מראשית ימי חבת ציון ברומניה

מאת

מנחם מבש"ן

---

פעולת אלעזר רוקח

מאת

מנחם מבש"ן

התנועה לישוב ארץ־ישראל החלה ברומניה בשנת תר“מ והמעוררים היו: הממשלה ופקידיה, אשר לחצו את היהודים יושבי הארץ הזאת בחקי און ובגזרות רעות לאין תקומה, ואלעזר רוקח, אשר בא בשנה ההיא בתקופת האביב מא”י לרומניה לעשות נפשות לישוב א“י ע”י עבודת האדמה. הוא היה בעל רגש סוער, פיו היה חוצב להבות ועטו עט סופר מהיר ושנון ומטרת חייו, אשר שָׂם לו, היתה לחדש את הישוב היהודי בארץ־ישראל ולהביא בו רוח חיים תחת הקפאון והרקבון, פרי החלוקה ומשטרה ב“ארצות החיים”. בא“י יסד חברת “ישוב ארה”ק” ובהשתדלותו קנו החברים אדמה בכפר גי־אוני ושבעה עשר בע“ב ירדו אל הכפר לעבוד שם את האדמה. על זאת ועל דרשו תקונים בחיי הישוב ובסדרי החלוקה בכלל, היה איש ריב ומדון לממוני הכוללים ולרבנים וירדפוהו עד חרמה. במכתבו אשר שלח מבוקרשט לבעל המגיד הוא מתאונן לאמר: “עשיר הייתי אשר לא בושתי להמנות בין העשירים באירופה, והנני הולך לאבדון ע”י הרדיפות אשר רדפו אותי ממוני הכוללים ובעלי הטובות לישראל בא”י והתירו לכל איש רע ובליעל לאכול את הוני. הגשתי דיני למשפט אל הממשלה, והם העידו באלפי עדות שוא ומפיחי כזב כי הצדק את עושקי נחלתי והוני, וגם מאת המשפט יצאתי וידי על ראשי. הלשינו אותי, גם ירו בי כדורי מות כפשוטו וכמשמעו, וכו'" (המגיד, גליון 37 מיום י“א תשרי תרמ”א). – גם בצאתו את הארץ ללכת לארצות המזרח, שלחו אחריו חצי לשון שנונים: לרוסיה, אשר פנה שמה בראשונה, הודיעו במקומות הדרושים כי הוא ניהיליסט וידו בקושרים על ממשלת הארץ, ובהיותו בדרך הגיעה אליו הידיעה הזאת מאת בעל החבצלת, ידידו ובעל בריתו במלחמה נגד הרקבון של הישוב הישן; אז שִנה את דרכו וישם פניו לרומניה.

אל הארץ הזאת בא רוקח בראשונה כשמונה שנים לפני כן, בשנת תרל“ב, כאשר גברו הרדיפות והגזרות הרעות על היהודים ברומניה, ואז לא היה דורש לציון כי אם בא־כח של חברת מסלת ברזל פנסילוניה וחברת האניות “הכוכב האדום”. שלש חדשים עבר בערי מֹלדוֹבָה־וַלכיה ומעל במות בתי הכנסת עורר את העם לצאת מן הארץ, אשר היתה להם לכוּר עֹני, אל ארץ טובה ורחבה, אל אמריקה. “אך – כה יאמר בהתוַדוֹתו אחרי כן על שגיאתו – לשוא שִׁחַתִּי את דברי, לתהו והבל כליתי עתי ועמלי שמה… ותחת אשר לפני שמונה שנים האמנתי באמנה שלמה, כי האור והדרור בימינו המה לנו בני ישראל רוחו של אליהו ומשיח, ונבואת חכמינו “עתידה א”י שתתפשט בכל העולם כלו” נתקימה בנו, הנני רואה עתה בעינים פקוחות כי בשוא האמנתי ובשקר שמתי מבטחי, לא ימות המשיח, רק חבלי משיח באים עלינו מכל עברים, ולא פזורם של ישראל בין העמים יביא לנו הטוב, רק קבוצם במקום אחד כאמונת ותקות אבותינו זה אלפים שנה, הוא פנה ויתד לגאולתנו”. (יזרעאל, גליון 26 מיום י“ב טבת תרמ”ב).

כה היה הדבר בתקופה הסוערת ההיא גם ברוסיה גם ברומניה: שֵׁמַע אמריקה לא העיר את רוח העם ולא לקח את לבו; חושו הבָּריא הגיד לו כי אך גלות בגלות ימיר – אם תקדים ואם תאחר לבא – בכל ארצות הגוים אשר ילך שמה, ורק לארץ אבות כלתה נפשו, רִננו לבו ובשרו; בעוד אשר “אצילי בני ישראל” גם ברומניה גם בארצות המערב ראו להם אך את אמריקה לבדה לארץ מקלט לנדחי ישראל ואדמת יהודה היתה להם לחגא, מדי הַזכיר אותה אליהם – התנודדו.

בבוקרשט משך אליו רוקח את טובי העם, המשכילים ואנשי הלבב בהם, ובעזרתם פעל ועשה לישא“י, הכניס במאות בתי ישראל קפות לישא”י תחת קפות רמבעה“נ, ולילה כיום עבד בכתיבת מכתבים לאנשי המעלה בארצות המערב, וביחוד לראשי החברות בלונדון, כי יתנו יד עזרה למאה משפחות אשר בקשו ללכת לא”י לעבוד שם את האדמה. אך אנשי חברת כי“ח מזה ורב אחד ועדתו מזה, בבוקרשט, אשר היתה עליהם יד הממונים מא”י, מזה, יצאו לשטן לקראתו וחִבלו את כל מעשיו. אלה כתבו עליו מרורות ויתנוהו לכופר ול“בוגד בה' בתורתו ובעמו ישראל” ואת הנדיבים הזהירו בקול הקורא אשר הפיצו, כי חלילה להם מלשַנות מצדקת רמבעה“נ לעבודת האדמה, “אשר עי”ז יֵצאו העובדים מדת ישראל”.

מבוקרשט יצא ליאסי, שם יסד מכ“ע “יזרעאל”, אשר יצא בעיר הזאת ואחרי כן בפיאטרא אחת בשבוע מיום י”ז בשבט תרמ“א עד י”ב בטבת תרמ“ב, ויהי השאור שבעיסה לתחית ההשכלה העברית־לאומית בכלל ולתנועת ישא”י בפרט במדינת מלדובה־ולכיה בימים ההם.

על ידו עזרו הסופרים י. ח. ל. קארן (יחל"ק), ד“ר ליפא, ש. י. רוזניס, הלל כהנא ואחרים מן הצעירים, אר בהיותם מלאי דעת התורה ורוח היהדות (בימים ההם עוד היתה עיר יאסי מקום לתורה ולתעודה והקול קול יעקב נשמע בה בבתי המדרש ובישיבות) היו סופרים “בכח” ובבוא מעיר הריצו את ידיהם לו ויביאו איש איש מפרי עטו. רֻבי דבריהם נסַבו על שאלות הזמן והמקום, על דברי תורה וחֵקר הלשון, על ידיעות העולם והטבע, על המלחמה בצוררי היהודים, אשר חדשו את השנאה הישנה ויעטרו לה שם חדש “אנטישמיות” (בזה התנוסס מכל חבריו הד"ר ליפא, וזאת היתה עבודת חייו עד אחרית ימיו – מלחמה באנטישמיים ובנצרות כלה, מקור השנאה לישראל, עד היסוד בה), מלחמה בשליחי המסיון, רובם משומדים, אשר שרצו אז בערי רומניה ויפרשו רשתם על ילדי היהודים ועל הצעירים, ובח' כי”ח ושאר גדולי ישראל, אשר היו לשטן לציון ולכל דורשיה ואשר “ישתדלו בכל עוז לגרש שנית את היהודים לפאתי ארץ באמריקה למען יתבוללו שם בעמים וישבר כד היהדות על מבוע ההתערבות בגוים.”

ביחוד הושם לב לפִתּוח הלשון העברית וסעיף אחד מן התכנית המוצעה בגליון הראשון ע“י יחל”ק, העוזר הראשי במערכת, קובע: “שלא למלא את הגליון במבטאים ממזרים כמו בודזט, אוטוריטט וכדומה”, וגם “לפנות מדור בפני עצמו לחקירת הלשון והרחבת השמוש בה כפי צורך הדבור בזמן הזה: קובץ מלים חדשות לא להשמעות אזנים בלבד, כמו: דלוג־רב, לה־כמו־תוף, וכדומה אשר תקוץ בהן כל נפש יפה, זולתי על יסוד החקירה והבקורת”. יחל"ק בעצמו חִדש מלים במאמריו המדעיים בעתון הזה: מגוּשש – מן גוש – למושג compact; מכובר – מנוקב ככברה – למושג porớs – (“ספוגיי” בלשון הקדמונים), ועוד.

אך את רוב הגליונות מלא רוקח בעצמו, ממעל לקו – מאמרים המעוררים לישא“י והמשיבים מלחמה על “רבני תקיפי וחסידי ארעא דישראל” עמודי החלוקה (אשר שלחו אחריו חציהם אל כל המקומות אשר הלך) ועל מקורות החלוקה – קופות רמבעה”נ – עצמם: “תשובות באנשי און”, “ואראה את כל העשוקים”, “משיב כהלכה”, “ושבה הארץ לבעליה”; ומתחת לקו: “מסתרי הארץ הקדושה” אשר כמהו כמאמר “תשובות באנשי און”, נמשך כל השנה ולא נשלם אז – ולא נשלם גם היום…

תכנית העתון ומגמת בעליו הובעו בגליון הראשון במאמר “על זאת הקיצותי”: “גמרנו להוציא לאור מכתב־עתי, אשר על ידו נעבוד לטובת מטרתנו, לטובת המטרה אשר בעבורה הרחקנו נדוד ועל מזבחה הקרבנו עד היום קרבנות רבים – המטרה הגדולה והקדושה והנשגבה להמציא מרכז לאומי לכל אחינו הנפוצים בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים. ואיה איפוא המקום המוכשר למרכז לאומי יותר מהארץ הקדושה? הארץ אשר בכל אבן מאבניה ובכל כפיס מעציה שלובים וקשורים אלפי זכרונות מימי קדומים, מהימים אשר היו לנו פנה ויתד, ארץ ומלוכה, נביא וחוזה, וכו'”; ובאחד הגליונות האחרונים, שבו יעץ לפונים אליו, כי “כל החברים ישתדלו אצל קרוביהם ומיודעיהם להניח יד על מעות הקופות הנושאות עליהן שם ר' מאיר בעל הנס”… וכי המתנדבים “יאצלו את ברכתם ונדבת לבבם על דבר טוב ומועיל, על חזוק ידי אנשים אשר ירימו את ישוב ארץ ישראל ואשר תקוה טובה נשקפה מזה אל היעוד הלאומי” (“משיב כהלכה”, גליון מיום ט“ו אלול תרמ”א).

מכה“ע “יזרעאל” נוסד “במתי מעט… אף לא במאתים חותמים למפרע, רק בעזרת בני הנעורים הישרים בלבותם, אשר עוד לא נשחת הזרע הטוב בקרבם ולבם מלא אהבה לעמם ולשפתם”. על כן לא יכול להתקיים ולעמוד יותר משנה אחת, בכל היות אלעזר רוקח בעל מרץ ורצון כביר; המכשולים רבו על דרכו והתומכים מעטו, והיד הארוכה אשר ל”תקיפי ארעא דישראל" השיגה אותו ותשופהו עקב גם ביאסי גם בפיאטרא. ביאסי הדפיסו נגדו כתבי שטנה ויד “המשורר” מ. ש. ר. (אשר כעס על רוקח ועוזריו שבקרו קשה את ספרו “השולמית”) היתה עם שוטניו; ובפיאטרא גֹרַש מן הארץ בעצת רשעים אשר הכוהו בלשון לפני השלטונות. מאמצי אוהביו ומוקיריו הועילו להשיב את שבותו, אך העתון לא האריך עוד ימים רבים.

ואולם הזרע אשר זרע רוקח ברומניה בשנה האחת ההיא, היה לברכה: אגודות לישא“י נוסדו בעיר ועיר ותנועת חבת־ציון רחבה ונסבה והכתה גלים עד למרחוק, עד פריז ולונדון; אך שם נפגשו הגלים בצורים… רוב חברי האגודות אמרו לתת את כל הון ביתם והכסף אשר יהיה עוד להוציא עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה, יתנו להם בהלואה. אגודה אחת בבוקרשט, מאה משפחות במספר, פנו (בחורף תרמ"א) פעם בפעם אל ח' כי”ח בפריז, אל ועד שליחי הקהלות ואל אגודת אחים בלונדון, בבקשה “להלוות לנו כסף (אחרי אשר גם כל אחד מאתנו יתן דמי קדימה ארבע מאות פרנק) על קנית קרקעות בא”י ועל הכנות הכלים לחרישה וכו‘, וכל הדברים האלה יעמדו תחת רשות החברה אשר תלוה את הכסף על משך עשר או חמש־עשרה שנה, וכו’“. על כל מכתביהם הרבים לא קבלו אף תשובה אחת. אז פנו אל סיר לורנס אוליפנט האנגלי, אשר עבד אז עבודה גדולה ונמרצה לטובת ישא”י ע“י היהודים, והוא פנה בעדם אל ועד שליחי הקהלות – ללא תוצאות. אגודה אחת לישא”י, בבאטושאני, פנתה (אלול תרמ"א) בבקשה כזאת אל חכי"ח, ובפעם הזאת הואילו האדונים לענות במכתב כדברים האלה:

“נתכבד לענות על מכתבכם, כי לא נוכל להשתדל בדבר הנסיעה לאה”ק, הארץ עניה ורעבה ללחם ואנשיה ירעבו ויצמאו והאנשים אשר יבואו שמה יגדילו המחסור. עבודת אדמה תוכל להעשות אך ע“י עובדי אדמה אמתיים, ולפי דעתנו אין נמצאים בכם עובדי אדמה כאלה כלל, כי לוּ היו, הלא יוכלו להתפרנס שמה בארצם ברוָחה”.

“המעמד הבינוני”, אשר יחפשו אותו היום בנרות ואשר יתלו עליו תקוות רבות לבנין הארץ, היה אז “נמצא מאד”, הוא והון רב עמו (לפי ערך הכסף ומחירי האדמה בימים ההם, היה הפרנק אז יותר מן הלירה היום), נכון לעלות ולבנות את הארץ גם בטרם יקראוהו; ולולא השנאה העוֶרת ששנאו – וששונאים גם היום – “גדולי” ישראל את ציון, כי אז נוסדו ב“עת רצון” ההיא מושבות רבות בארץ־ישראל ונושבה מחצית הארץ רק ע"י יהודי רומניה לבדם.

אחרי אשר דפקו האגודות לישא“י על כל דלתים ועל כל “החלונות הגבוהים” ולא נענו, ואחרי אשר נלאו ברוב מאמציהן ובצפיָתן לעזרת האחים הרחוקים ההם, התאחדו האגודות, כל אשר לא התפרדו בינתים מאפס עוזר ותומך ובחדש טבת תרמ”ב נאספה האספה הכללית הראשונה לישא"י בפוקשני, ושם ירו אבן הפנה לעבודת הציונות ברומניה מן הוא והלאה.

---

משא ומתן עם הברון הירש

מאת

מנחם מבש"ן

בשנות תרמ“א – תרמ”ג עברה רוח סערה במשכנות ישראל ברומניה, רוח שנאת הגוים אשר פרצה ממסגרותיה, ותך בים גלים ותגע באניה הסוערת ותרעישנה ותטלטלנה הֵנה והלום, ותלך ותתע מים אל ים ומחוף לחוף, פעם אל ארץ הקדם פעם אל ארץ החדשה, ותהי מהומה ומבוסה, גלות ומנוסה, חרדת אלהים בכל המחנה ומגור מסביב. ושמש צדקת נדיבי אחינו הרחוקים זרחה על הגלים ההם, אשר נִשאו לרגלי המנוסה ומוצָאי הגולה, ויאירו אל עבר פניהם, אל מול השוכנים בטח ושאנן לחוף הים הזועף הרואים בנוע האניה הסֹערה מנגד ופניהם לא יחוָרו – הם עשירי ישראל בני ארצם אשר לא היו עמהם בצרה – ויֵרָאו ליושבי החוף, לנֹגה ברק הגלים, פני יעֵנים במדבר ולבות אבן תחת אפודת זהבם. הלב הזה לא חם ולא נע לכל הקורות ההן, ובברוח אחיהם מיָם צרה לא החזיקו בידם ולא עזרום ולא הושיטו להם את שרביט הזהב לנגוע בקצהו לפני צאתם. גם אחרי כן בשוב רעיון ישא“י לפעם במחנה, בנסות אחדים מקרב העם שנית ושלישית לעלות לציון לעבוד שם את האדמה, עמדו הגבירים מנגד או עזרו לרעה לרַפות ידי הבונים ולחבל את מעשיהם; גם כתבו עליהם שטנה אל נדיבי אחינו בחו”ל, אשר פנו אליהם לעזרה, ויכחשו להם לאמר: אין כאן לא שעות רעות ולא גזרות רעות, לא חֹסר לחם ולא חמת המציק – עולם כמנהגו נוהג והאנשים האלה רודפי קדים הם, על כן הם מרעישים שמים וארץ ולבות הנדיבים הרחוקים וקוראים באזניהם תמיד: הוציאונו מתוך ההפכה!

צאת העם מרומניה המונים המונים לבקש להם מנוח באשר ייטב להם, היתה לגבירינו כעשן לעינים בגלל שני דברים: א) הנסים והפליטים בכל מקום בואם עדים חיים היו על רשעת אדוני הארץ ואות קלון לארץ מולדתם, אשר קאה את בניה הנקיים מפשע ותשליכם אל ארצות נכריות. ועשירי ישראל פטריוטים גדולים המה, שלמים הם עם אדוני הארץ, שריה ואציליה, בתוכם יתהלכו, עמם יכָּבדו ולהם יקוו לאותות כבוד, לאור־פנים, לדברים נעימים; באור פני שר רומני – כבוד, ברצונו – עקב רב, ויהודי עני מה הוא כי ישיתו אליו לב; על כן כבוד הרומנים קרוב אל לבם מכבוד דַּלת עמם ושלומם וטובתם, וטוב בעיניהם לכסות על חרפתם לבל תוָדע על פני חוץ. ב) אם לא נגע הדבר עד לבם – כי אותות הכבוד ועדיי הזהב אשר על הלב כתריס בפני שועת עניים ומחסום להמון מעים – הלא יגע עד כיסם בהגיע תורם להעניק מכספם לאחיהם הגולים, ואם לא יתנו יהיה זה להם לחרפה לפני הנדיבים הרחוקים, אשר יראו אותם כאבירי־לב המתעלמים מאחיהם־בשרם בעת צרתם.

ויהי אחרי היות דבר ישוב א“י למשא נפש העם, ואחרי אשר אבדה תקות רבים כי לא עלה עליהם הגורל להסתפח בנחלת שתי המושבות הראשונות, שמרון וגי־אוני (זכרון־יעקב וראש־פינה), ויד הועד אשר היה בגלץ קצרה משלוח עוד חלוצים חדשים, – ויוָסדו יחד, בחורף שנת תרמ”ג, רבים מיושבי יאסי, בהם אנשי מלאכה ועובדי אדמה לפנים בכפרים, ויהיו לאגודה אחת בשם “אגודת צב”י" (צעירי בני ישראל) ויבקשו לצאת בעקבי אחיהם ההולכים לפניהם לא“י לעבוד שם את האדמה. ויהי כי לא השיגה ידם למצא חפצם מבלי עזרת אדם, וישאו עיניהם אל נדיבי אחינו אשר בפריז ובלונדון ויגישו לפניהם שאלתם ובקשתם ביד הרב ר' צדוק כהן בפריז, הרב אדלר בלונדון, לודויג פיליפזון ואברהם קונסטנטינובסקי, אשר ישב בפריז בימים ההם ויהי להם לפה אל הנדיבים אשר היה יוצא ובא בתוכם; ויספרו להם את כל התלאה אשר מצאתם: גרושי הכפרים, חק הרוכלים, אשר הכרית אכל מפי עשרים אלף נפש ברומניה, וחקים אחרים אשר יצרה עליהם הממשלה לשחתם ויתחננו להם להוציאם מארץ ענים אל ארץ־ישראל ולטעת אותם שם על האדמה, וגם אמרו לתת שארית הון ביתם הנשאר להם לפליטה מצוק העתים, ואת הנותר יתן הנדיב, אשר יוציאם, מכיסו. מספר המבקשים היה בתחלה כחמשים בתי אבות ואחר נספחו עליהם עוד אחרים ויהי מספרם כמאתים. ואלה פנו על ימין ועל שמאל ויכתבו מכתבים השכם וכתוב ויתמוגגו בתחנונים ובבקשות, עד אשר החלו אחדים מן הנדיבים, או מן המליצים אשר היו להם לפניהם לפה, לשום לב אליהם ולבקש להם איש אשר יפרוש כנפיו עליהם ויוציא אותם אל ארץ אחרת – אך לא למחוז חפצם, לא”י, כי אז היתה הארץ הזאת כארץ גזרה בעיני רבים. גם קונסטנטינובסקי הניא אותם מא"י, משא נפשם; הלא כה דבריו באחד המכתבים:

"אדוני, ראשי החברה אגודת צבי.

בעוד אני עמל ומרבה בתחנונים להחיש לכם רוח והצלה מכוּר הברזל ולהביאכם אל ארץ נושבת במדינות צרפת או בריטניה שתאכלו לחמכם בזעת אפים, יען כי בעלי מלאכה הנכם כלכם ושונים מיוצאי חפזון ההדיוטים האוכלים ואינם עושים, כי על כן אריע אף אצריח באזני הנדיבים לבל יתנו למוט רגליכם ויחישו מפלט לכם להביאכם אל ארצות החיים, והנה פתאם הופיע לפני מכתבכם השני אשר בו שניתם את טעמכם מן הקצה אל הקצה, לתמהון לבבי ולדאבון נפשי. הקשיתם לשאול דבר, אשר כל השומע יצחק לכם צחוק מדאיב לב. לארץ הצבי גרסה נפשכם לתאוה, בעת כי תבכה נפשנו במסתרים מהמון נפוחי רעב אלה אשר כבר מעדו אשוריהם כי פחזו כמים וילכו בגפם בערום ועריה עם טפלי דתליי בם ונפשם אִותה לעלות על הר הקדש טרם עתו, למרות אזהרותינו ואזהרת היקר באדם ה' אליפנט. וכמה מים זידונים יעברו על ראשי האמללים האלה עד אשר ישובו לארצם חזרה, תבקשו אתם היום מחדש להרבות עניים ולהגדיל האביונה בארץ הצבי ולהרחיק בזה עוד על מועד מועדים את גאולתנו ואת הקמת הלאם, אשר לזה תערוג נפשנו בארץ חרֵבה ליורה ומלקוש ואשר רק לזה הקדשתי את טפחות ימי בטרם אלך ואינני. בטח נעלם מאתכם מצב אחינו כרגע בארץ הצבי. שאלו נא את קוראי מכ"ע לעם ישורון ויגידוכם, זקניכם ובראשם הרב החכם ביאסי ויאמרו לכם, כי על הראשונים אנו מצטערים ונפשנו נבהלה מאד על הקולוניסטים אשר כבר נטעו אשל בארץ הצבי לבל יהיו חלילה בתיהם קבריהם אם לא נחיש להם עזר וסעד מפה ומלונדון, ואתם חפצתם להוסיף יגון על יגוננו וצרות על צרותינו. לא, לא אחי! לא זאת המנוחה אשר אמרתם במכתבכם השני, ורק בהראשון הנני משתדל ובפירוש רק למען בעלי מלאכות ולא לבטלנים להרבות בפריז חללי רעב בראש כל חוצות.

“פריז, 1 פבר 1883. אברהם קונסטנטינובסקי”.

עברו עוד ירחים מספר בחליפות מכתבים עם ק. ואחרים לא לעזר ולא להועיל, והאנשים ראו כי אין ישועתה להם במליצים אשר היו עיניהם אליהם עד כה, ויוָעצו ויפנו ישר אל הברון הירש וישלחו לו שיר תהלה כתוב עברית ומכתב בקשה, בו הפילו תחנתם לפניו להוציאם אל ארץ אחרת לאכול שם יגיע כפיהם, כי צר להם המקום בארץ מולדתם; וגם הגידו לו, כי הארץ אשר הם מנשאים את נפשם אליה היא ארץ־ישראל ולא אמריקה. – העם היטיב תמיד לראות מיועציו, מאַשריו ואנשי חסדו; גם בעלי המלאכה אשר ברומניה ותלמידי בתי־הספר הגבוהים אשר ברוסיה, היו גלויי עינים מיועציהם אשר הניאו אותם מִשֵּׂאת עיניהם אל ארץ גזרה זאת ומִלֶּכת בדרך הזה, אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזא את אשר יחזה עתה כל אדם בארץ־ישראל ובאמריקה. – וימָּצא להם הנדיב לבקשתם וַיֵּעתר להם להוציאם את הארץ, מאתים משפחות מעט מעט, אך גם לו היתה אדמת ישראל לזעוה ויבחר תחתיה באמריקה. ויבא עמהם בכתובים ויאמר להכינם לקראת שינוי המקום הזה בתת להם מורים ללמדם אנגלית לבל יבאו לאמריקה ודעת לשון הארץ אין אתם; גם דרש מהם לשלוח לו רשימת האנשים המבקשים לצאת ובני ביתם ומשלח ידם ומספר שנותיהם. ויהי בהיות הדבר נכון מעמו וקרוב להֵעשות – ויבא השטן בתוכם, אחד הגבירים אשר ביאסי, ויעמוד בין הנדיב ובין מבקשי פניו ויוצא את דבתם רעה, לאמר: האנשים האלה מרפדי ריקים הם המֵּאנים לבקש להם חַיַת ידם בארץ מגוריהם, על כן הם בוכים באזני נדיבי חו“ל ואומרים נרדפים אנחנו על צוארינו – ואין רודף אותם. הגביר הנכבד הזה, י. נ., בא יום אחד אל בית מועדם בהתיעצם ויגד להם כי עושה דבר הנדיב פנה אליו במכתב על אדותם, וידבר על לבם להכָּבד ולשבת בביתם ולחדול משטוח כפיהם אל נדיבי חו”ל: “שבו בארץ מולדתכם ואכלו יגיע כפיכם!” ובאמור אליו האנשים: “הבה לנו עסוק ונעש בחפץ כפינו ועתה כי אין למה נמות תחתינו ברעב אנחנו ובתינו”. ויען אותם קשות ויאמר: “נרפים אתם נרפים, על כן אתם צועקים אל הנדיבים אשר בחו”ל להוציא אתכם אל ארץ זבת חלב ודבש“, וילך מאתם בחרי אף. הם הוסיפו עוד לכתוב אל ויניציאני, הוא עושה דבר הברון הירש, והוא אמנם עוד ענם על מכתביהם פעמים שלש, אבל שִנה את טעמו מן העת ההיא והלאה ויבקש לו ידים להחָלץ מהם ולהשיב דברוֹ אחור בלי אשר יוָּדע להם כי יד נעלמה היתה בזאת להבאיש את ריחם בעיני הנדיב ולתתם למבקשי לחם עצלות – עד אשר נסתם חזון ממנו וכל תקותיהם היו לאין. – הנני שם בזה לפני הקוראים את מכתבי ויניציאני בתרגום נאמן מעצם כתב ידו (צרפתית); ספרי זכרון הם לנו להודיע לדור את מחשבות הברון הירש ואיש ימינו, אשר היה בימים ההם, על ישא”י ועד דברים אחרים שידֻבר בם במכתבים האלה, ולהראות לכל את התמורה הגדולה, אשר היתה בענין הזה הקרוב ללבנו, בעת הקצרה ורבת־העלילה הזאת.

עטריטאט, 29 אוגוסט, 1883.

לכבוד ראשי אגודת צב"י, ביאסי.

אדוני, – האדון ברון די הירש מסר לי את מכתבכם מיום 30 יולי, גם שיר התהלה אשר שלחתם לו, בא אליו, ויפקוד עלי להביע לכם תודתו על זאת. הנכם שואלים בדברו על אדות העצה אשר יעצתם לצאת ממקומכם אל ארץ אחרת, הדבר גדול וקשה מאד, צאת יהודי רומניה גם לפלשתינה גם לאמריקה אחוזה במכשולים וחתחתים רבים ובעמל רב מאד. זאת ידענו על פי המסות החדשות אשר ראו עינינו: המושבות העבריות אשר נוסדו באמריקה טרם נכונו וישועה רחקה מהן לפי דברי השמועות המכזיבות אשה את אחותה הבאות אלינו משם; ובפלשתינה עיני ראו ולא זר את גולי רומניה ורוסיה כי ברע הם, ותלאות וחליים מנת חלקם בארץ המשכלת הזאת¹ (ce pays inhospitalier) מלבד המוקשים הרבים הנשגבים כמעט מכח אנוש, אשר לא יתנו אותנו כעת למצא חפצם שם בדבר עבודת האדמה, על כן אין אנחנו מוצאים את לבנו לתתכם ללכת ארצה פלשתינה, ולהפך עלינו להזהיר אתכם מלכת במועצותיכם אלה.

וארץ אמריקה, אף כי לא השביעה אותנו רצון עד עתה גם היא (בנוגע לגולים העברים אשר הובלו שמה), טובה לאורחים מפלשתינה ומבֹרכת היא ממנה ויש תקוה לבאים אליה למצא חית ידם עם שתי אלה: מלאכת־יד אשר תתן לבעליה לחם בימים הראשונים לבואו שמה, ודעת שפת הארץ דֵי הביע לאיש את אשר עם לבבו, אף אם לא יוכל לדבר כן, ובלעדיהן לא יהין איש לבא שמה, כי לא תהיה דרכו צלחה. ועתה אם אינכם סוחרים, רוכלים מוכרי משקי שכרון או מבקשי לחם, אם באמת יש בכם בעלי מלאכה ועובדי אדמה, אשר לא יוכלו לעשות מלאכתם ולעבוד אדמתם ברומניה מפני צוק העתים או מפני החקים הרעים הגודרים בעדכם, ובארץ אחרת יוכלו למצא מחיתם בכח ידיהם – הנה הברון די הירש נכון לעזור להם בדבר הקשה הזה אשר אומרים הם לעשות, לצאת מארץ מולדתם אל ארץ רחוקה, אמריקה או ארץ אחרת אשר תכשר יותר, והקל מעליהם בתת להם את מחסורם הראשן אשר יחסר להם: את הלֶּקח בשפת אנגליה. ואתם שאו את ראש האנשים האומרים לצאת את הארץ ושלחו לנו את שמותם כתובים בספר, וכתבתם את ראשי בתי האבות, את מלאכתם אשר עשו בה עד כה, את נפשות ביתם, זכר ונקבה, ואת שנותיהם, ואחר נראה אם יש דרך נכון לאסוף אותם אל מקום אחד, למען ילמדו מעט אנגלית, והיה כי יראה הברון כי יצלח החֵפץ הזה בידם ושם לבו לנגוע אל עצם הדבר הגדול הזה – דבר צאתם לאמריקה – כי לא יוכל איש חסד לעשות דבר לפני הסירו את המכשול הזה מני דרך. כי אמנם לא טובה העצה הזאת אם יש דרך לנטות מפניה, ואין לשום אליה לב בלתי אם אכף עליכם מצב הדברים ואין כל עצה ותחבולה אחרת לפניכם, שַׁלָמה נַשִׂיא אותנו עוֹן־אַשְׁמָה בהוציא אתכם מן הארץ אשר נולדתם בה, אם טוב לכם שם או לא, למען הביאכם אל ארץ רחוקה להיות צפוים גם שם אל עמל ותלאה כאשר בארצכם או יותר.

ואשר לחליפות המכתבים אשר יהיו בינותינו מעתה, אבקשם, אדוני, לכתוב לנו צרפתית, ואם לא תוכלו לעשות זאת ויספתם לכתוב עברית, אל נא תכתבו לנו בכתב אשר כתבתם את מכתבכם ואת שיר התהלה, כי לא אוכל לקרא אותו, כי אם בכתב מרֻבּע אשר איטיב לקרא ולא יַרבה זה לעשוק עתֵּנו.

והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.

פריז, 15 ספטמבר, 1883.

אדוני, – הברון די הירש מסר לי את מכתבכם מיום 26 אוגוסט, והנני לבקש אתכם בזה כי תואילו לשום לבבכם מעתה לרצון הברון: אשר לא תשלחו את מכתביכם ישר אליו כי אם אלי, כי לי העבודה הזאת לבא בדברים עמכם בשמו.

הנני מחכה לתשובתכם על מכתבי מיום 29 אוגוסט אשר שלחתי לכם ביד האדון ריטר פון ניישאץ, אקוה לקבל אותה בקרוב ואז נוסיף לדבר בענין שלפנינו.

והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.

פריז, 26 דצמבר, 1883.

אדוני, – הנה זה עתה בא אלי עוד מכתב מאתכם, כתוב עברית. במכתב הזה אינכם שואלים מאתי עוד עבודה, כי אם לחם. רואה אנכי אפוא כי שגיתי במשפטי על אדותיכם, אני אמרתי כנים אתם, אנשי מלאכה המבקשים לצאת אל ארץ אחרת למען מצוא שם עבודה, ועתה הנה כדַבֵּר מבקשי לחם תדברו! – ואני שאלתי ודרשתי באמריקה למען דעת איזה מקום יִכשר להביא שמה את היוצאים. אבל המלאכה לא ליום אחד היא, עלינו להועץ ולהתבונן היטב בדבר טרם נִקרב לעשותו, וגם לא במכתבים כאלה אשר שלחתם תחישו את מעשינו. אין את נפשי להוציא מבקשי־לחם, וגם לא אטה את לב הברון להוציא אנשים כאלה אל כל מקום, קרוב או רחוק, כי רַבת ידעתי את אשר יקרֵנו בדבר הזה. חדלו אפוא לשלוח מכתביכם ללא הועיל. אנחנו עושים את אשר עלינו בדבר בקשתכם, והיה כי יודיעונו דבר טוב מאמריקה והגיעה עת לעשות – נודיעה אתכם.

והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.

פריז, 25 פבר, 1884.

אדוני, – קבלתי את מכתבכם מיום 27 ינואר, אשר בו תערכו אלי מלים בדבר צאת יהודים רומנים מארצם. במכתב הזה תשימו לפני את מצב היהודים ברומניה הרע מאד ואת כל הצרות והתלאות אשר ימיטו עליהם אדוני הארץ. צר לי, כי בדבר הזה קצרה ידנו מהושיע. ובמה תהיה להם תשועה אם לא בהוציא את כל היהודים אשר ברומניה אל ארץ אחרת, והדבר הזה לא יוכל איש לעשות, כי לא נקל להסיע ארבע מאות או חמש מאות אלף נפש, מספר היהודים היושבים ברומניה, מארץ מולדתם אל מקום אחר. ואם אמרנו נוציא מאתים בתי אבות כאשר בקשתם, לא ישֻנה בזה מצב היהודים ברומניה לטוב. ובכל זאת אל תדַמו בנפשכם כי לא שמתי לב לבקשתכם. עד היום הזה אני עומד בחליפת מכתבים עם מיֻדָעַי אשר באמריקה על אדותיכם. גם עתה מקרוב כתבתי לאיש משם לדעת מה אעשה אתכם, ויענני האיש, כי אין להוציא שמה בתחלה כי אם את ראשי בתי האבות, ובני ביתם לא יניחו מקומם עד עת מועד. הדרך הזה לא ישר בעינינו וגם יודע אני כי איש מכם לא יאבה לעזוב את בני ביתו ולצאת בגפו. גם להוציא מאתים בתי אבות פעם אחת לא נוכל, כי יהיה זה מחנה כבד מאד, הדרך הנכון יהיה להוציא אתכם חמשה חמשה או ששה ששה, ואני עודני נועץ עם מיֻדעי אשר באמריקה ואקוה כי עוד מעט אוכל להוציא שמה מספר בתי אבות. אל נא תוסיפו לשלוח לי מכתבים ללא הועיל, וכי יקרב הדבר לצאת לפעולת אדם, אמהר להודיעכם.

והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.

פריז, 12 מאי, 1884.

אדוני, – קבלתי את מכתבכם מיום 19 אפריל, אשר בו תדברו אלי על אדות צאתכם מרומניה. במכתב הזה נמצא דבר אשר רע בעיני מאד, הוא הדבר אשר אמרתם, כי עשרה בתי אבות עזבו את משכנותיהם והנם מחכים ליום הוציא אותם. לא אובה לנקוב שם למעשה הזה אשר עשו האנשים ההם; האמנם יאמרו להכביד את ידם עלינו כי יעשו כזאת? הלא אמרתי לכם באחד המכתבים כי אני עומד בחליפת מכתבים תמיד עם מיֻדעי אשר באמריקה על דבר היציאה, וכל האנשים אשר דבר לי עמהם אומרים פה אחד כי לא להוציא שמה כי אם אנשים צעירים לימים ולא איש וביתו. ולמען תראו ונוכחתם, אשימה בזה לפניכם דברים אחדים מתוך המכתב אשר קבלתי מאת אחד מגדולי אחינו היושב בניו־יורק, אשר הרבה לעשות עם הגולים מיתר אחיו:

“עצתנו אמונה לבלתי הוציא מארץ מולדתם להביאם הנה כי אם אנשים צעירים לימים, אשר יעברו ראשונה כחלוצים לפני בני ביתם, ואלה יוָתרו בבתיהם, עד אשר יבאו היוצאים הראשונים אל המנוחה במקום אשר באו לשבת שם ויכלו לקרא לנשיהם ולטפם: רק בדרך הזה לבדו יש תקוה לאחרית הגולים, גם הגברים היוצאים יהיו אנשים מדלת העם, אשר כח בהם לשאת עמל ותלאה ובימי רעבון לא ידאגו, והרכים והענוגים, אשר לא הסכינו לעבודה קשה, למחסור וליגיעת בשר, לא יבאו הנה, כי לא יצליחו”.

והנה לכם עוד דברים אחדים מתוך מכתב אחר, אשר בא אלי מניו־יורק גם הוא:

“ובדבר יסוּד מושבה לעבודת האדמה, עליכם להזהר מאד באנשים אשר תבחרו לשלוח הנה, כי בהם יכוֹן הדבר או יהרֵס. אנשים צעירים לימים אשר אין להם נשים ובנים או אשר לקחו להם נשים זה עתה, אנשים אשר להם גם כח ידים גם תבונה גם לב לעשות ולעבוד – המה יכשרו לבא הלום. אל תביאו הנה המון רב. אחרי אשר תתכונן המושבה וידענו את הדרך אשר התיצבנו עליו ואת תוצאותיו, נוכל לעשות מעשינו בבטחה ולשית עליהם נוספות. ואך אז יוכלו גם קרובי הגולים ובני ביתם לבא אליהם.”

יכלתי לשום לפניכם דברים רבים כאלה וכאלה ממכתבים אשר באו אלי ואשר יַראו אתכם, כי כל האנשים אשר נשאל בעצתם יועצים פה אחד לבלתי שלוח שמה כי אם אנשים צעירים לימים היוצאים בגפם; אך גם בדברים אשר שמעתם תדעו את אשר לפניכם. ואתם דעו לכם, כי בדבר הזה גם מחשבותי גם מחשבות אחינו אשר בפריז כמחשבות האנשים ההם. ובכן לא עת עתה להוציא לאמריקה ראשי בתי אבות, איש וביתו. ורק בימים הבאים, אשר עודם רחוקים ממנו, נוכל לעשות זאת.

והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.

---

חליפת מכתבים עם הה"צ מבאהוש

מאת

מנחם מבש"ן

בשנת תרמ“ז נוסדה ביאסי – רומניה, חברת “דורש לציון” במטרה לחדש את תנועת חבת ציון, אשר התעוררה בארץ הזאת בשנת תרמ”א. בעצב נולדה התנועה בראשונה: מחוץ גברו הלחץ והרדיפות, ומפנימה נלחמו בה או התנכרו לה הנאורים מזה והחסידים מזה. אלה הניאו את לב העם בדברי שטנה אשר יצאו מבוקרשט מכון שבתם, במגלות עפות ובכתבי־עתים, ויזהירום משאת עיניהם ולבם אל הר ציון ששמם, אל הארץ אשר חשך ישופנה אותה ואת יושביה ואת מושליה, ומבגוֹד בהשכלת אירופה, אשר בה כל ישועתנו – ככל הדברים אשר נִשאו אז על שפת כל לשון; ואלה יָראו פן יחישו את הקץ בלא עתו נגד פני עליון, או פן יהיה הדבר הזה למוקש לאחינו הזקנים והנחשלים היושבים לפני ה' ב“ארצות החיים” ונהנים מזיו החלוקה – וינועו ויעמדו מרחוק. והעומדים בראש התנועה לישא“י גם הם לא שמו לבם מבראשונה אל שתי המפלגות הקיצוניות האלה, וישכחו כי אלה ואלה רַבּת העם המה – ויבטחו בנדיבים, אשר נתנו להם ידם – אך לא לבם – ויהיו לראשים ולסוכנים לאגודות אשר נוסדו בעיר ועיר; ומן התחברות אליהם נפתחה הרעה לרעיון ישא”י ויבא עד מהרה רק במוסדותיו, כי התרפו ביום צרה, בבוא החלוצים הראשונים בארץ ישראל בין המצרים, וישכחו כל נדריהם ונדבותם אשר הרימו לפנים על הגליון¹; וגם יתר המתנדבים בעם ראו מהם וכן עשו.

ורק אחרי אשר הכה הרעיון גלים מלא רחב הארץ יותר משנה תמימה ואחרי היות (בח' טבת שנת תרמ"ב) האספה הכללית בפוקשני, אשר באו אליה צירים משלשים ושתים אגודות לישא“י, רק אז זכר הועד הראשי אשר בגלץ גם את החסידים וישחר את פני הצדיק מבאהוש לבא אל האספה הגדולה אשר היתה ביאסי בח' אייר תרמ”ב ולהופיע על עצתם. אך הוא השיב את פניהם במכתבו מיום י“ב אייר תרמ”ב וגם הגיד להם בשפה ברורה כי אין נפשו אל רעיון ישא“י בכלל, כי “הרעיון מפריע דבר עזרת אחב”י, כי כאשר הפיח ה' ברוח התעוררות את יחידי אחב”י וחוננם ברוח זכה להבעיר לבבם לקול צעקת העשוקים הרצוצים הנדחים לצאת לישע, היה מהצורך ההכרחי לעורר בהתעוררות רוחם גם את השועים והגבירים וגם האנשים אשר נחלו משפט החירות אשר כלם כאיש אחד יתחברו למו לבקש מאת השרים והמושלים על אחב“י ויתעוררו לקול יללת בת עמי הנאנחים; ובהרעיון הזה (של ישא"י) העולה על רוחכם עוד יצדיקו נפשם באמרם אל הרעיון הזה התפללנו. לזאת, לדעתי גודל ההכרחיות ומשפט הבכורה לדבר ביום הועד עם השועים והגבירים לעורר לבב כל אנשי הועד לטכס עצה ולעשות בכל האפשריות לטובת אחב”י בפנימה בתוך המדינה, וכו'."

ויהי בהוָסד חברת “דורש לציון” ויהיו דברי המיסדים ראשונה עם הנאורים העומדים בראש העתונות היהודית הכתובה בלשון הארץ, ועמלם לא נשאר מעל; כי רֻבם שנו את טעמם בפעם הזאת ויחלו לדבר טובות על ישא“י ועל אגודות “דורש לציון”. בשובה ונחת החלו הלבבות והדעות להתקרב מעט מעט ואחינו ההם הצטדקו במכתביהם על הטיפם תמיד להתבוללות בכתבי עתיהם ועל אשר לא ישאו ציון על שפתם, כי בהיותם מדברים אל העם בלשון המדינה לא יוכלו להגיד את כל לבם כאשר יעשו האנשים המדברים אל אחיהם בלשונם ואין לזרים עמם; וגם אחד מראשי המטיפים להתבוללות שאל מאת ועד “דורש לציון” לפתוח לפניו מקורות נאמנים במושבות אחינו בא”י ולהמציא לו משם ידיעות על חיי האכרים יושביהן והוא ישים להם מקום במכתב־עתו אשר הוא מוציא בלשון המדינה למען שים מסלות לישא"י בלבב קוראיו.

ומהעבר השני, בדעת הועד כי רבים בעם ואף כי יושבי הערים הקטנות ידגלו בשם הרב הצדיק מבאהוש, אשר גדול כבודו ברומניה וגם מעבר לגבולותיה על חכמתו ודעתו בהליכות עולם – כי על כן ישחרו פניו גם רבים מן הסוחרים ואנשי מעשה אשר לא על החסידים יֵחשבו – ובדעתו כי החסידים לא יתחברו עם אחיהם בכל מעשה אשר יעשו בטרם ישמעו “מה רבי אומר בדבר זה”, – באו חבריו בדברים גם עם הצדיק מבאהוש, אשר בראשונה לא הלך לבו אחרי ישא"י, להמריצו כי יסמוך ידו על פעלם בפעם הזאת.

והנה בזה חליפת המכתבים עם הה"צ הנז':

יאסי, א' דר“ח איר, תרמ”ז.

לכבוד הרב הצדיק וכו' כש“ת מו”ה יצחק פרידמן נ“י שליט”א, בבאהוש.

הדבר אשר הביאנו עתה אל היכל כבודו במגלת ספר זאת הוא ענין גדול ורב־ערך, אשר גורל רבים מבני עמנו ועתידותיהם תלוים בו.

זה לא כבר שלחנו לאדוננו מודעות נדפסות על אדות אגודתנו “דורש לציון”, אשר נוסדה בח' אדר ש“ז. ועתה הנה באנו בזה לפני אדוננו להודיעו, כי רעיון ישא”י החל לפעם שנית בקרב מחננו אחרי אשר שָבת זה כארבע שנים, וכבר נוסדו אגודות אחדות בשם “דורש לציון”, ואחרות עומדות להוסד בקרוב. הדבר אשר עורר אותנו עתה לשוב לחדש את התנועה הזאת הוא העת הרעה והצרות הרעות המתרגשות ובאות על אחב“י בארצות אירופה בכלל ובארצנו רומניה בפרט בעטים של צוררי היהודים הנקראים בשם “אנטיסמיטים”, אשר קמו עלינו לכלותנו. גם מזונותיו של אדם קשים עליו עתה בכל מקום כקריעת ים סוף, ומי כמוך אדוננו יודע את נגעי לבב רוב אחב”י ואת מכאוביהם וצרותיהם הרבים. ואולם לא רק על המצב החמרי של בני עמנו ידאב לב כל אוהב עמו כי אם עוד יותר על מצבו המוסרי אשר הוא בעת הזאת פרוע לשמצה באופן שלא היה עוד כמהו. התורה והאמונה, אשר היו לנו תמיד מחסה עֹז בגלותנו, החלו לרדת בישראל מטה מטה. היציאה לאמריקה נפרצה בשנים האחרונות כזרם מים כבירים, והיוצאים מתבוללים שם מעט מעט בגוים אשר יבאו בתוכם ושוכחים תורת ה' ומצוותיו. שמירת שבת ויו“ט וחנוך הילדים בדרכי התורה והדת לא יזָכרו ולא יפקדו שם, כי גם הרבנים הרפורמר אשר שם רובם מחללי שבתות ואוכלי טרפות ופורקי על לעיני כל הקהל. גם המסיתים פרשו רשתם ברב ערי אמריקה על כמה וכמה משפחות, כאשר נודע לכל על פי כתבי העתים ומפי מכתבים פרטיים אשר שלחו בימים באלה משם לכאן איש איש אל כל שאר בשרו ואשר רבים מהם היו לנגד עינינו; מלבד אשר גם שם החלו להרָאות שנאת הגוים וחסרון פרנסה ושאר מראות נגעים כמו באירופה. בארבע השנים האחרונות מאז נסתם חזון ישא”י בארצנו, פרצה יציאה גדולה לאמריקה אשר לא היתה כמוה לפנים. משפחות למאות ולאלפים נדדו והלכו מארץ מולדתן כצפור נודדת מן קנה וכמה מליונים כסף ירדו לטמיון, ובכל זאת רק מעטים מאד מן הגולים הרבים הנמצאים באמריקה שמחים בחלקם, רק מעטים מאד דבקים בתורת ה' ובמצוותיו כאשר היו באָמנה אִתן מלפנים ויתרם – אין להם לא מטל השמים ולא משמני הארץ…

כל הדברים האלה הביאו דאגה בלב רבים משלומי אמוני ישראל על גורל היהודים והיהדות ועל אשר יקרה אותם באחרית הימים אם לא נתאמץ בכל יכלתנו לקרוע את גזר הדין הקשה המתוח עלינו ועל זרענו – על ידי שנוי מקום.

והמקום הזה האחד, אשר יש לנו תקוה כי נמצא שם מנוח מכל צרותינו וכי נוכל לחיות שם על פי דרכי תורתנו ולחנך ילדינו בדרך היהדות האמתית – הוא ארץ ישראל, אשר תוכל לאסוף אליה עוד תושבים רבים ולא יֵצר להם המקום, כי ארץ הצבי תוכל להכיל לפי מדת גדלה עד כדי ששה מליוני נפש אדם ועתה יושבים בה רק איזה מאות אלף נפש. גם הנה עשה ה' עמנו אות לטובה ויהפוך את לבות נדיבינו אשר בחו“ל לטוב על ישא”י. כי לפני שבע שנים כאשר החלה התנועה הזאת ברומניה בראשונה ואחינו פנו אליהם ויבקשו עזרתם, לא אבו שמוע וגם הניאו את לב העם, באמרם: פלשתינה היא עתה ארץ ציה ושממה אשר לא תוכל לתת לעובדיה לחם, ארץ אוכלת יושביה מלאה פראי אדם ישמעאלים וערבים אשר לא יוכל איש לשכון בטח בתוכם, או: היהודים לא יצלחו לעבודת אדמה, ועוד דברים כאלה. עתה נשתנו כל הדברים שנוי גמור לטובה. בארץ הזאת, אשר אמרו עליה אוכלת אדם היא, נוסדו בשנים מעטות עשר מושבות מאחב“י יושבי רוסיה ורומניה; הנדיב מפריז ובני משפחתו אשר בלונדון ובפרנקפורט ע”נ מאין נותנים את כל לבם לרעיון ישא“י ע”י עבודת האדמה והם אוהבים עתה את שערי ציון מכל משכנות יעקב, והנה הם מעבידים כעת את עושי דברם עבודה גדולה אל המושבות לבנות ולנטוע לתקן ולחדש, אף כי כבר יש מושבות אשר אין להן צרך עוד בתמיכה. בשבוע הזה היה ביאסי הבנקיר הנודע מברלין, זיגיסמונד זימל, בשובו מא“י, אשר נשלח שמה מאת הברון רוטשילד מפפד”מ בעניני המושבות, ויגד לנו כי רבים מאילי הכסף בחו“ל עוסקים עתה בשאלת ישא”י בכל לבבם, ויעורר אותנו לעשות ולפעול למען ציון בקרב ארצנו, כי עת רצון העת הזאת.

ועל דבר פעולתנו ומחשבתנו אשר אנחנו חושבים לעשות הנה יודעים אנחנו כי המלאכה אשר לפנינו לא לשנה אחת ולא לשתים היא, מעט מעט נתקרב אל מטרתנו ועתה אנחנו חפצים רק להעיר ולעורר את האהבה לארצנו הקדושה ולאסוף אל תחת דגלנו חברים רבים בכל ערי רומניה והכסף הנאסף נפקיד בידי אחד מעושי דברו של הברון רוטשילד מפריז עד אשר נראה מה נעשה בו. ועד כה וכה נשים לבנו להגדיל ולהאדיר את הישוב בא“י בכל אשר תשיג ידינו, כמו להביא משם את יבול הארץ וחרשת המעשה: אתרוגים, תפוחי זהב, שמן זית, מעשי צעצועים פתוחי עצי זית וכו' ולתת להם מהלכים בארצנו האוספת אל תוכה תבואות כאלה למכביר מארצות אחרות. אף על זה נפקח עינינו להכין הדרך לפני בעלי מלאכה או מסחר האומרים לנסוע שמה ולהאחז שם ולאכול מפרי ידיהם; וזה יהיה ע”י משען כסף או השתדלות במקום הגבוה – אשר כבר רצו שם את מעשינו – לפתוח לפניו שערים בכסף מעט לפי הערך ולהכין לו את הכל מראשית צרכיו בבית ובשדה ועד אחריתם. התועלת אשר תצא לנו מכל זה – גם בטרם תשיג ידנו ליסד מושבה חדשה – היא, כי נשיב את לב הבנים הנדחים אל אמם הנשכחה, אל ציון, ואל היהדות, אשר כבר החלו רבים מצעירינו לפנות לה עורף ועתה, לרגלי התנועה החדשה הזאת, הם שבים אל צור מחצבתם ומתרפקים על עמם. – עוד זאת העמדנו עלינו ועל כל הנלוים עלינו לחק אשר לא יעבור: לבלתי נגוע לא בדבור ולא במעשה בענין החלוקה ומקבליה וכל אביזריהו, כי דרכינו דרכי נעם וכל מחשבותינו שלום.

ועתה אחרי הודיענו את כבוד אדוננו את כל זאת למען ידע ויבחן את דרכנו, באנו בזה לחלות פני כבודו, כי יואיל לתת ידו עמנו ועם המטרה הקדושה אשר שמנו לנגד עינינו, כי גדול שמו וכבודו בעיני כל ישראל יושבי הארצות האל ובעינינו וכל דבריו כמשפט האורים, והיה כי יסמוך את ידו על הדבר הטוב הזה, כאשר נקוה, והביא על ראשו ברכת רבבות אלפי ישראל ושמו הטוב יכָּתב בספר דברי הימים לבני ישראל ברומניה לברכה ולתהלה לדור אחרון ולזכר עולם יהיה צדיק.

והננו וכו'.

וחתומים: ראשי האגודה “דורש לציון” אשר ביאסי.

וזאת תשובת הה"צ ביד סופרו:²

ב“ה יום א' ז' אייר זמר”ת לפ"ק פה באהש.

לכבוד יקרת חבורת דורש לציון הנתחדשה ביאס, יחד יתברכון.

אחרי שחירת שלומם כראוי, הנה מכתבכם לקודש מרן שליט“א מיום דר”ח אייר הגיע ביום ו' וקרא מרן שליט“א את כל עריכת מליצתם וצווני להשיב לכם בשם קדשו אשר בוודאי גם הוא בהוָדע לו מאנשים כשירים מאה”ק אשר האתרוגים יצאו משני ערלה מהם יקח וממנו יראו וכן יעשו ולא ידרשו ממקומות אחרים, וגם יבול הארץ גם כן יהיה חשוב אצלו. וזאת אמר בקדשו אשר הצורך להודיעכם אשר יהיו נזהרים שמה במעטפות האתרוגים בשליחותם על אשר אין נמצא שמה קנבוס (פלאקס) לכרוך אותם והמה כורכים אותם בצמר גפן (באנוואל) לזאת המה תופסים רקבון. לזאת הזהירו אשר יראו לכורכם רק בקנבוס כדי שלא ישלוט הרקבון בהם בתהלוכת הדרך, ומעתה תקבלו החייוה“ש מנאי כו”ח בפקודת קודש מרן הה“צ אדמו”ר שליט"א.

אברהם מרדכי סגל מבית קודש אדמו“ר שליט”א.

התשובה הזאת לא היתה די לכל משאלותינו, ועל כן שלחנו אל הרב הצדיק את המכתב הזה השני:

יאסי, יום ו' י“ב איר, תרמ”ז.

לכבוד הרב הצדיק וכו' כש“ת מוה”ר יצחק פרידמן נ“י שליט”א, בבאהוש.

את התשובה אשר שלח לנו אדוננו קבלנו לנכון והננו מביעים לו בזה את תודתנו וברכתנו אשר הואיל לתת ידו לדבר הטוב הזה אשר אנחנו אומרים לעשות ולנחותנו בעצתו בדבר הבאת האתרוגים. טובה העצה מאוד ומנה לא נזוע, והננו כותבים עתה לאנשים נכבדים וידועים מארץ הקודש על דבר מקנה אתרוגים על פי הדבר אשר הורנו אדוננו לעשות, וגם נתכבד להודיעו בעתו על הליכות הענין ועל תוצאותיו.

אפס כי עוד לנו דברים אל אדוננו ולדבר הזה יסלח לנו אם נִכבד עליו עוד פעם, כי לא לכבודנו ולא למעננו באנו עד הלום כי אם למען ציון ולמען אחב"י הנתונים ברעה ובצרה גדולה בעת הזאת ואשר כל תקותם היא רק ה' הבוחר בציון. – ודבר ישוב ארץ ישראל.

תפלתנו לפני אדוננו עשתה מחצה, ואנחנו לא נוכל להתאפק לבלתי בקש עוד גם על המחצה השניה. אדוננו! לא מטוב לב שפכנו לפניו שיחנו במכתבנו הראשון בכל הדברים ההם ולא מליצה ערכנו אליו, כי לא עת שחוק העת הזאת לנו ולכל בית ישראל יושבי רומניה אשר היינו להם לפה. עת רעה כזאת עוד לא היתה לישראל מדור דור, כי בכל הרעות והצרות אשר נגעו אל עצמו ואל בשרו היתה לו התורה מורשת אבות לפליטה. את היהודים ענו וימיתו וישרפו על מוקדי אש, אך את היהדות לא עשו כלה, הסנה בוער באש ממצרים ועד הנה והסנה איננו אֻכּל. עתה נשתנו העתים עלינו לרע גם בדבר הזה, כי התלאות הסבו את לב רבים מאחרי עמם. היהדות הולכת הלוך וחסור – דבר אשר גם המשכילים הישרים בלבותם לא אבו ולא עלתה על לבם כי תהיה כזאת בישראל. העת החדשה צועה ברב כחה; גם החוקים הרעים היוצאים עלינו בכל פנות שאנו פונים, עזרו לרעה. הנה עתה חק חדש תלוי ועומד על ראשנו, אשר בו צרורה סכנה רבה למצבנו המוסרי והדתי. על פי החק הזה, העומד לצאת בקרוב, יהיו כל הילדים הנמצאים בארץ, אם זכר או נקבה, מבני הרבנים ועד בני אחד העם, מחויבים לבקר בבתי הספר לעם הארץ מבן שבע שנים ומעלה, ולכתוב ביום השבת ולעשות כל מלאכה בבית הספר. עוד סבות אחרות אשר עוללו לנו כי רוח הפריצות בארצנו עבר עתה כל גבול ורבים מהמון העם הנם בוזי תורה ומלעיבים בכל קדש בישראל; ואם יאמרו חובבי עמם באמת לעצור בעד הרעה הזאת במקומה לא יוכלו, כי אין קולם נשמע מפני גלגל העת המנסר ברקיע ומחריש את האזנים ומטמטם את הלבבות ומושך אבירים בכחו. נגד כל הענין הרע הזה אין חכמה ואין עצה אחרת כי אם להסיע את קצה העם לארצנו הקדושה ולטעת אותם שורק תחת שמים חדשים ועל ארץ חדשה. אז בהִשָׁמע דבר ישא“י בראשונה במחנה חרדו אחדים משלומי אמוני ישראל על הדבר הזה מצד הדת ויאמרו: מי יודע איך ינהגו שם האנשים אשר יבָּדלו מיתר אחיהם לשבת במושבות הרחק מאד מכל המון ישראל – מי יודע אם לא ישובו שם גם מאחרי ה' ודת אבות להיות תרבות אנשים חטאים העושים מה שלבם חפץ. עתה אין עוד איש ישר מבקש אמת אשר ידבר או יחשוב כזאת; עתה נודע לכל כי אחינו הקולוניסטים הם שומרי תורה ומצוה, וגם אשר בביתם פרקו עֹל נִתּקו מוסרות שבו שם לדת משה ויהודית בצאתם מתחת שמי אירופה, וכי הנדיב הידוע נוטל על כל החוסים בצלו בכל המושבות לבלתי סור מדרך התורה והמצוה, והאיש אשר יחלל שבת או יעשה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תֵעָשינה יגֹרש מהסתפח בנחלתו. על כן אמרנו אין לנו טוב למען הושיע רבים מאחינו במצבם החמרי והמוסרי כי אם לשום פנינו לאה”ק; ואם אמנם לא נוכל להושיע בדרך הזה לכל העם לתת לכלם שדות וכרמים, ואם לא יֵהפך לכלם לב חדש ורוח חדשה לשוב לאשר העמיקו סרה, הנה טוב מעט מאפס. עלינו להתחיל במצוה ולעשות כל אשר תשיג ידנו וה' יגמור בעדנו.

ועתה עיני כל ישראל יושבי רומניה תלויות למוצא שפתי אדוננו ולמשפטו אשר יוציא על ישוב ארץ ישראל לטובה; הכל מחכים כי יאמר להם “נֹכח ה' דרככם, עשו והצליחו!” אל נא יבושו הפעם משִׂברם, אל נא יֵמָנע אדוננו מהביא תשועה גדולה לעמו בדבר אחד אשר יבטא בשפתיו. הן אמנם גם הבאת אתרוגים מארצנו דבר גדול ונכבד הוא, כי טוב לנו להסב את אלפי הזהב והכסף אשר יוציאו אחב“י על אתרוגים שנה שנה להעשיר את סוחרי יון ואטליה – אל הארץ הקדושה להיות סחרם למחיה לאחינו היושבים על אדמתם. אבל באתרוגים לבדם לא יוָשע ישראל, ועל כן לא יוכל הדבר הזה לבדו להיות משלח ידנו ומגמת פנינו. ישוב הארץ היא היתד אשר עליה נתלה כל תקוותינו. “כל המקים נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא”, ואף כי אם נשלח לא”י מספר משפחות מאחינו שנה שנה כאשר אנחנו חושבים לעשות בעוד שתים־שלש שנים אם יצליח ה' דרכנו, כי בשנים הראשונות עלינו רק לאסוף כסף רב למען הכין את היסוד לבנין הגדול אשר אנחנו עומדים להקים אחרי כן.

ועתה תקותנו חזקה, כי כאשר החל אדוננו להראותנו כי חפץ הוא באמת בטובת אחיו ועמו – כאשר ידענו והאמַנוּ מראש – כן יוסיף להראות אותנו ואת רבבות אלפי ישראל המחכים למוצא שפתיו, גם הפעם אות לטובה ויחַזק את ידי העוסקים בדבר ישא"י באמרי פיו לנחותם בעצתו ולהורות אותם בדרך הטובה והישרה.

והננו וכו'

וחתומים: ראשי האגודה “דורש לציון”, יאסי.

נ.ב. – בנוגע לשמועה, כי ממשלת טורקיה איננה נותנת ליהודים להתישב בא"י, נודיע לאדוננו דבר, אשר לא נִתַּן להִגָלות ברבים, וכו'….

וזאת תשובת הה"צ:

ב“ה יום ג' אמור זמר”ת לפ"ק באהש.

לכבוד חבורת דורש לציון הנתחדשה כעת ביאסי נ"י!

אחר שחירת שלומם הטוב כמשפט, הנה מכתבכם למרן הה“צ אדומו”ר שליט“א הגיע ופקד עלי לכתוב לכם בשם שליט”א ולהודיעכם אשר זה שעמד מרן אז מנגד בעת צאת הרעיון של ישוב ארץ ישראל ע“י עבודת אדמה, לא היה עבור כי הרעיון לא הוטב בעיניו, רק לאשר בעת יציאת החוק על יושבי הכפרים ואסר החוק עליהם מלעסוק במוסחר החזקת בתי משתאות, ואז היה ביכולתם לבקש מוצא לפרנסתם במקומותם בהכפרים לעשות חנויות ומוסחרים את אשר לא אסר החוק עליהם, והיו מתפרנסים בעזה”ש. אולם כאשר צהלת שאון תנועת הרעיון השמיע בעם רוחו, בכל המדינה והכפרים, אשר יעתיקו את אחב“י לארץ הקדושה, לזאת לא בקשו להם מקום מוצא לפרנסתם ורק אל מבטח פעולת הרעיון שמו מבטם, ולאשר מרן בחכמתו ידע אשר לא תשיג ידי הקאמיטעט להעתיק רבת בני עמנו, וגם לא קבלו רשיון מהסולטן, וגם אצל שרי המדינה והריגירונג השריש סאון רעש הרעיון פורה ראש בלבם, לזאת נתן מרן בקולו עליהם להשבית ולהפיר בכדי שלא יהיה הדבר למוקש ולא יהיו נשברים מפרנסתם מרבית עם כאשר כן הוא אשר רבים נוקשו ונלכדו ונשברו לפרץ שברים, ומעט מזעיר אשר באו כעת אל מטרה, וגם היו אז אנשים מפריעים אשר על נסיעתם לאמריקה לא היה מרן מפריע, רק אל אדמת ישראל לא יבואו, לזאת היה מרן מנגד לדבר. אולם כעת אשר אתם רוצים להתנהל לאט לאט ולא ברעש, וידוע לכם אשר אין ביכולת להעתיק בפעם אחת וגם לא מרבית העם, בוודאי את אשר תוכלו להוביל איזה סכום בע”ב בכל שנה, בודאי כעת לא יעמוד מרן מנגד, והאם כל מי שבא לפניו להתיעץ אודות נסיעת אה“ק האם מרן מונע אותו? רק זאת העולה על רוחכם אשר בפעולת הרעיון הזה יהיה תרופה ומזור על הדבר אשר מסבת תהפוכת הזמן וכובד נטל חול הגזירות אשר חדשים לבקרים נותן דת היהודית למגרעות, והנה מתלאה, אומר מרן שליט”א, הלא לפניו גלוי יותר הדבר, וגם מכל מקומות, האם יוכלו לתקן בדק במעט אנשים אשר תוכלו להעתיק ובמשך שנים, ואיך יכולים ברעיון הזה להעלות תעלה לכלליות רק ה' מקוה ישראל ואליו עיני קודש צופיות, אשר ישועה יפריח, ויעבור רוח טהרה על הארץ, ואת הצולעה ירפא, וישיב אליו לבבות ישראל. ואת אשר אתם כותבים מהעצה שיכולים לנסוע לשם לא נתקררה דעתו של מרן בזה עדיין, כפי שנודע למרן מרכז חושב מבטת הריגירונק משם, אשר אין לכותבו על פני השדה רק מפה לאוזן. ואם היו עושים לקלוע אל מטרת הרשיון באופן נאות כאשר עם לבב מרן שליט"א, אשר אין יכולים לכותבו במכתב, אזי היה הרעיון הזה בא לפעולת אדם יותר במוקדם.

מנאי הדו“ש בפקודת מרן הה”צ אדומו“ר שליט”א

אברהם מרדכי סגל, מבית שליט"א.

המכתב הזה השני, וביחוד הדברים האחרונים יגידו לנו בשפה ברורה כי הה“צ קרב עתה אל רעיון ישא”י וכי החל להבין אל פעולת המחזיקים בו ואל כל הטובה אשר תביא לבנינו באחרית הימים; האיש אשר אין נפשו אל דבר לא יבקש לתת עצה במה להיטיב אחריתו. – ויותר ממה שכתוב לפנינו כאן דבר הה“צ למשחרי פניו בכל עת וירומם תחת לשונו רעיון ישא”י, ולרבים המבקשים עצה מפיו במה לכונן עתידות להם, יורה לבקש להם מנוח בארץ הקדושה ולעבוד שם את האדמה, משלח ידם לפנים (כי רבים מהם היו יושבי כפרים ועובדי אדמה בטרם השליכו אותם ממשכנותיהם). נקל להבין, כי בהִוָדע בארצנו כי לב הה"צ לישוב ארץ ישראל, שִנו גם החסידים את דרכם ומעתה גם המה “ציון ישאלו, דרך הֵנה פניהם” ורבים מהם נתנו ידם אל דורשי ציון ויֵאספו אל תחת דגלם.

---

דברים שעלו במחשבה

מאת

מנחם מבש"ן

אחרי התפרד האגודה לישא“י אשר נוסדה ברומניה בשנת תרמ”א ואשר היה מושבה בגלץ, קמו אנשי לבב אחדים ביאסי בשנת תרמ“ז וישאו נס לאחיהם אשר בערי הארץ ויקראו להם לגשת שנית אל המלאכה, ויחדשו את האגודה בשם “דורש לציון” ועד מהרה נלוו עליה חברים רבים ביאסי ובערים אחרות ויהי מספרם בעיר הזאת לבדה כארבע מאות איש. אך ראשי האגודה ראו ונתון אל לבם כי ראשית מעשינו לעת כזאת איננה ליסד מושבות חדשות כי אם לשית מסלות בלב כל העם לחבת ציון, בהזכיר את ארץ ישראל עליהם תמיד ובשַוות לנגדם את כל הטוב אשר בה, למען ידעו כי ארץ חיים היא לעובדיה ולא ארץ גזרה מַעבר לזקנים הנגשים אל ה' במלאת צבאם עלי ארץ. אם תשיג ידנו ליסד מושב אחד או שנים בקרב שָׁנים – והיתה תשועה לחמשים או למאה משפחות וכל העם יעמדו מנגד או ישובו לשכֹּח את אחינו הרחוקים ההם גם בטרם יתכוננו, כאשר מהרו שכחו את אחיהם החלוצים הראשונים ולא דרשו שלומם וטובתם בעת צר להם בתחלת שבתם שם, וברֹב הימים הבאים ישָּׁכח הכל; לא כן אם נתאמץ לקנות את לב כל העם לדבר הגדול הזה, כי אז עשה נעשה וגם יכול נוכל ולפעולתנו תהיה אחרית ותקוה לעתים קרובות ורחוקות. ובדבר הזה נכשלה האגודה בראשונה, כי הקדימה מעשה להכנה, על כן לא האריכה ימים ולא נכונה בידה מלאכתה אף כי הגדילה מעשיה לפי ערכה, ותהי ראשית פעלה “ראשית הקץ” לה; בשלחה את החלוצים הראשונים ציונה ותטָּעם שם בהר נחלתה, שמרון, החל העם לשוב מאחריה ולנוס מן המערכה בטרם בצעה מעשיה – על אשר לא הסיעה בשנה הראשונה את כל חבריה משפחות משפחות כאשר קוו. אמנם היה בתחלה לב כל העם לישוב ארץ ישראל, אך זאת היתה שלהבת עולה באפס עצים במדורה ורשפי אש אשר גחלת אין להם. רבים צהלו לקראת החדשה הזאת כי חדשה היא, וכעבור שנה וַתִּכבה השלהבת ובני רשף הגביהו עוף והעם שב איש לסבלותיו: זה למסחרו ולסרסרותו וזה לשקו ולתעניתו (כי לא מעטים כעת ברומניה אנשים עברים המתענים הרבה יותר מן התעניות הקצובות בשנה…), זה להטיף להתבוללות ברומנים וזה לצפִּיָּתו לחסד לאומים. ולולא באו עלינו המקרים מבֹהלים ודחופים ויבהילו אותנו לקרבה אל המלאכה ולעתדה בחוץ בטרם נכין אותה פנימה; לו מצאה ידנו להכין את לב העם לישוב הארץ בטרם נחל לעשות – כי עתה לא היתה חבת ציון כצל עובר ולא שב לב העם אחורנית ולא אספו כל אנשי חיל ידיהם מקץ שנתים ימים אחרי הוציא את האבן הראשה על אדמת ישראל. זאת השיבו אל לבם דורשי ציון אשר ביאסי ביסדם את האגודה שנית וישימו פניהם לתת אהבת ציון בלב העם בטרם יקרבו ליסד מושבות ולא יהיו כבונה בית בטרם ירה אבן למוסדות; ותהי העצה היעוצה: א) לתת, בכה”ע אשר בארץ, ידיעות תמיד על ישוב ארץ ישראל ועל שלום אחינו בוני ציון (כי המכתבים הבאים משם פעם בפעם מאיש אל אבותיו הוריו וקרוביו אשר ברומניה ואשר ברוסיה, בסתר יבואו ובחשך דבריהם יכֻסו והעם לא ישמע ולא ידע מאומה, ולא בא בקהל גם מעט מהרבה מדברי המכתבים ההם – ושב לב העם אל ציון וזכר מרחוק אותה ואת עובדי אדמתה והיו עיניו ולבו שם כל הימים), ולהפיץ בקהל עוד דברי חפץ אשר ישַׁוו את ציון נגד עיני העם תמיד; ב) ולתת מהלכים ברומניה לפרי הארץ: אתרוגים, תפוחי זהב, זיתים, צמוקים וכו'. וגם כלים שונים אשר יעשו שם אחינו מעשה חרשת עץ זית ומכרו אותם למרחוק.

בשנת תרמ“ח הביאה האגודה מירושלים כלי עצי זית מעשה חרשים עברים, בהם קערות, כוסות, גביעים, כלי מלח וכלי בשמים, תיקי־מזוזות, מנורות, ידות למַטות, כפתורים, כלי כתיבה וכל כלי הקטן אשר ישרתו בהם לכל דבר־חפץ. מחיר הכלים היה מצער ומלאכתם מלאכת חרש וחושב נחמדה למראה, וכתוב עליהם “ירושלם” מעבר מזה ו”דורש לציון" מעבר מזה. "התבואה החדשה הזאת נמכרה ביאסי ובערים אחרות, בחנויות ובקרב העם, ותדובב שפתי רבים אשר ראו וישתוממו על כלי החמדה ועל יפי מלאכתם, ותהי ארץ ישראל ופרי ידי יושביה שיחה לעם ימים רבים. ואחר באו דורשי ציון בדברים עם הרוכלים בפרי הנגב (קולוניאל) אשר ביאסי מזה ועם הסוחרים בארץ ישראל (ביפו) מזה, אשר יביאו לרומניה זיתים ושמנים, צמוקים, תפוחי זהב וכו' מארצנו תחת קנותם אותם בארצות אחרות. ויותר מזה התאמצו להוציא ישן מפני חדש בדבר אתרוגי ארץ ישראל אשר נתנו לנם מהלכים בארץ תחת אתרוגי חוץ לארץ.

האתרוגים מובאים לרומניה שנה שנה מאיי יון, ואף אחרי אשר נודע לרבים כי גם ארץ ישראל מוציאה פרי עץ הדר המשמח אלהים ואנשים ביפיו והדרו, לא אבו סוחרי האתרוגים לשנות את דרכם ויוסיפו לשקול כספם באתרוגי הגוים. ויהי כראות אנשי האגודה כי בדברים לא יוָּסרו האנשים האלה, וישלחו ויביאו אתרוגים מארץ ישראל וימכרום בארץ בכסף מקנתם ואחר עוררו את הסוחרים אשר בארץ ישראל לשלוח לרומניה אתרוגים שנה שנה. ואל הרבנים אשר ביאסי ובערי המדינה פנו וידרשו מהם בשם חבת ציון לשלוח דבר איש איש בעדתו להזכיר אל העם את מצות התורה והחכמים:,ולקחתם לכם – משלכם“; וגם נדרשו להם הרבנים ויחוו דעתם בקהל, אלה במגלות עפות ואלה במכה”ע “היועץ” היוצא בבוקרשט, ואלה העבירו קול בבתי כנסיות אשר בעריהם ויפקחו עיני העם ויזהיר את סוחרי האתרוגים לבלתי הביא עוד אתרוגי הגוים לרומניה. ומן השנה ההיא והלאה יבואו בארץ אתרוגי ארץ ישראל לרוב והעם מרבה לקנותם, ואם יעמדו סוחרי האתרוגים אשר בארץ ישראל על משמרתם והוסיפו לשלוח אנשי מעשיהם לרומניה, למכור שם אתרוגיהם, יש תקוה כי אתרוגי חוץ לארץ כליל יחלפו ותחתם יבואו אתרוגי ארץ ישראל, והיתה זאת לעם לחקת עולם לדורותם.

אך דורשי ציון הביטו למרחוק ויאמרו לנטוע גן אתרוגים בארץ ישראל, אשר יהיה מקץ שנות מספר להמציא פרי עץ הדר – ע"י הסוחרים אשר ינתן ממכרם על ידם – אל כל דורשיהם ברומניה ובארצות הקרובות (כי גם בשנה הראשונה, שנת האגודה, בהשמע דברָהּ בקהל, פנו אל ראשיה אנשים מגליציה ובסרביה וידרשו לשלוח גם להם אתרוגי ארץ ישראל בכסף מלא) ולהרבות תבואת האגודה בכסף ממכרם, וגם לחזק את האגודה מפנימה ולחוץ: לבל תרפינה ידי ראשיה בבלי היות להם מעשה אשר יעשו, ולהדביקם אליה דבק טוב אחרי אשר ישֹׁרש בארץ הקדש גזעה, ולבל יפוץ מעליה העם כי לא ירָאו אליו פעליה במהרה. ולמען ידעו אם יוכלו להוציא את הדבר לאור ומה הדרך ילכו בו, פנו אל ה' ש. הירש, ראש בית הספר לעבודת האדמה ביפו, ולאחדים מפקידי המושבות החוסות בצל הנדיב, וישאלו מהם תורה בדבר מטעי אתרוגים. הירש ענה אותם, כי לא טוב הדבר אשר הם אומרים לעשות, כי אדמת ארץ ישראל איננה טובה לגדל פרי עץ הדר, ויתן אות לדבריו, כי באתרוגים אשר על אדמת “מקוה ישראל” הם קטנים ורעי מראה אף כי עמלו בם זה שנים רבות וגם הוציאו עליהם הון רב לשנות אותם לטוב ולא הועיל. אך דורשי ציון לא נואשו מחפצם, כי אמרו הן הירש יודע רק את חבל הארץ ההיא ולא את כל הארץ ואולי אין בכלל מה שבפרט, ואף כי אחרי בוא אליהם תשובת הא' ורמזר, פקיד זכרון יעקב, בדבר הזה, כי במכתבו ראו כי אמנם יש תקוה לעשות ולהצליח. ואלה דברי המכתב בתרגום נאמן:

"זכרון יעקב, 31 יולי 1888.

לכבוד ראשי האגודה “דורש לציון” ביאסי,

קבלתי את מכתבכם מיום 26 יוני, והנני ממהר להשיבכם ולבאר לכם את הדבר אשר אתם שואלים ממני, ככל אשר תשיג ידי ודעתי בענין הזה.

בפתח דברי עלי להגיד לכם, אדוני, כי עבודת האתרוגים תצלח רק כאשר ירבו לשום עין עליה, וביחוד בארבע השנים הראשונות, עד אשר ייטיב הגזע להכות שרש בארץ ולצמוח מתחתיו. ולמען כלכל את עצי האתרוגים ולשום עין על הכל, יש להפקיד איש אמן המבין את העבודה הזאת לאשורה; איש כזה לא ירבה לנסות ולחפש דרכו ולהוציא כסף לריק בתחלה עד יִכּוֹן הכל על מקומו.

אחר הדברים האלה הנני להשיב על שאלותיכם אחת לאחת.

א) כמה מדת האדמה אשר תִנָטע להוציא ממנה כעשרת אלפים אתרוגים?

תשובה: אם האדמה טובה יעשה כל עץ מעשרים עד שלושים אתרוגים, לפי חשבון מביני דבר, ורֶוַח יושם בין עץ ובין עץ שלשה מטר מזה ומזה. והיתה אפוא מדת האדמה אשר תהיה להוציא עשרת אלפים אתרוגים כהקטר אחד ואלפַּיִם מטר מרובעים. בחשבון הזה תבוא גם האדמה אשר יכילו הגדר והמסלות אשר בתוך הגן.

ב) מה מחיר האדמה וכמה ערך הכסף אשר יֵצא על הגן עד בוא תבואתו?

תשובה: המחיר עולה ויורד לפי המקום ולפי טוּב האדמה, אך בכלל תִקָנה אדמה טובה אשר תִכשַר למטע אתרוגים, במאתים וחמישים עד שלש מאות פרנק כל הקטר. גם מבלעדי אגיד הלא תבינו כי לא יבא בחשבון הזה הכסף אשר יֵצא בקנות האדמה על דברים שונים ועל המתן (בקשיש) אשר יֵחלק לאנשים אשר יש לאל ידם להחיש את דבר המקנה או לקום לשטן לו – כי על פי חוקי טורקיה לא תמָכר אדמה לבני אירופה לצמיתות – ולא נקל לאיש לחַשֵׁב מראש את ערך הוצאות האובדות האלה; כי לפי רצון הפקידים או קשי רוחם כן תרבינה או תמעטנה.

ג) חשבון ההוצאות?

זה חשבון הכסף, בערך, אשר יֵצא בשנה הראשונה לכל הקטר: על המלאכה להכין את האדמה למטע העצים – 400 פרנק. על הגדר: יעָרך הכסף על פי אשר יאמרו לעשות גדר אבנים או עצים או משוכת חדק: אם גדר אבנים, יעלה כל מטר מרובע לערך שלשה פרנק; אם קרשי עץ – שני פרנק המטר ואם משוכת חדק – 1.60. ואם יש אבנים במקום ההוא, יוכלו לבנות את הגדר אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל. ונקל יהיה למצוא עובדים ערבים אשר יעשו את המלאכה הזאת, להרים את האבנים ולהניח אותן אחת על אחת להיות חַיִץ לגן, בשמונים סנטים ליום. על קנית בדים או שתילים לטעת את הגן – 20 פרנק כל מאה בדים ו־130 פרנק כל מאה שתילים. לפי דעתי נבחר לקנות שתילים מבדים. את הגדר יבנו פעם אחת וההוצאה הזאת לא תִשָנה עוד, מלבד הכסף המעט אשר יֵצא עליה ברב הימים לחזק בִדקה, גם הבדים או השתילים לא יִקָנו כי אם בשנה הראשונה ולא יוסיפו להוציא עליהם כסף אחרי כן; אך זאת יש לדעת מראש כי יש אשר שתילים אחדים לא יכו שרש בארץ במטע הראשון, ונטעו אחרים תחתם. המַפּל הזה יהיה, לפי חשבון אנשי המלאכה הזאת, עשרה עד חמשה עשר למאה, אם לא יהיה שם כל מקרה ופגע. גם טוב להכין משתלה אצל הגן, והיתה לקחת ממנה שתילים לשום אותם בגן תחת השתילים אשר ימות בעפר גזעם. מן השנה השנית והלאה תמעטנה ההוצאות, כי אז לא יוציאו עוד כסף כי אם לכלכל את הגן ולעדור במעדר את אדמתו. ועל מקום הרֶוַח אשר בין העצים יוכלו לזרוע זֵרוּעי גַנָה בארבע השנים הראשונות, והביא שכר לא מעט לבעלי הגן, וגם לעצים תבוא טובה בהם, כי ייטיבו לצמוח. בשנה הרביעית יתנו העצים פרי רב, אם כלכלו אותם כמשפט עד אז, ואם יאחרו – ונתנו פרים בשנה החמישית.

ד) היש אדמה לקנות בסביבות המושבות אשר לנדיב?

תשובה: להשיב דבר ברור על השאלה הזאת יש לדעת בראשונה את מדת האדמה אשר תאמרו לקנות. בעלי אחוזות פונים אלי פעם בפעם ומבקשים ממני כי אקנה את אדמתם; אך האחוזות המתמכרות גדולה מדתן מאד. גם בסביבות “זכרון יעקב” יעקב גם בסביבות “פתח תקוה” יש ויש אדמה לקנות על פי הדבר אשר אמרתי.

ויען אשר לגַדל עצי אתרוגים דרושים מים רבים ואם לא יהיה להם די מים לא יִגדלו, על כן עליכם לבחר בחלקה אשר מים קרובים לה להשקות את עצי הגן; ואם לא תמצאו ארץ נחלי מים תבקשו חלקת אדמה בבקעה, אשר יוכלו לכרות בה באר בעליל לארץ ולא תרבינה ההוצאות. באר אחת ומכונה להעלות את המים תספיק לשני הקטר אדמה. על כרִיַת הבאר ובנין קירותיה מפנימה יֵצאו שמונה מאות פרנק, מלבד מעשה המכונה או הגלגל להוציא את המים, אשר יֵצא עליו עוד ערך כסף לפי המלאכה.

ה) מתי המועד הנכון להוציא את הדבר הזה לפעל?

תשובה: העצים ינָטעו בחדש פברואר; על כן יש לקנות את האדמה, לסקלה ולעזקה ולהכין הכל למועד הזה.

זאת התורה אשר שאלתם מאתי, אדוני, בדבר האתרוגים. ואם יש לכם חפץ בי להוציא לפעל את הדבר אשר אתם אומרים לעשות, הנני להיות לכם ממקומי לעֵזר בעצה ותושיה ובהורות אתכם את אשר תעשו. קבלו, אדוני וכו'.

ל. מ. ורמזר"

הנה זאת ראשית מעשה האגודה בדבר האתרוגים ופרי הארץ. ואשר לסעיף א) אשר לפיהו החליטו דורשי ציון להפיץ את רעיון ישא“י בתוך כל פנות העם ע”י דברים שבדפוס, היתה העצה היעוצה להוציא הגדה לפסח ולהפיצה בערי רומניה בידי נאמני האגודה ועושי דבָרה. וזה יהיה מעשה ההגדה: א) בראשונה יבא נוסח ההגדה עד סוף עם באור אחד קצר, ואחר יבאו הדברים האלה: ב) ידיעות על מצב כל המושבות העבריות אשר בא“י ותולדותיהן בקצרה, ספירות על יושביהן ויושבי א”י העברים בכלל, ושמות היהודים יוצאי רומניה אשר במושבות לעריהם ולמשפחותיהם איש וביתו, הכל בקצור נמרץ, מועט המחזיק את המרובה; תמונות צלמי־אור של כל המושבות, גם ציורים אחדים אשר יוקחו מתוך ספר “פלסתינה אין בילד אונד ווארט” מאת ג. עבערס; ד) שני ספורים מיוסדים על חבת ציון וישא“י וחיי אחינו העובדים על הררי ציון לפנים והיום, זה לעומת זה; ה) שני שירי עם, אשר יסבו גם הם על ציר ישא”י וחיי אחינו האכרים בא"י; ו) נגינות וטעמים לשירים, אשר ישירו אותם בהם; ז) תמונת רעמסס השני ודברים אחדים על אדותיו, במקום הראוי; ח) על המעטפה יהיה ציור יפה, ירושלם או דבר אחר מענין החוברת; ט) שני הספורים ושני השירים יהיו כתובים האחד עברית והשני יהודית, מה שיהיה בזה לא יהיה בזה, למען ימצאו הקוראים מכל פנות העם חפץ בשניהם; י) החוברת תכיל כשלשה גליונות־דפוס והמחיר יהיה מִצער, למען יהיה זה דבר השוה לכל נפש ולכל כיס.

ועד האגודה פנה אל אחד מגדולי סופרינו¹ וראשי חובבי ציון אשר בורשה, עיר הדפוס, והאיש יודע ומבין בעניני דפוס ועסקי ספרות, וישאלהו אם יואיל להוציא את הדבר הזה לפעלו. וזאת אשר השיב במכתבו מיום י“ד טבת תרמ”ח לאחד מחברי הועד.

"אתמול קבלתי מכתבו והנני ממהר בתשובתי על הצעת החברה הנכבדה דורשי ציון, על ראשון ועל אחרון:

א) ההצעה בעצמה טובה מאד מאד ולהאגיטציה על ידי המעשה הזה תועלת גדולה יתר רב מאשר על ידי מאמרים בכה“ע, ומי יתן והמפעל הזה יצא לפעלו כלול בהדרו כאשר עלה על לבבכם; ב) בדבר תמונות פוטוגרפיות מהקולוניות, הדבר קשה מאד מאד. זה כשלש שנים שהנני מתאמץ להשיגם ולא עלתה בידי, מפני שהקולוניות רחוקות מירושלם ונחוץ להביא אומן משם ולאסוף הקולוניסטים באספה (אנסאמבעל) לאותו דבר ועל כן דורש הדבר כסף לא מעט ואיש שיתעסק בזה ולא על נקלה נמצא איש כזה. אולם תכניו הקולוניות (פלאנען) נוכל להשיג וכזה ראיתי בידי ידידי ה' פאפירמייסטער מוילנא היושב בקולוניה “ראשון לציון” ונחוץ לכתוב אליו מיד, עוד נחוץ לכתוב לה' ג. הורוויץ ב”זכרון יעקב" ולה' ווארמזר, ולהאגרונום ה. מאיראוויץ ביפו. ובזה נוכל להשיג הפלאנען ביחד עם איזה ציורים נחמדים מעבערס ומצא לנו. אך עשרה וגם ששה ציורים כאלה דורשים הוצאה קרובה למאה רו“כ; ג) על דבר הנאטען וטעמים טוב מאד כי נפנה אל ה' י. ראזאבסקי, קאנטאר בבית הכנסת בריגא. לדעתי יהיו השירים האלה: א) השיר “אויתיך” מאת ה' דאליצקי ב”הכנסת" או שירו “על הררי ציון” שבעבור זה קבל הפרס מחובבי ציון במאסקויא, ויתרון לראשון על האחרון מפני קצורו ותכנו הנפלא וקצור החרוזים הנעימים בצלצלי שמע. ואם לזה יחבר ה' יל“ג עוד שיר חדש מה טוב ומה נעים; ד) על המעטפה נוכל להדפיס “יוצא לאור על פי חפץ והשתדלות חברת דורשי ציון ברומניה” על העקז' שיהיו מיוחדים לבני רומניה, אך על אלה אשר יצאו [בשביל רוסיה] מסופקני מאד אם תֵּאוֹת הצנזורה לזה, אך בכל אופן לא “ע”י וכו'” כי אז ישימו עלינו אשם מעילות לאמור כי הרוחנו אלפים בהענין והצבור ידמה כי המחיר כלו קדש לישוב א“י ונִכָּוה ברותחין, בעוד אשר באמת אם נוציא כם הקרן ינעם לנו מאד; ה) הנני מקבל עלי להוציא הענין לאור על ידי הצענזוריא שתכנס ההגדה ותצא בשלום ושתהיה נדפסת על ניר יפה ודפוס מהודר והתמונות תצאנה נקיות ויפות, אך כל זה דורש הוצאה כארבע מאות רו”כ לכל הפחות על פי החשבון הזה: א) התמונות 100 רו“כ; ב) הצענזור ויתר ההוצאות 20־15 רו”כ (כי נחוץ למהר בהפורמאליטטים כי השעה דחוקה); ג) ניר על 6000 עקז' בשלשה גליונות העקז‘, יעלה בערך (ביחד עם מה שנפסל) 20 ריעס והניר צריך להיות יפה ונהדר ויעלה כששה רו“כ הריעס הכפול – 120 רו”כ; ד) עשית הפלאטען – כי נחוץ לעשות סטעראטיפען באשר אין אתנו יודע על נכון מספר העקז’ שיצטרכו ואולי יהיה נחוץ להוסיף – 22 רו“כ הבאגען – 66 רו”כ; ה) ההדפסה על צבע יפה (איללוסטראציאנספארב) 50 רו*כ; ו) המעטפות והבראשיורען וכו' וכו' 40 רו“כ. הרי לכם חשבון כארבע מאות רו”כ אשר אדע כי יכלה עוד כמאה רו“כ כי לא חשבתי את הפרטא ליחידים והפראכט למו”סים ושכר ההודעות וכו‘, על כן החלטנו לגשת אל העבודה וההערכה תומ"י בתנאי כי החברה הנכבדה תתחיב לקחת ממנו 2000 עקז' על מחיר 10 קאפ’ העקז' ולשלם דמי קדימה איזה סך כאשר נגיע לאמצע ההדפסה והנותר ע“י נאכנאהמע. ובתנאי כפול כי ידע הצבור שהענין לא נעשה להשתכר כי אם להפיץ הרעיון, לבלתי תת פתחון פה לשטן לאמר כי נתעשרנו מפסלתן של לוחות ומי כאחב”י חשדנים בני חשדנים."

אלה הדברים אשר עלו על לב דורשי ציון לעשות – ולא נעשו, כי בא הקץ גם לאגודה הזאת בטרם תוכל להוציא לאור רבי מחשבותיה הטובות. קללת אלהים רובצת על הארץ הזאת, רומניה, כי לא יעלה בה כל זרע טוב אשר יזרעו אוהבי עמם בקרב עדתם, אולי יעלה – יקטף עודנו באבו ולא יעשה פרי; ותהי גם אחרית האגודה הזאת כאחרית אחותה הבכירה אשר קֻמטה ולא עת. העשירים, וגגם המתעשרים, עמדו מנגד לה מראשיתה ולא אבו לפתוח סגור לבם וסגור כיסם לדבר אשר לא בטחו כי יניח ברכה אל ביתם, והעם – לא חכה עד אשר יסכין עם ישא"י ועד אשר יֵהפך לבבו לאהבה את ציון וילאה להביא את תרומתו אל האוצר, והמנצחים על מלאכת הקדש ראו כי לריק יגיעם ולפעלם אין ידים ויניחו ידם גם הם ותשבת המלאכה.

---

גוי וקהל גוים

מאת

מנחם מבש"ן

התנועה הלאומית ותורת הגזע, אשר פשטו בזמן האחרון על ארץ רבה, פרצו פרץ רחב בבית ישראל פנימה, ולמראה כל הרעות והתהפוכות אשר יצאו ובאו לנו מן המקור המשחת הזה, יתחמץ לבבנו וימלא דאגה לבאות. אמנם כן, תהפוכות בקרבנו! כי התנועה הזאת אשר החלה בקרב העמים לקרב ולרחק, לפרוץ פרצות וגם לקבץ נדחים, הסבה לפרוע פרעות בישראל יושבי הארצות אשר להן הריב ולהבאיש אותם איש ביהודי אחיו, ובהחל הפולנים, האירים והיונים בכל ארצות פזוריהם לתת יד איש לאחיו מעל לגבולות ארץ וימים ולהכין להם לב אחד ורוח אחד, אז הוחל לקרוא בשם יהודים גרמנים, יהודים פולנים, רוסים או רומנים, כי רוח ארצות מולדתם נשבה בם ותשימם לפולנים, לגרמנים ולמדיארים וכו' בני דת משה. – הוא הדבר אשר הפריד בין אחים רחוקים בלי אשר יחבר שכנים קרובים; הוא אשר השחית כל חלקה טובה בישראל ושחת רחמיו וצדקת פזרונו אשר התגאה בהם בימי הבינים בהיותו עוד כלו גוי אחד בארץ וכל האגודות הרבות למעשה צדקה וחסד טרם תהיינה בקרבו; הוא אשר שָׂם עתה קיר ברזל בין אילי הכסף ובין עניי העם ורֶוח בין עדר ובין עדר.

אהבת אחים, מורשת קהלת יעקב מימי עולם, תמס הלכה ותבא תחתיה אהבת אדם – מולדת העת החדשה – ותבלע אותה ותאַבד כל זכר לה, והיא גם היא מצות אנשים מלֻמדה, נֹגה לה סביב ותוכה נחר, ככל השמות החדשים אשר בדו להם בני האדם בימינו, הנזכרים ואינם נעשים; וגם לא תתן פריה ליהודים כי אם לעתים רחוקות מאד: נדיבי עמים ימצאו להם תמיד מקומות רחבי ידים למלאות דבר “אהבת האדם” בלי אשר יעבור “זר” בתוכם, ונדיבינו הקוראים בשם החסד והצדקה “בלי הבדל דת”, הבדל יבדילו בני עמם לרעה, ומרוב עשות טוב וחסד ותת פזרונם לרבים ישכחו להשפיל עיני כבודם גם על אחיהם העניים, ככל “הקוסמופוליטים המחוננים את הטטרים למען העלים עיניהם מאחיהם הקרובים אליהם” (רוסו). אם בבוא על אחינו שד ושבר גדול ברוסיה רגשו גוים ויהודים, ברונים ורוזנים וישמיעו קול ברמה על השערורה הנעשתה ויוציאו את דגל “אהבת אדם בל הבדל דת”, ויקראו נדבות באירופה ובאמריקה, הנה עוד מעט שקטה הארץ והדיפלומטים שבו איש אל עבודתו וגם נדיבינו הלכו לסבלותם, אחרי אשר כִלו בהבל יותר מחמשה מיליונים פרנק בהובלה והבאה. המנוחה אמנם לא שבה והעם לא חדל לנוע לארצות המערב ולאמריקה ונדיבינו לא חדלו להזהיר את העם ולקרא אליהם מפריז ומלונדון: אל תעלו בקרבני, כי לא בחפזון תוָשעו – ואין שומע! – כי איך ישמעו הנסים מפני שֹד ורצח לקול דברים הנשמעים בנחת וברוח נכון? – ועוד היום ידודון ידודון מארצות רוסיה פולין ורומניה להתגולל לאלפים בפריז, בלונדון ובניו־יורק בראש כל חוצות ולאכול איש בשר זרועו ברעב. ועתה אם רע בעיני האדונים האלה לתת לעם בציון מנוחה שלמה שהוא רוצה בה (כי בימים ההם כבר נשמע בקהל קול ההמון כקול שדי: ארץ ישראל! ואין מאזין ומקשיב) למה לא ינסו דבר אל ממשלות אנגליה, צרפת, איטליה ואמריקה לאסוף אליהן מספר יהודים מפליטי הפרעות ולהפיצם בסדרים נכונים בארצותיהן, ששם מספר היהודים איננו מגיע לאחד למאה למספר עם הארץ והארצות רחבות־ידים לכלכל עוד תושבים כהמה וכהמה? הטובה ספרד¹ מן הממלכות האלה? אך לא! חלילה לאצילינו העומדים במקום גדולים והמתהדרים לפני מלכים ושרים להרבות עמהם דברים על אודות אחיהם העניים הנודדים והאובדים, פן יוָדע ברבים כי האנשים האלה קרובים להם והיתה זאת להם לחרפה. – בימי הבינים מצאו עשוקי בני ישראל מחסה־עֹז באציליהם, אשר היתה להם יד בחצרות המלכים, כאשר מצאו נדחיהם עזרה בצרות אצל אחיהם יושבי הארצות אשר עברו בהן בגלותם. ועתה? מה יעשו אצילינו בעד עמם בכל המקומות אשר יש לאל ידם לעשות? מה יעשו הנבחרים היהודים בארצות ממשלת האנטישמיות מדי יתנפלו עלינו צרינו בבתי המחוקקים בדברי שטנה ונאצה? ואם אלה יחטאו לעמם בשב ואל תעשה, הנה ראינו בדברי ימינו האחרונים תועבות גדולות מאלה: בפרוסיה נפתחה הרעה הראשונה על הרבנים והשו“בים ושאר משרתי הקהלות ילידי רו”פ – מאחינו הגרמנים אשר כתבו עליהם שטנה לפני ממשלתם ויזכירוה חקים נשכחים; סוחרי עורות בהמות בליפציג הגישו לממשלה בקשה לגרש את הסוחרים היהודים הרוסים – על פי אחינו הגרמנים; בפרוע פרעות ביהודים יושבי רוסיה והמֻכים והשדודים נהרו אל גבולות אוסטריה וגליציה, אחזה רעדה את בית המחוקקים האונגרי, פן יעלו “היהודים המגֹאלים” על ארץ המדיארים הנאוה והמעֻנגה, וימהרו לגדור גדר בחֻקים מיוחדים לעצור בעד הרעה – ויד הנבחרים היהודים היתה במעל הזה! – ועל כל אלה הנה מקרה חדש, דבר נפל בישראל בימים האלה, והוא יראנו למדי איך יתהלכו אחינו היהודים בני ארצות שונות איש עם רעהו ואיך יקדמו איש את פני אחיו הגֵּר בעת צרתו.

ששה וארבעים איש מאחינו ילידי רומניה, ובהם אשה וארבעה ילדים, אשר שמו פניהם לצאת ברגל אל המבורג לנסוע לאמריקה ואשר שֻלחו במסלת הברזל עד הגבול (כאשר הודיעו בהמגיד בעתו), עברו במדינת גליציה והנם עתה בקרקוי. בידם היו כתבי המלצה אשר נתנו להם הד“ר ליפא ואחרים מנכבדי יאסי לנחותם הדרך, וגם קול קורא (אשר נדפס במה"ע “נייצייט” בוינה) שלח לפניהם אל כל ראשי הקהלות והרבנים ונכבדי העם בכל המקומות אשר יעברו בהם הגולים. והנה במכתבים אשר שלחו הגולים איש לביתו ובמכתביהם האחרונים אשר שלחו אלי מקרקוי, הודיעו כי ברֹב ערי גליציה הראו להם אחב”י יושביהן פנים נזעמים, לא קדמו אותם בלחם, לא אספום הביתה ולא נתנו להם צידה לדרך, גם בתי כנסיות ובתי מדרשות סגרו בעדם ויחבקו אשפתות לחֹרב ביום וילינו תחת שמי ה' למטר השמים ולקֹר בלילה. גם בעיר לבוב, בירת המדינה הזאת, לא נתּן להם כל ימי עמדם שם אף אגורת כסף אחת, או ככר לחם, ולמלון נתנו להם, אחרי אשר הרבו תחנונים, חצר בית־מדרש אחד להם ולאשה ולילדים הרכים אשר עמה. שם נלאו נשוא עוד את כל התלאה ויפוצו הנה והנה ויתעו כצאן אובדות אלה לפנים ואלה לאחור עד עשר פרסאות, ואחדים שבו אל יאסי לבכות על שברם בצל קורתם, והנשארים, אחד עשר במספר, עשו דרכם ברגל הלאה הלוך ונסוע לקרקוי. גם כל הדרך הזה לא טוב היה מן הראשון. באחת הערים², עיר שכולה יהודים בעלי אזור ופאות סרוחות עד החגורה, נשאלו אם הם נמולים, ויצוום להראותם את ציציותיהם לבקרן, ואחרי אשר ענו את דינם כשלש שעות ויסחבום בכל העיר, נתנו לכלם גולדן אחד וישלחום. בשניה קדמו את פניהם בטרם יבאו שעריה, לאמר: “לכו הלאה לדרככם, אל תבאו הנה פן נתן אתכם במשמר”. בשלישית בקש הרב, אשר הפילו תחנתם לפניו, לקרוע את כתבי ההמלצה אשר בידיהם ויגרשם מביתו. ברביעית בקשו ראשי העדה לתתם במשמר אם לא ילכו מעליהם כרגע, וכו' וכו'. בקרקוי קבלו אותם אחינו כביתר הערים. אחד הילדים חלה בלבוב מקֹר וממטר ומן הטלטלה בשכבם לארץ בלילה ויובא לקרקוי, שם השתפכה נפשו אל חיק אמו והרופאים נתחוהו… – ברוב המקומות אשר באו שמה אמרו להם אחב“י כי לא להם להחזיק בידי יהודים רומנים, יען כי גם המה לא יחזיקו ידי אחיהם הפולנים הבאים אל ארצם. כה דברו בני העם וכזאת עשו גם המשכילים והגדולים אשר שחרו פניהם; גם הרב השוקד על תקנת עדתו בעיר הצדק ענה את הד”ר ליפא, על הקול הקורא, אשר שלח אליו, כי יהודי רומניה אין ישועה להם באחיהם שבגולה, כי נבאשו בכל ישראל על דבר הבגד אשר בגדו אחדים מגדוליהם, בשנת 1879, בעמם ובחברת כי"ח אשר בפריז. במקומות אחדים אמרו לגולים: “כבר הרבינו להעניק מהוננו לגולי רוסיה ורומניה, אשר עברו עלינו לפני בואכם, ושלחנום אל מחוז חפצם (!)”.

