אל בני משפחה וידידים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל ג.י. ליכטנפלד
מאתיצחק ליבוש פרץ
חותני היקר!
אתה כותב אלי כי בשתים עכרתיך ובאמת אין בי עווֹן אשר חטאתי. לא אמרתי כי “גזלתם” כי אם “לקחתם” את כספּי (בלי אקצעֶנט2 על היו"ד), והכי הכסף לא בידכם? – ותלונתך: “צעיר לימים וכו' מה יהיה בסופו?” גם כן לא אבין, כי מה לעשות בזאמוֹשץ ולא עשיתי?
אבל יהיה כדבריך, חטאתי ואני מבקש סליחתך. –
לא אדע מאין לקחת (יסלח לי גם את הפּראָווינציאליזם הזה) כי תחת 75 אני כותב 57 ותחת 57 – 75? כּיליתי כעת את הבוהכהאלטעריע3 ולוּ יהיה לי גם נסיון (פּראקטיק) חודש ימים, הנני בטוח כי אצלח לכל ענין. אקוה כי בווארשא אמצא לי כהוּנה.4
אבל לא אוכל לנסוע בלי כסף – דודי אביגדור לעווין היה בּווארשא ושלוש פעמים לא מצאך בביתך, כי ביקשתיו לקחת למעני את השלושים רו"כ.5 על־כן הנני מחלה פניך ועשית כדבר הזה:
מול בית מאליניאק (אשר שם תשב) יש מסחר (סקלאד פּעטערבּוּרגער אוּנד מאָסקווער שניט וואארען)6 של ס. זילבּערניק (בהאָטעל לאָנדינסקי). על דודי לעווין הנזכר לשלוח לו 30 רו"כ בעד סחורה, ואתה תואיל בטובך לחתום לה' זילבּערניק על חשבוני ותשלח הנה את כתבוֹ כי קיבּל את הסך הנזכר, ולעווין יתן לי את הכסף.
בקבּלי את הכסף הנני מוכן לנסוע לווארשא ופה אל פה אוציא לאור צדקתי, גם אתן לו דין וחשבון מכל מעשי עד כה, ואתה תראה כי צדיק אנוכי.
חתנך אוהבך
יצחק ליבוש פרץ
-
המכתב נכתב מזאמושץ בערך בשנת 1874, אל גבריאל יהודה ליכטנפלד, סופר עברי (1811–1887), חותנו של פרץ, אבי אשתו הראשונה, שנפרד ממנה פרץ כשנה לאחר כתיבת המכתב. פרץ היה אז כבן עשרים וארבע, ישב בזאַמושץ ולא הצליח להגיע לשום “תכלית”. ועל־כך הוא מתנצל לפני חותנו, שנמצא אותו זמן בווארשה. ↩
-
נגינה, הדגשה. ↩
-
הנהלת חשבונות. ↩
-
משרה. ↩
-
רובל־כסף. ↩
-
חנות סיטונית לסחורות־אריג מפטרבורג ומוסקוה. ↩
אל הכלה
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
הלנה2 היקרה מכול!
הריני נמצא במצב הקשה ביותר… לבי מלא, בראשי אלפי חלומות קורנים, והעט קהה כל כך, אינני יודע במה להתחיל והכול מתנהל בכבדות כמו בזפת.
השעון הקיש שתים־עשׂרה. זאמוֹשץ ישינה, שקועה בחיק הלילה השקט והמוּכּכב. ואך אני לבדי אינני יכול לישון. לפני ניצב תצלומך, התמונה הקדושה היחידה בביתי, היחידה בחדרי לבבי!
כמה אסיר־תודה אני לך!
לבי היה נובל, וחיי – חלום־סיוטים נורא, ומעל לראשי תמיד עננים לבנים – תכריכים…
קמלתי בגיל הפריחה, הייתי משול כמת.
ועתה? לזוהר עיניך־כוכבים נמס הקרח מעל לבבי, והלב התחיל פועם… פועם בקול מהדהד כל־כך, בשׂמחה רבה כל־כך… העננים השחורים נעלמו ופינו מקומם לכמיהה המתוקה והענוגה!…
אני חי ואַת תוכן חיי…
אינני יכול לכתוב עוד… רוצה הייתי לשׂוחח אתך, אך בלשון אחרת…
היי בריאה!
אהביני,
ליאון שלך.
ב
[מקור]
גיסי היקר!
הנני ממלא אחר דבריך, וכבואי הנה, ממהר אני להודיעכם כי באתי שלם. לכם סוס אבּיר מגמא ארץ! ואנוכי ישנתי שנת צדיקים על העגלה, על־כן לא אדע כמה נסעתי מלעֶנטשטנעֶ עד מינקוויץ. חפצתי לישון על מסילת הברזל אבל לא יכולתי. מעשׂה שהיה כך היה. אחת הנשים (אל תגיד לנחמה) צעירה לימים הכירתני, לא אדע איככה, וַתדע כי ממשפחת פרץ אני, ותשאלני אם אח לפרץ היושב בגאליציען אני, וכאשר הגדתי לה כי כן הדבר, לא נתנה לי עוד מנוח וכל הדרך ספּרה לי מחיי אחי בגאליציען, ואנוכי… לא שמעתי, כי אזני ולבי נותרו יחד את רדיד צוָארי בלעֶנטשנעֶ.
על חג הסוכות אבוא אליכם, על הראשונים או האחרונים לא אדע.
והנני פורס בשלום מחותני והמחותנת, בשלום אשתך ואחותה ושלום כל באי ביתך. האל הטוב יתן לכם כתיבה [וחתימה] טובה.
אוהבך ומכבדך
יצחק ליבוש פרץ
זאמושץ אלול כ“ח בו תרל”ז.
ג
זאמושץ, 6 בספטמבר 77.
הלנה היקרה מכול!
אך עבר החג, הריני ממהר לכתוב אליך, עוד קודם שזכיתי לקבל תשובה ממך. שיגעת אותי, עצוב לי, אני מתגעגע…
אתמול היו אצלי אורחים רבים, אולי רבים מדי, בין השאר גם מר איכּס (שעתידה אַת להכיר אותו בזאמוֹשץ כאדם ריקני ביותר), והלה פשוט נמאס עלי בשאלותיו הביקורתיות־הקרות. “כיצד אתה עושה ראשי־פרקים”, שואל הוא, “קודם שהכרת יפה את הכלה! הנה, זה הוא אדם של פרוֹגרס! מטיף להשכלה, נושא־תרבות יהודי!” לשוא התאמצתי להוכיח לו מה רב כוח־המשיכה החשמלי של לבבות, כוח־ההכּרה המהיר של נשמות, הוא איננו רוצה להאמין. ואני – אני חירפתי וגידפתי אותו בעצם יום ראש־השנה.
הגינותי היום על שלושה עניינים אצל שופט־השלום של העיר זאמוֹשץ, שנַיים פליליים ואחד אזרחי. בראשון זכיתי מצד הנאשם, ובאחרון מצד התובע הפסדתי.
במקום לחזור לפניך על הדברים שדיבּרנו בלעֶנטשנה, אספּר לך על הנסיבות של שלושת העניינים האלה. זה מועיל יותר בשבילנו.
1. שוֹלחי התובע דורש מן הנאשם שיפרע חוב של 242 רוּבּל 50 קוֹפ' עם ריבּית והוצאות. החוב מוּכח על־ידי כתב. בכתב הזה נאמר:
“אני החתום מטה מאשר בזה, שאני חייב להמוכ”ז 242 רובל 50 קוּפּ, זאמושץ, תאריך. חתימה. הכתב הזה יש בו, כנראה, חסרונות אלה: א‘, סעיף 110, פרק 7 ספר 1 מקוֹדכּס־המסחר אומר: שטר־משיכה מוּצא ממקום אחד למקום אחר. ועליו יש לרשום: הסכום שיש לשלם; השם ושם־המשפחה של האדם שהוא חייב לשלם; התאריך והמקום שבהם יחול פרעונו של השטר; התמוּרה שנתקבלה, במזומנים, בסחורה, בחשבונות או באופן אחר. וכן יש לקבוע: לפקודתו של מי יש לשלם את הסכום: לאדם שלישי או למי שהשטר נכתב על שמו, וכו’.
ואילו כאן חסרים: 1, לפקודתו של מי (המגיש, המוכ"ז); 2, באיזה אופן קיבּלו את התמורה? 3, תאריך הפרעון; 4, מקומו; והעיקר 5, הבעל־חוב שהוא אנאלפאבּית, רשם צלבים במקום חתימה, ולפי סעיפים שונים של התקנות בדבר הנוֹהל האזרחי של בתי־הדין (105–111, 138–456) הרי חתימה כזאת (אם לא חתם על־ידה אדם שלישי מוסמך לכך) אין לה תוקף.
התגוננתי בנימוקים אלה:
לאחר שהוכחתי תחילה כי פּתק פשוט, שאין בו התכונות של שטר, נחשב בכל־זאת להוכחה שבכתב, הסתמכתי על הסעיף 105 של התקנות בדבר הנוהל האזרחי של בתי־הדין, שבו נאמר:
1. “כל מיני תעודות ומסמכים, בין אלה נעשׂו ונרשמו לפי הסדר הנדרש, ובין הפשטניים, וכן ניירות אחרים, מובאים בחשבון על־ידי שופט־השלום בהכרעתו בכל עניין”. מן הפירוש הפשוט והמדויק של הנאמר לעיל (“וניירות אחרים”) אפשר לראות: ש“כל פיסת נייר כתובה, הכוללת סימנים של פעולות בני־אדם, של יחסים משפּטיים בין בני־אדם, של מאורעות שפעלו על העניין הנידון, יכולָה, בלי להשגיח בחסרונותיה, לשמש הוכחה בבתי־משפט־השלום”. לפי כך מוכיח כתב־היד הזה, המצורף למסמכים, אף־על־פי שאיננו רשמי, כי הנתבע חייב חוב! למי הוא חייב? על־כך יש תשובה פשוטה: “למי שהכתב נמצא אותה שעה ברשותו, כלומר, למוכ”ז".
2.[בכתב אין מסומן באיזה אופן קיבּל את התמורה.] הרי זה משום שלא היתה תמוּרה, אלא החייב קיבּל את כל הסכום. התמורה היא איפוא מספר בלבד!
3. את תאריך הפרעון צריך לקבוע בית־הדין, וזה לפי הסעיף 1900 של הקוֹדכּס האזרחי, והואיל ולפי הסעיף 1156 של הקוֹדכּס הנ"ל חייב בית־המשפט לחקור מה היתה כוונתם הכללית של הצדדים שעשׂו את החוזה, צריכים אנו להניח, שבעניין הנידון נקבע התאריך: יום אחד לאחר הגשת הכתב (סעיף 192 של קוֹדכּס־המסחר).
4.[בכתב לא נקבע מקום הפרעון.] אך גם דבר זה אינו מעכּב לחלוטין, שכן במקרה כזה צריך הפרעון לצאת אל הפועל, לפי סעיף 1247 של הקוֹדכּס הנזכר, במקום־מגוריו של החייב (בזאמוֹשץ).
5. [אנאלפבּיתיות.] אני יכול להוכיח בעדים, שהנתבע ייפה את כוחו של אדם שלישי לחתום בשבילו. וגו'.
אף־על־פי כּן הפסדתי. מפני מה? עדיין אינני יודע.
הענין הפלילי
לפי החלטה של שופט־השלום בעיר זאמוֹשץ, נדונה אוסטרובסקי למאסר שלושה שבועות בגלל רכילוּת על הלנה רוּבּינסוֹן. העדים הוכיחו, כי אדם בשם דווידוֹבסקי הודה לפניהם, כי אוֹסטרוֹבסקי, שאינה יודעת רוּסית, ביקשה אותו לכתוב לה טלגרמה לקראסנוֹסטב. ובה מודיעים ליוסף רוּבינסוֹן, כי אשתו הלנה, הגרה זמנית בזאמוֹשץ, מנהלת אורח־חיים מופקר ומכוער. הוא כתב לה את הטלגרמה והיא שלחה אותה.
אל התעודות היתה מצורפת טלגרמה: “יוסף רוֹבּינסוֹן קראסנוֹסטב. אתה נמצא בקראסנוֹסטב ואשתך נוהגת הפקרות בזאמושץ. לשם מה אתה בעל? איכּס.”
קיבלתי עלי לטעון לנאשמת והגינותי עליה בשלושה נימוקים:
העדים העידו על מה שסיפר להם דווידוֹבסקי, ו. בית־המשפט האמין להם, מאחר שהם קיימו את כל התנאים שדורש מהם הנוֹהל המשפטי. אך באיזה אופן מוכחת אשמתה של אוֹסטרוֹבסקי? העדים מוכיחים לנו, כי דווידוֹבסקי ייחס לה את האשמה; אך האם הוא צודק בכך, או לא? מי ערב לנו, כי דווידוֹבסקי לא בדה את הדבר הזה מלבו?
2. אבל נניח, כי דווידוֹבסקי סיפר את האמת; כלומר, נניח כי במקום העדים עומד לפנינו דווידוֹבסקי עצמו, ולאחר שהוא חותם על אמיתוּת עדותו הוא אומר, כי כתב דבר־רכילות על מרת רוּבּינסון לפי בקשתה של מרת אוסטרוֹבסקי, מי איפוא הוא החייב? הוא או מרת אוֹסטרוֹבסקי? לי נדמה, כי החטא הזה צריך להכביד אך עליו לבדו, כאדם שחטא את החטא הזה. ולא על מרת אוֹסטרוֹבסקי, הרי אוֹסטרוֹבסקי לא השתמשה באמצעי־כֹפייה, היא לא הכריחה אותו לכתוב, היא רק בּיקשה והוא יכול היה לסרב לה; וכך היה עושׂה כל אדם ישר, וגם הוא חייב היה לעשות כן. יראת־כבוד בפני גברוֹת, עד כמה שתהא גדולה, אינה יכולה להיחשב ככפייה.
3. מנסיבות סיפוּרו של דווידוֹבסקי עצמו ניכּר חוסר־יוֹשרו, נראית בעירומה הרמאות שבו. הוא מצהיר, כי מרת אוֹסטרוֹבסקי ביקשה ממנו, הואיל והיא אינה יודעת רוסית, שיכתוב לה טלגרמה: כאילו תחנת־הטלגרף אינה מקבלת טלגרמות פּוֹלניות, כאילו רוּבּינסוֹן אינוֹ מבין פּוֹלנית, או כאילו אוֹסטרוֹבסקי עצמה איננה ידועת לכתוב פולנית. ואולם אוֹסטרוֹבסקי כּן יודעת לכתוב. הנאשמת הראתה מכתב כתוב בכּתב־ידה; רוּבינסוֹן מתגונן בפּוֹלנית, ותחנת־הטלגרף מקבלת מברקים פּוֹלניים.
על סמך כל הדברים האלה ביקשתי להחליף את פסק־הדין הקודם, שהוצא שלא בפני הנאשמת, וּלשחרר את מרת אוסטרוֹבסקי ממשפט ומעונש.
וכך היה.
4. האזרח ק' נאשם בגניבת לווחים.
היה אצלי אך זה עתה רוּבּינשטיין.3 וממנו נודע לי, כי… אבל הבטחתי לו לשמור את הדבר בסוד… אני באמת אינני אשם בזה, וכמעט תיכף לאחר שובי שלחתי אליך את מכתבי…
אם עבודתי בבית־המשפט מעניינת אותך, צווי, יקירה, ואודיעך כל יום פרטי פרטים. אילו ידעתי אני את כל עיסוּקיך, הכול, מה שאַת קוראה, ממה שאַת מתרשמת כל שעה, ואפילו את חלומותיך, לא הייתי מתגעגע כל־כך הרבה… ולא משתעמם. הייתי חי את חייך, לומד ומכיר את מנהגיך, מתרגל לנחש את כל הרגשותיך, את כל מאוַיי לבך האציל. היית גורמת לי את התענוג הגדול ביותר!
והזמן מתמשך כל־כך! מתי כבר יגיעו הימים־הטובים? ומתי אשמע שוב את מלמולן של שׂפתיך הוורוּדוֹת? ואראה את אורן הבהיר של עיניך הזוהרות? מתי, הוֹ, מתי?!
דבר זה מעורר בי קוצר־רוח ואני מסיים את המכתב: “שיגעת אותי”.
שלך לנצח
ליאון יוּדוֹביץ פרץ
אשת אחי גם היא שמה נחמה, אך היא חותמת “נעֶטטי”, איך זה נראה לך?
ליאון
כל־כך נתבלבלתי, שדבר אחד מן העניינים החשובים־ביותר כמעט שכחתי. הורי, אבא ואמא, שׂמחים בך שׂמחה שאין למעלה הימנה. ואין פלא. הם משבּחים אותך בכל התשבחות. תקבּלי מהם מכתב, אך נדמה לי, כי חובתך היא לכתוב להם תחילה. שם אבי יהודה, שם אמי רבקה. יכולה אַת לכתוב לשניהם מכתב אחד.
דרישות־שלומי הנלבבות להוריך, לגיסתי, לאחותה, לילדיה ולבעלה, וכו'. לך כותב אני רוּסית, כבר את יודעת משום מה.
אך אל נא תשכחי, שאין זה מכתב אלא שׂיחה בלבד. אני מדבּר אתך. אל תדוני משום־כך את מכתבי לחובה, אם גם יהיו קלים בתוכנם. העיקר הוא, שאין בכוחו של שום אדם לאהוב אותך כמו שאוהבך שלך
ליאון
עמוד אחד ריק, זה לא ייתכן, ואני חוזר על בקשתי שאַת, יקירתי, תכתבי לי הרבה, ואפילו הרבה מאוד, על עצמך ועל הנלווים עליך. ועל כל זה אהיה אסיר־תודה לך. אהבי אותי!
ליאון
היום אצלנו יריד, אני נחפז לשלוח את המכתב, כי מאוחר יותר יפריעו לי –
ליאון
כמה פעמים חתמתי?
ד
הלנה הנערצה!
היום אני מבולבל, עצוב ושבור.
יש לי אח, שלאחר החתונה יצא לגור בגליציה. לפני ראש־השנה עלה בדעתו לנסוע לרוסיה בדרכון גליצאי, ובגלל “מסירה” של אדם לא נודע אסרו אותו בדוּבנא ומוליכים אותו ב“עֶטאַפּ” לזאמוֹשץ.
המשפט אינו מבהיל אותי, כבר יתרצו ויטהרו אותו, אבל הוא כל־כך עדין ורופף במבנה־גופו, עד כי מן־הנמנע הוא שלא יחלה. ואני אוהב אותו כל־כך, את אחי זה, שהדבר המועט ביותר משגע אותי. אבל הוא ראוי לאהבה כזאת, בשעת־הפּנאי נדבּר עליו.
מרגיז אותי, שהמכתב מאתמול היה מלא פרטים מבית־המשפט, חושש אני שאַת חושדת בי, יקירתי, כי זוהי מסקנה שיטתית מן הרעיון שהבעתי בלעֶנטשנה בדבר עבודת־נשים! אין אני מסתלק מהשקפתי, או יותר נכון, מהשקפתו של כל עולם האנשים החושבים; אדרבה, אני סובר גם עתה, כי פאני לעֶֶוואלד הביעה את האמת לאמיתה, באמרה כי “הנשים צריכות לקבל חינוך כזה והשׂכלה כזאת, שיתנו להן את האפשרות להתקיים בכוח עצמן ולהישמר מן ההשפלה להיות אנוסות להתחתן לשם כסף”. שום אדם אינו אומר, כי אשה מחויבת לנהל בית־מסחר בפני עצמה, שום אדם אינו דורש דוקא, שהיא תסייע לבעלה בעיסוקו. כל אחד יודע, כי אשה שאיננה בּוּבה, שסיסמתה איננה היוֹפי בלבד, שמטרתה בחיים אינם נשפים, שאופקה אינו מוגבל בריקודים בלבד; שנשמתה אינה ניזונית מרכילות מאוסה; שמלבד הלשון הצרפתית, בלי שום ידיעה בספרותה, ומלבד היכולת לנגן כמה ואלסים ולצייר איכשהו, – יש לה עוד ידיעות אחרות חשובות; היא אשה טובה, אֵם טובה, מנהלת את משק־ביתה, מחנכת את הילדים, מקבּלת את בעלה בלב חם, מכניסה לביתה סדר, שלוָה ואהבה – אשה כזאת איננה יצור מיותר בעולם הזה! התפקיד של אשה ואֵם קדוש הוא, ומשק־הבית הוא באמת משען נכבד בחיינו. אבל כל בר־דעת מבין, כי בעל אינו חי לעולם, ולא תמיד הוא בריא ושלם, וכי הגורל עיוור ובוגדני, וכי רכוש אינו נצחי, ולעתים קרובות חסרות ידים עובדות במשפחה! מה יכולה לעשׂות האשה היפה, העדינה והמסורה ביותר, אם המוות גוזל ממנה את בעלה, את המפרנס, הפועל השחור, והיא נשארת בלי רכוש ובלי עזרה? ובכל מצב בחיים צריך להיחשב נחת־רוח לאשה, כשהיא עסוּקה בעבודה, והיא בקיאה בעבודתו של בעלה ועוזרת לו בכול, ושומרת בזה על בריאותו ומקילה במידה רבה מעמלו, ויש בה ההכרה, שאין היא חיה חיי בטלה, ומלבד אהבה והוקרה מגיעה לה מבעלה גם תודה. “איזה אושר הוא זה!” – אומר המחבּר האלמוני של “נחיצות העבודה לנשים”, – “כשהאשה יודעת, במקום לבכות ולהתאונן בשעה קשה, להתמסר בשקידה אל העבודה ולעזור לכל המשפחה בעת־צרה!”
כאמור, נחשבת הנהלת משק־הבית אף היא כמין עבודה. ולפי זה יש להם לאיש ואשה, כאנשים חפשיים, הרשות הגמורה לחלק ביניהם את העבודה באופן זה, שתהא האשה מתעסקת בעבודות־הבית ובחינוך־הילדים והבעל – במסחר. אבל אני מודה, שאילו הייתי אשה לא הייתי מקבּל חלוקה כזאת.
הלנה היקרה! הייתי רוצה להוסיף ולדבר אתך עוד והרבה… אבל מחרתים יוצא בית־המשפט, ואני יש לי עוד הרבה עבודה.
גם כך בוַדאי כבר אני מכביד עליך במכתבי, לא כן?
שלך לנצח
ליאון יוּודֹביץ' פרץ
זאמושץ, 11 בספטמבר 1877.
נזכרתי שאין לך טפסים למכתבים, ואת משתמשת בשל אחיך. והריני שולח לך טפסים. המדפיס – פּוֹליאק יהודי, לא כתב כל־כך נכון את שמך, אך אין בכך כלום. – אני טרוּד מאוד. – היי לי בריאה. להתראות, להתראות בנעימים!
המשך העניינים המשפטיים שלי נדחה עד להחלטה מיוחדת שלך בזה.
ליאון
ה. “על עבודת נשים”
בחוברת הנזכרת על עבודת נשים מובאת דעתו של מילל, הסובר כי בהינשאה בוחרת לה האשה התעסקות, בדיוק כשם שהגבר בוחר לו מקצוע; עליה אפשר לומר, שהיא מתעסקת במשק ובחינוך הילדים כמו במקצוע במשך כך וכך שנות־חיים, כפי שהדבר דורש, ומשום כך היא מסתלקת לכל אותו זמן מכל שאר העבודות בכלל, ולא רק מאותן התעסקויות העלולות להפריע לה במילוי חובתה. ג.נ. סוֹלוֹביוֹב, שאינו מסכים לדעתו זאת של מילל, אומר:
“אם כל נערה תהא חושבת, שבעבודה יוצרת צריכה היא לעסוק רק עד הנשיקה הראשונה, תהיה עבודתה קצרת־זמן וארעית ביותר ואין לקווֹת ממנה שתפעל משהו של ממש. בהעמידנו לעבודתה החברתית של האשה גבול עד אל הנישואים, מצרים אנו מאוד את תחומיה של העבודה הזאת, הואיל ושום קאריירה מדעית או פקידותית אי־אפשר להשיגה במשך שלוש או ארבע או חמש שנים. שהאשה תשוּב אל עבודתה לאחר שתתאלמן או יתברר שהיא עקרה, בכך אין להתחשב…”
באופן חלקי צריכים אנו להסכים לדעתו של סוֹלוֹביוֹב. ואני הייתי מייעץ לכל אשה לבחור לה אחד משני המקצועות האלה, או שניהם ביחד: הוראה וכלכלה.
עד לנישׂואים, בתקופה שעדיין אין לאשה ילדים, או בעת צרה, יכולים המקצועות האלה להיות לה מקור של מחיה, ובכל שאר מצבים שבחיים יכולה האשה לעשׂות את עבודתה בבית. הפדגוגיה היא היסוד העיקרי של חינוך־הילדים. וגם הכלכלה היא הבסיס של כל הנהלת המשק.
אך בתתי את העצה הזאת, יצאתי אף אני מנקודת־הראות הכלכלית, המקבּלת כאמת מוּכחת את ההשקפה, כי חלוקת־העבודה המקוּבלת עד עתה בין האיש והאשה היא הראציונאלית ביותר ואי־אפשר שתהיה חלוקה אחרת.
וַדאי שהיתה נראית לנו מוּזרה משפחה, שבה היה הבעל מגדל את הילדים והאשה היתה נוסעת לדאנציג לרגל המסחר! שבה היה הבעל שר “אֵי־לוּ לוּלוּ” והאשה מנהלת את העסקים, אבל בפני מה?
אתונו של בלעם שואלת: “ההסכּן הסכנתי לעשׂות לך כה?” (זוכרת אַֹתּ?) ואמנם כן, החמורים מחשיבים מאוד את הנהוג והמקוּבּל; אנו רגילים לראות באשה מטפלת, משרתת או בּוּבּה, ונראה לנו מוזר הדבר, אם המטפלת והבּוּבּה הזאת מתגלגלת לפתע־פתאום באדם ומתחילה לפעול כאחד מן החברה!
אנו מביטים על האמנציפּאציה של הנשים כמו הפריצים הפּוֹלניים על שיחרור האיכּרים.
אפילו הנשים עצמן מפחדות מפני החופש הזה, ואין בכך פלא; באותו פחד עצמו קיבלו הכושים את שיווי־הזכיות שלהם; האנשים שאין להם חופש מפחדים מפניו, אינם מרגישים בעצמם כוח לקיים את עצמם…
את המין הגרוע ביותר של דיכּוי האשה מוצאים אנחנו אצלנו היהודים.
מאחר שאיני יודע רוסית במידה מספקת, אשתדל לתרגם לך כמה בתים עבריים מיצירתו הפיוטית של י.ל. גורדון – לייידיש.
יודישע פרוי
יודישע פרויא, אים בעקאַנט איז דיין לעבען;
שטילל ווערסטי געבוירען, שטילל ווערסטי פערלוירען;
דיין פרייד, דיין טרויער, דיין האָפנונג, דיין שטרעבען
אין דיר פלאַמט’ס אויף, אין דיר ווערט’ס פערפרוירען!
ווען יעדערער לעבט, ווען יעדערער געניסט,
אויף דער פרייער וועלט ווען יעדען איז גיט
איז דיר נעבעך פינסטער, איין אייביגע דיענסט
פין שיטעב, פון געוועלב מאַכסטי קיין טריט.
מיהערט נישט ווען דיא לאַכסט, מיהערט נישט ווען דיא
וויינסט!..
אין וואָס איז גאָר ווערט דיין לעבען אין דער טהאַט?
דיא טראָגסט, דיא האָסט, זייגסט אין אַנטוויינסט
קאָכסט, באַקסט אין פערגייסט פאר דער צייט!
וואַס טויג דיין געפיעל? וואָס העלפסט אַז ד’ביסט שיין?
אַז וואָס עס זעהען ד’אויגען מאַכט נאָך דיא האַנד?
דיין געפיעל איז פערלאַכט, אַ זינד איז דיין חן
דיין פעאיגקייט אַ פעהלער, נאריש דער פערשטאַנד.
דיין קול איז אָסור, מיטאָר עס נישט הערען
(מיטאַר עס נישט זעהען דיינע זיידענע האָר)
דער שרעקליכער יצר־הרע ליגט דיר אויפ’ן שטערען
אין דיא ביסט אין גאַנצן איין אויסוואָרף דער נאַטור!
ווען דיא בעטסט פאר דיין מאַנן אויף געזינד אין הצלחה
הערסטי וואָס עהר בעט? לייגט צי די אויערן!
עהר דאַנקט דעם ליעבען גאָטט, עהר מאַכט אַ ברכה:
“אז עהר איז קיין ווייבעל אין איין הייבל געבוירען!”
מיט וועמען האָסטי חתונה? וועסטי לעבען ביינאנט?
צי קעננסט דיא דיין חתן? צי איז עהר דיר האָלד?
אפילו דיא פראגען זענין דיר אים בעקאנט!
דער מאַמען איז געפעללען! דער טאַטי האָט געוואָלט!
דיא האָסט עהם נישט געזעהן? צי וואָס זאָלל עס דיר?
דאָרך אזוינע זאכן ווערען תנאים נישט געשטערט!
נעָר איידער דיא ביסט געבוירען, נאָך 40 טאָג פריר
האָט דיר שוין דער מלאך דיין זווג בעשערט!
פערדעק דיך מיט’ן שלייער! מאַך צי דיא אויגען
לייג דיא זיידענע האָר אינטער דער שעער!
דיין פרייאהייט, דיין יוגענד זעננען אוועק געפלויגען
דיא הערסט נישט פין זייא, דוא זעהסט זייא נישט מעהר!
וואָס וואַרפסט דיא מיט ד’אויגען? קיקסט דיך ארים?
ווילסט זעהען דיין חתן? דיא יאָגסט דיך געשווינד!
איך זאָג דיר פריר: עהר איז בלינד אין קרים!
נאָר צי קיממט ניש קיין ווייב אז מ’איז קרים אין בלינד?
אַז מיפאַרקויפט אַ קיע, צי וועט זיא גאָר פרעגען
ווער עס איז איהר קונה? וויא עהר זעהט אויס?
ווער עס וועט זי מעלקען וואָס איז איר געלעגן?
אביע מ’וועט זיא פירען אויף דער פאשע ארויס!
דער מאַנן איז וויא דיא! אויך אים אַזוי ערצויגען!
עהר האָט דיך נישט געזעהען, קיינמאַהל ניטש געקענט!
נאָך דער חופה פליהען דיא קעסט פייל פין בויגען
נאָך די קעסט דער נדן פליהט אינטעיר דיא הענד.
דעמעלט זיכט עהר זיך פרנסה ווען איינס אין דער וויעג
דאָס צווייטע בייא דער בריסט, דאָס דריטע אין חדר!
די פרנסה איז קליין פאר’ן עולם נישט געניעג,
פערקויפט ער דאָס דרשה געשאַנק, פערזעצט מען דיא
קליידער!
קוצו של יוד
אשה עבריה מי ידע חייך?
בחושך באת ובחושך תלכי;
עצבך ומשׂושׂך, שׂברך מאוייך
יולדו קרבך, יתמו תוככי.
הארץ ומלואה, כל טוב ונחת
לבנות עם אחר לסגולה ניתנה,
אך חיי העברית עבדות נצחת
מחנותה לא תצא אנה ואנה;
תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי,
תאפי ותבשלי ובלא עת תבולי.
ומה כי חוננת לב רגש ויופי,
כי חלק האל לך כשון ודעת?
הן תורה לך תיפלה, יופי לך דופי
כל כשרון לך חסרון, דעת מגרעת,
קולך ערווה ושער ראשך מפלצת;
ומה את כולך? חמת דם ופרש!
זוהמת הנחש מאז בך רובצת
וכמו דוָה עמך יזרך ויגרש
מבית הספר, מהיכל אלוה
ומבתי משוש לשאת רק נוֹה.
טוב לך כי לא תדעי שפת אבותיך,
כי בית אלהיך בפניך נעלו.
כי עתה לא תשמעי ברכת מנאציך
“שלא עשׂם אשה” יום־יום יתפללו,
כעכ"ום וכעבד את למו נחשבת,
כתרנגולת לגדל אפרוחים עומדת,
למה עגלה דשה, פרה חולבת,
למה לך אפוא היות מלומדת?
למה על חנוכך יעמלו חנם –
וההולך בעצתך יורש גיהינם –
נשאת – הידעת האיש לו תנשאי?
האהבתיו? הראיתיו עין בעין?
האהבת? – אומללה, הטרם תדעי
כי אהבה בלבב בת ישראל אין?
ארבעים יום טרם אמה חבלתה
הכין לה אלופה המזווג זווגים,
ומה־ימריצה אם תראנו עתה?
מה־תתן, מה־תוסיף אהבת תענונים?
אהבה מן הן לא ידעו אמותינו –
הכזוֹנה נעשה את אחותנו?
הביאי ראשך בצעיף, פניך הליטי,
וקוצותיך אל תחת תער;
אל העומד על ידך מה זה תביטי?
אם גבן או דק הוא, זקן או נער?
אחת היא לך! הן לא את הבוחרת,
הוריך יבחרו, הם בך ימשלו,
כחפץ נמכר מרשות לרשות את עוברת.
הארמים הם כי פי נערה ישאלו?
יד אביך מושלת בך בבתוליך,
ובצאתך מביתו – בעלך עליך.
בעלך – גם הוא לא גוּדל בנוֹער,
לא נטע כרם, לא בנה לו בית;
ככלות שנות ארוּחתו, באבוד המוהר,
וכשהשתרג עליו שתילי הזית.
אז יחל לבקש חית יד ופרנסה
כאיש אובד עצות, חסר לב ותבונה.
ובראותו כי אין כל, כי כל תקוה נסה,
ינוס באשר ינוס, יעזבך עגונה…
אלה תולדות כל אשה עבריה –
אלה תולדות בת שוע היפה־פיה.
זהו תיאוּר מעציב, אבל אינו מוגזם אפילו כחוט־השׂערה.
ושוב על חלוקת־העבודה.
אמרנו, שבדרך כלל רואים את משק־הבית מסור לאשה, ולאיש – המסחר, העסק. כך הוא גם דעתו של מילל. “אם המשפחה – אומר הוא – אינה מתפרנסת מרכוש (הכנסה קבועה), אלא מכסף המוּכנס בעמל, סובר אני, כי הסדד הרגיל והמקובּל, כשהבעל משׂתכּר ומכניס והאשה מנהלת את ההוצאה, הוא חלוקת־העבודה המתאימה ביותר בין האיש והאשה. אם מלבד הסבל הגופני, הלידות וכל האחריות המלאה והכבדה לילדים והדאגה לחינוכם בקטנותם, נוטלת עוד האשה על עצמה השתתפות שקדנית ברוָחיו של הבעל לתקון מצבה הכללי של המשפחה, הרי היא נוטלת על עצמה לא רק את כל המחצה, אלא גם חלק הגדול בהרבה ממחצית העבודה הרוחנית והגופנית…”
אעשׂה טובה לגיסתך, אם אביא המשכה על המוּבאה הזאת, והריני עושׂה זאת ברצון.
“אם היא (האשה) – אומר מילל הלאה – נוטלת על עצמה עוד איזו עבודה, הרי אינה משתחררת בזה מהתחייבויותיה הללו, והעבודה הזאת מפריעה לה רק למלא את התחייבויותיה האלה, היא נוטלת ממנה את האפשרות להתעסק בעזרה לבעלה בעסקים ובהנהלת המשק, ושום אדם לא יטפל בשני אלה כמוה.”
אך מפני מה לא? משום שדרך־העולם הוא לחשוב, כי ענייני־משפחה, הנהלת־המשק וחינוך־הילדים אינם עניין לגבר. דרך־העולם ושוב דרך־העולם. אבל אם נסלק את האבטוריטה המחוּכּמת והמיושנת הזאת, תיראה לנו אולי טובה יותר מחשבתה של לוּאיזה אוֹטוֹ4, דעה שהיא כולה ההפך מדעתו של מילל. החוק הישן, אומרת היא, שהטיל על הבעל את החובה לקיים את אשתו5, היה מיוסד בימים ההם על מחשבה בריאה: בימים ההם היו לעקרות־הבית הרבה התעסקויות. בכל משק־בית היו הכרחיות ידים עובדות של נשים. כל מצרכי המשק הראשוניים, המיוצרים עכשיו על־ידי בתי־חרושת ובעלי־מלאכה, היו מיוצרים בימים ההם בכל בית בפני עצמו. בבית שחטו בהמות, אפו לחם, כבסו לבנים, טיגנו והמליחוּ וכבּשו כבוּשים מכל מיני פירות וירקות. והיו מייצרים אפילו סבּוֹן. וכל זה דרש הרבה נסיון וזריזות, השגחה ועבודה, על־כן ראה כל גבר הכרח לעצמו לשׂאת אשה וחפּשׂ לעצמו בת־זוּג, שיהיה בכוחה לעשׂות את כל הפעולות הרבּות האלה כראוי ובחכמה. באותם הימים אפשר היה באמת ללמוד הרבה ולחדש הרבה בעבודות המשק; ואילו עכשיו כל סדר־החיים הזה והמנהגים האלה חלפו ואינם עוד. עכשיו היו רואים סדר־חיים כזה כמין מותרות מגוחכים, שאינם מביאים לשום דבר של ממש.
“בתנאי־חיים כאלה, הרי לא הבנות, אלא גם נשים נשׂואות שאין להן ילדים, שאינן מנהלות פאנסיונים ואין להן חוג־פעולה אחר, אנוסות ממילא, מאין להן התעסקות, לשבת בחבּוּק־ידיים, מבלי לדעת במה לבלות את הזמן. להיות בעל לאשה כזאת הרי זה באמת לוּכּסוּס גדול מדי לאדם בימינו, שהרי בשביל לנהל את משק־הבית בלבד מספיקה המשרתת, והאשה לא תישאר לה שום התעסקות אלא אולי להכין לבעלה את מאכליו החביבים עליו ולתקן את כלי־הלבן שלו, אבל גם את העבודה הזאת יכולה לעשׂות הנערה העוזרת… בשביל להיות בעלת־בית טובה אין צורך כלל להתמסר לכך בשלימוּת; כל נערה מפותחת ומשׂכילה, אם היא אוהבת את בעלה ותרצה להיות חברתו בחיים ועוזרתו הנאמנה, תוכל בקלות לתפוס במה לעזור לו וללמוד את האמנות במה להיות לו חברה.”
ומה עושות הנשים, שבעליהן אמידים הם ומחזיקים, או מרשים להן להחזיק, שתים או שלוש עוזרות? בילדים מטפל מורה, מחנך וכו' והבעל… בו לא צריך לטפל כלל… מה איפוא עושות נשים כאלה? היפות שבהן מתמסרות להרפתקאות ולשערוריות, והמכוערות שבהן – ללשון־הרע, לרכילויות…
אין פלא, שנטפלים אל כבוד־האדם של נשים כאלה, אין פלא, שהן בּוּבּוֹת בלבד; מה כבוד־אדם אפשר שיהיה לה לבּוּבּה, ואפילו היא בוּבּה מפוארת?…
סלחי לי, הלנה היקרה, שהרשיתי לעצמי לגזול ממך שעה ארוכּה כל־כך. נדמה לי, שלא תכעסי עלי בגלל כך שהמיוּעד לך מבקש שתכירי אותו ואת כל הצדדים של דרך־חשיבתו…
האוהב אותך
ליאון
זאמושץ.
ו
הלנה! הלנה היקרה מכול!
עתה אני משוּגע, שכּוֹר מאושר, ואני קופץ ובוכה משמחה…
הוֹ! אין אַתּ יודעת, מה נתרחש אצלי בלב, איזה צער, איזה סבל ואֵלו יסורי־טאנטאלוּס!
אמא יחידה ולבדה בבית, אבא נסע אל אחי; נחלשת מתענית ומצער, חלתה אמא. האח משׂתרך שם בדרך עם ה“עֶטאַפּ”, שלוּל בשלשלאות, ואני – אני לא קבּלתי תשובה מהֵלָה שלי! עוד אמש בכיתי כילד לפני השדכן שלי, לפני רובּינשטיין! בכיתי, משום שהיה זה באמת יותר מדי… ומתוך בכיי נסעתי בשתּים בלילה לרובּישוֹב (שמונה מיל דרך). אני חוזר הביתה הלילה, ושלא בצפוי כלל – אושר משוּלש ממתּין לי: אני מוצא את האח חפשי, אמא בריאה, והם מוסרים לי שני מכתבים, שקבּלו ממך! מהלָה שלי!
לחג בוַדאי כבר לא אבוא אליכם! אַתּ מצטערת על כך, גם אני מצטער! אך תארי לעצמך מצבי: לימים הראשונים של סוכות אינני יכול לבוא, כי האח נשאר אצלנו לימים האלה, ואלוהים הוא היודע אימתי אתראה אתו שוב… לימים האחרונים גם־כן אינני יכול, משום שבהושענא־רבה באים אלינו בתי־משפט השלום. אך אל תחששי! מיד לאחר סוכות אפוֹל אליכם כמו פצצה! אפול אליכם מאושר, קורן, כדי להיות מאושר כפליים וקורן פי־שלושה אצלך.
אבל אם אשקול את העובדות בקרירות, אינני מבין את מכתבך, וזה מכמה טעמים:
“אילמלא שהיו רחמים בלבי (כותבת אַתּ), לא הייתי נחפזת להשיב על מכתבך האחרוֹן, ועליו נדבר עוד במדוּיק פה אל פה”.
לאחר קריאת המלים האלה נתעוררו אצלי שלוש שאלות:
1. האם חליפת־המכתבים בינינו נכנעת גם היא לקאפריסות של המוֹדא, ואף־על־פי שיש לך מה להודיע לי, חייבת את להמתין תחילה לתשובה ממני על מכתב שכבר כתבת? לי נדמה… אך לא, לא אומר לך זאת, עד שאַתּ עצמך,יקירה, תסבירי זאת.
2. מפני מה אתַּ נמנעת מחילוּפי־דעות בכתב על מכתבי “האחרון”? במכתב הזה כתבתי, שאני מפסיק את תיאור ענייני־המשפט, עד להחלטתך בדבר המשכוֹ; מפני מה עדיין לא קיבּלתי החלטה זו?
3. העניין החמוּר ביתר בשבילי היא התיבה “במדוּיק”; מה יוכלה להיות משמעות הדבר, אם במכתבך עברת על הדבר בשתיקה?
כבר לא ישנתי שלושה לילות, אבל השאלות הללו לא יניחוני לישון גם הלילה…
אַתּ אולי אינך יודעת, ואני אינני רוצה בזה לפגוע בכבודך, שהאהבה הטהורה משולה לעלעל מרעיד, והאיוושה הקטנה ביותר, מַשב־הרוח הקל ביותר, נוטלים ממנה את שלוַתה ומעוררים סביבה סערה מדוּמה!
חייבת אַת לבקש ממני סליחה, הלינקה שלי! אך לא על־ידי מכתב, אלא פה־אל־פה, ודווקא במלוא המשמעות של המלה הזאת.
אך אל נא תחשבי שאני כועס עליך אפילו מעט, כי עליך לא יוכל לכעוס שלך
ליאון פרץ האוהב אותך
עד מותו
זאמושץ, 19 בספטמבר 1877.
ז
זאמושץ, 9 בספטמבר 1877
הלנה היקרה!
את מכתבך קבּלתי אמש, בשבתי עם קבוצת ידידים ועם הורי, שבֹּילו אצלי עד 12 בחצות. רק אותה שעה יכולתי להתחיל לקרוא את מכתבך קריאה מדוקדקת ולענות לך, ובשל כך הלכתי לישון בשעה מאוחרת וקמתי עם מיחוּשי־ראש. דומה עלי כי מישהו מצליף בשוט על מוחי ומבקע אותו לאלף בקיעים. אבל אני מרוצה מכך. אבא שלי, שכבר היה אצלי [הבוקר], הכריח אותי להבטיח לו שלא אצא מן הבית, ויש לי איפוא רגע פנוי בשביל הלנה שלי!
ואספּר לך על התרחשות מעציבה בעבודתי כעורך־דין. מיד לאחר בחינותי קניתי, במטרה לרכוש נסיון, שטר של יהודי בעיר־החדשה של זאמוֹשץ בסך 24 רוּבּלים, ושילמתי 50 אחוז. לאחר שזכיתי בבית־המשפט, לא רציתי להיות אכזר – משנוכחתי לדעת, כי הנתבע עני ביותר, חילקתי לו את החוב לתשלומים חדשיים של רוּבּל אחד. סבור הייתי, שעשׂיתי כפי שחייב לעשׂות אדם ישר והגון, ושום אדם לא יוכל לומר עלי: ראה זה בעל־מחלוקת הוא. לא עלה כלל על דעתי, כי העני הזה יכבד ממנו לשלם אפילו רוּבּל אחד לחודש.
וכשעברו ששה או שבעה חדשים, ולא קבּלתי מבעל־החוב פרוטה אחת, הגעתי לכלל כעס וביום ו' שעבר לקחתי כרכרה ונסעתי עם שליח בית־הדין להינקם ממנו…
נכנסנו – ולעינינו נתגלתה תמונת־התוגה הנוראה ביותר שראיתי בחיי. החדר היה ריק ומכוער. הקירות, קלוּפים משן הזמן, בכו בדמעות של טחב ורטיבות. רהיטים לא היו שם כלל, חוץ מספּה קטנה אחת מימי מתושלח. ועל־גבי הספה הזאת, מכוסה בלויי־סחבות, שכבה הנפש היחידה שבבית: נערה חולה, שעור־פניה חיוור־צהוב ועיניה עצומות.
העור הצהוב והשיעול התדיר והמענה סיפרו על מחלה מעציבה מאוד: על השחפת חסרת־המרפא.
כששמעה את צעדינו הרימה החולה במאמץ גדול את ראשה, פקחה את עיניה הכבויות למחצה והביטה עלינו בפחד.
בעינים כאֵלה – הרהרתי מיד – מביטה הכבשׂה אל הזאב המתקרב…
– אבא איננו, פּאניה (אדון) – נאנחה ואמרה – אמא הלכה אל השוק…
שנינו פתחנו את פינו, אבל איש מאתנו לא מצא מה לומר. עמדה דממה בחדר. וכאשמים השפלנו את ראשינו. דבר זה הוסיף עוז לילדה.
– אני חולה, – אמרה בקול נוגה הקורע לבבות, ושוב תקף אותה השיעוּל – תסלחו שאינני יכולה לקבל את פניכם – הוסיפה בגאוָה מסוּימת ובאדיבות קרה.
– נחכה מעט, – אמר בכובד־ראש שליח בית־הדין – אנו באים לכאן בשם המלכות והחוק; אינני רגיל לבקש שיקבלו את פני בשׂמחה. – קולו היה חריף מדי.
הנערה נאנחה והניחה לראשה לצנוח על מראשותיה הקשים של הספה.
– הסר לפחות את הכובע, – אמרתי בשקט לשליח בית־הדין, משהרגשתי בכך שלא עשׂה כן, אך הצער יש לו אוזן חדה:
– אדם עדין! – אמרה הנערה בלגלוג חשאי. את שתי המלים הללו, שנאמרו בלחש, פיענחתי לפי תנועות שׂפתיה. עמדתי והרהרתי. הרגשתי עצמי ירוּד ושפוּל. הרגשתי עצמי נטוּל־כוח כנגד הילדה החלשה, החולה. השפלתי את עיני, וכאשר הגבהתי אותן ראיתי דמעה של רחמים בעיניו של שליח־בית־הדין; דמעה שהרטיבה את ריסי־עיניו של אדם, שהוא אנוס להיות תמיד עֵד לצרות מצרות שונות, ושלבו עשׂוי להתפלץ בכל מקום ובכל שעה שהוא מוציא את משימתו אל הפועל…
והתמונה המעציבה הזאת נעשׂתה נוראה עוד יותר, משנכנסה מיד לאחר־כך בעלת־הבית. מיד משראתה אותנו השמיעה אנקה של תן שנבהל. היא הביטה בנו בעינים מטושטשות ומיואשות, ולאחר שהודיע לה שליח־בית־הדין בשם המלכות והחוק מה היא מטרת ביקורנו, לא היה גבול ליאושה. היא רעדה בכל גופה, עיניה נמלאו דם, והיא פלטה צעקות מחרידות אך בלתי־מובנות.
– אמא! הירגעי – אמרה הילדה החולה בבכי – אבא יבוא וימצא איזה מוצא. אלוהים לא יעזוב אותנו…
אבל שיעוּלה המענה הפסיק את דברי תנחומיה.
כמה המלים שאמרה היתה להן השפעה כלשהי על האם.
– אַת צודקת, בתי – אמרה – האדונים הללו לא יעשׂו לנו כלוּם… הכול מן ההשגחה… צריך לשׂאת ולסבול! אדונַי, הריני לשרוּתכם… החריבו כבר את הכול…
– אם בעל־הדירה, הבעל־חוב החשוב שלנו, איננו בבית,– הסביר בכבוד ובקור־רוח מעושׂה שליח־בית־הדין – חייב בשעת העיקול להיות נוכח גם בא־כוח המשטרה.. בוא, – פנה אלי, –נחפש את מישהו…
יצאנו מן החדר בלי ברכת־שלום. אילו אמרנו שלום, היתה זאת צביעוּת.
בחוץ אומר לי שליח־בית־הדין:
– האם אתה יודע, כי בשביל להביא מיליציאנט יכול הייתי לשלוח את מישהו?
– אני מבין…
– וכאן תפסת, משום מה הוצאתי אותך מן הבית?
– תפסתי!
– ובכן?
– בוא ונסע!
הכרכרן הצליף בשוט ועד מהרה הגענו אל בתי־החומה של זאמושץ.
נשמתי לרוָחה.
– כמה מגיע לך? – שאלתי את שליח־בית־הדין.
– כוס בּירה עם קינוּח־שתיה.
שליח־בית־הדין בעל־הלב קיבל מה שביקש, ואני – נדרתי שלא לקנות עוד שטרות־לגוביינא בעד שום הון שבעולם!
ליאון
ח
הלנה היקרה!
אני עצוב לי, ואת מתגעגעת – אך כל זה יחלוף כחלום ואנו נתעורר לחיים חדשים.
אינני רוצה להיות עצוב, אחותנו צודקת באמת! בשעה זו כבר נמצא מכתבי השני בידך, מכתבי זה מקודש איפוא לענייני העתיד.
הרהיטים כבר קנויים ומוכנים, עתה יש לנו הנה זה:
ערך רהיטים בעד 90 רוּבּל עם שולחן לקלפים; ארון ישן, מזנון, שולחן־כתיבה. שלושה שולחנות (אחד לקריאה, אחד למיחם, ואחד – לכתיבה, או לחדר־האוכל); כוננית לספרים (קלוּעה), מיטה של ברזל (בשביל המשרתת), מנורת־שולחן, שתי מיטות, מַראָה; מה שקבּלנו מהורינו, וכו' וכו'.
עכשיו פרטי לי מה שחסר עוד: מרהיטים, מדברים קטנים, מכלי מטבּח.
הכול בסדר וכל זה ייקנה. אך הריני מזהיר אותך, שבלי פקודתך המפורשת לא אקנה.
מלבד זה רוצה אני להתייעץ אתך בנוגע להלבשה שלי: יש לי שתי חליפות שחורות ופראק אחד, אבל כולם לא חדשים.
האם לא אוכל לוַתר על חליפה חדשה אם יהיה לי פראק חדש?
איזו פרוָה צריך אני לעשׂות לי?
חליפה שחורה עולה לפחות 40 רוּבּל, פראק – 18, ופרוַה – 60 עד 70.
אני מצפה בקוצר־רוח לפקודתך ולעצתך. אל נא תסרבי לי והודיעיני ככל־המהר גם על כך וגם על כך, כי לעשׂות את רצונך – זאת תהיה בשבילי החובה הנעימה ביותר.
דירה עדיין לא שָׂכרתי בגלל שני טעמים: ראשית, משום שדירה נוחה ביותר איננה בנמצא; ושנית, משום שאין אתם מודיעים לי, מתי עתיד לחול איחודנו הגמוּר.
מיעקב אין לי שום תשובה. דבר זה מעצבּן אותי. האם נוסע מי מכם לוַארשה או לא? אם אַתּ תסעי ללוּבּלין, הודיעיני אימתי תהיי שם, ואל נא תבחרי לך את הימים שבית־הדין יורד לכאן.
מה דעתך על המכתב הזה? נכון, שאין חסרות בו פרוזה, קרירות ומחוּשבוּת? אבל חייב אני להיות מפוּכּח ולעסוק בדברים שהם עתידים להנעים לנו אחר־כך את החיים. אומרים עלי שאני מעריך מעט מדי את חשיבותו של הכסף, וזה אינו נכון. אני מרחיק־לכת עוד יותר: אני מעריך מעט מדי כל מה שאפשר לקנות בעד כסף! אילמלא השׂיחה בלעֶנטשנה, גם לא היה עולה על דעתי כי רהיטים וכיוצא באלה דברים יש להם ערך כלשהו. אבל חייב אני למלא רצונכן, ואני מאושר שכבר עשׂיתי רצונכן באופן חלקי. רוצה הייתי, שכל זה תבחרי ותקני אַתּ עצמך אחר־כך, אַתּ היית מיטיבה לעשות זאת ממני.
על־כן אל־נא תשאיריני בחצי דרך והוריני נא איך לסיים את המפעל שהתחלתי בו.
דברים משונים מתרחשים בזאמוֹשץ. להיום נועד להתקיים נשף ריקודים. עכשיו כבר השעה 12 ואני עדיין אינני מוזמן.
הריני מתנחם שהנשף לא נתקיים בכלל, ואני יודע אפילו מה הן הסיבּוֹת.
במשך כל חנוכה לא שׂיחקתי ב“אוֹקה”, אני טרוּד.
אַתּ שואלת לענייני עבודתי. אלה הדברים: בשעת המושב הקודם (של בית־משפט השלום) היו לי 9 עניינים; אחד ביטלתי על־ידי פשרה, בשלושה הפסדתי, בשלושה זכיתי ואחד נדחה, כדי לאפשר לבית־הדין לבקר במקום־המעשה.
היום הכינותי 6 עניינים להגשה לבית־הדין, וקבּלתי 2 למושב הבא. מחר אגיש את הראשון ואבדוק את השני.
ליום 5 באוקטובר יש לי 5 הזמנות למשפט המקומי בגראבּוביעֶץ; בימים האלה אקבל 6 הזמנות לזאמוֹשץ־ישן ואחת לקוֹמארוב, גראבּוֹביעּץ רחוקה 5 מילין מזאמוֹשץ; זאמוֹשץ־ישן – 2 מילין, וקוֹמארוב 2 וחצי. לאחד באוֹקטוֹבּר יש לי 3 ענייני־משפט אצל שופט־השלום בזאמוֹשץ. בשני בחודש – עניין אחד שם, בשלישי וברביעי בו – מושב של בית־הדין המחוזי. הנה כל הרפרטוּאר שלי, חוץ ממה שעלוּל ועתיד להאָסף עוד על־כך. מלבד זה צריך אני לעשׂות בימים האלה 3 עיקוּלים (כלומר, ללווֹת את שליח־בית־הדין בפעולתו, ודבר זה אינו נעים ביותר. עיקול אחד אצטרך לעשות בביתו של ידיד אחד עקשני, על־פי דרישתו של ידיד אחר!) ולהשתתף לכל־הפחות בנשף־ריקודים אחד.
וכי אפשר לעמוד בכל זה? “אימתי יהיה יום־טוב גם אצלנו ברחוב?” – אומר הרוסי. נמתין איפוא ונראה, איך נהיה משתעממים עם האורחים. ואולם לאחר שילכו להם? נכון, שיהיה טוב יותר?
העוזר שלי, שארי מ. אלטבּרג, הודה לפני אתמול, שהוא קרא עד עתה בסתר את מכתבינו, שלי ושלך.סגנונך מוצא מאוד חן בעיניו, והוא ביקשני להודיע לך זאת ולדרוש בשלומך ב“הכנעה”; אם רוצה אַתּ, קבּלי נא את דברי־השבח שלו ואת פריסתוֹ־שלום בהכנעה.
מכתבי ארוך אבל רזה; אני מסמיק, אך אינני יכול לשקר: אין אני שרוי עכשיו בהלך־רוח פיוטי. אני בהלך־נפש משקי. כל היום רשמתי וקניתי רהיטים.
האם תחשבי לי לרעה את המכתב הזה? האם היית רוצה, שאהיה ממתין בכל מכתב עד שתשרה עלי רוח־הקודש? האם אין מספיקות לך המלים “אני אוהב אותך” בלי תוספות מגביהות־עוּף?
אם כך הדבר, אנא סלחי לי! אקח את מעוּוָתי. בכל אופן אגמור את המכתב הזה בבוקר… מזג־האויר כל־כך מכוער, חשוך רטוב וקר, עד שברצונו או לא ברצונו האדם נכנע לטבע. עד מחר, עד מחר, יקירתי! מה שאראה בחלום הלילה אספר לך! אני מבטיח לתקן את דרכי. לילה טוב!
הריני מנשק את כפות־ידיך
שלך ליאון
ט
הלנה היקרה!
שבתי ממושב בית־הדין, ומצאתי את ההפתעה הנעימה – תצלומך! אני מודה לך, אך לגמול לך בתצלום משלי אינני יכול, משום שהצלם בזאמוֹשץ אינו מוכשר והוא ראוי לכפרוֹת! הרבה אינני יכול לכתוב לך, מיד נפתחת הישיבה של מושב בית־הדין.
שלך
ליאון פרץ
10 באוקטובר 1877.
י
הלנה היקרה!
הנה כבר, ברוך השם, לאחר מושב בית־הדין! היו לי 7 עניינים, מהם 2 פליליים. יצאתי בנצחון, זכיתי ב־5, הפסדתי אחד (אזרחי), ואת הראשון ביטלתי – הצדדים התפשרו ביניהם. אך אחרי ככלות הכול – איזה עינוי הוא זה מושב בית־הדין. תחילה לפחות היתה לנו חברה. האריסטוקראטיה שלנו משני המינים סקרנית היתה לראות ולשמוע כיצד דנים ומגינים ברוסית, כלומר בלשון ה“זפת” אך עד מהרה נוכחו לדעת, שאין כאן חומר לבדיחות, וחדלו מלבוא ומלהופיע.
אירע גם מעשׂה, שאחד מן הסניגורים נחל כשלון – תפסו אותו בשעת מעשׂה מגונה, שיש בו ריח של בית־סוהר. החקירה נמשכת. ומה יוצא מזה? עכשיו יהיו אומרים: “היהודי הנוכל”.
או לי ואבוי לי: ראשי מלא עניינים מן המושב, עד ששכחתי להודות לך על התצלום, שנפל לי כפתק מן הרקיע. מאחר שלא קבּלתי עמו יחד שום מכתב, אינני יכול להאמין שנשלח לי ממך במישרים.
ואינני יכול להתיר לעצמי את הסבך של הדואר! בפעם האחרונה קבּלתי תשובה על שלושת מכתבי – תצלום אחד.
מאַין לי אפשרות לבדוק, אינני בטוח אם המכתבים הנזכרים לפחות הגיעו אליך. אלוהים הוא היודע! אֵלי, אֵלי! איזה סדר שׂורר שם בדואר!
קוֹרנגוֹלד הצעיר רוצה לעשׂות את תצלומך בצבעים. אך אני אינני מרשה לו, מפני שאינני בטוח, שיש לו כשרון לכך. למען האמת, התצלום הוא מלאכה בינונית גמורה, העמידה בו היא בלי שום מחשבה, ואילו לא הכרתיך, הייתי סובר שאַתּ לא־זריזה בתנועותיך וקשישה בכמה שנים.
תצלומך דורש פירושים. לכל אחד אנוס אני לפרש פירוש חדש. אבל איך שלא יהיה, הוא גרם לי הנאה גדולה ביותר ואני מודה לך עליו תודה נאמנה.
כמה פעמים כבר התכוננתי לנסוע ללעֶנטשנה, אך באשמתך לא יכולתי להוציא את הדבר אל הפועל. העניין הוא בכך, שאצלכם בבית אין נמצא שום גבר. האב נמצא בפּטרבּורג, האח בדאנציג, ולא נאה לי לבוא אליכם, דבר זה היה פוגע בכבודך. לא היית צריכה להודיע לי כי אביך נסע לו – לא הייתי יודע, וחסל. ועדיין אין בכך כלום שאני יודע, אבל כולם אצלנו כבר יודעים גם הם.
כן, כן, הלנה שלי, כל זמן שלא ישובו אביך או אחיך, אסור לנו אפילו לחלום על ראיון פנים אל פנים. מנהגי החברה אסור לפגוע בהם. הנימוּסיוּת היא גברת גדולה וקרה, היא רומסת ברגלה את אושרם של בני־אדם ואין מי שיאמר לה מה תעשׂי.
ואילו הודעת לי כך לפתע פתאום, כי מי משניהם הגיע הביתה? מה דעתך? ואימתי באמת מתכוננים הם לשוב הביתה, הנודדים הללו? על כל פנים היה המעשׂה הנ"ל מצדך חטא שאפשר למצוא לו תרוץ, ואני אהיה הראשון לסלוח לך את דבר־השקר. לא כן?
הלנה! רחמי, ואל נא תהיי כל־כך קמצנית במכתבים. כתבי תכופות יותר ובאריכות יותר, כי השעמום הורג אותי פה. – זה כמה ימים אני לא בקו הבריאות, אבל אין זה ולא כלום. מרגיז אותי רק הרופא, שהוא מעז, תארי נא לעצמך, לקבוע שאני בריא ושלם. אבל נניח נא לדברי השׂחוק. מושב בית־הדין דלדל את כוחי, ואילולא הבטחותיו של ידידי הדוקטור, הייתי מהרהר הרבה בתוצאותיה של מחלתי! אך הוא רשם לי לרפואה צלי־בשׂר עם יין אדום; רפואה מרה, אבל אסור להתפנק! חייב החולה לשמוע בקול הרופא, שאם לא כן עלוּל הוא עוד יותר מהר – להבריא.
הלנקה! סלחי לי, שבמכתבי יש נעימה של שחוק קל….
אל נא תקבּלי בסבר פנים רעות את מצב־רוחי הטוב, הנובע מן האושר, שאַתּ הבאת לחיי!
באהבה ובאושר הריני שואל את עצמי: בלעדיך, בלי אהבתך, מה הייתי אני?
מה הייתי אני? הייתי אדם משעמם, קר, סובל… ועתה?
אדע בשביל מי אני עובד קשה, אדע בשביל מי אני מתאמץ; ואם היסורים כאבן כן כבדים, ולפעמים הם מעלים דמעה, אין הבכיה נשארת בלי קול־הד, כי האהבה היא המלאך, היא השומר, המפאר את החיים, ואינו מניח גם למוות להיות מר.
פוּי! מה פתאום מוות! צעירים מדי אנחנו בשביל להעלות את זכרו על שׂפתינו! אני רוצה לחיות, ואתך יחד, כי לנצח אוהב אותך
המטורף שלך
ליאון.
הריני נוטל לעצמי רשות להעיר לך הערה, יקירתי, כי להשתמש במכתב אקספרס ב“יעֶווֹ ויסוֹקוֹרוֹדיע”6 – הרי זה לא… לא… במקום הנכון, ודי! אין אני “בלאגוֹרוֹדיעָ”7, אלא האוהבך לנצח
ליאון
19 באוקטובר 1877
יא
הלנה היקרה!
אַתּ כותבת, שאין אני יכול לתאר לעצמי, אילו יסורים סובל אדם המצפה לידיעות ואינו מקבּל. מוזר הדבר, שאין אַתּ מבינה, כי את היסורים הללו מכּיר ויודע אני עצמי! ולי נדמה תכופות כי אַתּ, יקירתי, אין לך כלל מושׂג מיסורי שלי. אילמלא חששתי, שתאשימי אותי בבזבוז, הייתי מחליף אתך דברים טלגרפית, משם שהדואר בלעֶנטשנה כבר נמאס עלי יותר מדי. בין כך ובין כך, החרדה שחרדת היתה, התהילה לאל, לחינם. אחי שלי יצא מפה בריא ושלם. וכבר קבּלנו אפילו מכתבים ממנו מלבוב ומזבּאַראזש. נדמה לי כי גם לך הראה אותות־חיים. – באמת קשה היה לנו להפּרד, אבל את מליצתי: “שאתראה עמו אלוהים יודע אימתי” – אין למדוד באמת־המידה של נצח, ולא של מאה שנים, ולא של שנים בודדות אפילו, משום שיוסף חייב להיות בחתונתנו. ואין אני מסוגל, הודות לך, הלנקה, להיות אומלל ביותר. להיות חולה אין זה מטבעי, ואם אין אַתּ מקבלת ממני תשובה, רשאית אַתּ לקלל את הדואר אצלכם, אבל להיות חרדה לשלומי אינך צריכה.
אַתּ רוצה, שאכתוב לך על כל העניינים. אַתּ צודקת, ויש לך הזכות לדרוש ממני הסבּרה על היסוד החמרי של קיומי, אבל אין אני יכול למלא את דרישתך, משום שאין אַתּ משיבה לי על מה שכתבתי לך בעניינים האלה, משום כך אינני יכול לדעת עד כמה הבינות אותי, אילו הסבּרות דרושות לך, וכו'. שוּב אַתּ כותבת, אילו העתקתי את מכתבי, כמו שאַתּ עושׂה, לא הייתי כותב מכתב כגון זה שהיה מכתבי הקודם. אַתּ אומרת, כי הסבּה של המכתב ההוא היה בוַדאי מצב־רוּח רע… שאלמלא כן, סבורה אַתּ, לא הייתי חושד בך, כי מכתביך עוברים צנזוּרה של אדם זר!
מן המלים האלה אני מסיק, כי הדבר הזה פגע בּך, הכאיב לך והרגיז אותך – וכי ברוגזך ראית מה שכתבתי על הצנזור של שׂכלך שלך, כאילו אני כותב על צנזור זר.
הלנה! האם יכולת לחשוב רגע אחד ויחיד, שאני רוצה לפגוע בכבודך? האם יכולת להעלות על דעתך, כי בכתבי אליך, כלומר, בהרהרי בּך, יכולתי להיות במצב־רוח רע?
אינני מאמין… אך בכל אופן, אם מכתבי זה גרם לך צער או כעס, ולוּ גם רגע אחד בלבד, אם רק שעה קלה הרגשת עצמך נפגעת ממני – הריני מבקש ממך בדמעות: סלחי לי ומחלי לי!
מה שנוגע להעתקה, הריני מסרב בפירוש, כי במקרה זה לא אסיים כתיבתו של מכתב לעולם; משום שבשעת העתקה אני מרבה שגיאות כדגים שבים, ואיני אלא מקלקל נייר ולא יותר. והוכחה יש לך ממכתבי הרוסיים, שמחמת הרטבתם (?) הם מועתקים, ומספר השגיאות בהם הוא כמעט כמספר המלים.
יודעת אַתּ מה מעשה נתרחש בתצלומך? שום אדם לא רצה להאמין לי, שאין בידי תצלוּם שלך. לא נשאר לי מוצא, אלא להישבע שבועת־שקר או להראותו. בחרתי בדבר השני. הראיתי. אם כן, לא היה עוד מה להסתיר, קניתי מסגרת ותצלומך ניצב גלוי לכול על שולחן־הכתיבה שלי. כל אדם שואל, מי מן השלוש היא המושלת בלבי, ובגלל זה אנוס הייתי לספר לכל אחד את כל ספור־המעשׂה של התצלום. וכל אחד בא בטענה, שלא נתת לו את תצלומך שלך. ומה איפוא יכולתי לעשׂות? להסיר אותך מעל השולחן היה לי חבל, לא יכולתי להיפּרד מתמונתך; לבסוף עלה בדעתי רעיון מוצלח: עשׂיתי נִתּוח… וכתוצאה מן הנִתּוּח ירדה העלמה גוֹלדבּרג יחד עם העלמה האחרת אל הסל, ואַתּ נשארת לי אחת יחידה בזעיר־אנפֹין. מפחד אני להציץ אל הסל, מי יודע מה עקימת־חוטם מראה שם העלמה גוֹלדבּרג…Requiescat in pace![14]
אתמול היה אצלי יהודי אחד מלעֶנטשנה… הוא לעֶנטשנאי מלידה ומכיר את כל משפחתך חוץ ממך… מפני שאינו מסתכּל בעלמות צעירות. אך הוא שבּח אותך מאד מן השמועה והקניט אותו מאד הדבר, שעתידה אַתּ לקבל בעל “גוֹי”, היושב בבית בגילוי־ראש, משום שאַתּ עצמך עלולה להתקלקל!
אולי אַתּ גם־כן מפחדת!
אל מה שאַתּ מזכּירה את ימי החגים הארוכּים, המשעממים, נוסף עוד צערי, שלא יכולתי לנסוע אליך. גם אני ביליתי יפה. כל שמיני־עצרת ושׂמחת־תורה לא אכלתי ולא ישנתי, ורק בקושי יכולתי להתפלל…
הוי, איזה עינוי הוא זה, מושב בית־הדין!
הריני מפסיק את הכתיבה,, משום שבית־דין־השלום אינו מניח לי לחיות בשלום.
והריני נשאר
ליאון שלך
את שאר המכתבים אשלח בדואר השני.
ליאון
גיסה אהובה!
קראתי בתּודה את מכתבך, ואני מקווה שלא תזכרי את הרוגז זמן רב, ובעמדנו בקרוב ביחסי־קירבה הדוקים יותר, לא יישאר בלבותינו זה כנגד זה ולא־כלום.
מפני מה אין כותבת אלי הלנקה מס' 2 בעצמה? האם זה כבוד גדול מדי בשבילי? או אולי היא בלתי־יציבה “כמו השבשבת על הגג”?
אל בעלך, גבירתי רבת־החסד, כתבתי לטוֹרוּן, ואני מצפּה כל יום למכתבו.
והריני אסיר תודה והוקרה, מוכן לשרותך.
ליאון פּרץ
יב
הלנה היקרה!
מכתבך, המשכּר והוא מלא אהבה, תקוָה ואהבה, קבּלתי. הוֹ, איזה חלום עליז! בחלומך בילינו יחדיו בלוּבּלין, קנינו מיני סדקית ופטפטנו בעליצות! החלום יפה עד מאוד, אבל לגבי דידי תמים יותר מדי. חלומותי שלי יפים יותר! משום שהכול מתרחש בזאמוֹשץ ואין אנו קונים שום דבר, מפני שאנו שבעים ומאושרים באהבתנו זה את זה ואין אנו חסרים שום דבר… אנו נמצאים בדירתנו שלנו.. אַתּ מסתכלת בי במבטך הנעים והזוהר ואני גונב נשיקה ונשיקה מעל שפתייך… בוַדאי תודי, כי אני יודע לחלום יותר יפה…
אך יודעת אַתּ מה מרגיז אותי? תארי לעצמך, אחד ממכתביך הלך לאבוּד בדואר. הריני מתנחם רק בכך שבקרוב כבר יבוא הקץ ליחסינו שבכתב.
שמח אני מאד, שיוסף שלי מצא כל־כך חן בעיניך. אך אל נא תהיי פזרנית כל־כך בנשיקותיך, כי זהו אוצרי שלי. אך קנאתני לא אהיה, משם שנשיקות על־גבי הנייר יש להן ערך קטן, והמבטיח פתאים מבריח; אך יוסף שלי איננו פתי כלל…
אבל נניח לדברי השׂחוק.
