פנאי לענות על כל דבריו בפרטות, כי נחפז אני להשיב לו בטרם יסע מן הכפר.
הציור ששלח רפה הוא מאד, ובכלל איננו בשביל הוצאותי. לההוצאות שלי אך מטרה אחת – השׂכלה, ולא אוכל לקבּל מאמרים וספורים בעלי מטרות אחרות.
לוּ יאבה להשלים את ציורו לעשׂותו שלם למשל באופן כזה, שהגבּור אחרי כלותו את חוק לימוּדיו, ובראותו כי אין ברכה מעשׂית בהם, שב אל “עמו” ויהיה לגזבר של איזה חברה לאומית ציונית, ובהימלא האוצר נס לאמעֶריקא, כי אז קבלתיו אחרי תיקוּנים.
חפץ אני אמנם לעצור בעד מגיפת המנוּסה.
מוקירו
ל. פּרץ
ג
אדוני,
הציור אשר שלחת לי יימסר על ידי לבית מערכת “הצפירה”, ואדמה כי יבוא בדפוס;4 לא נופל הוא מכל הנדפס אצלנו (לא תיקנתיו לפי שאיננו צריך לתיקוּן).
כשאני לעצמי אינני רואה ב“המכניס אורח” שלך שום סבּה וכוָנה להתעורר ולדמוע על “הימים הטובים” שנגוזו. ה“מכניס אורח” שלך הוא מקיים מצוה ולא עושׂה מאהבת האדם, ובהכּנעו לפני הגראף מעורר גם מעט גועל נפש.
עוד חיסרון אחד בהתמונה, שאינני רואה בה קלסתר פני אנשיה. קול דברים אני שומע, מבין ומרגיש, אך תמונה אינני רואה. לו נוספו איזה שׂרטוטין והיה לנו צלם דמות האב והבן, כי אז פעל הציור ביתר שׂאת ועוז.
החסרונות קלים ובכשרונך אני רואה התפתחות. יש לי הצדקה להתוַכּח אתך על דבר חפצך ומגמת פניך בהתמונה; במקום שאתה נאנח, אוכל אני לצחוק מטוב־לב; למה שאתה כורע ומשתחווה אוכל לפנות עורף, אבל בעל חפץ אתה, בעל מחשבה; אתה רואה וחושב על דבר המראה; הציור יש לו תכלית, ויש לך אמצעים טובים ונכוחים להגיע אל מטרתך.
יאמרו מה שיאמרו על־דבר היופי בפני־עצמו או היופי בשביל היופי. אני לא ראיתי “אשה יפה וסרת טעם” – בעיני מכוערת היא, מכוער לפי דעתי האיש (ברוחו) אשר “סרת טעם” תמצא חן בעיניו, ואם אלף פעמים אתבונן ואודה, כי כל היצורים (בפני גוית אשה) במידה ומשקל ומתאימים כחרוזים, והעור דק ומתאדם, והעינים גדולות – אם על כל זה שפוך רוח שטות תעורר בי גועל נפש.
וכן בנוגע להציור.
“ראשית חכמה” – לצייר את החיים, אמנם כן, אבל כל מראות החיים נותנים לנו עניין לענות בו, ועל המסַפּר, שהוא איש חי ובעל מחשבה, להיות ביחס אל המראות שבספּוּרו, מבקר (בשׂרטוּטין דקין או בין השורות), או כאשר יאמר טולסטוי, שיהיה לו “פּראַווילנאָיע אָטנאָשעניע”5 על המעשׂים ועושיהם, וכל הנכתב בלי היחס הזה הוא תפל.
בנוהג שבעולם, שהמתוַדה באזני חברו נכון לשמוע את דעתו; וגם מכתבך, כאשר אדמה, נותן לי הרשות לחווֹת דעה בדברים הנוגעים אל עצמך ובשׂרך. אם שגיתי – תסלח.
בין הורים ובנים רב המרחק מאד בכל ימי איזה “מעבר” מאיזה נקודה אל איזה נקודה. על־פי הרוב האבות הם העומדים, והבנים – ההולכים. המצב הזה, האי מוסרי בטבע, נכון כל זמן שתהיה לו התכלית אישית ולא עממית; כל זמן שהיה העם מים עומדים והמשׂכילים איזה נטפי קצף, הצפים על־פני המים. ולא בזה חטאת.