תואנות שקר והבל כאלה שמו היהודים “הפולנים” מחסה להם למען התנכר ליהודים “הרומנים” בעת צרתם! ואמנם הכל יודעים, כי רבים מאחב“י ילידי פולין, גליציה, ושאר הארצות מסביב, אשר באו לרומניה בעֵירוֹם ובחֹסר כל, עשו הון רב ועשר מסחרם פרץ בארץ, וגם העניים והנודדים אשר באו אל יהודי רומניה בשנים הטובות לבקש לחם חסד, לא שֻלחו ריקם ולא לן איש מהם ברחוב או בחצרות בתי כנסיות וגם לא שאלוהו היליד רוסיה או פולין אתה? היש לך ציציות כשרות? האינך ערל לב וערל בשר? בעת המלחמה האחרונה אשר היתה בין רוסיה ובין טורקיה באו יהודים בהמון מרוסיה ליאסי וליתר ערי רומניה ואחב”י יושביהן אספו אותם בחסד וברחמים ויתנו להם ידים להתערות בארץ, גם רבים מבחורי גליציה ובטלניה, אשר היו באים ליאסי פעם בפעם, קבלו אותם היהודים בכבוד וברצון ולא חָשְּׂכו מהם פִתּם, יינם, שמנם ובנותיהם; תחת אשר מרומניה לא בא איש להיות להם למשא ולמסה, זולתי הגולים האלה לבדם, אשר באו זאת הפעם לעבור בארץ ולא לגור בה.

והנה דבר הבגד אשר בגדו יהודי רומניה בחברת כי“ח אשר בפריז: אחרי אשר נאלצה ממשלת רומניה ע”י ברית ברלין (1878) לתת משפטי אזרח ליהודים, ויקם שאון בתוך הרומנים, עם דל גֵאה, מהרו אחדים מעשירי ישראל ביאסי – אשר פִּתּו אותם אנשי הממשלה – להתרצות אל אויבינו בראשי בני עמם ויודיעו גלוי בכה“ע כי כבר מלאה הממשלה את חובתה לברית ברלין ולנתיניה היהודים, וגם משכו את ידיהם בעת ההיא מחברת כי”ח, אשר נבאשה ברומניה יען דרשה טוב לבני עמה יושבי הארץ הזאת. ואחרי כן בשנת 1884 בהביא הברון ווֹרמס את שאלתו לפני הפרלמנט האנגלי על דבר חק הרוכלים, אשר יצא אז ברומניה לשבור מטה לחם לאלפי יהודים פעם אחת, ובשנת 1885 בבוא חברת “אגודת אחים” בלונדון לפני סליסבורי לבקש רחמים על יהודי רומניה הנרדפים, עשתה ממשלת רומניה בתחבולותיה ותשלח ביד שרי המחוזות לאסוף חתימות מאת היהודים להגיד יָשרה לפני ממלכות אירופה ולגער ביהודים האנגלים המתערבים בריב לא להם – וגם נמצאו לה אחדים מאחינו ההם להיות כלי למעשיה ולהקים עדות בידה נגד היהודים העשוקים. – אך היתכן הדרך הזה לפקוד על כל היהודים יושבי רומניה חטאת אחדים מקרבם אשר התמכרו אל הרומנים למען יותירו אותם לטובה? אם עשו “הרומנים היהודים” דבר נבלה כזאת, העל כן לא יהיה מושך חסד לכל “היהודים הרומנים”?

ועד אן נמלל על רומנים, פולנים, גרמנים ועוד, והן אנשים אחים אנחנו, אחים לכל צרה ותוכֵחה, יהודים אנחנו, אשר הביאו תמיד לשוא את קרבנותיהם בכל ארצות פזוריהם להכתב גם הם בכתב עם הארץ; אנשים מֻכים ונרדפים, נודדים מגוי אל גוי וממדינה למדינה, וכי יִנָפשו בארץ אחת שנות מספר ודפקום יום אחד לעשות דרכם הלאה; עם, אשר התעללו בו כל שכניו חליפות מדור דורים וישכרוהו מכוס חמתם ויפילו חבלי שֵׁנה על עיניו וילבישוהו תכריכים ירוקים ושרוקים – אות הקלון – וישכיבוהו בבית הקברות – מאסרי הגיטו – ועתה הקיץ משנתו… והנה הוא עומד ומתבונן בנפשו לדעת אם עודנו חי או מת, עם “עם” הוא או לא, עד אשר רעבה נפשו ויזכור כי חי חי הנהו…

המעשה הזה אשר עשו אחינו בני גליציה, ענק אחד הוא מן השרשרת הגדולה המבריחה עתה בתפוצות ישראל מן הקצה אל הקצה, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. אין לראות בזה רוע לב אחינו ההם ואכזריותם ואהבת נפשם ובצעם, אשר ישיחו בם רבים היודעים אותם מקרוב – שהם רשאים ולא אנו – כי אם דעתם ומחשבותיהם על אחיהם ילידי ארץ ו“בני עם אחר”. –

אהה לשבר עמי והריסותיו! איה אחדותך, ישראל, אשר היתה לך לעיני כל הגוים זֵר זהב סביב? איה המון מעיך ורחמיך על נדחיך מארבע כנפות הארץ? ואיה כל נפלאותיך וסגולותיך אשר נִפְלֵיתָ בהן מכל העמים ואשר באו כמלח בקרבך לשמרך מרקב ומכליון? איכה שבת עשר מעלות אחורנית בלמדך אל דרך הגוים! עם עומד לנס עמים איך נֻפצת אל סלע המחלקות? ישראל גוי אחד בארץ איך נהפכת קהל גוים רבים?!…

---

חתחתים בדרך

מאת

מנחם מבש"ן

עברה וזעם וצרה, חמת מלך ושרים, רגז רשעים, זדון מחוקקים, אכזריות הפקידים והוַּת־נפש השופטים והשוטרים – אלה הם המלאכים המלוים את אחינו יושבי רומניה על דרכם בארץ מגוריהם; גלות ומנוסה, רוש ותלאה, פחת ופח ומלכֹּדת על כל נתיב – המה המעברות המחברות את יהודי רומניה עם כנפות הארץ הרחוקות, הקוים היוצאים ממושבותם אל כל ארצות פזוריהם: אמריקה, אי קפריסין, גליציה וכ'. – הקוים האלה נוע ינועו מפני הרוחות הרעות המתהלכות בארץ זה ימים רבים מאין הפוגות, ובגעת בהם שם סער מתחולל מקָּצה בחֹברת, יזועו ורעשו מלוא ארכם והביאו שַׁוְעת נְכָאים לאזנינו ולחדרי לבנו ורגזו וחלו גם המה. חבלים כאלה נפלו לנו יושבי רומניה, מקום מוצָא הקוים האלה, ששם ישובו כל משבריהם ונשואותיהם משא לעיֵפה; אלינו יבאו דברי־עצב ושמועות רעות פעם בפעם מכל המקומות אשר זרענו שם בדמעה זרע אדם, בנים ובנות, אחים ואחיות, ואך מעט מזער יעברו גבולות הארץ להוָדע בשער בת רבים, אם באנו לכתוב מגלת תענית שלמה אין אנו מספיקין, רק הדבר אשר יגדל בערכו ואשר תצא ממנו תורה לרבים, הוא יבא בקהל לנו.

ושמועה רעה כזאת, חדשה מקרוב באה מקנדה, הנני נותן בזה לפני הקוראים, אולי ישמעו העברים יוצאי חפזון ובחנו את דרכם וסוחרי נפש אדם לא יוסיפו עוד לחטוף עניים במשכם ברשתם ולא יחרכו צידם.

אחר הפסח תרמ“ו נועדו יחד תשעה עשר איש מיושבי יאסי והערים הקרובות לצאת לאמריקה בתוך היוצאים, ויבאו עד המבורג וישכרו אניה מאת אחד מבעלי האניות ללכת ניו־יורקה. ויהי בהיותם במלון בביתו לפני צאתם – כי כן ילינו יורדי היום באניות יום או יומים אצל האיש אשר עשו עמו עד שתפליג ספינתו בים – ויתוַדעו אליהם שם אנשים מאחב”י ויקדמו פניהם בחלקות ויפתום בלשונם כי לא טוב להם עתה ללכת ניו־יורקה ששם לא יתנו את הנוסעים לעלות מן האניה עד היות להם לאיש איש 200 מרק בכיסם. בכזבים כאלה וכאלה הניאו את לבם ממחוז חפצם זה ותחת זאת יעצו אותם לשום פניהם לעיר מונטריאל בקנדה, אשר שעריה פתוחים לפני כל הבא להֵאחז בה וכל איש ימצא שם על נקלה מלוא חפנים נחת ועושר. וַיִפְתְּ לב האנשים ויאמרו לבעל האניה הפוך ידיך למונטריאל! והוא לא התעקש עמהם הרבה ויוליכם אל מחוז־חפצם החדש.

ואשר היה אחרי כן יספר לנו אחד המכתבים אשר בא בימים האלה מאחד מהם (מאיר כהן) ליאסי. ואלה דבריו:

“כבואנו למונטריאל בחג השבועות יצא לקראתנו איש אחד אל החוף, אשר נודע לו, כנראה, דבר בואנו מראש… והאיש גבאי בבית כנסת היהודים יוצאי רומניה אשר שם ושמו ויסלר. ויבא אותנו העירה וידבר אתנו טובות ויבטיחנו לבקש לנו מנוח אשר ייטב לנו, כחסד אשר הוא עושה לכל אחיו הבאים שמה מארבע כנפות הארץ. וגם בצע אמרתו ויבשר אותנו ביום החמישי כי מצא לנו עבודה עם חברת מסלות הברזל, במקום אשר יעבדו שם מאז יהודים רבים וישתכרו כסף רב וישבעו ויותירו, והעבודה נקיה וקלה והשכר הרבה, והמקום – מהלך שלש שעות ברכבת. נפשנו כצפור נלכדה בפח אשר טמן לנו “הסרסור נקי הכפים” הזה, אשר מכר אותנו אל החברה ממכרת עבדים ואנחנו לא ידענו. והמה התעו אותנו מהלך 850 פרסאות אנגליות ומהן 540 פרסה מדבר־יער. שלשים ושש שעות נשאה אותנו הרכבת – הממהרת לרוץ אורח פי שנים מן האירופית – ועוד מעט רעבנו ללחם, כי גם צידה לא עשינו לנו ל”מסע שלש השעות“. באנו עד מקום זה יעדו לנו, מקום ציה ושממה אשר לא עבר בו איש ורגל עובד לא דרכה עליו – והעבודה החלה. אך עוד מעט והנה רבצנו תחת עֹל סֻבלה הכבד מאד, כי נטל על כל אחד מאתנו למלא שלש עגלות (וגוֹנס) חול ואבנים ליום, וגם שתים לא יעצור איש כח למלאות! השכר היה ששה דולר לשבוע, לו יכלנו להשלים חֻקנו. ביום הגשם שבתה המלאכה ושכר העובד לא נהיה. מחיר מחיתנו שלמנו לבעל מלאכתנו (ארבעה דולר וחצי לשבוע), אשר מנה את מאכלנו לחם וחמאה ובשר חזיר נושן, ויהי לנו בשר החזיר למאכל ויום השבת למלאכה. גם הצרעה, אשר תשרוץ שם לרבבות, נלותה על כל תלאותינו ותנשך אותנו עד כי נפח בשרנו מכף רגל ועד ראש כנאדות נפוחים והכאב גדל עד מאד עד אשר קצנו בחיינו. אז ראינו כי רעה נגד פנינו וכי עת לנו לבקש דרכים להמלט מן המאסר. ראינו, כי אם גם יעמוד לנו כחנו לעבוד כל ימי הקיץ עד ראש השנה נצא משם וידינו על ראשנו, כי חשבו לנו בעלינו מחיר המסע ממונטריאל 25 דולר ונגרע משכרנו, ולשוב בדרך אשר באנו ברכבת היה עלינו לשלם 28 דולר ובכפינו לא דבק מאום זולתי המכות והפצעים אשר הנחילונו זבובי המות ושברון מתנים מן העבודה הקשה אשר עֻבְּד בנו. מלבד זאת דאגנו לאחריתנו, כי מי יודע מה ישאלונו עוד שובינו… אז נועצנו להמלט על נפשנו וללכת בשם ה' למונטריאל. יצאנו שלשה עשר אנשים במספר וששה מחברינו נשארו שם (עד היום לא ידענו מה היתה אחריתם); ויהי כי מאנו לתת לנו לחם בכל המקומות אשר שאלנו, מֵרֻבֵּנו, ונחָלק ונהי לארבעה מחנות ונלך הלוך ונסוע עד בואנו לשדה־יער. שם הציק לנו הרעב לענות נפש ובלילה שכבנו בתוך היער תחת השמים והקר כלה בנו את חמתו, אמרנו נגזרנו. בימי כ' וכ”א בסיון קפאו כל הנהרות ושכבת הקרח היתה חזקה מאד עד לשאת עליה אדם ובהמה רבה, ושמלותינו לעורנו היו דקות מאד, לא לחֹם לנו, כי כל חפצינו נשארו במונטריאל בצאתנו לעעשות את הדרך “הקצרה” הזאת. 538 גשרים היו בדרכנו ומהם אשר היו ארֻכּים פרסה אנגלית וצרים מאד עד כי פעמים רבות היינו צפויים למפגע הרכבת אשר אם תפגשנו על אחד מהם והיינו לה למרמס. וגם אמנם קָרָנוּ אסון בשבוע השני לצאתנו, כי עברו שלשה אנשים ממנו על גשר אחד בערב והנה הרכבת באה מרחוק בקול רעש והמשעול צר ואין דרך לנטות, וימהרו שנים מהשלשה ויתנפלו לארץ אצל מוטות הברזל בקצה הגשר וכמעט אשר צללו בנהר, ותעבור הרכבת ביניהם וינצלו (והאחד התעלף בקומו וַיָחֵל), והשלישי, אשר אבדו עשתונותיו מפחד פתאום, נפל אל תחת הגלגלים וכרגע התפרדו כל עצמותיו… לקטנו שארית עצמותיו וקברנוהו בכפר הקרוב בקברות בני העם. האסון הזה קרָנו במוצ“ש ר”ח תמוז. משם הלכנו במר נפשנו מתאבלים על אבדן חברנו עד בואנו אל עיר אוטבה ושם שני יהודים (היחידים בכל העיר) ויראו את ענינו ואת עמלנו ויחמלו עלינו ויושיבו אותנו ברכבת עד מונטריאל. והנני עתה בעיר הזאת חולה וכואב ורגלי בצקו. באשרי כי נסעתי 120 פרסה ברכבת ולולא זאת לא האמנתי לראות עוד באור החיים. גם חברי אשר שבו עמי הם כואבים ודכאי רוח ונפש, גברים לא יצלחו עוד בימיהם. אין לנו פה כל תקוה למצא מחיתנו, כי אין עבודה אחרת מלבד עבודת משא בכתף וכבר כשל כוחנו מן העבודה הקשה ומעמל הדרך מהטות לסבל שִׁכמֵנו. ואם לא יעזרנו ה' לבוא עד ניו־יורק, מרה תהיה אחריתנו."

זמירות כאלה וכאלה שמענו מכנפות הארץ בשנה הזאת לא אחת ולא שתים, ושמועות כאלה כבר נשמעו בין החיים גם על הנערות אשר הרבו בימים האחרונים לצאת לאמריקה גם הן ברצון הוריהן הפתאים ותהי אחריתן לקללה ולחרפה… ושמועות יבהלונו על גודל העני והמחסור הבאים לרגלי היוצאים הנקבצים בהמון לשתים־שלש ערי המקלט לכל גלות יהודה וישראל – והעם עודם מרבים לצאת לאמריקה. גם בכל אשר הרבו הצופים להזהירם מִלֶכת בדרך הזה בלי דעת וחשבון, ובכל אשר הרבו גם היוצאים לקרא משם לקרוביהם “טוב פת חרֵבה בארץ מולדתכם מכל החלומות באמריקה, אשר אין להם פתרונים” – אין להם שומע. גם אין לחכות כי יספיק המכתב הזה והמקרה הזה, אחד אחוז מעשרה או מעשרות, לכלא את הרוח העובר בארץ לארכה ולרחבה ולעצור בעד העומדים על דרכים ושואלים לנתיבות עולם. ואמנם איך יוכל איש אשר לבו לעמו, לאמר לעם עתה “שבו איש תחתיו וחכו עד אשר תעבור ממשלת זדון מן הארץ וייטב לכם או לבניכם או לבני בניכם אחריכם”; הלא כבוגדים או כלועגים לרש נהיה בעיניהם – וכן נהיה בעינינו – אם ננסה בדברינו אליהם רק לסגור לפניהם הדרך לאמריקה, אם נֹאמר לנואשים אל תנוסו מפני הלהבה המלהטת מסביב כי פחת ופח לפני רגליכם. – ומה? הכי באמת כל הדרכים בחזקת סכנה? האין כל עצה ותושיה לעם האמלל הזה לבקש ולמצא לו מנוח אשר ייטב לו? הן יש דרך חיים הנשקף על פני העתיד – הדרך העולה ציונה: היעשו אצילינו ונדיבינו, מנהלינו וצופינו כל אשר יש בכחם להכין לו את הדרך הזה האחד ולהסב שמה את השטף אשר אין חרצֻבות לו? או השכחו כלם את השבועה אשר נשבעו אבותינו על נהרות בבל?…

---

אַבְנֵי מוֹסָדוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

יש אשר יהיו לאיש חֹמר ולבנים ואבני־קיר, שארית חרבות קדומים, נפוצים בכל גבולו סביב, גם אבק ועפר עלה עליהם ויכסם מעין רואים, והוא לא ישים אליהם לב; עד אשר יעלה על רוחו לשוב ולבנות תרבות, לעשות לו בית בנוי לתלפיות להיות לו לכבוד ולתפארת נגד שכניו, אז ידרוש גם אחרי “גנזי נסתרות” ההם ויחפרם ממטמונים והיו לו אבני מוסדות לעשות בהם את כל מלאכתו אשר חשב לעשות.

כמשפט האיש כן משפט העם.

אבנים יקרות, אבני־חפץ לעם ישראל מאז היה לגוי, אבנים אשר תֻכו לרגליו מדי עברוֹ מגוי אל גוי ומדור לדור, או אשר צבר אותן למשמרת באוצרותיו והוא לא שם לבו מעולם להרימן מאשפות, לשום אבן אל אבן ולבנות לו בהן ביתו ומקדשו להיות לפארת נגד כל הגויים. כמה אנשי מופת ורבי פעלים בכל תושיה הקים העם העתיק הזה מבניו בדור דורים שנותיו, כמה מעשים רבי העלילה נעשו בקרב מחנהו וסביב למשכנותיו, כמה מהפכות וסערות באו לרגלו בכל המקומות והארצות אשר עבר בהם מאז גלה מארצו – לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו! והוא לא הרבה לזכור את ימי חייו הרבים, את חכמיו וגדוליו ואנשי השם להציב להם ציונים, להרים אותם מבין הערֵמות בדור דור, לחברם אחד אל אחד זכרון בספר – ליסד את ההיכל להבָּנות. כי אמנם, אף כי הרבו בני עמנו תמיד להכין חמר לדברי ימיהם, בדעת ובבלי דעת, בקינות, במגלות ובפנקסי הקהלות, מעטים הם כותבי תולדות ישראל ומעטים היו דורשיהן וחוקריהן בתוכנו בכל דור ודור (מלבד כותבי זכרונות אחדים אשר קמו בישראל לעתים) לעמת כל המון הרופאים, התוכנים, המשוררים והאמנים אשר יצאו מחלצי העם הזה לרֹב בכל הדורות ואשר היו אור לגוים עד העת החדשה, אשר בה התנצלו בני ישראל את עדים ויתפשטו את שמלת אורם וישימו על שכם חם ויפת והם שבו ופניהם אחורנית אל אהלי שם ועבר ־ אל ארבע אמות של הלכה.

ומדוע היתה כזאת? מדוע לא הִרבה עם ישראל לדרוש אחרי החֹמר הרב הצפון לו בחיק העתים ולהוציא אותו נגד השמש? מדוע הרבה העם הזה “לעשות” דברי הימים וימעט לכתוב? – התשובה על השאלה הזאת לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה: יען לא היה עם לבבו לבנות לו בית, יען אשר התהלך תמיד בתֻמו עם אלהים ולא חשב דרכו עם הגויים שכניו ולא קוה לאיש ולא יחל לבני אדם. אבותינו חיו באמונתם, כי ה' אשר פזר אותם בין הגוים לכַלה פשע ולהתם חטאת, הוא יקבצם משם לקץ הימים, ובעת רצון יבא ה“עני רוכב על חמור” ותקע בשופר גדול לעורר את המתים מקבריהם ואת החיים מארצות פזוריהם. להיטיב דרכם למצא אהבת הגוים שכניהם, לבקש מאתם כבוד והדרת פנים או חק ומשפט – לא ידעו ולא עלה על לבם, ועל כן לא היה להם כל חפץ וכל ענין להראותם את עֹשר כבוד תולדותם והדר־זקנים החופף אליהם ועל דורותיהם, למענם־הם לא היה צֹרך בדרכים כאלה לחזק את אהבת תורתם ועמם בלבם ובלב בניהם. אז לא היו עוד כל נגע וכל מחלה ולא היה נחוץ לדרוש אחרי רפואות. בתורת ה' היה חפצם ובתורתו הגו יומם ולילה, לאלהים היו נאמנים ומאת הגוים נשאו וסבלו את הכל.

עד אשר באה תקופת המהפכה ותחדש פני אדמה ותבא רוח חדשה גם בלב היהודים, אשר החלו להשכיל אל מצבם בתוך העמים המבדילים אותן לרעה, ולא הביטו עוד בשפלות־רוח ובלב נואש כקדם אל כל העֹשק וגֵזל־המשפט הנעשה להם אז בשבע ועשרים ומאה מדינות אשכנז. הם נשאו עיניהם צרפתה ויראו את אחיהם בארץ ההיא כי שם שמו להם חק ומשפט, ויראו את מצבם כי טוב ואת הגורל אשר חִלקו להם האשכנזים כי מר כי נגע עד נפשם, ויתבוננו אל מקור הרעה: כי נחשבו כפליטי אנשים אשר לא נודע מי הם ומה ראשיתם ומקור מחצבתם. אז חשפו היהודים את אוצרם הטוב לעיני הגוים ויַראום את כל בית נכֹאתם ואת המטמונים ואבני־החפץ הטמונים אתם בסתר אהלם מימי עולם ומשנים קדמוניות; אז קמו בישראל הבונים: צונץ, יוסט, שי"ר ורעיהם ויבנו. לו מחרבות דור ודור היכל כלו אומר כבוד ויאלצו את האשכנזים להכיר את העם העתיק הזה לתת כבוד לשמו ומשפטים צדיקים אשר יחיה בהם. אחרי אשר באשמת כל ספרי הדורות הנוצרים (מלבד מעטים באנגליה ובצרפת בתקופה החדשה ההיא) כֻּסו במשאון שמו ופעולותיו בקורות תבל ומלואה, ויֵחשב כשפעת אנשים נודדים בני בלי־שם או כצאצאי גוי נתעב ונאלח אשר אבותיהם קטרו לראש חמור בבית מקדשם אשר גֹרשו ממצרים מפני הצרעת אשר דבקה בעורם ובבשרם, ככל אשר ספרו להם סופריהם התמימים מימי מַנֵתּוֹ ואפיון ועד שילר. ובהנשא לעיניהם פתאם היכל תפארה מלוחות האבן וחמר אשר הוציא מתוך הערמות, הכירו וידעו את העם הזה מעֵבר אחר. אז הוחל להוציא לאור צדקתו ומשפטו ־ מפסלתן של לוחות נתעשר ישראל.

ידי חכמי אשכנז וגליציה בדור שלפנינו יסדו את ההיכל הזה באבנים אשר לקטו מחרבות ראשונים, וידי גרץ בִצעו בספר דברי הימים אשר הקים לעמו ולו מזכרת עולם. ואולם גם הוא גם ההולכים לפניו עוד השירו אחריהם עבודה רבה לבונים: לכתוב תולדות ישראל למחלקותיהן בארצות שונות. כי הוא, גרץ, שם לבו בדברי ימי הדורות האחרונים רק לאחיו בני ארצו ובהם ראה חזות הכל, ויהי לו העם היהודי כעץ גדול אשר אחד הוא בגזעו ונפרד לענפיו והוא עלה בו ויאחז בסנסנים אחדים הקרובים אליו ואת הנותרים הזניח. ואולם גם שם לבו את כל אחיו אשר בארצות רו"פ, רומניה, טורקיה וכו‘. היכול יוכל לפַנות בספרו לדברי ימיהם מקום רחב־ידים כמקום אשר פנה לאחיו הקרובים? היכול לגלות את כל המקורות הרבים בארצותם אשר לא תמצאם איש אחד ואף כי בהיותו יליד חוץ? אולי טוב כי לא עשה זכר לדברי ימי היהודים אשר ברוסיה, ברומניה וכו’ ויעזוב את המלאכה הזאת לקרובים אליה, לחכמי עמנו אשר בארצות האלה, כי הם ייטיבו לעשותה ממנו כשתבוא עת רצון לעבוד איש את שדהו.

ועת רצון זאת החלה לבוא; נצניה נראו בצרפת, באנגליה ובאשכנז¹, וגם ברומניה הבשילו בשנים מעטות ויעשו פרי ברכה.

חבל חכמים יש לנו בבוקרשט, אנשים צעירים לימים ורבי פעלים, הם העומדים בראש הספרות העברית־רומנית, הם האחים משה ואליהו שוַרצפלד ורעיהם, כלם אנשים אשר כל עמלם להשכיל להיטיב לאחיהם יושבי רומניה, להרים קרנם בכבוד ולגֹל את חרפת חורפיהם מעליהם. בשנה האחרונה עשו דבר גדול העולה בערכו ובתוצאותיו על כל עבודותיהם אשר עבדו לאחיהם עד כה. בחדש תמוז, תרמ“ו יסדו אגודה היסטורית בשם “יוליוס ברש” על שם האיש אשר הרבה להפיץ דעה והשכל בתוך היהודים ברומניה, ד”ר יהודה (יוליוס) ברש יליד קרקוי (מת בבוקרשט, תרכ"ג), אגודה אשר לא נשמע עליה בחו"ל כי אם מעט ואשר היא שוה בכל זאת להרים אותה על נס לעיני כל ישראל לאמר: כזו ראו ועשו.

מטרת האגודה היא: לחשוף את כל המקורות לאסוף ולכנוס את כל החמר לדברי ימי היהודים ברומניה מאז באו ראשונה אל הארץ הזאת עד ימינו אלה, למען שום אבני מוסדות להיכל תולדותם ולהקים ברֹב הימים ארמון על משפטו. והמלאכה הזאת לא נקלה היא לאנשים אשר אין להם ארץ וממשלה וכח וחיל לחפור מצבות עתיקות אשר טבעו בארץ או אשר עשו בהן מסעד לבתי תפלות הנוצרים, או לדרוש ולתור אחרי גנזי ספרים ומגלות בבתי הפקידות ובבתי המשפט ובכל המקומות אשר לא תבוא שם רגל יהודי כי אם שלא לרצונו. ברומניה תכבד המלאכה הזאת על עושיה עוד יותר, כי תחת אשר בארצות אחרות כבר היו לפנים חוקרי קדמוניות היהודים והאבות הכינו לבניהם חמר מאשר השיגה ידם ויסלו המסלה לפניהם, הנה פה לא עבד איש בשדה הזה בדורות שלפנינו וכותבי הדורות אשר לא מבני עמנו לא שמו לבם אל היהודים מעולם ולא חשבו אותם לדבר בם כי אם לעתים רחוקות ובדברים מעטים מאד וגם אז רק בחייהם המדיניים. בינם ובין ממשלות הארץ, אך לא בדרכי חייהם בין איש ובין אחיו. ואף גם זאת כי בארצות אשכנז, צרפת ואנגליה ימצאו החכמים סופרי הדורות עזר ומשען גם מאת החוגים אשר לא מבני עמנו, כי שם לא יבדילו בין יהודי ובין נוצרי – למצער בשדה החכמה והספרות – ורבים מחכמי הנוצרים וגדוליהם ימצאו חפץ גם הם בהוציא היהודים את אבני היקר מוצרות עתיהם לאור עולם: המה יביטו יראו בזה תועלת החכמה והמדע והרחבת גבולותיהם בכלל, בדעתם כי סופרי ישראל לא לעמם לבדו יעבדו, יען היות דברי ימי היהודים אחוזים וסבוכים בקורות כל העמים והארצות אשר ישבו בתוכם והאחד יפיץ אור על רעהו. – לא כן ברומניה, הארץ אשר היהודים מקטנם ועד גדולם נחשבו בה כצוענים או נופלים מהם ואשר גם חכמת חכמיהם וסופריהם בזויה, כי אין יודע את ערכה ובכל אשר ירבו לחקור ולדרוש ולגלות חדשות ונצורות לא יוסיפו הרומנים לאהוב אותם מאשר לפנים. שני אנשים היו לנו, אשר התנוססו כאבני נזר על אדמת רומניה ואשר היה פרי עטם לברכה בראב הארץ: ד“ר גסטר הפליא את כל קוראי ספריו ושומעי לקחו בחדשות אשר מצא בשדה הספרות הרומנית וחקירת קדמוניותיה, וד”ר שורצפלד הגדיל תושיה בעבודתו בשדה קורות היהודים ברומניה משנים קדמוניות. ואשר בה הפיץ אור גם על דברי ימי הרומנים המה – ומי לא ידע מה הגיע אליהם?…²

ובכל זאת נגשו אל המלאכה הכבדה הזאת ויכוננו את החברה ההיסטורית אשר היא עושה גדולות לפי מעוט ימיה וגם מצאה שלל רב בחדשים המעטים האלה בעזרת חבריה העוזרים אשר בארץ ואשר בחו“ל, וכבר נראה אל העם פעלה והדרה בהוציאה, בכה”ע אשר ליהודים, פעם בפעם תוצאות מספרים ישנים (ספרי מסעות, שו"ת וכו') בכל אשר נמצא בהם דבר על יהודי רומניה, או מכתבי־יד ישנים וכתבות מצבות עתיקות אשר יחפרון ממעבה האדמה חברי האגודה אשר בעיר ועיר. אך לא רק את אחיהם היהודים כי אם גם את הרומנים אלצו ראשי האגודה לתת כבוד לפעלם. כי בחדש אדר ש“ז (תרמ"ז) קראו אספה כללית אשר בא אליה קהל גדול מאד מכל פנות העם וגם רבים מגדולי סופרי הרומנים וחכמיהם. חברי הועד הראשי נשאו מדברותיהם אחד אחר אחד והשומעים, יהודים ונוצרים, מחאו להם כפים ויהללום אחרי כן בשערים. ויותר הפליא את לבות השומעים מיסד האגודה, הספור מ. שורצפלד; הוא נתן דו”ח לפני הנאספים בקראו לפניהם חוברת, אשר אסף אליה כל אשר נודע עד כה מדברי ימי היהודים ברומניה, על פי המקורות אשר נגלו לאגודה לרגל מלאכתה מיום הוסדה עד עתה. החוברת הזאת “השקפה על דברי ימי היהודים ברומניה מראשיתם ועד היום”³, המכילה כשלשה גליונות־דפוס, כתובה בטוב טעם ודעת וכל הסופרים והמבקרים אמרו עליה פה אחד כי היא מעשה ידי אמן. ככלותו לקרוא מחאו כל שומעיו כף ואחדים מחכמי הרומנים נגשו אליו וישקו את ידיו. בחוברת ההיא השמיע מחבר לרומנים חדשות אשר לא ידעו ואבותיהם לא ספרו להם: כי היהודים, אשר אמרו להם תמיד זרים אתם בתוכנו, הם תושבים בארץ יותר מן הרומנים, כי יש אשר באו הנה עוד מימי טריָנוס אשר הביאום הרומים עמם אחרי השמידם את הדצ’ים, להושיב את הארץ הנשמה לעבדה; ויש אשר באו לקול קריאת מושלי הארץ ואציליה אשר משכום, במאות הקודמות, מארצות הגבול אל הערים החדשות אשר בנו, להפריח שם את המסחר והתעשיה ולהרבות עשר הארץ; ועוד השמיע דברים רבים כהמה, אשר לא נעים לרומנים לשמעם. והכל באותות ובהוכחות נאמנים. ותהי השעה ההיא שעה של קורת רוח וכבוד לחכמי אחינו לעיני עם הארץ. –

את האור הזה, אשר הופיע עתה כליל בהדרו, כבר קדמו בשנים האחרונות כוכבי־לכת אחדים אשר הלכו איש במסלתו, יעקב פסנתיר⁴ ד"ר אליהו שורצפלד ואחרים עבדו את העבודה הזאת בדור האחרון, אך בכל זאת החקירה והדרישה בדברי ימי היהודים ברומניה היא, כאשר אמרתי, חדשה מקרוב באה ולפני דור אחד או שנים לא ידענוה. דעת דברי הימים מקור חיים ועוז היא לכל עם ועם, רב או זעיר: אם זקן העם ואם עשה גדולות לפנים, תתן דעת תולדותיו בלב בניו גאה וגאון תפעמם לעשות גדולות כאבותיהם אשר יהיו להם למופת; ואם צעיר לימים הוא ובשֵפל ישב לפני דורות מספר ועתה התרומם, יראוהו דברי ימיו את הדרך אשר הלכו בו אבותיו בעת הקצרה הזאת מעלה מעלה עד עלותם על במתי ארץ; גם זה יוסיף אמץ בלבם להתאזר עז ללכת בדרך הזה הלאה. ואולם לנו עם בני ישראל כפלים לתושיה בדעת דברי ימינו: כי מי כעם הזה גוי אחד בארץ אשר היה גדול וקטן, נשא ושפל, נכבד ונקלה גם יחד: העם הזה הכביר לימים מכל יתר העמים וכרב לשָניו רבו פצעיו ופגעיו; העם הזה אשר מאתו יצאה תורה ואורה לכל העמים ואשר הקים מבניו אנשי מופת להיות לאור גוים. בכל זאת היה נגש ונֵענה בזוז ושסוי כל הימים הרבים ההם, את משפטו עשקו לעיני השמש ואת כל מחמדיו הטובים גזלו ממנו. ולעם אשר אלה לו תתן דעת תולדותיו ארוכה ומרפא לחזק את לבו ולחבש לעצבותיו. כל העמים אשר עוד לא הרחיקו הרבה ממוצאם ואשר עתותם בידיהם והם יודעים את הדרך אשר הם הולכים עליהם ואת המטרה אשר אליה עיניהם נשואות, טוב להם כי רב חילם עתה, כי הם מיטיבים ללכת עם במסלתו ואל העתיד עיניהם, והיו דברי ימיהם מעטים או רבים, עשירים או עניים – זאת נחמתם כי בידם טובם. “שאלו את הילד לדברי ימיו הראשונים, מה פעל ומה הם הזכרונות אשר יוכל להתימר בהם, הלא יצחק לכם ולדבריכם; אין לי עבר – יענכם – תמול אני ולא אדע, אבל לי נצפנו עתידות”. כה יאמר בֶּרנה על עם פרוסיה. – לא כן ישראל, אשר ההוה והעתיד נסתרו מעיניו ומשנה לשנה יוסיפו להסָתר ולהתכסות בצעיף עלטה, לו באמת נחוץ זכרון העבר לחזק ידיו הרפות ולתת לו כח כי ילך בדרך אשר איננו יודע אחריתו. לוּ פרצה דעת חכמת ישראל ודברי ימיו בדור בן־מנחם ואחריו, כי אז אולי לא הצרה נפש בני הדור ההוא בעמל עמם ולא נפלו כעלים נובלים מפני רוח העת אשר נשבה בם, וכאשר קמו צונץ וחבריו אחרי כן לרפא את בית ישראל ההרוס בפתוח לפניהם שערי תולדותם מקדם כבר עבר המועד וגם רעיו אשר התחברו עמו לא עצרו כח לעמוד בפני זרם העת…

ואף כי בארץ כרומניה, אשר בה עוד נגזל משפט בני־ישראל נגד השמש, אשר מגיע אליהם כמעשה ימי הבינים, אשר שם שמעו היהודים רק חרפות ונאצות מפי הרומנים המביטים אליהם מגבוה, ובנינו מבקרי בתי הספר שומעים חרפתם וחרפת עמם תמיד ושותים מן המים הרעים הבאים כשמן בעצמותיהם ומסירים את לבם מעט מעט מאחרי אחיהם ועמם, אשר לא ידעו בלתי אם כי כלם פליטי הגויים והארצות מסביב, כאשר ישנו להם הרומנים, – שם טובה כפולה ומכופלת למיסדי החברה ההיסטורית, על אשר היה עם לבבם להאיר נתיב על חשכֵּנו לעיני עם הארץ ולעיני בנינו ההולכים בחשך בדברי ימי עמם גם הם כמהו. ואם לא יוסיפו הרומנים לאהוב אותנו בהוָדע להם כי נושנו היהודים בארץ הזאת, ואולי עוד כעסו ויחרקו שן כי הפלנו כלי מלחמתם מידם, אך את לב בנינו נשיב על אבותיהם ועל עמם, וגם הרומנים אם לא ייטיבו דרכם עמנו יכבדו בלבם את “היהודים” האלה, או יבושו מחזיונם שקר אשר הם מציגים את היהודים תמיד כשערי אירופה לחרפה ולקללה ונותנים אותם כפליטי אנשים, אשר כל אוכליהם לא יאשמו.

סופרי דברי הימים הם לעם אשר יכתבו תולדותיו כעורכי הספרים לבעל אוצרות – ויתרון לעורכי ספרי הלאום מעורכי ספרי מסחר; כי אלה מביאים בחשבון את כל הנמצא וכותבים בספר הזכרון לפניהם; אם עבודה רבה לפניהם או מעטה, אם ירבו סעפי המקנה והקנין או ימעטו, אם יביא העסק לבעליו הרבה או מעט, רוח או נזק – אחת היא להם, לא יוסיפו עליו ולא יגרעו ממנו. לא כן עורכי הספרים הלאומיים, כי בהיותם קרובים אל בעל העסק, אל העם אשר הם עובדים עבודתו, ואל העסק, אשר יתנו בו חלקם גם הם, הנה הם מרבים אוצרותיו ומביאים את הברכה באסמיו מדי עשותם מלאכתם לאסוף לכנוס ולכתוב בספר; בהניעם ובהעירם את כל הכחות והכשרונות ואנשי המעשה בכל הארץ לעבוד עמהם בעבודה הגדולה והנכבדה הזאת, אשר היא תפארת לעושיה וחסן רב לכל העם, הנה הם לא סופרי דברי הימים כי אם עושים ויוצרים אותה להכינה לדור אחר, לא רק יוצרים ומאספים את התבואות שהכינו להם אשר היו לפניהם, כי אם זורעים זרע רב להמציא לבאים אחריהם מאה שערים.

---

יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְסִפְרוּתֵנוּ

מאת

מנחם מבש"ן

(המליץ תרנ"א)

בחדש ניסן תר“נ נדפס ב”המליץ" וב“הצפירה” מכתב, מאחת ערי רוסיה, בה יודיעו חובבי ציון אשר בעיר ההיא, כי קצבו שכר חמשים רו“כ לסופר אשר יכתוב בשפת אידית ספור אשר יכיל כארבעה גליונות, המדבר על חיי עובדי אדמה וחיי יושבי הערים מקבילים אלה אל אלה, ומועד שָׂמו למחבר הספור, שבעה שבועות, עד אחר חג השבועות. הענין הזה לקח את לבי – אף כי לא טוב בעיני הדבר אשר הוחל זה שנות מספר לבנות את השפה הזאת ואת ספרותה מחורבן אחותה הבכירה ולהסב אליה גם את העובדים החרוצים אשר חנו לפנים על דגל העברית, גם את החמר אשר היה משפטו להעשות למלאכה על אָבניה. עינַי כָּלוּ מִיַחל לעת קץ, ספרתי לי ימים וירחים לעת בוא התבואה חדשה הזאת, כספוֹר שלומי אמוני ישראל את הימים ואת השבועות לעמר. והנה עבר המועד ועוד מועד מועדים אחריו ואחרית דבר הקריאה לא נשמעה בין החיים, ותהי גם היא כאחת האבעבועות העולות לעינינו בספרותנו היומית עלה והתבקע גם באם ישים איש את לבו אליהן. אז חדלתי לספור ואחל לחשוב מחשבות ולבקש חשבונות רבים: האמנם עשרו סופרינו ויעשו חיל במלאכתם עד כי בוז יבוזו לשכר קטן ודל כזה, חמשים רו”כ לארבעה גליונות? ההסכן הסכינו לראות שכר טוב מזה בעמלם?… המֵאנו לחלל קדושת רעיון ישא"י בכתוֹב את הספור הראשון על חבת ציון בשפת בבל? התמו הסופרים בעלי הכשרון אשר כח בהם לרקום על היריעה את חזיונות החיים בצלמם כדמותם? או המצאו להם ענינים טובים מזה לעשות בהם ולבלתי לפנות עוד אל פנה יקרה זאת?

בכל העמים כי תקרינה חדשות גדולות ונכבדות, כי יעשה העם גבורות במלחמה, כי יפרק מעליו עֹל כבד ויצא לחפשי אחרי שנות עבדות ועֹני, כי יצאו מלאכים בַּצִים ומצאו ארץ חדשה, כי ישַנה הגוי את דרכו ומצא לו מקור חיים חדשים לכלכל נפשות רבות, – כל דבר גדול, כל תמורה רבת־עלילה בדרכי החיים מבית או מחוץ, ישפכו את רוחם גם על הספרות, ויותר על הספרות היפה, ושמו אותותיהם בקרבה והבשילה פרי חדש אשר לא היה לפנים. גם בישראל היתה כזאת והתמורה הגדולה אשר היתה בתוכנו לפני דור אחד, ודברי הריבות בין המחדשים ובין המשמרים, בין ההולכים לפנים ובין הנסוגים לאחור, ילדו לנו סופרים כמפו, סמולנסקין, יל"ג, ועוד. ועתה? איה עקבות המהפכות והמסות הגדולות אשר ראו עינינו זה שנות מספר, בספרותנו היפה?

שני דברים גדולים נפלו בישראל בעשר השנים האחרונות ועודם נעשים גם היום כי לא מלא צבאם: יציאת אחינו לאמריקה בחפזון ובמנוסה, בלב נגרש ובלא דעת נפש כגלות ספרד פורטוגל לפני ארבע מאות שנה; וצאת אחדים מקציהם לא"י בשובה ובנחת ובלב נכון ובוטח בעלות ישראל מבבל ירושלימה בשוב ה' את שיבת ציון. המראה הראשון נורא מאד ובכחו להוסיף בספרותנו, בנאד־הדמעות העמוק והרחב הזה, חזיונות־תוגה וספורי עֶצב מרעישי לב ונפש. התלאות והנדודים אשר שבעו האמללים בדרך בצאתם, עֻנוֹתם תחת יד בעלי האניות ובעלי המלונות וציריהם וסוכניהם הרוכלים בנפש אדם, המָּסרם לסבלות ולעבדות ולכל עבודת פרך בבואם חיים “אל המנוחה” ומנת חלקם רעב, שממון חלאים רעים, – הנם כתובים לפנינו, חרותים בעט ברזל על לוח לב אלפי אמללים אשר נדחו שמה. ומי יתַנה את כל אלה ויכתבם בחרט אנוש, בעט סופר, בכל המוראים הגדולים אשר בם? לא אתאוה יום אָנוש כזה אחד מסופרינו וחוזינו, כי יתגלגל תחת שואה בין מוֹצָאי גולה אל עבר הים הגדול ויתענה בכל אשר יתענו האובדים והנדחים ההם עד בואם שמה, וגם אחרי כן למען יספר לדור את אשר ראו עיניו ולהעשיר את ספרותנו בספורים חדשים הנוגעים עד הנפש!

המראה השני נשגב מאד ונאדר בקדש, כי לא היתה כזאת בישראל מאות־שנים רבות, אשר יעזבו אנשים רבים כאיש אחד חברים את הערים ואת המסחר ושאונו והמונו ויצאו השדה והיו לאנשי אדמה, לכורמים ולנוטעים, – והחדשה הזאת אשר תעיר לב כל הוגה בה גם אם לא בסופרים ובמשוררים חלקו, החדשה הזאת, אשר הסבה עליה עיני הקהל הגדול באירופה ותהפוך גם לבב רָעֵי גוים עלינו לטובה ותנחילנו כבוד ויקר תחת בוז ושאט־נפש, – לא נִכּרו אותותיה בספרות היפה עד עתה! אחת דברו חובבי ציון אשר במוסקבה" “שירו לנו משיר ציון!” ולא יספו, וגם אחרים לא התחרו בהם לקצוב שכר טוב לסופרים אשר כתבו בשפת ציון ולא בשפת בבל – ספורים מיֻסדים על חבת ציון וישא“י, ומאלה אין מתעורר לסֹל מסלה חדשה בספרותנו בחלקה הזאת אשר לא נסה סופר עברי כחו בה עד כה. לא נסה – ואם יאמר אחד הסופרים לנסות, היצלח? הימצא ידיו ורגליו בדרך הזה? את אשר עם לבבי לא אכחד, כי גם מבראשונה בהוָדע בקהל דבר הקריאה ההיא על אדות הספור, לא האמנתי כי תהיה אחרית לדבר הטוב הזה. כי מאין יקחו סופרינו את החמר אשר יֵעשה מלאכה כזאת. והם לא היו באמנה אתו מנעוריהם ולא ראו בעולמם כי אם אנשים אוחזים במדה במשקל ובמשורה, או תופשי תורה ומשחריה בישיבות ובבתי מדרש, אך לא תופשי אֶת מחרשה וגרנות מלאים בר – ובאפס מראה עינים גם הלך־נפש אין. גם הסופר אשר חונן כח־דמיון חזק ועין חודרת להתבונן אל כל המעשים ואל כל עלילות בני האדם ושיחם ושיגם, לא יוכל לתלות מעשהו על בלימה ולהתוות תוים אשר לא ראה כמוהם בין החיים המהלכים תחת השמש; ואם יאמר להשען על חזון לבו לבדו לערוך דמות לנפשות ולמעשים אשר עינו לא ראתה, יוסיף או יגרע, ירקיע לשחקים או יַרפה כנפי חזיונו, ולא יהיה בעיני הקוראים כמתאר את החיים וכל צבאם על ספר, כי אם כחולם חלומות ובורא בריאות שאינן לא מן השמים ולא מן הארץ. – הסופרים בדור שלפנינו ישבו בתוך עמם ועיניהם ראו את כל החליפות והתמורות אשר היו בישראל בימים ההם, ואף גם מבשרם חזו רֻבי החזיונות אשר כתבו אותם זכרון בספר בחרט אמן. סופרינו היום אמנם קרובים אל הישיבות ואל החדרים ואל ה”קלייזליך" ואל כל הנעשה שם – כי על כן לא יחסר להם המזג מדי שוּמים את החמר הזה למלאכה – אך רחוקים המה מאד מן המקום אשר צמחו בו החדשות הגדולות אשר לא היו בישראל מתמול שלשם. שמים חדשים וארץ חדשה נבראו לעינינו, אור חדש האיר על ציון ועל מקראיה וסופרינו עודם מקופלים בעולם הישן הם ויצירי כפיהם כעובר במעי אמו, על כן לא חם לבבם ורוחם לא יתעורר בקרבם לחזות חזון ולתאר בשרד את התמונות אשר רֻקמו שם בחיי אחינו. אולם מי יתן ונִקְרָה שמה אחד סופרינו החוזים או המשוררים הגדולים וישב בא"י בקרב אחינו עובדי האדמה ימים או עשור, ולן בכפרים וראה בפרוח הגפן והזית, בעטוף העמקים בר, בשאת הרים שלום לעם וגבעות – מגד שמים וברכות תהום, וראה את החיים החדשים הזרועים שם לדור יבא, חיים שאין בהם מאזני מרמה ורוח שקר ותוחלת ממֻשכה ופחד ליום מחר, – ונפקדה גם ספרותנו בחזיונות ובשירים חדשים למינם, אשר יהיו ראשית לתקופה חדשה בה אשר היו המעשים יסוד לתקופה חדשה בחיי העם.

כי הנה גדול כח המעשים לתפוש את המתבונן בם בלבו ולחדש בקרבו רוח אחרת, כאשר היתה כזאת לא אחת: אחד אחינו יליד גליציה – הארץ אשר יושביה היהודים יתחסדו עם חסידים וצדיקים אנשי מופת או יתתרפקו על הפולנים בוזיהם וכל דבר חבת ציון ותחית הלאם כמו זר נחשב להם עד עתה – בא לארץ ישראל לפני שנים אחדות וירא את המושבות ויושביהן ואת חרבות ציון אשר הפכו לעדן, ותנח עליו הרוח וישר שירי ציון, שירים מלאים חיים ורגש, אשר היו לשירי עם בפי בני המושבות הקטנים עם גדולים. וגם אחד מגדולי חכמינו יליד גרמניה – הארץ אשר מאתה יצאה ראשונה תורת ההתבוללות – עלה לא“י בשנת תרל”ב, למען הכין החמר לדברי ימי ישראל הראשונים על פי מראה עיניו, ויבא וירא – וינֻצח, כי מאז ראה את הארץ נהיה לחובב ציון, ויכתוב את הארץ בראשית החלק הראשון מספרו הגדול בדברים נעימים ונמרצים קודחי אש אהבת ציון בלב כל קורא בם. ומה נאמנה לנו עדותו באמרו: “אם רוח השירה צפון בלב הרואה את הארץ, יתעורר הרוח הזה ויפרוץ החוצה למראה הדרה ורוב עשרה וחמודותיה אשר יראה כל רואה בה בכל אשר יפנה.” ומה חזה אז שולמית? עיים וחרבות, שועלים ושעירים (דמות פניהם פני אדם), זקנים בלים אוכלי לחם קלוקל ותוקעי בשופרות – זה כח מראה עינים בארץ חמדה זאת וזה פריו להעיר ולעורר כל כשרון עצור וכל לב ורוח אשר לא קפאו כאבן! ולו בצעו מחשבתם רבני אונגריה, אשר שמו פניהם בשנת תרמ“ט לעלות לאה”ק לראות את קברי הקדושים אשר בארץ המה, או לו התעו אלהים את “הגרמנים בני דת משה” וכל שארית הדור האומר להשבית זכר ציון וירושלים ותחית הלאם מתפלות ישראל, מפיהם ומלבבם, יִקֶּר מקרֵהם אל הארץ הזאת אשר לשמה ולזכרה יתנודדו, מי יודע אם לא ישובו שני הקצוות האלה לאהוב את אשר מאסו, אם לא יהָפך להם לב אחר למראה עיניהם והיו לנו!

אל זאת ישא נפשו כל חובב ציון: כי היה דבר ישא“י למקור ברכה גם לספרותנו ושקוי לתלמיה כאשר היה ויהיה למקור מזון ומחיה לעמנו הרעב ללחם, וכי באחוז אחינו דרכם, כימים ימימה, גם בימי האביב הבא לעלות ציונה לראות את הארץ או לשבת בה, יהיו גם אנשי רוח בקרב ההולכים, או אז יבּקע אור חדש בספרותנו המתנהלת לאטה בדרכי החיים ונחשלת אחרי המעשים והעתים העוברים עלינו, תחת היות הספרות בקרב העמים כצופה המביט למרחוק וכחלוץ העובר לפני החיים. הן גם תקופת ישא”י הראשונה, בימי עזרא ונחמיה, הגדילו ה“סופרים” לעשות מן ה“אדירים” ומן העובדים והכורמים והחרש והמסגר; וכן ישגיאו הסופרים תמיד פעלם מהמון גבורים, אנשי מעשה, רבי פעלים. מסע נפוליון הראשון למצרים בשנת 1798 לא השאיר אחריו מאומה בדברי ימי עולם, הסערה אשר הכתה בים גלים עברה והמים שבו לאיתנם, אך החכמים והסופרים אשר נסעו בתוך חילו, השאירו אחריהם ברכה אשר אין ערוך אליה, כי מצאו פתרון כתב החרטמים ויביאו תקופה חדשה בדברי ימי עמי הקדם.

לו הייתי אחד מאילי הכסף, ואהבתי לספרותנו ולציון לא הועמה מפני ברק הזהב, כי עתה העברתי אחדים מטובי סופרינו לא“י ונטעתים שם ומכחי תמכתי בידם למען היות זרעם ופרים לברכה לספרותנו; גם נקבתי שכר טוב למחבר ספור, אשר תהיה יסודתו בקורות שיבת ציון מבבל, ואשר יהיו פניו מוסבים גם אל תקופת שא”י ותחית הלאם בימינו הדומה לתקופה ההיא בכל פרשת הדברים: הכתות בקרב היהודים בבבל – העשירים השאננים אנשי החמר מזה, והלאומיים, “הענוים”, אנשי הרוח, מזה, והנואשים אשר אמרו “אבדה תקותנו נגזרנו לנו”, בתָּוך: רגשת שואפי ההתבוללות, התחתנם בעמי הארץ וגדלם בניהם לדבר אשדודית וכלשון עם ועם אך לא יהודית; שנאת השמרונים, סנבלט וחבריו, לישראל, ובעלי בריתם אשר בקרב היהודים; כתיבת השטנה למלכות על הישוב ןאנשי מעשהו; התלאה אשר מצאה את המתנחלים הראשונים לפני עלות נחמיה (אשר יהיה גבור הספור ורוח החיה באופני הישוב בתקופה ההיא, סמל הנדיב הידוע בימינו עתה) מפרס לחדש שנית את הישוב המט להרס ברפות ידי הבונים; פעולת הלאומיים, עזרא וחבריו הסופרים, והתאמצם לחדש בקרב העם רוח נכון, רוח דעת־נפש, בכח תחית השפה והספרות, ועוד ועוד – מה גדול הדמיון בין שתי התקופות הרחוקות והקרובות האלה ומה רב החמר ליוצר אמן! הספור הזה יקרא בשם “שיבת ציון”, ושני פנים יהיו לו, כאמור: אלה יפָּרדו לעבר ואלה להוה, ויחדיו יהיו תמים ביד היוצר כאשר יהיה האופן בתוך האופן. – לו הייתי! ואולם יען אשר יעברו עוד מועד מועדים עד היות סופר עברי לעשיר ודור דורים – עד אשר יהפוך לאילי הכסף העברים לב אחד לדרוש לשלום ציון ולשלום ספרותנו, על כן נכון לבי כי לא בקרוב ימצאו חלומותי אלה פתרונים, והסופרים אשר ישאם לבם לגשת למלאכה כזאת יבטחו כי לא יקבלו שכרה בעוה"ז – לבד השכר האחד אשר ימָּצא למבקשיו על הדרך הזה: אל־מות, שם עולם אשר לא יכָּרת.

---

הָאוֹבְדִים וְהַנִּדָחִים

מאת

מנחם מבש"ן

א

אגדה עתיקה אשר בתלמוד יסודה, תגיד לנו כי נמצאו בעמנו בכל דור ודור צדיקים נסתרים, ל"ו במספר, אשר יסתרו בדרכיהם ובמעשיהם מלפני הרואים לעינים וכל אדם יחזה בם אנשים פשוטים: עובדים, עושי מלאכות שפלות, או מרדפי ריקים, – והמה בסתר צדיקים יסודי עולם, מוסדותיו הם יסכלו ובחבורתם לכל הדור שלום. – אם נמצאו “נסתרים” כאלה גם בדורותינו ואיפה הם וכמה מספרם – אינני יודע, כי לא באתי בסוד יודעי חן ושערי שמים לא נפתחו לפני. אך זאת ידעתי, כי יש לנו נסתרים אחרים רבים מאד מן המספר ההוא, ואולם אלה לא יעמידו ארץ במעשיהם ובכחם הצפון, כי גם המה להם לא יעמדו ולא יתעודדו ולא ימצאו עת ומקום לדברי חפץ. הנסתרים האלה הגלויים לכל עין בוחנת, הם בעלי הכשרון אשר בנו האובדים בענים הם וכשרונותיהם עמם.

אם יהיה בישראל איש רוח וכשרון אשר לא עמלו בו ולא גדלוהו ויצמח מתחתיו ויהי לציר, למנגן, ליוצר פסל או לאמן בכל מלאכת מחשבת, ישיחו בו רבים, יגידו תהלתו בשערים ויענדו עטרות לו, – ישמח כל העם כשמוח אשה עקרה בתת לה ה' פרי בטן. על הכשרונות הרבים האובדים בענים או בעני העם אשר על ברכיו, לא ידבר איש ולא יתוכח, לא נשמח ולא נתאבל, כי מי יִפן לאשר עֲדֶן לא היה, מי ישים לב לזרע זרוע כי נשחת במעבה האדמה ולא צמח ולא עלה נצה? ומה כל עם ישראל אם לא בעל כשרון כביר מימי ילדותו אשר עלו כשרונותיו בתהו, נער מתענה תחת ידי אם חורגת הרודה בו תמיד ומונעת מפיו אכל, מגוו משכב וכסות ומכף רגלו מנוח, ואת ספריו אשר הוא הוגה בהם בסתר, בעת אשר הנערים חבריו משחקים ומתהוללים ומכים איש את אחיו, תגזול ממנו ותשרפם פעם בפעם, – ומי ישים לב לכשרונות נער כזה אשר לא יכלו להתפתח מעֹצר רעה ויגון או מחֹסר לחם!

רק בעלי הכשרון המעטים אשר נודע כחם יהיו לנו למלה ונשוב נתפלא בם; אך באמת לא אלה יפליאונו: הן זה משפט הרוח לפרוץ עליו פרץ, לפַתח מסגרותיו ולהֵראות החוצה. הרוח הצפון בבעלי הכשרון, החֵפץ לעשות גדולות, לא יניח להם לחבוק את ידיהם, הם יתאוששו, יחתרו ויאבקו עם קשי יומם עד עשותם כל אשר בכחם. ואולם הרוח הנכלא ולא יצא לפעולות אדם, הוא יעורר בקרבנו מחשבות עצב ותמהון, לו יהמה לבנו עלינו לחקור ולדרוש על אודותיו: מה רבו המכשולים ומה קשתה יד הזמן עד אשר הכריעה תחתיה את הרוח השואף אל על ותכבשהו ותחבשהו בטמון!

ומי ימנה מספר לנדחינו, הם האנשים מזרע ישראל אשר כשרונם לא עלה בתהו, כי אם הוציא פרי תפארת – לאחרים ולא לנו. גם אם נסב עינינו מכל מעשה וכשרון בחכמה ובמלאכת מחשבת ונשים רק אל הספרות פנינו, מה נחזה בשולמית? ומה דמות נערוך עמנו לעמת העמים האחרים?! הנה הדאנים, הרומנים, הסרבים וכל העמים הקטנים, אשר גם הם גם השכלתם וספרותם תמול המה עלי ארץ, הקימו מבניהם סופרים ומשוררים גדולים, אשר שמם מהֻלל מחוץ לגבולות ארצם ופרי רוחם נקראים ומתֻרגמנים בלשונות אירופה. ואנחנו, הה! בושנו כי דלונו מאד, ולולא הסתירו הכל פנים ממנו בשנאתם ובבזותם אותנו, ולולא הסבו רבים מקרבנו עיני הקהל מנגדנו בקראם תמיד כל היום: לא עם, כי אם עדה דתית אנחנו, כי עתה היה בשתנו משנה… מה כל ספרותנו החדשה, גדוליה וסגולותיה כי אם מתי מספר סופרים ומשוררים אנשי מופת בדור האחרון ובדור הזה, וכן התמו. אך האמנם לא קמו בישראל אנשי רוח כאלה וכאלה הרבה יתר מאד? שאלו נא בגויים ודרשו לספרות הגרמנים, הצרפתים, הרוסים, הרומנים וכל העמים הקטנים עם הגדולים, אשר יהודים יושבים בקרבם, מצאתם אבני נזר מתנוססות באש כל פנה לכבוד ולתפארת לספרות העם ההוא, והאבנים ­ לבני ישראל הנה. לולא התפרד רוח ישראל לכמה ניצוצות, לולא היה שביב אשנו לאור גוים, כי עתה היה לנו, לספרותנו, ברנה, הינה אוירבך ואחרים רבים מאד; כי עתה עשרנו עשר רב ותגדל ספרותנו החדשה מספרות כל העמים הנאורים; כי עתה היו לנו גם רב העומדים בראש הספרות העתית אירופית ומפלסים נתיב לדעת הקהל הקתולית, הפרוטסטנטית וגם… האנטישמית.

מלבד נדחינו אלה, הנותנים את מתקם ואת תנובתם הטובה לזרים, יש לנו עוד נדחים אחרים קרובים אלינו מאלה, אך נדחים יֵחשבו אף הם: הלא המה העובדים את עבודתם על שדה ישראל בלשון עם ועם, ופניהם – חצים אל מול בני עמם חצים אל מול העמים האחרים.

קטן יעקב ודל, מעט הוא מכל העמים, אך ספרותנו מאז היותה גדולה ורחבה מאד, כי מעולם היתה תורתו שעשועיו ועשות ספרים – מלאכתו ומעשהו. דמיונו ככוכב שבט אשר הוא קטן למראה וסרח־אור גדול מאד יוצא ממנו ומאיר נתיב אחריו בכל אשר יתהלך. קרן האורה הזאת התחלקה תמיד לכמה ניצוצות ותצא להתהלך בארץ בלבוש לשונות העמים, אשר התהלכו היהודים בתוכם בכל מסעיהם ונדודיהם: אלה כתבו את ספריהם עברית ואלה – יונית, ערבית, ספרדית ובלשון עם ועם, ותהי רוח היהודים אשר בארץ האחת זרה לאחיהם אשר בארץ האחרת ורֻבי תורתם כמו זר נחשבו להם, ומלבד שארית הפליטה אשר הצילו המעתיקים בדורות ההם בהביאם את פרי חכמת חכמינו אל מחנה ישראל פנימה, אבד הנשאר והנותר או התגלגל תחת שואה בבתי אוצרות הספרים כפנינים בקרקע הים עד היום הזה ועין לא תשורנו.

גם בעת החדשה נפלגה ספרותנו לאגפיה לפי רֹב הלשונות אשר בהן יכתבו בו חכמינו בארץ ארץ, ופריה לא יהיה לכל העם. חכמת ישראל שבה לפרוח בגליציה ובגרמניה לפני דור אחד או שנים ותעש פרי טוב ונחמד להשכיל, – אך על מי מכל העם נגלתה ועל מי האיר אורה? איה פרי מחשבות חכמינו הכתובים גרמנית וכל אשר אצרו בספרי־העתים לחכמת ישראל, אשר הוציאו צונץ‘, פירשט, גיגר, פרנקל ואחרים? גם כל הטוב אשר בספרי־העתים לחכמת ישראל היוצאים עתה בפריז, בלונדון ובברלין – מי ישורנו? הראשונים אבדו מתוך הקהל בחדול ספרי־העתים לצאת; במקרה זה יקרה גם את פרי רוח החכמים מונק, דרנבורג, איזידור לאֶב, ברלינר, הופמן וכו’, כי בימים הבאים ישָׁכח הכל, אחרי אשר גם עתה לא רבים בתוכנו אשר קראו את דבריהם בכתבם ובלשונם.

והנה לנו עתה שתי מחנות נפרדות אשה מרעותה: האחת ברוסיה, מקום שם נטתה לה התורה והספרות העברית המחֻדשה אהל בל יצען, והשנית גרמניה בארצות המערב, ששם אין לדעת התלמוד והלשון נפרצת, אך לעמת זה יש לנו שם חכמים מעמיקים חֵקר חכמת ישראל ומוצאים בספרותנו העתיקה, הנודעת להם רק מעט, מאה שערים, כמשפט האורח המיטיב לראות מן האזרח; תחת אשר אחינו ברוסיה יודעים את התורה אך לא חקרו ולא דרשו ולא יתאמצו לגלות מצפוניה ולחצוב הרריה פנינים לחכמת ישראל. לוּ יכתבו חכמינו בארצות המערב את דבריהם עברית! אבל המה רֻבם לא יאהבו את שפתנו וגם קצרה ידם להביע בה מעלות רוחם ברחבה כאשר בלשון ארצם; ואף גם זאת, כי ישאו עיניהם מרחוק ויבקשו להראות העמים השרים את כבוד עשרֵנו ותפארתנו למען יֵדעו את אשר בָּנו ולא ימנעונו כבוד, או להראות לעיני הגוים צדקֵנו במופתים מדברי הימים ולהוכיח כי אויבינו בנכליהם וברעותיהם הטו אותנו מדרכי ישׁר ללכת ארחות עקלקלות. וכזאת וכזאת היתה גם לחכמינו בדורות הראשונים, כי מעולם שאלו בישראל “מה יאמרו הגוים?”, כמשפט האיש הנע והנד בקרב זרים אשר יבקש להראותם את טובו למצא בעיניהם חן וכבוד. על כן התערבו חכמינו ומשכילינו תמיד בעמים, ועל כן עלו בפרצות ודחקו ונכנסו במקומות אשר לא בקשום ואשר היתה אחריתם שם רעה, – ועל כן רֻששנו מבית בעת אשר התעשרנו מחוץ. הָיִינו כאיש המתהדר בכבוד עשרו ועושה את כל אשר בכחו ויותר מכחו להתראות לפני האחרים. בגלל פזרונו יבוֹאֶנו חֶסר לא יִשָׁאר לו מאומה לעת זקנתו ולא לאחריתו.

ובכל זאת הן לא נזכה בעיני שכנינו בכל הטוב אשר נשים נגד עיניהם בכל דור ודור. למִן מַנֶתּוֹ המצרי ועד הסופרים היונים והרומים ועד איזנמנגר והבאים אחריו, יחַפאו על תורת ישראל ועל ספרותנו דברי בלע וישימו להן עלילות דברים אשר לא הטהרנו מהן עד היום הזה; כי מן העמים אין יודע ואין דורש שפתנו וספרותנו במקורן ולנו לא יאמינו ובפעלינו לא יבטחו. ולו הוקירו בני ישראל את סגולתם, לו שמרו את עשרם להם ולבניהם אחריהם ולא הוקיעו אותו החוצה לעיני העמים, לא התכבדו ויעשו רק לביתם ולא כתבו בימי קדם ובימי הבינים רֻבי תורתם וחכמתם בכל לשונות הגויים – מי יודע אם לא באו חכמי העמים לשקוד על דלתותם, אם לא שוטטו רבים על מעינות ישראל, כאשר עשו אחדים מחכמי הנוצרים בתקופת “התחיה” כאשר עושים חכמי אירופה היום גם לעמים הקטנים והנקלים, כעם הצוענים, אשר העמיקו חכמים לחקור בספרותם, בשיחותיהם בכל קניני הרוח אשר להם, – ותֶּרב הדעת בחכמת ישראל, בספרותו ובלשונו בקרב הגוים, גם צדקתנו כאור יצאה, בדברים רבים אשר יעלילו עלינו, על פי עדים נאמנים, נכרים משיחים לפי תמם. ועתה אין דורש לישראל ולספרותנו אחרי אשר חכמיו יוציאו את אשר בה החוצה: הרוכל הסובב על פתחי הקונים וסחורתו בידו, לא יבא איש אליו ולא ידרוש לְשִׁכְנו, גם סחורתו בזויה.

אחד היה רייכלין הנוצרי יודע שפת ישראל וספרותו, ויגן על התלמוד מפני פפרקורן ומפני עדת הנזירים הדומיניקנים – ויוכל להם ויסתום פיות משטינינו ומקטרגינו; ועתה הנה רבני ישראל בגרמניה מוציאים ספרים וחוברות לעשרות שנה שנה להוכיח צדקת התלמוד ולהגן עליו מפני תנואות צורריו החדשים – ולא יועילו ולא יצילו ועַוְלה לא קפצה פיה. – בימי המאה הי“ז והי”ח למסה“נ הוחל לכתוב דברי ימי היהודים – ספרים מיוחדים או בספרי מליצי ישׁר המדברים עליהם טובות – להודיע את כבוד ישראל בגוים, והכותבים – אנשים מחכמי הגוים (בַנֵז' ואחריו גריגואר, הכהנים הצרפתים, דוהם רֵעַ בן־מנחם, ואחרים), ולא ארכו הימים ויחלו לתת משפטי־אזרח ליהודים בצרפת אחרי כן גם בארצות אחרות; ובמאה הי”ט כתבו חכמי ישראל מן יוסט ועד גרץ את דברי ימי היהודים ושאר הסעיפים לחכמת ישראל בלשונות העמים, כתבו וירבו חזון ויפרשו את אֶדר היקר אשר יָקַרְנו מעלינו לעיני כֹל – העבים שבו אחרי הגשם, כבוד ישראל הולך ודל בגוים ואיבת עולם נעורה משנתה ותולד את נגע האנטישמיות! – עתה גם ראשי המדברים באגודות לחכמת ישראל ולחֵקר דברי ימיו לא עוד ישאו נפשם להרים קרן עמם בעבודתם ולתת לו חן וכבוד בעיני הגוים, – מחפצם זה כבר נואשו, – כי אם להשיב את הבנים הנדחים אל אמם העזובה, לתת את היהדות בלב בניה בטרם ירחקו ממנה עד מעֵבר לגבול; ובכל זאת עודם מוסיפים לכתוב את דבריהם בגרמנית, צרפתית, אנגלית כקדם ולא עברית, כי שפתנו כבר אבדה ונכרתה בפי שארית ישראל יושבי הארצות ההן ומלבם.

זכור נזכור את כל החכמים והסופרים והמשוררים הגדולים אשר קמו מזרע ישראל בארצות המערב – ותשוח עלינו נפשנו ונוָאש, זכור נזכור ונאנח מרה כנאנח על דבר האבד – ונסב עינינו ולבנו מנגדם. רק בארצות המזרח מקום מושב אבן ישראל, ששם מצבתו נטועה במקום נאמן, אשר גם בשלכת לא תמעט ולא תִתֹּם ולא תמיש מעשות פרי, ונתיבות עולם גדרו בעדם לבלתי בוא בשכניהם להיות לאחדים, – מקום אשר רבו האובדים על הנדחים, – שם יש אחרית ותקוה לראות את נצח ישראל עושה חיל ואת ספרותנו מתפתחת ונותנת פרי תֹאר. “במים רבים ישרצו כל הדגים למיניהם” ובאשר שם קהל גדול מישראל שם יוָלדו בעלי כשרון רבים, על כן יאמר על בני עניים “שמהם תצא תורה”, כי הם הרבים. אם נתנה לנו היהדות בגרמניה הַינה אחד ובֶרנה אחד, עברים לתולדותם וגרמנים לפרי רוחם, הלא יתנו לנו חמשה או ששה מליוני נפש יהודים אנשי רוח וכשרון כאלה וכאלה – אם האנשים אשר יש לאל ידם ישימו לבם לכשורונות האובדים וההולכים תמס בעמל החיים, אם בכח נדיבי עם יתלכדו שביבי רוח אלהים באדם, המפֻוזרים כה וכה, להיות לאור גדול בישראל בטרם ידעך נֵרם.

כי הנה בכל עם ובכל דור לא היו ימים טובים למדע ולספרות כי אם בקום להם עוזרים ומגנים רַבי אונים ורבי עלילה, בהיות מושלים או הנדיבים אילי הכסף לכרוב סוכך למחזיקים בם. מי הפריח את הספרות, את השירה ואת המליצה ברומא בימי הקיסר אוגוסט ויקם סופרים ומשוררים כהוֹרֵץ, וירג’יל, אוביד וחבריהם, אשר נתנו מהודם על מלכם ועל דורם ועל עיר מולדתם העקֻבּה מדם? לא שבויי היונים, אשר היו בדומה למורים לבני אצילים, כי אם הקיסר ואיש ימינו מֵצֶן, אשר היו שמש ומגן לסופרים ולספרות (על כן אמר אחד המליצים הצרפתים: "Un Auguste peut créer beaucoup de Virgiles ). ומי יצר באיטליה בקץ ימי הבינים את התחיה למדעים, לספרות היפה ולמלאכת מחשבת? לא פליטי היונים אשר נמלטו שמה מקונסטנטינופל מפני חרב הטורקים, כי אם מושלי הארץ והאפיפיור ליאון העשירי, בכל ימי הבינים הלכו העמים הנוצרים בחֹשך לחכמה ולספרות לא היה כל זכר בתוכם, גם הכתב והמכתב היה חזון יקר בימים ההם, כי הכהנים הקתולים משלו ממשל רב ברוח בני אדם, ועיניהם היו רק לאמונה ולשלטון ולא למדע ולספרות, המושלים האדירים רדו על ידיהם. מלכי הערבים ושריהם, אשר היתה רוח אחרת אִתּם, אשר כוננו בתי ספר ובתי מדרש לחכמה בכל ארצות ממשלת ידם ויתנו עזרם ומשענתם לכל אנשי רוח וכשרון, הפכו את עמם הפרוע לעם חכם ונבון, לעם הספר והשירה, ויבראו סופרים ומשוררים ושפה וספרות אשר היו לנס עמים דורות רבים. באחרית ימי הבינים קמו באיטליה מלכי בית מֶדִיצִי הנסיכים לבית אֶסְטִי למחזיק ולמעוז לחכמים ולסופרים; בצרפת – המלך פרנץ הראשון ואחריו השר רִישלִיֵי והמלך לודויג הי“ד; באנגליה – המלכה אלישבע והשר קרוֹמוֶל, כל אלה בחרו ויקָרבו, איש במקומו ובזמנו, כל אנשי רוח וכל הנותנים חילם למדע, לשירה ולחקר הלשון וַיִטָעוּם בחצריהם ובטירותם ויתנו להם כח לעשות חיל, – והנה נעשתה חדשה בארצות האלה: האיטלקים ואחריהם הצרפתים והאנגלים התנערו התעוררו משׁנַת ימי הבינים, חכמים, סופרים ומשוררים אנשי שם קמו ויעירו שחר ויאמרו: יהי אור, ויהי אור. הגרמנים, אשר מצאו את מלאכת הדפוס במאה הט”ו, עמדו לא עשו חיל ולא הקימו סופרים ומשוררים גדולים עד חצי המאה הי“ח, עד ימי מנדלזון, לסינג וקלופשטוק; כי לא שמו מלכיהם ונסיכיהם לב לשפתם ולא תמכו ביד סופרים אשר קמו בעמם, גם בחצרותם ובמסִבם דברו שפות אחרות וביחוד שפת צרפת, אשר שפכה את רוחה על כל אירופה מימי לודויג הי”ד. – ככל החזיון הזה נראה גם בעמֵנו משנות קדם ועד היום: חזקיהו מלך יהודה מִלא ידי אנשים סופרים להעתיק תורת פי החכמים הקדמונים להפיצם בעם (משלי כ"ה) – ויבקשו בכל הארץ מדן ועד באר שבע אנשים אשר לא ידעו ספר ולא נמצאו (סנהדרין צ"ד:). מימי הנשיא ר' חסדאי בן שפרוט והשר ר' שמואל הנגיד היו שרי ישראל ונדיביו בספרד תמיד למחזיק ולמעוז לסופרים ולמשוררים, ויהי ביתם וכיסם פתוח לפניהם לרוָחה; על כן הגיע בארץ הזאת תור הזהב לשירה העברית ולספרותה, אשר לא היה כמהו מיום נחתם חזון בישראל. אחרי גלות ספרד היו גדולי ישראל ואציליהם בגרמניה, באיטליה ובפולין, כל אשר גִדלוֹ המלך וכל אשר עלה להיות בעל בעמו, למשען ולמסעד למרביצי תורה בישראל, ויזילו זהב מכיס להדפסת ספרי התלמוד וספרים אחרים מספרות ישראל, להפיצם בעם, ולולא נדיבינו ההם כבר נשתכחה תורה מישראל בצוק העתים.

ב

אם בכל עת היה עלינו לשום לב לבעלי כשרון אשר בנו לבל יֹאבדו בענים, או לבל ידח ממנו נדח, הנה עתה נחוץ הדבר הזה הרבה יותר מאד. הן בכל ימי הבינים היה ישראל למופת לעמי אירופה בהשכלה ובדעת בכל כשרון. חכמיו ומשכיליו הזהירו בכל הלילה הארוך ההוא ככוכבים מתוך הענן והחשך, ממנו יצאו רופאים מהֻללים, חכמי מדינה חרוצים, חכמים אנשי שם בדעת הכוכבים, בכתב הארץ, בחכמת הטבע, בפילוסופיה, בספרות ובשירה. בימי ממשלת הערבים בספרד במאה הי“א היה ליהודים בית־מדרש כללי (אוניברסיטה) בקורדובה ואחד בטולידה, אשר למדו בו כל החכמות והמדעים; רבים מחכמי ישראל היו מורים בבתי המדרש אשר לערבים; גם בבתי־המדרש לנוצרים, אשר נפתחו ברשיון האפיפיורים במחצית השניה למאה הי”ד ובמאה הט"ו באיטליה, בגרמניה ובספרד, היו חכמי ישראל למורים (ומהם אשר היו גם ראשי ישיבות בעדתם). ועתה כי מלאה הארץ דעה והשכל, היינו אנחנו היהודים כעץ יבש ולא נודע כחנו! אמנם אנחנו יודעים כי לא כן הוא, כי לא נופלים אנחנו מבני יפת לחכמה ולכשרון, כי בעלי הכשרון אשר בנו יאבדו בענים, או ירבו בבָּר, יצאו ולא שבו למו, אך מה תושיענו הדעת הזאת עתה? לפנים בעוד היות תורת ההומניסטים שלטת בקרב העמים וכל בני האדם נחשבו כמשפחה אחת גדולה, בנים לאל עליון, היינו כלנו אחים נאמנים העובדים יחד בנחלת אבות ואיש לא ידע חלקו ומתכֹּנת עבודתו. אך עתה אחרי אשר חלפה תורת האהבה והאחוה בין עם לעם ותחתיה באה תורת הלאומיות להפריד בני אדם למשפחותם ולמוצאיהם, אחרי אשר התפרדו האחים הנאהבים והנעימים ויהיו עוינים איש את אחיו והנם קוראים בלי חָשָׂךְ: איש לחלקו ולנחלתו, – עתה באה העת גם לנו לשקוד ולשמור על חלקתנו ועל תבואתה, ולא לפזר זרענו על כל גבולות למען ספות פריו על נחלת אחרים ומכבודנו ומנחלתנו יִגָרַע.

עלינו איפוא לשוות את השאלה הזאת לנגדנו תמיד: מה נעשה לאחינו האובדים בארצות המזרח, והנדחים, בארצות המערב? ועל אלופינו וגדולינו שוכני מרומים, אשר טובם בידם ואהבת עמם בלבם – לענות עליה ולתת לה פתרונים בדרך החנוך.

בתי הספר ובתי המדרש לחכמה יהיו לנו למַצרֵף ולכור; בבתי הספר יתגלו בעלי העשרון אשר בנו, ובבתי המדרש פלסו להם אורח על פי נטות רוחם. אך לדבר הזה נחוץ כי ירבו בתי הספר העברים בכל המקומות אשר יש שם קהל גדול מישראל; כי רוח היהדות־הלאומית ורוח ההשכלה הכללית יחדו תשימינה משטרן בתוכם, למען ימצאו בהם האבות והבנים את אשר הם מבקשים בבתי הספר וגם את אשר אינם מבקשים ואינם מוצאים שם: השפה העברית והרוח העברי; וכי תהיינה עיני העדה עליהם על באיהם לטובה להוציא משם, כמלאת שנות לקחם, כל נטע נעמן לשלחו לחו“ל להשלים חקו במקום ראוי להוציא מכשרונו פרי ישוה לו. והיה כי יגדל הנער אשר היה לו חנוך עברי בנעוריו והיה לסופר, משורר, לחוקר דברי הימים או לכל אשר ישאהו לבו, לא יכתוב עוד את דבריו בלשון עם ועם כי אם בלשון עמו. – אולם ברב קהלות ישראל לא ישימו ראשי העדה לב לחנוך הבנים והבנות או ידַמו לצאת ידי חובתם בבית ספר או ב”תלמוד תורה" אחד המכלכל מספר תלמידים, אחד אחוז מחמשים מבני העיר, ואת הנותרים יניחו לכל חפץ להיות לרועה צאן קדשים; כי יש להם לפקוד ולכלכל דברים נחוצים מאלה לפי מחשבת העם: רבנים, שוחטים בתי חולים, ולא ישיבו אל לבם כי אם אין גדיים אין תישים, וכי אם לא נפקח עינינו על בני העניים מנעוריהם להדריכם בדרך ישרה, אשר ילכו בה בהיותם לאנשים, ירבו בנו מבקשי לחם, חולים, אמללים ודכאי־רוח כאלה וכאלה והיו למלאות כל בתי החולים ובתי המקלט עד אפס מקום. גם בקהלות המעטות אשר יכירו וידעו ראשיהן, כי בתי הספר הם מוסדות הלאום וכי מן החנוך הטוב והמועיל לבדו תוצאות חיים לכל העם, אין די כסף לכלכל אותם ולא כח באבות הילדים לתת לבניהם די מחסורם עד אשר ישלימו חקם בלמודים. על כן על אלופינו נדיבינו אשר איתן מושבם בארצות המערב, לקחת את המכשלה הזאת תחת ידם, כי להם המשפט, ועל משכילינו העברים – העברים בלב ונפש – הקרובים אליהם להעיר ולעורר את רוחם לדבר הגדול הזה ולא להשפיק בקטנות ולתקוע עליהן בשופר גדול באזני כל הקהל. בזאת לא יוָשע ישראל אם השר או הנדיב בפריז חובב שפת עבר וקורא את מעשה ידי הסופרים העברים המוגשים אליו, אם פלוני החכם, הפרופיסור מיסד במקומו אגודת דורשי הלשון העברית, ומדבר נגידים על חין ערך השפה הזאת כיד חקר הלשון הטובה עליו, ופלוני המודיע יבשר זאת בקהל רב. לא כן אדוני! הבו לנו איש מורם מעם¹, אשר יקדיש מהונו רבבות להרים קרן לשפתנו ולספרותנו; הבו לנו איש או אנשים אשר יגדל כחם לשום משטר חדש בבתי הספר אשר לחכי“ח הפריזית ול”אגודת אחים" הלונדונית בארצות הקדם, ובבתי הספר מיסוד הברון הירש בגליציה ובבוקובינה, שמצודתם פרושה על רבבות אלפי בני ישראל ותוצאותיהם – לתת לבני הדור החדש השכלה כללית אך לא עברית ולהסב את פרי רוח ישראל לאחרים. הטו נא את לב ח' כי“ח ליסד בעשרת מיליון הכסף אשר נתן על ידה הברון הירש למטרה זאת, בתי ספר גם בארצות אשר לא נראה בהן פעלה בשדה החנוך עד היום ולפלס נתיב בהם לחנוך עברי ולדעת השפה העברית; גם לשום לב לספרותנו העזובה למלא ידי סופרים מומחים לתרגם עברית ספרים טובים ומועילים כמו, למשל, ספר האנציקלופדיה הגדולה אשר חכמי ישראל מתעתדים להוציא בפריז, ולשלם להם שכר טוב בעמלם. יגדל נא כחכם להעיר אזן לח כי”ח לחברות מפיצי השכלה בישראל בארצות אחרות, כי אין להחזיק בחזון־לב אחד חצי יובל שנים בלי נטות ממנו ימין ושמאל בכל החליפות והתמורות אשר נהיו בכל הימים הרבים האלה; כי מה שהיה דבר בעתו בעת הוָסדן כבר עבר זמנו היום; כי ההשכלה הכללית איננה מחכה עוד לאגודות ולאילי הכסף לָסֹל לה מסלות במחנה ישראל, כי הנה כבר פרצה בכל מושבותינו, ורק השכלה עברית דורשת עזרת נדיבי לב למען תוכל עמוד! – אם את הדבר הזה תעשו, אם תסבבו את פני הדבר לחדש את רוח ישראל להפרותו בטרם יִמַך מעני ומלחץ, ובטרם יהיה לבער בשדה אחר, – להמעיט את האובדים ואת הנדחים בקרב מחננו, – אז תוכלו לברך נפשכם בחייכם על פעם פעלתם עמכם וגם דור יבא ישבח מעשיכם כי תגדילו לעשות.

---

יִשְׁרָאֵל בָּעַמִּים

מאת

מנחם מבש"ן

א

שנאת העמים את ישראל עתיקת־ימים היא מאד, לא ראינו ראשית לה ואחריתה מי ישורנה; רק את פניה תשַנה בחליפות העתים וכליל לא תחלוף. ולפי שַנות העמים את דרכם עמָנו בעלות השנאה או ברדתה לרוח היום, כן תשמענה אזנינו עצות שונות במה נוכל לה להסירה מעלינו. בשנות הששים למסה"נ, בעבור רוח נדיבה על המושלים ועל עמי הארץ לתת ליהודים היושבים בקרבם חנינה ורחמים, יעצונו דורשי טובתנו מאחינו ומבני הנכר לבקש קרבת שכנינו אשר רחקנו מהם – או אשר רחקו ממנו – ימים רבים כאלה לשנות מעט מעט את דרכינו אשר היו מבדילים בינינו ובינם מאז מקדם, למען יהפך לבבם גם הם עלינו לטובה, כאשר החלו לעשות. בהיות אחרי כן, מקץ שנות מספר, רוח אחרת בארץ השנאה לישראל נעורה ביתר שאת ויתר עז כיום הזה, נשמע את הקול מדבר אלינו בלשון אחרת: סורו, הֵעלו מסביב, כי הרביתם לגשת… – ואנחנו לא נדע מה נעשה ואם נשמע לקול הראשון או לקול האחרון, איזה הדרך הטוב ונלך בו? או היש עוד מוצא אחר טוב מזה ומזה?

רבים ידרשו ויתורו לדעת מה סבת השנאה הזאת ומה שרש דבר נמצא בה: הבמחיה וכלכלה יסודה? הלא אז היו ראשי צוררינו הסוחרים הקטנים והפועלים מבני עם הארץ, אשר יֵצְרו צעדיהם מפני אנשי מלאכתם היהודים המסיגים את גבולם, ולא הפקידים, הכהנים, המורים, הסופרים וכאלה אשר לא ידעו ולא יחושו את התַּחרות בשוק החיים, כי לחמם נתן, מימיהם נאמנים גם בצוק העתים. או האם מאת הבערות תהיה נסבה, כדברי אחדים מסופרינו השאננים המחכים ליום אשר תמלא הארץ דעה ותמה שנאת איש לאיש ועם לרעהו מן הארץ? הלא אז לא היו שטקר, רוהלינג ודרומן ושאר כנותהון מסיתים את העם ביהודים, ולא התנגפו רגלי המלומדים האלה בעברם מעיר לעיר וממדינה למדינה עבור ודבר במקהלות וחמת עכשוב תחת לשונם; הלא אז לא היו כת"ע אנטישמיים וכתבי שטנה בארץ־כי העם לא ידע לכתוב עמל – ולא היה למליצינו ורָבי ריבנו מעשה אשר יעשו, “נסתלק הקטיגור – נשתתק הסניגור”; הלא אז ישבו שטקר, אהלווארט ורוהלינג וכל הנחשים השרפים המנשבים את עם עולם, שקטים ושאננים איש במכונו ישוב וכתוב ספרים להגן על היהודים ולהוכיח לעם ישרם, ועם הארץ היו מקהילים עליהם, על המשכילים האלה, את כל העדה, מתדפקים על דלתותם ומבקשים תחבולות להפוך לבם לשנוא את היהודים גם הם. אנחנו הלא נראה את ההפך: כי בכל עת ובכל מקום היו שונאי ישראל ראשי עם הארץ, משכיליו וחכמיו והם הסיתו בו תמיד את ההמון הנבער מדעת יביאו בלבו רוח קנאה ושנאה. גם הנה עינינו הרואות, כי בארצות אשר יושביהן עלו במעלות ההשכלה על יושבי ארצות אחרות, שם תעלה השנאה ותגבר חילים גם היא: בגרמניה ובאוסטריה גדולה שנאת העם לישראל מאשר ברומניה וברוסיה. מבלעדי זאת – העוד לנו לבקש אותות כי אין לאהבה ולשנאה, אשר ברגש יסודן ולא בשכל, דבר עם השכלה או עם בערות? גם הדת, גם הסבות האחרות אשר בקשו ומצאו, איש לפי רוחו, אינן מתאימות עם הליכות הדברים והמעשים אשר נתבונן בהם בינה יום יום, בכלל אין לנו לבקש סבה מיוחדת לשנאת העמים את היהודים, כי זה כל האדם.

בלב כל חי קשורה אהבת נפשו, ולה שני פנים: מעֵבר מזה אהבתו אותו ומעבר מזה שנאה לזולתו הקרוב אליו, אשר חשבהו לאויב לו באשר הוא דורש טוב לנפשו וחפץ רעהו איננו שוה לו לשית אליו לבו. את הרחוקים ממנו אשר אין לנו דבר עמהם, לא נשנא ולא נאהב, כאשר לא יאהבו ולא ישנאו יושבי אירופה את בני צ’ילי או קונגו, כי לא יהיו למפגע אלה לאלה; ואת הקרובים אלינו מאד, שארי בשר או אנשי חסד המיטיבים עמנו, נאהב בגלל אהבתנו את נפשנו; אך את הקרובים אלינו בכל גבולנו והם זרים לנו ולא קרובים ללבנו נחשוב כאויבים לנו, כן נהיה להם. זאת תורת מלחמת החיים וזה דבר שנאת איש לאיש ועם לרעהו.

ואולם ישנן סבות הנותנות ידים לרגש האהבה או השנאה להתחזק או להתרופף בין היושבים יחד, והן – ההתחברות וההכרה או ההתנכרות.

כי ישבו אנשים יחדו בכל דרכיהם יסכינו, ימצאו חפץ איש ברעהו ואחר תקשרנה נפשותיהם נפש בנפש ודבקו איש באחיו לאהבה שיסודה גם היא באהבת־נפש, וכי יפָּקד האחד – ועגמה נפש רעהו אשר הסכין עמו ימים רבים. והאנשים אשר הם רחוקים זה מזה, או שכנים קרובים אשר לא יראו איש את אחיו ולא יסכינו יחד, יֵחלק לבם ורוחם זרה איש לאחיו, והזרות הזאת אחות היא לשנאה, אשר תולד מעתה על נקלה בגלל איזו סבה שתהיה וכפשע בין האחת ובין השנית. – גם אם ישבו בני שבט, משפחה או עם אחד ימים רבים בקרב אנשים זרים, יט לבם אחריהם ותגדל אהבתם אותם מאהבתם את אחיהם עצמם ובשרם אשר אין להם שיח ושיג עמהם. סוף דבר הדעת וההכרה אֹרח לאהבה, ובסתר פנים ירחק גם הלב.

המשפט הזה ירָאה לעין בדרכי החיים, בין איש לאיש ובין ישראל לעמים, ועליו ירו המחוקקים אבן פנתם בחקים רבים, אשר היתה מגמת פניהם בם לחזק רגש האהבה והאחוה בין בני כל העמים.

האם, אשר זרעה תמיד לפניה עמה, גדולה אהבתה את פרי בטנה מאהבת האב, אשר בחוץ מלאכתו; יש אשר ישליך איש את יוצאי חלציו אחרי גֵווֹ כי יקח אשה חדשה, כי ירחק נדוד או כי יעבור עליו כל דבר. האשה לא כן; על כן גם הילדים יאהבו את אמם מאביהם. לעמת זה תאהב המינקת את הילד אשר טפחה ורבתה, והוא – אותה, מן האם אשר לא עמלה בו ולא גדלתו, גדולה האהבה בין אבות והבנים האוכלים לחמם במסכנות על שלחן אחד, מאהבת הבנים האמונים מנֹּער עלי תולע וכל תענוגות בני אדם בבתי אומנים בארץ מרחקים, גם כי יכלכלום אבותיהם במח עצמותיהם ובדם לבבם; ובגלל הדבר הרע הזה, אשר החזיקו בו אחינו יותר מבני הנכר, מופתיהם, רבים כיום בילדי העשירים, בני בלי תרבות ומֶמר להוריהם… – איש ואשה, גבר ועמיתו או חתן וחותנו כי ישבו יחדו ימים רבים יקשה בעיניהם הפָּרדם לעת קץ, גם כי לא חדלו מביניהם רגז ומדנים. האיש יאהב את ארץ מולדתו ואת המקום אשר הוא יושב בו את האנשים אשר שכן בתוכם ונפשו תדבק אחריהם גם אם לא טוב עמם. גם אם נשר בתוכם עמל ותלאה. אחינו הנוסעים מארצות מזרח אירופה אל עבר הים הגדול, אחרי אשר לקח מהם כל משען לחם, יוצאים ממקומם בלב קרוע ומֻרתח, אחרי כן עיניהם אל ארץ מולדתם ימים רבים, את אזכרתה ישימו כחותם על לבם ולשון עמה תמיד בפיהם. גם מעולם אהבו היהודים את ארצות מולדותיהם בכל הרעות אשר עברו על ראשם בהן כל ימי הבינים: עם הארץ הפך ידו בהם כל היום, הכהנים המיטו עליהם רעות עד אין מספר ויתנום לזעוה בעיני העמים, המושלים והשרים שחקו בם צפור וישליכום ממשכנותם ככלי אין חפץ בו, כמעט קראו להם לשוב – למען הגרש שנית אחרי נצלם אותם – מהרו לשוב לקול הקורא, אף כי ידעו מראש כי בגוים ההם לא ירגיעו וכי נכונו להם נדודים כאלה וכאלה בימים הבאים. ומי תאר את כל ענותם ואת כל החרדות והמוראים והמסות הגדולות אשר נֻסו לרצונם בספרד מהחל תקופת האנוסים עד גלותם גלות שלמה (קנ“א–רנ”ב), על בלי חפצם לצאת מארץ הדמים זאת!

העשירים ובעלי האחוזות לפנים היו יוצאים ובאים בתוך העם, הונם לא היה להם חומת זהב סביב, יומם לא חתמו למו, דלתיהם לאורח פתחו והעניים היו מאוכלי שלחנם – לא בבית המבשלות בין השפחות והטבחות, כי אם על ימינם ליד שלחנם כאחד מבני ביתם, גם בבית גם בחוץ לא התבושש העשיר לקחת דברים עם אחיו העני ועם אנשי מלאכתו; בהיותם קרובים איש אל אחיו קרבו גם הלבבות ועל כל פשעים כסתה ההתחברות; על כן לא שנאו העניים ובני העם את העשירים, אף כי רבים מהם לא היו טובים אז מעתה וגם הכבד הכבידו את ידם על אנשי מעשיהם. והיום שִנו בעלי ההון את דרכם עם בני עמם; תחת אשר לפנים היה עשרם צפון אתם בבית, האדרת ולשון הזהב טמונה בתוך אהלם ופניהם הולכים בתוך העם, ירָאו עתה עשרם וכבודם על פני חוץ (והנסתרות – לה' אלהינו..), על לבושם, מרכבותיהם, מזוזות בתיהם ושעריהם, ופניהם ולבם – להם ולבניהם ולאלילי כספם וזהבם; העשיר לא יתערב בשכניו ובבני עירו ובכל המָּך מערכו, לא יכיר דרכיהם ובקהלם לא יחד כבודו, המשרתים אבירי הלב קיר ברזל בינו ובין הבאים לשחר פניו; שכיריו לא יראו פניו גם בהקראם לעשות מלאכתו או בבואם על שכרם, כי איש מעשהו בינותם; לאחיו האביון ישלח נדבתו החוצה, ולרעב יפרוס לחמו בין שְׂפַתַּיִם, לא תגע יד ליד ולב ללב. על כן רחב עתה הפרץ, גם בישראל גם בעמים, בין בעלי ההון ובין בני העם, ועל כן גבר הסוציאליסם במקומות רבים עד להשחית וגם בישראל פשה הנגע הזה.

בצאת ישראל ממצרים היה אדיר חפץ מנהלם ומחוקקם לעשות אותם לגוי אחד בארץ אשר ינחלו, גוי אשר כל בניו יהיו בעיניהם משפחה אחת, כענפי עץ המתפרדים למעלה ומתלכדים יחד בגזעם ובמצבתם; על כן שם להם לחק להקהיל את העם האנשים והנשים והטף לעתים מזֻמנות אל מקום אחד, אל המקום אשר יבחר ה‘; לעלות כלם מכל קצות הארץ שלש פעמים בשנה לֵראות את פני ה’, להביא שמה איש איש מתנותיו תרומות ידיו ולאכול בשערים העשיר והדל, האזרח והגר יחדו; לָכֹס על שה הפסח אגודות אגודות יחד ולאכול אותו בבית אחד חברים, ועוד חקים ומשפטים כאלה אשר כוננו כלם למטרה אחת: לחזק את האחוה ואת ההתחברות בין כל פנות העם. – גם ליקורג מחוקק השפרטים, אשר יצא בעקבות מחוקקנו ברֹב חקיו¹, בחפצו לחבר את כל יושבי אשפרטה האזרחים איש אל אחיו בעבותות אהבה, יסד עליהם לגדל את בני העיר מנעוריהם המונים המונים יחד בבתים עשוים לדבר ולא בבתי אבותיהם, לבל תעצרם אהבת הורים מֵחָרֵף נפשם למות בעד ארצם ועמם; ועל הגדולים שם לחק לאכול ארוחתם יום יום בקהל רב על שלחן אחד מן המלך ועד אחד העם.

ב

עתה נשובה ונראה את דבר שנאת העמים לישראל.

ההשכלה, בפָרצָהּ בארץ, תפריד בני אדם איש מרעהו, תציב גבולות בין איש ובין אחיו ובין גֵרוֹ בהַרבוֹת דרכי המחיה והכלכלה וארחות החיים; על כן יש אשר יֵשבו שכנים קרובים יחד ימים רבים ודבר לא יהיה להם איש עם אחיו. כל האגודות והחברות לא תועילנה להקים את האחוה בקרב בני האדם וליחד לבבם לאהבה איש את אחיו, כאשר לפנים בטרם תהיינה האגודות בארץ, בעוד היות כל יושבי מקום אחד לאגודה אחת גדולה. ובארצות אשר לא הרבו לעלות במעלות ההשכלה, או בערי השדה בחצרים ובכפרים, לא יתפרדו יושביהם הרבה במעשיהם ובדרכי חייהם וגם בלבותם; שם גם היהודים יושבים לבטח עם עם הארץ ואיש אחיו לא יָצֹרוּ.

יש אשר נשמע את הסופרים אשר ברוסיה אומרים: העם הרוסי טוב־לב הוא ושנאת היהודים רחוקה ממנו, ואמנם אמת הדבר, אך כזאת יוכל איש לאמר גם על הרומנים, הגרמנים והיונים ולא יחטיא; כי כלם לא שונאים המה ליהודים היושבים בתוכם בכפרים או בערים הקטנות, מקום אשר כל יושבי הארץ קרובים זה לזה במשכנותם ובמשלח ידיהם. לפנים ישבו היהודים ברומניה בקרב עם הארץ בהשקט ובבטחה ולא נפקדו רע כי אם לעתים רחוקות מאד בערים ולא בכפרים; גם כל התלאה אשר מְצָאָתַם בדור האחרון לא מידי העם היתה להם כי אם מידי הממשלה ומשרתיה הרשעים. בכל אשר גרשו מהכפרים באכזריות רָשע לא שמחו שכניהם האכרים לאידם ולא עזרו לרעה, ולהפך, פעמים רבות בקשו להציל אותם ואת רכושם מידי השוטרים האכזרים ויהיו סתרה להם על אף הפקידים אשר דִמו לתת בידם נקמות בשנוּאֵי נפשם. – וכי יבאו אנשי בליעל והסיתו את עם הארץ ביהודים להכות ולהחרים ולשלול שלל, יתחכמו להם בראשונה להַחֲרוֹת אפם בדברים בוערים באש קנאת דת ולשפוך עליהם רוח עִוְעים, ואם באלה לא ימצאו חפצם – ימַלאו אותם שכרון למען יֵהפך לבבם אל אנשי שלומם לשנוא אותם ולהתנפל עליהם; ואחרי הרעש, בצאת היין והאש הזרה מלבם, ישובו ושִׁחרו שלום את מֻכֵּי ידם ונקוו בפניהם על אשר עשו והצטדקו לפנים לאמר: השטן הסיתנו לבלעכם חנם ולא רוחנו – ככל אשר ראינו ושמענו לעינינו בימינו.

בימי לחוץ אנטיוכס אפיפנס את היהודים על אדמתם, ישבו יהודים רבים באנטוכיה וביתר ערי סוריה מימי סליקוס הראשון ויאכלו את טוב הארץ ולא אֻנה להם כל רע. רק בערים אשר על גבולות ארץ ישראל, אשר ישבו בהן היהודים והגוים יחדו, היתה רוח רעה בין יושביהן; כי היונים ויתר הגוים שכני ישראל הרעים מימי הבית הראשון, הרחיבו מושבותיהם הלוך והרחב מגבולות הארץ ולפנימה סביב וילטשו עיניהם לארץ ישראל כֻּלה להיותה להם למורשה, ובראותם בגבורות החשמונאים כי תוחלתם נכזבה, קמו על היהודים היושבים בתוכם להחרים ולהשמיד; כאשר נִצתה חמת הכותים וכל גויי העֵרֶב יושבי הארץ (אשר חשבו נפשם כאדוני הארץ כל ימי הָשַׁמָּהּ, ימי גלות בבל) בראותם כי שבו אליה האדונים הראשונים, ולא חדלו לטמון להם מוקשים ולהכות אותם בלשון לפני מלכי פרס ואחר – לפני אלכסנדר הגדול.

בימי עלות הרומים על ארץ ישראל, גם בהיות המלחמה, גם אחרי נפול ממלכת ישראל, בין חרבן ירושלים וחרבן ביתר, וגם אחרי כן, ימי צרה ומצוקה ליהודים, ישבו יהודים ברומא ובערי איטליה וירעו כבשים יחד עם אריות במעונם ויהיו שלמים אִתם.