את תצלומך שלחתי, כפי שדרשת. תאֵב אני לדעת, אם תמצאי חן בעיניו, מפני ששום מכתב לא קבּלתי ממנו עד היום, הואיל ועד עכשיו לא כתבתי לו. “לכתוב מכתב הרי זה אחד מן הדברים הקשים ביותר בעולם”, אומרים הבריות. הוי, כמה אני מאמין להם! ובייחוּד אם אדם הוא עצלן כמותי.
בוַארשה יש לי הרבה ידידים. מכל אחד מהם כבר קבּלתי כמה מכתבים, ולכתוב תשובה אין לי כביכול פנאי, מפני שאני מתעצל…
בגלל הדואר הארור נשתלטה בחליפת המכתבים שלנו ערבּוּביה. לעולם אינני יודע, על איזה מכתב אני צריך לענות לך… שאלות נשארות בלי תשובות, ואם כבר נודע לי משהו, הרי זה תמיד שלא בזמן… המחשבות מתערבבות ואין סימן של שלימות… אף פעם אינני יכול לבדוק מה כבר כתבתי לך, ולפיכך אינני יודע מה נשאר לי עוד להודיע לך, ניתק חוט אחר חוט, ונשאר רק חוט־זהב אחד, שמסביב לו מתפתלות מחשבותינו, כעלי הגפן – אהבתנו ואמונתנו באהבה… הוֹ, אימתי כבר יקויים חלומי!…
היי לי בריאה, יקירתי, עד שנתראה באהבה; היכן את רוצה, בלוּבּלין או בזאמוֹשץ? לילה טוב!
אוהב אותך לנצח
ליאון
זאמושץ, 21 אוקטובר 1877
גיסתי היקרה ביותר!
הריני מודה לך מלב שלם על כך שזכרת אותי ברוב חסדך, ואני פונה אליך בבקשה שתודיעי לי את כתובתו של בעלך, הוא גיסי הנכבד. אני צריך להודיע לו דבר, הנוגע לענייננו המשותף. אני דורש בשלומה של הלנה הקטנה החיננית, רוצה הייתי לתת לה נשיקה, אבל במישרין, משום שצעצועים אין אני מחבב!…
בהוקרה
ליאון פרץ
יג
הלנה היקרה!
מכתבך שׂימח אותי וגרם לי עגמת־נפש. מתברר לי, שאינני מסוגל להביע את מחשבותי כראוי, ומפני שאני חוטא באי־בהירות בכתיבתי ובנטיה לחרוזים… אין את מבינה לי כראוי… היכן, רבונו של עולם, מצאת אירוֹניה? האם היתה בדיחתי כל־כך בלתי־מוצלחת, עד שהיתה עשׂויה להזכיר לך כדבר הזה? לאסוני אין לי העתקה, שאוכל לבדוק ולברר אם אמנם כך הוא!
בכתבי אליך מכתב יש תמיד את נפשי לשׂמח אותך, להצהיל את רוחך, אך – האדם חושב, ואלוהים בשמים יושב, ולעולם אין החץ יודע היכן יפגע. ותמיד דברי פועלים את ההפך מכוָנתם ומכתבי פוגעים בכבודך, או הם גורמים לך עגמת־נפש.
אך לא רק בכתיבה… גם בדבּוּר אני כך. אני מתכוון לשבּח, ונמצא שגיניתי! רוצה לשׂמח – ואני מעציב. במזל אומלל נולדתי, כנראה, בבחינה הזאת.
אך כדי למנוע אי־הבנות להבא, הריני מצהיר לך הצהרה חגיגית, שבכל זה חייבים שני דברים: מה שאני ממהר תמיד, ומה שאינני מצליח לבטא יפה את רעיונותי.
מחרתים שוב מושב־בית־הדין. עד עתה יש לי רק שלושה עניינים, אולי יתוֹספו עוד. אני אך שׂמח, שיש לי לפי שעה עניינים אזרחיים בלבד, משום שבעניינים פליליים אני רועד מרוב חוסר־ביטחון… בעניין פלילי, שבהגנה תלויים גורלו, שמו הטוב וחירותו של אדם, מרגיש אני כל האחריות הנופלת עלי, ואני רועד כעלה בעת סערה, שהעניין לא יוֹּפסד באשמתי.
כנגד זה אני זוכה לשׂכר אמתּי, בשעה שאני זוכה – דמעה של תודה!
ראוי לה או לא?
אלוהים הוא היודע!…
יחד עם מכתבך באה טלגראמה מאת רובּינשטיין האב אל הבּן, שלפי שעה איננו נמצא בזאמוֹשץ; הוא עתיד לבוא לפנות בוקר, ואשלח לך על־ידו את המכתב.
רוּבּינשטיין צריך היה לחזור בשבע בערב. עתה חצי אחת (אני כותב בשעה מאוחרת כל־כך, כי עד עתה היו לי אורחים, שאחד מהם אַתּ מכירה; זהו עֶליאשבּעֶרג). מחר הכנות למושב־בית־הדין, מחרתים רעב ושיעמוּם….
מיד לאחר המושב אכתוב לך מכתב ואמלא את החסר, כי המכתב של היום קצר.
הריני דורש בשלום ההורים, הגיס והגיסה.
לילה טוב!
שלך
ליאון פּרץ
1 בנובמבר 1877.
יד
הלנה היקרה!
עסוק בהכנות אל מושב־בית־הדין, בכל זאת אינני יכול שלא לכתוב לך, הואיל ומזדמנת לי הזדמנות. המכתב ששלחתי אתמול בדואר יתאחר, והריני מוכרח משום־כך לחזור כאן לפניך על תוכנו, כלומר, להבטיח לך שבמכתבי הקודם אליך לא היתה שום אירוֹניה… הרעיון בדבר ה“מכּה” נראה לי משוּנה ונשען על השערות, הייתי סתם שׂמח והתבדחתי, כדי להצהיל גם אותך.
* * *
היום היה אצלי בעל־אחוזה פולני כפרי. בראותו על שולחן־הכתיבה שלי את תצלומך, שאל אם זו היא אשתי..
– in spe8 – השיבותי.
הוא לא הבין והוסיף: –
– “אתה גר צפוּף מדי! חשבתי שאתה בחור, ואפשר היה עוד, אבל כך…”
– האשה נסעה לה.. ושׂכרתי לי דירה קטנה יותר, – שיקרתי לו…
– לאן נסעה?,
– אל מקומות־המרפא…
– בחורף?
– קאפֹּריסה!
– הוי, הנשים, הנשים הללו! – אמר בהתרגשוּת…
מוכן אני להישבע, שהיה רוצה גם הוא לזכות בקאפריסה כזאת מצד אשתו… קסנטיפּה בלי סוֹקראטס.
–אף־על־פי־כן, אני מאחל לך מזל טוב, – אמר.
– על מה?
התשובה היתה מחמאה בשבילך; ואינני חוזר עליה, משום שאַתּ יודעת בעצמך, כי אני יודע – שאַתּ יפה. לא נכון?
– ואין אתה מתגעגע על פלג־גופך הטוב־יותר? עדיין לא פסק מלשאול.
– אף זה עניין! להתגעגע על קאפריסות!
– אבל נסיעה כזאת הרי עולה בוַדאי השד יודע כמה ביוקר!
– ביוקר, אדוני, כמו החירוּת!
הודיתי לאלוהים, כששילם והלך לו.
רואָה אַת, מה שם־טוב יש לכן אצל הגברים? היזהרנה, בל נשכיב אתכן על הספסל!
ממילא כבר עומדת על סדר־היום שאלת שיחרורם של בעלי האנפילאות.
הריני מסיים את מכתבי זה, הרצוף קלוּת־ראש – עליצות – בדיחוּת – ואהבה, בהבטחה ששום אדם אינו מסוגל לאהוב אותך כפי שאוהבך.
שלך ליאון
3 בנובמבר 1877.
טו
הלנה היקרה!
כפי הנראה כבר כתוב ורשום כך בספר המזלות, שחילוּף־המכתבים שלנו יהיה נאחז תמיד בסבך התלונות הדדיות; כנראה צדק קוֹצֶבּוּ באמרו:
"Wir suchen fruh und spat
"Das Bittere im Kelche,
"Wer keine Leiden hat
“Sucht sich welche.”
אולם תלונתך היא הבלתי־צודקת ביותר בעולם. שואלת אַתּ אם אני יודע מה הוא אי־בטחוֹן? באמת אינני יודע, כי יותר מדי אני מאמין לך, משתוּכל העב הקלילה ביותר להכתים את התכלת הבהירה של שמי! כנגד זה יודע אני, מה זה געגועים. אני יודע מה פירוש הדבר להיות בכובד הגוף בזאמוֹשץ ובמחשבה המכונפת ובחום שבלב אצל אהובת נפשי… האמיני לי, כי הפרידה בינינו עולה לי ביוקר, אני משלם בבריאותי… רציתי להצטלם, אבל אני נראה רע כל־כך, עם העצב השפוך על פני, בתוספת ליוֹפיי המוּעט תמיד – שוַדאי היית נבהלת.
ומה אני אשם בכך, שפעמיים בחודש מתקיימים מושבי בית־דין־השלום, ושאר הזמן נוטלות הישיבות של הדרגה הראשונה? ומה אני אשם בכך, כי בדיוּק ליום שבו אני קובע את נסיעתי אליך, שופט־השלום מתחיל אחד ממשפטי? לעזוב משפט כזה היה נחשב חטא קשה מצדי.
הלנה היקרה! אַתּ מבטיחה לי במכתביך, שאַתּ מאמינה באהבתי הלוהטת אליך, ובינתיים אַתּ נראית מפקפקת, אם אני רוצה להתראות אתך! באיזה אופן אפשר לחבר את שני הקצווֹת הללו? לשם מה צריכה אַתּ להטיף אל תוך כוס־האושר דמעונת של מרירות? מפני מה אינך מבינה, כי משאלתה היחידה (לפי שעה) של נשמתי הלוהטת היא לנסוע ולהגיע אליך?… וכי צריך אני לכרוע ברך לפני אהבתך קצרת־הרוח ולהישבע על־כך? אך איזו שבועה קדושה יותר מהרגשתנו אנו, וכי היא עצמה איננה הערוּבּה הטובה ביותר?…
"O, Trennung, Trennung! Wer noch nicht erfahren,
"Mit welcher Qual dein Gift das Herz zerreisst…
"Der, sei er noch so grau an Kraft und Jahren,
“Er weiss doch nicht was wahrhaft leiden heisst.”
אך באלוהים! מכתבך העציב אותי יותר מדי! בתכלית הקיצור, לא יעבור חודש ימים, ולא שלושה שבועות, עד שכפות־ידיך תתלהטנה מנשיקות־האש שלי! הריני נשבע – ואת השבועה אקיים באמונה, יהיה מה שיהיה, לא אסבול שתהיה הלנה שלי מתעצבת.
האוהבך עד יום מותו
שלך ליאון
הלנה! עוד הפעם הריני מבקש ממך, חשבי עלי טובות ואל תתעצבי, כתבי אלי ביתר שׂמחה, כי מכתביך הם שעשועי היחיד. אך כתבי מעט יותר וכתבי על עצמך, אינני יודע מה אַתּ עושׂה, מה אַתּ קוראת, במה אַתּ מתעסקת, מה הם הבּילויים שלך? עני על כל השאלות האלה, ואל תקמצי בבולי דואר! האם אין זו בדיחה גסה מדי? אני במצב־רוח עליז מסיבּה מסויימת, שנודעה בשעה שחתמתי על החלק הראשון של המכתב – ייוָדע לך בפעם הבאה… היי קצת סקרנית…
שלך
ליאון פרץ
אינני יודע איזה תאריך היום, מפני שלא הייתי בבית־המשפט.
ליאון
טז
הלנה היקרה!
האם לא צדקתי, כשקבעתי באחד ממכתבי, כי מזל רע גזר עלינו שפע של אי־הבנות?9
שוב אי־הבנה! ושוב תלונה! אַתּ מאשימה אותי, טוענת כנגדי טענות קשות. אבל (כדבריך!) צודקות!
אני נאשם בחוסר־עקביות, בדו־פרצופיוּת.. הגינותי על הנימוסיוּת וחטאתי כנגד הנימוסיות… נכון?
* * *
מה שנוגע לתצלום – זה כבר עניין אחר… אם יאמר לי כל העולם כולו, כי היקרה־לי־מכול איננה תמירה או איננה יפה – האמן אאמין כי העולם כולו אין נכונה ברוחו. כי אמרי לי בבקשה: וכי יכול מלאך להיות לא יפה־קומה? וכי יכולה מאדוֹנה להיות לא־יפה?
את המכתבים עם “כבוד מעלתו” קיבלתי. קבּלתי שלושה (ולא לפי הסדר) – תוספת מאת הגברת הגיסה האהובה לא היתה בהם… ואם כי אַתּ בתוֹגא של שוֹפט, הודי נא כי טעית… אם כי אני מעריץ אותך כאחת קדושה.
שלך ליאון
המכתב כתוב לא ברור, אבל אין לי פנאי להעתיקו. ואת השגיאות רשמי על־חשבון החפזון.
יז
הלנה היקרה!
תשובה על מכתב שלי (משולב בחרוזים) היתה קוּבלנה, שאין אַתּ נוטה לפיוּט, אך הכחיש את הטענה הזאת מכתבך, שקבּלתיו זה עתה. אין אַתּ מרגישה בוַדאי, כמה אוצרות שירה טמוּנים בלבּתך! ומכתבך זה גילה את האוצרות האלה. כבת־מלכה בספּוּר־המעשׂה היתה השירה שבך רדומה, ובן־המלך – הרגש – העיר אותה מתרדמתה.
איזה משׂחק של רגשות… הנה נשברת קרן האושר בדמעה המפנינה של געגועים; כך מתמזגת הלחישה החשאית של תפילה עם קול־הזמיר של האהבה לדוּאֶט כישוּפי. קרן התקוָה המתוקה משתיקה את הצער האפל – ומעל לכול מרחפת הנשימה הקדושה של האמונה!
“אלי בשמים! אם אינני ראוי לאושר הזה, עזור לי שאהיה ראוי לו בעתיד!”
רק את התפילה הזאת יכולתי להעלות על שפתי, עת קראתי את מכתבך בבית־הדין…
הגינותי על עניין קשה והפסדתי בו. מושב זה של בית־הדין לא היה טוב בשבילי. מ־6 עניינים הפסדתי 4, ו־2 נתבטלו על־ידי פשרה.
כתבי לי בדיוק: אם אַתּ נוסעת לוַארשה ומתי, וכמה זמן תבלי שם…
על נא תשכחי בדבר כתובתו של יעקב.
אני מהר אל בית־הדין, צריך להוציא את תעודות־התביעה מפקיד בית הדין.
דרשי בשלום כולם ובשלומך!
שלך ליאון
18 בנובמבר, 1877.
יח
הלנה היקרה מכול!
אך זה עתה באתי. נמצא כאן מכתב ממך, הוא מונח על השולחן, אף־על־פי־כן אינני קוראו, שכן ממילא אין בכוחי לענות לך עליו, אני עיף ויגע עד מאד.
רוצה אני רק להודיעך, כי אני אוהב אותך לנצח
ליאון
מסרי דרישת־שולם ליעקב.
הלנה האהובה־מכול!
אך זה עתה באתי מגראבּוֹביעֶץ, במקום שהיו לי, כפי שכבר הודעתי לך, שישה משפטים. מכתבך היה מונח איפוא לא־פתוח במשך חמישה ימים, ובשל כך כעסתי מאד על אלטבּעֶרג, שכּן בהכירו את כתב־ידך, ובדעתו כי המכתב ממך הוא, חייב היה להודיע לך על היעדרי.
מכתבים לוַארשה לא שלחתי, כי חכּיתי לידיעה מלוּבּלין, במקום שהמתינו לך בתחנת־הרכבת, כי לאחר שקבּלתי את הודעתך על הנסיעה, טילגרפתי ללוּבּלין בנוגע לדבר הזה.
אינני יודע היכן ישׂיגך המכתב ומתי? ודבר זה מצער אותי מאד
* * *
אספר לך פעם בשׂמחות, מה שעבר עלי בצער ובאנחות…
אינני יודע, משום מה שום אדם אינו מדבר עוד על החתונה שלנו, אך נדמה לי כי מחכּים בזה לכם.
אַת משתעממת בלעֶנטשנה, ואילו אני בזאמוֹשץ, אינני יודע למי קל יותר…
כל תענוגי שלי הוא הקריאה, אבל להשׂיג ספר הגון קשה כאן מאד. אני קורא עכשיו את זאַבּלוֹצקי10, בשעתו ודאי היה טוב, עכשיו אין בכוחו לעורר התעניינות. וגם אינני יכול לעכּל את הסגנון הישן הזה.
כבר שלושה לילות כמעט לא ישנתי כלל, עין לא עצמתי: דרכי־השׂדה הפולניות הארורות. אין עדיין דרך־גרר, ובעגלה אי־אפשר לנסוע. – אני עיף ויגע, כולי כואב, אף־על־פי כן אינני יכול להפסיק את הכתיבה; אלוהים יודע, אם מחר תהיה לי שעה פנויה.
החברה בזאמוֹשץ אבּדה זה זמן מסויים הרבה מאד – את העליצוּת… כמה חברים נסעו מפה לוַארשה, אחדים חולים (“מעשׂי גביר”), והשאר מופיעים בערבים לכמה רגעים במקום, ובנצלם רכילויות ושטויות שונות… הם טוֹוים את קורי המריבות, הסכסוכים ומצב־הרוח הרע.
אם כך יהיה תמיד, נהיה מוכרחים להספיק לנו זה לזו… מה שלא יעלה לנו ביוקר… הריני הולך לישון. את המכתב אסיים בבוקר… הוֹ, אילו יכולתי לנשק את כף־ידך… לפחות לראותך רגע… אצלי כאן עצוב כל־כך…
* * *
התעוררתי מאוחר, ואני ממהר לסיים את מכתבי.
לפני זמן מה קבּלתי את תשובתו של יעקב, הוא מבקש סליחה שעכּב אותה זמן רב כל־כך, ואינו מספר מה היתה הסבּה לעכּוב זה, מה שמרגיז אותי מאד.
וגם אני, מידה כנגד מידה, אינני חושב כלל לענות לו במהרה. אגב, מכתבו מלא בדיחוּת־הדעת ומצב־רוח טוב, מה שמשׂמח אותי מאד.
כולם עשׂו, כנראה, יד אחת, כנגדי! הגיסה שלי מתעלמת ממני, איננה עונה כלל על מכתבי ודרישות־שלומי היוצאות מן הלב, וכך בדיוּק עושׂים גם הוריך ואחיך, אל יזכור להם זאת אלוהים, כי אני זוכר וגם זכור אזכור.
אבי שלי שוהה בלוּבּלין זה כבר שבועים, אין אנו מקבּלים ממנו שום ידיעות, מה שאינו מפריע למנוחת־נפשנו. כי כזה הוא סדר הדברים אצלו, אבא אינו אוהב לכתוב, ולאחר שהבטיח פעם לעצמו שלא להשתמש בעט לשוא, הוא מקיף עצמו שתיקה. בלוּבּלין בינתיים אין טומנים היד בצלחת, אירוסין מתקיימים בזה אחר זה, פעם אצל פייגי מוֹרגֶענשטעֶרן11 ופעם אצל דודנית אחרת, ואבא עתיד להביא לנו משלוח הגון של דובשן.
אולם גורלה של פייגי מדאיג אותי מאד, אני אוהב אותה ביותר, והיא לי כאחות ממש, ואלוהים יודע, מה היתה בחירתם של הוריה… מה לעשׂות, בלי השפעה פעילה – יכול אני אך לאחל לה בחמימות־הלב הרבה אושר… לאחל ולא יותר.
יהיה אצלנו קוֹנצרט של מרת שווארצבּעֶרג מוַארשה, בשבוע שעבר היתה המודעה דלהלן בעתוֹן הלובּליני: “היום יתקיים קוֹנצרט של העלמה שווארצבּעֶרג, שהביקורת הוַרשאית שבֹּחה אותה מאד”. מרת שווארצבּעֶג היא בת הגזע שלנו… אולי תשמיע לנו “ירדן” או “אל נהרות בבל”, מאד הייתי שׂמח. –
בחיי בית־המשפט שלנו יש גם־כן קצת חדשות.. מזכּיר המושב נמצא כנראה תחת השגחת המשטרה, בשל מכתב בלתי־זהיר מבחינה פּוֹליטית – סולק..
הוא פּוֹלני, רוצה הייתי שיבוא רוסי במקומו. – משום שרצוּיה לי גסותם הגלויה של הרוסים יותר מערמתם העדינה של האדונים החשובים הפּוֹלנים…
מה שנוגע לענייני שלי, אין לי הרבה להודיעך. אני משׂתכּר, משום שאני גם עובד, ושני “אני” אלה “חופפים” זה את זה.
אני גומר את מכתבי, שלא לאחר לדואר.
די פטפטתי לך?
שלך לעולם ליאון
יט
הלנה היקרה!
סוף־סוף אני בבית, יושב לי ב“כורסה שלי” וכותב אליך… אך בנשמתי עצוּב לי –כמו ליתום עזוב ובודד…
בדרך היתה לנו התרגזות. מלאֶנטשנה לק. נחשב בדרך־כלל המרחק 5 מיל, לאמיתו של דבר יש לפחות 7. ודבר זה הוציא אותי מן הכלים.
היה לי קר, לא נעים וצער שלא יתואר עינה את נשמתי. אופק חדגוני אפור, חריקה חדגונית של האופנים, וירח אידיוֹטי דהה – כל זה הטיל אותי לתוך יאוש. רוצה הייתי להירדם (וכבר הגיעה עת לכך!), אך לא יכולתי, רוצה הייתי להתארג בתוך חלומות, אך הרוח הצוננת העירה אותי וחוט־הזהב של החלום נקרע, המחשבות נתבהלו ונתפזרו, הרגשתי רק כי קר לי, וכי לבי כואב, ראיתי רק את החושך ושמעתי את הדוּאֶט הבלתי־נעים של הרוח עם הגלגלים…
יכולה את לתאר לעצמך, באיזה קוצר־רוח צפיתי לבקיעת השחר…
* * *
ופתאום – טרח! אני שוכב הפוך על־גבי האדמה!
הודיתי לאלוהים, שלא שברתי את קודקודי בשעה שנפלתי מעל כנפי חלומותי ומעל הכרכרה גם יחד.
– בעוד 8 שבועות תהיה החתונה, – אמר אחר־כך אבא.
הבינותי מפני מה נפלתי. עד עכשיו חבל לי על החלום שנפסק.
הלנה היקרה! ולך בוַדאי גם־כן עצוב! הוֹ, כמה הייתי רוצה לקחת את עצבותך ממך, אך דבר זה לעשׂות אינו עכשיו ביכולתו של האוהבך עד לידי שיגעון.
ליאון.
פ.ס. הרהיטים, שהזכרתי במכתבי אל העָרמאן,12 יש להם חיסרון זה, שהצפוי איננו כחול.
שלך ליאון
נ.ב. שלחתי מכתב אל זילבּעֶרמאן לפי הכתובת “דזיקה 20”
אם הכתובת אינה נכונה או אינה מספקת, נא הודיעוני על כך ואכתוב מכתב שני.
אצפה למכתבך בקוצר־רוח.
אני אוהבך!
ליאון.
כ
הלנה האהובה!
את מכתבך קבּלתי. מאין לי פנאי לכתוב לך הרבה (המושב!), אספר לך על הדירה בלבד.
הדירה שאני מחזיק רטובּה היא ומשפיעה על בריאותי השפעה מאד לא רצויה. הבטיחו לי להוסיף חדרון יבש, אבל גם בזה מסרבים לי עכשיו. כאן להישאר זה בלתי־אפשרי, ודירה אחרת אינני יכול למצוא. כאן צפויה לי מחלה, ובזאמוֹשץ הצפיפות גדולה עד כדי כך שלפני חג יאן הקדוֹש אין מה לחשוב על דירה.
מוצא אחד יש מן הצרה הזאת אילו השארנו בדירתי הזאת את המשׂרד, הייתי יכול להשׂיג בשבילנו סאלוֹן עם מטבּח. הסאלוֹן מפואר, אבל – אין לך דבר בלי אבל – בדיוטה השלישית.
האם מסכימה אַתּ לכך? כל היום כמעט אהיה מוכרח לשבת במשרד, אלא אם כן אַתּ תרצי לראות את שלומי…
מן הדירה הזאת אל המשרד מרחק עשׂרה בתים.
כּתבי לי ככל־המהר מה אעשׂה
שלך עד יום מותו
ליאון
כא
הלנה אהובה!
אני כל־כך עסוק, שאינני זוכר אם כתבתי לך אחרי מושב בית־הדין. אם כבר הודעתי לך, אחזור כאן עוד פעם על־כך, שהמושב היה מוּצלח בשבילי. זכיתי במשפטים יותר משיכולתי לקווֹת. חגיגת הסילוועֶסטאֶר הזאת מצערת אותי מאד… ויודעת את מה עוד? הנה, בבושה אני מודה: השׂמלה הצבעונית… רוצה הייתי לראותך בלוֹבן… אבל אמא החליטה אחרת… דבר מוּזר, כעסתי עליך (אם ייתכן דבר כזה) בנוגע לפּרוָה, ואני עצמי נכנע לחולשה הזאת עצמה… כי הגברות שלנו באמת מבלבלות לנו יותר מדי את הראש –
[המכתב לא נגמר].
כב
הלנה היקרה מכול!
את המכתב קבּלתי רק היום. הדואר הארור הזה השׂבּיע אותי כל־כך הרבּה פחד וצער. חשבתי שאַתּ כועסת עלי! ואני עד היום הזה מאד טרוּד הייתי. שהה כאן אצלנו במשך 18 יום בית־הדין המחוזי מלוּבּלין, ועל־פי בקשתו של הנשׂיא הייתי אנוס לתפוס את מקומו של מתרגם מפּוֹלנית, מגרמנית ומיהודית ללשון הרשמית. עתיד אני לקבל בעד זה שׂכר, אך בכל אופן יהיה קטן מדי, שכן הפסדתי במשך הזמן הזה הרבה מאד, משׂרדי היה במשך כל אותו זמן סגוּר.
הסכימו לשחרר אותי, בתנאי שאמציא להם אדם אחר במקומי, אבל שום אדם לא רצה לקבל עצמו את המכשלה הזאת.
ובאמת הרי זה עינוי, להישבע לפני כל משפט מחדש על נאמנות התרגום, ולהיות קשוּר למקום מעשׂר בבוקר עד שלוש אחר־הצהרים.
מה שגרוע יותר – שהרעב עינה אותי. בבוקר אינני יכול לאכול שום דבר, חוץ משתי כוסות תה (נגמלתי מהרקת מיחמים שלימים), והוּרגלתי לאכול ארוחת־צהרים בחצי אחת, או בזמן המושב בשתים אחר־הצהרים, ואילו כאן נשארתי לפעמים עד שעה חמש בלב ריקן.
הלנה שלי, מה זה מתרחש, ששום אחד מקרוביך אינו רוצה לכתוב אלי? איך אני צריך לפרש זאת לעצמי?…
אחת מדודניותי התארשׂה בשנת 1871 עם אדם אחד מקראשניק, בתורת כלה המתינה בקוצר־רוח למכתביו, וכאן אין קול ואין עונה. לבסוף קבּלה מקראשניק מכתב בזה הלשון:
"בתי היקרה,
"בני שלי וחתנך שלך מבקש מאד את סליחתך על כך שלא כתב לך עד עתה, כי במקרה רע אשר קרהו נפצע באצבע יד ימינו. אנו תקוָה, כי במוקדם או במאוחר עתיד הפצע להעלות ארוכה, ותראי דוגמה מכתיבתו.
המחותן שלך".
ואולם הפּצע העלה ארוכה רק לאחר החתונה! אני מר־רוּח.
אך כיצד אפשר שלא להיות כאן מר־רוח?
אותו יום עצמו קבּלתי מכתב מאחי יוֹסף, הוא מודיע לי כי כתב אליך מכתב נרחב. קבֹּלת אותו? מה הוא כותב? ביני ובין אחי חליפת המכתבים מתנהלת בעצלתים.
האוהב אותך
ליבּ יוּדוֹביץ פּרץ
כג
הלנה היקרה מכול!
כדי שלא לשכוח את התאריך, הריני מתחיל בו. ובכן, זאמוֹשץ, ה־18 ביאנואר 1878 “למניין האדון”. אחרי הקדמה כזאת יהיה לי קל יותר לכתוב. אני במצב־רוח ורוד, כי אמרי נא בעצמך, איך אפשר שלא להיות שׂמח, בשעה שהכול מצליח על הצד היותר טוב. החתונה כבר תהיה בקרוב, סבלונותיך כמעט מוכנים, האורחים מזמינים עצמם בעצמם, יעקב מזמר “זמירות”, האם כל זה ביחד אינו גן־עדן עלי אדמות? כי אם יעקב הפילוסוף־לשעבר, מי שהיה לפנים אַתּיאיסט ואולי גם ניהיליסט, עבר גלגול כזה עד שנעשׂה כבשׂה תמה בעדרו של אלוהים, הרי ייתכן כי גם נשמתי יהיה לה תיקוּן. אגלה לך אפילו סוד, כי זה זמן מה אני מרגיש בתוכי סימנים של יראת־שמים ההולכת ובאה… זה זמן מסוים נתעורר בי איזה חשק מיוחד אל הבצל השבּתי החתוך דק־דק; בחג־הניטל שעבר שיחקתי בדביקות “אוֹקה” וזכיתי, משום ש“שלוּחי מצוָה אינן ניזוקין” (שאלי את יעקב ויפרש לך), ולשנה הבאה ערב יום־הכפּור אני מצפה לתיאבון הטוב ביותר; יתר על־כן, מין עב־ענן אפור רווּי־דמעות יורד על לבי…. האם אין די בזה? מכאן אפשר לבוא לידי מסקנה, כי אני, אדם עקבי תמיד, אגיע, אם אוסיף ללכת בדרך זו, אל עצם המטרה, אשתווה עם יעקב ביראת־שמים, ועתידים אנו לשׂחק עוד ביום מן הימים בגן־עדן “שישים ושש”.
ואולם חייב אני להסביר לך, כיצד הגיע יעקב אל האמונה השלימה, מה היתה הסיבּה. יעקב היה קורא כל מה שנפל תחת ידו, הוא היה קורא ספרים, שהדת והצניעות אוסרת את הקריאה בהם, ספג לתוכו פילוֹסוֹפיות שונות ומשונות, רעיונות מהפכניים של קידמה, יחד עם תורתם של אבות ההפקרוּת. היצר־הרע מפתה, מושך – והוא סר מעל הדרך הישר. לאחר שנתעה הוא עצמו, רצה למשוך אחרים אחריו. וכשהושלך אל התהום, התחיל מחפש לו שם חברה. הוא היה מחמיץ ומקלקל אחרים, לכל אחד היה מעניק חלק מידיעותיו, ועד שחילק מטובו לכל אחד ואחד, נשאר הוא עצמו ואפס בידו. הידיעות המועטות שבידו נתחלקו ונתפוררו, נתחלקו לאטומים. יעקב נשאר לו אטום אחד כזה, וזה היה מעט מדי! היצר־הרע שבו אין לו במה יתפרנס, יעקב כבר נתוּן ומסוּבך במסחר, המייבּש את מוחו, ואינו פנוי לקריאה. כללו של דבר, היצר־הטוב ידו היתה על העליונה, המלאך שף בעקבו את הנחש. האטום האחד של חלי־הכפירה נשרף באשה של האמונה שנתעוררה… ויעקב חזר אל הדרך הישר…
והואיל וחזר אל הדרך הישר, הריהו נפנה לכל התענוגות שהאמונה ויראת־השמים מרשות להם לנאמיהן… תאבונו מתעורר למראה פשטידה של איטריות, אזנו מתענגת לשמע נעימתן של הזמירות, ונפשו גאולה ושלימה עם עצמה. אבל נניח לה ליראת־שמים… אם כי חזרה והיתה שוב למוֹדא, נעשׂתה מגן למנוּוָלים, כסוּת־עינים לעצלנים חומדי־שינה, אמן של שערוריות נעימות ומקוֹר של התלהבות למיני “הפשעֶ־גלוֹנד” הקאטוֹליים. ריחה ריח רע, שכן עוד מימי־הבינים היא מבאישה בריח של דם.
מה שנוגע לשׂמלת־החופה שלך – יהא כך.לתת אל הלב דבר זה פירושו יהיה לחלל את העבר, לבוא בטרוניה כנגד פסק־דין צוֹדק.
לנצח אוהבך
שלך ליאון
כד
הלנה היקרה!
אני עסוק כל־כך, שאינני יכול להשיב על מכתבך שקבּלתי שלשום אלא עכשיו, ואף־על־פי כן יש לי די שהוּת כדי לפהק, להשתעמם ועוד יותר – להתגעגע עליך. אלוהים! איזה ערבים ארוכים, איזה לילות חסרי־שינה, הנמשכים בלי סוף. כמה משׂחקי־קלפים מפוהּקים, כמה ערבי־ריקוּדים משועמים וכמה ענייני־בית־דין מסובכים. וכשאני רוצה כבר אחר כל אלה לנוח, להינשׂא ולעבור ברעיוני אל זו שאני אוהב, הרי הפעמון מודיע לי מיד, כי האורחים, שאין להפטר מהם, באים לחלוק לי כבוד בביקוּרם שאין לו סוֹף.
בחדר הצר מתפשט צחוק ריקן ומעושׂה, נושׂא בחלל־האויר עשנן השחור של הסיגריות. והזמן מתמשך כעינויי הגיהנום…
זה הוא סיגנון חיי. אחיך יכול להעיד על כך ולתאר אולי בצבעים שחורים עוד יותר.
לפני שלושה ימים היה אצל קוֹרנגוֹלד נשף, אתמול הצגה, היום תיאטרון־חובבים רוסי, אתמול והיום אותו שיעמום עצמו. שלא לקנות כרטיסים אי אפשר, משום שההצגה היא לטובת הצלב האדום ואני הרי הנני פאטריוט ואוכל לחם רוּסי, אך יסלח להם אלוהים – לכוחות האמנותיים הללו!
עתידה להיות גם הצגת־חובבים פולנית לטובת הצלב־האדום. העבדים רוצים לשׂאת חן וחסד בעיני האדונים…
תהיה לך איפוא שׂמלה צבעונית. הערותיהן של הגבירות שלנו אינן לטובה ביותר. ביום החופה צריכה כלה צעירה להיות לבושה בלבן; גם אני סבור כך. אך אם אמא סבורה אחרת, ייעשׂה רצונה.
עוד שלושה שבועות תשהי בווארשה… אַתּ מבקרת בתיאטרון ואינך כותבת לי ולא־כלום על כך? רוצה הייתי לדעת, איזה רושם זה עושׂה עליך.
ראי, שיודיעו לי במכתב או בטלגראמה, למתי יש בדעתכם לקבוע את החתונה.
בנוגע לפרוָה – הריני מציית.
ליאון שלך
[מקור]
גיסי היקר!
הנני פורס בשלומך. להרבות אמרים לא אוכל, כי עתותי אינם בידי. אך זאת אגיד לך, כי על מכתביך אני שׂמח כמוצא שלל רב (מליצת מלמדים). והנני פורס בשלום ה' נייאוויעדעל,13 ואם אין לו עבדים לשחרר לבתו, יזכור כי עבדים היינו לפרעה במצרים, ועתה כולנו בני חורין… אם לא כולנו חכמים ונבונים.
יצחק ליבּוש פרץ
כה
הלנה היקרה מכול!
את מכתבך קבּלתי היום בשעת הגנה על עניין. כמה שמחתי, אינני צריך לתאר לך.. אַת מבינה בעצמך, מה שמחה היא לקבּל מכתב מן האדם היקר ביותר. הסבּה לשתיקתי היתה, שנסעתי מן הבית ושהיתי קצת יותר מדי.
מהיכן בא והופיע אחיך, לא קשה לנחש. לדבריו, הגברת הכלה עצמה ביקשה אותו על־כך, והוא לא היה אלא עבדה המסוּר. האם זה נכון או לא? שפטי בעצמך. בשבילי [נעים] שהוא בא, שהוא שהה אצלי זמן ממושך למדי – שלושה ימים תמימים; שהוא הצליח במשחק ה“אוֹקה”, עד שהרויח 14 רובּל־כסף, ומה שהוא מרוצה ממני! ערכתי לו קבּלת־פנים כיד המלך, מפני ששׂימח אותי כל־כך בבואו. לא קימצתי לא בסוכר, ולא בחמאה, לא בבשׂר ולא בדגים וכו' וכו'. ומה יהיה עוד, כשתבואי אַתּ! ראי והתכונני כראוי אל ביקורך הנצחי הזה!
אַת כותבת לי, כי עצוב לך, ואין אני יודע מפני מה? האם אין יעקב יכול לשעשע אותך? האין הוא מקיים בך מצוַת הכנסת אורחים?
ודאי כבר קבּלת את תוכחת־המוסר שלי, ואולי את כועסת עלי. היתה לי חובה לומר לך את דעתי…
מחר המושב. יש לי 14 או 13 עניינים, על התוצאות אודיע לך מחר.
השתדלי לא לשהות הרבה בווארשה. לקרב את האושר – זה נתוּן בידך! אל נא תרצי, שיהיו לי טענות אליך קודם הזמן. שבת יורדת ואני מוכרח להפּרד מעליך.
שלך, ליאון
אחי יעקב!
[מקור]
מכתבך קבּלתי, ואתה את מכתבי לא קבּלת עוד – – והנני מחכה על תשובתך.
עתותי אינם בידי והנני אוהבך.
יצחק ליבּוש פרץ
כו
הלנה האהובה!
ובכן, אַתּ נמצאת בווארשה![21] טבולה וטבועה בסלסלה ומלמלה ואריגים, אין לך אפילו פנאי להתגעגע על מישהו… לא כך? ואני, למען האמת, עליז ובמצב־רוח טוב; קודם־כול נמצא כאן אצלי עכשיו העֶרמאַן, והשנית, מקרבת נסיעתך לווארשה את אשרי – יותר נכון – אשרנו. בתודה אומר אני משום כך לכוכבון שלי: הריני יודע, אימתי תהיה החתונה שלנו! האושר שוב אינו מאחורי ההרים!
את מכתבי, ששלחתי ללעֶנטשנה, בוודאי כבר קבּלת: אחיך מבטיח לי, שלא עכּבו שם את המכתבים.
חרדתך היתה לשוא, צריכה אַתּ לדעת, כי רק מקרה בלבד יכול להיות הסבּה לשתיקתי. ובפרט שידעת על נסיעתי אל בתי־הדין הכפריים. אחיך ספר לי, כי התעקשת ודווקא דרשת מעיל־פרוָה בעד 150 רובּל, האם זה נכון? והאם צריך כך להיות? האם אַתּ סבורה, כי האושר תלוי בכך, או כי בלי מעיל־פרוָה יקר תהיי פחות יקרה לי? כמעט איני יכול להאמין להעֶרמאַן, הקפריסה הזאת מרגיזה אותי. סלחי לי את דברי המוסר… הם נובעים ממקור האהבה הטהורה הלוהטת. רוצה הייתי לראות אותך נעלה מקפריסות כאלה… אל נא תשכחי, כי אנו צריכים כבר לחיות בכוחות עצמנו…
אבקשך עוד הפעם, אל נא תחשבי לי לעווֹן, שאינני יכול לעבור בשתיקה על דבר הנוגע לך.
שׂיחקנו עד עתה בקלפים. וכבר מבינה אַתּ, מה מאוחרת השעה, הריני נפרד איפוא ממך
ליאון.
כז
היקרה מכול!
סלחי לי, שעד עתה לא עניתי על מכתבך. הסבּה לכך היא השפע של המושב והשפע של עגמת־נפש.
מרגליות14 חולה אנוש.
החתונה איננה יכולה בשום־אופן להיות בטאַזשעֶמיעֶך.
בכמה בריאות עולה לי הדבר הזה יכולה אַתּ לתאר לעצמך. זה ארבעה ימים כמעט, שאינני אוכל ואינני ישן…
חוסר־השינה, הנוטל ממני את הכוחות, ומה שאין לי כלל תיאבון – שני אלה הטילו בי חיוָרון כזה, שפחד הוא להסתכל בי, ואילו הופעתי לפניך עכשיו היית נרתעת מפני בצעקה, במקום לקבל את פני בברכה.
החתונה מוכרחה איפוא להיות בלעֶנטשנה.
נבוא לכל היותר בשלושה. – כאן מצפּה לך הכל בסדר הנכון. תהיי מרוצה.
טלגרפו, מתי צריכים אנחנו לבוא.
הארבעה־עשׂר בפברואר כבר מאוחר מדי. אל נא תקלקלו לי את המושב.
אורחי מפליאים את הסדר ומשבּחים אותך בקול…
“– – –”, נחשי?
שלך, ליאון
הורי ואחי היקרים
[מקור]
בשברון מתנים הנני מודיעכם, כי החתונה לא תוכל להיות בטאזשעֶמיעֶך, ה' מרגליות שב ויחלה, וכפלים לחוֹליו, ואין מקווה [ל]ארוכה: זוֹקן ואין־כוח כי ילכו שלובי זרוע את מחלה קשה כאסטמא, מי יקום כנגדם?
הורי היקרים! הכול בביתי מוכן ומזומן, עשׂו את המשתה בלעֶנטשנעֶ, אבוא את הורי ולא יותר. הודיעוני את הזמן על־ידי דעֶפּעֶשַעֶ, והנני אוהבכם, מוקירכם ומכבּדכם.
יצחק ליבּוש פרץ
כח
הלנה האהובה!
סוף־סוף אני מאושר, שיש ביכולתי להודיע לך, שכבר יש לי דירה. גדולה, יפה, מפוארת – ומר מרגליות בריא. על כן, איפוא, אם אתם מוכנים, טלגרפו או כתבו לנו, אימתי והיכן צריכה להיות החתונה.
הריני שכּור מן הידיעה, וההרגשה העצמית, שמילאתי את כל דרישותיכם – עושׂה אותי מאושר.
הריני מבקש רק תגמול. גמלו נא לי בהחשת החתונה.
מכתבי, כמכתב אחרון, קצר הוא. העקירה אל הדירה החדשה וריהוטה, אגב עבודה לא מצומצמת בבית־המשפט, תופסות לי יותר מדי זמן! ואף־על־פי כן אנוס אני לחיות כל הזמן עם זכרונך, להתגעגע עליך…
שלך
ליאון
הורי היקרים
[מקור]
הנני מודיעכם כי נהפך הגלגל לטובה, נס הענן ותזרח שמש חסד ומרפא בכנפיה.
ה' מרגלית שב לאיתנו, לי יש מעון טוב ונאה והנני מחלה את פניכם להגביל זמן החתונה.
בנכם אוהבכם
יצחק ליבּוּש פרץ
אחי העֶרמאן
[מקור]
עשׂיתי את חפץ כולכם, יגעתי ומצאתי, לי יש מעון טוב ונאה. חם וכו' לי יש כלי־בית טובים, כבר עשׂיתי לי בגדים והנני יכול לברך “אשר…”
הנני מחלה את פניך למהר ולהחיש את זמן החתונה, כי חולה אהבה אנוכי.
אחיך יצחק ליבוש פרץ
גברת גיסה האהובה ביותר!
וַדאי תשׂמחי על הידיעה הכלולה במכתב אל ההורים ואל הלנה. השתדלי נא להתכונן מכל המוקדם כי תוחלת ממושכה מתישה את הגוף.
אחיך האוהבך
ליאון
כט
הלנה היקרה־מכול!
ובכן, הגיע הסוף לחליפת־המכתבים שלנו, לדאגותינו, לטענות ההדדיות וכו'. לא נשאר לנו אלא להתפּייס, להראות פנים שׂמחות ולהזמין זה את זה לחתונה של שנינו!…
האחים שלנו בילו כאן לא רע, הם אכלו צנימים, קלפים גם־כן לא חסרו, אבל משינה נהנו מעט, שלא יישנו רק בחתונה.
אצלכם בוַדאי יריד גמוּר. ראשיכם מלאים רעש והמולה, ואינני רוצה להטיל עליכם שיעמוֹּם ב“קוֹרעֶספּוֹנדעֶנציה המרודמת” שלי, כי בקושי רק אני יושב, העינים בוערות, בראשי רעש ובקיבה ריק, ומשום שאזל לנו אמש המלח.
ובכן, אמרי אַתּ עצמך! היש לי ערך, אם אני כותב לך על קיבה ועל מלח, על קלפים וצנימים? אדרבה, רוחי אוהבת להתפלש תכופות בעפר האדמה והיא מונעת עצמה מן השמים הכחולים, כדי ליהנות a la gemein.
מלבד זה אישן כל צרכי, בקרוב נתראה ושאר ההסברים יזרמו כלבּת הסמבטיון הלוהטת מפה אל פה, לסירוגין…
שלך ליאון
כדרישתך:
ההלבשה שלי עדיין אינה מוכנה.
ליאון
שמעי מעשׂה שהיה: יצול העגלה, שהיתה צריכה להסיע את אחיך מכאן נשבר – והם נשארים עוד אצלי – לחמישה רגעים. העסק הזה עלול לעלות לי ביוקר, כי אינני בטוח בארוחת־הבוקר, אלא אם־כן אעמיד פני־חולה… וארים שתי ידי למעלה ואודיע: אחי, צאו לדרך רעבים, כי המטבח שלי שוב אין בכוחו לשרת אתכם.
היצול מתוקן. ברוך יהיה העגלן, האחים נוסעים. שלום.
ליאון
-
המכתבים אל הכלה, ואחר־כך אל הרעיה, נכתבו במקורם פולנית או רוסית, ורק כמה איגרות קטנות אל קרובי הכלה נכתבו עברית במקורם, והללו יסומנו [מקור]. המכתבים מובאים פה מתוך פירסומו של ז. רייזען ב“ייווא בלעטער”, אוגוסט אוקטובר 1937. כרך XII, מספר 1–3. ↩
-
פרץ הכיר את הלנה (נחמה) רינגלהיים בספטמבר 1877 בלענטשנה ונשא אותה לאשה בפברואר 1878. בחלק מן המכתבים חסרים התאריכים. ↩
-
פקיד אצל אביה של הלנה. הוא נתוודע אל פרץ בזאמושץ ועל־ידו הכיר פרץ את הלנה. ↩
-
סופרת ולוחמת לשיחרור־הנשים (1819–1895), מייסדת "אגודת הנשים הגרמנית הכללית (1865). ↩
-
כדי להרגיע אותך יכול אני לומר לך, שהחוק הזה ברוסיה יש לו תוקף עד היום הזה!
התחיקה שלנו מחייבת את הבעל לפרנס, לאהוב ולכבד את אשתו, להגן עליה ולהישאר נאמן לה. כנגד זה מחוּיבת האשה לציית לבעלה בתורת ראש המשפחה, לנהוג בו אהבה וכבוד ומסירות, ללכת אחריו לכל מקום שייראה טוב לפניו ללכת להשתקע שם (סעיפים 208, 209, ו־210 בחוק על היחסים בין איש לאשתו. משנת 1836). אני סובר, כי המחוקק הביא בחשבון את המצב המקוּבל'', כי המשפחה בתורת מוסד לעצמו, מן ההכרח שתהא נהוגה בידי ראש אחד, וכדרך העולם, מסר לבעל גם את הפריבילגיה הזאת.
אבל איזה יחסים נובעים מן הפריבילגיה הזאת ואילוּ מקרים מוזרים? כמה פעמים רואים אנחנו בעל שיכּוֹר, מנווָל ואידיוט, מענה ללא עונש ומחזיק תחת עוּלוֹ הנורא את האשה השקוּדה והעדינה ביותר! מפני מה אסור לה לאשה לקרוא לעצמה בשם המשפחה שלה מבית־אביה (סעיף 212 מן החוקה הנזכרת)? מפני מה מאבּדת האשה הנשואה את רצונה שלה ואינה יכולה לעשות כמעט שום דבר בלי רשותו של בעלה? לכל־המרובה יכולה היא לבקש מבית־המשפט הראה להגן על ענייניה (סעיפים 82, 183 ואחרים מן החוקה האזרחית). מפני מה? רק משום שעושי־החוקים הם גברים! [הערה של פרץ]. ↩
-
הוד מעלתו. ↩
-
כבוד מעלתו. ↩
-
העתידה להיות (בתקווה; לאטינית) ↩
-
במקום הזה, וכן בכמה מקומות אחרים במכתב זה, מושמוים בתי־שיר אחדים מתוך זמירות־עם פולנים עממיים וחיקוי להם. ↩
-
פראנצישק זאבלוצקי – דראמאטורג פולני (1754–1821). ↩
-
בת של אחות־אביו של פרץ בלובלין. ↩
-
הערמאן רינגלהיים, אחיה הגדול של הלנה, גר אחר־כך בווארשה. ↩
-
נייאוויעדעל – בעל־מחבר בווארשה. ↩
-
ישעיהו מרגליות היתה לו אחוזה קרוב לזאמושץ, כפר טאזשעמיעך. שם עמדו לערוך את החתונה. אולם הוא מת, והחתונה נערכה כמה שבועות לאחר מכן, בקראסנוסטאב, לא הרחב מזאמושץ. ↩
מכתב אל ידיד
מאתיצחק ליבוש פרץ
ניימן1 היקר!
כבר אני מפחד לכתוב אליך… מפחד מפני צחוקך, מפני לגלוגלך המר.. אך מה אעשׂה? אוי לי מיצרי, או לי מיוצרי… להפסיק את ידידותי אתך אינני יכול, יותר מדי אני אוהב אותך, ואנוס אני להכּנע לביקורתך…
על־כן אני לובש עוז, ורוצה לומר לך הכול בנשימה אחת: אני מאוהב!
ובכן, מה? אתה פוֹרץ בצחוק? מניד ראשך? מרחם על חברך המסכּן? עשׂה מה שתרצה, אבל אני אוהב… אוהב בלהט כתלמיד בית־ספר, מתוך חישוב כבעל־תאוָה, ובטוהר כאַפּלטון!
אני מאוהב וגם אתחתן…
אתה מתגלגל מצחוק?
בתכלית הקיצור, אספר לך את תולדות אהבתי. בזאמושץ נמצא אדם צעיר מסוים – נקרא לו A2, – שאבּד את משׂרתו, נשאר מוטל על הספסל הקשה וכיסו ריק, בלי סכּוי לעתיד…
ולאדם זה בשם A עשיתי טובה כלשהי, למשך חמישה שבועות נתתי לו משכּב ומאכל, והוא הבטיח לגמול לי טובה תחת טובה.
פעם אחת נכנס אלי מלא שׂמחה. – באתי, – אומר הוא, – לגמול לך ביד רחבה, אתן לך… אשה.
צחקתי.
– אל תצחק, – אומר הוא, – אלא סע נא אתי עד לעֶנטשנה הקרובה, שם אראה לך נערה, שתתאהב בה, ואותה תשׂא לאשה בקרוב…
צחקתי, אבל מתוך סקרנות נסעתי, וראה ראיתי לא נערה, אלא מלאך, התאהבתי בה וגם – בקרוב נעמיד חופה…
מטרת מכתבי: יש לי הכבוד להזמין אותך אל חתונתי עם הלנה רינגעֶלהיים, העתידה להתקיים בלעֶנטשנה ב־14 בפבּרוּאר שנת 1879.
שלך
ליאון פרץ
-
המכתב מתורגם מפולנית. ניימן היה מכרו של פרץ בווארשה מן הזמן שהיה פרץ נותן שם שיעורים לעברית כדי לפרנס עצמו. ↩
-
ואלה פרטי המעשה: הצעיר A – יוסף רובינשטיין – היה לבלר אצל אביה של הלנה במחסני־העצים. הוא התוודע אל פרץ בזאמושץ, שהיה שם פקיד אצל קבלן. את המשרה איבד עד מהרה, ופרץ סייע בידו להתקיים בעת רעה. רובינשטיין הוא שעורר את פרץ לנסוע אל היריד בלענטשנה (בעיירה זו התקיימו ירידים גדולים פעמיים בשנה – בסיון ובאלול). פרץ נסע עם שארי־בשרו, בעלי־האחוזות מרגליות וקורנגולד, והם עם רובינשטיין הנ"ל הביאוהו אל בית רינגלהיים, להכיר את הלנה ואת הוריה. ↩
הרעיה
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
הלנה היקרה!
לא בדבּור האחד בלבד “סלחי לי” רציתי לבקש את סליחתך. משלושה טעמים צריך אני לקבל את מחילתך:
1) נדבּרנו, כי אַתּ הראשונה תכתבי מכתב! ואני מבקש איפוא לזכור את ההבטחות שמבטיחים לבעל!
2) הרי לא יכולתי לשלוח מכתב מווארשה, בעוד לא פעלתי ולא־כלום. ולחכות ליעֶנקל הרי אנוס הייתי… על־כך נדבּר פנים אל פנים.
3) הטעם החשוב־ביותר הוא, שהאהבה סולחת… בשמה של האהבה הזאת שלנו הריני מבקש, הלנה היקרה, שלא תתעצבי אל לבך בגלל הידיעה הבאה: הרופא מצווה עלי להמתין עוד כמה ימים! הנה זה עתה אני חוזר ממנו ורק עכשיו קבלתי ארבעה רעֶצעֶפטים, שאצטרך בוָדאי לשלם בעדם בבית־מרקחת בערך 3 רוּבּלים.
אך כנגד זה מבטיח הרופא, שאסע הביתה בריא ובלי שום אפשרות של רעֶצידיב.
הלנה! לבכות מתחשק לי, כשאני חושב על הרושם שתעשׂה עליך הידיעה הזאת! אני מתאמץ להתאפּק, כי יעֶנקל כבר מתחיל לצחוק.
אני מודה ללוּציאן2 בעד היומן. את מכתבו ומפתחו של ליאוֹפּוֹלד3 החזרתי, לקבּל את הספרים לא בא שום אדם. הלנה! אין אַתּ יכולה לתאר לעצמך, כמה ההישארות הזאת מצערת אותי, אך כנגד זה אין לי שום עצה! צריך פעם אחת לעשׂות סוף לדבר ולשוב הביתה בריא.
יודעת אַתּ, מה עלה בדעתי? כתבי לי במה אַתּ חוששת, ואכּנס אל טיפּכוֹבסקי ואתייעץ עמו.
הלנה! אני עובר מבית־מלוני אל בית־מלונו של יעֶנקל. אילו נשארתי לבדי היה לי משעמם!
עשיתי לי חליפת־בגדים וקניתי לי כובע עם זוג מוקיים נוחים.
געֶרשנזוֹן כבר מתחיל מתכּונן. היו לי בריאים ושמחים.
שלך ליאוֹן.
אם יהיו עניינים בשבילי, מבקש אני ממך לא לקבּל שום הודעות. אוֹ – לחתום במקומי ולאשר ולסדר על־ידי מישהו.
שלך ליאוֹן.
לוּציאן! התנהג יפה. מה שהבטחתי, כבר קניתי. מכתבך מצא חן בעיני הכול וישבּחו אותך.
אבא
ב
הלנה היקרה!
הייתי אצל הרופא. הוא ציוָה לי לעשות כמה אמבטיות ורק בשבת יתן לי עצה סופית. אגב כך רשם לי רפואה. מחר יתברר, אם היא תהיה בטעמה טובה או גרועה יותר מן התרופות של הרופא בזאמוֹשץ. הפעולה – מבטיח הרופא – ודאית היא.
אלך להתלבש אל ה“נשף”. ובכן, להתראות!…
* * *
אחת בלילה. התחמקתי בנוסח האנגלי. לא נפרדתי אפילו מבעלי־הבתים. אלי שבשמים! איזו תערוכה של חוטמים! חוטמים ארוכּים, תפוחים ועקומים! ואף לא אחד כראוי. “הגברת הזקנה” שלנו היתה מלכת הנשף! כלומר, היא היתה – אילו היתה לה, כמו לאחרות, הנדוניה המתאימה! המין הגברי היה גם הוא מיוצג כראוי! חוטמים וחוטמים! בטוח אני, שלפחות במשך שנה תמימה אהיה רואה בחלומי חוטמים בלבד. היו קרובים בלבד, כמה מכּרים; חבריו של נתן, סטוּדנטים – לא קבּלו את ההזמנה. הם הרגישו בחוש־הריח שמכינים להם “ארוחת־ערב קרירה”!
בּרנארד לא היה. הוא איננו שוטה: הוא התנצל במחלתה של אשתו. מה הייתי אני נותן, אילו לפחות היה גרשנזוֹן נופל למשכב? מוטב היה לי לקרוא אליו קוֹנסיליום, להעיר עשׂרה רוֹקחים משנתם ולהניח לו כל הלילה תחבּוֹשות, ובלבד שלא לשׂאת בעונש של הסתכלוּת בתערוכה כזאת של חוטמים!
בתיאטרון הייתי רק פעם אחת! איך4 זה קורה אינני יודע, אך הימים בורחים “כצללים של צפרים פורחות”. לא עשׂיתי ולא־כלום ועד עכשיו לא היה לי פנאי רגע אחד. אני מתחיל באמת מתגעגע הביתה. את המחשבות העצובות מגרש אני כזבובים טורדניים. אינני גומר את המכתב. אני נורא עייף. ואַתּ? אַתּ כבר ישנה בשעה הזאת וגם אני אשתדל להרדם, אני עייף עד מאד, העט נושר מתוך ידי.
קמתי בעשׂר בערך. החוטמים הניחו לי איכשהו לישוֹן. הייתי כנגד זה בבית בזאמושץ. אך לא אתך. אַתּ נסעת לך לחוץ־לארץ. כמה ימים לא קבּלתי ממך מכתב. ישבתי בכּוּרסה מתגעגע ולוּציאן ישב ליד השולחן השני, ובמקום ללמוד היה תולש מן הדקדוק הלאטיני דף אחר דף. רציתי לגעור בו, ביקשתי לקוּם ממקומי – אך רגלי היו כקפואות. והוא תולש ותולש והסל הולך ומתמלא מן הדפים…
הדם בעורקי נדלק. תפסתי את מכונת־הסיגריות ורציתי להשליך אותה על הרצפה, כדי להפסיק בזה את לוּציאן מעבודת־התלישה שלו. ופתאום נפתחת הדלת ואַתּ נכנסת! מיד הלך לו ממני הקפּאוֹן והשתוּק, לשוני חזרה אלי ובקפיצה אחת כבר הייתי בין זרועותיך.
כשהתעוררתי, באמת לא יכולתי לזוז מרוב עיפות. היובש בפי היה גדול כל־כך, ששתיתי מחצית הסיפון מים עד שהתאוששתי.
מה שלומו של לוּציאן? ליאוֹפּוֹלד, עשיתי הכל.
ליאון.
ג
הלנה!
חייתי שלי! כמה נגע מכתבך אל לבי! אַתּ סובלת אַתּ בודדה ואני, לפי מכתבך, מבלה בנעימים.
הוֹ, מה מצוינים הם הבילויים שלי! מה מפוארות שׂמחותי! ביליתי אצל האדון ק', אני מבלה כל הזמן אצל הגברת “בּוֹקי”, אני מלמד את יעֶנקל לשׂחק פּרעֶפעֶראנס, עושׂה לי אמבטיות, מורח עצמי במשחות ריחניות, טועם תרופות מתוקות!
השתעממתי רק שתי פעמים: שמעתי את זשוּלקוֹבסקי והייתי פעם אחת ב“אֶלדוֹראדוֹ”! בסך הכל – ביליתי שני ערבים בתיאטרון.
כשהיה כאן גרשנזון, אפשר היה יותר לעשות משהו בשנַיים. אך אתמול בבוקר קמתי בשעה עשׂר, הלכתי אל יעֶנקל ושתיתי שם טיי. מוזמנים אל מר שאטנשטיין – היינו שם כמה שעות, ובכמה השעות הללו הסברתי להם את יסודות משׂחק הפּרעֶפעֶראַנס. לשם שינוּי ירדנו לארוחת־צהרים אל עֶקסעֶלמאַן; לאחר הארוחה הלכתי אל משפחת “בּוֹקי” ושתיתי שם טיי. באו מר שאטנשטיין ומר פרישבּרג. זה האחרון לקח את גרישה אליו ל“אוֹקה”. שוב הלכנו אל יענקל, ושם בילינו עד עשׂר. בעשׂר ליוינו את ש' – אכלנו ארוחת־ערב (כל אחד רבע קאַוויאַר, עם בצל, יעֶנקל עם הבצל!) והלכתי לישוֹן.
חידוש ביום הזה היה הבּיקור אצל בעֶרנארד, ויציאתו של גרשנזוֹן לדרך, לאחר פרידה חמה מדי.
הלנה, חיָתי שלי, סבלותי שלי אינם קטנים משלך, אך אני מרכין ראשי לפני ההכרח, והבה נצפה לזמנים טובים יותר!
בכל אופן, אלילת האהבה – שקיומה שלה (לא של האהבה, אלא של האֵלה) מוכח בדיוּק כמו קיומו של אלוהים עצמו – תסמן לך 5 פלוּס בעד מכתבך.
בשבילי המכתב הזה הוא הוכחה לשלטונו הרם־ביותר של הרגש שהלב מסוגל לו, ועל־כן – מה מתוקים עם סבלותי!
לוּציאן וליאוֹפּוֹלד, היו לי בריאים ולמדו היטב!
ליאון פרץ
ד
הלנה היקרה!
כל יום השישי הייתי אצל נתן בבית, ובשבת הייתי אנוס לשנות את החוזה, משום הטלגרמה מזאמוֹשץ, שלא היתה מחוכמת ביותר. על־כן רק היום היה אצלי הד"ר נאטאנסון אצל מר רבּינוֹביץ' בבית. ניצלתי את טוב־לבם של ידידינו אלה, משום שבית־המלון האוקראיני מלוכלך ומגונה עד כדי כך, שהתביישתי לקבל אותו שם. לא ללכת אל נאטאנסוֹן ולהזמין אותו אלי – יעצו הקורנגוֹלדים והצעירים.
ד"ר נאטאנסון סובר שיש לי דלקת־קיבה חזקה, אם כי לא עידנית, אבל היא עלולה על־נקלה להפוך לעידנית. עם זה יש להניח על־פי הסימנים, כי השרשור נולד מחדש, אך ייתכן גם שאין אלה אלא סימניה של הדלקת.
את הדלקת, אומר ד"ר נאטאנסון, אפשר יהיה לרפא על־נקלה, ומה שנוגע לשרשור, הרי זה תלוי בנסיבות שונות. לפי שעה נתן לי תרופה־לנסיון. ביום החמישי, לאחר שאסיים אותה, הדלקת תעבור, ואם לא תיעלם כולה – הרי תוחלש הרבה. התולעת, אם ישנה עוד, תתגלה, ואז יגרש אותה במשך שנַים־שלושה ימים. הוא מעכּב אותי משום כך מינימום 5, מכסימוּם 8 ימים. האמיני לי, שהסכּוּי הזה מצער אותי. אך מה אפשר לעשׂות?
אינני מבין את יוסף. אם אני מטלגרף “כמו שרצוי”, פירוש הדבר: שראיתי את החשבונות בעד דצמבר ויאנואר; שהמחירים שהושׂגוּ טובים הם; שהגעתי לכלל הכרה, שאין בשבילנו סכנה מצד עמדתו הכללית של נ' ר' – ומפני מה איפוא לא לקחת מקדמה? מדוע לא מוטב להפטר מליאון מרגליות?
אינני מבין, משום מה הוא מפחד מפני המקדמה ובמה המקדמה מקשרת אותנו? נתן מבטיח לתקן דרכיו. הוא לא הסתיר בפני גוֹלדבּעֶרג את ספרי־חשבונותיו… מה אתם מבקשים עוד? הוא לא יכול להיוָכח, משום שספרי־חשבונותיו אינם מעוּדכּנים. ואילו לנו לא יכול היה להאמין, שהיינו יכולים “עם הרכוש שלנו” להתעלם מסכום כזה, משום כך היה בטוח שהוא עצמו טעה בחשבונות.
כפי שכותב יוסף, קמח בווארשה הוא “אש להבה”, על־כן אמרתי לנאטאנסוֹן בגלוי, שאני מטלגרף שתשלחו רק קרון אחד, אם את השני אפשר למכור בו במקום.
אך זה עתה הביאו לי את הבקבוקון עם התרופה, אקח אותה פעמַים ביום, בתשע ובשתַּים, מילא, איזה טעם יהיה לה; ואיזו פעולה – זה העיקר!
רוצה אני לבכות מכעס: לעשן אוסר הוא עלי! אך לא כל־כך מהר אני נשמע לו5, ובאמת הרגע אני מדליק לי סיגריה. אני אנוס לסיים את המכתב, כי אייזיק נוסע.
הרבּינוֹביצ’ים דורשים בשלומך בלבביות.
ליאון פרץ.
ה
הלנה היקרה!
את מכתבך קבּלתי אתמול בבוקר, אך בשום פנים לא יכולתי להשיב לך מיד ואבּדתי יום אחד של דואר.
היום נסע נפתלי לווארשה. אך לו לא רציתי למסור את המכתב מחשש שיאבּד אותו או ישכּח למוסרו.
בינתיים אני מתהלך כעיוור.
קודם־כל אינני מבין, מפני מה אין אַתּ דורשת כסף?
אינני מבין, מפני מה אַתּ נוהגת כך, ש“אני מוכרחה להישאר בלי כסף”?
ושלישית, הסבירי לי כיצד נוסעים לטשעֶכוֹטשינעֶק דרך זאַמוֹשץ? משום מה אינך כותבת לי, דרך אגב, אימתי אַתּ עומדת לעזוב את וַארשה?
האם אַתּ מכירה את טשעֶכוֹטשינעֶק? אומרים, כי שם מאד לא־נוח, גרוע פי שלושה יותר מבכל מקום־הבראה פּוֹלני: לא דירות הגונות, לא מאכלים של ממש – ובכלל אין שם שום בילוּי. האם לא מוטב היה משום־כך לנסוע לחוץ־לארץ?
מרגיש אני, כי מכתבי אינו מתוק ביותר… אבל אשלח אותו. אני כל־כך מלא מרירות וספיקות, שאם אקרע את המכתב הזה – הרי שלא אכתוב במקומו ולא־כלום, או שאכתוב אלוהים־יודע־מה.
ובכן, סלחי לי… וכתבי לי מכתב של ממש, שאדע מה מתרחש, מה יש לעשׂות ואימתי תשחררי אותי משעֶראקוֹבסקי.
באמת, אפשר להשתגע!
29 באוגוסט ליאון פרץ
ו
הלנה היקרה!
אני מודאג מאד, שאינני מקבל ידיעה ממך.6 כפי שטלגרפתי לך, שלחתי לך עוד ביום חמישי שעבר מכתב עם כסף. אינני יכול להבין, מפני מה לא קבּלת אותו. שמעתי, כי בדואר הכסף מגיע במדויק ביותר. אתמול קבּלתי מליאוֹפּוֹלד מכתב, שלווית ממרת אייזנמאן 90 מארק. אינני יודע, אם כבר קבּלת את המכתבים ושילמת לה, או שלא קבּלת אותו וצריך לשלוח לך כסף אחר; אם אַתּ צריכה לפרוע את החוב שם במקום, או אני צריך לשלוח את הכסף לווארשה? ראשי מסתובב מעגמת־נפש, ואינני יודע לשית עצות בנפשי. נוסף לכך אינני מקבּל ממך מכתב, אינני תופס את כל המצב ואינני יודע אימתי תצאי מלאנדעֶק, ואיך מצליח הרפּוי, אם אַתּ בריאה ואם אַת משתעשעת לפחות!
אינני צריך לתאר לך, כמה אני סובל מזה. תארי לך, שאתּ נמצאת במקומי! אך יותר מכול חרד אני מפני אי־הרצון שלך. מתאר אני לעצמי, שאַתּ מאשימה אותי מי־יודע במה… נוּ, נאמר שאני מתעסק יותר מדי בבית־הספר…7 האמיני לי, הלנה, כי אני רועד למחשבה בלבד על האשמה כזאת! האמיני לי, כי מאז יצאת מכאן לא היה לי רגע אחד של מנוחה! הריני משוּל לכבשׂה תועה, אינני יכול למצוא לי מקום ומצוּץ מרוב געגועים, אינני יכול להירדם! האמיני לי, כי פּרידה שניה כזאת לא אוכל לשׂאת, ואפילו לקצה העולם נסוע אסע אתך. לא רציתי לכתוב לך את זאת. לא רציתי לצער אותך. התנאים מכריחים אותי.
ליאוֹפּוֹלד שלך גם הוא חכם לי יותר מדי. הוא כותב לי כי מרגיז אותו, שאני דוחה את שליחת הכסף בשבילך! כי אני צריך להבין, כי בחוסר כסף אי־אפשר להתרפא וכו'. ושם ישנה גם תוספת של יעֶנקל! יעֶנקל מצא אף הוא נושא להטפת מוסר. שניהם בטוחים הם, שאינני רוצה לשלוח לך כסף!
איזו שטות! על מכתבים כאלה אפשר להשיב רק במעשׂים, לכל הפחות ביריקה!
הדבר הזה מכאיב לי, נוקב בי, בוער. בלילה חלמתי, כי הלקיתי את יעֶנקל בלי רחמים, מוכן הייתי לרצחו נפש, אלא שנכנסת אַתּ ו… התחלתי נושק לך. איזה חלום נורא ומתוק! אך לעתים רחוקות בא הוא אלי. אני שוכב מאוחר מאד וקם מוקדם מאד. העסקים – לא טובים ביותר, בגלל תקופת הקציר, אבל מושב־בית־הדין היה לא רע. האם זכרת את התאריך הרוסי וידעת אימתי אני טרוּד במושב בית־הדין? האם ידעת, אימתי אני יושב בלי ארוחת־בוקר עד 4 אחר־הצהרים וב־4 אני אוכל ארוחת־צהרים בלעדיך? וכשאני חוזר עיף ויגע הביתה בשעה מאוחרת בלילה – את מי אני מוצא?
את הרופא עם העֶסעֶ, המשחקים “בּעֶזיק”! וזה קצת מעט מדי!
אֵלי, אימתי כבר תשובי? אימתי כבר אראה אותך? אימתי כבר אלחץ אותך אל לבי? כתבי לי, כי תשובי בקרוב, שקרי לי, ובלבד שתתני לי מעט נחמה, כי אכן מאד אני צריך לה.
הנה, לא אַתּ לבדך, גם אני מתרפּא: רזיתי! אולי אהיה יפה יותר? אולי פחות דומה לחביונה?
כשתהיי אצל מומחה לאף־אוזן־גרון, שאלי אותו בעניין לשוני, אמרי לו, שיתן לי תרופה נעימה! הבטיחי לו, כי הקיבה בסדר (לא ברגע זה, כי עכשיו היא ריקה ביותר – אתמול היה יום של חלב, אבל ארוחת־ערב לא אכלתי), אך הלשון התמרדה. הנה הלשון הזאת ממררת8 לא רק את חיי, אלא גם את חייהם של החסידים: אני רוצה לנקות אותה, והם – לחתוך אותה!