ואם גם חטאת חטאת, אין משגיחים בנגעים קלים בזמן הזה, שבני האדם דשים בעקבם חטאים גדולים ונוראים… אבל למה הלכת אך אחרי בצעך… זה החטא הכבד מאד.
אבל יש חטא גדול מזה, והוא: משקפים שחורים על־פני עלומים… האומנם במבוא החיים נקוֹטת בם, ועוד טרם נגעת אל תוכם כבר נבאשו בעיניך? האם אין כל תקוָה ותקוָה לבן עשרים (פחות או יותר)?
החטא הזה הוא חטא אנשים של קש.
התנער וחיה וקווה!
את הספּור “די פּאפירעֶנעֶ בריק”6 לא קראתי ואיני יודע מאומה אודותיו. ה' נאטאנזוֹן7 לא מודע לי ולא אוכל להגיד ולייעץ.
האם לא תוכל לעזור בדבר הפצת ספרי בעירך (מעצמו מובן, עד כמה שלא יגיע לך נזק גופני או רוחני מזה).
מוקירך ל. פּרץ
-
שלוש האיגרות אל יעקב צוזמר פורסמו על־ידי א. ר. מלאכי ב“גליונות” (כרך כ“ה, חוב' י”א אייר תשי"א), חוברת שהיתה מוקדשת בחלקה למלאות מאה שנה להולדתו של י. ל. פרץ. בהקדמה לאגרות מספר א. ר. מלאכי בין השאר:
“מכתבים אלה… נכתבו באמצע שנות התשעים למאה שעברה, בתקופת ה”יידישע ביבליאָטעק“ ו”יום טוב בלעטלעך“. היו אז ימי עליתו של פרץ כסופר אידי, אבל עוד עמד בשתי רגליו ב”תחום המושב“ העברי… במובן ידוע לא רק נתן את משפט־הבכורה לעברית, אלא ראה בה בכלל יתרון על האידית. נאמן לשיטתו, שהאידית צריכה לשמש מטרה להשכיל את ההמון שאינו שומע שפה אחרת, היה פרץ מקפיד בימים ההם לכתוב את מכתביו הפרטיים רק בעברית. ממכתביו באותה תקופה נשתמרו רק מעטים, ולכן גדולה היתה שמחתי בעת שידידי ר‘ יעקב צוזמר הואיל להמציא לידי שלושה מכתבים של פרץ. ר’ יעקב צוזמר הוא הראש וראשון בחבורת העברים בפילאדלפיה, סופר ועסקן ומפיץ ספרות בעירו. נולד בעיירה קטנה בפּודוליה ויצא לתרבות־ההשכלה, העביר את התלהבותו החסידית לסופרים… והיה אוהב להביע את התלהבותו לסופריו החביבים, וכך בא בחליפת מכתבים עם י. ל. פרץ. הוא תירגם את הציור ”התענית“ של פרץ מאידית לעברית ושלח לו, ואחר־כך שלח לפרץ תרגומים אחרים וגם סיפורים מקוריים שכתב בעברית ובאידית. את הספּור העברי מסר פּרץ ל”הצפירה", אבל את האידי, שיעדו צוזמר בשביל אחת ההוצאות של פרץ, פסל פרץ משום שתוכנו לא התאים למגמת הוצאותיו. מעצתו לסופר המתחיל, לשנות את הסיום, כדי שהסיפור יתאים לדעותיו של פרץ, רואים בעליל שבימים ההם העדיף פרץ את המגמה על האמנות.
רק על המכתב הראשון רשומה השנה, אך נראה כי גם המכתב השני נכתב בשנת 1894, והשלישי – בשנת 1895.
[גם ההערות לשלוש איגרות אלה הן של א. ר. מלאכי, כפי שהובאו ב“גליונות”.] ↩
-
א. ל. שאלקוביץ, בעל הוצאת־הספרים “תושיה” ו“צנטראל” בווארשה. ↩
-
הוצאה עממית, שיסד בן־אביגדור בשנת 1892, לשם הוצאת ספרים בלטריסטיים בתבנית קטנה. בהוצאה זו רצה בן־אביגדור לפתוח תקופה חדשה, תקופת “המהלך החדש” בספרות העברית. ב“ספרי אגורה” נדפס משל פרץ קונטרס אחד, שהכיל את “האילמת” ו“מנגינות הזמן”. אולם פרץ התנגד למטרה של בן־אביגדור והביע את יחסו השלילי ל“ספרי אגורה” באחד מן הפיליטונים שלו. ↩
-
נדפס ב“הצפירה” 1895, גליון 183. ↩
-
יחס ישר. ↩
-
גשר הנייר, מאת יצחק בר לווינסון (ריב"ל). ↩
-
ב. נאטאנזון, הביוגרף של ריב“ל והמו”ל של ספריו. נאטאנזון השתתף ב“יודישע פאֶלקס־ביבליאָטעק” של שלום־עליכם, שבה הדפיס פּרץ את הבלדה “מאָניש”, ותמוה הדבר שלא ידע מי הוא. ↩
אל י. י. פּרופּוס
מאתיצחק ליבוש פרץ
א1
אדוני
[בלי תאריך, בערך 1897־1896]
השירים אינם רעים, גם היו טובים, לולא השפה, שאיננה המדובּרת, כי אם יותר מדאי אשכנזית.