בכל ימי הבינים וגם בראשית העת החדשה מצאו את היהודים באירופה צרות רבות ורעות, ובארץ הקדם, אשר נמלטו שמה פעם בפעם בהמון רב או במתי מעט, נחו שקטו מסבלותם וגם ראו חיים טובים בקרב יושבי הארץ. יען מה? יען אשר ברֹב ארצות אירופה לא הרבו היהודים לשבת בקרב עם הארץ בערי השדה – עבודת האדמה היתה עצורה להם מראשית ימי הבינים – כי אם בערים בשכונות לבדם, אשר הושיבו אותם בהן מדור דור או אשר בחרו להם המה (כי גם בימי קדם בחרו היהודים מקומות לשִבתם לבדם בערי הגוים) בחפצם להבָּדל מבתי הנוצרים וממשכנותיהם למען יהיו הם ובתיהם שלום מפחד ולא יקרב אליהם המשחית לנגוף – ותהי להפך, כי אז היו תמיד כזמורת זר בעיני עם הארץ, ומשנותיהם העומדים לבדם היו להם למטרה לעלות עליהם כשואה ולהַשִׂים עלינם נוֵיהם. לא כן בארץ הקדם, ששם ישבו היהודים ועם הארץ יחדו בערים ובכפרים ויעבדו גם את האדמה, וכל אשר עשו עם הארץ הם היו עושים. ואולם גם באירופה לא גדלה שנאת העם לישראל כשנאת המושלים והכהנים אותם. בהִגָרש היהודים מערי מושבותם בימי הבינים (למשל, בצרפת ובאשכנז במאה הי"ד אחרי המגפה השחורה) נקראו פעם בפעם לשוב, לא רק על פי המושלים, אשר נשאו נפשם למס היהודים בבוא רצון באוצרותיהם, כי אם גם ברצון עם הארץ, אשר זכרו אותם וינהו אחריהם ויאמרו “מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל”, ואף כי נשבעו שבועי שבועות, מדי גרשם אותם, לבלתי תת לאיש יהודי מִדְרַך כף רגל בארצם עד עבור מאה או מאתים שנה. על כן נראה בימי הבינים תמיד המראה המוזר הזה: פעם בפעם התנפלו עם הארץ על היהודים להשמיד להרוג ולאבד – בהסית אותם הכהנים בם – ועוד מעט נהפך לבם בקרבם וישובו וישחרום רצון. גם בספרד ארץ הקנאות רַבּת עמלו הכהנים והנזירים בדורות האחרונים שלפני הגרוש לשית איבה בין הנוצרים ובין היהודים. וכאשר חדלו לפַחת עליהם באש קנאתם נחה שקטה כל הארץ; וגם אחרי הַגְלוֹת אותם גלות שלֵמה (רנ"ב) בעצת הכהנים, ראו אלה להם דבר נחוץ לתת על השעיר המשתלח עוד עונות חדשים ויבדו מלבם חליפות מכתבי מרד ומעל בין “חמור” ראש הרבנים היהודים בקונסטנטינופול ובין ראש היהודים הספרדים, להחרות עליהם אף עם הארץ או לכפר פניהם, כי אכן לא כלם היו שבעי רצון מן הגרוש הזה. – לעומת זה לא אספו אחיהם את הגולים האלה בכל מקום בזרועות פתוחות; גם לפני הימים ההם, בימי הריב"ש, לא אבו עדת היהודים באלגיר לאסוף אליהם נדחי אחיהם מן החוף, וכן היהודים הספרדים במקומות מושבותיהם החדשים התנכרו לאחיהם אשר החישו מפלט להם מרחוק ויקומו להם לשטן, מימים ראשונים עד ימינו אלה…

בשנות המאות הראשונות למסה"נ ישבו היהודים בארצות פזוריהם יחד עם הגוים שכניהם ויעבדו את האדמה ויתחתנו בהם, שנאה וקנאה לא היו ביניהם; עד אשר החלו הכהנים הקתולים לזרוע זרע המשטמה בלבות העמים על היהודים. ותהי ראשית דרכם לנכר את העם הזה ולשום קיר מבדיל בינו ובין בגוים שכניו, ויגזרו במועדיהם גזרות על היהודים מעין גזרות “שמונה עשר דבר”: לבלתי התחתן היהודים בנוצרים, לבלתי תת אותם לעבוד את האדמה, לבלתי שבת יהודים יחד עם עם הארץ כי אם במושבות לבדם בשפלת העיר, לשום אותות על בגדיהם למען יכירום כל רואיהם ויבדלו מהם, לבלתי היות ליהודים עבדים ושפחות מעט הארץ (כי התיהדו רבים מהם אחרי אשר הסכינו בבתי אדוניהם אל חקות היהודים, יאמינו הכהנים כי היהודים עושים בזדון לצודד נפשות), לבלתי תת ליהודי משרה ופקידות ולבלי התרפא ביד רופאים יהודים, וכאלה. כל החקים האלה כוננו למטרה אחת: לשום את היהודים לעם בודד ולהפיר את האחוה בינם ובין עם הארץ אחרי אשר יתנכרו להם ברחקם מעליהם. והחצים האלה קלעו אל המטרה ולא החטיאו ומַחץ מכתם נושאים אנחנו בחיקנו עד היום הזה. כי רחב הפרץ בין ישראל לעמים ותגדל ביניהם ההתנכרות ועמה גם השנאה מדור לדור עד אין מרפא; וההתנכרות הזאת נתנה מקום לכל ההגדות המוזרות ואמונות שוא ותפל בלבות בני העמים על היהודים, אשר מנה אותן אחת לאחת איזידור לאָב בספרו “היהודי באגדה והיהודי בדברי הימים”. – ויש אשר לא אבו הכהנים בקנאתם ובקצר רוחם לחכות לתוצאות החקים המבדילים ולפעולתם בשנואי נפשם, כי ארכו להם הימים, וימהרו ויחישו את הקץ, כאשר עשה קירילוס באלכסנדריה (מת 444 למסה"נ), אשר השליח את האספסוף והנזירים בראשם בעדת היהודים, יושבי העיר הזאת זה שבע מאות שנה. להשמיד להרוג ולאבד ולחלל את בתי הכנסת, וכאשר עשו רבים מרעיו בימים ההם במקומות אחרים.

בעת החדשה אמנם עברו רב החקים ההם כמוץ לפני רוח היום, אך השנאה לישראל נשארה בכל תקף בתוך השרים והפקידים, הכהנים, המורים וראשי עם הארץ, שהם אינם יוצאים ובאים בתוך העם – ואף כי בתוך יהודים אשר להם לא יתנו פקודות כאלה – כי אם עומדים על משמרתם לבדם איש בחדר עבודתו ואיש לפי פקודתו, ובעתות המנוחה והשעשועים יתחברו איש למינו. אלה הם נושאי דגל ההשכלה – ומאלה גם יצאה או חֻדשה השנאה לישראל בימים האחרונים עד היום הזה.

וכי יקרה מקרה אחד האנטישמיים לדעת איש יהודי פנים אל פנים וראה כי גם היהודי איננו מקרין מפריס וכי גם הוא נברא בצלם ולבב אינש אתיהיב ליה – אז ישנה דעותיו בכל או בחלק, ויש אשר יוסיף לשנא את היהודים ולשטנם, אך לא את היהודי שלו.. או יאהב את היהודי שלו רק לא את כל היהודים אשר אינם נגד פניו – הלא הדבר הזה מעשים בכל יום. גם לנשי העם עשר ידות בשנאה לישראל מאנשיהן, שהם יוצאים ובאים באנשים ודבר להם תמיד גם עם בני עמים אחרים מפני התחברות והדעת פנים אל פנים ינוסו צללי השנאה והוסגו אחר הגבולות והגדרות; והנשים, שכל כבודן פנימה, לא תבאנה בחברת יהודים או יהודיות כי אם לעתים רחוקות ואין להן יכלת לראות בעיניהן כי אין יסוד ושרש לכל דברי השקר ומשפטי ההבל הקשורים בלבן על היהודים, מורשת אבותיהן או מוריהן, כי על כן הנשים ברֻבן מחזיקות בתורת אבות ומשַמרות נחלת קדומים שכם אחד על הגברים.

החקים הטובים אשר נִתנו ליהודים לפני דור אחד בגרמניה ובאוסטריה, היו להם כמו אכזב; בספר משפט המלוכה נכתבו החקים האלה בספר החיים “נמחו אותיותיהם מלה אחר מלה” ועקבותם לא נודעו. לו נחשבו היהודים בארצות האלה אזרחים באמת לבלתי הבדל ביניהם ובין עם הארץ לכל דבר, לו נִתנו להם פקודות לאיש איש לפי כשרונו בלי להביט אל מקור מחצבתו, כאשר בצרפת ובאיטליה, כי אז נפגשו יחדו יהודים ונוצרים תמיד בכל דרכי החיים, לא רק בכפרים ובערים הקטנות כי אם גם בערי הבירה, במרומי קרת בקרב אנשי מעלה, אז ישבו שופטים יהודים ונוצרים יחדו בבתי משפט ומורים – בבתי הספר, אז ירדו לשערים שרי צבאות יהודים ונוצרים יחדו ויסכינו איש את אחיו והקנאה והשנאה כליל חלפו, כאשר לא ישנא איש את אחיו ואת בן עמו גם בימי טובה גם בימי רעה, – ואז נמחה אבן ישראל ויתפורר מעט מעט עד היותו ברב הימים לאבק פורח, השִכּוֹנוּ מעלינו בשנים־שלשה דורות תלונת “הנה עם בני ישראל רב ועצום”, כאשר סרה התלונה הזאת בצרפת במאת השנים האחרונות, באין לה מקום עוד…

סוף דבר: שנאת עולם, שנאה גלויה או כבושה בין כל עם ועם משפחה ומשפחה שבט ושבט הבאים איש בגבול אחיו ואינם מתערבים יחד; לא תחדל כי אם בהיותם רחוקים זה מזה הרחק מאד לכל דבר, עד בלי נגוע איש בנחלת רעהו, או בהיותם לאחדים בהתבוללם יחד התבוללות שלמה עד לשכוח חשבונותיהם הפרטיים וזכרונותיהם הראשונים ועד היות לכלם שפה אחת ודברים אחדים. לב אחד משא־פנים אחד. גם בין ישראל לעמים לא תסור השנאה כי אם בהיות ישראל לעם בודד בארץ אחרת או בהתבוללו בעמים שכניו לבלתי השאיר שריד לזכרונותיו, לתקוותיו ולעתידותיו. ואולם שני הדרכים האלה לא יתָּכנו בגוי כֻלו גם לא היתה זאת מעולם בישראל (כי משא־נפש מחוקקנו הגדול “וישכון ישראל בטח בדד”, לא יצאה מעולם לפֹעל), אך יוכלו להַשות גם שניהם בקצה העם. על כן אין כל דרך להסיר מעלינו את השנאה כֻלה, כי אם לרופף אותה ולהקל את עֹל סבלה, וזה כל עמל הדורשים טוב לעמם ולנפשם מאז נִתּן להם לב לדעת ועינים לראות את מצבנו בעמים עד הימים האחרונים אשר התעוררה שנאת עולם בכל עֹז להזכירנו מה אנו ומה חיינו בגוים. אז יחלק העם, כל אשר עיניו בראשו (מלבד התמימים ושאינם יודעים לשאול, אשר כבר הסכינו אל שנאת הגוים ואל בּוּזָם כהַסְכין כל חי לכֹבד האויר ולַחצוֹ), לפלגות חדשות גם ישנות אלה יעצו להרחיק את המטרה או את קָצֶהָ מנגד החצים אשר כוננו אליה, אחרי אשר אין לאל ידנו להסב מעלינו את החצים: לצאת מעט מעט לשוב אל ארץ אבותינו ואל כל קדשי בני ישראל אשר רחקו מהם בגולה; ואלה – לרַקעה ולמוגגה עד אשר יעברו בה חִצי המורים ולא תהיה למפגע להם: לעזוב את דגלם הם או בניהם – אשר יטו אותם לדרך זה ברוחם אשר יתנו עליהם – ולשום קץ לכל צרותם, כפלוני אשר יעץ לכרות ראשו למען יֵחלץ מכאב שִניו. ואשר אין להם אֹמץ לב להניח את מקומם וגם הרחק לא הרחיקו ללכת עד לתת את הכל כֹּפר מנוחתם, יאמינו אמונת אֹמן, או אמונת אנשים מלֻמדה, כי השנאה לישראל היא כצל עובר וכי ההשכלה תהפוך ברב הימים שפה אחת ולב אחד לכל העמים לאהבה את ישראל; ובין כה וכה הם פוסחים על שתי הסעפים, נמוגים הֵנה והלום, נלחמים בכתבי־עתיהם בלשון עם ועם “על זכיותינו”, מתאמצים בכל כחם להשיב לרשעים כרשעתם ולהראות את האנטישמיים באותות ובמופתים מן התורה, מן ההגיון ומדברי הימים כי לא כנים הם וכי לא לנכח האמת והיֹּשר דרכם, עד אשר תגבר ממשלת האור על החשך ושונאינו יהיו אנוסים לאהוב אותנו ולשום אותנו בבנים במהרה בימינו; וכה ילחמו וכה יוסיפו באמונתם ובתֻמתם, יאמינו וילחמו, ילחמו ויאמינו, וצדיקים באמונתם יחיו…

מי מהם יצדק? למי אחרית ותקוה, למי עתידות? – הזמן הוא יורה דעה ו“דברי הימים ישפטו תמים”.

---

הַאִם אֵין עֶזְרָתֵנוּ בָנוּ?

מאת

מנחם מבש"ן

בימי שקט ומנוחה ינוח כל דבר על מקומו, עליונים למעלה ותחתונים למטה, לא יבא איש בגבול אחיו ולא יקרבו זה אל זה. אך ביום קדים בצאת הרוח מאוצרותיו והיה לסער מתחולל לנער את הכל על פני הארץ, או בהמיר ארץ ביום הרעש ומוסדותיה ירגזון, אז ינועו ויזועו כל רגעי ארץ בכל מקומות מנוחתם, ההרים ירקדו כאילים, עצי השדה יחרדו יניעו ראשם, האלונים הרמים ישחו ־ הגבוהים ישפלו והשפלים יגבהו ורחוקים יקרבו זה אל זה והיה ערב רב מאד.

בדור האחרון, בימים אשר נחו היהודים בארצות רבות משנאת הגוים ומקנאתם, היתה המנוחה הזאת כקיר מבדיל בין אצילי ישראל שוכני מרומים בארצות המערב ובין המוני עמנו יושבי ארצות המזרח, ולא קרב זה אל זה כל הימים. המרחק במקום ובדרכי החיים והחלומות הנעימים אשר שעשעו נפשנו בהאיר אלינו שכנינו פנים כמעט, היו מבדילים תמיד בין עשירי ישראל וגדוליו אשר בארצות הנאורות, ובין העם ההולך קודר בלחץ העתים בשאר הארצות, וגם בין שני המעמדות האלה בארץ ארץ לבדה, אלה לא שמו לבם אל אחיהם העניים בכל מעשיהם והליכותיהם, כי דרכם ומגמת פניהם היו אל עֵבר אחר: נתון נתנו ברוח נדיבה לדברים אשר הסבו עליהם את עיני עם הארץ ומושליהם, למען הרחיב להם ולנחותם לפני גדולים; בתרומות כספיהם היו למשען למושלי ארצם במוסדות אשר כל ממשלה תוציא עליהם כסף מאוצר העם, ויהיו כמשקים את הימים ואת כל מקוי המים רק לא את נחלת עמם הנלאה. והעם גם הוא נשא דוּמם את קשי יומו ואת עֹל סבלו ולא דפק על דלתי נדיבים ולא השמיע בחוץ קולו. עד אשר התחולל סער גדול על ישראל ברוסיה בראשית שנות השמונים וירעשו משכנות יעקב ותרגז הארץ תחת הקרובים והרחוקים, השפלים והגבוהים, ויקרבו זה אל זה בחזקת היד. שועת יושבי השפלה עלתה והגיעה עד שוכני מרומים, והמה חרדו מכסאותם וישפילו לראות בעני אחיהם ולהמנות בראשי האגודות אשר נוסדו לקרא נדבות ולמסע את המחנות, ועד הימים האחרונים לא חדלו לעשות טוב וחסד עם אחיהם הנודדים ולשאת טרחם ומשאם, מסעיהם ומוצאיהם איש במקומו ובעירו, וביחוד בערי הגבול. אמנם רֻבי החסדים והטובות ההם היו כקצף על פני מים ולא השאירו אחריהם ברכה זולתי קרבת הלבבות הרחוקים וחושם את מכאובי עמם אשר לפנים לא ידעום; כי היו העושים והמעשים מבֹהלים ודחופים בכח מקרי הימים ההם. אך מתוך הסערות הופיעו שני אנשי חסד בישראל ומראיהם ומעשיהם לא כמראה הבזק אשר לא תשבע עין לראות, כי אם כשני מאורות גדולים אשר לא יֵאספו; שני כוכבים דרכו מיעקב ויפרשו אורם ומעשי צדקתם על עמם בשובה ונחת, בדעת ובחשבון, להיות תוצאותם לברכה בקרב ישראל ופרי חסדם למחיה לרבבות עם – הלא המה הברון הירש והברון רוטשילד, העושים גדולות בצדקות פזרונם, לא נשמע כמוהן בישראל ובאדם, המתאמצים להושיע את עמם איש לפי דרכו ורוחו ולפי עצות מהאנשים הקרובים אליו.

ואולם באשר האור שם הצללים, וגם המראה הגדול הזה יתן בלבנו שמחה ועצב גם יחד. זכור את רוח האלהים אשר התהלך במחנה ישראל לפני שנים ויעורר לב רבים לשאת נס ציונה, את הקריאות אשר קראו הצופים לעם השכם וקרא לפלס נתיב אחד ולא שבעה דרכים לגולי ישראל ולקבץ נפוצותינו אל מקום נאמן אשר יהיה מבטח־עז ליהודים וליהדות יחד; ואת אשר החרו החזיקו אחריהם רבים לעבוד את עבודת הקדש הזאת ביד חרוצים. ואולם אחרי אשר צעדו המאַשרים והמאֻשרים מספר צעדים על הדרך אשר התיצבו עליו, רפו כל ידים וכהתה כל רוח, אין מעורר ואין מתעורר לכלות את אשר החלו להוסיף אמץ לקנות נפשות בכל פנות העם לדבר הגדול הזה; אש אלהים שירדה ממרום שקעה והלבבות עודם נעים לאטם כאשר ינוע תְּלִי שעון בלא כח בטרם יעמוד; פה שבתה המלאכה כלה ושם עודנה דועכת כפשתה כהה. מעשים רבים נקטפו באבם, אגודות רבות ליש“א בטלו, ואשר עודן עומדות לפנינו ימעט מספר חבריהם ומתכנת תרומותיהם, ורב העם כאז כעתה עודנו עומד מנגד ואין חולה על גורל האומה ודואג לאחריתה. כי ראה העם כי קמו לו גואלים ויעזוב אליהם יגיעו; כאשר שמו כלם תקותם לפני שנות מספר על הגבירים והגבירות האנגלים כעבור הרנה במחנה כי קמו בלונדון מושיעים לישראל ולארצו! הלא כן דרך העם הזה תמיד להתעורר ולעמוד על נפשו בעת צר ומצוקה ולשוב למנוחתו בהיות הרוָחה עד ארגיעה. בעת הוחל להשיב לנו משפטי אדם אשר גזלו ממנו כל ימי הבינים, גדל משוש לבנו עד להשליך אחרי גו כל זכרונותינו ועתידותינו, קל מהרה נכחד עָצמנו ממנו ועינינו היו אך אל העמים ואל חסדם – עד אשר הָראינו לדעת במסות, באותות במוראים גדולים כי שוא תוחלתנו לחסד לאומים, ואז קמנו ונתעורר לבקש תשועתנו מקרבנו. והנה שלח אלהים לפנינו שני גואלים – וישובו כל ישראל וישליכו עליהם יהבם! גם גדולינו ברוסיה, אשר נצבו בראשונה כצר לרעיון היציאה ויאמרו לכבוש את רצון העם בחזקה, וגם אחרי אשר רצתה הממשלה שם את מעשי הדורשים לציון לא אבו לשית ידם עמהם, – הָשלמו עתה לרעיון הזה אחרי אשר הופיעה עליו עצת הברון הירש ויקבלו עליהם לנהל את מסעי בני ישראל ל”ארץ הכסף". רצון העם להטותו אל החפץ הדרוש, לא נחשב להם, ורצון איש אחד קדוש הוא להם, וכחו ועזרתו טובים וכשרים בעיניהם!

האמנם חסדי נדיב אחד או שנים שארית תקות ישראל המה, כחו וישועתו? היוכל עם גדול ורב, עם עתיק ימים, אשר עברו על ראשו עתים ומסות וצבא־חליפות, היוכל עם כזה לחבק את ידיו לשום תקותו על נדיבים כי יקימו את סכתו הנופלת? התהיה תפארתו על הדרך הזה? האם אין עזרתנו בנו? הן עם גדול אנחנו וכח גדול לנו, הלא הוא כמוס עמנו, צפון בקרבנו, אך ננסה נא להוציאו לאור! גדול כח העם מכח היחיד ויהי גם עשיר רב אוצרות. הנה נא התרומה הגדולה הזאת – תרומת הנדיב הברון הירש – אשר לא נשמע כמוה בישראל מיום גלותו מעל אדמתו וגם לא בעמים אחרים מאז הוחל לכתוב כל דבר גדול זכרון בספר. הנדבה הזאת דובבה כל שפה בישראל ובאדם. מאז נשמע דברה ראשונה בקהל לא חדלו לדבר בה ובנותן אותה בכל כה“ע הגדולים, כי אמנם הגדיל לעשות. אך הנדיב הזה הלא נגלה בקרב ישראל זאת הפעם הראשונה מאז החל העם הזה לדרוש לתשועת אדם, מאז גלה מעל אדמתו; ומי יודע כמה שנים וכמה דורות יעברו עד אשר יקום לישראל שנית נדיב גדל־חסד כזה. ועתה נדמה נא בנפשותינו, כי כל העם מקצה השיב אל לבו יום אחד לאמר: הנה אנחנו מוציאים שנה שנה רבבות אלפי כסף על חפצים לא ישוו לנו מאומה, במאכל ובלבוש, בבית ובכלים, בשמחות מרעים, בימי חגינו, במכתבים ובטלגרמות לברכה, גם הדל אשר לא תשיג ידו די מחית ביתו, לא ימעיט מהוציא שנים־שלשה שקלים בשנה על דברים אשר לא יחיה עליהם, נגעי אדם, נגעי בתים, נגעי בגדים; הנה בנינו יוצאים מאתנו שנה שנה לאלפים לארצות רחוקות, ובצאתם יאַבדו הון רב ומעם ישראל יגרע גם הנפש גם הרכוש, כי רב היוצאים האלה יתבוללו בימי דור אחד או שנים בגוים אשר יבאו שמה, כנחלים קטנים הנבלעים בים הגדול ולא נודע כי באו אל קרבו: הלא טוב לנו לשלוח נדחינו או מקצתם אל מקום אחד, למען אשר תבָּנינה הצלעות הנפרדות מגוית האומה והיו ברב הימים לגוף שלם ובריא אשר רוח חיים בו על הארץ, אל המקום אשר יהיו שם אבני מוסדות לבנין בית ישראל. – נדמה עוד בנפשותינו, כי כל העם בכל מקומות פזורינו קימו וקבלו עליהם לחשוך איש איש, כעשיר כדל, מן הוצאות העודפות, שקל אחד או שנים לשנה ליסד מושבות בא”י ובסוריה, והיה לאלף אלפים איש נותני התרומה – מיליון פרנק לשנה, מלבד אשר יוסיפו לתת איש כנדבת ידו. תרומת עניים כזאת תעלה בערכה על תרומת בעל הרבבות, שהוא נתן מספר מיליונים – אחת לאלף או לאלפים שנה – ולא יִשנה, ותרומת הרבים תנתן שנה שנה והיתה כמקור נפתח אשר לא יכזבו מימיו. גם הנה בבוא העשיר בכספו לישועתה לנו באה גם עצתו עמו לשום לנו דרך על פי דעתו ומחשבותיו, ויש אשר יהיה הטוב אשר נקבל מאתו שונה מן הטוב אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו – כאשר היה באמת בפעם הזאת – ; כי האיש האחד, גם כי היה חכם כדניאל, לא יוכל לדעת את העם, אשר איננו יושב בקרבו, להבין אל מחסוריו, משאלותיו ומשאות נפשו, ואנשי עצתו ואנשי מעשהו גם הם לא כל בית ישראל המה ומגמת פניהם ומחשבותיהם שונות מאשר לבני העם, לפי רחקם ממנו למקומותם ולדרכי חייהם. לא כן התאמץ העם כלו להושיע לו משלו.

החזון הזה לא יקום ולא יהיה לעולם אם נחכה עד אשר יתעורר העם כלו מלבו לעשות זאת, לאמר: עד אשר יִכּוֹנו יחדיו מבלי משים לבות אלפי האנשים הנפרדים במושבותם ובדעותיהם איש מאחיו, חפץ אחד ולמטרה אחת, – וקרוב אלינו הדבר מאד אם אנשים מעטים, תמימי דעות עם השואפים תחית הלאום, יתאמצו בכל כחם להעיר את רוח העם איש במקומו ולהכין לבבם לדבר הגדול הזה. אם אין כל עצה ותחבולה לעלות מן העם אל ההר: להטות לב עשיר לעשות תשועה גדולה לאחיו, לבד אם יעָרה עליו רוח ממרום, – יש ויש לאל ידנו להטות את לב העם לדבר טוב אם לא יחסר רצון נמרץ ואֹרך־רוח ויגיעת בשר. ואם כבד עלינו בתחלה להביא את החפץ הזה בלב רבים עד החִלם לעשות, הן יקל הדבר אחרי כן, כי לכל ראשית יש אחרית. דבר ידברו בראשונה אל הסלע או במטה יכוהו, וכי יתן מימיו לא יחדל עוד. בתת איש את התרומה הראשונה והיה לו חלק וצדקה וזכרון במלאכת הקדש – ושב ונתן בחפץ לב פעם בפעם, באשר הרבה העם להביא את תרומתו למלאכת המשכן אחרי אשר הוחל לעשות במלאכה; כי כן יהיה תמיד: הדבר אשר יש לאדם חפץ בו, פתוח יפתח לו את ידו, והדבר אשר יפתח לו את ידו פעם אחת ימצא בו חפץ מעתה והיתה ידו פתוחה לו תמיד. הלא הנה בא האות והמופת בשכבר הימים כי יכול נוכל לעורר את העם לחפץ אחד, ועודנו לנגד עינינו: החלוקה, אשר מיסדיה היו רבנים תופשי התורה, אנשים רצויים לעם, אשר קימו וקבלו אותה כמעט כל ישראל הם ונשיהם בכל מקומות מושבותיהם ואין בית אשר אין שם קופת מבעה“נ; גם החסידים וצדיקיהם מחזיקים במעוזה, אף כי המיסדים אותה בדור הראשון לא היו להם כי אם לצריהם. מעשה הצדקה הזה – אשר לא תמיד כלכלוהו בעליו בידים אמונות – עלה למיליונים רבים ויהיה למחיה לאלפי נפשות בא”י שנים רבות כאלה ופריו היה די והותר להושיב אלפי משפחות בא"י על האדמה לעבדה ולהוציא ממנה לחם לו חכמו השכילו זאת מיסדי החלוקה מאז היותה.

הרבנים וצדיקי החסידים מושלים עוד היום ברוח העם ומוצא שפתם קדוש הוא לרבבות אלפי ישראל, ובימינו לא רחקו עוד שתי המחנות וראשיהן איש מאחיו כקדם, ויש אשר קרבו זה אל זה ומלכות נוגעת בחברתה; ולו היה עם לבבם לדרוש לציון באמת ויעמידו מצוה על העם להרים איש תרומת כסף קטנה לשנה, למען תת מחיה ושארית בארץ אבותינו לעולים שמה לבנות את בית ישראל, כאשר דאגו לפנים לזקנים העולים שמה להנצל מגלגול מחלות במותם, כי עתה עשו תשועה גדולה בישראל בשנות מספר. אך להותנו רחוק רחוק הדבר הזה מלבם, וגם רוב הרבנים והצדיקים אשר דברו טובות בפיהם ובכתבם על ישא"י חובבי ציון הפונים אליהם, עשו זאת מפני הכבוד, ההפצר ושאת־פנים; כמעשה החכמים הגדולים אנשי השם, אשר לא מבני ישראל, עם סופרי העתים ההולכים לנוע על פתחיהם לקבץ נדבות פיהם על אודות האנטישמיים אשר יביעו להם בשפתי רצון דברי חן ואהבה על היהודים ודברי נאצה ודפי על צורריהם… לו היה לבבם זה להם כל הימים, כי עתה לא חכו עד פנות אליהם סופרים להציל דבר מפיהם, כאשר לא יחכו צוררי היהודים בדברים עד דרוש העם את פיהם וכאשר לא יחכו כל אשר רחש לבם דבר גדול וחפץ נמרץ עד אשר ינֻפח ברוח שפתים על האש העצורה בכליותיהם להוציא משם סביב אחד או שנים החוצה, – לאוהבים כאלה וכאלה מר לנו מר!…

ואם לעת כזאת שוא תוחלתנו לרועי ישראל אלה כי ישאו את דגל ציון לפני העם או כי יחרו יחזיקו בכל לבם אחרי הנושאים נס ציונה, נעזבה נא אותם עד די עדנא ישתנא, עד שיחפצו להעיר ולעורר את האהבה, ואנחנו נמהר נחישה מעשינו לעמנו בלעדיהם, – אם אין אש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. אך לא מאמרים בכתבי העתים לבדם נמצא חפצנו זה ולא מעל הבמה הזאת נטיף לעם וישמעו. כל עוד לא תהיה שפתנו שפת העם וכתבי עתים וספרים עברים – לחמם לנפשם אין תקוה כי יעשו דברי סופרים וספרים פרי בהיות לנו דבר אל כל הקהל. הן גם בעמים הנאורים, אשר סופריהם מדברים אליהם בלשונם וכתבי־עתיהם מונים מספר הקוראים לרבבות. לא יוכלו גם גדולי הסופרים להטות את העם לחפצם קל מהרה במאמרים כתובים, אף כי בישראל. אמנם טוב אשר נאחז גם בזה, כי לכל עת וזמן; גם דברי ספר ירעפו על לב קוראיהם נטפי מים על חלמיש צור, מעט מעט בקרב שנים יקרוהו, אבל עד אז תכלינה עינינו מיחל, ואולי עד כה ועד כה יגָרעו נטפי מים או יעתק צור ממקומו. דברים כתובים לא ימהרו דרכם ולא ישגיאו פעלם עלי אדם רב כשפתים דולקות; הלשון לבדה היא עט סופר מהיר ונמרץ הממהר לסל מסלות בלבות אלפי איש. הכותבים דבריהם על ספר יערכו מלים אל השכל ולא אל הרגש, אל בינת הקוראים ולא אל יצרי לבם, למשפט הקהל יעמידום כי עין מלים תבחן; על כן עליהם לכתוב במועצות ודעת, ברוח משפט ולא ברוח מליצה בצלצלי שמע. והדוברים על אזן שומעת, יכוננו חציהם אל יצר לב האדם, דבר החי יצא כברק חצו, על כן הנואמים יגבירו ללשונם במליצות נעימות או נמרצות המעוררות את הרוח. אם ימצאו הקוראים, איש איש באשר הוא שם, את דברי הסופר טובים ונכוחים, אם יבאו אמריו כמים בלבם או כאש ברוחם, לא יתגעש לבבם בכל זאת ולא יִתַּר ממקומו לקום ולעשות, כי השכל קר, מתעשת ומתנהל לאטו והידים מאנו לעשות. אך אם ידבר המדבר באזני העם ואם יצלח להטות את לבם בחלקת שפתיו או להרעישו בזיקות יבער, אז ימהרו השומעים לצרף מחשבה ודבור למעשה, כי הרגש נמהר ומתעבר, עִור וידים יש; גם כל פעל וכל מעשה רב העלילה והשאון שנעשה תחת השמש, מן הרגש מוצאו ולא מן השכל. כזאת ראינו באתונא הישנה, כי משלו המדברים ממשל רב ברוח העם ויטוהו בקסם שפתיהם לכל חפצם; ויש אשר פשעו המליצים האלה בעמם ויטוהו בתהו לא־דרך. כזאת ראינו בנוסעי הצלב בראשונה, אשר הסיע אחד הנזירים את כל המחנות ההן ברוח שפתיו; בכל מעשי האכזריות אשר עשו ליהודים בימי הבינים, כי רוח פי כהנים קנאים בוערים חולל תמיד סערות גדולות במשכנות היהודים. כזאת ראינו בימי יוהן הוס ומרטין לותר ובדורות שאחריהם, כי לא המה בעטם ובספריהם פרצו את הפרצות בחומת הכנסיה הקתולית ויעשו את אירופה התיכונה כמדורת אש, כי אם המטיפים המתהלכים בארץ, אשר הציתו תמיד אש קנאות בלבות שומעיהם וישיאום וישובבום וימריצום לעשות את כל המעשים ההם. כזאת נראה גם לעינינו ובימינו, כי רק בכח אנשי הלשון העוברים תמיד בערים עבור ודבר סרה על היהודים ועל היהדות באזני העם, גדלה השנאה לישראל בשנים האחרונות בגרמניה ובאוסטריה, אשר לא היתה כזאת לפני התחבר עט שקר עם לשון הוות; עד כי כמעט שישא אחד הצוררים מדברותיו בקהל על היהודים תרעשנה חומות בתיהם לקול הדובר וצללו לוחות החלונות ונהפכו בלהות על המנוחות השאננות – ככל משפטי ימי הבינים.

מות וחיים ביד לשון; וכמה פעמים ראינו כי בנשוא איש שפתים מדברותיו בקהל לישא“י לבשה רוח חדשה את הנאספים ותהי לפתע פתאם, ורבים מהם חברו נעשה לנשמע וימהרו לכתוב ידיהם לאגודות חו”צ. על כן אין דרך טובה וישרה לפנינו כי אם להבדיל אנשי תמיד, מטיפים מהירים, ולשלחם לעתים מזומנות מעיר לעיר וממקום למקום לדבר על לב העם, לא כאשר נעשה עד כה, אשר נשלחו במקרה, לעתים רחוקות, זעיר שם זעיר שם.

אחינו חו"צ בגרמניה, באוסטריה ובגליציה הגדילו מעשיהם שבעתים לו למדו אל דרך אויבינו ושלחו מטיפים מעיר לעיר בכל עת תמיד לדבר על לב העם, להסירם מדרך ההתבוללות ולהטותם לחבת ציון; תחת אשר ינסו להשפיע עליהם בכתבי עתים ובחוברות, אשר פעולתם בתוך הקהל איננה שוה ברב העמל וההוצאות.

אף לזאת עלינו לשום לב: הן רבים מאד בעם – גם בתוך החונים על דגל ציון – אשר ידעו עד כה מכל אשר לישא“י ולמושבות וליושביהן כי אם מעט מאד, שמועות רחוקות, כהות; גם הקוראים את הידיעות הבאות משם, במקורן הראשון, בכה”ע – והם אחד מאלף מכל העם – פרקים פרקים, יקראו וישכחו ברב הימים אחת אחר אחת ולא יוכלו לערוך להן דמות ותמונה שלמה והן הדבר אשר לא יַדָעֶנו האדם ולא קרוב הוא אליו, כמו זר יחָשב לו גם הוא, כאשר יאמר משל־העם: “הרחוק מעינינו – יסור גם מלבבנו”. לו היתה המצוה על כל איש ישראל לעלות ולראות בחייו את ארץ אבותינו, כאשר היתה המצוה על המושלמים בדבר עיר קדשם מָכה, ועלו חסידינו וחרדינו ורבנינו וכל העומדים מנגד לישא“י ובאו למושבות אחינו וכל יקר ראתה עינם שם – כי עתה הביא הראיון הזה בעקבותיו מעשים רבי עלילה בקרב העם. ועתה כי אין לנו מצוה כזאת כי אם להזכיר את ציון בתפלתנו בכל יום (ואחינו אינם אוהבים להיות “שאינם מצווים ועושים”) – עלינו לשום את ארץ ישראל לפני אחינו באשר הם שם. יוציאו אפוא חובבי ציון מפות ותמונות מכל מושבות אחינו בא”י, תמונות מאירות עינים ולוקחות לב, וכל מושבה תכתב לגבולותיה ומסביה וכל יש בה מבית ומחוץ, גם דברי ימי יושביה וכל אשר עבר עליה ועליהם מיום הוסדה ועד עתה, מפֹרש ומפֹרט וערוך בכל. בתמונות האלה נשים לפני העם במחיר מצער את הארץ ואת אשר נעשה בה בשנים האחרונות ביד החלוצים העולים לחדש נעוריה ולהפוך מדברה לעדן, וראו אותה בני הגולה במראה – וזכרוה מרחוק, וזכרוה – ודבקו בה לאהבה.

בשני הדרכים האלה – בדבר שפתים ובמראה עינים – יצלח בידינו לעורר ישנים ולהעיר את האהבה לציון בלב כל פנות העם, – לא אהבה מסֻתרת, אפלטונית, הקשורה בלב העם זה אלפים שנה, אהבה אשר לא תקרע סגור הלב ולא תזיל זהב מכיס, שעליה יאמרו: “כל ישראל חובבי ציון הם”, כי אם אהבה גלויה וידועה, אהבה שיש עמה מעשה ובעליה יאכלו פריה.

---

הַתַּרְבּוּת הָעִבְרִית וְהַצִּיּוֹנוּת

מאת

מנחם מבש"ן

א

הציונות, שארית תקות ישראל, אֵחרה מעט לבא – לא רק יען היות אדמתנו הולכת ונהפכת לזרים (אשר הקדימו אותנו בחבת ציון למעשה ועוד ידם נטויה ועיניהם פקוחות על מקלטנו האחרון), כי אם יען אשר קדמה ההתבוללות לשום שַמות בישראל, עם הרוח אשר מעולם, עד בלי היות עוד בקרבו יסוד לכל חזון־לב ולכל משא־נפש לימים הבאים ולא יכֹלת, אפוא, לציונות, אשר על החזיונות ומשאות הנפש תֵּחשב גם היא, להשריש שרשיה לעֹמק ולרֹחב – בלתי אם נשוב לכונן יסוד אשר כזה, לניר לנו ניר אשר יעלה ויצמח בו המטע הציוני.

כי הנה, בסוּר החומות אשר הגבילו את ישראל מסביב בתוך העמים, נעלה מתוכן גם רוח ישראל, אשר החומות האלה היו מעון לו והוא – מעוז לעם מאות שנים, נִסע נִגלה כל חזון־לב וכל משא־נפש. ועד בוא עת הַעָרות על העם, בדור האחרון, רוח חדשה, רוח התחיה הלאומית, עברה עליו כמאה שנה בלי כל חזון־לב (לחכמת ישראל לא היה דבר עם הנשים ולא עם רַבּת העם, ובעליה הביטו אך אחור – אל העבר – ולא לפנים… ) או, רע מזה, בחזיונות־לב אשר לא לנטוע כוננו כי אם לעקור נטוע, – מאה שנות תהו אשר ערו וערערו את אבן ישראל עד היסוד בה.

ציון ויַבנה – יסוד הלאומיות ויסוד התורה – אלה הם שני המלאכים הטובים אשר היו, חליפות, למשען ליהדות ויעודדוה ויתנו לה תקומה מדי היותה לנפול. אפס כי תחת אשר במוט ציון לפני הרומים כוננו רועי ישראל וצופיו, גם בטרם תפול ירושלם, את תמורתה את יַבנה, ואף גם מאה שנה לפנים הכינו הלל ושמאי ובתיהם את המעבר מציון ליבנה; הנה בימי היות יבנה לסכה נופלת, מחצי המאה הששית למספרנו והלאה, חזו רועי ישראל משאות שוא ומדוחים להם ולצאן מרעיתם, ויהי המעט כי לא מהרו להעמיד את ציון למחיה לרוח העם, אשר רחק בכח המסבות מן התורה, כי נִסו גם נַסות להכרית כל שם וכל זֵכר לציון מספרי התפלות ומפי העם ומהליכות עולמו.

ויהי רוח ישראל הולך ודל ודמות היהדות אשר במאה האחרונה – יהדות בלי יבנה ובלי ציון – כדמות ארמון עתיק־ימים אשר שוכניו הולכים ומעטים ופרציו הולכים ורבים, או כקבוצת איים הבאים ברֹב הימים אחד אחר אחד במעמקי המים העצומים והרבים הסובבים אותם והמפרידים ביניהם, ולא יֵראו עוד החוצה כי אם אחדים מראשיהם – הם ראשי אבות המשפחות הנודעות לשם בכתב בית ישראל, בן־מנחם, כרמיה, קורנדו, ועוד – אשר ברֹב הימים בוא יבאו במים גם הם… המנוסה ממחנה ישראל החוצה בדעת או בבלי דעת (המרת הילדים ביד אבותיהם) היה לנגע עומד בעינו המפיל ממנו רב; גם ההתבוללות בלי המרת הדת, גם שויון־הנפש לכל אשר ליהודים וליהדות, יובילו בדור שני או שלישי אל התוצאות ההן… וכל מאמצי גדולינו (אשר ידם היתה במעל הזה ראשונה) לדרוש ולתור בכל אפסי ארץ, מהדו ועד כוש, אחרי “בני ישראל” האובדים והנדחים לספחם על בית יעקב – לשית עוד מעט עפר וחול וספות על האיים השוקעים, או לטוח עוד מעט טיח תפל על הקיר הנטוי – הבל המה; וגם יש אשר עלה על לבנו דבר מר לאמר: מי יודע אם לא בטרם תַּמנוּ חֵפש מחֻפש אחרי אחינו הרחוקים ההם, יהיה עלינו לחפש בנרות יהודים אובדים ונדחים במקומות אשר עודם כעת גלוים וידועים…

אך הנה באה הציונות בטרם יבאו מים עד נפש, הציונות – ראש־דרך בהליכות ישראל, תקופה חדשה בעתות עם עולם, עמוד־אש להאיר לאניתנו הסוערה, לנהלה בעד הגלים הדופקים אותה והרוחות השואפים לבלעה, אל חוף מבטחים.

ואולם איזה דרך נבקיע אל העם עתה להטות לבבו אל העבודה הקשה והקדושה הזאת, עבודת גנון והצל לשארית ישראל? התוכל ציון להיות גם עתה מלוּאים ליבנה, הנעזבה זה שנים־שלשה דורות, ככל אשר יכלה להיות יבנה, אשר שקדו עליה להכינה ימים רבים לפני נפול ירושלם, מלואים לציון? התצלח ביד המטיפים לציון, אשר ראשי אגודות הציונים שולחים בשנים האחרונות השכם ושלוח לדבר על לב העם, – התצלח להפוך לעם, הנדהם והנרדם בירכתי הספינה החושבת להִשָׁבר, או ההולך מנגד לנו, לב אחר ורוח אחרת?

ב

הדבר הדָבוּר יוצא כברק יצֹא ושוֹב עד ארגיעה, סואן ברעש – קול תרועת השומעים – ואחר הרעש דממה ואפס; והדבר הכתוב פועל לימים רבים, פעולתו חזקה, פוריה, חנוכית. הדִבֵּר הוא כ“מי הנהר העצומים והרבים”, השוטפים בקול רעש, שטוף ועבור וסחוב את הכל מלפניהם, ושבים אחור קל מהרה לעֻמת שבאו; והכתב דמיונו כ“מי השלח ההולכים לאט” או כגשם נדבות היורד בנחת והפרה והרוה את האדמה והולידה והצמיחה.

כל הימים אשר נודעה התורה לעם רק מפה הכהנים, כל ימי היות הנבואה דבר דָבוּר, לא יכלו גם שתיהן להשריש שרשיהן בעם ולעשות פרי – אשר גם הנביאים־המה הביעו תמיד תלונתם על זאת, – ואך בימי גלות בבל או שיבת ציון בעטוֹף הרוח מלפני הנביאים לבוש הנראה לעינים, בהיות דברי פיהם לדברי ספר, עשו שרש וענף ויתנו פרי ופריָם – המוסר העברי – היה לרוח חיים לעם אלפי שנים; עד אשר תעו רבים מבני עמנו בשני הדרכים הנוטים מעל היהדות הצרופה ימין ושמאל – התקונים בדת והחסידות – והלשון העברית אבדה ונכרתה מפי העם והתורה הכתובה שבה היתה לרוח בפי הכהנים החדשים, הרבנים המטיפים מזה ורַבּי החסידים מזה.

כמראה הזה נראה גם בדברי ימי העמים.

הכנסיה הקתולית שָׂמה את הדִבּר תחת הכתב, אך דבָרהּ היה בפיה לאש ולדם לכל מלאכי משחית ולכל המוראים הגדולים אשר היו משען לה ולעושי דברהּ. ואולם כמעט הפילה התקופה החדשה את כלי מַשחֵתהּ מידה והנה נגלה קלונה ורפיונה לעיני כל: הנזירים הדומיניקנים, “כלבי הציד אשר לכהונה הקתולית”, הסבו בדרישותיהם ובתוכחות פיהם בכל עבודת הלשון אשר עבדו בכל מאמצי כח מאות שנים, לחולל ולהוליד את תנועת ההומניסטים תחת פקודת רייכלין ואת פרץ תקוני הדת תחת פקודת לותר; ומחצית אירופה נקרעה מעל האמונה הקתולית והמחצה השנית גם היא כמעט יצאה בעקבותיה. והישועים, אשר באו בתקופה הזאת מסבות האלה תחת הדומיניקנים, החליפו את כלי השרת אשר היו לחבריהם אלה, שוֹט לשון ורעם שפתים, בעבודת התרבות ההולכת לאט והפועלת בהשקט ובבטחה – החנוך בבתי הספר ובכל בית גדול, ספרים ובתי ספרים – בפרשם ידיהם על כל פנות החנוך והתרבות, הביאו את דעותיהם בלב חניכיהם מעט מעט, בעת אשר גם הדִבּר גם כח הזרוע כבר עברו ימיהם, – וילכו בכחם זה ויעשו ויצליחו עד הדור האחרון…

בכלל לא יעוללו לנפש האנשים הבאים בימים בדברים, בשיחות ובוכוחים לשנות דעותיהם ומחשבותיהם ולהטות לבבם אל אשר יהיה רוח הדובר בם. האמונות והדעות יסודתן, לרֹב בני האדם, ברגש ולא בשכל, מוצאותיהן מן הלב (כי על כן גם בכתבי הקדש נִתּן האבר הזה במקור המחשבות והדעות) ולא מן הראש, “ואשר ימאן הלב, לא יקבלנו המֹח” (שופנהויר). והן ידענו כי הלב לא יתהפך כחֹמר חותם על נקַלה, החֵפץ או הרֶגש לא ינָתש וגם לא ינָטע בשיחה אחת ואף לא בתשעה קבים שיחה. לדבר הזה דרושה פעולה אטית, מאריכה, חנוכית. ככל אשר נטּע את הרגש בלב מעט מעט, ברֹב ימים, בשובה ונחת, ע“י חנוך ולֶקח מאריך, כן נוכל לשנות אותו ולהטותו לחפצנו ע”י תחבולות אשר בחנוך יסודן, כמו הקריאה בספרים ימים רבים. ובזה הנה באנו אל החלקה הנכבדה ביותר בעבודת הציונות, אל התרבות.

ג

לו יכולנו להגיע אל מחוז חפצנו קל מהרה, באַמֵץ העם את כל כחו פעם אחת, כי אז אמרנו: הבה, נעלה בישראל ונקיצנו ונבקיענו אלינו, נרעישנו מסביב ביד חבל נביאים אנשי לשון, אשר נשַלח בו בכל מושבותיו – אם יש לנו כאלה די צרכנו – נערנו ונעוררנו מתנומתו בכל הנאומים החוצבים להבות אש: הך הלבבות וירעשו הכיסים ויִזַל זהב מסגרותם! – התעוררות רגע בכח פעולת רגע – למען אסוף את רבבות אלפי הכסף הדרושים, למשל, לגאולת ארץ אבותינו מיד בעליה החדשים.

ואולם הן ידענו כלנו כי לא כן הדבר; כי הציונות היא חזון־לב אשר לא ביד יֻקח בעת שנחפוץ, כי לימים רבים, אולי גם לעתים רחוקות, המלאכה, ועלינו להאריך נפשנו ולחכות לעת רצון, לתמורות במדינות, לשנוי המצבים והמערכות בהליכות עולם, שנוים ותמורות אשר נִבָּנה מהם גם אנחנו בהיותנו עומדים על המשמר נכונים לקראתם. ועתה איכה נעשה ובמה נִכּוֹן ונכין לבב העם למען יזכור ולמען ישמור כל הימים הרבים ההם עת בית ישראל להִבָּנות? איך “יעמד חי” ער ועונה, מאזין ומקשיב לקול הקריאה כי תבא? איזה בעל כשרון מנואמי נאום, איזה כח הדִבֵּר יוכל לעשות דבר־פלא כזה?

אולי יוכלו מטיפים לציון להעיר ולעורר את האהבה כאשר יֶשנה, טמונה במעמקי הלב והנפש, אך לא לחולל ולהוליד אותה באשר עוד אינה; יוכלו לפחת ברוח פיהם על גחלת הנשארה עד אשר תצא ללהב ותבער כלפיד, אך לא להצית את אשר אין גחלת, באשר כסה העפר והאפר על מעט הַפּיחַ עד כי גם אִשוֹ גם חֻמוֹ כבר נדעכו… וגם עינינו הרואות כי, אם יעשה עוד הדִבּר פרי ברב או במעט בתוך אחינו יושבי ארצות המזרח, ששם לא רחקו ממוסדי היהדות, לַחְמָם לנפשם מנֹּער – הנה בקרב אחינו הרחוקים, שכבר התבוללו בעם הרב והעצום מהם עד בלי דעתם עוד עד מה משפתנו, מספרותנו ומדברי ימינו, שם כל לשון תקום עליהם להשיב שבותם לא תצלח, וכל “מלאכי גוי” העוברים בארץ זה ימים ושנים לאמר לציון תִוָסד, לא יקחו נפשו ולא יעשו תושיה.

עלינו לא רק לקרא את העם אל הציונות כי אם לחנכו ולהכינו אליה, לא להורות לפניו ציונה כי אם להדריכו בדרך זו ילך; והחֵפץ הזה יצלח בידנו אך בכח הדבר הכתוב, או בהַפקֵד מטיפים אנשי תמיד איש על מקומו ואיש על משמרתו, ודברו השכם ודבר על לב השומעים ההם, כאשר יעשו המורים, המדברים דבריהם תמיד באזני התלמידים שומעי לקחם, – הוא הדִבֵּר אשר דרך חנוכי לו גם הוא.

תרבות ישראל, שפתו וספרותו, אשר מוצאותיהן מציון, אֶצרוּ את הציונות בלב העם שמונה עשרה מאות שנה; ציונות עצורה, חרישית, אך מְלֵאה וחזקה, נגלתה בברכות ובתפלות, במסעות תמיד לארץ־ישראל, אשר היו ברֹב הימים למסֹרת אבות, במעשים ובאותות שונים שנעשו “זֵכר לחרבן”. אך כאשר החלו בעת החדשה להזניח את לשוננו ואת ספרותנו ואת תרבותנו, כן כלתה כענן גם חבת ציון מורשת אבות מפי העם ומלבו ומתפלותיו (בארצות המערב), ותחתיה באה ההתבוללות. חָרבה יַבנה – וחרבה גם ציון. הדבר הזה יורנו את הדרך נלך בו בחפצנו להשיב את לב העם אל הציונות.

לא “אמרי שפר” כי אם בדברי ספר נעשה זאת; ולא בספרים ובחוברות ציוניות הכתובים אידית או בלשון עם ועם, כי אם בספרים הכתובים עברית – גם אם לא יהיה תכנם ציוני. הן יכול איש לקרא ספרי פרץ, שלום עליכם, מוריס רוזנפלד, ואף גם ספרי נורדוי והרצל, אשר כתבו על הציונות, ולהתענג על תכנם ועל מליצתם בלי אשר יהיה בגלל זאת לציוני. אך אם קרֹא יקרא בספרים ממיטב ספרותנו העברית, אם יסכין עם כתבי הקדש ועם סופרינו הטובים מימי הבינים והעת החדשה, ותקָפוֹ הקסם הנפלא הצפוּן בחביון עֻזהּ והדרה ונהפך לבו בקרבו מעט מעט והיה לציוני בטרם יֵדע בטרם יחוּש את התמורה הזאת ככל אשר יוסיף לדבקה בשפת ציון, כן ידבק וכן ימצא חפץ גם בציון, ערש שפתנו.

כל הדברים האלה גלוים וידועים לרבים; הלשון היא רוח חיים לעם והספרות – פרי רוחו, וכל עם ועם בהקיצו לחיים יראה ראשית לו לשוב אל לשונו ואל ספרותנו. גם טובי אחינו בארצות המערב, אשר החלה רוח תחית הלאֹם לפעמם זה עשר שנים, גם כל ראשי הציונים בארצותם למקומתם יכירו וידעו ויגידו וישמיעו זאת בכל עת מצֹא, כי “הציונות היא תשובת העם אל היהדות בטרם ישובו היהודים אל ארץ אבותיהם” וכי על העם החָפֵץ לשוב לקדמתו לשום לב אל תרבותו, אל לשונו ואל ספרותו. – אך הנה יש דברים רבים גלוים וידועים תחת השמש אשר יעברו עליהם עִדָן ועִדָנים לפני שּׂוּם להם דרך בחיים. התורה והנביאים צוו פעמים אין מספר על אהבת גר ועל עשות משפט וצדק; במשלי שלמה נשנו פעמים רבות דברים המצַוִים לשמוע מוסר אב ותורת אֵם; בעת החדשה יצוו ויטיפו בלי הרף ללֶקח ולחנוך בבתי הספר ולבינה בספרים לעזיבת השכרון – לאחרים ולא לנו – ועד כה עוד לא הוּקמו דברי המצות האזהרות האלה, עוד לא היו לחקי החיים, ועוד יש לצוות לשוב לצוות על כל אלה וכאלה עד היום הזה, ומי יודע אחרי מתי עוד. – גם אנחנו קול דברים אנו שומעים פעם בפעם – קול קורא ל“קולטורה” עברית, לחנוך עברי־לאומי – גם מעל במות הקונגרסים הציונים גם מעל גליונות כתבי העתים – ותמונה איננו רואים וכל מעשה לא נעשה עד היום. שוטטו בתפוצות ישראל ובַקשו נא וראוּ: כמה בתי־ספר “עברים” שִנו את דרך הלֶקח העברי לטוב למען יהיו באמת עברים כשמָם? כמה מצעירינו, חניכי דור ההתבוללות, אשר כתבו ידם לציון, החלו להיטיב את דעת אבותיהם וללמוד עברית? כמה בתי־ספרים נוסדו בקהלות הרחוקות משוקי ספרותנו למען המציא ספרים עברים למקרא לאנשים באים בימים, אשר רחקו מן הקריאה העברית זה כמה בגלל מסבות המקום והזמן ואשר לא שכחו עוד את תורת נעוריהם? והיה אם נוסיף עוד לחכות, מי יודע אם גם בטרם ישובו אחינו הרחוקים אל שפתנו, אשר רחקו מעליה זה שנים או זה דורות, או בטרם יהיה לנו בארץ־ישראל מקור נפתח לתחית שפתנו וספרותנו, – אם לא ייבש מקור חיינו זה גם בקרב אחינו בני המזרח מקום מושב רַבַּת העם, המקום אשר ממנו תוצאות לכל סביביו ואגפיו ולכל זרועות השטף, המתפרדים ויוצאים משם על פני כל הארץ…

באה העת לדעת ולהכיר כי ראשית מעשינו לציונות, לתחית הלאם, היא לשום את שפתנו בפי כל העם, לעשות את הלשון העברית ללשון היהודים.

---

עֲלֵי הַסְּתָיו

מאת

מנחם מבש"ן

א

ככלות הקיץ וכל הדרו, בשאת רוחות הסתיו את העלים הנובלים בכנפיהם להפיצם על פני האדמה מסביב, הארץ מתנצלת את עדיָהּ ושמי העופרת יִבכו ויבַכּו את כל היקום, השמש הולכת ואוספת את אורה, הימים הולכים וקצרים והלילות מאריכים, הגנים והרחובות נעזבים מאדם והשממון מציץ מן החרכים, מעיק על בתי הנפש, – אז יתכנסו צעירינו איש אל מחנהו ואיש אל דגלו, אז יבקשו להם שעשועים חדשים לנפשותם – דברי חֵפץ לרוח העת, ־ אז יֵראו עלי הסתיו – גליונות כתבי העתים – בבתי המועד לצעירי בני ישראל. שם יתנו חלק לכתבי־עתים אשר לעם ועם, שפה ושפה, מפלגה ומפלגה – וגם לכתבי העתים אשר ליהודים; שם יקראו מקרא, ישאו משא, ישיחו וישתעשעו, איש יחד פני רעהו, על כל ענין תחת השמש – וגם על הציונות ועל שאר דברי היהודים והיהדות. בקריאה, בשיחות ובמשאות יָחֵלו ובשחוק ובשעשועים יכַלו – עד אשר יקיפו לילות החֹרף, עד שיאריכו הימים ונסו הצללים ושמש אביב יביט לארץ בעד מפלשי עבים: אז יוּרקו השלחנות הירוקים, בתי המקרא יִסָגרו מבלי באי מועד ומשחריהם, “החונים בגדרות ביום קרה”, ידודון ידודון ויצאו למרחב לרעות בגנים וללקוט שושנים…

והאנשים הבאים בימים – הן המה שעשועים כאלה וכאלה מהם והלאה; גם לקרא בספרים או בכתבי־עתים גם להבין בספר תולדות השמים והארץ אין עוד עת, כי מבֹהָלים ודחופים יעברו את “הפרוזדור” הזה כל ימי חלדם וכל עמַל אדם לפיהו או לכיסו, אם דל הוא ואם עשיר.

כי הנה עברו, עברו זה כמה הימים אשר בהם “המהלך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה!” היה “מתחיב בנפשו”, הימים אשר בהם היה עם ישראל הוגה בתורתו יומם ולילה ועִמהּ לא חפץ דבר בשמים ובארץ. העם הנפלא הזה היה מראשית דרכו כאחד “הילדים שנולדו גדולים”, “היונים לא היו כי אם נערים יפים, אך היהודים היו תמיד אנשים” (היינה, דייטשלאנד), ותהי התורה נבחרת לעם מן השירה והמוסר – מן היֹפי; וכאשר היו, בתקופות הבאות, בעלי האגדה נופלים מבעלי ההלכה והמגידים – מבעלי הפלפול והחלוקים, כן היו הנביאים נקלים בעיני העם מן הכהנים, וקראו לנביא בבוז “ממַשל משלים” (להבדילו לרעה מן הכהנים מורי התורה) ועוד שמות חרפה וקַלָסה לאין מספר, הנפוצים בכתבי הקדש, ועשו עִמו מעשים אשר לא יֵעשו לא רק לכהנים אנשי הקֹדש כי אם גם לאחד העם. ואם בראשונה עוד התחזקו בעלי התורה והעיון הלמודי מזה ובעלי השירה והיֹפי מזה, אלה לעמת אלה ימים רבים, כשני יאורים ההולכים איש ליד רעהו, הנה אחרי שוב ישראל מגלות בבל, ששם תלה כנורו על ערבים, גברה לנצח דרך הסופרים על דרך הנביאים – אשר היו אז גם הם, על פי רוח העת ההיא, למורי הלכות – כאשר יגבר היאור הגדול על הקטן העובר בגבולו והרחיב פיו ובלעוֹ; תורה שבעל־פה עלתה על תורה שבכתב, אשר היתה מעט מעט כאוצרות חֹשך ומטמוני מסתרים¹, ועם ישראל ראה לו את תעודתו מן הוא והלאה בעבודת המֹח לבדה. העבודה הזאת באה עד הראש בשלש תקופות: בתקופת בבל (כל ימי היות ישיבות סורא ופומבדיתא על מכונן: ג' תתקע“ט־ד' ת”ת), בתקופת צרפת (מימי רגמ“ה ועד גרוש היהודים מצרפת ביד פיליפ היפה: ד' תש”נ־ה' ס"ו) ובתקופת פולין וליטא (מעת הוָסד הישיבות האחרונות בידי תלמידי הגר“א: ר”צ־אחרי תקס"ג). התקופה האחרונה הבשילה כל פִריָה ומשא־נפש העם מאז, להיות כל בניו “למוּדי ה'”, לבש עור ובשר: עם ישראל היה כֻּלו לקהל חכמים ונבונים, ללומדים חריפים, מעמיקים בכל הדבר הקשה, והקריאה הקלה – דברי אגדה, מוסר ודרוש וגם תורה עם פירש"י, וכתבי הקדש כלם – היתה חלק “עמי הארץ” אשר הִשָם אלוֹהַ חכמה… אם נתן העם כל חילו אך אל הספר ולא אל החיים, אם הפך כל היום אך בנושנות ולא שם לבו אל הליכות ההשכלה, החכמות והמדעים, אשר חִדשו פני אירופה במאות השנים אשר לתקופה האחרונה הזאת, כתלונת אחדים מסופרינו (למשל: ז. אפשטיין במאמרו “הספר והחיים”), הלא היתה זאת יען אשר העמים הנוצרים גדרו בעדם מִצֵאת ובוֹא באנשים, מִנגוֹע אל עץ הדעת, מִשלוֹח בניהם אל בתי הספר, וגם בגלל דברי אמונה ודת; בין הספר והחיים לא היה להם משפט הבחירה, ובין הספר והספר – כבר היתה הבחירה ערוכה להם מאז על פי רוח ישראל: לא נשאר להם אפוא כי אם לפַלס נתיב לרוחם בים התלמוד ובכל אגפיו. הלא זה העם, אשר בימי שלטון הערבים בספרד, בטרם תהיה עליו יד צר ואויב לכלוא את רוחו בחזקה, עמד על מרומי השכלת הזמן והספר והחיים היו לאחדים בידו.

בעקב תקופות כאלה תרפינה כנפי הרוח מרֹב עבודה וספרות הקריאה תבא תחת ספרות ההגיון. וגם אמנם אחרי התלמוד באו המסכות הקטנות, המדרשים והפיוטים; אחרי תקופת בעלי התוספות באו הקבלה והשכלת המימונים־הפרובינצים, שני זרמים המתאימים אל החסידות ואל ההשכלה הברלינית, אשר באו בעקב הפלפול והחלוקים. כי חק עולם הוא לרוח האדם: אחרי עבודת המֹח תבא עבודת הלב. גם בעמים הנאורים, למשל הצרפתים, היתה ספרותם במאה הי“ח לסה”נ ספרות הלמוד, הפילוסופיה והחֵקר לכל תכלית. ובמאה הי"ט היתה לספרות הרֶגש – לספרי קריאה ושעשועים. אפס כי בעמים יֵחשב שנוי כזה בדרך הרוח כעליה והתפתחות, כפֶרץ מעינות חדשים ממעמקי רוח האדם; ובישראל נחשב לירידה, לנטיה מן הדרך הסלולה והישרה, אשר סללו ראשונים, ללכת אחרות עקלקלות. בדור החוקרים החפשים וחכמי האשכולות הצרפתים, עוד לא הרחיבה הספרות את גבולה בתוך העם והסופרים אך יָצֹא יצאו מתחת חסות האדירים ומשענתם, ובתקופת המשוררים והמסַפרים – התקופה הרומנטית – הבאה אחריה היו הקוראים הלוך ורב עד היום הזה; תחת אשר בישראל היה בתקופת הלִמוּד העיוני כל העם עם־הספר והספרות הלכה בכחה ויהי איתן מצבה, ובתקופת הקריאה הבאה אחרי כן היו הקוראים הולכים ומעטים – נפש העם, אשר ידע כי “תלמוד תורה כנגד כלם”, נָקעה מדברי ספר שאין בהם תורה ולמוד, דברים אשר “ללהג נִתּנו ולא ליגיעת בשר”.

בעקב התקופה האחרונה באה ההשכלה הברלינית ואחריה – ההתבוללות והחמריות ו“עם הספר” ירד בדרך הרוח עשר מעלות אחורנית: תחת הלמוד באה הקריאה ותחת הקריאה – חיי מהומה ורעוּת־רוח, אשר יֵאמר להם היום “חיים של מעשה” ואשר חֶציָם עמל האדם לפיהו והחצי – שחוק הקלפים בבתי הקפה, בבתי המועד וגם בחוג המשפחה.

במוֹרָד הזה, אשר עברה בו רַבַּת העם במאַת־השנים האחרונה, עוד יעברו בו גם עתה, עָבוֹר ורדת פלאים, רבים מצעירי ישראל בארצות המזרח, ששם עוד היום ישן וחדש נשקו: בנעוריהם יהיו ביושבים לפני ה' בישיבה או בבית המדרש, אחרי כן ימירו את הלמוד בקריאה קלה ואחר – ישליך הבחור החשוב גם את הקריאה אחרי גוו והיה לאיש מעשה אשר חֶלקוֹ בחיים, והספר יהיה לו לבַקר. עוד יזכור פעם בפעם אהבת נעורים ללִמוּד ולקריאה, עוד יפקוד לעתים את הגליונות הבָּלים, ושלח ידו אל הספר, ־ ועזָבוֹ, וכתב ידו למכתב־עתי – ונִער כפו ממנו, “ויֹאחז… ויַפליט” – עד אשר יגברו באחרונה חיי המעשה על חיי הרוח והשכינה תִגלה עשר גליות – מן הדביר אל המסדרון, מן הבית אל עלית הגג, משם אל אוצר הַמְלָחים והסחָבות ומשם אל בית המדרש, אל מקום שֶׁפך הספרים, לקים מה שנאמר: בערתי הקדש מן הבית…

כן משפט העם אשר אין מצב נכון לרגליו ואין משקל לרוחו, כי יתהפך קל מהרה מן הקצה אל הקצה: בראשית תקופת ההשכלה עוד היתה גם הקריאה – המוֹרָד הראשון בדרך הרוח – לעם ללחם חקו, כמעט כלמוד התורה לפנים, כקטן כגדול היו עיניהם ולבם אך אל הספר, בו נשקפו להם החיים בתענוגיהם ובו חזו חזות הכל, ועתה בעלות כל העמים לעינינו מעלה מעלה בדעת ספר – נלך אנחנו הלוך ושוב אחורנית, כי היתה לנו הקריאה לזרא!

ב

אם טוב בעיני האבות לחַסר את נפשם מאחד התענוגים, אשר ימתיקו לנו את החיים בימי טובה ובימי רעה, אם ברֹב הימים וברעש גלגלי המעשים והמאוַיִים הסכן הסכינו עם חֹסר הקריאה עד אשר לא יחושו ולא נפקד להם מאומה, אם רוח האדם יורדת למטה מכֹּבד משא סבלותיה תחת אשר תפן למעלה ו“מקול המונה של עיר לא יִשָמע קול גלגל חמה”, ־ הלא ישמעו הלא ישימו על לב את הדבר המר הזה: הן כל איש־תרבות יראה עולמו בזרעו, ישא נפשו לראות את בניו משכילים גם בדרך החיים גם בדרך הרוח, לראותם בתור אנשי המעלה לכל דבר. כי לא רק “בַכֹּל אדם מתקנא חוץ מבנו”, כי גם חק הוא לנפש האדם – חק ההשתלמות והשאיפה אל עָל – אשר ימריץ את האבות כי יתאוו לראות את בניהם, עצמם ובשרם בדור אחר, עולים במעלות הרוח בחכמה, בדעת ובכשרון, עד המקום אשר לא יקוו ולא יאמינו עוד בנפשם להגיע המה אליו. ויֵדעו נא אפוא האבות המזניחים את הספר ואת הקריאה, כי הם חוטאי נפש בניהם, כי החסרון הזה יֵראה פעלו על הדורות הבאים לקחת מהם מעט מעט את שאָר־הרוח ואת אהבת התורה אשר היו לבני ישראל מוֹרָשה שכם אחד על כל העמים, פרי עבודת־המֹח בת אלפי שנים, אשר התנחלה מדור לדור בכח חֹק הירושה. וגם הנה החל הנגע הזה להֵרָאות כֹּה וכה, ועיני המורים, “רועי הנפשות” לילדים, רואות וכלות: המורים העומדים על משמרתם ימים רבים, אשר ילדים בני אבות שונים יעברו לפניהם כבני מרון שנה שנה – ואף כי המורים אשר שרתו בקדש בקהלות שונות ובמקומות שונים – המה יכירו ויֵדעו בבנים האלה, היורדים בשנים האחרונות הלוך ורדת גם לכשרון גם לאהבת הלמוד, את דרך הרוח אשר לאבות ואת יחסם לדברי ספר. הן הילדים – קוֹפי –אדם אלה – יריצו ידיהם הקטנות ויטו לבבם הרך לדברים אשר הסכינו עמם במסִבּם, יעשו את אשר יראו אחרים עושים ויתיצבו על הדרך אשר ישימו לפניהם אנשי בית אביהם בראשונה ורעיהם אשר הם יוצאים ובאים בתוכם באחרונה. ומה רב הדרך לדבר הזה בין דור לדור ומה שונה תכנית הבית לאיש יהודי, ערוּגת־המַטע לנפש הילד מיום היותו, לפנים והיום! לפנים היו כל המוננו, מסוחרים ועד אנשי מלאכה, מחוטבי עצינו ועד שואבי מימינו, יודעי ספר ושוחרי תורה, אנשים שעמדו רגלי אבותם או רגליהם הם על הר סיני ועל נהרות בבל. ויהיו להם בתי כנסיות וחברות ומגידים, אשר הגידו להם או אשר הורו אותם דברי תורה בשבתות ובמועדים ובבֹקר ובערב אשר לימי המעשה; בתי הקפה ומשחקי הקלפים (אשר קראו עליהם רועי ישראל חרם פעם בפעם במאות השנים האחרונות) וישיבת קרנות של עמי הארץ לא היו עוד לאכול עתותם ולהטות לבבם אחרי התֹהו. אז ילמד החתן תורה מפי המלמד אשר יחזיק לו חותנו ימים ושנים אחרי חתונתו והבנים הראשונים אשר נולדו לו מצאו בבית אביהם בית־מדרש קטן ואוצר ספרים; גם אחרי כן בצאת האב לשחר לטרף עוד היה קובע עתים לתורה, לדברי ספר: הספרים היו לאבות ולבנים ענין לענות בו בבית המדרש ובחדר, הספרים – שעשועים לנפשותם בבית. כל בית יהודי היה בית־מקרא והבנים היו אמונים מימי ילדותם על ספרים, על דברי רוח, על שיחות חולין של תלמידי חכמים – האורחים החכמים העוברים בארץ או החתנים בני התורה, אשר היו לכבוד גם שניהם בכל בתי ישראל. ככה התנחלה עבודת הרוח מאבות לבנים, מן האחים הגדולים אל הקטנים הבאים אחריהם; ככה הוכן לב הילד מראשית דרכו אל החנוך אשר נִתּן לו אחרי כן בחדר או בבית הספר העברי, והבתים האלה רק הוסף הוסיפו לפַתֵּח ולכלכל את הזרע הזרוּע בנפש הרכּה עד עשותו פרי. לא אחד ולא שנים מצאו להם, כשלמה מימון, ראשית למודים בארון הספרים אשר בבית אביהם גם בטרם ידעו חדר ובית־ספר.

והיום חסרנו כל אלה. החיים גברו על הספר, כל שלחנות מלאו… קלפים תחת הספרים, באלה יבקשו להם האבות שעשועים לנפשותם ממעשיהם ומעצבון ידיהם, ויש אשר שעשועים כאלה יהיו ראש מעשיהם; “האשה תבַלה חצי היום במעשה עדיָהּ וקִשוריה, למען הַרְאוֹת ולמען הֵרָאוֹת חצי היום האחר”, כדברי גתה (וילהלם מייסטר, לעהריאהרע), או תשים כל מעיניה גם היא בשחוק הקלפים. וכאשר ירחקו האבות מעבודת הרוח, כן יֵקַלוּ בעיניהם גם בתי הלֶקח גם החכמים גם המורים, אשר נכבדו לפנים על כל כבוד בישראל ואשר יהיו עתה בתוך כל ההמון הרב “כזמורה אשר תהיה בעצי היער”… איש איש מכל פנות העם, כנכבד כנקלה, גבוה בעיניו מן המורה, בוז יבוז לו בלבו או גם בפיו וגם לא ימנע מִדַבֵּר בו אָוֶן באזני הבן, תלמידו ההולך לקחת תורה מפיו.

לרומים היו עבדיהם היוָנים למורים לבניהם; וליהודים יהיו מורי בניהם לעבדים.

והילד אשר יוָּלד ואשר יִגדל בתוך משחקי הקלפים וענינים אחרים אשר ל“חיי המעשה”, ואשר הבּוּז למורה ולכל דברי רוח ירושה לו מבית אביו, לא תדבק נפשו עוד, גם אם נפש ברכה לו, אחרי בית הספר או החדר ואחרי הלקח הנִתּן שם: בית הספר היה יהיה לו לבית־סֹהר והמורה המציק לו ב“הבלים” כאלה, אשר לא ידע ולא ידעו אבותיו, ־ לנוגש המעביד אותו בפרך עד בוא יום גאולתו, הוא יום תת אותו למלאכה או למסחר. ורבים מן האבות, אשר המה “אכלו בֹסר ושִני בנים תקהינה”, בראותם את בניהם והנה הם מבלים ימיהם בדי ריק, יהיו כמתאוננים, ימהרו ליָאש את לבם מכל עמלם ולהסיע את הילדים עודם באִבּם, גם בטרם ימלאו ימי לקחם, מדרך עץ הדעת אל דרך עץ החיים. על כן ברומניה, למשל, אשר יש לכל קהלותיה הקטנות והגדולות בתי ספר עבריים תחתיים, ואשר ראשית הוָסדם לפני חמשים שנה ומעלה, לא עשו הבתים האלה עד כה פרי ישַוה להם ולא שָׂמו, אשר להם המשפט, אל לבם להוסיף עליהם בתי ספר שניים, למען הגדיל והאדיר את הלקח העברי ואת החנוך העברי – דבר הנקל והראוי להֵעשות בארץ הזאת לפי מצב הדברים שם. וכזה גם משפט החדרים ובתי תלמוד תורה בארצות אחרות, שגם הם צומחים כצמח בארץ צִיה באין שרש למטה ובאין פרי למעלה.

מעל מגדל העץ אשר עמד עליו עזרא, הסופר־המורה הראשון, צופים אנחנו המורים על עֵמק־עכור זה ולבנו יהגה אימה על הבאות! אם לא ימהרו לקדם פני הרעה בעוד עת, אז יש יום – הה' אשורנו ולא רחוק! – אשר אמנם עוד יהיו כל עם ישראל יודעי ספר (כי מלמדי תינוקות ובתי ספר וסדורי תפלה לא יחדלו מישראל), אך לא דורשי ספר ולא קוראי ספר. יש יום וחָסַרנו גם מורים גם תלמידים אשר יצלחו למלאכה, וירדו בתי הלקח מטה מטה, וחסרו בנינו גם את האהבה ללמודים גם את הלב הער גם את רוח החכמה והבינה אשר נחלו פי שנים בכל בני עם ועם ואשר היה להם לשם ולתפארת נגד חבריהם בני הגוים, – ונַעלה הרוח מעל עם ה' וירדו את ערלים, או גם יהיו “נופלים מערלים”.

כל החרבן הזה, אשר גם הנה נודעו עקבותיו, יבואֵנו מעט מעט ואנחנו לא נחוש, נשמת האומה דועכת, חושבת לצאת – ולא נשים על לב; ככל אשר לא ידע ולא יזכור החולה ההולך ודל מעט מעט ברב ימים, את מצב־בריאותו הטוב לפנים. אולי, ברדת העם ככה פלאים, ירבו אז בקרבו גאוני הרוח לפי מְעוֹט בעלי הכשרון, ככל אשר היה לו בראשית ימי תרבותו, בתקופת הנביאים; וכאשר היה הדבר ועודנו גם היום לעמים אחרים, כי לפי הַרְבּוֹת הכשרון להִגָלות בהמון, כן תמעט הגאוניות בעם ועם, וכן להפך. ואולם גם פתח־תקוה זה הנשקף לנו מעמק עכור, לא יתן לנו שִלוּמים ונִחוּמים כי אם מעט, יען היות גאוני הרוח, לא קנין העם אשר מקרבו יצאו, כי אם קנין כל בני האדם.

הה' מי יעלה לנו השמימה והוריד לנו משם שביב אש־קדש להָחֵם את הלבבות הקופאים בחיי המעשה, מי יביא לנו זרם חיים חדשים, גֻלות עִליוֹת, אל תוך האגם הזה, בו טבענו אנו, בו יטבעו בנינו עד מחנק־נפש, מי ומי מן החלוצים העוברים לפני המחנה וארון הקדש או חצוצרות התרועה בידם, הרבנים, הסופרים, המורים, יתעוררו לקרא את העם אל על, למשכו ולהעלותו מטיט היָוַן, מן הרקבון ומן הקפאון אשר הוא נתון בו עד צואר ולהורותו את דרך הרוח העולה למעלה!

בתי הלֶקח אשר לנו – מִבְצְרֵי הרוח לילדינו – קוראים לתקונים נמרצים עד היסוד בם; ואולם כל חפץ לא יצלח בידנו עד אם שנו האבות גם הם את דרכם: ככל אשר יָרדו במעלות הרוח מן הלמוד אל הקריאה ומן הקריאה – אל בתי הקפה ומשחקי הקלפים, כן עליהם לשוב עתה “אחורנית”. השליכו מנגד עיניכם את גלוליכם החדשים ושובו אל הקריאה, אם לא תוכלו לשוב עוד גם אל הלמוד! לא למענכם, כי אם למען בניכם, מַחמַל נפשכם, אשר תתאוו לראותם טובים ושלֵמים מכם גם במעלות הנפש והרוח; המירו את דרך חייכם בבית ובחוץ, תנו כבוד ויקר ואהבה לדברים שאינם במדה, במנין ובחשבון: לספרים, לתרבות ולנושאי דגלה, לבתי הלֶקח ולכהניהם, שיתו לבכם לחֵילָם, חַדשו ימיהם כקדם, שימו אותם לנס ולמשא־נפש לבניכם, כי המה מקור חיי הרוח לעם, “בתי היוצר לנשמת האומה” (ביאליק). אז לא תביש זקנתנו את ילדותנו וישראל, ששמעה אזנו על הר סיני את המצוה ללמוד וללמד, לא יבוש ולא יסוג אחור מפני הגוים אשר שמעה אזנם על הררם שעיר: מאֻשרים העניים ברוח, שהם יירשו מלכות שמים…

---

בָּבֶל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

משקיפים אנחנו על פני גיא החזיון אשר עברנו בו אנחנו ואבותינו, והנה חזון נראה אלינו: אֵם מבקשת את בנה, את הבן אשר גלה ממנה זה כמה וילך ויתע במרחקים. ושוטטה האם השכולה כה וכה הלוך ובַקש, הלוך וקרֹא: בני, בני! ודברה על לבו מרחוק ושפכה שיחה בחיק הרוח העובר בארץ בינו ובינה והנושא בכנפיו אנקות אלפי דור מן העולם ועד העולם. ויש אשר יעברו איש על פני אחיו ולא יכירו זה את זה, כי לא ישמע עוד הבן את לשון אמו ואזנו לא תבחן את קול צלצל מליה, או כי לא תכיר האם את בנה, עקב אשר השתנה ברוב הימים וידמה לאנשים אשר הוא נע ונד בתוכם, ופניו ומראהו והליכותיו מקדם לא יהיו לו עוד… ויש אשר עוד מעט ושכח הבן את אמו, כי לִבְּבוּהו אמות נכריות, ועוד מעט ונואשה האם במר נפשה מבן יקירה כראותה כי הרחיק ללכת עד מאד. אך השכחה מזה והיאוש מזה לא יבאו עד קִצָם ולא יעצרו כח להפר ברית מלח עולם: נפש האם ונפש הבן קשורות אשה באחותה, עזה ממות אהבה, כי תִגָלה וכי תִסָתר עמוק עמוק עד בלי דעת נפש, וחבליה, חבלי הרוח, המבריחים בין הנפשות הנאהבות ועוברים ימים ואפסי ארץ ומרחבי אין־קץ, בל יִנָתקו, כי כמוה כמוהם בני אל מות המה.

האם מבקשת את בנה השכם ובקש… וכראותה כי אין לה שומע מאתה, תשַנה את טעמה ונסתה לדבר בלשונות שונות, אשר למדה מדי עברה בארצות לבקש את נדחה, או לצפצף בלשון עלגים, בלשון העֵרֶב, אשר לקחה אזנה שמץ ממנה מדי בואה בתוך אנשים בוערים ערלי שפה: מי יודע, אולי שכח ילד שעשועיה ברוב נדודיו את לשון אמו – ומשכה אותו בלשונות הנכריות, אשר דבקו בפיו ובלשונו תחתיה, לרוץ אחריה אל ביתו, אל מקומו, אל אחוזת אבותיו.

קשה היה לאשה עדינה כמוה, אשר מָרום דרכה ונאצלות הליכותיה מיתר הנשים בנות גילה, אשר לא לשונה לשונן ולא דבריה דבריהן ולא מחשבותיה מחשבותיהן, ־ קשה היה לה מאד להדַמּות אל הנשים מבנות דלת העם, להגָלות כאחת הריקות, לצפצף בלשון עלגים ולדבר דברי תפל כמוהן – והיא חנכה לבנה, בעוד היותו באמנה אתה, בדרך אצילים, ותלמדהו שפה ברורה וטוב טעם, ותורהו להגות מישרים, לדבר נגידים ולשמוע רמות! ואולם הן היא האריכה נפשה למדי בדברה לבנה השכם ודבר בדבריה ובלשונה מקדם, אולי תכין לבו, אולי תקשבנה אזניו, אולי יסכון עם הדברים האלה ועם הלשון הזאת והתעורר וזָכר ראשונות והתודע אליה; הן את בנה היא מבקשת ועל אדמת נֵכר היא מתהלכת: ומה לא תעשה ומה לא תנסה האֵם למען בנה?

והיא הולכת וקוראת פעם בלשונה פעם בלשונות נכריות פעם בלשון העֵרֶב, קֻבַּעת הלשונות, ככל אשר שמו צרות לבבה בפיה; עד שנמצא לה בנה – כי הכיר את קולה וכי זכר את לשונו מימי קדם, ברֹב קראה אליו, או כי לבבתהו בלשונות הנכריות הקרובות אליו בפיו ובלבבו מימי נָכרוֹ – ותמשכהו בקסם אשר על שפתיה ותוציאהו מארץ נוד ותקחהו אל גבולה, אל המקום אשר היתה שם ערשו בתחלה. שם תשתפכנה נפש האם ונפש הבן אשה אל חיק רעותה, שם ישיחו וישתעשעו יחדיו והביעו אנשים בשיחם זה לזה את כל התלאה אשר מְצָאָתַם מדי בקש האם את שאהבה נפשה ומדי היות הבן נפרד מאמו, מביתו, מארצו וממולדתו – לא בלעגי שפה ולא בלשון אחרת, כי אם בלשונם! שם תשבית האם מפני בנה את לשונות העֵרב והוא גם הוא יסירן מהר מפיו ומלבבו ככל אשר יסיר מעליו את בגדיו הצואים – בגדי הגולה – את הליכותיו הזרות ואת כל נֵכר אשר אסף אל נפשו ואל רוחו למען היות לו תקומה בתוך האנשים אשר היה מתגורר עמהם; שם ישוב הבן להיות את אשר היה מעולם: בן־עמו מנפש ועד לשון.

היהדות הלכה אחרי בנה – ישראל – בצאתו בגולה לבקשו, לקרא לו ולדבר על לבו להשיבו, “כל מקום שגלו ישראל – שכינה עמהם”. היהדות, האם המביעה את רוחה לבנה בכל דור ודור ביד החכמים והסופרים בפה או בכתב, דברה אליו בראשונה בלשונה, אך הבן מהר לשכח את לשון אמו והיא גם היא קצרה רוחה ותעש לו הנחה בדברה אליו בארצות נודו בלעגי שפה ובלשונות שונות. מי יודע אם לא היטיבה עשׂה לוּ האריכה נפשה, לו החזיקה בכל עוז בשפתה מדי ערכה אליו מלים, אם ישמע ואם יחדל: אם לא מהר לשמוע לשונה ולהכיר את קול הקריאה בראשית ימי נדודיו, הנה תחת זאת אולי, לאחרונה, לא הרחיק ללכת הלוך ותעה בישימון דרך, הלוך ומשוך אחריו את האם, היוצאת בעקבותיו, ארחות עקלקלות כיום הזה; אולי כבר המו מעיו לו בהתדפק על תוף אזניו, בהתחקות על לוח לבו פעם בפעם קולות אלהים אשר שעשעו את ילדותו על נאות הכרמל והשרון, וכבר שב אחרי אמו אל מקום מולדתו… ואולם האם לא בקשה חשבונות רבים בצאתה לבקש נדחה ותתן את לשונה כֹּפר קרבָתו אליה…

אם כזה וכזה יִדוה לבנו על זאת; אם בקנאתנו ללשון הנביאים אשר קֻמטה ולא עת, יחר לנו גם על החכמים הראשונים גם על הסופרים החדשים על השפילם לדבר אל העם בלשונו, או בלשונותיו, תחת אשר יתאמצו להשיב את כל המון ישראל אל לשון אבותיו – הנה הנעשה אין להשיב ומעֻות, אשר שרשיו יסֻבכו אל חיי הגלות, לא יוכל איש או עם לִתְקון על נקלה. במסתרים תבכה נפשנו על הסופרים המוציאים את פניניהם אל שער האשפות למען חֵיָתם; לבנו יזעף על העם, אשר לא יחזיק בידי סופריו הכותבים עברית, למען יוכלו להוסיף לו תבואתם בשמחה ובטוב לבב; אך זאת נשיב אל לב: בגולה אנחנו, בית ישראל מלא פרצים ושחיתות ומגרעות מסביב – ועל מי ועל מה נבא ראשונה במשפט! על כל פשעים יכסו חיי הגלות.

ואולם בשוב הבן, לאחרונה, לקול קריאת אמו אל ארצו ואל מולדתו, הלא מישרים נשפוט כי שם יפיקו נפשם זה לזה בלשונם ולא בלשונות הגלות; הלא שָבֵי ציון, אף כי בסתר אהליהם עוד לשון עם ועם בפיהם, יודעים כלם אם מעט ואם הרבה את לשון אבותינו; הלא בדַבר אליהם האם, או מלאכיה המליצים בינה ובינם, ידברו אליהם עברית, ורק עברית!

כה האמַנו, כה דִמִינו בנפשנו; ואמונתנו זאת היתה נחמתֵנו על רדת שפתנו וספרותנו פלאים בארצות הגולה. דמינו כי בארץ ישראל יהיה כל העם, כל אשר בשם ישראל יכַנה, קוראי עברית ודורשי עברית והמשכילים והסופרים מצדיקי הרבים הם הם ישקדו על הדבר הטוב הזה להקימו; המה יגישו לעם איש איש את תבואתו בכלי קדש, גם את העולם הגדול והקטן – כל אשר נעשה תחת השמש וכל אשר לישראל – יתנו בלבו בכתבי־עת כתובים עברית, וכאשר יסכין כל איש יהודי בארץ ישראל עם העברית לבדה יתן לנו רוח ישראל שם גם עלים גם פרחים גם פרי תֹּאר כימי עולם וכשנים קדמוניות. כה דמינו – ואולם מטַבּוּר הארץ הזאת, ארץ משאות נפשנו וחזיונותינו, זמירות אחרות שמענו; הלא כה דברי אחד המודיעים מירושלם ב“המצפה” גליון מ“ג תרס”ח:

“חמשה יהודים מפה הגישו בקשות להממשלה על רשיונות להוציא עתונים יומיים עברים ז’רגונים ושפניולים. הם מקוים להשיג רשיונות בימים האלה ונזכה בירושלים לשבעה עתונים יומיים יהודים.”

נבלה! – הקריאה הזאת עלתה על לבי ועל שפתי בקראי את הדברים האלה ראשונה, ואותה לא אוכל לטמון בחֻבּי לבלתי הביע אותה שנית נגד כל הקהל ונגד האנשים האומרים לשוב על עונות אבותם ואחיהם, אשר עוו בגולה, ולבלתי קרא אל האנשים האלה מעל הבמה הזאת, לאמר:

אל נא, אנשים טובים, תרֵעו, אל נא תנאצו את שפת קדשנו בארץ מכוֹרתה ומולדתה, אל תחַיו את הז’רגון האשכנזי והספרדי בפיות צאצאי הנביאים בארץ הנביאים, אל תקבעו את נפש העם, את לשונו, אל תכריתו את שארית תקותנו ואל תחללו את ראשית כל קדשינו בארץ הקודש למען בִּצְעֲכֶם! ודעו כי על הנבלה הזאת תביאכם התולדה במשפט וכי תניחו שמכם לקללה ולחרפה בכתב בית ישראל!

כמעט כיליתי לכתוב את הדברים האלה והנה שעפי ישיבוני לאמר: מה העבודה הזאת לך ומה תועיל כי תלחש על מכה ישנה נושנת אשר אין לה לחש. מי יודע אם לא עד כה ועד כה כבר פרח הנגע, נוסדו מכתבי־עת ז’רגונים ושפניולים בירושלם ושטו העם ולקחו ואותם יום יום ידרשו; ואם לא נוסדו עתה ביד האנשים ההם, יבאו אחרים ויבנו להם במות כאלה על היסוד המוכן מאתמול. אם החל המעין הנרפש הזה להתגנב לרגלי עולי הגולה ארצה ישראל, לא יסוב אחור ברֹב דברים ועוד מעט או רב, גם בטרם תהיה לנו שם ספרות עברית, “וזכינו” לראות בארץ מולדת הנביאים “ספרות” או “עתונות” ז’רגונית. את הבצות האלה לא נוכל להוביש ברוח פינו – כי אם בשפעת אור וחֹם והמון מטעים חדשים.

ואני שָׂם פני אל דברי ימינו הראשונים, אולי אמצא מהם חזון ועצה הלום. כי הנה דברי הימים יִשָּׁנוּ, “מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיֵעשה”, ואף כי לעם כביר־ימים ורב העלילה בישראל; ומן הִשָנוֹת הדברים והעלילות תצא לנו תורה לדעת את המעשה אשר נעשה.

וגם אמנם כבר היתה כזאת לעולמים. בשוב היהודים מן הגלות הראשונה, מבבל, שכחו את לשון אבותם ויעלו בפיהם ארמית, פרסית, אשדודית ולשון עם ועם. גם שירות הלוים גם קריאות עזרא גם גערות נחמיה לא הועילו עוד להכרית את לשונות העֵרב מישראל ולהפוך לכל העם שפה ברורה כקדם. אז קמו ה“סופרים” בפרץ ויעזבו את הז’רגוניסטים, אשר היו בימים ההם, להיות בוסים ברִפשם – וללשון העברית עשו מקדש אשר לא יצלחו עליו עת ופגע וכל רוח משחית: כי אספו ויעלו על ספר את פרי רוח ישראל, את דברי הנביאים והמשוררים, אשר היו מתהלכים בפי העם מדור לדור ואשר עוד מעט והיה המקור הזה לאכזב… בזאת הצילו את לשון עמם מכליון וישימוה למשמרת לדורות הבאים, לעת רצון. המעין הטהור הזה, אשר גם מראשית צאתו לא הושם אליו לב (אף כי מן הקדש מוצאו), כי הנה עברה רוח אחרת בארץ, ובעם: פִּתּוּחַ התורה והמצוה בדרך ההלכה, ־ חלף ועבר בשדרות הדורות לאִטּוֹ, הלוך וטפוף, וַיִלָפת ארחות דרכו בעד המון כֵּפים וסלעי מגור וסירים סבוכים, אשר השתרגו עלו על גדותיו ועל פניו מזה ומזה לסתמו, ויש אשר התעלם ברֹב הימים ואיש לא דרש אליו ולא פִנה לפניו ולא הרחיב לו – אך מקורו לא יבש ועקבותיו לא נעלמו ואותותיו לא נְנַכֵּר עד היום הזה. לא רבים שתו מנחל עדניו, אך נפשות רכות ועדינות בדור ודור שאבו ממנו ונזרעו זרע – וזרעם היה לברכה ללשוננו ולספרותינו עד היום הזה.

יעמדו נא אפוא הסופרים גם היום בפרץ! יבנו להם הז’רגוניסטים מגדל בבל בארץ ישראל, ואנחנו נקום ובָנִינו מקדש חדש לשפתנו, מקדש בארץ ובלב העם, באספֵנו את מבחר פרי רוח ישראל לשירה ולמליצה, אשר מימי חתום חזון והלאה, ובתתֵּנו את האֹסֶף לפני הקהל חוברות במחיר מצער אשר תשיג יד כֹּל. אם חרבו הבמות אשר נבנו בשנים האחרונות לשפתנו ולספרותנו בגולה, מקום שם רוח ישראל קרוע לקרעים – ללשונות עם ועם ולספרות מדינה ומדינה; ־ אם אלפים ורבבות יהודים רוסים, יהודים רומנים, יהודים אמריקנים לא יעצרו כח לכלכל שנים־שלשה מכתבי־עת עברים והוצאת־ספרים אחת או שתים, הנה יהודי ארץ ישראל, יהודים שלמים בנפשם וברוחם, יהודים־עברים, יוכלו לעשות כזאת וכזאת, כי שם שפתנו כאזרח ולא כגר ולב העם נכון ונפשו נתונה לקדשיו מקדם, גם הז’רגון גם כל תרבות נכריה עוד לא עברו ראש; שם יהיו לנו מאה יהודים כאלף ואלף כרבבה וחמשים אלף היהודים כחמשה או כעשרה מליון אשר בארצות הגולה.

יעשו נא סופרינו אשר בארץ ישראל תעמולה גדולה בכל גבול הארץ, בערים ובמושבות, יקראו נא אל כל העם – כל החפצים בתחית לשוננו במקום שם בִכּרה ראשית פריָה – קריאה גדולה ולקחו תרומה מאת כל אשר נשאו לבו, כעשרה כסף לגלגלת, להיות לקרן־היסוד. ובהמָצא להם לַדָבר הזה מאלף איש ומעלה, יוכלו ליסד את ההוצאה הזאת על מכוניה, בשוּם לה לשנים הבאות מחיר שלשה או ארבעה כסף לשנה, והוציאו־כארבעה או חמשה גליונות לחדש־מיטב ספרי מליצה ושיר אשר נוצרו בישראל מימים קדמונים ועד הדור האחרון; ואם תשיג ידם־גם מבחר הספרות היפה ליונים ולרומים בתרגום עברי וגם כל מבחר וטוב בספרות היפה אשר יצרו סופרי ישראל בעברית ובלשוונת העמים (בתרגום עברי) בדורות האחרונים עד היום הזה.

מפעל ספרותי כזה, הוצאת ספרי המופת הראשונים והאחרונים, ילידי בית או ילידי חוץ. אשר יש כמהו לרב העמים הנאורים ואשר אנחנו לא זכינו לו עד כה, ־ יאיר אור חדש על ציון וגם על כל נפוצות ישראל יֵצא קַווֹ וחֻמו; ובכח האור הזה והמטעים האלה נוביש את הבצות אשר החלו להִקָוות מתחת שמי הגולה אל גלילות הירדן והשרון, בטרם יעלה באשם על כל סביבם ובטרם תהפך ארץ ישראל לבבל.

---

עַמִּי, בּוֹא בַחֲדָרֶיךָ!

מאת

מנחם מבש"ן

באחד הגליונות האחרונים למכתב־העת הז’רגוני “דיע יידישע גאזעטען”, היוצא בניו־יורק והערוך ברוח יהדות־לאומית־אמריקנית (לאמר: יהדות ז’רגונית, לא עברית), התגלגלה ובאה אל אחת הפנות הנעזבות, אל “מקום שֶפך הדשן” – אל פרק “דעת הקהל” אשר אחרי “תשובות המערכת” – הצעת אחר הרבנים, ליסד להם היהודים באמריקה בתי־ספר לבדם אם אינם חפצים לראות באבדן היהדות, בהתנכר לנו הדור הצעיר בארץ הזאת.

כל היודע את המלחמה הקשה, אשר על היהדות מבית ומחוץ ב“כוּר הַהִתּוּך” הגדול הזה, בארצות הברית – היהדות הענִיה המתרוצצת שם, כיונה במעי הדגה, בתוך כל המִשְבָּרִים והגלים והסערות, החותרים תחתיה מסביב לקחת עֶמדָתהּ – את הרוח הנכריה המתפעמת בכל עֹז בבתי הספר הכלליים, הסוחפת והסוחבת בכֹחה כל בחור וטוב בישראל עד הגבול הנשקף אל מחוץ למחנה, את כל העצות והתחבולות השונות אשר תעודתן לעצור את השלהבת הדועכת על פני הגחלת הנשארה – למודי הדת, “עבודת אלהים”, בתי ספר לערָבים וליום הראשון – ואת תוצאותיהן אשר כמוהן כאין, – כל היודע את אלה, הוא ישמח אל נכון לקראת עצה כזאת וגם ישתומם ויקרא, כשמעו אותה: הלא כמוה כביצת קלומבוס!…

אפס כי תחת אשר רֵעֵי קלומבוס קראו, בהעמידו בתחבולה הידועה את הביצה על עָמְדָהּ, “גם אנחנו יכלנו לעשות כן!” ידעתי כי הפעם יקראו הכל: “לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה! הלהשיבנו אחור אל הגיטו אתה אומר! הלהוציא מאמתחותינו כסף על כסף, כסף תרומת המסים אשר יהיו לכל צרכי הצבור וגם לכלכלת בתי הספר, וכסף־מִשנה ליסד בתי ספר לנו לבדנו?!”

וגם הנה ההצעה ההיא נדפסה בשם “אן עצה פון א רב”, כאומר: אתם ידעתם את האיש ואת שיחו… תחת אשר באמת זאת העצה האחת, היחידה, אשר בידה לתת תקומה ושארית ליהדות, הנהלכה כצל גם ברֹב ארצות אירופה, וראויה היתה לצאת מאת המערכת בכבודה ובעצמה ולהִשָמע לא מירכתי הגליון כי אם מראש מרומיו, ולא במאמר אחד כי אם בעשרה מאמרות, ולא רק במכתב־העת הזה לבדו, כי אם בכל מכתבי־העת הלאומיים אשר לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ולא רק עתה, בהגיע היהדות אל פרָשת דרכים “להיות או לחדול”, כי אם גם מתמול גם משלשם, גם מאז נראו האותות הראשונים כי החל הרקב לאכול בבית ישראל וכי עמדה היהדות במשעול צר בין “חדרי” אֹפל ובין בתי הספר לעם הארץ, כשלון וקפאון מזה והתבוללות בגוים מזה.

לפני מאה שנה ויותר פרצו בני ישראל אל בתי הספר הכלליים אשר נפתחו לפניהם, אחרי היותם עצורים להם מאות שנים, כפרץ מים, כי גבר עליהם הרעב לחכמה ולמדע, כי לא היו להם בכל גבולם מקורות אחרים לשאוב אותם משם וכי לא חזו מראש את אשר יִקרה את היהדות, אשר עוד היה איתן מושבה בכל בתי ישראל בעת ההיא, בגלל בתי הספר האלה באחרית הימים. בימים ההם ודרכי החנוך והלֶקח ב“חדר” התקלקלו, ובחצי המאה הששית למספר בני־ישראל עלתה הרעה למעלה ראש, ותהי צעקת המשכילים בעם גדולה על החדרים ועל המלמדים ועל כל הסדרים הישנים בתוכם, ובתי־ספר החלו להוָסד ליהודים בגרמניה, באוסטריה ואחרי כן גם בארצות מזרח אירופה. אם נעזבו החדרים מפני אשר התקלקלו, או אם התקלקלו מפני אשר נעזבו ונפרעו כצֶמח אובד בירכתי הגן (כי בעת ההיא רפו מוסרות ה“קהל”, אשר היו עיניו פקוחות גם על החדרים ועל בעליהם וישם משטרו בתוכם ביד אנשים חכמים אדירי התורה, כר' יעקב יהושע בעל “פני יהושע”, המשגיח הראש על המלמדים בלבוב), או אם שתי הסבות האלה היו אוחזות ואחוזות האחת בעקֵב רעוּתהּ מדור לדור ומתקופה לתקופה עד רדת החדרים פלאים כיום הזה, ־ אם כה ואם כה ובתי הספר, אשר באו תחת החדרים, הכזיבו מהרה את תקוות העם, ועוד מעט והנה נראה גם הלום כי עם ישראל, אשר על גל העבר שרשיו יסֻבּכו, הצליח למוסדותיו הישנים יותר מאשר לחדשים: החדר נתן פרי מאות שנים ופריוֹ היה לברכה לרוח ישראל; ובית הספר – כציץ יצא ויִמל ובני ישראל עברו ממנו והלאה אל בתי הספר הכלליים. המוסד החדש הזה לא הצליח בראשית הוָסדוֹ, עקב אשר היתה רוח רעה בין הרבנים תופשי התורה ובין המשכילים, והרוח הרעה הזאת באה בעקֵב הענן והחשך אשר היו פרושים על משכנות יעקב מסביב מאז גברו הישועים בארץ ואשר הבדילו בין התורה ובין ההשכלה, שחֻבּרו להן תמיד בישראל כאחיות תאומות. והרוח אשר נחה על ישראל לפנים, רוח אהבת תורה וחכמה, רוח דעת ויראת ה' יחד, נהפכה בקרב הרבנים לרוח קנאה אוילית, החותמת בעד כל קו אור, ובקרב המשכילים – לרוח פרצים ומשוּבה המואסת כל קֹדש. ויהיו הרבנים מתמרמרים על משכילי העם הקוראים ליסוּד בתי ספר עברים או חדרים מתוקנים – כאשר יקראו להם היום – ותוקעים בשופר גדול על המנסים אליהם ואל העם “דברי שלום ואמת”; והמשכילים, אשר התבאשו עם הרבנים לאשמת העם, הולכים מנגד להם ומיסדים בתי ספר כֹה וכה בלעדיהם – בעזרת הממשלות, אשר שמו עיניהן עליהם ועל פעלם לטובה – ומרַגלים באנשי ריבם ומלשינים אותם וחותרים חתירות תחת כסא כבודם להפכוֹ… ויהי אלה מזה מחקו סאה ואלה מזה גדשו סאה ובתי הספר האלה, אשר מאסו בם הרבנים מִתֵּת את רוחם עליהם בהיות לאל ידם לעשות, היתה בם עוד מעט רוח אחרת – רוח הכהנים הקתולים המשגיחים עליהם (באוסטריה, מֶהרין) או רוח היהודים עוזבי עמם המורים בהם (ברוסיה); הלֶקח העברי בהם היה הולך ודל והמה היו הלוך וחדל, ובני ישראל המירו אותם בבתי הספר הכלליים או שבו אחור אל החדרים, אשר קפאו תחתם כאגמי־נפש ויהיו מַרבֵּץ לבני החשֻכּים ומִחיה לכל גבר לא יצלח – והיהדות כֻּלה נהפכה בציריה בין שני הצירים האלה, הציר הצפוני והציר הדרומי, עד היום הזה.

לו השכילו הרבנים בעת צאת ה“גזרה” הראשונה מלפני יוסף השני באוסטריה ומלפני אלכסנדר הראשון ברוסיה, לפתוח להם היהודים בתי ספר, ־ לוּ השכילו לפרוש כנפיהם המה על הדבר הגדול הזה לעשותו, לוּ חדשו המה את המוסד הישן, את החדר, ויהפכוהו לבית ספר וישכינו את “יפיותו של יפת באהלי שם”, כמשא־נפש חכמי ישראל מעולם, כי עתה היו הבתים האלה לחק בישראל תחת החדרים, רוח ישראל היה לברכה בקרב הארץ גם לבעליו גם לגוים, והיהדות עמדה עוד על מכוניה עוטה אורה ומלאה כח ורוח חיים בכל ארצות הגולה עד היום הזה. אבל מה שהיה – היה ועתה הנה שבו בחרו הרבנים באשר מאסו לפנים (כי אכן הרב בעל העצה באמריקה לא אחד הוא בדעתו זאת), כאשר עשו הרבנים ההם לו היו “חכמים יודעי העתים” או לוּ קמו עתה מקבריהם וראו את מצב היהדות היום… ואולם הדבר אשר יכול להֵעשות על נקַלה לפני מאה שנים קשה להעשות היום: לפַלֵג לַשֶטף תעָלה חדשה ולהשיב את העם “אחורנית” מבתי הספר הכלליים אל בתי ספר עברים, והמשכילים – אף הלאומיים – יתיצבו עתה גם הם מנגד לדבר הזה ככל אשר התיצבו אז הרבנים מנגד להם.