הלנה! הריני מתחנן לפניך, דוני אותי לכף זכות! אהבי אותי! – בואי, שובי אל
ליאון שלך
ז
26 יולי – 6 אוגוסט 1882
בזה הרגע, כשחתמתי על המכתב הזה, קבּלתי את מכתבך. האם יכולה אַתּ לתאר לעצמך את עגמת־נפשי, האם יהיה ביכולתי לתאר לך את כאבי? לא. בזה הרגע אני מרגיש, כי הרגשה של אימה אינה ניתנת להתּאר…
המכתב ההוא שלי לא היה, כפי שאַתּ סברת, כתוב בזמנים שונים. הוא רק היה מורכב מקטעים. הרעיונות מסתבכים אצלי, נקרעים כחוט רופף בשעת תפירה. אני מתחיל לחשוב ולרשום את המחשבה, המחשבה נתּקת והעט מסמן בנקודות כל נתּוּק כזה.
לכתחילה רציתי לנהל יומן. דחיתי רעיון זה, כי עמוד אחד מן היומן היה בלי ספק העתקה נאמנה מן העמוד השני. – אורח־חיי חדגוני לחלוטין. כל יום אני קם בשבע. כותב עד עשׂר, שותה טיי, יורד, חוזר, יורד שוב, חוזר שוב, עד שהמפּה הלבנה מזכּירה לי, שהגיעה השעה לאכול ארוחת־צהרים; והריני יושב ואוכל. אחר־הצהרים שוב אותו דבר – עולה ויורד במדרגות, טיי, לפעמים ארוחת־ערב, ואני עֵד או גם משתתף בעצמי ב“בּעֶזיק” משעמם… אחר־כך: שינה.
בזה הרגע קבּלתי ידיעה ממרת עֶליאסבּעֶרג, ששאלה לבריאותך. היא משיאה עצה, שלא תעשי לך נתּוּח בּברעֶסלוי, אלא תסעי לבּעֶרלין, שאינה רחוקה משם. שם ישנם בוַדאי מומחים, על־כל־פנים.
ד"ר געֶליבּטעֶר סובר גם הוא כך, והוא מייעץ שתסעי לבּעֶרלין ותכּנסי אל ה' בּיללרוֹט. בזה הרגע שוב בא במרוצה, הדוֹקטוֹר, ואמר לי, כי הוא טעה: בּיללרוֹט נמצא בווין ולא בבּעֶרלין, על־כן אינו יודע מה לייעץ, בכל אופן הוא עומד על דעתו – שבבּרעֶסלוי לא תעשי נתּוּח, אם לא ייוָדע לך שמו של גדוֹל אחר, תשובי לווארשה ותכנסי למר קוֹשינסקי. גם מצדי אני הייתי רוצה יותר את קוֹשינסקי. בווארשה לכל־הפחות לא תהיי בודדה. הדוקטור אומר, שהנתּוּח הזה אינו דורש אפילו שמונה ימים. הוא יכול אפילו להיגמר בביקור הראשון. הוא סובר משום כך, שתשובי “עם האף” לווארשה!
אלוהים, כמה הרעיון הזה משׂמח אותי! ימים של זהב, שמשות של תקוה ואהבה, הדאגות תישכחנה כצללי לילה בשעה שהשמש שופת זהרה!
בעיר מתהלכת בעקשנות השמועה, שבגלל קללתו של הרבי מבּעֶלז חלית, ואני מוכרח לנסוע לכמה שבועות לווין, מקום שאַתּ נמצאת, כדי להיות נוכח בנתּוּח; שהרבי אמר, כי הנתּוּח לא יועיל, כל זמן שלא תחדלי מלשׂאת את שׂערותיך שלך. לאיזה דברים מגוחכים שטוּת מסוגלת להגיע!
הלנה היקרה! השתדלי לשוב ככל המוקדם, לחזור ככל־המוקדם לפחות לווארשה, כי אולי אשׂתכּר הרבה כסף ואוכל לבוא אליך!
בעבודתי הרי מתרחשים דברים משונים כאלה! אולי תזדמן בדיוּק עונה כזאת! אולי!
על־כל־פנים לא אוכל לנסוע עד שאקבּל ממך מכתב, כי אַתּ נמצאת בווארשה וכמה זמן אַתּ צריכה להיות שם!
ד"ר געֶליבּטעֶר מבטיח לי, כי הטפּוּל ייעשה בביקוּר אחד, וכי הדבר תלוי במספר הפּוֹליפים (ואולי גם בטיבם?). משום כך באמת אין לומר בעניין זה שום דבר וַדאי, ואני מוכרח לחכות בסבלנות למכתבך.
ממכתבך אני למד, כי אַתּ קונה דברים שונים להביא הביתה, ואני אינני מרוצה מזה, שמא יהיו לך חלילה אי־נעימיות בלשכת־המכס.
בכל־אופן אין החיסכון במכס שווה בבלבול־הראש, והייתי רוצה כי תשלמי ותסעי חפשיה. שתסדרי לפחות את העניין הזה על־ידי אדם שלישי!
והשנית, התייעצי בעניין זה עם נשים מוואַרשה, המכירות את חוץ־לארץ ויודעות איך לעשׂות זאת.
האוהבך בלב שלם
ליאון.
ח
הלנה היקרה שלי!
נעשׂה אצלי צורך לכתוב לך לאחר חצות. בקוצר־רוח מצפה אני כל יום לשעה זו של בדידות, שבה אוכל להתמסר בלי הפרעות לחלומות, שהם שׂמחתי היחידה.
כל זאמוֹשץ נרדמה, החלונות מסביב חשוכים, שום אדם, איפוא, איננו חולה ושום אדם אינו כותב מכתבי־לילה אל אהובתו.
החלפתי את מקומי, אני כותב ליד שולחן־האכילה. לאור העששית; משום שהעֶסעֶ באה אלי בטענות, שהאור עולה ביוקר.
על השולחן מונחים רובּל בכסף־של־נייר ו־30 קופּיקוֹת במטבעות בשביל היוֹזפית. הכיסאות ערוכים בסדר, השולחן מפוּנה, בדיוק כמו שאַתּ היית עושׂה זאת. רק כתיבתי בשעה מאוחרת מעידה, כי אַתּ נעדרת!…
השמים התבהרו, העננים – התפזרו, הגשם חדל, אולי יהיה מחר יום נאה. אימתי יתפזרו העבים גם מעל לבי?
לעת־עתה אין לי ממך שום ידיעה. ואני צריך תשובה לשאלות הללו:
1) האם נחת מספיק אחרי הנסיעה ואינך מרגישה עצמך עוד עיפה?
2) האם אַתּ בריאה בשלימות?
3) האם אַתּ נראית טוב?
4) האם כבר חזר קוָשינסקי, ואם לאו – האם יום שובו קבוע בוַדאוּת ואם תצטרכי להמתין לו הרבה?
5) ואם הוא בא – האם קבּל עליו לעשות את הנתּוּח?
6) ואם קבּל, כמה זמן זה יארך?
7) האם יהיה אחרי הנתּוּח הראשון אפשרי נתּוּח שני בחניכים, ואל מי הוא מייעץ לך לפנות?
8) האם את מבלה יפה בווארשה?
השאלה האחרונה חשובה מאד, כי הבּילוּי מחייה ומעורר, מעודד ומשׂמח, משמר את בריאותך ואת מראך הטוב. וכו'.
אגב, גם אני התבדרתי היום.
הייתי בהצגה מאגית־מוסיקאלית־ווֹקאלית. את ההצגה הזאת נתן איזה רוסי, אדם צעיר, לא־יוצלח, ומלבד זריזות ללהטוטים מאגיים – חסר־כשרון לחלוטין. הקהל (כמה נוצרים וכמה יהודים) מחא לו כף בלי הרף, בצחוק ובשביל להשתעשע. הוא העמיד פנים כאילו אינו יודע מה הכוָנה והוֹדה בהשתחוָיות עמוקות מאד. החלק השני היה מוקדש למוסיקה, ובייחוד – למוסיקה הקוֹמית. הוא עלה על הבמה, מחוּפּשׂ מכף רגל ועד ראש כיהודי, חוץ מן הראש עצמו, שהיה מקושט כובע־קש עם שוּלים גדולים ומשונים ועם סרט רחב שחור כשל מי שנתוּן באבל, מקושר ומעוּנב. אלמלא הזקן הארוך, שהיה נועץ בו את צפרניו ביאוש גובר והולך, ואלמלא הפיאות הארוכות, שהיו משתלשלות מן הראש המגולח המסכן, אפשר היה לקבּל, כי זהו ראש נוצרי אדוּק־טפשי על־גבי גוּף יהודי.
הוא נכנס ושר מין “מה־יפית”, התגרד בראשו ורקד מין ריקוּד משונה – והציץ בעינים של ביטוּל אל החלק הזה של הקהל, שלפי דעתו “הסיר מעליו את המסווה”.
דבר זה הרגיז אותי, והואיל לפי המספר הכללי של האורחים נמצאו בתיאטרוֹן רבים מאנשי־שלומי, נתתי אות וה“חבריא” התחילו מצפצפים ורוקעים ברגליהם, עד שנזדעזע התיאטרוֹן. בשריקות ובצעקות גירשו את כל הקהל, והוא היה מרוצה מכך ומחא כף למפּלתו של ה“שחקן” הזה. המשטרה עצמה, שהיתה מיוצגת יפה בדמותם של 6־5 שוטרים וזשאנדארמים, נספחה גם היא עם הרעש הכללי ועזרה בצחוק להגדיל את המהומה.
נתּן האות “לילה טוב!” והשׂחקן נשאר לבדו על הבמה.
לא טובה יותר מ“זר־הדפנה” היתה הקוּפה! לאחר נכּוי ההוצאות וַדאי שנשאר לו גירעון של 7־6 רוּבּלים. “כן יאבדו כל אויביך, ה'!”
בוַדאי תתראי עם נתן, דרשי בשלומו משמי, ושאלי אותו: מפני מה אינו כותב ולא־כלום על בית־ספר שלנו? אולי חסרים לו פרטים, ואתאר אותם. יעזור לנו לכל הפחות בזה.
פתאום התנפלה עלי שינה. אני דוחה את גמר המכתב למחר – ליל־מנוחה ולהתראות! – – –
טוב מאד עשׂיתי, שהלכתי לישון בשעה מאוחרת. ישנתי עד עתה בלי הפסקה ושום חלומות, לא טובים ולא רעים, לא חלמתי. – עכשיו השעה, ברוך השם, אחת־עשׂרה. הריני יושב, מעשן סיגריה, שותה טיי, וכפי שאַתּ רואה, הריני כותב לך שוב. וכפי שכבר כתבתי לך, מרגיזה אותי הכתיבה, מרתיחה את דמי. אבל יתרון יש בה, שהיא מוציאה אותי מן השיעמום, מן הבטלה הנפשית…
גם לפני כן היתה מציקה לי האַפּטיה, והייתי משתחרר ממנה על־ידי כך שהייתי מהרהר בך; ואותה שעה היתה כתיבתי אליך מעוררת אותי ומעירה את רוחי… אבל אז היו הדברים אחרים… ניחשתי רק את אושרי, ועל שמש־חיי יכולתי רק לחלום… שום דבר ממשי לא היה קיים. ואילו עכשיו כבר טעמתי מעץ־החיים, ואני יודע כמה מתוק פריו, ומלבד געגועים שבחלום אני מרגיש רעב וצמא… ואלה הם רגשות חזקים, משום שהם ממשיים. אפשר לתפוס אותם, להגדיר ולקבוע בדרגות מסוימות. רעב וצמא!
אמנם, העֶסעֶ, ממלאת־המקום שלך, משקיטה את רעבוני הגופני ואת צמאי היא מציפה בקפה שחור ובקפה עם קרוּם, אך הרעב והצמא של הנשמה אינם נכנסים בתחום חובותיה. בפרט זה אנוס אני להיות ניזון ממרק־דיוֹ שחור…
וטוב גם בזה. לפעמים נדמה לי, אַתּ יושבת בחדר הסמוך ואני יושב במשרד וכותב לך, מיד תכּנסי ותקראי את הכתוּב… ותגמלי לי בנשיקה. בכל אופן, שורת המכתבים שלי אליך תגדל, ולאחר שובך, כשאסע אני… אל ווֹזשוּטשין או אל זאמוֹשץ־ישן, תקראי אותם.
אך מתנה אני עמך, שתקראי את המכתבים אַתּ לבדך. לביקוֹרת מצדך אינני חושש. ואילו אדם זר, ואפילו במובן אחר הוא קרוב, יפרוץ בצחוק, שהוא כמים צוננים על נפש לוהטת!
אל תספּרי לעיוור על שמש ופרחים! אל תטיפי לחסרי־אמונה על שמים וגן־עדן, הם עלולים ללעוג לך – ולעג כזה דוקר ומכאיב…
בעיניך מוצאים מכתבי חן, נכון? יודעת אַתּ איך? כמו שמכתביך מוצאים חן בעיני! הדבר פשוט מאד. הבה נוציא אפילו את השׂכל מסוד חליפת־המכתבים שלנו, אין הוא דרוש לנו. בואי ונכתוב בלב בלבד, אולי תהיינה האותיות פחות שחורות!
אַתּ רואה, בגלל פיזור־נפש דלגתי על עמוד שלם. אין בכך כלום. ארד למטה לקחת טופס למשלוח הכסף.
הנה הטופס! ועכשיו השאלה היא, מה לעשות בזה? האם לשלוח בדואר, או אולי לנצל את “ידידותו” של מר שמואל פּיק? אצלו אבדה פעם חבילה, ודוקא עם כסף. אבל בדואר זה נמשך הרבה יותר. – אשלח על־ידי פּיק!
ליאון שלך
נדמה לי, עכשיו יכול אני בביטחון לרשום את התאריך – 27/15. את החודש והשנה אַתּ יודעת מן־הסתם.
ט
הלנה היקרה!
הרי אַתּ נמצאת, איפוא, בווארשה! אינך רחוקה ממני, ואף־על־פי כן אין המצב הכספי המעציב שלי מרשה לי להתראות אתך…
ספּור־מעשׂה מעציב!
מעולם עוד לא הייתי חסיד אדוק כל־כך של “ממון” הקדוש! מעולם עוד לא הצטערתי כמו עכשיו על כך שאני “פזרן”. לפי שעה ענייני העבודה שלי אינם זזים. שופטי־הכפר לא אושרו לפי־שעה. בית־הדין של ווּזשוטשין, שבשבילי הוא החשוב ביותר, איננו פועל, והאכּרים עסוקים בתבואותם הרקובה יותר מכדי שיוכלו לחשוב על משפטים.
העובדה לכשעצמה “תקינה” היא, לחדשים “רעים” מורגל אני מכבר, אבל שיהא הזמן הדחוק הזה חל דוקא עכשיו, עכשיו, בשעה שהדלוּת מונעת ממני את האפשרות לראות אותך כמה ימים מוקדם יותר – דבר זה מכאיב לי, משגע אותי! משום מה הכול מצטרף בדרך אומללה כל־כך? מפני מה אין חוזר מדרכו קוֹשינסקי, להקטין את יסורי? מפני מה לא בחר לו הפּוֹליפּ חוטם אחר? מפני מה אין הריקבון תוקף איזו גבירה עשירה, שיציאתה מן הבית היתה גורמת הנאה גם לה וגם לבעלה? מה רוצה הגורל מאתנו? גורל, מקרה, פאטום, טבע, אלוהים – רב מספרם, אך אל מי מהם אפנה ואבוא בטענה? אל עצמי!
אל עצמי! כן! לא צריך הייתי לתת לרמות עצמי ביום־היריד, לא צריך הייתי להתאהב! האהבה רמאות היא, משום שהיא עיוורת, אינה יודעת לספּור ולא לחשב חשבונות!
יש לך אשה יפה, צנועה, היא אוהבת אותך, מעריצה, התקשרותך אליה גדולה מאד, קרבתה היא תענוגך, נשיקתה היא סם־השכרון שלך; וכשאתה מחבק אותה ־ אתה מחבּק בזרועותיך עולם ומלואו, ובמבט־עיניה – תענוג שמימי…
אם כן, רע לך עוד יותר…
שוב אין אתה אדון על עצמך, אין אתה חי את חייך שלך, ה“אני” שלך ברח ממך ואין אתה אלא צלו של אדם אחר!
אלי שבשמים! הרי אני מר כלענה!
לבי מלא מרירות. במקום לשעשע אותך ולבדר, הריני מטיל עליך תוגה, משום שאני משוגע מיאוש. אני עזוב ומוזנח עד מאד, ואף־על־פי כן! מבט אחד שלך עשוי לגרש לתמיד את העננים, לעולם עתידות להיעלם המחשבות, השחורות כעורבים. מבט אחד שלך, והגיהינום הופך לגן־עדן!
גן־עדן! שמים!
הגן־עדן והשמים שלי הם בווארשה. הגן־עדן שלי עושׂה לו נתּוּח, ורקיע־השמים שלי קובע לו שיניים! הגן־עדן שלי לא בקו־הבריאות, הרקיע שלי – חולה!
ואני, מרוּתּק בשלשלאות הדלוּת, אינני יכול לעוף אל הגן־עדן שלי, אל רקיע־השמים שלי – ואפילו אתפוֹצץ!
סבלנות מעלה יתירה היא, ראויה היא שישתחווּ לפניה, אבל אצלי אין היא נמצאת! אין היא מצויה אצלי כחוט־השׂערה.
שובי אלי ולמדיני את החכמה הזאת!
שובי אלי וספּרי לי, איך הצלחת לשית עצה בנפשך בשעה שהתנפלה עליך הכמיהה, לוהטת, פראית, נוראה?
אני יושב על אותה כורסה עצמה מאתמול, אבל אתמול ראיתי אותך, הרגשתי, הייתי שכּור מרוב רגש, דבּרתי אתּך, נישקתי לך וחבקתיך, והיום אני רואה רק ריקנות מסביבי, ריקנוּת של מוות והבל.
השעה עכשיו רק אחרי שמונה בבוקר. אילו היית בבית, היית עוד ישנה, ואני הייתי עומד על־ידך ומסתכל בך, ומנסה לנחש את חלומותיך, והייתי מרגיש את פרטי דמיונותיך.
הייתי עוצר את נשימתי, לבי לא היה מעֵז לדפוק בקול, שלא לעורר את אלוהוּתי! את אלוהי האמתּי! ואולי היתה צמתך מתפזרת והשערות היו נפוצות בזוהרן על־פני הכר הצחור, ואני הייתי סופר את שערותיך ונושק לכל אחת מהן שלוש פעמים! ואולי היה המקרה המוצלח גורם, שתהיה כף־ידך הענוגה גולשת מתחת לשמיכה…
אבל מה? בחלומות אפשר להרחיק הרבה, הרבה מאד; חלומות משולים לשדים, הבורחים ולועגים לטפּשותנו.
מציאוּת, הנה זה הוא דבר מחוכּם, המחזיק אותנו בזרועות ברזל; לא יועילו לא חלומות ולא דמיונות, של זהב או של כסף, אלה הם קורי־עכביש, ריק והבל…
אני מפסיק את החלומות! זוהי רוח רעה ובוגדנית, היא מרפאה ומרעילה, מנחמת ומדכדכת… שוֹב אשובה אל המציאות, ממנה אבקש נחמה של ממש, אתחנן לפניה, אחניף לה…
נכון, גברת מציאות, שלא תמיד יהיה כל־כך רע? הוֹ, אדונֹה רבת־החסד… לא, אינני יכול להחניף! אַתּ, מרת מציאוּת, הנך רעה, טפּשה, מכוערת!
קלל אקלל אותך… אלא־אם־כן תיטיבי דרכך, אלא־אם־כן תשיבי לי “אותה” במהרה. הו, אותה שעה ברך אברכך…
מה דעתך על שגיונותי? האם כבר אני עובר־ובטל? הוֹ, האם אין נכונה ברוחי? רופא יקר, קדוש ואלוהי שלי, הצל אותי, תן לי תרופה ורפואה! אינני זקוק לבית־מרקחת, ולא למטבח לאטיני, ולא לדיאֶטה… לא שום דבר… שום דבר… רק רפואה פשוטה עם תוספת פשוטה – כמה גראמים של מבטי־עיניך עם נשיקה שלך…
שלחי לי את התרופה הזאת לא בידי אדם, לא על־ידי הדואר, לא בחוטי־התיל של הטלגרף, אלא בידי הלנה! אך הסוף לדברים!
צריך אדם להיות אנוכיי מאד, כדי לכתוב הרבה כל־כך בּדבר אהבתו שלו… מכירה אַתּ את ליאון? הוא אנוכיי! הוא כותב לך כל־כך הרבה ובאופנים שונים בדבר אהבתו, כדי שתגלי לו את כל לבך גם אַתּ… הוא מבקש לקבּל מכתב לוהט, מלא כישוּף וכיסוּף, מלא אהבה והתמסרות…
אל תשמעי בקולו, אל תכתבי לו ובואי אַתּ עצמך. – – –
בן כמה שנים אני? – – –
ואולי, כשתבואי הביתה, לא אמצא כלל חן בעיניך. אני מוזנח, לבוש כלי־לבן מלוכלכים, נעלים קרועות, מגבעת מעוקמת (תודה לדוקטור, שניקה אותה כל־כך יפה) והרע מכול – אני שרוי במצב־רוח רע!
נניח, שמצב־הרוח יתוקן מעט אחרי שובך, והמוח יצטלל מעט… אבל הנעלים, כלי־הלבן והמגבעת? יודעת אַתּ מה? תעצמי את העינַים ולא תביטי בי…
כי מה תראי? זקן צהוב! ומוטב שלא תביטי!
הפסקתי ברגע זה את הכתיבה, כדי להדליק סיגריה, החלון פתוח, חודרת פנימה רוח קלילה ועושה בעשן זיגזגים ודמויות משונות. העשן מסתלסל כלפי החלון, הוא מבקש לצאת לחפשי…
בא לקוח, אנוס אני להפסיק את המכתב ולעבור בשתיקה על המשל והדמיון הזה…
היי בריאה…
ליאון שלך.
פ.ס. אינני יכול להשיג המחאת־דואר עד השבוע הבא, ואשלח לך ביום א' או לכל המאוחר ביום ב'. בינתיים שיתי לך עצה, אַתּ יכולה. אני רוצה לגשת עוד אל מקום אחד, ואם אשׂיג, אשלח עוד היום.
ל. פרץ
י
הלנה היקרה!
אתמול שלחתי לך בידי יחזקאל מכתב, שבו אני קובל על מר סעֶניצקי, שאינו עושׂה את הבדיקות – ובכן, לחינם קבלתי עליו בפניך. רק עכשיו אני חוזר מבּדיקה, שהצליחה עד מאד.
הלילה הזה ישנתי ½1 שעה. בערב הלכתי אל פעֶלדמאן, כדי לשלוח על־ידו את המכתב אל אַדעֶר, מפני שאינני יודע היכן אַדעֶר גר. והואיל ושם היתה במקרה אסיפה בדבר המקווה, משום – שומו שמים! – שכמה קוֹזאקים עצרו כמה נשים מכוּשרות, התעניינתי בכך וישבתי שם עד 1 בלילה. הואיל וידעתי, כי תהיה אזעקה,9 לא היה לי חשק לשכב במיטה. על כן שכבתי במקטורני על הספה ונרדמתי.
לצערי היתה בככּר־השוק איזו חתונה. המוסיקה הרעשנית העירה אותי בשלוש וחצי ושוב לא יכולתי להירדם.
כך אני ניצב על רגלי מ־3 עד 8. זה חמש שעות אני מטייל, עושה התעמלוּת – וטוב לי, כרסיסי פוחת והולך.
ומה שלומך אַתּ? ומה מעשׂיך?
בקשי את יעֶנקל, שישלח לי ככל־המוקדם את ההעתק המאושר של החלטת־הסעֶנאַט.
היא דרושה לי מאד לעניין מסויים.
מה שנוגע ליפּויי־הכוח, שיבחר את אלה הנגמרים באותו עמוד.
העייפות מתגברת עלי… העינים נדבקות… לילה טוב!
מי יכסה אותי?
שלך–שלך–שלך–
ליאון.
יא
הלנה היקרה!
אתמול כתבתי לך מכתב ארוך, אך מפני שלא השגתי בּול־דואר לא יכולתי לשלחו. בינתיים אבד ממני ונתחבא במקום מן המקומות, וזה שעתים אני מחפשׂו ולשוא. הריני כותב לך איפוא מכתב אחר.
אַת שואלת קודם־כול לרפּוּיי. ובכן, אתמול הזמנתי את מר דזיעֶווישעֶק. הוא ציוָה לי לחדול מן המים שאני שותה, משום שהפעולה איננה נכּרת, ולקחת מלח־קארלסבּאד.
היום טעמתי את הכפית הראשונה. לשוני כּלל אינה בסדר. אך הכּובד עבר כולו. אינני ישן אלא 6 עד 7 שעות ביממה ואינני מרגיש שום עיפות. אדרבּה, נדמה לי כל הזמן, כי ישנתי יותר מדי.
לוּציאן וקאזשימיעֶזש גורמים לי לא מעט בלבול־מוח. פעמים כּבר הייתי אצלו, אך הוא אינו פוסק מלבכות ורוצה לשוב הביתה. בבית בוַדאי היה רוצה לשוב הכפרה, משום שהיה משתעמם נורא. החברים התפזרו ונסעו להם, ואני טרוד תמיד, כמו עד עתה, והייתי יכול להקדיש מעט מאד מזמני. הוא היה נשאר בודד לגמרי.
אפילו את המכתב הזה אנוס אני לכתוב חלקים־חלקים, מפני שמבלבלים לי כל הזמן את הראש בשאלות שונות – בצמח שלעולם לא יעשׂה קמח.
מה לעשׂות, דרושה סבלנות. אַתּ מבקש ממני, שאכתוב לך לפחות פעמים בשבוע. יכול היה מישהו לחשוב, כי כתיבתי אליך היא בשבילי עינוּי, ולא התענוג הגדול ביותר. אך לא תמיד יכול אני להרשות לעצמי תענוג זה. יש לי לקוּחוֹת בלי שיעור… נו, אני משׂתכּר לא רע… אך אַתּ אינך, ואני הנני הגזבּר!
שכחתי לגמרי לכתוב לך בדבר הדירה שלנו. ובכן, אני גר עכשיו בחדרון על־גבי המדרגות, במקום שגר שעֶכטעֶר – עושׂה־סיגריות וכלי־זמר גם יחד! וַדאי אַתּ זוכרת אותו! בחדר־השינה סגורים כל המיטלטלים שלנו חוץ מן הנחוצים ביותר, ובחדר הראשון אני אוכל.
כמה זמן זה יימשך אין אני יודע. לפי שעה למדתי לישון על הספּה בלי כרית, וטוב לי!
לוּציאן בא והגיע!
לא לכל הזמן, אלא להיום בלבד, התהילה לאל. כבר הייתי כולי מורא ופחד, סובר הייתי, שלא ירצה לחזור. לפי שעה מבטיח הוא, כי שוב ישוב. ואני סומך על התקוָה הזאת.
הוא רוצה לכתוב לך כמה מלים. זה כמה פעמים הוא מבקש אותי בעניין זה. אך אני רוצה שלא יכתוב לך מכתב מפּה, אלא אתן לו את הכתובת, שיכתוב לך מטאַזשעֶמיעֶך, שיתעסק שם בחליפת־מכתבים.
שוּב יהודי. היי בריאה, יקירה שלי, הלנה האהובה שלי! אימתי תשובי אל
ליאון שלך.
6 באוקטובר 1883.
יב
הלנה היקרה!
עד עכשיו לא היתה לי שהות להשיב על מכתבך. במשך כמה הימים האחרונים הייתי עמוס בעבודה עומס רב מדי – אינני זוכר זמן כזה. אך השכר אינו גדול ביותר. אינני מבין, מה זה.
אצלנו חל שינוּי גדול.
יושב־ראש מושב בית־הדין כינס את כולנו ואסר עלינו לקבל ענייני־משפט על־ידי הסרסורים של זאמוֹשץ. ועל־כך דרש לחתום על הצהרה.
אי־קיום דברי ההצהרה יכול לגרום לאבּוּד הפּאַטעֶנט.
לאמיתּו של דבר, אין אני סובל מזה שום נזק, כי בזמן האחרון היו כל הסרסורים מוליכים רק אל מאלטאנסקי.
אסור להם להכּנס אל בית־המשפט. המשטרה צריכה לעקוב אחריהם, לבדוק אם אין הם מרמים את האִכּרים, וכדומה. אך אני חוזר אל עניינינו אנו.
ביום שקבּלתי את מכתבך שלחתי לוַארשה 100 רוּבּל. משמח אותי מאד השינוי שחל בשנינו: אַתּ הוספת במשקל מה שאני הפסדתי.
לוּציאן משתעל, אין לו היכן לישון, ועם מי לשחק – ואף־על־פי־כן התנהגותו מופתית. הוא כבר ישן 3 שעות (עכשיו השעה שתּים). גמר אך זה עתה סידורם של 12 עניינים משפטיים של מר ברנארד מרגליות, שקבּלתי היום, ומחר אגישם אל בית־המשפּט.
העבודה ליד השולחן היא ישועתי והצלתי מן השעמום הנורא. אילו לא היתה לי עבודה רבה כל־כך, בוַדאי מזמן כבר הייתי אצלך!
מתחילות אצל הנסיעות. קוֹמארוֹב, זאמושץ־ישן, זדנוב, וכו'. יש לי אפילו עניין ברוּבּיאֶשוב, שיבוא לדיון ב־16 באוגוסט. השכר קטן מאד, אך העניין הזה יש לו שם גדול.
הלנה האהובה! יש עגמת־נפש גדולה, חושש אני, כי דירתנו לא תהיה מוכנה לקבּל אותך ותהיי מוכרחה להתעכּב בוַארשה. כמה קללות כבר שמע ממני בעל־הבית המנוּוָל. שום דברים אינם מועילים, אין העניין זז ממקומו, כאבן שאין לה הופכין. אולי בכל זאת אצליח! אילו לא היה כך, הייתי רואה עצמי כאדם האומלל ביותר. את כמה הימים האבודים קשה היה לעבור בשלום!
זיעה קרה מכסה אותי, כשאני מהרהר בזה. וכאן אין לי אפילו שעה פנויה להציץ על מהלך העבודה.
לוציאן תועה ומתהלך כשׂיה – ואני כצל… נוּ, נראה.
מה שנוגע למנורה, עשי כרצונך. שיפמאן רוצה שתהיה.
מכתבי כתובים בלי שום סדר והם גדושים טעויות ושגיאות, אינני מסוגל לרכז את מחשבותי.
בין עורכי־הדין גדולה מאד התחרות. חוטפים זה מזה את הלקוחות, כילדי־החדר את דברי־המתיקה! אך על־כך מאוחר יותר. לפי שעה לילה טוב לך –
שלך ליאון
יג
הלנה היקרה!
מכתבך, שקבּלתיו אך זה עתה, הרגיע אותי מעט. שמח אני מאד, שקבּלת דירה אצל משפחה הגונה; אף־על־פי שאינני מכיר אותה, מרגיש אני מראש, כי תהיה לנו סבּה להודות להם תודה נאמנה. חשבונך כבר נוגע לי פחות – אבל מסופק אני, אם אפשר שרפּוּי לפי חשבון־כספים מדויק תהיה בו תועלת גדולה. שכחי על־כן, יקירתי, את החשבונות, ורק היהני והתרפאי, ו“בזכות זה” לא תצטרכי אולי לסבול עוד גלוּת.
אני טרוד כאן מאד ובתמידות. כמעט שלא היה לי פנאי היום לקרוא את מכתבך. מחמש בבוקר ממתינים לי סוסים לגראבּוֹבעֶץ, אבל התחמקתי וסידרתי את העניין הזה בלי נסיעה; בשבוע הזה צמתי שני ימים – בזאמוֹשץ־ישן ובקוֹמארעֶב. אני לוקח תמיד אתי את לוּציאן, הוא נוהג בסוסים ומשתעשע. ביום ראשון שולח אני אותו לטאַזשעֶמיעֶך, יש לי על־כך הסכמתו של מר בעֶרנאַרד. התנהגותו של לוּציאן טובה. אין הוא מתרוצץ, הוא לומד, וכל מקום שאני פונה הוא נמצא לצדי. הבודדים מתרפקים איש על אחיו. והוא מתגעגע עליך, נוסף לכך אין לו חברים. אבל לכתחילה הוא לא רצה לנסוע. “אבא – אומר הוא – יאכל עוד פחות”.
אבל אינני סובר, כי באופן זה אבּדתי את התיאבון. להפך, אם אַך אינני עייף מן הדרך, התיאבון אצלי כלל לא רע.
עבודתי גדולה למדי.
בבית אין חדשות. ה“תנאים” של שיפמאן כבר נערכו למזל. גמרתי אתו: אני נותן לו מזונות, והוא מתעסק במשׂרד ונותן ללוּציאן שיעור. ועבודה יש אצלי די והותר. אם יהיה כך גם להבא, צריך יהיה לחשוב בדבר הטבה.
מן האורדינאציה קבלתי עוד עניינים (30 דברים). על מה שיהיה אחר־כך אין עדיין מה לדבר. האִכּרים עדיין אינם מגישים ערעורים. ואם פסק־הדין יכּנס לתוקף, אקבּל אני את כספי.
בזאמוֹשץ שיעמום נורא. אלי אין בא שום אדם חוּץ מאשכנזי.10 אך לעתים רחוקות יש לי פנאי בשבילו. עם אֶפשטיין קרה מעשׂה שכזה: נכנס אליו פתאום הפּוֹדפּוּלקוֹבניק וואלוֹיעֶב, ובאיימו עליו באקדח, דרש ממנו כסף. למזלו לא היה האקדח טעון והדראמה נסתיימה כפארסה. כשהוציא ברוך בכוח את האקדח מידי וואלוֹיעֶב ורץ על־פני הרחוב, וּוואלוֹיעֶב רץ אחריו, צעקה לאה הזקנה אחריו: רואה אתה, כל זה בא לך מפני שאתה שולח את הבן אל הגימנאסיה! זוהי אצבע אלוקים! וכו'. תארי לך את המחזה הזה וצחקי מעט!
אני מפסיק את המכתב והולך אל בית־המשפט.
שלך
ליאון.
יד
אשתי היקרה!
מפני שאני חושש, שמא תהיי חרדה שעדיין אין לך תשובה למכתבך השני, הריני גונב מזמני המחושב וכותב לך, שאני בקו הבריאות. לוּציאן נמצא בטאַזשעֶמיעֶך, ואני יוצא בזה הרגע ונוסע לזאמוֹשץ־ישן.
הלנה היקרה!
קשה לי להינתק מעל הנייר הזה, שהוא המתווך היחיד בינינו.
הגורל חזק מן האדם, ואף־על־פי כן אין אנו רוצים להודות בעליונותו –
אני נושק לנייר הזה!
שלך
ליאון.
טו
הלנה היקרה!
מאחר שלא קבּלתי ממך היום מכתב, שוב אני מתחיל להיות חרד. יחד עם המכתב חושב אני לשלוח טעֶלעֶגראמה. אינני מבין, מפני מה אינך כותבת לי את התוצאות של ביקורך השני אצל קוֹשינסקי? האומנם יש איזה גידול? – אלי בשמים! אימתי כבר תחלוֹף החשכה ויאיר לנו היום הבהיר? אימתי כבר תסתלק החרדה? יאוש קודר יורד עלי, בראותי את שלשלת המאורעות היפים, הבאים בזה אחר זה…
התחלתי [את מכתבי] בסימן רע, ומחשבות נוגות נדחקות אל הראש מחנות־מחנות.
מאז שבתי אין לי מנוחה רגע אחד, חוץ מן הערב שבו קבּלתי את מברקך הידידותי; וגם העסק אינו מתנהל על הצד הטוב־ביותר, אבל על־כך – מילא. הגלגל חוזר. אני נוסע עכשיו לקוֹמאַרעֶב, אולי אביא משהו משם.
אמנם, אני מרגיע את עצמי, מסביר את אִי־כתיבתך בעייפותך אחרי הנתּוח, אבל הרי מישהו אחר יכול היה למלא מקומך בפרט הזה ולכתוב כמה מלים. דבר זה יכול היה, למשל, לעשׂוֹת ליאוֹפּוֹלד. משום כך אני מרבה השערות, ואינני יכול להגיע לכלל מחשבה של ממש. וכבר אני מתחיל אפילו חושב, כי מכתבי שלי לא הגיע אליך, ואת חושבת שעדיין אני בלוּבּלין! ולאחר שההשערות הללו מתבטלות בזו אחר זו, בשל חוסר־ההיגיון שבהן, משתקע אני במיני רעיונות בלתי־ברוּרים ושחורים, שרק מכתב או מברק משלך, הבאים למחר, יש ביכולתם לפזר אותם. ואני כותב במכוּוןָ “מכתב” או “מברק” באותיות גדולות, משום שהם ממלאים אצלי עכשיו תפקיד כזה בדיוּק שממלא אצל אדם אדוק מי ששמו נכתב באות גדולה…
אבל היום אהיה בקוֹמאַרעֶב, רק בערב, או רק בשעה מאוחרת בלילה, אבוא בחזרה, יהיה לי איפוא בוקר טוב מחר!
את המכתבים הללו אינני שולח לך לא לפני 12, אלא לפני 4, כי עד חצי 11 אני מצפה למכתב, ואחר כך מוכרח ללכת אל בית־המשפט.
גליון הנייר מסתיים ולי היה עוד הרבה הרבה לכתוב לך. גליון־נייר שני לא אקח, כי… עוד מעט ישמיע הרכּב קול תקיעה… הנה הנהו! הוא תוקע…
היי לי בריא
שלך, ליאון
טז
הלנה! הלנה היקרה שלי!
היש בעולם עט מוכשר כל־כך, שיוכל לתאר מה שהרגשתי בשעה שקבּלתי את הטעֶלעֶגראמה שלך?! הפחד שלפני הקריאה והשׂמחה שלאחריה הם באמת רגשות שיש בהם כדי להמית! אך הפחד עבר, והשמחה נשארה, והתקוָה שבמהרה, לאחר שתיפּטרי משאר העניינים, תשובי אלי מאושרת ובריאה. אני מצפה למכתב עם הסברה מדוייקת, איך ומה זה היה. הריני חוזר, ושב אל מכתבך. חרה לך, שלא שמעת לעצתי… רואה אַתּ! תמיד יחרה לה לאשה, כשאין היא נשמעת לבעלה, אם כי לא פעם יחרה גם לבעל, שלא שמע בקול אשתו! הבעל הרי הוא מוחה של המשפחה, והאשה היא הלב. הלב בלי המוח והמוח בלי הלב, כל אחד בפני עצמו – אינם ולא־כלום, אבל יחדיו הם השלימוּת היפה ביותר…
אמת, לעתים קרובות הבעל אין לו שׂכל והאשה היא חסרת־לב, אך נדמה לי, כי אצלנו אין המקרה כך. לא כן?
ודוקא למען השלימות הזאת הכרח הוא, שתסיימי ככל־המהר את כל העניינים ותשובי ככל־המהר מאושרת. אף־על־פי־כן הייתי רוצה, שתהיה לך קצת הנאה גם־כן. כי אלינו מתכונן לבוא חורף קשה ונוגה.
בלובּלין קניתי: בשביל לוּציאן – חגורה, ובשבילי – 6 צוארונים, זוג כסיות, “פּרפּר” (ועל זה אני מתחרט, כי אינו נחוץ) ו… לא יותר. ובכן, דרוש לי כובע חורפּי, אבל פּשוּט, וזול, לדרכים. אשכנזי ואבּוּש מבקשים כובעים, וזה האחרון בּרשות מפורשת של אמו, המחיר הוא 5־4 רוּבּלים. ומשה אלטבּרג – כתפיות. אינני יודע, אם יהיה לך חשק לסדר כל זה.
לוּציאן התנהג, בזמן שאני לא הייתי, מצויין. הוא קיבל “ארבּע” אחד ושתּים “חמש”. הביאי לו איפוא מחליקים – “אמריקאניים” עם קפיץ.
מה מצב הכספים אצלך? השעה קרוב לארבע, וחייב אני לשלח את המכתב, וההמשך יבוא. עודני עייף עד מאד ולא ישנתי די צרכי. הסיבּה – מילא, על כך במאוחר יותר.
שלך
ליאון פ.
יז
הלנה היקרה!
לפני נסיעתך הבטחתי לך שלא לאחר שֶבֶת בערבים ולנהל סדר־חיים של אדם מהוגן. אבל העניינים מסתדרים כך, שלא ברצוני, שלכתוב מכתב אליך יכול אני רק לאחר חצות.
היום בארבע אחר־הצהרים הפסיקה חצוצרתו של הרכּב את שׂיחתי אתך: נסעתי לקוֹמארעֶב והואיל ויש לי שם כמה עניינים, הייתי יכול ללוּן שם. אבל לא יכולתי להסכים עם הדבר הזה, מפני שרציתי לקבל את מברקך. וחזרתי הביתה, בשביל… לעשׂות מחר בשש בבוקר שוב אותה דרך עצמה. שהדבר הזה היה כדאי, בכך אין שום ספק, המברק נפח בי רוח חיים. נו, וארוחת־ערב אכלתי, ובמיטתי שלי אהיה ישן… וגם… אני כותב אליך.
נמצא, ביום ראשון את יוצאת לדרך! ונמצא, עד מהרה יתמלא הקן העזוב חיים ושׂמחה!…
אך תני דעתך, הלנה, על מצב בריאותך, ואל נא תפריזי בהערכת כוחך. אם תרגישי עוד מעט חולשה, הריני מבקש ממך: הישארי עוד כמה ימים… ובכל אופן אל תצאי לדרך אלא ביום, מפני שמזג־האויר אינו בטוח, ואם תבואי ברכבת אחרת לא תמצאי עגלה בתחנה. זכרי גם לטלגרף, כדי שאוכל לראותך כמה שעות לפני אחרים. אין אני כלל קנאתני. אך מי לא יהיה קנאתני, אחרי פרידה ממושכת כל־כך, בדבר המבט הראשון?
הריני מבקש ממך עוד פעם, לצאת לדרך ביום.
הד"ר עדיין לא נסע מפה, וכפי הנראה עוד ייפרד מעליך. מרת אליאסבּרג ילדה בן. לא היו לי אפילו כמה גרוֹשים לתת למשרתת. בבית־המשפט המחוזי השתכרתי 30 רוּבּל, אבל זהו טיפּה מן הים!
אך אל נא תתעצבי, קוֹמאַרעֶב עודה קיימת, מזג־האויר יתייצב (אַתּ אל נא תסמכי על־כך, בבקשה ממך, וצאי לדרך ביום!) והכול יסתדר על הצד הטוב ביותר.
אני מיוגע מאד וצריך לקום מוקדם, משום שלא נמצא לי מקום למחר ברכבת־הדואר ועדיין אין לי סוס־ועגלה.
בעוד שבוע בזמן הזה כבר נהיה ישנים. לא נכון? ואולי לא! משום שצפויה לי נסיעה לטוֹמאשוּב, לקחתי שם דמי־קדימה למשפט אחד במושב הזמני של בית־הדין המחוזי בטוֹמאשוּב.
ליאון שלך
הקם בכבודות ממקומו, בסוף העמוד.
יח
זאמושץ, 25 יולי 1883.
הלנה היקרה!
את מכתבך קבּלתי עוד אתמול, אבל אך היום יש בכוחי לענות לך. אתמול והיום הייתי כל היום עצוב כל־כך, עייף ומרוגז כל־כך, שבשום פנים לא יכולתי להתחיל לכתוב לך מכתב.
אינני יכול לתפוס, מה זה מתרחש אתּי. אתמול שבתי מהצגה אחת (אצלנו שוֹהה איזה להקה מקראקוּב) במצב־רוח גרוע ביותר, והוא לא הרפה ממני עד עתה. אבל לאט־לאט, שעה שאני כותב אליך, מתחילה רוחי מעט־מעט להתבהר, המחשבות בראש מצטללות, מצב־הרוח הטוב חוזר אלי, שבים אלי החיים המלאים תקוָה.
קודם־כל – המלח הקארלסבּאדי! זהו אמצעי מצויין גם בשבילי למיחוש־הראש, לתיאבון גם־כן יש בו סגולה טובה. לכן אני מקווה, כי לכשתשוּבי הביתה בריאה ושלימה, תמצאי גם אותי במצב כזה. אבל צפויה לך עבודה רבה… להעביר את הכפתורים. כי בהוסיפי כוחות, מפסיד אני בשׂר, או להפך: בהפסידי בשׂר וכובד־תנועה, מוסיף אני כוחות. יכולה אַתּ לשאול את הרופא שלך, איזה ביטוי נכון יותר, מה כאן הסבּה ומה התוצאה?
מאז יום־ראשון לא ראיתי את לוּציאן. אבל אני מקבּל מדי פעם בפעם דרישות־שלום, שהוא מבלה יפה. הוא רוכב על סוסים, מתנדנד ואוכל, רק אינו שותה, משום שאינו אוהב חלב ומים אינם בנמצא.
קניתי לו ראי קטן עם מסרקון, ואשלחם לו מחר או גם אביאם לו בעצמי, מפני שאני נוסע לזאמוֹשץ־ישן.
בשבילי, חייתי־יקירתי, אל נא תקני שום דבר, כי מלבדך שום דבר אינו דרוש לי. שובי נא אך אַתּ, ואת הכול – בפרט את המחלה – השאירי שם! אַתּ שובי לי בריאה ושלימה ושׂמחה, ואתך ישובו המנוחה והאוֹשר.
השעון צלצל 1. מוכרח אני ללכת לישון, ב־6 חייב אני לנסוע. העבודה בדירתנו זוחלת אט־אט כמו צב. אני ישן בחדרון קטן. קרני־הירח ואחר־כך קרני השמש מתפרצים מבעד לתריסים המתקפּלים ואינם מניחים לי להירדם.
שלך
ליאון
יט
9 באוגוסט 1883
הלנה היקרה!
מתי תהיה הדירה מוכנה? זוהי שאלה, המענה אותי יומם ולילה ואינני יכול להשיב עליה. המון דברים יש עוד לעשׂות. בקושי נעשׂו הרצפות, המחיצה עדיין לא מוכנה. עד שכל זה ייגמר, ועד שהכול יתייבּש, עוד יעברו מים רבים בנחלים…
אמת, אילו יכולתי, הייתי קורע את בעל־הבית כדג! זהו ביש־גדא ממין מיוחד.
אבל בעוד כמה ימים אוכל לקבוע ביתר וַדאוּת, מתי יבוא סוף לדבר. לפיכך הבה נלמד להיות סבלנים!
אַתּ ביּקשת לסלוח לך על־כך, שבילית יפה… ואילו אני – אני עשׂיתי רע מזה: ביליתי, ולא היה לי העוז להודות לפניך.
אצלנו שוהה להקתו של מישקוֹבסקי. הם משׂחקים טוב מאד, ואני כבר הייתי פעמַים!
הרבה פעמים רציתי לכתוב לך על התיאטרוֹן הזה, וכל פעם נפל העט מידי. לא העזתי.
ובאמת, כשאני חוזר מהצגה, הריני בא אל עצמי בטענה מרה – שביליתי שעה בנעימים, בזמן שאין אַתּ נמצאת אתי.
אימתי כל זה כבר ייגמר?
אנו תלויים במברשתו של צייר־החדרים! היום לא עשו בדירתנו במשך כל היום ולא כלוּם. אני רותח מכעס, ובעל־הבית משיב לי תשובה חדגונית: סבלנות – זה כבר ייעשׂה!
לוּציאן בינתיים מזניח עצמו נורא. אין הוא בקו הבריאות. היום היה אצלו ד"ר דזיעֶווישעֶק, העמיד לו כוסות־רוח יבשים ורשם תרופה לשיעול: כף אחת ארבע פעמים במשך היום.
חוץ מן השיעוּל אין חסר לו דבר. אדרבה, יש לו תיאבון טוב והוא נראה לא רע.
הוא רוצה תמיד להוסיף משהו למכתּבי אליך, אבל כשאני כותב לך מכתב הריני תמיד קצר־רוח מאד, וקודם שהוא פונה כה וכה, כבר אני מטיל את המכתב לתיבת־הדואר.
היום קבּלתי מכתב ממשה. הוא לא קנה לי מגבעת, לא מצא, ותקני לי אַתּ בווארשה. אבל מובן, כבר לא של קש.
היום אני משייר אף־על־פי כן מקום בשביל לוּציאן, כדי שיוסיף לך משהו.
שלך
ליאון.
[מרוסית]
דודתי היקרה!
אני משתעל, העמידו לי כוסות־רוח וכבר הוטב לי מעט. אני מבקש את הדודה לכתוב, מתי הדודה תבריא בשלימות ומתי תבוא הדודה הביתה. אני ישן במטבח.
בנה האוהב־לנצח של הדודה.
לוּציאן פרץ
כ
זאמושץ, 29 בספטמבר, 1883.
הלנה היקרה!
אמש היה לי עניין חשוב בזאמוֹשץ־ישן, אבל בגלל הגשם לא יכולתי לנסוע הביתה אלא ב־5 בבוקר, וכל הלילה לא ישנתי משום־כך. כשחזרתי הביתה בעשׂר לפני הצהרים, כבר היה מכתבך מונח על השולחן. גמלת, לי, איפוא באותה הפתעה שגרמתי לך אני!
הפסקתי את הכתיבה, כי באו לקוחות. היו לי מהם היום כעשׂרים, ועשרים גרוֹשים לא השׂתכרתי מהם.
זה זמן מה אני משמש יועץ־חינם לכל העולם, אני משתתף בשתי בוררוּיות, מלבד זה יש לי כמה עניינים חשובים. ומשום כך זמני מאד מצומצם.
המכתב הּוחל ב־10 לפנה"צ, 12 בלילה אני גומר. אני מאד עייף, אבל לגמור אותו אני מוכרח, כי מחר מתחיל מושב בית־הדין, עניינים יש לי די והותר – ומי יודע, אם יניחו לי לחטוֹף שׂיחה אתך?
אלי, כמה הייתי רוצה לדבר אתך פה אל פה, לחבּקך, לנשקך! כמה נשמתי כמהה אליך!
לוּציאן בא היום הביתה, אין הוא רוצה לחזור בשום פנים. משעמם אותו שם. מוכרח אני להפסיק את המכתב, מפני שעיני נדבקות, במוחי מתערבב הכוֹל, העט נופל מתוך ידי.
הוֹ, כמה נוראה הבדידות לגבי האדם האוהב!…
תודה לאל, קמתי משנתי. השעון צלצל 7. אכּר, שכבר מזמן שילם את חובו, העיר אותי – הוא הודיע לי כי הוא בא והלך לאכול ארוחת בוקר.
האנטוֹנאית מחליפה לי בינתים את הכותנות ואת המלבושים, ולפיכך אני בבגדי השינה. אך שום אדם אינו בא.
יש לי הרבה עניינים, אבל הייתי מקבּל עוד יותר. אך מה לעשׂות, כשאינם בנמצא!
הלנה היקרה שלי! אמבטיאותיך משפיעות עליך לטובה, ובריאה בשלימות עדיין אינך, על־כן קל לך יותר להתגבר. את הדמיון שלחי מן האמבטיאות אלי, ואַתּ עצמך תיהני מן הרחיצה בהן! אני אינני רוחץ כלל, רק לאחר שובך אתחיל ברפּוי של רחיצה. עכשיו אין לי אפילו מקום להעמיד בו אמבטיה, אין לי מקום להעמיד בו רגל.
אנוס אני לגמור את המכתב, כי השעה כבר 5, וב־6 צריך לשוב אל מושב בית־הדין, ועוד יש לי שפע עבודה.
שלך
ליאון.
כא
הלנה היקרה!
כשדרשת, שאכתוב לך כל יום, שכחת בדבר השבּת! משום כך באמת הרהרתי: הנה מה שיוצא מן האהבה שבין איש לאשתו: מצערים זה את זה, ודי! את שוכחת, כי אַתּ אשתו של מגיד ירא־שמים, שאפילו בכוח האהבה לא תסירי אותו מן הדרך הישרה! ועכשיו יבוא נא מי וינסה להכחיש, שהנשים אינן מלאכי־חבּלה…
ואם כי אנשים יראי־שמים כמוני אוהבים את מלאכי־החבּלה הללו, והם חוטאים בגללם כמעט על צעד ושעל, הנה בכל זאת ישנם גבולות, שאסור לעבור אותם – הוא המקום שבו מתגבר על כוח המחבּלים כוח האלוהים!… על־כן לא כתבתי אתמול. הקב"ה יזכור לי בלי ספק דבר זה לטובה, ירשום זאת בספר הקרבנות שהקרבתי לפניו וישלם לי לאחר אריכות ימים ושנים אתך!
והימים עם השנים אתך מן הדין שיארכו הרבה, משום שכל מצוָה וכל מחשבה של יראת־שמים מאריכים אותם, והרי אַתּ11 יודעת כי מצוות ומחשבות של יראת־שמים אינן חסרות אצלי (אפשר לרצף בהן את כל הגיהינום כולו).
* * *
עכשיו התהילה לאל לאחר 2 בלילה. אך אינני הולך לישון. מרחוק שומע אני קול נחרה: העֶסה נוחרת בחדר־השינה, והיוּזעֶפאית במטבח. שתי המנגינות גם יחד אינן מושכות את לבי… עדיין אינני רוצה ללכת לישון… כי המיטה ריקה.
אַתּ ישינה בודאי עכשיו, ואולי בשנתך אַתּ חולמת עלי? אילו הייתי אני בטוח בחלום כזה – הריני הולך לישון בזה הרגע. אך מה אעשׂה, ובלילה הזה חלמתי משהו אחר לגמרי! חלמתי, כי בהקיצי בבוקר, מצאתי על־ידי במקום בגדי שלי מלבושים חסידיים. נבהל קראתי: העֶלעֶנה! העֶלעֶנה! קעֶצעֶלה! (קראי בהטעמה ממושכת על ההברה הראשונה). לשוא! אין עונה לי! הריני קופץ מתוך המיטה, בחדר הראשון שלאחר חדר־השינה אין איש, במשרד – אין איש, אני מחפּשׂ בעיני בכל מקום, נתקל במראָה – הוי! הצילו! – רואה אני פתאום זוג פיאות עצומות עם זקן צהוב ארוך (עוד טוב, שהצבע לא נתחלף!) עד מתחת לאבנט (אילו היה לי כזה!).
צעקתי צעקה נוראה – ונתעוררתי. נוּ, אמרי אַתּ עצמך, האם כדאי לשם חלומות כאלה ללכת לישון, לשכּב במיטה מיותמת בחדרון מעופּש ואפל?
אמנם, עיני נדבקות, אך בשום פנים לא אלך במהרה כל־כך לישון! אתמול קראתי עד 4 בבוקר.
* * *
ואולי להניח את העט? כי מה תועלת תמצאי בבועות־הסבון הססגוניות שלי?…
הנה, הנה לך! מתחלף אצלי בזה הרגע מצב־הרוח, הגוון הוָרוֹד הולך ומשתנה יותר ויותר, הופך שחור… ואין בכך פלא, כי עצוב לו לאחד כמוני בעיצומו של לילה שקט, שלו וחמים, לילה יפה ומוּככב… במקום נקישות השעון מוטב היה לו לשמוע נקיפת הלב היקר לו; ובמקום להחזיק את העט – רוצה היה להחזיק בידו לפחות שׂערה אחת משערות־ראשה של אהובתו־יחידתו!
אפסיק את הילוכו של השעון; תקתוקו החדגוֹני האיטי מזכיר לי את החדגוניות והאיטיות שבמהלכו של הזמן המפריד בינינו. אני משליך את העט מידי, כי הכתיבה אליך מגרה אותי, וכשאני כותב על אהבתנו, מלעיגוֹת עלי האותיות השחורות כשדוֹנים רעים…
לילה טוב לך, הלנה! לילה טוב לך, והשיבי לי ככל המהר את ימי הטובים ואת לילותי הטובים!…
שלך
ליאון המסכּן.
מוצאי שבת.
כב
הלנה היקרה!
את מכתבך קבּלתי. אני שולח לך המחאה שניה גם־כן על מרת סוֹלוֹבייטשיק, כי לפי שנדמה לי, אין מגיע לנו מאת נתן ולא כלום. אני אנוס על־כן להטריח אותך.
אם יהיה לך פנאי, תיוָדעי במשׂרד־הדואר, מה קרה לו למכתב ההוא. אצלנו בדואר אין הוא נמצא. אומרים, כי משהים אותו שם שני חדשים.
אני מתחיל חושד, אם לא השתמש מישהו בהמחאה ההיא, קודם שהספקתי לטלגרף.
במקרה זה, כן במקרה שהסכום של 76 רוּבּל יתגלה כבלתי־מספּיק, תבקשי כסף מנתן, ומיד לאחר שתגיע אלי הידיעה, אשלח לו את ההמחאה. מקווה אני, שלא יעשה לך קשיים.
אל תשכחי כי הודות למברק שלי, שנשלח בשם מר לאנדוי, לא יוציאו לך את הכסף אלא באופן אישי.
מה שנוגע לשידוּכה של העֶסה, רוצה אני להודות לפניך, כי מכתבך לא עשה עלי במובן זה שום רושם: זה לא מצא חן בעיני! אבל אין אני מתערב ואינני מניח את דעתי על כף־המאזנים. אף לא הייתי מראה את מכתבך לשום אדם, אלא שהעֶסה מצאה אותו בעצמה במעילך (לבשתי לשעה קלה את הפרוָה).
הואיל ומצאה, סימן הוא שחפּשׂה. והואיל ולא יכלה לחפש אצלי שום דבר אחר מלבד מכתבך, ממילא סבּת חפּוּשׂה היא – וכו' וכו'.
אבל אני מקווה, שהדבר הזה יעבור.
אנו כותבים כל־כך הרבה על השידוּך, שאנו שוכחים לכתוב על עצמנו. ראשית כל, יבוא תהילה לאל סוף לפרידתנו. לכל המאוחר, כפי שאני מסיק ממכתבך, תצאי לדרך במוצאי שבת – אבל בשבת מתחיל מושב־בית־הדין. כזה הוא מזלנו…
מלוּציאן כבר קבלתי את המכתב השני. בלאטינית שוב אינו מצליח, אבל הוא מקווה לתקן את הדבר.
בזאמושץ יש לנו אורח. שוהה אצלנו הדודה רייזל, שוּע12 ישן משום־זה אצלנו. ואני מרוצה מכך מאד, מפני שעצוּב לי מאד ואני ישן משום־מה רע בלילות.
מתוך זהירות כבר אני שולח רשום.
הפּוֹליאק מחכים לאחר־המעשה.
דרישות־שלום לכולם.
שלך
ליאון.
כג13
הלנה היקרה! בוַדאי כבר קבּלת את גלוּיתי, שלקחתי את הכסף מן המיניסטריון. אם תשלחי בדואר, או תביאי אתך – דבר זה תלוי בכך, אימתי תבואי. כבר עכשיו אינני יכול ליעץ בוַדאות. העניין איננו ברור.
לא הייתי רוצה, שתשחררי אותי מן המשק. אם תשלחי, אל תזמיני משלוח הביתה, כי עכשיו אין זה קיים.
לא שום חדשות.
שלך ליאון.
כד
הלנה! אך זה עתה הוצאתי את החבילה מן הדואר. הביתה אין שולחים. אני מודה לך. וכאן עוד היה לי קפה ותה, וּותּרתי על מעט בשביל הלנקה: פוּנט אחד קפה וחצי פוּנט תה וגם כמה לימונים. אותו זמן עצמו קבּלתי מן המיניסטריון 294 רוּבּל עם 5 קוֹפּ' במקום 300. גם זו לטובה.
אם אין חסר לך כסף, שלחי כמה פונט טבּק. איציק דורש בשלומך. יאַנעֶק14 מודה בעד השוֹקוֹלאד. החמאה מחיה נפשות.
שלך
ליאון.
-
כל המכתבים אל הרעיה ואל הבן – מתורגמים מפולנית. ↩
-
לוציאן – בנו של פרץ מאשתו הראשונה, נולד 1873,מת 1919. ↩
-
אחיה הצעיר ביותר של הלנה. ↩
-
במקור המודפס “אך” – הערת פב"י. ↩
-
במקור נדפס “לי”, – תיקון פב"י. ↩
-
הלנה נסעה ללאנדאֶק, מקום מרפא סמוך לברעסלוי. ↩
-
פרץ ניהל בית־ספר למבוגרים בזאמושץ, ובשל כך סבל הרבה מן האדוקים שבעיר. ↩
-
במקור נדפס “ממרת” – הערת פב"י. ↩
-
כנראה של מכבי־האש, שהיה פרץ חבר באגודתם בזאמושץ. ↩
-
ידיד נעורים של פּרץ. ↩
-
במקור נדפס “אתת” – הערת פב"י ↩
-
יהושע, אחיו הצעיר של י.ל. פרץ. ↩
-
כפי הניכר מן התוכן, שני המכתבים האלה (כג־כד) הם מימי המלחמה. ↩
-
נכדו של פרץ, בנו של לוציאן. ↩
מכתבים אל הבן
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
בני האהוב!
את שני מכתביך קבּלתי והם שׂימחוני מאד, משום שראיתי מהם שאתה שקט ומרוּצה. אני רק מאחל לעצמי, שיהיו גם ממך מרוּצים; דבר זה יעלה בידך על־נקלה, אם תלמד יפה ותנהג מידת דרך־ארץ במבוגרים, וכו'. אני מקווה כי מכתביך הבאים יהיו מפורטים יותר, וכי תכתוב על יחסיך הנרחבים עם המורים ועם החברים.
הריני מבקש ממך, שתכתוב אלינו מכתבים כל יום ראשון, כי זה היום החפשי שלך, וכי לא תשתמש בגלויות פתוחות, משום שבולי־דואר לא יחסרו לך.
חייב אני להסב את תשומת־לבּך אל אי־נימוסיות שנהגת לגבי אשה אחת, שהיתה לך אֵם שניה – ועם זה האֵם הטובה ביותר, אשה שאתה חייב לה הרבה, הרבה תודה.
במכתבך הראשון אינך מזכיר אותה כלל, במכתב השני אתה מזכיר אותה דרך־אגב, כאילו לשם יציאת ידי חובה. אך יודע אני, כי הסבּה לכך אינה רצון רע, אלא ששכחת. איך שלא יהיה, הרי אתה שוגה בזה. כי למכתביך מצפים אנו שנינו במידה שוָה של קוצר־רוח, ובשעת קריאה שנינו במידה שוָה מרוּגשים. אתה חייב לזכור זאת.
הריני מבקש ממך: למַד היטב. זכור כי הזמנים רעים והחזקתך עולה הרבה, ומי יודע מה ילד יום־מחר. ככל שתקדים יותר לגמור את הגימנסיה, מהר יותר תוכל להגיע לעתיד משלך.
אין קיים בעולם מדע מיוּתר. ישנם מדעים יותר או פחות מועילים. נמצא, שאם תכנית־הלימודים איננה תלויה בנו, אנוסים אנו להישמע לרצונו של הזולת וללמוד לפי מה שמצוים. אגב, אתה צעיר מדי, משתוכל לפסוק הלכה למה אתה מוכשר ביותר, ואילו לימודי־ההכנה יתגלו כנחוצים ביותר. כולם עתידים הם להביא לך תועלת, ובכן למד הכול.
אם תרצה, אמציא לך ידיעות על מי שהיו חבריך (אם תשאל עליהם!). כאן אצלנו בזאמוֹשץ אין חדשות.
כמה שבועות לפני נסיעתך מכאן גילית רצון ללמוד עברית. עם עודך מחזיק בדעה זו, אם אתה רוצה באמת להכיר את שׂפת עמך, שׂפה שהיא, דרך אגב, היפה והפּיוטית ביותר מכל השׂפות, הלשון שבה כתוב התנ"ך, שלעומתו נשארים בצל ההוֹמירים, והוירגילים נחבאים בקרן־זוית – כתוב לי, ועזרה וכספים לא יחסרו לך.
צריך אתה לדעת, כי מר פּאפּירנוֹ הוא אחד מן הסופרים־המבקרים הנכבדים ביותר בספרות העברית, והזדמנות כזאת לקבל שיעורים אולי לא תזדמן לך.
אין אני מפקפק, כי לפי בקשתך הוא ילמד אותך. אני מרוצה מאד, שאתה כותב פולנית. שגיאות אינן חסרות, אבל בדרך כלל אתה כותב לא רע. לי גם־כן כבר קשה לכתוב פולנית, ועוד יותר קשה לי לכתוב לך בכתב ברור, שתוכל לקרוא יפה ובקלות.
אני מעלים את המכתב הזה מן הדודה, מפני שאינני רוצה שהיא תקרא את ההתחלה, בשל טעמים מובנים על־נקלה. כדי לתת לך שהות לתקן את המעוּוָת, אוֹמָר כי רק לאחר המכתב השלישי אכתוב לך. על כן אַל תזכיר בתשובתך את המכתב הזה.
אביך האוהב אותך
ליאון
נ.ב.
מלבד זה ישנם עוד בני־אדם אחרים, שהם כדאיים שיזכירו אותם. לא נכון?
15–27 באוגוסט 1886.
ב
בני האהוב!
זמן רב לא כתבתי לך. תחילה חכּיתי למכתבו של משה ולחשבונו של מר מרגליות. אחר־כך באה התקופה הארוכה של מושב־בית־הדין, שייגע אותי מאד. אך מפני מה לא כתבת אתה? מפני מה אינך מקיים את הבטחתך הקדושה, שתכתוב כל שבוע? רוצה הייתי להאמין, כי גם אתה אין לך פנאי, כי אתה עסוק באמת בלימודיך!
נדמה לי, כי בעוד כמה ימים אתה עתיד לקבל את רשימת הציונים. שלח אותה מיד אלינו.
בבית אין חדשות. דודתך תסע בקרוב לוואַרשה, ובכן או שהיא תסע אליך, או שאתה תסע אליה לוואַרשה; על־כך נודיע לך בעוד כמה ימים.
אני כותב לך בקיצוּר, מפני שאני טרוד בעניין חשוב מאד.
מסור נא דרישות־שלום נלבבות ביותר לא' פּאפּירנוֹ ולא' אלטבּרג, לכל אחד מהם אכתוב עד מהרה לחוד. הריני מבקש ממך עוד הפעם, כתוב בקביעות כל שבוע, למד יפה.
אביך האוהבך
ל. פרץ
2 בנובמבר 1886.
ג
בני היקר והאהוב!
הידיעה שמצבך רע במתימטיקה העציבה אותי. אך מקווה אני, כי בקרוב תשמחנו! אל תשכּח את העיקר ונצל את הזמן. שום אדם אינו יודע, מה מחר מכין לו הגורל. עודך רך בשנים, אבל הנך מבין, כי אתה חי בזמנים מאד לא בטוחים, שאין אנו יודעים את סופם. נכון הדבר, שאחרי כל לילה אפל בא יום מאיר… אך ליל־החיים לפעמים הוא ארוך עד כדי מורא…
היה אדם! עד כדי כך אתה יודע עוד מתימטיקה, שתוכל להבין כי היום אינו אלא סכום של שעות, השנה – סכום של ימים, וכל החיים – מספר קטן של שנים… לאבּד שעה לפני מילוי החובה פירושו לאבּד חלק מן החיים.
משה כותב לי, שאתה מפוזר; תחילה אתה מאבּד את זמנך לחינם, ואחר־כך אתה בוכה שאינך יודע את השיעוּרים, והוא מבקש שאני אזכיר לך זאת במכתבי. משה הוא ידיד אמיתי שלך. הוא ממלא לך את מקומי שלי ומקומה של הדודה, ולכן רע הדבר, אם נתברר כי השפעתו ועצתו אינן מספיקות לך ונשארות בלי תוצאה. מתוך הרגשת־תודה אליו בלבד צריך היית לתקן את המעוּוָת. ושהיית יודע, אילו רק רצית,
בכך אין שום אדם מטיל ספק.
מה שקבּלת מורה־עוזר טוב מאד, אך אל נא תשכח, כי ללמוד תחתיך ולגלות את הידיעות במקומך אין הוא יכול בשום אופן.
אל נא תקבּל את דברי כתוכחה על מה שכבר היה, אלא כאזהרות של אב על העתיד.
אל יהיו דברי מעצבים אותך, אלא מעוררים לפעילוּת. מי שחובק ידים ומבכּה את שגיאותיו, לעולם לא ימלא את חובותיו. מי שאיננו בוכה, אלא ממהר ומתקן, עד־מהרה לא יהיה לו מה לטעון כנגד עצמו.
הריני מבקש ממך עוד הפעם, אל תהיה חלש ומהיר־לבכות. אל תאבּד את זמנך לשוא, ויהיו הלימוּדים חשובים בעיניך יותר מן המשחק.
נצל את העזרה שמגיש לך א' אלטבּרג. עזרה אצילה, שמקורה לא התשלום אלא האהבה.
בקש ממשפחת פּאפּירנוֹ הנכבדה בשמי, שימסרו את לבניך לתיקוּן על חשבוני כל פעם אחרי הכביסה.
נדמה לי, כי חבריך כתבו לך מכתב. על הירש אינני יודע דברים מיוחדים, אך אני שומע. שהוא לומד יפה.
אביך האוהב אותך
ליאון
בן אהוב!
מכתביך התכופים משמחים אותנו מאד, אך מה שמצבך רע בלימודים מסוימים גורע מעט משמחתנו. השתדל משום כך, בן יקר, לתקן־זאת. בדבר הכביסה כבר כתב לך אבא, כי מרת פּאפּירנוֹ תואיל בטובה למסור את הלבנים כל פעם אחרי הכביסה לאיזו תופרת לבדוק ולתקן. אם אתה חושב לכתוב לליאופולד, הרי הוא בבית אצל הורי, והכתובת היא: רינגלהיים לענטשנה. משום חוסר מקום אינני יכולה לכתוב יותר. קבל את איחולי לבריאות ולהצלחה בלימודים.
דודתך הלנה האוהבת אותך
ד
בני האהוב!
שׂמח אני באמת, שהתמסרת לעבודה, והציון הרע אינו מפחיד אותי כלל ואינו מעציבני. אל תאבד את האמון בעצמך – בעבודה תתגבר על הכול. אל תפול רוחך, עבוד בביטחון, במחשבה הוַדאית, כי עבודה שניגשים אליה בחשק ועושׂים אותה כראוּי, סופה להביא תוצאה טובה.
בשעה שתקבּל את המכתב הזה, אפשר שכבר תהיה הדודה אצלך, כי נסעה שלשום לוואַרשה. אך אינני יודע, אימתי היא תוכל להתפנות ולבוא אליך. על־כל־פנים אני כותב היום אל הדודה, שתסע אליך ככל המוקדם.
בגלל דוחק בזמן אני מקצר את המכתב, אם כי אלוהים יודע ועד, שהייתי רוצה עוד להוסיף ולשׂוחח אתך; אך היום שוב מושב של בית־הדין המחוזי ואני צריך עוד להגן בעניין אחד.
שלך ליאון
ה
בני האהוב!
כמה ימים לא כתבתי לך כי חכיתי שתשוב מדרכה הדודה, ואמנם היום ב־12 בצהרים חזרה מוואַרשה.