מוקירו
ל. פּרץ
ב
אדוני [בלי תאריך, בערך 1891 ]
הנני משיב לך את ספּורך. בכלל הוא טוב, וגם ראוי מאד לדפוס, אך אינני מוציא לאור עוד.
עברתי בעפרוני על איזה מקומות. 1) ישנן עוד מלין אשכנזיות יותר מדי. 2) ישנן מלין גסות המוניות, המקלקלות את השוּרה. וגם יש לי הערה אחת כללית:
ספּור כזה צריך להכּתב בתמימות, כמעט אמונה ואך שמץ לעג נסתר! צריך אתה לעמוד על נקודת־הראות של המאמינים, לדבּר ולספר כמו שהם מספּרים; נחוצה גם התלהבות קטנה, והספּור, והמאורע בפני עצמו, יוכיח.
פרצופים אין. נחוץ בזה שׂרטוטין קלים, לתת תמונת האנשים. למה לך להאכיל טרפות את הרופא? הלא על־ידי זה יוּקטן ערך הביטחון. הרופא רופא פשוט הוא, אלא הבעל אינו קורא לו משום ביטחון. והחולה בעצמה – צר לה על ההוצאה, או מחכּה היא שיקרא הוא את הרופא… ואולי זאת היא שאלתה, שאינה מבטאה בפה… ואם תבטא, תוכל לומר: לא למעני, כי אם למען הילדים, כי אם למענך, כי מי יתן לכם פת לחם? ואולי הוא השליח לרפואתי?
נחוץ למחוק את הטבע ולתת מקום להקב"ה. מלחמת הבית איננה מובנת, או למחוק או לתאר את המלחמה שהיתה לו עם הרוחות מבּחוץ והרימה ותולעי־העץ מבפנים.
והנני מוקירו
ל. פּרץ
P. S. אם יעתיקנו לשׂפת עֵבר, ישלחנו אלי בשביל “הצפירה”, ואם יהיה נצרך לתיקוּן – אתקננו.
ג
אדוני
[וארשה, 28 במארס 1898]
שׂא תודה בעד מכתבך. השירים היו טובים מאד, ואיני יכול לכתוב אודותיהם הערות, אף כי בכמה מקומות הרגשתי חסרונים. לפי שבאותו הרגע שקבּלתים, שלחתים לארץ החדשה ולמכתב־עתי חדשי.
בזו הרגע הנני טרוד מאד, ועל־כן אפּרד ממך לעת אחרת.
מוקירך
ל. פּרץ
P.S. I מדומה לי, שיודע אתה, אדוני, את ה' רייזין. הגד נא לו, שלא עלה על דעתי לכעוס, אך עתותי אינן בידי, וגם לא יכולתי לענות, מפני חוסר חומר. שלח לי ה'[רייזין] שירים אחדים, ונאבדו מעל שולחני ב“שעת חירום” שלפני החג הכפול, כי האומה חוגגת את חגה הנוצרי. הגד נא לו גם זאת שאין ביכולתי2 לשלם מראש בעד עבודה, כי אם בעד עבודה שכבר קבּלתי.
P.S. II על אודות “נחוצת שירי העם” (לישנא דדהבא 3) אכתוב בקרוב. אבל כנ"ל, טרוד אני מאד בעניינים אחרים.
הנ"ל
[תוספת על המכתב למעלה:]
המכתב מונח על שולחני ימים רבים, כי שכחתי לשלוח אותו, ואתו הסליחה.
הכתובת לאמעריקא: ניו יורק, ב. גוֹרין, 170 הענרי סטר.