ובכל זאת הנה ימי מאת השנים האלה הראונו לדעת, כי הרחק הרחקנו ללכת עד מאד וגם תעינו בדרך ונתיבותינו לא מצאנו: ומה לתועה לעשות כי אם לשוב על עקבו, אם מעט ואם רב הדרך אשר עשה. עתה אין עצה ואין תחבולה כי אם לשוב אל הגיטו – אם טוב בעיניכם לכנות בשם הזה יסוּד בתי ספר עברים – או לעזוב את בנינו ללכת עד מקום משם לא ישובו; להוציא מִשנה־כסף למען החיות את נפש האומה או לִסְפּוֹת את הנפש בגלל הרכוש… הן הסכן הסכַּנּוּ אנחנו ואבותינו להזיל זהב מכיס, שחד ומתנות, תרומות ומסים שונים, למען חיֵינו. בימי הביניים, בהיות היהודים צפוים תמיד לכל רע והיהדות יושבת באיתן, קשורה בבניה כשלהבת בגחלת, קנו להם בכספם חיי בשרים, חיי שעה; ועתה בהיות היהדות הולכת למות על פני היהודים, לא יקנו להם בכסף חיי רוח, חיי עולם? והן לא ימָנעו אחינו מהחזיק בכל ארצות החֹפש בתי חולים לבדם, למען אשר לא יאכלו המתרפאים את לחמם טמא בבתי החולים הכלליים; ולמה לא ידאגו לנשמה היהודית כֻּלה, אשר לא תִנָכֵר על ידי החנוך הכללי?

אם אמנם רבת ראינו בדורות האחרונים אנשים, שהיה להם מנעוריהם חנוך עברי שנים רבות ואחר עזבו את הספרות העברית וילכו לרעות בשדות אחרים, הן היתה זאת יען היות ספרותינו עד התקופה האחרונה או דתית (הספרות הישנה) או צוררת לדת (ספרות ההשכלה), ושני הדרכים האלה לא עצרו כח להדביק אליה את האנשים עד זקנה ושיבה; כי מוסרות הדת רפו מפני רוח העת, וההשכלה היא עזרה להניא לב רבים מכל קדשי ישראל. ואולם עתה בהיות רוח חדשה, רוח התחיה, מתפעמת בספרותנו ובכל חיינו, וכל הַקָרֵב אל עמו ימצא בו רֹב חפץ ורֹב ענין ושדה־עבודה גדול מאשר בימי הישיבות וההשכלה,־עתה אם יוָסדו בתי ספר עברים־תחתיים ושניים – לישראל ולמדו בהם בנינו ובנותינו, מלבד הידיעות הכלליות, גם שפתנו וספרותנו – הישנה והחדשה – עד היותם כבני שמונה עשרה או כבני עשרים שנה, אז גם כי יוסיפו אחרי כן לֶקח בבתי המדרש לחכמה וכי יפנו כה וכה בדרך החיים, לא יתנכרו עוד לעמם ולא יעזבוהו כל ימיהם; והבנות, אִמוֹת הדור הבא, לא תהיינה עוד נושאות דגל ההתבוללות בישראל, כאשר היו בדורות האחרונים עד היום הזה, יען כי מאז מקדם לא נמנעו גם היראים והחרדים לתת להן חנוך לא־יהודי¹).

אם עוד החרש יחרישו אחינו בעת הזאת גם באמריקה (ששם היהדות נכונה לכליון או לעתידות גדולות – כפי אשר יבחרו חובלי האניה המטֹרפת הזאת את דרכם) גם בכל ארצות מושבותיהם בתוך הגוים, אם לא ימהרו לכונן מקום מקלט לרוח ישראל, המרחף בין השמים ובין הארץ, יש לדאוג (ומי יתן ולא תבא ולא תהיה!) פן בעוד מאה שנה לא יהיה עוד צרך גם לא בבתי חולים מיוחדים וגם לא – בבתי־תפלה מיוחדים…

---

עַל חֶזְיוֹנוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

לכל איש ולכל עם יש משא נפש אשר אליו ישאף בכל פעלו והגיונו ובכל פנות שהוא פונה, אשר יחַיֵהו ויעודדהו גם בימי טובה גם בימי רעה. משא־הנפש הזה שונה מאד בבני האדם לשנותיהם ולמצב השכלתם: לפי מעוֹט השנים וההשכלה כן יִקטן משא נפשו, וברבותן יתעלה גם הוא. נער או פרא אדם, אשר לא אכל עדֶנה מעץ הדעת, ישא נפשו לדברים נקלים, עוברים, אשר אין חפץ בהם כי אם לו לבדו, לגוִיתו ולמַלא בטנו; ומדי עלות הנער או הבער מעלה מעלה בחכמה ובשנים, יגדל משא נפשו ורחב ונסב למעלה מעל לחיי בשרים ולחֵפץ הפרטי. וכאשר ירחב ויאצל, כן ירום ונִשא וגָבה למעלה וכן יִקשה לבא עָדיו, וכן יוסיף האיש אֹמץ ויעביד כל כחות נפשו למען ישיגנו. וברב אֹמץ רב עֹנג, ויוסיף עמל יוסיף שמחת החיים ונחת הרוח, תחת אשר בהשיגֵנו תאוַת לבנו, בסוּר החזיונות והיו לעלילות, יחדל הענג והנֹעם ושבה נפשנו להיות ריקה ושוקקה. לא רק האמת, אשר אמר לסינג, ולא רק שלש המתנות שמנו חז“ל (א"י, תורה ועולם הבא), כי גם כל משא נפש לא ינתן לאדם אלא ע”י יסורים, ע"י חֵפֶשׂ ועמל וטֹרח, כי אדם לעמל יוּלד, וגן־עדן בלי עמל ועבודה לא טוב כי אם לאדם הראשון, וגלוסקאות וכלי מילת שתוציא הארץ מאליה ושֶבת הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם על כסאות זהב ליהנות מזיו השכינה לא ינעמו כי אם לבני העולם הבא, לבני ירושלם של מעלה; ולוּ נִתּן לנו גן־עדן כזה כי עתה אולי אמרנו: טוב ממנו הגיהנם, כי יפה שעה אחת של קורת רוח הבאה בעקב יגיעת בשר ונפש מכל חיי העולם הבא. האיש אשר יראה עולמו בחייו, אשר ישיג כל תאות לבו וכל משאלות עיניו עד בלי השאיר לו כל חזון לב אשר ישא את נפשו אליו, יקוץ בחייו משׂבע ומרֹב כֹּל ואמר באחרונה “הבל הבלים” “הכל הבל ורעות־רוח”, “ושנאתי את החיים”… כאשר תאר לנו כל זה קהלת בחכמתו.

נביאינו חזו לנו ולכל בני האדם חזיונות נעלים ונשגבים, אשר לא יצאו לפֹעל עד היום הזה: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”; “אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'”; “כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה' כמים יכסו על ים”, וכאלה, בעת אשר בני האדם רמסו וטרפו איש את רעהו כפריצי חיות והארץ שָׂבעה ורָוְתה תמיד מדם חללים; בעת אשר עבודת האלילים שפכה רוח עועים על כל הגוים ועל ישראל, והשכינה גלתה עשר גליות עד מעל לכרובים וגם בבית ה' דחקו צלמי הגלולים רגליה. ההאמינו הנביאים כי יֵצאו חזיונות לבם לאור? או כי יֵצאו לאור בקרב שנים? לא! ואולם זאת תורת כל חזון כי הוא רחוק רחוק וקרוב מאד, כי כאלהים נשַוה אותו נגדנו תמיד ועין לא תשורנו, כי יעמוד לנס אנשים ועמים להביט אליו מרחוק, לענות בו ולשאת הנפש אליו – והביטו אליו ונהרו וצרפו כליותם ולבם והתרוממו אל על.

החזיונות הנעלים והרחוקים ממנו יתנו לנו עֹנג ועָצמה וחֵפץ־לב לעמול ולהגיע עדיהם; ובבואם ישֻנה עֹז פניהם וסר מעליהם הקסם הלוקח נפשות, ושבו השואפים אליהם לפנים והמחזיקים בהם עתה ונהפכו להיות כמתאוננים. ויש אשר יראו, בקרבתם, גם את המגרעות ואת הצללים אשר לא ראום בחזון, הכוכב הנוצץ מרחוק ישוב והיה, מקרוב, לאדמה עכורה.

בעוד היות ישראל נער, וכל מחשבותיו ומשאות נפשו מָפנים אל סיר הבשר ואל הדגים והאבטיחים והבצלים אשר אכל במצרים, חזה לו משה מחוקקנו חזון־לב גדול ונשגב המבריח מקצה דורות עולמים עד דור אחרון, הלא הוא בספר התורה והחקים והמשפטים אשר שם לפני בני ישראל ללכת בם. משא נפשו היה לעשות את ישראל לעם סגולה, עם המופת, גוי אחד בארץ. ויען היות העמים בימים ההם רעים וחטאים, משחיתים את דרכם ועושי כל תועבה, על כן היה אדיר חפצו להבדיל את ישראל מכל העמים, להקים קיר ברזל בינם ובין שכניהם, למען “ישכון ישראל בדד” ובגוים לא יתערב. גבולות ארץ נחלתם כאשר פֹרשו בתורה, הם גבולות טבעיים: “הים הגדול” במערב, נהר פרת במזרח, מדבר ערב בדרום, והררי לבנון וחרמון בצפון. כל הגוים אשר מפנימה לגבולות האלה הִשָמד יִשָמדו. על עמי אדום, עמון ומואב, אשר לא יכלו להשמידם מפני האחוה, צוה לבלתי בוא בקהל להם, ועל ארץ מצרים, המחֻבֶּרת לארץ ישראל בחבל אדמה, צֻוו לבלתי שוב בדרך הזה עוד ולבלתי התחתן בם גם הם. הנה כי כן היו כל מחשבותיו להקיף את ישראל ואת ארצו חומת סינים להיותם נבדלים מכל העמים ולא יתערב זר בתוכם, וחי כל העם על פי התורה אשר שם לפניהם.

ובני ישראל לא עשו כדבר משה, ומאז באו אל הארץ עד ימי דוד ושלמה ואחריהם, ישבו יחד עם העמים האחרים ויבאו אלה באלה; על כן לא קמו כל מחשבותיו עליהם עד אחרית הימים. לוּ יצא הרעיון הגדול הזה לפֹעל, כי אז התפתח העם על פי דרכו ועל פי תורתו ומורשת אבותיו ויהי מופת לכל העמים בארחות חייו ובחקיו ובמשפטיו הישרים. אפס כי גם הצללים לא פִגרו מִבּוֹא בעקב האור: אם לא קבל מן העמים האחרים בראשונה את הרע, לא היה מקבל מהם באחרונה גם הטוב, וברֹב הימים היה ישראל נופל משכניו בכל חכמה ומדע ובכל מלאכת מחשבת אשר עשו המה בהם חיל, כי רוח האדם לא יעמוד על עמדוֹ, והאיש או העם אשר יתבודד לו וינָזר מכל סביביו יהיה באחרית הימים כעומד בין המהלכים.

מחשבות הנביאים אשר קמו בישראל אחרי משה, היו שונות ממחשבותיו על אדות ישראל והעמים. המה נשאו חזון על גוי ועל אדם יחד, ומשא נפשם היה – כי לא יתבולל ישראל בעמים, אבל כי יבא יום וכל העמים יקרבו לישראל בדרכי התורה והמוסר והיו כל עמי הארץ למשפחה אחת גדולה: “ביום ההוא תהיינה חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות”; “והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו”; “כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”; “ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים”; “כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'”, וכאלה כתובים רבים המורים כי שונות מאד מחשבות הנביאים ממחשבות משה על יחס העמים לישראל, אחרי ראותם כי לא יתכן עוד להבדיל בין ישראל לעמים הבדל עצמי ומקומי כחֵפץ משה, וכי העמים לא היו עוד פרועים לשמצה כבימי קדם. מה רב המרחק בין “ואבדיל אתכם מכל העמים” ובין “ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור, לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל”, בין “כמעשה ארץ מצרים לא תעשו” ובין “וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם”!

גם הרעיון אשר חזו לנו ה“הומניסטים” העברים בימי קדם, לוּ יצא לאור כתֻמו, לוּ קמה האחוה בין ישראל לעמים ויעלו כל הגוים ירושלימה לקחת תורה מציון, כי אז דבקו אחריו גם הצללים, אז נבלע ישראל בגוים והמלמד נמצא למד; כאשר ראינו כמראה הזה בדור אחר, בצאת אנשים מישראל להיות לאור גוים ולתקן עולם במלכות שדי, ויתקנו לאחרים וישחַתו להם, ויצאו ולא שבו למו. הלא זה הדבר אשר היה לסלע המחלקות בין הנביאים האחרונים אשר נשאו נפשם לפתיחת שערי ציון לכל העמים (ראה, למשל, ישעיה נ“ו, 7־3; יחזקאל מ”ד, 9; מ“ז, 22; זכריה י”ד, 16־18), ובין ראשי העם ומנהיגיו בעת שיבת ציון, עזרא, נחמיה וחבריהם, אשר גדרו גדר על גדר להבדיל בין ישראל לעמים, עד אשר גברה יד הסופרים ואנשי הכנסת הגדולה העולים על במת דברי הימים בעת ההיא, על הנביאים האחרונים היורדים מעל במותם.

עזרא וחבריו הסופרים שבו להבדיל כל עֵרב מישראל ויהיו כל מעיניהם לשום פדות בין ישראל לעמים ולהגביל את העם סביב ככל אשר היה עם לבב משה לעשות, והתורה היתה לו, לעזרא, לחק עולם ולפֶלֶס לכל הליכותיו (על כן “ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו כדרך שנִתּנה על ידי משה”). אחריהם החזיקו מרבית החכמים רועי העם בכל דור ודור – אף כי נמצאו בחכמי ישראל גם אנשים אשר בחרו בדרך הנביאים ויאמרו: “חביב אדם שנברא בצלם”, “מפני מה נברא האדם יחידי שלא יאמר אדם לחברו אבותי גדולים מאבותיך”, וכאלה. מימי היונים והלאה נטה העם להתבוללות ומאשריו התאמצו לעצור בעדו ויבנו עליו ויקיפוהו גדר מזה וגדר מזה בחקותיהם אשר חקקו בכל דור ודור מתקנות עזרא ועד גזרות “שמונה עשר דבר”. עד אשר נפזרו בני ישראל בארצות ובעמים ולא היה עוד בידם לבחר בדרך הזה או האחר, והכהנים הקתולים החלו להעיק עליהם מסביב ולגזור עליהם שמונה עשרה פעמים שמונה עשר דבר…

אבותינו האמינו במשיח, בעוה"ב ובכל החזיונות אשר עין לא ראתה, ואמונתם זאת היא עודדתם ותעמידם שמונה עשרה מאות שנה בכל התלאות הנוראות שעברו עליהם. גם בהיותם נִגָּשִׂים ונַענים, מֻכים ונהרגים על קדוש השם היו מאֻשרים מבני בלי־אֵמון אשר בדורותינו, אשר אין להם כי אם ההֹוה וחיי שעה, אשר אין לפניהם לא אמונה ולא חזון־לב; כי ההתבוללות איננה חזון אחרי אשר היא קרובה מאד לשואפיה, הרבה יותר מתחית הלאם ללאומיים, שהמה בידם טוּבם זה ואנחנו לא כן… מה היה לאבותינו בצֹק עתותיהם לולא האמינו כי יבא גואל להם וחש עתידות למו, הלא אז אבדה כל תקוה מלבם ויהיו כעצמות היבשות בבבל, אשר אמרו “אבדה תקותנו נגזרנו לנו”!

עתה אמנם אבדה האמונה ונכרתה מלב הרבים בעם; החזיונות ההם חלפו למו ולא ישובו עוד להחיות את העצמות היבשות, ולולא חזיונות אחרים שעשועינו כי עתה אבדנו בעָניֵנו, חזיונות היוצאים כנטישות רבות מגזע אחד – תחית הלאם – ואליו ישובו.

אם יש בתוכנו אנשים אשר בקֹצר רוחם היו להם תקוֹתינו כמו אכזב וקוראים “רע, רע” כל היום; אם נשמע רבים מתאוננים על המגרעות אשר בישוב ארץ ישראל, בספרות העברית ובכל אבני הפנה אשר יָרִינו לנו ליסד בהן את בית ישראל ולחדש נעוריו – אל נא יפול לבנו, ונהפוך הוא, כי אות הוא לנו כי החלו החזיונות להיות למעשים, כי לבשו עור ובשר ורקמה, על כן נראו המגרעות והצללים.

לוּ הגיד לנו איש לפני חצי יובל שנים, כי בעוד שנות מספר תראינה עינינו בארץ־ישראל מושבות רבות שתולות בנָוֶה ואחינו עולי הגולה עובדים אדמתם ביד חרוצים והופכים מדברהּ לעֵדן, כיום הזה, או לוּ אמר האומר לפני עשר שנים, כי עוד מעט ונאספו תחת דגל הציונות כל בחור וטוב בישראל ממזרח וממערב מצפון ומים, מן היראים וחרדים אשר באונגריה ואשר ברו"פ ועד הדוקטורים חניכי ההתבוללות אשר במערב אירופה ואשר באמריקה, והשמיעו קול ברמה, קול משאלות עם ישראל, באזני הגוים והממלכות, והעירו ועוררו את הכל לתחית העם בארץ אבותיו, ־ היינו כחולמים חלום נעים ולא האמַנּוּ לשמועה. ועתה הנה בא כל הדבר הטוב הזה ועינינו רואות – והנה יצאו אנשים מן הסופרים ומן העם ותקטן כל זאת בעיניהם ויבקשו מגרעות ויהיו כמתאוננים, וכי תבאנה בקֶרב שָנים הגדולות אשר הם מנשאים את נפשם אליהן – ושבו והיו כמתאוננים ובקשו עוד כאלה וכאלה.

לוּ התנבא איש לפני יובל שנים, כי יש יום ועלו על שלחן ספרותנו ממיטב ספרי העמים בחכמה, במדע, במליצה ובחזון, וסופרינו יבראו להם ניב שפתים לקרוב ולרחוק: לפרי מחשבותם ולפרי מחשבות אחרים, לדברים אשר בימי נעורי העם והשפה יסודם ולרעיונות חדשים מקרוב באו, כי עתה אמרנו אל הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא: כַּלה נבואתך וצא, כי אין מקוה לישראל על זאת. ועתה הנה בא החלום הנעים הזה, הנה נִשׂבע בהקיץ פריוֹ, הנה כתבי עתים וספרים עברים יוצאים חדשים לבקרים וקוראיהם ירבו למאות ולאלפים – ונפשנו לא תשבע רצון, ונוסיף לבקש עוד. אל נא נתעצב על המראה הזה, כה ידרשו וכה יוסיפו; אך גם הוָּאש לא נוָאש ולא תרפינה ידינו. אל נא יֵקַל בעינינו כל אשר השגנו עד כה, כי רב הוא; ואל נאֹמר הון, כי עוד רב ממנו אשר עדֶן לא היה. מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואשר אין לו כל – גם הרצון יחסר לו. איזה עני – השמח בחלקו בקניני הרוח והלאם, ואיזה עשיר – המודה על שעבר ושואף להבא. ותהי זאת נחמתנו, כי אין כל מעשה אשר לא תהיה ראשיתו מִצער, ואחריתו תלך הלוך וגדול הלוך וטוב. גם הקב"ה היה “בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הנין לי ודין לא הנין לי”.

עמים רבים ראו עולמם בחייהם, תעודתם וחזיונות לבם באו להם – ויבאו עד קִצם; וישראל עם עולם חליפות רבות לו, חליפות חזיונות לתקופותיו, ואחת מהנה לא נמלאה – כי לא מִלא צבאוֹ עלי ארץ. גם חזיונות הנביאים הראשונים, גם החזיונות אשר לתקופת הגלות, גם החזיונות אשר חזה לו העם בדורותינו, לא באו ולא יבאו מהרה כתֻמם, ככל אוַת נפשנו, כי עוד חזון למועד ולא כלו כל הקצים. דברי ימי העמים יגידו לנו, כי כל עוד לא עלה העם עד מרום קץ מאוַייו, חזיונו ותעודתו, הוא הולך וגדל, ובבואו עד ראש הפסגה חלפו ימי העליה ובאו ימי הירידה תחתם, כי אין עמידה בטבע ולא בקורות העמים ועלילות בני האדם. וכי יהיה לעם כח־חיים חזק ואמיץ ואֹרך ימים מנו לו, אז יעלה וירד ומשפֵל המדרגה ישוב לעלות עוד; כלבוש יחליף חזיונותיו לתקופותיו וכנשר יחדש נעוריו. הבבלים והאשורים, היונים והרומים היו להם תקופות העליה פעם אחת, וכבוא ימי הירידה כשלו ונפלו וירדו מעל במות עולם. גם לחייהם המדיניים גם לספרותם חזון אחד ודרך אחד היה. וישראל גוי אחד בארץ מה רבו חליפותיו, מעלותיו ומורדותיו גם בחייו גם בספרותו מנעוריו ועד עתה! “בני ישראל נמשלו לכוכבים ונמשלו לעפר”, כמלאכי אלהים עולים ויורדים הם בסֻלם ימות עולם, כשהם עולים עולים עד לרקיע, וכשהם יורדים יורדים עד לעפר – וממקום רדתם פלאים משם הם שבים לעלות.

---

הַשָּׂפָה וְהָעָם: מאמר ראשון

מאת

מנחם מבש"ן

א

מראה מוזר נגלה עתה לעיני המתבונן בהליכות חיי הרוח אשר לעמנו: ספרותנו ירדה עשר מעלות אחורנית במעלות אשר עלתה בדור ההולך, ושפתנו־דרושה עתה יותר מאז, בשמה יקראו כה וכה, באהבתה ישגו, בכבודה יתיַמרו ואת מליה יצפצפו ויהגו הקטנים עם הגדולים, בבתי ספר ובבתי מועד לעם.

מה משפט המראה הזה ומה דמות נערוך לו? האמנם לא נזק הוא שהיה לנו כי אם תמורה ושנוי־ערך? לא חֶסר בָּאָנו, כי אם בריאה חדשה היא, אשר רֻקמה בסתר בצפוני העתים מעט מעט, למען אשר תשלים חֻקה עתה לעינינו או בקרב הימים הבאים? האמנם ירדה שפתנו משוק הספרות למען ראות חיים בפי העם ולחַיות ממנו זרע־ברכה לספרות העתידה להתחדש, ככל אשר תשוב שפעת התבואה, אשר נגרעה מאסמינו בעת הזרע, ותעלה ותבא אלינו בהמון מתחתיות הארץ להוסיף לנו תבואתנו?

וחזון־לבנו זה, תחית השפה בפי כל העם, החזון אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו, להִנָחם בו אחרי כל התקוות אשר נהפכו למפח־נפש, אחרי אשר ספרותנו היתה לנו כמו אכזב, מעינותיה נסכרו או נסבו לאחור או נבקעו ויצאו למרחוק מעבר לגבולות הלשון העברית, ־ החזון היפה הזה, היש לנו תקוה ויכלת להגיע אליו? ואם יש – איכה נעשה ונצליח?

אך נשובה לאחור ונראה מה נעשה לשפתנו מימי קדמתה ועד הדור האחרון.

מימי הבית הראשון והלאה באו בני ישראל בהתחברות: בראשונה עם עמים וארצות אשר לשונם היתה קרובה לעברית ואשר על כן היה מושבם טוב בתוכם – כי קרבת הלשונות הולידה קרבת הדעות, וקנאת הדת עוד טרם תהיה בימים ההם ובארצות ההן – אך הלשון העברית נעזבה ונשכחה מעט מעט מפני אחותה־צרתה; ואחרי כן עם עמים “עמקי שפה וכבדי לשון”, אשר היו גם בעלי דתות חדשות מעירות קנאה, ולא היה ליהודים פתחון־פה ולא תקומה בתוכם – אך ללשונם נהפכה הרעה הזאת לטובה ולפליטה גדולה. כן יהיה תמיד: כטוב לישראל בעמים יעזוב את שפתו, ובצר לו בתוכם, ידבק בה.

ימים רבים לפני גלות היהודים בבלה, שפכה הלשון הארמית, אֵם העברית או אחותה הבכירה¹), את רוחה על כל הארצות אשר סביבות ארץ־ישראל ותהי ללשון אנשי המעלה בעם ועם, כאשר היתה הלשון היונית אחרי כן בארצות ממשלת הרומים. מלכי אשור החזיקו סופרים השומעים ארמית, למען יהיו למליצים בינם ובין בני הארצות הסרות אל משמעתם; וגם במצרים היו מהלכים ללשון הזאת, כאשר נדע על פי הכתבות אשר הוציאו החופרים ממעבה האדמה. ובהיות לארץ־ישראל רב ענין עם אשור עד ימי יאשיהו ואחרי כן עם בבל, מראשית ממלכת נבוכדנצר והלאה ־ והיחס יחס עם קטן לגדול ממנו־הלא היו מהלכים לארמית גם בארץ הזאת בתוך השרים ומרום עם הארץ (מ“ב י”ח, 26). והלשון הזאת השרישה שרשיה בארץ, ותשפוך מרוחה על העברית, ותכבוש אותה בביתה, ותביא בה ערב רב למרות עיני הנביאים, השומרים משמרת לשון עמם והחרדים על טהרתה. כי אמנם לא נשגה אם נדַמה בנפשנו, כי עמדו הנביאים – ה“פוריסטים” אשר היו בימים ההם – ואחריהם הסופרים הראשונים בעלי האסֻפות בכל מאמצי כחם נגד הזרם הארמי הזה, אשר התעתד להפוך את הלשון העברית ללשון עלגים (ראה, למשל, יחזקאל ג', 5), עד אשר הָשלמו לו או נכנעו מפניו בדורות הבאים; ככל אשר נלחמו בימי החשמונאים האחרונים הלאומיים בישראל וגם הלאומיים ברומא – כמעט בעצם העת ההיא – אל הזרם היוני או “חכמת יונית”, ואחרי כן הָשלמו לו אלה ואלה. – ואם לא נמצא כתוב מפֹרש כי הוכיחו הנביאים את גדולי העם על עזבם את לשון עמם, הלא היתה זאת יען היותם אנשי ריב להם על עונות גדולים וכבדים הרבה יתר מאד: גנֹב ונאף ורצֹח וקַטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים וכו', ועל כיוצא בזה נאמר: קם ליה בדרבא מיניה.

הנה כי כן החלה הלשון הארמית להתהלך בתוך העם בעוד היותו על אדמתו ולהורות לפניו בבלה. העברית, אשר כבר היתה מפֻתחה וכלילה מן הארמית, נסוגה אחור בכח המסבות אל הלשון אשר ממנה התפתחה ואשר צמחה למעלה למעלה מערוגות מַטָעהּ: הבת המגֻדלת שבה אל ערש אמה ואל חדר הורתה. על כן לא נתמה על החפץ, כי אחרי שוב בני הגולה מבבל, ששם ישבו אך כימי דור אחד ורבים מן הגולים עוד ראו את הבית הראשון בעיניהם, ־ נכרתה לשון אבות מפי רֹב העם והארמית באה תחתיה; כי לא בפתאם היה הדבר.

בארץ ישראל היתה לשון הספרים לִבְלִיל עברי־ארמי, וספרים רבים נכתבו ארמית (פרקים מספרי דניאל ועזרא, מגלת תענית ומקצת הספרים החיצונים) גם אחרי היות הלשון היונית שלטת בכל הארצות מסביב ומתהלכת גם בארץ ישראל בפי העם או בפי גדוליו. רק הפרושים והתנאים היוצאים בעקבי הסופרים החזיקו עוד בעברית – הבלולה בארמית – בבתי מדרשיהם ויהיו שונים בה את ההלכות ומבארים בה את חקות התורה עד אחרי חתימת המשנה. אחרי כן כתבו הסופרים פעם ארמית־סורית, פעם עברית כל ימי ממשלת היונים בארץ־ישראל. וכפרוֹץ הלשון היונית בארץ ותהדוף מפניה את הארמית־הסורית, וכגבוֹר הלחץ על שארית ישראל בארצו, נכתבו שם כל הספרים עברית: המדרשים, המסכות הקטנות, ספרי־חזון שונים. התורה תֻּרגמה ארמית מימים קדמונים והתרגום בא בקהל בבית הכנסת, ולא היה פוצה פה ומצפצף; ודבַר התרגום היוני שנעשה באלכסנדריה היה “קשה לישראל (אשר בא"י) כיום שנעשה בו העגל”, ובימי יוסטיניאן נפתלו היראים והחרדים נפתולי אלהים עם המבקשים לשום מקום בבתי הכנסת לתרגום היוני ואשר באו עליהם בכח גזרת המלכות. רק באלכסנדריה, ששם פִּלֵס הזִכּוּי נתיב להתבוללות היהודים בשכניהם מראשית שִׁבתם שם, ויהיו יהודים בבית הכנסת ויונים בחוץ, ־ המירו את לשון עמם בלשון יון ולא נכתב שם דבר בעברית כל הימים.

ובבבל היתה הלשון הארמית לבדה ללשון היהודים ובה כתבו אל נכון כל ימי התקופה הארֻכּה, מימי שיבת ציון ועד ראשית ימי האמוראים, ספרים רבים, כ“ספרי דאגדתא” הנזכרים בתלמוד פעמים רבות, וכאלה, אשר אבדו מתוך הקהל, ־ עד ימי רב ושמואל, אשר הביאו מארץ ישראל את המשנה וגם היו למחיה מעט ללשון העברית. ואחר שבה גברה הארמית על העם ועל סופריו. ואם ר' חנינא חשָבָהּ לטובה “שקרוב לשונם ללשון תורה” (פסחים פ"ז(:, הנה, כאשר ראינו, היתה קרבת־הלשונות הזאת, יחד עם החיים הטובים אשר ראו שם בתוך עם הארץ, סבה לעזיבת “לשון תורה”.

אחרי אשר פשטו הערבים על ארץ רבה והיהודים ראו את לשונם, כי קרובה גם היא אל העברית, היתה להם הלשון הזאת, לעם ולסופריו, תחת לשון אבות; תחת אשר אחיהם בארצות ממשלת הנוצרים, ששם לא היתה לא קרבת־לשונות ולא קרבת־דעות, החזיקו בלשון עמם. ויכתבו ר' סעדיה גאון והבאים אחריו עד הרמב“ם, רֹב דבריהם ערבית (מלבד ספר “משנה תורה”, שהוא נועד גם לאהלי תורה אשר בצרפת); רק הדברים אשר היו להם אל האלהים – דברי שיר ופיוט, שהיתה הורתם ולידתם בקדושה, ותפלות וברכות – כתבו ב”לשון הקדש" מעולם. והרבנים והחכמים אשר בארצות “אדום”: ר' שבתי דונולו, ר' נתן הבבלי בנרבונה, ר' נתן בעל הערוך, האלמוני בעל היוסיפון, רגמ“ה, רש”י, בעלי התוספות, הראב"ע (שכתב פירושיו וספריו במסעיו בארצות הנוצרים) ועוד, כתבו דבריהם עברית.

בעוד דור אחד אחרי הרמב“ם היתה, במסבות המתהפכות בספרד, הלשון הערבית הלוך ושוֹב מעל אדמת הארץ הזאת, עד כי עוד מעט שוטטו רבים ויבקשו וימצאו בכבֵדות מתרגמי עברית לפירושי המשניות להרמב”ם; ולשונות ספרד ויתר עמי הנוצרים, אשר צמחו מתערובות לשונות העמים הפראים יורשי רומא עם הלשון הרומית ההמונית, עודן סמדר בעת ההיא, טרם תצלחנה לדברי ספר, והלשון הרומית הברורה – לשון הספרים – השתמרה אך בידי הכהנים והנזירים ובבתי הספר אשר תחת ידיהם כל ימי הבינים. על כן כתבו הרמב“ן והחכמים הבאים אחריו את דבריהם עברית, ולא בגלל היות הלשון העברית בימים הראשונים בלתי מוכשרת לבאר בה ענינים עיוניים עד שנתרחבה ע”י העתקות התבונים, כדברי שי“ר (במכתבו אשר בראש מחברת הערוך לר' שלמה פרחון, פרסבורג תר"ד) ואחד העם (על פרשת דרכים ח"א, ע' 186), ועד שהוסיפה להתרחב עוד בעת החדשה ע”י הפעולה אשר “פעלו גם הלשונות החדשות איטלקית, צרפתית ואשכנזית על לשון זו המעורבת ונכנסו בה גם מהן קשורים חדשים ויפים (?)” (שי"ר, שם). ואם יאמר שי“ר: “ואלו היתה לשוננו זו בתבנית כזאת מימים קדמונים אין ספק אצלי, שלא היו מתחילים הגאונים כלל לכתוב חבוריהם ותשובותיהם² בלשון ערבית”, הלא נצדק יותר בהפכֵנו את הדברים האלה, לאמר: אין כל ספק, כי לוּ כתבו הגאונים ואשר היו לפניהם את כל דבריהם עברית, לוּ שמו את הלשון העברית, המרחפת מימי הסופרים והתנאים הראשונים מאות שנים באהלי התורה, ע”י הכתב כיתד תקועה במקום נאמן, כי אז כבר היתה לשוננו שלמה ומפֻתחה מימים קדמונים. כי הנה מראשית ימי התורה שבע“פ נלוו על ההלכות, שנשנו בבתי המדרש, וכוחים ופלפולים, טענות ומענות, אשר לא נאספו אח”כ אל המשנה מפני הקצור, ויהיו ברֹב הימים לתלמוד. וגם בכתבי הקדש, בעניני הכהנים, עוד ישנם – כדברי שי"ר שם – איזה דרכי וכוח וסברא ויותר היו נמצאים, כפי השערתו, בספרי הכהנים שנאבדו מאתנו. לא מקֹצר־יד, אפוא, נכתבו כל אלה באחרית הימים ארמית או ערבית, כי אם מפני הרוָחה: חניכי משה והנביאים בחרו מאז ועד היום לרדת מן ההר אל העם; הם נמשכו תמיד אחרי הזרם, תחת אשר יפַלגו המה לַשֶטף תְעָלה.

ללשון הרומית, אשר הולידה בדור אוגוסט ספרות עשירה ויפה, נתנו סופרי הדורות הבאים – בהם גם בני עמים אחרים וארצות רחוקות – כבוד וגֹדל ויוסיפו לכתוב בה את ספריהם מאות שנים, גם אחרי אשר נִתּק פתיל חַיָתהּ וגם אחרי אשר הוחל לכתוב דברי ספר בשפות החדשות; וכן עשו בארצות אירופה בעת החדשה לשפת צרפת, אשר קדמה לבַכּר פרי תפארת, גם אחרי הֵרָאוֹת נצני הלשונות הצעירות ממנה; ־ וחכמי ישראל וסופריו לא קמו כגואלים ללשון אבות, לא שקדו ולא שמרו את משמרת טהרתה ותקומתה ולא שמו מעולם דרך הֵנה פניהם, כאשר נשוב נראה זאת בפרקים הבאים.

ב

בעת היות דברי פי הנביאים לדברי ספר, ל“מַשְׂמרות נטועים” ביד בעלי אסֻפות, והד קול הנביאים האחרונים עודנו מתהלך בקרב ישראל, כבר חדלה הלשון העברית להיות לשון מדֻבּרת; ותחתיה באו, מן העת ההיא והלאה, אחת אחר אחת, ארמית־סורית, יונית, רומית, ארמית־פרסית, ערבית, “יהודית” – אשכנזית, “יהודית”־ספרדית, ועוד. ־ בימי שיבת ציון כבר היה על עזרא ועל ה“מבינים” אשר אתוֹ לבאר את התורה לעם, ולפי מסֹרת ישָנה (נדרים ל"ד) גם לתרגם אותה ארמית. צעירי בני ישראל דברו בלשון עם ועם ולא הכירו לדבר יהודית (נחמיה י"ג, 24), הוא דרך צעירינו עד היום הזה. ואולם לא רק מפי העם נכרתה הלשון העברית בלא עת, כי גם בכתב בא בלשון אבותינו הטהורה, לשון הנביאים והמשוררים לבית הלוי, ערב רב מן הלשון הארמית, אשר העלו עמהם עולי הגולה מבבל, בטרם תבא הלשון הזאת כֻּלה תחתיה. רֹב ספרי הכתובים יתנו אותותם על רדת הלשון והתקלקלה ע"י “בני תערובות” כאלה. ואולם יהיה אשר יהיה, באסוף בעלי האסֻפות את פרי הרוח אשר נשארו מימי פרוח השפה – ספרי הנביאים – ובעָרכם אותם על ספר, מלטו את הלשון העברית מן האבדון וישימו אותה באוצר ישראל למשמרת לדורותיו. מה היה גורל כתבי הקדש בעם ומה היה יחס העם לסגולתו זאת, המקור האחד לעברית הטהורה, מעין לא־אכזב לתחית הלשון הזאת – זאת נראה עוד מעט.

בימי שיבת ציון וגם אחרי כן לא היתה עוד העת משחקת לפני עם ישראל כאשר בימי נעוריו. כי היה עליו לעמוד על נפשו מפני הגוים – השמרונים ואח"כ היונים – המציקים לו בארצו ולשמור דרכיו מפני רוח הטֻמאה וההוֹלֵלות וארחות פריצים, אשר לשכניו הרעים ההם. התקופה הנזעמת ההיא אָצלה מרוחה הקשה על העם ועל מאַשריו ותתן פנים נזעמים גם להליכות חיי הרוח. לעת כזאת ישימו מאַשרי העם את כל לבם אל משמרת עָצמוֹ ולא אל סלסול שפתו; ושקדו להוסיף חק על חק ומשמרת למשמרת, “צו לצו, קו לקו”, למען הגבל את העם מסביב ולא יתגאל בטֻמאת בני הנֵּכר ובחטאותיהם הרובצות לפתחי שעריו. ולעת כזאת תהיה התורה לבדה, או החקים והמשפטים אשר בתורה לבדם, דרושים לעם, לחכמיו ולסופריו; את אלה יפַתּחו וישַׂדדו, יעמיקו וירחיבו, למען הוציא חדש מן הישן – ובעבודה הזאת הלא יביטו אל התֹּכן ולא אל המליצה – אך בחלק הספורים והחזיונות אשר בכתבי הקדש לא ימצאו כל חפץ וכל ענין לענות בו. גם המה גם האנשים ההוגים בם, כי נחה עלהם רוח השירה – בעלי האגדה – לא נחשבו ולא נכבדו בעיני חכמי ישראל כל הימים. ותחת אשר היונים והרומים כִּבדו וסִלסלו את חכמת המליצה והדִבֵּר ויורו אותם בבתי המדרש ויכתבו עליהם ספרים רבים, לא נחשבו המעלות האלה בישראל עם התורה והמוסר, ולא שמו אליהן לב. מוריהם וחכמיהם הורו את העם “את המעשה אשר יעשו” ולא, כעמים ההם, “את הדִבֵּר אשר ידברו”.

בעת חתום כתבי הקדש (העבודה אשר החלה בתקופת פרס ותכל בימי חרבן הבית השני) “נגנזו” ספרים רבים, ובהם ספרים, אשר מוצאותיהם מימי פרוֹח השפה; ורבים בקשו “לגנוז”. בתוך הספרים אשר דנו עליהם המבקרים וכמעט גזרו עליהם גניזה, נמנו גם יחזקאל, משלי שלמה, שיר השירים, קהלת, איוב ומגלת אסתר (חגיגה י“ג; אבות דר”נ פ"א, ובמקומות אחרים). ובשפוט השופטים את אחד הספרים לקבלו או להרחיקו, לא עֶרכּוֹ וטוּבו היו להם לקַו המִדה, כי אם אל זה הביטו, אל דרכו בקֹדש וביראת אלהים, אל יחס עושהו לתורה ולמצוה ולמסורת אבות, וכה היו קשים ונמרצים בעבודת הבקרת הזאת, עד כי בעלי התלמוד (סנהדרין ק') יחפשו את בן־סירא בנרות, למען דעת מה ראו הראשונים על ככה להוציאו מתוך כתבי הקדש!

בן־סירא, חשמונאים א' וספרים “חיצונים” אחרים, אשר נכתבו בראשיתם עברית, לא השתמרו בישראל בכתבם הראשון, אחרי אשר נגֹאלו מן הקדושה, כי אם בתרגום יוני או סורי (ואולם אם שרידי בן־סירא העברי, אשר נמצאו במצרים בגניזה, כֵּנִים הם, כי עתה לא גָדַל הנזק באבוד עברית כזאת מקרב ישראל³.

בימי הבית השני קמו הצדוקים לנתק את מוסרות הקבלה ולהקדיש אך את החקים ואת המשפטים הכתובים על ספר. ואחריהם קמה עדה אחרת חדשה, אשר שּרשה על אדמת ישראל ונוֹפה יצא חוץ למחנה ואשר פרצה עליה פרץ בימי חרבן הבית ובדור השני ותאמר לנתוץ ולהרוס את מבצרי ישראל הנשארים, אשר לא חלו בם ידי הרומים, את היכל ישראל ותורתו, עד היסוד בם. אנשי העדה הזאת לקחו להם את דברי הנביאים למחזיק ולמעוז ויחזו בם תהפוכות וירימו על נס את הדברים אשר מצאו להם כן, ויכבשו אותם בחזקת היד להיות לאותות ולמופתים על דעותיהם (כי כבר היה הדרך המעֻקל הזה, דרך הרמז והסוד וגלות פנים שלא כהלכה בבאורי המקראות, סָלוּל לרבים מימי בעלי הרמז האלכסנדרונים). גם אגרות שלחו בערי ישראל ובמושבותיהם אשר בארצות הגוים, להטות לבבם אליהם, אגרות כתובות עברית, ארמית ויונית ומלאות פסוקים מן הנביאים ומן הכתובים, אשר הביאו בהם רוח אחרת ויטו אותם לחפצם. האגרות או “הגליונות” (שבת קט"ז) האלה שפכו רוח עִוְעים על אנשים רבים, ורבים פסחו אז על שתי הסעיפים או נבדלו מתוך הקהל. וירא ישראל וגדוליו וחכמיו וינועו ויעמדו מרחוק, ־ ויוסיפו לרָחקה מכתבי הקדש, אשר בהם שָמֵן חֵלק אנשי ריבם, ולהרחיק מהם גם את העם. וכאשר בקשו תחבולות בימי הצדוקים לרומם את התורה שבע“פ מעל לתורה שבכתב ולהרחיק את העם מן התורה הכתובה, עד שגזרו על כתבי הקדש שיטמאו את הידים (דבר שהיה סבה לוכוחים בין הצדוקים ובין הפרושים; ידים פ"ג, הלכה ה'), כן הוסיפו לגזור בעת ההיא שלא לקרא בכה”ק “שמא יקרא בשטרי הדיוטות”… ואמרו (שם): “אין קורין בכתבי הקדש מפני בטול בית המדרש, אבל שונין בהם ודורשין בהם” (להוציא איזו הלכה או דרש בתורה שבע"פ). ויוסיפו עוד לאמר לעמת העדה החדשה ההיא: “לא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע“פ” (גיטין ס', ויותר מפֹרש: שמות רבה, פרשה מ"ז). הנה כי כן היו חכמי ישראל קרובים להוָאש גם מנחלתנו זאת, מכתבי קדשנו ותפארתנו, ולעזוב אותה לזרים, אשר פרשו את ידם עליה, ככל אשר עזבו את ארץ אבות מפני עקת אויב!…⁴

המשנה, המשניות החיצונות (התוספתא והבריתות), שני התלמודים, המסכות הקטנות והמדרשים וכל אגפי הספרות הזאת, נכתבו מקצתם עברית־המונית⁵ בלולה במילים ובמבטאים אשר ללשונות יונית, רומית וארמית, ומקצתם ז’רגון עברי־ארמי־פרסי או סורי. בכלל התהלכה באהלי יעקב בארץ־ישראל הלשון העברית (אך לא עוד העברית הטהורה) ובבבל־הלשון הארמית. ואחרי העתק כנסת ישראל מעט מעט מארץ־ישראל בבלה, ואחרי צאת התלמוד הבבלי, גולת הכתרת לכל ספרות ההלכה בדורות ההם ומקור נפתח לחיי הרוח בישראל מן הוא והלאה, גברה הלשון הארמית, אשר נקדשה בעיני העם ע"י התלמוד, על הלשון העברית, אשר אמנם היתה לה עוד שארית כמעט גם אחרי כן בספרות האגדה; עד אשר הוחל לדבר ולכתוב ערבית, מימי המאה השניה לגאונים והלאה, והלשון הזאת שפכה את ממשלתה על עבודת הרוח בישראל מבבל ועד ספרד כחמש מאות שנה ויותר.

ג

על כתבי הקדש עברו כאלף שנים עד אשר הוחל לנקד אותם, וכאלף ושלש מאות שנה – עד אשר נכתב עליהם הבאור הראשון. הוא נעשה, לפי דברי רבים, ביד ענן ראש הקראים; והנקוד (וכן המסורה) ביד אנשים אשר לא נחשבו הם ופעלם – הצלת כתבי הקדש ולשון הקדש משכחה ואבדון – בעיני בני דורם להשאיר שמם וזכרם בכתב בית ישראל! התרגומים המעטים, שרידי ימי קדם, אשר היו להאיר עיני העם בכתבי הקדש, היו שנואי נפש חכמי ישראל ותהי אחריתם לאבדון או לשכחה (מגלה ג'; שבת קט"ו); והתרגומים המאוחרים – הנה כבר יש אשר היו בעליהם מגששים כעורים קיר במקומות רבים, מבלי דעת עוד את הקריאה הנכונה⁶ – בשום בעלי המסורה פניהם לצרף ולזקק את התנ"ך, כבר עלו בו המון שגיאות רבות – כחלקה נעזבה אשר תעלה כלה קמשונים – עד כי גם אנשי חיל אלה גם הבאים לעולל אחריהם עד היום הזה לא מצאו עוד ידיהם לתקן ולישר את הכל, ועוד נשארו אחריהם “עוללות”.

אמנם כי היו בחכמי המשנה והתלמוד ובאנשי דורם אנשים, אשר שקדו על כתבי הקדש לא רק להלכה ואשר טפחו גם את הלשון העברית בטהרתה וינסו כחם להביע בה דברי מליצה ושיר. ר' מאיר ידע את התנ"ך בעל פה (עירובין י“ג; מגלה י”ח), ויעמד מצוה על העם לדבר בלשון הקדש (ירוש' שבת פרק א'), ויהי ממשל משלים רבים (סנהדרין ל"ח). בר־קפרא, נאמן בית ר' יהודה הנשיא, דבר עברית טהורה ונמלצה ויעש לו שם בשירי שנינה. אנשי בית הנשיא ואמהותיו דברו עברית, אך הוא לא קנא ללשון עמו קנאה גדולה כר' מאיר מורו וייטב בעיניו כי ידבר העם יושב ארץ־ישראל עברית או יונית (בבא קמא, פ"ב). רב, תלמידו, חבר תפלות ראש השנה, או מקצתן, ויכתבן עברית צרופה, כלשון התפלות הקדמוניות. אך התלמוד שם את התפלה כאחד הדברים הנאמרים בכל לשון (סוטה ל"ב), תחת אשר יעמיד מצוה על העם כלו ללמוד ולשמוע את לשון התפלות. – בימי שמחה ובימי אבל, וכן בעת צאת התלמידים מלפני מוריהם, או בסמוך המורים את ידיהם על התלמיד, אשר מָלאו ימי לִקחוֹ, נשמעו שירים. קינות וברכות בעברית טהורה, ואנשים אשר נשא אותם רוח השירה והמליצה, נסו לכתוב “ברכות וקמיעות ומענינות הרבה שבתורה” ויעשו מעשיהם בהֵחבא מיראת חכמי ישראל (שבת קט"ו), אשר החרימו את מעשי ידיהם משום “מקרא־מדה ואינה מדה; גמרא־אין לך מדה טובה הימנה” (ב“מ ל”ג; מס' סופרים פ' ט"ו, ה'). ־ ואולם הצפרים הבודדות האלה לא הביאו עת הזמיר ללשון העברית.

חתימת התלמוד היתה סבה גם היא להשכיח את כתבי הקדש מקרב ישראל גם במקומות הרחוקים ממערכות המלחמה הדתית והוכוחים אשר היו בין חכמי ישראל ובין חכמי הנוצרים; כי רק אותו למדו מעתה אבות לבנים ומורים לתלמידים והגאונים וראשי הישיבות לכל אשר אתם, ובו חזו חזות הכל. המצוה ללמוד וללמד לא חלה על כתבי הקדש ו“הנודר הנאה מחברו מלמדו מדרש, הלכות ואגדות, אבל לא מקרא” (נדרים ל"ה). אמנם היו, לפני חתימת התלמוד ואחרי כן, גם בעלי אגדה ומדרש, אשר דרשו לפני העם בשבתות ובמועדים בדברי אגדה ובדברי הנביאים, אבל אלה היו המעטים, ולא הנכבדים, בתוך חכמי ישראל. ־ גם אחדים מן החכמים, אשר היה להם דבר עם הנוצרים הראשונים ויהי עליהם להתוכח עמהם ולהִכון לקראתם, הגו בכתבי הקדש משום “ודע מה שתשיב”. לפני מות ר' יהושע בן־חנניה שאלוהו תלמידיו: “מה תהוי עלן ממינאי?” (אחר שאין בנו איש יודע מבין בכה"ק, אשר יוכל לדבר עמהם משפט); ויענם בלשון הכתוב: “אבדה עצה מבנים – נסרחה חכמתם” (חגיגה ה'). אבל נבואתו זאת לא נתקימה כי אם למחצה, כי אמנם אבדה עצה “מבנים”, אך “חכמתם” לא נסרחה; כי גם בימים ההם גם בכל ימי הדורות הבאים הרבו חכמי הנוצרים הראשונים ו“אבות הכנסיה” מן הירונימוס ועד יוחנן ריכלין ועד לותר להגות בכתבי הקדש וללמוד אותם מפי חכמי ישראל, ויתרגמום ויבארום ויהפכו בהם ויעשום לכלי־קרָב על ישראל ועל תורתו בוכוחי הדת, אשר היו גם בפה גם בספרים גם מעל הבמות. המבארים הנוצרים, מימי אבות הכנסיה ועד ימי רש“י, ועד בכלל, בארו את כתבי הקדש על פי פשט, רמז, דרוש, סוד. הסוד הצפון בכה”ק הורה לדעתם על חיי הנשמות, חיי העוה"ב, והרמז – על משיחם, קורותיו ותלאותיו, ועל הכנסיה הנוצרית. ככה, למשל, פרשו את שיר השירים בדרך רמז על משיחם (החתן) ועל הכנסיה (הכלה). וכן עשו חכמי הנוצרים גם בדורות שאחרי כן, באמצם להם את הקבלה לפרוץ כל גדרותינו. בכלל היו כתבי הקדש קרובים מאד אל החכמים והסופרים הנוצרים כל ימי הביניים ויהיו להם למופת ברֻבי ספריהם אשר כתבו; גם בני העם שמו לבניהם שמות עברים, אשר בחרו מכתבי הקדש (תחת אשר היהודים קראו לבניהם ולבנותיהם שמות כשמות הנכרים, אשר גרו עמהם, ויהי לאיש איש מהם שני שמות, שם קדש ושם חֹל): נחלתנו, אשר מָאַסנו, נהפכה לזרים.

הקראים, אשר שבו והשיבו רבים לאשר העמיקו סרה בית ישראל, לכתבי הקדש, היו בראשונה גם הם נסִבה להרחיק את העם ואת חכמיו מן התנ"ך, עד שקם רב סעדיה גאון (אחרי עבוד הקראים לבדם כמאתים שנה את עבודת הבאורים לתנ"ך וחֵקר הלשון ואחרי כתבם ספרים רבים עברית טהורה, אשר לא נראתה כמוה בספרות הדורות הראשונים) ויפתח בתרגומיו ובבאוריו ובספריו בתורת הלשון, את השער הזה הסגור לפני הרבנים, למען אשר לא תגדל עוד תפארת הקראים עליהם.

אם נסב עינינו מנגד הפיטנים, “מרחיבי השפה” אך לא בוניה, וראינו והנה הזרע אשר זרע רס“ג השריש ויעש פרי בספרד ואח”כ בנגב צרפת. שם נעשו גדולות בחקר הלשון, בשיר ובמליצה מאות שנים, תחת אשר בצרפת הצפונית ובאשכנז שקדו רק על התלמוד לבדו ובעבודת הבאורים לכה“ק עבדו רק מעט (מנחם בן חלבו, רש"י) ובמליצה ושיר לא נעשה דבר. לעומת זה לא היתה דעת הלשון העברית נפרצה בעם בארצות מושב ר' יהודה הלוי, החריזי, הרד”ק והבדרשי ועוד מעט ובקסטיליה “היו רובם עמי הארץ ולא יכלו להתפלל אפילו מתוך הסדור” (תשובת הריב“ש, ל”ז⁷). ואך במקומות אשר שם השרישה תורת התלמוד שרשיה בתוך העם, בצרפת ובאשכנז ואח"כ בפולין, היתה הלשון העברית – ההמונית – קנין כל העם וגם הניחה את רוחה בז’רגון האשכנזי הרבה יתר מאד מאשר בז’רגון הספרדי, כידוע.

גם שרפת ספרי הרמב“ם ע”י הקנאים והרחקת הלמודים האחרים מפני התורה התלמודית, גם צאת הקבלה בעת ההיא על הארץ, הועילו להסיג אחור את הלשון העברית ולשום את הארמית, לשון הזהר, ל“לשון קדש” חדשה… עם ישראל שב לתת ללשון הזאת יתד במקום קדשו: בתפלותיו, בספרותו וגם בשירתו, עד הדורות האחרונים.

ד

ימי הבינים עברו, הגוים הלכו לאור תורתנו: כתבי הקדש, אשר היו עד הימים ההם כמעין חתום לעמים הקתולים, תֻּרגמו ללשון עם ועם ואור חדש האיר על אירופה – ולכל בני ישראל היה חֹשך במושבותם: החלוקים והפלפול, מולדת פולין, מזה, והקבלה החדשה, מולדת ארץ־ישראל, מזה, ובתה, החסידות, אשר השפילה מפניה גם את ההגיון התלמודי, גם את ההשכלה, גם את חקר הלשון – כל אלה חברו יחדיו להשכיח את התנ“ך ואת לשון הקדש מקרב ישראל. הבחורים חשבו להם לחרפה “ללמוד בישיבה פרשה חומש עם רש”י וקפיטל בנביאים ובכתובים”, גם המלמדים וראשי הישיבות, “למדו עם התלמידים גפ”ת, ואם יודע להקשות איזה קושיא ותירוץ – חכים ורבי יתקרי; ובתנ“ך אין לו שום ידיעה ולה”ק מונח בקרן זוית" (פרי מגדים, בהקדמה); תחת אשר הנוצרים שקדו על התנ"ך ועל חקר הלשון העברית ויעשו בם חיל (סדור ר' יעקב עמדין, חלון המצרי).

ככה היתה “המצוה הקלה”, מצות למוד לשון הקדש (רמב“ם, אבות פ”ב, א') קלה ונקַלה מאד בעיני הרבנים (המקדישים והמעריצים כל מצוה קלה באמת וכל מנהג קל שבקלים, אם אך מוצאותיו מקדם) כל ימי הבינים ועד העת החדשה ועד ימינו אלה. מפני הגזרה התלמודית “לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא וכו'” (ע“ז י”ט;) כבר נמצא מנוס ומפלט (ראה תוספות, שם). ובכן היה בישראל דבר אשר לא יֵאמן כי יסֻפר מחוץ למחננו: עדת החכמים והסופרים בעם – כאשר כן היו הרבנים מעולם למלאכתם ולמשמרת פקודתם – לא ידעו ולא שמעו את לשון עמם בטהרתה. את ספריהם ואת פסקיהם ואת כתביהם לכל מעשה בית־דין כתבו בלשון ההמונית או גם בז’רגון פשוט (מן המאה השלישית או הרביעית למספרֵנו, והלאה); בלשון האחרונה הזאת דברו – ששה ימים בשבוע וביום שבת־קדש דברו ב“לשון קדש” – לשון שהמלאכים, משולחי ארץ־ישראל בימינו, משתמשים בה…

ומעת החלו בן־מנחם ואשר אתו לתרגם ולבאר את התנ“ך, ובעלי המשלחת הלונדונית – להפיצו בישראל ובעמים, היה כל ההוגה בתנ”ך בעיני העם, אשר שפכה החסידות את רוחה עליו, לברלינר, לאפיקורס, למסיונר ול“כל מום רע”. – בעצם העת ההיא עמדו ההגיון בכה"ק, בלשון ובמליצה העברית, בראש־דרך לתקופה חדשה.

התקופה הזאת החלה בר' משה חיים לוצטו וב“המאספים” והימים ימי התחדש נעורי הלשון והמליצה ברוח כתבי הקדש פעם באשכנז פעם באיטליה פעם בגליציה ופעם בליטא: סובב סובב הולך הרוח, הלוך ונסוע ממקום למקום – ושמה לא ישוב, ועל סביבותיו לא יפרוץ ולא ירבה… הלשון העברית לא היתה ללשון העם גם אחרי אשר סרו – או גם במקומות אשר סרו – הסבות הנזכרות למעלה, עד היום הזה. יען מה? יען אשר מעולם לא התאמצו יודעיה להרחיב גבולה בישראל. היא לא היתה לבעליה סגולה ומשא־נפש ודבר־חפץ להם ולבניהם אחריהם; כי היֹה היתה בעיניהם כשפה בלה, אשר עברו ימיה כמה, “כשאר לשונות בני שם, שכבר אבד מהן כל יופי והדור, טעם ונועם באורך הימים… ואך בעבור זאת נמצאו עוד אנשים המשתדלים בלמודה בעבור הבין ספרי הקדש הכתובים בה, כי מבלעדי זאת לא תסכון למאומה” (בן־זאב בהקדמת “אוצר השרשים”). ואם תסכון – הלא אך למען היותה כלי שרת להשכלה האירופית, למען תת בעזרתה את העולם בלב האנשים, אשר לא למדו עוד ספר ולשון עם הארץ – ואחרי השלימה חפצנו זה תנָתן באוצר יחד עם כל ישן נושן, אשר אין לו עוד עת ומקום בדורותינו (ראה ש“י אברמוביץ בהקדמת “תולדות הטבע” ח”ג, תרל"א).

אלה וכאלה היו מחשבות “חובבי שפת עבר” על הלשון הזאת מן ה“מאספים” ועד הדור האחרון, וזה פרי השקפתם אשר השקיפו מראש הפסגה על “תבל ויושבי בה”, כי “הנה כל בית ישראל כנגד החיים המהלכים תחת השמש כביצת החרגול, כי הוא המעט מכל העמים; ובכל העמים וגם במשפחות בית ישראל איש בארצו ללשונו יש חכמים מצוינים בכל חכמה ודעת ובכל מחקר ותושיה, ושפת עבר דלה מאנוש נעה, וגם מבני עמה רבים הפנו ערף לה ורבים לא קרבו אליה ולא דרשוה מעודם ורק מתי מספר יתעסקו במת־מצוה זה” (אגרות יל“ג, אגרת ס”ג, משנת תרכ"ב).

אם נשים עין על תולדות גדולי הסופרים העברים בדורות האחרונים, וראינו והנה “מעפר אחר” צמחו מתחתם כספיחים ובמקרה היו לאשר היו: מן הישיבה או מבית המדרש או מאהלי החסידים יצאו וישאבו מים בסתר, מים גנובים, ממעיני התנ“ך וה”תלמוד" (ל"ע), וספר־מופת חדש או ישן, מן הבא בידם, מספרי מליצה ושיר, נתן את רוחו עליהם ויאחזו בעט הסופר ויצאו,להשכיל" את העם בשפת הבינים או בשפת המעבר הזאת לאמר: להבאיש ולהחפיר את היהדות מולדת התלמוד ומסרת אבות, אשר ידעו אותה מימי נעוריהם, ולקשור כתרים לכל אשר נראה להם מנגד מחוץ למחנה: במסבות האלה אמנם היתה הלשון העברית “עץ פרי” אך לא “עושה פרי למינו”: הסופרים אנשי המעבר ההם גדלו את בניהם לאנשים, אך לא ליהודים; לִמדו אותם כל החכמות והלשונות, רק לא את לשון עמם. בקשו נא וראו אם תמצאו אף אחד לעשרה בכל הסופרים והמשוררים הנודעים לשם במאַת־השנים האחרונה, אשר ידעו בניהם לקרא את פרי עטם… והחטא הזה היה ענשו בצדו: בחייהם לא היו להם די קוראים ובמותם נעזב עזבונם ונשכח וכל כתביהם היו כאבני גיר מנֻפצות, לא אֻספו לאספה ולא ראו אור; תחת אשר בספרות הרבנית (אשר דאגו לה בעליה להנחילה מאבות לבנים ימי מאות שנים) וגם בספרות החסידית חרדו היורשים או התלמידים תמיד לכתבי המחבר הנשארים אחריו ויחשבו מחשבות לבל ידח מהם נדח ולבל תמות עמו “חכמה”. המחברים האלה אמנם לא חגגו חגי יובלים ולא נשאו עטי זהב מיד מכבדיהם; אך תחת זאת גם לא שברה לבם הדאגה, אשר היתה מרחפת על פני טובי סופרינו ומשוררינו: “עט זהב ליורשי – ולמי עט שפת עבר?” (יל"ג).

לעשות נפשות לעברית, ליצור ולהכין קהל קוראים חדשים, קוראי־תמיד, לא חשב איש ולא נסה ולא שם על לב. כי גם בתי הספר העברים באו מראשיתם, בדור ההשכלה באוסטריה ובגרמניה ואח"כ ביתר הארצות, לא לבנות כי אם להרוס: להשבית את החדרים וגם את תרבות ישראל, ולהכין את ילדי “העם ההולכים בחשך” אל ההשכלה הכללית, אל ההתחברות עִם עם הארץ, אל ההתבוללות. וזה הדבר אשר נוסדו רק בתי ספר תחתיים ולא שניים גם בארצות הנזכרות גם ברוסיה וברומניה, כי דרך אחד ורוח אחד היה לכל המשכילים בענין הזה… וגם אחרי עבור כששים או כשבעים שנה מאז החלו ליסד בתי ספר עברים, לא היו בתי ספר שניים ולא עלה על לב איש לעשות, “ונערי בני ישראל היוצאים מבתי הספר התחתיים ובאים אל בתי הספר הבינים אשר ליתר העמים בארצותם… את שפת אבותם יטשו, ואת ספריה לא יקראו, ואת אשר למדו בה מלפנים ישכחו” (אֶרטר, “תולדות החלוץ”). – על הספרות העברית ועל הקריאה העברית קמה קללת הנביא (ישעיה ל"ד): מדור לדור תחרב.

גם סופרינו בדור הזה אינם שונים במחשבותיהם, אשר הם חושבים על העברית, מרעיהם אשר היו לפניהם. הנה אחד מטובי סופרינו, ד"ר שמעון ברנפלד, כותב בספר העתי Ost und West (מזרח ומערב). בחוברת לח' יוני 1907. מאמר בשם Kleine Jüdische Sprachgebiete (גבולות הלשון הקטנים אשר ליהודים). בו הוא יועץ לתרגם בארצות הקטנות, סרביה, בולגריה, יון, רומניה, ועוד, בעזרת “חברת כל ישראל חברים” את כתבי הקדש ואת התפלות ליהודים בלשון מדינה ומדינה; תחת אשר ידרוש, כי ילמדו היהודים בכל מקום את לשונם־הם, את לשון כתבי קדשם ותפלותיהם. וגם אמנם איש שופט מישרים, הרחוק משפתנו ומספרותנו (אך לא מעמֵנו), דרֹש דרש כזאת. הלא אלה דברי מכס נורדוי לאיש הדובר בו: “עלינו לגדל את הדור הבא ברוח התחיה הלאומית… עלינו להכניס, את הרוח הלאומי בתוך החדרים ובתי הספר… עלינו להרבות בכל פנות העם היהודי את דעת הלשון העברית, שהיא לבדה לשון עמנו, לשון קדמתנו ועתידנו. עלינו להגדיל ולהאדיר את הספרות העברית ולעשות אשר תוסיף תת כחה ופריה לעם” (דיע וועלט", גליון 20, 1907).

ה

אם לא נעשה כמעט דבר להרבות דעת הלשון העברית בעם, הנה רבות נעשו בדור האחרון להמעיט את יודעיה ולהסיר את לב שרידי הקוראים מאחריה, והעושים, בדעת או בלי דעת, הלא הם – הסופרים העברים.

אחינו אנשי גאולתנו אלה שמו פניהם זה ימים ושנים לכתוב ז’רגונית “למען העם”, ואחר דבקו מעט מעט במשלח־ידם זה לאהבה אותו כאהבת האומנת את עולל טִפוּחיה, ויקדישו לו מיטב כשרונותיהם ומבחר פרי עטם ויפקידו את כל כלי חמדתם, אשר יפארו בהם את היכל ספרותנו, בסכה הנופלת הזאת, ויבנוה לתלפיות – ויקברו את נשמתם ואת נשמת עמם (כי נשמות אנשי הרוח בעם כְּלִיל נשמת העם הֵנה) בלשון עלגים אשר אין לה תקומה מפני שטף החיים החיצונים והתרבות הנכריה הבולעת אותה מעט מעט (כל המון המלים העבריות אשר עלו ובאו בז’רגון מאהלי יעקב בימים הראשונים הולכים וכלים מפני הלשונות הנכריות השופכות את רוחן עליו בארץ ארץ בטרם תבלענה אותו כליל) ואשר גם אין בה כח פנימי וקסם והדרת־קדש למשוך את העם אליה לאֹרך ימים.

הציונות הועילה גם היא להרים קרן לז’רגון על פני העברית; כי כאשר החלו ציוני המערב, “שבי פשע ביעקב”, לשוב אל עמם אשר רחקו ממנו הם ואבותיהם, ויסבו פניהם מזרחה ויחלו לחונן את הז’רגון, אשר ראוהו מנגד כיהודית – כי כן משפט הרואים מרחוק לבלתי הבדל בין בר ובין תבן – ויהי כי דברו אחינו הרחוקים ההם טובות על שפת הגלות ויסלסלוה וירוממוה בכתבי העתים ובנאומיהם אשר נשאו באזני העם בעיר ועיר בהשתפך נפשם אל חיק אומתם, וייקר ערכה מעתה גם בעיני בני המזרח ויגבה לבם בה כפלים מבראשונה; והיום ימצאו סופרים עֹז בנפשם לא רק להגן עליה ולהפוך “בזכות השפה היהודית”, כי אם גם לשום אותה על נס ולקרא גלוי לכל העם, כי “רק בהשפה היהודית תשועת הלאם היהודי”! (“בזכות השפה היהודית”, העולם, גליון כ"ג, 1907).

ורעה עוד מזאת, כי גם את הלשון העברית הטהורה והנאוה הפכו סופרינו לז’רגון, לשפה בלולה ומטֻלאה, אשר המלים הנכריות הולכות ורבות בה על העבריות ואשר הרוח הגרמני, הרוסי או הז’רגוני בוקע ועולה מתחת ללבוש־קרעים עברי המכַסה עליה מלמעלה. – כל העמים ישקדו היום עם ועם על לשונו לצרפה ולטהרה מכל נֵכר; בכל הגוים ובכל הלשונות לשון הספר צרופה ומזֻקקה שבעתים מלשון העם⁸), והסופרים לא יכתבו דברי ספר כאשר ידברו דברי יום יום; ורק אך בימי קדם, בהחל ספרות העם, ראשית כל ספרות כתובה, להֵעתק מפי העם אל ספר, היה דרך אחד ומשפט אחד ללשון הדבור וללשון הכתב. וסופרינו היום “כותבים עברית כמו שמדברים עברית” (כאשר יתפאר עלינו בן־אב“י במאמרו “מה נתנה לנו ארץ־ישראל”, העולם, שנה א' גליון מ”ה); סופרינו היום מעתיקים בדעת או בלי דעת, לא מן התנ“ך – חלילה לסופרים עברים לעשות כאשר יעשו, למשל, הסופרים האנגלים מאז התכוננה ספרותם ועד היום הזה – כי אם מכל לשונות הגוים; סופרינו היום שבו אחור אל לשון הרבנים ו”בעלי הבתים הפשוטים" או אל לשון החברות “שפה ברורה”, אשר החלו בשנות החמשים למספרנו למלל עברית בעיר ועיר ויהפכו את לשוננו לשפה בלולה וסרת־טעם. הם כותבים “בשפה חיה וטבעית” לא רק מאמרים בכתבי עתים יוצאי חפזון, אשר לא יוכלו להתמהמה “מלוּש בצק עד חֻמצתו”, כי אם גם ספרים, אשר יכלו להביאם בכור ולצרוף סיגיהם לפני הוציאם אותם החוצה; ולא רק ספרי חכמה ומחקר, אשר לאלה אולי לא יִמָצא לנו אוצר־לשוננו הקדמוני לבדו, כי אם גם דברי חזון ושיר וספורים ודברי הימים, אשר אין טוב להם מלשון המקרא, וגם ספרי קריאה לילדים, אף כי את הקטנים – זאת יכיר וידע כל שופט מישרים – עלינו להוליך בדרך ישרה, דרך התורה הכתובה, אל ספרותנו המאוחרה (אם בכלל יגיעו אליה) ולהורותם, אפוא, ראשונה את הלשון ואת המליצה העברית בטהרתן, בטרם נשים לפניהם את כל חליפותיהן והליכותיהן לפנים וגם לאחור, בכל תקופות ספרותנו.

לתמורה הזאת יש אמנם סבות גלויות וידועות. הסופרים בדור ראשון, אשר מלאכתם היתה כמלאכת הקדש בעיניהם ועבודתם “עבודת מתנה” לעמם, שקדו עליה כיוצר העושה מלאכה על האבנַיִם או כצורף על כּוּר ויעשו בה וישובו ויהפכו ידיהם בה עד צאתה תמימה וצרופה. אז התאמצו לכתוב דבריהם עברית צחה, לא קצרה נפשם בעמלם ולא ארכו להם הימים, כי חסה עינם על פעלם ולא על עתם; הם “אהבו שיחתה, הגות בה, סַלסלֶהָ” (יל"ג) והעם פער פיו וישאף, ויקרא באוַת־נפש אמריהם כי נעמו. – ו“אנשי המלאכה” הזאת בדורנו, היודעים כי “הזמן – כסף” והיא דרך חֹל, בהֵחפזם לעשות מלאכתם לרוח היום, עזבו את השפה הברורה, הדורשת עת וזמן ותשומת־לב, כדבר אשר אין חפץ בו, פרקו, למען הקל מעליהם, את עֹל כתבי הקדש וטהרת הלשון – וגם את תורת הלשון – ויבחרו ללכת בדרך קצרה וקלה, ותהי לשונם “עט סופר מהיר”… ורבים בהם גם לא עזבו ולא פרקו, כי לא למדו עברית מעולם כי אם “מפי סופרים ומפי ספרים”, אך לא מתוך ספר הספרים; כאשר יש בתוכנו רבנים, אשר לא למדו את “מלאכתם” כי אם מתוך האחרונים, מן השו"ע ומטה, ועם מקורות ההלכה הראשונים לא היה להם דבר מעודם…

עוד זאת; בשנים האחרונות נטתה ספרותנו אל שני עֲבָרים מקבילים וגם הרחיקה ללכת בשניהם עד מאד: מעֵבר מזה החלו סופרינו לרדת אל העם, ותחת אשר בזו לעמם לפנים וילעיבו בו ובכל קדשיו, או התעלמו ממנו ולא חשבוהו, שבו עתה לשאת פנים לחרדים ולכל מורשת קדומים וגם – להתנהג בחסידות וללקט “שיריים” מתחת שלחנות הצדיקים, לאמר: לשגות במעשיות הצדיקים והחסידים ולשום כל שיחה בטלה שלהם בנאדם, בספרתנו; עד אשר היתה ספרותנו מצד זה “כלה נאה וחסודה”, מזון כשר לצדיקים ולחסידים ולרבנים, ולכל יראי ה' הקטנים עם הגדולים, ולוּ ישבו אלה עליה למשפט, כי עתה אולי הכשירוה…

ומעבר מזה נחה על ספרותנו רוח אירופה, השכלתה ותרבותה, רוח מלא מאלה, עד היות תבניתה ותכניתה כלה כהעתקה אחת גדולה, כאשר התאונן על זאת גם הד"ר יוסף קלוזנר במחברתו “מה לעשות” (ע' 15). והן נודע, כי הלשון והסגנון הולכים אחרי התכן, וככל אשר נתן התכן התלמודי את רוחו על לשון הסופרים בעלי ההלכה מימי הגאונים ועד היום הזה, וגם על פיוטי הצרפתים והאשכנזים שוני הלכות, וככל אשר השפיעה הפילוסופיה היונית והערבית על לשון הספרים אשר נכתבו בחֵקר הדת וגם בשירה ובפיוט (כתר מלכות לרשב"ג, בחינת עולם, ועוד) והקבלה על לשון המקֻבלים והחסידים וגם על פיוטיהם, ־ כן תנוח רוח החסידות או רוח אירופה על לשון הסופרים החדשים. ובכן היתה לשוננו עתה, בתבניתה אשר נִתנה לה בשנים האחרונות, חציה ללשון חסידים וחציה לז’רגון עברי־אירופי, אשר החלק האירופי הולך ומתגבר בו על החלק העברי ומושך אותו אליו; ועוד מעט והיתה לנו עברית־רוסית, עברית־גרמנית, עברית־אנגלית, ככל אשר היו לנו בימי קדם עברית־ארמית, עברית־פרסית ועברית־ערבית.

הסופרים בעלי “המהלך החדש” מדברים בשם תורת ההתפתחות ומביאים גזרה שוה מן הלשונות האירופיות. אבל אין הנדון דומה לראיה. לשונות העמים, אשר באו בימי ילדותן, במצבן הפראי, בהתחברות עם הלשון הרומית, היו למין תערובת, לבליל לא־מוצק, ל“חמר היולי”, אשר נהיה ואשר התפתח מאות שנים בראשונה בפי העם ואחרי כן בספרות. ואולם לשוננו כבר היתה שלֵמה, כלולה וערוכה בכל בימי חתום כתבי הקדש. ויש אשר נמצא לה מלים למושגים דקים אשר גם בשפות החיות קשה להביע אותם בדיוק (המתבונן בעינים פקוחות ימצא, כי גם סמני ההפסק, אשר תקנו קדמונינו, הטעמים המפסיקים והמשרתים למדרגותיהם השונות – אשר לעג להם יל"ג באחת מאגרותיו – שלמים ומפֻתּחים היו מסמני ההפסק אשר ללשונות החיות). אחרי כן נִתּק פתיל חיָּתָה בהִכָּרתה מפי העם ולא יספה עוד לצמוח ולהתפתח, כי אם לרדת פלאים. אם נמצא במשנה ובספרות התלמודית בכלל גם סמני צמיחה והתפתחות כה וכה, עוד יש בהן הרבה יתר מאד סמני הִתְרַפות וכשלון ונסיגה לאחור אל התמונות ודרכי הדבור שכבר הוסרו ושנחשבו כנושנים בימי חיי השפה, בתקופות כתבי הקדש (למשל, שמוש ן תחת ם בפעלים ובשמות לסימן הרבים). אנחנו גם בלשוננו היינו לאחור ולא לפנים, כאשר ירדנו מטה מטה בכל דרכי החיים. או היֹאמר איש מבעלי “תפוס לשון אחרון”, כי לשון הקליר והפיטנים בכלל היא התקדמות לעֻמת לשון התפלות, וכי לשון התלמוד והמדרשים היא התפתחות לעמת לשון המקרא והמשנה?…

עברית כזאת, אשר נִתּקו שרשיה מאדמת מַטָעָהּ, לא תרַוה את נפש הקוראים ולא תרומם רוחם ולא תסירם מאחרי הז’רגון; כי אין חפץ לעם להמיר ז’רגון ישן, אשר ידעהו ואשר ישמעהו על נקלה ואשר הסכין עמו מנעוריו, בז’רגון חדש אשר לא ישמעהו ולא יטעמהו ולא יוכל לבא עד תכונתו.

אמנם כי העם לא חִוה דֵעוֹ עִמָנו בכה או בכה; אך מי ישים פה לאִלם ואיך נדע את משאלות העם ואת טעמו ואת הטוב או הרע בעיניו, אם לא לפי הרבותו או לפי המעיטו לדרוש לספרותנו? הלא אך בגלל זאת ולא על חָשבו את ספרותנו כֻלה כבגד עִדים, כ“מליצה ביכלך”⁹), (כדבר אחד העם), הולכים ומעטים הקוראים עברית.

בחַדש ה“מאספים” את הלשון העברית על פי המקורות הראשונים, התעוררו רבים אשר בוססו עד אז בלשון ההמונית־הרבנית עד היותה להם לזרא, ותחי רוחם ותאורנה עיניהם, כי הכירו את ידיד נעוריהם, את ספר הספרים, אשר היו באָמנה אתו ויזכרו לו ברית ראשונים. וכן בהוציא אֶרטר, מפו וקלמן שולמן איש את כתביו, נֵעוֹר הד קול הנביאים בלבות רבים, אשר ידעו את כתבי הקדש ואשר היו אחוזים בחבלי הקסם החופף עליהם ואשר הִתחַקה זֵכר הוד יפיָם במעמקי לבבם, ויקרא תהום אל תהום ולב ללב הביע ונפש בנפש נשקו וַיֵעוֹרו ויעוררו הכל, ולולא גבר אז זרם ההתבוללות בישראל, כי עתה מי יודע אם לא היתה בעת ההיא תחית השפה ליסוד ולמוצא לתחית רוח האומה…

ועתה עוד ישנם רבים בתוכנו הזוכרים את כתבי הקדש ואת שפת ארטר, מפו וסמולנסקין ורעיהם ה“מליצים” אשר היו לסופרינו למִלה – והנה באים הסופרים ונותנים לפניהם מין “לשון” אשר לא ידעו המה ואבותיהם: היפלא אפוא כי לא יוכלו לקרא את דבריהם ולהסכין עם לשונם?

בעת החל המהלך החדש הזה, אשר עבר עתה כל חק וגבול, כתב אחד מנאמני בית ספרותנו את הדברים האלה: “וזה הדבר אשר ספרים כאלה הכתובים בשפה ברורה ימָכרו לאלפים, בעוד אשר רֹב ספרי סופרינו החדשים (הכתובים עברית בלולה) יעמדו ימים רבים על קרשי בתי מסחר הספרים וקוניהם יום יום ימעטו, ומבית מסחרי אחזה זאת ואדע כי כן הוא” (א. י. שפירא, הקדמה ל“הצופה לבית ישראל”, ורשה, תרמ"ג).

לו ישאלו עוד פי סופרים ומוכרי ספרים אחרים מזקני הדור, היודעים והצופים הליכות ספרותנו, כי עתה יתנו עֵדיהם ויצדיקוהו, ישמעו – ויאמרו: אמת.

ו

יען אשר לא נעשה דבר כל הימים הרבים ההם לשוב ולהשיב את העם אל שפתנו, יען אשר גם בדורות האחרונים האלה לא היתה לה גאולה ביד הסופרים, או גם הרחיקו את העם מעליה, כאשר ראינו למעלה, על כן רבה העזובה בספרותנו החדשה ואין קונים ואין קוראים ואין סופרים ואין ספרים; על כן עמדו מִצֵאת ספרים טובים, אשר ראו ראשית להם זה כמה, ואין דורש ואין שואל לאחריהם; על כן היתה ספרותנו עם כל שאונה והמונה ככלי שעשועים ביד הילדים, אשר אם יִשְׂבעו אותם והשליכום אחרי גום ככלי אין חפץ בו, או כלוחות השנים העוברות, או כגליונות כתבי העתים, אשר הישנים – נושנים והחדשים מוּסָרים מלפני הבאים אחריהם “וראשונים דלקום אחרונים” ואין זכרון למה שהיה.

ועל כן גם היהדות כלה יורדת פלאים מדור לדור, משנה לשנה, הולכת הלוך והמס ככסף סיגים בתוך כור הברזל ובמזרח ובמערב ובאירופה ובאמריקה נוע תנוע בין התרבות הכללית ובין תרבות הגלות, בין לשון המדינה ובין הז’רגון, “אונזר מאמע לשון”, ובין דא לדא ספת האי עלובתא. לא יועילו המשאות אשר ישאו באזני העם בחברות לספרות ולדברי הימים בערי גרמניה זה ימים ושנים, הקריאות אשר יקראו באזני התלמידים פרקים בתולדות ישראל בלשון עם ועם, הספורים מדברי ימי ישראל אשר יוציאו בלשון המדינה למען צעירי בני ישראל. דברי הימים מקור חיים הם לעם, והלשון – היא הנפש: אוי לעם כי תהיה לו נפש נכריה תחת נפשו למען יבא בהתחברות עם מקור חייו, עם קַדמָתו! דברי ימי היהודים הנקנים ע"י גלגול נפש אינם עוד דברי ימי האבות – החבור נִתּק עם הלשון – כי אם תולדות העברים הקדמונים, תולדות אחד עמי המזרח, שכבר היו לעולמים; ואשר יקרא או ישמע אותם, לא תדבק נפשו אחרי הנפשות העוברות לפניו בחזון, ולא יֵחם לבבו לכל המוצאות אותן, כאשר לא יחם לבבנו למקרא תולדות היונים והרומים וכל מעשי תקפם וגבורתם.

עלינו לחדש את בית ישראל ממסד עד הטפחות, עלינו ליסד עֹז לעמֵנו ראשונה מפי עוללים ויונקים בטרם ננסה דבר אל הגדולים, ולהחל מעשינו מארצות הגולה ולא לחזות לנו חזיונות־לב רחוקים בארץ־ישראל, אף כי עבודת הרוח בארץ חמדתנו זאת נכבדה לנו מאד וממנה לא נחדל. התגלות רוח האומה בארצה – חזון יפה הוא, אבל הימים אשר בהם “מציון תצא תורה” עודם רחוקים ממנו; אחינו היושבים בה עתה וגם לימים רבים אחרי כן – כל עוד היות הציונות רעיון־רוח – לא יתנהלו על מי מנוחות, והם מעטים ובני הגולה הרבים “וכל דפריש – מרובא פריש”: אם נפַתח ונשדד את כל החלקה הגדולה והרחבה – את עם ישראל בכל תפוצותיו – יש תקוה כי יקומו לנו מזה או מזה כשרונות גדולים מוציאי פרי חדש מאוצרות רוח ישראל, אשר לא נוכל לקוות כזאת לקֹמץ היהודים אשר לנו עתה בארץ־ישראל. גם בימי קדם לא הוסיף עוד רוח הלאֹם להִגָלות כמעט בארץ־ישראל אחרי חתום הנבואה והמשנה ולא האיר עוד אור חדש על ציון, אף כי ישבו עוד יהודים בארץ בכל הדורות הבאים. ולוּ תלו רב ושמואל והיוצאים בעקבותיהם את כל תקות האומה על פליטת ישראל בארץ ישראל, כי אז חסרנו כל מבחר וטוב בפרי רוח העם אשר הבשיל על אדמת נכר בכל התקופות ובכל המקומות.

משא נפשנו זה – לשום את לשון העם לקנין כל העם – לא קרוב אלינו ולא נקל לעשותו וגם לא היתה כזאת לפנים בישראל ובעמים: באלה הזניחו חכמיהם וגדוליהם ראשי עם הארץ את לשון עמם מפני הלשון הרומית (בראשונה) והצרפתית (באחרונה), ורק בני דַלת העם, אשר לא ידעו ספר, החזיקו בה וישמרוה; בתוך שוכני בתי חֹמר אלה השתמרה הלשון כזרע זרוּע במַעבה האדמה, פשוֹטה ועוֹרָה, לא טִפחוה ולא סלסלוה, עד אשר פקדוה אנשי הרוח בעם באחרית הימים ויפרשו כנפיהם עליה וייצרוה וישימוה ללשון הספר והחיים כיום הזה. – ובישראל המירו רַבת העם את לשונם בלשון עם ועם מאז נפזרו בגוים וגם בעת היותם על אדמתם, כאשר ראינו; ואנשי הספר בהם, הרבנים והחכמים, אִמצו להם עברית־המונית, אשר היו אמוּנים עליה באהלי התורה. אבל כל הימים הרבים ההם היתה התורה הזאת מקור חיים ומעוז לעם, ועתה הנה שטפו גלי העת החדשה את מבצרי רוח ישראל הישנים, את הישיבות ואת בתי המדרש, לא נוכל עוד, גם כי נחפוץ, לגדל את בנינו על נהרות בבל, על פלגי גפ"ת; עתה עלינו לבקש לעם מקור חיים בלשונו ובספרים אשר נאצרה בם, אם גם כזה וכזה תכבד עלינו העבודה.

---

הַשָׂפָה וְהָעָם: מאמר שני

מאת

מנחם מבש"ן

א

הנה ראינו, כי מאז נִתּק העם מעל אדמתו ראשונה ועד אחרית הימים, התכנסו כל חיי רוחו אך בדת ובמוסר לבדם, והשפה לא היתה לו כי אם כלי־שרת לקדשיו אלה; כי, בגלל הדבר הזה, נבדלו סופרי ישראל וחכמיו מסופרי כל הגוים, השוקדים איש איש על לשון עמו לכלכלה וליַפּוֹתה, לטהרהּ מכל נֵכר ולשַנותה לטוב מן הלשון ההמונית; ועמל היחידים אשר נִסו בעתים שונות להשיב לשפתנו את כבודה ולתת לה יפי וחן וטוֹב־טעם, לא הצליח ולא נשא חסד גם לפני סופרי הדור האחרון הזה, כי “שקר החן והבל היפי” לישראל מן העת אשר תלה כנורותיו על נהרות בבל והלאה לדורותיו. על כן היתה זאת בישראל, כי השפה והספרות לא התאימו יחדיו כל הימים הרבים ההם: לעמת אלפי כותבי הלכות ומחברי שו“ת ודרשות ופירושים תלמודיים וספרי מוסר, קבלה וחסידות (אשר מכל הערֵמה הגדולה הזאת רק מַשְׂאַת־בָּר קטנה תקח לה הלשון העברית תרומה), ולעמת הנפילים אשר יצאו מאתנו להשכין יפיוֹ של שם באהלי יפת מימי החוזים בעלי הסבִּילוֹת ועד הַינה ועד כל משוררי ישראל וחוזיו לעם ועם בלשונו בדורותינו, – לא היו לנו בלתי אם יהודה הלוי אחד, עמנואל אחד, לוצטו (מ. ח.) אחד, אד”ם אחד, אָרטר אחד, מפו אחד, ועוד גרגרים מספר בשדרות הדורות הרבים ההם – מעט מאד מאשר היה לעם היונים או הרומים, הרוסים או ההונגרים, הפולנים או הדֵנים בראשית דרכם בימי דור אחד או שנים! – והן כל שפה תינק שפע חיים אך מן הספרות, ואף כי שפה אשר אין לה עוד מהלכים בפי העם.

השפה והעם יגדלו יחד, כחֹמט וביתו, מימי קדמתם ועד זקנה ושיבה – אם לא גלה העם מעל אדמתו; העם ימיר את לשונו באחרת, לצמיתות או לעתים, אם יעלה עליו עם גדול וחזק ממנו ובלעוֹ, כאשר עשו הרומים לבני דציה, היא רומניה, והאנגל־זכסים לבריטים הקדמונים והאנגלים לילידי אמריקה; או כי יעוללו לנפשו בכח חנוך נמשך ימים רבים, כאשר האריכו הישועים את ימי הלשון הרומית עוד מאות שנים מימי הריפורמציה והלאה, בשומם אותה בפי חניכיהם בבתי הספר ובבתי המדרש לחכמות, אשר היתה ידם בהם ברב ארצות אירופה; או כי, בעוד שפתו דלה וחשֻׁכּה, תשפוך עליו לשון אחרת את רוחה, לשון שכבר הגיעו ימי בִכּוריה ויצא לה שם בארצות מסביב ביפי פרי תנובתה, כאשר עוללו היונית והרומית בימי קדם, הערבית בימי הבינים והצרפתית בעת החדשה לעמים שונים.

ובאמרנו להשיב לעם את שפתו, אשר נכרתה מפיו זה כאלפים שנה, ולשומה בפיו תחת הז’רגון או תחת לשון עם ועם אשר אמץ לו, – והדבר הזה הן לא יֵעשה לא בחיל ובכח וגם לא בכח החנוך לבדו, כי אין לנו עוד די מורים טובים ומוכנים לכל המלאכה הגדולה הזאת, – עלינו לתת ניר לשפה הזאת בכח ספרות גדולה ורחבה, יפה ועדינה, עד אשר ירָאה הודה והדרה לכל אשר לו עינים לראות ולב להבין וחיך לטעם, והיה הספרות תענה את המורים, והמורים יענו את הלקח הטוב, את הדבור החי, לעוללי טפוחיהם, והילדים יענו את השפה החיה. מן הדבור החי אל הקריאה בספרים או מן הקריאה אל הדבור החי – דרך אחד לשניהם, ואולם זאת קצרה וארֻכה וזאת – ארֻכה וקצרה; באחת ייטיבו לכת הגדולים המבקשים לנפשם דברי חפץ, ובשניה – הקטנים, המצפצפים והמהגים למשמע אזנם בכל אשר ישימו בפיהם.

אך אם נסב פנינו מכל ספרותנו הישנה והחדשה, כל אשר רוח הנביאים ולשונם בקרבו, ככל אשר צעירינו עושים היום; אם נשים את הספר בארון ונשליך יהבנו אך על כלכלת השפה בפי העם, אז תהיה כל העבודה הזאת כצמח אשר לא יעשה קמח…

ומה כח ספרותנו כֻלה, כאשר היא, לתת חן וכבוד לשפה לפני העם, והיא מצער ותקומה לא היתה לה בתוכנו עד היום הזה. לו נוסדה בתוכנו חברת “מקיצי נרדמים” חדשה. אשר תשים לבה, לא לספרים ישנים בני מאות שנה (כדברי אחד מראשי החברה הזאת אשר אמר: “אינני אוהב ספרים, אשר לא מלאו להם חמש מאות שנה”), אשר רבים בהם אין להם ערך אחר מבלעדי הזקן, כי אם לספרי המופת אשר חלפו על פני דורותינו ויעלמו ככוכבים מעופפים ויהיו כלא היו! איה שירי ישראל נגארה, פעלי יצחק סטנוב, שלמה לויזוהן, ישראל ראלל, שירי לטריס, כתבי יל"ג (אשר החלו להוציאם לפני שנים ולא כלו), שירי ק. א. שפירא¹,שלמה מנדלקרן, ועוד, ועוד? גם היום עוד יש לנו חבל סופרים ומשוררים, מיתר הדור ההולך, אשר אם יבצעו את מעשיהם לעמם יעשירו את ספרותנו עשר רב. ואולם לאשמת העם הגיעו אלה לימי זקנה בהגיע לספרותנו ימים אין חפץ בהם – ותרפינה ידיהם ויתלו את עטיהם על ערבים. והיה כשכב האחד עם אבותיו – והגיע אל פרי רוחו אשר יעזוב אחריו, ככל אשר הגיע אל עזבון כל אנשי העט בישראל עד הדור האחרון…

לדבר הזה, להציל מכליון את פרי רוח סופרינו ולקומם חרבות ספרותנו, עינינו אל מרכז הציונים, אשר עליו להיות מרכז העם כלו, מאסף לכל כחותיו וגם לחיי רוחו. אם לא יוכל העם לעשות לספרותו, תעשה נא זאת הציונות, מלאכו עושה דברו. תוסד נא ע"י ההנהלה הראשית מחלקה מיוחדת להוצאת ספרים עברים, מחלקת־משנה למוסד “יידישר פרלאג”, ויוציאו וימכרו במחיר מצער את מיטב פעלי סופרינו וחוזינו. הוצאת ספרים טובים, מבחן ספרותנו, ותתם לפני העם במחיר מצער, תהיה להעיר ולעורר כשרונות נרדמים, להוציא פרי חדש מצפוני רוח העם – לברא תקופה חדשה בעבודת הרוח בישראל; ככל אשר היתה התשובה לפרי רוח הדורות הראשונים מוצא לכחות חדשים ולבריאות חדשות בשירה ובספרות גם לעמים אחרים בתקופות שונות.

אם ישים מרכז הציונים את לבו לדבר הגדול הזה, יש לחכות כי יהיה גם מוצא לכסף מפה ומפה, לא תהיה זאת מעמסה חדשה על הציונות כי אם כבוד ותפארת ושם־טוב, וצדקה תהיה לה לפני כל הקהל, כציונים כאשר אינם ציונים, כי תכלכל את רוח האומה, כי תשקוד לא רק על עבודת הארץ כי אם גם על תחית העם. לא רק על שיבת היהודים לארצם, כי אם גם על תשובתם אל היהדות.

ב

ולגַדל קהל קוראים ודורשים לספרות המחֻדשה הזאת, היה יהיה לנו החנוך העברי בבתי הספר.

בטרם ננסה ליסד בתי ספר חדשים עלינו לחדש את הישנים: את בתי הספר לקהלות ישראל, באשר יֶשנם, אשר נָבקה רוח היהדות מהם זה כמה ותהי לרוח שקר בפי המורים ללא תורה: “למודי הדת” בשבעים לשון, אשר פוצצה את בית ישראל כפטיש יפוצץ סלע; את בתי הספר לבנות, אשר גם בקהלות השוקדות על הבנים לתת להם לקח טוב, לא יכלכלו את אלה ברוח עברי־לאומי ולא יפקדום במורים טובים, אשר יצלחו למלאכת הקדש הזאת; את בתי המדרש לרבנים, אשר אין מקום בהם לשפתנו ולספרותנו החדשה ואשר הרבנים חניכיהם יכתבו את ספריהם ואת כל פרי רוחם גרמנית ולא עברית, ואשר נשמת מוריהם תתן קרח וקפאון על כל סביבם בקהלות אשר יבאו שמה “לשרת בקדש” ואין אדם יכול לעמוד מפני הקרח הנורא הנטוי על ראשי חיות הקדש האלה בכל אשר ללאומיות ולציונות; ואת בתי הספר לח' כי“ח בארץ הקדם², אשר דרך הלקח בהם כבר נודע למדי. והן ראינו בשנים האחרונות כי כבר הוחל להבקיע גם אל חומת הסינים הזאת וגם הצליחו הפורצים העולים לפנינו לתת מהלכים לרוח ישראל באחדים מבתי הספר הצרפתים האלה (בא"י), וגם הכירה המשלחת, אשר יצאה מלפני הכי”ח לבקר את בתי הספר אשר לחברה הזאת בארצות המזרח, וגם הגידה לשולחיה ולא כחדה, כי אמנם “צדקו הציונים המתאוננים על הלקח העברי, אשר ברבים מבתי הספר האלה, כי ברע הוא וכי משחתו בו גם בתכניתו גם בדרך הוראתו” וכי “נחוץ וגם אפשר לשנות אותו מעט לטוב”. ועוד לנו אך להוסיף לעבוד את העבודה הזאת ביד אנשים תמימי דעות עמָנו ולכלות את מלאכת ההתיהדות בכל אשר יצלח חפצנו זה בידנו, אם בפריז ואם בקהלות ארץ הקדם, בקרבת בתי הספר ההם.

ולמען הַשלֵם כל חֶפצֵנו בחנוך העברי, יש ליסד ליד כל בית־ספר, וגם בכל קהלה בישראל, אוצר־ספרים עברי, ספרים אשר יתנו לקח טוב ומקרא שעשועים גם למורים גם לבני העם, ואשר ידביקו את הנערים דָבק טוב אל שפתנו ואל ספרותנו גם אחרי צאתם מבית הספר. ואשר למורים, סוד גלוי הוא, כי רבים בהם (מאשר בארצות הגולה) רחקו מספרותנו זה כמה ורבים גם לא ידעוה מעולם וגם בלשון העברית, אשר אותה יורו לתלמידים, לא שָמֵן חלקם… ישנם מורים, אשר לא למדו מרבותיהם ולא מחבריהם, כי אם מתלמידיהם… מורים, אשר לא היה להם דבר מנֹער עם דברי ספר והוראה, ורק מקרה הוא היה להם – כמקרה המלמדים לפנים: איש אשר התעו אותו אלהים בדרך החיים וכל אשר עשה לא הצליח – ויקח מקלו ותרמילו בידו ויעבור למקום שאין מכירים אותו “ויהי שם לגוי מלמד”, ושאב את חכמתו מן המתודות הידועות, אשר רֻבּן טוב להן ולנו שלא נבראו יותר משנבראו. – אוצר ספרים כזה, אשר יֵאסף אליו כל מבחר וטוב בספרות ישראל הישנה והחדשה, מקריאה קלה ועד דברי חֵקר והגיון, יהיה מורה המורים, בית מדרש להם להשכילם בינה במלאכתם, הוא ימלא את מחסורם בדעת השפה והוא יתן עליהם את הרוח החדשה המתהלכת בספרותנו ובמחננו – ועשה אותם למורים טובים, לכלי־שרת לתחית הלאֹם. – וכאשר יהיו אוצרות־ספרים כאלה, בהוָסדם בכל קהלה וליד כל בית־ספר, עורקי־הרוח לגוף האומה, כן יהיו לספרותנו הקופאת תחתיה מכֹּבד משָׂאה, כזרועות השֶטף, כתעלות ליאורים להָזִיל מִשקע מימיהם ולחדש פניהם. “הסחורה המתה”, המונחת כאבן שאין לה הופכין באוצרות הוצאות הספרים ופורק אין – כֹּבד אבן ונֵטל החול היא על לב המוציאים וככר עופרת על כנפי רוח הסופרים… והיה כי יֵעתקו ההרים ממקומם ונפתחו המעינות אשר נִסכרו מפניהם ונחל הזהב, אשר ישתפך בעד התעלות האלה אל מוֹצְאֵי הספרות, ינובב את הסופרים ושבו ונתנו כחם לעמם ולשפת עמם.

מקונים יחידים לא תבָּנה ספרותנו ומוסדות ותרומות ועזבונות־כסף, אשר יעמידו במרחב את עבודת־הרוח בישראל, עוד אינם. קוני־תמיד לספרים עברים אין לנו עתה לרֹב וגם לא יהיו בקרוב, כי אך מעטים בתוכנו שומעי עברית ומעטים מהם דורשיה, וכי עברו הימים אשר ארונות מלאים ספרים עברים היו לכבוד ולתפארת לכל בית ולכל בעל בית בישראל, כיודע ספר כאשר איננו יודע; ונדיבי עמנו לא יזילו זהב מכיס להוצאת ספרים עברים, כי מזה אין תוצאות לאותות כבוד וגם לא לתהלות בכתבי־העת בלשון המדינה. על כן יהיו נא לנו בתי הספר תחת קונים יחידים, קוני־תמיד, ככל אשר היו בתי המדרש לפנים בישראל (הספרות התלמודית והרבנית בדורות שלפנינו נשענה ברובה אך על אוצרות הספרים, אשר אצרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וישיבות וחברות משניות) הן מראשיהם לא יכבד להביא בחשבון התקציב הערוך להם לשנה, בתבואה החדשה היוצאת בשוק הספרים; ואת החסר ימלאו התלמידים והקוראים החיצונים בתרומת־כסף קטנה אשר ירימו לחדשים. ולוּ יהיו לנו אוצרות ספרים עברים בכל בית־ספר לבני ישראל בארצות מזרח־אירופה, כאשר יש בבתי הספר אשר לחברת “כל ישראל חברים” אוצרות ספרים צרפתים, כי עתה יכלו המוציאים והמביאים בשוק ספרותנו לחכות במנוחת־לב לקונים יחידים כי יבאו או כי יחדלו³.

וברֹב הימים יגַדלו לנו אוצרות ספרים כאלה גם דורשים גם קוראים גם קונים לספרותנו, כי יסכינוּ הצעירים עם הספר והיתה להם הקריאה כלחם חֻקם, וגם כי יזקינו לא יסורו עוד ממנה.

הדבר אשר אנכי מציע בזה – יסוּד אוצרות ספרים ליד בתי הספר – לא תקון חדש הוא, כי אם דבר שכבר הוּחל להֵעָשות לפנים בישראל: בבית הספר “תלמוד תורה, בעל שבע מחלקות, אשר כוננו היהודים הספרדים באמשטרדם בראשית המאה החמישית למספר בני ישראל ואשר היה לשם ולתהלה בפי חכמי הדורות ההם, היה “חדר ספרים” גדול למורים ולתלמידים – מאות שנים לפני החל עמי אירופה הנוצרים ליסד ספריות לבתי הספר ולעם⁴. גתה אומר בספר זכרונותיו (ספר ראשון), בדָבּרו על תקופת חצי המאה הי”ח למספרם, לאמר: “בימים ההם טרם יכוננו ביבליותיקות לילדים”. גם בצרפת לא היו עוד, עד ימי המהפכה הגדולה, ספריות כאלה; כי “הועד הלאומי” פקד ראשונה ליסד ספריות ליד כל בית־ספר מרכזי, מלבד ספריות לעם, אשר החלו להוָסד גם לפני הימים ההם גם אחרי כן, ראשונה ביד אנשים פרטיים וחברות ואחרי כן ביד הממשלה. הסופר ז’ן מסי ((Jean Macé, “המקנא לביבליותיקות”, יסד (בחצי המאה הי"ט) בארבע או בחמש שנים יותר משמונים ספריות לעם. הוא היה אומר: “הביבליותיקה היא מִלוּאים לבית הספר. בית הספר הוא כמַפְתֵחַ והביבליותיקה – הבית; ומה יתרון לאשר לו מפתח ובית אין לו…”

בשנת 1902 היו בצרפת כשלשת אלפים ספריות לעם, וספריות לבתי ספר – יותר מארבעים אלף. וצרפת היתה בדבר הזה למטה מגרמניה ומאנגליה ואף כי מאמריקה, ששם כבר פרצה שיטת “הספריות הנודדות”, המפיצות ספרים למקרא גם בכל הפנות הנשכחות מני רגל ואשר שָּׁם אֵלֵי הכסף זלים מליונים רבים מכיסם לדבר הזה שנה שנה.

אנחנו, עם הרוח עם הספר מימי קַדמָתוֹ, העם הראשון לעמי התרבות אשר הם חיים עדֶנה, היינו בדבר הזה, בגלל חיי הגלות, לאחור ולא לפנים לעמת העמים האחרים הצעירים ממנו להשכלה ולתרבות, ולא רק לעמת העמים אשר נִקבו בשמות, כי אם גם לעמת כל העמים והעממים, אשר זה תמול החלו להיות שוררים איש בביתו. ואולם אם לא נוכל להתמשל לאחרים בטרם נהיה גם אנחנו עם יושב על אדמתו, בכל זאת הלא עלינו המצוה והחובה לעשות כל אשר יש לאל ידֵנו וליסד מעט מעט ספריות ליד בתי הספר גם בא“י גם בחו”ל, עד אשר יבא יום ויֵאמר גם בישראל: “בימים ההם וספריות לבתי ספר עוד טרם תהיינה בתוכנו”.