הדודה מרגישה עצמה בטוב.
ובכן, חוזר אני אל מכתבך. לפי מה שנראה לי, תקבל ציוּן רע מלאטינית. ואולי לא? נראה.
אך יש הבדל בין מכתבך שלך ובין מכתבו של שלמה אלטבּעֶרג. שכן הוא מאשים אותך, שאתה… לומד פחות מדי לאטינית. אני חוזר ואומר: נראה.
בכל־אופן, בקרוב כבר יהיו החגאות הרוסיים, ואז נתראה, |משום שאני אהיה בוואַרשה, ואז או שאסע ואבוא אליך, או שאכתוב לך שתבוא אלי.
נמצא, שנהיה כמה ימים יחדיו, וזה יהיה בשבילי התענוג הגדול ביותר לאחר תקופה ארוכה כל־כך של פרידה, לא שלא התראינו זמן רב כל־כך. ובשבילך?
אם יהיה לך שוב 2 ברשימת הציונים תתבייש, אבל גם זה יעבור. הכול אפשר יהיה לתקן. דרוש בשלום הפּאפּירנוֹאים, האלטבּעֶרגים ושלמה.
אביך האוהבך
ליאון
7–19 בדצמבר 1886.
ו
בני האהוב!
לא כתבתי לך זמן רב, בגלל סבות שונות. קודם־כול, לאחר שקבּלתי את מכתבך שלפני־האחרון עם מכתבו של מר אַלטבּעֶרג, נמנעתי בכוָנה מכתיבה, כדי שלא לכתוב בהיותי נתוּן לרוֹשם בלתי־נעים… אולי היה המכתב יוצא מתחת ידי קשה מדי, אתה היית מצטער יותר מדי, ודבר זה לא רציתי!
אחר־כך נמנעתי כמה ימים, כי רציתי להודיע לך בוַדאוּת, אם אוכל לבקר אצלך… אחר־כך בא מושב בית־הדין, והוא נגמר רק אמש, ועוד בשעה מאוחרת בלילה.
אם ההעתקה של רשימת־הציונים נאמנה לרשימה עצמה, הרי יש לך 2 רק מגרמנית בלבד.
האם באמת כך הדבר? ואולי לא רצית שאצטער? מפני מה לא ביקשת את מר פּאפּירנוֹ, שהוא יאַשר את העתקה?
איך שלא יהיה, כבר אני רואה, שבּחינת־המעבר שלך תלויה בשערה; אם אתה יכול, הסר את הרעה הזאת, המפחידה אותי, כי אין לך דבר גרוע יותר מלהפסיד שנה שלימה מן החיים…
היה לפחות גלוי־לב ואַל־נא תסתיר דבר ממני.
רציתי לנסוע אליך. אני מתגעגע מאד, מענה אותי המיטה שנתרוקנה, הכיסא הפנוי, ואפילו העובדה, שאינני שומע תכופות את בכיך!
אבל, מה אפשר לעשׂות – אינני יכול! חבל על הכסף, היכול להביא לך תועלת, וסוף־סוף הרי תהיה בעוד 10־8 שבועות בזאמושץ.
הירש בא הביתה. עדיין לא ראיתי אותו, אבל אומרים שיש לו ציוּנים טובים יותר משלך… והרי הוא צעיר יותר וראוי יותר להתחשבות!
מה אפשר לעשׂות…
מכתבו של משה הוא כתב־האשמה כנגדך, לימדתי עליך סניגוריה בפני עצמי, אך אשמתך ברורה!
עד עכשיו לא יכולת לחלק את זמנך כראוי ללימודים ולמשׂחק, ומשום כך אתה עושׂה הכול מאוחר מדי.
אף־על־פי כן לא קשה ביותר לזכור, כמה שעות יש באמת ביום אחד, כמה תופסת השינה, כמה האכילה, כדי לדעת כמה אפשר להקדיש לבטלה!
אך אני נתפס שוב לנעימה בלתי־נעימה, ולגרום לך צער אינני רוצה. תקן את עצמך!
אביך האוהבך
ל. פרץ
זאמושץ, 16–28 ינואר 1887.
בן יקר!
זה זמן רב מאד אני מתכוננת לכתוב לך מכתב ארוך, אך העבודה במשק הבית מפריעה לי הרבה. אך עתה יש בדעתי לענות לך על כל שאלותיך, ששאלת אותי במשך הזמן במכתביך: סל לא קניתי, מפני שאין לי בידי מי לשלוח אליך; מה שהמעילון נקרע – זו אשמתו של בית־החרושת, אני בשעת הקניה היתה לי הכונה הטובה ביותר, רציתי שיהיה לך חם. והוא הדבר בכסיות – אבל כל אלה הם דברים בעלי חשיבות מועטת, בשעת ביקורך הקרוב ביותר בוואַרשה אפשר יהיה לתקן את כל זה, ובייחוד שאני ואבא שלך מתכוננים לראות אותך בשעה הקבועה
אך עד אותו זמן למד יפה, היה סבלני בלימוד הלשון הגרמנית, אל תבּדל מחבריך, התקרב אל בני־אדם, למד לאהוב אותם, אם אתה רוצה שיאהבו גם אותך – ובזה תגרום נחת־רוח הגדולה ביותר
לדודתך הלנה האוהבת אותך.
לוּציאן האהוב!
השתדל לדעת עברית. הייתי כותב לך תכופות, אך פולנית, יודע אתה, לא קל לי לכתוב. על־כן אתה מוכרח להסתפק בתוספת שורות מועטות. היה לי בריא ושלם, למד הכול בהתמדה, לטובתך אתה ולנחת־רוחם של הוריך ושל סבך האוהב אותך
יוּדה פרץ
ז
לוּציאן היקר!
לאחר שובי מוואַרשה ומפּוֹלוֹצק היתה לי עבודה מרוּבּה ויצאתי כמה פעמים לנסיעות בבתי־הדין בערי־השדה. לא יכולתי משום כך לכתוב לך במהרה.
אתה מבין בעצמך, איזו שׂמחה היתה לי ממכתבך האחרון, שנשמע בו דופק של חיים חדשים ובריאים.
האמינה לי, אין דבר שטוּתי יותר מנעוּרים מיואשים, חסרי־מאבק. מי שהוא מדוכדך כבר בשנה החמש־עשרה לחייו, ומאוָי אחד משלו שלא נתקיים כבר סוחט דמעות מעיניו; מי שנכשל בגיל צעיר כל־כך ואין בו כוח־רצון לקום ולהתרומם, ההוא אינו ראוי לעזרה ואינו כדאי שהוא חי! מחלה אמיתית מעוררת רחמים, מחלה מדומה – ביטוּל! אבל אתה קמת והתרוממת, וכפי שאני רואה, אתה שוב נאבק! אני אוהב אותך יותר מדי, משיוכל הדבר הזה עוד להגביר את אהבתי; אבל עכשיו אני נותן בך יותר אמון, אני מאמין בכוחותיך ובטוח בנצחונך!
בני אהובי שלי, מה מאד אני אסיר־תודה לך על מכתבך!
* * *
ואולי נעשית אדם־של־ממש גם מבחינה אחרת? אולי יש לך כבר גם ידידים, ואחרי העבודה האמתית והבריאה אתה מחפש לך בּילוי? אולי!…
מבני־אדם בורח כרגיל אחד כזה, שהיה רוצה לברוח גם מעצמו. מי שאינו מרוצה מעצמו ומהתנהגותו, מרגיש שאין לו הזכוּת לבוא בדברים עם בני־אדם ולבקש מהם עזרה, שׂמחה, בּילוּי, משום שכנגד כל המתנות הללו אין בידו לתת ולא־כלום; אדם השרוי בעצבות אינו יכול לשׂמח אדם אחר; מי שאינו אדון לרצונו הוא, אין בכוחו לתת לאחר נחמה ועידוּד…
כל זה לא יהיה אצלך, אם לאחר מילוּי כל חובותיך תרגיש בך ספּוּק אמתּי, תשוב ותשׂיג את הרגשת הכבוד העצמי – ואם תבוא אז בתוך חברה. לא תהא מקבּל שום דבר בחינם, לא תהא לוקח נדבה; אלא מכניס בחברה שׂמחה, נכונות לעזרה, בטחון וכוח מוסרי – אתה בן־אדם והולך אל בני־אדם.
* * *
הדברים שאתה מבקש ישלחו לך רק בשבוע הבא.
אתה כותב, כי אני מצאתי חן בעיני כולם. יודע אתה מפני מה? מפני שהשתדלתי בכל כוחי, באתי לקראת כל אדם בלב פתוח, לכל אדם היו בפי איחולים טובים, והרגשת־תודה. כל אחד למדתי לאהוב על־פי דרכו, ומשום כך יכולתי למצוא חן בעיני אנשים, אף־על־פי שהייתי בכל מקום אני – או דוקא משום כך. אַל תשחק את התפקיד של פרא־אדם ומתבודד, היה מה שאתה הוֹיה באמת, היה גלוי־לב, היה אסיר־תודה לאנשים טובים; תהיה לך דעה משלך, אבל יהיה בך גם יחס של כבוד לדעתו הגלויה של הזולת; אהב את האמת, סלח על השגיאות והוה רודף רק את הרמאות, הצביעות… וכל מכּריך בפּלוצק יהיו אוהבים אותך. ובפרט בנות המין היפה, שאתה נכסף בסתר למצוא חן בעיניהן.
היה בריא, וגלוי־לב; עבוד, ותהיה מאושר אף תביא אושר לאביך.
שלך
ל. פרץ
הדודה והאחרים יכתבו לך.
ח
בני היקר!
הואיל ואני בטוח. כי ההשתתפות בשׂמחת־החג עשויה להביא לך תועלת גדולה, והואיל ואני מקווה. כי לא תבזבז זמן, הריני מסכים בלב כבד, שלא תסע הביתה. מה לעשׂות? טענותיך, מלבד מה שהן הגיוניות מאד, הרי הן נשענות גם על עצתה של מרת אלטבּעֶרג הטובה והעדינה.
זה שלושה ימים אני מחזיק בכיסי את מכתבך האחרון, זה שלושה ימים אני נאבק עם עצמי, עד שלבסוף נכנעתי לך.
אך זכור, אם יתברר, כי הקרבן הזה היה קרבן־חינם, יהיה לבי מר עליך.
* * *
אתה שואל בדבר שיעורים, והריני משיב לך תשובה ברורה: שאל את מר פאפירנוֹ, את מר אלטבּעֶרג, ועשׂה לפי הוראתם. הם קרובים אליך, הם יכולים להעריך יותר־מהר ויותר־טוב את תכניותיך, וכל דבר שהם יסכימו לו יהיה טוב ומועיל.
אל האלטבּעֶרגים, הפּאפּירנוֹאים ואל האחרים אכתוב לחוד; בזה הרגע אינני יכול לעשׂות זאת, בשל הדוחק בזמן.
בקש את מר אלטבּעֶרג, שיואיל בטובו ויסדר במובן הכלכלי על חשבוני את שהייתך בחגים בפּלוֹצק.
הדודה תכתוב במכתב הבא.
אביך האוהבך
ליאון.
-
כל המכתבים אל הבן, לרבות המכתב של הלנה פרץ ויהודה פרץ הסב, כתובים במקור פולנית. ↩
אל יעקב דינזון
מאתיצחק ליבוש פרץ
א1
L. Peretz, Obrońca Zamość, 24.2.1899 r.
מתהלתך, אדוני, מבלי דעתי אותך, התפעלתי מאד, וינעם לי מאד להכירך בקרוב נפש. האם אתה, אדוני, מחבר “הנאהבים והנעימים”2 ו“קרעֶפּלעֶך זאָלסטו עסן”?3
מוקירו
ל. פּרץ
ב4
וארשה, 27 יוני 1892
ידידי!
אינך כותב לי את סוף מעשיך בניעֶזין, אות הוא כי לא קבּלת את כספך, ועל־כך צר לי מאד… “מאָניש”5 לא יצא עוד מתחת המכבש, ובצאתו יהיה מכוער מאד. מדפיס אחד יש בוַארשה ושמו אוֹרגעֶלבּראַנד, אבל הוא בן־כלבים, והשאר כולם לשׂריפה.
“רועד אני כדג במים” ביום הדין של ספּורי הקטנים.6 אשר הפך הים ליבּשה יהפוך לב הקוראים עלי לטובה. ה“בּיבליאטעק” מוצאת חן גדול מאד מאד. אומרים כי נעלה החלק השני7 על הראשון – 50%!
בקבּלי את מכתבך “עשׂיתי רעש גדול”, וגם טרם קבּלתי אותו שפכתי את הקיתון על ראש אוֹרגעֶלבּראַנד, והשלישי8 יהיה תחת ידינו כל עיקר, והשוטה מה שעשׂה עשׂה.
ה' שולמן9 חטא ואשם. אמנם שלח מחיר החלק הראשון, ולא אדע מי קבּל את הכסף (אתמול הייתי בבית־הדואר, כתבתי מודעה, כנהוג, ומחר אקבּל תשובה ואדע מה נעשׂה עם הכסף), אבל ה' שולמן לא ענה על מכתבי. מדוע? הבשביל שהוא עשיר וסופר, ואני סופר ועני?
בקבלי את הידיעה מהפּוסט אכתוב לו ואודיענוּ, מה נעשׂה עם כספי. אבל, האוּכל לבקש ממנו מאמר, לבוא עמו בדברים ולחכות עוד הפעם על תשובתו עד ימות המשיח? רואה אני את פניך והנם עצבים, דברי אלה לא ימצאו חן בעיניך; יהי כחפצך, אכתוב לו עתה, חלק ב' שלחתי לו אתמול.
מתי תבוֹא? כבר נלאיתי לחכות עליך; מעצמו מובן, כי אשתי דורשת בשלומך.
ג
ידידי!
כי חלית וגם החלמת ידעתי מפי אחותך.
ב – – נראה שביב של רגש… הן דעֶפּעשען10 שלחה!!! פגשתי אותה בראש־השנה (בהחלק השני מהיומא אריכא) ותשפוך את נפשה לפני. מדבריה נודע לי, כי הנך עושה את עסקיה בקיוֹב… גם זאת אמרה לי, כי קבּלת מעט כסף מבעל־חוב, וגם השאר הובטח לך, אולם ממכתבך לא אראה זאת.
מווילנא (לא מוויטעֶבּסק) לא קבּלת כסף, יען כי לא נשלח לך; פתאום נסתם כל חזון משם, וגם אני אינני מקבּל מכתב. העומד בראש הוא גוֹידאַ,11 ולפי מכתבו האחרון יבוא הנה (לווארשוי) לדבּר אתּנו.
בנוגע למאוושיסזוֹן תוכל למסור את הדבר לבית־דין, ועוד נדבר מזה בבואך, הן מקיוֹב לא תצא עוד תורה.
המגיפה12 עומדת אחר כתלנו. לפני יום הכפורים קרו איזה מקרים בעולם הערלים, ואחרי יום הכפורים מתחילים המוּלים להשתלשל. וכבר הקיפה השמועה, כי אחד “מאחינו בני ישראל” (בלשונו של ווועֶבּעֶר13) “נפל שדוד על במתי המגיפה!” (בלשונם של שאר החכמים). ואתה תלך מחיל אל חיל! אחרי ראותך את המגיפה פנים אל פנים בקיוֹב, תשוּב ותראנה בווארשוי. אבל נעשׂית לבלי חת, כי “פעמים לא תקוּם צרה”. (מי יודע?)
עד כה אמרנו כי הרבונו של עולם הוא פּראבוֹסלבני, ואת הפּראבוֹסלבנים הוא ייצור כאישון עינו, עתה רואים אנחנו בחוש, כי הוא בּוּרז’וּאַ לכל משפטיו וחוקותיו, כי הוא אלוהי העשירים. בּלוּבּלין היתה מגיפה נוראה, וגם עתה, כאשר נחלשה, היא מוציא יום יום להורג [עם] רב, אבל מתים אך העניים, ובעלי כרס חיים ושלימים וקיימים. עד כה קרה לפעמים, כי הגבירים מתו מפּחד. עתה נוֹדע הדבר, כדבר ברור,
כי המגיפה היא אך מגיפה של עניים, והגבירים שׂשׂים ושׂמחים… ומתנדבים…
נבחרתי לסופר14 הקומיטעֶט15 לעזרת העניים בזמן המגיפה.. מזה יהיה לי: א צושפּרינג16 צו דער פרנסה; זאלץ צום וואַסעֶר אויף קאַשעֶ.
אחיך
ל. פּרץ
ד
[וארשה, בלי תאריך, בשנת 1892.]
ידידי!
את מכתבך קבּלתי במועדו, וכרגע עניתי לך ונתתי את הגליון, הכתוב על כל גדותיו, במעטפה, וגם מארקע17 הדבקתי… אך עתה לא אזכור עוד אם נשלח המכתב או נאבד ואיננו. ועל־כן הנני מוכרח לכתוב לך שנית…
ראשית חכמה – לבל תשמע לעצתי, אם אתננה; יודע אתה, כי לא אני היודע להלוך כנגד החיים, ועל־כן נתליתי על בלימה… אחרי שני חדשים עלי לשלם שכר דירה, ומוצא לכסף אין ולא יהיה; כעבור ימי החופש לתלמידי האוניוועֶרזיטעֶט יהיה עלי לשלם סך 50 רוּבּל שכר־לימוד, ו“הבּיבּליותּקה” לא מצער מאד, עד כי איני מסַפּר מבּוֹשת.. אבל כל זה נוגע (או חודר) אל עצמי ואל בשׂרי, ועלי ליעץ לך.
לפי דעתי עליך לשוב לווארשוֹי. מוטב למות ברעב בהיתר ולא לרחוץ בחמאה באיסוּר. על אחת כמה וכמה אם גם שם אין לך משען לחם. לחיים באיסוּר18 נחוצים עצבי איש אחר, ולא עצבּיך. אתה תפּול למשכב. לו הייתי אני תחתיך, כי אז כתבתי הרבה, והבחור מאיישישוֹק היה קורא יותר. אבל אתה לא תוכל לכתוב, כי אם בשלוָה ומנוחה, ועל־כן מישיבתך בקיוב לא ייהנה גם הבחור מאיישישוֹק. לו הייתי תחתיך בקיוב, כי אז מצאתי גם תענוגים לנפש, כי בלי ספק [יש] גם שם אידעֶאַלים בעלות (ולא בעלי) עינים שחורות או עיני תכלת; אבל אתה לא תשית לב גם לזאת, ולמה אתה שם? בוא לווארשוי, ושב עמדי עד כמה שיתן לי בעל־הבית לשבת, לחמי – לחמך, ושיקויי – שיקוייך. אל תשכח גם זאת, כי חב אני לך הרבה, ואם אאכילך ימים רבים, לא אצא עוד ידי חובתי. יודע אתה את עקרת ביתי, כי גם היא תקבּלך בעין יפה ובכל לב.
ואם רבים הם מכּיריך בקיוב וחפצים המה להושיע לך, אז אחת משתי אלה: או יתנו לך מכתבי מליצה לה' פיינבּעֶרג, העומד בפּטרבּורג בראש הוועדים, ויתן לך איזו משׂרה, או ישלחך לארגענטינא עם בית־הדפוס או מכתב עתי (הן דבר זה נחוץ הוא שם, לפעול על לבות הבאים, ולא יוליכום שולל “אנשים מן הצד”), או יתנו לך איזו משׂרה. הלא צרכיך מועטים ובעל סמכא אתה בנוגע להאוצר, כמלא כריק.
זאת היא עצתי, אבל עוד הפעם אזכּירך, שלא איש עצות אני. ואל תדמה בנפשך, כי מקדים אני בזה לגול מעלי את האחריות בעד עצתי; באמת ובתמים אני אומר לך. על בינתי בעולם המעשׂה אַל תישען, פן יִכְשַל עוזר ונפל עזוּר. ואם באת בין המצרים ושׂכלך לא יפתור שאלתך, שאל פי מיודעיך ומכּיריך שלא מעולם הספרות…
מתאונן אתה עלי, כי לא השמעתיך חדשות. הנני פותח לך את שׂקי, את אוצרי הטוב. ורווה את עיניך במרגליות הטובות:
1) אחרי הצהרים אין לי עוד עבודה. ישנה איזו [עבודה] קטנה וקלה על איזה ימים, ובמהרה אהיה חפשי כצפור מהשעה השלישית עד הערב, לצאת ולראות בבנות הגן והשוָקים.
2) כולנו בקו־הבּריאה. תהילה לאל חי, המחיה נפשות בימות הקיץ בווארשוי וגם ברחובות נאַלעֶווקי ופראנציסקאנסקה. בערב הנני יוצא, ככל אסירי ואַרשה, מאוּר הכבשן ואתפלא עלי, כי לא נתּכתי כליל ועוד יש [לי] נשמה להפקידה ביד הקב“ה לכל הלילה, ובבוקר אקיץ ואתפלא על הקב”ה, אשר בזמן הזה לא החמיץ את פקדונו.
3) אוכלים אצלי סוֹקוֹלוב והד“ר מינץ, אשר שלחו את נשותיהם לרעות בשׂדה… הם אוכלים מעט, מדברים במתינות, צועקים לעתים רחוקות. מתוַכּחים על דבר החולי־רע, העומד אחר כתלינו, ומספרים חדשות, אשר אקרא ביום מחר ב”הצפירה".
4) בעד מודעות החילותי לכתוב ל“הצפירה”. כתבתי: 1) ביקורת על ספרו של וייסבּרעֶם, והוא עודנו “כעזות־מחוצף פנים”, ולא תיפן, כי הצדק אתי. 2) פעֶליעֶטון: “רחמי אכזרים”, כמענה לו בפרט ולכל “הרח”ש של הספרות" בכלל. וגם פעֶליעֶטון 3) “עיר המתים”, אשר יודפס היום, ערב שבת קודש, פרשת אינני יודע. מלבד זה 4) “מחלוקת לשם הפּאטריוֹטיזם” (הראשון), אשר לא הבינו הקוראים הפשוטים, והקוראים־הסופרים על אחת כמה וכמה.
N.B. חפץ אני לכתוב גם ל“המליץ” מדי שבוע בעבור מודעות, אך חכיתי על בואך, ואתה תציע את ה“עסק” לפני “המליץ”. אם תאבה תכתוב משם התנאים: מחיר מאמרי – מחיר ה“גדולים”; מחיר המודעות – בנכּיון ראבּאט הגוּן. מותר להמו"ל “להשיב אחור”, אך לא לתקן, לגרוע ומה גם להוסיף.
5) כּהנוֹבסקי19 הוציא לאור אחרי “המלשין” ספר “מטרוֹפּוֹלין”.
6) כהנוֹבסקי וגם זינגר20 חוקרים אותי ואת מכּירי, אם לא שמתי אותם מטרה לחצי (“רחמי אכזרים”), וכל אחד ואחד מהם מעורר רעהו [להאמין], כי הוא בעל הדמות. ב“רחמי אכזרים” נזכרו “מלשין” ו“משורר” כמשמעם, אבל “על ראש הגנבים בוערת המצנפת”, וכהנובסקי מתיירא מן “המלשין” וזינגר מתחולל מן “המשורר”, וכל אחד מהם ישית לי, בפגשו אותי, בחלקות, אשר חלקו מחמאות ומביאות לידי הקאה…
7) שוּלבּעֶרג21 אומר, כי חייבים אנחנו לו 20 רוּבּל! איככה? לא חפצתי לראות את החשבון, עד בואך.
8) “בעֶקעֶנטעֶ בּילדעֶר”22 ספו תמו… (אולי תוכל לשלוח מהנמצאים אצלך בקיוב?), ולשנים־שלושה שואלים אני עונה בגאון: “ספו תמו, ובעזהשי”ת יוּצא לאור שנית".
9) חושד אני את אחת השפחות אשר בבית, שאני גר בו, כי היא “מטילה ריאה”23 (כן?). על בני.
10) קבּלתי זה ימים רבּים מכתב מהגבירה מאגידוֹביטש (או מגידיוֹביץ) בתודה – קרירה מאד מאד… תלמיד־חכם שמחל על כבודו אין כבודו מחוּל, והאשה, ומה גם אשת חבר, לא תמחול לעולם.
יש לך חדשות כמספּר עשׂרת השבטים: “מיין ליבּכעֶן, וואַס ווילסט דוּ נאָך מעֶהר”?24
בנוגע למאמרו של ה' שוּלמאן, הנני מקבלו בכל לב ונפש ומדפיסו בלי שינוי ותמוּרה, יתיר או חסר. תוכל להבטיחו בשמי ושמך יחד.
הגד נא לי: מה שלום קיוב? מה “אומר” ווייסבּערג? איה מז"ח?25
בּ' היה בווארשה ולא מצא חן בעיני.. היה אצלי שתי פעמים, ובפעם השלישית לא מצאני ויעזוב כרטיסו… קרא באזני מאמרי ז’ארגוֹן, וה“כּל כאשר לכּל” – 0 גדול, גבּור ונורא. נקודה אחת ישנה בתוך האדם הזה, והוא – גרוֹש (גרוֹשעֶן). וכל מאוָייו, דבריו, מעשׂהו, כתיבתו, תנועותיו, יוצאים ושבים מן ואל הנקודה הזאת. גרוּש אחד, ולא מאה אלף רוּבּל־כסף, גרוש אחד, ולא סוסים, גנים, פרדסים, נשים יפות, תיאטר וכו'. אלא גרוֹש במזומן, פשוטו כמשמעו, בשבילו יפשוט נבלה בשוּק וגם יונה אשה זונה… גם כן פשוטו כמשמעו. דברי אלה, על כל פנים האחרונים, יהיו לך כספר החיים, אבל המפרש חי, וכבואך יפרוש את השׂמלה לגועל נפשך.
“הבּיבּליותיקה” אינה הולכת, הקטנים אינם זוחלים. הבטחתי לכתוב בשביל בן־אביגדור, אבל כיוָן שהבטחתי, העט נופל מידי ולא אוכל לכתוב מאומה. וגם הפרוטה האחרונה לא אזלה עוד מכיסי ועוד חזון למועד.
לפי הנשמע גם הוצאות בן־אביגדור26 אינן זוחלות עוד כמקודם.
סוף דבר אין חדשות, אין טובות, אין ישועות ונחמות ואין תקווֹת לעתיד לבוא…
בני העיט, אשר עטו על פגרי פאלעֶסטינא, פנו לה עורף, לרדוף אחרי פגרי ארגענטינא… להם – חוטם! הם יודעים להלוֹך כנגד החיים.
צר לי מאד על ספורי הקטנים, אך מה אעשה? לו היה לאל ידי להדפיסם בחוּץ לארץ! אל תחזירם הנה עד בואך, עוד אפנה לראות את הפגרים, לבכּות את חללי. הנני מתחיל לסדר את החלק גימ"ל,27 אך בלעדך איש אובד עצות אני, ואינני מוצא את ידי ורגלי.
לא אוכל להבין, מדוע לא תוכל להוציא את הגזלה מיד עושקך? כפי אשר אזכור, ישנן בידיך ראיות מהימנות, ומה נהיה? איך נפל דבר?
אם קבּלת את מכתבי הראשון, אז תראה ההבדל ביניהם; זוכר אני, כי בכתבי את הראשון היה לבּי רך כשמן במקום אחד וחזק מצור במקום שני.
עבד עצבי אנוכי, וכל אשר אוציא מתחת ידי יליד עצבים הוא.
אולי ישנם סופרים בקיוב.
ומה דעתך: לשלוח לשעֶפטעֶל קוֹמיס?28 כמה? על איזה תנאים?
והנני אוהבך ומוקירך
ל. פּרץ
אשתי ובני דורשים בשלום.
ה
[בלי תאריך]
ידידי!
שלשום קבּלתי את מכתבך ולא עניתי, יען־יען כי־כי לא אוכל לכתוב.
עמוק עמוק בחדרי לבבי ישנו פצע עתיק־יומין, ולפעמים בלי משׂים יפתח, ואז יזוב לבבי דם ואני לא אדע נפשי.
אך הרגעים עברו ושערי־החושים פתוחים לרוָחה, לקבּל את הרע מכל עֵבר ופינה.
ממכתבך רואה אני, כי אזל הכסף מכיסך. מבקש אתה ממני ללכת אל מוֹבשיסזוֹן, אך אני לא אוכל לעשות את חפצך זה… אני לא אוכל להיות למובשיסזוֹן בשום אופן כנושה; נושה הוא באחי (וכמו [כן] בי, כי אני הייתי באמצע) סכום גדול מסכומך, ומה אענה לו אם יאמר: תן על חשבוני? ואחי הוא עתה במצב נורא… תוכל להבין את מצבו, אם אני שלחתי לו 25 רוּבּל־כסף, וד"ל… אדמה, כי כאשר תבוא הנה יפרע לך, אך לא על־ידי מלאך ולא על־ידי שליח. חשבתי מחשבות הרבה לשלוח אחר תחתי, אך לא מצאתי איש כלבבי. עצתי, שתשאל אחד ממיודעיך איזה רוּבּלים ותשוב הנה. אם לא תאבה. כתוב לי ואני אשתדל להשיג איזה סכום בהלוָאה. מובטח אני, כי כאשר תבוא הנה נוכל למכּור איזה סכום עֶקעֶמפּלאַרן, כי מיום נסעך מפה לא מכרתי אף אחד למוכר־ספרים, כי אני אינני יודע אותם מכּול וכול, וגם הם אינם יודעים אותי.
כל זמן שהיו מודעות ב“הצפירה” מכרתי לאחדים29 כמעט כל שבוע איזה עֶקזעֶמפּלאַרן: עתה חדלו המודעות, כי חדלתי מכתוב, או טוב מזה – “הצפירה” חדלה מלהדפיס. הספור האחרון “שמעיה הגבּור” לא מצא חן בעיני החסידים. וחז"ס30 קבּל איזה מכתבי מחאה, ויערוך גם הוא מחאה כנגדי וַיתלה את הקולר בסוֹקוֹלוֹב.
אינך קורא את “הצפירה” ואינך יודע עד כמה גדולה אי־בושת הכלב הזקן והשוטה הזה. אמנם, מבטיחך אני, כי לא הרגשתי שום צער מזה; נהפוך הוא, ביום קראי את ההערה הקצרה של חז"ס, כי “שמעיה הגבּוֹר” הוא על־חשבון סוֹקוֹלוֹב31. שמחתי מאד מאד, אבל לכתוב אי־אפשר, ואם אכתוב לא ידפיסו.
כן איני מקבּל ממך מענה אודות הצעתי לכתוב ל“המליץ”; לא אדע אם כתבת להרעֶדאקציון או לא כתבת כלל מזה. אני רואה את המודעות כדבר נחוץ מאד, אבל לא אתפלא כל־עיקר, אם לא יאבה “המליץ” לתת לי מודעות מחיר ספּורי.
נוכחתי לדעת, כי הקוראים העבריים הם רעים מהז’ארגוֹניים, בפרט החסידים דפה הם כבוגרת זקנה, אשר לא תוכל נשׂוֹא דבר וחצי דבר, לא תחפוץ במהתלות וחידוּדין, ויראה היא מן התהלות, פן דברים בגו. יודעת היא, הבּלה הזאת, כי אין בה אף מתום עדנה, ואם יהללוה אות היא, כי דבר־בליעל יצוק בזה. וכן היה עם “שמעיה הגבור”. וכן יהיה לעולמים.
רואה אני בעליל, ששני הזקנים צעֶדעֶרבוים32 ולהבדיל חז"ס יעמדו על דרכי כל ימי חייהם, הם חיי וחייך וחיי סוֹקוֹלוֹב, ועוד תוכל לשית נוספות. עוד ישׂאו החמורים הזקנים על שכמם את פגרי הבריאים.
בנוגע לארגעֶנטינא, פ"ב33 וסוקולוב, עוד חזון למועד, ועתה אין כשרון34 למעשׂה כזה.
מתי תבוא?
אשתי ובני דורשים בשלומך בכל לב, והחדר ריק בשבילך.
אחיך ל. פּרץ
הנני מקצר, כי אינני עוד בקו הבריאות המוסרית, וד"ל.
ו
[בלי תאריך.]
ידיד נפשי!
את מכתבך קבּלתי אתמול, ולא יכולתי לענות לך עד היום.
לדברי… לא נתתי אמוּן אף רגע, אף כי בתה, אשר טרם עת שמנה, עמדה על־יד ימינה ותעד באומר ובדמע. מאמין אני בחכמת הפרצוף!.. [היא] נדמתה לי תמיד לעששית גדולה של שמן, אשר פתילתה נדעכה מרוב… שמן.
וכן לא יכולתי נשׂוא את פ“ב מרגע הכרתיו; סלח לי אמנם, כי שגיתי. לא מהרגע ההוא לא יכולתי נשׂוא אותו, כי אם מרגע, אשר הודעתני בשמו, כי עתיד הוא לבקר אותי בהחזרה! לך סלחתי, יען כי ראיתיך שוגה בו, אבל לי לא יכולתי לסלוח את הגאוָה, שׂנוּאת נפשי מעולם, ואמרתי אז בלבבי, אם בכלי שני, בפי דינזוֹן, המלים האחדות האלה מלאות גאוָה, בכלי ראשון, בפיו של פ”בּ עצמו, על אחת כמה וכמה. וחדלתי מדבּרו לשלום בכל לב.
אצלנו עד היום הזה אין עוד מגיפה במלוא מובן המלה; ישנם אך מקרים בודדים על גדות הווייכּסעֶל, פּראגא ובחוּצות הצפופים, כגון כרוֹכמאלנא, ווֹלינסקא.
תודות לקלעֶגעֶלס35 העיר טהורה ונקיה, ואולי תראה אותה, והיא עולה עתה על קיוֹב.
אני כל היום “בסבך עסקים”, כי הנני “רגלי הועד”, ממלא את החלטותיו.
זה חדשים, אשר לא מכרתי אף עֶקזעמפּלאַר אחד. חבים בזה: חסרון מודעות והחולי־רע. כבר יכולתי לשכוח, כי הנני מו"ל הבּיבּליוֹטעֶק, לולא המעתיקים לשפת פּוֹלאניה, אשר ידריכוני מנוחה לפעמים, בבקשם ממני הרשאה להעתיק ולהדפיס, ואברהם רייזעֶן, השולח שירים עד היום הזה. –
אצלי אין חדשות, אבל אצל אחי חדשות לא טובות, ולא אוֹגה את נפשך לפורטם. העסק רע ויורד לטמיון, והוא. יושב עם בני־ביתו בין שני מדורות של גיהנום, בין לוּבּלין ולעֶבּאַרטוֹב, המלאות פגרי החולי־רע.
חדשות: בית־הדפוס של שוּלדבעֶרג נשׂרף אתמול.
הקוֹמיטעֶט, אשר אני רגליו, לא עשׂה עוד מאומה.
קרובת אשתי לא תאבה ללכת מאתנו עד בואך. וזה מרבה להב לתשוּקתנו לבואך.
בני החליף את חכמת הרפואה בהנדסה.
ואתה – בוא ואל תאחר.
אולי תוכל להביא אתך הנה איזה קוֹמיס?
אחיך
ל. פּרץ
רעֶדאקטוֹר ה“ווֹסחוד” מסר את הבּיבּליוֹתיקה לה' פארבּעֶר לכתוב ביקורת: כן מודיע זה האחרון.
ז
[בלי תאריך.]
ידידי!
את מכתביך קבּלתי. הראשון הפחידני מאד, אך קיויתי להשני, ויבוא והוא הרגיע את רוּחי. בכל לב ונפש הנני מודה לך על הבטחתך לבוא אל ביתי. הנני מודה ומתוַדה לפניך, כי תמיד היתה טינה בלבי עליך, על אשר לא האמנת בפתח הפתוח הזה, על אשר כיסית ממני הרבה. אבל הימים האלה, ימי הסודות, עברו; שני קבצנים אנחנו, ואיש את אחיו נושיע כאשר נוכל.
אומר אתה עם ספרך, כי עלי להשתדל בדבר ארגעֶנטינא36 ולא עליך. האמינה לי, ידידי, כי אני לא אוכל עשות מאומה. אינך מאמין לי, כי בעסק הנוגע אל עצמי ואל בשׂרי לא אוכל לפעול ואיש אובד־עצות אני, במלוא מובן המלה. מרחם, משחר [ילדותי] למדתי לפעול בשביל אחרים, וכרמי שלי לא נטרתי ולא אוכל לנטור. מעצמו מוּבן, כי אם יעלה בידך לקבּל איזה משׂרה כאשר כתבתי, אז נסע יחדיו ונעבוד בשורה אחת. גם מרשה אני לך בכל לב לבקש בשמך ובשמי, אך אל תקווה ממני עצה או פעוּלה.
במכתבך החלפת את ווייסבּרעֶם בווייסבּעֶרג. כנגד ווייסבערג דבּרתי אך בהבּיבּליוֹטעֶק, וב“הצפירה” מחצתי את ווייסבּרעֶם בביקורת על ספרו “הגורל והירושה”. לא אתפלא על הדבר הזה, כי שניהם תאמי הסכלוּת.
כפי הנראה השידוּך ביני ובין “הצפירה” לא יעלה יפה. הזונה הזאת לא תוכל לתת אף מודעות. זכרון המו"מ הזה מביא לידי הקאה, ועל־כן אחדל מזה, ודי אם אספר לך בעל־פה בבואך הנה.
אם ז' מבין לשון ארמית, ומשתמש בה בכל תוקף ועוז, גם כל זאת – אספר לך בפרוטרוט בשובך, ואתה תצחק עלי ותכעס עליו חינם, כי הוא לא יבוש ואני לא אתפעל… הסכן הסכנתי מאז להיות למאכל לכל חונף ומבין בלשון ארמית, אשר אך מלאכי השרת אין נזקקין לה בזמן הזה.
את ה“בעֶקעֶנטעֶ בּילדעֶר” עוד לא קבּלתי, ובטח אקבּל במהרה.
צר לי מאד, כי לא ראית את יהל"ל37, ולא תוכל לתארו לי כמשפטך אתה.
את הספרים לשעֶפטעֶל38 לא אשלח עד בואך – וד"ל. ואם לא תבין את הרמז, אגלה לך את הסוד בבואך.
כמה דברים לי להגיד לך בבואך, ועוד – אמרת עם ספרך – שני שבועות לבואך הנה. האמינה לי, כי אשׂישׂ עליך כמשׂושׂ חתן על כלה, ודוקא כשהם קשורים על־ידי חבּה יתירה ולא לשם ממון או יחשׂ־משפחה.
משׂכּילי וארשוי, העומדים במדרגה אחת עם משׂכּילי קיוֹב, ישׂנאוני שׂנאה עזה כמות, אך שׂנאה מסוּתרת, מיראה מלשוני החדה. שׂמח אני מאד על שׂנאת הרשעים הללו ועל יראתם מלשוני החדה; לא אוכל נשׂוא אהבת חטאים, לא אוכל נשׂוא כבוד מחנפים ופושעים וכסילים ואוילים.
הכסיל בפני־עצמו הוא אדם ישר, עד כמה שאיננו סופר. לא נתּן לנו הרשות לסגור על מסגר פה אחד הבעלי־בּתּים, החפץ לנגן39 בפני־עצמו על מקומו ובלחש איזה ניגוּן, אף כי יודע־נגן הוא כחמור; אבל מותר לכל אחד מהקה"ק40 לעמוד לחמור לשׂטן, לבל יעבור לפני התיבה. עלינו [לעשות] אחת משתי אלה: או לעזוב את בית־המדרש ולצאת, או לגרש משם את החמורים המנגנים. אמנם, ה' סוֹקוֹלוֹב למד לישׂא ולסבּול מנגינות חמורים, אבל הוא הולך לשיטתו, שיטת האימפּרעֶסאריוֹ, המקבּל שׂכר בעד כל ניגוּן וניגוּן של זרים.
אך נחזור לעניננו הראשון.
מכתבך הסגור הוא זהב סגור של רגש טהור ושל סאטירה… על המחילה של הסופרת א'… צחקתי מלוא פי לא אחת ושתּים, ועד היום הזה אינני יודע אם מחילת המחילה מחילה, או, במחילה, איננה במחילה, כי אם לפנים אבל לא… לאחור. הנני הולך בדרכך ומדבּר נבּול־פה, אבל אם מותר ליונה. מותר גם לפרס..
חידה היא, איך נאבד מכתבך הראשון. עזבתיו על השולחן, ביקשתי שלושת ימים ולא מצאתי והוכרחתי לכתוב אחר. אמנם היו אצלי מחבּרים, ואללי לי, אם נפלה המציאה ליד אחד מהם.
מוכר אני אחד אחד את הבּיבּליוטעֶק ואוכל את הכסף. לוּ היו מודעות, כי אז מכרתי הרבה. אך אתה בלעדי 0, ואני בלעדיך פחות מזה, אני מינוּס. מתי תבוא ומן המינוּס והאפס יצא איזה מספר?!
אקווה כּי תביא אתך את ספרו של ה' שוּלמאן.
אשתי פורסת בשלומך בכל לב. בני גם־כן. נחפז אני לכלות את מכתבי, כי הולכים אנחנו אל “פּוֹד גוויאזדוֹן” לשמוע מנגינות, כי מחכּים עלינו בית גרינבּוים.41
והנני אחיך
יצחק ליבּוש פּרץ
ח42
ידיד נפשי,
את מכתבך המלא עצב ותמרורים קבּלתי, אך צחוק עשׂית לי, בבקשך ממני תנחומים לנפשך. איך אנחם, ונפשי אבלה עלי תמיד, ובזמן ששׂפתי צוחקות, תולעת תאכל קרב ולב. אבל אין־סוף, אין־תכלה הוא חוט־החיים.
ומה אספר לך אודותי? את חצי ימי אבלה בבית פקודות הקהל, אחרי כן אני פקיד הועד הנלחם את הריחיים [של רוח] – חפצתי להגיד את החולי־רע, ואחרי־כן – סופר עברי אנוכי… בזמן האחרון – מהולל ומפואר על־ידי דוּבּנוֹב, בן־דוב, פרידבּעֶרג וכל דכוותיהון43… יתר הזמן הנני אוכל ושותה וישן, וכאשר תקוץ נפשי בחיי, הנני מהפך את הסדר ואני שותה, אוכל וישן; ישן שותה ואוכל וכו', כמספר החליפות של “מכשפה לא תחיה”.
לא רעבתי עוד ללחם, וארעב מחר או אחרי יומים…
במשך הזמן אשר לא ראינו איש את אחיו, קפצה עלי זקנה – מצחי נקמט, עיני נבלה, שערותי החלו להתלבּן. ימים רבים חליתי: כל ימי הקיץ וראשית הסתיו. שנַיִם־שלושה ימים שכבתי למעצבה, כאבן שאין לה הופכין, מכאב עצור בעצמות השדרה (בלי כל “על חטא”), ויום אקום ואלך על משענתי. עתה חלפה מחלתי, אך לא כולה. מרגיש אני, כי תשוב אלי כיונה אל ארובּתה, ואז אעלה על המיטה לבלתי רדת ממנה.
אם [יש] לאחותך מעט כסף, מדוע לא תבנו בית בשותפות, ותעשׂו מסחר, למען כאשר תבוא בימים ויכשל כוחך, תגרש אותך החוצה.
אולם מדוע לא תכתוב מאומה? הספרות היא לי עיר מקלט, בית־מפלט, מנת כוסי לשכּרון ולשכחה, ואתה נחבא וקולך נחבא ועטך נקצץ. גוידא משלם ואתה לא עניתיו; לאמריקה מבקשים עבודה בכסף, ואתה מחשה; אני שילמתי כסף רב (חינם) למעתיקים, ואתה עמדת מרחוק. לא אוכל להבין את דרכך ומעשׂיך, ומה היה לך. התשכח אשה עוּלה, ואתה את הספרות השלכת אחרי גו? כתוב פירוּש וביאוּר.
אחיך
ל. פּרץ
ט44
וארשה, 23 אפריל 1894
ידידי!
כדבריך כן נהיה. מעתה ועד עולם לא ייקרא עוד שם ס'45 על הוצאתי. איך הגעתי אל התכלית הזאת, אספר לך פה אל פה. אבל לא אתך הצדקה! אנוכי עשיתי זאת אך למענך, ולא מהוֹדאה לך. נהפוך הוא – טבחתי ולא חמלתי את ההוצאה, אשר תהיה אצלי כאבן שאין לה הופכין. ובזמן ש“לכבוד פסח”46 נפזר47 במשך שבועות בסכום48 3000 עקזעֶפלאַרן, הנני בטוח, כי את המוֹתר לא אמכור עוד, ושארית הספרים יימכרו אך למאות. אני חפצתי להיות הקול והוא הידים. אמנם, גם עתה עמו למכור, מבלי שייקרא שמו על הספרים – המכר שלו אינו שווה כלוּם, הלא טוב לו למכור אך את שלו.
לא כתבתי עד הנה, כי התעכבתי עד אשר אוכל להודיעך, כי תאוָתך נהיתה. עוד הפעם אגיד, כי בעיני ה“חילוּל השם”, אשר נגע עד לבבך. הוא דבר שאין בו ממש. אבל די בזה.
אלאפּין49 מבטיח לשלוח לך את כספך תיכף אחרי השבּת. אם לא תשלח לי את הספּורים50 במשך שבועים ימים, אתה הורג גם את יתר ההוצאות, ודי לך אם בכנפיך יימצא דם ה“יום־טוב בלעֶטלעֶך” ולמה תעמוד עוד על דם ה“ליטעֶראטוּר און לעֶבעֶן” אוּלם בכל זאת תוכל לכתוב איזה דבר? ומתי תבוא?
הדפסתי את כל “הירשעֶלעֶ” שלך, אבל טרם בואך הנה, לא אמכור אף עֶקזעֶמפּלאר אחד. הדפסתי כולו, – אולי זה יהיה לאבן־שואבת לך.
ל. פּרץ
י
[בלי תאריך, 1894]
ידידי!
לא נקעה ממך נפשי; נהפוך הוא, שוגה אני תּמיד באהבתך, אולם… הגד בעצמך, מה היה לי לחשוב אודותיך:
1) אם באמת על מכתבי האחרון (לא אזכור עוד באיזה עניין) לא קבּלתי מענה (כל מכתב ממך על דבר חשבונו של ספּעֶקטוֹר לא קבּלתי).
2) אם שלחתי לך את ספרי, ואתה לא הוצאת מפיך אף מלה אחת על אודותם.
3) אם בכל העת הזאת ולמרות כל בקשותי, עזבתני גלמוּד בקשרי מלחמה נוראה עם כל השודדים והגנבים בהספרות, כאילו אין בכוחך לכתוב למעני שתים ושלוש דלתות.
4) ואם לא חשבת גם לנכון להודיעני, כי מכרת את ספרך לפוּנק…51
כל איש ואיש במקומי יחשוב: רעי עזבני לנפשי, או – יצא את העיר, שינה את מקומו ולא השיג את כל מכתביך.
אך מה שהיה היה.
ראשונה אודיעך, כי ספּעֶקטוֹר לא נתן על חשבונך אף פרוטה אחת; נשבע במעמד כולנו, כי אתה חבת לו ולא הוא לך, הבטיח להראות לנו את מכתביך, ששם אתה קורא אותו בשם נדיבך וידידך הנאמן ומודה ומתוַדה אתה שאין לך עליו שום טענה ומענה מלבד לב מלא תודה וברכה על חסדיו הרבים… ומבקש אתה ממנו שלא יצה בך.
כן שקר בפי רוֹזעֶן,52 באמרו כי מוכר אני את הבּיבּליוֹטעֶק במחיר 35 קוֹפיקוֹת. לא היו דברים מעולם. אינני מוכר בפחות מ־75 קוֹפּיקות.
מצבי ברע. פרנסתי דלה וריקה.
יצא לאור חלק ג' מן הביבּליוֹטעֶק, וכיוָן שראיתי שאתה מחשה, הדפסתי בשׂכר טרחתך למענך 500 “הירשעֶלעֶ” על נייר משוּבּח, והנוֹ מוּנח למענך ולאשר תצווה.
כן הוצאתי לאור: “החץ”53 ו“עוגב”54, 10 “יום־טוב ביכלך” – והנני שולח לך את כל הספרים שנית.
כיוָן שכבר הוצאתי כסף על “הירשלי” – תקחנו ותצווה למכור אותו לאשר תחפּוֹץ, כי אני לא אוכל (כאשר ידעת) לסחור ואצלי הכסף והזהב יהיה לאשפּה ולעפר.
חייב אני “למעלה מראשי” ולמעלה מן השׂכל.
כבר למדתי את ידי לחתום שטרות, וסופי – לבית האסירים. אך [עד] העת ההיא אדפיס, ואחריה – גחלים…
צר לי מאד, כי גם עליך עוברת תמיד הכוס..
אך מה לעשׂות?
האוּמנם לא תעזוב את קיוֹב לנצח? האומנם תשב שם מַשמים כל הימים?
רואה אני במראָה, וגם פני נהפכו לירקון, ופסי השלג שבין שערותי הולכים ומתרבים… חדל לי זה כבר אורח בין הנשים, ואחד מתענוגי העולם הזה נחרב למעני ונותרה הספרות לבדה…
אוהבי ועוזרי הם: פּינסקי, פּינסקי ופּינסקי… לפעמים פרעֶנק, פרייד… וגם – אני לבדי, בתור: י.ל.פּ, ד"ר שטיצעֶר, לצִפֶר, לץ פוּן רעדאקציעֶ55 וכו' וכו', כבר שכחתי כמה שמות יש לי, כמאה ושמונים…
ואתה? אתה שותק.
אני מאמין באמונה שלימה, שלוּ היית עתה בווארשוי, כי אז “עשׂינו עסקים טובים” – אך מה לעשׂות!…
חלקי מכל עמלי – שביתי מלא ספרים, פּי משׂנאִי מלא קללות, מעט מאהבי – מנוד ראש..
והנני אחיך
ל. פּרץ
יא56
ידידי!
הטרם ידעת, כי אינני תלוי בדעת עצמי, טרם התאספו והחליטו, מה יכלתי לענות לך?
הספור הנדפס למענך הוא בעד “שכר טרחתך” או “שכר סופרים” בעדך, ועל־כן אומרים הם, שהפּלאטעֶן והמעֶטריצן57 הם קניין הבּיבּליוֹטעֶק. ואם חפץ אתה בפּלאטעָן ומעֶטריצעֶן, עליך לשלם מחיר העָקזעֶמפּלארין 75 רוּבּל.
ההחלטה הזאת על אפי ועל חמתי, אך מה אוכל עשׂה, והם הטביעו כשני אלפים בהעסק, ואינם רואים אף אגורה אחת בהחזרה.
נחלט [הוחלט] גם־כן לשלוח על חשבונך. חכיתי איזה ימים, אולי תמצא ידי לשלם התשלום, אך ריקוּת נשאר מכּול… דל אני – ואתך הסליחה.
הודעני את חפצך. אני אדמה, שלא תחפוז לקנות הפלאטעֶן והמעֶטריצעֶן מידם. כי [אין לך בהם] צורך, כל זמן שישנם עֶקזעֶמפּלארעֶן.
אחיך
יב58
אוטבוצק, ר“ח מנחם אב תרס”א [1901]
ידידי!
הנני מבקשך, שתעשה למעני את הדבר הזה:
תלך אל מר בן־אביגדור ותעשה עמו חשבון עבודתי. במדומה לי, שהוא משתמט ממני ואינני יודע למה, ואני, כידוע לך, אוהב דברים ברורים.
יחשוב [יחשב] את הספרים האחרונים ואת הנדפס ב“עולם הקטן”.
בנוגע להספרים, הלא אתה יודע, שיש בהם מעט מקוריים והשאר העתקות; יחשוב את הכול להעתקות, אם לא תוכל לדעת בדיוּק.
חפץ אני גם־כן לרעת, כמה הוא משלם בעד שורה ב“עולם קטן”. יש לי איזה דברים, ואיני יודע אם כדאי להשלימם ולשלחם.
גם־כן איני יודע, אם כדאי להשאיר בשבילו להבא ספרים.
והעיקר, שלפי דעתי שייך [מגיע] לי ממנו הרבה כסף, והוא אומר: להד"ם.
אחיך פּרץ
יג59
מאריענבאד, 9 אוגוסט 1903.
להוי ידוע לך, שאני מחזיק את מקלו של ראפּוֹפּוֹרט והוא מעשן את הסיגריה שלי.
שלך י. ל. פּרץ
דרוש בשלומו של נוֹמבּעֶרג ושאר הבּישגדאים בידידות יתירה, יתּכן שאשוּב בריא.
יד
לורעליי, 4 ספּטמבר 1903.
מיר זיצן זאַלבּעֶר־צוויי
(איך און אַ נאָטאַר,
נישט קיין שרייבער, דאָך אַ נאַר)
און קוקן אויף לאָרעֶליי;
מיר קוקן אַ שטונד –
זיי געזונד!
תרגום: אנו יושבים בשניים / (אני ונוטאריון, / לא סופר, ובכל זאת שוטה) / ומביטים אל לורעליי, / כבר אנו מביטים שעה – / היה בריא ושלם!
טו
ויסבאדן, 18 ספּטמבר 1903.
דינזון היקר באדם.
גלוּיתי הבהילה אותך לחינם. הרופא מוצא כי הוטב לי, וכי העצב, או השד יודע מה, מתחזק. רק עבודת־היתר היתה גדולה ביותר, מטורפת (כך אמר), והוא רוצה דוקא שאֶעשׂה עוד ארבעה שבועות במקום חם יותר ואנוח מנוחה מוחלטת. לכתוב יכול אני ורוצה, אך האדון הוויסבּאדני שלי, כלומר, הדוֹקטוֹר, הוא אדון קשה מאד, הוא אומר: לא באָל"ף רבתי, רק לנוח, מנוחה שלימה ועמוקה. ואני מציית. היה שלום.
אנו נוסעים עכשיו מכאן, כתוב ושלח על־פי הכתובת לקוֹמוֹ, פּוֹסט רעֶסטאַנט, בעוד חודש נתראה. אולי יהיה בקוֹמוֹ דוֹקטוֹר ליבּעֶראלי יותר, ואכתוב משהו. הייתי רוצה לדעת, מה ה“קהילה” חושבת בדבר “עוד חודש”. לשם אינני כותב, ככה סתם. לא כלום. השתדל להיוָדע מן הצד.
שלך י. ל. פּרץ
מה חושב “הצופה”? דרוש בשלום קלויזנעֶר, נוֹמבּעֶרג, וכו'.
טז60
לאַגו די קומו 26/9, 1903
הנני בקוֹמוֹ. כמדומה לי שהנני שב לבריאותי, בעוד שנים שלושה ימים נסע מזה ונשוב הביתה. איני יודע, מי הפחיד אותך?
שלך יל"פ
יז
היישויער, 1 אוגוסט 1906
פה יפה מאד…
י. ל. פּ.
[תוספת של מרת הלנה פרץ:]
מן ההרים הגבוהים דרישת־שלום “לאברך הצעיר השחרחר”.61
יח
דינזון היקר!
אַ לוּפט אַ שמעֶקעֶדיקעֶ, אַ מילדעֶ
(איך גריס וואַרשוועֶר געשטאנק!)
אַ געֶבּראָטעֶנעֶ טויבּ אַ ווילדעֶ –
(ליידעֶר, נישט אויף לאַנג!)
טויזעֶנד הוּנדעֶרט מעֶטעֶר איבּעֶרן ים
(ביסט אזויפיל אַרוּנטעֶר, מן הסתם!),
אַ טוּרם – אַ וועֶלט אָן איין עֶק!
(פון “וועֶג”,62 פון “היוֹם”63 קיין לעֶק!)
ווייט און בּרייט עֶס פאַרנעֶמט די אויגעֶן,
די נשמה וואָלט נאָך ווייטעֶר, ווייטעֶר געפלויגעֶן,
עס וועֶרט אָבּעֶר וואָס ווייניגעֶר מאַרקעֶן.
זיי געֶזוּנד, זאָל דיך גאָט שטאַרקעֶן
אין סווידעֶר64 –
אין אַ פּאָר וואָכעֶן זעֶהעֶן מיר זיך ווידעֶר…
פון פרייעֶן לעֶבּעֶן קיין שפּוּר;
מ’וועֶט רעֶדן פוּן ליטעֶראַטוּר!
י. ל. פּרץ.
תרגום: אויר ריחני ונוח / (אני דורש בשלום הסרחון הוואַרשאי!) / יונת־בר צלויה – (לצערי, לא לזמן רב!) / אלף ומאה מטר מעל לים / (בודאי ירדת כך, מן הסתם!) / מגדל – עולם בלא סוֹף / (מן ה“וועג”, מ“הים” – לא זכר!) הרחק והרחב העינים נמשכות להביט, / והנשמה רוצה עוד הלאה, עוד הלאה לטוס. / אך המארקים. הולכים ומתמעטים! / היה שלום. יחזק אותך אלוהים / בסווידעֶר – / בעוד כמה שבועות נשוב ונתראה.. / מן החיים בחופש לא יישאר שריד; / נדבר על ספרות!
יט
גיסהיבל ביי נוישטאט, 15 אוגוסט 1906.
כזיץ אויף דעֶר שנאַפּעֶ, אַ גרויסעֶר האַר!
אַ היהן אַ געֶבּראָטעֶנעֶ, אַ גוּטעֶ ציגאַר:
25 פעֶניג דאָס שטיק,
קאַפעֶ “פעֶרקעהרט”
(כ’ציה שוועֶר ווי אַ פעֶרד)
עס שפּילט די מוזּיק –
(פאַר 10 פעֶניג אין טעֶלעֶר)
דעֶר טאָג וועֶרט העֶלעֶר,
און צוּריק אין שטאָט,
אין ריינעֶצעֶר בּאָד. –
שלוּפּ־שלוּפּ; שלוּפּ־שלוּפּ…
פריהעֶר בּאֵרג אַרויף, צינד בּאֵרג אַראָפּ.
תרגום: הריני יושב במזנון, ואני אדון נכבד! / תרנגולת צלוּיה, סיגרה טובה; / 25 פעניג החטיבה, / קפה “הפוך” (אני מושך בכבדות כמו סוס) / מנגנת המוסיקה / (בעד 10 פעניג בצלחת) / היום מבהיר והולך, / ואנו חוזרים העירה, / אל המרחץ הריינעֶצאי. / שלוּפּ־שלוּפּ, שלוּפּ־שלוּפּ… / תחילה במעלה־ההר, עתה במוֹרד.
כ
נאחוֹד, 19 אוגוסט, 1906.
נאַהאָד איז אַ שטעֶטל אין בעֶהמעֶן
מיטן ראָטהויז האָט עֶס זיך נישט צוּ שעֶמעֶן
אויך זעֶ איך אַ שיינעֶ באַנק
(אַ שאָד די קעֶשענעֶ איז קְראַנק
און האָט נישט וואָס צו בּייטעֶן)
מיר איילעֶן זיך אוּם באַצייטעֶן
צו זעֶהן וואַלְעֶנשטיינס שלאָס.
נאַחאָד. צוּם שוואַרצן ראָס.
תרגום: נאחוֹד היא עיירה בבּיהם, / בבית־העיריה אין לה מה להתבייש. / כן אני רואה בּאנק יפה / (חבל שהכיס חולה / ואין בו מה להחליף). / אנו נחפזים בעוד מועד / לראות את טירתו של ואלענשטיין. / נאחוֹד. במסעדה “צום שווארצען ראָס” (אל הסוס השחור).
כא65
זאקופּאַנע, 6/8 1907.
שומע אתה מעשה? הרי אנו דוקא ב־Zakopane, בווילא Ochotnickiego, רחוב מארשאלקוֹבסקה. נחנו מעט. האויר – מפואר. יערות, הרים וצוּקים – קוראים ומזמינים. רק מחר נתחיל להלך או לנסוע. מה שלומך? אני כותב על ספסל ברחוב.
שלך י"ל וה' [הלנה] פרץ
כב
זאַקופּאַנע 7/8 1907
עם מילעֶר66 דברתי מעט מאד: ראיתי אצלו מכתב שלך גדול, והבינותי שאין אני צריך לדבּר. מִילעֶר הוא אברך טוב ומרוּדם. זה עתה אחרי החתונה. ואשתו – צעירוֹנת, שחרחורת, עם שתים שיני־זהב בשני צדי הפה, אך אשה נעימה. מה רצית בשבילי ממילעֶר? מה שלום קרינסקי?67 הוא מדפיס או לא? אם לא – תבוא עליו הריגה. אם קבּלת כסף מווילנא,68 שלח לנו! אם לא, נלווה.
יל"פּ
איך אתה סבור, תהיה מכונת־כתיבה?
אני יושב כאורח אצל הגראף זאמוֹיסקי במחלבה. חם, עיפים מן הטיול.
כג
זאקופּאנע 9/8, 1907
תאר־לעצמך: מטפּסים במעלה־ההר. שקט ודממה. לבסוף באים וָוים, נאחזים ביד אחת, אחר־כך בשניה. מלמטה תהום, הראש מסתחרר. אבל מעפילים יותר ויותר גבוה. פתאום – וָו אחד נותק ממקומו! – מות! התהילה לאל, שאני לא הייתי באותו מעמד. הדבר אירע לצעיר ממני, והוא נתּר וקפץ למעלה ותפס גבוה יותר.
שלח לנו עוד מאה רובּל. הכסף עף ונעלם.
שלך יל"פּ
דינזון היקר,
כבר הדבקתי בול אל גלויתי הפשוטה, ואין לשנות. מהיום והלאה תקבל כרטיסי־נוֹף. מה עושׂה קרינסקי? הבטיח לשלוח לי הגהות. – מה עושׂה הירשביין בווארשה? הוא רוצה להשתקע? את המכתב מן הנאציונאל־צייטונג עדיין לא קראתי. יש לי פנאי. משפחת מִילעֶר מתארחים אצלנו, והרי אנו מסיירים במקומות שונים. מִילעֶר חושב למסור לך את הסוכנות להוצאותיו של עֶוואַלעֶנקו.69 הוא יכתוב לך במפורט. מה מעשיו של אַש? הוא נשאר בוואַרשה? – שלחתי לו שתי גלויות לקוּזמיר, עדיין הוא גר שם?
הרים והרים. צוקים וצוקים. מחיה נפשות.
שלך י"ל פּרץ
הלנה דורשת בשלומך.
כה
זאקופּאנע, ,16/8 1907.
כאן אנו אוכלים צהרים. יודע אתה, מי?
כו
זאקופּאנע, 16/8, 1907.
מפני מה אינך כותב? בקרוב תקבל ממר מילעֶר מכתב חשוב, שתבוא לקראקא.
היה מוכן.
י. ל. פּרץ
כז
את מכתבך הגדול, ר' יעֶנקל, קראתי רק אתמול. הייתי בקראקא, הייתי ונשף קריאה היה לי: “מוּסר”, “אהבה” ו“גלגולו של ניגוּן”. ההכנסה – בשביל רוֹזעֶנפעֶלד.70 האולם היה מלא וגדוש. הכול עמדו, הביטו ולא שמעו מלה, כרגיל. אולי אסע עוד “להיראות” בלבוב. אני רוצה ללמוד ולהכיר חטיבה של גליציה. את הארץ הקבּצנית. ואף־על־פי־כן, בּשבת עושׂה קראקא רושם מפואר, העיר מוקפת “מטעים” – מקומות־טיול שהם גנים. הרחובות רחבים, רחבים מאד, הבתים לא גבוהים, מהם ישנים, ועל־פני הרחובות, על־פני השׂדרוֹת, הולכים בני־יעקב להתפלל. כלי־לבן צחורים ומעומלנים יפה, עניבות יפות, מעילים של אטלס, אבנטים ושטריימ"לין שטוחים. השבת מזהירה. בעינים. נערים יפים, אברכים יפים, בני־תשחורת כבדי־ראש, זקנים מוזנחים־כלשהו.
אין רואים כאן את הקריעה־בלואה הפּוֹלנית שלנו, את ביטוּל־היש בהילוּך ובתלבושת. להפך – העולם־הזה אף הוא עולם; לדאבוננו קשה להשׂיג פרוטה, ובלי פרוטה אין עולם־הזה. העולם הבעל־בתי מגוחך במקצת. האב מדבּר גרמנית, אפילו השמש של בית־הכנסת־הגדול הישן, ואפילו האשה בבית־הקברות שליד קברו של הרמ"א; והדור הצעיר – פּוֹלנית. יידיש אף לא מלה אחת. יכול אתה לתאר לעצמך, כמה שמחתי כששמעתי פתאום כאן, בזאקוֹפּאנעֶ מאחורי גבי: “יעֶך? יעֶך בין עֶרשט געֶקוּמעֶן!”71 – שתי יהודיות זקנות, כיפּות בראשיהן, סוחרות בוַדאי כאן בדגים מלוחים. ובכל־זאת אומרים, שמתעוררת גם כאן תנועה למען יידיש. אף מבטיחים לי, כי לבוב יהודית הרבה יותר מקראקא, וסטאניסלאבוב – יותר מלבוב. יפה ביותר התופעה, כי בקראקא, שבה התנועה היהודית עדיין רופפת כל־כך, ונמצאים בה בסך־הכל כמה עשרות צעירים, אתה מוצא גם־כן את כל המפלגות והפּילוגים, כמו בווארשה, בווילנא וכיוצא בהן.
מה שנוגע למכתבך, אין לי כלום מה לענות לך. אתה מכנה אותי בעל־חלומות, ואני אותך – פּעֶסימיסט. אני עומד על דעתי: בידים חרוצות – אפשר שיהיה הכול כראוי.
זה היה ודאי חידוש נפלא, אילו ה“רוֹמאַנצייטונג”72 היה מצליח. וחידוש נפלא ש“אונזעֶר לעֶבעֶן”73 יעשׂה עסקים טובים. אלא – מחוּל ושכוּח.
מה נשמע בעולם הפּרוֹלעֶטארי?
הירשבּיין כתב לי גלויה מווילנא, וסיים: “אחר־כך יותר, מן הכפר”. אך יותר לא קבּלתי ממנו שום אות־חיים. אבל הוא מעניין אותי יותר מכל הצעירים. כתוב לי יותר עליו, על תכניותיו, שאל אותו בשמי, וידבּר אולי יותר.
אמוֹר אומר אני לך: אין העולם רע כל־כך, כפי שאתה חושב.
שלך י. ל. פּרץ
זאקוֹפּאנעֶ יפה. אבל אינני רוצה לכתוב על כך במכתבים. היא ראויה ליותר מזה. ד"ר בירא כבר נמצא בוַדאי בווארשה. קח לך ממנו את כתנותיך. כל הלילה נתך הגשם, לא ראו סימן של הר. הרגשנו עצמנו כטבועים בחשכה רטוּבּה. עכשיו מתבהר במקצת. אבל קשה להאמין, שיהיה לנו עוד מזג־אויר טוב. ההרים מקטרים עשן. השמים – אלוּליים, העולם בוכה ונושבת צינה.
וה“שיקסל” המגישה את ארוחת־הבוקר אינה רוצה להבטיח “פּוֹגוֹדה”.74 כל שמסביב, שהיה מאיר ומזהיר, עכשיו הוא רטוב ואָבל. נחמה אחת: אין רואים את הצלב בראש הגיעֶווֹנט,75 הוא תקוע בעבי־ענן. אולי יצוף וייעלם אתו יחד. הכול נורא קאתוֹלי סביב. קשה לנשום. אין אני מקנא ביהודי המקומי. כאן לגור בקביעות – פירושו לא לנשום רגע אחד מתוך חופש. ואולי רק נדמה לי כך. החנוָני שלי, שבחנותו קונים ביצים, חמאה, בולים… נושם חפשי מאד: צובר פרוטה לפרוטה. והפּלוֹנית הצולעת שלו מקפּצת כלפי מעלה ומתמוגגת בשומן של עצמה.
הרי גם לך, הודות למזג־האויר, מכתב גדול. עוד מעט גדול כמו נוֹבילה. אבל אני חייב להשאיר קצת מקום פנוי בשביל הפלוֹנית שלי, שאלמלא כן, הייתי מציג לפניך את בתו הירקרקת הריראַפּית של החנוָני שלי. סמוך לקראקא בטיניץ – כפר – גר ר' עם בנותיו הרזות, המבקשות להשתמד במקצת.
כח
זאַקופּאַנע. (בלי תאריך).
הכלל, ר' יעֶנקל, עשׂו לך עוול, ואולי בפעם הראשונה לא חבר, לא סופר. להפך, על חשבון ההפסד קבּלת מסופר בחזרה 5 רוּבּל. לאחר יאוש. את הטעם שלאחר גניבה אני יודע. אם זכור לך, כבר קרה לי הדבר הזה. השאירו אותי ממש חשׂוף – וגו'. אבל חטיבת הנאה מן הגניבה יש לי אף־על־פי כן. אין אני, חס ושלום, שׂמח לאיד. אך ראשית: תתקין לך דברים חדשים; ואם תבטיח לעצמך בהן צדק. למשך שנה אחת, שלא להלווֹת כסף לליטעֶראטים, תמלא לך את הנזק. ושנית, הודות לגניבה כתבת לי איגרת מעוּצבּנת. “מחיצת־הקיר מסתכלת בך במבּט מילאנכולי ואינה מניחה לך לשכוח את הגניבה”. זה טוב. אתה בורח מן החיים, מכל מה שמעצבּן ומעורר צלילים עמוקים־יותר, על־כן פרצו אליך החיים בדמות של התנפלוּת. הא לך ואל תבכה. ומעט סכנה גם־כן היה בזה, והינצל מסכּין גם־כן ניצלת… אמור את האמת, אתה חולם על סכּין? אם כן, תאר זאת! ויהא במכתב.
מזג־האויר נשתנה. גשם וגשם. ואף־על־פי כן אפשר לסבול כל זה. האויר ביום־הגשם הראשון היה כל־כך נקי, וכל־כך שקוף. שההרים נראו פתאום קרובים יותר, קרובים עד כדי כך, שראו את קמטי־הקמטים שלהם. ופתאום, אדם משכּים עם שחר, נחפז ויוצא לגזוזטרה – גיעֶווֹנט של כסף! מתרומם מעל לשאר ההרים – הנמוכים, הירוקים, היעריים, והוא כמעוטר עטרה של שלג צחור, שקוף. ולמטה – עוד עומדת הקמה בשבּלים! עוד מעט ומעל להרים מתנשׂאות שיירות של עננים. שמים מוּעמים מלמעלה, הר־שלג מעל לחגורת־העננים, ולמטה מהם – כתף־הררים ירוקה־קליפּתית מעל לשדה שבּולת־שועל! להשתגע…
ובערבים מקטרים ההרים, כמזבחות לאל זועף. העשן מאפיל ומאפיל. והעננים שמעליו משחירים. לאט מתמזגים יחדיו הצוקים, ההרים, העננים ורקיע־השמים… התנשקות או התנגשות?
וכשההרים מימין צוחקים, כילדים שחפפו זה עתה את ראשיהם, וההרים משמאל נושאים עליהם עננים כבדים, מעיקים ומפחידים – הרי אתה מעיף עיניך לכאן ולכאן ועומד באמצע נבוך ומשתאה.
והנהר במורד־ההר! רועש, מעלה קצף, כסף ופנינים…
וכל רגע תאורה חדשה: צוקים חדשים, הרים חדשים, פלגי־מים חדשים. והכול, הכול נשכח. חסל סדר וַארשה, חסל סדר פּוֹליטיקה, וכשנוטלים עתון אל היד – הכול כל־כך אדיש וזר.