ד
ידידי, [גלוית דואר, וארשה, 20 יוני 1899, למיטאבה]
במכתב קודם לזה הודעתיך, כי מחדש אני את ה“יום־טוב בלעֶטליך”4 אך המכתב לא בא לידך, מפני שינוי מקום.
ה' רייזין מסר לי את כתובתך החדשה, והנני משנה [=שוֹנה] את בשׂורתי ומבקש לשלוח לי הרבה, הרבה למבחן.
מוקירו
ל. פּרץ
ה.
אדוני,
הספּור “חיים טרעֶגעֶר” 5 לא יצלח. חיים טרעֶגעֶר איננו חי נושׂא את עצמו, ואינו שווה להיות לנושׂא הספּור. – השירים טובים.
את ההוצאה “צייט גייסט” 6 אין לי כל דין ודברים, ולא אוכל אפילו להיות לך למליץ.
בנוגע לשׂפה – בלולה היא יותר מדאי. אין לך “דאַס” 7 כי אם “דעֶר” או “די” (“איין אויסגעבּלאָזענע איי” – וצ"ל דאס איי).8 רבו מאד המבטאים הרוּסיים. וגם מבטאים אשכנזיים לגמרי.
עוד זאת: החילות, אדוני, לכתוב מה שאני קורא “צירליך מאנירליך”,9 השׂפה איננה טבעית אינה נובעת ממקור הלב, אתה משתדל ליפּותה, לעשׂותה לנאה ומחוכּמת – והשׂפה שאיננה פשוטה, חזקה, כי אם מלאכותית, לא תפעל על הלב.
בסיגנון זה נכתב מכתבך, מכתב צעצועים…
חדל לך מזה.
“הכתיבה כדת אין אונס” – אם נמלא הגביע יותר מדאי הוא נוטף סביבו מילא; לא טוב להפוך את הלב למען ידלוֹף!!! חכּה עד אשר יתמלא, עד אשר יטיף בעצמו. וספּורך אמנם אינו בא ממלוא הלב. חפצת לכתוב ספּור כזה וכתבת. לא סבלת יסוריו של הפועל, ואתה חפץ לתאר אותם… אין אני מבקש “כלי ראשון”, לא מן הצורך שתהיה בעצמך הפועל, אם אך “מבשׂרך לא תתעלם”, תרגיש כמוהו, תחיה בצערו. אבל לא בא לך עוד הזמן…
מוקירך
ל. פּרץ
-
י. י. פרופוס שלח לפּרץ שירים ונובילות ביידיש, בשביל הקבצים שהיה בתכניתו של פּרץ להוציא, ופּרץ השיב לו לקובנו ולמיטאבה, מקום מושבו. בקובנו שירת בימים ההם בצבא אברהם רייזן, וי. י. פּרופּוס היה מיודד עמו. [מתשעת המכתבים אל י. י. פּרופּוס כתובים חמשת הראשונים עברית, ואותם אנו מביאים כאן; ואילו שאר ארבעת המכתבים עוסקים בתיקוני לשון־אידיש בלבד, אינם תרגימים ואין לקורא העברי עניין בהם.] ↩
-
במקור המודפס “בביכולתי” – הערת פב"י. ↩
-
כנראה פרץ מצטט בזה ביטוי ממכתבו של פּרופּוס, שכתב “נחוצת” תחת “נחיצות” או “חשיבות” ומלעיג עליו. ↩
-
פּרץ לא הוסיף עוד להוציא את ה“יום־טוב בלעטלעך”. באוגוסט 1899 נאסר פּרץ על השתתפותו באסיפה בלתי־חוקית וישב כמה שבועות בבית־הסוהר בווארשה. אחר כך נוסד “דער יוד” (היהודי), שבו היה פּרץ משתתף קבוע. ↩
-
חיים הסבל. [אולי מקרה בלבד הוא, כי גם הסבל שב“שלום בית” של פּרץ חיים שמו.] ↩
-
רוח העת. ↩
-
“דאס”תיבת־הידוע הסתמית, “דער” ו“די” – תיבות־הידוע לזכר ולנקבה. ↩
-
לפי הסיומת “נע” הביצה נקבה היא, ואילו ביידיש הפולנית מינה סתמי. ↩
-
מצועצע ומסוגנן. מבטא ידוע בגרמנית. ↩
אל אישים ומוסדות
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל אישים ומוסדות
מאתיצחק ליבוש פרץ
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.