ג

יסוד הלקח העברי יהיו כתבי הקדש, ספר הספרים, אשר מנעו את אורו מבנינו בכל התקופות ובכל בתי הלקח לישראל מבבל ועד הֵנה ואשר בזו לו החכמים והמורים הראשונים והאחרונים ויתהללו גם התהלל בבלי דעתם אותו⁵. ואחריהם יתנו המורים לפני התלמידים קריאה נבחרת בספרי המופת הישנים והחדשים הכתובים עברית צחה גם הם –בטרם יעבירו אותם אל הלשון ההמונית לכל חליפות תמונותיה במעלות אשר ירדה ירֹד ועלֹה בספרות התלמודית והרבנית, הפילוסופית, המוסרית, החסידית וכו'. – החן והיֹפי והשירה הנעימה אשר לשפת הנביאים ולמליצתם, נותנים מעדנים לנפש ותועפות־רוח לקטנים ולגדולים: ולמה נחטא לנפש ילדינו למנוע מהם את כל החמודות האלה, אשר נתּנו לישראל סגולה מכל העמים והלשונות, לסגור מפניהם את היכל קדשנו ותפארתנו, אשר כל גוי ואדם בלעדינו יחזו בו אך את הלשון ההמונית, אשר אין בה כל רֹך ונֹעם לנפש, ככל אשר יעשו בעלי המתודות החדשות והמורים הרודים על ידיהם?

וסופרינו גם הם ישובו נא על עקבם, כי בא מועד, כי הנה באו עד הראש: הלא עוד מעט ולא יבין עוד איש את הגיגם – ולא ישמעו עוד איש שפת רעהו! ישימו נא לב אל מלאכתם, ישקדו וישמרו על טהרת לשוננו כפי היכלת, ורק באשר לא יספיק לנו אוצר המלים והמבטאים אשר בכתבי הקדש להביע את מחשבותינו, ימַלאו אחריו באשר ילקטו מזה ומזה, מתוך הספרות המאוחרת או ממבחר המלים הנוצרות בספרותנו החדשה, או גם מלשונות העמים – ככל אשר עשו גם סופרי המופת הראשונים והאחרונים וכאשר שם גם אָרטר בפי הזקנה הדוברת בו (“בתולדות החלוץ”). והלא נודע, כי גם חכמי המשנה והתלמוד בבחרם לפעמים לדבר צחות דברו ב“לשון תורה” ולא בלשון חכמים"…

ככל אשר לא יוכל עם ישראל לשוב לתחיה כי אם בארץ אבותיו, אדמת מטעו מראשיתו, כן לא תוכל שפתו להתחדש כי אם בהעָרות עליה רוח מן המקורות הראשונים, מספרי התורה והנביאים, מטעי שרשיה ומצבתה. מהם תשוב תפרח אחרי בלותה כפרוח מטה אהרן בִּן־לילה בקִרבתו לפני הקדש. וכן לא תוכל ספרותנו להתחדש ולעשות פרי תואר גם בארץ אבותינו, כי אם בשוב העם אל כתבי הקדש ובשוב רוחם לנוח על בנינו ועל בנותינו.

היש עוד צרך להגיד, כי לא רק כמקור לשון־אבות לבדו נכבד התנ"ך לנו ולבנינו? הלא זה הספר אשר היה למקור מוסר ולֶקח טוב לכל עמי התרבות, אשר לאורו הלכו משכיליהם מדי התעוררם להיטיב ולתקן וליַשר דרך בהליכות הדת והחיים⁶, הספר אשר תהלתו בפי כל חכמי הגויים וגדוליהם מימים קדמונים ועד דור אחרון, אשר היה מעיר לנפש ושקוי לרוח לכל טובי הסופרים, החוזים והאמנים בעמים, אבן היסוד לספרות כל עם ועם (ע"י התרגומים שנעשו ממנו ללשונותם) וראשית למודים למשכילי הנוצרים באנגליה ובאמריקה עד היום הזה!

כאלפים שנה חכו ספרי הנביאים לישראל, “הענק החלל הגדול השוכב למעצבה” קופא ונקשה בחרף הגלות, ותהי רוחם מרחפת על פניו, כרוח החיים החופף על הישן או על המתעלף להתאחד עמו בהקיצו. גוף העם ישן – ולבו ער: לב העם, הסופרים ואנשי הרוח, חזקו ונתחזקה להשיב נשמת העם, השומרת עליו מנגד, אל קרבו, בטרם תלך ולא תשוב! אליכם הסופרים הלאומיים, אליכם הציונים העברים המצוה הזאת! כאלפים שנה נשקפות עליכם מראשי המגדלים האלה, פעלי הנביאים והמשוררים בעלי התהלות. מהם יצאה התחיה לעמים באחרית ימי הבינים – ומהם תצא ותבוא התחיה גם לישראל.

בדברי אחד מסופרי צרפת בימינו, אשר דבר על אפלטון, נאמר גם אנחנו: התשובה אל התנ"ך איננה שיבה לאחור.

והיה אם האנשים והחברות והמוסדות אשר להם המשפט, כל הקורא בשם שיבת ציון ותחית הלאֹם, כל עובד עבודת הרוח בתוך עמו, כל מבקש לראות את עם ישראל מתחדש כנשר ושב להיות בפרי רוחו למופת ולא למשל לכל עמי הארץ, – אם כל אלה יעירו ויעוררו את הכל להיטיב את החנוך ואת בתי הספר בכל תפוצות ישראל ברוח עברי־לאומי, לתת ניר לספרותנו התלויה על בלימה לחדש את שפתנו על פי המקורות הראשונים ולכלכל אותה ואותם בכל לב ובכל נפש; אם עתה בעת הזרע נפתח ונשדד את חלקתנו לכל פנותיה אלה, אז בוא יבא גם הקציר אשר אנחנו מבקשים אז תֵֹעשה החדשה אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליה, אז יעזוב העם מעט מעט את שפת הגלות ואת לשונות הגוים אשר שמו המסבות בפיו, ודבק בשפתו, – אש יהיו לאחדים השפה והעם.

---

נוֹשָׁנוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

אמנם כן, שאלה ישנה, נושנה, הנני אומר לשוב לעורר הפעם, שאלה אשר כבר הפכו ידיהם בה מזה ומזה פעמים רבות, ימים רבים, ואשר אולי כבר היתה לזרא לבעליה ולאחרים, כאשר גם אנכי בלי חמדה אשוב עליה. אבל מה לעשות – והיא אחת “השאלות הארורות”, האוחזות בעקב סופר וקורא גם יחד ואין דרך לנטות או להֵחָלץ ממנה בהתעוררה. והמעורר אותה בפעם הזאת – איש אשר מחוץ למחננו, איש אשר איננו לא סופר עברית וגם לא ציוני, כי אם… אחד מחכמי ישראל בני המערב; הוא ירה חץ למטרה ומאתו היתה זאת להָנִיא היום את ראש הקוראים, מבקשי חדשות, בישָׁנוֹת האלה.

זה כשלשים שנה מאז החֵלו דברי ריבות בשערינו בין המטהרים ובן המרחיבים, לאמר: בין הסופרים הכותבים עברית טהורה בלשון כתבי הקודש ובין רעיהם, אשר שמו פניהם להרחיב ולחדש את לשוננו ולמַלא בה מִלוּאת מלים ומִבטאים מכל הבא בידם. אלה שמרו את משמרת טהרת השפה כאשר נשמר העם, אשר היא לו, בטהרת גזעו ומולדתו מימי קדמתו ועד היום; ורק באשר לא נמצא להם אוצר המלים, אשר במקורות־הלשון הראשונים, נעזרו במלים ובאמרים המוּצָאִים מן הספרות התלמודית ואשר אחריה, מלשונות נכריות קרובות או רחוקות, או בבריאות חדשות ההולכות ונבראות לרוח היום בידם או ביד חבריהם, כאשר הם עושים עד היום הזה. לחנוט את שפת משה וישעיהו ולשימה בארון עם ספר התורה למשמרת, להיותה לעם “לשון הקדש” כל הימים – זאת לא דִמו ולא עלתה על לבם, אך גם נזהרו בה לבלתי נַכֵּר אותה כלה ולבלתי הפוֹך בה כמהפכת סדום. – ואלה לא שמרו ולא שמו להם כל חק ומשפט וכל גבול בהביעם רוחם בלשוננו, כי אם כתבו ככל אשר יעלה העט – כאשר הם עושים גם המה עד היום הזה. המטהרים הרימו קולם פעם בפעם ויוכיחו את רעיהם המרחיקים ללכת מיום ליום – עד אשר נלאו להוכיח, ויחדלו לדבר: לא טוב היות האדם מוכיח תמיד. והמרחיבים – העמיקו שחתו, בהוסיפם לכתוב “עברית” אשר לא ידענו ולא ידעו אבותינו עד להשחית את יפעת לשוננו ולהפוך אותה ללשון עלגים; וגם לא שמעו גערה.

ואולם בשנים האחרונות נעשתה חדשה והנה הם שומעים גערה פעם בפעם מאשר לא פללו לשמוע: טובי הסופרים, אשר לא היו בתוך המטהרים מעולם, מוכיחים את רעיהם השכם והוכיח על השחיתם את לשוננו! גם החכם ד“ר שמעון ברנפלד, אשר היה מלעיב בסופרים הכותבים בלשון המקרא ומִלָתו על לשונו: “הקטע יוצא בקב שלו” – גם הוא יצא זה מקרוב ב”הד הזמן" ועתה ב“המבשר” (גליון מ“ב, תר”ע) לגעור במשחיתים האלה ולהביע רוחו על “הסגנון המגומגם והמרוסק, שאינו סגנון עברי אלא איזה ז’רגון עברי־יהודי־גרמני־רוסי־פרנצי וכו'”, ועל “הקלקול המרובה שאנו מוצאים כעת בספרותנו החדשה”, אשר “בא לנו כי התרשלו בדור האחרון בלמוד כתבי הקדש”. ומה יוסיפו עוד המטהרים לדבר ולהוכיח? “זכו – מלאכתם נעשית ע”י אחרים".

אבל, אוי לזכות כזאת!…

לשוננו כֻלהּ, גם העברית הטהורה גם הבלולה, הולכת ונעזבת, הולכת ונשכחת מפי העם ועוד מעט ולא יהיה עוד לדברי ריבות כאלה כל מקום וכל ענין… אמנם כן, גם הז’רגון, או “אידית”, גם לשון המדינה הולכים ומגדילים על גבולות־לשוננו הצרים ומדיחים ומפילים ממנה רב; אך האין זאת גם אשמת הסופרים, אשר חללו את שפתנו לשׂוּמהּ חציָה ז’רגון וחציה לשון מדינה ומדינה? הלא נשים לבנו אל המראה המוזר הזה, כי בעוד היות ספרותנו החדשה בחִתּוּליה היו לה סופרים ואוהבים רבים בקרב אחינו החכמים בני המערב, ובהרים סמולנסקין את דגל לשוננו – והימים ימי תִגבֹרֶת ההתבוללות! – זכרו אחינו הרחוקים ההם את אהובת נעוריהם וישובו ויתנו לה ולעמם ברכה מפרי עטם פעם בפעם ב“השחר”; ולכל ספרותנו העתית מולדת הדור האחרון – דור התחיה והתקרבות חלקי עמנו הקרובים והרחוקים אחד אל אחד – לא קרבו ולא באו ולא נתנו פריָם כי אם מעט! אך הנה דברי אחד מגדולי חכמינו בני המערב, הפרופ' ישראל אברהם’ס, אשר כתב בה“וֶלט” חֹברת 41–42 (המָקדשה לארץ־ישראל) 1910, במאמרו “אוניברסיטה בירושלם” לאמר:

“הלשון העברית עתה ברעה גדולה, ולא בגלל אויביה, כי אם בגלל אוהביה. הנני מתקומם לרוב הדברים, אשר יֵאמר היום עברית, המתהלכים בפה ובכתב, בכתבי עתים ובספרים. דואג אנכי פן יהיה לנו ז’רגון חדש תחת לשוננו העברית, וגם הנה קרובה הרעה הזאת הנשקפה”.

ולא זאת הפעם הראשונה לנו לשמוע מוסר כלמתנו מפי אחינו החכמים, אשר רחקו מעל ספרותנו החדשה באשמת בניה ובוניה וימנעו ממנה וממנו את תנובתם הטובה למען הפיץ אותה בגבולות הלשונות הנכריות. וכזאת וכזאת שמענו לא אחת ולא שתים מפי אחינו הספרדים או בשמם, ותלונות כאלה וכאלה נשמע אל נכון – לוּ שאלנו את פיהם – גם מפי רִבת העם, האמונים מנֹער על כתבי הקדש ועל הרוח העברי. אם כן אפוא: החכמים בני המערב, הספרדים בני המזרח, רֹב העם “ממזרח וממערב, ומצפון ומים” – כל אלה זרו לנו, הסופרים, כי היתה ה“עברית” החדשה, אשר יָצַרנו, קיר מבדיל בינם ובין ספרותנו; ומי לנו עוד? במי נושיע את ישראל?… אולי יהיו הסופרים אשר רבו בתוכנו תחת הקוראים ההולכים ומעטים – גם הקוראים גם הקונים לפרי ספרותנו החדשה?…

ועתה נשימה נא לבנו אל חזיון אחר, מוזר ומעציב גם הוא.

בנפול עם ישראל וארץ ישראל ביד צר בראשונה, קונן ירמיהו את קינותיו הנפלאות. בבוא עליהם אחרי כן צרה וצוקה, בימי לחץ אנטיוכס אפיפנס, השמיע כנור ציון בהוד קולו את אנחות העם (תהלים, מזמורי מ“ד, ע”ד ועוד). ובנפול הארץ והעם שנית ביד הרומים – והצרה גדלה הרבה יתר מאד מבראשונה – לא נשמעה כל קינה עברית! גם הנה בשוב ה' את שיבת ציון בראשונה שרו משוררי ישראל “על נהרות בבל” ושאר שירות התחיה (תהלים ק“ז, קכ”ו ועוד), אשר לנצח תעמודנה לנס בספרותנו; ובשוב ה' את שיבת ציון עתה לעינינו ובימינו אחרי שמונה עשרה מאות שנות צרה ויגון ולחץ ועבדות, אשר לא היו כמוהם בגלות בבל ובכל הגליות, אין מגיד אף אין משמיע שיר תחיה, חזון גאולה וישועה, מבטא רוח העם מארץ ישראל עד היום הזה, זה שלשים שנה (כי “על נהרות בבל” החדש יצר לנו אחד ממשוררי הגולה, מ. דוליצקי, לא בארץ ישראל כי אם “שם במעון נחשים”, ולא על פי מראה עינים כי אם בהלָך־נפש)! ואם לא בִכְּרָה שיבת ציון שיר או חזיון רב־ערך, לפי ערך הגדולות אשר נעשו עתה בארץ־ישראל לעינינו, אם לא צלחה הרוח על הדור אשר עיניו ראו חליפות נפלאות כאלה, חליפות העבדוּת והחרות, שוממות הארץ והעם ופריחת שניהם יחד בעשרות המושבות החדשות, חליפות אשר רב כחן להרנין לשון אלמים ולשפוך רוח שירה על כל היצורים אשר ב“פרק שירה”, – מה נוחיל עוד מן הדור הבא, בני הבונים חרבות ציון, אשר יוָלדו אחרי היות החדשות לישנות והנפלאות – למעשי יום יום. אשר לא יראו ולא יֵדעו ולא יחושו את כל תלאות הגולה, כי אם מאשר יספרו להם אבותיהם?! הלא חשבתם לדעת פשר דבר? הלא שמתם על לב, כי בתקופות הירידה ללשון הנביאים בארץ־ישראל לפנים והיום נעלה גם רוח הנביאים, רוח הקֹדש, מעל העם ומעל סופריו?…

---

עַל שְׁתֵּי הַסְעִפִּים

מאת

מנחם מבש"ן

א

עד המאות האחרונות אשר לעת החדשה היה רגש הדת חזק מאד בלב העמים, ואם נָפוֹג ונִדכה בתקופת התחיה ((Renaissance והרפורמציה, הנה עוד מעט הפיחו הישועים, הגואלים החדשים אשר קמו אז לכנסיה הקתולית, באש קנאתם על הגחלת הנשארה ותָּשב ותהי לבָעֵר; וכאשר ישלח החֹרף, בבאו עד קצו, את מלאכי זעמו על הארץ או כאשר תתלקח שלהבת הנר הדועך בטרם יכבה, כן היה רגש הדת באחרית הזעם פעם בפעם לאש מתלקחת ולסער מתחולל וכִתֵּת גוי בגוי ושִלח אנשים ועמים איש ברעהו להשמיד, להרוג ולאבד. – לעמת זה היה הרגש הלאומי רפה מאד, ויש אשר יקרא קצה העם, והמלך בראשם, לעם נכרי, “בני דתם”, לעזור להם במלחמתם עם “האויב הפנימי” עם קצה העם בני הדת האחרת (נוצרית גם היא!) ובאו והשחיתו את הארץ וקרעו ממנה קרעים; ויש אשר תכביד הממשלה את ידה על עבדיה בני הדת האחרת ומררה את חייהם – כמעשה ממשלות ידועות עם היהודים היום – עד גלוֹתם גלות שלֵמה כמה מאות אלף והלכו ומִלאו את ברלין (יותר ממאה אלף נפש) ואת לונדון ואת יתר ערי אירופה הגדולות והיו הפרוטסטנטים הצרפתים קל מהרה לגרמנים, לאנגלים ולהולנדים, ועוד. – גם נשמת לאֹם ולאֹם – הלשון – היתה עזובה, בזויה, נכבשה בביתה ואין דורש ואין גואל לה. כל ימי הבינים היתה הלשון הרומית, אשר נקדשה בקדושת הדת הקתולית, לשון עמי הנוצרים; ומימי לודויג הי"ד והלאה היתה לשון צרפת שלטת על ארץ רבה והסופרים הצרפתים יוצאים ובאים בבתי המלכות לעמי אירופה ונותנים מרוחם על המלכים ועל מרום עם הארץ.

שלום וֶסטפַליה (1648), אשר חתם את מלחמת שלשים השנה, מזה, ועבודת חכמי צרפת בעלי האשכולות (אנציקלופדיסטים), מזה, שמו קץ לקנאת הדת “האוכלת אדם ומשַׁכּלת גוים” והסבלנות בדברי אמונה ודת היתה מעט מעט לחק לכל העמים המשכילים, או המתאמרים למשכילים, עד היום הזה ונכתבה בספר משפט המלוכה לעם ועם. – בעת ההיא רפו הרגש הדתי והקנאה לדת גם בתוך היהודים, כי היתה בהם רוח הזמן; אך תוצאות הרפיון הזה היו שונות בשתי המערכות. הדת הנוצרית בחזקתה הסירה גבולות עמים וברפיונה שָׂמה מקום לרגש המולדת והלאומיות: הצרפתים הקתולים זכרו כי בני עמם הפרוטסטנטים קרובים אליהם מבני דתם הספרדים; והגרמנים בני אמונת לותר הכירו וידעו, כי לא השוֵידים כי אם הגרמנים, גם הקתולים בהם, הם אחיהם בני עמם. וכן היו כל העמים עיניהם ולבם “איש אל עמו ואיש אל ארצו”. ואולם בקרב היהודים אשר הדת והלאומיות “יחדו היו תַמִים” להם עד הימים ההם והאחת התחזקה ברעוּתה, היתה הִתרַפּוּת רגש הדת גם לרַפות את הכרת המולדת; האחדות הלאומית, אשר שָׂמה את העם המפֻזר והמפֹרד בין העמים לגוי אחד בארץ, תָּמס הלכה והיהודים התפרדו והתפוצצו לעממים לפי גבולות ארצות מושבותיהם; ורפיון הרגש הלאומי שב לעולל לרעה גם הוא לרגש הדתי. אם לא הרבו עוד היהודים בראשית התקופה ההיא לעזוב את דגלם, הלא היתה זאת בגלל רפיון רגש הדת גם במערכה האחרת, כי על כן גם נפשות יקרות כדוד פרידלנדר ושלמה מימון “התמכרו ואין קונה”…

ב

בימים ההם, במחצה הראשונה למאה הששית למספרנו, והיהודים כבר נלאו למות על קדושת השם או לחכות “לו” בכל יום שיבא ויהיו חפצי חיים בארץ וישאו נפשם אל הזִכּוי ומליצים קמו להם בצרפת ובגרמניה, מקרב אחיהם ומטובי הגוים, להוציא לאור משפטם. ויהי כי עברו ימי קנאת הדת, אשר היתה לקיר ברזל בין היהודים ובין הגוים עד העת ההיא, וכי היה לחק לעמים כי אין לצרור איש את אחיו על דברי אמונה ודת, וימהרו ויחלטו להם את פרי העת החדשה ויאמרו: שימו גם אותנו באזרח הארץ, כי בנים אנחנו לארץ מולדתנו, עַמכם עמנו וארצכם ארצנו וכמוכם נדרוש שלומה וטובתה; ואשר לדתנו – זה ענין פרטי, הנֵנו אדם בצאתנו ויהודים באהלינו… אך אם באמת לא נוכל להפיק רצון מכם בלתי אם בנטותנו מדרכי התורה, אשר עלינו לשמור משמרתה, כי עתה עלינו להוָאש מברית שלומכם וגורלנו בתוך העמים יהיה כאשר היה או כאשר ייטב בעיניכם לעשות עִמָנו; מתורתנו לא נוכל לנטות ימין ושמאל כל עוד יָשרה נפשנו בנו" (בן־מנחם, בסוף ספרו “ירושלם”).

להודיע ברור, גלוי לכל העמים, כי אמנם עם מיוחד היהודים ומשאות־נפש להם ותקוות לאומיות לעתיד, אך דורשים הם משפטי אדם באשר הם אדם וזכיות אזרח – יען מִלְאָם אחרי כל חובות האזרחים לארצם, כדברים אשר דבר למשל, מיכאל זקש בדור הבא, – לַדָבר הזה לא מצאו המון משכילינו את לבם כי יראו פן יאמרו להם הגוים: שאו נס ציונה…

תוצאות ההבדלה בין הדת ובין הלאומיות היו – חרבן שתיהן גם יחד. מעתה אין חפץ עוד ל“בני עדתנו” (כן נקרא העם היהודי ראשונה בפי נה"ו בארבעת מכתביו “דברי שלום ואמת”) כי אם בבתי תפלה מיוחדים ששם יעבדו “עבודת אלהים” על פי דרכם – ובבתי ספר עברים לזמן קצר, בתי ספר אשר יהיו כמַעבר בין החדרים ובין בתי הספר הכללים ואשר הלֶקח העברי בהם נָמד מראשיתו באיפת רזון ויהי הולך ודל משנה לשנה; אך דעת הלשון העברית ודברי ימי ישראל וחנוך עברי לילדים – כל אלה הלא הם ענין ללאומיות ולא לדת. היהדות עמדה במוֹרָד, אשר לא תעלה עוד ממנו… אמנם כי גם מאת הקנאים היתה סבה, כי לא שמרו היהודים את לשונם, את נשמתם הלאומית, אשר לא תנדוף מפני רוח העת כהנדוף עשן. כל ימי תקופת פולין התכנסה עבודת הרוח בבתי המדרש וגם בחדרים אך בגבולות התלמוד וההלכה לבדם והרבנים המעטים, אשר נִסו להפנות לב הלומדים והתלמידים גם אל התנ“ך ואל דעת הלשון העבריה לא עצרו כח לשַנות את דרך הרוח ולא השלימו חפצם. והשלחן שעמד על רגל אחת ולא נע ולא זע כמאתים שנה בפולין, בהיות כנסת ישראל סגורה ומסוגרת מבית ומחוץ, התנודד והתהפך מצד אל צד בגרמניה בהשתנות הזמנים והמסבות. לולא הניאו הקנאים את בן־מנחם בהחִלו להוציא בברלין בנעוריו מכ”ע עברי “קהלת מוסר” ויהדפוהו בקנאתם אל הלשון ואל הספרות הגרמנית, מי יודע אם לא הגדיל לעשות לשפתנו ולספרותנו כאשר הגדיל לעשות לשפת הגרמנים ולספרותם ואם לא החרו החזיקו אחריו בדרך הזה חבריו המקשיבים לקולו ויהי זה להקדים את בכּוֹרי ספרותנו החדשה כימי דור אחד ולמלא אותה מראשיתה תנובה טובה, פרי ולא פרחים… ואולם עוד מעט נראָה כי דרך אחד לקנאים ולמשכילים בדבר הזה.

הליכות דברי הימים הראו לדעת, כי צופינו “שגו ברואה, פקו פליליה”: הגוים לא הבדילו מעולם, באשר ליהודים, בין הדת והלאומיות ולא חדלו מעולם לחשוב את היהודים לעם, וכל התורות החדשות אשר שננו להם משכילינו השכם ושנן זה שנים־שלושה דורות, לא נגעו עד לבם הערל… אך הטובים והישרים בלבותם לא ראו זאת כמעצור לשית אותם בבנים, והאחרים (למשל, רוב השרים ונבחרי העם בזכסן ובשאר מדינות גרמניה) דרשו מאת היהודים, למען יכשרו להיות כאזרח הארץ, להשליך את תורתם אחרי גום, להעביר את שבתם ליום הראשון ולהתחתן בעם הארץ… ואם השיבו המלך פרידריך וילהלם השני והמלך וילהלם השלישי את פני הפילוסוף אליעזר בן־דוד (1796–1797) בבקשו משרה באחד מבתי המשפט “יען אשר הוא יהודי” והממשלה הפרוסית – את פני שלמה מונק, אשר בקש (1825) עזרה ומשענתה למען יוכל להשלים חקו בלמודים, “כל עוד הוא מחזיק בדת משה”, הנה ידענו כי זאת היתה והנה היום דעת הקהל הנוצרי, ורק לפנים היו הפה והלב שוים והיום למדו לבחר לשון ערומים ולהמתיק בפיהם רעה. רק היהודים הפרידו בין הדבקים ויהיו נכונים לעשות הטוב בעיני הגוים, לפי מחשבתם, לכתוב ידם לה' ולמשה – ולהתפשט את לאומיותם עד הנפש. השר הפרוסי דוהם, אשר כתב ספר דורש טוב ליהודים ויעורר את הממשלות והעמים לתת אותם באזרח הארץ, דרש בספרו לתת להם שלטון פנימי בקהלותיהם (כאשר היה להם עד הימים ההם), אך בן־מנחם בהקדמתו לספר “תשועת ישראל” חוה דעתו לעֻמתו כי אין חפץ ליהודים בשלטון פנימי… וכן בהתעורר משכילי היהודים בצרפת בימי המהפכה לדרוש משפט אזרחם לעמם וטובי הנוצרים עוזרים על ידם להטות אליהם את דעת הקהל, מהרו היהודים לתת את שלטון הקהלות הפנימי ואת משפטי הרבנים, אשר היו להם מימי קדם, כפר הזכוי ויאותו להיות היהודים והצרפתים לעם אחד לכל דבר, רק הדת לבדה תבדיל ביניהם, אף כי מאת הנוצרים לא יצאו משאלות כאלה; ודברי פורטלי ((Portalis, אחד שרי נפוליון, מן העומדים בין שרי הקיסר ובין הסנהדרין, אשר אמר בצדק: La Judaisme est moins une religion qeuple“” הביעו את מחשבות אדוניו (אשר בקראו זקני היהודים למועצה דבר בתֻמו על (“nation juive” ואת מחשבות כל העולם הנוצרי על אדות היהודים. – ובגרמניה הוסיפו לחשוף את מחשוף הדת מתוך הרוח הלאומי האחוז בה, תקנו, הקציעו, הסירו ממנה כל זכר לציון ולתקות הלאם, למען ידעו הגוים ויאמינו להם כי גרמניה ארצם ועַמה עַמם – ובכל זאת כבדה מלחמת הזכוי בארץ הזאת כימי דור אחד והממשלה נתנה להם את משא נפשם בידה האחת ותשב ותקח בידה השניה פעם אחר פעם, עד אשר קצרה נפש “בני דת משה” בעמלם ויצאו ויהיו לגרמנים באמת… הן גם בבית בן־מנחם, אשר הרים את הדת היהודית בספרו “ירושלם” למעלה ראש, כבר נראה מה כח הדת בלי רגש לאומי, אך בעוד דור אחד עשה הפרוד בין הדת ובין הלאומיות פרי למינו, פרי כחש, והמונים המונים החליפו את דתם כלבוש למען הרחיב להם, עד כי גם הינה (אשר לא בוש להודות בזכרונותיו כי לולא כשל נפוליון, מלאך החפש ליהודים, במלחמותיו האחרונות, לא היה לנוצרי) קרא אל הממשלות “הלוחצות את היהודים בחקי עמל למען הסיר אותם מאחרי דתם”, למהר את דבר הזכוי בטרם יכלה “עם ה', אדירי האמונה בדור הזה”, “בעוד ישנם יהודים, אשר אמונת אבותיהם יקרה בעיניהם מטובת בניהם” (כתבים שונים, מאמר “לדויג מרקוס”).

ג

ויהי כאשר קם הרצל וישא את דגל הלאומיות והציונות קוממיות לעיני כל העמים, היה רעש גדול בעולמנו הקטן “אחזה רעדה חנפים”, ורועים רבים אשר לקהלות מערב אירופה נבהלו ונחפזו להביע בקהל את תלונותם על ה“שערורה” הזאת ולנער חצנם מעדת ה“בוגדים” האלה, כי יראו פן ישובו הגוים לקחת מהם את הזכוי… אמנם כי הגוים לא ראו אוֶן בתנועה הציונית ולא עלה על לבם לגזול משפטי אזרח מן הדבקים בה, כעצת בוגדי אחינו “הקתולים יותר מן האפיפיור”. גם מעשה הרב כהן, אשר הסירו אותו ראשי קהלת ברלין מרב בגלל ציוניותו משום “למה יאמרו הגוים” ועדת קיעל שבה שמה אותו עליה לרב ברשיון הממשלה. גם עוד “מעשים בכל יום” כאלה, הראו לדעת את כל החפץ לראות ולדעת, כי אין כל פחד. אבל רַבת אחינו בגרמניה עודם יראים עד היום הזה מפני השד, אשר תארו להם על הקיר המה ואבותיהם, ואזרחיות גרמניה מזה והלאומיות היהודית, אשר תשוב תלבש את אחינו שם מעט מעט בלי דעת נפש, מזה, מקַלעות את נפשותם הנה והלום, ואין נחת. וכתוצאות המצב המוזר הזה יש לנו עתה בארץ הזאת מין יהודים חדש, נפלא: יהודים לא דתיים, לא לאומיים ולא מתבוללים, כי אם… ציונים!

המין הזה נגלה לנו עתה במאמר “הכרת הגזע והכרת הלאומיות” (“דיע וועלט”, גליון 7, 1910), פרי־עט אחד מראשי הציונים בברלין, ד"ר פרנץ אופנהימר; בו אמר הסופר בהתגלות לבו, כי הציונים בני המערב הם יהודים למולדתם וגרמנים, צרפתים, אנגלים וכו' ללאומיותם ולתרבותם. היהודים אשר ברוסיה או אשר ברומניה, היושבים בתוך שכניהם אל בין עקרבים וארצות מושבותיהם היו להם לבתי כלָאים, לא יתחשבו ולא יהיו לרוסים או לרומנים; גם תרבותם, התרבות העברית אשר נחלו מאבותיהם, גבוהה הרבה יתר מאד מתרבות העמים הפראים האלה, על כן יהודים הם גם ללאומיות גם לתרבות. ואולם היהודים אשר בארצות המערב אוכלים את טוב הארץ ונחשבים לה כבנים, ותרבות אירופה גבוהה מן התרבות העברית נחלת ימי הבינים כגבוה התרבות הזאת על תרבות הרוסים והרומנים, על כן הם גרמנים, צרפתים, אנגלים או אמריקנים ללאומיותם ולתרבותם, ואשר לא יזכרו מהם את מקור מחצבתם ילכו הלוך והתבולל בעמים; אך היהודים אשר יזכרו בגאון, כי הם צאצאי הגזע אשר נתן לבני האדם שלש דתות מן הנפרצות בארץ, ואשר גם עתה בכל תפוצתו לא נִסע יִתרוֹ בו, וגם יקוו לשיבת שבות ישראל בציון או יעבדו את העבודה הציונית למען הכין מקלט לאחיהם בני המזרח, הנם ציונים – ויהודים למולדתם.

אמנם יש מקום לשאול, איך ידע החכם בעל המאמר כי תרבות ישראל נופלת מתרבות אירופה המערבית ואיך מִהר לחרוץ משפט בדבר אשר לא שם לבו לחקור אותו… התרבות נותנת חלקה גם ללב גם למֹח, והן המוסר העברי בתבניתו אשר נגלתה בספרות התנ"כית, התלמודית והרבנית ואשר לבשה עור ובשר בחיי העם מימי קדמתו ועד עתה, יכול להיות עוד ימים רבים למופת ולמשא־נפש לכל אבירי התרבות האירופית! ואשר לפרי הרוח – הָהָמֵר ימיר כל גוי קטן, כל “עם לא היה” את תרבותו הצעירה והדלה בתרבות הנכבדה, העתיקה, הנפרצה מאין כמוה בארץ? ולו יכלכלו היהודים בני המערב את תרבות ישראל מעתה, לו ישובו אחינו אלה “נוטרי הכרמים” לנטור כרמם שלהם – הלא תוכל התרבות הזאת בת “הגזע אשר נתן לבני האדם שלש דתות ואשר בכל תפוצתו עוד לא נִסע יִתרוֹ בו”, לעלות בעוד דור אחד או שנים עד הגובה אשר עלתה תרבות הגרמנים, למשל, מימי פרידריך הגדול, אשר היה כֻלו “צרפתי” לתרבותו, ועד היום הזה, הלא תוכל לשוב להיות לאור גוים כאשר היתה? הלא כחלקה, אשר היתה פוריה לפנים עד להפליא ואחר נעזבה וַתֵּשַׁם – וַתַּקל בעיני בעליה יען היותה עזובה ושממה, כן הדבר הזה.

ואולם באמת היהודים אשר בגרמניה וכו' הם גרמנים לתרבות לא באשר תרבות ארצם גבוהה מתרבות עמם־הם, כי אם יען אשר גדלו עמה מלדה ומבטן כחומט עם קליפתו. וכן יהיו היהודים אשר יגדלו מנֹער עם תרבות הרומנים או הסרבים או הצ’חים – רומנים, סרבים אוצ’חים לתרבותם. הלב והנפש יתהפכו גם הם בכח החנוך והמסבות כחמר ביד היוצר, והתרבות הנכריה הבאה כמים בנפש מנֹער ועד זקנה ושיבה, מאבות לבנים, תפריד בין עצומים כמים הבאים על הנפש פעם אחת… וכי נבא להתפקד ולדגול לא רק בשם אלהי ישראל לבדו כי אם גם בשם עם ישראל, אז יהיו האנוסים בספרד, אשר כלכלו בסתר את לשון עמם, את תורתו ואת תרבותו מדור לדור, עד אשר יצאו אל הולנד או אל תורקיה ויסירו את המסוה מעל פניהם וישובו אל עמם בגלוי – יהודים טובים מכמה חסידים קנאים ואורתודוכסים בני דת משה, ההולכים ונסחפים בתרבות עם הארץ, אשר הם נתונים לה לבדה, בלי אשר צפו מים על ראשם, עד התבוללם כָלה בגויים מקץ שנים־שלשה דורות…

אם כה ואם כה, הנה אין לכחד כי אחינו בני המערב היום – וגם הציונים בהם – יאמרו בתֹם לבב כי בני עמים שונים הם ללאומיותם ולתרבותם, כי הַכָּרת לבבם תענה בם ואת אשר יחושו – יגידו; תחת אשר בעת הִכּוֹן המשכילים לקראת הזכוי ראשונה, בעוד היות התרבות היהודית שפוכה על הקהלות ועל כל בתי ישראל כמים לים מכסים, היה הדבר הזה לרוח שקר בפיהם. סרה דברו אז על עמם בשומם אותו ללא־עם, לעדה דתית, למען עשות חֹנף לגוים ולהפיק מהם רצון. הם פרשו נס לפי דרך הרוח – אף כי באמת לא היטיבו לראות וילכו ויוליכו את העם ארחות עקלקלות, כאשר ראינו.

הרגש הלאומי התעורר בגרמניה בשנות תקע“ג – תקע”ה אחרי נשבר עֹל נפוליון מעל צואר הגרמנים, ואחרי כן משנת תר"ל והלאה אחרי הגבורה החדשה אשר גבר אגרוף הגרמנים על העם אשר ממנו יצאו דעות החֹפש והאחוה על כל אירופה – היא ראשית תגבֹרת הרוח הלאומי בתוך כל העמים והעממים באירופה. והרֶגש הזה יחזק ויפרוץ גם בימים הבאים, לו העֹז והנצח ולו העתידות, באשר הוא טבעי יותר מרגש האהבה והאחוה לרחוק ולקרוב; אך בחזקתו תשברנה קרנותיו וקהו פיותיו כברזל בברזל כי יחד, והיה גם הוא, כדת לפנים, לענין פרטי שאינו מעלה ולא מוריד בחיי המדינה והעם, והסבלנות הלאומית תהיה גם היא לחק לכל עמי התרבות כסבלנות הדתית. בארצות המטֻלאות: אוסטריה־הונגריה, תורקיה, אמריקה, בריטניה הגדולה תחל – ובמדה ידועה גם הנה החלה – ובכל יתר הארצות תכלה. כל אשר ימלא חובתו לארץ מולדתו או לארץ מגוריו יחשב כאזרח הארץ; – ללאמיותו, למשאות נפשו ולחלומותיו לעתיד, לא ישאל ולא יבקר איש. והיה ביום ההוא לא יבושו עוד היהודים בארצות מושבותיהם איש איש במולדתו ובעמו, ולא יאריך עוד על הארץ השקר הנלעג והנתעב, אשר בדו להם משכילנו לפני שנים־שלשה דורות ויתנחלו אותו לדורותם עד היום הזה. אז ידע כל ישראל גם הוא את הדבר אשר יָדעו כל הגוים: כי היהודים אינם רק עדה דתית כי אם גם עם; אז ישים העם החדש־הישן הזה אל לבו לכלכל גם את לאומיותו כאשר כלכל עד הנה את דתו, אז לא יבקרו עוד הבנים בבתי הספר אשר לעם אחר כאשר לא יבקרו והאבות בבתי התפלה אשר לבני דת אחרת, כי אם פתח יפתחו בכל קהלה וקהלה בתי ספר תחתיים ושניים להם לבדם ולמדו בהם הילדים דברי ימי עמם, לשונו וספרותו ואת הידיעות הכלליות – כל אשר ליהודי וכל אשר לאדם יחד בחֹברת – ואז לא יהיו עוד בישראל חצי יהודים: ציונים לא־דתיים, ציונים לא־לאומיים ואורתודוכסים־מתבוללים, כיום הזה, כי אם יהודים שלמים, שכֻלם מתאימים.

אבל עד אז עוד ילכו מים רבים אל הים – ויהודים רבים אל ים העמים… אמנם כי עמנו יוכל למהר להחיש את דבר הכרת הסבלנות הלאומית מטעם הגוים והממשלות; כי כל עם עשוק ורצוץ־משפט יושב על אדמתו אשר נכבשה עמו יחד לפני האויב החזק ממנו והחפץ לבלעו לבל יהיה לו כעצם בגרון, והיהודים הלאומיים – עיניהם ולבם למרחוק, לארץ מזרח, ומשא־נפשם איננו מתנגש בחפצי אדוני הארצות, אשר הם יושבים עמם. ואולם ישראל “העז שבאומות” היה ברוב הימים והתלאות לעם ירא ורך לבב, וגם ברן יחד הצפרים מעל הגגות כי יוכל איש איש ללכת בשם לאומיותו, עוד יפחדו וייראו היהודים המתחפשים, בני המערב, להסיר את הלוט ואת המסכה ולאמר לכל: לא עדה אנחנו כי אם עם!

אך הן עתה אין עליהם לאמר לכל כדבר הזה, כאשר קראו לפנים, בעת בקשו לקנות את הזכוי בכל מחיר, את דבר התכחשם לעמם השכם וקרוא בראש הומיות, באזני כל הגויים; רק השב ישיבו נא זאת אל לבם־הם, למען ידעו מה המה ואנה פניהם מועדות ומה יאמרו לנפשם או לאחרים כי תתעורר עליהם ביום מחר, ונוספה על כל מזעזעיהם מבית ומחוץ, השאלה המרה:

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים?

---

עֲבוֹדָה נָכְרִיָה

מאת

מנחם מבש"ן

כאשר תֻּרגמה התורה בראשונה באלכסנדריה היה חשך בעולם־ישראל שלשה ימים ושלשה לילות. אך כאשר תֻּרגמו תורתנו וספרינו אחרי־כן לכל לשונות הגוים בכל דור ודור עד היום הזה, לא היה עוד חשך, כי… גם לא היה עוד אור, כי לא שָׂם עוד איש על לב להבדיל בין האור ובין החשך העולים בלולים וסבוכים, מאז החֵלו התרגומים, בכל מושבותינו.

אמרתי בראשונה, ואולם לא נודע ברור, כי היה זה באמת התרגום הראשון, וגם קרוב הדבר כי עוד בימי קדם ובארץ־ישראל נתנו עזרא וחבריו הסופרים את התורה לפני העם בתרגום ארמי, כדברי המסרת העתיקה (נדרים ל"ד.). והמסרת הזאת תֵּאָמן מאד בשִׂימֵנו על לב, כי הארמית היתה בארץ ישראל, מימי שיבת ציון והלאה, לשון הארץ והעם, והעברית, אשר התכנסה בתוך נושאי דגלה המעטים, המשוררים לבית הלוי, נלחמה אליה בארץ מולדתה ולא יכלה לה, ואלה, המאסף ההולך אחרי מחנה הנביאים והמשוררים הקדמונים, לא עשו עוד תושיה לרוב לבד האֹסף אשר אספו את פרי רוח הראשונים והספיחים המעטים אשר הוסיפו עליהם. הלשון הנכריה הזאת, אשר בני העם נפגשו עמה בארצה – בבבל– בימי דור אחד (לפני חרבן הבית נודעה הארמית רק למרום עם הארץ, אשר היו להם דברים עם בני אשור ובבל), לא עצרה כח להכריע את לשון אבות ולהתערות כאזרח רענן לולא כונן אותה התרגום ויתקעֶהָ יתד במקום נאמן בכח עבודת הסופרים, אשר עבדו בתוך העם עבודה נמרצה ומאריכה מאות שָנים. ככה היתה אחרי כן הלשון הרומית לקנין כל העמים הקתולים על־ידי תרגום הירונימוס, והמבטא, אשר הרימוֹ לותר מאשפות אחת הפנות הנשכחות ויבחר בו לתרגום כה“ק – ללשון כל הגרמנים עד היום הזה. – ואחרי אשר הוסרה, בדרך הזה, לשון אבות מִגבִירה בארצה ובתוך עַמהּ, נקל היה אחרי כן, בשפוך היונים את רוחם ואת תרבותם בארץ המזרח, לעדת בני טוביה בארץ ישראל ולחבריהם היהודים האצילים אשר במצרים, להמיר את הז’רגון הארמי (כאשר כן תהיה ברֹב הימים כל לשון מולדת חוץ בפי העם, אשר נָסַבּה אליו לפנים) בלשון המדינה – לשון יון, מבלי אשר היה פוצה פה ומצפצף: על פרוֹץ הלשון היונית בעם בא”י ובמצרים לפני תַרְגֵם את התורה באלכסנדריה ולפני היות “חכמת” יונית למכשול לרבים, לא “היה חשך”, לא רגזה הארץ ולא נשמע קול אָלה.

התרגומים ללשונות הנכריות, אשר היו ללשונות היהודים מן התחברות אל עמי הארצות מבבל ועד הֵנה, אמנם היו צרך השעה בכל דור ודור, אך גם היֹה היו מעולם ללשון אבות כמי־מלח על זרע זרוּע או כסבך עשבי־רוש המשתרגים ועולים על הצמח הרך מסביב ושמים מחנק לחַיָתו… על כן לא יכלה עוד העברית לעשות פרי תֹאר בימי הבית השני בא“י, על כן לא היתה ולא נראתה כל יצירה עברית באלכסנדריה מאות שנים עד עת קץ, על כן הרחיקו התרגומים הערבים, מימי רס”ג והלאה, והגרמנים, מימי בן־מנחם והלאה, את רַבַּת העם מלשון אבותיו ועל כן, בכלל, לא היתה הלשון העברית, מימי חתום התנ"ך ועד היום הזה, קנין כל ישראל, כי אם… שעשועים לִמְתֵי־מספר ומנוד־ראש לרבים.

התרגומים היו צרך השעה; ואולם לוּ התרוממו צופינו מֵעל לצֹרך השעה ויכוננו מבטם ומעשיהם למרחוק, כמשפט לעם עולם, לולא מהרו להשכים לפתחי עם ועם, כרוכלים עם רכולָתם, ולמנוע את טוּבם מבני העמים אשר באו אליהם לבקש תורה מפיהם, באשר “אין מלמדים תורה לגוים”, לולא מנעו את אור כתבי הקדש ולשון הקודש גם מבני עַמם הם, כי עתה מי ידוע אם לא היתה הלשון העברית היום לא רק לשוננו באמת, לאמר: לשון כל עם ישראל, כי אם גם לשון כל עמי ההשכלה והתרבות, כלשון יון בעִתָּה וכלשון רומא בעִתָּהּ.

ולו יתרומו אנשי הספר אשר בעם־הספר גם עתה, אחרי אשר לא עשו קדמוניהם זאת מבראשונה, מֵעל לצרך השעה ושָׂמו כל לבם וכוננו כל מפעליהם לעשות אשר לא יהיה עוד לעם ישראל חֵפץ בכלים שאולים למען שתות מים מבורו, כי עתה לא ראינו את חכמינו וסופרינו עובדים עבודת־סיזיפוס זאת בכל דור ובכל ארץ וכחות גדולים וטובים, אשר יכלו להיות לברכה לעם ולספרתו, נבלעים פעם בפעם אל פי תהום ללא הועיל. –

המחשבות האלה שָבו עלו על לבי למראה התרגום החדש לתנ"ך, אשר יעשו בו חבל חכמים וסופרים יהודים באמריקה (ד“ר שכטר, ד”ר מרגליות, ד"ר יעקב’ס, כורש אדלר ועוד) זה שמונה עשרה שנה ועוד להם לעבוד שנים אחדות עד אשר תשלם כל המלאכה.

הדבר נראה פשוט מאד, אשר לא ימצא איש אחריו מאומה: הן היהודים אשר באמריקה, הקטנים עם הגדולים, אינם שומעים עוד עברית, ואם נמצאו בה כֹה וכה מן השרידים בעם, אשר עודם שומעים את הלשון העתיקה הזאת, הנה הם הולכים ומעטים מיום ליום, משנה לשנה ומדור לדור ועוד מעט ולא תהיה להם שארית, כי יֵהפכו כלם לאמריקנים בני דת משה, כמצות גדוליהם אשר הם משננים להם כל הימים; ובכן עלינו לתת להם את התורה בלשונם – בתרגום אנגלי, והיה כי יֵערה עליהם רוח ממרום והתנדבו לֶאצֹל רגעים אחדים ממעשיהם ומשעשועיהם, אשר הם נתונים להם יום יום, או מן הקריאה בספרים החדשים ובכתבי העתים החדשים, הקרובים ללב בן אמריקה מכל ישן נושן, והביטו אל תורת העברים הקדמונים, אשר ילכו כל הגוים לאורהּ, וראו גם הם את האור כי טוב ולא יִגָרעו הם לבדם מנחלת אבותיהם. – כזאת יחשבו אל נכון עושי מלאכת התרגום האנגלי החדש הזה וכן חשבו, אולי, גם באלכסנדריה גם בארצות ממשלת הלשון הערבית, הספרדית והלשונות האחרות, אשר לקחו להם בני ישראל תחת לשון אבות במושבותם לדורותם.

ואולם נדַמה בנפשנו כי יקומו אנשים בתוך הגרמנים, הפולנים, הארמנים, או הערבים היושבים באמריקה, ברוסיה או בטורקיה וידברו על לב בני עמם השכם ודבר, כי הם ראשונה אמריקנים או רוסים או טורקים ואחרי כן גרמנים, פולנים, ארמנים או ערבים וכי, למען יֵאמן הדבר הזה, עליהם לעשות כל אשר בכחם ולהתהפך עד מהרה לאמריקנים (או לרוסים או לטורקים) שלמים וטובים – ככל אשר ידברו גדולינו נדיבינו אל בני עמם זה שנים רבות ועד היום הזה. אחרי כן יבאו אנשים מהם, מחכמיהם ומסופריהם, ויאמרו: אחרי אשר הגרמנים או הפולנים או הערבים שלנו אינם שומעים עוד את לשון עמם, ואם עודם שומעים כעת, הן לא לאֹרך ימים תהיה שומה בפיהם, כי עליהם להתהפך הם ובניהם לאמריקנים, – הבה נִתֵּן לפניהם את גֵתּה, את סינקיביץ או את הקוראן בתרגום אנגלי…

אנחנו אמנם נוכל לדַמות בנפשנו כזאת וכזאת, אך בני העמים האחרים, ולו גם יהיו מקטַני שִׁפלי הגוים, גם לא ידַמו גם לא יעשו ככה. לו יצאו בקרבם אנשים ויאמרו להם כדברים ההם, הלא אז יראו אותם כיועצי בליעל, כנביאי שקר המוכרים את נפשם ואת נפש עמם בשעלי שעורים ובפתותי לחם, הלא אז יֵחם לבבם בקרבם וענו אותם בגאוה ובוז, לאמר: – יועצינו הנכבדים, אמנם יודעים אנחנו כי היֹה נהיה אנחנו, בנינו או בני בנינו לאמריקנים מנפש ועד בשר, אם נאבה ואם נמאן, זאת תעשה העת, זאת יעשו החיים, המסבות; יודעים אנחנו זאת, כאשר ידע האדם כי אחריתו למות ולכלכל ברקַב־עצמותיו את החיים החדשים הצומחים מעפַר־מות. אך אין את נפשנו למהר את היום האחרון, כי אם לאַחַר אותו, לא להחיש בידֵנו את קצֵנו, כי אם לעצרו ולגדור בעדו ככל אשר יש לאל ידנו. ועל כן, מדי השלימֵנו את חובות האזרחים לארץ ולעם אשר פתחו לפנינו דלתיהם, שקוד נשקוד ושמור נשמור על סגולותינו, על תקותינו ועל זכרונותינו כל עוד רוח באפינו; התאמץ נתאמץ לבלתי שכוח ולבלתי השכיח את לשון עמֵנו מפינו ומפי זרענו, לבלתי עזוב את ספרינו ואת חקותינו, סמל רוח עמנו, לבלתי התנכר לכל הרכוש אשר הנחילו אותנו אבותינו ואשר אצרו לנו טובי סופרינו בספרתם, לבלתי הסָחף בתוך השֶטף אשר יהמה יֶחמר סביבינו, כל עוד נוכל לעמוד נגדו. גרמנים אנחנו ולא אמריקנים; לא נאבה ולא נוכל להתפשט את עורֵנו כהתפשט איש את המעיל אשר עליו – לא נמות, כי נחיה!

כן יאמרו וכן יחשבו כל העמים, כנקלה כנכבד (כי מי העם אשר יהיה קטן ונקלה בעיניו?); ככה יעשו כל הגוים הנותנים כבוד לקדמתם, אם אלפי שנים ימיה ואם תמול היא ולא נֵדָעֶהָ: שוקדים הם על פרי רוח קדמוניהם ומעבידים את מֹחם ואת עיניהם עבודה גדולה אל הכתב ואל הלשון ואל דרכי הדבור ואל ארחות החיים השונים והמשונים, אשר היו בימים ההם, ימי צאתם מן המערות ומן היערים לאוֹר באור החיים עם יושבי חלד. ואנחנו – הן התנ"ך שלנו עודנו חדש כטבע, עוד לשונו חיה כעם, אשר לו היא, עוד דרכי החיים בימי מלכינו ונביאינו יכולים להיות למופת לכל העמים המתוקנים עד היום הזה ועד אחרית הימים, – ומדוע נעזוב באר מים חיים לחצוב לנו בורות, בורות נשברים? מדוע ילמדו טובי הגוים בכל העתים ובכל הדורות עברית למען הבין בינה שלֵמה בכתבי הקדש, למען חשוף את האור הגנוז במַעמַקי הלשון, אשר לא יֵראה כתֻמו מבעד לצִפוי הלשונות הנכריות, – ואנחנו התמכרנו כל הימים לדלוח את מעינֵנו הטהור בידינו, להשליך זהבנו בראש כל חוצות מדי עברֵנו מגוי אל גוי ומארץ אל ארץ, להעשיר את כל העמים בתֹכן כתבי קדשנו ואת כל הלשונות ברוחם ולשום אותם, בכתבם ובלשונם, כמעין חתום לבנינו?!

ימי דור אחד יעבדו חכמינו את עבודת התרגום הזה באמריקה: ומה לא יוכלו חבל אנשים חכמים, סופרים ואנשי מעשה לעשות בקרב שנים רבות כאלה ובכל הכסף הרב, אשר יֵצא על המלאכה – לבלתי היות עוד עבודות נכריות כאלה דרושות לבני ישראל שם! ועד מתי לא יתבוננו גדולינו, כי את נפש עמם הם קובעים ואת נשמתו היהודית הם מנַכּרים ואת עתידותיו הם תולים על בלימה, בהכריתם את לשון העם מפי בניו, בהלבישם את תורת ישראל מלבוש נכרי, בהטביעם את מעינותינו במֵי תהום רַבּה?!

---

בְּחֶבְרַת "כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים"

מאת

מנחם מבש"ן

¹

בפריז יוטל הגורל ועיני כל ישראל אל תוצאותיו. היָשוּב שלמה רינך, מנאץ היהודים והיהדות, לשבת ראש בתוך הועד לחברת “כל ישראל חברים”, השָׂמה משטרה במאה וחמשים בתי ספר והמגַדלת על ברכיה את צמח ישראל, מוסדות הדור הבא, לאלפים ולרבבות? היוסיף האיש הזה לתת “מהודו” ומרוחו על החברה רבת־העלילה ורבת־השגיאות הזאת, אשר היתה מיום הוָסדה, זה חמשים שנה, כיתד תקועה במקום נאמן מבלי נטות לרוח היום ומבלי הֵעָנוֹת למשאלות העם, או הירימו מעליו בפעם הזאת את האדרת, אשר לא תלבשהו, ואת העטרת, אשר לא יִכָּבד בה, וישלחוהו ממחנה היהודים “ההולכים אחרונים בחקיהם ובתורותם שכבר עבר עליהם כלח” וחִלצו אותו בזאת מצרת העבודה הנכריה, אשר לא כרוחו, וממכשול לב על בלי יכֹלת כהן הבעל הזה לפַלס נתיב למחשבותיו ולדעותיו במקדשי ישראל, אשר קרה מקרהו להיות פקיד נגיד עליהם? השאלה הזאת, הלוקחת עתה כל לב והמתפעמת בכל כתבי־העתים לבני ישראל, תמצא לה פתרונים בימים האלה או כבר מצאה לה פתרונים בכֹה או בכֹה עד בוא הדברים בקהל.

אמרתי בכֹה או בכֹה; ואולם כמעט נכון הדבר מעתה, כי הועד הפריזי, אשר לא העֹז והמִשרה והון ועֹשר מעזבון נדיבי ישראל, והמון פקידים ומשרתים עושי רצונו בכל הארצות, אשר מצודתו פרושה עליהן, כי הועד הזה יעשה בתחבולותיו – תחבולות הבחירות “החפשיות” הנודעות והנעשות בכל ארצות אירופה – ויצליח ו“מאן דלבש מדא – ילבש מדא”: רינך ישוב “יבָּחר”, ישוב לאחוז בידו את המושכות לרֶכב ישראל, אשר יעלה עליו כל זר וכל צר והיה לראש, ומה שהיה – הוא שיהיה.

אבל האמנם ככה נכבדות לנו תוצאות הבחירות לועד הכי“ח, ככל השאון הרב, אשר קם על אדותיהן במחנה ישראל? הכי באמת פֹה נקודת־הכֹּבד לשאלה הזאת, שאלת החברה וערכה ויחסה אל היהדות בכלל? האמנם רינך לבדו השאור שבעיסה וחבריו האחרים ה”חברים לכל ישראל" אשר בפריז, טובים ממנו? היתכן הדבר הזה, כי יהיה האחד כֻּלו סג וכל העדה כלם קדושים – וחצי יובל שנים יֵשבו שבת אחים גם יחד ועבדו שכם אחד ואין פרץ ואין צוחה ואין כל חלוקי דעות ולא דברי ריבות בשעריהם?… אוי לשלחן העומד על רגל אחת ואוי לו שבעתים אם רגליו האחרות מוּעָדוֹת ובהִשָענך אליו יום אחד – וכשל ונפל ונהפך על פניו הוא וכל המשא אשר עליו!

אל נא נשיא נפשותינו בשקר ואל נא נעצום עינינו מֵראוֹת את הדברים כאשר הם. הועד לחכי“ח נגוּע־התבוללות הוא כֻלו, “שני קצותיו אכלה האש ותוכו נָחר”, ואם יבָּחר או אם לא יבָּחר רינך בפעם הזאת – מפריז לא תבוא תשועת ישראל; לא זה המקום ולא אלה האנשים! גם מיַסדי החברה הראשונים לא היו ראשונים בדעת היהדות החיה, המקורית, הישָנה אשר לא נושנה, אשר היתה ותהיה כל הימים מקור חיים לעם מדי צאתו כפעם בפעם להִנָער; גם המה גם כל נדיבי ישראל אשר נתנו ידיהם להם, מבית רוטשילד ועד הברון הירש, לא היה עם לבבם לתת ניר ליהדות, כי אם להעמיד רוח והצלה ליהודים; ורק לב חם, עֵר ומתפעם לדבַר אחיהם ועַמם הביאו אִתָּם תרומה בגשתם לעבוד את עבודתם ל”כל ישראל". ועתה, אהה, הנה אש־קֹדש זאת כָּבתה זה כמה, הגחלת הנשארת הולכת ודועכת גם היא ונשאר אחריה גל אפר – וקערת הזהב תחת גחלי האש…

הנשיא הזקן, הנשאר “מיתר הרפאים”, יצא ראשונה וישַנן לשונו דבר מר באזני המַלאכוּת הטורקית, בהיותה בפריז, על המחוננים עפר ציון “כמתלהלה היורה זיקים”, והמזכיר החזיק אחריו לשַלח חִצי אדוניו למטרה – אל תוך חוגי הממשלה ונבחרי העם ומוציאי כתבי העתים בקונסטנטינופול. המה הבעירו את הבעֵרה והבוגדים דוד פרֶסקו ועדתו (אשר הועד הפריזי בתשובתו לדוד ולפזון נִער חָצנוֹ מהם בשפת שקר ובלשון רמיה), הרוקדים לקול חלילם, הוסיפו עצים ואש ויעירו ויעוררו את השנאה השכם והעיר השכם ועורר בכל פנות העם מן השרים היושבים ראשונה במלכות עד המוני הערבים, עד אשר יצאה הבערה ללהב ותהי לאש אוכלת במשכנות ישראל בארץ ישראל, כיום הזה: היד רינך לבדו בכל זאת?

והרבנים, חברי הועד בפריזי לחכי“ח, ההשמיעו עד כה קול תלונה, קול ברמה או קול דממה דקה. על רינך ועל נאצותיו? הנזורו אחור, מאז הודיע בקהל דעותיו ומשפטיו על ישראל ועל כל הקדוש לישראל, לבלתי שֶבת ולבלתי עבוֹד יחד עם איש אשר אלה לו? או הנִסו לתת רוח אהבת היהדות ודעת דרכיה על חכי”ח ועל מוסדותיה, לשנות לטוב את הלֶקח העברי, אשר בבתי ספרהּ, למען גַדֵל את חניכיהם לא רק לצרפתים חסרים, כי אם גם ליהודים מלאים?

לפני שנים אחדות, וצעקת הקהל היתה גדולה על חכי“ח על אדות דרך הלֶקח והחנוך אשר בבתי ספרהּ, והמחלקה הברלינית אשר לחברה הזאת האיצה בוַעד המרכזי לעשות בקרת. אז בחר הועד וישלח – בחֹרף שנת תרס”ח – משלחת אנשים מֵחַבֵריו לבקר בבתי הספר אשר לחברה ולראות “הכצעקתה”. והאנשים – שני רבנים, אשר האחד חבר הועד הפריזי, והמזכיר – הלכו וסבבו בארץ המזרח בטורקיה ובארצות אשר על גבולה וישובו ויערכו הודעה מפֹרטת על כל ועל הכל. המבקרים אמנם לא מצאו את הכל מתֻקן ומקֻבל וטוב ויפה, אך כצירים נאמנים לשולחיהם התאמצו בכל כחם להיטיב וליַפות ו“להצדיק את הצדיק”, ועל המגרעות, אשר לא יכלו הצפינן, הציעו הצעות ויתנו עצות – הלא הן כתובות בספרי זכרונות החברה ושמורות בגנזי כתביה…

בבתי הספר האלה נִתָּן הלֶקח העברי ביד “חכמים” מאחינו הספרדים תושבי המקומות ההם, חכמים אשר, לפי דברי ההודעה הנזכרת, נבערים הם מדעת את מלאכת ההוראה, כי לא בקרו בבית־ספר מעודם, והרבים בהם לא ידעו גם את הלשון העברית, אשר יורו אותה לתלמידים על פי דרך ישן נושן אשר לחדרי פולין. תורתם – קריאת התפלות והברכות וחומש בתרגום הז’רגון הספרדי, ושכרם – משלשים עד ארבעים פרנק לחודש… “הציונים המתאוננים על הלקח העברי הנִתָּן בבתי הספר לח' כי”ח, כי מָשחת הוא בתכניתו ומקֻלקל בדרך הוראתו, צָדקוּ בלי ספק בדבר הזה“. אבל מורים מביני דבר ויודעי עברית אינם רצוים לחברה, שהיא עיניה אך אל הדת ולא אל הלאומיות או הציונות ח”ו, והמורים המומחים הלא רֻבּם הם “בעלי הזיה” כאלה… בעיני החברה “הלשון העברית איננה כי אם דרך להבין את הדת ואת ספרי הדת. אך לא שפה לדברי חֹל, למטרות יהודיות לאומיות. חכי”ח העובדת עבודתה למען הרעיון היהודי־הדתי, לא תוכל ולא תֹאבה לעזור להפצת הרעיון היהודי־הלאומי". גם הִנה למורים מומחים דרוש שכר טוב די מִחיָתם והיה הזה אפוא להוסיף על הוצאות בתי הספר, העולות לשני מיליון כסף לשנה. עוד עשרות או מאות אלפי כסף. על כן חִווּ המבקרים את דעתם בהודעה הנזכרת, כי אין להסיר את המורים הישנים מקומם לשום מורים חדשים וטובים תחתיהם כי אם מעט מעט בּקֶרב שנים.

אבל המורים הטובים מאין ימָצאו?

אמנם יש לחכי"ח בפריז “בית מדרש למורים לארצות המזרח” (נוסד תרכ"ח), אשר חניכיו יהיו למנהלים ולמורים (ללשון צרפת ולידיעות חֹל) בבתי הספר אשר לחברה הזאת. ואולם החניכים האלה יוצאים מבית מדרשם צרפתים מנפש ועד בשר והם בוזים לעברית הזרה להם ונלחמים ברוח העברי כי יבא בגבולם – או כי יבאו הם בגבולו – ומשפילים לפניהם את נושאי דגלו לאין תקומה. וכי יגַדלו את בנינו בכסף תרומות הקהל ללא דעת לשון עמם וספרותו – אין רע: היהודים לא עם ומה הלשון הקדמוניה והספרות החשֻכה הזאת כי ישימו אליהן לב במרכז ההשכלה והאור והחיים, בפריז? וכי יבאו אנשים להיות מנהלים לבתי ספר בלי דעת ובלי הָכיר את הלשון ואת התורה, אשר יורו המורים לתלמידים בבתים האלה, ובלי יכֹלת לבקר, בכל אשר לתורה הזאת ולמורים אלה, בין טוב לרע – אשר לא היתה ולא תהיה כזאת בכל אומה ולשון – לדבר הזה לא שמו לב בפריז מאז נוֹסד בית המדרש למורים ועד היום הזה.

לוּ גדלו את חניכי בית המדרש למורים – לא חלילה ליהודים לאומיים או לציונים כי אם לעברים טובים, אשר יכשרו להורות גם את הלמודים העברים, כי עתה יכלה חברת כי“ח להספיק מורי־עברית לא רק לבתי הספר שלה, למען היותם כֻלם מתאימים ולא חציָם חדרי אֹפל כמנהג פולין וחצים בתי ספר צרפתים, כי אם גם לכל קהלות ישראל בכל מקומות מושבותינו, אשר בכלן יבֻקשו מורים מלֻמדים ולא יִמָצאו. כי מאיזה עפר יצמח הצמח הזה? הרבנים, מורינו לפנים, שָׂמו ברצונם או בעקשותם קיר ברזל בינם ובין בתי הספר החדשים בהוָסדם בתחלה לבנ”י ברוסיה, בגליציה וברומניה וינַכּרו את מלאכת ההוראה, ראשית משמרת פקודתם, ויתנכרו אליה לרעתם ולרעת העם, עד כי כיום לא יצלחו עוד כי אם לשבת “על הסיר ועל הכף”, בתי המדרש אשר באירופה התיכונה גם הם, לפי מְעוֹט דעת חניכיהם בלשוננו ובספרותנו, לא יוכלו להוציא כי אם, לכל היותר, רבנים מטיפים… מה נכבד אפוא התפקיד, אשר היה לחכי"ח בהשלמת החסרון הזה, איך היה כל העם מקצה אסיר תודה לה, איך הציבה לה יד ושם בישראל וזכר טוב בדברי הימים לתחית העם! ואם לא למען תחית הרוח העברי, דבר אשר איננו נחשב למאומה לראשיה, הלא עשה יעשו זאת בגלל התועלת החמרית, כי אז היֹה תהיה גם העברית מקור חיים למאות צעירים גם במקומות מגוריהם ומולדותיהם גם בארצות הקרובות או הרחוקות, אשר ינועו שמה ללחם, והלא הדבר הזה – שאלת הלחם – הוא המכריע את כף המאזנים בעיני האנשים האלה לטובת הלֶקח הצרפתי שהם שָׂמים אותו בבתי סִפרם לכל לראש!

ו“בית המדרש למורים לארצות המזרח”, אשר קרה מקרהו להיות נשכח מלב בעליו הוא ותעודתו לחנוך העברי, מיום הוָסדו ועד היום הזה, כי על כן מלֵאים בתי הספר לחכי“ח מורים נבערים אשר לא יצלחו למלאכה, – עלה פתאם על לב חברי המשלחת השלוחה מאת הועד המרכזי לעשות בקרת ובהודעתם, הנזכרת למעלה, המריצו את דבָרים “לדרוש מעתה מאת החניכים, אשר יעמדו לבחינה למען הֵאסף אל בית המדרש למורים, דעת עברית במדה גדולה מאשר עד כה, וגם להגדיל ולהאדיר את הלקח העברי בבית המדרש הזה ולהעמידו לא רק על קריאה ותרגום כי אם גם על דבור ועל כתיבה עברית, למען יוכלו המורים והמורות, אשר יֵצאו ממנו מעתה, להורות גם את הלמודים העברים ולהיות תורתם לברכה. הדבר אשר היה עד כה מקרה בודד, היה יהיה מן היום הזה והלאה לחק ולא יעבור, אשר לא יוכל כל איש להיות למנהל בית ספר של חכי”ח אם איננו שומע עברית היטב, היטב”.

אך העצה הטובה הזאת והדברים הנכוחים האלה לא היו למעשים גם בארבע השנים האחרונות ו“המקרה הבודד” עוד טרם יהיה “לחק ולא יעבור”. שאוֹל רצופה מחשבות טובות – ובארץ החיים עולם כמנהגו נוהג…

ומה לעשות ל“חברת כל ישראל” ההולכת בקֶרי עם כל ישראל? הלהחזיק עליה מלחמה עד רִדתה – בגלל מתי מספר זעומי העם הדורכים עתה על במותיה? הלשבור את החבית בעבור הדרקון הכרוך עליה? ואולם הן החברה הזאת בכל שגיאותיה וזדונותיה היא מוסד נכבד ונחוץ מאד אשר אם יכלכלו דבריו במשפט לרוח היום, עוד היֹה יהיה לבית ישראל לברכה, ו“לא ליסתור אינש בי כנשתא עד דיבני בי כנשתא אחריתא”, כעת יש עוד דרך שלום – והדרך קצרה ופשוטה וכמעט בטוחה – להביא בה רוח חדשה במוסדות החברה: על המחלקה הברלינית, אשר דעת הקהל על ימינה, לדרוש מאת הועד המרכזי בפריז כי ימַלא אחרי העצה, אשר יעצוהו אנשיו נאמני ביתו, הרבנים בעלי המשלחת, בדבר בית המדרש למורים. הלא אך שאלה קטנה היא – ומה גדולה היא לנו! סוד גלוי הוא, כי הליכות בית־הספר אשר לחברה ודרך הרוח בהם הן באמת ביד המנהלים יותר מאשר ביד הועד המרכזי ובמקומות המעטים – בא“י – אשר המנהלים הם במקרה בעלי השכלה עברית, שם שוררת רוח אחרת בבתי־הספר אשר לחברת כי”ח… ובכן – עוד שנות מספר והרינך’ים והבּיגַר’ים יוכלו לשבת איש על מושבו בשלום ולא יהיו לנו למוקש.

אך אם יקשה הועד המרכזי את לבבו גם לדבר הקטן הזה לבלתי מַלֵּא אחריו, אז באמת תהיה הצדקה למחלקת ברלין של חכי"ח וגם תהיה לאל ידה, לחדש את המלחמה בכל תֹקף עד הכריעה ועד הכניעה גאון פריז הבוטחה באוצרותיה והקופאה על שמריה עד מהלאה לנקודת הקפאון.

---

הַיַהֲדוּת בַּגוֹלָה

מאת

מנחם מבש"ן

א

סובב סובב הולך רוח האדם על פני כל הארץ, על עתים ועל מקומות רחוקים תקופתו ורֹב שנים וגבולות עמים אשר גבלו ראשונים או אחרונים – גבולות המקום, גבולות הגזע – לא יעצרוהו. כמים המתפרדים לאגמים, לנחלים, לנהרות וליַמים, וכל הנחלים הולכים אל הים וכל היַמים יהיו לאחדים, והאגמים אשר אין להם תוצאות אל מרחבי מים, אחריתם ליבוֹש אוֹ לִבְאוֹש; כן בני האדם למשפחותם, לארצותם, לגוייהם, נפרדים ומחֻברים, רחוקים וקרובים הם גם יחד, כלם משפיעים זה על זה וכלם מקבלים זה מזה, גם פרי האדמה ויגיע כפים גם פרי הרוח. תרבות עמי יון ורומי לא היתה מולדת בית וגם לא מתה עמם אחרי בלותם: הכתב, יסוד כל תרבות, בא אל היונים מן הצידונים או הכנענים; ראשית בכורי השירה היונית (משירי הומיר והלאה), הפילוסופיה, חכמות הטבע, ההנדסה ומלאכת מחשבת, אשר בהן עשו להם היונים שֵֹם, צמחו במושבות יון אשר היו באסיה הקטנה, ששם היתה התחברוּתם עם עמי המזרח, בעלי התרבות העתיקה, מקור נפתח להשכלת העם הזה ימים רבים לפני היות לשפרתא ולאתונא שם וזֵכר בדברי הימים. וכן תורת המשפטים לרומים לא על ברכי העם הזה נולדה, ולא הם לבדם הגדילו לעשות בה: אספת חקיהם הראשנה הוּחקה על “שנים עשר הלוחות” בשנת 451 לפני סה"נ (בימי עזרא ונחמיה) אחרי שוב הצירים אשר שלחו בגוים לאסוף חקים ומשפטים¹; ובעת ההיא כבר היו בישראל שופטים ובתי דינים בכל עיר ועיר ומשפטים כתובים גלוים לכל העם. ובהֵאסף חקי רומי לאספה חדשה על פי אדרינוס, כבר היה בישראל סדר נזיקין “משנה ראשונה” או “משנת ר' עקיבא”; ובערוֹך אספת החוקים האחרונה ביד יוסטיניאן, כבר נחתם אז זה כשמונים שנה התלמוד הבבלי, אשר על חלק תורת המשפטים שבו ועל הגֹּבה, אשר הגיעו עָדיו מחוקקינו בתורה הזאת בספר הענקי הזה, השתוממו גם נבוני דבר מחכמי העמים².

וכל הרכוש הרוחני ההוא ירושת עמי קדם, אשר טפחו ורבו חכמי יון ורומי מאות שנים, נסב ועבר ברב הימים ביד היהודים והערבים מעט מעט לכל עמי אירופה החדשים. ומי יודע, אם לא חכמת המוסיקה, למשל, אשר בה עשו להם האיטלקים לבדם שם בעת החדשה מאות שנים (עד אחרית המאה הי"ח למספרם), אם לא התגלגלה ובאה להם, בנתיבות פליאות לדברי הימים הנסתרים והנעלמות ממנו, מאת אבותינו היהודים הקדמונים, אשר הפליאו לעשות בחכמה הזאת על פני כל העמים, עד כי על נהרות בבל שאלום שוביהם “דברי שיר”…

ישנו עם אחד, אשר גדר בעדו מסביב לבלתי היות לו כל דבר עם גוי ואדם זולתו, ואף כי העם הזה – עם הסינים – באמת לא עם אחד הוא, כי אם קבוצת עמים רבים, “גוי וקהל גוים”, ומושבותיו – מרחבי ארץ, חַלק את חלקי תבל, עם אשר דמיונו לא כאגם מים כי אם כים גדול ורחב ידים, בכל זאת קפא תחתיו זה מאות או זה אלפי שנים וגם בהתעוררו עתה לחדש נעוריו, קשה לו לחנוּט עתיק־ימים זה להתפתח מוסרות המסֹרת ולהנער, עד כי יתעללו בו שכניו הצעירים והקטנים ממנו ולא ישים על לב.

אמנם כן, העמים משפיעים זה על זה ומקבלים זה מזה גם כל רכוש אשר ביד יֻקח, גם פרי הרוח. ואולם לא על נקלה ולא בשלום ובמישור קבלו העמים איש את תרבות רעהו אשר עבר לפניו במעלות הרוח והכשרון; לא תמיד יבקש עם לרצונו תורה ודעת מעם אחר, כאשר ראינו למעלה את הרומים עושים וכאשר יעשו עמי התרבות היום בקחתם – אחרי אשר התכוננו לשונם וספרותם המה – איש מאת רעהו כל מבחר וטוב בפרי הרוח. כשטף מים היורדים ובאים מלמעלה למטה, אם שלום בואם ואם לא, כן תפרוץ ותעבור התרבות לרגלי בעיה מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי וגם בטרם ידרשוה הרחוקים תמָצא להם. בעודנה באִבה תדבק באדמת מטעה, כאשר ידבק הפרי אל העץ בטרם יבשל; אך אחרי אשר עלתה במקומה עד הראש וגם עשתה באוּשים ותשחת את דרכה ואת דרך בני עמה, תשטוף שטוף ועבור את הגבול אל העמים האחרים אשר עודם משפילים שבת. אז יהיו בני מרום עם הארץ, אשר עיניהם תמיד החוצה, הראשונים להפיק נפשם לתרבות הנכריה החודרת להם וקדמו פניה ברצון ונתנו לה מהלכים במסיביהם; אך בני העם, הקופאים על שמריהם, יתקוממו לכל נֵכָר בלשון, בספרות, בדעות ובדרכי החיים, מדאגה מדבר פן ישחית את נחלתם, נחלת אבות; ובהתעוררם על “האויב” הבא בגבולם, יגברו חילים והוסיפו אֹמץ וחיים ללשון עמם, לספרותו ולרוחו־הוא וכלכלו וכָללו את הנטיעות הרכות האלה עד עלותן מעלה מעלה ונשאו ענף ועשו פרי והיו לשם ולכבוד בקרב הארץ. ואולם “אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח”: מדי האָבק ככה הישן עם החדש, האזרח עם הגר, יסגל לו העם, בדעת או בבלי דעת, מן התבואה החדשה הזאת כאשר יוכל שאת וישנֶהָ לפי דרכו ויחתום אותה בחותמו עד אשר לא יוָדע אחרי כן כי באה אל קרבו מן החוץ, כי היתה “הורתה ולידתה שלא בקדושה”; כאר יאֻכל כל מאכל וכל משקה בקרב האיש הבריא והיה לעצם מעצמיו ולבשר מבשרו. – ככה היו הליכות התרבות היונית ברומי, אחרי היות ארץ יון למדינה רומית, ומקץ כמה מאות שנה – בקרב הערבים³; וכה היה דרך רוח צרפת, מתקופת לודויג הי"ד והלאה, בפרוסיה ובארצות אחרות ורוח גרמניה במאה האחרונה בארצות הסלביות.

ואולם אם רב כח העם, אשר לו אדמה תחת רגליו ולשון מדֻברת בפי המוניו, למסוך כל תרבות נכריה עם תרבותו־הוא ולא יבֻלע לו, הנה לא כן הדבר בעם ישראל, אשר אין לו ארץ מכון לשבתו ואין לו, לכל פנותיו, שפה אחת ודברים אחדים, ואשר הליכות דברי ימיו הפילו גורלו מראשית דרכו בתוך עמים רבים ושונים. גורלו זה אמנם היה רע ומר מאד גם באשר לחיי־בשרים; אך תחבולותיו אשר חִבל לפי המסבות לרַוחתו לישועתו, הביאו לו רֶוַח והצלה פעם כפעם, כספו היה כפר נפשו ומסגרות משכנותיו סככו בעדו מתגרת יד ההמון; וכי באה שואת רשעים לשדד רבצו ולפרוע בו פרעות – וגלה ממקומו אל מקום אחר ששם עוד לא פרח הזדון “ואם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה”. ואולם לשלום חיי־הרוח בגולה רע ומר שבעתים; פה לא הועיל כל כֹפר, לא היה כל מנוס, לא הֵגֵנו כל ברית ודלתים. הפגישה וההתנגשות, אשר נפגש ואשר התנגש רוח ישראל בכל הרוחות הנכרית מסביב, היו לעם הזה מלחמה קשה ומרה, מלחמה על נפשו ועל תקומתו, מלחמה חרישית עם כל שואפיו, אשר לא יבָלעוהו ולא יִבלָעוהו, מלחמה אשר לא באה ולא תבוא עד קִצה אחרי מתי עוד ואשר לא תהיה לבעליה לתשועה אם כה ואם כה תהיינה תוצאותיה.

חיים בלי שלום, חיים שאינם חיים – אלה היו חיי העם הזה כל ימי נדודיו, העם אשר כמו התעתד מראשיתו להיות נבלע בים־האדם ואשר מאשריו תומכי גורלו עשו בתחבולותיהם להעמידו עד היום הזה.

כי הנה גבולות הארץ, אשר נועדה לבני ישראל, ואשר עליהם לגרש את יושביה מעט מעט “פן תהיה הארץ שממה”, נחשבו מים סוף עד ים פלשתים ומנחל מצרים עד נהר פרת – ארץ ישראל וסוריה כלה. לו כבשו ונחלו יוצאי מצרים את מלוא רֹחב הארץ הזאת, לו השמידו או גרשו מפניהם את כל העמים יושביה כאשר צֻוו, כי אז היו כלם לגוי אחד מוצק, עצום ורב; באבדן העמים או העממים ההם אלף שנים לפנים או לאחור לא היה כל נזק לבני האדם, אחרי אשר לא השאירו כל ברכה, כל פרי רוח, בדברי הימים; אך העם, אשר נתן לבני האדם אחדות האל וכתבי הקדש, היה איתן מושבו בארצו עד היום הזה ולכל דברי ימינו היו פנים אחרים, שונים עד תכלית. ואולם רפיון ידי אבותינו או המון מעיהם ורחמיהם על הגוים יושבי ארץ ירושתם, פִלסו נתיב אחר לדרכנו על הארץ…

נביאי ישראל היו סמל הצדק, החסד והרחמים, אבל הם ידעו עת לכל חפץ, עת לרחם על האויב ועת לכלא רחמיהם ממנו, ומצות משה להשמיד את כל עמי ארץ כנען ומצות שמואל על דבר עמלק ומעשהו עם אגג, ודבַר הנביא אל אחאב “מלך החסד” על אדות בן־הדד והתרגזו אליו על אשר שָׂם נפשו בחיים, ומצות אלישע לפני מותו ליואש מלך ישראל להכות את ארם “עד כלה” – כל אלה לא היה מקורם באכזריות כי אם בהשקפה בהירה על הליכות עולם ובצפיה מראש לאשר יהיה באחרית הימים.

עם הרומים, אשר לא היה כמהו עם אביר לב הרחוק מצדקה, עם עושה באכזריות רֶשע ובתחבולות שאול ואבדון עם העמים היושבים לבטח אתו, היה מנוחתו כבוד ועֹז כל ימיו ויהי לשם ולתפארת בדברי הימים אחרי בוא חליפתו; כי “איש זרוע לו הארץ” ועל כל פשעים תכסה אחרית טובה. ואבותינו, אשר היו “אנשי חסד” באשר לא היה מקום לחסד ולחנינה, אשר לא שמו לב לתורת החיים: “חייך קודמים לחיי חברך” ויניחו לשכניהם לנגוע בנחלתם ולהגדיל עליהם עקב בארצם, היו לעם נע ונד בארצות זה כאלפים שנה לא לחיות ולא למות, עם אשר יד כל בו ושמו וזכרו בפי כל העמים, גדוליהם, סופריהם ונכבדיהם – למשל ולשנינה. ומצות “לא תחיה כל נשמה” אשר היתה דבר ריק בחיים, היתה והִנֶהָ לו לשם רע בפי כל מנאציו עד היום הזה…

אחרי יהושע בן־נון ואחרי דוד ויואב לא קמו אנשי חיל בישראל, אשר יֵצאו בעקבות הגבורים האלה לבַצע את אשר החלו המה. בני ישראל “לא השמידו את העמים אשר אמר ה' להם, ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם”. “ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם”. אמנם כי, מלבד תקופת התנחל ישראל בארץ בראשונה ובשניה, לא פרצו בהם נשואי תערובות גם אחרי אשר השחיתו את דרכם מאד, כי לא נמצא בתוכחות הנביאים כי יפקדו עליהם עון כזה; גם בימי השופטים נשמרו רֹב העם מנשואים כאלה, כאשר נראה במקומות רבים בכה“ק (ראה, למשל, שופטים י“ד, 3; שם כ”א כל הפרק; רות ד‘, ט; מלכים א’, י"א, 2); אבל קִרבַת הגוים בתוכם ועל גבולותיהם סביב, ומעט הארץ, אשר היתה לנחלה להם, שָׂמה מַחנק לנפשם לבלתי היות להם עוד תקומה ימים רבים כעם לבדד ישכון. מלבד הגוים הנשארים בארץ מימי יהושע, אשר “לא יכלו בני ישראל להורישם” ואשר היו להם לשִׂכִּים בעיניהם ולצנינים בצדיהם, תקעו יחד בארץ גם הגוים מסביב בימי הבית הראשון (ש“א ל”א, ו; מ"א כ', 34) ויותר בימי הבית השני. וברב הימים, כאשר לא יכלה עוד הארץ הקטנה לשאת את יושביה היהודים, הרבו לצאת אל ארצות הגוים מסביב ואח”כ – עוד בימי הבית הראשון – גם אל ארצות רחוקות, עד כי היו נדודיהם למלה לשכניהם ולחלל שם ה' בגוים באמור להם: “עם ה' אלה ומארצו יצאו!” (יחזקאל ל"ו). הפזור החל ימים רבים לפני הגלות.

ב

ככה היה העם היהודי צפוי מימי קדמתו אל התפוצה ואל ההתפוצצות ואל ההתבוללות שלמה בתוך הגויים; אבל צופיו וחכמיו יודעי העתים הכינו את הרפואה לפני המכה: המון החקים, הגדרים והסיָגים, אשר נִתּנו לישראל בשתי התורות, שבכתב ושבעל־פה, ואשר הוסיפו עליהם המורים בכל דור ודור. מן המצוה “ולא תלכו בחקות הגוים” ועד מעשי עזרא ובית דינו אשר עשו להבדיל כל ערב מישראל, מן גזרת טמאה על ארץ העמים ועד האֶלה היוצאת על חכמת יונית (אשר בכל הפרושים והתרוצים הראשונים והאחרונים, אין הדבר יוצא מידי פשוטו) ומגזרת “שמונה עשר דבר” ועד חומרות אחרוני השו"ע והפוסקים – כלם היו מכֻוָנים לצרך משמרת תקומת ישראל ורוחו מפני כל הרוחות הנכריות הסוערות לבלעו. “גזרו על פתם משום שמנם, ועל שמנם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם משום דבר אחר” (ע"ז) – זה משפט הגזרות כלן. היהדות, אשר מימים קדמונים החלו נושאי דגלה להתאימה אל החיים המשתנים מדור לדור ולתקן ולהמתיק גם כל הדבר הקשה אשר בתורה הכתובה בכח “על פי הדבר אשר יורוך” – לא התפתחה בגולה על פי דרכה, כי אם נהלכה ארחות עקלקלות, פעם לפנים פעם לאחור, כאניה סוערה אשר תאבד דרך בהיותה כל היום תמיד משחק לגלים ולסערות. רב לה, כי בחכמת מלחיה השָׁטים אותה עצרה כח לעמוד ולהתקים עד היום הזה.

ואולם רוח האדם עולה הוא למעלה, החיים מתפתחים, מתחדשים ומחדשים פני החברה בכל עת תמיד, הכל שואף לפנים ולא לאחור: היהיה העם היהודי לבדו כעומד בין המהלכים, כזוחל ארץ תחתית בין הדורכים על במתי החיים, הדעת והתושיה? או הישית ידו גם הוא עם העמים בכל דבר חכמה וכשרון – ונפוצו מעינותיו חוצה ונסחפו עם כל הנחלים הקטנים הנבלעים אל פי הגדולים וקִצם בשטף? הנה זאת הצרה הגדולה בעלת פיפיות. צרת היהדות בגולה, ועל מדוכה זו ישבו גדוליו וקטניו, חכמיו והמוניו בדור דור ולא מצאו פשר דבר. לישראל הנע בארצות היתה כל תרבות נכריה אשר באה בגבולו, לרוח משחית ומפריד בין עצומים; תחת אשר לכל עם ועם היושב על אדמתו היתה התרבות הנכריה הבאה בגבולו לכח מַפרה ומצמית ומוציא לאור את כל הטוב הטמון בצפוּניו, בשגם תרבות ישראל, אשר שרשיה המוסר והצדק, נבדלה עד היסוד מתרבות כל הגוים, אשר תמציתה היֹפי והכח ואשר, אם הקדימה ואם אֵחרה להִגָלות בעם האחד או השני, סוף־סוף דרך אחד ותכנית אחת לה בכלם. ויהי העם היהודי נתון תמיד בכל תקופות הגלות בין תרבותו מקדם ובין תרבות כל שכניו, ולא עצר כח לנטות אנה ואנה; הרוח העברי התרוצץ בתוך מסביו כזבוב המתרוצץ בתוך קורי העכביש ולא יכול להציב גבולות בין החֹל ובין הקדש וגם לא לחָבּר ולמסוך יחד את שתי ההליכות המתפרדות הנה והנה ולברא לו מהן בריאה בריאה וטובה, מקור ברכה לו ולאחרים. כי אם יש אשר תגבר הרוח האחת ויש אשר תעלה השנית, אלה יעמיקו שאוֹלה ואלה יגביהו למעלה, אלה ילכו בשביל של אש – ונכוו, ואלה בשביל של שלג – וקפאו תחתם. ויש אשר היו שתי “התהפוכות הצוררות” מתרוצצות יחד בעת אחת, בקהל אחד וגם באיש אחד ומביאות מהומות ומבוכות ופלגות בעם וקרעים בנפש פנימה. באלכסנדריה היו היהודים החרדים מניפים בסודרין בבית־הכנסת הגדול בחתימת כל ברכה, למען אשר לא יִגָּרעו הלילה היושבים אחרונה לבלתי ענות אמן אחרי היורד לפני התבה; והחפשים, אשר היתה עליהם הפילוסופיה היונית, פרקו עֹל תורה ומצוות וגם יצאו מקהל עמם. תהפוכות כאלה היו במחנה ישראל בגולה בכל דור ודור, ־ היו, במדה ידועה, גם בנפשות גדולי עמנו, אשר נִסו בדורותם להתאים את היהדות עם האנושות, ולא הצליחו: פילון האלכסנדרוני, רס“ג, רמב”ם, בן־מנחם, ר' שמשון רפאל הירש, ועוד.

בכל האותות והמופתים, אשר הִרבה ריב“ל בספרו “תעודה בישראל” ידענו נאמנה כי מלבד יחידי סגולה אשר היו בישראל מימי רס”ג ועד הגאון מוילנא, לא נחשבו התורה והחכמה לעם כשתי אחיות תאומות, בנות שמים, כי אם כצרות הצוררות אשה אל אחותה; כי הגדולים אנשי השם, אשר ריב“ל הביאם עדים כי חשבו על החכמות ועל הלשונות כמֹהו, היו בודדים בתוך עמם כמֹהו וכי הגזרה שנגזרה על חכמת יונית בעת החלו אבותינו לטעום טעם גלות בארצם, וחרם הרשב”א ובית דינו על למוד החכמות החיצוניות, התאימו יותר לרוח העם ולחוּשו מכל הקריאות והמליצות לשם החכמה. אמנם כי שונאי חכמה מטבעם לא היו אבותינו מעולם. הלא זה העם, אשר תורתו לא שָׂמה עליו מצוה את האמונה העורת תחת הדעת ולא סגרה מפניו את שערי החקר וההגיון; הלא ספרי זכרונותיו הציבו יד ושם לחכמיו, אשר נכבדו בישראל מן הגבורים לוכדי ארצות, כי “טובה חכמה מגבורה”, וכתבי קדשו מלאים תהלות החכמה, אשר בה יסד אלהים ארץ ואשר כל חפצים לא ישוו בה, והמון שירים וציורים נפלאים על הבריאה וכל הדרה, על הטבע וכל נפלאותיו, – ההוא יבזה דעת ישנא חכמה ומחקר? לא, אך הוא ראה את הפרצים, אשר פרצו הרוחות הנכריות בחומת בית ישראל מן ההלניסטים ועד משכילי ברלין לבית רמ“ד, ראה כי ההולכים אחרי ההשכלה הכללית ירחקו מעמם ומכל חפציו וכי, כירֵח בסוף החֹדש, יאירו פניהם אל מול פני המאורות הגדולים, אשר באורם ראו אור, ולעם קרובם יהיו כארץ מאפליה; כי רֹב המשכילים בדורותם לא היו כר' עקיבא, כרמב”ם וכבן־מנחם, אשר “נכנסו לפרדס” בשלום ויצאו בשלום, כי אם כאלישע אחר, כחוי הבלכי, כיהודים חלוצי ההשכלה הערבית, אשר אם גם לא המירו את דתם לא נודע אחרי כן בדברי הימים אם מישראל היו (ראה גרץ־שפ“ר ח”ג, ע' 214־213), כמתפלספים אשר היו בימי הרשב"א, כהירץ הומברג וחבריו, אשר בקשו להפוך את הקערה על פיה; והאויב יושב למו־ארב, חושב עליו מחשבות ומעולל לו עלילות לבלעו ולהכחיד מעם: היעמוד לבו אם תחזקנה ידיו במסבות כאלה לדרוש אל החכמה, אשר בעלוה אדונים זולתו לפניו ואשר היתה לו, לתקומתו, לרוח משחית? וסוף־סוף לא היה נופל בדבר הזה מכל העמים האחרים, אשר המוניהם לא למדו חכמה וספר עד הדורות האחרונים, וגם בימי פְרוֹח הפילוסופיה בקרב הרומים והיונים היו בני העם נבערים מדעת, תועים מדרך הַשְׂכֵּל ורחוקים גם מארחות מוסר ומישרים (והמרחק הרב הזה, אשר היה בין העם ובין גדוליו, הוא הצעיד את שני הגוים לאבדון). כי כן נוסדו והתפתחו בתי־הספר בקרב כל עמי התרבות בימי קדם ובימי הבינים מלמעלה למטה: בתי מדרש לחכמה ולפילוסופיה, אקדמיות וגמנסיות, ואת ההמון הזניחו, עד המאה האחרונה, שאז הוחל ליסד ולכלול בתי־ספר תחתיים לעם; תחת אשר בישראל נוסדו מימי שמעון בן־שטח ויהושע בן־גמלא בתי־ספר לקטנים ותהי אפוא התורה – אם לא החכמה – מקיפה את כל פנות העם מן העת ההיא והלאה כמים לים מכסים.

העם התנגד גם ללמוּד לשונות נכריות גם להגיון בתנ"ך, לדקדוק ולצחות הלשון העברית, אשר חכמים ורבנים רבים בתקופה הפולנית דרשו את אלה השכם ודרוש, –משום גזרה לגזרה ומשמרת למשמרת, ובכן היתה התורה גם היא הלוך והתכנס בדורות האחרונים בגבולות צרים יותר ויותר, עד עָמדה על “ארבע אמות של הלכה” לבדן. ובהגיע תקופת ההשכלה בימי יוסף השני ובימי אלכסנדר הראשון, היתה מהומה ומבוכה והברכה נהפכה לנו לקללה: כי לא באה השכלה אל משכנות יעקב להִלָוות על התורה ולהאיר שתיהן יחד את נר ישראל (דבר אשר היה להֵעָשות ביד שלומי אמוני ישראל, רבניו ומאשריו, מעט מעט, בתחבולות, ברֹב שנים ודורות), כי אם מבקשיה יצאו אליה החוצה אחד אחד לבקשה באשר היא שם כבַקֵש מים גנובים, ויהיו גם בעיני העם גם בעיניהם המה כיוצאים, כנפרדים, כפורצי גדר, ויעשו עמהם בחמה ובקנאה, ויעשו המה לעמתם בזדון ובשאט־נפש ויבאו על היהדות ביד חזקה לקרוע סגור חומתה ולפתֵַּח פִּתוּחיה בכשיל וכילפות. ואולם “עד כה לא יכול עוד כל חובב תרבות, ואף לא איש אשר שמו הרבנים על היהדות למגן, למען הביא אליה אור, מבלי אשר ישחית את עצמה הפנימי, את תרבותה הלאומית מולדת דברי הימים, ומבלי הביא קְפָדה על חיים אשר קדושים הם וקדושים יהיו לנו” (מ. הס, רומי וירושלם, מכתב חמישי).

ג

בארצות אשר לא היתה להן כל תרבות גבוהה או באשר היתה תרבות נכריה שלטת בארץ ולשון העם טרם תהיה ללשון בעלי השלטון וללשון הספר, שם עוד היתה תקומה לרוח העברי וגם עשה פרי מינו (בבל בימי האמוראים; אירופה הנוצרית בימי הבינים; פולניה, פרוסיה ורוסיה בדורות האחרונים). ואחרי כן, בשוב התרבות הנכריה על עקֵבה ולשון עם הארץ הציבה לה יד בספרות ובמרומי החיים, הלכה גם העברית הלוך ושוב הלוך והִבָּלע אל פי תהום זה⁴. אך באשר כבר היה לעם הארץ תרבות גבוהה, מפֻתּחת, שם לא היתה תקומה לעברית מראשיתה ורוח ישראל לבש מלבוש נכרי ויהי כמשַׂחקי הפרים היוצאים לצחק לפני שכניהם בתמונות שונות נכריות (אלכסנדריה לפנים; צרפת ואיטליה בעת החדשה). – ואולם גם בתקופות המקוריות ביותר, אשר היו לנו בגולה, לא נמלט רוח ישראל מהשפעת הסביבה, מלחץ הרוחות הנכריות, גם בכל דור ודור התפורר צור משגבנו זה ונפל ממנו אם מעט ואם הרבה, כאשר יתפורר הסלע, הנתון בתוך מים רבים אדירים, מעט מעט מפני הגלים המלחכים צלעותיו. הן בכל היתה לעמנו לפנים ארץ־ישראל שניה, שם היו קהלות גדולות מלתכדות ושלטון בית היה להן לכל דברי דת ודין ולדברי העם, ובערים רבות היו רֹב יושביהן יהודים; ובכל זאת גם לשון התלמוד הוא ז’רגון בבלי־פרסי, לא עברי, גם חלק גדול מתכנו, בהלכה ובאגדה, לא ינַכר אותות ההשפעה לעם הארץ ההיא. בתקופה האחרת, הדומה לה בפרטים רבים, תקופת פולניה, הרת הפלפול והוש"ע ונושאי כליו, נגנו בבתי הכנסת לישראל בעת הרנה והתפלה מנגינות אשר שרו הנוצרים בבתי תפלתם – בהסכמת הרבנים, ור' שמעון רפאל הירש, הקנא הגדול למשמרת היהדות בעת החדשה, הגיד דבריו ליעקב גרמנית ולא עברית, וכמהו עושים יורשי נחלתו הרוחנית עד היום הזה.

אחרי הדברים והאמת האלה, יֵרָאו לנו משכילינו ונדיבינו, אשר שקדו בדורות האחרונים – ועודם שוקדים עד היום הזה – על “העם ההולכים בחשך” בארצות מזרח אירופה ובאמריקה להשכילם, בהקרב אותם בכל מאמצי כח אל הלשון ואל התרבות אשר לעם הארץ, – כילדים המתחרים לדחוף מאחור את המרכבה, אשר בה סוסים שוטפים במרוצתם, למען תמהר תחיש פעמיה… תחת אשר ישכילו את העם, לוּ הואילו להשכיל אל העם, לראות ללבו, לדעת את נפשו; תחת אשר יריקו לו, בצנורות השפע אשר יכינו למענו, השכלה כללית הבאה עליו כשפעת מים רבים בשבעה דרכים, באפס יד, בכח העת והמסבות, יגדל נא כחם לעשות מסעד לרוחו, לשום נפשו בחיים, למען יוכל עמוד בפני זרועות השֶׁטף לפני שוּב את שבותו בארץ אבותיו. אז יכיר מַעבָּדיהם לטובה, אז יִרצֵם ואז ידרוש את תרומותיהם, אשר הם מרימים לו, ואז יפיק נפשו להם בתודה ויכתבם בכתב בית ישראל לברכה ולזֵכר עולם. העם – אף על גב דאיהו לא חזא מזליה הוא, בחוש הקיום החזק עליו יודע הוא, כי טובים חיים בלי השכלה מהשכלה בלי חיים… גַליה היתה, מאה שנים אחרי לכוֹד אותה יוליוס קיסר, רומית יותר מרומי; והיהודים, “העזים שבאומות”, אשר לא נתנו את רומי לבלוע אותם, היהודים אשר גלו לבבל ולכל מקום – ושכינה עמהם, בִּלו את כל צורריהם הקמים עליהם ועודם חיים באמונתם ובדרכי חייהם המה, כי על כן הם מחזיקים במעוזם – בכלל, אף כי בפרטיהם יצאו ממנו מה שיצאו.. היחידים – כענפי העץ, משתרעים למעלה, למרחב, פורצים ימין ושמאל, שואפים אור ומתחרים את הרוחות; וכי יכם שרב ושמש, אין רע, וכי יפרוץ בהם הרוח וינַתּקם ממצבתם וישערם ממקומם והשליכם אל אדמת נֵכר – אין רע: כזה וכזה יֹאבדו באשר יֹאבדו והעץ על עָמדו יעמוד. אך העם – שואף אל מקור חיָתו, אל יסודו פנימה, מטה מטה, כמהו כשרשים מוסדי העץ, אשר בכח חֵפץ־הקיום הנטוע בהם פונים הם למטה, חובשים ראשיהם בטמוּן להניס מפני האור ומפני הרוח כמו ידעו כי מהם תוצאות חיים לגזע ולענפים גם יחד.

ההשכלה, התרבות הכללית, ההתפתחות לרוח העת, אמנם דרושות לנו, לא למען הפיק רצון מן הגוים כי אם למעננו באשר אנחנו אדם. וגם יודעים אנחנו ויודעים כל עמי הארץ, כי שקר טפלו עלינו צוררינו בשוּמם אותנו לגזע הנופל מרֵעיו לרוח ולכשרון. הן לא רק בתרבות הערבים בימי הבינים, אשר היתה כבריח התיכון מבריח מן הקצה – השכלת יון ורומי – אל הקצה – התחיה באיטליה והרפורמציה בגרמניה – היתה יד היהודים לפי מתכֻּנתם בתוך העמים ויותר, כי גם בעת החדשה, מימי שפינוזה ועד היום הזה, עשו בני עמנו חיל וחֹסן רב בכל חכמה ובכל מעשה וענין. ומי יתן לנו דרך חדשה לחבר יחד את היהדות ואת האנושות, אשר לא תבלענה אשה את אחותה, מי יתן והיו לנו בכל ארצות מושבותינו בתי־ספר עברים, מראשית למודים ועד כלותם, אשר יגַדלו בהם את בנינו לישראל ולאדם, כי אז היינו מאֻשרים ללכת לאור שני המאורות הגדולים גם יחד, כי אז היתה זאת גאולה לרוח ישראל גם בטרם יִגָאל עם ישראל. אבל מה יתרון לנו בתת מִבחר בנינו, מדי צאתם להאיר על ארץ רבה, את היהדות כֹּפר האנושות, מה יתרון לנו אם בעוד מאה שנה יקומו מבנינו “אנשי רוח ופעלי־רוח גדולים, אשר עמי אירופה, הצעירים לימים ולנסיונות מעם ישראל, לא יכלו ולא יוכלו להקים כמוהם”. כנבואת ניטשה (בספרו Morgenröthe סי' 205: “על עם ישראל”), ואנחנו לא נחפוץ בכל הכבוד הזה במחיר אשר שָׂם החכם בעל הנבואה הזאת – במחיר ההתבוללות השלֵמה, לא נאבה ולא נוכל להפרד ממקור חיינו, מעָצמנו ומרוחנו, גם למען היות ראשית גוים – לא נאבה להיות, אחרי בְלוֹתנו, בני עליון בגלגול אחר… אם היינו לאחור בהשכלה, הנה זה מעֻות יוכל לתקון וחסרון אשר יוכל להִמָנות, “כי מי אשר יחֻבּר אל כל החיים יש בטחון”; אבל מה חפץ לנו בתתנו חכמים, סופרים, משוררים ואמנים גדולים לכל עמי הארץ וגם כבוד לא יהיה לנו בכבודם ולא שֵם ולא זכר בגוים למולדתם ולעמם, כי נבלע עולמנו הקטן בעולם הגדול, כי התבולל פרי רוחם ויתערב בתוך הטחנה הכללית המשיבה אופן על עמם כלו ומבשרו ומרוחו לא תשבע. הוי, גדולה היא הטחנה, יפה וכלילה וערוכה בכל, מרהיבה עין בכל התכונה הרבה, בכל חליפות הכלים והמון הגלגלים המשֻׁלבים איש אל אחיו, מרעישה אזנים בקול רעמהּ הדפק בלי חָשָׂך ולוקחת נפשות בשפעת הברכה אשר היא מריקה עד בלי די, – ומי ישים לב לַבָּר, אשר יוּדק שם בסתר בשפֵל הטחנה, ומי ידרוש לחטה האמללה המתפוררת בין ריחים ורֶכב וקול אנקתה לא ישָׁמע, ומי יבקש לדעת אם קמח סלת היא מלאה או סובין? ואם סלת נבחרה תוציא החטה המדֻכּאה – הן הרחים נותנות את הסלת והחטה מה היא כי יזכרוה וכי ישימו אליה לב?…

הנה זה משפט היהדות בגולה.