ואף־על־פי כן, אם לא יתבהר, נהיה אנוסים לברוח. עדיין אינני יודע: דרך לבוב או דרך בוּדאפּעֶשט. ואולי תעלה במחשבה אפשרות שלישית. לפעמים קר מדי, רטוב מדי. ובזמן של מזג גשום ואפלולי הצוקים וההרים נעלמים כליל, והאדם מרגיש עצמו מוקף איזה גוש חשוּך, כבד, חסר־תנועה. עכשיו, כשאני כותב אגב סעודת־הבוקר, המזג הוא ספק־גשום. וזה הדבר הגרוע מכול. מן הגיעֶווֹנט נראה רק חלק קטן. השלג אינו מבהיק, כלל וכלל לא. ראש בטלני מוזנח. דוחה.
במקרה קראתי חוברת גרמנית: קליידוּנג אוּנד שמוּק אין דעֶן בּיבּלישעֶן אוּנד תלמוּדישעֶן שריפטעֶן פוֹן דעֶם ראַבּינער דעֶר
יוּדישעֶן געמיינדעֶ צוּ בּעֶרלין, ד"ר אדוֹלף רוֹזענצווייג.76 בּעֶרלין מ. בּעֶפעֶלבּוֹיעֶר, 1905. אם אתה נפגש עם קאמינסקי,77 עוצה לו שישיג לעצמו את החוברת הזאת. התלבושת מתוארת יפה מאוד. היא זולה וקל להשיגה.
מתבהר במקצת. אם יהיה אפשר, נעשה עוד טיול אחד.
המכתב הקודם היה מונח שני ימים על השולחן, שכחו להטיל אותו אל התיבה. סלח לי.
עכשיו מהלכים, מעל לשׂיאי־השלג, ענני־כסף מזורזים. שלג ועבים מתמזגים יחדיו. ביאליק, בשובו מהאַג,78 עתיד, כפי אומרים, לסוּר לקראקא. ויבוא אולי להתארח כאן. מעניין, אם ייהנה מן הצוקים יותר משנהנה מן הים באוֹדיסה…
היה בריא וחזק. עשׂה לך בגדים חדשים יפים. לך אתה אל החיים, ואל תחכה עד שיהיו החיים אנוסים לפרוֹץ את דלתך, לנתק מנעולים.
שלך י"ל פּרץ
השארתי מעט מקום בשביל הלנה, אבל היא מתלבשת, ואילו חכיתי עד שהיא תכתוב הייתי מאבד זמן רב מדי. על־כן אני דורש בשלומך בלבביות משמה. כך היא מבקשת.
חטיבת־רקיע כחולה נתגלתה. לאורך ימים!
כט
זאַקופאַנע 25/8, 1907.
יענקל היקר!
אני נוסע עכשיו – יום ראשון בשלוש – לקראקא, ומקראקא ללבוּב, שאני מוזמן לשם לקריאה ליום חמישי. ביום שישי בחזרה לקראקא, לשם תגיע הלנה מזאַקוֹפּאַנעֶ, וביחד – לווארשה. ביום ראשון – הכול נגמר! וביום שני – בחזרה אל ה“חדר”.79 זה מאד מאד מעציב. אתמול ערכנו את הטיול האחרון. עשׂינו “סיום”. מעולם עוד לא היה לי קשה כל־כך לנסוע הביתה. כמה הימים בלבוּב אולי יבדרו אותי מעט.
שלך י. ל. פּרץ
ל
קראקא, 30/8, 1907.
דרישת שלום מן המבצר בקראקא.
י. ל. פּרץ80
לא
דרישת שלום מלבוב.
י. ל. פּרץ81
לבוב 1/9 1907.
לב
דינזון היקר!
הכלל. הרי אני – בטשעֶרנוֹביץ82.
את אַש אבּדנו בדרך: בלבוב לקח אותו אחד ד"ר רייך, עורך של “ווסחוּד”83 וחתן של כלה הגרה בכפר, ובכפר משיגים סוסי־רכיבה וכיוצא באלה.
מטשעֶרנוֹביץ לכתוב, מן הועידה – בלתי אפשרי… התוַדעתי אל “אחר” – ד"ר בּירנבּוֹים, אל כמה צעירים, – אבל מושׂג נכון מן הועידה העתידה להיות עדיין אין לי. והייתי שולח לך רק גלויה של נוף, אלמלא זאת שהקהל הצעיר מבקש בכל תוקף שאבקש ממך, שתשלח לי תיכף ומיד, אבל ממש מיד, 2–3 אכּסמפּלרים מן “די גאָלדעֶנעֶ קייט” ומן הדראמות שלי, הם רוצים להעלות משהו על הבמה בשעת נשף אחד, ואין להם, לא עליכם, מה להעלות. מתברר, שגליציה רוצה כבר לחיות ואין לה מוכרי־ספרים. אבל על זה אחר־כך. לפי שעה עשה את רצונם של המבקשים, שלח להם ספרים. כתובתי: טשעֶרנוֹביץ, בוּקוֹבינה, אוסטריה, מלון “בּריסטוֹל”. מלון מפואר. החדש ביותר. הלנה פורקת מן המזוָדה אל הארון.
מה עוד? לא כלום. היה בריא.
שלך פּרץ
לג84
יעקב היקר, “איש־האמונים הוַארשאי של ועידת־הלשון”. (אתה יודע על־כך?)
לא קבלנו כאן שום דבר, לא את מכתבך, לא את “די גאָלדעֶנעֶ קייט”. חקרתי ודרשתי בדואר, חקרתי ודרשתי במשׂרד של ועידת־הלשון – ואין כלום.
כי נוֹמִבּעֶרג “איש סידורים” הוא ידעתי, אך שיזניח עצמו כל־כך לא תיארתי לעצמי. עתונים משם אין אנו מקבּלים. ואילו הצגתי עצמי, מה הייתי מועיל? בשעת הועידה לא היה לי רגע אחד מנוח, עבדתי בעד עשׂרה, ואחרי הועידה מחזרים על־פני המדינה85 עם הצעירים לערבי־קריאה. הרי אתה יודע שהם קוראים, ואילו אני אנוס גם לדבּר. אני נורא עסוק. אם הדבר הזה יתן אותותיו בבריאותי ביום מן הימים, אינני יודע; אך לפי שעה עובד אני על כל הכלים. על הועידה לא אכתוב לך, ראשית מפני שאין לי פנאי, ושנית אספּר לך פה אל פה.
בווארשה הייתי רוצה להרצות על הועידה. אולי יכין ד"ר לעווין רשיון? כאן מקבלים אותנו בכבוד גדול, בשירה, בסעֶרעֶנאדוֹת, בכרכרות וב – לב. מתנגדינו מתחבּאים – ושותקים…
אינני יכול להמשיך. היה בריא.
שלך י"ל פּרץ
הלנה דורשת בשלומך. היא מתרחצת. אנו נוסעים עוד מעט הלאה. נעים־ונדים אמיתיים.
לד
רואה אתה, להיכן גלגלוני?86
לה
מיליאנובעק87 21/6 1909
דינסון היקר.
את מכתבך קבּלתי, את המכתבים המצורפים מאחרים וקטעי עתונים – קראתי, ומובן שלא היתה לי מזה נחת־רוּח יתירה.
רציתי להיות באמריקה. להוציא אל הפועל את תכניתי הנושנה, להביא לידי גמר הקמת הוצאה יהודית כללית, כמובן – אמנותית־ספרותית, בשביל כל העולם היהודי, לקבוע נקודות־מרכז לעריכה ולהדפסה: ווארשה, לונדון וניוּ־יוֹרק, עם סוכנים זמניים לרומניה ולגליציה.
לא עלה בדעתי למסור את עצמי או את הדבר הזה למפלגה הזאת או לאחרת. לקלייזל ספרותי זה או אחר: אין אני מתבייש בעבודה כלל־ישראלית, עם כל האהדה שלי לחוגים קיצוניים.
מאחר שאין בכוחי לנסוע על חשבון עצמי, נשענתי בתכניתי על הכנסות מנשפי־קריאה.
אַש רצה לנסוע אתי, אדרבּה. הוא נטל על עצמו לכתוב מכתבים, לא היה בלבי כנגד זה ולא־כלום. למי כתב ולמי לא כתב, אינני יודע.
היחסים הספרותיים־האמריקאניים אינם ידועים לי. ואם מתככים תככים, כפי שאתה אומר, מוטב שלא אסע, אלא אם תבואר ותטוֹהר המטרה של הנסיעה, ולא תצמחנה מזה אי־נעימויות.
יותר לומר לך בעניין זה אין לי, ואני מבקש ממך לחקור בדבר ולהודיע לי ככל־המהר.
בכפר טוב מאד; ולוַאי הלאה כך.
שלך י"ל פּרץ
לו88
דינסוֹן היקר.
את מכתבך קבּלתי, את התוספת של מכתבים מאמריקה וקטעים מעתונים בניוּ־יוֹרק קראתי, ומובן שלא היתה לי מזה נחת־רוח גדולה.
חשבתי לנסוע לזמן מועט לאמריקה, להוציא אל הפועל את תכניתי הנושנה, שדבּרתי עליה כל־כך הרבה בטשעֶרנוֹביץ, והוא לייסד הוצאה יהודית־כללית בשביל כל הגיטאות היהודיים שמרצון ושמאונס, שסופרי־יידיש יחדלו מלהיות סופרים יהודיים־פולניים, יהודיים־רוסיים, יהודיים־רוֹמניים, יהודיים גליצאיים ויהודיים עם תוספת של שאר ארצות. בלתי־מפלגתית צריכה ההוצאה הזאת להיות, ומוקדשת לאמנות.
מאחר שאין לי האפשרות לנסוע על חשבון עצמי, קויתי להשיג את הוצאות־הדרך מנשפי־קריאה. אַש הסכים לנסוע אתי, נטל על עצמו לכתוב מכתבים, אני הסכמתי. התנאים באַמריקה אינם ידועים לי… למסור את הדבר למפלגה, או את עצמי לקלייזל ספרותי. לא עלה על דעתי. על דעתו של אַש וַדאי גם־כן לא. עם כל אהדתי אל חוגים ראדיקאליים, אין אני מתבייש בכלל ישראל ובעבודה למען כּל ישראל… וכל זמן שהדבר לא יבוֹאר ולא יבוֹהר לעיני כל, עד שלא יהיה בזה שום ספק, מוטב שלא לנסוע.
בשבתי בכפר אי־אפשר לי לחקור בכל הנוגע לזה; עשה זאת אתה, וכתוב לי מה מצב הדבר.
הטוב ביותר יהיה, אם נגיע לידי נסיעה, שתסע גם אתה.89 ידידים באמריקה לא יחסרו לך.
בכפר טוב מאד… ולואַי הלאה כך.
שלך י. ל. פּרץ
לז
מאריענבאד 11/8 1908.
ובכן. קראו לניו־יורק. הלב נמשך לפּאַלעֶסטינא, עתיד הייתי לנסוע מעבר־לים, ולבסוף אני יושב – כך רצה ד"ר מינץ – במאַריעֶנבּאַד, ואף־על־פי כן – לא במאַריִעֶנִבּאַד, אני גר סמוך למאַריעֶנבּאַד – הכתובת, כמובן בשביל בשׂורות טובות: מאַריִעֶנִבּאַד, טירה (!!!) ואלדפרידעֶן. הייתי כבר אצל הרופא, שותה כבר מים, לוקח מרחצאות – והיה לי בריא. אכתוב לך בקרוב. הודע משהו, ואם מופיע משהו חדש, שלח לי לכאן.
שלך יל"פּ.
הלנה אין לה פנאי. – היא תכתוב לך פעם אחרת.
לח
מאַריענבאַד 15/8, 1909.
J. L. Perec90
לט
מאַריענבאַד 23/8, 1909.
ר' יעקב היקר,
אבּדתי שפע בשׂר ואני מקווה בשבוע השלישי לאבד עוד מעט. להיכן אסע הלאה, עדיין אינני יודע. כשאדע, אודיע לך. שלח להירשקאן91 25 רובל, ודרישת־שלום נלבבת בשבילו ובשביל וייטעֶר. היכן הכרך “דראמעֶן”?92 דרוש בשלומו של לידסקי. מכתבך בדבר הידידות עם לוּציאן93 שׂימח אותי.
שלך יל"פּ
הלנה מכבּסת ממחטות ודורשת בשלומך בידים רטובות.
מ
מאריענבאַד 30/8, 1909.
דינסון,
אוי ואבוי! יחסר לי כסף. לערך 100–150 רוּבּל. לכל הפחות
- מוכרח אתה להכין לי כסף זה ולשלחו לי על־פי הכתובת, שאכתוב לך. ביום ראשון, כלומר, מחר בשעה 12 בצהרים, אנו יוצאים למוֹנאכיוּם (מינכן).
שלך י"ל פּרץ.
מא
[מאריענבאד, אוגוסט 1909].
בשעת ארוחת־צהרים עליזה בקפה־מסעדה ועֶלינגטון.
[בצד השני של הגלויה – תמונה של פרץ עם תוספת כזאת:]
אולי לתת את התצלום הזה אל כרך השירים? אם כן, מסור אותו ללידסקי, כי אין עוד אחר.
שלך י. ל. פּרץ94
מב
מעראן 4/9, 1909.
יעֶנקל היקר, הכסף קבּלתי: תוֹדה בווארשה. כיצד אני מגיע למעֶראן? היא יושבת בדרך שציין ד"ר מינץ. אך לעשׂות כעצתו אינני מתכונן. הייתי זקוק לשם כך להרבה כסף. בפעם אחרת. אני יושב במעֶראן עוד כמה ימים והולך בחזרה דרך ווינא, עם תחנות באינסבּרוּק ובזאלצבּעֶרג. את המכתב מאַמעֶריקה לא קבּלתי. מילא, אבוּד. כתוב להם בשמי, שאני מרגיש עצמי מכוּבּד מאד בהצעה,95 שאני ממש מאוּשר מזה ושאני מודה להם על הכבוד. האם לוּציאן כבר חזר ממוֹסקבה? אני שואל, אם כי אינני יכול לקבּל עוד תשובה. את שש המלים המיותרות בדעֶפּעֶשה סלח לי, או רשום על חשבוני. רשמים עד אין שיעור. בווארשה אשפוד אותם לפניך, כמתוך שׂק.
שלך יל"פּ.
מג
ביאליסטוק, 27 דצמבר 1909.
י. ל. פּרץ96
מד
דובעלן, 4 אוגוסט 1910
כך אני נראה פה לפני ההרצאה.97 מה שיהיה אחר־כך, יודעת שׂרה בת־טובים.
י. ל. פּרץ
מה
דובעלן, 4 אוגוסט, 1910
ר' יענקל היקר,
הואילה בטובך ואמור ללידסקי,98 שישלח תיכף ומיד ובלי שוּם תירוץ, ולשלם בדואר, את ארבעת הכרכים שלי והכרכרכים “יידיש”,לפי הכתובת: “ג. ד. גינדינו, ריגה, בשביל רוֹזה (גינדין)”. תעשה בזה מצוָה גדולה. אני מבקש ממך מאד, שתראה בעצמך ותהיה באותו מעמד, עד שישלחו. –
בשבת מפליגים אנו בים לשטעֶטין, ומשם לקיסינגעֶן.
שלך יל"פּ.
מו
קיסינגען, 13 בספטמבר, 1910.
מכתבים אחדים הלכו לאבּוּד. מחר, יום שישי, אנו יוצאים לבּעֶרלין. ביום ראשון בערב אנו מגיעים לווארשה.
היה שלום
י. ל. פּרץ99
מז
26 יולי, 1911, בערלין.
ר' יעקב,
הריני יושב כבר יום בבּעֶרלין, ראיתי את יעקב אדלער,100 עם־הארץ כהלכה. מאוחר יותר אכתוב לך, אם יצא מזה משהו.
שלח מיד, על־פי הכתובת שלמַטה, את ספרי “דראמען” ואת תצלומי.
היה שלום
ל. פּרץ
מח
29 יולי, 1911, בערלין.
עדיין אני בבּעֶרלין. עשיתי עסק עם אדלעֶר. עשיתי הכרה עם פרידמאן. זה יכתוב לך במפורט ויציע לך הצעות בשבילי. בעיני הוא מוצא חן! – מחר בערב לדרעֶזדעֶן.
יל"פּ
מט
31 יולי, 1911.
אני ליד האגם בּאדעֶן, נוסע לציריך. בערב בסאן מוֹריס. רק משם אכתוב.
שלך יל"פּ
נ
31 יולי, 1911, ציריך.
דרישת־שלום מציריך. רק מחר סאן מוֹריס.
נא
1 אוגוסט, 1911, ראַגאַץ.
דרישת־שלום מִראַגאַץ.
י. ל. פּרץ
נב
2 אוגוסט, 1911, ס' מוריץ.
הגענו למקום. לקחנו אתנו את יאנעֶק.101 מחפּשׂים דירה.
י. ל. פּ.102
נג
4 באוגוסט, 1911, סט. מוריץ.
סאן מוֹריץ. מחלבה, חלב חמוץ, יאנעֶק, מה עוד חסר?
יל"פּ
נד
4 אוגוסט, 1911, בערנינא.
דרישת־שלום מאגמים וקרחונים.
יל"פּ
נה
5 אוגוסט, 1911.
עדיין אין לי פנאי לכתוב: עדיין אין חסר לי כסף.
י. ל. פּרץ
נו
5 אוגוסט, 1911, מאַרטעראַטש
אַ גראָטעֶ פוּן אייז –
אין דרויסעֶן – הייס.
אינווייניג קאַלט –
כ’וואָלט געריימט מעֶהר, –
דער צוּג קומט בּאַלד.
תרגום: מערה של קרח – / בחוץ – חם. / בפנים קר – / הייתי חורז יותר, – / אך הרכבת באה מיד.
נז
[בלי תאריך]
סוף־סוף, ר' יעקב, חדלתי מלהיות נע־ונד ונעשיתי אורח־מבריא רגיל בסט. מוֹריץ.
לטאַראַספּ אין אנו נוסייו, נשארים כאן! המרחצאות מצוּיינים. מינץ103 חשש לי מפני הגובה – זה היה פחד שוא. אני מרגיש עצמי נהדר. ישן מצוּין.
ראיתי דברים יפים הרבה – אך קודם לכך עסק.
מצאתי את אַדלעֶר בבּעֶרלין. עם־הארץ דאוריתא וקמצן. ושקרן – וכל מוּם רע! אך לא דאגתי שלי היא. התחייבתי לתת לו מחזה של ארבע מערכות. הוא יתן בעד כל הצגה 25 רוּבּל. דמי־קדימה 800 רוּבל. ונתן על כך 250 ועוד 250 הוא חייב לשלוח במשך שבועים על־פי הכתובת ל. פּרץ… אם ישלח, יקבל לוּציאן את הכסף. איך נבטיח לעצמנו את 25 הרוּבּל לכל הצגה – על כך נדבר בווארשה.
בס"ט מוריץ עשׂינו עסק טוב וגם רע. טוב בזה, שהאויר מצוּין, המרחצאות טובים – הסביבה גן־עדן התחתון. ורע בזה, שהכול יקר עד לאין שיעוּר. ליוקר כזה לא היינו מוכנים, ואת כספו של אדלעֶר הוצאנו על חפצים שונים בבּעֶרלין, ויחסר לנו כסף. נהיה זקוקים לעוד 2–3 מאות רוּבּל. אם לוּציאן יקבּל את 250 הרוּבּלים, הוא או אתה תשלחו אותם לנו מיד. ואם יאחר (יותר מזה אינו יכול, נפשו יוצאת למחזה), שילווה לוּציאן וישלח. הדואר מגיע לכאן מווארשה באיחור גדול, אחרי 4–5 ימים. על־כן מוכרחים אתם אחרי כמה ימים לשלוח. הכתובת:
מקום־מרפא סט. מוֹריץ, וילא עֶדעֶלווייס.
את הכתובת הזאת גם־כן לא היה קל כל־כך לקבל. למטה חם נורא. החום מגיע עד 55 מעלות, והכול רצים למעלה. וגרים 3–4 אנשים בחדר אחד. כמעט היינו אנוסים לנסוע מכאן הלאה. אך להיכן הלאה? בכל הכפרים סביב וסביב מלא וגדוש. מזלנו היה, שהעזה של טרונק104 יצאה במקרה לכמה ימים. והסתדרנו איך־שהוא. עכשיו אנו גרים בחדרון קטן. אנחנו עם יאנעֶק, הנשאר אצלנו עוד לשמונה ימים. אך אין מרגישים דוחק. האשנבים פתוחים.
המראה אדיר! אגם והרים. שקט. מה עוד? “עֶדעֶלווייס” כשר הוא. כשר בתכלית. רב מעֶלזאַס, אחד מן האורחים, נכנס כל פעם אל המטבּח, להשגיח על הכשרוּת. המון אשכנזים אדוּקים. “שיר המעלות” שלפני ברכת־המזון שרים עם הנשים ביחד. ההרגשה היא כמו בכנסיה… כמה היהוּדים ה“פּוֹלניים רוּסיים” בטלים בשישים. השאר פה אל פה בווארשה. היכן הם המכתבים, העתונים? (עד היום קראתי – טרוּנק קבּל.)
היה בריא
יל"פּ.
נח
5 אוגוסט, 1911, סט. מוריץ
החבורה גדלה. מגרעֶנוֹבּל חזרה העזה. אני מתרוצץ. כתובתי?
מקום־מרפא ס. מוריץ, וילא עֶדעֶלווייס.
כבר כתבתי לך זאת! פעֶ!
י. ל. פּ.
נט
8 אוגוסט 1911, סט. מוריץ.
קרעֶסטאלטא
אויפן פעֶלד אַ שענק, –
אוּנטעֶן, רעֶכטס אין דעֶר לעֶנג,
אַ זעֶע, אַ קאַמעֶלעֶאָן וואָס טוישט
יעֶדעֶ סעֶקוּנדעֶ די פאַרבּ. לינקס רוישט
דעֶר וואַלד. – עֶס עֶטעֶמט זיך פריי,
אויף אַ בּאַרג־רוּקעֶן מיט שניי
רוּהט דעֶר הימעֶל, אונטעֶרגעֶשפּאַרט.
פאָרטזעֶצוּנג פאַלגט, אויבּ דוּ ווילסט, וואַרט!
תרגום: בלב השדה מסבאה, / למטה, מימין ולאורך, / אגם, זקית המחליפה / כל רגע צבעיה. משמאל רועש / היער. – הנשימה חפשית, / על גב־הר מכוסה שלג / נח הרקיע, שעון. / המשך יבוא, אם תרצה, המתן!…
ס
17 אוגוסט, 1911, סט. מוריץ
את הכסף קבּלתי – תודה.
יל"פּ
סא
20 אוגוסט, 1911, סט. מוריץ
דרישת שלום. פּוֹנטרעֶזינא.
י. ל. פּ.
סב
20 אוגוסט, 1911, סט. מוריץ
עוד דרישת־שלום מס“ן מוֹריץ. אנו יושבים ומפטפטים עם שני ציונים יראי־שמים: הצייר שטרוּק וד”ר ראפּוֹפּוֹרט. עשה עמי טובה: שלח להם את הכרכים החדשים שלי.
כתובות: העֶרמאַן שטרוּק, בּעֶרלין בּוּרקעֶנאַלעֶע 33, וד"ר סאמוּעֶל ראפּוֹפּוֹרט, לעֶמבּעֶרג (גאליציעֶן), סיקסטוּסקא 43־ב.
שלך י. ל. פ.105
סג
28 אוגוסט, 1911, פעקסטאל.
דרישת־שלום מפעֶקסטאל.
מדוע אינך כותב?
י. ל. פּ.
סד
ר' יעקב היקר.
סוף־סוף קבלתי ממך מכתב. כי אדלעֶר רימה אותי, דבר זה ידעתי יפה מאד, ואם אני נתתי לו לרמות אותי, ושוטה הלא אין אני מחזיק עצמי, הרי זה סימן, שהכול על מקומו בא בשלום… אך זאת אסביר לך כבר פה אל פה. לתפוס מכתב מס"ט מוֹריץ בענייני עסק אין לי חשק, ובפרט לאחר מכתב מליצי כזה שקבּלתי אני ממך. מכתב, המבקש ממני שאסתכל בי בעצמי מלמטה למעלה. פגישה משונה עם “הבטלן המשוגע” שלי… אבל – אין בכך כלום. העיקר היא “סיעת” הנערות, שקראו את הכול והן מתפלפלות… אולי יכול אתה לבחור את היפה והטובה שבהן ולשלוח הנה? כאן, לפחות בעֶדעֶלווייס הכּשר, ישנן מכוערות בלבד…
את הצעתו של מיסטעֶר יונג106 אינני מבין. כלומר: מתי הוא נותן את המפרעה, עכשיו או לאחר שיקבּל את כתב־היד ויסכים לו לפי מבינוּתו? במקרה הראשון – הסכם תיכף ומיד. במקרה השני, רוצה אני תחילה למלא רצונו של אַדלעֶר…
אם קבּלת את מכתבו של פרידמאן, הרי אתה יודע הכול,
זה זמן רב לא שלחתי לך “תמונות נוֹף”. מפני שעכשיו אני מבריא, לוקח כל יום אמבטיה של תחמוצת־הפחמן ועושׂה טיוּלים קטנים ביותר. דבר אחד מרגיז אותי: הטבע “היפה” גורם לי הנאה, אבל אינו נותן לי חומר. חומר נותן לי האדם, והאדם פה זר לי לגמרי. דבר מוזר ומשונה: ישנם כאן יהודים אנגליים, גרמניים, רוּסיים ופולניים, וכל החבורות הללו מחזיקות עצמן נבדלוֹת זו מזו ושתּקניות. כמעט אינן יכולות לסבול זו את זו
דוחים ביותר הם הגרמניים. עמי־ארצות, עם רבניהם שלהם גם יחד. פּוֹרמאַליסטים. בני־אדם יבשים. ועם זה, לכאורה, שקטים כל־כך, בטוחים כל־כך בעצמם… משוכנעים כל־כך בעליונותם… שרים עם הנשים ביחד “שיר המעלות”, העוזרות הנוצריות נלווֹת גם הן אל השירה. שרים בנוסח כנסייתי גמור, אם כי מזייפים למדי, וזורחים מנחת. אברך יש לו מפטיר. מברכים אותו ואומרים “יפה עבדת”. והוא משיב מזהיר כולו: איזו שאלה, למדתי אצל פלוני בן פלוני…
ולמה אני כותב לך כל זה? אך ורק בשביל שתדע, שאני מתהלך כאן כמין יתום. בדרך כלל אני מרגיש עצמי טוב מאד. האמבטיאות משפיעות עלי לטובה עד מאד, אך המטבח הכשר, שאין ברכושו אלא בשׂר ועוד פעם בשׂר, והצפיפות, והרעש הנשי־הגרמני באוּלם – יוצאים מן האף. אני רוצה לקחת עוד כעשׂר אמבטיאות – שנים־עשׂר יום, ואחר־כך: קדימה! באיזו דרך, נראה. דבר אחד ודאי: סאן מוֹריץ יש בו לפחות מרחצאות, ואפשר לשבת בו, אפשר לנסוע כל שנה. ברגע זה מזג־האויר גשמוּמי ורוח נושבת. והאגם, הנשקף אל חלוני, אינו יפה, – במזג־אויר יפה אפשר להסתכל בו שעות תמימות.
מלוּציאן לא קבּלתי תמונת־אות, האם הוא כל־כך עסוק, או מה?
שאר הנייר אני משאיר להלנה.
שלך יל"פּ.
סה
21/7, 1912.
דאָס האָ’מיר געֶזעֶן פאַר אַ יאָרעֶן.
(די רייזע די זעֶלבּעֶ געֶמאַכט…)
יעֶצט נעֶם אין דעֶר האַנט אַריין די אויגעֶן:
עֶס רעֶגעֶנט, אַ פינסטעֶרעֶ נאַכט.
(ביי טאָג איז געֶוועֶן אַזוי שטיל,
אָבְּעֶנד – געֶעֶנדעֶרט דאָס וועֶטער)
ביז לאַנבּעֶק נאָך באַהן, אוּן שפּעֶטעֶר –
קיין טאַראַספּ מיט אויטאָמאָבּיל.
י ל. פּרץ
תרגום: זאת ראינו בשנה שעברה, / (עברנו באותה דרך עצמה…) / עכשיו טול את העינים בידים: / יורד גשם, וליל אפילה. / (ביום היה כל־כך שקט, / בערב – המזג נשתנה). / עד לאנבעק עוד רכבת מהלכת, אחר־כך – / לטאראספּ באוֹטוֹמוֹבּיל…
סו
2/7, 1912, טאַראַספּ.
ר' יענקל היקר,
סוֹף־סוֹף באנו, ולאחר צרות גדולות קבּלנו דירה.
מה עשׂית באמעֶריקאני?
כתובתנו:
Tarasp Shuls vit a Vorte
שלך י. ל. פּ.
סז
29/7, 1912 שולס.
כאן, מתחת לשלושת העצים שהם כל־כך יפים על הגלוּיה, וכלום ולא־כלוּם בטבע, יושבים אנו, לאחר חלב חמוץ עם לחם, ומצפים שהשמש תשתפּל מעט, ונוכל ללכת בחזרה באויר צונן יותר. יושבים ומהרהרים, אימתי יגיעו מכתבים עם עתונים.
שלך יל"פּ.
סח
29/7, 1912 שולס
כתבתי לך, שהיפים ביותר היו שלושת הימים הראשונים, כשלא השׂגנו דירה למטה וגרנו למעלה. הריני שולח לך איפוא תמונה מן הדירה שלנו לשעבר, שתראה במו עיניך, שלא הגזמתי. הבט ושׂמח, או התחל להתגעגע. כרצונך.
יל"פּ
סט
31/7, 1912. שולס
עתונים, ר' יעֶנקל, לא קבּלתי, ורק – את מכתבך העצבני. התקנא, כמוּבן, אין אני מתקנא בך. אבל בשעה זו אינני יכול לחשוב על־כך. אני יושב ויש לי ממוּלי, נמוך יותר, מתחת לרגלי – קשת־הברית, שהתקערה, כסרט צבעוני יפה, מעל לגב ההרים. מפואר, הרהר במראה הזה, תאר לעצמך והתפעל
– אם תוכל.
שלך יל"פּ
ע
31/7, 1912, שולס
זה הוא השקע, שבו טיילנו היום ובו התנפל עלינו מטר סוחף עם ברקים, רעמים ואחר־כך ברד. ניצלנו כל עוד רוח בנו. מה שלום לוּציאן? האם הוא רואה את החשד שחושדת הלנה בעוזרת, כמבוּסס? שוב יורד גשם. אך עכשיו אנו בחדר.
שלך יל"פּ
עא
5/8, 1912, פעטאַן.
הגלויה יפה יותר.
יל"פּ
עב
5/8, 1912, פעטאַן.
אתמול חטאתי: הייתי בוואלסינעֶסטרא, השתקעתי בהסתכלות ושכחתי לשלוח גלויה. כנגד זה היום – גלויה יפה מפעֶטאן. אני כותב בּלי רגלים. ½2 שעות דרך אבנים. אנו כאן חברה לצים ושותים חלב לחיים!
יל"פ
עג
7/8, 1912, שולס.
הגלויה ששלחת לי עשׂתה רושם. כל המכּרים (3–4), ביניהם ד"ר לאנדוי מווינא, מבקשים גלויות כאלה. ודאי תבין, שהכוָנה היא אלי, כלומר, לתצלום שלי. האם אין להשׂיג אחדים?
י. ל. פּרץ
עד
9/8, 1912.
אַ גרוּס אַ הייסעֶן
אין קאַלטעֶן וועֶטעֶר
פון א הייך
פון 1800 מִעֶטעֶר.
יל"פּ
תרגום: דרישת־שלום חמה / במזג־אויר קר / מגובה / 1800 מטר.
עה
10/8, 1912, סענט.
שני ימים בלי הרף ירד גשם, מבול על הארץ – אתמול (רוצה לדעת את התאריכים?) אחר־הצהרים נעשׂה הגשם פתאום קר וירד שלג. מסביב – הרים לבנים, יהודים ישישים, כפופים, בקיט"לין צחורים. בהרים, לאחר שלג, תמיד יפה. ויצאנו איפוא היום לסעֶנט. מין כפר מלוכלך עם חלב־פרות טוב. ואנו שולחים לך גלויה. והיה שלום. מכתב הולך שלושה ימים.
יל"פּ
עו
13/8, 1912, שולס.
היום – גלויה מן הבית, יורד גשם ואין יכולים לשום מקום ללכת. יורד גשם בהרים. וההרים מעלים עשן, מקטרים כמזבחות לשׂטן. אנו חושבים לנסוע מכאן בשבוע הבא. תודה בעד העתּונים, שבמזג־אויר גשום הם הצלה משיגעון. נוף נהדר נשקף מבעד לחלון, אבל רטוב, בכייני, שאינו מניח להסתכל עליו הרבה. מה נשמע בווארשה? כשהשמש מאירה והרגלים מדלגות על־פני ההרים, וארשה היא מעֵבר לים. במזג אויר גשוּם יש חשק לדעת משהו משם, מן המקום שאולי אין גשם יורד בו עכשיו. ההר הזה, שעל הגלויה הוא מוּשלג, עכשיו הוא שטוּף מטר..
שלך יל"פּ.
עז
15/8, 1912.
עוד הפעם מאוורוֹנה, אבל מבית־קפה חדש. – מעט שמש היה, רצנו החוצה. – חבוּרה קטנה.
עח
20/8, 1912. שולס.
וַיסעו – געֶצויגעֶן האָט פּלאַטפוּס עֶט פרוי,
משוּלס, אינדעֶרפרי, זייגעֶר עֶלף געֶנוי,
געֶגאנגעֶן דוּרך שלוּכטעֶן און בּעֶרג אַלעֶרלִיי,
וַיחנו בּסקאַרל, פּוּנקט האַלבּעֶר דריי
עֶסעֶן בּעֶשטעֶלט. נוּר פאַרן געֶנוּס
שיקט מעֶן אין וואַרשוי ר' יעֶנקלעֶן אַ גרוּס,
די “צייטונג” בעֶקוּמעֶן, אוּן שיק שוין ניש' מעֶהר,
נאַך אַ פאָר “אויספלוּג” קרייץ אוּן קוועֶר
פאָרט מעֶן אהיים, און אַלץ האָט איין סוף.
צינד וויל איך עֶסעֶן אַ שטיקעֶלעֶ עוֹף.
תרגום: ויסעו – נסע רגל־שטוח, הוא ואשתו / משולס, לעת־בוקר, באחת־עשרה בדיוק, / הלכו דרך נקרות והרים מכל המינים / ויחנו בסקארל בדיוק חצי־שלוש. / אוכל הזמינו. אך קודם שנהנו / שולחים לוואַרשה לר' יענקל דרישת־שלום; / את ה“צייטונג” (עתון) קבּלנו, ואל תשלח יותר, /לאחר כמה טיולים לאורך ולרוחב / נוסעים הביתה, כל דבר יש לו סוף, / עתה רוצה אני לאכול חתיכה של עוֹף.
עט
27/8, 1912, פלועלא הוזפּיץ.
נוסעים הביתה דרך דאווֹס, ציריך, בּעֶרלין. בבית נהיה בשבת או ביום ראשון בבוקר. כן – לכתוב כאן אין יכולים!
יל"פּ
פ
29/8, 1912 ציריך
דרישת־שלום ממסבּאה ציריכית.
י"ל פרץ
פא
סוף אוגוסט, 1912
יושב אני לי, ר' יִעֶק’ל, במלון “סיטי” בציריך, לאחר ארוחת־הבוקר, בדרך־חזרה מטאראספּ… יושב אני לי ומהרהר, וחושב, וחוזר וחושב. באופן אישי הרוַחתי הרבה מחמשת השבועות בשוייץ, באונטֶרעֶנגאנדין, בין הרים והררי־שלג, כרי־דשא ומפלי־מים משגעים ביופים: נתתי מעט מנוחה לראשי, הלב נתחזק מעט. אך רושם מוזר עושה העובדה של חמישה שבועות חיים אחרים; של פרק זמן, שאינו נובע ממה שקדם לו, אינו נשפך לתוך מה שיבוא אחריו: זרם מיוחד של שעות, ימים ושבועות, שפרץ לו דרך אליך, חדר לתוכך, הסתער, התקצף ונעלם… והזמן הישן, הקבוע, השנתי, יחזור ויוסיף לשטוף באפיקו. ואתה מרגיש, כי הקבוע הוא הנכון, הממשי; הוא הספר, שאני כותב בעצבים עיפים־תכופות, ובדם לאה. ואילו החיים של חמשת השבועות, שפרצו בכוח, הם מין חלום משונה, שורות זרות שנשתרבבו אל תוך ספרך, טעות־דפוס, מין אמצאה מוזרה של הבחוּר־הסדר…
אדם חי עם רעיונות והרגשות; עם רגעים של רצון, אהבה ושנאה – פתאום הוא בא בין ההרים, וכל זה נושל ונופל ממנו במהירוּת הבזק. העינים – מביטות אל שדות־השלג: באזנים הומה פלג־ההרים, סוער מפל־המים; ופולש אל הקולות האלה צליל־הזוֹג הנעים של עז או פרה. לפעמים אתה יושב כאן, ומתחת לרגליך, מתגוונים כל צבעי הקשת; לא בשמים היא תלויה, רבּי, היא משתטחת על גבו של ההר, ברצועה ססגוֹנית, לשם קישוּט… אתה מסתכל בהרים ירוקים שקטים, פתאום צפים ועולים מתוך סדקים ונקיקי־סלע מיני סרטי־משי אווריריים, מיני צעיפים ואבנטים קליליים, והם מקיפים את ראשי ההרים באהבה, ומתרוממים כעביבי־עשן ומתעופפים ומתפזרים. היו לך שמים תכולים, וכבר נישאים ומרחפים באויר, תועים ונודדים. עבעבים ועננים, והשמש – לוהטת, צפה והולכת לה לדרכה; הנה נכנסה לתוך חטיבת־ עב – היא משתפכת במטר־קיץ קצר, נופלת למטה; חוטי־מים משתלשלים ויורדים, נתחסלה חטיבת־העב. אחר־כך השמש מחסלת שניה ושלישית. בין חטיבת־עב אחת לחברתה לוהטת השמש; אך הנה היא מוצפת שוב עבים. ההר הירוק הופך כולו קטיפה סגולה, סגול עמוק; והנה העבים מתחשרים, מתקשרים יחד. פתאום – שפך־מטר; מבול! השמש עלוּמה ושכוּחה. האויר צונן. “יפה, – אומר השוייצי, – ירד שלג, ואחר־כך יהיה מזג־אויר נאה, שמש”. בבוקר, אתה מתעורר, עולם צחור, השלג מכסה את ההרים כמעט עד למרגלותיהם… למעלה גבוה – שמש זה ברקיע־שמים תכול שבתכולים… לעת־צהרים: מעל צלעי ההרים העצומים השלג נעלם, ומאחורי קשת־הבּרית ועננים – הרחק, הרחק מעל לראש. רבּי, אני מאמין: הקשת תלויה בשמים. הרי אני רואה: העולם ההוא לא היה אלא חלום… מה רועש בחוץ? תעמולת־הבחירות, לא מפל־מים, לא פלג־הכסף שנטרפה דעתו ויצא מגדרו… האנשים אינם נועלים עוד נעלים מסומרות, אבל מגפים דרוּשים, גדולים, חזקים, לעבור בהם על־פני הבוץ הלכלוכי…
היֵה שלום…
העולם עצוב –
שלך יל"פּ.
פב
31/8, 1912 בערלין.
ידידי ר' יעֶנקל –
הייתי בדרך – נחש מה? בנקאי! הלויתי לאחרים כסף! עכשיו חסר לי. והריני לוקח ממר לעֶוויט 200 (מאתים) מאַרק, ואני מבקש ממך, שלח אותם טעֶלעֶגראפית לפי הכתובת:
וו. לעֶוויט, בּעֶרלין וו. 50
את מאתים המארק.
שלך יל"פּ
פג107
ורשה, 30 אוקטובער, 1914
יעקב היקר,
“רק כתוב”! ובכן, שולח אני כרטיס־דואר. מווארשה מכתבים סגורים עדיין אינם בטוחים. ומה אכתוב לך? מהלנה עדיין אין לי מכתב. שלחתי כסף, כבר בפעם השלישית… להשתגע!
אבל איך שלא יהיה, להישאר בפינסק הרי זה מעט מסוכן. אתה צריך בהחלט לשוב הביתה. לא נאה. יאַנעק עושה מעשים. את כל החדרים הפך, כל הוילונות העביר ממקום למקום, וקולבים הפך למברשות..
הָבֵא בהחלט, ואם תישאר – שלח, מצרכי־מזון. מה שתוכל. אוחז בי פחד, כמה “נייר חלק” נשאר עוד. עיקר שכחתי: כתוֹב כותב אני לך ממשרד־הקהילה, מקום שהדיו אינה שוטפת, השעה מצומצמת והרעש גדול כמו בגיהינום. יהודים ויהודיות מספרים על צרות צרוּרוֹת. עם מוזר ומשונה – משום מה הכול נראה אצלו טבעי כל־כך. –
מה מצרכי־מזון אני מתכוון בעיקר, אתה מבין בעצמך. לבייש אותך עוד הפעם אינני רוצה.
שלך יל"פּ
-
זה המכתב הראשון מפרץ אל דינזון. במכתב העברי הזה נכרתה ברית־הידידות הנפלאה בין פּרץ ודינזון, שנמשכה בלי הפסקה עשרים וכמה שנים, עד מותו של פרץ בשנת 1915. המכתב הזה, וכן כל מכתבי פּרץ אל דינזון, נמצאו בעזבונו של דינזון. דברי התהילה, הנזכרים במכתב הזה, כתב כנראה דינזון על הפואימה “מאניש”, שנדפסה ב“יודישע פאָלקס־ביבליאָטהעק” של שלום־עליכם, 1888. ↩
-
“הנאהבים והנעימים אָדער דער שווארצער יונגער־מאנטשיק” (האברך השחור) הוא הרומאן הנדפס הראשון של דינזון, הופיע בווילנא 1877. ↩
-
נדפס ב“יודישע פאָלקס־ביבליאָטהעק”, כרך ראשון, שבו נדפס גם “מאָניש” של פּרץ. ↩
-
את המכתב הזה וכמה המכתבים שלאחריו שלח פּרץ אל יעקב דינזון לקיוב, שבה גר בשנים 1892 – 1896. וזה כבר לאחר שהוציא דינזון את ספרו של פּרץ “בעקענטע בילדער” (בשנת 1890), ולאחר שהוציא פּרץ בעזרתו של דינזון את שני הכרכים הראשונים “די יודישע ביבליאָטהעק” (וורשה, 1891). המכתבים נכתבו עברית. ↩
-
פרץ התרעם על השינויים והתקונים שהכניס שלום־עליכם ב“מאניש”, בשעה שפירסם את הפואימה ב־“די יודישע פאָלקס־ביבליאטהעק”, והחליט להוציא אותה בחוברת מיוחדת. ↩
-
הכוונה לספּורים הקטנים, שעמדו להופיע בספר מיוחד. ↩
-
הכרך השני של “די יודישע ביבליאָטעק”, א זשורנאל פאר ליטעראטור, געזעלשאפט און עקאָנאָמיע. ערשיינט צוויי מאל
יעהרליך, רעדאגירט און ארויסגעגעבן דורך י. ל. פּרץ, ווארשא, 1891 (הספריה היהודית, כתב־עת לספרות, חברה וכלכלה. מופיע פעמים בשנה, ערוך ומוצא על־ידי י. ל. פּרץ, וארשה 1891). ↩
-
הכרך השלישי הופיע רק בשנת 1894. ↩
-
אליעזר שולמן, סופר עברי וחוקר (1836–1904), היה פקיד בקיוב אצל הברודסקאים. ↩
-
טלגרמות. ↩
-
“ יצחק גוידאַ (ב. גורין) התחיל בימים ההם להוציא בווילנא ספרים ביידיש בשם ”קליינע ערציילונגען" (ספורים קטנים), ובסדרה זו יצא אחרי־כן גם ספר מעשיות של פּרץ. [ראה מכתבים אל בּ. גורין.] ↩
-
החולירע, שפשה בשנה ההיא ברוסיה. ↩
-
מיכל וועבער, סופר עברי, אותו זמן מן העובדים ב“הצפירה”. ↩
-
במובן מזכיר. ↩
-
הועד. ↩
-
תוספת לפרנסה: מלח אל המים לדיסה. ↩
-
בול־דואר. ↩
-
כנראה הכוונה לאיסור־ישיבה של יהודים. ↩
-
שמואל נחום, סופר עברי. חיבר שורה של ספורים וספרי־לימוד. ↩
-
סופר עברי ויהודי (1864–1920). ↩
-
מדפיס בווארשה, שהדפיס את מה שהוציא פרץ. ↩
-
אוסף ספּורים של פּרץ, שהוציא דינזון בשנת 1890. ↩
-
[רצונו של פרץ היה לומר: מטילה מבט, שמה עין, וצריך אולי להיות: מטילה ראיה, או רואה (רואות־עינים). ומשום שהיה מסופק בנכונות הביטוי הוסיף בסוגרים שאלה של ספק לדינזון: (כן?).] ↩
-
[אהובתי, מה תרצי עוד יותר? ציטאטה מפורסמת מתוך היינה.] ↩
-
מז"ח – משורר, מספר, פובליציסט ועורך ביידיש ובעברית. ↩
-
“ספרי האגורה”, שהוציא בן־אביגדור. ↩
-
הכרך השלישי של “די יודישע ביבליאָטעק”. ↩
-
[להפצה, כסוכן.] ↩
-
[במכירה קמעונית.] ↩
-
[חיים זליג סלונימסקי, עורך “הצפירה”.] ↩
-
[כלומר, על אחריותו של סוקולוב, אף הוא עורך “הצפירה”.] ↩
-
[עורך “המליץ”.] ↩
-
[ראשי־תיבות של אדם, ולא פטרבורג, כפי שמתברר מן המכתב הבא!] ↩
-
[שעת הכושר.] ↩
-
הגובערנאטור הכללי של וארשה. ↩
-
פרץ ודינזון היה אז בדעתם להגר לארגנטינה. ↩
-
יהודה ליב לוין, משורר עברי (1844–1925). ↩
-
בעל בית־מסחר לספרים בקיוב. ↩
-
[במובן לשיר.] ↩
-
[מהקהל־הקדוש.] ↩
-
אחיו הגדול של יצתק גרינבוים. ↩
-
כתוב ב־3 בנובמבר 1893 על־גבי גלוית־דואר, מווארשה לקיוב ↩
-
[וכל הדומים להם.] ↩
-
נכתב עברית, על גלוית־דואר. שנה זו, 1894, שנת ברכה היתה לפּרץ. לאחר הפסקה של כשלוש שנים, הוציא את הכרך השלישי של “די יודישע ביבליאָטעק”, עשר חוברות.יום־טוב בלעטלעך“ (דפּים לחגים) והקובץ ”ליטעראטור און לעבען“ (ספרות וחיים). מלבד זה הוציא את הקובץ העברי ”החץ“ וספר שירים עבריים ”העוגב". ↩
-
מרדכי ספקטוֹר, שאתו יחד התחיל פרץ מוציא את “יום־טוב בלעטלעך”. ↩
-
“יום טוב בלעטל” הראשון, שהוציא פרץ בשנת 1894 בשותפות עם מ. ספקטור. ↩
-
[הופץ.] ↩
-
[במספר.] ↩
-
מו"ל בווארשה. ↩
-
ספורים שביקש פּרץ מדינזון בשביל הקבצים שהוציא. ↩
-
מוכר־ספרים ומו"ל בווילנא. ↩
-
מוכר־ספרים בווארשה. ↩
-
“החץ”, “ילקוט ספרות” עברי, יצא לאור על־ידי ש. ב. שווארצבערג. ↩
-
“העוגב”, אוסף “שירי אהבה” עבריים 32 עמודים. ↩
-
לץ המערכת, פסיבדונים של פּרץ. ↩
-
זה הוא המכתב האחרון שכתב פרץ לדינזון לקיוב. דינזון עובר לווארשה, וחליפת־המכתבים נפסקת לשמונה שנים (חוץ ממכתב אחד מאוטבוצק לווארשה, משנת 1901) עד השנה 1903, שעה שיוצא פרץ לחופשת־הקיץ לחוץ־לארץ ושולח לדינזון גלויות וגם מכתבים – ביידיש. ↩
-
[היציקה והאמהות] ↩
-
זה הוא המכתב האחרון של פרץ אל דינזון הכתוב עברית ונשלח ממעון־הקיץ אוטבוצק לדינזון בווארשה – כבר חגגו, בל“ג בעומר תרס”א, את יובלו של פרץ – 25 שנה ליצירתו הספרותית ו־50 שנה להולדתו, ובשנים 1899–1901 יצאו בהוצאת “תושיה” (בהנהלת בן־אביגדור) ארבעה כרכים של כתבי פרץ בעברית (תמונות, ציורים, ספּורים ישנים גם חדשים), מהם כתובים עברית בידי פרץ, ומהם מתורגמים מיידיש בידי אחרים וערוכים בידי פּרץ [במהדורתנו נכנסו כל אלה אל תוך “הכתבים העבריים”.]. אותו זמן הוציא בן־אביגדור גם כתב־עת לילדים “עולם קטן”, שבו פירסם פּרץ כמה דברים. ↩
-
מכאן ואילך המכתבים והגלויות אל דינזון כתובים יידיש. גלויה זו היא תצלום, שבו רואים את פּרץ, מרת פּרץ – הלנה, ושבתי ראפּופּורט, המו“ל של ה”פריינד". פּרץ מחזיק מקל בידו, וש. ראפּופּורט – סיגריה. ↩
-
גלויה עברית. ↩
-
רמז לסיפורו הנודע של דינזון “דער שווארצער יונגערמאַנטשיק” ↩
-
עתון יהודי בווארשה. ↩
-
עתון עברי בווארשה ↩
-
מעון־קיץ בסביבת ווארשה. ↩
-
המכתב הזה, והבאים אחריו, נשלחו אל דינזון מזאקופּאָנע, מקום הבראה בקארפּאטים (אותה תקופה בתחום אוסטריה). בשובו מזאַקופּאָנַע סר פּרץ אל קראקא ולבוב, ושם נפגש עם סופרי־יידיש המקומיים ועם מעריציו. ↩
-
בא־כוחה של ההוצאה היהודית האמריקנית, בהנהלת עוואלענקו. ↩
-
המו“ל של ה”רומאַנצייטונג“, שבו נדפס בשנת 1907 ”בלילה בשוק הישן" של פרץ, מ־18 באוקטובר 1907 (מס' 23) ואילך. ↩
-
כנראה מ“די וועלט”, שבו נדפסה באותו זמן “שלשלת הזהב” של פרץ. ↩
-
כידוע, נתגלה עוואלענקו זה כחשוד להיות סוכן הבולשת הצארית, וההתקשרות אתו הותרה. ↩
-
המשורר מוריס רוזענפעלד, נמצא אותו זמן במצב חומרי קשה. ↩
-
“אני? אני אך זה עתה באתי!” (יידיש במבטא פּולני־וארשאי). ↩
-
שבועון, שיצא בווארשה על־ידי מ. קרינסקי. ↩
-
עתון יומי בווארשה. ↩
-
מזג־אויר נאה (פולנית). ↩
-
שיא בהרי הטאטרה. ↩
-
מלבושים ותכשיטים בכתבי הקודש ובתלמוד, מאת רב הקהילה היהודית בבערלין, ד"ר אדולף רוזענצווייג. ↩
-
א. י. קאמינסקי, שחקן ומנהל נודע של התיאטרון היהודי. ↩
-
בהאַג נתקיים באותה שנה הקונגרס הציוני השמיני. ↩
-
הכונה למקום־עבודתו, בועד־הקהילה. ↩
-
מלבד פרץ ואשתו הוסיפו דרישות שלום י. ח. רבניצקי, ח. אלכסנדרוב, מ. ערליך, א. ל. שוסהיים, אלישבע רבינוביץ, נ. פינס, ד“ר הילפשטיין, ד”ר בילייא, ד"ר שפּינדעל, משה פישער, ב. ברוכוב, חשין ואחרים. ↩
-
על הגלויה חתמו גם משה ריכטער, פישל וויטקובער, שמואל יעקב אימבער, גרשום באדער. הגלויה היא תצלום של הקלוב היהודי הראשון בפארלאמענט האוסטרי: ד“ר שטרייכער, ד”ר גאבעל, אדולף שטאנד וד"ר מאהלער. ↩
-
ועידת הלשון היהודית בטשערנוביץ נפתחה ב־30 באוגוסט 1908. המכתב אל דינזון נכתב בימים הראשונים לשהותו של פרץ בטשערנוביץ, לפני פתיחת הוועידה. ↩
-
“ווסחוּד” – כתב־עת יהודי־פולני. ↩
-
לאחר הועידה יצאו פרץ, ש. אש, ה. ד. נומבערג וא. רייזען למסע־קריאה על־פני שורה של ערים בגליציה ובבוקובינה, לטובת המשרד המרכזי של הועידה. המכתב הזה נכתב באחת הערים שבהן שהה פרץ בנסיעה זו. ↩
-
נערכו אז נשפי קריאה בערים דרוהוביטש, בוריסלאב, טארנופּול, סטאניסלאבוב, סכודניצה, סוטשאבה, קומפּולונג, גורא־הומורה ואחרות. ↩
-
נכתב בבוריסלאב, על־גבי גלויה צבעונית, שבה מצוירים אנשי־צבא החופרים תעלה בשביל לכבות שריפה של באר־נפט. ↩
-
מעון־קיץ ליד וארשה. ↩
-
מכתב זה דומה לקודמו בתאריך ובתוכן, כנראה לא היה פרץ בטוח שהמכתב הקודם נשלח אל דינזון, ועל־כן כתב מכתב שני, בשינויים קלים. ↩
-
[ואפשר שלשם הפיסקה הזאת כתב פּרץ את כל המכתב מחדש.] ↩
-
ועוד שורה של חתימות של אורחים־מבריאים. ↩
-
לצבי הירשקאן, כנראה על חשבון סיפורו “צוויי וועלטען” (שני עולמות), שנדפס אחר־כך בקובץ “יידיש”. ↩
-
בשנת 1909 הופיע בהוצאת “פּרוגרעס” כרך עבה “דראמות” של פּרץ, ובו “היה היה פעם מלך”, “מה שנעוץ בכנורון”, “אחיות”, “שלשלת הזהב”, “בפליש על השלשלת”, “בלילה בשוק הישן”. ↩
-
בנו של פרץ, היה אז בן שלושים ושמונה. ↩
-
חתומים עוד הלנה פרץ, נתן נטע סאמועלי, קוללא גוסענדצַל (יונית) ואחרים. ↩
-
פרץ קיבל אז הצעה לבוא לאמריקה. ↩
-
גלויה ממסיבה שנערכה לי. ל. פּרץ בביאליסטוק, בודאי לאחר נשף־קריאה: מלבד פרץ חתמו שאר משתתפי המסיבה. ↩
-
כתוב על גלויה. בצד השני – תצלום של פּרץ. בקורהויז בדובעלן השמיע אז פרץ הרצאה יפה מאד על ספרות יידיש [תמצית ממנה מובאת בכרך זה, בחלק הנאומים]. ↩
-
יעקב לידסקי, שכבר נזכר בשני מכתבים קודמים, הוא המו“ל של כתבי פּרץ, הוצאת ”פּרוגרעס". ↩
-
על המכתב חתמו גם נחמה (הלנה) פּרץ, ואחרים. ↩
-
שחקן יהודי נודע ומנהל־תיאטרון מאמריקה. ↩
-
נכדו של פּרץ, בנו של לוציאן. ↩
-
לכל האיגרות הקטנות האלה הוסיפו חתימותיהם הלנה פּרץ, י. י. טרונק, יאנעק, העלא (אשת לוציאן). ↩
-
הוא ד"ר מינץ שנזכר קודם, רופאו של פרץ. ↩
-
אשתו של י. י. טרונק. ↩
-
הוסיפו דרישות־שלום הלנה פּרץ, ד"ר שמואל ראפּופּורט והרמן שטרוק. ↩
-
בועז יונג, מנהל תיאטרון. ↩
-
את הגלויה הזאת, ביידיש, כתב פרץ מווארשה אל י, דינזון, שהיה אותו זמן בפינסק. הלנה פרץ היתה בחוץ־לארץ, ולא יכלה לעבור בשטח החזית לווארשה. – בווארשה כבר היו באותם ימים חסרי־בית מפליטי המלחמה, והיה מחסור במצרכי מזון. ↩
אל הגברת על שפת הים
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
הגברת על שפת הים,
הגלויה ממך היתה מונחת, מונחת הרבה, בדואר. כתבת בכתובת לא “טעֶ זעֶט”,2 ועל כן השיבו לכל שאלותי בשלילה. ולא ידעתי עוד, מה הרהורים להרהר…
לבסוף עלה בדעתו של פקיד־הדואר לשאול, אם אין שם־המשפחה שלי נכתב לפעמים אחרת, וכך עלה השמן וצף על־פני המים.
השמן – גלויה קצרה (לא היה לך פנאי!), עם שני סימני־שאלה, סימן אחד – פתוח, והשני – בסוגריים… וקוֹר – כמו במערת־הקרח, שביקרתי בה בדרך… אך הקור במערת־הקרח היה מלאכותי, ואילו הקור של הגלויה הוא טבעי לחלוטין. וכי מה, לא כן?
מה מעשיך, מה שלומך, מה הם מצבי־הרוח שיש לך, מה הם מצבי־הרוח שיש לים – כל זה נשאר בערפל…
מלה טובה אחת היתה בגלויה. לפני החתימה. האם אמנם נכון הוא? בוַדאי כבר שכחת את המלה הזאת…
אני נשאר בסאנט־מוריץ־בּאד (כך צריך לכתוב בכתובת), ב“עֶדעֶלווייס”,3 מקום שחתנים נפגשים עם כלות, ואוכל מאכלות כּשרים… הכול תפוס, עד אפס מקום. ויקר, יקר עד אין שיעור. אך המרחצאות מצוּינים, האויר מפואר, וטיולים מרהיבים. אך על כך בפעם אחרת. אני מעוּצבן ועלול לכתוב מה שלא צריך.
שלך י. ל. פ.
ב.
ה“מבריאה”4 לשעבר, ועתה הגברת על שפת הים.
ככה טוב… אני מודה לך על המכתב הנלבב.
אך מפני מה אַתּ רוצה “מצבי־רוח”?
חיים של מצבי־רוח הם ספר שנסדר מתוך כתב־יד שלא נערך ונדפס בלא הגהה…
האם הנצחי אינו יפה מן הרגעי?
ואילו לפחות היוּ הרגעים ברקים; אבל הם צללים…
יתן לך הים את הכוח בשביל הנצחי.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
זאת צריכה אַתּ לבקש מן הים, ולא, כפי שאַתּ עושה, שכחה. חיים משולשים חי אדם. הוא חי את ההוֹוה שלו בפעולה, את עתידו בתקוָה, וחי מחדש את עברו בזכרונות. משלושה חלקים מורכבים החיים, משום מה רוצה אַתּ לרושש את עצמך בשליש אחד?
האם אין לך בעברך שלך (!) קרן־אור אחת, ניצוץ אחד?
אל תגזימי.
ואם בא ה“עכשיו” שלך כ“ניגוד”, אל נא תבּהלי. ואל נא תפּול רוחך.
החיים הם הם התהליך, המפיק סינתיזות מתיזות ואנטיתיזות. ואם משהו אמת הוא, הרי אמת הוּא, ובדיוּק באותה מידה, גם הציר־שכנגדו; ואם משהו טוב, הרי טוב, ובדיוּק באותה מידה, גם – הפּוּכו; במושג של האלוהי כבר נעוץ השׂטן; באושר – האסון; משניהם נובעים החיים, מן התיזה והאנטיתיזה…
אך אל נא יפול אדם ברוחו. אלא ילך באומץ־רוח לקראת הסינתיזה…
ואך לא להתעצב!
שמעי,
שאלו פעם אדם, כמה חכמים ישנם בעיר, והשיב:
- הנקל לדעת זאת: קחו את מספר התושבים הכללי; נכו את מספר הבוכים; ואחר־כך את מספר הצוחקים… והשאר, אם יישאר שאָר, יהיה מספר החכמים.
ואם אַתּ, הגברת על שפת הים, אינך רוצה להיות חכמה, היי, לפחות – עליזה!
חפשׂי, ותמצאי סבּות לכך… בתוך עצמך חפשׂי, בתוך עיניך שלך חפשׂי…
הוי, ה“מבריאה”…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
בליל־דברים מחוכּם.
יותר מזה אין אַתּ יכולה לדרוש.
בין העצים בגן הסאכּסי מתגלות אנפות לא מכּאן… נוצות שחורות – זרות…
בּאנקאים, וסוחרי־אריגים, ובעליהם של בתי־חומה, ורופאי אף־אוזן־גרון מטיילים – כרסיסיהם ומקלותיהם לפניהם… האנשים מחכימים.
עוד אכתוב לך…
שלך י. ל. פּ.
ג
הגברת על שׂפת הים,
מפני מה לא יידיש?
מהיכן הנעימה המרגיזה?
מכל מקום שלחתי לך גלויה של נוף. כמה פעמים ביקשתי, שתכתבי משהו על עצמך – והגברת על שפת הים שותקת…
ועל כן נעשׂה לי, כמובן, ולא בפעם הראשונה, עוול…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
סאן־מוֹריץ ובכלל עֶנגאַדין כולה ציורים הם ביותר, ואף־על־פי־כן לתאר, לשתף אותך בכתב ברשמים, אינו דבר קל כפי שאַתּ חושבת. לפחות בשבילי. אותי מעניין יותר האדם, הנשמה. בתוך הטבע הדומם, כל כמה שיהיה יפה אני נהנה, אני נושם ביתר חופש, נח יותר טוב. אך חומר־היצירה שלי אין זה. כשאני עובר או נוסע בלילה על־פני עיירה רדומה, בין בתים קטנים עטופי־צל ומוגפי־תריסים, תוקפת אותי כמיהה, אוחז בי כאב צובט. מאחורי התריסים חיים בני אדם כמותי, אוהבים, שונאים, סובלים, נהנים, וכל זה סגור ונעוּל בפני… מראה־הנוף היפה ביותר אינו אלא גורם לי נחת־רוח… ואף זה לא תמיד. מתחת לכבישים היפים־ביותר, המתפתלים מסביב להר, נשמע קול נקישה. האדונים והגבירות המהודרים אינם שומעים זאת. שם עובדים איטלקים במערות וחוצבים אבנים, שמהם בונים ארמונות ויוצרים מעשי־אמנות וכיוצא באלה. אך אני הולך נדירות בדרך ה“ישרה”, ואני רואה את האיטלקים, והם רועבים…
התושב בעֶנגאדין – עור וגידים, בלא מראה של אדם. הנשים – פרות־עבודה… ראשים כפופים, חזות שטוחים, עינים כהות… “הוא” ו“היא” נלחמים, ומלחמה קשה, באדמה הזאת שאנחנו, התיירים, הטיילים, המבריאים, נישאים עליה כעל כנפים, מהנאה להנאה. [אנו חיים פה] בארץ של בתי־מלון. בלןצעֶרן קיימת אוניברסיטה למלונאות…
אני גר ב“עֶדעֶלווייס”. השם, כמובן, אינו מתאים למלון הזה. הלכלוך רב בו, כנגד זה הוא כּשר. בגלל החום השוֹרר למטה – למעלה מלא וגדוש, ואין למצוא מקום. היינו אנוסים לנסוע מכאן, אלמלא טרוּנק, שנמצא כאן במקרה בלי אשתו, וּויתר על חדרו למעננו. הוא התגולל זמן־מה בלי פינה לעצמו. החדר צר. אך חלון יש בו אל הימה. והימה יפה בלילה. מסביב חלונות בוערים של בתי־המלון. צריך לשכוח זאת, ולראות רק איך התאורה הזאת משתקפת בימה. עמוּדים של אש. פרוכת של אש – אגדה מופלאה. אבל תחילה צריך לשכוח את בתי־המלון, וזה יבוא רק עם הזמן, ועם הזמן אספר לך גם את אגדת־הימה…
קיימת אלפּינא־העילית. מדשאות־יער מפוארות. שטח־פרא פרושׂ לרוָחה. למטה – שני אגמים מסוגרים… כשתי מראות.. בשביל אֵילוּ פֵיוֹת?
אמש התחילה רוח מנשבת. רוחות־רפאים נישׂאוּ על־פני ההרים. רעש הכנפים מטיל פחד. חדרי גבוה, בקומה הרביעית, קרוב כל־כך אל רוחות־הרפאים. שוב אגדה. אבל למטה עוד סועדים, מצלצלים במזלג וסכין, באולם־הכניסה מדבּרות נשים גרמנית… על־כן נפחדו הרוחות, ורקמת־האגדה נתּקה…
אל נא תכעסי. אינני יכול לגלות כל־כך הרבה לנייר. אילו ידעת, מה אני מרגיש ומהרהר, לא היית כועסת עלי. באמת לא.
כתבי אודות עצמך. כתבי.
אצלנו נמצא עכשיו יאַנעֶק, ואינו נותן מנוח לרגע. ביום רביעי נוסע הוא בחזרה אל אמו, ואתה לוואַרשה…
הבוקר בוקר סגריר. חדר־הכתיבה תפוס על־ידי אורחים! אני כותב בחדר־הכניסה האפלולי ואורחים יוצאים ונכנסים בלי הרף. אל ומן ארוחת־הבוקר… מדברים גרמנית, עד להשתגע.
שלך י. ל. פ.
ד
הגברת על שפת הים,
אַתּ עושׂה רושם של ילדה, שלאחר זמן ממושך של מזג־אויר גשום שכחה מה מראה־פניו של יום־קיץ נאה, ואינה יכולה לזכור, בשום פנים, איך נראה העולם באור־השמש.
האם אין הים מראה לך, עד כמה משתנה הוא הנצח?
מפני מה אַתּ רואה את השעה הרעה כנצח, את הענן כגוש קפוא ללא תנועה?
עוד יהיה לך, כפי שמאחל לך
שלך י. ל. פ.
ה5
כפי שאת רואה – האיש כשהיה.
נשתנה רק, ודוקא באופן המסוכּן ביותר, כל הסובב. ישנם “דברים”, שהם נחנקים אם אינם נוצקים בצורה של יצירת־אמנות. אל תיחפזי. הירגעי. הכול יתברר ויסתבּר. לפעמים צריך לשמור על מישהו, שהוא ראוי לכך, כנגד רצונו, שהוא תמיד כפקודה וחוק.
ו
געֶוועֶן אין טאַראַספּ – א חלוֹם!
האַלדזעֶן זיך שבט אוּן מאַי!
צווישעֶן זוּן אוּן שני
אַן אייבּיקעֶר שלום!
טאָלעֶן –
צוּם מאָלעֶן
בּעֶרג־צוּם אַנטציקעֶן!
אין זילבּעֶרנעֶם כּלה־שלייעֶר
שלוּכטעֶן – אומגעֶהייעֶר!
לייכטעֶ אַבּאַזשוּרעֶן־בּריקעֶן
איבּעֶר אָבּגרונד געֶשאָסן!
ציגעֶן־גלעֶקלעֶך קלינגעֶן…
דעֶר “אין” יאָגט צעֶפלאָסעֶן,
זילבּעֶרוועֶלעֶן זינגעֶן,
לאכעֶן, צירנעֶן אוּן ברומעֶן…
געֶוועֶן, אַהיימגעֶקוּמעֶן,
אַ העֶקסעֶנשוּס בּאַקוּמעֶן.
דעֶם ייד שטעֶכט דעֶר קרייץ –
אויס שווייץ!
דעֶר “דאַטשניצא” אַ גרוּס
פוּן העֶקעֶנשוּס!
י. ל. פּ.
תרגום: הייתי בטראסאפּ – חלום! / מתחבקים שבט ומאי! / בין שמש ושלג / שלום נצחי!
עמקים – לציוּר! / תהומות – אדירים / בצעיף־הכּלה הכּסוּף / הרים – להתפעל!
גשרים־מגינוֹרים קלילים / הוטלו מעל לתהומות!
זוֹגות־עיזים מצלצלים… / הנהר “אִין” נחפז נרחב, / גלי־כסף שרים, / צוחקים, זועמים ונוהמים…
הייתי, הביתה הגעתי, / “ירי־מכשפות” (מתּנת) קבּלתי. / ליהודי דוקר ה“צלב” (עצם־העצה, הגב) ־ / חסל סדר שוייץ.
ל“מבריאה” דרישת־שלום / מן ירי־המכשפות!
ז
פעֶקסטאל.
עמק ירוק, סגור סביב הרים גבוהים; מצד אחד הקרחון הצחור, שהפלג העליז יורד ממנו בקול צלצלני ובותר את העמק לאורכו.
מעל לעמק הסגור סביב תלוי רקיע כחול, שלֵו; כחול כעיני־הכלה הכחולות־ביותר, וכמותה גם מרוּגש ותמים…
מעל לרקיע־השמים הזה מן ההכרח שיהיה אל רחוּם וחנוּן, שאינו כועס לעולם, שאינו שולח רעמים וברקים, שאינו מוציא מאוצרו את הסערה…
והחברה, ההולכת ועולה אל הקרחון, אף הם טובים כאלה…
זוג רוּמני צעיר עם ילדה צעירה, מלאה חן יהודי, אך בלי מלה יידיש. מדברת גרמנית ורוּמנית. האב, אחד מן המספר המועט של יהודים “בעלי זכויות” ברוּמניה, כבר נזכר, שלפנים ידע יידיש… משלב כבר לפעמים מאמר חז“ל, שאשתו, שבאה זה עתה מקארלסבּאד, בולעת אותו בקושי… אבל היא אוהבת את בעלה הגדול, החזק וּ”שווה־הזכויות", והריהי מעוותת פניה בחשאי ונוהגת כבוד גם בי; הרי בעלה מדבּר אתי, עם היהודי… היא יודעת רק מה זה כשר, אבל לא מה זה יידיש. בכשרוּת היא נזהרת, מטבח כשר היא מנהלת. אולי זה מזיק לקיבה? ייתכן, אך אם הדין היהודי רוצה כך! צריך, הכרח להיות דתי. אמא שלה מתה בחיוך מתוך יסורים גדולים ביותר – היתה לה דת, אמונה…
אני משבח את הבת, הנערה בעלת החן היהודי; היא מקבלת זאת באהבה. היא יודעת, אני משורר. הרי זה נפלא; על ספּורי־מעשׂה יהודיים, מעשׂיות יהודיות, בדיחות יהודיות… שמוע שמעה. אבל שירה ביידיש, שירה ב“לשון” הזאת?!… במלה “לשון” היא משתמשת גם־כן אך למעני, למען ה“משורר”. לאמתו של דבר – היא לא האמינה אך היא שמעה מפי שטרוּק. והרי שטרוּק אדוּק הוא, ומדבּר יפה גרמנית. הוא “בייר גרמני”, מדבּרים עליו בבּעֶרלין… וזקן יפה יש לו! ואֵילוּ עינַים…
והיא מודדת אותי בעיני־האֵם הדהויות שלה, בוחנת ושוקלת: בלי זקן, עינים אחרות לגמרי, ואף־על־פי כן “משורר”… יהודי!