וגם דעת הרמב“ם, אשר התאוה להכניס את התלמוד כלו בפרק אחד למען שׂוּם מקום וזמן להגיון “במעשה בראשית ובמעשה מרכבה”, גם כל האותות והמופתים אשר שָׂם ריב”ל בתעודתו לישראל, גם משפט מכס נורדוי, הפוסק האחרון אשר חרץ גם הוא, כי “התרבות היהודית והתרבות האירופית אינן צוררות אשה אל אחותה, כי אין תרבות יהודית ולא תרבות אירופית, כי אם תרבות אנושית; כי ההנדסה, חכמת הטבע, החימיה, ההגיון וגם דברי הימים, אחדים המה ליושב וינה או לבן ארץ־ישראל” (“דיע וועלט” גליון 33. 1910: “דרך ההשכלה לצעירים הציונים”), – כל אלה לא ישנו את המשפט הזה, באשר אין לשנות את הליכות העולם והחיים. מלבד אשר גם כל דבר חכמה ומדע וכל ענין יוכל להיות לתרבות יהודית או לתרבות אירופית לפי אשר יושם לפנינו בלשון העברית או באחת הלשונות האירופיות, הנה לא על המדעים ולא על דברי הימים לבדם יהיה רוח האדם, כי גם בדברי ספר, שיר וחזון יבקש לו שעשועים להשיב נפשו מעבודת־הרוח הקשה: מעולם נלותה האגדה אל ההלכה ויחדו היו כשני מלאכים השומרים על הרוח, אשר לא יטה הרבה אל העבר האחד וכשל ונפל. וכי יסכין איש יהודי עם הספרות האירופית, ואף כי עם הספרות היפה, ימים ושנים הלא יהיה כחותה אש בחיקו. כי מה תֹכן ספרי המופת לעמי אירופה כי אם הלולים לנצרות או דברי עגבים, אשר יהיו לנשמה היהודית ולמוסר היהודי כרוח זלעפות לפרחים רכים וענוגים: “גן־עדן שאבד” למילטון, “משיח” לקלופשטוק, Quo Vadis לסינקיביטש; ספורי בוקַצ’יוֹ, חרפת ספרות אירופה ותעודת־עניות למוסר האריים; ספרי פויל די־קוק, אמיל זולה, ועוד ועוד, וגם מקומות ידועים מן המאורות הגדולים לספרות גרמניה, גתה (למשל: במכתביו משויץ, ששם יספר ברֹב ענין כיד המליצה הטובה עליו, את אשר עשה למען ראות דמות וֶנוס עין בעין…) ושילר (חזיונו “השודדים”, שירו “גבורת אנשים” Männerwürde), – מלבד אשר כמעט אין ספר ואין סופר אירופי, מן הישנים או מן החדשים, אשר לא ימלא את אשפתו דברי בלע, שטנה והוללות על היהודים ועל היהדות, דברים אשר ברֹב הימים יבאו כמים בקרב הקוראים – גם הקוראים מבני־ישראל – ופעולתם לא תשוב ריקם.

לפנים, בעוד היות האלילות שלטת בארץ, נשמרו היהודים מפני “חכמת יונית” כמפני אש אוכלת ולא קבלו ממנה גם את הטוב מיראתם מפני הרע… ועתה אחר אשר אין מקום לדאוג עוד פן יפתה לבב הקוראים אחרי הבלי הגוים ההם, כי הנה סר צלם, כבתה אִשם ואין להם עוד מאמינים וחברים בארצות החיים, – יכול נוכל לקרא ולתת ביד הצעירים תרגומי ספרי המופת היונים והרומים ולבטוח כי לא ינוע לבבם ולא יבֻלע להם. ולו קמו שומרי חומותינו, החכמים הראשונים מקבריהם כי עתה אל נכון הסירו את האִסָּר ואת האָלה אשר שמו אז על “חכמת יונית” ועל “הספרים החיצוניים” אשר היו בימים ההם – למען שום אותם על הספרות ועל התרבות, אשר כל שרשיהן יסֻבכו באמונה הגוברת עתה בארץ, אמונה אשר מצודתה פרושה על כל צעד ועקבותיה נודעו בכל דרכי החיים וגליה שוטפים ועוברים גם מסביב למחנה ישראל ואוחזים בעקב גם את פליטת סופרינו ומפילים ממנו רב. צדקו “הצעירים” (“די וועלט”, שם) הנבוכים והתועים בין תרבות ישראל ובין תרבות אירופה וגם נורדוי וגם שבעה משיבי טעם לא יוכלו לשום דרך ולהביא עצה, כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה בגלות… נגד הגלות וכל רָעותיה.

והיה כי נזכה להבנות ולהתכונן בארץ אבותינו, והשיבונו ידנו גם על היהדות, אשר גדלה עמנו פרע, כמונו, בגלותנו והבאנו אותה בכוּר וגרענו ממנה והוספנו עליה: גרוע נגרע מן הנספח עליה על אדמת נכר למען היות לה גדר ומסעד ומשמרת מפני כל רוח משחית (על דרך “מצוות בטלות לעתיד לבא”); והוסף נוסיף עליה מפרי עץ הדעת ועץ־החיים, אשר לא יכלה או אשר יָראה לקבל בכל המקומות אשר שאול מתחת רגזה לה לבלעה וגם הכוכבים ממסלותם נלחמו אליה. אז נוכל לערוב מערבֵנו גם אנו עם הגוים באשר לרכושנו הרוחני ולרכושם – אשר לא יכלנו לעשות בעוד היותנו נבזים ושפלים לכל העמים יען היותנו מלקטים תחת שלחנם –, אז נִתן להם אנחנו לקחת טוב במוסר ובצדק, סגולת היהדות, ונקח מהם את כל אשר יצר רוח האדם במאות השנים האחרונות למען השב אותו, מזֻקק וצרוף ברוח ישראל, מאה שערים.

---

דֶּרֶךְ הָרוּחַ בּֽיִשֺֽרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

מימי משה ועד עזרא ותלמידיו הסופרים והתנאים ומימי ר' יוחנן בן זכאי ועד הדורות האחרונים, שקדו החכמים אנשי הרוח בישראל ללמד את כל העם תורה ומצוה ואך זה היה כל משא נפשם לעמם: להיות כל בניו “למודי ה' “. לדעת כלם את ה' “למקטנם ועד גדולם” ולהיות הארץ מלֵאה דעת ה' “כמים לים מכסים”. וה”דעת” הזאת אשר חזו בה הרמב"ם וחבריו חקר אלוה על פי דרך אריסטו ושאר חכמי יון, לא היתה באמת כי אם עשות הישר והטוב; כאשר אמר הנביא מפֺרש: "אביך… עשה משפט וצדקה… דן דין עני ואביון… הלא היא הדעת אותי, נאום ה' " (ירמיהו כ"ב). צדק ומשפט ומישרים בין איש לרעהו והצנע לכת עם אלהים – זאת היתה התורה כֻלה ואותה התאמצו רועי ישראל להורות את כל העם בדור דור. לא לכלול את הרוח, לשנן ברַק השֵֺכל, כי אם לצרוף וליַשר את הלב היתה מגמת פניהם, לא להקים מעַמם קהל חכמים וחוקרים לכל תכלית, דבר אשר לא היה ולא יהיה כן לכל גוי תחת השמים, כאשר לא יהיה העץ כלו פרי ולא הארץ כלה עפרות זהב, כי אם לעשות אשר יהיה עם ה' “כלם צדיקים”, “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, התאמצו איש אחרי אחיו. על כן לא בקשו ולא נסו מעולם “לבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו”, לבא ולהביא את העם בסוד חכמות הטבע ומה שאחר הטבע, ועל כן לא דִבּר משה – אשר בודאי לא נסתרה ממנו גם חכמת מצרים – על הנפש ועל גורלה אחר המות (דָבר, אשר ווֹלטֵיר וחבריו לא אבו סלוח לו) ולא הזכיר גם כל דבר הנשגב מבינת המון העם, כאשר עשו מחוקקי העמים האחרים בתורותיהם. ובעקבותיו יצאו המורים הבאים אחריו לדורותם: לתת לֶקח אשר יסכון לכל העם ולבלתי תת כי אם לקח אשר יסכון לכל העם. וכאשר הזניחו הכהנים באחרית הימים את משמרת פקודתם, להורות לעם את חקי ה' ואת תורותיו, היתה צעקת הנביאים האחרונים גדולה עליהם וַיַלֽינו עליהם את כל הקהל, עד אשר הוציאו הוציאו עזרא וחבריו הסופרים את התורה מידיהם וישימוה לנחלת כל העם, בהחליפם את הכתב הישן הנושן בכתב החדש העממי. וכאשר נֽסו אנשים אחרי כן להַלך במחקריהם בגדולות ובנפלאות מן העם, לא היה לפעלם שֵׁם ושארית באחרונה בדברי ימי ישראל, כאשר נראה עוד מעט.

כי הנה כל העמים הקדמונים נחלקו למפלגות עִלִיוֹת, תיכונות ותחתיות ומחוקקיהם חֽלקו להם בקָו את האשר ואת הטוב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת למפלגה ומפלגה כערכה; וגם היונים והרומים והעמים הנוצרים היוצאים בעקבותיהם היו תמיד לשני מחנות, לאצילים ולעבדים, והשתוות כל בני האדם, אשר היתה לחק עולם בישראל בתורה ובחיים, לא היתה להם, לשתי המחנות, אף למשא־נפש עד העת החדשה ולא לחק־החיים עד עת המהפכה הצרפתית. ואך ישראל לבדו היה למחוקקיו ולחכמיו כֻּלו עם אחד וקהל אחד (“ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”) ואהבתם וחמלתם יצאו על כל חלקיו, כנקלה כנכבד, כגשם נדבות המריק את ברכתו על הארז ועל האזוב יחדו, ויהיו קרואים בענינהם לשום עינם על כלו לטובה ולאִַשרו בדרך ה' להיטיבו באחריותו (“כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”). ועל כן שמו מעצור לרוחם לבלתי הגביה עוף במרחבי החכמה והחזיון, אשר לא יסכון עליהם ההמון הגדול, פן יִרֶב המרחק בין הרועים ובין צאן מרעיתם – והתפרדו; תחת אשר בכל גויי הארץ, אשר גם דתיהם גם חקות חייהם לא היו למסגרת אחת לכל העם מִקָצֶה, לא נמנעו אנשי הרוח, באהבתם אך את נפשם, להעמיק במחקרי שמים וארץ ולדרוש במעשה בראשית ובמעשה מרכבה איש לפי שכלו ואיש לפי דרכו. ויהי המעט מחרטמי מצרים ומפילוסופי יון ומכהני הנוצרים ומנזריהם כי לא שמו לב ללמד את העם תורה ודעת עד הדורות האחרונים – עד היות חובת הלמוד הכללי לחק בעמים – כי גם גדור גדרו בעדם בכתב מיוחד ובחקים מיוחדים, אשר היו כקיר מבדיל בינם ובין המוני עמם. ויהיו בהם חכמים ואמנים גדולים מתי מספר מזה והמונים רבים חשֻׁכִּים ופרועים כפראי אדם – מזה, ויהיו אלה משקיפים על ההמון ממרומיהם ופונים לו ערף ולא פנים, והעם גם הוא היה בן לאצילי הרוח האלה ושם אותם למשל ולשנינה; תחת אשר בישראל היה “מורא הרב כמורא שמים” ואהבתו כאהבת בנים את אבותם והתחברות החכמים עם בני העם כהתחברות בני משפחה אחת זה עם זה.

תוצאות המצב השונה הזה בישראל ובעמים לא אֵחרו להֽגָלות בחיים. בכח העבודה שעבדו חכמי ישראל בתוך עמם איש בעקב אחיו לדורותם ובכח הירושה הנמשכה והנוספת מדור לדור מסיני ועד הֵנה, היה עם ישראל לעמת כל גויי הארץ עם שכלם צדיקים, התורה והמצוה היה ללחם חקו והמוסר העברי – הוא הוא היחידי בקרב כל בני האדם למשפחותם לגוייהם; והעמים האחרים עודם עד היום הזה, באשר למוסר ולמדות, חית־אדם, כאשר בימי אדם הראשון. “ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם”. המוסר, הצדק ותקון המדות, אשר היו לרועי ישראל לראש פנה, היו ברב הימים לקנין כל העם, אך רוח החכמה והמחקר, מִשְׁלַח־יד חכמי הגויים, לא נחה ולא יכלה לנוח על המוני עמיהם, ואף כי המוסר אשר גם לאנשי הרוח בהם לא היה כי אם דבַר חכמה והגיון, ענין לענות בו כאחד עניני המחקר. לישראל היתה החכמה למוסר ("ראשית חכמה יראת ה' “, ובמקומות רבים במשלי ובכה”ק בכלל)¹, ולחכמי יון היה המוסר לחכמה (ספר המדות לאריסטו).

ותוצאות המצב המשונה הזה נגלו בישראל ובעמים גם בספרותם: בישראל היתה הספרות כֻּלה מראה דמות רוח העם באמת, על כן נראה לה מֶשך (ׁׁׁContinuitätׂ) והתפתחות מסֻדרה ומתאימה בכל חלקיה מדור לדור, כהתפתח עץ פרי מן הזרע לכל חלקיו משרש ועד ענף. ורעיון אחד כללי – הרעיון המוסרי – עובר על פני כֻלה כחוט השני לכל סעיפיה ולכל תקופותיה. אך ספרויות העמים, אשר לא היו כי אם פרי רוח יחידים, מלאות קפיצות, הפסקות ותהפוכות, ואין משך ואין סדרים ולא רעיון כללי ולא התפתחות להן מדור לדור ומתקופה לתקופה.

ואולם אין אדם שליט ברוח לכלׂא אותו לעולמים וברׂב הימים היו אנשי רוח בישראל אשר פרצו עברו מן החוג אשר התהלכו בו קדמונינו – מחוג התורה והמצוה – אל המחקר וההגיון; או אשר העמיקו הרחיבו את המחקר ואת ההגיון גם בגבולות התורה ויגרעו חק הלב למען הוסיף על נחלת המֺח ויעלו את הפלפול התלמודי עד מרום קצו, עד היותו למלא שִֺפקם בעבודת הרוח. אך לפי מלֺאת סִפְקם זה יֵצַר החוג לרבים – ונִבעה פרץ בין אנשי הרוח ובין העם, אשר לא יכול להעפיל ולעלות אחריהם בדרך החדשה, דרך לא סלולה. אז יעמדו אחרים בפרץ, אשר יבאו תחתם לעת כזאת, ומצאו מסלות ללבב העם והטוהו ארחות עקלקלות, ורָחַב הפרץ והוּפרה האחדות וישראל גוי אחד יִקָרע לקרעים ולפלגות. – ככה היה באחרית ימי הבית השני, אחרי רְבוֹת נקודות המגע בין ישראל ובין העמים במצרים, באסיה הקטנה ובאיי הים, ולעמת גרגרי המוסר המעטים, אשר הטיל רוח ישראל אל בין הגויים, שבו על כנפי הרוח ממרחבי העולם החיצון אל העולם היהודי רעיונות ושאיפות נכריות. וינסו האלכסנדרונים להעמיד חזון חדש – תורת משה לבושה שמלת יון ותוכה רצופות דעות נכריות, אשר היו נְסִבה בימים הבאים להיות כנסת ישראל אשר במצרים כאבר המדולדל ליהדות; ובארץ ישראל הרבו אז הפרושים בגדרים ובסיָגים ובדקדוקי הלכות ולפי הנראה – גם בפלפול ובחדודים והיו דורשים “על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות”, עד אשר נִתקו גם המה ממצב רגלי העם, והמסבות הוסיפו להבדיל בין “החברים” ובין “עמי הארץ” וגבה טורא בינייהו לרעת שתי המפלגות. ויהיו עמי הארץ אומרים: “מי יתן לי ת”ח ואנשכנו כחמור", והחכמים: “עם הארץ מותר לקרעו כדג”, “עִם נכרי ולא עִם עם הארץ” וכאלה. אז התקרבו אנשים ידועים מן המטיפים בעלי האגדה, שנואי נפש החכמים גם הם, אל עם הארץ וירחיבו במדוּחיהם את הפרץ בינו ובין הפרושים ויסבו את לבבו אחורנית – אל הדת החדשה (ראה דרנבורג, משא ארץ ישראל, פרק כ"א).

והמראה הזה נשנה אחרי כן בדברי ימינו פעם בפעם עד אחרית הימים. בצרפת שבו בימי בעלי התוספות הראשונים על “הויות דאביי ורבא” ויעמיקו וירחיבו את ההגיון התלמודי ברוח בקרת דקה ושנונה ויעלוהו עד מרום קצו. אך לעמתם קמו עוד מעט חכמים אחרים המשפילים לראות, המה מסכו יינם אף ערכו שלחנם לקהל רב: לקוטי הלכות, ספרי מוסר ודרשות; ויהיה המזג הזה בשני חלקיו תורת חיים לכל פנות העם, איש איש כאשר יכלו שאת. בעת ההיא שבו בספרד הערבית על שגיונות האלכסנדרונים – להביא את תורת משה והנביאים בכוּר חכמת יון. הרמב“ם, הגדול בנושאי דגל הפילוסופיה היונית, וחבריו בזו לעם (ראה הקדמת המורה) וישימו ערפלי סודות סתר להם ולחכמתם. אמנם כי דעותיהם, או החלק הנבחר בהן, באו מעט מעט בלבות היחידים השרידים ותחת אשר, למשל, בעת המחלוקת הראשונה על דבר ספרי הרמב”ם עוד היו כל הרבנים חכמי התלמוד מחזיקים בהגשמה ומאמינים בכל דברי האגדות כפשוטם וחושבים את דעות החכם הזה למינות, הנה במחלוקת השניה, בימי הרשב"א, כבר היתה שלילת ההגשמה לדעה מוסכמת ומקֻבלת גם במערכות הרבנים הקנאים. אבל בין החכמים, אשר נסו לשום מהלכים לדעות אריסטו במחנה ישראל, ובין העם, העומד על גבולות התורה והמצוה אשר גבלו ראשונים, נִבעה גם הפעם פרץ רחב – אשר באו לעמוד בו בעלי הקבלה. צנורות השפע נפסקו בין החכמים ובין העם ועל כן, לעמת שהחזיק המון ישראל בצרפת ובאשכנז בתורה ובמוסר העברי עד אחרית הימים, רופפו שניהם ביד הספרדים מאז והלאה עד עת קץ ור' משה מקוצי מצא כבר בערי ספרד אנשים רבים אשר חדלו להניח תפלין ואשר לקחו להם נשים נכריות.

הרוח שב ובקש תפקידו באחרית הימים – בתקופת פולין; אבל גם בפעם הזאת הגביה עוּף מעיני העדה והלאה: הפלפול והחלוקים והחדודים עלו למעלה ראש ובין החכמים תופשי התורה ובין המון העם בני ה“ישובים” רבצה תהום רבה, כאשר בין ה“חברים” ובין “עמי הארץ” לפנים – ביחוד בסוף התקופה הזאת (כי גם המגידים בימים ההם היו עורכים דבריהם אל המֺח יותר מאשר אל הלב והדברים – שעשועי־הרוח למביני דבר ולא לֶקח טוב לעם). בעת ההיא התאמץ הגאון מוילנא להשיב את למוד התורה אל דרך הפשט, למען תשוב להיות דבר השוה לכל נפש, כמחשבת המורים הקדמונים על העם – אך הנה קדמתהו החסידות; מבין נבכי הקבלה, אשר התגלגלה תחת שואה מאות שנים במערכות התחתיות בישראל ותלַחך מסביב לאהלי התורה כשלהבת מהבהבת, נוגעת ואינה נוגעת, – הגיחה החסידות לעת כזאת, עת־רצון לה' ותעמוד בין הרבנים ובין העם ותפרוש כנפיה על ההמונים האובדים והנדחים הַרחק ממרכזי התורה ותהי להם גם היא ל“בשורה” חדשה בהרימהּ מעט את עֺל התורה והמצוות מעל לְחֵיהֶם ובתִתּהּ להם תחתיהן מעט הלָך־נפש, מעט הוללות, מעט שמחת־החיים…

מתלמידי הרבנים והישיבות יצאו המשכילים ה“ברלינים” אשר, בבקשם להביא אור במחנה ישראל, לא השכילו לשאת פנים לראשית קדשי העם: הדת והמוסר העברי, ו“כי נבערו הרועים… על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה”. המשמרים חקות אבות – והם היו אז רֹב העם – נזורו מעליהם ובלכתם מנגד להם הרחיקו ללכת מן הקצה אל הקצה; כי בחרו לקחת לבניהם מורים מן הגוים תחת “אפיקורסים יהודים” או לשלוח ילדיהם אל בתי הספר לעם הארץ תחת בתי הספר למשכילים. הלא הנה גם היום טובה וכשרה בעיני רבים מן היראים גמנסיה נכרית מן הגמנסיה העברית אשר ביפו, וטוב מורה נכרי, ואף גם יהודי מומר, ממורה עברי, אשר העם רואה אותם כלם ככופרים בעיקר (ראה “העולם” ש“ז גליון מ”ה ע' 12). אנה הוליכה ההשקפה הזאת את המחזיקים בה מאז ועד הֵנה, אין צֺרך להגיד; כפעם בפעם באו על שני הקצוות גם יחד כשלון וּמחִתֵּת־רָזוֺן בהִפָּרדם. הרֶוַח אשר נהיה בין המשכילים ובין העם, מִלאו הגוים, ובין הסופרים העברים וספרותם ובין הקהל – הסופרים והספרות לעם ועם (ועתה – ה“אידישיסטים” ו“ספרותם” המה). כל ספרי ספרותנו הישנה, אשר נמשך בהם מדור לדור ומתקופה לתקופה הרעיון המוסרי, שהיה לעמנו לעצם מעצמו ולרוח מרוחו, יצאו ונפוצו במהדורות רבות בבתי הכנסת ובבתי המדרש ובכל בתי ישראל, ובספרותנו החדשה, אשר שרשיה יונקים ממקורות מים זרים, עוד לא זכתה להיות לספרות העם באמת עד היום הזה – כמוה כיתר סעיפי הספרות לפנים, אשר לא היתה הורתם ולידתם ברוח ישראל ויהיו ברֺב הימים “כמים עברו”. ספרי הפילוסופיה ממורה הנבוכים ועד מורה נבכי הזמן, לא השרישו שרשיהם בעם; שירי החֺל לר' יהודה הלוי היו חבושים בטמון כשבע מאות שנה, עד אשר הוציאום שד"ל וחבריו לאור, – וספרי המוסר מחובות הלבבות (אשר השער הראשון שבוֹ היה לעם – האחרון… ) ועד מסלת ישרים היו לספרי עם. על ספרי עמנואל הרומי – בוקצ’יו העברי – גזר העם חרם (כי כעם כמחוקקיו רוח אחר דובר בם), וספר בחינת עולם, בגלל תכנו המוסרי, נדפס ונתבאר מעת הוחל להדפיס ספרים בישראל ועד הדור האחרון פעמים אין מספר.

עם המוסר היה ישראל מעולם – וזאת שמתהו סגולה מכל העמים. לא הקים פילוסופים גדולים, מחדשים גדולים בחכמות ובמדעים, לא מצא את היֵמים במדבר ולא כוכבים חדשים בשמים, אך כוכב אחד – הכוכב צדק – האיר לפניו דרכו כל הימים, מוסר ומישרים – זאת נחלתו, נחלת הורים ומורים, אבל רק נחלתו שלו!

הפילוסופיה האחת, אשר הורו מורי ישראל, היא תורת חיים. “ובחרת בחיים”, אמר המורה הראש והראשון לעמו – והם בחרו בחיים: עמים רבים, קדמונים ואחרונים, אשר הרעישו את השמים ואת הארץ, עם ועם בעתו, ירדו מעל במותם אחד אחר אחד ועמהם מתה חכמתם; גם העמים הצעירים, אשר תמול ימיהם ותרבותם עלי ארץ, הולכים וזקנים לעיניו והרקב אורב למו פנימה וחש עתידות להם, – וישראל עודנו חי ומלא עלומים, נושא הוא כל עמל ותלאה, נרדף על צואר, מֻכה ומעֻנה כל הימים על הפקדון אשר הָפקד אתו, על הצדק ועל היֺשר ועל המוסר, יסודי תורתו, אך עודנו חי, עוד לא שחה לעפר נפשו, עוד לא אבד נצחו ולא נכזבה תוחלתו. הנה הרעיון הישן, אשר הורו והוגו מחוקקנו, נביאנו וחכמינו ויעמידוהו לעד לעולם: חיי נצח לעם טִפּוּחֵיהם!

המעט מכם, קצרי־־הרוח המבקשים תֺּכן חדש, רעיון חדש להיהדות? היש רעיון חדש אשר יִשְוֶה לרעיון הישן הזה?!…

---

זִקְנָה וּבַַחֲרוּת

מאת

מנחם מבש"ן

¹

כאשר לא יכלו הזקנים, “אשר ראו את הבית הראשון”, להבליג על זכרונותיהם מקדם, לבלתי העיב במר נפשם את שמחת הדור הצעיר ביום הגדול ההוא, יום הוָסד הבית השני; כן גם הזקנים הזוכרים את בית ישראל הֶחָרֵב, מימי גאונו, היודעים את אשר היתה לנו התרבות העברית והלשון העברית לפנים ואת אשר ירדו שתיהן בדור האחרון הלוך ורדת עשר מעלות אחורנית עד היום הזה, – לא יוכלו להתאפק לקול תרועת השמחה ולכלא את הרוח המקש חשבונות לעת כזאת, עת קרׂא ל“יום עברי” פעם בארץ אחת פעם באחרת, עת שוב העם אל שפתנו ואל תרבותנו או… עת שוב מאַשריו וצופיו לדבר בהן נכבדות השכם ודַבּר בראש הוּמיות.

הן לא רחוקים ממנו הימים, בהם היתה התרבות העברית, התרבות המלאה והשלֵמה, פרושה על כל משכנות ישראל כמעטה־הרוח על חוג הארץ וכמים לים מכסים. בתי המדרש מלאו קטנים וגדולים לומדי תורה לשמה, בתי ישראל מלאו ספרים עברים (ולכבוד היו בתוכם, כאבני נזר התנוססו בראש פנה ולא על פנת גג ועלֽיה ולא בירכתי האוצרות לכל ישן נושן התגלגלו תחת שואה) והרוח העברי שָֺם משטרו בכל דרכי החיים ובכל פנות העם לקדש ולחֺל. בימים ההם היו התלמוד וכל אגפיו ראשית למודים לנו ולבנינו, לחם חֻקֵנוּ וחיי רוחנו, וספרי המחקר והדרוש הישגים והנושנים – פרפראות לתורה, אך הלשון והמליצה העברית וכל בכּוּרי הספרות העברית החדשה, אשר נצניה נראו אז בארץ – “כהאי חירגא דיומא דלא שמיה”, והדורשים אליהם היו בעיני העם כמרדפים ריקים ומפירי תורה, כ“מפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה!”…

אחרי כן, כאשר רבו המפסיקים ממשנתם עד היותם הרבים לעמת השרידים חובשי בית־המדרש, היו כה“ע העברים עולים ובאים ומשוטטים בכל מושבותינו כצפרים עפות, על משואות התורה התלמודית צצו בעיר ועיר השכלה עברית ומשכילים עברים, כהֽגָלות ירק־דשא מבין אפיקי הנהרות ברדת המים. אך גם אחרי היות התמורה הזאת במהלך התרבות העברית, אחרי אשר הוציאו ישן מפני חדש, עוד היתה העברית שעשועיהם, היא היתה הגיונם, שבתם וקימתם, היא – מנגינתם. לא קראו שם שאון, לא שמו מועד ולא קִדשו קהל ל”יום עברי“, כי כל הימים, כל החיים, כל המחשבות וכל המעשים היו עברים. – ועתה… הננו עושים זֵכר לעברית, כאשר נעשה בליל הפסח זכר לחרות וביום שמחת תורה – זכר לתורה; הננו קוראים ליום עברי – ו”יום אחד בשנה חשוב שנה“. בניו יורק היה יום עברי – ואחר נפלה הבמה העברית, אשר הוקמה בדי עמל ובחבלי לֵדה ארֻכים וקשים. בגליציה נקהלו העברים ליום כזה ושמעוֹ הלך בכל גבול ישראל – ועתה נֽספה שם מכ”ע אחד והנשאר גם הוא אין רפידתו שושנים. הלא זה כאשר יקראו ביום השבת ביום השבת אל אלהים בחזקה “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ” – ובימי המעשה הבאים ישובו ילחמו כמשפטם מנשה את אפרים ואפרים את מנשה: המתנגדים והחסידים, המתבוללים והלאומיים, הסוחרים ובעלי המלאכה, ומחנה אלהים יהיה לחרדת אלהים…

היש אפוא ידים לפעולתנו? היש תקוה ועתידות ל“יום” אשר כזה?

יש ויש.

הזקנים הבוכים לא צדקו כי נואשו וכי בזו ליום קטנות – זאת הודיעו הימים הבאים ההם. הזקנים האלה אשר זכרו בכליון־נפש את הבית הראשון, הן לא ראו את הבית הזה בהבּנותו, בעוד היות העם בראשית דרכו ותקופה ארֻכּה בת ארבע מאות שנה משחקת לפניו בארצו, לא ראו את העם בעודנו עולה במעלה החיים, מלא כח את רוח ה' ודורך על במתי הנצח וההוד אשר הנחילוהו דוד ושלמה; כי ראה ראו את הבית בהגיע לו ולעם עת רדת וכשלון, באכול הרָקב ארץ ויושביה, בהיות העם מתרפס לפני זרים, מתרפק על הגוים ועל כל הבליהם, עוֹגב על אשור ועל מצרים ונטמא בגלוליהם (יחזקאל כ"ג) והקץ הולך וקרֵב וחרבן הבית היפה עומד אחרי כתליו. – אך הבית הקטן והדל בהבּנותו, אשר למראהו נתנו את קולם בבכי, היה מֽפְתַּח תקופה חדשה לארץ ולעם, המחדשים כנשר נעוריהם, וגדול היה כבוד הבית האחרון מן הראשון – גם בשנים גם בעֺשר, כחזון הנביא זכריהו וכבאור החכמים.

מזקנים ההם נתבונן גם אנחנו – לבלתי שוב על שגיאתם ולדעת לערוך את החזיונות ואת המעשים לא לפי מראֵהֶם הנראה לעין, כי אם לפי ערכם באמת. ובהעלותנו על לב את מצב התרבות העברית בדור ההולך ואת מצבה עתה, זכור נזכור גם אנו, כי אז היינו יורדים במעלה ההר מזה ועתה הננו עולים במעלה ההר מזה… אז היה קץ תקופה ישנה ועתה – ראשית תקופה חדשה, אז – רקבון ומסוס נוסס ושלכת, ועתה זרע בריא וטוב, זרע העתיד. אז היו עוד רגליהם עומדות בתוך המקדש, “אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים לשמש” – כזקנים אשר ראה יחזקאל; באהלי התורה כבר לחכה אז ההתבוללות, לפתח בית המדרש –חטאת רבצה; את התלמוד היו לומדים ואת התרבות העברית כֻּלה היו חושבים לסבל הירושה, אשר לא להוריש אותה לבניהם. פני הדור היו כקיקיון עָנֵף ורב־עלים, אשר את שרשיו הכתה התולעת… – ואולם הדור הצעיר הזה מעפיל לעלות על מרום הר ישראל, ואם עודנו עומד בתחתית ההר, כי אֵחרו פעמיו ואך זה החל לעלות, ואם כשוֹל יכשל בעלותו ועמד תחתיו עיף ויגע או יפול אחור פעם בפעם – עלה יעלה ושוֹב ישוב אל שפתנו ואל תרבותנו, אשר הרחיקוהו הוריו מהן במעלם.

עלֹה יעלה – אך אל נא נשכח, כי קשה לעלות מרדת, כי רבים לנו מכשולים וחתחים על כל מדרך כף רגל, כי הרוחות והמסבות וכל אשר אנחנו רואים, עומדים נגדנו, סוערים לדחות פעמינו ולהכשילנו על כל צעד, להדוף אותנו לאחור ולא לפנים. ועלינו אפוא להתאזר עֹז ולבקש תחבולות, למען הקל מעל המבקשים לבא אל מחוז החֵפץ ולפַנות הדרך לפניהם.

והתחבולות, אשר נֹאחז בהן למען הרבות דעת לשון וספר עברי בתוך העם, לכל פנותיו ולהשיבו בדרך הזה מעט מעט אל התרבות העברית כלה – אלה הן לדעתי:

א) לקחת את חנוך ילדינו בידנו ביַסד בכל קהלה וקהלה בתי ספר עברים תחתיים, וכפי היכלת גם שניים, לבנים ולבנות, ולהגדיל ולהאדיר את הלֶקח העברי בבתי ספר כאלה באשר כבר נוסדו כמו, למשל, בקהלות רומניה.

ב) לכונן בכל קהלה קטנה וגדולה בתי מועד למקרא ולהרצאות וליד כל בית־ספר עברי – אוצרות ספרים, אשר יֵאסף אליהם ממבחר ספרותנו החדשה לכל מחלקותיה, והיו למקור קריאה עברית ותחיה עברית למורים (אשר רבים בהם רחוקים מן המלה העברית מקֹצר יד או מפני סבות אחרות), לתלמידים ולאנשים יודעי עברית מבני העם.

ג) ועד אז – לתת לקח עברי (ולא דת משה בלשונות נכריות) בשעות ערב לתלמידים העברים המבקרים בבתי הספר השניים לעם הארץ.

אם עשׂה נעשה את הדברים האלה, וכאלה, אז יהיה לנו היום העברי, הנעשה פעם בכׂה ופעם בכה, ראשון לימים עברים רבים, לחיים עברים תמיד, אז לא יהיה כזה כברק, אשר יברק בחשכת לילה ואחר יֵעלם ויָמש חשך, כי אם כמוֹצָא־שחר ההולך ואור עד נכון היום; אז לא תביש זקנתנו את ילדוּתנו ובנערינו ובזקנינו נלך יחד לאור התרבות העברית ונבנה את בית ישראל – וגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון!

הזִּקנה ­– עיניה אך לאחור ולא לפנים, לה זכרונות אך לא תקוות; הזקנה – זכוֹר תזכור ותשוּח, והבחרות – קוֵה תקַוה ותתעודד ותעשה וגם תוכל. ועם ישראל, העם שחֻברו בו יחדיו זקנה ובחרות, העם אשר ראה בימי חלדו חליפות אור וחשך תקומה וכשלון פעמים אין מספר, העם אשר חוזיו שָֹמוּ לו את תור הזהב בימים הבאים ולא בימים שכבר היו, – העם הזה לו נכונו עתידות, לו אחרית ותקוה לחיי עולם, בידו עתותיו ואם יחפוץ – אין זו אגדה.

---

הֶחָדָש וְהַיָּשָׁן

מאת

מנחם מבש"ן

התמונה, השחורה מִשְחוֹר, אשר פרשו הסופרים פרישמן וטשרנוביץ לפני הועידה אחרונה לתרבות עברית בוינה (תרע"ג) על רדת מסחר הספרים העברים ועל מעוט הדרישה לספרים בכלל, עודנה נצבת כמפלצת לעינינו, עודנה מרחפת לפנינו בכל צלליה ותמרוריה ובכל המספרים והפרטים ההם אשר היו כמפיצי בלהות, כמבשרי קץ וסוף לכל עמלינו…

האמנם חדלו היהודים לקרא? הנָקעה נפשם פתאם מדברי ספר ללכת אחרי החֹמר והחמריות? ההיו ככל הגוים בית ישראל?

לא; היהודים עם הספר אשר מעולם, לא חדלו לקנות ולקרא ספרים, כי אם הסב הסבו פניהם אל עבר אחר, כי חֹמר הקריאה הוא אשר השתנה מאז ועד הנה. לפנים היו ספרי הגוים “טרפה פסול” ולשונות נכריות – “חכמה יונית”, העומדת באסורה בכח גזרת החכמים. כל יודע ספר וכל מבקש דעת מצאו די מחסורם בספרי ספרותנו הישנה לכל סעיפיה בהם חזו חזות הכל. ואשר שבעו ספרות ההלכה והפלפול – היו להם ספרי המוסר והדרשות למשיב נפש; אכלו ויתענגו על יערם עם דבשם ויהיו למלא שֹֽפקם. – והיום, אחרי אשר בנינו לומדים גם לשונות נכריות ובנותינו לומדות אך לשונות נכריות, ואחרי אשר ספרות עם ועם מעמי הארץ גדלה ותיף ותעש פרי הלולים, – נמשכו רַבת עמנו בכח הזרם אשר יהמה יחמר מסביב להם, אל מקום שכל הנחלים הולכים, ולעמת חמשה קוראי עברית יש חמשה ותשעים קוראים לספרים נכרים. לוּ היתה לנו ספרות־שעשועים מאז מקדם, כי עתה מי יודע אם לא הכתה שרש בישראל עד היום הזה וגם כל הרוחות, אשר חדרו למחננו מן החוץ, לא יכלו עוד להסיר את לב הקוראים העברים מאחריה. ואולם הנסיונות ליצור ספרות כזאת עלו בתהו וגם בימי קדם (“כותבי ברכות כשורפי תורה”) גם אחרי כן (הגזרה על ספר עמנואל, האסור על ספרי מליצה ועל ההגיון בתנ"ך ובדקדוק מצד היראים וחסידים), וניצוצי האור – ספרי מליצה ושיר – אשר נראו מפֻזרים ומפֹרדים בשדרות הדורות, דעכו אחד אחר אחד ויאבדו בתוך הענן והערפל, אשר סביבם, מבלי האיר אחריהם נתיב ומבלי הסב עליהם עין העם. ובהחל הספרות העברית להוָסד – בעצב נולדה ובכבֵדות פרצה ותעבור: יוצריה כמו זרים נחשבו הם ופעלם, לא עֹשר ולא כבוד ולא שם וזֵכר טוב נכונו להם בתוך עמם בחייהם ובמותם. ומנגד כבר קִדמו להאיר המאורות הגדולים אשר לספרות עם ועם, והנפש המבקשת דברי חפץ, מן האנשים אשר לא מצאו להם כן בספרים הישנים, פנתה אל ספרי ווֹלטֵר והוגו, שילר וגתה, לומונוסוף ופושקין. על כן לא יכלה הספרות העברית מראשית דרכה לעשות גדולות וליצור לה המון קוראים ומעריצים בתוך עמה. אמנם כי ברֹב הימים פרצה עברה ותסֹל לה דרך וגם הגדילה מעט מעט את אוצר ישראל בכל התקופה הארֻכה, אשר מימי משה חיים לוצטו ועד היום הזה. ואולם ספרותנו אחרה לבא אחרי שבוֹת זרים חילֵנו והנעשה אין להשיב ודרך החנוך בישראל אין לשנות בֽן־יום או בֽן־לילה. ועתה אם טוב בעינינו ואם לא – עלינו לראות את מצב הדברים היום כאשר הוא: רֹב הקונים והקוראים ספרים וכ"ע לעם הארץ – מישראל הם; והחבל הולך אחר הדלי: רֹב הסופרים הנוהגים בם והנותנים את רוחם עליהם, גם המה מפל־בר מתבואת זרענו הם … הסופר, הרואה כי אין תוצאות לפרי רוחו במחנה ישראל, יפנה אל נהרות בבל ותלה את כנורו על ערבים בתוכה ולנו – “שירת חייו באמצע נפסקה”. לוּ עלה כל העם היהודי יום אחד מאירופה לארץ ישראל, כי עתה היה זה חרבן גדול וחסרון אשר לא יוכל להמנות לכל הספרות והעתונות האירופית משני הצדדים: היוצרים והקונים אותם.

והמחנה הנשאר לפליטה? חמשת או עשרת האחוזים מן המאה, אשר עוד לא יצאו לרעות בשדה אחר ועודם קוראים עברית – הלא יוכלו המה להיות משען ומבטח לספרותנו ולא יִשָמע עוד קול בכי וקול אנקה, קול אומרים נואש, כקול אשר שמענו? ובהגיגי – והנה אחד ממראות החיים בישראל עולה על לבי: השאיפה לחדשנות ולחליפות.

לפנים, בעוד היות עם בני ישראל לאציליו ולהמוניו קופאים על שמריהם, מחזיקים בישנות, נושאים עיניהם אל העבר ונפשם אל העתיד, לא היתה לישראל ספרות כי אם תורה, אשר ראשיתה ספר תורת משה ואחריתה – כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד אחרית הימים. אז היו כל הספרים קדושים, כלם אהובים, כלם ברורים, ויאספום כל העם אל בתיהם ויתנוססו לתפארת בארונות־ספריהם וילמדום ויתנחלו אותם לבנים ולבני בנים. – והיום יש לנו ספרות (התורה – מונחת בקרן זוית, זכרון לימי הנֺער), והספרות נעה לרוח היום, הספרות – דרך כתבי־עתים לה; ואם לפני דור אחד עוד היו כה"ע לספרים, שחֻבּרו להם יחדיו וינתנו באוצר למשמרת ויהיו לנערים ולזקנים ענין לענות בו גם מקץ ימים ושנים, – הנה עתה היו הספרים לכתבי־עתים: תנו לעם בכל יום חדשות, מעשה בראשית, וכל הספרים אשר נדפסו ונערמו מתמול שלשם באוצרות המוציאים – ישן נושן הם, לא תגע בהם יד, ורק בהחזיקם בכנפי כתבי־העתים – “תשורות לחותמים בחצי חנם” – יחדשו נעוריהם והיו דרושים או עמוסים. – כן העם הזה וכן טעמו: אתמול קבל את התורה, היום הוא שובר את הלוחות הראשונים ומחר – יבחר אלהים חדשים, חדשים לבקרים, יבקש לו חליפות אין קץ מעת לעת ומתקופה לתקופה, – יבקש ולא ימצא; כל אשר אצרו ואשר השאירו אחריהם ברכה בני הדור ההולך, כמהו כאין בעיניו, ישנות, נושנות, עתיקות, וכאיל תערוג על אפיקי מים או כחמור בין שתי אלומות תבן, ככה יערוג על אוצרו המלא, ירעב על אבוסו, יגעה על בלילו…

ומי יודע, אם לא גם יד סופרינו היתה בזאת, אם לא הם טִפחו ורִבו את הטעם העקֺב והאָנוּש הזה בתוך קהל קוראינו, בבקרת הקשה והסוערת אשר הביאו בספרותנו, בהעבירם פעם בפעם קו תהו, רוח־משפט עזה, רוח צרבת כרוח זלעפות, על פרי רוח הדור ההולך, על כל זרע זרוע וכל נֶטַע נטוע מתמול שלשם – מי יודע אם לא, מבלי דעת ומבלי השב אל לב, הועילו ככה להוָתנו ולהוָתם, כי כרתו בידיהם את הענף אשר הם יושבים עליו, כי בערו אחרי שארית קוראינו וישאירו אחריהם שַמה… הן האיש אשר לא יחשוב ולא ישמור את רכושו, נחלת אבותיו, ולא יפעל אוצרות ולא יניח אחריו ברכה – נוע ינועו בניו ושאלו והלכו לרעות בשדה אחר, כי לא יִמָצא להם.

הסופר או המשורר, היושב וכותב ופורט על הגליון, כותב בדם לבבו ובמיץ עצביו, כי רוחו אשר בקרבו לא יתן דמי לו, – יש אשר ישאל את נפשו: למי אני עמל ומחסר את נפשי ממנוחה כל ימי? וקול מקרבו יענהו: “השארת הנפש! בדור אחר יזָכר שמי, ידעו בנים יִוָלדו כי הייתי, כי פעלתי, כי דרשתי טוב לעמי, יקראו את דברי – ושפתי תהיינה דובבות בקבר, וידעתי מעתה כי לא לשוא חייתי, לא לתהו והבל כחי כִּליתי”…

"אֲנִי בִצְרוֺר עָלִים אֵלֶּה אֶת־נַפְשִׁי צַרְתִּי,

וּצְרוֹר הֶעָלִים כִּצְרוֹר הַחַיִּים לַנָּפֶשׁ,

וּמִכִּלָּיוֹן וּנְשִׁיָּה אוֺתָהּ שָׁמָרְתִּי".

(יל"ג)

כזאת יכול לחשוב בתֻמו סופר ומשורר בישראל לפני חצי יובל שנים. והיום? עשרים או שלשים השנים האחרונות דַיָן לפקוח את עיני הסופרים לבל יחלמו עוד חלומות כאלה, לבל יחכו עוד לשכר כזה, לבל יוחילו עוד להשארת הנפש!

מי יזכור עוד את אֶרטר, את מה“ל, את מפו, את סמולנסקין ואת גורדון? מי ישלח עוד יד לספריהם? ואף כי הראשונים אשר היו לפניהם, שכבר אין זכרון להם ולפעליהם! “לישרים תהלה” לר' משה חיים לוצטו כבר נעזב ונשכח בקרב המשכילים, אך ספרי המוסר שלו עודם קדושים לעם – מה טוב, אפוא, כי הקדים ויצב לו יד בחייו, את הספר… “מסלת ישרים” למען יזָכר שמו בישראל עד אחרית הימים. ספורי יל”ג נעזבו בחייו מפני שיריו, כי “קם ליה בדרבה מיניה”. עתה הנה נעזבו ונשכחו גם שיריו. תמה אני, כי יש להם עוד שמונה עשר קונים לשנה (הרצאת פרישמן). וספוריו ומאמריו האובדים מאין מקבץ להמה? מי ישים עוד לב לאלה! פנינים כאלה (ולו רק פניני הלשון והסגנון) מקומם אצלנו, המשכילים, החובבים החדשים – באוצר הסחבות או בארץ נשִיה!

הסופרים המתים הנה נשכחו והחיים הולכים ונשכחים על פניהם; כל סופר וכל ספר – היום הוא ידיד העם וכל לשון לו תשבע ומחר – ידינו דינו ככל בני חלוף. לו האריכו סמולנסקין ויל“ג ימים עד זקנה ושיבה, כי אז היו רואים בחייהם את עולמם – עולם בנוי וחרב, אך לא, כנח, דניאל ואיוב, בנוי שנית… ואמנם מחשבה מרוממת ומשיבת נפש היא לדעת, כי הספרים יצירי דור אחד ייעמדו בדור הבא למקֻצעות המשכן בירכתים כערבות חבוטות או כלוחות השנים שעברו, אשר אין דורש להם לבד הדורש אל המתים – מי שיש לו צרך ב”יאהר־צייט"!

לא כן עשו אבותינו לספרי הדורות הראשונים ולמחבריהם; גם בתקופה החדשה, תקופת המליצה והספרות, נדפסו ספרי מליצה ישנים פעמים רבות בהוצאות שונות.

אומרים אמֹר: לאבותינו לא היה חוש בקרת וטוב־טעם; ואנחנו – פעלי הסופרים והמשוררים, אשר היה לפני דור או לפני שָׁנים, אינם עוד לפני טעמנו… הוי הדלים הגאים! הוי הקבצנים שככה ירחיבו נפשם! הן גם לקטן־העמים יש ספרות גדולה ורחבה מספרותנו החדשה: הגם המה ירבו ככה לזרות ולהבר עד בלי השאיר כל? הגם המה יבוזו ויזניחו, ישכחו וישכיחו את בניהם פעלי הסופרים הראשונים? הן לצרפתים, למשל, יש בקרת ומבקרים מעט יותר מאשר יש לנו. מי יתן לנו סטנדהל, היפוליט טן ואמיל פַגֵי! – והמה אמנם בקרו את ספרי קדמוניהם, אך שפט שפטו אותם בעין טובה, ברוח חנינה, ויתאמצו לחבב על הקהל גם את הישן ולהיטיב וליפות גם את המגרעות ואת הזרות ואת כל אשר איננו עוד לפי רוח הזמן והטעם החדש (ראה, למשל, בקרת טן על רסין ועל בלזק!).

אמנם כן; העמים מנטלים ומנשאים את סופריהם עד זקנה ושיבה ועד מעֵבר לקבר, גם אחרי קום סופרים חדשים ואחרי סלול מסלות חדשות בעולם הרוח והספרות; העמים שבים ומדפיסים את הספרים ילידי התקופות הראשונות ונותנים להם מהלכים בין החיים; המבקרים מוציאים משפט על הספרים הישנים ועל דרכי הלשון והסגנון והספרות הישנים, אך במשפט – צדק יזכרו, לא יבטלו אותם בהבל פיהם ולא יגזרו עליהם לשום אותם תחת בריח ודלתים עם אוצרות חשך. הסופר או הספר הישן יטיל בגן־עדן הספרות “עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו” והכל על מקומו יבוא בשלום.

לו הואילו סופרינו לעשות כן גם המה לספרותנו, כי עתה לא היה חמר הקריאה בתוכנו הולך ורב והקוראים – הולכים ומעטים, כי עתה לא היה עלינו לשאת נפשנו אל מטמוני קדומים או אל אוצרות חשך, אשר עדֶן לא היו, למען השב את לב העם אל הספרות; כי עתה היו לנו קוראים עברים וקונים עברים וספרות אשר לא נבוש כי ידברו בה בשער ואשר לא נחסר כל בה – כי אם להוסיף עוד חדש על הישן.

---

רוֹעֵי יִשְרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

א

לפנים בישראל היה הרב דיָן והמורה ויהי נחשב לכל דבר כרב וגדול בעדתו, כראש לאנשי מקומו (“מרא דאתרא”). מימים קדמונים היו חכמי ישראל, גם בטרם נקראו בשם רבנים, ראשי ישיבות, אשר למדו בהן תלמידים באים בימים, בחורים, תחת אשר לראשית למודים לילדים קטנים היו מורים מיוחדים, “סופרים” או מלמדי תינוקות. המה היו דורשים לפני העם על פי טעמו – דברי אגדה – והמה היו לקהלותיהם מול הממשלה, כיד חכמתם ודעתם הטובה עליהם. לא רק במאות הראשונות שאחרי חרבן הבית השני אשר בהן היו לתנאים ולאמוראים וכוחים ושיחות בדברי חכמה ובדברי אמונה ודת עם הקיסרים, המטרונות, השרים והפילוסופים, וגם יכלו להם; לא רק רבני ספרד הערבית, אשר היו שרי המלך עושי מלאכתו וראשי ישיבות איש בביתו, אשר כתבו כתבי המלכות לדברי הימים והמדינות בעד המלך ומבואות ובאורים לתלמוד בעד התלמידים, כי אם גם במאות הבאות ועד דורות העת החדשה היו הרבנים חכמים אנשי מדע ואנשי מעשה, אנשים היודעים להלוך נגד החיים – אף כי את רב חכמתם שאבו מן התלמוד¹.

אם היו הרבנים הנכבדים על פני כל העם ודבריהם נשמעים ונעשים תמיד מבלי אשר התעוררו עליהם דברי ריבות ומלחמות ופלַגות, – אשר לא היה כן חלק ראשי הכנסיה הנוצרית בכל התחבולות הנמרצות אשר אחזו בהן למען החזיק את ממשלתם על העם, – הלא היתה זאת יען היות דרכיהם צדק ויֺשר, כְּלִיל המוסר העברי, ובכל מעשיהם ומחשבותיהם היתה אך טובת עמם, אך משמרת פקודתם לנגד עיניהם ולנפשם לא בקשו גדולה וכבוד וחיים טובים. הלא נודע, כי עד הדורות האחרונים לא לקחו ולא קבלו הרבנים, הדיָנים ומורי התורה כל שכר בעמלם, בשומם את משה, הראשון לרועי ישראל, להם למופת: “ראו למדתי אתכם… מה אני בחנם אף אתם בחנם”, – מסירות־נפש, אשר לא היתה כמוה בכל הגוים!

בתקופת פולין, מראשית המאה הרביעית למספר בנ"י והלאה, עוד היו לרבנים יד ושם בקהלות ובכל הליכותיהן. אמנם כי מעתה לא היו חפשים ממשמעת ראשי הקהלה, כאשר בימים הראשונים, כי אלה היו לנותני לחמם ויגבילו מסביב את חוג עבודתם, אך גם בתוך החוג הזה עוד היה להם די מקום לעבודה פוריה, אשר היתה למלא את ידיהם ועִתם ולתתם לברכה בקרב עדתם. והרבנים וראשי הקהלות עוד היו מכבדים ומוקירים איש את אחיו ועצת שלום היתה ביניהם כל הימים. כי הנה לא רק הרבנים הוקמו על משמרתם על פי ראשי הקהלות, כי גם איש לא יכול לעמוד בראש הקהל ולא להסתפח לאחת המשמרות בהנהלת הקהלה, עד אם סמכו הרבנים את ידיהם עליו לשום לו שֵׁם “מורנו” או “חבר”. ושם הכבוד הזה לא נתנו הרב ובית־דינו לאיש אשר לא ידע היטב את התלמוד ואת ספרי ההלכה הראשונים והאחרונים. איש אשר חכמתו בכיסו ותורתו בתוך מֵעיו, לא יכול להתנשא לראש.

העלילות הגדולות, אשר באו ונהיו מראשית המאה החמישית ועד ראשית המאה הששית בעולם הגדול ובעולם היהודי: תלאות היהודים וסבלותיהם בפולין מן ההרגות של חמלניצקי ועד ההרגות של גונטי, עלות ממלכת פרוסיה מעלה מעלה, הגירת היהודים מפולין, אשר היתה להם לכוּר הברזל, אל גבולות גרמניה, התפשטות החסידות מזה וה“השכלה” מזה, אשר שתיהן הגדילו עקב על תופשי התורה – כל אלה השפיעו על מצב היהודים בכלל ועל הרבנות בפרט בשתי הארצות האלה, פולין ופרוסיה, ואחרי כן ביתר הארצות מסביב. ראשי הישיבות נדדו יצאו מפולין לערי פרוסיה וגרמניה ויהיו לרבנים, למלמדים ולראשי ישיבות בקהלות ההן, אשר היה מצבן איתן אך דעת התורה לא נפרצה בהן. אז ירד כבוד התורה וחופשיה בעיני העם, כי חכמת המסכן בזויה ואף כי המסכן הנודד ללחם והנותן את תורתו במחיר למען יחיה בה. אחרי אשר החל המצב הכלכלי להתערער בכנסת ישראל אשר בפולין, היו הבחורים לומדי התורה (והם היו אז כל בחור בישראל!) מוכרחים לעשות תורתם קרדום לחפור בה, עד היות בגלל זה ההצעה רבה מאד על הדרישה, וירבו מצד אחד הרודפים אחרי הרבנות והמתחרים לקנות אותה בכסף להם או לחתניהם (כאשר התאונן על זה גם בעל של"ה) ומצד אחר – המבזים והמשפילים אותם בלבם ככל אשר כִבדום לפנים.

בימים ההם פרשה הכהונה הקתולית את ידה, ביד הישועים אנשי מעשיה, על בתי הספר ובתי המדרש לחכמה וַתַּשכן בהם את רוח הדת הנוצרית; והיהודים, נושאי דגל החכמות והמדעים באירופה כל ימי הבינים, לא יכלו עוד לבוא אל הבתים האלה. ותחת אשר לפנים היו הרבנים מורים תורה בישיבותיהם לבחורי ישראל ונותנים לקח לבני הנכר בבתי המדרש לחכמה, התכנסו המורים והתלמידים בדורות האחרונים באהלי התורה לבדם כחומט המתכנס אל קלפתו. ואם אמנם עוד נמצאו בימים ההם רבנים אחדים אשר ידעו לדבר רומית עם בעלי השלטון המדיני והדתי – שעל הרוב היו אז מחֻברים ביד איש אחד – ואשר על כן היו עומדים בין בני עמם ובין הממשלה. כמו הרב חכם־צבי (מת תע"ח), ר' חיים הכהן רפופורט, ראש המדברים בוכוח השני לרבנים עם הפרנקיסטים (לבוב, תקי"ט) ור' יונתן אייבשיץ (מת תקכ"ד), הנה היו רבנים כאלה, הלוך וחסור ורֻבם לא ידעו, מלבד התלמוד והספרות הרבנית, לא חכמות ולא לשונות נכריות. את לשון המדינה לא ידעו יען כי בימים ההם לא היתה, ברוב הארצות, כל לשון מדינה… בגרמניה, בפולין ועוד, היתה הלשון המדברת בפי החכמים ובפי הכהנים הרומית, בהיגוי אנשי המעלה – צרפתית ורק בתוך ההמון ובפי “עם הארץ” (האכרים עובדי האדמה) השתמרה לשון העם כצמח הגדל פרע בסתר המדרגה. והרבנים, הבודדים להם בתוך העם השוכן לבדד, לא היו להם מהלכים בתוך אחד החוגים האלה.

לעמת זאת החלה אז מפלגה אחת קטנה לעלות ולהנשא בקהלות ישראל: יהודי שער־המלך (Hofjuden) העשירים, אשר היו להם מהלכים בין השרים וחוגי השלטון וילמדו את לשונם ואת תרבותם ואת דרכיהם הנאוים והחלקים, ובכח ההשפעה אשר היתה להם בתוך שוכני מרומים יכלו לעשות טובות עם אחיהם ועַמם ולהשיב מעליהם מחשבות רעות וגזרות רעות. אז באו ההון והעֹשר תחת כבוד התורה; ראש הקהלה לא היה עוד בעל שם־הכבוד מורנו או חבר, כי אם איש אשר המלך חפץ ביקרו, לא עוד הרב ובית־דינו יסמכו ידיהם על ראשו, כי אם אות־הכבוד אשר על לבו והשם נגיד או “ברון”, אשר נִתּן לו מבית המלכות, ואוצרות כספו וזהבו – המה היו המעלות אשר יעלה בהן לשבת ראש ולמשול בעם וברבניו גם יחד. הרב ותורתו הוּעמו מפני ברַק הזהב וההשכלה החיצונה. שנוי ערכים נעשה בישראל: עליונים למטה ותחתונים למעלה!

באחרית המאה הששית למספר בנ“י שָֹמו רבים בקהלות ישראל בגרמניה את פניהם לעשות כמעשה הגוים: לתקן תקונים בדת. אך תחת אשר המתקנים הנוצרים בדורותם, האלביגנזים (במאה הי"ג למספרם), ההוסיטים (במאה הט"ו), הפוריטנים (במאה הי"ז) ועוד, התאמצו להשיב את דתם אל מקורותיה הראשונים, אל היהדות, והפוריטנים ביחוד בקשו ליַהד גם את הדת גם את המדינה, מצאו ה”מתקנים" היהודים לנכון לשַׁנות את היהדות על פי דרך הנוצרים־הפרוטסטנטים. הם הקציעו את “בית ישראל”הלוך והקצֵע, כל אשר נראה להם כטיח תפל, כזר לרוח העת, עד בלי השאיר בו כל מתום ועד אשר השליכו את הילד עם מי הרחצה. את תלמוד התורה השביתו, את הישיבות סגרו, תחת הרבנים המתים לא מִנו אחרים, ואת הרבנים החיים השפילו ל“רועי רוח”(Seelsorger) בישראל. הרבנים היו למלאכי שרת קצוצי כנפיים – למשרתי הקהלות, תחת היותם רועי עדתם. מכל עבודות משמרתם לפנים השאירו להם אך את ההטפה. בתקופה האחרונה אמנם היו רֹב הרבנים בחו“ל, באירופה התיכונה והמערבית, גם ל”מורי הדת" לתלמידים העברים בבתי־הספר לעם הארץ, אבל אוי ל“דת” הזאת ואוי ל“תורה” הזאת, ששתיהן אינן ראויות לאבד עליהן אף מילה.

לפני היות עוד החדרים הפקר, כיום הזה, בעוד היותם נתונים תחת השגחת “הקהל”, היו הרבנים המשגיחים על תלמוד התורה באלה. אבל גם בזה קלקלו החסידים והנגידים שהחלו לפסוע על ראשי עם קדש ויאַבדו טובה הרבה, בהיותם סבה להוציא את החדרים מרשות הרבים לרשות היחיד.

ב

מלבד החכמות והלשונות הנכריות, היו הרבנים הראשונים קרובים גם לדברי שירה ומליצה. כי אם אמנם מימים קדמונים נבחר לעמנו הטוב מן היפה והתֹּכן מן הצורה, בכל זאת ידענו כי הרבנים נתנו חלק גם לחוש היֹפי, הנטוע בנפש האדם מיום הבָּראה, ואם התורה, תכן היהדות ורוחה, היתה ראשית דרכם, הנה לא בזו גם את הצורה החיצונה – את תפארת הלשון והמליצה. רב האי גאון, ר' שמואל הנגיד, רבנו תם, ר' זרחיה הלוי, רמ“ה, הרמב”ן, הרשב"א, ועוד, כתבו שירים ומליצות וימשלו ממשל רב במכמני לשוננו; וכן הרבנים אשר היו אחריהם עד המאות האחרונות. ואולם מן המאה הרביעית או החמישית לאלף הששי והלאה הושם גבול, מפני הסבות הנזכרות למעלה, בין אהלי התורה ובין כל דברי חפץ אשר מחוץ לארבע אמות של הלכה, הרבנים לא קראו הליכות אלא הלכות, לֻקח מהם הטעם הטוב ורגש היֹפי, נעלה מעליהם רוח השירה וגם לכלכל דבריהם ומחשבותיהם בשפה ברורה לא בקשו ולא נִסו, עד אשר באחרונה – גם לא יכלו. מני אז לא שמו לב בפעליהם אל הצורה, כי אם אל התכן לבדו, אבנים שלמות, אבנים יקרות עוד נמצאו להם כה וכה, אך לא מחֻטָּבות ולא מהֻקצעות. המצוה “לא תבנה אתהן גזית” היתה להם לראש פנה, למצוה שכל גופי תורה תלוים בה… ויהי כי לא יכלו עוד חכמי ישראל תופשי התורה לכתוב בלשון עמם שתים־שלש דלתות כמשפט – וַיֵּקַלו בעיני המשכילים, אשר כּבּדום לפנים, ותבא אליהם קינת ירמיהו: “כל מכבדיה הזילוה, כי ראו ערותה”.

מה רב ההבדל, למשל, בין הליכות ה“משכיל” ר' ידעיה הבדרשי עם הרב אשר היה בימיו, הרשב“א, הליכות אשר נגלו למדי ב”כתב ההתנצלות“, ובין הליכות ר' נה”ו, התמים והצנוע במשכילי דורו, עם הרבנים אשר היו בימיו! הבדרשי לא יכול למנוע כבוד מן הרב, אשר מלבד גדלוֹ בתורה היה לבו פתוח גם לחכמות נכריות ואשר היתה לו יד חזקה גם בדעת הלשון והמליצה העברית (כאשר נראה בשלשת המכתבים אשר הוציא, הוא ובית־דינו, אל הקהלות על דבר למוד החכמות החיצוניות); תחת אשר ר' נה“ו לא יכול כי אם לראות כ”תלמיד חכם שאין בו דעה" את הרבנים בני דורו אשר לא ידעו ולא חשבו עוד גם את הלשון העברית גם כל דברי חפץ ומדע אחרים, ואשר גם בחוג הצר אשר התכנסו בו לא עשו עוד תושיה כחכמים הראשונים, כי אם העלו במצודתם פלפולים של הבל, קמחא טחינא מאחרי הריחים של הדורות אשר היו לפניהם, “חדושים” מעין הפנינים אשר אסף לאספה בעל “הצֹּפה לבית ישראל” בהערה ל“תשליך”…

הפרץ, אשר היה הולך ורחב בין תופשי התורה ובין המשכילים, הביא בעקבותיו רעה ומִגְעֶרת בספרותנו עד היום הזה. המשכילים שפכו בוז על הרבנים וישימום מטרה לבני אשפתם, והרבנים והצדיקים וכל יראי ה' הקטנים עם הגדולים ורַבַת העם אשר היו עמם, כל אשר שרשוֹ ונופוֹ עודנו עומד במַעבה היהדות, דחקו מעל הספרות “בת נעות המרדות” ולא יספו עוד לדעתה – אותה ואת חיי העם המושפעים ממנה והמשפיעים עליה בחליפות העתים והתקופות. ואם בקום המשכילים הראשונים, חניכי בן־מנחם, ואחריהם הרבנים המתקנים, לעשות תקונים בדת, עוד התעוררו הרבנים החרדים להביע רוחם בקהל בפה ובכתב, הנה כאשר קמו אחרים, כמעט בעצם הימים ההם, לתקן את חיי העם התלוי על בלימה ולדרוש לשיבת ציון, עמדו רוב הרבנים מנגד לכל התנועה הזאת מימי קלישר והס ועד הרצל, אף כי ראש המעוררים והעושים לציונות (באחרית המאה השישית למספר בנ"י) היה בעצמו רב. עוד יזכרו רבים כמה יגיעות יָגעו טובי חובבי ציון בשקדם על פתחי הרבנים והצדיקים ברו"פ ובפרשם אליהם ידיהם כל היום למען הטות את לבם כי יחוו דעתם על חבת ציון: “זו אסורה או מותרת?” ורק בעמל רב מאד השיגה ידם לאסוף ולהוציא חוות־דעת אנשי מספר מהם על השאלה הזאת שהיא שאלת החיים לאומה שהיתה לרבים מרועי ישראל כשאלת עבדות הכושים באמריקה, למשל. ויש אשר דִמו בנפשם כי כבר יצאו ידי חובתם לעמם בתתם את חכמתם ואת “הכשרם” לחבת ציון, ויהיו כעשיר המשליך את נדבתו למשחריו, לדבר הרחוק מלבו, למען הסיר מעליו טרחם ומשאם…

והלא הנה הרבנים היו מעולם הכח הפורה והרענן, החלק החושב אשר בעם, אנשים אשר רוח חֵקר ובקרת והַעמֵק שׁאלה נחה עליהם מדור לדור מאז נוצרו “הויות דאביי ורבא” ועד היום הזה. ולוּ קרבו אלה אל ספרותנו כי אז הביאו אל קרבה רוח בקרת והגיון, עׂמק מחשבות, זרמים חדשים; כאשר אמנם גם ראינו לרבנים המעטים, אשר החלו בדורנו זה להשמיע דבריהם בשאלות הזמן מעל העתונים ובספרים מיוחדים, דברי טעם ושכל טוב ושפעת רעיונות בריאים וטובים. אך בעמוד רובם מנגד, התפוצצו הכחות אשר בהסכמתם והצָמדם יתמלא בית ישראל כלו אורה, וגם הספרות הרבנית מזה וגם ספרות ההשכלה מזה קפאו תחתיהן. וביחוד הוּרקה ספרותנו החדשה מעט מעט מתּׂכן היהדות ומכל שפעת הברכה הרַבה הצפוּנה באוצרות אשר אצרו קדמונינו – התלמוד, המדרשים והאגדות. שירי המשכילים הראשונים מדור “המאספים” והלאה יצאו על הרוב דלים וריקים, ולוּ התחברו והתמזגו יחד התּׂכן אשר לשירי הקליר, המלאים שפעת אוצרות התלמוד, עם הצורה אשר ל“שירי תפארת”, למשל, כי עתה יצאו לנו באמת שירי תפארת ויהי שמם נאה להם והם נאים לשמם.

עתה אחרי אשר השתנו העתים ונסו הצללים והפרצים בין מפלגות ישראל החלו להִסָתם; עתה אחרי אשר חדלו המשכילים, תופשי הספרות, לשלוח חִצי לעגם וזעם לשונם ברבנים תופשי התורה, בצדיקים ובחסידים, כאשר לפנים בימי מלחמת האחים, – הלא עת לרבנים גם הם לזכור כי צופים הם לבית ישראל, ולצאת אל העם, ולדבר דבריהם אליו מעל במותיו – כתבי העתים העברים – ולנחותו בעצותיהם. ולדַבר – יש ויש הרבה מאד, לא בדברי דת ודין, שבאלה אין עוד מה לחדש אחרי חדושי הראשונים והאחרונים, ואף לא בחקירות מָפשטות הרחוקות מן החיים, כי אמנם דברי מחקר ביהדות ובחכמת ישראל העתיקה נכבדים לנו גם הם, ושמורים יהיו לנו למועד – ליום הניח ה' לעמו מצרותיו. ואולם לפי מצב עמנו ההרוס והמדֻכא כיום הזה, דרושים לו יותר דברים היוצאים מן הלב מדברים היוצאים מן המׂח. אף לדברי האומר: שמעתי שמקריבים אעפ"י שאין בית, אין להעלות נר אלהים באין בית או כשהבית, בית־ישראל, מלא רסיסים ובקיעים וכל הרוחות מסביב באות ונושבות בו… והן חכמת ישראל החדשה כלה לא הועילה הרבה לקיום היהדות, אף כי הִנָתּן תִּנָתן באוצר היהדות למשמרת לעת שיבת שבותו.

נחמו, נחמו העם, לכו באור אֶשכם לפניו לנחותו הדרך, פקחו את עיניו בשאלות החיים והזמן, חיי הלאֹם, חיי החברה, חיי החנוך, חיי התרבות ועבודת־הרוח, ועוד; הרימו מעט את המסך המבדיל בין קדש לחׂל – בין ישראל לרבניו –, רדו אל העם והיה לכם בתוכו פתחון־פה כמקדם, ושב לבו אליכם גם הוא כאשר לפנים, ונתן לכם כבוד ויקר, כאשר לכם יָאתה.

יבאו נא דבריכם – וכִבַּדנוּכם.

---

גִּלְגּוּל הָרוּחַ

מאת

מנחם מבש"ן

אם יש גלגול נפש ואם הנפש המגולגלת תשוב, אחרי מלאת ימי מרוקיה, מתוקנה ומטֹהָרה אל מקירה הראשון – אינני יודע: החוקרים, אשר נפתחו לפניהם שערי החכמה, מן הרס“ג והרמב”ם ועד בעלי היחוד – “מוניסטים”– אשר בדורותינו, מכחישים בגלגול נפש, ויש – גם בנפש, ואומרים: לא הוא; והחוזים, אשר נגלו להם שערי מות, מר' אברהם אבו־לויה (אבולעפיה) ור' אליהו וידש והאר"י ור' יצחק ארטר ועד אנשי הרוח – “ספיריטיסטים” – החדשים, גם ראֹה ראו את הנפשות הנדחות העוברות שנית בעמק הבכא וגם היו להם עמהן שיח ושיג וגם סִפרו עליהן נפלאות. ואני, כאיש העומד מנגד למפלגות, לאמונות ולדעות ולחקירות ולחזיונות, לא אכניס ראשי בין ההרים לבקר ולהוכיח בין אלה ובין אלה.

ואולם כי יש גלגול הרוח וכי הרוח המגולגלת לא תתֻקן ברב נדודיה ולא תשוב עוד אל מקורה – זאת אני יודע וזאת יודעים אנחנו כלנו על פי המראות הרבים, אשר נראו בעולמנו במאתים השנים האחרונות.

רוח ישראל, המתהלך ועובר בגליונות בָּלִים זה אלפי שנים והוא לא יִבְלֶה, כי גם שמור ישמור את בעליו מרקבון משמרת עולם לדורותם, ברית מלח עולם, – דר בכמה עולמות מאז החלו בני עמנו לבא בהתחברות עם היונים ועם הערבים ועם כל עמי הארץ. ובכל זאת לא רבו תפוצותיו מאד בימים הראשונים ועל הרוב נשאר בתוך מחנה ישראל או הָשֵׁב השיבו אותו אל גבולו אחרי צאתו, כאשר נעשה לספרי רס“ג, רמב”ם ועוד. אך ברוב הימים היה הרוח העברי הולך ופורץ החוצה מעל לגבול ישראל ויודעי עברית היו הולכים ומעטים, וכאשר התחדש במאת השנים האחרונות וַיֶרב לעשות פרי תֹאר, נטו שרשיו וענפיו כמעט כלם אל מחוץ למחנה ובישראל לא נמצאו לו עוד גואלים לתת לו פדות ולהשיבו אל מקורו. כמעט כל ספרי חכמת ישראל מימי צונץ ועד היום הזה כתובים בלשונות נכריות; רוח ישראל התפוצץ לאלפי ניצוצות אף חצציו יתהלכו במרחב־יה כמכתַּת כוכבים נופלים ואין מאסף להמה.

ורוח ישראל, אשר לא נִכְּרו אותו בעליו בכח המסבות ואשר לא פשט את בגדיו ללבוש בגדים אחרים ולא הוּצא אל מחוץ למחנה מראשיתו – הנשאר זה לנו לפליטה?

אהה, כי גם הנֹחַם הזה הולך ונסתר מעינינו.

המעט כי רבים בחכמי ישראל, באמניו ובסופריו יתנו את רוחם ואת פרי רוחם לזרים ושמו מעינותיהם נוספות על הים הגדול; המעט כי גם הכותבים על דברי היהודים והיהדות בלשונות העמים, יעשירו בזאת אך את הלשונות ואת הספריות הנכריות ומגורל נחלתנו יִגָרַע, כי גם רוב הספרים העברים, אוצרות רוח ישראל משנים קדמוניות, הולכים וּנְסַבִּים לזרים ועינינו רואות ואין לאל ידנו. הנה איש אשר עמָלו בחכמה ובדברי ספר וקונה ואוסף אל ביתו המון ספרים חדשים גם ישנים והוגה בהם והופך בהם ומוציא רוח מאוצרותם ומוסיף חדש על הישן כיד החקר והכשרון הטובה עליו. והיה כי ימות האיש – עמו תמות חכמה, ובניו אשר על הרוב לא תנוח עליהם רוח אביהם (כי לפי דברי חכמינו ולפי הנסיון “אין מצויים תלמידי חכמים שיֵצאו מבניהם תלמידי חכמים”), ימהרו לבער הקדש מן הבית והשכינה עם כֵּלֶיהָ יֵצאו יחד במוצאי גולה. אם הון ישראל לא יתנחל לבנים ולבני בנים עד דור שלישי או רביעי, רוח ישראל יהיה לבער בימי דור אחד. – ספרים־יתומים כאלה היו הולכים לפנים אל בתי המדרש, שהמה היו מרכזי־הרוח בישראל ומקדש מעט בעיני העשירים והעם מכבדי תורה, ולכבוד היו בתוכם ולזכרון טוב לבעליהם ולאור מאור עיני היושבים לפני ה'. אך למן היום אשר בתי ישראל אלה סר צִלָם – או אורם – מעליהם ויעָזבו ויהיו כשדות אחרי הקציר, אשר רק הנמושות – קוראי תהלים ומרבי תפלה – ילכו בם ובחורים משער שָׁבָתו, הולכים הספרים ועוברים פעם בפעם, אחרי מות בעליהם, אל בתים אחרים – אל בתי המדרש לחכמות ובתי האׂסף אשר לעם ועם. ילדי רוח ישראל הולכים שבי לפני הזרים המגדילים עלינו עקב, לפאר את אוצרות ספריהם ושכיות חמדתם, כאשר פארו לפנים ילדי ישראל וכלי חמדתו את עיר הרומאים שוביהם ואת מרכבותם כבודם… ליַסד בתי ספרים בכל קהלה וקהלה, כאשר יִקָוו שמה נפוצי רוח ישראל (גם ספרים אשר, מפני טעמים שונים, לא יבאו אל בתי המדרש) ואשר משם ישובו יֵצאו קויהם על כל סביבם, ולא ידחו ממנו נדחים בכל דור ובכל מקום – זאת לא עלתה עד כה על לב מאשרינו ומנהלינו, ראשי קהלות עם־הספר, אף כי יכיל הדבר הזה, הגדול מאד לערכו ולתוצאותיו, להעשות על נקַלה מעזבונות הספרים אשר השאירו אחריהם חכמי ישראל, רבניו וסופריו בדורות האחרונים בכל עיר ועיר, מדינה ומדינה.

ובכן התגלגלו ספרי ישראל, אוצרות רוחו, ובאו אל בתי הספרים אשר לכל המכללות באירופה ובאמריקה¹ ונדחו גם אל מקומות, אשר אין שם מדרך כף רגל יהודי, כפטרסבורג והוַטיקן (ארמון האפיפיור ברומא). חכמת ישראל טובה ורצויה גם בעיר הראשה לממלכת הרשעה, אשר כל נבחר וטוב בחכמת ישראל לא יוכל לשבת שם אם לא יֵשב על האבנַיִם לעשות נעלים או כל מלאכת־יד, ואשר זה מקרוב גרשו משם אחד מטובי חכמינו וסופרינו יושב העיר הזאת מנעוריו (ש. דובנוב). גם כל הגויים, אשר בחכמי ישראל החיים תרע עינם מתת להם יד ושם בחומותם ואיש יהודי כי יגדיל לעשות בחכמה ובמדע עד עשותו לו שם על ארץ רבה, לא יוכל להיות כי אם לפרופסור שלא מן המנין (פויל אהרליך), – גם המה יבחרו ויקרבו את רוח ישראל בעת אשר אין לו עוד דמות הגוף ואינו גוף, בעת אשר קָרַם עליו עור מלמעלה אך לא בשר וגידים ועצמות מתחת. ומי יודע אם לא בהתהפך עם ישראל כלו יום אחד להיות רוח ולא בשר (הן היהודי כל יכול!), אם לא ישובו גם כל הגוים להמוניהם לאהוב אותו ולמשכו חסד; כאשר גם החל מעתה לשאת חן וחסד לפני טובי העמים ולהיות לתהלה בפיהם על היות הבשר וחיי הבשר מעטים ודלים בו, לעמת הרוח, מכל עם ועם (ראה, למשל, לרואה בולייה (Beaulieu Leroy) ישראל בעמים, פרק ח').

גלגול־הרוח הראשון בעת החדשה נגלה בספריה הגדולה (בת שמונת אלפים כרכים ובהם אלף כרכים כתבי־יד) אשר נשארה אחרי ר' דוד אופנהים הרב בפרג (מת תצ"ו). הספריה הזאת הֵשִׂיחה עשרות שנים את הקהל הגדול באירופה, יהודים ונכרים, חכמים ונדיבים, פרופסורים, שופטים ורוזני ארץ, ואחרי גלגולים ומסבות וטלטלות רבות ואחרי אשר חכמים נכרים העירו ועוררו על ערכה הרב, נמכרה (תקפ"ט) בכסף נמאס להמכללה אשר באוכספורד, אנגליה, ותהי שם ליסוד מוסד לספריה המהוללה “בודליאנה” עד היום הזה. וכזאת היתה אחרית רוב אוצרות הספרים, אשר השאירו אחריהם חכמי ישראל בדורות האחרונים ואשר נִסעו ונגלו ממנו – אמנם לא ברעש ולא בשאון – והנם מפארים היום את המכללות באירופה ובאמריקה. רק לעתים רחוקות היה לרוח ישראל גאולה ויָשב אל גבולו והונח היכן שם על מכונתו, כאשר נעשה, למשל, לאוצרות הספרים אשר נשארו אחרי החכמים שטינשנידר (הרמש"ש) והלברשטם (שזח"ה), אשר קנו אותם הנדיבים יעקב שיף ומאיר זולצברגר ויביאום ויטעום בבית מדרש הרבנים בניו־יורק. ואולם אלה לא היו למופת לנדיבינו הזורעים על כל מים רק לא על מימי ישראל, ורוח ישראל גולה עשר גליות מדי הֵעָלותו מאהל אחד חכמינו וסופרינו במותם עד צאתו ועד בואו אל מחוץ למחנה ושם תהיה מנוחתו – או קבורתו. גם בוש לא יבושו להודיע היום בעתונים לאמר: יורשי החכם פלוני נתנו את אוצר הספרים הנשאר אחר אביהם, למכללה פלונית, למען היות לו זאת לשם ולזֵכר – כאשר היו מודיעים לפנים: פלוני נתן את ספרי אביו לבית המדרש, למען שׂוּם למת שם וזכרון בישראל. הנה כי כן קוראים אנחנו בעתון Jewish Exponent (פילדלפיה) בגליונו האחרון לחדש דצמבר 1925, לאמר:

“אוצר הספרים הגדול, אשר נשאר אחרי החכם ד”ר אלכסנדר קאהוט ז“ל (בעל הערוך השלם), נתן בנו, גיאורג קאהוט מתנה למכללה Yale University להיות מזכרת לנשמת אביו המנוח. כל סעיפי ספרות ישראל בעברית ובלשונות אחרות נמצאים באוצר הספרים הזה: התלמוד, המון ספרים וחוברות הנוגעים לחיי היהודים, לספרות ישראל ולדברי ימיו וכתובים בלשונות אירופה; ספרי מלים וחֵקר הלשון העברית והלשונות המזרחיות בכלל ואינקוּנַבּלים (אותיות נבובות, מן הדפוסים הראשונים) רבים מראשית המאה הט”ז למסה“נ, אשר כמעט אין למצא להם חבר כי אם בספריות הגדולות אשר כמעט אין למצא להם חבר כי אם בספריות הגדולות אשר בארץ”.

גם הספריה הגדולה, אשר השאיר אחריו הברון דוד גינזבורג בפטרבורג ואשר דברו בה בכֹה ובכֹה בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה וגם יעצו לנדיבינו בארץ רוסיה לקנותה ולהעבירה ירושלימה (כאילו אין לנדיבינו שם דברים נחוצים מאלה, למשל: לקנות את רוב מניות החברה המוציאה את ה“נוביה ורמיה”; להדפיס את ספרי הסופרים הפולנים בהוצאה עממית במחיר מצער, ועוד, וכאלו לא תוכל הספריה הירושלמית לחכות עד שיקום איזה חזנוביץ שני לה לגואל!), – גם הספריה הזאת אכן קמה, או תקום, למקנה למכללה הפטרבורגית והיתה ללמד את נכדי ולדימיר הקדוש תורת ישראל וחכמת ישראל ביד איזה חבולסון שני אשר יקום להם מקרב אחינו.

חכמי ישראל, מאספי הספרים העברים, שומרי אוצרות רוחנו, הולכים וכלים מקרב מחננו ויורשיהם מעבירים נחלת אבות לזרים. עד אשר ימלאו כל המכללות וכל בתי הספרים ובתי האֹסף אשר לעם ועם ספרים עברים ובבתי היהודים יבֻקש ספר עברי ולא ימָצא; תורת ישראל וחכמת ישראל בחוץ תרונה והקול קול יעקב נדמֹה נדמָה באהלו.

ביום ההוא יהיו כל הגוים מקטנם ועד גדולם יודעי ספרותנו ולומדי תורתנו, וישראל – יהיה גוי אחד בארץ.

---

עַל פְּלֵיטַת סוֹפְרֵינו

מאת

מנחם מבש"ן

¹

בעולם הגדול נתָּנים פרסי נובל לזוכים בהם, על הרוב לעת זקנתם, בעת היות החיים וכל חמודותיהם מהם והֵנה. ובעולמנו הקטן, אשר מאז מקדם “נשלמה פרים שפתינו”, אשר גם אלהינו קדוש ישראל “יושב תהלות”, – ישלמו לסופר, אשר נתן כל ימיו וכל כחו לעמו, את שכרו, את התהלות, גם כן לעת זקנה במלאת לו שבעים או שמונים שנה, אז יזכרו ואז יפקדו אותו תלמידיו וכל מכבדיו, והביאו לו את אזכרתם בקהל.

ואמנם גם זה צעד קדימה לעמת הימים הראשונים, לפני דור אחד, שאז חכו לסופר, אשר כל ימיו חי חיי צער ומאּׂפל ומחשך האיר נרו, עד יום מותו, בעתו או בלא עתו, למען ספוד לו ולספר לדור את אשר פעל ועשה; ועתה ימהרו לשלם לו על פניו, בעוד בחיים חיתו, את הפרס היהודי: דברי תהלה וכבוד. עתה יפיקו לו נפשם ונדבות פיהם בהיותו עומד על גבול שני העולמות, “היכא דנשקי רקיע וארעא”, מצטיד לדרך עולם, בעת אשר חלדו כאין ועיניו ולבו אל השארת הנפש – בשמים ממעל כאשר האמין בימי נֹער, בעודנו רד עם אל ונאמן עם קדושיו, או על הארץ מתחת, כאשר האמין בבואו בימים, בהיותו לסופר בעמו. עתה יחוננו את האבן הראשה והוציאו תשואות חן חן לה, בעת אשר לא יועילועוד דברי תהלה וחן והכר־פנים לעורר את לב הסופר, לחזק את ידיו ולהפרות את רוחו למען יוסיף תת לנו פרי זרעו אשר שם בו יוצרו מראשיתו; בעת אשר פרי עטו מתגוללים בחשך מפֻזרים בתוך קבוצת עלים בלים זה ימים ושנים ואין מאסף להמה או – אם חגר שארית כחו והוציא מהם את אשר הוציא – שמורים אתו בביתו ואין קונה ואין דורש.

אמנם כן, גם זה צעד קדימה… אפס כי לנו “עם הספר” יאתה לצעד עוד צעד שני – אם נתהלל עוד בשם הזה ובכבודו נתימר: לשום לב לפליטת סופרינו בעודם מלאים כח ורוח, עומדים על משמרתם ועובדים עבודתם קדש לעמם; לחזק את ידיהם ולהפרות רוחם בעודנו חדש עמהם, להוסיף לנו תבואתו, בשום כל העם לו לחק ולחוב קדוש למשוך ולקחת לו בכסף מלא את ספרי סופריו מדי צאתם. יֵחשב נא זה להם כקטרת עלי טבק, האוכל מכסף ועד לשד עצמות, ובכל זאת אין אחד מאלף, אם ידו משגת ואם לא, אם יש לו די ללחם ביתו או אם יאכל לחמו במסכנות, אשר יחדל לקנותו ולכלות בעשן שארית כספו; או כדברי מותרות רבים אחרים, אשר הסכין עמהם העם ולא יוכל עוד להנזר מהם, אף כי לא יתנו לבעליהם גם מעט מהרבה מן הענג אשר תתן הקריאה לבעליה – בהסכינו עמה.

ולא רק פרי רוח סופרים גאונים או בעלי כשרונות דגולים מרבבה, כי גם דברי סופרים שניים ושלישים היֹה יהיו לעם דרושים וקריאתם – ללחם חקו; כי הן אלה מכינים את הדרך לרעיהם הגדולים אשר יבאו אחריהם, כשמש אחרי עפעפי שחר, ואם לא יחזיקו בידי הבינונים, לא יזכו לעולם לגדולים. והן גם מאורות קטנים, כרֻבם, יהיו יחד לאור גדול, וגם בכל דור ובכל עם יוצאים ונקנ ים ונקראים גם ספרים טובים מאד גם נופלים מהמה, והמשפט לזמן הוא: הטובים יהיו לפליטה ולמשמרת לדור אחרון, ואשר לא טובים יעָזבו וישָּׁכחו בימים הבאים. והקונים והקוראים מכל היוצא בשוק הספרות לא הפסידו הרבה, בכל אופן לא יותר מאשר אינם קונים ואינם קוראים מאומה. אין ספר, אשר לא יהיו בו דברים טובים ואין סופר אשר לא ימצא בו הקהל חפץ בכה או בכה: יש סופר אשר ילבבנו בחֹם לבו ויש – בטֹהר ניבו; יש ספר אשר נמצא בו חפץ בתכנו ויש – בסגנונו; יש אשר יתנוסס הכותב בעׂמק מחשבות ויש – ביפי הלשון. הסופר, אשר יעמיק בכל דבר עד היסוד בו, עד קצה שרשיו, “כרביבים זרזיף ארץ”, יהיו דבריו נמרצים אך לא נמלצים, כי המליצה היפה ועֹמק מחשבות לא יִכּוֹנו יחדו כי אם באנשי סגולה מעטים; והסופר, אשר מחשבותיו מרחפות על פני הדברים, כשלג על פני האדמה, הוא יכלכל דבריו בחן ונֹעם ונֹגה להם ויפעה להם, כאשר לשלג ברדתו. והלא עתה, בעת הבּנות שפתנו, גם יפי הלשון והסגנון יבא בחשבון לנו, כאשר היה ללשון הגרמנית לפני מאה וחמשים שנה בעת אשר נחשב לסופריה הראשונים, ובן־מנחם בתוכם, לצדקה כי נתנו אמרי שפר בלשון הצעירה אשר לא עֻבד בה: וללשונות העמים הקטנים, אשר זה עתה החלו להתעורר לתחיה ולהיטיב ולכלול את לשונם.

זה משא נפשנו לעם הספר: כי ישוב להיות לעם הספרים, כי יהיו בני עמנו לא רק יודעי ספר, כי אם גם קוני ספר וקוראי ספר, חובבי הספרות, צומכיה ומחזיקיה מהונם; פן יגָּמל העם מקריאה ונבקה רוחו בקרבו והיה לבער; פן יבא יום וצמקו השדים מאין יונק ויבשו מקורות הרוח מאין תוצאות וזרועות השטף תשברנה, תסֻבינה לאחור, או תעבורנה אל כל חלקה נכריה להריק להן מברכותינו ולהוסיף להן מתבואותינו; פן יעברו אותנו העמים הצעירים, אשר אחרו לצאת בעקבותינו בחנוך ובספרות ובעבודת הרוח כלה, והיתה לכלם, לעם ועם, ספרות רעננה, פוריה וענפה, מוציאה פרי חדש לתקופות ולעיתים, ואנחנו, העם הזקן מכל העמים, נהיה כזקן ששכח תלמודו ויהי לרועה רוח וספרותנו – כעץ יבש אשר פריו נתן בעתו ולא יוסיף.

---

הָאֱלִיל הָאַחֲרוֹן

מאת

מנחם מבש"ן

מכל הדברים הגדולים, אשר נשאו נביאי ישראל את נפשם אליהם לפני אלפי שנים ואשר הציגום למשא־נפש גם לעמם גם לכל האדם, לא באו ולא היו עד היום הזה כי אם מעט מהרבה. צדק ומשפט, אמת ואמונה, אהבה ואחוה, חֹפש, השתוות כל בני האדם, ועוד – כלם דברים טובים ויפים מאד אשר כל מבקשם ימצאם… בתנ"ך ובספרי המלים, אך לא בארץ חיים – ואף גם לא בצרפת אחרי המהפכה. צדק משמים נשקף – ואלינו עדֶן לא הגיע; אמת מארץ תצמח – מי יודע אחרי מָתַי, כי אכן לא המטיר אלהים ואדם על הארץ את המטר המצמיח צמח כזה. הרִשעה לא כלתה – מבשרנו נחזה זאת ברֹב ארצות מגורינו, ושמים וארץ לא קרבו זה אל זה, מימי החוזים הגדולים ההם ועד היום, ברב או במעט, לא עלו האנשים למרום ולא ירדה שכינה למטה מעשרה.

רק האחד ממשאות נפשם בא ונהיה כמעט לעיניהם ובימיהם: עבודת האלילים חדלה מישראל בעוד היות הנביאים האחרונים חיים ואחרי כן, בעוד דורות מספר, גם בקרב הגוים מסביב. מתרגמי התורה ליונית, היהודים האלכסנדרונים, בעלי ה“סִבילות”, פזורי ישראל ברומה ובאיי הים, פקחו מעט מעט את עיני העמים לדעת כי שקר נחלו אבותיהם, סיני גבר על אולימפוס, והאלילים חדלו לשום משטרם בארץ: אלה העמיקו שאולה ויהיו – לפי אמונת הנוצרים הקדמונים – לשדים ולרוחות, אלה הגביהו למעלה ויהיו לכוכבים, ונוס, מרקור, נפטון ועוד, ואלה נשארו תלוים בין השמים ובין הארץ ויהיו לכסף (זוז – זֵיאוּס), לתת לאדם את מחסוריו, אשר לא יכלו עוד האלילים למַלאָם לו.

האלילים חלפו, אך לא כליל: עןד שָאַר האחד – מאדים, אליל המלחמה, הוא האריך ימים אחרי רעיו, הנפילים אשר היו בארץ, ואחרון על עפר קם. מאדים, אשר זה ימים ושנים אנשים מתאמצים לרַגל אותו, לדעת מוצאיו ומובאיו ולהבין לאותותיו, או לאותות שוכני כתפיו, ואולי גם להבקיע להם דרך אליו – הנה הוא יוצא לקראתם, מקדם פניהם ובא עדיהם פעם בפעם עם כל נוראותיו; מן השמים (כי גם הוא בין כוכבים שָׂם קנו, ולא מצא שם מקום לפעלו… ) ישקיף על בני אדם לראות העודם נאמנים לו כקדם, אם בחרו להם אלהים חדשים צעירים וטובים ממנו ( כי כנשים כאלים תגבר בם הקנאה לעת זקנה) ופרקו עֻלו מעל צוארם וכִתתו חרבותם לאִתּים והפקידו כליו, אשר נשאו מעולם, בארץ נשִיה? והמה כאז כעתה יפיקו לו נפשם, אותו יעריצו, אליו ידרשו ואותו יעבדו. ועבודתו מה קשתה, ונוראותיו מי ימלל, כי גם את מבחר בניהם, את מחמדי כספם וזהבם, את כל הונם ואונם יקדישו לו, כל קרבנות מֵחִים יקריבו על מזבחו. והוא כמות ולא ישבע, שִׁניו חרבות, בידו רעם וברק ורשפי אש ונשמת אפו כנחל גפרית בוערה, רוח זלעפות רכובו ועצמות־אדם אבק רגליו; כמֹלֶך לפנים זרועותיו נטויות אל מול זבחי הַבהָבוֹ וכַבֵּל גרונו פתוח לבלוע כל היום, ובלע נפש ורעוש ובלע עמים וממלכות ואכל ערים ומבצרים ואכל כל יגיע כפים, יחשוף יערות ויבוקק ארצות וירושש מדינות ושת קציר לצמח האדם כארבה לצמח השדה ואכל ובלע והשמיד ולא יחמול.

וכהניו ועובדיו לא מבני העם המה כי אם גדולי העם ושריו, מאשריו ותומכי גורלו. לעם אין כל חפץ במלחמות, כי גם לא הוא יאכל את פריָן; העמים לא יחפצו קרבות ולא יקראו חרב איש על שכנו – אף כי עתה אינם עוד לא “שפה אחת” ולא “דברים אחדים” – אם לא יֵעָרה עליהם רוח עִוְעִים ממרום, אם לא תעלה עליהם רוח המושלים ושובבום והשיאום ביד אנשי מעשיהם וחצוצרות התרועה אשר בידם ושמו חחים בלחייהם להובילם אל גיא ההרגה. המלחמה ותוצאותיה – גם למנצח – ממעיטות את התושבים ואת כח העבודה – הרכוש היקר לארץ ולעם מכל הון – ממעיטות את עבודת האדמה ואת החרשת ואת החריצות ואת כשרון המעשה, מסיגות אחור משפט וצדק ומגבירות את הרשעה ואת הזדון ואת ה עשק ואת המרוצה ומכבידות את עֹל העם לאין משא. אחרי אשר הכניעו הרומים ארצות רבות מסביב ואחרי עלותם על במתי הגדולה והגבורה בהחריבם את קרתא־חדתא, היא קרתגה, גברו העני והמרירות בתוך העם עד לאין מרפא. עבודת האדמה, מקור החיים והעשר לארץ ולעם, נעזבה כלה כדבר אין חפץ בו ותנתן על יד העבדים; והאזרחים החפשיים, ממרום עם הארץ, אשר נאסף בידיהם עשר רב ועצום משלל המלחמה, היו למרדפי ריקים, הוללות ותענוגות, וכל ההמון הגדול היו עניים מרודים, ובמר נפשם התקוממו פעם בפעם והארץ מָלאה מהומות ומלחמות־שערים כמאה שנה, עד תקופות הקיסרים. גם אחרי כן גברו העֹני והמצוקה בתוך הארץ ככל אשר הוסיפו הרומים להרחיב גבולותיהם מסביב – עד אשר היה הענק למאכׂלת רקבונו הפנימי. – בימי פיליפ השני, אשר הנחילוֹ אביו “ממלכה אשר לא תבא בה השמש” ובימי בניו אחריו, היתה ספרד גדולה ונוראה על פני חוץ ומפנימה ירדה פלאים וכל תועפות הכסף והזהב אשר באו אליה שנה שנה מאמריקה היו למחסור ולא למותר – העשר החיצוני נסך על העם רוח עצלות ויבא כמהַלך רִישָׁם. – רוסיה “האדירה”, אשר מושליה יגורו מלחמות בשכניהם מסביב זה מאות שנים בכל דור ודור, הולכת ודלה מפנימה כפי אשר תרחיב גבולותיה החוצה. בהיות לעם הארץ חלקות רחבות ידים לאיש ואיש, פי שנים או פי שלשה מאשר בארצות האחרות, לא ישימו האכרים ובעלי האחוזות את לבם אל אדמתם לעבדה ולנצלה היטב והארץ לא תתן להם את יבולה גם השלישית מאשר בגרמניה, למשל, וגם יש אשר תּפָּקד הארץ הטובה הזאת ברעב מזמן לזמן, וממלכות אירופה התיכונה ובלגיה והולנד, הקטנות מאד לפי ערך יושביהן, עושות חיל בעבודת האדמה, במסחר ובתעשיה הרבה יותר מאשר ברוסיה הגדולה והרחבה והעם אוכל בטובה ורואה ברכה בעמלו. – וכי ירחיבו המושלים את גבולות ארצם הלוך והרחב במלחמותיהם עם שכניהם מסביב ורחבה ונסבה הארץ מאד, לא תוכל עוד הממשלה המרכזית, גם כי תחפוץ, להעמיד ארץ במשפט ובצדקה וכאחשדרפנים לפנים כנציבים היום יעשו במדינות ממשלת ידם איש ככל הישר בעיניו והרקבון יִפְשֶׂה לבלי חק והארץ תמלא חמס מפניהם. וכי תקצר רוח העם ונפשו מרה לו על העשק ועל המרוצה ועל העֹל הכבד ועל העֹני והמחסור ועל כל המכשלות ואמר להתפרץ מפני נוגשיו – ומהרו המושלים לפַלג לשטף רוחו תְּעָלה אל עבר אחר וסכסוכו עם בעם ולאֹם בלאם בתוך הארץ פנימה או יעירו ויעוררו את הכל למלחמה חוצה, למען ישכח במהומת המלחמה רישו ועמלו בימי השלום… וכשוב החרב אל תערה ועבר השכרון ושקטו הרוחות – תפקחנה עיני העם וראו והנה הם אמללים, אחרי הנצחונות ואחרי הכבושים, מתרוששים ואין כל, כאשר היו, ורק מתי מספר מצאו חפצם במלחמה: המושלים העריצים, אשר יוכלו מעתה, אחרי הגבורות והתשועות אשר עשו לארצם, להשיב ידם על העם ולחזק מוסרותיו, או “האדונים” האוכלים את חֲלֵב הארצות הנכבשות ומסִבּים אליהם את כל העשר הרב, שפע יַמים ומִכְרֵי מטמונים, למען הגדיל את עֹני העם ואת עמלו ואת לחצו על אחת שבע; וכי ישובו ההמונים להתגעש ולהתמרמר – ושבו המושלים לתת תוצאות לזעף העם במלחמות חדשות על פי דרכם – וחוזר חלילה: רעה תלד רעה ואין קץ לתלאה.

החזיונות הטובים והיפים ההם, הנוצצים לעינינו מנגד ככוכבי אור זה אלפַּיִם שנה, עודם רחוקים הרחק מאד מאדם; גדולי ארץ טרם יקחו להם מועד לשפוט מישרים, כל יצרי לב האדם הרעים הולכים ומתכנסים מעט מעט בין עם לעם, בין שכן ורֵעוֹ, מנקודות קטנות כאדים קלים, אשר לא תשורן עין, עד היותם לעננים מריקי חזיז ורעם – מלחמה. כל הרשעה כלה לא כלתה: התֵעצר הרשעה מהתכנס, מבוא עד מרום קצה, מהתגלע בחרב נטושה? היבא יום ונחנק מאדים בדמו ושבה חרבו אל לועו ונפל וירד אל ארץ תחתית, אל משכן רעיו, ובני האדם יעזבו משובתם והתקדשו והטהרו אל מקדש אלהי השלום לעבדו שכם אחד כמשא־נפש הנביאים? מי יחוש עתידות, מי יודע אם יקום ויהיה הדבר הטוב הזה ואם בימינו או בימי בנינו אחרינו. ואולם אם בוא יבא היום והאליל האחרון יעבור מן הארץ, אז יבאו ויקומו אחרי כן כל משאות־נפש נביאינו וגדולינו אשר היו אחריהם: הרשעה כלה כעשן תכלה, צדק ומשפט ואהבה ואחוה ישימו משכנם בארץ, שנאת עם לעם, גזע לגזע, משפחה למשפחה, כליל תחלוף, כל בני האדם יֵשבו שבת אחים יחדו תחת שמי ה', וגם לכל בני ישראל יהיה אור במושבותם.

---

הַיַּהֲדוּת עַל־אַדְמַת נֵכָר

מאת

מנחם מבש"ן

“בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם”.

כן היה הדבר לפנים וכן הוא גם היום; אפס כי השכינה לא מהרה ולא תמהר להגָלוֹת עליהם מראשית גלותם בארץ־ארץ, כי עבור יעברו ימים רבים, ימי דורות וגם מאות שנה לישראל בלא שכינה – ליהודים בלא יהדות. ימים רבים, דורות רבים יֵשבו באשר ישבו במנוחות שאננות ונתנו כחם לארץ מגוריהם ורוחם ליושבי בה, אך לביתם, לתרבותם, ליהדותם לא יעשו מאומה; ואם היֹה יהיו, כגרגרים בודדים בארץ לא־זרועה, יהודים היודעים את התורה והעובדים עבודת הרוח איש במסבו, לא ישנו את דרך הרוח בחייהם ולא ישאירו אחריהם ברכה במותם; עד אשר יתעורר רוח ישראל באחרית הימים ביד אנשים גבורי רוח וכבירי כח לבב, אשר ינירו לו ניר בעת רצון, – והשכינה תג ָּלה ותרָאה בגלות ההיא בדמות תרבות לאומית מלאה ורחבה, רעננה ופוריה, אשר תפרוש אורה על כל פנות העם והשרישה שרשיה ונתנה פריה וחִדשה רוח חיים בקרבו מן העת ההיא והלאה לארך ימים.

התקופה הראשונה, העקָרה, תהיה לדברי הימים, לדברי ימינו אנו, כלוח חלק, אשר בו נקודות קטנות כה וכה; מעשי היהודים לעם הארץ ישָּׁכחו כליל ברֹב הימים, המלך החדש ושריו ועמו לא יֵדעו את יוסף ואת כל גמוליו; ובכתב בית ישראל לא יכָּתבו גם מבראשונה, כי מה העבודה הזאת לנו ומה פריה? והיה אם יתבונן איש על הימים ההם ממצב רגלי העם – ופסח על התקופה החשֻׁכה ההיא למען הביט אל אחריה, וראה בתחלה את המעלות, אך לא את המורדות אשר היו לפניהן, את האורות אך לא את הצללים, אשר האריכו לשכון על המחנה ימים רבים בטרם יבָּקע האור; וחלף משם והלאה – או משם והנה – וראה והנה אחר האור יבא החשך, אחר העליה – הירידה. בבבל פרח רוח ישראל בימי האמוראים ובימי הגאונים ויעש פרי למינו, ואחר ירד פלאים; בספרד נעשו גדולות בחכמת ישראל ובשירת ישראל מימי רב חסדאי אבן שפרוט ורב שמואל הנגיד, ועוד מעט באה עת רדת וכשלון; וכן ביתר ארצות הגולה. וכי יראה הרואה כזאת וכזאת והגה לבו נכאים ודאג לעתידות העם…

ואולם המשקיף על העתים הרחוקות ההן מראש הפסגה,ירחב חוג מראהו מזה ומזה וגם חשך לא יחשיך ממנו; הוא יראה לא רק את תקופת העליה ואת הירידה אשר אחריה, כי אם גם את התקופה הראשונה החבויה בצל, כחצי הירח הפונה מנגד פני השמש – והיתה לו למקור נחומים ותקוה לעתידות טובות לקצוֹת היהדות, אשר עוד ערפל חתולתם, שהם עתידים להתחדש כמהו.

בבבל עברה על גלות יהודה, הנשארים שם אחרי שוב אחיהם ציונה, תקופה ארֻכּה מאד ללא תורה וללא עבודת הרוח ותרבות ישראל; אך לארץ וליושביה נתנו חלקם כל הימים הרבים ההם, כאשר יעץ אותם ירמיהו במכתבו אל בני הגולה, ואולי גם הגדל הגדילו לעשות עם אלה יותר מן הגרים ומן התושבים בני העמים האחרים אשר היו עמהם. ולוּ קמה להם, בעת המעבר אשר בין אחרית התקופה ההיא ובין ראשית התקופה הבאה אחריה, בהגיע העת להביא בחשבון מה פעל ישראל, לוּ קמה להם אז אגודת חוקרי הדורות כאשר קמה, למשל, לבני ישראל בארצות אירופה בדורות האחרונים, וגם באמריקה לפני חצי יובל שנים, אגודה אשר תאסוף לאספה את כל זכרונות דברי הינים הראשונים, כי עתה יכלה למצא גם היא משא “תריסר גמלי” (או “תריסר גוילי”) מכל מפעלות הפקידים, הסוחרים, אילי הכסף, הרופאים, האמנים, בעלי האחוזות והמטעים, יודעי הים, אנשי הצבא, ועוד, ועוד, אשר פעלו למען הארץ ואדוני הארץ. ואולם אם ידרוש איש אחרי הנעשה בכל הימים הרבים ההם לתורת ישראל, לחִזוק היהדות, לא ימצא, וגם אם יאמר החכם חוקר הדורות לדעת ועָמַל לבקש בצפוּני העתים ההן – לא יוכל למצא בתוך החשך בלתי אם נגוהות־אור מעטים ודלים, אשר נגלו ונעלמו בערפלי הדורות כברקים בודדים בחשכת לילה.

וכן במערב אירופה. בספרד ובצרפת ובבנותיה, היא גליה לפנים, ישבו נדחי ישראל מאות שנים וגם נודע בגוים שמם ופעלם לעם הארץ: סחַר ארץ וסחר יַמים, כשרון ידים בכל מלאכת עבודה ומלאכת מחשבת, גבורה ואמונת־רוח לאדוני הארץ; שלמים היו עם הכהנים, אשר מלאו כרֵשֹם מעדניהם, ועם העם, אשר לקחו ברכה לתבואות אדמתם מאת רבני היהודים, ויש אשר התחתנו אלה באלה, – אך לתורה ולתרבות ישראל לא נעשה דבר כל ימי התקופה הארֻכה ההיא. וכי יתבונן איש על היהדות שבבבל בדור שלפני רב ושמואל ועל אשר בצרפת ובבנותיה בדור שלפני רגמ“ה ו”חכמי לותר“, וראה והנה תהו ובהו וחשך, העם נָעוּר וריק מתורה וממוסר, וכימי עזרא נעלמו מהם גם המצוות המפׂרָשות בתורה. ושב וראה עוד מעט והנה היתה בבל בכח עבודת רב ומתי מספר מחבריו, אשר נתן את רוחו עליהם, למרכז היהדות מן העת ההיא והלאה כשמונה מאות שנה. ובצרפת ובאשכנז יראה והנה התחדשה תרבות ישראל, על ידי פעולת רגמ”ה ןרש"י וביתו, בכח איתן לא שערוהו לפנים ותתן פרי ברכה לימים רבים ולעתים רחוקות, פרי, אשר היה לרוח ישראל למחיה עד תקופת פולין, עד התחדשוֹ על ידי ר' יעקב פולק ור' שלום שכנא מיסדי הישיבות הראשונות בארץ הזאת, ואשר לא נס לחו ולא פג טעמו עד היום הזה.

על כן: אם אמנם סכנת ההתבוללות מרחפת עתה על עם ישראל בתפוצותיו הרבה יותר מאשר בכל הזמנים, ומרכז־רוח איתן, מקלט לרוח ישראל, כאשר היה לו לפנים בבבל, בצרפת ובפולין, עוד אינו, – בכל זאת אל נא נִוָאש ואל תרפינה ידינו ואל נחדל רגע מהאמין בעתידות היהדות. רוח־החיים המתפעם באומה – השכינה ההולכת עם ידאל בכל העתים ובכל הארצות – ימצא דרכים להסב ממנו את הרעה הנשקפה. עינינו הרואות, כי בכל הארצות בעלות תרבות גבוהה ובכל מרכזי החיים הסואנים ברעש כשבלת שוטפת וסוחפת, התכנסו נודדי ישראל להמוניהם “שבת אחים יחד” ויסדו להם משכנות נבדלים, אשר בהם שארית ופליטה לרוח האומה. ואם הגרמנים ובני עם ועם מתבוללים בעם הארץ באמריקה בימי דור אחד או שניים, הנה רוח ישראל עושה נפלאות לעינינו בכוּר־ההתוך הזה ונצניו החדשים־הישנים נראו עתה שם בארץ, בדרך אשר לא פללנו ולא חכינו לו לפני שנות מספר.

אמנם כי סכנת ההתפוררות קרובה והרעה הנשקפה ליהדות גדולה והמלחמה לרוח ישראל עם המסבות הצוררות לו ארֻכה וקשה, ועוד יפול ממנו רב כאשר נפל בכל הזמנים והדורות ונספחו על בית עשו. ואולם באחרונה – נבטח ולא נפחד – יצא תצא היהדות גם מן המשבר הזה צרופה ומזֻקקה ככסף מתוך כוּר, אך החזק נחזיק בכל עׂז בדגלנו ועמוד נעמוד על משמרתנו, צעירינו וזקנינו, החלוץ והמאסף יחד, ושקוד נשקוד על עבודת הקדש לחזק את רוח היהדות, לעודדה ולהחיותה – ואלהי ישראל יגמור בעדנו, ולה' אלהים לחיים תוצאות.

עם עתיק־ימים ומלא כח עלומים כעמנו, עם המתחדש כנשר אחרי כל משבר וכל פגע ומרבה ימים כ“חול” על פני מבקשי נפשו, אשר סביב שתו עליו בכל דור ודור, עם אשר לו תרבות עתיקה, מסרת־אבות וספרות רחבה ועמֻקה מני ים, מאין כמוהן לכל עם חדש או ישן, – עם כזה לא יירא לחייו, לתקומתו, לרוחו מפני סערות העתים והמסבות. פלג אלהים לא ייבש ולא יבאש, וגם אפיקיו היוצאים והמתפרדים ממנו למרחקים יחיו בגללו, כי ממקורו, אשר לא יכזב, ישלח אליהם מים חיים פעם בפעם ןחִדש פניהם והלכו ושטפו לעמתו.

אם רוח היהדות יורדת ונִדֶּפת לעינינו ברב המקומות אשר עלתה לפנים ותהי כפורחת, ידוע נדע, כי הרוח הזאת גם היתה למטה לפני עלותה והאמן נאמין כי עוד תשוב תהיה למעלה אחרי רדתה היום. סֻלם יעקב – לא רק עולים ויורדים, כי גם יורדים ועולים בו.

---

הַלָּשׁוֹן אוֹ הַסֵּפֶר?

מאת

מנחם מבש"ן

דברו עברית! עברית, עברית – אך עברית!

זאת היא הקריאה היוצאת פעם בפעם מאת אנשי הלב, השואפים תחית העם ואחדותו, בירושלים וביפו, במאמרים, בכתבי העתים ובמגלות עפות, בכתב ובעל־פה. והדבר ברור ומובן מאד: כל עוד יהיה העם המון קבוצים שונים המדברים בלשונות שונות אשר העלו עמהם מארצות הגולה, ואיש לא ישמע את שפת רעהו ו“קהל” לא יבא בקהל שֵכנו ועֵדה לא תתחבר עם רעותה מפני גבולות הלשון העומדים כקיר ברזל ביניהם להפרידבין אחים, – לא יהיה ישראל גוי אחד בארץ, כי אם דור הפלגה אשר בארץ כנען, בני הגולה היושבים על גדות הירדן, “לא עם, לא עדה, כי אם עדר”.

הדבר ברור, הדבר מובן – לנו, אך לא לעם, שעליו אנחנו שוקדים ואותו אנחנו מבקשים לתקן. העם הולך או נֶהֱלָך – על פי חק ההתמדה – בדרך הסלולה לפניו מתמול שלשם, בדרך אשר הלכו בה אבותיו ואבות־אבותיו, ואיננו שואל ואיננו בוחן ואיננו מבקש דעת וחשבון לראות הטובה דרכו אם לא; העם לא ישכיל ולא יבין לאחריתו, אין לו בעולמו בלתי אם חיי שעה, דברי יום יום, וכל משא־נפש וכל חזון־לב וכל דבר אשר לא יִמַּד ולא יסָפר ולא יוּקח ביד – נפלא הוא ממנו וזר, רחוק רחוק מהלאה לגבול משאלותיו ומחשבותיו.

משאות־נפש לימים העתידים – אלה הם נחלת יחידים, אנשי סגולה המיטיבים לראות, והמה יפַלסו נתיב למשא נפשם לא בקריאות ולא בפקודות מגבוה, לא במאמר אחד ואף לא בעשרה מאמרות, כי אם ברֹב ימים וברב עבודה, בכח חנוך נמשך, מסֻדר ומכֻון אל המטרה. “נעשה ונשמע” – נעשה בראשונה ואחרי כן נשמע: זה הדרך אשר בו יעבור כל רעיון חדש מן היחידים נושאי דגלו אל רַבַּת העם, וזה סוד היות התורה ברב הימים והדורות לעצם מעצמיו ולרוח מרוחו של עם ישראל.

נדַמה אל בנפשנו, כי אספנו את העם אל מקום אחר – אל הר הבית לפני ה' (והרבנים, אשר אחדות העם קרובה אל לבם מאד, התירו זאת הפעם, משום "עת לעשות לה' ", וכו' כאשר התירו לאליהו בשעתו להקריב בהר הכרמל – בבמה), ונביא אותם בברית ונשביעם בשם כל הקדוש לנו ולהם, לדבר מהיום והלאה אך עברית, וכל העם באו בברית, קימו וקבלו עליהם ועל זרעם ועל נשיהם לעשות כן – מה תהיינה תוצאות המעמד הגדול הזה?

המענה על השאלה הזאת יתנו לנו דברי הימים.

משה, נותן התורה לישראל, הביא את העם לפני מותו בברית ובאָלה לבלתי עבוד אלהים אחרים. יהושע נותן הארץ לישראל, הביא אותם שנית בברית, באחרית ימיו, לעבוד את ה' לבדו; והם קבלו עליהם את הברית ואת האָלה. אחרי כן הביאו אותם פעם בפעם בברית לפני ה‘: יהוידע הכהן, חזקיהו, יאשיהו, ונחמיה וחבריו אנשי כנסת הגדולה, והעם קיַּם וקבל עליו פעם בפעם לשמור ולעשות – והעם לא שמר ולא עשה ולא היו תוצאות לכל הבריתות ההן יותר מאשר לקריאות “אנשי שלומנו” אל העם: “דברו עברית!” עוד בטרם תיבַש הדיו מעל ה“אמָנה” אשר כרתו וכתבו וחתמו נחמיה ואשר אתו, כמעט שהִפנה “כורת הברית” את שכמו ללכת לשוב אל מלך פרס, כתֹם ימי שִלוּחוֹ, – והנה הפכו הכהנים והסגנים וחורי יהודה את ספר הברית ל“פסת ניר” ויזניחו את עבודת בית האלהים ויחללו את השבת ויקחו נשים נכריות, וכו’ וכו' (נחמיה י"ג).

אז התיצבו הצופים לבית ישראל, “הסופרים”, על דרך אחרת – דרך החנוך, ויעשו ויצליחו: כמאתים שנה אחרי הימים ההם, בימי אנטיוכס, נתנו כל העם למוֶת נפשם על בית ה', על השבת ועל כל תקות התורה. אז בא דבַר ירמיהו אשר חזה מראש: “הנה ימים באים וכרתי את בית ישראל ברית חדשה… זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם: נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה” (ירמיהו ל"א, 30, 32).

הבה נתיצבה גם אנחנו, “הסופרים” החדשים, על הדרך הזה, דרך החנוך. את הילדים אנחנו מחנכים בבתי־הספר _­­– ולאלה כמעט שאין צרך עוד בקריטות ובפקודות: “דברו עברית!” כמעט – מפני שבית האב עודנו הורס מה שבונה בית־הספר; ואת ההורים נחנך בספר, שהוא בכל מקום ובכל עת משען עֹּז לתקומת הלשון או לתחִיָתה בפי העם.

בכל עמי אירופה השתמרה לשון אבות התוך המערכות התחתיות, ב“עם הארץ”ובני מרום העם, שהיו בוחרים בלשונות עמים אחרים בעלי תרבות מפֻתּחה משלהם, הוּשבו אל לשון עמם בכח פעולת הסופרים, אשר קמו לעם באחרית הימים. בעמים הקטנים, אשר היו “נתונים לעם אחר” ומדברים בלשון אחרת ולשונם לחכם דָבֵקה, הפולנים, הצ’חים, הרותנים, ועוד, התעוררה לתחיה, יחד עם רוח העם, גם שפתו, בכח עבודת הסופרים, אשר הרבו לעשות ספרים בלשון עמם, והמשוררים אשר חזו לו בלשונו על דברי ימיו, על סבלותיו, על עלילותיו ועל כל התלאה אשר מצאתהו ועל העתידות הנשקפות לו, ובכח הנדיבים, אשר הזילו זהב מכיס למען הפיץ את הספרים בתוך העם.

זה הדרך נלך בו גם אנחנו: נרבה להדפיס ולהפיץ ספרים עברים בתוך העם – לא רק דברי מדע או ספרים אשר אינם דרושים כי אם למפלגה האחת או האחרת, לפי הענינים אשר יענו בם, כי אם ספרים אשר יהיה תוכנם רצוי לכל העם, דברים השוים לכל נפש, קריאה קלה ונעימה, ספורים, ציורים, ספרי מסע, ספרי זכרונות, דברי אגדה, חזון ושיר, וכאלה ספרים ישנים – מבחר הספרות היפה אשר לסופרי הדורות האחרונים, וספרים חדשים – פרי עט הסופרים החיים אתנו היום; נדפיס ונפיץ את כל אלה ב“הוצאות לעם”, במחירים זולים, למען יחדרו בכל בית ויעלו על כל שלחן ויבאו בכל יד. אם בעלי ה“משלחת” הנוצרית עושים כזאת וכזאת למען הפיץ דבר ה' בגוים, ועינם לא תחוס על אלפים ורבבות, אשר יוציאו שנה שנה, כי יחשבו שכר עשית נפשות נגד הפסד “כסף נמאס”, למה לא נעשה גם אנחנו כמוהם למען השב את עם הספר אל הספר, אשר רחק ממנו ברב הימים לפי היות העמים האחרים הולכים וקרֵבים אליו, עד היות לו שם תפארתו זה כבגד חמודות הטמון באוצר, אשר לא ילבש ולא ילבשהו…

ישימו נא זאת אל לבם האנשים אשר להם המשפט (באשר להם הכסף), המרבים להחזיק ידי עניים וחולים, אלמנות ויתומים וכל כושל וכל אבר מדולדל בגוף העם, רק אל נשמת העם לא ישימו לב; אשר החזיקו פעם בפעם גם ידי סופרים, בקנותם מאתם את עבודתם – למען שׂוּם אותה למשמרת באוצרותם¹, ואך אל הפצת הספרות בעם עוד לא שמו לב: “עוד לא בא מועד”… לחם ומזון, בגדים וכל צרכי הגוף דרושים לעם גם בצֹק העתים, גם בימי מלחמה ומצור, ואם כזה וכזה עלה מחירם, כי חדלו ארחות, יפזרו כסף כאפר ולא יחדלו יום אחד לכלכל את העם בכל אלה; אך הספר, שהוא רק מזון לנפש – הוא יחכה, והעם יחכה לו עד אשר יֵרדו מחירי הניר והדפוס – עד אשר יהיה חשבון… הה לחשבון כזה הנעשה על חשבון נשמת העם!

והעם איננו מחכה. באין עוד משכן יהיה לו העגל למלא סִפְקוֹ: במשך שנות המלחמה, שנות הבצֹרת לספר עברי, ועוד יותר בזמן האחרון, מביאה כל פוֹסטה גלים גלים עתוני אמריקה בלשון “יהודית” כל שלחנות מלאו ספרים ז’רגונים ובלשון עם ועם, וכל איש ואשה מרבים לקרא ולדבר בם והילדים גם הם נמשכים ברשת זו כדגים קטנים הנאחזים במצודה, ועוד מעט והעם יושב ארץ ישראל יִגָמל כֻּלו מן הספר העברי…

השיבו לעם־הספר את אבדתו, תנו לו ספר עברי, קריאה עברית, ימַלא הרוח העברי את בתיו, את חדריו, את בתי נפשו, את חדרי לבו, אז תבא שפתנו מבלי משים אל רוחם, אל קרבם, אל לבם, ומן הלב – אל הפה, ואז לא יהיה עוד צֹרך בקריאות: “דברו עברית!”

“אם יִמָלאו העבים גשם, על הארץ יריקו”! ואם יִמָלא הגביע יין – ישטוף ויעבור!

---

כּבּוּשׁ מִצְרָיִם

מאת

מנחם מבש"ן

היהודים רבים כיום בארץ מצרים, כאשר בימי היותם בארץ הזאת בראשונה, – ככה מתאוננים ידידינו אשר לא מבני ישראל, המונים עפַר יעקב ורואים את כל אשר לו בעד זכוכית מגדלת פי עשרה או פי מאה. ואנחנו נוכל רק לענות אחריהם בדברים אשר באו כתשובה על “הבה נתחכמה לו פן ירבה”: – כן ירבה וכן יפרוץ! זאת נחמתנו, כי היהודים פורצים לרֹב בכל ארצות פזוריהם, כפי אשר היהדות הולכת ודלה. ברֹב הענפים והעלים והקליפה ימעט הפרי – והיה לנו אפוא רֹב הכמות תחת מעט האיכות.

על התלונה הזאת נוכל לעבור בקֹר רוח – אם אך באמת יסודה. ואולם מי יתן ולא יהי מקום לתלונה אחרת על אחינו אלה, ולא יֵאמר עליהם: היהודים אשר במצרים היום, הם – במצב שלפני מתן תורה באשר לרוח העברי ולתרבות העברית־הלאומית!

מצרים קרובה לארץ ישראל, ואולם המדבר מפריד בינה ובין ארץ מולדת היהדות. מצרים רחוקה מארצות המערב, ששם היהודים רואים חיים טובים בתוך שכניהם, אך ליהדות אין תקומה מפני דרכי החיים החדשים ההם; ואולם הים מחבר אותה אל הארצות ההן, ואף כי מאז היתה הארץ למדינה אנגלית, זה כארבעים שנה. ארבעים שנה הלכו בני ישראל יוצאי מצרים במדבר, עד בואם אל ארץ נושבת, וארבעים שנה היו בני ישראל יושבי מצרים מוּסַבִּים מארץ ישראל, אשר אחר המדבר, ופונים אל ארצות נושבות אחרות ואל דרכי חיים אחרים, חיי סחר־מכר, חיי שאון ומהומה, חיי יום יום וחיי שעה, שאין עמם מקום למשאות־נפש ולדברי רוח ולמחשבות העוברות מן החוג הצר של הענינים הפרטיים אל מרחבי עניני הלאֹם וחפציו וצרכיו הגבוהים.

המִדבר – בין מצרים ובין ארץ־ישראל, והיהדות המצרית גם היא מדבר היתה לישראל: אין תנועה עברית, אין מלה עברית ואין חנוך עברי, והילדים, תקות הדור הבא, הולכים ומתנכרים לעמם ולכל קדשי עמם בכח החנוך הנִתָּן להם בבתי הספר הזרים המצודדים נפשות להכריתן מתוך עמן, או בבתי הספר “העברים” לקהלות ישראל, שאינם עברים הרבה יותר מאלה. היהדות המצרית לא הקימה בדור האחרון, דור התחיה, איש אחד אשר יתן חלקו גם הוא, אם רב ואם מעט, אל אוצר רוח ישראל, אשר בו נשמת העם צרורה וממנו לה תוצאות חיים; ואם יש אשר באו שמה כה וכה סופרים עברים, נסחפו בשבֹּלת החיים החמריים, נבלעו אל תוך ההמון וחיי ההמון, כאשר נבלעו הפרות הבריאות והטובות אל קרב הפרות הרקות והרעות, ולא יספו תת פריָם ולא נשמע קולם עוד במחנה ישראל.

שמחים אנחנו, כי אחינו במצרים רואים חיים טובים עד היותם לסמל הקנאה לשכניהם, כי אין לחץ ואין רדיפות ואין גזרות רעות ומכשולים על דרכיהם, כי אין מעצור להם להתהלך ברחבה ולעשות חיל איש במשלח ידו ואיש לפי כשרונו. אבל הרק אך בארצות הלחץ על היהודים לזכור כי יהודים הם ולשמור משמרת עמם ומולדתם? הרק אך ברו“פ ובגליציה על היהודים לעבוד את עבודת הלשון העברית והספרות העברית והתרבות העברית, חוטי הזהב המקשרים את חלקי העם איש אל אחיו, המחברים את העם אל קדמתו והמבטיחים לו את עתידו? האמנם יאה רק עניותא לישראל? הלא יש אשר בתוך שאון חיי יום יום, הטורד והמֵנִיא ראש ולב, יזכרו אחינו אשר על גדות “היאור” גם הם, כי חלק הם מעם גדול אשר הליכות עולם לו ואשר עתידות לו ואשר עוד לא השלים חקו לנפשו ולבני האדם ועוד נִתכנו לו עלילות גדולות בארץ חיים? הלא ישיבו אחינו אלה אל לבם: אם לא לשאת את דגל היהדות ברמה ולהנחילה לבנינו ע”י חנוך עברי־לאומי, לבל יִכבה נֵרהּ בדור אחר, – למה אפוא סבלנו, שבענו נדודים בכל הדורות והתקופות והעמים והארצות, ולמה זה חָיִינו ממצרים ועד… מצרים? הרק אך למען טבוֹע באחרית הימים בתקופת התחיה לכל העמים הקטנים, בים הסוער מסביב, החזיק עם הנביאים מעמד עד היום? התהיה אחריתו כאחרית הקופטים, אשר גם לשונם גם ספרותם גם תרבותם כבר אבדה וקדמתם הגדולה נשארה, על פני שרידיהם, החנוטים החיים, לזֵכר בדברי הימים?

כנסת ישראל במצרים היתה למשל ולמלה בתפוצות הגולה על עָמדהּ מנגד לעם ישראל ולכל קדשיו ולכל משאות־נפשו; וגם באמריקה, “בכוּר־ההִתוך” הגדול הזה, אשר זיק היהדות נלחם שם על תקומתו מלחמה קשה עם הרוחות הנכריות הסוערות עליו מסביב, הרבו העתונים עוד בשנה האחרונה הזאת להודיע על יהודי מצרים היורדים מטה מטה בסלם היהדות־הלאומית כפי אשר יעלו מעלה מעלה בדרכי החיים, עד היותם כאבר מדולדל בגוף האומה.

הלא יסירו סוף־סוף את חרפת מצרים מעליהם? הלא באה העת אשר תָּסֵב מצרים היהודית את פניה מעט מן המערב אל המזרח, אשר תאסוף אליה לא רק יין ארץ־ישראל, כי אם גם רוח ארץ־ישראל, ספרי ארץ־ישראל?

אמנם כי בעת האחרונה, בעבוֹר רוח חדשה בכל תפוצות ישראל ותקָרב את הרחוקים ותשיבם אל עמם, גם מכנף הארץ הזאת זמירות שמענו ועוברים ושבים יספרו פעם בפעם על רוח התחיה אשר החלה לפעם גם שם בקרב אחינו השוקטים על שמריהם; וכי יעבור אחד מגדולינו, מראשי הציונים, דרך מצרים – יקדמו פניו בכבוד והעירו ועוררו את הכל והראו אותו, את האורח, את נוגה ברק היהדות ההיא אשר תוכה נָחָר, וכי יֵצא לדרכו – ושבה ושקטה הארץ… כלויתן כי יעבור בים השקט והרעישנו רגע – עד עברוֹ. גם עתונים “עבריים” לאומיים יוצאים שם, אשר עורכיהם יודעים, למשל, כי “אין כל חדש תחת השמש” – פסוק בבן סירא¹. וגם מאז נכבשה ארץ־ישראל לפני צבא אנגליה התעוררו שם אנשים מאחינו לעבוד לציון, נוסדו אגודות ציוניות, נשמעים במקהלות שירים ציוניים, נאספים פרוטות למטרות ציוניות, ועוד. כל זה טוב ויפה, אבל מעט מעט מאד: לא בצעדים כאלה ישובו אשר הרחיקו מעַמם בצעדי ענק!

לא תנועות קטנות כאלה ישיבו עם, יעצרו בעד הרקבון הנשקף לו מבית ומבחוץ! אנחנו מבקשים לראות תשובה שלמה, מהירה, מהפכה עקרית, דבר ולא חצי דבר. התחיה העברית תהי נא עברית באמת ולא רק בשם, ככתֹבת המדֻבקה למראה עינים על תבת סחורה זרה… יגדל נא כח אחינו “שבי ציון” אשר במצרים וישובו בכל לבבם ובכל נפשם אל הלשון העברית ואל התרבות העברית ולא יוסיפו לדבר בקהל לבני עמם על דברי עמם בלשון אחרת. ישַׁנו נא את דרכי החנוך בבתי הספר “העבריים” המעטים, אשר בקהלות קהיר, אלכסנדריה, ועוד, שנוי נמרץ משרש ועד ענף, למען יהיו עברים באמת, כלי שרת לתחית הדור הצעיר. ייַסדו נא עוד בתי ספר עברים, תחתיים ושניים, אשר הלשון העברית והרוח העברי יהיו שליטים בהם, ולא יוסיפו צעיריהם לשאוב שקוי לרוחם ממעינות זרים, אשר יבואו בקרבם למרים…

הנה יש לנו כיום בארץישראל גדוד צעירים וצעירות המוכנים והמוכשרים לעבוד עבודה פוריה בשדה החנוך העברי־הלאומי ואשר בארץ הזאת, העשירה אך ברוח, אין להם די עבודה: ועתה הלא יוכלו להיות לברכה בכח מעשיהם בארץ הקרובה, אשר אין שם מחסור כי אם ברוח? לפנים היו שתי הארצות נפרדות, רחוקות, יען היות שני אדונים להן; אך עתה הלא הוסרו הגבולות ורחוקים נעשו קרובים.

חיל מצרים כבש את ארץ־ישראל – יכבוש נא “חיל” ארץ־ישראל את מצרים.

---

לִשְׁאֵלַת הַסֵּפֶר הָעִבְרִי

מאת

מנחם מבש"ן

המשבר בהפצת הספר העברי, שככה מרבים לדבר עליו ולבַכות אותו בזמן האחרון, לא תמול הוא ולא לפתע פתאם בא: הספרות החדשה בתקופתה הראשונה – ספרות ההשכלה – בקעה ודָגרה אותו בצלה ויבא כמהַלך, מתקופה לתקופה ומדור לדור, עד אשר נִתך עלינו בכל גדלו ומוראו, כיום הזה. הספרות הזאת שמה פניה מראשיתה להשכיח תורה מישראל ולתת רק את העולם בלבו, ותחת אשר לפנים היה הפתגם “טוב תורה עם דרך ארץ” נר לרגלי העם ועל פיו התנהלו ויחיו בגוים כל הימים, שמו הסופרים “המשכילים” דרך חדשה בישראל: “טוב דרך ארץ בלי תורה” (מלבד פרץ סמולנסקין, אשר הכיר את ערך למוד התורה לתקומת עם ישראל ויעמוד על זאת בכל עז רוחו הכביר ברֻבי מאמריו וספריו). ככה גִדעו בידיהם את הענף שהיו יושבים עליו ולא שמו על לב; כי המה לא חזו עתידות לספרות העברית ולא דאגו לאחריתה, הם היו בעיניהם כמלאכים היוצאים מנהר־די־נור ושרים את שירתם ושבים אל תוכו… והתוצאות לא אחרו לבוא, אחרי אשר גם מסבות הזמן ושנוי דרכי החיים מבית ומחוץ עזרו על יד סופרי ההשכלה להפוך מהפכה בחיי הרוח בישראל. במשך יובל שנים ויותר התפרקו בני ישראל, הלוך והתפרק, את עדיָם מהר חורב: לִמוד התורה, אשר היה סם־חיים לעם להעמידו בגולה באין ארץ תחת רגליו, היה הולך הלוך ושוֹב מאהלי יעקב, קול אלהים, אשר היה מתהלך במשכנות ישראל בחדרים, בבתי המדרש ובישיבות, נדמֹה נדמָה; ותחת אשר לפנים למד כל איש יהודי תורה מימי הילדות עד שנות מספר אחרי החתונה וכל בנינו היו למודי ה', הלכו מעתה הרבים בהם מנעוריהם ללמוד מלאכה או לעמוד לשרת בחנויות או ללמוד ספר ולשון עם הארץ למען הכין להם מעמד בחיים. ובכן רבו בעם הספר “עמי הארץ” גמולי מִסֵפר, עתיקי משדי התורה, או אנשים אשר נִכּרו הוריהם את נשמתם היהודית על ידי חנוך זר ויהיו למְתִים מֵחֶלד אשר אין להם חלק בחיי עמם.

“אם אמנם רבו היום בישראל קוראי עברית מאשר היו בדור ההולך… הרבוי הזה אינו אלא מעוט. מי המה הקוראים האלה – הלא תופשי התורה לפנים, אשר שמו תורתם קבע וקריאתם עראי ויעסקו ב”ספרים החיצונים" בשעה שאינה לא יום ולא לילה: אלה היו לקוראים ולסופרים עבריים אחרי אשר עזבו את הספרות הישנה וימירו את ההגיון בקריאה, ויהי לנו כל החיל הזה! אמנם כן, מספר הקוראים עברית עלה בדור האחרון, אבל אהה לעליה כזאת כי תֵהפך לנו בעוד דור אחד לירידה גדולה – אם לא נבקש תחבולות לשַׁנות פני הדברים בהיות לאל ידנו לעשות"

הדברים האלה, אשר כתבתי לפני שנים רבות (המליץ, מיום י“ד טבת, תרנ”ו, מאמר “השפה והעם”), עברו כהֵד הרים ויהי גורלם כגורל כל דברי סופרים בישראל: איש לא נסה לבקש תחבולות להרבות את מספר הקוראים, להשיב את לב העם אל הספר, ואף גם בעצם הימים ההם התמכרו רבים מן הסופרים העבריים לעשות את “לשון אמותינו” – אחות לצרה ללשון אבותינו, וסירותיה השתרגו עלו על שדה ישראל עד מחנק־נפש, כיום הזה.

אך בעוד היות הקוראים עברית והדורשים לספר עברי הולכים ומעטים, רבו הסופרים העברים ופרי עטם בכמות ובאיכות כיום הזה, עד אשר נפרע הערך בין עדת הסופרים הרבים ובין קהל הקוראים המעטים. וכאשר בא אי"ש נדיב ויבן כמו “רמים” (פירמידה בלע"ז) את מקדש ספרותנו וישפַּע על העם בידו הרחבה את פרי רוח הסופרים הרבים, ולא את פרי רוחם כי אם גם, ובעיקר, פרי עבודת מתרגמים רבים (אשר היו סבה להדוף מפניהם את היצירות המקוריות, כבלוע הפרות הרעות את הפרות הטובות), – קם ונגלה בכל תקף המשבר הזה, והננו כעומדים בפני פירמידה הפוכה, אשר באין לה מעמד היא מפילה אימים על כל סביבה…

ומה לעשות?

שתי דרכים ישנן להשיב את לב העם אל הספר העברי: דרך ארֻכָּה ודרך קצרה. הדרך הארכה היא – להחזיר עטרה לישנה ולהרבות תורה בישראל: להעמיק ולהרחיב את תכנית הלמודים בבתי הספר העברים גם בארץ ישראל גם בארצות הגולה, אשר ילמדו התלמידים תורה הרבה – תורה שבכתב וגם תמצית המשנה והתלמוד וספרות ישראל העתיקה לָרֹב ככל האפשר. והיה אחרי כן, כאשר יצאו הנערים מבית הספר להתיצב על דרך החיים ולא יוכלו עוד לעשות את תורתם קבע, יזכרו וישמרו אהבת נעורים לספר העברי, אשר היו באמנה אתו, ודרשו אליו והביאוהו אל ביתם והיה להם שעשועים וחליפות לעמל־החיים – אלה יהיו צבא הקוראים, המאסף ההולך אחרי מחנה הסופרים לאסוף את פרי רוחם ולשתות בצמא את דבריהם.

ועד כה ועד כה עלינו לאחוז בדרך קצרה ותכופה להצביא את הסתדרויות הצעירים (אם לא יִמָצאו לדבר הגדול הזה מתנדבים באים בימים ובאנשים, קריאי עדה אנשי שם, כי אמנם להם העבודה הזאת), אשר יעברו עבור ושוב מבית לבית במשכנות ישראל גם בארץ ישראל גם בארצות הגולה ויחתימו את העם בתור חברים מנוים לספר העברי, אשר ישלמו מכסת כסף תרומה לשנה, וככה יֵאספו יחד אל תחת הדגל העברי מעט קוראי עברית וחובבי עברית אשר נשארו עוד לפליטה בכל המון ישראל. יש לחשוב, כי ע“י התאמצות גדולה, לפי גׂדל המטרה, אפשר יהיה למצא בא”י, באמריקה ובכל העולם היהודי כעשרת אלפים חותמים קבועים. אז נוכל להפיץ בקהל את כל אוצרות הרוח אשר אצרו לנו הוצאות שטיבל, דביר, אמנות ועוד, ואת האחרים אשר עודם סגורים על מסגר תחת יד הסופרים. ואז לא יהיו הסופרים מוכרחים לקבל לעת זקנה תמיכה מאת ועדת קרן מץ באמריקה (ורק תמיכה, אך לא עזרה או הלואה להוצאת כתביהם!), אשר אם אמנם מחשבת הנדיב המיסד היתה לטובה, אך לא זה הדרך “לפרנס ככלב וכעורב” סופרי ישראל, בעוד שיש ויש להם לתת לקהל תמורה אשר לא תסֻלה בכל הון.

הדרך השניה הזאת אמנם כחה יפה רק לשעה, והעתידות –אך לדרך הראשונה. אם לא נשיב את לב העם אל הספר ע"י חנוך מתאים, לא תהי אחרית גם להחתמה, שהיא מעין כפית הר כגיגית; כי אז יהיה הדבר בעיני העם לא כצרך נפשי כי אם כתשלום מס להחזקת הסופרים, ורבים יקבלו את הספרים וישימו אותם בקרן זוית (אני יודע אנשים, שקבלו את כתבי ברנר, כי נטל עליהם, ולא פתחו אותם גם אחרי עבור ימים ושמים).

לפי דברי האגדה, כפה הקב"ה הר כגיגית על בני ישראל, כדי שיקבלו את התורה; ולמה לא עשה כן לאדום או לישמעאל בשעה שהחזיר עליהם את תורתו ולא רצו לקבלה? אין זאת כי ידע, כי עמי הארץ לא היו פונים אל התורה גם לו היו מוכרחים לקבל אותה.

---

גְּדוּד מָגִנֵּי הַסֵּפֶר

מאת

מנחם מבש"ן

זה יותר מעשר שנים מאז החל “גדוד מגיני השפה” לעבוד עבודתו, להשליט את שפתנו בארץ ובעם, וגם הנה עודנו עומד על משמרתו. מה היו תוצאות העבודה הזאת ומה פריָהּ כיום – את זאת יודעים אנחנו כלנו, גם הקהל גם אנשי ה“גדוד”: בירושלים, בתל־אביב ובכל ארץ־ישראל היהודית מדברים שבעים לשון וגם עברית זעיר שם זעיר שם. פנות העם הגבוהות בוחרות בלשון האנגלים על פני לשון עמם, כאשר בחרו שוכני מרומים בישראל בימי הבית השני בלשון היונים, והעולים החדשים מביאים אִתּם מדי בואם את לשונות ארצות מגוריהם ואינם נותנים להן ספר כריתות גם אחרי אשר נוֹֹשנו בארץ. לפני שנים עוד חשבו בגולה, כי החלוצים המתעתדים לעלות לארץ־ישראל עליהם ללמוד ולדעת עברית ובזאת יבאו אל הקֹדש, אך עתה כבר נגלה רז זה גם שם, כי בטרם יבא דבַר הנביא “אשר יחזיקו… מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי”, עוד רֹב היהודים בא"י מחזיקים בכל לשונות הגוים. ואם הילדים ובני הדור הצעיר בכלל מדברים עברית, הלא זה פרי עבודת המורים אשר הם עובדים בבתי הספר זה עשרות שנים.

הנסיון של עשר או שתים־עשרה שנות העבודה ל“גדוד מגני השפה” כבר הספיק להראות כי לא זה הדרך: קבוצת אנשים מעטים וְיהיו גם קנאים לוהטים כפינחס בן אליעזר בשעתו, לא יוכלו, בכל מאמצי כח, להפוך אל כל העם שפה אחת. אך לוּ גם הפליאו לעשות ולבַצע את הדבר אשר הם נושאים את נפשם אליו – גם אז עוד רחוקה מאד המטרה אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליה; כי אז, בהיות הלשון לבדה לראש פנה, ירבו המהגים עברית רצוצה, לשון עלגים כלשון עם הארץ בגרמניה ובצרפת למשל, אשר אנשי הספר וההשכלה כמעט לא יבינו הגיגם; והספר ושפת־הספר כמו זר יַחשבו לעם.

ועתה הנה שתים רעות נשקפות לנו או כבר הגיעו אלינו גדוד מגני השפה לא הצליח, השפה לא היתה לקנין כל העם, ואולם עם־הארצות הולכת ופורצת בישראל יושב הארץ, כפי אשר ימעטו יודעי ספר וקוראי ספר; העברית, גם באשר יש לה מהלכים, נהפכת מעט מעט ללשון המונית, ללשון “עם הארץ”. התרגומים מספרים חיצונים מציפים את שוק הספרים בא"י עד למעלה ראש, דוחים את הספר העברי לירכתים, שוטפים ועוברים אל הגולה ומשכיחים את בני עמֵנו את תרבותנו העברית ממקור ישראל. לשון התרגומים האלה ברֻבּה עברית נלעגה, פרי עבודת אנשים לא מהירים כי אם נמהרים במלאכתם אשר הם עושים על האבנַיִם לנותני העבודה המתחרים איש ברעהו להעבירו, והתֹּכן – מין מחזות ראינוע על הניר תחת הסרט: מִמְסַך־שִכָּרון המרעיש את העצבים עדי רגע ומשאיר אחריו שממון ורִיק; והטובים בספרי הגוים המתֻרגמים אשר יש להם תֹּכן – והתֹּכן הלא יִסֹב על דברי ימיהם, דרכיהם ומעשיהם – גם הם לנו “מים זרים קרים”, ובהיות אלה לבדם מקרא־תמיד לצעירינו, לחם חֻקם (מעט הספרים המקוריים רובם הנִתָּנים לפעמים, כפתיל תכלת על אדרת שֵֹער – וגם המה ספורי־אהבים – בטלים בששים), מרחיקים הם את קוראיהם מבית חיינו ונותנים בלבם עולמות רחוקים, זרים: יודעים הם על העבר ועל דרכי החיים ועל המשאלות ועל משאות הנפש אשר לעם ועם אך לא על אשר לעמם־הם – התבוללות במעטה עברי. על אלה וכאלה יֵאמר: “שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, ולמה תשגה בני בזרה?”.

על יחס צעירינו, וגם הקנאים בהם, לספר העברי, יגיד הדבר הזה: אגודת הסופרים, אשר נתחדשה בירושלם בשנת תרפ"ה, אמרה (לפי הצעת אחד מחברי הועד) ליסד הוצאת ספרים על יסוד השתתפות העם בתרומת־חברים, למען תת משען ומבטח לספרותנו העברית המקורית. לדבר הזה פנה הועד (בחרף תרפ"ו) בכתב אל הסתדרויות הצעירים, גדוד מגני השפה, חלוצי המזרח והסתדרות עולמית של צעירים עברים, בהצעה לתת מתוכם מתנדבים לעבודת ההחתמה. מאלה השיבו רק חלוצי המזרח איזו תשובה, וזה לאחר עבור שני חדשים; שתי ההסתדרויות האחרות לא ענו כל מאומה…

מאז ועד היום ירד הספר העברי המקורי עשר מעלות אחורנית – לא בערכו־הוא כי אם בעיני הקהל, בעיני אלה “שאינם מרוצים מן הספר העברי מפני שלא פתחוהו עוד”, כדברי יעקב רבינוביץ (מאזנים, גליון ל“ב, תרצ”ב). הספרים שנדפסו בזמן האחרון – לא ראו אור… סופר אחד, אשר זה לא כבר הוחג יובל שנת החמשים לעבודתו הספרותית בתכונה רבה, שכר לו מחסן וקבר שם את ספריו חיים עד בוא ימים טובים מאלה, והאחרים – ספריהם מתגוללים בבתיהם או בבתי הדפוס, אורות גנוזים במחשכים; ואחרים, אשר פרי עטם יוכל להיות לעם מקור דעת ולקח טוב או ענג ושעשועים לנפש, עוצרים את כתביהם תחת ידם עד אשר יהיו כַמָק או עד אשר ילכו המה בדרך כל הארץ ועמהם תמות חכמתם. תאמרו: צוק העתים, משבר כלכלי, ואולם הביטו וראו את מראות הצובאים בפתחי התיאטרונים בערב בערב – וידעתם כי לא משבר כלכלי כי אם משבר רוחני היה נסבה להזנחת הספר העברי.

“מגני השפה” מאמינים, וגם “ברור” הדבר בעיניהם, כי “רק כשיקום דור שיתחנך חנוך עברי על ברכי הקנאות אשר לא ידע שפה אחרת, אשר לא יספוג בילדותו שפות זרות, אשר יינק את העברית לדמו מינקותו, רק אז תפתר גם שאלת הספר העברי” (מאזנים גליון מ“ח, תרצ”ב).

ובכן הדבר הזה לימים רבים ולעיתים רחוקות הוא – היחכה אפוא הספר העברי עד אז?… והסופר או המשורר בעברי, כל אשר נתן אלהים דבר בלבם, יֵשבו בדד וידמו וישליכו את עֵטָם אל “סעיף סלע עיטם” עד בוא ימות המשיח האלה?…

אבל באמת “מעיקרא דדינא פירכא”: הספר מושך אחריו את הלשון, אך לא להפך. הן כל עם היושב על אדמתו מדבר בלשונו ורֻבו המכריע אין לו דבר עם הספר! ובעם ישראל, אשר לשונו נכרתה מפיו זה כאלפים שנה ויהי מני אז לעם הספר, ומימי בית שמאי ובית הלל ועד הדורות האחרונים שקדו כל בניו על התורה, – השתמרה גם הלשון במעמקי נפשו, כאש העצורה במעבה־האדמה, ואם דברו היהודים בלשונות הגויים, כתבו כלם עברית את מכתביהם ואת זכרונותיהם ואת ספרי עסקיהם וכל דבריהם.

ידעתי איש אחד, אשר ישב שנים אחדות בצרפת ועסק שם במלאכתו, אך ספרים או עתונים לא קרא, כי לא היה איש הספר. פרי שבתו בארץ הזאת היה, כי דִבר צרפתית כבני העם בצרפת האומרים J’avons“” וכדומה. וכשהיה צריך פעם אחת, לרגל מלאכתו שעשה לאחד הצרפתים, לכתוב פתקא קטנה בצרפתית, כתב כמו שהיה מדבר… – וידעתי צעיר אחד, אשר למד צרפתית מתוך ספרי למוד, ואחר קרא הרבה ספרים כתובים בלשון הזאת, והוא לא עבר מעולם את גבול ארצו וצרפתי לא ראה בעיניו – ודִבר וכתב צרפתית צחה.

כל היודע פרק בדרכי החיים, יכיר וידע, כי זה לא מקרה בודד או דבר יוצא מו הכלל.

הגיעה השעה, אשר יכירו וידעו צעירינו, חברי גדוד מגני השפה והקרובים אליהם ברוח, כי השלחן העומד על רגל אחת לא יכוֹן, כי המחזיקים בלשון ולא בספר הם כמבקשים לחבר את השלהבת אל הנר – אשר אין לו פתילה. דבר טוב יעשו בתוך עמם לו יואילו לשנות את תכנית עבודתם ולהיות מעתה ל“גדוד מגני הספר” אשר תפקידו יהיה להפיץ בקהל – לא לעתים מזֻמנות או לא־מזֻמנות, כי אם בכל עת תמיד – את הספר העברי המקורי, למען תת תקומה לספרות ולכהניה, המקריבים חלבם ודמם על מזבחה, בטרם יעבור המועד…

והספר העברי, בהיותו מזון־תמיד לנפש הקוראים, יביא מבלי משים את השפה בלבבות, כְּהָבִיא המזון את הדם לאוכל – ומן הלב אל הפה הדרך לא ארֻכה.

---

אֲגֻדַּת הַסּוֹפְרִים

מאת

מנחם מבש"ן

בחדש ניסן תרפ“א נוסדה בתחלה “אגודת הסופרים” בתל־אביב ואחרי כן התמוטטה והתחדשה פעם בפעם בירושלים ובתל־אביב, ובעיר הזאת עודנה קיימת (ככתוב בראש כל גליון של “מאזנים”) עד היום הזה. האגודה נוסדה מראש על “יסוד” של סך חמשת אלפים לירה, אשר דרשה מאת ההסתדרות הציונית למען יסד הוצאת ספרים – ולא השיגה מאתה אף פרוטה אחת. לאמר: מיום היותה התיצבה על דרך לא נכונה; כי הן מודעת זאת מני אז, כי לא ספרים חסרים לקהל כי אם הקהל חסר לספרים ו”יותר שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להיניק". אז פניתי אל ועד האגודה במכתב, בו העירותי על זאת והצעתי לפניו כי יתאמץ להבטיח לו בראשונה חוג־קונים מאת הקהל ואחרי כן ליסד הוצאת ספרים על יסוד השתתפות העם. הצעתי היתה: לנהל תעמולה בתוך העם בפה ובכתב די לאסוף אלף חותמים, אשר יתנו איש איש את תרומתו לירה אחת או מעט יותר לשנה, מזה ישולם חלק מראש וינתן באחד הבנקים עד אשר תחל הדפסת הספרים, והנותר ישלמו החברים מעט מעט לפי אשר יקבלו את הספרים המוּצאים. וזה יהיה הגרעין למפעל הגדול הזה, אשר יַצא אחרי כן – אם יאחזו בדרכים מתאימים – מארץ־ישראל אל כל הגולה, אל כל המקומות שעוד בוער בה הזיק העברי. – הצעתי נקבלה – להלכה אבל לא למעשה…

בהצעה הזאת פניתי פעם בפעם אל אגודת הסופרים מדי התחדשה פה ושם, אל עסקנים וסופרים נכבדים בשיחות פרטיות ואל הקהל במאמרים בעתונים; גם באתי בדברים עם אחדים מבעלי הדפוס החשובים ביותר והשגתי מאתם הנחות חשובות לשם יסוּד הוצאת ספרים ע“י אגודת הסופרים. בחורף תרצ”ב לקחתי דברים עם אחדים מגדולי סופרינו ועסקנינו בירושלם ובבנותיה על הצרך להועד ולהועץ יחדו מה לעשות לטובת הספר והסופר העברי, אשר אין להם תקומה מפני ספרות התרגומים שהציפה את הארץ. כלם הסכימו, כי הדבר נחוץ וגם הוכן כתב קריאה לועידה, אבל… זה אמר: יזמין פלוני את הקרואים, וזה אמר: יחתום פלוני על ההזמנה – והועידה לא נהיתה.

בתומי חשבתי, ועודני חושב גם היום, כי תפקידה העיקרי של אגודת הסופרים, תפקיד שהוא לבדו יתן לה זכות־הקיום וכח הקיום, הוא: לדאוג לתקנת הסופרים והספרות העברית המקורית ולהַפנות אל המטרה הזאת כל מחשבותיה, כל מעשיה וכל מאמציה.

באחד המאמרים שפרסמתי על הנושא הזה, שאלתי: “האמנם לא יכלה אגודת הסופרים, לוּ עבדה בכל מאמצי כח, למצא ולשלוח צעירים חרוצים להחתים את הקהל על הספרים שתוציא, כמו שעושים האחרים?” (“הארץ” ב' בניסן, תר"ץ).

על שאלתי זאת באה תשובה מקץ חדשים מספר:

בחדש תמוז שנת תר“ץ הוציאה אגודת הסופרים כרוזים בחתימת חברי הועד, בהם דרשו מהקהל לתמוך ב”מאזנים“, ואחרי הפצת הכרוזים יצאו מטעם הסניף הירושלמי של האגודה קבוצות צעירים ועברו ימים רבים מבית לבית ברחובות ירושלם לרכוש חותמים על העתון הזה. בעצם הימים ההם, או מעט קודם לכן, חדשתי ביד הסניף ההוא את הצעתי הנזכרת – והועד המרכזי דחה אותה, כפעם בפעם. לאמר: לגשת לפעולה גדולה ורבת תוצאות לטובת הסופרים והספרות העברית בכלל, – פעולה שהיתה מוצאת בודאי הד בלבבות, – לא יכלה או לא חפצה האגודה להתעורר; אך לטובת עתון אחד מה העתונים היוצאים בארץ (השם “עתון של אגודת הסופרים” איננו אומר כלום לקהל, שאין האגודה הזאת קימת בשבילו), הזעיקה את כל הקהל בקול רעש גדול ובמצעדי־גבר! הדבר הזה הזכירני את המשל אשר נשא ישראל זנגביל על חברת יק”א: מניפה היא פטישים גדולים העובדים בכח הקיטור כדי לפצח אגוזי פרך…

ואמנם תוצאות כל התעמולה ההיא היו לפי גדל המטרה…

אך הנה עוד תשובה אחרת על שאלתי ההיא:

בקיץ שעבר, בימי החפש, התנדבו שני צעירים בעלי מרץ ועוז־רצון, מתלמידי האוניברסיטה העברית, וילכו ויעברו מבית לבית לרכוש חותמים לשם הוצאת ירחון לספרות ולשאלות החיים – דבר, שחסרונו היה מורגש בקהל – ובמשך זמן קצר בערך נאספו בירושלים ובשאר מקומות הארץ יותר מאלף חותמים והירחון – “ביתר” – קם ויהי והנה הוא יוצא מדי חדש בחדשו…

הכדבר הזה לא תוכל אגודת הסופרים לעשות לשם מטרה גדולה, חשובה ומקיפה הרבה הרבה מאוד – לשם תחית ספרותנו והרמת קרן עובדיה – לוּ אך היה עם לבב ראשיה לעשות?!

אשמנו מכל עם, כי אידיאלי־האומה הקדושים היו למשׁחק לנו: משחקים אנחנו בציונות זה חמשים שנה, ופרי המשחק – מאתים אלף יהודים בא"י וכחמשה למאה מאדמת הארץ; משחקים אנחנו באגודת הסופרים זה שתים־עשרה שנה, והתוצאות – נשיאים ורוח וספרות תלויה על בלימה…

ותלונות ועצות וקינות על גורל הספר והסופר נשמעות פעם בפעם מעל עתון אגודת הסופרים – החולה מתהפך מצד אל צד בהגיגו נכאים, ואין נחת. הדברים הגיעו לידי כך, כי סופר אחד, חבר לאגודת הסופרים, אומר נואש: מפני השעשועים האחרים הלוקחים לב העם וכן מפני שיטת־החינוך החדשה “אין סכויים שהספר ימצא לו עוד גואלים בין הרבים אלא בין יחידי סגולה” (“חשבונה של ספרות”, מאזנים, גליון ט“ז תרצ”ב). ואם כן, אם באמת עברו ימי הספר, הן גם על עושיו אבד כלח ולמה זה לנו אגודת סופרים? מה לכהנים במקדש השמם?…

אך לא! אולי נכון החשבון הזה בנוגע לכלל, ואולם לנו יש חשבון אחר. לגויים לא היה הספר מעולם, ואיננו גם היום, צרך הכרחי; הם ישבו עם ועם בארצו, דברו עם ועם בלשונו, מצאו חפצם במלחמות, בציד, בתענוגות בני אדם, בכל מעשה אשר יֵעשה ואשר לא יֵעשה – ולא חסרו דבר. ואמנם עמי אירופה, המוניהם, כהניהם, שריהם ומלכיהם, לא ידעו ספר עד אחרי הִיגָלות מעשי הדפוס בעולם, וההמונים – גם ימים רבים עד אחרי כן; והן גם היום הרוב בכל עם ועם – עם הארץ – איננו יודע ספר ואין לו ענין בספרות. בגוים לא מצא הספר מעולם גואלים בין הרבים אלא בין יחידי סגולה. ואם יחידי סגולה אלה – כשלשה או בחמשה למאה מכל המונם – קבלו אתמול את השכלתם מתוך הספר והיום מן התערוכות וההרצאות והראי־נוע והקול־נוע וכו' – אין רע, על זאת לא תרגז הארץ ולא ישתנו עליהם סדרי עולמם. ואולם היהודים, אשר עוד אין להם ארץ ועוד אין להם לשון (במראה ולא בחזון) “ואין שיור רק התורה הזאת” – מה המה ומה חייהם בלעדי הספר? עם הספר היו היהודים מני אז, והספר הוא נשמת חיי רוחם גם היום. אולי יוכלו מכשירי התרבות החדשים, ה“עושים שליחותו של הספר בעולם הגדול”, לספק את צרכי התרבות הכלליים גם לצעירינו, אך התרבות היהודית מה תהא עליה?…

בכלל אפפוני חבלי הבלי נכר בארץ עד מחנק נפש: עשירינו מגדלים את ילדיהם בחו“ל ומנכרים אותם לארץ ולעם; צעירינו דבקו במשחקי הגוים עד לשגעון, כאשר בימי שלטון היונים־הסורים בא”י לפנים (ורק מכבים אין לנו היום היום כי אם בשם…); ואשר עוד לא נתנו ספר כריתות לספר, אמונים על ספרי נכר, הנותנים בלבם את כל העלומות רק לא את עולמם שלהם. וככה הולכת ונוצרת בא"י גלות חדשה, גלות רוחנית, וכל השתות יֵהרסון ועל רבים מצעירינו, צמח הדור הבא, נסוכה רוח עועים, סרבים וסלונים הם אתנו, מלעיבים במסורת אבות, במשמעת צבורית ולאומית, פרקו על, נִתּקו מוסרות – הככה יִבָּנה ויתכונן הבית הלאומי?…

לא, העם היהודי לא יוכל לוַתר על הספר, כי בנפשו הוא. אם “שיטת־החנוך השליטה בימינו איננה עלולה לנטוע בלב התלמידים חבה אל הספר” – טובה היא לאחרים ולא לנו, ועלינו לשוב אל שיטת החנוך הישנה, לחנך את הנֹער לאהבת הספר והספרות; ואם הראינוע והרדיו ו“המִשחקים המעודנים” (כדור־רגל ובוקס?) לוקחים לב צעירינו והמונינו עד להתמכר אליהם כָּלה – עלינו להורותם, כי לא ככל הגוים בית־ישראל ולהשיבם בכל הדרכים ובכל המאמצים אל הספר, מקור חיינו. אך לא הספר שאיננו בלתי אם ראינוע בצורה אחרת, כי אם הספר העברי באמת, אשר רוח ישראל תפעם בין שורותיו ואשר יביא בלב בני העם דעת היהדות ואהבת היהדות. וזאת פקודת אגודת הסופרים: להשיב את העם אל מקור חייו – אל הספר.

ידעתי את מכאובינו: הסופרים הם אנשי רוח אך לא אנשי מעשה, כחם רב לחשוב מחשבות, אך לא להפוך את המחשבות לפעולות. הסופרים – אמנם לא כלם – מתיחסים איש לרעהו כיחס ת"ח שבבבל זה לזה (פסחים קי"ג:): אין אהבה, אין אחוה, אין כבוד, אין רֵעות, גם אינם קונים או אינם קוראים איש את ספרי חברו, ואם יש סופר תמים המכבד את רעהו הסופר בספרו – או המתכבד לתת לרעהו את ספרו – אז יהיה הספר בבית האיש ימים רבים ולא ישים עליו עין… אם בבני עמנו בכלל חזָקה העצמיות (אינדיבידואליות) מאשר בכל עם ועם עד לרופף את האחדות ואת המשמעת הציבורית, הנה בסופרים חזקה העצמיות הזאת שבעתים – לרעתם ולרעת עניניהם המשותפים.

ובכל זאת הלא הנה כלו כל הקצים ואן עצה ואין תחבולה בלתי אם האחת: עזרה עצמית. בשעת חירום מאמצים את כל כוחות החיים הגלויים והנסתרים, בשעת חירום מביאים קרבנות גדולים יותר מן הרגיל. יתעוררו נא אפוא הסופרים או באי־כחם, יתאמצו התאמצות מיוחדת לצאת מעולם האצילות לעולם המעשה; יקריבו נא מעט מעצמיותם ויקרבו זה אל זה קצת יותר, עד אשר יֵעשו כולם “אגודה” אחת באמת; יביאו נא גם קרבנות כסף, לפני הקהל אשר יפנו אליו אחרי כן, כי להם המשפט ועליהם החובה – ויגשו לפעולות אדם למען יֵראה פעלם אל חבריהם, קהל הסופרים, ואל העם.

---

יִשְׂרָאֵל וְאוֹרַיְתָא

מאת

מנחם מבש"ן

עם ישראל היה בראשיתו כילד מֻשלך על פני השדה בגעל נפשו ובטמאתו אשר דבקו בו ממולדותיו (כתאור יחזקאל) או ככסף חֲבור סיגים ובדילים אשר נספחו עליו ממקום מוצאו. ורועיו הראשונים התאמצו לטהרו מטמאתו, או להסיר בדיליו ולצרוף סיגיו, כאשר יעשה הצורף לעפרות הכסף אשר יחפור ממעבה האדמה בטרם ישיב ידו עליו לעשותו לכלי; ותורת ה' אשר בפיהם היתה לו כתמרוקי־טהרה ליליד וכמַצרף לכסף. כי הנה כל עמי קדם אשר עבר או אשר ישב ישראל בתוכם בימי קדמתו, היו שקועים למעלה ראש בזמה ובכל תועבה. בראש כל דרך ובפתחי הבתים ובראשי המצבות והבמות היו מצירים או פוסלים תמונות “כמער איש ולּיות”, סמל הפריה; את אלהיהם היו עובדים במעשי הוללות וזנונים, ראשית פרי בטנם העבירו למֹלך באש. ספר החקים אשר לחתים הקדמונים, התיר את התועבות הנזכרות בספר ויקרא י"ח, 23,22,17 (התועבה הנזכרת בפסוק 22 היתה דרך־חיים בעמי התרבות, היונים והרומים, גם אחרי עבור כאלף וחמש מאות שנה למועד הר סיני…). תחת הצדק והמשפט, משל כח הזרוע; השרים והאצילים אכלו את טוב הארץ והעם היה נעבד, עשוק ורצוץ. והפרץ הרחב הזה בין “חורי ארץ” ובין המונים העם הנעבדים היה כרקב לרוב הממלכות להחיש קִיצָן.

רוח האומה, אשר נתגלתה בנביאיה, נאבקה קשה עם רוח הטמאה אשר סבבַתָּה ותשוּפֶהָ כערפל כבד, וכל מאמצי משה והיוצאים בעקבותיו היו ערוכים לעמת את החפץ האחד הזה – להבדיל את ישראל מן העמים ולשומו לגוי קדוש. במקומות רבים בתורה, וביחוד במשנה תורה, הזהיר את העם ושנן להם לא אחת ולא שתים לבלתי התחתן בגוים, לבלתי עבוד את אליליהם לבלתי עשות פסל וכל תמונה ולבער מן הארץ את המצבות ואת האשרים וכל סמל וכל זכר לדרכי התועבות; בעוד אשר רוב המצוות נזכרות רק פעם אחת בתורה. גם יהושע המריץ את אלה יותר מכל מצוות התורה בצוותו את בני ישראל לפני מותו (יהושע כ“ד וכ”ד). אחריהם החזיקו הנביאים לדורותם בכל אש קנאתם ונלחמו מלמות ה' בבעל ובעשתרות וגם בעשק רש וגזל משפט האדם והעם, בעוד אשר כל העמים בדורות ההם וגם העמים החדשים לא ידעו חפש ומשפטי אדם עד המהפכה הצרפתית.

העבודה הקשה והארֻכה הזאת, אשר היתה מכוונת לצרף ולטהר את עם ה' מטמאת הגוים, באה עד קִצהּ בתקופת שיבת ציון, שאז סרו כל בדיליו ותחת “הצורפים” באו היוצרים – עזרא וחבריו אנשי כנסת הגדולה ואבות המשנה והתלמוד ותלמידיהם בכל דור ודור, אשר היתה עבודתם ליצור ולעַצֵב את עשת הכסף אחרי טהרתו ולעשותו לכלי – לבנות ולכונן את ישראל לעם עולם. את הפלא הזה הוציאו לפעל גם הם בכח התורה, אשר פִתּחו פִתּוּחיה וישימו אותה ואותם חקת עולם לכל העם; בעוד אשר ליתר הגוים, הקדמונים והאחרונים, היו התורה, הספר, עבודת הרוח, עצורים לכל המונם. במצרים היו הכהנים לבדם שומרי מסתורי דתיהם וגם חרדו עליהם לבל יבא איש מן העם בסודם (לעמת זה נאמר לישראל: “ואתם – כל העם – תהיו לי ממלכת כהנים”). הכנסיה הנוצרית גם היא מנעה מן העם את דעת כתבי הקדש ואף את תורתם־הם, את האונגליון, אסור היה לתרגם ללשונות המתהלכות בארץ. וככה היה גם יחס חכמי יון אל העם: חנוך יחידי סגולה והרחקת כל המונם מן החנוך ומן הלימוד¹.

בהיות המצוה על כל איש ישראל ללמוד תורה, – התורה אשר נתן ה' לאבותינו בהר סיני, – ראו לומדיה את עצמם בכל דוד ודור כאלו הם עומדים לפני האלהים ושומעים את תורתו מפיו, כדבר משה: “לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת… כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה”. הרגש הזה היה חזק ורב־עלילה מכל השפעות חיצוניות. בכח למוד נמשך בדורות רבים והרגל שנעשה טבע, באו כל המצוות וכל המדות הטובות כמים בקרבם וכשמן בעצמותיהם; וככה היתה התורה סם־חיים לאומה וחומת ברזל ונחשת בפני ההתבוללות. העם, אשר הרגיש זאת בחושו הבריא, קים וקבל עליו ברצון עֹל תורה ומצוה, ובכל לבבו ובכל נפשו ברך תמיד את הברכות “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” ו“אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”, ואם לדברי רינאן היתה התורה, לפי אשר פִיתּחו אותה אנשי הכנסת הגדולה, “שמלת־לחץ לעם, אשר לא היתה כמוה מועקה לגוף חי”² ופעולת שאול התרסי גאולה רוחנית מן המועקה הזאת, הנה אנחנו יודעים כי העם הוא לא חשב כלל את התורה שבעל־פה למועקה ולא חש את כֹּבד משאה, כאשר לא יחושו הדגים את כֹּבד המים אשר יחיו בהם; וכי הגוים לא הכירו את “הגאולה” לטובה. וגם אמנם מן העת ההיא ועד אחרית הימים לא קרה אף פעם אחת, כי יתקומם העם או חלק גדול ממנו על היהדות ויאמרו “ננתקה… ונשליכה…”; בעוד אשר הנצרות, אשר לא שמה על מחזיקיה עֹל תורה ומצוות, כי כל מצותיה אמונה, היתה תמיד מורת־רוח לגוים וכמעט מיום היותה נסו פעם בפעם המונים ועמים וארצות להפוך אותה משרש ועד ענף, ואנשים מעמי הארץ ומגדוליהם התיהדו גם בעתים ובמקומות אשר היו היהודים נרדפים ונלחצים עד מאד, ואף בסוף המאה הי"ז למספרם קמה באנגליה תנועה גדולה, נמרצה, כללית לבטל את הנצרות כלה, והאחד אשר נסה לדבר עליה טובות, עשה זאת ביראה ופחד מפני דעת הקהל והצטדק באמרו, כי איננו יועץ לקים את הנצרות, אשר עליה אבד כלח, כי אם רק להחזיק בצורתה החיצונית, מפני טעמים אלה ואלה.³

מאז הוחל להזניח את התורה, נשמת רוח האומה, היתה היהדות כחולה אשר חייו תלוים לו מנגד. המוסר העברי מורשת אבות, המדות הטובות, תהלת ישראל מעולם, וכל קדוש וכל נאצל וכל נעלה, הולכים ונדפים כעשן מפני רוח, פגה התורה – וסרה הטהרה; ועוד מעט והיו ככל הגוים בית ישראל, ועוד מעט והבנין הנפלא, אשר עמלו בוניו בו ממשה ועד הגאונים ועד אחרוני ראשי הישיבות לדורותם, לא יעמוד עוד למופת כי אם למשל, לא עוד לכבוד ולתפארת כי אם לראוה…

ואולם זאת נחמתנו, כי דעת מקור המחלה היא הדרך להעלות ארוכה לה. והארוכה – לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה: על ישראל לשוב אל התורה – לא רק בבית הכנסת כי אם גם בבית הספר, לא רק לחֹג אותה או לשמוח בה אחת בשנה, כי אם ללמוד וללמד אותה כל השנה.

שובו והשיבו את בניכם אל מקור החיים, אשר עזבוהו לחצוב להם בורות בורות נשברים…

ב. מארץ מולדתי

מאת

מנחם מבש"ן

---

הַחִנּוּךְ הָעִבְרִי בְּרוּמָנִיָּה

מאת

מנחם מבש"ן

א

כנסת ישראל ברומניה היא, אולי, היחידה בעולם, שיש לה בתי־ספר עברים משלה בכל קהלה גדולה או קטנה. בתי הספר האלה יכלו להיות לברכה לחנוך העברי של צעירי בני ישראל המבקרים בהם ולמחיה לתרבות העברית לדור יבא. אבל סבות שונות עוללו להם להיות כצמח בלי יעשה קמח, כזרע אשר לא יתן פרי כי אם פרחים. בראשונה – תולדות הבתים האלה מיום הוָסדם. הם לא באו כמדרגה שניה, כהתפתחות לפי רוח הזמן, של ה“חדרים”, אשר יתנו לנו את הטוב הנמצא במוסדות הישנים־הנושנים האלה, אך לא את הרע, את האורות ולא את הצללים. לא; כי בתי הספר המעטים, אשר נוסדו בערי מולדובה בשנות הששים למאה שעברה למסה“נ ביד המשכילים יוצאי גליציה, ואשר מטרתם היתה, לפי מחשבת מיסדיהם, לפַלס (או: להכריע) את החדרים, – לא הכו שרש בעם ולא השביתו מפניהם את בתי החנוך הישנים וגם לא יכלו לעמוד ולהתקים ימים רבים. העם לא רצם, כי בעליהם לא נשאו פנים לקדשי האומה ויתמכרו אך “להשכיל” את הצעירים על פי דרך העת ההיא: להוציא כל ישן מפני חדש ולקרב את בני ישראל אל עם הארץ. הם באו בכח הממשלה ואנשי מעשיה, אשר עזרו על יד המשכילים להשכיל את העם בחזקה (כמעשי חבריהם ברוסיה בימים ההם) – ויוסיפו עוד להבאיש את ריחם ולהבזות את מפעליהם בעיני העם ובעיני הרבנים, אשר נתנו אותם ל”חרם" בבתי הכנסת.

אבל רוח הזמן עשה את שלו ועוד מעט מלאו (לקול הקריאה אשר קראו שרי הממשלה ליהודים) בתי הספר אשר לעם הארץ צעירי בני ישראל, והרבים ראו ויחרישו, כי היתה יראת הממשלה על פניהם ולא יכלו לצאת לקראתה לשטן. גם הנה בבתי הספר האלה הלא ילמדו ילדי היהודים לשון־המדינה, דבר אשר יש בו מועיל לחיים, אך לא אפיקורסות – תנ“ך ודקדוק וכדומה – כמו בבתי הספר אשר למשכילים העברים… ובכן היו הבתים האלה, אשר יסדו משכילי גליציה בימים ההם ביאסי ובשאר ערי מלדובה, ככלי אין חפץ בו גם לחרדים, שהם שמרו בריתם ואמונתם ל”חדרים" כתמול שלשם, גם לחפשים, שכבר עברו, בכח הזמן, מבתי הספר האלה ומ“השכלתם” והלאה.

עברן כעשרים שנה – ורוח אחרת היתה עם הממשלה בדבר השכלת היהודים. הכח הדוחה גבר על הכח המושך וחֻקים לגדור את בתי הספר מפני בני ישראל החלו לצאת מלפניה כמלאכי משחית אחד אחד אחד. ואחרי אשר בימי התקופה הזאת כבר היתה דעת לשון הארץ והשכלתה דבַר־חפץ וגם דבר נחוץ לצעירי בני ישראל, על כן הוחל ליסד בתי ספר עברים בעיר ועיר למלא את החסרון הזה; ועל כן נתנו המיסדים, אשר היו מבעלי ההשכלה הכללית, מקום ללשון המדינה, לידיעות כלליות, ללשון אשכנז, לכתיבה יפה, ועוד – רק לא ללמודים עברים. הרבנים והחרדים בכלל לא מצאו חפץ בכל ענין יסוּד בתי־ספר עברים, שהיו בעיניהם “חתיכה דאיסורא”, ומה אם יתנו או אם לא יתנו בהם מקום ללמודים עברים: וכי אפשר להכשיר את החזיר? “הלעיטהו לרשע וימות” – זאת התורה לאנשים האלה ובה הם מחזיקים מאז ועד עתה, – ועומדים מנגד לכל חדש – ולבתי הספר בתוכם – ומבטלים אותם ואת באיהם כעפרא דארעא, עד היום הזה.

בעת ההיא, בשנת תרנ“ג או תרנ”ד, יסדו אנשים מגדולי עדת יאסי אגודה ליסוּד בתי ספר בשם “קולטורה” (תרבות) ויפתחו שלשה בתי ספר “עברים”. והמנהל המנצח עליהם היה הירש טיקטין, ממשפחת רבנים מברסלוי, שכבר יצא לו שם בעת ההיא בספרי הדקדוק וחֵקר הלשון, אשר כתב רומנית לרומנים (מקץ שנים אחדות המיר את דתו והוא עתה מורה רומנית באוניברסיטה בברלין). אז פניתי אליו בהצעה לתת מקום לדברי ימי ישראל בעברית בבתי הספר אשר תחת ידו. ויענני האיש: “אנחנו לא פתחנו בתי ספר עברים, כי אם בתי ספר כלליים לילדי העברים, על כן אין מקום בהם ללמודים כאלה אשר הצעת”. כדברים האלה ענוני גם מקהלות אחרות, אשר ערכתי אליהן את ההצעה הזאת.

אחרי כן, כאשר חזקה עליהם דעת הקהל או דעת יחידים מטובי העדה, ויחלו לתת מקום גם ללמודים עברים, נתנו מעט מזער, לרזון ולא לשׂבע, והמעט הזה היה העקר בו לא המקרא כי אם התרגום: תרגום אשכנזי או תרגום רומני – לפי רצון המשכילים מיסדי בתי הספר, או המורים בהם, בעיר ועיר, או לפי פקודת האגודות, – חברת כי"ח, הפריזית או הוִינית, אגודת אחים בלונדון, ועוד, – אשר תמכו בהם בתרומותיהן מחוץ לארץ.

ב

אחרי אשר הכריחו הרומנים, בחקיהם המגבילים, את היהודים בני ארצם ליסד להם בתי ספר לבדם ולכלכל אותם מכספם, מלבד הכסף אשר יתנו, לפי ערכם, לכלכלת בתי הספר הכלליים גם אחרי היותם סגורים מפניהם, – שמו פניהם לעשות את בתי ישראל אלה כלי־שרת לתרבות הרומנית ומָעוֹן לרוח הרומני; ולעמת המטרה הזאת הוציאו, כשלש שנים אחרי אשר נסגרו בתי הספר התחתִּיִים מפני בני ישראל ומאז והלאה עד היום הזה בלי הפוגות, מערכת חקים ופקודות, העשוים לחזק את ההשגחה ואת הבקרת על הליכות הבתים האלה ועל הלֶקח הנִתּן בהם ועל כל המעשה שם, עד מחנק־נפש. המורים עברית לא יעמדו על משמרתם עד אם נִתּן להם רשיון בכתב מאת לשכת שר־ההשכלה. ולמען השיג את הרשיון הזה עליהם לדעת היטב – רומנית. המבקשים להיות מורים יִבָּחנו, בעברית וברומנית, לפני הועדה אשר תִּוָעד לדבר הזה מטעם הממשלה בבוקרשט אחת בשנה (בחדש יוני). חברי הועדה, העומדים על משמרתם זאת זה שנים אחדות, הם הרבנים החכמים: ד"ר מ. בק (מנהל ומורה עברית בבית הספר ורב ומטיף לעדת הנאורים בבוקרשט זה ארבעים שנה), ד"ר נימרובר (הרב לעדת הספרדים בבוקרשט), ד"ר נאכט (הרב בפוקשני) ועוד שנים־שלשה רבנים מערי רומניה, ועל ידם עומד, כנשיא הועדה, פקיד רומני, המשגיח על בתי הספר הפרטיים. בעברית יבחנו את המורים החדשים במעט תורה, מעט דקדוק ומעט למודי דת, וברומנית – בלמודי ארבע המחלקות הראשונות לבתי הספר לעם, דבור, כתיבה ועוד. ובהיות היושב־ראש בועדה הזאת לא זקן הרבנים והמורים העברים כי אם הפקיד הרומני, נקל להבין כי נקודת־הכֹּבד לכל הבחינה היא הרומנית ולא העברית, ואף כי אחרי אשר דרך היהודים, רחמנים בני רחמנים, לצרף מדת הרחמים למדת הדין, לא כן הגוים ובפרט בהיות להם דבר עם יהודי…

וכאשר יעבור המורה את הבחינה בשלום, ילך ויעמוד על משמרתו באחת הקהלות, ואז תבא ההשגחה השוקדת על בתי הספר ועל באיהם להיות הרוח הרומני נסוך עליהם ומשׂתמר בהם בתֻמו ובטהרתו. ההשגחה הזאת חזקה ונמרצה מכל צד, ו“שכינתא בגלותא” מבית ומחוץ: המורים לרומנית והמנהל, שהם צעירים בעלי השכלה רומנית או צרפתית (מיוצאי בית הספר למורים אשר לחכי"ח בפריז) ושהם כלם, או כמעט כלם, רחוקים מעמם, מתרבותו ומכל קדשיו כרחוק מזרח ממערב, וכן הועדים אשר על בתי הספר, מתאמצים בכל עֹז להשכין בבית הספר כלו, גם בשעות הלֶקח העברי, אך את הרוח הרומני לבדו, וחלילה למורה או לתלמידים לדַבּר, גם בשעה העברית וגם במחלקה או בחצר בית הספר, בלשון אחרת זולתי רומנית. וכי ישגו ולא יעשו את המצוה הזאת – ונשמעה מכל עֵבר הגערה: “דבר רומנית ואל תדבר יהודית!”. ויש אשר יאיצו אנשי הועד אשר על בית הספר במורה עברית לערוך עם התלמידים “קומדיה דִיוִינה” של “עבודת אלהים” בבית־הכנסת בשבתות ויעמדו על זאת בכל תֹקף, והם הם אשר יזהירו את המורה הזה השכם והזהיר לשום את הרומנית ואך את הרומנית לבדה שלטת בבית הספר בכל שעותיו!

מנהל בית ספר עברי, הלא עליו להבין אם מעט ואם הרבה עברית, כאשר יבין כל מנהל בית־ספר רומני או רוסי או צרפתי את הלשון אשר ילמדו בבית הספר ההוא. ולוּ דרשו הועדים וראשי הקהלות מאת הבאים לנהל את בתי ספרם ידיעות עבריות במדה ידועה, ולו שמו זאת “לחק ולא יעבור”, כראוי וכנכון, כי עתה למדו כל צעירינו בעלי השכלה גבוהה, המתעתדים להיות מנהלים לבתי־ספר עברים, את הלשון העברית אם רב ואם מעט או, יותר נכון, שבו על “גירסא דינקותא” (כי אין ברומניה, וביחוד במלדובה, צעיר יהודי אשר לא למד בימי ילדותו עברית) והתאמצוּ לזכור נשכחות ולמלא את חסרון היהודי שבאדם, כי “גדולה לגימא, שמקרבת את הרחוקים”… ואז, מלבד אשר רכשנו לנו נפשות רבות, נפשות יקרות, עוד נָגֹלָה אבן־נגף גדולה וכבדה מאד מעל דרך החנוך העברי הלאומי בבתי ספרנו… מצד הממשלה לא יהיה כל מעצור לקהלות או לועדים לדרוש ממנהלי בתי ספרם גם השכלה עברית, כי הגוים עודם יודעים או עודם מאמינים בתֻמם, כי יש ליהודים לשון שלהם, אשר הם מלמדים ומטפחים אותה, והדבר הזה הוא בעיניהם דבר פשוט, שאין למצא אחריו מאומה…

ואולם – הדבר אשר הוא מובן מאליו בכל עם ולשון, איננו מובן ואיננו מקֻבל לנו כלל וכלל. ומעולם לא עלה על לב איש או ועד או קהלה לדרוש מאת המנהל ידיעה עברית או לחשוב לו לעון ולחסרון שהוא מתבולל קיצוני, שונא היהדות ובוזה או מתנכר לכל קדשי ישראל. מה לו למנהל בית־ספר עברי ולעברית, הכי רב הוא בישראל? אם עליו לפסוק שאלות?…

הדבר הפשוט הזה איננו מובן גם לבעלי חכי“ח ויק”א, אשר זה כעשר שנים ועד עתה מקרוב¹ היו מוציאים מרומניה שנה שנה מספר צעירים, כבני חמש עשרה שנה, לגדלם ולחנכם בפריז בבית־הספר למורים לארצות המזרח, למען ישובו והיו למנהלי בתי ספר עברים בארץ הזאת, ובשובם – והנה שכחו גם את מעט העברית אשר ידעו מלפנים, ועם ישראל וכל קדשיו כזרים נחשבו להם. כבר העירו את חכי"ח על חסרון העקרי הזה, חסרון הלמוד העברי במדה הדרושה בבית־ספרם למורים, אשר אם יואילו למלא אותו יוכלו הצעירים היוצאים משם אחרי השלימם חק למודם, להיות גם מנהלים טובים גם מורי עברית, הדרושים מאד ברומניה. אבל האדונים האלה, כידוע, לא הסכינו לקבל עצות מרחוק, אף לא עצות טובות ונכוחות, ואף כי מן המקומות, אשר יהודיהם עינים תלויות אל עזרם ומשענתם…

מנהלי בתי הספר העברים ברומניה הם, אפוא, גם בעיניהם גם בעיני אחרים – פקידי הממשלה, המֻפקדים לשקוד ולשמור על טהרת הלשון והרוח והתרבות הרומניות; המנהל דוחק את רגלי השכינה העברית ופוסע על ראשי עם־קדש נותני הלקח העברי ורואה את כל “העבודה הזאת” כבן השני מארבעת הבנים, שכנגדם דברה תורה.

כן הדבר מפנימה. ומחוץ – המשגיחים מטעם הממשלה על “בתי הספר הפרטיים”.

“ההשגחה הפרטית” הזאת נוסדה בעיקרה בשביל העמים והעממים השונים, הממלאים את הארץ; אך הלא זה גורל עם ישראל מאז, כי גם החצים אשר כוננו מראש למטרה אחרת, עליו יסֹבּו ובו יפגעו. “שדא גירא למזרח – אתא נפל לירושלם' למערב – אתא נפל לירושלם”.

ברומניה נמצאים המונים המונים גרמנים, צרפתים, רוסים, בולגרים, יונים, טורקים, אונגרים ועוד, היושבים והעושים בארץ הזאת כחלוצי העמים והארצות, אשר יצאו משם… לכל אלה יש “מושבות” לבדם בערים ובגלילות רבים ובתי ספר גדולים וטובים “בראש מרומים עלי קרת”, אשר בהם יחנכו לילדיהם על פי דרכם ודרך עמם וללִמוּד הלשון הרומנית יתנו שעור קטן ודל, לנקר את עיני האנשים. כמה פעמים נשמעו תלונות בקהל על בתי הספר האלה ועל הרוח הזרה השוררת בהם, ויש אשר יגדל הרעש מאד (כאשר היה לפני שנות מספר בדבר בתי הספר אשר לנזירות הצרפתיות) עד אשר לא יכלו עוד להתעלם במערכות הממשלה, ואז שלחה מבקרים והם בקרו וחקרו ודרשו והתכוננו לסגור בית־ספר זה או זה – ואחרי כן יעבור זעם, בתי הספר יעמדו תחתיהם ו“מפטירין כדאתמול”, כי גואלם חזק…

בגלל עמי הנֵכר האלה, הזרים באמת, נעשה והתכונן מוסד־ההשגחה מטעם הממשלה; אך אל בתי ספרם לא יבאו המשגיחים לבחון ולבקר, ואם יבאו – ילכו עמם “בשלום ובמישור”, לא יראו מראות נגעים ולא יסגרו את הבית.

כל חֹמר ההשגחה וכל תֹקף שורת־הדין נִתָּכים אך על “בתי הספר הפרטיים” אשר לקהלות היהודים, ה“זרים בלי כל חסות נכריה”. אליהם יבאו המשגיחים “כמבואי עיר מבֻקעה” ועשו בהם כאדם העושה בשלו… שם יבחנו, יבקרו וינקרו לכל אוַת נפשם; שם הם מרשים לעצמם גם לדרוש באזני התלמידים ומוריהם על היהודים “עם קשׂה־ערף” ועל דתיהם השונות מכל עם, ועל התלמוד שלהם “מקור כל רעה”, ועל אשר עשו לפנים ל“הגואל” ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם…; שם הם מבקשים ומוצאים תנואות, מזהירים אזהרות ועורכים כתבי שטנה אל הממשלה על כל הדבר הקטן; שם הם שמים מכשולים לבתי הספר ומיָראים אותם בסגירה, אם אין הועד נדרש להם להפקיד מורים נוצרים לרומנית תחת המורים היהודים; שם הם לוקחים את רשיון ההוראה מן המורה עברית ושוברים לו מטה לחם על אשר נכשל בלשונו בדבור הרומני או על אשר לא הורה לתלמידים את התפלות בתרגום רומני (אף כי לפי החק יוכלו ללמד את הענינים העברים באיזו לשון שהיא), או על אשר דבר עם התלמידים עברית או “אידית” ולא רומנית. סוף דבר, המשגיח הוא אדון לבתי הספר העברים ועושה בהם כרצונו. לו ידעו הרומנים כי יש להם כבר משגיחים טובים ונאמנים ללשונם ולתרבותם בתוך בית הספר פנימה!…

ג

בנוגע לשעות הלֶקַח העברי שונים בתי הספר למקומותיהם וגם בתכנית הלֶקח הזה וגם בלשון הלמודים רבו המבוכה וההבדל ממקום למקום ומבית־ספר לבית־ספר. בערי מלדובה (מלבד יאסי) נותנים לֶקח שש שעות ביום לכל מחלקה; מאלה – שלש שעות ללשון המדינה ולשאר למודי חל לפי התכנית אשר לבתי הספר לעם הארץ, ושלש שעות ללמודים עברים (בבתי־הספר לבנות – רק שעה אחת עברית: קריאה, תפלות ומעט כתיבה). אך בערי וָלָכִיָה, וכן ביאסי, נותנים רק שעה אחת או מעט יותר לעברית ליום ולמחלקה, והנותר בשעות היום – ללקח הרומני (ארבע שעות) ולגרמנית, שמורים אותה ברב בתי הספר ליהודים ברומניה. בערי מלדובה יש לכל בית־ספר בעל ארבע מחלקות ארבעה מורים, שנים לעברית ושנים לרומנית, אשר האחד בהם, במורי רומנית, הוא גם המנהל. ובוָלכיה – המורים רומנית (יהודים או נוצרים) הם רב מנין ורב בנין, ולעברית יש מורה אחד לכל המחלקות, אשר מקומו וערכו בבית הספר כשמש לנרות החנכה או – כאופן החמישי בעגלה.

לשון הלמודים בבתי הספר היתה בתקופתם הראשונה (בשנות הששים והשבעים) גרמנית, כי רב המיסדים והמורים היו מן המשכילים מפיצי “השכלת ברלין”. בשנת 1883 (תרמ"ג) נוסדה בבוקרשט ע“י המשכילים ילידי הארץ אגודה להוצאת ספרי למוד וחנוך ברומנית, “למען הקל לילדי העברים את ההתבוללות בעם הארץ”, כאשר הודיעה בקול־הקורא אשר הוציאה אז. וזה אחרי אשר ראו הכל, רק לא “עם עור ועינים יש” את תשובת רוסיה ליהודיה על תנועת ההתבוללות, אשר באה עד הראש מעת (1862) יסוּד “חברת מפיצי השכלה” (שהחזיקה ג"כ בדרכים כאלה למען החיש את התבוללות ילדי היהודים בעם הארץ) ועד הפוגרומים של שנת 1881; ואת התגברות השנאה לישראל – מוּסַבַּת שֵם “אנטישמיות” – בגרמניה בימים ההם לעמת התגברות ההתבוללות ביהודים עד קצה גבולה. – האגודה הוציאה בשנותיה הראשונות: ספר־מלים לתורה, דקדוק הלשון העברית, תולדות ישראל בתקופת כתבי הקדש, למודי דת ועוד – הכל בלשון הארץ. אחדים ממיסדי האגודה הזאת ד”ר גסטר, ד“ר שורצפלד, גֹרשו מן הארץ בפקודת הממשלה בעוד שנתים ימים – 1885 – בעוד לא זכתה האגודה לראות את פרי ההתבוללות, אשר נשאה את נפשה אליה; אך לשלום הלשון הרומנית בבתי הספר העברים דאגו גם “אגודת אחים” הלונדונית, גם יק”א וחכי"ח, – כל האגודות התומכות בבתי־ספר עברים ברומניה. – מני אז באה מעט מעט לשון המדינה, כשפת־למוד בבתי הספר העברים, תחת הגרמנית. בכל זאת עוד היו בתי ספר במולדובה, אשר היתה בהם לשון־הלמודים עד השנים האחרונות גרמנית או “יהודית”.

בשנת תרס“ו נתקבלה הצעת כותב הטורים האלה, אשר ערך בהרצאה מפֹרטת לכנסיה הראשונה ל”אגודת המורים העברים“, שנאספה אז בבראילה, הצעה אשר תמכו בה הרבנים החכמים ד”ר בק, ד“ר נאכט וד”ר נימרובר: לשום בכל בתי הספר העברים שיטת “עברית בעברית” תחת התרגומים. אך הצעתו האחרת: לתת ללקח העברי בכל בתי הספר שלש שעות ליום – לא נתקבלה, כי התנגדו לה רבים מן המנהלים והמורים רומנית, אשר דאגו פן יהיה התקון הזה סבה לגרוע חקם – ויאַבדו טובה הרבה. בעל ההצעה שב על הצעתו השניה הזאת בהרצאתו אשר ערך אל המיניסטריון להשכלה כתשובה על השאלות שנשלחו אליו מאת הנזכר באחרונה (המיניסטריון להשכלה ערך אז לאנשים העוסקים בעניני חנוך ובתי ספר שאלות אחדות בכתב־חוזר על אדות התקונים הראוים להעשות, לפי דעתם, בבתי הספר הפרטיים), אף כי לא השלה נפשו לקוות, כי הממשלה תדאג ללקח העברי יותר מאשר ידאגו לו אנשים יהודים.

מן העת ההיא והלאה באו בכל בתי הספר ליהודים ברומניה ספרי־למוד הערוכים לפי השיטה הטבעית תחת הספרים הראשונים שנעשו לפי שיטת התרגומים וגם… לפי שיטת “לשקר עשה עט”. בימים ההם היה ברומניה איש אחד, ג., “מחבר” ספרי למוד לבתי־ספר בתרגום רומני וספריו נפוצו במשך שנים רבות ובהוצאות רבות אחת אחר אחת בכל בתי הספר ברומניה – והרבו להרע ולהשחית בפנת־יקרת זו, בשדה החנוך העברי בארץ הזאת. כי היה מחברנו זה איש “דלית ליה מגרמיה כלום”, אך אמן מומחה היה בגנבת דברים משל אחרים, והיה גונב ומלקט ומעתיק מזה ומזה את הדברים (וגם ספרים שלמים) כאשר הם, לרבות שגיאות הדפוס שבספרי המקור, ושָׂם את שמו עליהם; ובאין דעה – אין גם הבדלה: לא הבדיל בין טוב לרע ולא ידע בגנבותיו לבחר בטוב. וכאשר נתקבלה ההצעה לשון בבתי הספר שיטת “עברית בעברית”, מהר המחבר החרוץ ההוא, כי דאג לאבדן ה“מונופולין” אשר קם בידו זה שנים רבות בגלל בערות המורים והקהל ברומניה, – ויחבר ויוצא גם ספר־למוד גרוע על פי השיטה הזאת, ספר שקנה במשיכה מתוך ספרי־למוד שונים שכבר נמצאו אז בחו“ל בלי להוסיף או לגרוע או לשנות בהם דבר מבלעדי השם. עד אשר גלה כותב הדברים האלה שוליו על פניו במאמרים אחדים שפרסם (בשנות תרס“ח – תרס”ט) בכל כה”ע היוצאים ליהודים ברומניה ושה“מחבר” שלנו עבר על כלם בשתיקה.

ואולם – “רִפאנו את בבל ולא נרפתה”: רב המורים אין להם ההכנה הדרושה ללמד את הילדים על פי השיטה הזאת, וגם השטן העומד עליהם מבית ומחוץ דורש תרגום רומני (אף כי הממשלה בעצמה לא ראתה כל און בלמוד העברית כשפה חיה, כי על כן אשרה את הספרים שנעשו לפי השיטה הזאת). ועל כן ילחצו גם את חמר הספרים האלה בצבת רומנית, וספרי הלמוד “עברית בעברית” היו ביד המורים והתלמידים כחבית אשר הריקו אותה מיינה ונשארו בה אך שמריה.

תכנית הלימודים עודנה כחמר היולי, שונה ממקום למקום, מבית־ספר לבית־ספר וגם ממורה למורה בבית־ספר אחד, – שונה לפי חפץ המורים ובינת האבות ושרירות־לב חברי הועד, כי הנה “כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את התורה”, ובכן זה בא בכדו וזה בחביתו, זה מוסיף וזה גורע, וזה הופך ומחולל כל למען שום חדש תחת הישן, ואין נחת. ועד הפדרציה הציונית ברומניה ואחרים, אשר גורל החנוך העברי נגע עד לבם, נסו פעם בפעם בשנים האחרונות לסבב את פני הדבר, כי תתכונן תכנית כללית ללקח העברי לכל בתי־הספר אשר בארץ הזאת, ולא הצליחו עד כה ומשא־הנפש הזה לא קם ולא היה. ואיך יוכל להעשות בזה דבר טוב וקים, בהיות שעות הלקח שונות עד מאד בין רב למעט ובעוד גם מלבד זה רבים המכשולים והמפריעים מבית ומחוץ!

הנה כי כן תֻקלל חלקתנו בארץ הזאת: שעות הלקח לעברית מעטות מדי המלאכה; הלשון העברית בתור שפת־הלמוד היא כזמורת זר למורים, אשר רֻבּם לא יצלחו ללַמד בה: אין להם לא הידיעות הדרושות (באשר מרכזי הספרות העברית רחוקים מרומניה, ויש מורים אשר לא ראו בעיניהם ספר עברי חדש או מכ"ע עברי כל ימיהם) ולא משא־הנפש ונטוֹת־הלב הדרושים למלאכת שמים שבידיהם, כי “טוב (לנפשם) מלא כף נחת ממלא חפנים עמל”… אלה הם הרֹב; והמעטים הטובים – גם הם לא יוכלו לעשות גדולות בתוך המסבות העוטרות עליהם בשגם דעת־הקהל היהודית ובאי־כחה, הועדים לבתי הספר, אינם דורשים מן החנוך העברי אי אם “דאווינין” וכל הנותר כסרח העודף הוא להם. דעת־הקהל הזאת תכריע סוף־סוף כל משא־נפש וכל חשק לעבודה גם בלב טובי המורים והיתה כמטר גפרית ומלח לצמח הרך הזה – לחנוך העברי הלאומי.

בעוד אשר לחלק הרומני בבתי הספר העברים יש ויש השגחה כפולה ומכופלת, הנה לחלק העברי שבהם אין עין רואה ולא אזן שומעת. פה כחלקה עזובה ונשכחה, הועדים רֻבם הם “ראשי עם הארץ” אשר אין להם כל חפץ וכל בינה וכל ענין בחנוך העברי. הרבנים ברב הקהלות עודם מחזיקים בדעותיהם הנושנות ועומדים מנגד למוסד זה מבלי שום אליו לב, כאלו החנוך העברי לדור הבא איננו נכבד כשאלות “קדרה וכף”. חכי“ח ובא־כחה ברומניה דואגים לכל היותר ל”לא תוסיפו" אך לא ל“לא תגרעו”…

אנשים, אשר החנוך העברי־הלאומי קרוב אל לבם, נשאו נפשם ליסוּד השגחה מסֻדרת על כל בתי הספר העברים ברומניה, השגחה, אשר תהיה על שכם אחד מן הרבנים החכמים או אחד מזקני המורים, הראוים למשרה הזאת, ואשר תועיל לשום דרך אחד ותכנית אחת ללמוד העברי בכל בתי הספר, להעיר ולעורר את לב המורים לעבודת הקדש ולפקוח גם את עיני הועדים על הפקדון אשר הָפקד בידם, לשום עליו עיניהם ולבם לטובה, ועוד. אך ההצעה הזאת, אשר עלתה פעם בפעם על סדר היום בכתבי העתים ובדרכים אחרים, לא יצאה לפֹעל עד היום הזה.

ולפי הנשיאים – כן הגשם. בקהלות מלדובה עוד יש בתי־ספר, אשר ילמדו בהם התלמידים עד סוף שנות למודיהם תורה, נביאים ראשונים, תפלות, קריאה וכתיבה עברית על פי ספרי למוד שונים, דברי ימי ישראל בעברית, ועוד. ובצאתם מבית הספר אל בית־ספר החיים ישכחו הכל בשנות מספר, כי ליותר מראשית למודים בעברית אין דואג ברומניה. אך בוָלכיה וגם ביאסי בירת מלדובה, אשר בבתי־ספרן העברית “גולה וסורה”, לומדים מעט ספורי קֹדש ולמודי דת בלשון המדינה, מעט קריאה עברית, מעט מאד מן התורה (או גם לא מעט), ובצאתם – אין להם מה לשכוח.

ד

יש עוד בתי־ספר שנִיִים – גמנסיות, בתי־ספר למסחר או למלאכות – אשר החלו אחינו ליסד בשנים האחרונות בקהלות הגדולות: האדבר גם על אלה בתוך בתי הספר העברים? היכָּתבו גם הם בכתב בית ישראל?…

הבתים האלה הם עד היום אשר היו בתי הספר התחתיים בקהלות אחדות, בראשית הוָסדם, לפני עשרים שנה: בתי ספר נכרים לילדי העברים. בבתים האלה שוררת הרוחה הנכריה בכל תֹקף, המורים – נכרים, הלמודים – נכרים, התלמידים – גם נכרים, ימי העבודה וימי השבתון – כאשר בבתי הספר לעם הארץ, וללמודים עברים אין מקום ואין זֵכר שם. נראה הדבר, כאילו יתחרו היהודים עם הרומנים בלי אֹמר ודברים כי אם במעשה, ומעשי ידיהם מגידים לאמר: אתם אינכם חפצים לתת לנו יכֹלת כי נתבולל בכם, והנה אנחנו בונים לנו בתים כאלה, בתים להתבוללות, מכספנו; אתם אינכם נותנים בבתי ספרכם עבודה ומשרה לאיש יהודי, ואנחנו פותחים מקורות למחיה למורים מבני עמכם; אתם מפרידים בין בניכם ובין בנינו, ואנחנו נאסוף אל בתי ספרנו, אשר אנחנו מקימים, גם את ילדיכם…

זה מקרוב נפתח בית־ספר למסחר בקהלת פוֹקשַׁני – ותטוש המלחמה בין ישראל ובין ישראל על דבר הבית הזה, אשר אמרו ראשי הקהל לנַכּר אותו כליל, כמשפטם. אחד מטובי חכמינו כתב לי משם, לאמר: “היתה לי בימים האחרונים מלחמה כבדה עם הקהל דפה בדבר בית הספר למסחר שיסדו ואינם רוצים בשום אופן להכניס את הלמוד העברי בתכנית הלמודים. דברתי השכם ודבר על לב האנשים האלה, אשר נוכל לאמר עליהם “יותר ממה שהרגו בהם שונאיהם, הרגו בהם זה את זה”. אחדים כבר הסכימו, אבל איזה מהם עודם עומדים במרדם. כמו כן רצו איזה מראשי הקהלה שהתלמידים יכתבו ביום השבת, ואני לא חפצתי לוַתר בשום אופן: לחלל את השבת ולבער את הקדש מן הבית. אקוה, כי חפץ ה' בידי יצלח, אבל עדיין השעה היא שעת חירום”.

בעיר הזאת עוד נמצא לוחם ליהדות – ותהי המלחמה כבדה. אך בערים אחרות נפתחו ונפתחות גמנסיות “עבריות” בלי כל מלחמה קלה או כבדה על בעור הקדש מן הבית – כי אפסו הלוחמים: “Et le combat.”cessa faute de cmbattants

ליסד על יסוד מוצק בתי ספר עברים בכל קהלה, אשר יהיו ראשונים ולא אחרונים לבתי חולים ולשדי־קברות; לקצוב שלש שעות ללֶקח העברי ליום ולמחלקה ולערוך לו תכנית מלאה וטובה; להפקיד משגיח מומחה לעברית לכל הבתים האלה; לכונן בתי־ספר שנִיִים עברים, אשר התלמידים יוסיפו בהם לֶקח על לִקחָם, מן המדרגה שעמדו בה והלאה; ליסד שעורי ערב ליוצאים מבתי הספר ועוברים למלאכה או למסחר, ואוצרות־ספרים עברים ליד כל בית־ספר, אשר יהיו למקור השכלה עברית לתלמידים, למורים ולבני העם; לעורר, ע"י הוצאת ספרי־עם, את האהבה לשפתנו, לספרותנו, ולתרבותנו העברית בלב הקהל הגדול אשר מסביב לבתי הספר, למען חַדש בלבם את הכח המושך אל המרכז הזה ולא יהיו לשטן על דרך העובדים בחנוך העברי־הלאומי ולא יעמידו, מבלי דעת, את כל התורה אך על “תפלה ודת” לבדן, – אלה הם הדברים, אשר יוכלו עוד להפיח נשמת רוח חיים בקרב היהדות ברומניה ובשאר ארצות הגולה, ואלה הם החלומות שחלמו לה דורשי שלומה, חלומות, שכבר עברו עליהם עשרות שנים ולא נתקימו, ומי יודע אחרי מתי עוד!

---

הַיְּהוּדִים וְהַיַּהֲדוּת בְּרוֹמָנִיָה

מאת

מנחם מבש"ן

אם נתבונן אל חיי אחינו ברומניה בתקופת־המעבר הזאת, נראה אך עמל ורעות־רוח – ומלא כף נחת אין. כאשר בשאר ארצות הגולה כן גם בארץ הזאת עלה ובא רקב בכל פנות החיים לבני ישראל, – רקב אשר סבות חיצוניות ופנימיות גם יחד היו לו לפרוץ על כל סביביו ולפרוץ פרצות גדולות בחומת בית ישראל עד להשחית כל מוסדי דור ודור וכל אשר נסו הבונים עתה מקרוב לבנות ולחדש.

הישוב הרקבון והיה גם הפעם למקור חיים חדשים לעם המנֻסה באלפי נסיונות, המתחדש תמיד אחרי בלותו, הנופל שבע – וקם, אם יתעתד הפעם הזאת, חלילה, לקץ כל הקצים, לכליון חרוץ? מי חכם או נביא וידע את הצפון לנו במחשכי העתים הבאות. – אם כה ואם כה נקל לדעת, כי המצב הזה לא יעמוד, לא יוכל לעמוד עוד בעינו ימים רבים. על כן אמרתי: הבה ארשום בכתב אמת את המראות הנראים עתה בחיינו עם כל צלליהם כאשר הם, והיו לנו לזכרון בספרותנו “עד די עדנא ישתנא” – עד אשר יגָּלה וירָאה מה קץ התהו והבהו הזה ואנה¹ יטה רוח העם, המשקיף עליו ממרום ארבעת אלפים שנה, את גלות החל הזה אשר ברומניה – אל הימין או אל השמאל.

ובמוסדות הצבור אחל.

א. הקהלות

ועדי הנהלת הקהלות בעיר ועיר נבחרים ע"י שליחי בתי הכנסת, הבאים בשם כל קהלת העיר ובוחרים את הועד.