אין היא יכולה להתאפּק:
- אדוני כותב בחרוזים גם־כן?
נוספו ובאו אחרים, מרוסיה, שני אחים עם שתי נשים וילדים, אחד בא לתוספת־הבראה, והאחר כבר שוהה כאן זמן רב, להציל נער, שיש לו גרון חולני… ואתם – גברת שתלויים בה יהלומים, מבּריסק. היא מכּירה אותי, החליפה מכתבים בדבר נשף־קריאה לטובת עניים, אך הגוּבּעֶרנאטוֹר, כאן מותר לדבר מתוך חופש, הוא כלב. אחד מן האחים מתקן" “סוֹבאַטשאַ נאַטוּראַ”, השני מתרגם: כּלב־שבכלבים… ובאים עוד ועוד. וכולם שׂבעים כל־כך, עשירים כל־כך. הם מדבּרים, ונשמע צלצול־הכסף – – ובעלי־הארנקים הללו מחוּיבים לראות את הקרחון…
אני משתמט… אינני מרגיש עצמי, אומר אני, בקו־הבריאות… אני מרגיש עצמי עני מדי בפני האנשים העשירים הללו, העושׂים לי וליהדות טובה גדולה ב“הכרה” שלהם… זה דרוש! לא בשבילם. הם אינם זקוקים לכך, אלא בשביל העם… אני מסתתר בבית־הקפה וכותב אליך.
שיהיה קרחון אחד פחות… מה שלומך?
שלך י. ל. פּ.
שטאַרקעֶר וועֶקט זיך מאַנכעֶר קוואַל
און שטאַרקעֶר פרעֶסעֶן
וועֶרעֶמיקעֶ צווייפעֶל.
י. ל. פּ.
תרגום: זה עושׂה רושם – עצום / אבל לא הכל זה משכּיח… / ביתר־כוח מתעורר איזה מעיין… / וביתר־כוח מכרסמים / אילו ספיקות־תולעים.
ט
סילווא פּלאנה
בּעֶרגעֶר מיט שניי, שנייעֶנדעֶ בּעֶרג,
אַלץ דאָס זעֶלבּעֶ עֶנגאַדין.
שוין געֶוויינט… נאָר אַלפּעֶן־בּליעֶן
דאָס איז ניי… דאָס ציט…
–אוּן אַזוי בּליט – – –
תרגום: הרים עם שלג, הרים משליגים, / תמיד אותה עֶנגאדין עצמה / כבר הוּרגלתי… אך אלפּים – פּוֹרחים / זה חדש… זה מושך… / וכך גם פורח – – –
י
כמובן, אין סאן מוריץ עצמו עצמו רוצה לדעת מכל זה.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
רבון־העולמים טעוֹ טעה. אל סאן מוֹריץ, אל הווילא “עֶדעֶלווייס”, אל הרבנים הגרמניים, אל משוררות־שיר־המעלות עם מעשׂה־הרקמה בידים ואל המושבה הווארשאית־הלוֹדזשאית של גברות צעירות, צריך היה לשלוח את שלום־עליכם. הוא היה מתעשר – גן־חיות גדול!
י. ל. פּ.
יא6
דאָ בין איך געֶוועֶן צווישעֶן אוּן נאַכט,
פון עֶמיצעֶן געֻטראַכט…
י. ל. פּ.
תרגום: פה הייתי בין יום ולילה / ובמישהו הרהרתי.
יב
תודה נלבבת על הגלויות.
ראיתי פה הרבה דברים יפים, ועוד יותר אנשים בלתי־מעניינים. עכשיו יש לי כּאן שני אנשים מעניינים מאד: ד"ר ראפּוֹפּוֹרט (מלומד) והצייר שטרוּק, שבא לפני זמן מוּעט. דבר זה, עם כמה המלים הטובות שלך, פועל…
היי בריאה, כתבי יותר. רחצי בים. שׂחי, ולמדי איך לנהוג בגלים…
כולו שלך, י. ל. פּ.
יג
זאָל אייבּיק זיין
ווי דעֶר ריינסטעֶר הימעֶל ריין,
אין דעֶר עבּאַן־ריים,
דיין קעֶניגליכעֶר שטעֶרן.
און זעֶנעֶן בּאַשעֶרט טרעֶרעֶן
פאַר דיין בּרעֶם,
זאָלעֶן עס זיין טרעֶרעֶן פוּן פרייד!
זאָל דיין אויג נישט זעֶן קיין לייד.
זאָל דיין אויעֶר קיין שלעֶכטעֶן קלאַנג נישט העֶרעֶן!
אוּן פוּן דעם, וואָס איז געמיין,
זאָל דיין האַנט בּאַרירט נישט וועֶרעֶן!
פליסן זאָל דיין לעבּעֶנס־צייט
ווי אַ צויבּעֶר־טרוים, ־
ווי אַ זילבּעֶר־שיפל זאַכט
איבּעֶרן פּערל־שוים
פוּן דעֶם שטילסטעֶן זעֶע,
אין דעֶר שעֶנסטעֶר נאַכט…
י. ל. פּ.
תרגום: יהי תמיד / טהור כרקיע הטהור־ביותר, / במסגרת־עץ־ההוֹבנה, / מצחך המלכותי.
ואם חזויות דמעות / לעפעפיך, / שתהיינה דמעות של שמחה!
אל תראה עינך צער. / אל תשמע אזנך צליל של רוע! / וכל שפל וגס / אל יגע בידך!
יהיו ימי־חייך עוברים / כחלום־קסמים, – / כסירת־ כסף בקלות / על־פני קצף־הפנינים / של האגם השלו־ביותר, / בלילה היפה־ביותר…
יד
גברת אהובה על שׂפת הים,
הנה עומד יום־השבת הראשון לפני עיני; גשם יורד! הכול מעולף ערפל, הכול עטוף בכי, שבת עצובה, שבת של תשעה־באב.
כבר כתבתי לך, נדמה לי, כי “עֶדעֶלווייס” הוא שם־מלון שיסודו בשקר. הפּנסיון הזה איננו עדין.7 איננו צחור. אלא כּשר… כתבתי לך. שאין לי חדר, אלא חלון. חדר־עליה צר, אבל עם חלון אל האגם.
אתמול לפנות בוקר – לא סימן ולא זכר מן האגם. בעמק הקטן, הסגור סביב בהרים משחירים, מרפרף ומפרפר ענן לבן, כּמין רכּיכה לבנה עצומה. אך הנה כמו נפגעה בחץ – ניבעה בה פצע כהה. ומן הפצע, ההולך וגדל ומתפשט מרגע לרגע, צף ועולה האגם הכחוֹל־הכחוֹל ומחייך אל השמים הכחולים. הענן הלבן מתמשך אל הגדות וכמו נספג בתוך החול, האגם זורח, ועד מהרה מפליגה על־פני האגם הזורח סירת־מפרשׂים למטה; ג’יוֹזעֶפּוֹ (שייט איטלקי מוּכּר־יפה) עובד בזריזות, בתנועות רבות־חן, מעביר זוּג מסאן־מוֹריץ אל בית־היער, אל המחלבה, ואולי אל הרכּבת. את הזוג רואה אני מאחוריו, אף בוַדאי צעירים הם, קורנים ומאירים כּמו הבוקר הזה, שכּן ג’יוֹזעֶפּוֹ היושב למוּלם, אינו מסיר מהם עין וגם פניו קורנים… ואין ספק שהוא מבין בכגון זה, ג’יוֹזעֶפּוֹ.
אחר־הצהרים שלחתי לך “גלויה־של־נוף” מפּוֹנט־רעֶזינוֹ, שהגעתי לשם בטיול. בין ומעל לשני קירות־הר אפוֹרים – קרחון צחור קורן. בדרך חזרה עם שקיעת החמה, ראיתי שם עוד משהו. על־פני כר־דשא זהוב ססגוני זורם פלג מהיר ועז וצר, היורד מן הקרחון וחוצה את כר־הדשא, ועינו כעין הכסף הנושן. מעברו השני של הפלג ניצבו כשומרים עצי־לגש בודדים, מיותמים, חולים, שעליהם מצוּמחים ומדוּבללים יחד. “אני בריא וחזק!” – ממלמל בגאוָה הפלג, ־ “ואתם הולכים ומתים!” ולמעלה מזה – יער שלם של עצי־לגש – בית־חולים אחד, “הקדש”… הם כלים ומתים, הלגשים… ומעל ליער הר־ענק חלק, מכוסה חול, המזהיב מול השמש השוקעת. הוא מתלוצץ מול השמש: “אף אני אדמדם, אף אני זהבהב!”
השמש שקעה וירדה, וירח חיוַריין יצא עלוף חלום וצללים… והוא מעביר עינו וסוקר את מלכותו…
יפה, אבל מעציב. מעציב עד כדי מורא – לא צפור אחת, לא צפצוּף אחד. אל האוזן מגיעה רק שריקתה של רכבת־החשמל מבּעֶרנינה, קול דרדורם של צרורות־אבן מתחת לרגליהם של המעפילים אל ההרים, ולפעמים – רשרושו הרחוק של פלג־הקרחון, אוֹ – לא כלום. למעלה גבוה – הכול פראי, חמוּר… למטה – גרמנים, איטלקים, צרפתים, הרצים במגפיהם המסוּמרים – לספוג ככל־האפשר יותר יופי ולקבל ככל־האפשר יותר תיאבון…
היום כבר לא יתרחש שוּם דבר…
יורד גשם…
אילו לפחות היו כאן פרחים.
האם אַתּ מכירה את פרחי־האלמות הקשים, הדוקרניים של האלפים? את “רגל־הארי”, ה“עֶדעֶלווייס”, אהבתי לפנים, כהיום לא… זוכרת את המעשה בדויד המלך שהיה צמא, ושלושה מגבּוריו שהבקיעו את מחנה האויב והביאו לו מים חיים? דויד לא שתה את המים, שהובאו לו בסכנת־נפשות, ושפכם לארץ…
אילו ראית איך “הילדים” – נערים ונערות בני חמש או שבע, קוטפים את הפרחים האלה, ואת השבילים, שבהם הם יורדים אל הכבישים, לארוב ל“טיילים” ולפשוט אליהם יד, כדי לקבל כמה סאנטים בעד הפרחים…
שמרי לך על הצרור ששלחתי לך, אם הוא מוצא חן בעיניך, אך לא כמזכרת ממני. אילו היו לנו עינים הרואות נכונה, היינו רואים בפרחים הללו אודם, אודם־דם־ילדים…
בעל־הבית (יהודי בעל זפק, דבר שהוא שכיח כל־כך אצל תושבי ההרים) ניגש אלי, מרכּין את ראשו כך, שהזפק יסתתר כל־כמה שאפשר, וברצותו לומר לי משהו טוב ונעים לברכת־הבוקר (אני כותב למטה, עוד מוקדם משיהיו אורחים באים!), הריהו אומר: מזג־אויר נהדר למשחקי־קלפים…
היי בריאה,
י. ל. פּ.
טו
יורד גשם. אילו היתה רוח, אילו היתה סערה… אך יורד רק גשם –
הרקיע בוכה, כיהודיה זקנה חסרת־ישע באמירת תחינה. באולם־הכניסה האפל של “עֶדעֶלווייס” מתהלכים פנים חשוכים… שומעים רק: מגונה… משעמם. או: 20, 40 – כך משחקים שישים ושישה. אני מאחל לך מזג־אויר טוב יותר.
י. ל. פּ.
טז
ואף־על־פי כן מוצא סאן מוֹריץ היום בעיני חן יותר. הוא יותר שלי; כולם עזבוהו, כולם מקללים את דרכיו הרטובים, הריו המעוננים, רקיעיו הנוטפים, בתי־הקפה שלו הרעים, וכולם הם מתנקמים בבעל־המסעדה – ורק אני האחד אוהב אותו עכשיו באמת, בהינוּמת־הערפלים האפלולית שלו…
י. ל. פּ.
יז
שמש לאחר גשם עקשני. צד־הצל של ההרים קטיפתי הוא, ירוק־עסיסי, רציני. צד־האור – מחייך, מנצח. כנגדם זה ההר הגבוה עשן כולו. מזבח שהוּקרבו עליו קרבנות לאלוה אכזרי, זולל־בהמות, ואולי – זולל־אדם!
מישהו דופק לי על כתפי: “בוֹא לטייל!” – פּוֹלנית. גברת מלוֹדזש. אין היא רואה, כמה אני עסוק… עיוורת.
י. ל. פּ.
יח
גברת אהובה על שפת הים.
סאן־מוֹריץ נראה ככלה רעולה באֵבל. והעצב של מכתבך מתמזג עם כל זה. מפני־מה אַתּ כל־כך נכאת־רוּח? עוד יש לפניך כל־כך הרבה חיים, דרך כל־כך רחוקה; אני בטוח שעוד צפוּיה לך שׂמחה רבה כל־כך… אך כל זה הייתי אומר לך ברצון רב פה־אל־אוזן. המלה הכתובה על הנייר כל־כך קרה… ואם מלה יפה היא, הריהי גביש.
מכתבך מעורר עצבות, געגועים. ובודד, ככל שיגדל הקהל יותר, הריני גם כן. אַתּ מזכירה את יאַנעֶק, העֶלה, טרוּנק: יאַנעֶק זה שבוע אינו כּאן, האחרים – כבר שלושה. מסתובבות לפני עיני בּוּבּוֹת רב־גווניות או דוברות־גרמנית אפורות־שׂיער. הכל זר לי כל־כך. והאנשים אינם אוכלים, אלא זוללים, אינם שותים, אלא סובאים, אינם מטיילים, אלא רוצים לגמוע את כל האויר כולו, את האגמים כולם; לספוג את ההרים. ולא מאהבה – זה עולה כסף.
הים יפה, כותבת אַתּ, רב־גווני; אני אין לי כל תאוָה אל הים. רוצה הייתי להתחבא במקום מן המקומות, ושיהיה רק אדם אחד יודע את הכתובת.
אם פגעתי בכבודו של מישהו, הרי זו אשמתך שלך. אַל תתבדחי על דבר, שהוא קדוש למישהו אחר… או קבּלי את תשובתי גם היא כבדיחה, אם אַת יכולה; אני אינני יכול. ואף־על־פי כן יכול אני לסבּול ולשאת הרבה, הרבה מאד, אפילו את חברת־הנשים של סאן־מוֹריץ…
כאן גם־כן מתקיים היום נשף “ציוני־יהודי”. כך אומרת המודעה. העסקנים: ד"ר בוֹדעֶנהיימעֶר, הילדעֶסהיימעֶר והיימעֶרים אחרים. אני “לוקח חבל” בתורת לא־ציוני, בפירוש בתורת שכזה. אספר מעשׂיות… היהודים הגרמניים לא יבינו את הלשון, והחברה הפולנית־יהודית – את התוכן; אני אספר למישהו, שלא יהיה בין השומעים. האם אַתּ נמצאת בערב על שפת הים? כל הנחלים הולכים אל הים, אולי יביא לך גל מן הגלים צליל של ספּוּר־מעשׂה ביידיש, הכּירי נא!
אני נוסע בעוד כמה ימים הביתה. לא הישר, אינני יודע באיזו דרך ואינני יכול למסור לך כתובת. אהיה מעט נע־ונד, בלי מלה ממך. אל נא תכתבי, אך אל נא תשכּחי.
שלך י. ל. פּ.
יט
הגברת על שׂפת הים,
כתבתי אליך מכתב עצוב – היתה לי עצבות בלבבי, ועכשיו הריני מתחרט שהוספתי לשלך גם את שלי. אך התיבה מקבלת ואינה משיבה. סלחי. לא אוסיף עוד לעשות כן.
היי שׂמחה ושׂמחי אחרים!
י. ל. פּ.
כ
הגברת על שׂפת הים!
אדם חושב, ואלוהים בשמים יושב.
רציתי לכתוב לך, אם לא כל שעה, לפחות כל יום, ־ והריהו שולח לי שׂעורה אחר שׂעורה…
מה שלום הים הבּאלטי?
שלך י. ל. פּ.
כא
הגברת על שׂפת הים!
ביום שני לעת הצהרים אנו נוסעים ובאים לסאן מוֹריץ(אחר־כך – טאַראַספּ) בדרך וינא…
האם אפשר, שאקבּל בסאן מוֹריץ כמה מלים משלך – שהן ימתינו לי? כן?
לפעמים אַתּ טובה כל־כך, טובה כל־כך, כמו מכתביך…
הרחק יותר מן העינים, העמק יותר בלב.
י. ל. פּ.
-
כ“א המכתבים המובאים במדור הזה נכתבו בידי פרץ ביידיש, אל מכּרה שלו מווארשה. הגברת הזאת גרה בימים ההם על שפת הים הבאלטי, ומשום כך היא מכונה במכתביו של פרץ ”הגברת על שפת־הים“. המכתבים פורסמו בשבועון ”דאָס אידישע לעבן" (החיים היהודיים, לונדון 1923, מס' 6־2, 1) עם הקדמה קצרה מאת מוריס מאיר. לפי מ. מאיר נכתבו בקיץ 1912. אך אין הדבר נכון; כפי שמתברר מכמה מקומות, שמזכיר אותם פרץ במכתביו, הוא שהה בהם בקיץ 1911. המכתבים נמסרים כאן לפי הסדר שבו פורסמו בשבועון הנזכר. ↩
-
[בשם־המשפחה – Peretz] ↩
-
[שם של פנסיון. והוא על־שם פרח מצוי בהרים (רגל־הארי).] ↩
-
[פרץ נפגש עם ידידתו זו במעון־קיץ ליד וארשה, על־כן מכנה הוא אותה “המבריאה”.] ↩
-
כתוב על גבי גלויה – תצלום של פרץ. ↩
-
שתי השורות כתובות על־גבי גלויה המראה מפל־מים ↩
-
. “עדעלווייס”, שם הפרח (רגל־הארי) מחובר משתי מלים: עדעל – עדין, ווייס – צחור. ↩
אל ד"ר גרשון לוין
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
[גרינואלד, 13 אוגוסט 1906]
אַראָפּ געקומען פון טוּרם
וואוּ געֶזעֶן אַ וועֶלט
(פאַר צעֶן פעֶניג געֶלט),
זיץ מירא יבעֶר אַווילדעֶ טויבּ
(די זוּן פאַרגאָלדט די שויבּ!)
און טראַכט מיט שרעֶק,
אַז אַלץ מוּז האָבּן אַן עֶק;
עֶס וועֶרט אויפן האַרצעֶן פּאַסקינעֶ,
צייטוּנג, פאָליטיק, גמינעֶ – –
און דעֶר חבר, יעֶנעֶר חבר!…
עס ווערט אויפן האַרץ קאַלט און קעֶלטעֶ־ ־
לחיים! וויין מיט זעֶלטעֶר
מאַכט אביסל פריש,
ווילט איר, גיט עֶמעֶצן פאַר מיר אַ קיש –
נאָר איר זעֶלט מיך נישט פאַרשעֶמעֶן,
זוּכט שוואַרצע אויגען, לאַנגע בּרעֶמעֶן,
די רעֶשט אויפן טיש! ־ ־
תרגום: ירדתי מעל המגדל / מקום שבו ראיתי עולם / (בעד עשרה פניג כסף), / יושב לי מעל יונת־בּר / (השמש מזהיבה את השמשה!) / ומהרהר בפחד, / שכל דבר יש לו סוף; / לבי נעשׂה רע עלי, / עתון, פוליטיקה, ועד־הקהילה ־ / והחבר הזה, והחבר ההוא!… / ונעשה בלב קריר יותר וקר / לחיים! יין עם מי־סלטר / מרענן מעט; / אם תרצה, נשק למי בשמי ־ / אך אל־נא תביישני, / חפש עינים שחורות, עפעפים ארוּכים, / והשאר על השולחן! [ההמשך מטושטש.]
ב
[בלי תאריך]
צי האָט איר פון נאַכאָד געֶהעֶרט?
דאָס איז וואַלענשטיינס שלאָס.
דעֶרווייל טרינק מיר קאַוועֶ פאַרקעֶרט
“צוּם שוואַרצעֶן ראָס” –
דעֶרנאָך עֶרשט אַרויף אין דעֶר הייך.
דעֶרווייל וועֶרט דעֶר טאָג אזוי בּלייך,
ס’וועֶרט פינצטעֶר ווי אין שטייג,
און מעֶן וועֶט זעֶן אַ פייג.
תרגום: האם שמעת על נאכֹוד? / זוהי טירתו של ואלנשטיין. / בינתיים אנו שותים קפה הפוך / “אל הסוס השחור” ־ / ורק אחר־כך נעפּיל למעלה. / בינתים היום מדליח / האור מחשיך, הראות נחלשת. / ולא יראו אלא אצבע משולשת.
ג
[שנאפע ליד נוישטאדט על המיין, 14 אוגוסט 1906]
אַלעֶס אַנדעֶרש, ווי געֶטראַכט,
אין בעֶרלין געֶשעֶפט געֶמאַכט, ־
אַ נישט געֶשריבעֶנע דראַמע פאַרקויפט.
און די צייט לויפט.
עֶרשט איצט בּיי בּאַדעֶן זעֶע
(אַנטיציקטעֶ דייטשעֶר רוּפען: יוּכהעֶע!)
אין מיר זעֶנעֶן מיד, אַי וויי,
וויי מיד, קיין פוּס, קיין האַנד,
אַ חרפּה, אַ שאַנד –
אפילו דרעֶזדעֶן נישט געֶזעֶן.
תרגום: הכול שונה ממה שחשבתי, / בבּרלין עשׂיתי עסק, ־ / מכרתי דראמה שלא נכתבה. / והזמן רץ, / רק עכשיו אצל אגם־בּאדן / (גרמנים מתפעלים קוראים: יוּכהיי!) / ואנחנו עיפים, אי וי, / מה עיפים, לא רגל, לא יד / חרפה ובושה – / אפילו את דרזדן לא ראיתי.
31 יולי 1911
ד
דעֶר זייגעֶר קלינגט,
דעֶר לוּח וועֶרט געֶריסעֶן, ־
עס בּלייבּט אַמאָל שטיין אין האַלדז דעו ביסען,
און ביטער וועֶרט דעֶר זיסער שליק,
אוּן אַלץ ארוּם טרייבּט: צוּריק! צוריק!
עס לאַכט דיך אויס בּאַרג און טאָל: ־
וועסט דען צוּריקומעֶן אַהעֶר אַמאָל?
דאָ גייט מען, ווי אַ שקאַפע,
פון דער “האָהעֶ מעֶנזעֶ”
צו דער “שנאַפּע”.
אָן אַלע צרות פאַרגעֶסעֶן,
מען קוּמט אַהיים אַ פּגר…
אָן חלומות אַ שלאָף!
פאַראַן אָבעֶר גאָטס שטראָף!
אַ לוּח, אַ זייגער –
נאָך אַ טאָג, נאָך אַ טאָג
איז אַוועֶק –
נישט נאָר אַ מעֶנטש, אַלץ האָט זיין עֶק!
תרגום: השעון מצלצל, / הלוח נתלש, ־ / נשאר לפעמים עומד בגרון / הבלע, / ומרה נעשית הגמיאה המתוקה, / והכול מסביב מאיץ: חזור! חזור! / לועגים לך הר ועמק / וכי תבוא לכאן פעם שנית? / פה מהלכים, כמו סוסה, / מן “המסעדה הגבוהה” / אל “המסבאה”; / כל הצרות שכוחות, / הביתה באים עיפים כמו פּגר… / בלא חלומות השינה! / אבל ישנו עונש מאת האלוהים! / לוח־שנה, שעון ־ / עוד יום, עוד יום / חלף־עבר, / לא רק אדם, יש סוף לכל דבר!
אל י. י. טרונק
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
[מאריענבאד, אוגוסט 1909]
טרונק היקר,
הרופאים שילחו אותי אל מאַריעֶנבּאַד. אני נמצא כאן שבוע אחד. עוד שבועים אישאר כאן, אחר־כך – השם לבדו הוא היודע. כתובתי: וַאלד־פרידעֶן מאריעֶנבּאד.
י. ל. פּ.
ב
טרונק היקר,
[מאריענבאד, אוגוסט 1909.]
מכתבך משׂמח אותי מאד: אתה סופג חיים כספוג. – רפּויי מתקדם יפה. חטיבה גדולה של עולם־הזה כבר הורדתי מעלי ואבּדתי. עוד שבוע ועוד חטיבה של גוף תרד מעלי. יתּכן גם, שאבוא אל שוועֶנינגעֶן. כתוב רק מיד, כמה יקרים שם החיים. הפולנית שלי דורשת בשלומך בידים רטובּות: היא מכבסת ממחטות.
שלך י. ל. פּ.
ג2
טרונק היקר,
אצלי נתהפך כל הסדר. לשם אין אני יכול לבוא. אני יוצא מכאן בעוד 10־8 ימים, אך בדיוּק להיכן עדיין אין אני יודע. עשׂיתי עסק גדול, אך לכתוב על־כך לא כדאי… אבל כסף יהיה. היה בריא.
שלך יל"פ
ד
טאַראַספּ, יולי 1912
טרונק היקר,
אני נמצא בטאַראַספּ. לפי שעה לא קבּלתי דירה. אני גר לפי שעה מחוץ למקום־הרחצה, רחוק מאד, אבל יפה מאד, שלא כרגיל יפה. ממוּל לארמון, שאתה רואה על הגלויה הזאת. סמוך לאגם. מול הררי־שלג. עם חלונות אל כל זה. אני הייתי נשאר כאן; אשתי אינה רוצה. מיום ד' ואילך, נדמה לי, יהיה לנו חדר למַטה. יותר מזה אין חדש. היה בריא. דרוש בשלום מי שתרצה.
י.ל. פּרץ
ה
בבוקר לא היתה לי כתובת. עכשיו יש כבר:
טאַראַספּ שוּלס, ויללא אַ פוֹרטה.
יל"פּ
ו
[1912.]
בוא ביום רביעי, בוא ביום חמישי, ואפילו ביום שישי. פה כל־כך יפה, אנו רצים ממקום למקום. אך טלגרף מועד צאתך לדרך.
שלך יל"פּ
ז
[1912.]
טרוּנק היקר, ראשית אני שולח לך את פרצופי החדש3. שנית – אין לנו חשק להחליף שופרות ב… אתה כבר יודע מה… מזג־האויר רע מדי… אנו רוצים להישאר פה עד יום רביעי (הבא), והואיל ואתה רוצה להיות מעט אתנו יחד, הרי הטוב ביותר הוא שתבוא אלינו עוד פעם, ונעשׂה יחד כמה טיולים (לכל מקום שתרצה) ויחדיו נסע הביתה. כסף לא יחסר לך, יש ביכולתנו לקיים אותך! חדר יש להשיג עכשיו. אם אפשר עשׂה כך, והודע לנו תחילה. ותהיה אורח חביב.
יל"פּ
ח
[1912.]
אנו נשארים עוד, לפחות, שבוע אחד, לשם הרחיצה. אחר־כך ־ ס"ט מוֹריץ. עכשיו – שאלה: האם היית יכול לקחת אתך בשביל דינזון 6 כוּתוֹנות? יש לנו יותר מדי לבנים. – ענה מיד. שלך
יל"פּ
ט
טרוּנק היקר,
ראשית – תודה בעד לקיחת הכותונות. שנית: איזה מזג־אויר יש בס“ט מוריץ? כאן, לא עליכם, גשמים מאוסים. אנו חושבים לצאת מכאן ביום ראשון או שני. נכתוב לך או נטלגרף. אולי תכנית היא, שנסע וניכּנס לפוֹנטראַזינה? כתוב מפורט יותר, מה נעשה בס”ט מוריץ. כאן, כשיושבים יום תמים בבית, משעמם ביותר.
ואולי אל מוֹנטרה?
שלך
יל"פ
לד"ר יצחק געליבטער
מאתיצחק ליבוש פרץ
געליבּטער היקר, הצעת הצעה מעניינת מאד, אך לצערי אין השעה כשרה לכך. בפאלעֶסטינא עכשיו העונה של חום גדול וזבובים נוראים. לנסוע אפשר רק לפסח. אך גם בעונה ההיא כמעט אי־אפשר לי לנסוע. ראשית, אין זה זמן־חופשה, שנית – ארבעה־חמשה שבועות בשביל פּאלעֶסטינא מעטים הם בשבילי. אולי יבוא יום והאוּרוָה2 שלנו תיטהר, ופרנס־חודש חדש יבין, כי נסיעתי שלי שוָה משהו לא בשבילי בלבד… או שיתרחש נס אחר – וכי לעצותי שלי זקוק הוא, יתברך?
לפי שעה סע אתּה לבדך.
יותר להתעצל ולא לענות לא יכולתי, מפני שאני יוצא בימים הקרובים לדרך. נדמה לי, לטאַראַספּ.
היה בריא
י"ל פּרץ
-
ד“ר יצחק געליבטער הוא ידיד־נעוריו של פּרץ. הם למדו יחדיו בבית־המדרש בזאמושץ ואחר־כך יצאו יחד לתרבות־ההשכלה. פרץ מספר ב”זכרונותי“ (עמוד מ"ה ואילך) הרבה פרטים על יצחק געליבטער ועל אביו פייוול (פ‘ ג’). ד”ר יצחק ג. הציע לפרץ לצאת יחד לנסיעה לארץ־ישראל. – המכתב כתוב לזאמושץ על גלויה של תצלום שמצולמים בו פרץ, הלנה פּרץ, דינזון ופּּרץ הירשביין. ↩
-
הכוונה לקהילה היהודית בווארשה. ↩
אל משפחת זילבר
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
משפחת זילבּעֶר הנכבדה,
[לניו־יורק, 1899]
בחלק מדבריו מר ווינעֶר2 צודק. כי לאמיתו של דבר, מכתבכם שׂימח אותי מאד. הוא היה בשבילי כעין הד מזמנים טובים יותר, צעירים יותר, עת העצב עוד לא אפף את האדם, עת הדם לא סבב בעצלתים והעצבים לא היו מרופּים כל־כך. ואף־על־פי כן: מונח אצלי מכתבכם זה עשׂרה ימים ואני לא עניתי. וּוַדאי שהיה הולך לאבּוּד אחרי זמן מה, אלמלי המקרה, אלמלי החג. פשפשתי בשולחן ומצאתי.
אני שׂמח מאד שמצבכם טוב, כי אתם אנשים נחמדים. למען האמת, גם מצבי שלי לא רע.
שוב אין חסרות לי קוֹפּיקוֹת, אלא רוּבּלים, אבל שערותי האפירו, ופני השחירו. העינים מתקלקלות, ההוּמוֹר לא כפי שהיה לפנים. בדבּוּר אחד, אני יורד. אבל אני עובד הרבה.
מה שנןגע לד“ר ווינעֶר, הרי הוא צודק, כפי שכבר הזכרתי למעלה, אבל רק בחלק מדבריו: ראשית, הוא כתב את כתובתו כל־כך לא ברור, שאין אני יכול לענות לו. שנית, שליחת הספר לא יכלה להיות קשורה בתשובה על מכתב, כי ד”ר ווינעֶר התוַדע אתי אישית והוא יודע יפה מאד, כי נוח לי לחטוב עצים מלענות על מכתבים ספרותיים.
אבל כל זה דבר מועט הוא: יש לי בקשה אליכם, למעשׂה כמה בקשות. והן מחייבות אתכם במידה שיש ביכולתכם למלאותן בלי מאמץ בעבודה ובזמן.
ראשית, רוצה אני לבקש מכם את כתובתו של ד"ר ווינעֶר, כי אני צריך לקחת משהו שהשאלתי לו.3
שנית, אולי הייתי יכול לקבל בעזרתכם אוסף קטעים של דברי, שנדפסו ב“צוּקוּנפט” וב“אַרבּעֶטעֶר צייטוּנג”. את ההוצאות אשיב ברצון ובתודה.
שלישית, אולי הייתי יכול באמצעותכם למכור באמריקה את המטריצין של כתבי.
ולבסוף עוד עניין:
ההוצאה־לאור שרהזוֹן ובנו4 (185 איסט בּרוֹדוויי) הציע לי (ב־16 ביאנואר!) להשתתף בהוצאות שלו. אינני יודע, כיצד משלמים שם – אם אין מרמים, כמו במקומות אחרים, שלוקחים את כתב־היד ואין משלמים וכו'.
אולי הייתי יכול לשלוח אליכם את כתבי־היד בשביל המו“לות ההיא? ואולי לא כדאי? האם זאת מו”לות הגונה?
אני מצפה לתשובתכם והריני שלכם בידידות אמת
דרישת שלום נלבבת מהלנה. ל. פּרץ
ב
[בערך 1899]
משפחת זילבּער הנכבדה,
קודם כל ידיעה על לוּציאן5. לפני שנתים גמר בווארשה את הפאקוּלטה למתימאטיקה, ונסע להוסיף ולהשתלם בבּעֶרלין ובשוויץ… ולאחר שנה של נדידה בא הביתה עם כלה. זאת היא הלנה, בתו של ש. אייזעֶנמאן מווארשה. שנה לאחר כך נתקיימה החתונה. מובן כי האדון ש. אייזעֶנמאן עדיין אינו יכול לעכּל את ה“חרפּה” הזאת; אך לא אני ולא ילדינו איכפת לנו כוח־העכּוּל של קיבתו המוסרית. לוּציאן יש לו משׂרה אצל נאטאנזוֹן6. הוא מקבל לפי־שעה 75 רוּבּל לחודש, ואפשר לחיות מזה, כי אנו גרים ביחד. אנו עושׂים מעט חובות, אבל בכל זאת לא כל־כך הרבה.
לכתחילה היו היחסים ביני, פקיד בהנהלת־הקהילה, ובין אייזעֶנמאן, חבר־ההנהלה, מוזרים במקצת, אבל גם זה נתיישר. הוא אינו שואל, אני אינני מזכיר, ונגמר. הילדים בריאים והם מאושרים.
אני מסופק, אם בשעה זו אצליח לשלוח משהו לאמריקה, מפני שאני מתחיל בעצמי להוציא לאור. כנגד זה הייתי רוצה מאד למכור את המטריצין. והשאלה היא: מה יתנו בעד גליון? אילו ידעתי את המחיר, הייתי טורח לברר מה יעלה המשלוח, והייתי יכול לדעת, אם כל העסק ישתלם.
ככל אופן הייתי דורש שהוא ישליש אצליכם מפרעה לא מועטה, שתוכל לכסות לכל הפחות את הוצאות המשלוח לשם ובחזרה.
אילו נמצא לו למעוניין מישהו משלו בווארשה, הייתי רוצה למסור את המטריצין פה במקום.
בדבר נסיעה שלי לאמריקה כבר מאוחר לדבר! כבר אין כוח! אולי אני מפריז מעט, מפני שאני עצבני, אבל אני מרגיש עצמי מאד לא טוב, איזו כמיהה מוזרה, ואינני יודע על מה…
לד"א ווינער כתבתי. אם לא אקבל את החבּוּר במשך זמן מסוים, אקנה אותו.
מה נשמע אצלכם?
מכתביכם מעוררים לתחיה את הזמנים הישנים, שהיו עניים, עניים מאד, אבל יותר שׂמחים.
דרישת שלום מאשתי ומהילדים.
שלכם, ליאון.
אל סופרים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל שלום עליכם
מאתיצחק ליבוש פרץ
[תשעת המכתבים האלה1, שכתב י. ל. פרץ מעיר־מולדתו זאֵמושץ אל שלום־עליכם שישב בקיוב, שייכים לזמן שבו התחיל שלום־עליכם להוציא את מאספו השנתי, די יידישע פאֶלקסביבליאָטהעק" וכנס אליו את טובי הסופרים היהודים שבתקופה ההיא, ביניהם גם כותבי עברית. בימים ההם כבר היה פרץ בן שלושים ושבע שנה, אך עד אז כתב ופירסם רק דברים מעטים בעברית: שירים בודדים ב“השחר”, ב“הבוקר אור” וב“כנסת ישראל”, ספר “ספּורים בשיר ושירים שונים”, שכתב ביחד עם חותנו ליכטנפלד (הספר יצא בעילום שמות המחברים וכתוב עליו: “מאת שני בעלי אסופות”), שירים וספּורים ליריים ב“האסיף”. ביידיש לא הדפיס עד הזמן ההוא כלום. שלום־עליכם, שהיה אז בן עשרים ותשע, כבר החל להתפרסם על־ידי ספּוריו ופיליטוניו בשבועון “יידישעס פאָלקס־בלאַטט” שיצא בפּטרבורג, והדפיס גם מאמרים וספּורים בודדים בעברית ב“המליץ”, “הצפירה” ו“האסיף”. פּרץ היה הראשון שבא בכתובים עם שלום־עליכם והציע לפניו את כתביו בשביל המאסף. מן כתבי פרץ הראשונים ביידיש נדפסו במאספו של שלום־עליכם: הפּואימה “מאָניש” בכרך הראשון, ושורה של ספּורים קטנים בכרך השני והאחרון. – המכתבים הניתנים בזה לקוחים מארכיונו של שלום־עליכם ונדפסים כאן מתוך גוף כתב־ידו של פּרץ. למען הקל את קריאתם, הוכנסו בהם רק תיקונים קלים בכתיב ובסימני ההפסק, שיש בהם משום פליטת־הקולמוס של הכותב.]
א
אדוני היקר!
17 ביוני 1888
זה איזה ימים קבּלתי מכתב מאחד מידידי, מאיש לבבי ה' עֶפשטיין,2 מכתב פתוח וקצר ובלי יום ובו כתוב לאמור:
“בפה3 נמצא סופר אחד מהולל בשפת זארגאָן, מכין את עצמו להוציא לאור בקרוב בבית הדפוס דפה ספר שנתי בשפה הנ”ל. אנא שלח אליו שיריך ומאמריך ואם יפיקו רצון וכו'".
“המו”ל הוא הסופר הנודע בשמו “שלום עליכם” וכו'.
ללקוט איזה מאמרים או שירים דבר נקל הוא, ובכל זאת מחשבות רבות עצרוני מלמלאת אחרי חפץ ידידי הנזכר.
ראשונה בטוח אני, כי שירי ומאמרי לא ימצאו חן בעיני אדוני מנקודת הראות (או כאשר יחפצו אחרים: “ממלוֹא העין”) על הצורה: שונה מאד השׂפה הנהוגה אצלנו מהשׂפה הנהוגה אצלכם. השׂפה הנהוגה אצלנו שואלת לה ציורים מהשׂפה הפּוֹלאנית ואצלכם מהרוסית, וגם זאת כי אצלנו [יש] יותר מבטאים טהורים משׂפת אשכנז.
שנית יודע אני את מלאכת אדוני. חפצו ומגמתו (לפי מה שיכולתי להבין) הוא לכתוב למען הקהל המדבר זארגאָן בתכלית הזארגאָן, ואני כותב בשביל עצמי, להנאתי, ואם לפעמים זוכר אני את הקורא, הוא איש מהמדרגה העליונה של החברה, הוא איש אשר קרא ושנה בשׂפה חיה.
שלישית: יש הבדל גדול מאד בין הנושאים בעצמם. אדוני מלביש רעיונים ערומים אחרים מעולם אחר, ויותר מעולם המעשׂה, ואני, ככותב להנאתו לפי מצב רוחו בשעה שהוא תופשׂ את העט, לקחתי מכל העולמות יחד.
ועוד רביעית, כי הכתיבה בעצמה אחרת אצלנו ואחרת אצלכם, ותכבד על אדוני הקריאה. מלבד זה לי בעצמי [יש] כתיבה, כמדומה לי, עוד אחרת; שונה היא בזה שאני כותב כמו שאצלנו מדבּרים ובולע אני את המבטאים הנבלעים בשעת הדבּוּר. החסרון הזה (למען הקורא הרוסי) יגדל יותר בכתיבת השירים, שבהם המבטאים ספורים. ואם אך מבטא אחר, או גם אַקצעֶנט אחר, יאבד המספר ויחס השווי (האַרמאָניע).
את ארבעת המחשבות העוצרות האלה שׂמתי בכף אחת ובכף השניה שׂמתי אך מחשבה אחת והיא הכריעה.
חושב אני, כי עתה העת היותר כשרה לקרב את הלבבות ולתת מקום בספרות למבטא יהודי פּוֹלין והמבטא יהודי רוסיא יחד; כי עתה הזמן הנועד לעורר לבב כל אחד להבין את אחיו הדומה לו במצב ואך שונה במקום.
כל זה נוגע אלי.
לאדוני המשפט לקרב או לרחק.
אם יקרב – תודתי נכונה, ואם ירחק, אחת בקשתי – להשיב לי את הנשלח.
והנני אחד ממכבדיו ומוקירי פעולתו
ל. פּרץ
ב
4 ביולי 1888
אדוני היקר!
1) מכתבך, אדוני, שׂמחני מאד, כי נוכחתי לדעת שההבדל בין המבטאים של יהודי פּוֹלין ורוסיא אינו גדול כל־כך ואיש יוכל להבין את רעהו, אם אמנם לא אכחד, כי בהבדל הזה תולה אני את משפטך לשבט בנוגע ליתר השירים (אחרי נכיון הנבחרים). ישנם שירים קטנים, כמו “שקר אין לו רגלים”, “נחמן דייטש”, “דיא געבּילדעֶטעֶ משפחה” ועוד, אשר אם שאינם נוגעים אל חיי העם בפרט, אולם מראות נגעים הם, נגעים כוללים בחיי העמים, אבל נגעים מצואים גם אצלנו.
יוכל היות גם־כן, שאהבת עצמי מדברת מתוך גרוני.
2) למשיב נפש היתה לי הידיעה, כי מתאחדים בפועל4 הזה כמה “דאָקטוֹרים וסטוּדעֶנטעֶן”! מה רב ההבדל בין יהודי פּוֹלין ורוּסיה בתכונת נפש בשאלת השׂפה! אצלנו לא תמצא חובש אחד מני אלף, אשר לא יבוש לדבר עברית, ואשר גם בעת החיה הרעה הזאת לא יצעק חמס על הרגש הלאומי אשר נעור בקרב הטובים והמתוקנים. ואם החובש כך, הסטוּדעֶנט, החולם מאחדות כל העולם כולו בחיק העתיד היותר קרוב – על אחת כמה וכמה.
3) את העוזרים על ידך הנקובים בשם ידעתי היטב; אבל סלח לי, אדוני, אם ארהיב נפשי להורות באצבע על הזקן שבחבורה – גאָטלאָבּעֶר! האדון הזה, אשר מלוא עולם הספרות כבודו, לא בא בזה על שׂכרו, כי אם על גמילת חסדים. האדון הזה בעל לשון ארוכה ורחבה ובעל שׂכל קצר… מעולם לא זכיתי למצוא בו רעיון אחד חדש… כן בלשון הקודש וכן בעברית. (לפי דעתי השמות הללו מכוּוָנים מאד אל ציורם במחשבתי).
4) בעד אות האהבה והאחוָה הנני משיב לו את תודתי מקרב לב עמוק, אולם בעד האהבה והאחוָה עצמן אך דומיה תודה. לחרפה לי להעיד לך כי אותם, אדוני, ואת מפעליך ידעתי לא מספריך, כי אם מהעתקתם בשפת פּוֹלאנית. לחרפה לי להעיד, כי בעירנו לא אמצא גם ספר אחד זאַרגאָני ולקנות לא ירשה הזמן הרע כעת.
על כן כּקבּלי, כן בלעתי את מרבית ספריך. משפטך על שמ"ר5 (אשר לא ידעתיו ולא קראתיו) המציא לי עונג־נפש במלוא מובן המלה, ואחרי כן נאנחתי: מדוע אין ביקורת כזאת בשְפת עבר להוציא את המוץ והתבן מן הגורן?
5) מרשה אני בכל לבי להחליף במלאכתי את המבטאים הבלתי מובנים לבני ליטא ורוסיא, אך זאת אבקש ממך, אדוני, לשית לבך למדת־השירים (פערזען מאַאס), ואם לא יכבד על אדוני הדבר, להודיעני אודות השינויים, כי האומן בעצמו מתקן בנקל את מעשׂיו.
6) מהשיר “דער דוּכּס’ל”6 לא שמעתי מעולם. זאַמעֶט אינוֹ זאַמוֹשץ.
7) הנני להסיר הצעיף מעל פני. אני האחד משני “בעלי האסופות” אשר כתבו והדפיסו ספר שירים (אין לי אף ספר אחד ואיני זוכר את השנה, כמדומה לי שנדפסו זה 15 שנה).7 השני היה המנוח ליכטעֶנפעֶלד. מהקובץ הזה היו מלאכת ידי: חיי המשורר העברי, חנה ועוד מהשירים הקטנים. ב“השחר” הללו מאד את השירים; גאָרדאָן (מבקר ה“מגיד”)8 הוציא גם כן לאור משפט, אשר היה לי לתפארת, אך בעל “הצפירה” (אז סלאָנימסקי לבדו), בחמתו על ליכטעֶנפעֶלד על דבר הביקורת, ועלי על דבר שיר קטן “הכלב והירח”, ענה לשואל מדומה: “לא נבקר את הספר שירים שונים כי הוא תחת הביקורת”. ב“השחר” נדפסו ממני איזה שירים קטנים. ב“הבוקר אור” שיר “נגיאל” ומעט פראָזאַ (“הבוקר אור” יצא אז לאור בגאליציעֶן). ב“האסיף” שנה העברה הדפסתי “מנגינות הזמן”, “עיר קטנה” (שני שירים) וספורים קטנים. כל זה לא מצא חן בעיני המבקר של ה“וואָסחאָד”. ב“היום” הדפסתי נאָוועֶללעֶ קטנה “הקדיש”; בהכנסת9 שיר קטן “עלמה עבריה”. ב“הצפירה” איזה פעֶלליעֶטאָן וספּור “הציץ ונפגע”. ובשביל הספור הזה, אשר קלקלוֹ המו"ל בחסר ויתיר מיראתו את היראים, חדלתי משלוח לדפוס.10 ספר אחד עברי “חלום החלזון ופתרונו” הכינותי לדפוס, אך מחסרון כסף לא הדפסתיו. – זאַרגאָן לא הדפסתי עוד ועד כה שׂרפתי אשר כתבתי.
8) עתה ארשה לעצמי לדבר דבר באזנך אודות המפעל לטובת הכלל בכלל. מה תאמר, אדוני, על בעל חסדים אשר תחת לחם ובשׂר ומים יתן לרעב תפנוקים למלאות ולצבות בטן ובלי החליף כח? מה תאמר לבעל חסדים אשר יתן אזור משי יקר המציאות לאיש ערום בלי מחסה ומסתר מקור וקרח? היפליא איש חסדו אם יתן איזה משׂכית מרהיב עינים למחוסר דירה? והלא כן אנחנו עושׂים כל הימים. תחת חכמה ומדע, שהם הלחם, הבשׁר, המים הלבוש והדירה לנפש האדם, אנחנו נותנים להם משׂכיות ותפנוקי הבעֶלעֶטריסטיק!… כל פעלנו יהיה מאפע עד אשר לא נעשיר את הספרות בספרי מדע. כל זמן שאחינו לא יוכלו לרווֹת את נפשם באמת בספרות ישראל, כל זמן שלא ימצאו בה את הדעת האמתית, תהיה הספרות אך לשעשועים בלי מועיל; אין לי הצדקה להאשים את העוזב את שׂפוֹתינו (בלשון רבים), כי לאו כל אדם זוכה להיות פאטריאָט ולהקדיש עתותיו בשביל אהבת העם: ואם מוכרח איזה איש להתפתח בשׂכלו בשפה אחרת רחוק מאד להאמין שימצא עוד זמן וכשרון למקרא עברית. אם נבקש מעמנו שידע את שׂפתו, ואם היראים יודעים אותה, כיון שכל צרכי נפשם בה, אז עלינו להכשיר את השׂפה, שתמציא גם למשׂכיל את צרכי נפשו. אם כה נעשׂה, החוק החדש המצר צעדינו בבתי־הספר יהיה לנו לברכה (אם גם לחרפה). – לפי מצב המדעים כעת נקל מאד להתחיל לתת לפני העם ספרי חכמה בכל הענפים והבּראנזען [המקצועות]. לו הרשה לי מצבי הגשמי (זה זמן קצר אשר פרנסתי התמעטה מאד ואין בה די להחיות נפש) לקנות לי איזה ספרי עזר, כי אז הוצאתי זה מכח אל הפועל. פעמים רבות החילותי לכתוב ספרים כאלה, וביחוד רואה אני את עצמי מוכשר להגיש ספר בחכמות: הנפש (פסיחאָלאָגיע או החברה (סאָציאָלאָגיע ואולי גם הטבע (פהיזיק). אבל הספרים שהם אצלי אינם ממלאים את החסרון, אשר ארגיש בגשתי אל המלאכה כי לא לחכמים ונבונים יוקדשו הספרים האלה, כי אם אך ליודעי מקרא ובשבילם לא אוכל להרבות באידעֶעֶן וחוקים כוללים, והעיקר הוא עולם המעשׂים (פאַקטעֶן) המזהירים את נפש האדם.
אדוני עובד לשמה, ידעתי זאת מראש ועתה נודע לי בבירור יותר, על כן נשית יד ונעשה דבר טוב באמת. יהיה אדוני המו"ל ואני הסופר (ואולי יבואו עוד אחרים תחת הדגל הזה) ונעשיר את השׂפה באמת. ואם בעירי הקטנה חסרון הספרים אינו נמנה על ידי שאילה, כי אינם במציאות, הלא בעירך הגדולה תמצא די והותר. במשך חודש ימים אוכל להכין לתכלית הזאת “איינע גאַנץ פּאָפּוּלאֶרעֶ פּסיחאָלאָגיע”, אם אך תמציא לי באחת מן השלש לשונות רוּסית פּוֹלאנית ואשכנזית איזה ספרים כמו Wundt ודומיו. – לי אך מורעֶי וריבּא. –
9) עוד הערה אחת קטנה: אינני מבין מדוע מבקש אדוני אך מחיי העם, האם לא נחוץ ללאום לדעת חיי הלאום האחר אשר הוא יושב בקרבו? האם לא נחוץ לו לדעת את אופני החיים הכלליים? מדוע לא ילמד לדעת את השאלות הכלליות ותגבילוהו אך בשאלות פרטיות? אמנם הן העיקר, אך גם הטפל אינו מן המותרות. עלינו להמציא לו הכל. –
10) איזה עקזעֶמפּלארעֶן מספריו אוכל למכור – יאבה לשלוח.
אחרי העשרה המאמרים הללו הנני מתכבד להבטיחך כי מלא אני אהבה
ותודה לכבודו.
ל. פרץ
ג
18 ביולי 1888
אדוני היקר!
בפתחי את שׂקי הישן מצאתי בו עוד איזה תמונות מחיי עמנו בפּוֹלין, כתוּבות פּראָזאַ. אולי ימצאו חן בעיניך, הדפיסם. אולם עיקר כוָנתי במשלוח הזה למנות החסרון במכתבי הקודם, כי שכחתי לדבר מהנחוּץ מאד. לתת לפני העם מאמרים מקורות העיתים בכלל ומקורות ישראל בפרט. את הדברים הללו לא הייתי כותב למו"ל בעל עסק (געשעפט’ס מאַנן), אבל אדוני כותב ואני מאמין לו, שכל חפצוֹ טובת הכלל, מפני שהוּא לעצמוֹ “מתלונן בצל הכסף”, על־כן מוצא אני את עצמי מחוּיב להביע לו את כל לבי בשאלת היום, ואם ימצא בזה דבר חפץ, דבר הגוּן להוציאו מן הכוח אל הפועל, אחשוב את עצמי למאושר.
(1 לפי דעתי, ואני מאמין, כי כל איש משׂכיל על דבר אמת יודה לי, למרות המתימרים בשם הפועל והמעשה (פאקטען) המשליכים אחרי גום כל משפט מוּקדם; למרות הרואים במלחמת תנוּפה של החיים בין העמים והיחידים כל סוד ההתפתחות (גוּמפלאָוויטש ודומיו) ולמרות מאָלטקע וחבריו אשר דעתם בזה ידועה; למרות כל אלה, אני אומר, כי כל לב ישר וכל עין טובה רואים תכלית האנושית, תכלית האדם בכלל וּּבפרט בהתבוללוּת כללית של כל העמים והלשונות, בהחדל המריבות, המלחמות והקרבות, זה הוּא חזיון הנביאים, זה הוּא חזיון כל לב טהור…
1) מעבר השני לפי העת ההוה, לפי יחוּס הטוב (הממון, השדות והכלים) אל מספר עורגיו, לפי מצבנוּ בהשׂכלה וחכמה מדינית, לפי מצבן האיתן של האמונות השונות, אי אפשר לצאת מן הכוח אל הפועל היום אוֹ מחר גם בעתיד הקרוב אלינוּ ואל יוצאי חלצינו. נהפוך הוא, רואים אנחנוּ כעת התפתחוּת מחשבות זרות, מחשבות ודעות רעות, שאָוויניזם משחית לב ונפש, אנטיסעֶמיטיזם מעורר לבות חכמים ונבונים ומוליך שולל את השומעים בלימוּדים. אנשים עומדים בראש הדור, על הררי המעשים מרימים נס ההבדל והשׂנאה… עתה ערב, עוד יאתא ליל, ואחרי־כן כאשר ילבינוּ עצמותינוּ, יבוא גם בוקר…
3) שני אנשים אם דעתם אינה אחת וחפצם להשתתף, מחוּיבים הם למחול כל אחד על חצי רצונו, למען בוא אל השׂווי. אבל אין לאחד מהם הצדקה לבקש מאת רעהו לבטל את כל רצונו מבלי קבל בעד זה קרבן מרצון זוּלתוֹ. מה שהוא אמת אצל אנשים פרטיים הוּא אמת אצל העמים. התבוללות מכל הצדדים הוא דבר טוב ויפה. לבקש מעם אחד להתבולל, להיות לאחרים למאכל, לרדת מעולם החיים אל תהום הנשיה, הוא עוון ומעשׂה רצח, ואם המחשבה הזאת יוצאת מקרב המקריב בעצמו הוא אבוּד עצמו לדעת. על־כן כל זמן שהרעיון הלאומי חי בקרב העמים כולם יחיה גם בנו ומחויבים ומוכרחים אנחנו (על־פי חוק הטבע) להתקיים בתור עם עומד בפני עצמו. נוכל למחול על קיומנו עצמנו למען היות חלק בתוך הכלל הכולל אך חלקים, אך לא נוכל להתבולל במובן אחר ולהבלע על־ידי אחרים ולשוב מן היש אל האין.
3)11 מלבד זה רעיון ההתבוללות הוּא עתה ללא הועיל כי עבר הזמן שקבלוּ את המתבוללים ביד פתוחה…
4) לפי זה ובלי רצוננוּ עומדים אנחנו למלחמה. במלחמה הזאת אנחנו מעט מזעיר מן השונא החונה עלינו מכל עבר. אמנם בדבר אחד ידינוּ על העליונה: “אתנו הצדק”. יאמרו אנשי המעשׂה מה שלבם חפץ, “הצדק” הזה איננוּ רעיון רוח, איננוּ צלצוּל בלבד; בהשם הזה תוֹך הנפלא תוֹך שאיננוּ גוּף אבל שהוא כוח בגוּף, הוּא הכוח אשר בנו מיום גלותנוּ ואשר לא יתן לנו לנפול. זאת זאת גבוּרתנו, זה הוא קשי ערפנו במלחמה הזאת. אבל מלבד הגבורה נחוצה גם עצה. אך העצה והגבורה אם יבואוּ לעזרתנו יחד תוכלנה להרחיב צעדינוּ.
5) הכל מודים כי אחד מהדברים המחזיקים את הלאוּמיות היא הלשון. כבר אמרתי במכתבי הקודם, כי למען שתהיה הלשון לעמוד ברזל נחוּץ שתהיה לשון, הממציאה למדברים בה ולקוראיה כל צרכי הנפש ועל־כן הספּורים בלבד אם יוכלוּ להחיות את השׂפה מעצמה, לא יחיו אותנו. אבל העיקר בדבר אחר:
6) כל חברה אנושית הוּא כלל פרטים, המתאחדים לצורך אחד, המצטרפים בדעה (אידיעע) אחת וכו'. למען אפשרוּת האחדוּת נחוּץ ידע כל פרט שני דברים: את הצורך הכללי או את הדעה הכללית, ושידע שזה נודע לכל המון הפרטים. כל כלב חזק לפני בית אדוניו, זה הוּא רעיון הצדקה; כל צפור מתעודדת בהמון הצפרים, זה הוּא רעיון האחדות. וזאת היא המטרה אשר לנו להעמיד היום: להביא דעת הכלל והפרטים בלב כל פרט ופרט… אם ידע כל אחד מאותנו מה הוא עברי, אם ידע כמה מאחיו יודעים ונכללים בדעה הזאת, אז הדעת תכפל לפי מספר הפרטים החיים כעת. ואם ידע כל אחד את הקורות את אחיו בכל הדורות, אז תכּפל הדעת המוּכפלת לפי מספר הדורות! הדעת הכללית בשטח כל המקום וכל הזמן הוא תוכל לעמוד לנוּ בימי החושך.
6) לגברים שתי שפות, עברית12 ולשון הקודש, ולנשים שפה אחת ואליהן נחוץ לסופרי עברית לשית לב. מרבית הנשים הולכות בטלות מבלי עסק וענין לענות בו. תמיד הנשים [הן] הראשונות להתבולל וללמוד את דרכי רעותיהן הנוצריות. לכל איש צרכי נפש, ואם צרכי הנפש העברי אינם מתמלאים בבתינו לומדת היא מאחרים ועל־ידי אחרים. את הנשים הללו, אשר תמיד הן לנו למכשול ולפוקה, נוכל בנקל להפוך לעוזרים על ידינו במפעל הלאומי. לדבר אליה נקל מאד, נקל מאד ללמדה דברים טובים ומה גם קורות הימים. אם תדע כל עבריה במה היא עבריה, אם תבין, כי חובות רבים עליה מלבד שלוש המצוות, אז בהרגש, אשר יתר שׂאת לה בו תמצא מחסה ומסתר מהרהורים הרעים אשר תפול ברשתן עד היום.
על כן:
נחוץ הוא מאד לתת בשביל הנשים מאמרים מקורות בני־ישׂראל. ולפי שרוב הקוראים נשים הם – זה הוּא עיקר המטרה.
והנני מוקירו
ל. פרץ
ד
22 ביולי 1888
נפלתי מן הפח אל הפחת… ראשונה הודיתי בחרפה,13 כי לא ידעתי אותך ולא את פעולתך כי אם מן העתקות בשׂפת פּוֹלין, ועתה עלי להודות בחרפה יתירה, כי גם זה משגה, כי נחלפת לי, אדוני, באבּרמוֹביץ אשר הקליאַטשעֶ שלו ומסעות בנימין השלישי נעתקו לשׂפת פּוֹלין, ולך הסליחה.14 בכל זאת לא אפונה, כי באחד העלים של המכתב־עתי Przegiad Tygodniowy או Prawda קראתי אודות הליטעֶראַטוּר הזאַרגאָנית ושם נזכרת, אלם למורת רוחי לא אוכל למצוא את העלים, כי אך אני האחד מקבּל אותם והקוראים אצלי רבים ואך נוּמר אחד מעשׂרות שבים אלי. וגם הם קרועים.
מבלי חכות על תשובתך בנוגע להפּראָזע אשר שלחתי, הנני מוסיף ושולח “אבן ואבן איפה ואיפה”. –
את הנאָוועֶללעֶן ואת הרצוף בזה כתבתי בבת אחת (אני קראתי ועוזרי כתב) ואין לי העתק מהם, על־כן אם לא ימצאו חן בעיניך, השיבם בטוב.
והנני מוקירך ומכבדך –
י. ל. פּרץ
ה
אדוני!
[בלי תאריך]
אומר אתה במכתבך הקצר, כי מצאת דברים טובים ודברים רעים בשירי, ויוכל לבוא בדפוס אך ב“אופן אם תסכים על האופנים והברית אשר כתבתי לידידנו דינעסאָן”, ומרוב עבודה שכחת, כי לא נביא אנוכי לדעת מה הם האופנים והברית הללו ולא אוכל להסכים או לא. אמנם ככל בני ישראל אנסה לרדת סוף דעתך על־פי “נגיחה”15 – אם ישנם דברים טובים ודברים רעים, בלי ספק חפץ המו"ל16 לזרוֹת הרעים מן הטובים, והתנאים והברית הם לתת לך, אדוני, כוח הרשאה לעשות תיקונים. אם כן, אף כי לא אסכים לזה בלי כל תנאי, אדמה כי נוכל להתפשר.
אדוני אמנם בצדקו, כי ערב הוא המו“ל בפני קהל הקוראים בעד טיב המאמרים והשירים שהוא נותן לפניהם, והוא ערב בעד טיב הספר בכלל, אבל גם הסופר בעצמו יש לו הצדקה לבקש שמירת כבודו בפני קהל הקוראים, והיה אם יעשׂה המו”ל תיקונים אשר לא ימצאו חן בעיני הסופר ואשר לפי דעתו יחבּלו את מעשׂי ידיו, הלא אז בצדק ירגיש הסופר כאב גדול, כאב נפש ולב. על־כן נחוצה הסכמת שני הצדדים.
יאבה על־כן המו"ל להשיב לי את שירי וההגהות בצדו, לאמור: את זה עזוב וזרה הלאה, זה תקן באופן זה, את זה סרס וכו', ואני אראה אם אוכל לעשׂות כדבריך.
מטבעי, אדמה, שאני מודה על האמת, וכפי שהכרתיך, אדוני, ממכתביך, אינני רואה שתהי לך הבנת היופי שונה מאד מהכללית ומהבנתי הפרטית, ועל־כן בצדק אקווה כי נבוא לידי פשרה.
אמנם [אם] לא כיוָנתי לדעתך ב“נגיחתי” זאת, ראה בטובך להאיר חשכי ולהודיעני מה כתבת לדינעסאָן אודותי. –
בין שיודפס שירי זה ובין שלא יודפס הלא אנשים אחים בני מלאכה אחת אנחנו, ודעותינו, אם תהיינה שונות, לא תפריעונוּ מלבוא בברית אחרת, יש לי רב. –
מדוע לא תענני אם תאבה ספּור גדול (בערך אל הקטנים מאד) בשם “דיא שטיממעֶ”. קרא אותו דינעסאָן והנו עוד אצלו. –
והנני מוקירך ומכבדך
ל. פּרץ
ו
2 במרץ 1889
התשורה 17קבּלתי. ספרך הוא באמת אוצר מלא כל טוב.
מוקירו ל. פרץ
אם אין זה מן הנמנע, אבקש מכבודו להשיב לי בהחזרה את כתב ידי “מאָניש”.18
הנ"ל
ז
אדוני הנכבד.
הנני עושׁה כדבריך ושולח לך את השיר.19 וזאת ההקדמה:
השיר הזה הוא ספר ראשון מחבּוּר גדול, אף כי הוא כמעט דבר בפני עצמו ויוכל למצוא חן בעיני הקוראים המבינים.
תכלית כל החבּוּר הוא להעביר תחת שבט ולהציג אל עמוד הקלון את גדולי הדור, מגדולי החסידים, המתנגדים, הסוחרים, בעלי הצדקות והטובות ולהוכיח את המעיין הנרפש אשר ממנו נובעים החיים שלהם. וזאת אקוה לעשות באופן כזה: המשורר בעל לשון להמליץ ולשיר, בעל תחבולות שונות, על־פי כל הדעות (שוּלעֶן) וכל הדרכים בשיר, חפץ להציב לו יד ושם בעולם הספרות על־ידי פוֹאמה גדולה. נחוץ לו על־כן לבקש לו גבור שיהיה לנושא ספרו. בעירו הקטנה טשאַכנאָכנאָווקעֶ, אף כי הגברים בעלי תורה והנשים צנועות, אף כי תמימים הם עם אלהים ואדם, לא ימצא את מבוקשו. טבע הגבור של פּוֹאמה מחייב שיהיה הנושׂא איש חי, בריא אולם. איש פועל. והנה בעיר הקטנה החיים אינם חיים, הנשים מבשלות, האנשים בלים בלא עתם וטרם יזרח עליהם שמש העלומים כבר הובא בעול צוָארם והם נובלים כקיקיון דיונה. נחוץ לו איפוא לנסוע לבּוּבעֳֶרניק עיר ההשׂכלה. שם יש לו דוד ודודה, שם ישב ימים, עד אשר יכיר את החברה ויברור לו “גבור”. אמנם הכיר וראה עול ימים, יפה תואר ויפה מראה, והחיצוניות (כי פנימיות אין) לקחה את לב המשורר ליהנות מהמאור של הסאַלאָנעֶן – והנה פתאום הופיע לפניו המשרת של החברה [לאקיי] והמשורר רואה ואינו יודע עוד את החילוּק בין העול ימים הגבור בעיני כל החברה, תאות נפש נשים ועלמות, והלאקיי. עד כאן החלק הראשון.
אחרי־כן יבואו חברות אחרות: סופרים, מבקרים, בעלי טובות וכו'. כנפול הכוכב משמי המסחר, כן יפלו כוכבים אחרים, ואדמה כי זה לא יעמוד לך לשׂטן ותוכל להדפיס חלק ראשון ולהעיר כי ההמשך יבוא. ואמנם אי אפשר להדפיס ספר גדול כזה בפעם אחת. וכיון שאני מאמין ובטוח כי הפאָלקסבּיבּליאָטעֶק לא יסוף ויוסיף לחדור אל לבּות העם, כן אתאר לי אותך אדוני כמאמין בזה.
עוד זאת. אינני יודע עוד אם ימצא השיר חן בעיניך, אך חפץ אני להצטדק על דבר אופן כתיבתי. כאשר הודפס המאָניש קבּלתי מכתבי תהלה רבים וכן שלמים, אך כל המריעים וכל המהללים העירו, כי לא יובן המאָניש מאת העם: ואם כן – למה זה אנוכי? אולם מעיד אני עלי את כל ההמון אצלנו, כי אם מבינים הם אך לפי ערכם, הם מרגישים את היופי, את הרוח המרחף על־פני השיר, וזאת תכלית השיר. לא להביע במליצות את הנודע, כי אם לפתוח שמים חדשים, לברוא להם מושׂגים חדשים, לחדור אליהם ברעיונות מקדימים, ולא לספּר את הישן והנושן. אמנם הקורא צריך לקרוא אחת ושתים, שנית ושלישית, אך כאשר יוסיף לקרוא, יוסיף להרגיש, יוסיף להבין, וזאת התעודה!
כאשר נאבה להביא אל הלב רעיונות חדשים, כן מוכרחים אנחנו לתת גם צורות חדשות, מבטאים חדשים, כי שמלת הנושן לא תיטב על החדש. המבטאים הללו זרים הם לראשונה, אך סוף כל סוף יבואו כמים בקרב הקורא ויעשירו את כוח מבינותו. לתכלית זאת לא נדחקתי לקמץ את מחשבתי ולצמצם אותה בכלי המבטא של ההמון. נהפוך הוא, שמתּי לבי לא אל לשונו, כי אם אל הלשון אשר תתאר ביתר שאת את המורגש, ועל הקורא שלא למד – ללמוד. למען הקל על הלימוד אוכל להעתיק לו בהערות את המלות הזרות לו עוד.
אנוכי לא אביט על הזאַרגאָן כעל “כלי שני” ולא כעל אמצעי חולף עובר, אני חפץ שיהי ללשון, ועל־כן עלינו להרחיב אוצרות ולהוסיף מדי רגע מבטאים חדשים, לבל יאמר איש סופר צר לי המקום…
עוד זאת: אם ימצא המשלוח חן, יודיעני וישיבנו לי מהחזרה, למען עשות בו תיקוּנים עוד. ישנם מקומות מבולבלים, ישנם ציורים מטושטשים, לא בכל מקום החרוז עולה יפה. אך מטעם שאני נוסע על משך ימים מביתי, אמרתי יהיה לאדוני פנאי לשׂים עינו בעבודתי. גם זאת לדעת, כי המעתיק שלי היה איש עבריין,20 וטעויותיו ושגיאותיו עודן קבועים.
יוכל היות, כי לא ימצא השיר חן בעיניו, ואז יאבה בטובו גם־כן להחזירו לי במהרה, אך – אחרי הקריאה עד סוף! יש לי הצדקה על זה בשביל ההוצאות שהוצאתי על ההעתקה. אצלנו העתקת כתבי עברית ביוקר מאד שילמתי כעשר רוּבּל־כסף!!!
והנני מוקירו ומכבדו
זאַמאָשץ, 17 מאי 1889.
ל. פּרץ
יש אתי ספּורים גדולים וקטנים, הלשלוח? רבים התקבלו אל ה“הויזפריינד”21 וגם ישנם שיהיו נדפסים בה“פאָלקסצייטונג”.22
הנ"ל
ח
[בלא תאריך]
אדוני!
מעולם לא דמיתי ולא עלה על לבי שיבוא יום ואהיה מוכרח להשתכר מפרי עטי. לאסוני בא היום והנני מוכרח לתת לו הרשאה לתקן, כי הכסף הוא נחוץ לי מאד מאד.
מעולם לא דמיתי ולא עלה על לבּי לבכּר איזה מו"ל עליך, אדוני, נהפוך הוא. בכל לב אמסור לך את כל ספּורי – אך בך האשם אם לא עשׂיתי זאת עד כה. בשנה העברה לא הדפסת ספּורי, שאלתי אודותם איזה פעמים ולא קבּלתי מענה.
בזו הרגע אני כותב לידידנו ה' דינעֶסאָן שישלח לך את ספּורי –
אם יוכל אדוני לשלוח לי תיכף את משׂכּוּרתי23 בעד השיר, ואולי גם אַוואַנס על הספּורים, יעשׂה עמדי חסד, כי נצרך אני לזה. ואם לא – ישלח לי המחצה.
עוד הפעם אבטיחך, כי לא היה עם לבי מעולם להתרחק ממך בעבודתי, כי אם גם יהיו דין ודברים וטענות24 אודה בפה מלא כי ה“פאָלקסבּיבּליאָטהעֶק” עולה בערכו מכל הנדפס בשתי ספרויותינו.
את הנדפס כנגדך לא קראתי, אך כנגד מאמר קאַמינקא ב“הצפירה”25 ערכתי מענה חד וחלק. לוּ היה בכוחי להדפיסו בפני עצמו, אז חילקתיו חינם, אך אינני בכוח, וה' ציטראָן חפץ להדפיסו בספר שנתי שהוא מוציא לאור. אם אמת הדבר לא אדע עוד.
חפץ אני לשלוח לציטראָן את המאמר, אך אולי תאבה לקראו, או אולי גם להשתמש בו. ענני תיכף ואשלחנו מקודם לך. המאמר טוב מאד, מעצמו מובן, בעיני.
והנני מחכה לתשובתך
ל. פּרץ
ט
י"ל פּרץ. זאמוֹשטץ.
[בלי תאריך]
לפי מכתב ידידנו דינעֶסאָן הספּורים נשלחו זה זמן כביר; את השיר לתיקונים עד היום לא קבלתי ואני הנני במבוכה, כי נחוץ לי הכסף מאד. לא אוכל לבקש אמנה26 מראש, כי לא נדע איש את אחיו במו"מ, אך מוכרח אני לבקש ממך למהר להחיש את המשלוח לתיקונים או לשלוח לי שכרי מראש.
עוד הפעם אבטיחך, כי לולא המבוכה אשר באתי בה לא הייתי דורש.
י
[מתוך המכתבים והעתונים הבאים ידענו, כי שלום־עליכם נהנה בווארשה מכבוד וגדולה בשפע רב. חברת “הזמיר” ערכה לו חמישה נשפי־קריאה בזה אחר זה, ובכולם היה התיאטרון צר מהכיל את הבאים. – – –
אל הנשף הראשון בא בין הבאים גם י. ל. פּרץ. זו היתה, לפי השערתי, הפעם הראשונה אחרי רוגז ארוך של עשרים שנה כמעט, שפּרץ נתפייס לשלום־עליכם ובא לחלוק לו כבוד בפומבי. ומאז נתקרבו לבותיהם יותר ויותר. מי עשה שלום ביניהם? אפשר, שיעקב דיננזון, בן־לויתו הנאמן של פּרץ, היה כאן המלאך הטוב. בארכיונו של שלום־עליכם מצאתי איגרת קטנה של פּרץ שנכתבה באותו קיץ של שנת 1908, התקשרות ראשונה בכתב לאחר הפסקה ארוכה של שנים רבות. איגרת זו, הכתובה אידית על פיסת נייר תלוש, נקראת כך:]
שלום עליכם, שלום עליכם – כּי ברקוֹביץ יודע לכתוב, ידעתי מכבר. כי אתה נמצא בווארשה – אדרבּה ואדרבּה! איפה יכולים אנו להתראות? הלא ידעת כי יש טילפון; קבע זמן, ונפטפט. וכשנפטפט, נדבר גם על ה“מאָנטריפטען”.
שלך ל. פּ
[השורות המעטות האלה נראות כסתומות, מאחר שנעלם תוכן מכתבו של שלום־עליכם, שפּרץ השיב עליו. אמנם בעניין זה, שאני “יודע לכתוב”, יש לי השערה במקצת: בימים ההם פירסמתי ב“דער פריינד” סיפור בשם “האחרון”, שמצא חן ביותר בעיני שלום־עליכם, – ומסתמא ביקש לשמוע את משפטו של פּרץ עליו. אבל מה רצה לדבר עם פּרץ על הירחון “ליטעראַרישע מאָנאַטשריפטען”, שהוצאתו נפסקה אז, שוב אין לדעת. אם כה ואם כה, אך דבר אחד ברור מתוך איגרת זו למדי: כי שלום־עליכם היה הראשון לפייס את פּרץ. ואפשר שכל עצמו של הדבר לא שימש לו אלא פתחון־פה להתפייסות זו.]
יא 27
אהובי, אהובי שלום־עליכם,
בטבע הרי אני שונא של כתיבת מכתבים. אך התוספת שלך למכתבו של דינזון נגעה אל לבי עד מאד. אך מה אכתוב לך? אני קורא כל מה שאתה כותב, אפילו על אודות מיודענו פ… אני קורא ומפליא את דבריך… והייתי רוצה מאד, שתבריא במהרה. היה בריא ושלם!
שלך י. ל. פּרץ
יב28
[והנה לכם עוד מכתב מאת פּרץ, שמתוכו אפשר לראות איך סופר מתעניין בכתיבתו של סופר אחר ורוצה שכתביו של חברו יופיעו יפים ככל היותר (המדובר היה על המהדורה של כל־כתבי שלו עם ציורים)]:
שלום־עליכם היקר, שמעתי כי אתה רוצה להוציא את יצירותיך עם ציורים, וכי מציעים לך את קראָטקא הצעיר לעבודה הזאת. והואיל והייתי רוצה מאד לראות יצירותיך מצוּירות, ועם זה יש לי אמונה בכשרונו של קראטקא הצעיר, הריני כותב לך דעתי ועצתי, שתגמור עם קראטקא בכי טוב.
שלך י. ל. פּרץ
[אין צריך לשכוח, כי פּרץ היו לו אותו זמן בעצמו שנים־עשר כרכים כאלה מיצירותיו, ואף־על־פי־כן היה שמח לראות בהצלחת כתביו של חברו, ובכל לבו איחל לו שהצלחתו תהיה גדולה עוד יותר, ולא חשש מפני התחרות… “הצלחתך היא גאות כולנו” – אמר לו בשעה של השתפכות הנפש.]
יג29
חוהמ“פ ה' תרע”ד
ה' שלום עליכם האהוב,
לצערי אין אני יכול להיות היום בבית.
י. ל. פּ.
-
המכתבים מועתקים כאן מתוך “מאזנים”, שבועון לספרות, לבקורת ולדברי אמנות, יוצא לאור על־ידי אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל, שנה ראשונה, תרפ"ט – 1929, חוברות ז‘, ח’, ט‘, וי’. ההקדמה שהובאה בזה בתוך סוגרים מרובעים וכן ההערות למכתבים שיבואו להלן, בסוגרים מרובעים, הן של י. ד. ברקוביץ (שהיה בימים ההם אחד משני העורכים של “מאזנים”, ולפיכך הביא אותם כ“ביאורים מאת המערכת” סתם). המהדיר. ↩
-
בברדיטשב. [לפי שיש לשער, היה זה מנהל בית־הדפוס של יעקב שפטל בברדיטשב.] ולפי השערה אחרת – משה אפשטיין דודו של פרץ, רב בזאמושץ ומחבר ספר “בית משה”. ↩
-
אין בדף הערה 2 הערת פב"י עמ' ריב ↩
-
[הכוונה להוצאת המאסף “די יידישע פאָלקסביבליאָטהעק”.] ↩
-
[הפאמפלט הבקורתי על רומאניו של שמ“ר, בשם ”שמר'ס משפט", שהוציא שלום־עליכם בקיץ ההוא.] ↩
-
[י. ל. גורדון הציע בעת ההיא לפני שלום־עליכם במכתביו (הכתובים רוסית), כי יבקש וימצא בשביל מאספו בלדה עממית בשם “דער דוכסל”, שגורדון שמע אותה בילדותו מפי העם בגליל זאמוט וזכר ממנה רק את החרוזים הראשונים. שלום־עליכם פנה אז בשאלה אל כל המשתתפים במאספו, אם שמעו ואם יודעים הם על־דבר הבלדה ההיא.] ↩
-
הספר הופיע לא “זה חמש־עשרה שנה” אלא בסך־הכל לפני אחת־עשרה שנה, בתרל“ז – 1877. השם המדויק של הספר הוא ”ספּורים בשיר ושירים שונים“ מאת שני בעלי אסוּפּוֹת, וארשה, 158 עמודים קטנים. בספר הזה נכנסו שירים עבריים חתומים בשם **פלא”י ג“ל ובשם יל”פ** (“בית שומם” – ספּור שומר היער; “העצל” – על שנת תרכ“ג; ”חנה" שיר ספּורי). על שני שירים (“חיי משורר עברי”, בעשרה פרקים, “השופט והמליץ”) חתומים שניהם – פלא“י ג”ל ויל"פּ. ↩
-
[דוד גורדון עורך ה“מגיד” בליק.] ↩
-
[“כנסת ישראל” של שפ"ר.] ↩
-
“הציץ ונפגע” נפסק פתאום ב“הצפירה” 1886, מס‘ 170. ורק במס’ 193 התחיל הספּור נדפס שוב, עם הערה מאת המערכת, כי “מסבּה מסוימת נדחתה הדפסת המשך הספור עד היום הזה”. ↩
-
[טעות היא מצג פּרץ: הסעיף הזה צריך להיות מסומן במספר 4, והסעיפים הבאים – 5, 6, 7, 8. כמו כן השתמש פרץ שתי פעמים במספר 6.] ↩
-
כנראה טעות. וצריך להיות אידית. ↩
-
ראה מכתב ב', בחלקו הראשון. ↩
-
פרץ החליף כאן את רבינוביץ (שלום־עליכם) באברמוביץ (מנדלי מוכר־ספרים). בודאי נתכוון לשני ספרים של מנדלי, שקרא בתרגום פולני: “מסעות בנימין השלישי” ו“סוסתי”. התרגומים הללו נעשו בידי הסופר הפולני הנודע קלעמענס יונושאַ, והופיעו בווארשה בשנים 1883 ו־1886. ↩
-
מיידיש: אָנשטויסן זיך, כלומר – לנחש. ↩
-
שלום עליכם היה אמנם גם המו"ל, אבל הכונה כאן, כמובן, העורך וכן להלן. ↩
-
[הכונה להכרך הראשון “די יודישע פאָלקסביבליאָטהעק”, שיצא בימים ההם ובו נדפסה הפּואימה “מאָניש” של פרץ.] ↩
-
נתברר כי שלום־עליכם שינה כמה מקומות ב“מאָניש”, בכמה מקומות השמיט ובכמה מקומות הוסיף משלו. פּרץ התרעם על־כך ביותר, ובשנת 1892 הוציא את “מאָניש” כספר מיוחד עם הערה זו: “מודפסת ב”פאָלקס ביבליאָטהעק“, סבלה הבלדה הרבה מן המספרים של העורך ומעטו. אהבת־עצמי שנפגעה עוררה אותי לכתוב אותה מחדש, וידידים טובים – להדפיסה מחדש”. וארשה, תרנ"ב (1892). 40 עמודים.
לאחר שנים שב פּרץ לעבוד על “מאָניש”, ובכתבי פּרץ ביידיש נמצאים שלושה נוסחאות שונים מן הבלדה הזאת, והנוסחאות שונים זה מזה הרבה, בצורה בעיקר. ↩
-
לפי שמספּר דוד פּינסקי, כתב פּרץ בימים ההם פואימה גדולה בשם “וואו נעם איך אַ העלד?” (מהיכן אקח גבור?), בסיגנון של “טשאילד האַרולד” לביירון ובהלך־הנפש הביירוני. הפואימה לא נגמרה, וגם החלק הכתוב אבד. ↩
-
בלשון סגי־נהור: איש שאינו יודע עברי. ↩
-
[מאסף שנתי, שיצא אז בווארשה על־ידי מרדכי ספקטור.] ↩
-
[טעות היא מצד פּרץ. עתון בשם זה לא היה בימים ההם. הכוונה היא בודאי להשבועון “פאָלקסבלאַט”, שיצא אָז בפּטרבורג.] ↩
-
הכוונה, כמובן, לשכר־סופרים, ולא למשכורת ממש. ↩
-
[הכוונה היא להתיקונים, שעשה שלום־עליכם בהפואימה “מאָניש”] ↩
-
[א. קאמינקא פירסם בימים ההם מאמר ארוך בשם “אזהרה למכתבי עמל” (“הצפירה” 1889, גליונות 116, 119, 120, 121, 122, 123, 125, 126), שבו השמיע דברים חריפים נגד ה“זארגון” בקשר עם הפולמוס, שנתעורר אז בעתונות העברית לרגל צאת “הפאָלקביבליאָטהעק”, שבו השתתפו שלום־עליכם, א. ל. לוינסקי ואחרים.] ↩
-
אמון. ↩
-
המכתב הזה והבא אחריו לקוחים ומתורגמים מתוך המאמר “אַ וואָך מיט י. ל. פּרץ”, שכתב שלום־עליכם אחרי מות פרץ. ↩
-
הקטע שלפני המכתב הזה והקטע שלאחריו לקוחים מן המאמר הנ"ל של שלוםֿ עליכם (כרך ט“ו: ”אידישע שרייבער"). ↩
-
מכתב זה של שורה אחת ומחצה (במקור: “ליבער ה' שלום עליכם, צו מיין פערדורוס קען איך היינט אין דער היים נישט זיין. י. ל. פּ.”) נכתב בידי פּרץ בוארשה לאחר הסכסוך הנודע עם שלום־עליכם: שלום עליכם בא לוארשה לפי הזמנה של חברת “הזמיר”, שבראשה עמד פרץ. אך בלא ידיעתה של הנהלת “הזמיר” הופיע שלום עליכם, עוד לפני הנשף של “הזמיר”, באגודת “חובבי־שפת עבר”. מרוגזים ממעשה זה, החליטו חברי ועד “הזמיר” לחזור בהם מעריכת הנשף. שלום־עליכם בא אל פרץ הביתה ומצא את המכתב הקטן הזה. ↩
אל ש. אנ־סקי
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
אנ־סקי היקר.
סוף סוף קבּלתי ממך מכתב. הבינותי כי משהו אירע וַדאי והייתי חרד…
מילא, מה שמתרחש בעולם; מן הסתם יסתיים הדבר לטובה לך ולכל ישׂראל.
1) מה שנוגע לבני לוּציאן, הרי גמר מתימאטיקה, ויש לו הבנה רבה בטכניקה ובמלאכה. ראה בתי־ספר כאלה בחוץ־לארץ, – ואם יקבל משרה כזאת, יסע עוד פעם לחוּץ־לארץ, להכיר יותר את בתי־הספר למלאכה.
ובכן, הראה את כוחך.
2) מה שנוגע לתרגום של “די גאָלדעֶנעֶ קייט”, עשׂה כפי שאתה מבין, אני לא נתתי לו אוֹטוֹריזאציה. תקן אותו ושלח לי אם תרצה לשלוח אותו אלי, ואני אבדוק ואעיר לך הערות, ואז תהיה לו אוֹטוֹריזאציה. ואם לאו – הדפס על אחריותך.
3) בנוגע לבואי לפּטרבּוּרג, הריני מצטער מאד שכבר הסכמתי לבוא לפסח. חשבתי להיות אצלך, וכך אין לי כלל חשק להיות צדיק נסתר.2 מילא, את הנעשׂה אין להשיב. השתדל, לפחות, שלא יהיו לי צרות. –
על השאר נדבר בפּטרבּוּרג… מכתבים לכתוב זה עסקו של דינזון, אצלי זה קריעת ים־סוף.
שלך י. ל. פּרץ
ב
אנ־סקי היקר, טילגפתי לך3 כי אנו, כלומר הפּלונית שלי ואני, נוסעים מכאן ביום חמישי בבוקר (9 וארבעים וכמה) לפּטרבּוּרג בקוּריעֶר. לוויבּורג לא השׂגנו כרטיסים. התואיל בטובך להמתין לנו בפּטרבּוּרג, כן?
דרוש בלבביות בשלום רעיתך, אם־כי שלא־במוּכּר.
כשתהיה בפּטרבּוּרג בוא נא בדברים עם החברה הספרותית. טלגפתי גם להם.
בכבוד
י. ל. פּרץ
-
נכתב ביידיש. המכתב, והגלויה שלאחריה, נכתבו ב־1911. דינזון ביקש מאנ־סקי, בשמו של פּרץ, שישתדל להשיג משרה בשביל לוציאן, בנו של פּרץ, בבתי־הספר של יק“א. ”אצל פּרץ – כתב דינזון– זוהי שאלת־חיים“. אנ־סקי תירגם את ”שלשלת הזהב“ של פּרץ לרוסית בשביל כתב־העת ”יעוורעיסקי מיר“, שבו כבר פירסם ב־1909 את התרגום של ”בפּלוש על השלשלת". – פרץ נסע לפּטרבורג בענייני החברה היהודית למען התיאטרון, הנזכרת במכתב אל מנדלי. ↩
-
אנ־סקי גר לא בפּטרבורג, אלא בוויבורג הסמוכה. פרץ סבור היה לגור אצלו בדירתו. מובן שלא היתה לו זכות־ישיבה בפטרבורג. ↩
-
הטלגרמה שמדבר עליה פּרץ נאמר בה: “אנו יוצאים לפּטרבורג ביום ה' בבוקר בקוריער. פרץ”. היא נשלחה מוארשה ב־28 במארס 1911. ↩
אל דוד פינסקי
מאתיצחק ליבוש פרץ
א 2
מקום־המרפא ריינהערץ, 29 אוגוסט 1906.
ידידי הטוב.
“מוטב שתאחר משלא תיזכר” – טוב שנוהג אדם בעצמו מנהג של פשיטת־רגל.
לאחר “פאמיליע צבי”3 אֵין “זרובבל”4 יכול לעשוֹת רושם גדול. אך מלאכת־מחשבת היא הלשׂון העממית בחלקים המבקשים לחקות את מגילת אסתר. אני משתדל שיציגו כאן את “פאמיליעֶ צבי”, אך מי יודע אם הצנזורה תסכים להשתכנע – לפי שעה אין הדבר מצליח.
שלחתי לשפּראכנעֶר5 דראמה “הנסיון”.6 ורוצה אני לבקש ממך, לקרוא אותה אצלו ולפקח פיקוח ספרותי על ההצגה. אינני יודע אם השׂחקנים יבינו אותה. אין זו דראמה רגילה. כתבתי לו מכתב על־כך; אך אני כותב, כהרגלי, בקצרה. קרא נא אותה וכתוב לי את דעתך. אך ככל המהר. אני רוצה למסור את הדראמה הזאת לדפוס ואוהב לשמוע ביקורת, ואם היא צודקת – להתחשב בה. לאחר ההדפסה – אבוד. שבשתא כיוָן דעל – על.
– שמעתי, כי הוספת מערכה אחת אל “שוועֶסטעֶר”,7 האם זה נכון? אם כן, האם לא הייתי יכול לקבּל את המערכה הזאת?
אנו יש לנו כאן 3 תיאטראות ושלוש להקות. בכל אחד נמצאים כמה כשרונות; בדרך כלל שוּנד.
– במשך הזמן כתבתי הרבה מאד, האם אתה קורא? שתי פּואימוֹת בפרוזה, האם הגיעו לידך?
בדרישת שלום לבבית
י"ל פרץ
ב
[בערך 1906]
ידידי הטוב,8
לא עניתי על המכתב הראשון, חכּיתי לשני, שבו עמדת לכתוב במפורט על הדראמה שצריכה להביא מ. קאליש9 מן הדרך.
בינתים קבּלתי היום מכתב ממר שפּראכנעֶר, ומכתב מגוחך מאד. הוא כותב, כי בנוגע להדפסת הדראמה אמתין, משום שהוא ממתין עד שאני אענה לך…
סליחה. שכחתי שאין אתה יודע, במה הדברים אמורים.
מר שפּראכנער שילם לי בעד הדראמה, בשביל לשׂחק אותה, 200 רוּבּל. מטמון של כספים! לא עמדתי על המיקח, משום שהייתי סבור, שיהיה לי שׂכר־סופרים. אך הנה אני מקבּל מכתב ממר שפּראַכנעֶר, שהוא רוצה כי הדראמה לא תידפס. משיב אני לו: מסכים, אך במקרה זה – רוצה אני ששכר־ההצגה יהיה 400 רוּבּל, ואני מחכּה חודש ימים לתשובה. באה התשובה: המתּן!
ולהמתין קשה מאד! ה“וועג”10 פשט את הרגל, הולך לי לאבּוּד מעט כסף. והרי אתה יודע, מה תמיד מצב קוּפתי… מילא, יקח הרוח את כל הדבר הזה, אך לדעת הרי צריך אתה?
האם כתבת עוד מכתב והוא הלך לאבּוד?
אם אתה יכול, אנא עשׂה סוף לדבר. או שהוא ישלם, או שאני אדפיס, אם הוא אינו יכול או אינו רוצה לשלם.
נדמה לי, כי בין כך וכך 200 רוּבּל הם מחיר מגוחך.
אולי אפשר, כי שפּראכנעֶר ישלח מיד כסף, ובמקרה הגרוע ביותר – יישאר בתורת מקדמה בעד עבודה מאוחרת יותר?
הסבר לי את התנאים ב“שוּק” האמריקאני.
מה שנוגע ל“מה שהיה לפנים” – קונם עלי אם אני זוכר משהו.
בזכרוני לא נשתמר סימן כלשהו של עלבון, וגם – מעולם לא נעלבתי בגלל ענייני־כסף. אני זוכר רק, שבמשך כל הזמן התפלאתי שאינך כותב. הרהרתי והרהרתי בדבר ולא פסקתי מלהרהר, עד שהתרגלתי להרהורים…
על “די מוטעֶר11” כתבתי ב“וועג”.12 האם לא ראית את הרשימה הזאת?
על “פאמיליע צבי”, שיצא אך זה עתה בהוצאה מוּתּרת, הריני כותב, ואם אין אתה מקבּל את ה“וועֶג” – אשלח לך את הגליון הזה, או הגליונות האלה. משום שאני חושב לקשור זאת עם ה“יהודים” של צ’יריקוב13. תהיה מרוצה… תהיה משול לגברת פּאריסאית, הרוצה להגביר את יוֹפיה והיא יוצאת לטייל עם אחת מכוערת ביותר. פטפטן הוא, צ’יריקוב זה, אך יורים על הבמה, ונשים מתעלפות…
אם לא תמצא גליון “סער וועג” עם רשימתי על "די מוּטעֶר – כתוב לי ואשלח לך.
מה שלומך? מה שלום בני־ביתך וכמה הם? מה מעשׂיך?
שלך י. ל. פּרץ
מי הוא שפּראכנעֶר? נצלן?
ג 14
[בלי תאריך. 1906]
ידידי,
אני מתחיל לשלוח לך. אינני בקו הבריאות, אני יוצא למעון־קיץ.
אם ארגיש עצמי טוב יותר, אעבוד. דרישת שלום לאשה, לילד. אני במצב־רוח רע מאד…
שלך פּלאי15
ד
[גלויה שלוחה ממקום־המרפא ריינהערץ.
התאריך של חותמת־הדואר ניו־יורק: 29
[אוגוסט 1906.]
פינסקי היקר,
בזה הרגע בריינהעֶרץ גמרתי את הדראמה.16 אני מאמין שהיא – טובה, טובה מאד. אבל אין לי כאן מעתיק. בעוד שבוע ומחצה אהיה בבית. וכמה ימים לאחר זה אני שולח.
דורש בשלום רעיתך עם הרבּית.
אני מצפה לרושם עצוּם. – אנוס לשלוח את הגלויה לווארשה, שיוסיפו את הכתובת הנכונה.
שלך י. ל. פּרץ
ה
[ראשית 1907]
פינסקי היקר,
קבּלתי את מכתבך היום ואני משיב מיד; זהו סימן דלוּת ואגב כך אני משיב על השאלה “מה שלומי”. כשמשׂתּכּרים – מוצאים, ואחר־כך נפסקת ההכנסה –ונשארים בחוסר־כל. ה“וועֶג” אינו משלם, אל־כן “ירדתי מעל הדרך”; למן הראשון (לפי הנוסח הישן). וכאן אני מרגיש עצמי מוּחלש והייתי צריך לנסוע לאיזה מקום מרפא. אך כזה הוא מהלך העניינים, והקב"ה או שהוא מסייע בידי אדם או שאינו מסייע.
אני שׂמח על “היינריך היינה”17 שלך, אם כי היינה הזקן כבר מזמן אבּד את חנו בעיני. לי, לפחות, גרם נזק גדול. יהי אלוהים עמו, הוא הדביק אותי בנגיעה־הקלילה ובמעשׂה ההעוָיה, לפחות בעבודות הראשונות שלי, אך גם בדברי שבכובד־ראש אין איש הצחוק מרפה ממני. החשק להפוך את המראָה על צדה האחר, החשוּך, דבר מסוכן הוא.
“האם” שלך ודאי אינה מה שסובר ד"ר אֶליאשעֵב,18 אך את דעתי אין אני יכול לבטל. אינני יודע, איך “הגברת על שׂפת הים” נראית באוריגינל; אינני יודע, איזה תרגום קראת. אני יודע רק, כי זה שהיה לי היה טוב. האשה על שׂפת הים מדברת בלשונה היא. אך יתּכן גם, כי אשם בכך יותר התיאטרון היהודי, שבו אפילו הטובים שבשׂחקנים מדקלמים, אבל אינם משחקים. להתחיות בטפּוס מסוים, ללמוד את תנועותיו, ליצור את הדמות הריאלי המתאימה לאידיאל – הנה הדבר הזה עוד זר לשׂחקן היהודי, זר מאד. הוא עומד תמיד ואזנו נטויה אל הלחשן, ולפיכך אנוס הצופה להביט ישר לתוך פיו. אם משהו אינו מגיע לאוזן, אף־על־פי שרואים את הנעשׂה, מאבְדים את הקשר. ורע מזה המצב בתפאורות. מן “הסביבה” אין מקבלים שום מוּשׂג. חדר או יער? פרוזדור או סאלוֹן? אמריקה או הוֹציפּלוֹץ? אל אלוהים הוא היודע…
עכשיו בנוגע ל“נסיון”.
ביקורתך צודקת. המערכה השלישית היא אֶפיזוֹדית. וזאת כבר ידעתי מיד לאחר שילוּח כתב־היד. אך עצתך, כיצד לתקן זאת, אינה נכונה. ראשית: מפני מה אני ראיתי את המערכה השלישית? ומה רציתי בה, שלא בידיעה גמורה? אמנם, ה“תורה” של ישׂראל משעממת, אבל למה נתכוַנת בזה?
ביצעתי רק בלא הצלחה את תכניתי, משם שניגשתי אליה גישה יותר מדי ספרותית ופחות מדי בימתית.
והנה מה שהסברתי:
הבעיה היא: 1) אדם בלא אמונה אי־אפשר לו שיחיה (אמונה באלוהים, בעולם, באידיאל שלו…); 2) תכופות יקרה, שאיש האמת אנוס להונות; שאם לא כן, לא יוכלו אחרים לחיות, והוא מזייף את חייו מתוך רחמנות לבריות; 3) האדם הרע, המאמין בכוחו, סופו לנצח על האדם הישר והטוב, שאין בו אמונה בכוחו.
האמונה צריכה להיות בדראמה הזאת משולשת וצריכה להבּקע בקיעה משולשת:
1. האמונה החסידית; פּוקעת לחלוטין אצל יונתן במערכה הרביעית.
2. האמונה המתנגדית – צריכה לפקוע אצל גבריאל.
3. וההשׂכּלית – אצל לאה.
המספר 2 מבוצע שלא כראוי. את גבריאל אין הצופה רואה נופל מאין אמונה.
מלבד זה יוצא משום־מה, כי יונתן נעשׂה רבי לשם פרנסה, ורצוֹ רציתי אני משהוּ אחר ושונה מזה: יונתן מפקפק והוא נדהם ממעשׂה־פּלא! נס שעשׂה אותו ישׂראל…
ותקן אתקן את הדראמה באופן זה:
1. במערכה הראשונה יופיע ביתר בליטוּת ר' חיימ’ל, אדם רע. המאמין בכוחו, מסכסך ומנצח; כמובן, במערכה הרביעית.
תיוָסף תמונת־אהבה קטנה, ברוח ההשׂכּלה, וזה – על־פי הצעתך שלך. זה חייב להיות.
3) במערכה השלישית יורם המסך כבר בשלוש־סעודות. ישראל אינו אומר תורה. למתנגדים אין הוא רוצה לומר תורה (וזאת תהיה תמונה מפוארה), לאה באה ונכנסת באמצע. משׂיחתה ליד שולחן־הנשים (בשעה שהגברים אוכלים) עם אשתו של יונתן, גיסתה, מתברר מיד כל ספּוּר־המעשׂה. ליד שולחן־הנשים משתתקת באמצע השׂיחה, משום ששולחן־הגברים, שהיה עד עתה עסוק באכילה, מתחיל מדבּר. ישראל מעורר שוב את משאלת הנסיעה. יונתן אינו רוצה, קרובים צוחקים, גבריאל אינו רוצה להתערב. ישׂראל מזהיר את גבריאל, שהוא חוטא בכך… שלשלת הזהב… הקב"ה עונש. אך אמר זאת – בא השליח! גבריאל מחזיק מעמד. יונתן נדהם, שואל את לאה: מה מתרחש? היא אינה יודעת. הוא שואל: כן להאמין? כל־כך הרבה שקרים ראה! לא להאמין? כל־כך הרבה נסים! והנה, רק גבאי בלבד, אמר דבר – וכבר בא העונש. לאה מבקשת להסיח דעתו, אבל אגב שׂיחתה מתגלה כל ספּוּר־ המעשׂה שלה (אף זו תמונה מפוארת!). “אינני יודעת”, אומרת לאה. ואם לאה איננה יודעת, מאבּד הוא את משענו האחרון – והוא יסע. ישׂראל אומר: הרי אתה רואה – מן השמים…
ישׂראל בעל הדבּוּר הבטוח, החזק והחריף, מנצח. יונתן נוסע, לוקח את חוֹתנו וחוֹתנתו אליו; וכולם מתכנסים אל הנסיון – במערכה הרביעית. כולם מגיבים, כולם הם נגד הנסיון… גבריאל נופל ברוחו, מדוכדך…
חיימ’ל בא בחפזה כמנצח. אך אותה שעה מרים ישׂראל את יוֹסלי הקטן ומכריז: זה הוא הרבי! שלשלת הזהב לא תינתק.
והיקרא יקרא המחזה: שלשלת הזהב! לא: נסיון!
ושפע של עֶפעֶקטין נוֹסף…
אבל, הרי דרוש היה לי כסף, וממך לא קבּלתי מכתב, על־כן מכרתי את הדבר להדפסה…
אחר השבועות עתיד המחזה להידפס.
אם אפשר, יעשה שפּראכנעֶר כך, שיהיה לי מה לשלם בחזרה למו“ל. ואתה היה נא לי לעֵזר. קבע אתו כמה אני מקבּל בעד “שלשלת הזהב”. יתּן לך שפּראכנעֶר בשבילי מראש סכום גדול יותר, ואתה או הוא שלחוהו אלי. עם המשלוח אתה מטלגרף אלי מלה אחת: טוב! או: נשלח. ואני לוֹוה לי כסף (אם כי זה קשה) ומחזיר למו”ל ואינני מדפיס. אני לוקח בחזרה את הטופס היחיד (עכשיו הוא בצנזוּרה) ושולחו לכם.
ובפירוש הוּתנה אם שוּב לא ייראה לך, ואתה תתן שוב עצות ואני לא אסכים להן – הריני כותב בשביל שפּראכנעֶר דבר חדש, מן החיים, או מסיים בשבילו את ה“רויבּעֶר”.19
מסכים?
כתוב לי מיד תשובה, או, אם כפי שהצעתי קודם, טלגרף לפני המכתב.
הריני דורש בלבביות בשלום רעיתך. מפני מה אינה מוסיפה משהו בכתב־ידה? דומה, הרי היינו לפנים מכּרים טובים?
שלך
פרץ
פ.ס. לפי הנוסח החדש מתבלט בבהירות עוד משהו מעניין ביותר: התנהגותן של הנשים לגבי בעליהן. חוָה לגבי גבריאל, אסתר לגבי יונתן, ולאה לגבּי הרוקח. שלושה עולמות ושלושה מיני התנהגות.
אני בטוח, שהיצירה הזאת תהיה ראויה עכשיו לשמה.
י"ל פּרץ
-
המכתבים הם במקורם יידיש, חוץ מן הגלויה (ג) והמכתב הקטן (ד). ↩
-
[המכתב הזה הוא בספרו של נ. מייזל (“בריוו און רעדעס פון י. ל. פרץ”) שלישי בסדר המכתבים אל פינסקי. אולם עיון מדוקדק מוכיח, כי הוא צריך להיות הראשון.] ↩
-
משפחת צבי, דראמה נודעת של פּינסקי. ↩
-
ספור של פינסקי, פורסם בניו־יורק 1906 ↩
-
צריך להיות שפּאכנער, שחקן יהודי־אנגלי, בעלה של ברטה קאליש. ↩
-
נוסח ראשון של “שלשלת הזהב”, כשם שגם “חורבן בית־צדיק” הוא נוסח ראשון. ↩
-
אחיות. מערכון של פרץ בעברית נקרא “בשפל” (כרך “במחזה”, ספר א'). ↩
-
לפי ב. גורין הוצג המחזה בניו־יורק בשנת 1908, ולפי פינסקי – עוד בשנת 1906. ↩
-
צריך להיות ב[רטה] קאליש, שחקנית יהודית־אנגלית נודעת. ↩
-
א “דער וועג” (הדרך) – העתון היומי היהודי הראשון בווארשה, בעריכת צבי פרילוצקי, התחיל לצאת ב־1 באוגוסט 1905. הגליון האחרון יצא ב־14 ביאנואר 1907. ↩
-
“האם”, מחזה של פינסקי. ↩
-
ראה הרשימה על המחזה בכרך זה. ↩
-
יעווגעני צ'יריקוב, דראמאטורג רוסי, חיבר דראמה־של־פרעות יעוורעאי. ↩
-
[גם מכתב זה נמצא בספרו של מייזל לא במקום הנכון. מספּרו 138, אך מתוכנו ברור, שהוא צריך לבוא לפני הגלויה הבאה (ד'), שמספרה אצלו 136.] ↩
-
בשם זה היה פרץ מפרסם את דבריו באמריקה. ↩
-
בודאי הכוונה לֿ“די גאָלדענע קייט” – “שלשלת הזהב”. ↩
-
“היינריך היינה” הוא שמו הפרטי של בנו־בכורו של פּינסקי. ↩
-
ד"ר אליאשעב, הסופר הנודע בשם בעל־מחשבות. ↩
-
אולי הכוונה לתרגום או לעבּוד מחזהו הנודע של שילר בשם זה. ↩
אל ש. ניגר
מאתיצחק ליבוש פרץ
א 1
[ראשית 1909]
ניגר היקר,
מאמרך2 מצוין, יש בו רק חיסרון אחד: המכתב המוּבא בשלימותו3 צריך להיות בהערה. ובפּנים – רק תוכן קצר. וכך אעשׂה, אם אתה לא תמחה, אני כבר מביא זאת בחשבון לספר החמישי.
שלך יל"פ
ב 4
מר ניגר היקר,
אך זה עתה קבלתי את כתובתך, ואני מבקש ממך, – אני מוציא קובץ של 20 גליונות. – את המאמר על ביאליק. זה יהיה חשוב מאד למען הספר, למען הקהל ובכלל למען אלוהים ובריותיו. ענה לי, אם תעשׂה זאת.
שהות: 3–4 שבועות. וכל המזדרז הרי זה משובּח.
שלך י. ל. פּרץ
ג
ניגר היקר.
משׂמח אותי מאד. שיהיה אפילו 11/2 גליון, ובלבד – בוַדאות! שכּן, אם אתה מאכזב אותי, אתה מאכזב את כלל ישׂראל.
שלך פּרץ
ד
מר ניגר היקר,
את מאמרך יכולתי רק עכשיו לקרוא. הייתי טרוד מאד. עכשיו הייתי מוכרח, מפני שהמו"ל כבר ניגש להדפיס. המאמר שלך באמת פראַגמעֶנטרי. אבל – אין לשנות, אני מדפיסו כמות שהוא. – למען הקורא ביידיש היה הרבה יותר טוב תאור־חיים של ביאליק; אך זה הוא עניינך.
יצוֹא יצא הקובץ רק בסוכות.
משלי יצאו לאור: 1) “מפי העם”, 2) “בפליש על השלשלת”, 3) “שלשלת הזהב”. בשבוע הבא, יצא 4) “די צייט” (הזמן), ואשלח הכול ביחד.
שלך י. ל. פּרץ
ה
ניגר היקר,
האלמאנאך נדפּס רק עכשיו ואני בא אך זה עתה מן הדרך… בשובי מחוץ־לארץ מצאתי את עבודתך בשביל האלמאנאך מודפסת רוסית בפּטרבּוּרג ויידיש באמעֶריקא… השם עמך ויהי השם עמך גם להבא, אך בשביל האַלמאַנאַך שלח לי משהו אחר. כסף תקבּל מיד; כמובן, לא הרבה מאד…
שלך י. ל. פּרץ
ו 5
אך זה עתה קראתי את 2 המאמרים שלך עלי. מובן מעצמו, ממחמאות כל אדם מרוצה. אך המדובר הוא על שני מקומות, שאינם מחמאות כלל. ומה שנוגע לשני המקומות, לאחד אני מסכּים ולשני לא. אתה צודק בּנוגע לשלוש או לארבע החופּות. לא השתלטתי על החומר (ולאמיתּו של דבר, חומר אוֹפּעֶראי), ויצא – העגל הזה. כנגד זה הערתך בדבר חלומו של החייט בפורים אינה נכונה. זה בשום פנים לא בנוסח שלום־עליכם. זה הוא משל! ספּוּר־המעשׂה של ההתבוללות, התבונן יפה יותר! אך לא דאגתי היא זאת. בדרך כלל גם־כן היה לי מה לומר, אבל אישית.
ז 6
מר ניגר היקר,
לא עניתי לך על מכתּבך, משום – משום שאנו עומדים בנקודות־מוצא שונות, אתה – בזו של המנצח, המבקש כלים בשביל התזמורת; ואני בזו של סוֹליסט, הרוצה שהתזמורת תלווה אותו… ובכן, לא־כלום. אני אשלח מה שארצה, ואם לא יהיה לך כדאי להדפיס – תחזיר לי, ושוב נחיה בשלום. נכון?
אך יודע אתה, מי כותב, למשל, “בּאַשטעֶלעֶן” ולא “”בעֶשטעֶלעֶן"?7 חרש, שאיננו שומע את ההבדל שבצליל, ונוסף לזה עיור, שאיננו רואה. בהברה הראשונה של “בעֶשטעֶלעֶן” נוגעים נגיעה קלילה בשׂפתים, ואילו בהברה הראשונה של “בּאַשטעֶלעֶן” מניעים אותן כמו שבוּטית על קרש־הדגים…
אבל גם זה לא חשוב…
שלכם ה“עבודה זרה” הזאת (עשוּיה מיידיש הכשרה), ושלכם בית־המקדשוֹן (הקלייזל) הווילנאי, ושלכם הכוהן־הגדול של ידיעת־הלשון והכתוב…
את השטות הזאת נבלה גם־כן, בעזרת השם.
י. ל. פּ.
ח
מר ניגר היקר,
מסכים אך בתנאי שתשיב לי תיכף ומיד על־פי כתובתו של דינזון את “המלמד הליטאי”8 אבל תיכף ומיד, כי אני מוכרח לשלח אותו תיכף ומיד..
מה שנוגע לתבליט,9 עשׂה כרצונך. דרוש בשלום עצמך, בשלום קלעצקין וכל בני־אדם הטובים.
בדבר המוּזיאון10 שלחתי אך זה עתה אל ה“היינט” “קרן זוית”. אם ידפיס, אינני יודע.
שלך י. ל. פּרץ
ט
מר ניגר היקר,
אני שולח לך יחד עם זה ברשוּם את הקטע השני “זכרונות”. וַדאי יש בו הרבה שביאות. נתעייפתי מן ההעתקה, ואתה מאיץ, על־כן מוכרח אתה לשלוח לי בהחלט הגהה. לא אעכּב אותה לך: אשיבה מיד.
החזרתי לך את ההגהה הראשונה של הספר. היה צרור נאה של שגיאות.
למען־השם, לתקן את המטריצות.
שלך, י. ל. פּ.
דרישת־שלום נלבבת לך, ש. ניגר היקר, מה נשמע בדבר ה“פנקס”11?
היה לי בריא וחזק
שלך, דינזוֹן
י
אל מערכת “יוּדישעֶ וועלט”12
מערכת נכבדה.
אני מפסיק את ה“זכרונות” בכתב־העת שלכם. ומבקש בתוקף אפילו את הפרק הזה לא לגמור ולשלוח לי בחזרה את כתב־היד: את מחצית־הפרק ואת הפרק השלם ששלחתי.
יכולים אתם להדפיס הודעה, שהפסקת הפירסום נגרמה על־ידי סבּה שאינה תלויה בכם.
בכבוד
י.ל. פּרץ
יא
מר ניגר היקר,
מכתבך הביא אותי במבוכה; עדיין אינני יודע, מה אשיב לך.
הדבר פשוט:
עוד לפני שבועות וחדשים כתבתי לכם, שאם תחלקו לי את הפרקים, אהיה אנוס לחדול מלהדפיס אצלכם את הזכרונות.
ואתם, בלי לשים לב לדבר, שוב חילקתם…
מר קלעֶצקין אמר לי בסטארעֶבוֹ, שהזכרונות מוכרחים להסתיים עד השנה החדשה, ואתם מחלקים עוד.
מה נשאר לי לחשוב? חושב אני בפשטותי, הזכרונות אינם עסק בשביל כתב־העת שלכם, אך אתם מתביישים לסרב לי… וסירבתי אני.
עכשיו אתה כותב על כעס ועל עונש. שני הדברים כאחד רחוקים ממני, לא מובנים לי. וידוֹע ידעתי: יד דינזון באמצע, הוא מיצמץ בעינים. ומבין אני: הוא כותב שלא בידיעתי, מאחורי גבי…
ושתקתי.
מפני מה כותב אני עכשיו? אני רוצה, –
ראשית, שתבין כי אני נותן את החבּוּר הזה בפרקים, כי זוהי הצורה שבהם הזכרונות משתפכים אצלי, וכשאתם מחלקים – אתם פשוט מבלבלים אותי, ואני סובר, את הקורא – עוד יותר.
ואחרי־כן שנית –
האם אינך יכול עם ההגהה לשלוח גם את כתב־היד? עושׂים אצלכם שגיאות כאלה, שאינני יכול לפענח אותן; ממש גאוניוּת! ואני אנוס לכתוב מחדש, ומטליא טלאים; ושוב אין זו יציקה אחת…
ועוד פעם:
לא רגע אחד של כעס, של כוָנת עונש; דבר זה היה בוַדאי שטוּת, ואני נעלב, אם חושבים אותי לשוטה.
שלך י. ל. פּרץ
מסור דרישת שלום. למי – אתה מבין בעצמך. התחל תתחיל בוַדאי מאשתך?
-
כל המכתבים לניגר כתובים יידיש. ↩
-
“די געשיכטע פון אַ נאָמען” (תולדותיו של שם), נכתב בשביל “יודישע וואכנשריפט” שערך פּרץ. ↩
-
מכתב אל מנדלסון־ברתולדי, שעליו מדובר באותו מאמר. ↩
-
מכתב זה ושלושת הבאים אחריו נכתבו בשנים 1909–1910. פרץ הכין אז לדפוס את הקובץ “יודיש”, שיצא בווארשה ב־1910. ↩
-
המכתב הזה כמות שהוא, בלי תאריך ולא גמור, נמצא בין מכתבי־פרץ שבארכיון־דינזון. כנראה לא סיימו פרץ ולא שלחו אל ניגר. המאמרים הנזכרים כאן הם שני מאמריו המפורטים של ניגר (“מפי העם”), שנדפסו ב“לעבען און וויסענשאפט” (חיים ומדע) בווילנא, 1909–1912. ↩
-
חמשת המכתבים הבאים הם מן השנים 1913–1914, כשהיה ניגר העורך של “די יידישע וועלט” (העולם היהודי), בהוצאת ב. קלאצקין, ווילנא. ↩
-
“בעשטעלען” (להזמין) הוא הכתיב הישן, של פרץ; ואילו “באשטעלען” – הכתיב החדש, שנתחדש בווילנא. ↩
-
ספור ששלח פּרץ בשביל “די יודישע וועלט”. ↩
-
תבליט של י.ל. פּרץ, ש“די יודישע וועלט” רצה לתת גלופה ממנו. ↩
-
תיכננו בימים ההם להקים מוזיאון יהודי, ובעתונות היהודית התנהל ויכוח, היכן יש לייסדו, בפּטרבורג או בעיר יותר יהודית. ↩
-
ש. ניגר הכין אותו זמן את “הפנקס”, “שנתון לתולדות הספרות והלשון ביידיש, לפולקלור, לביקורת ולביבליוגרפיה”. הופיע בשנת 1913 בהוצאת ב. קלעצקין. ↩
-
מכתב זה מובא בין המכתבים לש. ניגר, משום שהוא נוגע להפסקת הפרסום של “זכרונות”, עניין שעליו מדובר גם במכתבים אל ניגר. ↩
אל ח. נ. ביאליק
מאתיצחק ליבוש פרץ
א1
למר ח. נ. ביאליק,
שלום.
על העונג אשר הרוַני שירו “מתי מדבר”2 הנני מודה לו בזה בכל לב.
מוקיר כשרונו הרב
א' דחוה“מ פסח תרס”ב, וורשה. י.ל. פּרץ
ב3
חבר נכבד!
בתור עורך ה“מאסף”, הנכון לצאת בקרוב לאור לכבוד ידידנו יעקב דינסוֹן, למלאות כ"ה שנים לעבודתו הספרותית בשביל העם, הנני פונה אליך, חבר נכבד4, בבקשה מיוחדת, שתקח חלק במפעל העדה הספרותית הווארשאית, ושתמהר לשלוח לי איזה דבר טוב לכבוד דינסוֹן למזכרת.
ומחכה אני לתשובתך
חברך י"ל פּרץ
המכתב התאחר מסבּה שכיחה מאד בארצנו… פונה אני אל הסופרים הנודעים בבקשה מיוחדת ואליך במיוחדת שבמיוחדת… השתתף נא עמנו, שיהיה הספר טוב ויפה.
מוקירך יל"פּ
ווארשה (צגלנה 1) בחודש טבת תרס"ג
ג
1906.1.305
ביאליק שלי,
כעסתי עליך עד כה, על אשר חסמת את פיך, עתה נשמע קולך ועבר כעסי. קיצרתי בתרגומי,6 לפי שההבדל ביני ובינך גדול מאד: אתה עושׂה בעשת ברזל ואני באבן־חול. השׂפה הנבואית עצמה, החזקה והמוצקה, מצילה גם את המקומות הרפים: מה שהמאַמעֶ לשון שלנו אינו עושׂה ולא יעשׂה לעולם. למען התקשות כחלמיש צריך למוּת…
הטעות7 טעות ולא טעותי אני…
מעשׂה שהיה כך היה. לי אין פנאי, כידוע לך. לי נחוץ ללכת בטל. ועל־כן ציויתי לאחד ממחבלי הכרמים, לצעיר כתבן, לתרגם לי את שירך מלה במלה, וזה הצעיר איש יודע ספר ומתרגם טוב. ולא עלה על דעתי לעבור8 אחריו. וזה אמנם מעשׂה רע – עצלות.
את המחברת9 קבלתי.
אל תכתוב יותר על־פי כתובת הרעדאַקציה של “הדרך”10. מכתבך נפתח ונקרא.
נאָמבּעֶרג ואַש הולכים לחוץ־לארץ ולא לארץ־ישׂראל.
לארץ־ישׂראל מוכן ומזומן אני לנסוע בכל יום, אלא – אין כסף, ולי צריך הרבה כסף, בפרט לנסיעה.
האם קראת את הפואימה שלי בהוצאת “– – –”?11 אם לא קראת עוד, קרא והודיעני את משפטך.
ממצבך הגשמי והרוחני אינך מודיע מאומה. מדוע?
לי רגעים, שהחיים עלי למשׂא. עצבוֹן, שממון “ואין למי להושיט יד”. לא קבּלתי עוד את “השלוח” האחרון, אבל כבר שמעתי את תהילתך.
והנני מקצר, לפי שלא הארכת. את הטעות תתקן בעצמך.
שלך י. ל. פּרץ
ד12
אהובי.
“כתוב גם אתה”, נאמר במכתבך. ולא אני העצל. כמה חדשים, אחרי נסעך מזה, חכּיתי על איזה ידיעה ממך?
אבל אינני רוצה להתחשב עמך.
ידעתי שהפואימה שלי13 היא דבר טוב, לפי שמצאה חן גדול, ותיכף ומיד, אצל הצעירים, וכל הזקנים (פרישמאן, אליאשוּב14) התמלאו עלי בחימה.
בנוגע למכתב “האשה” קבּלתי נחת קטן ולא גדול15 כאשר קיוית. הגיונה של אשה. עמוק בבּוֹץ הנשמה הנשמה – חיי המשפחה, על־פי נוסח הבעל־ביתי כמקודם, ולמעלה מזה איזה פרחים של אהבת האמת. היא נוסעת לחוּץ לארץ לבקש את האמת ומפחדת מפני צרת השלישי או השלישית. אך אין דבר. גם זו לטובה, לוּלא האריכות של הש“ך ז”ל בלי הבהירות שלו. את הוצאת התרגום האשכנזי עם ציורים לא קבּלתי, ואיני יכול לדון על כשרונה במקצוע זה.
ואשר לשממון – קיסר אני, אתה אומר, ואַיה חיל־צבאי? מי נושׂא־הדגל אחרי? שׂיוֹת פזורות – – –
ואתה, חביבי, לא בקוּרי עכביש נאחזתּ, כי אם באחד־העם. מעולם לא התפללת בבית־המדרש הגדול של העם, כי באיזה “מניין” של בטלנים, מחשבי קיצין וחולמים חלומות לא נאִים ולא יפים, כי אם “קליגעֶריש” –16
ההתחכּמות בלי רגש חי בתוכה של הנשמה, צל של סידוּר לימוּדי, מעשׂה נערוּת בעטיפת טלית ותפילין – היו באסונך.
למה תרגמתי את שיריך?17 רצוני היה למלאות את חסרונך, לתתך למי שאתה שייך.
ה“נביא המשוגע”, ־ כינוּיך בפי אליאשוב – הדובר בבית־מדרש קטן ולא בשוק לפני העם, סופו – שממון.
הקיצה וצא אל העם.
לא השׂפה היא עיקר, אלא האדם החי, הדובר בה.
והנני חוזר על דברי: נאחזת בפגרי מתים.
המוציאים לאור את תרגומי?18 ההנך מתקן את התרגום כרצונך?19 הנני עסוּק כעת בתרגום “מגילת האש”, שתהיה נדפסת פעם או פעמים בשבוע בה“וועג”. איני שואל ממך רשיון לזה. לפי שאיני מאמין בזכותו הרוחנית של הסופר על התרגומים, אבל שואל אני ממך: אם תרצה לעבור20 גם ההעתקה הזאת, למען הדפּיסה אחר־כך בחוברת מיוחדת?
לוּ יכולת לבוא לווארשה.
אש נסע מזה, נאָמבּערג נסע אחריו, ונותרתי “כמלונה במקשה”…
מן ה“חוּרבּן בית צדיק”21 עשיתי דראמה בעלת 4 אַקטין22 ועתה נחה דעתי. יוכל היות, שאדפיסנה גם בעברית.
אין לי איש לקרוא באזניו; ואני איני אוהב להדפיס בלי שאוֹל עצה, בלי ראוֹת את פעולת הדבר על־פני “יודע ספר”, ויודעי ספר אין. ישנה אחת, שאני מאמין בהרגשתה הדקה והטובה – אבל אין זה ב“לך ושוב”. עוד מעט ואפשר יהיה ל“התארגן”, לעשׂות דבר מה. ואני חושק לפעולות כבירות וגדולות, וכשאני פונה לימין – הנה פרישמאן, שהתפּגר, לשׂמאל – אליאשוב, שנחמץ… ואחריהם: פּרילוצקי – אב וּבן.
בּוֹא לווארשה!
בּוֹא אלי על שבוע אחד.
או קרב אל הוצאה עממית באודיסה ואשרת לפניך.
שלך
י.ל. פּרץ
למה אינך רושם את כתובתך?
שׂרוֹף את מכתבי.
רוצה אני לדעת את דעתך על דבר “ליבּע”23… גם־כן פואימה, שנדפסה באחת החוברות של “דאָס לעֶבּעֶן” שנצרף לה“פריינד” ע"ה24. כתוב.
ה25
ידידי,
בדבר ההעתקה: 26 השיר שלך, ההעתקה שלך ואני שלך, עשׂה מה שלבּך חפץ. אם אתן לך יד?27 שתים ידים, אך רכב והצלח…
מתפלא אתה, אם אני שואל את דעתך על דבר “חזיונותי”28 אולי תתפלא יותר, אם אשאלך: הגד לי, מה אני ומי אני?
מוטל אני בספק.
מדומה היה לי, שהנני עושׂה דבר מה, שיש לי איזה תוכן מוסרי – והנה באו ואמרו לי: להד"ם! הנך אוהב אך את עצמך, ולא כלום… אדם רע אתה ולוחץ נשמות אחרים.
ואמרו אלה, אשר אהבתי…
ואתה מה תּאמר?
כתבתי, שאתה מרבה בשבחים והוספת לגדור: “(בנוגע לחזיונות רוחך)”, והם פירשו: “להוציא את עצמך”… ספריך טובים, ואתה – לך לעזאזל…
איני יודע, אם יכול אתה להבין את מצבי הרוחני, אבל אם יכול אתה, הרגיעני.
– – – ענני מהרה – “בהחוזר” – וכתוב הרבה.
נשמתי פצועה מאד ולקוּיה.
שלך י. ל. פּרץ
מכתבך אבד ואיני זוכר את כתובתך. –
ו29
ביאליק,
לא ענית בשעה שהייתי נצרך למענך, בשעה שקיויתי לדבריך. והחשיתי גם אני. ה“זמיר”30 עודנו אבר מת, ואיני יודע אם סופו להתקיים. דעֶפּעֶשעֶ31 למנדלי32 נשלח, זהו דבר קל.
על־דבר “השלוח”: איני יודע עוד. בלי ספק לא אתאפק ואשלח איזה דבר. התנאים? –
מי ומי ההולכים?
כמדומה לי שהיה פּוֹגרוֹם ספרותי בפני עצמו, ואנחנו עוד שוכבים איש איש בקרן זוית חשכה שלו, מושלכים על־ידי יד גסה. ואני משתומם וכמעט נבהל כשאני שומע קול חברי – –
תחת להתחזק ולהתארגן, ולעמוד בראש תנועה לאומית־קוּלטוּרית, אנחנו מתפרדים, לכל אחד ואחד קרן זוית חשכה שלו, קרון־של־כתה שלו… וואַרשה, וילנה, אודיסה, בלי ספק יקומו עוד: בעֶרדיטשעֶב, קיוֹב וכו' וכו'…
יהי כן, אם [אי־] אפשר אחרת, אבל מרגיש אני את עצמי יתום, את העם – נעזב, את ספרותו – מתפוררת –
והאשם בכם, בך, בדומים לך, משוגעים!
י. ל. פּ.
-
שש האגרות פורסמו ב“כנסת”, דברי סופרים לזכר ח. נ. ביאליק, בעריכת יעקב כהן ופ. לחובר, ספר רביעי, תרצ"ט; וגם ההערות לאיגרות אלה לקוחות משם. ↩
-
נדפס ב“השלוח” כרך ט‘, חוברת ב’־ג', תרס"ב. ↩
-
האיגרת עצמה היא נוסח של דפוס, שנשלח לכמה וכמה סופרים, וההוספה נכתבה בכתב־ידו של פרץ ↩
-
במקור המודפס “נכבר” – הלערת פב"י. ↩
-
התאריך רשום בראש האיגרת בעפּרון, וכנראה בכתב־ידו של ביאליק. ↩
-
בתרגום של “משא נמירוב” (“בעיר ההריגה”), שנדפס בעתון “דער וועג”, שיצא באותו זמן בווארשה. ↩
-
איזו טעות בתרגום הנ"ל. ↩
-
לבדוק. ↩
-
כנראה מ“שירי הזעם” של ביאליק, שיצאו בחוברת מיוחדת באותו זמן. ↩
-
העתון “”דער ווג". ↩
-
האיגרת נקובה במקום זה ואין לעמוד על מלה זו. ↩
-
אין תאריך באיגרת זו, ולפי כמה סימנים נכתבה זמן קצר אחרי האיגרת הקודמת. ↩
-
זו שנזכרה באיגרת הקודמת. ↩
-
ד"ר אליאשוב, בעל־מחשבות. ↩
-
כך בגוף האיגרת, בזכר, על־פי יידיש. ↩
-
בדרך ההתחכמות. ↩
-
פרץ תרגם באותה תקופה אחדים משירי ביאליק ליידיש. ↩
-
הכוונה בוודאי אל התרגום של “בעיר ההריגה”. ↩
-
תיקון התרגום הזה גרם כנראה לכך, שביאליק תרגם בעצמו את “בעיר ההריגה”, ראה דברי ביאליק באיגרת לבן־עמי מי“א אייר תרס”ו (איגרות ביאליק, כרך ב‘ עמ’ י"ז): “ואני החוטא והמחטיא לקחתי וכתבתי ז'ארגון. תירגמתי את ה”משא נמירוב“ יהודית. ואני שולח לך בזה חוברת אחת. תרגומו הרע של פּרץ גרם לי לכך”. ↩
-
לבדוק ולערוך. ↩
-
דרמה של פרץ, שנדפסה ב“השלוח” כרכים י“א וי”ב (ובמהדורה זו בכרך “חסידות”, ספר א'). ↩
-
“די גאָלדענע קייט”(“שלשלת הזהב”, במהדורה זו בכרך ו‘ ספר ב’). ↩
-
(הפּואימה לא נכללה בכתבי פּרץ ביידיש). ↩
-
הירחון “דאס לעבען” יצא מיאנואר עד ספטמבר 1905. ↩
-
גם איגרת זו בלי תאריך, ולפי כמה דברים שנזכרו בה, היא מאוחרת קצת לאיגרת ד'. ↩
-
של “עיר ההריגה”. ↩
-
ביאליק הוזמן באדר תרס"ו על־ידי המרכז הציוני ברוסיה לערוך את החלק הבלטריסטי בירחון עברי שיצא בארץ־ישראל או בווילנה (ראה איגרות ביאליק, כרך ב', י“ד – ט”ו, באיגרת למרכז הציוני, ובהערה שם), וכנראה כתב על כך לפּרץ וביקש ממנו לתת לו יד. ↩
-
ראה סוף האיגרת הקודמת. ↩
-
איגרת זו, שאין בה תאריך, נכתבה כנראה בסוף 1906, כשבאו לחדש את “השלוח” וביאליק פנה אל פרץ בדבר השתתפותו בירחון. ↩
-
(אגודה לתרבות בווארשה, שהיה פּרץ פעיל בה.) ↩
-
(מברק.) ↩
-
ליובל השבעים. ↩
אל יהואש, ניו־יורק
מאתיצחק ליבוש פרץ
א1
[חותמת הדואר:] ווארשה 26.4.1892 (לפי הלוח הישן)
ידידי!
הנני מוסר לדפוס את הח"ג2 ןעןד הפעם נפשי בשאלתי לבל תעזבני. סבבוני משוררים רבים, עדת בפיצוח מפצחים, אבל אין לי אף שיר אחד ראוי לדפוס. אל תמנע את הטוב מהבּיבּ.3
שיריך ושירי הרבו את המהומה והמבוכה במחנה “משוררינו”. העולם הזה היה לעולם הפוך, וכל המעברות נשׂרפו ואין עוד אפשרות להתקרב אליהם.
אם לא תשלח לי שיריך יהיה הח"ג ריק משירים כל עיקר. ראָזא גאָלדשטיין4 אמנם תהמה כיונה ואני מכעס אתמרמר ואשאג ככפיר, אך הזמיר איננו.
אשתי דורשת בשלומך.
והנני אחיך
ל. פרץ
ב
[חותמת הדואר:] ווארשה 15.6.1892 (לפי הלוח הישן)
ידידי!
את מכתבך הנוגה קבּלתי. ואמנם זאת היא הדמות אשר ערכת לי מאז (ל) [מ] ארץ החופש. לו הייתי שם, לא יצאתי לעזרת הפּראָלעטאַריאַט, כי לא יאבה להתחתן בי בשום אופן. מבקש אני בכל תנועה יסוד מוסרי. יש יסוד כזה לתנועת הפּראָלעטאַריאַט, אבל הוא לא יאבה לדעת אותו. אבל לא זה המקום להתגלות לב על דבר התנועות. ממכתבך לא אוכל לדעת אל נכון:
1) אם קבּלת את משׂכּורתך בעד השירים שנדפסו בהבּיבּליאָטעק על־ידי בן־אביגדוֹר.5
2) ואם לא תוכל לעזור לי להלן במאומה.
שיריך בהבּיבּליאָטעק מצאו חן בעיני כל קהל הקוראים והמבינים. ישנם גם רבים מתקנאים ומבקשים למצוא חסרונות, אבל יקל ערכם מאד בכמות ומה גם באיכות.
לשיר בשביל הבּיבּליאָטעק הוא – כמדומה לי באמת ובתמים – החוב שחבת להמקום שהלכת משם, ולכתוב על דבר היהודים באמריקא, חייהם ותלאותיהם, הלא יקל לך. האין לך שירי מסע? שירי ים? שירי ביאה [לאמריקא!]. האם לא תוכל להודיע מאומה אודות הספרות של ישראל באמריקא?
אל תמנע את הטוב מאחיך פה, ואני
אוהבך ומוקירך ל. פּרץ
אשתי זוכרת אותך היטב ודורשת בשלומך. רבים אמנם פה מזכירי שמך.
הנ"ל
להשירה הז’ארגאָנית כעת כבוד ויקר! והקוראים מתחילים להבין.
ג6
[בלי תאריך, 1907.]
יהואש היקר,
מכתבך שׂימחני באמת. כמעט כדרישת־שלום מן העולם ההוא. סופריו של העם המפוזר ומפורד מפוזרים ומפורדים אפילו כשהם גרים בחלק־תבל אחד, בארץ אחת, בעיר אחת. את דרישת־שלומך לדינסון אמסור עוד היום, ולאשתי רק לאחר החג; היא במעון־קיץ. ואת ספרך קראתי עוד לפני חודש ימים בקראקא.7 מילעֶר (אלכּסנדרוב),8 ששהה בקראקא בזמן שסרתי גם אני לשם, בדרכי לזאַקוֹפּאַנעֶ, נתן לי את הספר, ואני בלעתי אותו.9 אך דבר זה אינו פוטר אותך מלשלוח לי טופס. כתובתי: וארשה, צעגלאַנאַ 1. כי הטופס, שהבאתי אני מקראקא, עובר מאיש לאיש; מלקקים ממך את האצבעות. תחילה היה לי בכל זאת קשה להסתגל אל הסגנון האמריקאי שלך. הדברים מווארשה (מזמור שיר ליום השבת… בית שני…)10 הם (בשבילנו) רכּים יותר, מילוֹדיים יותר. אך עם קריאה שניה ושלישית עמדתי על טעמם. ביותר מוצאים חן בעיני תיאורי הטבע; הם המקוריים ביותר. הרוֹמאנצוֹת, ברוחו של היינה, יש בהן גם מריחו הרע של – היינה… אני מקלל את הימים, שבהם קראתי אותו, ואת הדברים שבהם חיקיתי אותו. הליצנות “הגאונית” בכל זאת איננה אלא – חוסר־אונים… ובמקרה הטוב ביותר: לעג לעצמו. אנו אסור לנו לעסוק בליצנות… לבנות ולנטוע חייבים אנחנו; ואם ניטל עלינו לעשׂות לפעמים העוָיה ליצנית, הרי בין ארבע קירות ולפני המראה, לא בפני הקהל. הבה נהיה נביאים ומנהיגים, ולא בדחנים…
אך זה אינו שייך עוד לעניין… העיקר: נתת לנו מתנה מפוארת! ואם אתה רוצה עצה מקשיש ממך: השתחרר מן הסיגנון האנגלי־אמעריקאני, שוב והיה משלנו, שוב והיה שוטף! שוּב אל הצללים הרוטטים…
הריני מבטיח לך עוד פעם: עלי ועל כל שמסביב כאן עשׂה הספר רושם אדיר. אני יכול לשלוח לך דרישות־שלום, מלאות תודה, חמות, נלבבות, של בחורים, בחורות ונשים צעירות, ודוקא – יפות. היה שלום. כתוב.
שלך י"ל פּרץ
ערב יום־כפּור
פּ.ס. אין לך כלל שם־משפחה?
ד
[בלי תאריך, סוף 1907]
יהואש היקר,
עם יהודי, אומרים, טוב ללכת לבי־מסותא. מה אתה מבקש מנפשי? ממה אתה בלתי־מרוצה? אדם צעיר, הנותן לעמו במתנה ספר שירה, צריך להיות גאה, מכיר־בכוחו, ולא מדוכדך ולא מתפנק, ככלה בעל־בתית צעירה שבאה לבית־חמיה. מה אתה חסר? למה אתה משכיב עצמך על־גבי הספסל, ןמבקש מלקות?
התבייש. ביקשתי ממך כרך, כי ראשית רציתי שיהיה לי כרך ממך; שנית, הכרך שהבאתי מקרקא מחזר כאן על־פני הבתים, ואם גם אקבּל אותו פעם בחזרה, מראהו יהיה כמראה של תחינה שנתמרטטה מדמעות – מלקקים את האצבעות, וביחוּד – נשים צעירות – – מה אתה נאנח?
מה הדף המגוחך־הילדותי־הטפשי שהדבקת אל הכרך? למה אתה מנמיך את קומתך?
אתה רוצה חוַת־דעת מפורטת בעניין הסיגנון, החיקוי להיינה וכיוצא בזה? מהיכא תיתי. משום כך באמת תשובתי איחרה מעט, חכּיתי למכתבך.
עכשיו הוא מונח לפני, ואני מדפדף במזדמן ומוצא:
1. “א שפּראַך מיט אַ מאָל די נאטור קריגט די שטוּמע”. כוָנתך לומר: די שטומע נאַטור קריגט מיט אַמאָל אַ שפּראַך.11
1. “דער קוּס וועט אונז אויף טויט פעֶרסאַמען”. אם נשחרר את המשפּט מפתּוּלו יהא ישר וברור: אונז וועֶט דער קוּס אויף טויט פעֶר’סמ’ען.12
1. “די אויגען דיינע מיט לוּסט פון ראַכעֶ בּרענן”. התכּוון מתכוון הפסוק לומר: “ברעֶנעֶן מיט לוּסט פוּן ראַכעֶ”,13 ובכלל זה קצת קשה. אולי: צו ראַכעֶ? אולי: ראַכעֶ לוּסט?
1. “פאר קינדער פון גליק העלער טאָג איז געמאַכט”. ההגיון אומר: דער העלעו טאָג איז געמאַכט (מוטב: בעשאַפען) נוּר פאַר קינדער פון גליק. ונוסח יהודי יותר: גליקליכע קינדער. ההאנשה הזאת מלאכותית היא בספרות צעירה, שאין מוצאה מספרות של ימי־הבינים ולא ירשה ממנה “חכמות” כאלה.14
בדברים הווארשאיים שלך אין מצויים משפטים בלתי־מזורזים כאלה, והייתי סבור זה אמריקאי, אנגלי; אנגלית אינני יודע.
ואם אין זה אנגלית, אלא לשם החרוז והמשקל נסתרסו המשפטים, יש באמת בפרצופך הפיוטי היפה כמה יבלות קטנות, שראוי לחתוך אותן. מאי כולי האי?
אתה מערב בשאלה זו עניין לשון־הקודש, בשביל להצטדק בו, ובזה אתה מרשיע עצמך עוד יותר. יפה סיגנונה של כנסיה עתיקה, יפה סיגנונה של תחנת־רכבת חדשה; התוכל לבנות בית בשני הסיגנונים, מחצה על מחצה? רק המלים העבריות שנתיידשו, רק אלה שמשתמשים בהן בשוק או בבית־המדרש, ובמקרה המתאים מצד הנושׂא והנפש הפועלת, אפשר להשתמש בהן. האחרות – הן דיסוֹנאנסים, צורמות את האוזן.
ובשטח זה יש לך עוד יותר דברים על המצפּון. ושׂפתך נעשׂתה משום כך (בוַוארשה היא היתה) פחות מוסיקאלית…15
כלום צריך אני להוכיח לך, שהיתה תקופה שבה חיקו כל משוררי יידיש וסופריה את היינה? וכי אני עצמי לא הייתי עמהם באותו מעמד ולא רקדתי מסביב לעגל הזה עם כולם ביחד, אם לא לפני כולם?
כלום צריך אני להוכיח, שאף אתה כתבת באותו זמן ולא היית חפשי מהשפעה זו?
וכי אינך יודע, שכל אלה אינם אלא הלכי־רוח, ולא כוח; געגועים, ולא אהבה; חוסר־אונים, שכל הענבים באושים לו משום – שהשינים קהות?
מי שאינו יכול להשמיע את הציס הגבוה, אַלאַ שעֶלי, מן הגרון החולה, מסיים בשריקה של הפקרות…
כוח! כוח! כוח! לא בדחנות, התרשמויות של חוסר־אונים, גאוניות־בדחניוֹת, מתוקות־ייניות מצחיקות. אהב או שנא, אך אל תהא פוסח על שתי הסעיפּים…
והיה חזק, בטוח, אמיץ, גאה, ועבוד, כפי שמאחל לך ידידך האוהבך באמת.
י"ל פּרץ
ה
למשורר ולהוגה־הדעות היפה
לחבר יהואש,
כותבים לנו, שאין אתה בקו הבריאות ואתה יוצא משום־כך מארץ הביזנעֶס ונוסע אל ארץ־הקודש; מצער אותנו, שאתה חולה, אבל שׂמחים אנו, שאתה נוסע אל הארץ, שאנו כל־כך מנותקים ממנה בגוף וכל־כך קשורים בה בנפש.
מאחלים אנו לך מלב שלם נסיעה צלחה ומאחלים לך בריאות טובה. קחנו אתך בלבבך, במחשבתך… ואמור בשמנו להרי יהודה, ללבנון ולכל שנשאר שם – אנו לא נתערה ולא נכה שורש בשום ארץ אחרת; ציון היא מטרתנו; העולם עם ציון בראש – זה עתידנו…
בברכות־חברים נלבבות ולא לגמרי בלי קנאה,
י"ל פּרץ
יעקב דינעֶזאהן
וארשה, יום ו' עש“ק, ו' כסלו תרע”ד.
-
שני המכתבים הראשונים כתובים עברית. ↩
-
החלק ג'. ↩
-
מהביבליאטעק; הכוונה ל“די יודישע ביבליאטעק” שהוציא פרץ. ↩
-
הדפיסה שירים בכרכים הראשונים של “ביבליאָטעק”. ↩
-
בן־אביגדור (א. ל. שאלקוביץ), היה גיסו של יהואש. ↩
-
מכאן ואילך המּכתבים אל יהואש כתובים יידיש. ↩
-
פּרץ היה בקראקא באוגוסט 1907. ↩
-
ח. אלעקסאַנדאָוו (1909־1869) סופר ביידיש. ↩
-
“געזאמלטע לידער”(שירים מכונסים) של יהואש, הופיעו בניו־יורק 1907. ↩
-
שירים שנדפסו ב“יודישע ביבליאטעק” של פּרץ. ↩
-
[הטבע האילם מקבל לפתע לשון.] ↩
-
[הנשיקה תסמם אותנו למות.] ↩
-
[עיניך בוערות בתאות נקם. בשלוש הערות אלה פרץ מערער על סדר המלים במשפט.] ↩
-
[אף במשפט זה מערער פּרץ על התחביר; יהואש כתב: בשביל ילדי האושר היום המאיר עשוי, במקום היום המאיר עשוי (מוטב: נוצר) בשביל ילדי האושר. אבל מעניינת ביותר תוספת־התיקון: “נוסח יהודי יותר: ילדים מאושרים”, וההנמקה לה. ב“קינדער פון גליק” (ילדי האושר) אין פּרץ רואה צורה של סמיכות, הבאה במקום שם ותוארו (אשת יופי – אשה יפה), אלא פּרסוניפיקציה אלילית. במלים ימי־הבינים ו“חכמות” מתכוון הוא אולי לימי־קדם ולמיתולוגיה, או לחידושה בימי הריניסאנס. המהדיר.] ↩
-
[כאן התחביר אצל פּרץ עצמו לקוי: אייער שפּראך איז דעריבער געוואַרן (אין ווארשוי איז זי געווען) וועניגער מוזיקאליש…" ברור שכוונתו לומר, כי לשונו של יהואש בווארשה כן היתה מוסיקאלית. המהדיר.] ↩
אל ה. ד. נומברג
מאתיצחק ליבוש פרץ
ידידי, זה שבועים, ומכתבך על שולחני, ואני איני יודע מה לענות לך. ואינני יודע מה לענות, מפני שאיני מבין את מכתבך, את מכאובך ואת כליון נפשך. האומנם כואב לבבך מפני “שגבירות ואדונים” מתפארים ומתהדרים לפניך, או מפני שאינם מרגישים מה שיש בך? – אתה בעצמך (על כל־פנים אני אדמה ואשער) אינך מבין את עצמך, וכיון שאינך מבין את עצמך, כתבת את מכתבך ושירך באופן מלאכותי ועל־כן ישנם גבירות ואדונים אשר “מפניך לא יחשׂכו רוק וּ…כלימה!” השמעו אזניך מה שיצא מפיך? ועל־כן – נוצרת לא “על אדמות” כי אם “באדמה”, ותעלה גם על פסגת ההפלגה בהימכרך “בנפשך לבכור שטן”. – מה זה היה לך? לא אשׂחק על כאבך, כי על אי־הבנתך אותו. – בלי ספק הנך כואב. ונפשך עליך תאבל, או מטעם איזה מיחוש גופני או רוחני, הכאב הזה יכול להיות לך למקור שיר או שירים, אך הוא “כאב לא תכנה” (נאַמענסלאָז2), ולכן הוא בעצמו [לא] יוכל להיות לתוכן שירים או מכתבים, הוא יוכל לתת אך הצבע לאיזה עניין שתענה בו. אקווה כי תבין לרעי. – עוד זאת: יוכל היות, כי החברה, אשר אתה חי בתוכה, לא תוכל שׂאת את “הויותיך”,3 את מנהגיך, את ה“טאַקטלאָזיקייט”4 אשר לך, ואז – תחת להתאונן – התחלף.5 אצלי תוכל להיות גם פרא־אדם, אני יכול להוקירך גם בלי מכנסים, אבל ה“עולם” שכל אחד מאתנו נצרך לו, חפץ לראות את האדם החיצוני. – שית לב לדברי. – סלח לי, כי לא נמהרתי לענות לך, הלא ידעת כי עצל אנוכי. –
ידידך ל. פּרץ
-
את המכתב הזה כתב פרץ עברית מווארשה לזגערזש, שבה היה נומברג מורה לילדיו של יששכר שווארץ. חותמת הדואר היא 5 בנובמבר 1898 לפי הלוח הישן. נומברג היה בזמן ההוא בן כ“ב שנה. הוא היה תחילה פרק זמן בווארשה, ושם התיידד עם פּרץ. המכתב נמסר בשנת 1930 מידי שווארץ הנ”ל לנחמן מייזל, והוא פירסמו ב“ייווא בלעטער” (כרך ב' 12 חוברות 3־1) 1937, במקור ובתרגום ליידיש; [ומשם הועתק בזה המכתב ועיקרה של הערה זו.] ↩
-
[חסר־שם] ↩
-
[אולי הכוונה: העוויותיך.] ↩
-
[חוסר־נימוס.] ↩
-
[השתנה.] ↩
אל יצחק גוידא (ב. גורין)
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
[מווארשה ללידה, 1890]
אדון נכבד,
יש לי הכבוד להודיעך, כי שני הספּוּרים שיש לנו ממך אין להדפיס אותם בלי שינויים חזקים.2 פעם אחרת אסביר לך את הסבות. אך עתה, מצמצום הזמן, הריני מבקש ממך בכל הכבוד להודיע לי תיכף, אם אין אתה מסכים או כּן אתה מסכים לשינויים. הריני מתאר לי אותך כאדם צעיר וסופר מתחיל, בעל כשרון העומד בהתפתחותו, ולאחר זמן לא יכּנע לצנזוּרה של העורכים, אבל עד שהכשרון יתחזק כל־צרכו – הרשה לקשישים ממך להדריך אותך. אם אני טועה, אל נא תשית עלי זאת לחטאת.
אני מצפה בקוצר־רוח לתשובתך.
ל. פּרץ
[הכתובת:] ל. פרץ, וארשה, דזיקא 4.
כן, שכחתי להשיב לך על שאלת שׂכר־הסופרים. כבר כתבתי לך פעם אחת, כי שׂכר־סופרים ייקבע לכל המשתתפים לפי ההכנסה. אך אולי אתה רוצה לקבל תדפיסים מיוחדים מספּורך, אני מקווה שאוכל למלא רצונך זה.
סלח נא הבהילות שבמכתבי. היום קצר והמלאכה מרובה.
ל. פ.
ב
[1892]
ידידי!
את הכסף קבּלתי ואת המכתב קבּלתי.
על הכסף תודה רבה לך: הוא היה דרוש עד מאד. מחלה אינה מתחשבת בשום דבר.
בריאותי הוטבה הרבה, אך עדיין אני רופף ואינני יכול לשבת הרבה על העבודה.
את השאלה לכמה שנים הספּור מכוּר אני מניח לך להשיב עליה. אם תרצה, תוכל להודיע לי על כך. ועתה לעניין ההוצאה־לאור העברית.
אני מתפלא על חוסר־המעשׂיוּת שלך. איזה סופר הגוּן (ועם בלתי־הגונים בוַדאי לא יהיה לנו עסק) יסכים, שואל אני אותך, לשלוח את חבּורו לווארשה על־מנת שיקבל את שכרו בווילנא.
שלושה חבּורים יש לי בודאות. 1. של בן־ציון,3 2. שלי ו־3 שלך, של פינסקי או של קרבן שלישי. אך האם זה העיקר?
אני באמת יש לי ספּור מוכן, אתה גם־כן – ואם אין לך, היוֹ יהיה לך. פינסקי כבר כותב, וציוֹנסוֹן יש לו צרור גדול של נוֹבילות.
הריני מוכן לחתום, שבמשך 6־5 שנים לא אגש לייסוד הוצאה מעין זו. זוהי דרישה חוקית.
אף־על־פי כן דרוש סכום מסויים, שיבטיח לי, כי העסק הזה של ממש הוא, ולפיכך יש לעשות אחת משתי אלה: או ששותפנו יש לו בא־כוח בווארשה, ואצלו יוּשלש סכום כערכן של שלוש־ארבע עבודות עם ההוצאות לעריכתן; או שהוא יפרסם מודעות על ההוצאה ולא אני, אלא שהוא יודיע עלי כעורך. תהיינה שתי כתובות: של המערכת ושל המנהלה.
בצפּיה לתשובתך הריני נשאר כמעט בריא
ל. פרץ
ג
[1892]
א. נ.!
מכתבך משׂמח אותי מאד, ראשית שאתה ניגש אל העניין, ושנית שהעניין חשוב. בנוגע להצטרפותי, להשתתפותי, ולכל “הת” שאתה רוצה – אין אתה צריך לשאול; הריני מוכן לשרת במעשים, בגוף ובנפש.
הודיעני נא את הפרטים.
אני מצדי מציע הוצאה־זוטרתא בפרוטות, בעיקר בשל תרגומים. אם יש בידך 200 רוּבּל, יכול אתה בכסף זה להדפיס הרבה־הרבה חוברות טובות, כי הסכום הזה יפתח לפניך אשראי ובמשך הזמן תהיה הכנסה.
העיקר הוא ההפצה.
דרושים סוכנים בכל מרכז יהודי. סוכנים על מנת לקבל פרס, שכן אסיא דמגן מגן שויא.
בשבילי אין זה חידוש כלל, שהספּוּר “שכנא ושרגא” מושך אליו את תשׁומת־הלב; חבל רק, שתשׂומת־הלב הזאת היא פּלאטונית בלבד.
ה“בּיבּליאָטעק”4 כמעט אינה נמכרת. מה לעשות?
חבל! אמור מה שתאמר, זוהי הוצאה אירופית!
שלום־עליכם ניגש להוציא את הכּרך השלישי; בינתים הוציא את “קול מבשׂר”,5 ערוך ומצורף אך ורק כנגד אישיותי האומללה. שלום־עליכם אף־על־פי כן הריהו סופר מחוּנן! לשם מה הוא זוחל אל תוך הבוץ?
שוב חבל!
ה“ווֹסכוֹד” אינו מזכיר כלל את ה“בּיבּליאָטעֶק” שלי;6 אני בטוח, כי בשביל שלום־עליכם יימצא גם מקום וגם מבקר.
ב“קול מבשר” טוב “שיר־הערש” ומצויין כתובה המהתלה “לונדון”,7 השאר – אפס.
והכּל, נדמה, כתוב בעט אחד.
בדבּרי לעיל על תרגומים שכחתי להעיר, כי זה נוגע אך ורק למאמרים מדעיים־פוֹפּולאריים. לפי שעה אפשר להניח עוד לחלוטין לכמעט־מלומדים שלנו; נדמה לי כל הזמן, כי הספרות המדעית־הפּוֹפּוּלארית האירוֹפּית הכללית קובלת בלשון הנביא: אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בארות בארות נשבּרים, אשר לא־יכילו המים.
תשֹומת־לב מיוחדת יש להקדיש למדעי החברה. קודם־כל נחוץ לפרסם סקירה על מצב המדעים האלה אצל עמים שונים. הסקירה צריכה להכּתב מעשׂה־רשת.
דינסון עדיין הוא בקיוֹב.
בצפיה לפרטים, הריני נשאר (כדרך הסוחרים)
בדרך ארץ
ל. פּרץ
האם דרוש לך התאריך? מישהו לקח ממני את הלוח מעל הקיר, ובמוח לא היה מעולם.
ד
]1892[
אדוני הנכבד!
לכּול אני מסכים, אבל הצד הרשמי, הצנזוּרה?
איך יש בדעתך לפרסם במודעות על ההוצאה?
הכּל בלי ספק יפה מאד, חביב ונעים, וּודאי שגם אני מוכן לכל דבר, אבל איבאן איבאנוֹביטש איבאנוֹב?8 מה יאמר הוא?
להוציא לאור העולם ספרון אחד כל שבועים, ארבעה מאספים כל שנה, מה אתה סח, היכן אתה בעולם?
הרי צריך קודם־כל לברר את הצד החוקי של העסק.
נניח, שהמאספים אפשר שיהיו להם שני עורכים מתחלפים, אני מתכוון לך ולדינסוֹן, אך הספרונים? אם העולם לא ידע את הקשר שבין הספרונים עצמם ובינם ובין כל מאסף לחוד, ספק הוא אם הדבר יתקדם כראוי.
נניח, כי אם תסע ותסובב על־פני המרכזים החשובים יותר תוכל בכל מקום להביא 3–2, ולכל היותר 10 חובבי־ספרות לידי הכרת כל ספרי ההוצאה, אך זה מעט עוד מדי.
אני סובר, כי מלבד העורכים דרוש מוציא־לאור כללי, שיהיה שמו מתנוסס ומאיר מעל כל הספרים, בדומה לשם בן־אביגדור.
מה שנוגע לדינסון, הרי אני ערב לו. מיד לאחר שיסע ויבוא הביתה, אכריח אותו לכתוב. אכתוב לו גם לקיוֹב.
רחמנות עליו! הוא נמצא עתה במצב דחוק מאד.
יושב אדם בקיוב בלי קוֹפיקה אחת, והעסק שבגללו נסע לשם אינו שווה כקלפּת הביצה. שאין אני יכול לעמוד לו בשעת דחקו, יודע אתה בוַדאי.
אילו יכולת לשלוח לו על חשבון עבודתו שלו או עבודתי שלי כחמשה־עשר רוּבּל, היית עושׂה מעשׂה טוב.
אפילו אם השׂכר, כפי שנראה ממכתבך, מוצע לפי שעה בשביל העריכה בלבד, שאתה מציע אותה לי, עבור נא על־כך בשתיקה. אדרבה, כתוב לו, כי הגעתי אתך לעמק השווה בשבילו, שיכתוב ספּור של גליון־דפוס אחד, ותן לו בסך־הכול שבוע אחד שהות. ואת הכסף רשום על חשבוני, בעד עריכה.
כתובתו של דינסון: קיוֹב, רח' רוֹגניעֶדין, בית זשיבוֹגלאדוֹב, נ. ד. לורי, בשביל דינסון.9
אני שמח מאד, שאתה עומד לבוא לוארשה: יש לי חשק שוב להתוכּח אתך מעט על דא והא, וביחוד על שאלת “ההכחדה של הלשון העברית”.
בכבוד
ל. פּרץ
ה
[בערך 1898]
אדון גוֹרין הנכבד.
לא עניתי לך זמן רב מאד, ובכלל לא עניתי לשום אדם על המכתבים – נפלה עלי מרה־שחורה.
אני מרוצה מאד, שכבר אתה מסודר, אך לכמה זמן? הרי אתה נוהג לבנות מגדלים הפורחים באויר!
מה שנוגע להצעה שלך, קרוב לוודאי שלא יצא מזה ולא כלוּם. הרי אתה רק העורך. ועליך הרי שולט עוד המו"ל. ואני כבר נמאסה עלי אמריקה הרמאית. ההצעות – לא הצעות אמת הן, תמיד מכניסים שינויים במחיר – גועל־נפש.
הצע נא למי שעתיד להיות המו"ל שלי, שעם כל הזמנה שהוא מזמין יקדים וישלח כסף מראש.
יש לי בקשה אליך. בהוצאה הזאת, הידועה לך, נדפסו כמה דברים שלי. הכסף אבוד, יהיה השם עמהם, אבל אין לי העתקות מן הדברים הקטנים ששלחתי להם ומן השירים. האם אתה יכול להשׂיג זאת אצל האדונים המו"לים, שישלחו לי את הקטעים האלה?
קבלתי רק “וועֶבּער ליבּע”.10 “פּרינץ פראָש”11 וכו' ו“פאַלענדע שטערן”,12 אבל שם היו עוד 6–7 תמונות ושירים: מוטיב עממי וגם “מיין נישט, די וועלט איז אָ קרעטשמע”.13
אם הדברים עוד לא נדפסו כלל – יחזירו נא לי אותם.
אוֹ אוֹ.
שלך ל. פרץ
ו
[1904]
מר גורין הטוב.
מתים משמיעים קולם. כבר בכיתי אותך פעם. נוּ, אם אתה חי, הרי טוב יותר.
יש אצלי מן המוכן (גמרתי בזה הרגע) דבר חסידי, קצת יותר גדול. שלח 25 דולר, ותקבל אותם בדואר החוזר.
אני מוציא כאן כתב־עת חדשי, כשישה גליונות, דברי־מדע פּוֹפּולאַריים, אמנות, ספרות. אני זקוק להמון חומר. האם אתה יכול לשלוח משהו משלך ומשל אחרים? אני משלם עד 25 רוּבּל הגליון. תבנית “השלוח”, אך מודפס ביתר עשירוּת.
בכבוד
י.ל. פּרץ
ז
[גלויה 18 נובמבר 1908]
גורין היקר,
אם קבּלתי אשתקד את מכתבך ולא עניתי – אינני יודע. מכתבך שלך או שלי יכול היה ללכת לאבּוּד, מה שלא ייחשב לפלא אצלנו ברוּסיה. ויתּכן שהסבּה היא עצלות סתם, לא עניתי מיד ואחר־כך שכחתי. עם הבעל־דבר שלך אין לי ואינני רוצה שיהיה לי שום קשר; על־כן מסרתי לאדם אחר שידבּר אתו. אם הדבר לא ייגמר, אמסור לך כתובות של עורכי־דין. הזכר לי דבר זה בעוד שבועים בערך בגלויה.
מה שנוגע לשבועון14, עדיין לא קבּלתי טופסי הזמנה מן הדפוס, ואני משתמש בהזדמנות זו, לבקש ממך השתתפות. החוברות תהיינה של גליון אחד, בתבנית של “יום־טוֹב בלעֶטלעֶך” שלפנים, ועל־כן צריכים הדברים להיות קטנים. שׂכר־סוֹפרים ישולם, לא ביד רחבה, אבל בדיוק.15
אך אל נא תרגז, ואל נא תהא הנעל החדשה מעוקה עליך ביותר; חייב אדם להתרגל.
שלך י. ל. פּרץ
-
[המכתבים נכתבו ברוסית ופורסמו על־ידי ד“ר י. שאצקי ב”ייווא בלעטער“ ווילנא, 1937, עם תרגום ליידיש, ומשם הועתקו בספרו של נ. מייזל ”בריוו און רעדעס פון י. ל. פּרץ". המכתבים תורגמו לכאן מיידיש, מספרו של מייזל, וכן לוקחו משם קצת מן ההערות. כרוב המכתבים של פרץ, אין בהם תאריכים מדוייקים. אולם על־פי התוכן ונעימת המכתבים ראיתי להחליף סדרם של שני מכתבים (ג וד'). המהדיר.] ↩
-
בכרך הראשון של “די יידישע ביבליאָטעק”, 1891, פורסם ספורו של י. גוידא “שכנא ושרגא”. ↩
-
ש. בן־ציון (גוטמאן). כתב אחר־כך עברית בלבד. בכרך השני של ה“ביבליאָטעק” של פּרץ נדפס ספּורו בשם “מיין חבר” (חברי) בחתימה ש. ציונסאָן. ↩
-
“די יודישע ביבליאָטעק”, כרך ראשון, יצא בשנת 1891. ↩
-
יצא באודיסה ב־ 1892 בשם “קול מבשר צו דער יודישער פאָלקס־ביבליאָטעק”, 80 עמודים. ↩
-
ה“ווסכוד” כתב על שני הכרכים של “יודישע ביבליאָטעק” של שלום־עליכם, בשנת 1892. ↩
-
פרק מתוך “מנחם מנדיל”. ↩
-
הכוונה לשלטונות הצאר, שלא נתנו רשיון להוציא כתב־עת יהודי. ↩
-
גוידו לא שלח כסף לדינסון. פרץ הודיע בינתים לדינסון, שיקבל כסף מווילנא. המשא־ומתן עם גוידו נפסק זמן קצר לאחר־מכן פתאום (ראה במכתביו של פרץ אל דינסון). ↩
-
[“אהבת אורג”, כל כתבי, כרך “שלום בית”.] ↩
-
[“הנסיכה קוניגונדה והנסיך הצפרדעון”, כל כתבי, כרך “משל ודמיון”.] ↩
-
[“כוכבים”, כרך “משל ודמיון”]. ↩
-
[“אל נא תחשוב”, כרך “זכרונות ושירים”.] ↩
-
הכונה ל“יודישע וואָכנשריפט”, שהוציא פרץ בראשית 1909. יצאו רק 4 גליונות. ↩
-
עד כאן המכתב כתוב לא בכתב ידו של פרץ, אלא מוכתב. ↩
אל א. ווייטער
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
ווייטעֶר היקר,
התרחקת ממני עוד יותר.2 והיה אפילו מן היושר שתכתוב לי, כי נכנסת אל ה“פריינד”. מה היה הדבר הזה מזיק לך? אך מה שהיה היה –
כפי שכבר ידוע לך מהמודעות בעתון, קבּלתי עלי את עריכת “יידישעֶ וואָכעֶנשריפט”, שתצא לאור למן ה־7 ביאנואר (הנוסח הישן) בווארשה.
המערכת והמנהלה נפרדים לחלוטין ובלי שום קשר בין האחת לחברתה.
מהיותך מכּיר את עבודתי עד עתה, אין אתה זקוק להוֹדעה בדבר כיווּנו של השבועון. אני צריך רק לומר, כי עיקר הכובד יהיה בצד הספרות והאמנות.
תחילה יצאו מספּרים של גליון אחד בלבד. אם נצליח, נגיע לשנים ולשלושה גליונות, וגם לאילוּסטראציוֹת.
הדברים צריכים להיות לפי שעה קטנים מאד, כי המשכים אינם נוחים.
תרגומים של דברים קלאסיים טובים משׂפות אחרות (חוץ מרוסית ופולנית, שרבים מבין קוראינו קוראים במקור) רצויים מאד, וכן מאמרים ופיליטונים.
שכר־סופרים תשלם המערכת – טוב יותר מזה של ה“פריינד”, ותכף ומיד. שלח לי דברים של 50, 100 ולכל היותר 150 שורות.
בקשה ממך, שלח ככל המהר, ככל המרובּה.
הודיעני גם “כתוֹבוֹת” טובות מפּעֶטעֶרבּורג. אני חי כל־כך מבודד, שאין לי שום כתובת.
דבּר על־כך אישית עם מכּרים.
אך דבר אחד תאמר להם, דברים בינוניים לא אדפיס. תרגומים טובים של דברים קלאסיים קטנים, של סופרי חוץ־לארץ־ ברצון; כאמור, מאכּסימוּם – 150 שורות כל דבר.
דברים מתאימים ביותר אוכל לתת ב־3־2 המשכים, אם כל המשך יהיה מעניין בפני עצמו.
היה בריא וחזק
שלך י. ל. פּרץ
ב
וארשה, 20 יאנואר 1909.
ווייטעֶר היקר,
אם קבּלתי ממך מכתב ולא עניתי, אינני זוכר. הדבר יתּכן. מן הסתם לא היה לי מה לענות לך. ואולי לא הייתי בבית, אחר־כך חזרתי ולא מצאתי את המכתב. אבל גם הגיעה כבר השעה שלא תשׂים אל לבך את עניין שתיקתי. האמינה לי, בשעה שאני שותק אני אנוס לשתוֹק; ואותה שעה כל־כך קשה, שאילו באתי לדבר הייתי שופך את כבדי ומררתי – ודבר זה לא אעשה לעולם. ואם אעשה זאת ביום מן הימים, ואתה תשמע על־כך – אמור קדיש לזכרי… יחסי אליך, ואחריך אל חבריך, צריך להיות ברור לכם. ואם אינו ברור לכם, ואתם מפקפקים, לא בי האשם; אתה ספקן בדרך כלל, וצל־כלשהו מן הספק הכללי הזה נופל גם על היחס אלי… כתוב ושלח מה שאתה רוצה ויכול… אין לך “כתובות”? כתבתי אל ברוּצקוּס ואל ח. ד. קורוויץ בדבר מאמרים כלכליים, הזמנתי גם את אנ־סקי לספרוּת יפה, קח נא דברים אתם, הם אינם מכירים אותי יפה כמוך, ואינני רוצה שיהיו אי־הבנות. הסבּר להם, מה הדבר שאני רוצה; יודע אני, שאתה יודע זאת…
קשה עכשיו לכתוב יותר מברגיל… אני מדבר אליך כמו מתוך עב־ערפל כבד. האם אין אתה מרגיש אותו?
הייתי בכל זאת אנוס לצאת אליך פעם ברמז…
שלך י. ל. פּרץ
עוד משהו, וכבר אישי־עסקי.
אני מדפיס שנית את כל כתבי, יחד עם ה“שריפטען”.3 יהיה למעלה מ־120 גליונות;4 נדמה לי, עוד מלבד הדברים לבמה. אבל חלק מן הדברים חסר לי. אחדים מהם נדפסו בה“פריינד” וב“דאָס לעֶבּעֶן”.5 וכתב על־כך דינזוֹן אל פּרוֹפּוּס,6 וביקש ממנו להעתיק את הדברים, שרשם לו. אחדים נמצאוּ אחר־כך, וכתב לו איזה מהם. בשני המכתבים הבטיח לו, שעבודת־ההעתקה תשולם יפה. מפּרוֹפּוּס אין תשובה, והדברים דרושים, מאד דרושים. ברר, בבקשה ממך, מה פירוש הדבר, ואם פּרוֹפּוּס אינו רוצה לעשׂות זאת, השתדל נא לסדר על־ידי מי שיהיה. אשלם שכר יפה, ובלבד שייעשׂה מהר.
שלך י. ל. פּרץ
ג
ווייטער היקר.
כך אסור שיהיה. אני כותב לכל אחד, ובפרט לך, את האמת, אסור לך לחשוד בי שיש לי איזו “כוָנה”. ציניוּת הוא הביטוי המתאים ביותר לדבר הזה. לא משום כך שמופיעה שם האיטלקיה, כפי שאתה, כנראה, הבינות אוֹתי. ציניוּת יש בכך, שאדם מספר על עצמו ספּור־מעשׂה, שלפיו מתגלה ברוּר שמסר דילטוֹריה על חברו. רושם זה ולא אחר עושה הספּוּר. לפחות נופל על המסַפּר חשד גדול וכבד… על עצמו מספּר אדם בהרבה יותר זהירות… ואדם כזה, שחבר נעלם אצלו בנסיבּות כאלה, אין נותנים לו לעבור את הסף; שכזה אין מברכים אותו לשלום, שכזה אין מקשיבים לספּוּרו. בגוּף שלישי יהיה הדבר טוב מאד.
ווייטעֶר, שחרר אותי מחוסר־האמוּן שלך, מ“הכוָנה הנסתרת” שלך; זה מכאיב לי באמת…
אני מחזיר לך את הדבר לשם תיקוּן, אם תסכים אתי. ואם לא, שלח משהו אחר.
אני מצדי מבקש עוד הפעם דבר זה עצמו (גם אחרים), אך בגוף שלישי… מאנ־סקי מכתב עדיין לא קבּלתי.
את “המאָנאַט שריפטעֶן”7 הייתי מקבּל ברצון רב. אני מצדי נותן 1,000 רוּבּל, תנו תמיכה עוד שנַיִם, בשלושה אלפים אני מוציא. אבל עוד תנאי אחד: שהצעירים יסייעו. אני מצרף לך כדבר אופיני את איגרתו של איינהורן. כמובן – בסודיוּת.
שלך יל"פּ
פ.ס. מדאיג אותי דבר אחד, אינני יכול להשיג אדם למדור הכלכלי, מובן שאני מחפשׂ בין הקיצונים. האם אין אתה יכול לעזור בדבר הזה? אישית או בידי אחרים? מניגעֶר לא קבּלתי מלה אחת. מה פירוש הדבר? עוד דבר: יש לי מדור – “גלוֹסעֶן”: הערות קטנות ספרותיות וחברתיות, רעיונות וכל כיוצא בזה. עזור עמי!
-
שלושת המכתבים לא. ווייטער נכתבו ביידיש, בראשית 1909, על טפסים – “רעדאַקציאָן, יידישע ואָכענשריפט', י. ל. פּרץ, וארשה, צעגלאנה 1”. מן השבועון הזה, שהתחיל פּרץ מוציא בראשית 1909, לא הופיעו אלא ארבעה גליונות. המכתב הראשון נכתב על־גבי פּרוספקט של השבועון, ומן המלים “כפי שכבר ידוע לך” ועד “שכר סופרים תשלם המערכת” – הוא הנוסח המודפס; פּרץ הוסיף לפני הפּרוספקט ואחריו כמה שורות בכתב־ידו. ↩
-
[במקור יש כאן שעשוע לשון: ווייטער – ווייטער געוואָרן.] ↩
-
[מהדורת־היובל של פרץ, בכרך גדול אחד.] ↩
-
[הכוונה למהדורה שתוכננה על־ידי ההוצאה־לאור היהודית הבינלאומית באמריקה, ובטלה אחר־כך. ראה הערה למכתב־החוזה עם החברה.] ↩
-
כתב־עת חדשי, הוצא בשנת 1905 על־ידי “דער־פריינד” בפּטרסבורג. ↩
-
י.י. פרופוס, עבד אז ב“פריינד” בפּטרסבורג. ↩
-
“ליטעראַרישע מאָנאַטשריפטען”, במה חפשית לאמנות ולספרות, הופיעו 4 חוברות בראשית 1908 בווילנה, בעריכת א. ווייטער, ש. ניגער וש. גורעליק. ↩
אל דוד ברגלסון
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
בּעֶרגעֶלסוֹן היקר,
אני שולח לך הגהה של דבר, הנכנס לספר חדש, שיופיע רק בעוד כּמה חדשים. –
מכתבך השני לא היה דרוש, אני פשוט עסוק מדי, ומעט אולי עצל משום זה.
היה בריא
י. ל. פּרץ
ב
עוול הוא, שאני מקבּל את ההגהה הראשונה, ולא את השניה.
ואולי אתה רוצה לעשׂות עוד עוול ולא לגמור בספר את הפּרק?
אַי… אַי… אַי.
ג
28 במארס 1913, וארשה
בעֶרגעֶלסון היקר,
אין לי, לצערי, ולא כלום, אני חושב כי בחול־המועד יהיה משהו. “עלי בעצמי” אין לי מה לרשום, אינני רושם לי את ההרצאות.
אך לא לשם כך אני כותב את הגלויה הזאת.
אלא לשם מה?
אני קורא את הרומאן2 שלך; זאת היא סחורה…
היה בריא וחזק, מיד לאחר החג יהיה לי אולי מה לשלוח, ויהיה לספר החמישי…
האם אינך בא לווארשה?
שלך יל"פּ
אני רוצה שיכרכו לי את “די יוּדישעֶ וועֶלט”, אך הכרכון הראשון אבד לי, ודירתי רחוקה מן ההוצאה. האם אינך יכול לשלוח לי אותו?
אל ראובן אשר ברוידס
מאתיצחק ליבוש פרץ
וארשה, אייר תרס"ב [1901]
אדוני הנכבד, מר ברוידס!
בקרב הימים תמלאינה עשׂרים וחמש שנה מיום אשר החל מו"ל “הצפירה” נחום סאָקאָלאָוו את עבודתו הספרותית. מעריצי הסופר ההוא נאספו להיוָעץ איך לחוג את יובלו כיאות לו, ויחליטו להוציא לכבוד בעל היובל מאסף בשׂפת־עֵבר, מוקדש לחכמת ישראל ותורתו וכן גם לספּורים, ציורים, חזיונות ושירים וכדומה. (מאמרים בשאלת היום, וכּוּחים ודרכי מלחמת סופרים והעתקות,2 אינם מתקבלים כלל.) ולתכלית זאת מילאו את ידי הנקוּבים למטה, לאסוף חומר ראוי למאסף כזה, לערכו ולהוציאו לאור.
בקרבנו אל המלאכה הזאת, פונים אנחנו אלך, אדון נכבד, בבקשה להשתתף עמנו במפעלנו, ותקוָתנו חזקה כי לא תשיב פנינו. זמן המשלוח הוא עד יום א' אלול תרס"ב, לא מאוחר. מעצמו מובן, כי נודך מאד אם תואיל לשלוח את מאמרך קודם לזה, להקל את עבודתנו. בכל אופן תאבה בטובך לכבדנו בתשובתך מיד ולהודיענו, מתי ומה אתה חושב לשלוח לנו, למען נדע. כמו כן נבקשך, אדון נכבד, להשתדל אם אפשר, שלא יעלה המאמר בכמוּתו מכדי עשרים עמודים בדפוס בתבנית שמינית. בשם העורכים (ד"ר שמואל אברהם פוזנאנסקי, דוד פרישמאן, יצחק ליב פרץ, שמואל שיינהאק).
אדמה שלא שכחתני עוד?
י"ל פרץ
-
המכתב פורסם על־ידי מ. אונגרפלד ב“הארץ” (27 במאי 1938), מעזבונו של ר. א. ברוידס. פּרץ התוודע אל ברוידס בווארשה בערך בשנת 1875, וברוידס פירסם ב“מגיד משנה” של ד. גורדון משנת 1880, דברי־הערכה חיוביים על “סיפורים בשיר ושירים שונים”, שהוציא פרץ בשותפות עם חותנו. מכאן שאלתו של פרץ בסוף המכתב, אם ברוידס זוכרו עדיין. ↩
-
[תרגומים.] ↩
אל מנדלי מוכר ספרים
מאתיצחק ליבוש פרץ
מנדלי היקר, היקר!
נמנו וגמרו, שמוכרחים לבנות תיאטרון יהודי חדש. לשם כך מוכרחים לפנות אל הצבּור ולבקש את עזרתו. אלפים רבים נפשות מישׂראל הולכים יום־יום (יותר נכון: ערב ערב) אל התיאטרון היהודי ואינם שומעים דבּוּר אחד יידיש, אם המחזות יש בהם ערך כלשהו, או שומעים יידיש בלבד, אם המחזות המוצגים הם שוּנד גמור. “יידיש” ו“שוּנד” נעשׂו בתיאטרון שמות נרדפים, כמו לפנים “יידיש” ו“שמ”ר".
חבוּרה של סופרים ועסקנים בווארשה (ביניהם מלבדי – דינזון, סוֹקוֹלוֹב, ד“ר דוידזון, ד”ר לוין וכו') נטלה על עצמה לצאת בקול־קורא בנוגע לעניין הזה. ובשם החברה הזאת הריני בא לבקש אותך, מאד מאד לבקש אותך, שתצטרף אלינו ותרשה לחתום את שמך גם־כן. שמך הוא, זאת יודע אתה בעצמך, המאיר־ביותר, החזק־ביותר… וחלילה שיהיה שמך חסר. אפשר שבזה מתחיל דף חדש בתולדות־התרבות או בתולדות־האמנות של עם ישׂראל, וחלילה שהדף הזה יתחיל בלי שמך.
על־כן אנו מבקשים ממך עוד הפעם, ובלבביות יתירה אנו מבקשים ממך, שתשלח לנו תיכף ומיד את הרשאתך להחתים את שמך על הקול־קורא הנזכר.
והיה לי בריא ושלם עוד שנים רבות־רבות.
בשם כל החבורה
שלך י. ל. פּרץ
-
נכתב ביידיש. בסוף 1910 נוסדה בוארשה חברה למען התיאטרון, שמטרתה היתה ליצור תיאטרון יהודי נכבד ברוסיה. פרץ הקדיש הרבה זמן ומרץ לחברה זו. הוא הופיע באסיפות פומביות, ולבסוף נסע לפטרסבורג מטעם החברה. ↩
אל ד"ר נתן בירנבוים
מאתיצחק ליבוש פרץ
מר דוֹקטוֹר הנכבד מאד!
היה לנו, מר דוקטור, קשה מאד להשיב.
אנו מעוניינים מאד, כמובן, בועידה, אך לחתום על הקול־קורא שלך לא יכולנו בשום פנים. לא היינו רוצים להפריע לך, גם היינו רוצים לבוא לועידה, אבל לחתום לא. קודם כל אין מוצאת חן בעינינו, סלח נא לנו, ההקדמה ה“אמריקאנית”… אנו, לדאבוננו, אין אנו מאמינים בהתקדמות גדולה. מה קיים? אצלנו – שני עתונים צהובים; ה“פריינד” מכוּר והולך ונעשׂה עתון־מפלגה ציוני… דרושה ועידה – כדי לדרוש את ההתפתחות, את ההתקדמות…
וה“מליצות” האמריקאניות – משוֹררים כותבים שירים, כמובן, אין הם תופרים מגפים… עתוני יידיש מפיצים פוליטיקה, “מגיעים למדרגה”, מציגים “פּיעֶסוֹת”, “למשוך אליהם כל מיני חלאים ומומים רעים”. כל זה אינו בשבילנו יידיש, וזהו, בשורה ראשונה, גס. ולפחות מחבּרי הקול־קורא ראוי שיהיה להם סיגנון ונוסח…
“לא לתת להם להתרוצץ הפקר, לשמור כילד־טפּוחים” וגו' – לגבי קול־קורא זה ילדותי מדי…
אנו יכולים ורוצים לחתום על כרוז אירופּי, פשוט וטבעי…
"כדי לקדם את התפתחותה של הלשון היהודית נקראת (במקום זה וזה, ובזמן זה וזה) ועידה. מוּעמדוֹת לדוּן השאלות:
1. בדבר הכתיב,
2. הדקדוק,
3. השימוש במלים זרות,
4. מילון,
5. תרגום המקרא,
6. העתונות,
7. הספרות,
8. הדראמאטוּרגיה והבמה,
9. ערכה של הלשון כלשון לאומית או עממית ויחסה לעברית.
10. הבטחה מוּסרית בינלאומית של זכות־הבעלות הספרותית".
אם אתה מסכים לצורה זו, חתום נא בעצמך והחתם אותנו.
-
היוזם של ועידת־טשרנוביץ, ד“ר נתן בירנבוים, שלח לשורה של אישים יהודיים חשובים הצעה של כרוז בדבר ועידת־הלשון. כרוז כזה נשלח גם אל פרץ ודינזון, בבקשה שיחתמו עליו. מכתב התשובה הזה לד”ר בירנבוים נמצא בכתב־ידו של פּרץ בארכיון־דינזון, אחרי מותו; וקרוב לוודאי, שהעתק ממנו, בכתב ידו של דינזון, נשלח בזמנו אל ד"ר בירנבוים. המכתב נכתב ביידיש בשנת 1908. ↩
אל י. צינברג
מאתיצחק ליבוש פרץ
ד"ר נכבד מאד.
הריני עושׂה רצונך:
1. בימי הילדות פעלו עלי ש“ס ופוסקים, חובות הלבבות, מורה נבוכים, רלב”ג וכיוצא באלה. – ספּורי־המעשׂיות של הרבי ביומא דפגרא. – קצת יותר מאוחר התחלתי לומד עברית: אדם הכּהן והמאוחרים יותר; הבינותי רק, אבל לא הרגשתי. נתפעלתי מן החכמה, מן ההמצאה, ולא יותר. אחר־כך – תנ"ך!…
1. מעולם לא הייתי חסיד ומשׂכּיל לא נעשֹיתי. לאחר המורה נבוכים וספרים אחרים הגיעה זמנם של ספרי קבּלה. בית־מדרש גדול יש אצלנו, ארונות גדולים מלאים ספרים, ואגב גישוש וחפוש הגענו אל הארון שהיה תפוּס ספרי קבּלה. ולמדנו. לאמתו של דבר – קראנו. רציתי לדעת, איך המקובּל, ואחר־כך החסיד, חושב וחי; כמו קודם־לכן – איך הפילוסוף. עד היום לא ראיתי רבן של חסידים במו עיני, חוץ מן הביאלאי, שבאתי אליו בעניין הנוגע לכלל ישראל, ומעולם לא הייתי בין חסידים. פטור בלא־כלום אי־אפשר – השפיעו בודאי גם חיים ויטאל, גם נחמן קרוֹכמאל, גם האפּיקוֹרוֹס שלאחר־כך, אך בפנימיותי הייתי ונשארתי יהודי, עם השקפת־עולם תנ"כית יהודית, פחות או יותר ברורה.
1. התחלת כתיבתי היתה פולנית (שום דבר לא הדפסתי, שׂרפתי – שעה של בינלאומיות היתה זו – השלכתי הכל אחרי גווי, זר היה; התחלתי כותב עברית, הרגשתי – אין בזה חיים, עברתי ליידיש. זה היה לפני 30־40 שנה.2 הדבר הראשון היה שיר עברי ב“השחר” (לי אומרים3), ואחר־כך – ספר יחד עם ליכטעֶנפעֶלד, שהיה חותני, נדמה לי: בעלי אסופות, שכחתי איך הספר נקרא.4
2. השפעה חשובה השפיעו עלי הנביאים; זמן ממושך הייתי בכל זאת נתון להשפעתם של היינעֶ ובּעֶרנעֶ – בשירי הראשונים ביידיש.
בכבוד
י. ל. פּרץ
-
נכתב יידיש, ב־3 בדצמבר 1911. י. צינברג ערך בימים ההם את מדור־הספרות באנציקלופדיה היהודית־רוסית, והוא פנה אל פּרץ בבקשה להמציא לו את הפרטים הביוגרפיים הנחוצים. – המכתב פורסם לפי העתקה שהמציא בזמנו י. צינברג לנ. מייזל, ובזה תורגם מספרו של מייזל ↩
-
[אצל מייזל נדפס: דאָס איז געווען מיט אַ יאָר 50־40 צוריק. אך ברור שיש כאן טעות (של המעתיק, או של המדפיס); שהרי המכתב נכתב בשנת 1911, ושירו העברי הראשון של פּרץ, כמוזכר להלן בסמוך, בהערה של מייזל, נדפס בשנת 1875, כלומר 36 שנים לפני כתיבת המכתב. מלבד זה יש לשער, שכתב פרץ את המספר הקטן יותר – משמאל, ואת הגדול יותר – מימין, כפי ההרגל בימים ההם, ובדפוס נתחלף 3 ב־5. המהדיר.] ↩
-
“לי אומרים”הוא שירו השלישי של פרץ שהיה מודפס ב“השחר”. (תרל"ו). השיר הראשון הנדפס הוא “השותפות” (“השחר” תרל"ה – 1857). ↩
-
שם הספר: “ספורים בשיר ושירים שונים” מאת שני בעלי אסופות. וארשה תרל"ז (1877), 158 עמודים. ↩
אל סופרים מתחילים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל דוד פאלק
מאתיצחק ליבוש פרץ
אדוני!
וארשה, 19 נובמבר 1891
בשביל המענה, אשר לי לתת לך, קצר מכתב פתוח מהשׂתרע, אך בשביל בן־עירי הנני עושׂה לפנים משורת הדין (לבלי לענות בלי תשלומי מענה־חזרה) ועונה במכתב סגור.
שירך אשר שלחת לי לא יוכל לבוא בדפוס מפני הטעמים הללו:
1. מלבד רגש חם אין בשירך לא יופי ולא רעיון חדש. שהסופר, החפץ לכתוב איזה מאמר בחכמה ומדע, עליו להתנשׂא ראשונה בּמחשבותיו על העם, אשר הוא חפץ ללמד, למען יוכל למלאות את חסרונם במחשבה, לא למען הוסיף קש ותבן אל המוחות המלאים קש ותבן, כן על המשורר, החפץ להרעיש לבבות ברגשותיו, לתת רגש חדש או בצורתו או בהתנשׂאות־הרוּח, או במדרגת החום, והכול בערך היופי. הרגש שאתה מרגיש לירושלים ולארץ־ישראל איננו נופל ואיננו גבוה מכל הרגשות של כל חובבי ציון, ואם נחפוץ לקבוע רגשות כאלה בדפוס, אז יהיה מספר המשוררים כמספר הקוראים.
1. שירך מלבד זה תלוי באויר. חפצת לספר את רגשותיך לארץ הקדושה, ואל המטרה לא הגעת, כי אין בשירך מאומה מארץ הקודש, לא נוכל לדעת במה לקחה את לבבך, במה נקשרה נפשך בה? למען תוכל להבין את הדבר הזה, קח לך את שירך אשר כתבת, ומבלי שנות בו אות, קרא אותו באזני אחד מחבריך, באופן שתשנה אך את השם ותאמר לו כי השיר מוּסב לא על ארץ ישראל, כי אם על איזה מאַטרעֶנה אוֹ מאריה, או שיינדל או עלמה יפה אחרת, אז תשמע, כי השיר יתּכן מאד מאד מאד:
טרעֶרעֶן פליסעֶן געֶמישט מיט בלוט
און איך בּעֶנק נאָר וועֶגן דיר,
דיך פאַרגעֶסעֶן קאָן איך ניט,
ביי יעֶדעֶן טריט פעהלסט דוּ מיר.2
על לב מי יעלה, כי פה העניין ירושלים ולא מאַטרעֶנה?
ומה גם הבא אחרי זה:
(ווייל) דוּ ביסט מיין בּעֶסטעֶר זעֶגעֶן,
אין דיר העֶנגט מיין גאַנצעֶס גליק;
איך וויל קיין געֶלד און קיין פעֶרמעֶגעֶן,
איך וויל נאָר דיין ליבּעֶן בּליק.3
העין היפה מוסבת ביתר שׂאת על איזוֹ איילה שלוּחה ולא מצודת ציון, גם הבחורה שאתה בוחר בין הכסף והאהבה נופלת יותר על ה“שידוּך”, שטוב לך עלמה עניה ואהבתה ויוֹפיה מעלמה עשירה, אשר לבך רחוק ממנה. לך לדעת, כי הרגש הוא תולדת הפגישה של שני עצמים, ולפי טבע שניהם יהיה טבע הרגש, ועל־כן רגש בלי תאוּר, [רגש] המרחף באויר, איננו מורגש לאחר, כי לא יצא מן הכּוח אל הפועל כהוגן.
1. יש משקל לשיר, ואתה לא תדענו. לפנים היו מחשבים את התנועות לא לעזר ולא להועיל. על־פּי המשקל, אשר למדנו כעת מיתר הלשונות, העיקר הוא סדר התנועות לפי ההברות הקלות והחזקות,4 ועליך על־כן ללמוד ראשונה את חכמת המעֶטריק (די לה שבוע מקרא עם עבודה), אשר תמצא בכל הלשונות.
1. החשק לכתוב והקלות לכתוב באים על־פי הרוב לפני היכולת להודיע איזה דבר חדש, לפני הלימודים. אם חפץ אתה להשתמש בכלי, אשר אתה מרגיש, עליך ללמוד, לקרוא הרבה, לשקוד על ספרים חדשים, להגות ולמלאות כרסך ממעדני הדעת, אחרי־כן תעוּף על ראש הפסגה (שיר) או תעלה (פּרוֹזה), ותשיר או תדבר באזני העם.
מוקירך
ל. פּרץ
מחיר הבּיבּ‘5 חלק א’ (בפ"ע6) 1 רו"בּ 20 קוֹפּ.
" ב' " 1 " 20 "
שניהם יחד: 2 "
החלק השני יצא לאור במהרה.
אולי תוכל להמציא לי סוכן טוב על ספרי: בּיבּ', “אַרגעֶנטינא”7 ועוד, אשר אוציא בקרוב לאור? כתוב.
-
[דוד פאלק, שפּונה אליו פּרץ בלשון “אדוני!”, היה אותו זמן נער בן שתים־עשרה בזאמושץ. הוא שלח בשביל ה“ביבליאָטעק” שיר ביידיש, וכבן־עירו של פּרץ זכה לתשובה מפורטת, כמובן – בעברית. דוד פאלק נשאר תושב ותיק בזאמושץ, ומידו הגיע המכתב לידי נחמן מייזל, בעל אסיפת המכתבים של פּרץ.] ↩
-
דמעות שוטפות מעורבות בדם /ואני מתגעגע אך עליך,/לשכוח אותך איני יכול,/ עם כל צעד אַת חסרה לי. ↩
-
כי את מיטב אשרי,/בך כל מזלי תלוי;/אינני רוצה לא זהב ולא רכוש,/ אני רוצה רק מבטך האהוב. ↩
-
כלומר: ההברות המנוגנות והבלתי־מנוגנות, המשקל הטוֹני. ↩
-
בפני־עצמו. ↩
-
בפני־עצמו. ↩
-
הביבליוֹתיקה שהוציא פּרץ (“יידישע ביבליאָטעק”). ↩
אל רוזה יאקובוביץ'
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
מכתבך הנלבב נגע עד מאד, חייב אני להודות, אל לבי. אם כי הוא משוּבּץ מלים דוקרניות כמו חיים רוחניים, סטיליסטיקה, קוֹנצנטראציה וכיוצא באלה…
למדי לכתוב קודם־כל – בפשטות, מאד בפשטות.
שנית – הכתיב לא “לעיבּ” (חיה) אלא “לעֶבּ”, וכיוצא בזה; קשה מאד לקרוא אותך. – כתבי נכון!
שירך כתוב כתוספת למכתב – אל תעשי כן. שיר צריך לפעמים לשלוח אל הדפוס, ולשם אין יכולים לשלוח את המכתב. לא כך?
בשירך נעוּץ משהו. לפחות רגע־יאוש של נשמה. אך השיר עדיין אינו ברור – מה פירוש לתת לחיים “נחלה”? ובכלל, עירוּב העברית עם יידיש, לא בדושׂיח של בית־המדרש, מאד לא הארמוני הוא. סבל סוציאלי יש להביע בדרך אחרת.
אולי שלחת מלבד השיר עוד משהו? כתבי־היד (כפי שנאה למערכת החדשה) התערבבו, וכפי שנתברר, רבים מהם אינם חתומים. אם כן, שלחי נא עוד פעם. דומה אל כתב־ידך הוא כתב־יד בשם “אַלטע מויד” (בתולה זקנה), אקרא אותו אם תודי כי שלך הוא.
בדרך כלל אַת נראית לי מאד מעוּצבנת.2
בכבוד
י"ל פּרץ
ב
מרת רוֹזה היקרה,
קראתי את “די אלטע מויד” – לפי האמת דבר טוב מאד, אבל רבות השגיאות. כרגיל, מתקנים אותם במערכת, אך יש לך סגנון עצבני ומיוחד לך, ואותם המקומות, שהמערכת עתידה לתקן, עלוּלים להיראות כטלאים זרים. אני משיב לך לפיכך את הדבר הזה עם הערות. במקור סוּמנוּ המקומות הלקויים במספרים, ולפי המספרים תמצאי את ההערות הבאות, כל אחת למקומה.
1) “די אלטע מויד” – שם מגוחך לדבר רציני. צריך להיות “די פּאַריקמאכעֶרין”. ולא חשוב הגיל, הלב מת לפעמים בעודו צעיר. 2) [לא קריא]. 3) אין זה תיאוּר. מה זה היה? 4) במה הוא היה יפה ומאושר? בוַדאי רצית לומר, כי שנות־נעוריך נראות לך עכשיו כחלום יפה ורב־אושר. כך אפשר לכתוב, ואם לא כך – אין הקורא מאמין להודעה סתם. שהנעורים נראים לאדם המזדקן יפים ומאושרים, דבר זה טבעי הוא, דבר זה אינו דורש תיאור והדגמה. אבל אם אַת אומרת כך על עצמך, מוכרחה אַת לתאר, לא רק להודיע ולהבטיח. עוּבדות: מדוע היו השנים יפות ומאושרות. 5) הסיגנון הוא של מאמר פסיכולוגי־מלומד; בזמן הזה מרגישים אמנם כך, אבל אין מתארים בצורה הזאת. כך מסבירים ומפרשים את ההרגשה. והכמיהה הערפלית של נער ונערה על סף ההתבגרות המינית צריכה להיות מתוארת בדרך ציוּרית, ולא בלשון־לימודים מחוכּמת. הרהרי במקום זה שנית, וכתבי אותו ביתר פשטות, אבל גם ביתר עמקות. 6) תיאור רע. 7) האחות עם מחלת הנפילה היא עניין מיותר, וכל המיותר – מפריע. ובפרט מחלת־הנפילה, המושכת במוזר ובמופלא שבה את תשׂומת־לבו של הקורא מן הנושׂא, ומטה את מחשבתו לצד, לעניין אחר. כמובן, אַת תתאמצי ותמשכי אותן חזרה אל ספּורך, אבל הקורא אסור שימשכוהו הצדה. וכי מעט בילדים צעירים, שיש לפרנסם ולגדלם? 8) נכון, אך לא ברור. היא רואה, כי כובד הבית נופל יותר ויותר על כתפיה, והן רופפות, היא תצטרך לחשוב בעד כוּלם, לעבוד בעד כולם – אך אין ביכולתה לעזור, להשׂתכּר, וכן הלאה; וכל זה יש לומר בדרך ברורה וציורית… 9) עֶקסטראַקט פירושו תמצית, אַת רוצה לומר הסכום?! ובכלל, כל המלים הלמדניות מכניסות דיסהארמוניה בתמונה רגילה. כיוצה בזה: “זהיר ותקין”, זה שייך לנעימה אחרת. וכך גם כל שאר הדברים, שבמקור הן מסומנים בקו מתחתם – דייטשמעריש… לא מתאים.
הלאה לא אסמן עוד. את הדברים שלהלן, שיש בהם אותם ליקויים עצמם, תתקני כבר בעצמך. אך מוכרח אני לרמוז לך עוד על מקום אחד, שהוא החשוב והטוב ביותר בתמונה, ואף־על־פי כן לא יצא ברור למדי, כי דוקא כאן קמצניות מאד המלים. כוָנתי למקום המסומן בעפרון צבעוני בעמוד האחרון.
כמה חוקים כלליים.
1) כתבי רק בצד אחד.
2) השאירי שּלים להערות.
3) למדי לכתוב כתיב נכון.
4) למדי להשתמש בסימני־פיסוּק (קשה מדי לגבי אשה?)
5) אל תרבי בכתיבה, כמנערת מתוך השרווּל… עבּדי את הדברים…
בשביל לתקן את הסיגנון, התמסרי לתרגום מדברים קלאסיים בגרמנית, ושלחי אותם לי…
רואה אַת – כל־כך הרבה שגיאות! ואף־על־פי כן אני מַאָמִין, כִי משהו יצמח ממך. חבל שבכתב קשה להסביר.
בכבוד
י.ל. פרץ
ג
אל רוֹזה יעקוֹבּוֹביץ'
מרת רוזה היקרה.
אוֹה, כמה אַת עצבּנית. שוב מכתב, ושוב עצבני. אין לי, חס וחלילה, ולא־כלום כנגד כתיבתך התכופה; האמיני לי, כי מכתביך יכולים להיות נעימים מאד… אבל – יותר מדי עצבּנות.
מה שנגע לשיר:
1) למדי מידות־המשקלים…
2) כתבי בלשון מוסיקאלית יותר…
3) תמונות ולא הרהורים; זמנה של השירה הפילוֹסוֹפית הישנה עבר לפי שעה. והרהוריך אינם כל־כך עמוקים… פשוט – מעשה־פּוּבּליציסטיקה.
סלחי לי, שאני כותב לך על חסרונותיך ישר ובגלוי־לב. ראשית, אופן זה כבר נעוּץ בטבעי; שנית, מאמין אני, כי גם בך יש משהו, ומי שיש בו משהו, רוצה לשמוע רק את האמת הטהורה…
תאב אני לראות אותך. האין אַת יכולה לשלוח לי תצלוּם שלך?
היי בריאה ושלימה, וכתבי.
שלך י. ל. פּרץ
אל יעקב צוזמר
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
אדוני,
את העתקך קראתי, תיקנתי על־ידי זרוֹתי חוצה את ה“פה ושם” ויתר הבלי בן־אביגדור2 ואשלחנה אל בית מערכת “הצפירה”, לעשׂות בה כטוב בעיניה.
כמדומה לי, שיוכל אדוני לשרת את הקהל הקדוש בהעתקות טובות, אם – לא יקח לו את “ספרי האגורה”3 למשל ולא ילך בדרכי ה“סופרים החדשים”, אשר יטו דרך הסלולה לא במקום הנחוץ.
מוקירך
ל. פּרץ
ב
אדוני,
אין לי פנאי לענות על כל דבריו בפרטות, כי נחפז אני להשיב לו בטרם יסע מן הכפר.
הציור ששלח רפה הוא מאד, ובכלל איננו בשביל הוצאותי. לההוצאות שלי אך מטרה אחת – השׂכלה, ולא אוכל לקבּל מאמרים וספורים בעלי מטרות אחרות.
לוּ יאבה להשלים את ציורו לעשׂותו שלם למשל באופן כזה, שהגבּור אחרי כלותו את חוק לימוּדיו, ובראותו כי אין ברכה מעשׂית בהם, שב אל “עמו” ויהיה לגזבר של איזה חברה לאומית ציונית, ובהימלא האוצר נס לאמעֶריקא, כי אז קבלתיו אחרי תיקוּנים.
חפץ אני אמנם לעצור בעד מגיפת המנוּסה.
מוקירו
ל. פּרץ
ג
אדוני,
הציור אשר שלחת לי יימסר על ידי לבית מערכת “הצפירה”, ואדמה כי יבוא בדפוס;4 לא נופל הוא מכל הנדפס אצלנו (לא תיקנתיו לפי שאיננו צריך לתיקוּן).
כשאני לעצמי אינני רואה ב“המכניס אורח” שלך שום סבּה וכוָנה להתעורר ולדמוע על “הימים הטובים” שנגוזו. ה“מכניס אורח” שלך הוא מקיים מצוה ולא עושׂה מאהבת האדם, ובהכּנעו לפני הגראף מעורר גם מעט גועל נפש.
עוד חיסרון אחד בהתמונה, שאינני רואה בה קלסתר פני אנשיה. קול דברים אני שומע, מבין ומרגיש, אך תמונה אינני רואה. לו נוספו איזה שׂרטוטין והיה לנו צלם דמות האב והבן, כי אז פעל הציור ביתר שׂאת ועוז.
החסרונות קלים ובכשרונך אני רואה התפתחות. יש לי הצדקה להתוַכּח אתך על דבר חפצך ומגמת פניך בהתמונה; במקום שאתה נאנח, אוכל אני לצחוק מטוב־לב; למה שאתה כורע ומשתחווה אוכל לפנות עורף, אבל בעל חפץ אתה, בעל מחשבה; אתה רואה וחושב על דבר המראה; הציור יש לו תכלית, ויש לך אמצעים טובים ונכוחים להגיע אל מטרתך.
יאמרו מה שיאמרו על־דבר היופי בפני־עצמו או היופי בשביל היופי. אני לא ראיתי “אשה יפה וסרת טעם” – בעיני מכוערת היא, מכוער לפי דעתי האיש (ברוחו) אשר “סרת טעם” תמצא חן בעיניו, ואם אלף פעמים אתבונן ואודה, כי כל היצורים (בפני גוית אשה) במידה ומשקל ומתאימים כחרוזים, והעור דק ומתאדם, והעינים גדולות – אם על כל זה שפוך רוח שטות תעורר בי גועל נפש.
וכן בנוגע להציור.
“ראשית חכמה” – לצייר את החיים, אמנם כן, אבל כל מראות החיים נותנים לנו עניין לענות בו, ועל המסַפּר, שהוא איש חי ובעל מחשבה, להיות ביחס אל המראות שבספּוּרו, מבקר (בשׂרטוּטין דקין או בין השורות), או כאשר יאמר טולסטוי, שיהיה לו “פּראַווילנאָיע אָטנאָשעניע”5 על המעשׂים ועושיהם, וכל הנכתב בלי היחס הזה הוא תפל.
בנוהג שבעולם, שהמתוַדה באזני חברו נכון לשמוע את דעתו; וגם מכתבך, כאשר אדמה, נותן לי הרשות לחווֹת דעה בדברים הנוגעים אל עצמך ובשׂרך. אם שגיתי – תסלח.
בין הורים ובנים רב המרחק מאד בכל ימי איזה “מעבר” מאיזה נקודה אל איזה נקודה. על־פי הרוב האבות הם העומדים, והבנים – ההולכים. המצב הזה, האי מוסרי בטבע, נכון כל זמן שתהיה לו התכלית אישית ולא עממית; כל זמן שהיה העם מים עומדים והמשׂכילים איזה נטפי קצף, הצפים על־פני המים. ולא בזה חטאת.
ואם גם חטאת חטאת, אין משגיחים בנגעים קלים בזמן הזה, שבני האדם דשים בעקבם חטאים גדולים ונוראים… אבל למה הלכת אך אחרי בצעך… זה החטא הכבד מאד.
אבל יש חטא גדול מזה, והוא: משקפים שחורים על־פני עלומים… האומנם במבוא החיים נקוֹטת בם, ועוד טרם נגעת אל תוכם כבר נבאשו בעיניך? האם אין כל תקוָה ותקוָה לבן עשרים (פחות או יותר)?
החטא הזה הוא חטא אנשים של קש.
התנער וחיה וקווה!
את הספּור “די פּאפירעֶנעֶ בריק”6 לא קראתי ואיני יודע מאומה אודותיו. ה' נאטאנזוֹן7 לא מודע לי ולא אוכל להגיד ולייעץ.
האם לא תוכל לעזור בדבר הפצת ספרי בעירך (מעצמו מובן, עד כמה שלא יגיע לך נזק גופני או רוחני מזה).
מוקירך ל. פּרץ
-
שלוש האיגרות אל יעקב צוזמר פורסמו על־ידי א. ר. מלאכי ב“גליונות” (כרך כ“ה, חוב' י”א אייר תשי"א), חוברת שהיתה מוקדשת בחלקה למלאות מאה שנה להולדתו של י. ל. פרץ. בהקדמה לאגרות מספר א. ר. מלאכי בין השאר:
“מכתבים אלה… נכתבו באמצע שנות התשעים למאה שעברה, בתקופת ה”יידישע ביבליאָטעק“ ו”יום טוב בלעטלעך“. היו אז ימי עליתו של פרץ כסופר אידי, אבל עוד עמד בשתי רגליו ב”תחום המושב“ העברי… במובן ידוע לא רק נתן את משפט־הבכורה לעברית, אלא ראה בה בכלל יתרון על האידית. נאמן לשיטתו, שהאידית צריכה לשמש מטרה להשכיל את ההמון שאינו שומע שפה אחרת, היה פרץ מקפיד בימים ההם לכתוב את מכתביו הפרטיים רק בעברית. ממכתביו באותה תקופה נשתמרו רק מעטים, ולכן גדולה היתה שמחתי בעת שידידי ר‘ יעקב צוזמר הואיל להמציא לידי שלושה מכתבים של פרץ. ר’ יעקב צוזמר הוא הראש וראשון בחבורת העברים בפילאדלפיה, סופר ועסקן ומפיץ ספרות בעירו. נולד בעיירה קטנה בפּודוליה ויצא לתרבות־ההשכלה, העביר את התלהבותו החסידית לסופרים… והיה אוהב להביע את התלהבותו לסופריו החביבים, וכך בא בחליפת מכתבים עם י. ל. פרץ. הוא תירגם את הציור ”התענית“ של פרץ מאידית לעברית ושלח לו, ואחר־כך שלח לפרץ תרגומים אחרים וגם סיפורים מקוריים שכתב בעברית ובאידית. את הספּור העברי מסר פּרץ ל”הצפירה", אבל את האידי, שיעדו צוזמר בשביל אחת ההוצאות של פרץ, פסל פרץ משום שתוכנו לא התאים למגמת הוצאותיו. מעצתו לסופר המתחיל, לשנות את הסיום, כדי שהסיפור יתאים לדעותיו של פרץ, רואים בעליל שבימים ההם העדיף פרץ את המגמה על האמנות.
רק על המכתב הראשון רשומה השנה, אך נראה כי גם המכתב השני נכתב בשנת 1894, והשלישי – בשנת 1895.
[גם ההערות לשלוש איגרות אלה הן של א. ר. מלאכי, כפי שהובאו ב“גליונות”.] ↩
-
א. ל. שאלקוביץ, בעל הוצאת־הספרים “תושיה” ו“צנטראל” בווארשה. ↩
-
הוצאה עממית, שיסד בן־אביגדור בשנת 1892, לשם הוצאת ספרים בלטריסטיים בתבנית קטנה. בהוצאה זו רצה בן־אביגדור לפתוח תקופה חדשה, תקופת “המהלך החדש” בספרות העברית. ב“ספרי אגורה” נדפס משל פרץ קונטרס אחד, שהכיל את “האילמת” ו“מנגינות הזמן”. אולם פרץ התנגד למטרה של בן־אביגדור והביע את יחסו השלילי ל“ספרי אגורה” באחד מן הפיליטונים שלו. ↩
-
נדפס ב“הצפירה” 1895, גליון 183. ↩
-
יחס ישר. ↩
-
גשר הנייר, מאת יצחק בר לווינסון (ריב"ל). ↩
-
ב. נאטאנזון, הביוגרף של ריב“ל והמו”ל של ספריו. נאטאנזון השתתף ב“יודישע פאֶלקס־ביבליאָטעק” של שלום־עליכם, שבה הדפיס פּרץ את הבלדה “מאָניש”, ותמוה הדבר שלא ידע מי הוא. ↩
אל י. י. פּרופּוס
מאתיצחק ליבוש פרץ
א1
אדוני
[בלי תאריך, בערך 1897־1896]
השירים אינם רעים, גם היו טובים, לולא השפה, שאיננה המדובּרת, כי אם יותר מדאי אשכנזית.
מוקירו
ל. פּרץ
ב
אדוני [בלי תאריך, בערך 1891 ]
הנני משיב לך את ספּורך. בכלל הוא טוב, וגם ראוי מאד לדפוס, אך אינני מוציא לאור עוד.
עברתי בעפרוני על איזה מקומות. 1) ישנן עוד מלין אשכנזיות יותר מדי. 2) ישנן מלין גסות המוניות, המקלקלות את השוּרה. וגם יש לי הערה אחת כללית:
ספּור כזה צריך להכּתב בתמימות, כמעט אמונה ואך שמץ לעג נסתר! צריך אתה לעמוד על נקודת־הראות של המאמינים, לדבּר ולספר כמו שהם מספּרים; נחוצה גם התלהבות קטנה, והספּור, והמאורע בפני עצמו, יוכיח.
פרצופים אין. נחוץ בזה שׂרטוטין קלים, לתת תמונת האנשים. למה לך להאכיל טרפות את הרופא? הלא על־ידי זה יוּקטן ערך הביטחון. הרופא רופא פשוט הוא, אלא הבעל אינו קורא לו משום ביטחון. והחולה בעצמה – צר לה על ההוצאה, או מחכּה היא שיקרא הוא את הרופא… ואולי זאת היא שאלתה, שאינה מבטאה בפה… ואם תבטא, תוכל לומר: לא למעני, כי אם למען הילדים, כי אם למענך, כי מי יתן לכם פת לחם? ואולי הוא השליח לרפואתי?
נחוץ למחוק את הטבע ולתת מקום להקב"ה. מלחמת הבית איננה מובנת, או למחוק או לתאר את המלחמה שהיתה לו עם הרוחות מבּחוץ והרימה ותולעי־העץ מבפנים.
והנני מוקירו
ל. פּרץ
P. S. אם יעתיקנו לשׂפת עֵבר, ישלחנו אלי בשביל “הצפירה”, ואם יהיה נצרך לתיקוּן – אתקננו.
ג
אדוני
[וארשה, 28 במארס 1898]
שׂא תודה בעד מכתבך. השירים היו טובים מאד, ואיני יכול לכתוב אודותיהם הערות, אף כי בכמה מקומות הרגשתי חסרונים. לפי שבאותו הרגע שקבּלתים, שלחתים לארץ החדשה ולמכתב־עתי חדשי.
בזו הרגע הנני טרוד מאד, ועל־כן אפּרד ממך לעת אחרת.
מוקירך
ל. פּרץ
P.S. I מדומה לי, שיודע אתה, אדוני, את ה' רייזין. הגד נא לו, שלא עלה על דעתי לכעוס, אך עתותי אינן בידי, וגם לא יכולתי לענות, מפני חוסר חומר. שלח לי ה'[רייזין] שירים אחדים, ונאבדו מעל שולחני ב“שעת חירום” שלפני החג הכפול, כי האומה חוגגת את חגה הנוצרי. הגד נא לו גם זאת שאין ביכולתי2 לשלם מראש בעד עבודה, כי אם בעד עבודה שכבר קבּלתי.
P.S. II על אודות “נחוצת שירי העם” (לישנא דדהבא 3) אכתוב בקרוב. אבל כנ"ל, טרוד אני מאד בעניינים אחרים.
הנ"ל
[תוספת על המכתב למעלה:]
המכתב מונח על שולחני ימים רבים, כי שכחתי לשלוח אותו, ואתו הסליחה.
הכתובת לאמעריקא: ניו יורק, ב. גוֹרין, 170 הענרי סטר.
ד
ידידי, [גלוית דואר, וארשה, 20 יוני 1899, למיטאבה]
במכתב קודם לזה הודעתיך, כי מחדש אני את ה“יום־טוב בלעֶטליך”4 אך המכתב לא בא לידך, מפני שינוי מקום.
ה' רייזין מסר לי את כתובתך החדשה, והנני משנה [=שוֹנה] את בשׂורתי ומבקש לשלוח לי הרבה, הרבה למבחן.
מוקירו
ל. פּרץ
ה.
אדוני,
הספּור “חיים טרעֶגעֶר” 5 לא יצלח. חיים טרעֶגעֶר איננו חי נושׂא את עצמו, ואינו שווה להיות לנושׂא הספּור. – השירים טובים.
את ההוצאה “צייט גייסט” 6 אין לי כל דין ודברים, ולא אוכל אפילו להיות לך למליץ.
בנוגע לשׂפה – בלולה היא יותר מדאי. אין לך “דאַס” 7 כי אם “דעֶר” או “די” (“איין אויסגעבּלאָזענע איי” – וצ"ל דאס איי).8 רבו מאד המבטאים הרוּסיים. וגם מבטאים אשכנזיים לגמרי.
עוד זאת: החילות, אדוני, לכתוב מה שאני קורא “צירליך מאנירליך”,9 השׂפה איננה טבעית אינה נובעת ממקור הלב, אתה משתדל ליפּותה, לעשׂותה לנאה ומחוכּמת – והשׂפה שאיננה פשוטה, חזקה, כי אם מלאכותית, לא תפעל על הלב.
בסיגנון זה נכתב מכתבך, מכתב צעצועים…
חדל לך מזה.
“הכתיבה כדת אין אונס” – אם נמלא הגביע יותר מדאי הוא נוטף סביבו מילא; לא טוב להפוך את הלב למען ידלוֹף!!! חכּה עד אשר יתמלא, עד אשר יטיף בעצמו. וספּורך אמנם אינו בא ממלוא הלב. חפצת לכתוב ספּור כזה וכתבת. לא סבלת יסוריו של הפועל, ואתה חפץ לתאר אותם… אין אני מבקש “כלי ראשון”, לא מן הצורך שתהיה בעצמך הפועל, אם אך “מבשׂרך לא תתעלם”, תרגיש כמוהו, תחיה בצערו. אבל לא בא לך עוד הזמן…
מוקירך
ל. פּרץ
-
י. י. פרופוס שלח לפּרץ שירים ונובילות ביידיש, בשביל הקבצים שהיה בתכניתו של פּרץ להוציא, ופּרץ השיב לו לקובנו ולמיטאבה, מקום מושבו. בקובנו שירת בימים ההם בצבא אברהם רייזן, וי. י. פּרופּוס היה מיודד עמו. [מתשעת המכתבים אל י. י. פּרופּוס כתובים חמשת הראשונים עברית, ואותם אנו מביאים כאן; ואילו שאר ארבעת המכתבים עוסקים בתיקוני לשון־אידיש בלבד, אינם תרגימים ואין לקורא העברי עניין בהם.] ↩
-
במקור המודפס “בביכולתי” – הערת פב"י. ↩
-
כנראה פרץ מצטט בזה ביטוי ממכתבו של פּרופּוס, שכתב “נחוצת” תחת “נחיצות” או “חשיבות” ומלעיג עליו. ↩
-
פּרץ לא הוסיף עוד להוציא את ה“יום־טוב בלעטלעך”. באוגוסט 1899 נאסר פּרץ על השתתפותו באסיפה בלתי־חוקית וישב כמה שבועות בבית־הסוהר בווארשה. אחר כך נוסד “דער יוד” (היהודי), שבו היה פּרץ משתתף קבוע. ↩
-
חיים הסבל. [אולי מקרה בלבד הוא, כי גם הסבל שב“שלום בית” של פּרץ חיים שמו.] ↩
-
רוח העת. ↩
-
“דאס”תיבת־הידוע הסתמית, “דער” ו“די” – תיבות־הידוע לזכר ולנקבה. ↩
-
לפי הסיומת “נע” הביצה נקבה היא, ואילו ביידיש הפולנית מינה סתמי. ↩
-
מצועצע ומסוגנן. מבטא ידוע בגרמנית. ↩
אל אישים ומוסדות
מאתיצחק ליבוש פרץ
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.