הנהלת הקהלות תכלכל את “כלי הקדש” ואת מוסדות העדה: בית החולים, בית הספר, תלמוד תורה, פרנסת עניים, בקור חולים והלוית המת. אך שנים מן המוסדות האלה, והם: בית הספר ו“חברה קדושה” להלוית המת, מתנהלים ברֹב הערים, בגלל חשיבותם המיוחדת, כל אחד ע"י ועד מיוחד, שהוא תלוי אם מעט ואם הרבה בועד ההנהלה הכללית של הקהלה. בכל זאת אין בתי הספר ודברי החנוך בכלל נחשבים לראשי קהלותינו די ערכם, תחת אשר לדברי בתי החולים ושדי־הקברות ישימו כל לבם לאלה יקדישו רוב הכנסות הקהלה. משמרת היהדות החולה והמתה – זאת פקודת האנשים האלה, אנשי העבר, גם ברומניה גם בחוץ־לארץ, ואל היהדות הצעירה, החיה עוד טרם ישכילו הכין עתידות לה…

ברוב ערי מולדובה, ששם מושב רבת היהודים אשר ברומניה ושם עוד הסדרים הישנים, מורשת קהלות יעקב, נשמרים ונעשים, יסוד ההכנסות ומקורן הראשי הוא מכס הבשר הכשר; ובערי וָלָכיה, ובכלל בערים הגדולות אשר ברומניה, ששם יוצאים היהודים בעקבות אחיהם בני המערב המוציאים ישן מפני חדש, כבר בטל מכס הבשר ותחתיו באה תרומה לשנה, אשר ישלם כל אחד לפי ערכו ויכלתו – או לפי רצונו. – בערים האלה או ברֻבן (בוקרשט, יאסי, ועוד) אין עוד קהלה ולא ועד מרכזי למוסדות העדה כי אם חברות חברות שונות: חברה המחזיקה בתרומות חבריה או בהכנסות הנוצרות לשעתן (מכירת “מקומות” בביהכ"נ לימים נוראים, מכירת מצות לפסח, נשפי מחולות ועוד) את בית החולים, חברה אחרת לבתי הספר, לפרנסת עניים לכלכלת זקנים, ועוד.

מאז הסירה ממשלת הארץ את השגחתה מעל הקהלות העבריות, זה יותר מארבעים שנה, דרכיהן אבלות ואין סדרים ואין מנוחה ואין שלום בקרבן; ויש אשר דברי ריבות נמשכות והולכות באחת הקהלות ימים ושנים ואין קץ למהומות, ויש קהלות אשר הפרוץ מרֻבה בהן על העומד והחרבן על התקומה… הסבה הראשית והכללית למצב־הדברים המעציב הזה, היא – ריב המעמדות ושנאתן וקנאתן, אשר התעוררו בשנים האחרונות בכל עֹז בקרב היהודים ברומניה: מעמד הסוחרים ואנשי ההשכלה מזה ומעמד אנשי המלאכה מזה. הנזכרים ראשונה היו מנהיגי הקהלות מתמול שלשום והם היו היוצאים והבאים לפני העם לכל דבריו מבית ומחוץ. אך זה שנים הרימו אנשי המלאכה ראש והנם מעפילים בעיר ועיר לעלות ו“לשבת עם נדיבים” בהנהלת הקהלות ומוסדותיהן או גם לקחת את המוסרות ואת המושכות כלן בידיהם. והיה אלה “יעמדו על נפשם” ויחזיקו בכל עז בנחלתם מקדם, ואלה, אשר כל כבוד, כל משרה, וכל משמרת בעניני הצבור היו עצורים להם ימים רבים, ואשר רגש הכרת־עצמם גבר בקרבם בעת האחרונה, ישתערו על המצודות אשר ביד אנשי ריבם, בסופה ובסערה ויחדשו את המלחמה פעם בפעם בקשי־עֹרף ובעֹז־נפש המיוחדים למעמד הזה. המצב הזה יֵהפך ברֹב ערי מלדובה להתנגשות־תמיד אשר תוצאותיהן על הרב – הנחות מעט מעט מצד מחזיקי הרסן ודרישות ההולכות ורבות מצד המתחרים בהם, ואחריתן – מות הילד החי מתגרת שתי האִמות הנלחמות עליו: חרבן הקהלה ומוסדותיה. והממשלה עומדת מנגד ושוחקת על משבתינו… ויש אשר יפנו “עיני העדה” אל השלטון המקומי ויפיקו ממנו רצון לשפות שלום לעדה בהכבידו ידו על המתפרצים ועל השוחט החדש אשר הביאו העירה (בריות יפות כאלה נמצאים בתוכנו לרֹב מוכנים לכל תקלה ולכל קטטה כרשע ליום רעה, והם אורבים כעורבים המרחפים מסביב למערכות המלחמה או כזבובי מות סביב הנבלה ולקריאת כל בני בריוני ימהרו ובאו הם וסכינם בידם ואתא השוחט ושחט לקהל…), – ועוד מעט ובאה פקודה מגבוה (על־ידי מאמצי “הצד” האחד ומליציהם הנכרים) אל שר העיר לצוות עליו אשר לא יתערב בעיני היהודים הפנימיים, לאמר: הניחה להם ויכה יוסי את יוסי…

ויש אשר יהיה סלע המחלוקת רב או “צדיק” עושה נפלאות, אשר יבא וישים את הקהלה כמרקחה ימים ושנים ואת בני עמו – ללעג ולקלס לשכנינו…

בדור האחרון נסו אנשי לבב פעם בפעם ליסד “אגודת הקהלות” או הסתדרות כללית לכל יהודי רומניה, למען העלות ארוכה להריסות הקהלות ולמען יוכלו היהודים אשר בארץ להרים פניהם אל הממשלה ולדבר בשם העם מדי היות להם דבר אליה (למשל בדבר נוסח־השבועה המחפיר המכונה “השבועה כחק לישראל”, אשר השופטים בעיר ועיר עושים בה כשרירות לבם ורֻבם מציקים בגללה לרבני הקהלות זה עשרות שנים, מבלי יכֹלת הרבנים והקהלות להחלץ מן הצרה הזאת יען היותם “עדר עדר לבדו”). אך המחשבה הטובה לא יצאה לפעל ומאתים וחמשים אלף היהודים יושבי הארץ הזאת עודם כצאן בלא רועה, אשר כל החפץ ימלא בהם את ידו ונִקה, ורֹב קהלותיהם עודן היום כהר־שרפה, אשר פעם יסָּגר לועו ושקטה הארץ ופעם יתפרץ – והנה רעש ומהפכה וחרבן…

גם הנסיונות אשר נסו בשנים האחרונות ביאסי ובבוקרשט להשיב את שבות הקהלות ההרוסות בשתי הערים־והאִמוֹת־בישראל האלה, למען החזיק על מכונם את המוסדות לחנוך ולמעשי צדקה וחסד, העומדים שם כמ“ם וסמ”ך שבלוחות, גם כל הנסיונות והמאמצים האלה, אשר ביחוד בערי הבירה נעשו ונשנו פעמים רבות ויפיקו רצון מכל טובי העם ויסבו עליהם עיני כל הקהל וכמעט היתה להם אחרית טובה, – שבוּ היו באחרונה לאכזב ולמפח־נפש לכל דורשי טובת עמם, כי גבר השטן המרקד בין בִתרי העם המפֻזר והמפֹרד מכל העמים ולא נתן את עצמיו, בכל הרעש החזק עליהם מסביב, להתחבר עצם אל עצם ולהיות לבשר אחד ולרוח אחת.

ב. הועד בא־כח היהודים

בין כה וכה והשנאה העצורה, השנאה אשר לפנים חתרה בחשך תחת מצב רגלי היהודים לקחת מהם עמדתם, יצאה ללהב בשנים האחרונות ביד הצוררים הפרופסורים יורגא (בוקרשט) וקוזא (יאסי) ותתגלה בכל תקפה בפרעות האכרים (אפריל 1907) ותתן מני אז והלאה אותות תקופה חדשה, תקופת שנאה גלויה, הומיה, סוערת, והשטנה הולכת וחזקה על היהודים וחקי העמל והלחץ והרדיפות, אשר כוננו להכרית כל מחיה לבני ישראל ברומניה או לגרש אותם מן הארץ, הולכים ורבים, הולכים ונמרצים בכל פנות החיים. כי הצוררים ההם נתנו את רוחם על המורים ועל התלמידים, על הכהנים ועל הכמרים, על עם הארץ ועל הפקידים ועל השרים ועל כל מערכות הממשלה עד הכסא: בשיחה אשר היתה למלך קרל, באפריל ש“ז (1911), עם אחד סופרי העתים בוינה על אדות שאלת היהודים, הגיד המלך לאיש שיחו, אשר שאל ממנו משפטי צדק ליהודים בני רומניה, כי הקצף גדול מאד על ה”זרים" בארצו, יען היותם מנצלים את עם הארץ, וכי אין לכל שר ומושל ואיש־מדינה לשחות נגד הזרם ולא להעלים עין מדעת הקהל… וכי ינסה מליץ אחד מני אלף לדבר טוב על היהודים או להתוַכּח עם צורריהם – יתנפלו עליו ושמו אותו לנמכר ליהודים ול“האליאנס הישראלית”, וסתמו את פיו באשמה הנוראה הזאת, אשר לעולם לא תשוב ריקם ברומניה…

ויהי באחרית שנת 1909, בהִשָמע דבר החקים החדשים אשר הממשלה מכינה על היהודים, חָלַף רוח במערכות העצמות היבשות ודעת הקהל היהודית התעוררה בכה"ע ובחוגים שונים ותהי העצה היעוצה להִקָהל ולעמוד על נפשם ולזעק חמס בקונגרס יהודי אשר יוָעד לדבר. אבל שמועת הקונגרס הזה הקימה שאון נורא בקרב הרומנים וחלוצי יורגא כבר נכונו לקַצוֹת ביהודים כפעם בפעם וראש־הצוררים הזה ערך בבית־המחוקקים שאלה אל הממשלה על אדות “רגשת היהודים”, וראש השרים, ברטיאנו, נתן לו כלבבו ויורה חוץ פתאום בלב היהודים באמרו בתשובתו, כי הממשלה נכונה להפריע את “הזרים” מהשמיע תלונותיהם באספות או בכתבי עתים, כי המשפט הזה, לפי דבריו, רק לאזרחים הוא… לקול האותות האלה רפו כל ידים והקונגרס היהודי לא קם ולא היה.

בעת ההיא (דצמבר 1909) נקראו ונועדו שליחי לשכות “בני ברית” בעיר ועיר לאספת־סתרים בבוקרשט ויוָסד ועד בא־כח היהודים, אשר תהיה פקודתו להפיל את תחנת היהודים לפני הממשלה, להביא את צעקתם על כל הלחץ והרדיפות, העול והחמס העשוי להם כה וכה ביד בעלי הפקידות, לפני השלטון המרכזי ולהפיק ממנו רחמים ורצון, וביחוד – להשכיל את עם הארץ בדברי היהודים והיהדות ולהלחם כה, בכח ההשכלה הזאת, עם צוררי בני שם ועם השנאה, אשר הם מעוררים על ישראל.

חברי הועד הזה, היו אנשים אשר דרכם ומחשבותיהם על מצב ישראל בגוים – דרך המשכילים הראשונים ומחשבותיהם: עלינו לחכות ליום אשר תמלא כל הארץ דעה וגר זאב עם כבש (ואף־על־פי שיתמהמה – נחכה לו בכל יום שיבא) ולהחיש את היום הזה בעבודת ההשכלה, אשר נעבוד מבית ומחוץ: להשכיל את היהודים בהקריב אותם אל עם הארץ לכל דרכיהם ומעשיהם ורק הדת לבדה תבדיל ביניהם; ולהשכיל את עם הארץ על דברי היהודים ועל כל אדותיהם למען ידעו ויבינו וישכילו יחדו, כי טפלו עלינו שקר זדים לכל דברי שטנתם – והאמינו לנו ונהפך לבבם לאהוב אותנו ולתת לנו משפטי צדק, וגם הזדים המעירים והמעוררים עלינו את השנאה ישמעו ויבושו ולא יזידון עוד. – משני חלקי ההשכלה האלה הנה השכלת היהודים, אשר שקדו עליה משכילינו בקנאה גדולה לפני דור אחד, כבר באה ונהיתה: הזמן והמסבות עזרו על ידיהם ויחישו את מעשיהם הרבה יותר מאשר יכול כל איש לדַמות בנפשו מראש, והיהודים כבר התבוללו בעם הארץ דַיָּם לכל הדעות. ועוד לנו, אפוא, אך להשכיל את עם הארץ, למען הפוך לבם על היהודים לטובה. ואמנם גם עבודת ההשכלה הזאת, המלחמה לזכיות, לא חדלה ולא שבתה מעולם ברומניה, והיא היא אשר שָׂמה דבָרה בפי כל אנשי העט, אשר עבדו את העבודה הזאת בכל לב ונפש ובכל עז וכשרון, בספרים, בחוברות ובכתבי עתים בלשון המדינה זה יובל שנים ועד היום הזה. אבל… אחרי אשר בכל זאת השנאה הולכת וחזקה על היהודים ברומנה, זה אות כי עוד לא נלחמו למדי וכי עוד עלינו לחדש את המלחמה ביתר שאת וביתר עז.

ויחדשו את המלחמה.

ותהי ראשית מעשי הועד בא־כח היהודים לערוך, אחרי הכנות גדולות ומועצות ארֻכות וממֻשכות, כתב־בקשה וספר־זכרון, על כל צרותינו ותלאותינו ועל המצב הנורא מהכיל, אשר הגיעו אליו יהודי רומניה בגלל חקי העמל, אל שרי הממשלה ואל בית הנבחרים (בחדש מרץ 1910). אמנם כי בקשה כזאת וספר־זכרון כזה כבר נערכו והוגשו עד הכסא ועד שרי הממשלה לפני שנים וישועות בל נעשו ארץ; אבל, מי יודע, אולי תהי השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון… ספרי הזכרון, אשר היו כתובים דברים נכוחים וגם נמרצים, הנוגעים עד הלב ועד הנפש, הוגשו לתעודתם, –ושם נקברו “חיים” אל תוך אוצרות הכתבים. גם לא התוַכחו עליהם גם לא נדברו בהם בבית הנבחרים, גם לא השיבו דבר לשולחיהם בדרך המלך או באיזה דרך שיהיה (אם לא נחשוב לתשובה את הדברים אשר דבר המלך קרל לאיש־שיחו על אדות היהודים אחרי הוגש ספרי הזכרון ההם, כאמור למעלה). רק מכ“ע אחד, אשר רוח הממשלה דובר בו, “Viitorul” (העתיד), כתב ימים אחדים אחרי כן, לאמר: “למה רגשו היהודים ומה שאלתם ותנתן להם? להם אין כל משפט וצדקה לזעק עלינו ולנו אין עוד שאלת היהודים בעולם, כי כבר מצאה לה פתרונה בשנת 1879, כאשר החליטו מחוקקינו להִנָתן משפט אזרח ליהודים אחד אחד” (ומאז ועד עתה, זה יותר משלשים שנה, לא הגיע עוד מספר היהודים שהשיגו זכות־אזרח, למאתים!). וכמעט כל יתר כתה”ע, אשר לכל המפלגות, החרישו מכל הענין הזה, כמו לא היה ולא נפל כל דבר!

אחרי כן, בחדש אפריל, שם הועד בא־כח היהודים את פניו ליסד “קרן קימת לתרבות” (קולטורפאנד), אשר יהיה להוציא מכ"ע יומי בלשון המדינה, ואם יהיה לכסף מוצא – גם ספרים וחוברות שונות לריב ריבנו מיד הצוררים ולהאיר עיני עם הארץ בשאלת היהודים… אז נאספו אספות (בסתר ולא בגלוי) ונדרשו דרשות בעיר ועיר על פי הדבר אשר יצא מבוקרשט. הנואמים דברו גבוהה גבוהה על המלחמה לזכיות, על ברית ברלין, סעיף 44, ועוד ועוד, ויעירו את רוח העם ויחדשו את החזיונות ואת החלומות הנשכחים, והעם שמע ויאמן ויקַו לטוב. ועושי דבר הועד סבבו בעיר הבירה ובערי המדינה וגליונות־התרומות בידיהם ובכל מקום נכתבו ונחתמו סכומים גדולים. לא היתה תעמולה נמרצה כזאת ולא הרימו תרומות גדולות כאלה למען הציונות, למשל, גם בשנים הראשונות הטובות בעוד היות לב כל העם לעשות.

ומה היתה אחרית כל אלה? – לא היתה כל אחרית כאשר גם לא היתה כל תקוה. את הנעשה לפנים מן הקלעים אין איש יודע; גם בכה"ע לבני ישראל לא נודע ולא נשמע שרש דבר. אך הדבר האחד הברור הוא – כי רפו פתאם ידי הועד וישבות מכל מלאכתו אשר עשה ואשר אמר לעשות.

ובאמת מה יוכלו עוד גם כל אנשי חיל לעשות בדרך הזה לטובת היהודים ברומניה לפי מצב הדברים כיום?!

ג. בתי הספר

בשנות החמשים למאה האחרונה נשנה החזון, אשר נראה בגליציה וברוסיה בימי בכורי ההשכלה בארצות האלה: הממשלה האיצה ביהודים פעם בפעם ליסד להם לקהלותיהם בתי ספר לבנים ולבנות או לשלוח ילדיהם אל בתי הספר לעם, והמה מאנו לשמוע ויתנו כתף סוררת; כי לבניהם מצאו להם די חדרים וישיבות, ובתי הספר העברים, אשר כוננו ידי יחידים נושאי דגל ההשכלה (מילידי גליציה) בערי מלדובה בימים ההם, היו לצנינים בעיני הרבנים וראשי הקהל וההמון וגם שום שמו אותם לחרם ואת באיהם למשל ולשנינה; והבנות – כבר מלאו אז את בתי הספר לבני האמונות האחרות וגם הרבנים וגם ראשי הקהלות, אשר רוח משמרת חקי אבות עמדה בתוכם, לא ראו בזה כל און… ואך אחרי אשר הכבידו בעלי השלטון, בעצת “המשכילים”, את ידיהם על החדרים ועל המלמדים (1860 – 1861) ויעשו עמהם מעשים אשר לא יעֵשו, החלו הקהלות ליסד בתי ספר לבנים ואדוני הארץ נטו להם חסד וישימו עינם עליהם לטובה עד שנת 1866, שאז הֵסַבָּה הממשלה את פניה גם מן הקהלות העבריות גם מבתי הספר העברים ולא יספה עוד לדעתם. ועוד מעט ובתי ישראל אלה נעזבו, התמוטטו, באו עד קצם וילדי העברים פרצו בבתי הספר לעם, אשר נפתחו לפניהם, כפרץ מים. עברו כעשרים שנה הנה היתה רוח אחרת במערכות הממשלה ותחל להניד רגל היהודים מבתי הספר לעם. בשנת 1886 יצאה פקודה אל מנהלי בתי הספר לעם לבלתי קַבּל ילדי “הזרים” כי אם לפי היות להם מקום, אחרי הִכָּתב כל בני הרומנים; ובשנת 1893 הושם מס על ילדי היהודים מבקרי בתי הספר לעם. אז שבו היהודים לזכור ולפקוד כרמם שלהם וירבו ליסד בתי ספר בעיר ועיר ולכלכל אותם בעניָם בכל מאמצי כח. ועוד מעט ויבא להם עֵזר מפריז, כי הד“ר אליהו שורצפלד, מגולי רומניה, הטה את לב ראשי חברת יק”א ותיסד החברה הזאת קרן קימת, חמשה מיליונים פרנק, למשען בתי הספר העברים ברומניה. עתה יש בתי ספר תחתיים לבנים לכל הקהלות הגדולות והקטנות אשר בארץ הזאת ברַבּוֹת מהן – גם בתי ספר לבנות, מלבד חדרים ובתי תלמוד־תורה הנמצאים עוד לרֹב, ביחוד בערי מלדובה. ובערים גדולות אחדות יש לקהלות העבריות גם בתי ספר שניים, גמנסיות או בתי ספר למסחר, וכאשר נוכל לראות מראש יהיה גם מספר הבתים האלה הלוך ורב בקהלות ישראל ברומניה בקרב שנים, כי הנה בעת האחרונה הוחל לסגור גם דלתי בתי הספר התיכונים לפני בני ישראל ובערים אחדות, מקום שם גברה השנאה לישראל, כבר היו הגמנסיות כגן נעול לילדי ה“זרים”.

מקורות ההכנסה לבתי הספר העברים, הם: חלק ממכס הבשר הכשר או מתרומות הקהלה; שכר־למוד, אשר ישלמו אבות הילדים, כל אשר ידם משגת, ותמיכות חברת יק"א, העולות עד החלק הרביעי או החמישי מן התקציב הכללי של בית הספר הנתמך. מלבד התמיכה אשר תתן החברה הזאת לבתי ספר רבים ברומניה, היא גם בונה בתי ספר גדולים ומרֻוָחים לקהלות רבות בכסף אשר היא מקדימה להן למטרה זאת, למעם שַׁלם לה אחרי כן מעט מעט בקרב שנים. – בתי ספר מעטים נמצאים ברומניה (בוקרשט, בראילה, פלוישט ובקוי), אשר נוסדו ואשר יתכלכלו מעזבונות נדיבים, ואשר על כן הם בטוחים בתקומתם משאר בתי הספר, על בלי היותם תלוים במצב הקהלות ובסכסוכיהן התמידיים.

בבתי הספר העברים יורו למודי חֹל בלשון המדינה על פי התכנית של בתי הספר לעם; ועברית – שתים עד שלש שעות ליום ולמחלקה: שלש – ברב ערי מלדובה, ושתים, או גם מעט מזה, בערי וַלכיה, בגַלַץ וביאסי, וגם את המעט הזה השיגה דעת הקהל, ביחוד ביאסי, מעט מעט, בכבדות, ברב ימים, מיד המיסדים והמנהלים, אשר היו עיניהם מראש אך אל הלמודים הכלליים ולא אל העברים; על כן יש שם בתי תלמוד־תורה לעם ליד בתי הספר העברים והלקח העברי באלה ובאלה – עגה בלי הפוכה. – בבתי הספר לבנות יורו רק שעה אחת ליום עברית או “עברי” לאמר: קריאה בסדר התפלות או גם ראשית למודים, אשר אין אחרית להם. – בבתי ספר רבים יורו גם גרמנית, שעה אחת ליום.

שפת הלמוד לעברית שונה מעיר לעיר וממחוז למחוז: תרגום רומני, אידית ויש גם עברית בעברית (השיטה הזאת אך הָחֵל החלה לסֹל לה מסלות ברומניה זה שנים אחדות). מתכֹּנת הלמודים שונה בערי ולכיה ומלדובה והיא עולה ויורדת בין שני הקצוות האלה: פרשיות אחדות מספר בראשית ומעט למודי הדת ו“היסטוריה ביבלית” (בלשון המדינה) לכל ארבע המחלקות, מזה: כל התורה (ויש – עם מעט פירש"י), נביאים ראשונים, חלק מנביאים אחרונים, דה“י לבנ”י (בעברית), פרקי אבות, כל תפלות השנה או רובן, מפורשות ומבוארות היטב, כתיבה עברית, שירים עברים, וכו', מזה.

בבתי הספר התיכונים, אשר לקהלות אחדות מן הגדולות, הולך הלקח העברי הלוך וחסור או נדחה כלו מפני למודי החֹל…

ספריות עבריות, לתלמידים, למורים ולעם, נוסדו ע"י כותב הטורים האלה ליד בתי הספר בערים שונות (יאסי, בקוי, פיאטרא, ולסלוי), אשר עמד על משמרתו בתוכן בעשרות השנים האחרונות, ותהיינה לכלכל את הרוח העברי מבית ומחוץ לכתלי בתי הספר ולתת יתד לשפתנו ולספרותנו במקומות ההם. אנשים, אשר רחקו מן המלה העברית עשרות שנים, שָׁבוּ, כתוצאות הקריאה אשר נמצאה להם באלה, אל העברית ועִמהּ – אל היהדות הלאומית, אשר זרו ממנה בכח המסבות. – אך המוסד הנחוץ הזה היה, גם בעיני הקרובים אל בתי הספר מבית ומחוץ, כדבר אין חפץ בו ובצאת יוצרו ומכוננו מן המקום, התפורר והיה כלא היה².

המורים לעברית הם כמעט כלם אנשים שלמדו מעצמם – או שעליהם ללמוד עוד… הם יודעים את מלאכתם ואת הלשון אשר הם מורים, פחות או יותר (הרבים – פחות, והמעטים – יותר). המורים – או המורות – לרומנית והמנהל הם צעירים עברים אשר השלימו את חקם בבתי הספר התיכונים לעם (כי רק אלה ישיגו רשיון מאת הממשלה להיות מורים) ואשר כמעט כלם חסרים גם ראשית דעת בעברית ועל פי חנוכם ומסבם שגדלו בו רוחם זרה ליהודים וליהדות. בשנים האחרונות החלו להפקיד כה וכה, אנוסים “על פי הדבור”, מורים וגם מנהלים רומנים בבתי הספר שהיהודים מנהלים ומכלכלים מהונם, תחת אשר לאיש יהודי לא יתנו כל משמרת וכל פקודה קטנה או גדולה בארץ הזאת. בכלל גברה ההשגחה וההתערבות בבתי הספר ליהודים מצד הממשלה ופקידיה המשגיחים עד לאין תקומה ועל כל דבר קטן ועל כל תואנה, אשר יבקש וימצא המשגיח המֻפקד מטעם הממשלה על בתי הספר הפרטיים (אשר ליהודים, כי מבתי הספר אשר לעמים אחרים, הזרים באמת, יעלימו עיניהם), יוסר המורה ממשמרתו או גם יסגר בית הספר. ביחוד שוקדת הממשלה ופקידיה להגדיל ולהאדיר את הלקח הרומני ולהמעיט את הלמודים “הנכרים” (לאמר: העבריים). – לפני שנה אמרה הממשלה לשום לסעפי־לקח אחדים (הלשון הרומנית וההיסטוריה הרומנית) מורים רומנים תחת המורים היהודים בכל בתי הספר לבנ“י ותואנה היתה בפיה, כי היהודים (שהם באמת לפי חנוכם רומנים יותר מן הרומנים עצמם) אינם יודעים היטב את הלמודים האלה או אינם נתונים להם בכל לב ונפש. ועוד בקשה לקבוע בבתי הספר האלה את כל שעות היום ללמודי חל, כאשר בבתי הספר לעם, ורק איזו “שעה נוספת”, שעה שאינה לא יום ולא לילה, תהיה ל”למודי דת משה". ואך ברב עמל ונפתולי אלהים יכלו הקהלת העבריות להחלץ לפי שעה מן הצרה הזאת!

ובכל היות ההשגחה מצד השלטונות גדולה וחזקה עד מחנק נפש, אין תעודות בתי הספר העברים נחשבות למאומה ועל התלמידים לעמוד לבחינה – אחרי שלמם את המס – שנית לפני הבוחנים המֻפקדים מטעם הממשלה למען קבל תעודות שנית.

מלבד המעצורים החיצונים השָׂמים מחנק לרוח העברי במקום מקלטו האחרון, בבית־הספר, יש עוד סבה גדולה וחזקה, אשר בגללה יעלה בתהו גם עמל המורים המעטים הטובים, הנתונים בכל לב ובכל נפש לחנוך העברי־הלאומי: דעת התורה ירדה בדור האחרון עשר מעלות אחורנית ועמה – גם כבוד התורה ותופשיה. למודי חל נחשבים בעיני האבות והבנים, כי יודעים הם את ערכם בחיים, והלמודים העבריים היו להם, לאלה ולאלה, כסרח העודף, כדבר אשר אין כל חפץ וכל מועיל בו. בתי הקפה והקלפים (אשר דחו את הספרים מעל השלחנות כמעט בכל³ בתי ישראל ברומניה) היו לעם לפִנַת יִקרַת, תל תלפיות, ובתי הספר והספרים – פנה נשכחה, נעזבה, בזויה, נוה משֻלח במדבר־הרוח, והמורים עברית – נבזים ושפלים בעיני העם, הגדולים והקטנים (כי “שותא דינוקא – או דאבוה או דאמא”), ואין כבוד ואין מורא ואין אהבה ואין משמעת ולא כל פרי ברכה בלקח העברי. –

הנה חזות הכל, קץ כל העמל: אפס גדול ונורא! הנה יש לנו, לנו לבדנו, בתי ספר תחתיים לכל קהלה וקהלה זה עשרות שנים ובתי ספר תיכונים מעטים אשר יש לחכות כי יפרצו לרֹב בקרב שָׁנים. והן לחדשה כזאת אנחנו נושאים את נפשנו כי תֵעשה בכל ארצות הגולה באירופה ובאמריקה, והלא זה הצרי האחד אשר לו נקוה כי יעלה ארוכה לתרבות העברית הבאה עד קצה ולתת לה תקומה וחיים חדשים. והנה בא החלום, הגיע משא נפשנו ברומניה – וגם היה לנו למקסם־שוא! אֵחַרנו המועד! אין עוד מורים טובים בבתי הספר ולא אהבת־תורה מחוצה להם… תקופה קצרה בת עשרים שנה, שבָּהּ חדלנו מִיַסד לנו בתי ספר תחתיים, ימי דור אחד שבו התרַפִּינו להוסיף על אלה בתי־ספר שניים, – הספיקו לנתק את חבל הזהב – מֶשֶׁך התרבות העברית – לקלקל את כל מעשינו, להָתֵם לריק כֹּחֵנו! היינו כעני הבונה את ביתו מעט מעט בזמנים ממֻשכים, אשר בטרם ישים אבן אל אבן ונדבך על נדבך, ראשון ראשון מתערער ונופל…

ורעיון נורא מנקר במֹחי ואני שואל את נפשי לאמר: מי יודע אם לא ביום התעורר אחינו ביתר ארצות הגולה – והיום ההוא בוא יבא אף אם יאחר – ליסד להם בתי־ספר עברים תחתיים ושניים, ככל אשר הם מיסדים להם בכל מקום בתי חולים ובתי כנסת לתפלה, – אם לא יעבירו המועד גם הם כאחיהם בני רומניה.

ד. אגודת המורים

בשנים האחרונות הרימו אנשי לבב קולם פעם בפעם בכתבי העתים, אשר לבני ישראל בלשון המדינה, ומעל הבמה ביום־הקהל לצירי האגודות הציוניות שנה שנה (בגַלֵץ), ובאספה הכללית ללשכות “בני ברית” בבוקרשט (1905), ויעירו ויעוררו את דעת הקהל על המגרעות אשר בבתי־הספר לבנ"י ברומניה ובכל אשר להם: הלֶּקח העברי, מצב המורים, ועוד. כי גם בשפת הלֶּקח גם בתכנית הלמודים גם במספר השעות ליום לכל מחלקה היה תמיד צלמות ולא סדרים בבתי־הספר אשר בערי רומניה ואשר במדינותיה, מדינה ומדינה כמנהגה, עיר ועיר כרצונה או כרצון המורים או הועדים מחזיקי בתי־הספר; וגם בדבר מנוי המורים וכל הנוגע למצבם ולמשמרתם נדרשו תקנות ותקונים שונים, למען שׂוּם חק ומשפט בפנת יִקרַת כזאת, אשר בה יוּטל הגורל לחנוך הילדים מוסדות הדור הבא.

ואולם גם הנאומים והמאמרים היפים, גם כל מועצה וכל ועד עִתִּי, אשר הָפקדו פעם בפעם מטעם הועד המרכזי לאגודות הציוניות ברומניה, ואשר היה עליהם לערוך תכנית־למודים ללקח העברי ועוד, לא יכלו לעשות תושיה ולהוציא דבר לפעלו, כי חסר איש־החיל אשר יתן את רוחו על העושים והמעשים ההם, והכסף העונה את הכל, אשר בלעדיו אין תנועה ואין כל מעשה בעולם המעשה הזה. עד אשר נבחר לראש הפדרציה הציונית ברומניה ה.ר., איש נדיב־לב ונדיב־רוח, גְדָל שאיפות ורב־פעלים, אשר היה ברומניה אחד מראשי המַּטות להרצל בהרימו את דגל ציון ואשר הרבה לעשות לציונות ולתרבות ישראל בארץ הזאת ויַקרב על מזבחן קרבנות מֵחים שנים רבות. הנדיב הזה משך אליו את אנשי הרוח והעט הלאומיים המעטים אשר ביהודי רומניה, ויקראם ל“אספה הראשונה לתרבות” (פיאטרא, ינואר 1906), אשר שָׂם לה תכנית רחבה ורבות־ענין: החנוך העברי־הלאומי לבנים ולבנות, החנוך הדתי, תכנית הלמודים לעברית בבתי־הספר, השפה והספרות העברית, אגודות לדברי ימי ישראל ולספרות ישראל, בתי מועד ובתי מקרא לעם, תעמולה לתרבות על־ידי כת“ע, חוברות וספרים, מצב הרבנים והמורים, ועוד. באספה הזאת החליטו ליסד “חֶבר היהודים ברומניה לתרבות”, אשר ישקוד על השכלה כללית והשכלה עברית לעם, ביסדו בתי־מקרא, אגודות לדברי ימי היהודים ולספרות העברית, שעורים עברים לגדולים, ספריות לעם בכל הערים הגדולות, הוצאת ספרים, חוברות וכ”ע; ובשומו סדרים בכל דברי החנוך ודברי המורים, ביחוד בנוגע ללקח העברי ולחנוך העברי־הלאומי לבנים ולבנות.

החלטת האספה, לקרא בעוד שני חדשים את כל הרבנים והמורים לכנסיה, נעשתה למחצה: כנסית הרבנים לא באה ולא היתה, אף כי גם היא היתה –והִנָהּ עוד היום – דרושה מאד גם למען הרבנים המה, אשר מצבם דורש תקון מכמה פנים, גם למען תקנת היהדות, אשר הם מֻפקדים עליה לשמור משמרתה; אך הכנסיה הראשונה למורים היתה בבראילה במוֹעדה (אפריל 1906), אשר שָׂם לה היוצר אותה ומכינה, והבאים – כמאה ושמונים מורים ומורות וכארבעים צירי הקהלות והועדים לבתי הספר. ובכן נוסדה אגודת המורים העברים ברומניה, אשר היתה תעודתה גם להיטיב את מצב המורים ולחוש לעתידותיהם גם לתקן את עניני בית הספר והלקח העברי, אשר רבה העזובה בהם, כאשר אמרתי למעלה. יחד עם יסוּד אגודת המורים יסד הנדיב הנז' גם את כלי מבטאה, את “המורה העברי”, מכ"ע לחדשים בלשון המדינה, ויכלכלהו לכל מחסוריו שנתים ימים.

בכנסיה הזאת החליטו, להיות הלקח העברי נִתּן מעתה על פי שיטת “עברית בעברית” ולהתאמץ להוסיף על שעות הלֶקח הזה עד היותן בכל בתי הספר שלש ליום ולמחלקה, ואנשים מביני דבר נבחרו לועד עִתִּי, אשר תהיה פקודתו לערוך תכנית למודים ולבחר או לחבר ספר למוד לכל בתי הספר העברים ברומניה.

הכל הלך למישרים, אגודת המורים התכוננה וכסף תועפות לה מתרומות החברים, מנדבות יחידים, מחגיגות ועוד מקורות שונים. ובטרם יעברו ימי שנתים היה הכסף אשר באוצרה יותר משבעת אלפים פרנק.

בכסף הזה, אשר היה הולך ורב על נקלה, יכלו ליסד על מכונתה את “ההסתדרות לתרבות עברית” ולעשות את הדברים אשר קימה וקבלה עליה, או את קצתם, יכלו לעבוד ולשמור את החלקה העזובה אשר בשדה החנוך, את הלקח העברי בבית־הספר, יכלו ליסד ספריות עבריות ליד בתי הספר למען התלמידים והעם וביחוד למען המורים הרחוקים מן הספרות העברית ומכל מלה עברית – שהם רֹב המורים עברית ברומניה – ואשר בגלל הדבר הזה היו לאחור ולא לפנים ותורתם – ללא פרי ברכה; יכלו להרים קרן לאגודת המורים, אשר תהיה למופת לרֵעוֹתיה, ולבתי הספר העברים, אשר יהיו לברכה ליהודים וליהדות ברומניה.

יכלו – אבל… ופֹה עלי להתאמץ מאד לשום מעצור לרוחי למען אספר אך מעשים שהיו.

מראשית הוָסד אגודת המורים התרוצצו בקרבה שתי נטיות שונות: לאלה – המנהלים, המורים והמורות ללמודי חֹל – היה כל הענין הזה אך שאלת־הלחם לבדה; המה נשאו נפשם אך להיטיב את מצבם לכונן עתידותיהם בכח האגודה ואחרת לא ידעו ולא אבו לדעת. ואלה – אנשים אחדים מן המורים עברית ומן הקרובים אל התרבות העברית – קוו לאגודת המורים לשום משטרה בכל השאלות הנוגעות למורים ולבתי הספר – שאלות החֹמר ושאלות הרוח יחד. אבל בעלי החֹמר היו הרבים בבאי הכנסיה, כי גם רֹב המורים עברית היו אנשים, אשר אין להם דבר עם התרבות העברית ועם החנוך העברי־הלאומי או – אשר היו לצרינו ולא לנו. בצאת הקריאה למורים לבא אל הכנסיה הראשונה, התיצבו רבים מנגד ואנשים מהם הדפיסו ויפיצו בקהל ובתוך המורים קרואי הכנסיה כתב שטנה כתוב רומנית, לאמר: ר. חושב מחשבות בליעל על המורים להטותם בערמה אל הציונות, לעשותם כלי שרת בידי הציונים, למען יתנו לילדי ישראל חנוך עברי־לאומי, וכו' וכו', על כן מצאו הם לנכון לעמוד מרחוק לתנועה המסוכנת הזאת ולהזהיר גם את חבריהם המורים מנפול ברשת זו טמנו להם הציונים ור. בראשם.

את הנבלה הזאת עשו מורים עברים – מורי עברית בבתי הספר לבני ישראל בבוקרשט וביאסי!

כאשר דרשו אחדים, במועצת הערב שלפני יום הקהל, להוָעץ גם על שאלות הלֶקח העברי, קרא אחד המדברים מן המערכה השנית: “לא; אנחנו באנו הנה לדרוש ולהועץ על מצב המורים החמרי ואם ישאר זמן גם למועצות ע”ד הלֶקח העברי – טוב, ואם לא – יניחו זאת לעת אחרת". בדַבּר האחד על הצֹרך להרבות את שעות הלקח העברי בבתי הספר למען יעשה פרי, קראה מורה אחת: – “בפלשתינה!”

ככה פרצה המלחמה מן הרגע הראשון בין שתי המערכות, מלחמה אשר האריכה כשנתים ימים ואשר נגלתה בכל עֹז בחוברות “המורה העברי”. ואך בהיות רוח האיש היוצר את הכנסיה ואת האגודה, עומדת בתוכם, נשאו הרבים פניו ויקבלו את ההחלטות, הנזכרות למעלה, ביום הקהל. אבל כאשר בקרו האנשים, אשר הָפקדו לדבר הזה מטעם הכנסיה, את ספרי הלמוד ילידי חוץ ולא ישרו בעיניהם וכאשר מִלאו, בעקבות הבקֹרת הזאת, את יד האחד, מורה וסופר עברית, לחבר ספר־למוד חדש לפי שיטת עברית בעברית ויעש כן, – התגולל כתב־היד מיד ליד כשנתים ימים וראשי אגודת המורים לא אבו להוציאו ואף לא להקדים מעט כסף למען הקל את הוצאת הספר הזה, שכָּכה היה נחוץ לבתי הספר ברומניה, עד אשר התנדבה הלשכה הראשית ל“בני ברית” בבוקרשט ותוציא אותו על חשבונה (דצמ. 1908).

ויהי באחרית שנת 1907 ור. אשר לא יכול עוד, מפני מצב בריאותו, לטפל בדברי האגודה, מסר אותה ואת כלי־מבטאה, “המורה העברי”, ליד ראשיה (אשר נבחרו מתוך ה“חמריים” הרבים) והאנשים האלה, אשר גם בראשונה חתרו לנהל את דברי האגודה על פי דרכם, הסירו אז את המסוה מעל פניהם בקחתם את רוּחהּ ממנה פעם אחת גלוי לכל העם. בחוברת לחדש דצמבר בשנה ההיא כתב העורך (מנהל ביה"ס בבאטושני שהוא גם מזכיר האגודה ועושה־דבָרהּ) במאמרו הראשי, “האידיאל והמציאות”, לאמר: “הכנסיה הראשונה למורים יצרה את אגודת המורים העברים, אשר מטרתה הראשית והיחידה היא: להיטיב את מצב המורים”. ועוד במאמר הזה: “הסתדרות המורים העברים איננה נושאת נפשה לכל חפץ אחר, בלתי אם להיטיב את מצב המורים”.

לשוא דרש הד"ר נאכט במאמרו “להעיר אזן” (“המורה העברי”, ספט. 1907) מאת ראשי אגודת המורים לשנות את חקי האגודה (כי זאת היתה תואנה בפיהם לאמר: אין לפרוץ גדר החקים) ולהוסיף סעיף, אשר על פיו יוכלו לעשות גם ללקח העברי, כי “אם אין תורה, אין קמח”; לשוא נסה כותב הטורים האלה דָבר אליהם פעם בפעם להבינם כי התיצבו על דרך לא־טוב וכי בהטותם את האגודה כלה אל עֵבר אחד, אל שאלת־הלחם למורים, הם נוטים עליה קו תהו. על חקי האגודה אמנם השיבו את ידם אחרי כן פעם ושתים, בשתי הכנסיות, השניה והשלישית, אך תקון הלקח העברי, תכנית הלמודים, ספרי למוד וכל דברי רוח ־ לא נזכרו ולא נפקדו ולא עלו על לב. כאשר נלחצו אל הקיר, הודו בפיהם, כי אמנם דרושה גם התרבות העברית וגם יש לשום לב לתקון הלקח העברי, אבל עוד חזון למועד, ועוד דברי חֹנף וחלקות כאלה, אשר נשארו אך דבר־שפתים.

סוף דבר, האגודה, אשר בהוָסדה נתנה מקום לתקוות גדולות וטובות, היתה בפשע ראשיה כגוף בלא נשמה, כמכונה בלי רוח חיים וכל משא־נפש ולא כל מעשה אשר יֵעשה, ואחרי אשר פזרו חלק גדול מכסף האגודה לתמיכות שונות, “לחם לרעבים”, שבו ויחליטו בכנסיה השלישית – האחרונה – להשיב לכל המורים החברים לאיש איש את כסף תרומתו, אשר נתן בשלש השנים. ככה התנצלו את רֹב הכסף – כחמשת אלפים פרנק – אשר היה להם כאבן מעמסה מבלי דעת מה לעשות בו, והנותר נשאר מונח באוצר האגודה כאבן שאין לה הופכים, למען דעת כי הכסף לבדו לא יענה את הכל.

והאגודה? היא באה עד הגבול “בין להיות ובין לחדול”, רֹב חבריה עזבוה וקולה לא נשמע עוד בין החיים, כי גם כלי מבטאה חדל לצאת אחרי הכנסיה ההיא.

עוד אבעבועת־בורית אחת.

ה. חיי החברה

דור הולך ודור בא והאנשים ומחשבותיהם ומעשיהם ומשאות נפשם יעברו כעננים ועוד מעט ואין זכרון לראשונים. ואולם יש אשר יבאו העננים בנחת והריקו ברכה למקום אשר יעברו עליו, ויש אשר תהיה דרכם בסופה ובסערה ולעמת שבאו כן ילכו ריקם, לא יפתחו לנו את אוצרם, לא ישאירו אחריהם ברכה ולא יולידו ולא יצמיחו כל פרי תנובה.

כעננים הסוערים והריקים האלה, כן היו נושאי דגל ההשכלה ברומניה בדור ההולך, בעשרות הראשונות למאה השביעית למספרנו. זקני הדור עוד יזכרו את הימים אשר בהם “חכמות בחוץ תרונה” והתורה וההשכלה, הלומדים, המשכילים וגם הסופרים מלאו את הארץ, ימים אשר המשכילים עוד היו יודעים את הלשון העברית והמלמדים – את התורה. הסופרים והמשוררים העברים, ילידי גליציה או רוסיה, היו עוברים ברומניה פעם בפעם או יושבים בה אם מעט ואם הרבה וזורעים זרעם בארץ מגוריהם. בעיר ועיר היו בעלי כשרון, “עלוּיִם”, צעירים ובאים בימים, אשר נתנו פרי רוחם עודם באִבּם וכתביהם הנשארים אחריהם התגלגלו תחת שואה מבלי משים או עודם מתגוללים כֹה וכֹה בידים אמונות או לא־אמונות, אשר עוד נשאר שמָם וזִכרם בתוך העם ואשר היו הם וחייהם ופעליהם חֹמר לשירי־עם ולספורים (כמו “איש חמודות” להסופר המנוח משה אורנשטיין, אשר גבור הספור הוא איש שהיה ופעל בארץ הזאת). משכילים מגליציה לֻקחו “אחר כבוד” אל בתי עשירים ותבא השכלה לרגלם ואשר לא באו – נרדם נתן ריחו ביד מוכרי הספרים, מלאכי ההשכלה, אשר היו עוברים בערים, וצרורות ספריהם בידיהם ובהם כל תבואה חדשה “מזמרת הארץ”, באו בבתים ועמדו בפתחי בתי המדרש – אשר היו מלאים אנשים וספרים ככלוב מלא עוף – וצדדו נפשות הבחורים ושמו את ההשכלה צוררת לתורה וסכסכו בנים באבות ואבות בבנים, – הכל כמראות אשר נראו בימי בכּורי ההשכלה בערי מושבות ישראל אשר מעבר לגבולות רומניה.

והיום?

המשכילים וההשכלה וכל מאמציהם וכל מלחמותם – הכל חלף עבר בימי דור אחד כצל עובר וגם כל ברכה לא נשארה אחריהם. ואף גם זאת כי גם היֹה היו בדרכיהם ובמעשיהם למשחית לדור הבא ויכינו מרחוק, מבלי דעת, את המצב המוסרי, אשר ממנו תוצאות לכל המגרעות ולכל המַכשֵׁלות הנראות והנגלות היום בקרב יהודי רומניה בכל דרכי החיים והחברה פנימה.

כי הנה המשכילים ההם – כמוהם כרעיהם אשר מעֵבר לגבול – לא השכילו לרוח העם ואף לא לרוח העת. אם אמנם היה בהם הֵפך מן הרבנים שומרי חומותינו, שהמה עיניהם היו אך לאחור ואלה לפנים – לעתים רחוקות ולימים אשר לא באו ולא יבאו אחרי מָתַי עוד, – הנה בזאת נשתוו יחדו כי אלה ואלה עיניהם לנֹכח לא הביטו ואת רוח הזמן לא הכירו ואותותיו לא ראו. אלה ואלה לא שמו לבם לתת עֹז ותעצומות לרוח העם, לחזק את בית ישראל בתחבולות למען יוכל עמוֹד בתוך המסבות החדשות המתהפכות ובאות עליו. רגע האירו ראשי עם הארץ פנים אל היהודים – והנה שמים חדשים וארץ חדשה נראו להם בחזון: אהבה ואחוה וצדק עולמים בין ישראל לעמים וכילדים תמימים שלחו המשכילים ידיהם אל אגן הסהר הנראה מנגד, לאחוז בו. וכילדים תמימים העפילו להפוך בעולם היהודים והיהדות כמהפכת סדום פעם אחת, ויצאו במלחמות תנופה לקראת דרכי החיים הישנים, אשר היו קדושים לכל העם בימים ההם, וישַלחו את פקידי הממשלה בחדרים ובמלבוש היהודי הישן ויתעללו וילעיבו גם בדת ובחקות אבות ויבאישו ויחפירו את התורה בדעת ואת ההשכלה בלא דעת בעיני העם; תחת אשר יתאמצו לחַבּר יחדיו את הישן ואת החדש, את התורה ואת ההשכלה, ולכונן את התרבות העברית, אשר היו אמונים עליה מנעוריהם, בתוך הקהלות ומוסדותיהן, אשר היתה ידם בהם כֹה וכֹה, למען תת אחרית ותקוה להיהדות.

ההשכלה והתורה לא היו להם כאחיות תאומות, אשר מה טוב ומה נעים שִבתּן יחד, כי אם כשמש וכירח או כאור וכצל, אשר על האחד לנטות מפני רעהו. הלשון והספרות העברית היו להם כסֵבל הירושה, אשר לא להניחילו עוד לדורות הבאים. על כן גם את בניהם לִמדו הכל רק לא עברית; וסופרים ומשוררים, אשר מתו ברומניה בדור הולך, נשכחו הם ופעליהם וספריהם וכתביהם הנשארים אחריהם, או התעתדו לשכחה ולאבדון, על פני בניהם החיים אתנו היום…

בארצות האחרות, מקום מושב רַבּת בני עמנו, לא עצרה ההשכלה כח לכבות נר התורה, היושבת באיתן, המיֻסדת משנים קדמוניות, וכעבור רוח פרצים במערכות ישראל, התכנסה תורתו־הורתו אל חדריה, אל בתי מקדשהּ המעטים, שם נשארה לה שארית ושם תחליף כח במסתרים עד בא עִתּהּ לצאת ולהגלות ולשכון כבוד בתוך עמה כקדם. אך ברומניה, ששם היו מעינות התורה גם לפנים מעטים ודלים כמי השלֹח ההולכים לאט, כמעט דללו וחרבו כלם מפני רוח ההשכלה אשר נשבה בם. וההשכלה – היא השכלת עם הארץ, כי עִמה מקור חיים… ותרבות הרומנים כלה עודנה אז חדשה ומצערה ופריָה סמדר, בלי היות בו כח לרומם רוח ולקחת נפשות. ככה השחיתו הפורצים העולים לפנינו את דרך העם ויריקוהו מכל משא־נפש ויקחו את רוח קדשו ממנו עד היותו להמון רועי רוח ומרדפי ריקים – כעם הארץ, מוֹפתם.

ועל הריקות הזאת, מורשת ההשכלה הכוזבה, נוספו עוד מעט הסבות המתהפכות עלינו מן החוץ: גזרות ומצוקות וחקי עמל, אשר הביאו מהומה ומבוכה בחיי המוננו וישדדו רבצם ויובישו מקורות מחיָתם ויאלצום להעתיק את ילדיהם מאהלי התורה וללמדם לשחר לטרף מימי שחרותם.

ובהשקיפנו עתה על פני החלקה אשר בין הקרפתים ובין הדאנוי, – יֵרָאה לנו המון ישראל יושב הארץ כגוף, אשר אבריו הולכים ומתפרדים מראשו ועד רגליו, ובהתפרדם והיתה תנועה ונשמע קול רעש; ואולם, אהה, לא זאת התנועה ולא זה הרעש, אשר ראה ואשר שמע החוזה לפנים כאשר קרבו העצמות היבשות, אשר על הבקעה, אחת אל אחת לשוב להיות לגוף אחד!…

מלבד רבת העם, יש לנו אנשים מעטים המגביהים לשבת במערכות החברה: עשירים אילי הכסף, חכמים, רופאים, תופשי עט, מהנדסים ועורכי דין. המעטים האלה הנם באמת “שוכני מרומים”, רחוקים מעמם ומכל חפציו ומשאות נפשו ואך בתוך עם הארץ יבקשו להם מהלכים. גם כי תהיה משרה על שכמם באחת הקהלות או באחד המוסדות, לא יתכבדו עם עמם, כי אם מכבדים הם את העם בעיניהם, וכי ישא לבם אותם “להופיע” אל אחת החגיגות או ליום זכרון, חנכת בית או מוסד, ובאו ונראו בכבודם ונאמו נאום – ונַעלוּ מעל הקהל. “להשפיל” שֶבת בתוך עמם, להיותם לו רועים נאמנים או אחים לצרה, לצאת ולבא לפניו ולכלכל את דבריו ברוח היתרה אשר היתה להם למנה שכם אחד על שאר עמם, – לכל אלה אל תנשאו את נפשותיכם ואל תקַוו לאנשי המעלה, שלא שם המקרה חלקם כמונו וגורלם – בתוך המוננו!

אילי הכסף, אשר בגללם השנאה והלחץ הולכים וחזקים על אחיהם ועמם, יושבים שקטים ושאננים ולא ישמעו גערה, כי “הון עשיר קרית עֻזו”; גם הפרעות אשר פרעו האכרים וההמון ביהודים בתקופת האביב 1907, בגלל עשירינו חוכרי האחוזות, הביאו הרס וחרבן על דַלת העם ולא על העשירים. כחדש ימים לפני היות הפרעות, נשא הִרֶט – שר ההשכלה אחרי כן – מדברותיו בגַלַץ ואמר: “לוּ חכמו השכילו אכרינו, כי עתה לא נתנו קֹמץ יהודים למשל בם ובאדמתם, לשפוך את ממשלתם על מדינת מולדובה כלה ולמֹץ גם את מח עצמות האכר הרומני האמלל”. האכרים, אשר מלאו את האולם, הריעו לו בקול מצהלות ומחי־כפים – וילכו ויעשו אחרי כן את מעשי הפרעות הנודעות, – וקֹמץ היהודים ההם, חוכרי האחוזות, עודם יושבים על מקומם ועל אחוזותיהם בשלום ו“מושלים בכל מדינת מולדובה” כקדם. והם וחבריהם את מכאובי עמם לא ידעו ובדבריו לא יתערבו ומכחם לא ישחדו בעדו. אך הענק יעניקו מהונם פעם בפעם למוסדות זרים, גם לבנין בתי כנסיה⁴ לנוצרים ועוד “צרכי צבור” כאלה פתוחה ידם תמיד – ראשונים לכל הנדיבים בני עם הארץ. לפני שנות מספר יסדה המלכה בית אֹסף ילדים עורים בשם “קרן אורה” ויקראו וישמיעו נדבות למוסד הזה ועוד מעט ויהי כסף התרומות יותר משש מאות אלף פרנק. ואת רֹב הכסף הזה נתנו עשירי היהודים, אשר יסדו ועדים ויעשו תעמולה גדולה בכל הארץ וירימו תרומותיהם לאלפים ולרבבות בשמחה ובצלצלי שמע, עד אשר היו למלה לכה"ע צוררי היהודים המה והמוסד “המתיהד” הזה, לאמר: היהודים קופצים בראש בכל מקום ובכל ענין למען נקר את עיני האנשים…

ביחוד מרבים היהודים הספרדים, אשר עלו למעלה בסלם־החיים, להתנכר אל עמם ולהתרפק על עם הארץ בהרימם למוסדותיהם תרומות־כסף גדולות פעם בפעם. כאשר היו עושים לפני דור אחד בעוד היות השנאה לישראל ברומניה בראשית דרכה, כן הם עושים גם היום אחרי אשר התגלעה השנאה הזאת בכל תקף ובכל פנות העם והשלטון עד גבוה מעל גבוה. בשנת תר"ל (1870) התנדב השלחני הספרדי בבוקרשט, הלל מנוח, ארבעה ועשרים אלף פרנק לקרן קימת לצרכי התרבות הרומנית, ועד היום עלו הקרן עם הרבית לסך ארבע מאות אלף פרנק. גם שלחני אחר, חלפון, השאיר עזבון־כסף גדול לאוניברסיטה הרומנית למטרה הזאת⁵.

הרופאים היהודים, אשר לא נשמע שמעם במחנה ישראל, ואשר גם המה להם לא יתחברו לאגודה אחת, השמיעו גם הם יום אחד קול רעש – רעש העצמות היבשות. בקיץ 1909 היה הדבר, כאשר נועדו הרופאים מכל הארצות לכנסיה גדולה אל בודפסט באונגריה והרופאים הרומנים מאנו לבא לקול הקריאה וגם הביעו, בספר זכרון אשר הוציאו, את תלונתם על האונגרים הלוחצים את בני עמם היושבים תחת שבטם. אז מהרו חבריהם היהודים – אשר חקי “הזרים” מגבילים אותם מסביב לאין מחיה ככל “בני אמונתם” ואשר זה מעט, בעוד היותם תלמידי האוניברסיטה, הרחיקום חבריהם הרומנים מבוא בקהלם ומהסתפח באגודתם – ויצאו לרקוד לקול חלילם ויחתמו שמותיהם, 178 במספר, גם הם על כתב התלונה ההוא!…

אנשי החכמה והמדע נושאים נפשם אך אל משמרת פרופסור (ויהי אך שלא מן המנין) וזה כל ישעם וכל חפצם. נקל להבין, כי המעטים אשר יפתחו לפניהם דלתים, עליהם להיות מצוינים בחכמה ובכשרון יותר מחבריהם הרומנים וגם – רומנים יותר מהם. אם המירו או אם עוד לא המירו את דתם – עם עמם אין להם עוד כל דבר, מלבד אשר יכבדונו לפעמים מעל עמודי כה"ע הכלליים במשפטם המחֻכם על “חלומות” הציונים והציונות בסגנון סנבלט וגשם וטוביה! “מה היהודים האמללים עושים, וכו'”.

ובעוד פליטי ישראל אלה מתדפקים על דלתות השכנים ומתקדשים ומטהרים למען האסף אל גבולם, הנה בתוך עמם, ששם יכלו להיות לכבוד ולהועיל, דרושים מורים מתֹארים – ואין. ועל הקהלות לשכור מורים נוצרים הדורכים על במותינו ברגל גאוה ועושים עם התלמידים, נותני לחמם, בשנאה ובשאט־נפש כמשפטם בבתי הספר שלהם.

אנשי העט גם הם מקדישים את עבודתם ואת כשרונם לכל דברי הארץ והעם, אשר הם יושבים בתוכם, אף כי נבזים ושפלים המה להם ככל המון היהודים (באגודת הסופרים הרומנים לא יבא, על פי חקיה, כל סופר יהודי), ואף כי יש אשר ישמעו מוסר כלמתם מפי צוררינו המוכיחים אותם על התעלמם מעצמם ומבשרם לעבוד עבודתם־נכריה. בראשית השנה הזאת היה “ענין פוֹרן”, אשר הרעיש את דעת הקהל הנוצרי והיהודי ימים רבים. סופר יהודי צעיר, איגן פורן, כתב מאמר במכ“ע רומני, אשר בו נטה קו בקרת על אחדים מן “העושים” בספרות הרומנית בדור הזה. ותגעש ותרעש הארץ ואגודת הסופרים הרומנים דרשה מבית הנבחרים, כי ימנעו מן הסופר הזה את משפט־האזרח, אשר שאל בעת ההיא, וכתבי העתים הביעו רוחם עליו ועל היהודים כלם (כי כל ישראל ערבים זה בזה – בעיני הגויים…) זה בכה וזה בכה. אך מכל דבריהם נמרצו דברי סופר אחד רומני, אשר כתב אז במכה”ע “Cumpana” לאמר: “ומה, האין גם להם עם? הלא יקרא להם קול ממעמקי נפשם, ממקור דמיהם, להודיעם את חובתם להמונם הנע ונד תמיד? האין עליהם, על פי מולדתם, החובה להשכיל ולרומם את רוח המוניהם האובדים והנדחים בירכתי מולדובה? האין להם בתי ספר, אשר יורו בם, האין להם שפה, אשר יכתבו בה את דבריהם, האין להם אלהים, אשר יעבדו אותו? ומדוע זה תמיד יתכחשו לאבותם ולעמם, ומדוע אך יתחמקו לברוח מעדרם כצאן אובדות? הוי, מה נבזים ונמאסים בעינינו בנים כחשים כאלה ומה מעט יֶהמו מֵעֵינוּ לעוזבי הדגל האלה, הזוחלים ובאים לחסות תחת כנפי איש מעם אחר, למען יביאם ויטעם על אדמה חדשה השמנה מאדמתם המה ואכלו מטוּבה, תחת אשר ירימו ראשם ופניהם בגאון להלחם מלחמת אחיהם ועמם”.

הדברים הנכוחים האלה היו כמכת־לחי לא רק לצעיר היהודי ההוא לבדו, ואנשים מעורכי כת"ע יהודים בלשון הארץ נפתלו, התפתלו עם מגיד־פשע זה להשיב על תוכחתו, אך לא יכלו לחלץ נפשם ונפש רעיהם מכֹּבד משָּׂאָהּ…

עתה נרדה ממרום “הרים גבנונים” אלה למטה אל העם ונחזה בו.

העם לשתי מחלקותיו, הסוחרים ואנשי המלאכה, גם הוא אין שלום בעצמיו ולא נחת בו למתבונן אליו. אנשי המלאכה היו לפנים נבזים ושפלים בעיני הקהל, וכן היו בעיניהם. כי התורה היתה אומנת ושעשועים לבני ישראל מנֹער ועד ימי הבַּחרוּת והיא לבדה היתה קנֵה־המדה ליקַר־ערך איש ואיש. טוֹבי השכל היו יושבים בצלה ונהנים מזיוה עד אחרי החתונה, עד שום אותם חותניהם לסוחרים ולאנשי מעשה, וחסרי־הלב, אשר לא צלחו ל“מלאכת שמים”, נִתּנו מנֹער למלאכה; ותהי המלאכה כאות־קין על מצח בעליה – אות כי נופלים המה לחכמה ולמדע מרעיהם הסוחרים אצילי הרוח. אך אחרי אשר חלפה הלכה לה אהבת התורה מקרב העם, שֻׁלחו הצעירים מנעוריהם אלה למסחר ואלה למלאכה ואלה אל בתי הספר לעם – איש לפי טעמו או לפי אשר תשיג ידו; ובכן אין עוד היתרון ההוא, יתרון החכמה מן הסכלות, כי גם הסוחרים אשר אינם עוד מבני “המהלך חהדש”, לאמר: חניכי המסחר מימי היַלדוּת, ישליכו אחרי גום את התורה ואת ההשכלה העברית, אשר היו אמונים עליהן מנֹער. וזה מקור הקנאה והשנאה ודברי הריבות ברֹב קהלות רומניה: אנשי המלאכה הרימו ראש ושאלת “למה תתנשאו?” בפיהם, אחרי אשר הסוחרים אינם עולים עוד עליהם בדעת התורה, – ובתי קפה וקלפים ויתר הענינים הנכבדים, אשר ישעשעו נפשם אחרי התנערם ממעשיהם ומעצבון ידיהם, יש לאלה ולאלה, איש ברחובו.

את ילדיהם יגַדלו ללא דעת היהדות. נתון יתנו אותם אל החדר “בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי” – כבן ארבע שנים או גם לפני זה – למען הניח לאֵם הבנים ולבל יִגדַל פרע… אך את שתים או את שלש השנים הראשונות האלה, שבהן יביאו את צואר הילד הרך בעֹל תורה ללא הועיל, יגרעו מחנוכו אחרי כן בעת היותן דרושות וגם פוריות הרבה יתר מאד: כי גם בטרם ימלאו ימי לקחם בבית הספר העברי (ששמה יבאו מקץ היות להם, כדת הילדים, ההכנה הדרושה בחדר, שתים או שלש שנים…) ישלחו עויליהם למלאכה או לבית מסחר – וישמחו כי יפרקו עֻלם מעל צוארם. הנער יבא בקהל החניכים ואז – “עזבו כל תקוה”, הקץ להשכלה עברית או כללית! כי הבעלים מחזיקים בחניכיהם היוצקים מים על ידיהם, כל היום ואשמורה בלילה – עד השעה התשיעית ויותר, עד כי אין כל יכֹלת להם להוסיף לֶקח על המעט אשר למדו בבית הספר בטרם ידעו בחור בטוב. כותב הטורים האלה נסה בעשרים השנים האחרונות ליסד שעורי ערב לתלמידים יוצאי בית הספר בערים שונות, אך כל מאמציו נֻפצו תמיד אל אבן־הנגף הזאת ולמוסד הטוב והנחוץ הזה לא היתה תקומה בארץ.

והסוחרים רֻבּם יתנו את בניהם אל בתי הספר לעם, תחתיים ושניים, כי מצבם וכספם יפתחו לפניהם דלתים. ואם המורים והתלמידים “חבריהם” ישפכו עליהם ועל אבותיהם ועל העם היהודי כֻלו בוז וקלון בכל עת, ואם גם ילחצום ויכום ומררו את חייהם, ואם יתעללו בם לתחוב אל פיהם בשר החזיר וכל שקץ, ואם יאַלצו אותם המורים ללמוד את פרקי הדת הנוצרית, ואם יתנו להם לקרא לפני הקהל בימי החגיגות אשר לעם הארץ, שירים “לאומיים” השָׂמים את היהודים ללעג ולקלס, – אין רע, כל זה שׁוֶה להם: “הלא על כן אך יהודים אנחנו” – בזאת יצטדקו היהודים האלה “אנשי המעלה”, אשר יכרעו וישתחוו לפני כל גוי קטן וילכו בגאוה ובוז עם היהודים אחיהם, אשר אין להם די כסף באמתחתם כמוהם.

הנערים האלה יִגדלו להיות אנשים בצאתם ובבואם ויהודים – רק בשֵׁם; ואם יתנו להם גם מעט לֶקח עברי בביתם, ילמדו די יכֹלת לקרא “קדיש” אחרי הוריהם “לאחר מאה שנה”. וכבר ישנם גם ילדי־חמד, אשר יקראו את הקדיש במות אביהם מעל הגליון בכתב רומי ואבי המת או חותנו, זקן חרד ויודע תורה, עודנו חי – לראות במוֹת היהדות בביתו על פניו…

הקריאה העברית, המלה העברית הולכת הלוך ושוב מבתי ישראל. האבות קונים וקוראים כלם – גם החרדים – כת“ע היוצאים יום יום בלשון הארץ והבנים – גם “ספורים מרעישים” או חוברות סוציאליות וממלאים כרֵשָׂם מעדניהם ושואלים ודורשים בצאתם ובבואם בענינים הנכבדים, אשר ימלאו כה”ע או החוברות והספורים האלה את אשפתם מהם; למכ“ע עברי ולספר עברי אין חותם ואין קונה ואין קורא מהם גם אחד ממאה. במסבות כאלה יגדלו הבנים לעיני האבות, הטובעים ביוֵן מצולת החמריות ובשעשועי בתי הקפה עד מעל לראשם, והיו לסוציאליסטים “אוכלי” הציונים והציונות ומרַדפי אמרים ו”תורות" העוברים מפה אל פה בקרב הצעירים האלה שנות מספר – עד היותם לאנשי מעשה או לרועי רוח כאבותיהם…

אך הפצע האָנוּש בחיי החברה והעם, הנוגע עד הלב והנפש, הוא חנוך הבנות, אשר גם בעוד היות מחנה ישראל כלו בית־מדרש אחד לתורה ולתעודה, היה החנוך הזה מָפנה אל החוץ ועשוי לתת את העולם בלבן (למען היותן לעֵזר לבעליהן, ההוגים בתורה יומם ולילה, בכלכלת הבית והנהלת העסקים). לאלה מזוֹרה הרשת בכל ערי הארץ הגדולות: בתי ספר לנזירות הקתוליות או לפרוטסטנטים האנגלים בעלי המסיון, אשר רֹב התלמידות המבקרות בהן בנות ישראל הן, עד כי יכול יכלו ליסד, בכסף היהודים השוטף אליהם מכל עבָרים שנה שנה, המון בתי ספר תיכונים לבנות, טובים וערוכים בכל; כי גם אחינו יושבי הערים הקטנות שולחים את בנותיהם אל בתי הספר האלה, איש בעקב אחיו ואשה אחרי שכנתה, למען תת להן “חנוך טוב”… החנוך הטוב הזה ראה ראשית לו ברומניה לפני חמשים או ששים שנה, בעת אשר יסוּד בתי ספר יהודים לבנים נחשב כפרץ בחומת הדת והבתים – כבתי התֹּפת הטמאים, אשר כל באיהם לא ישובון; וכבר הספיק להקים “אִמוֹת בישראל” בכל עיר ובכל מעמד, וביחוד במעמד הסוחרים, – אִמות השוררות בביתן בכח השכלתן ומנצחות על חנוך ילדיהן על פי דרכן להוליכם “קדימה” הרחק מאד מרצון בעליהן המתבוללים גם הם בדעת או בבלי דעת, אך לא כבה עוד זיק היהדות מנפשם. כי אמנם תחת ההתבוללות המבֻקשת, הצעקנית אשר היתה לתורת־חיים לפני דור אחד או שנים, באה עתה התבוללות חרישית, בלי דעת וחשבון, החותרת בחשך ומקרקרת מעט מעט כל מוסדות רוח ישראל, – ואשר על כן היא רעה ומסֻכנת הרבה יותר מן הראשונה. והחנוך הזה נתן פרי ישַׁוה לו, ועתה רחוק, רחוק למצא גם בערי מולדובה הקטנות, גם בבתי החרדים והחסידים המסתופפים בבית “היהודים הטובים” ומלקטים תחת שלחנם, נערה עבריה אשר לה שם יהודי ואשר לא תבוש לדבר יהודית ואשר תדע או תמצא חֵפץ כמעט קט בעולם היהודים והיהדות.

במסבות כאלה ירד גם המוסר העברי אחורנית וגם הנה נתנו דרכי החיים החדשים אותותיהם לרעה בכח־חיָתנו, אשר היה תמיד אמיץ מאד, כאשר נראה בשנים האחרונות בערך הנולדים והמתים בבני ישראל לעמת עם הארץ…

ו. הציונות

הציונות או חבת ציון נגלתה ברומניה ראשונה בשנות תרמ“א – תרמ”ב, בעת הִוָּסד ביד אחינו ילידי הארץ הזאת שתי המושבות זכרון יעקב וראש פנה; ואז כבר התנודדה כנסת ישראל בין רעיון ההתבוללות בעם הארץ וראוֹת חיים עִמו בכל מחיר ובין התעוררות העם להחיש מפלט ליהודים וליהדות יחדו. ויהיו חובבי ציון מזה מוסיפים עז ותעצומות גדולות לכלות את דבר התשועה אשר החלו לתת לעמם, ובני המערכה האחרת מזה מוסיפים להתיצב מנגד או לצאת לשטן בכה“ע לכל התנועה הזאת, להטיף להתבוללות שלמה ולתרגם את כל סעיפי הלקח העברי בבתי הספר רומנית “למען שׂוּם ידים לילדי היהודים להתבולל בילדי עם הארץ” (הקול הקורא אשר פרסמה “האגודה להוצאת ספרי למוד עברים־רומנים”, בוקרשט, 1883) וכאשר נסה לופץ לפויא לפתוח שערי ספרד ארצו ליהודים (1886), צהלו משכילינו ההם לקראתו וימהרו ויעוררו במכתבם־העתי את היהודים בני רומניה על התשועה הגדולה הזאת, הנשקפה להם מארץ השפנים, וישובו גם להפוך ידיהם על “חלום” ישוב ארץ־ישראל ועל “הנדחים” אחריו לבטל אותם כעפרא דארעא (ואז כבר פרחו שמונה מושבות בארץ־ישראל!). ובהתעורר הרוח בקרב צעירינו תלמידי בתי הספר הגבוהים באוסטריה וייסדו את האגודות הלאומיות “קדימה” ועוד, יצאו המתלמדים העברים ברומניה להשליך שקוצים, במכה”ע אשר לצרינו, על העם היהודי ועל היהדות ולדרוש להתבוללות כלה ונחרצה בעם הארץ (1886 בבוקרשט, 1890 בבוקרשט וביאסי).

ועד חובבי ציון בגלץ עוד התחזק על עָמדוֹ ועל משמרתו תחת פקודת העובד החרוץ שמואל פינילש, עוד נסה להעיר ולעורר את האהבה לציון, עוד קָבַץ על יד תרומות כסף בערי הארץ למען יסד מושבה חדשה על אדמת הנדיב בנימן רוטשילד, אשר קמה לו למקנה בעבר הירדן; אך המחשבה הזאת לא יצאה לפעל והדברים התנהלו בכבדות והתהפוכות, אשר הזכרתי אך מקצתם, הוסיפו להגלות בכה ובכה ולקרוע את מחננו לקרעים ולרַפות כל ידים. עד שקם הרצל וישא נס ציונה ויפח באִשו רוח חיים חדשים בכל המעשים והעושים. הציונות החדשה וגם ועדי חו"צ ברומניה ובארצות אחרות כָּפנו שרשיהם אל תחת הארז הגדול הזה. ההסתדרות החדשה התכוננה בהנהלת ועד־גַלַץ ועברים יצאו מן החורים אשר התחבאו שם ויתנדבו לעבוד את עבודת הקֹדש, עבודת התחיה, בעיר ועיר וישמיעו על השקלים ויאספו מאת העם את התרומות למוסדות הציונות, ואגודות צעירים ובאים בימים, אנשים ונשים, נוסדו השכם והוָסד בכל עיר ועיר שנה שנה מאז ועד עתה – כאשר נשמע בקהל ונכתב פעם בפעם על עמודי כתבי העתים…

ואשר היה אחרי כן, הלא יבינו הקוראים גם בלעדי אגיד. האופן שב קל מהרה: המתנדבים בעם שבו איש אל חורו ואיש לבצעו, גם לא עמדו על המשמר עד אם בצעו את מעשיהם אשר החלו לעשות (רֹב החותמים על המניות למוסדות־הכסף הציוניים, לשלם לשעורים, לא שלמו את הנותר – מאין דורש). ראשי הציונים בעיר ועיר היו מעט מעט ל“בשר שנתעלם מן העין”; האגודות, וביחוד אגודות הצעירים, צצו וחלפו כחציר גגות, לא היתה להן תקומה ולא נשארה להן שארית, עד אשר בעוד מעט לא היו בכל ארץ רומניה כי אם אגודות מעטות מאד העובדות לציון עבודה נאמנה ונמרצה או, יותר נכון, אשר אנשים יחידים בעלי נפש נדיבה ולב ער, עובדים בשמָן את העבודה הזאת. בכלל התכנסה כל העבודה הציונית ברומניה באספת “שקלים” ופרוטות, – דבר הנעשה ביד יחידים. יש אשר נראה בכה"ע עיר פלונית או קהלה אלמונית מתנוססת במכסת כסף התרומות; אך היודע את מצב הדברים מקרוב הוא יֵדע כי אין פה לא עיר ולא קהלה ציונית: במקום ההוא יש שנים או שלשה ציונים השוקדים על קבוץ הכספים – ובני ישראל נתבעים ונותנים ולבם בל עמם… הזקנים והצעירים בעלי השכלה גבוהה, ראשי הקהלות, גבאי בתי הכנסת, רֹב הרבנים, החסידים, החרדים והמתבוללים וגם הצעירים והצעירות מקרב העם – כלם עודם רחוקים מן הציונות ומכל משא־נפש לעמם. גם ראיתי אנשים, אשר היו נאמנים לדגל ציון בעוד היותם אנשים פרטיים, וכאשר נבחרו לעמוד בראש הקהלה, עזבו את ציונותם אחרי הדלת והמזוזה לחדר הקהל ולא יוסיפו עוד לדעתה בשדה־עבודתם החדש; כאשר יעזבו הסוציאליסטים הצרפתים את דעותיהם בבואם לעמוד בראש הממשלה…

וגם בדרך־המעשה האחד הזה, אשר בו תגלה הציונות ברומניה, תראינה עינינו אך קטנות: אין נדיבים גדולים, אין מעשים כבירים ואין תרומות גדולות – ביום שידֻבּר בציון ובישועת ישראל. באחת הערים הקטנות, מחוז פיאטרא, יצא דבר מפי המשגיח על בתי הספר לעם במחוז ההוא – וימהר עשיר יהודי מיושבי העיר ויתנדב מאה אלף פרנק ליסוּד בית־ספר למסחר, רק אם יֵאוֹת שר ההשכלה לקבל אליו תלמידים יהודים בלי ההגבלות הנהוגות. ובשנה הזאת (תרע"א) עברו בערי רומניה בוריס שץ ופרנץ אופנהימר, וגם חרדו לקראתם גדולי אחינו בבוקרשט, ביאסי, בגלץ ועוד ויקראו לכבודם אספות וינאמו נאומים ויתעוררו לאסוף מאת כל נדיב לב תרומות כסף ל“בצלאל” ולמושבה החדשה אשר תוסד על פי תכנית אופנהיימר, – ואחר עברה כשנה שלמה ולא נאספו גם אלפים אחדים בכל הארץ…

הציונות אֵחרה לבא ברומניה אחרי רדת התרבות העברית, יסודה ומקור חיָתהּ, עשר מעלות אחורנית, – זה פתרון כל המראה המעציב הזה וזה מקור הרעה כלה.

הקריאה אשר קרא הרצל, שהיה רחוק מן התרבות העברית, ברוח אלהים אשר נוססה בו, ואשר קראו ברומניה זה ימים ושנים השכם וקרֹא בכל דרכי הקריאה ומעל כל במות הקהל, אנשים היודעים את התרבות הזאת והקרובים אליה, על פי דעתם והַכָּרַת־לבם, לאמר: שובה, ישראל, אל היהדות בטרם תשוב אל ארצך, – הקריאה הזאת לא היה לה שומע עד היום מאת הצעירים ומאת העם; ואם יש אשר ישימו הצעירים באגודותיהם – אשר כימי הקיקיון ימיהם – לב גם לדברי ספר, לתורת הציונות, לתרבות “עברית”, לא יבקשו להם את התרבות הזאת ממקור ראשון, ממקור ישראל, כי אם מכלי שני שאינו מבשל ואינו מחמם – מתוך קריאה ז’רגונית או רומנית. על כן כל הדברים יגעים וכל התחבולות אשר יאחז בהן ועד האגודות הציוניות לרומניה בגַלַץ – השוקד על עבודתו ועל משמרתו בכל מאמצי כח – וכל עמל הנואמים לציון, ילידי הארץ או ילידי חוץ, היוצאים פעם בפעם מטעם הועד או לרצונם להעיר ולעורר את הקהל הנרדם, לא יעשה פרי.

ובכל זאת חלילה לי לגזר אֹמֶר כי “הכל סג יחדו נאלחו” וכי לשוא יעמלו “להחיות נפשות אשר לא תחיינה”. כי אמנם בעד הערפל נשקפות כה וכה קרני אורה, פתח תקוה לימים הבאים, ואולי גם לימים הקרובים לבא. עוד יש בכל המפלגות, מקצה העם ועד ראש מרומיו, אנשי־רוח בעלי משא־נפש, אנשים המבקשים להוציא מן הרקבון הזה זרע לתחית העם והיהדות וגם נסיונות ומעשים, הערוכים לעמת החפץ הזה, לא יחסרו. אמנם, מעטים האנשים והמעשים והנסיונות האלה, “קו לקו קו לקו, זעיר שם, זעיר שם”; אך הלא על כן “גוי קו־קו אנחנו: מקו לקו קוממו שממות־עולם ובנו בנין־עד” (ביאליק).

ג. למועדים

מאת

מנחם מבש"ן

---

לִזְמַן חֵרוּתֵנוּ

מאת

מנחם מבש"ן

האביב הנה זה בא לחדש פני אדמה ועמו – חג הפסח, ראשית חגינו, יום מועד, יום מנוחה, יום חשבון־נפש לעם; וכאשר יעמוד ההֵלך פעם בפעם להנפש מדרכו הארֻכה והשקיף על מסעיו ועל מוצאיו ושם עינו על ימין ועל שמאל והביט לפניו ולאחריו, כן נסיר אנחנו מלבנו למועד הזה את כל העמל והתלאה ואת כל סבלות חיי יום ונשימה עינינו ביעָף על תחנותינו בדרכנו הארֻכה והקשה – על חגי פסחנו אשר חַגוֹנו בעתים שונות ממצרים ועד הֵנה.

הנה הפסח הראשון.

ולעיני רוחנו עם יוצא ממצרים, משתפך כשטף על פני הישימון, המון רב ועצום, כמהו לא ראה המדבר מעודו; הנשים מלֻבשות בגדי חמודות, שָׁנִי עם עדיים, אשר השאילו אותן שכנותיהן ורעותיהן המצריות לשום עליהן ועל בניהן ובנותיהן, והגברים לבושים בגדי חֹל, בגדי עֹני, כמו זה עתה הסירו שכמם מסֵבל, כפיהם מדוּד, וכליהם כלי גולה, ומשארותם צרורים בשמלותם, עמוסים משא לעיֵפים, אך קומתם קומה ישרה ועיניהם מפיקות בטחון ובפניהם ילין עֹז.

מי זָקַף כפופים, חִזק ידים רפות, האיר עינים דועכות מעֹני ומרֹב עבודה? מי יצק פתאום רוח גבורה בלב ההמון הזה, אשר זה תמול הואיל הלך אחרי צו, וימריצהו להתפרץ מפני אדוניו, להסיר שבט הרֶשע מעל גורלו, לפַלס לו בנפשו נתיב לחיים חדשים?

מה כבדה המלחמה על משה איש האלהים. לא רק עם פרעה ושריו, כי גם עם העם “למוּד שבט ושוֹט”, בנסותו אליהם דבר להוציאם מעבדות לחרות, ומה רב עמלו ומה נשגב פעלו מֵאָדם בגשתו להפוך את ההמון הזה לעם חזק, מוּצק, ערוך בכל, עד אשר בימי דור אחד היו מראהו ומערכותיו וסדריו הנפלאים לרוח שירה לאחד החוזים הנכרים ולברכה ולתהלה בפיו, אשר לא כלבבו וכנפשו! בתחבולות עשה משה עם העם הזה, אשר לא חפץ בחיי חפש ולא יכול לעזוב את סיר הבשר ואת הבצלים ואת השומים ואת שבט הנוגש: דרך שלשת ימים נלכה במדבר ונזבחה לה' אלהינו. רק שלשת ימים… טעמו וראו רגע אחד את החפש ואחר, אם טוב בעיניכם, שובו אל אדוניכם והתענו תחת ידיהם… והם טעמו, ראו – ולא שבו עוד. מָשכֵנו, משה, אחריך נרוצה, המדברה, היָמה, לקצוי ארץ רחוקים, למלחמה עם גוים רבים ועצומים – רק לא לשוב לחיי עבדות.

ויעשו בני ישראל את הפסח הראשון במועדו, במדבר – בארץ החפש, תחת שמי ה'.

לא אכלו למעדנים, לא שכבו על ערשות רעננות ולא שתו היין הטוב; לא היה להם בלתי אם לחם עֹני, עגות מצות מַאפה־שמש, מעט בשר צלי אש, ומרורים רבים, אשר העלו אותם בקרבם, ממצרים, מימי ענים וסבלותם. אך הלא חג החרות היום להם, חג־החרות הראשון, אשר הגיעו אליו אחרי שָׂבעם המה ואבותיהם, ימי עני ומרודים ועבדות ושפלות מאתים ועשר שנים בבית עבדים, ומה להם עוד? מה תחסר הצפור, אשר נמלטה מפח יוקשים, ומה בקשתה עוד מלבד שמש ורוח צח ומרחב־יה?

הימים הקיפו, הנודדים עברו את ראשית דרכם, את הצעד הראשון בדרך החיים, תם המדבר ותלאותיו, המדבר ומסותיו, והעם בא אל ארץ נושבת; בא, ראה, נצח, – בא אל הנחלה אך לא אל המנוחה: כל ימי השופטים וגם אחרי כן, היה עליהם לעמוד על חרבם, להלחם על נפשם, על ארצם, על תקומתם עם אויבים רבים ועצומים, אשר סביב שתו עליהם, ואשר גם גברו עליהם פעמים רבות ויכבשום וירדו בם, והימים הראשונים הטובים, ימי העלות ה' את אבותיהם ממצרים באותות ובמופתים גדולים, היו להם רק זכרון כהה, אשר עליו יספרו אבות לבנים כשמועות רחוקות מני קדם: העת להם עתה לחֹג את חג החרות בשמחה ובטוב לבב והמה עבדים על אדמתם, עשוקים ורצוצים לאין מנוח ולאין תקומה? ולא נעשה פסח בישראל (או לא נעשה ברב עם ובהדרת מלך) כל ימי השופטים וימי המלכים עד ימי יאשיהו, אשר נסה, ולא עת, לחדש את רוח העם ולהשיבו לקדמתו בכח זכרונות ראשונים מימי הנצח וההוד, הנזכרים והנעשים ברב פאר והדר.

גלגל הזמן שב על סביבותיו וישראל גלה מעל אדמתו גולה אחר גולה, התגלגל תחת שואה בין עמים ומדינות, יצא מרעה אל רעה ומדחי אל דחי, עד הגיעו אל תכלית הלחץ והבוז בימי הבינים בארצות אירופה, אשר הכהנים והנזירים הנוצרים שפכו עליהן רוח עריצים וחשכת מצרים. ואותו, את העם הקטן הזה, אשר נצלו אותו ויבוקקוהו ויגזלו ממנו גם את ארצו גם את תורתו גם את חיי רוחו, – הבדילו לרעה ולחרפה, סגרו במכלאות־אדם, השיבו עד דכא, ובימי הפסח סגרו עליהם שבעתים, לא יכול איש יהודי לצאת החוצה לא לראות ולא להרָאות. לך, עם ישראל, בוא בחדריך, סגור דלת וחַלון, חתום בעד אור־שמש יומם ובעד כוכבים לילה, בוא בחשך ושבה דומם ושומם בימי חגיך, כי גדול עונך מנשוא. כי עם קשה־ערף אתה, עם המתאמץ להאיר אור על הארץ, לפקוח עינים עורות, להמשיל צדק ומשפט ומישרים, והיה כעם ככהן, כקטן כגדול, כשוע כדל. וכל זה איננו שוה לנו הכהנים והנזירים, עבדי אלהי האהבה והחסד והרחמים, המבקשים לדכא תחת רגלינו עמים ומלכיהם ולנהוג אותם חשך ולא אור, למען השתרר עליהם לכל אַוַת נפשנו. על כן הבָּדלו לרעה ולקלון, הבדלו מאדם ומעיר, מאלהים ומתפארת שמיו ומתנחומות חגיו ומועדיו, – הבדלו ודעו, כי אשר לו הכח והעז, לו הארץ אף לו השמים!

מני אז היו חגי ישראל להם לחגא ובימי הפסח, ימי האביב והאורה והשמחה לכל אשר נשמה באפו, יבאו בחשך, יֵחבאו בתחתיות ארץ, להִסָתר מפני אויב ואורב, אשר פעמים רבות חדרו להם גם שמה וישימו את ליל חגם לחרדה. אך את אלהי מעוזם לא שכחו ואת חיי גדשם לא עזבו ומתקותם לימים טובים לא נואשו: עָבדו את ה' ביראה ויגילו ברעדה. חג הפסח היה גם בצוק העתים ההן “זמן חרותנו”; עבדים היו בגוִיתם, אך חפשים ברוחם; עשוקים ורצוצים מחוץ, אך שלמים עם נפשם ועם אלהיהם, כי ידעו עם לבבם כי נעלים הם לאין ערוך על צורריהם ולוחציהם ויקבלו בדומיה את אשר נטל עליהם וישאו ויסבלו וישאו נפשם לאל מושיעם, לאל מוציאם ממצרים.

ימי החשך עברו, עמי הארץ היטיבו את דרכם עם בני ישראל, הוציאום ממסגר, הרחיבו להם מעט, היו להם כמרימי עֹל על לְחַיהם – אך חֹפש אמת, צדק ומשפט שלֵמים, זִכּוּי אשר אין אחריו מאומה, עודם מהם והלאה. בְּתִתָּם שווי זכיות ל“עם קשה־ערף” זה, אשר נלחמו אליו מאות שנים ולא יכלו לו להסירו מדרכו, דִמוּ לו להטותו בדרך טובה, כי יעזוב מעט מעט את דתי אבותיו ואת זכרונותיו מקדם והתבולל בשכניו להיות כמוהם. וכל עוד לא באה תקותם, ואף כי במקומות אשר תקותם עודנה רחוקה מהם, עוד לא הונח לישראל ועוד לא סרה השנאה העצורה כאש לא נֻפח ועוד החקים והמשפטים הטובים חרותים על הלוחות אך לא בספר החיים, חָרות ולא חֵרות, ועוד טרם יוכל לחֹג את חג פסחו, חג החרות, בשמחה ובטוב לבב. ועם רפיון עמודי החרות יֵראו לבני עמנו גם רפיון ידים ורפיון רוח ורבים מישראל יושבי ארצות המערב עושים חֹנף לשכניהם למורא, בחרדתם על מעט הזכיות אשר השיגו אחרי רב עמל ומאמצים, ואמרו לעם אחר: עַמי אתם, והתכחשו לעמם לאמר: לא עמי, ובאו חדר בחדר להֵחבא וחגגו את חגיהם בסתר להניס את שארית פליטת יהדותם מפני בני הנכר, המשרתים והמשרתות והאומנות והשוערים, בני ביתם, כאשר נחבאו אבותינו לפנים במסתרים מפני פחד הגוים, וערכו את סדר חג המצות בחרדה ועשו את חקות ישראל בגנבה ואכלו את המצות בחפזון ואמרו: “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין”…

והנה הפסח אשר בעצם ימי המלחמה – פסח שנת תרע“ה או תרע”ו.

מחוץ תשכל חרב, תִסער סערת מלחמה, דם ואש ותמרות עשן, כי קרא ה' לאביב והאדם – לטבח. ובני ישראל עומדים, כל בחור וטוב בהם, במערכות המלחמה, הנטושה על פני ארצות וימים; אין חג ואין חרות ואין “סדר” לאבי הבית בשדה ולנפשות ביתו בעיר, כי אם צלמות ולא סדרים פה ושם; והם מחוללים את מחול השטן בתוך הקרואים, הורגים ונהרגים בלי דעת על מה; כי זרים הם ברב ארצות אירופה וזרים יהיו שאריתם פליטי החרב, כאשר היו אחרי כל המלחמות, אשר נתנו חלקם להן באמונה ובישרת לב ובבטחון על גמולות. גם הנה בעוד המלחמה חזקה והיהודים לאלפיהם ולרבבותיהם מחרפים נפשם למות על מרומי שדה בעד הצר ברוסיה ובעד המלך ברומניה ובעד “ארץ המולדת” פה ושם, נותנים אותם לבוגדים ולמרגלים ועושים עמהם בשם הצר ובפקודת עושי דברו מעשים אשר לא יֵעשו, – הלא הם כתובים בדם ובדמעות על ספר דברי ימי היהודים האחרונים בארצות ההן.

במזרח הרחוק הם נרדפים על אשר יפיקו נפשם לזרים להיות להם לאחים; ובמזרח הקרוב מֻכִּים הילדים המתרפקים על אמם הזקנה והשופכים נפשם בחיקה. הסבו עיניכם מנגדה, ילדים, שכחו את אשר היניקה אתכם בנעוריכם ברכות שמים וארץ, התנכרו אליה, היא לא אמכם ואתם לא בניה, פן יראה אדוניה, אשר פרש ידו עליה, ורע בעיניו ופקד עליכם בשבט אפו עברה וזעם וצרה.. ופה ושם מציץ המטה, פורח הזדון ורבה המבוכה ורבה המכשלה. העם מפֻזר ומפֹרד ומפֹרר, קרוע לאלפי קרעים, ההולכים ונתָּקים ממחברתם כהמון ענפים יבשים התלוים על בלימה, הרקב אוכל בו מבית ושבר על שבר מחוץ וכלו חֹמר־אדם נמוג כימי צאתו מארץ מצרים, ומשה אין אשר ירפא שבריו וישיבנו לתחיה: העוד יש תקוה? העוד יקום ויתעודד ויעמוד לגורלו עם כל הכתוב לחיים?

עוד יש תקוה; לא לחנם חוגגים אנחנו את חג פסחנו בימי האביב, ימי התחיה לכל היקום – אות לישראל הוא, מופת לזרע יעקב.

הביטו וראו: הנה העץ, אשר משרש ועד ענף אין בו מתום, בדיו שבורים, גזעו חשוף כה וכה ולבו חלל בקרבו, גם רקב נגלה בו ומחשוף הלבן כמחשוף עצמות אדם פצוע, יעורר זוָעה בלב כל עובר, כל רואהו ינוד לו ואמר: אין חיים ואין תקוה לעץ הבָּלֶה הזה. – הנה חלקה עזובה ופרועה, מלאה אבנים מנֻפצות, בלויי מלחים ושברי כלים, לא נעבדה ולא נחרשה, גם גדר אבניה נהרסה, וכל עובר עליה יִשׁוֹם יניע ראש והסב פניו ממנה בגֹעל נפשו. – והנה בא האביב והשמש שלחה קויה, מלאכי החיים, לארץ ולאשר עליה – והמראות האלה, מראות לא־נכספות, שֻׁנו פעם אחת: התאנה החשופה והנבובה חנטה פגיה ועלים ירוקים צמחו עליה מסביב ויעדוה עָדֵי זהב לכסות את ערותה; הגפן הבוקקה הסורחת על הארץ ללא תאר וללא הדר, התעודדה, פרחה, הרימה ראש ותִעט ירקרק חרוץ; החלקה העזובה הפרועה לשמצה נפקדה גם היא ומבין האבנים והחול והקוצים הכסוחים יציץ ציץ, יעלה עשב נחמד לעינים, וגם בינות אבני הגדר יפרצו יצאו ציצים ופרחים וירק־דשא, – בכל אשר תעיף העין אך חיים ותנובה, כחות קבורים נסתרים בוקעים ועולים ויוצאים לאור! –

והנה הפסח האחר – מקץ שלש שנים.

המלחמה עודנה תמשך, עוד כל הארץ כמרקחה, עוד נחלי דם שוטפים ועוברים גבולות עמים, – אף כי השלום הולך וקרֵב, – והנה באה תקות ישראל, והנה הגיע לו האביב אחרי ימי חרפו הגדול והנורא. במזרח הרחוק, מקום שם רֹב ישראל נחתים, נשבר שבט הנוגש, ולעם ההולכים בחשך זרחה שמש צדקה ומרפא בכנפיה. גם על ציון זרח אור צדק ומשפט והאם והילדים לא עוד ישימו סתר פנים בהוָדעם זה את זה, כי הנה סרה היד הקשה הנטויה עליהם. עתה יהיה חג הפסח לרחוק ולקרוב “חג החרות” באמת, כאשר היה בראשונה ביום צאתם מתחת סבלות מצרים מבית עבדים.

ועתה עוד עבודה גדולה וכבירה מחכה לעם ישראל: לשוב לאמץ כחו לבנות הריסותיו ולחדש נעוריו בכח תרבותו הישנה אשר לא נושנה, גם בארצות פזוריו גם בארץ אבותיו, ששם אין מעצור לו עוד מעתה להתכונן, להתפתח ולעשות חיל שכם אחד עם שכניו ילידי הארץ. שכָּכה רבו נקודות־המגע ביניהם מימי קדמתם ועד היום הזה.

כי הנה מכנף הארץ זמירות שמענו, קול מבשר ואומר: עורי, עורי, לבשי עזך, ציון, הכוני לקראת בניך־נדחיך, כי באה עת גאולתם, עת שובם אליך מארבע כנפות הארץ!

האמנם עם ישראל נכון לקבל את הטובה הגדולה, אשר השפיעו עליו דברי הימים האחרונים לפתע פתאם? הלא יהיה עליו כעת לעבור ככסף בתוך כור, להִצָרף, להתכונן? הלא יִשָֹׁנה הפעם חזון דור המדבר – במדבר־העמים וגם בארץ־ישראל?.

הוי שמש אביב, מקור החיים והנצח והאור והעֹז, שֶׁשָׁזַפְתְּ את העם הזה בנעוריו במדבר ותיצקי בו ברזל ודם ותשלחי ממרום אש בעצמותיו ותַקשי את רוחו ואת שריריו ותכיני ותכונני אותו לדרך חייו לאלפי שנים: השקיפי עליו גם הפעם ממרומך ותני בו רוח חיים חדשים, השיבי לו ימי עלומיו, חדשי את אביבו, עוררי את גבורתו, למען אשר לא יקטן ביום גדולות, למען אשר יוכל לקבל את הטוב כאשר קבל תמיד את הרע, למען אשר יגדיל לעשות לנפשו כאשר הגדיל מעשיו לאחרים בכל עת ובכל מקום, בשלום ובמלחמה, מערי המסכנות אשר בנה לפרעה במצרים ועד היום הזה, למען אשר יגבר בארץ לא רק לשאת ולסבול צרותיו ולבכות על חרבותיו ולהניס אל מעמקי לבו תקותיו, כי גם לדרוך על במותיו ולחדש הריסותיו, לבנות את ארץ אבותיו ולהִבָּנות גם הוא ממנה, להאיר אור חדש על ציון ולשוב להיות לאור גוים כקדם, להתעורר ולהתעודד לעת שיבת שבותו בכל מאמצי כחו ואיָלתו, ולא תוביש זקנתו את ילדותו!

(חדשות מהארץ, תרע"ח)

---

הַזְּקֵנִים וְהַצְעִירִים

מאת

מנחם מבש"ן

(שיחה לל"ג בעמר)

ל"ג בעמר הוא הקטן והדל בימי שמחתנו ומועדינו, היום הנֶחשָל אחריהם גם לזמן קביעתו גם לעֶרכּוֹ בישראל, גם שם חג לא נקרא עליו, כי אך יום שעשועים הוא, יום משחק ילדים… ובכל זאת מה יֵחם, מה יִגבה לבֵּנו לכל הזכרונות הקשורים בו, מה יֵעור רוח כל אוהב עמו לכל הגדולות אשר עשו המורה ותלמידיו – הזִקנה והבַּחרוּת, שני כחות העם, אשר אין כמוהם רַבי עלילה בהסכמתם והִצָמדם – בצאתם יחד לקנא את קנאת עמם, מה תדרוך נפשנו עֹז לנצחון הגדול אשר נצחו אנשי הרוח את אילי הברזל והדם, את רומה פטיש כל הארץ! אמנם כן, הנצחון; כי לא כאשר יעריכו בני הדור החי את תוצאות אחת המלחמות יעריכו אתן דברי הימים. למראה עיני הרואים, אשר היו בימים הם, גברה יד הרומים על היהודים, הזקנים והצעירים יחדו; מבחר בחוריהם נפלו בחרב ביום מלחמה ור' עקיבא וחבריו, זקני ישראל, מתו מות אכזרי ביד הורג ביום נקם. ואולם הזקן הזה ותלמידיו, בהשליכם את נפשם מנגד על תורת ישראל, אשר זמם לה האויב להכחידה, כאשר בימי החשמונאים, נתנו נשמה לעם, אשר לא יכול עוד לעמוד על חרבו נגד המון גוים רבים ועצומים ממנו, הפיחו בו רוח חיים ועֹז אשר כל כלי משחית וכל מצרי שאול לא יצלחו עליו להשיבו עד דכא. התורה, תרבות ישראל, אשר ברית עולם שָׂמו לה ר' עקיבא ואשר אתו בדמם ובנפשם, היא שעמדה לאבותינו ולנו אחרי הִנָתשם מעל אדמתם והיא נתנה כח בעם דל וגדָל־רוח לבַלוֹת את רומה “עיר הנצח” ואת כל העמים, אשר התהללו בגבורתם ויעופפו על ישראל את חרבותם מדי צאתם להתהלך בארץ – עד רדתם מעל במותם אחד אחד אל תהום הנשיה, ועינינו רואות…

זקנה ובחרות! אשרי הגוי אשר שני קצוֹת־הדור האלה יתחברו יחד לעשות לעמם; אשרי העם אשר הזקנים והצעירים, האבות והבנים, יֵדעו יחד את מכאוביו, ישימו שכם אחד לחבוש לעצבותיו! ואהה כי לא היתה כזאת בישראל בדורות האחרונים וכי גם רחב הפרץ בין דור לדור לאין מרפא! לפני דור: הזקנים שומרים אמונים והצעירים דורשים אחרי כל חדש ומרחיקים ללכת בנתיבות עולם עד קצה הגבול; ובדור הזה: הזקנים, צעירי הדור ההוא, נוטים להתבוללות או נתונים לה חמריות, לשויון־נפש, לרפיון ידים, והצעירים חותרים להשיב את האניה הסוערה אל חוף בטוח, שָׂמים פניהם ציונה, מפיקים נפשם לתרבות ישראל – והגדולים עודם עומדים מנגד ואומרים בלבם: יקומו הנערים וישחקו לפנינו… על כן בושנו מכל עם עשוק ורצוץ, אשר התנערו במאה האחרונה אחד אחר אחד משפֵל מצבם ויקיצו לחיים חדשים, על כן הרבינו כושל ומכשול ולפעלֵנו אין ידים, על כן רחקה ישועה ומשא נפשנו ממנו והלאה!

ועל כן יהי נא אדיר חפצֵנו עתה לרפא השבר ולגדור הפרץ – ולוּ אך לדור יבוא. אם אין פני הזקנים הולכים עמכם, אם אין לבבם פונה מן המדה והמשקל והמשורה אל הדבר הגדול אשר לא יִמד ולא יסָפר – תחית העם, לכו נא אתם הצעירים בכחכם ועבדו את עבודת העם, לכו באוּר אֶשכם, בחֹם לבבכם הטהור, אשר טרם יוּעם זהבו מהבלי יום יום, והעמידו רֶוח והצלה לעם; אל יעצרוכם חליפות העתים, שעשועי האביב, מדוּחי השמים החדשים והארץ החדשה – עד בוא עַמכם אל המנוחה בארץ “בה ינוה האביב עולמים”. שיתו לבכם לתרבות ישראל, שקדו על שפתנו ועל ספרותנו ועשו בהן חיל, כי אז, ורק אז, תבא הציונות בדמכם ובבשרכם ובכל חושיכם לארך ימים, ולא תהיו כ“ציונים הצעירים”, אשר בהחל הציונות החדשה נגלו אל עַמם כהִגָלות נגלות “אורחים נכבדים” וישמיעו קולם ברמה שנה או שנתים, ואחר נעלמו ויהיו לנו כמו אכזב. אז הסכינו ואז תזקינו עם הציונות והתנחלתם את אהבת ציון לזרעכם והשיג לנו הדור ההולך את הדור הבא (כי אמנם רבה עלינו המלאכה, לא ליום אחד ואף לא לדור אחד) בעבודת התחיה, ואז יבא משא נפשנו כי יוּשב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות וזקנה ובחרות ישימו שכם אחד לצאת לישע עַמם כאשר בימי ר' עקיבא ור' שמעון בן יוחאי.

אליכם הצעירים הקרובים והרחוקים נִשָׂא נפשנו! אם גם היסוד האיתן הזה, תקות כל עם, תרפינה ידיו ויתרַפו לכלות את אשר החלו, אם לא יתאמצו בכל עוז להגדיל ולהאדיר את תרבות ישראל, ולתת בדבר הזה רוח חיים ואֹרך ימים לעבודת הציונות, אם הצעירים העומדים על משמרתם היום יִזקנו בלא עת גם הם כרעיהם אשר היו לפניהם, כי אז יש יום ובָלה העם מזֹקן בטרם יצליח לחַדש נעוריו, כי אז גם ל"ג בעמר גם כל חגינו ומועדינו וכל זכרונותינו מקדם לא יהיו לנו כי אם צללים עוברים, זכרונות כהים, משחקי ילדים…

(המקיץ, תרס"ט)

---

שְׁתֵי סְפִירוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

תמו ימי הספירה.

שבעה שבועות ספרו להם אבותינו מיום צאתם מעבדות לחרות עד יום מתן תורה, ספרו בכליון עינים, בתוחלת ממֻשכה, בכל אַות־נפש. כי מה החפש לאיש ולעם בלי תורה, בלי מתג ורסן יצרוֹ לבלום? חפש חית־אדם, השוטף ועובר כל גדרות והיה למשובה, לפרץ כל תאוה וכל יצר רע וכל שרירות־לב!

ובהגיע להם אחרי כן ימים אשר אין חפץ בהם ותחת מצרים באו בבל ורומא וגליות אחרות, החפש נסע ונגלה מהם ויהי כצל עובר וכחלום מהקיץ ואך התורה נשארה להם, – שבו לספור ספירה אחרת ארֻכה מאד מן הראשונה: לספור ולחכות לחפש כי ישוב לבא, לספור ולספור מועד מועדים ודור דורים, עד אשר קצרה נפשם בספירה, עד כי חדלו לספור ו“מחשבי קצים” היו לאָלה ולקללה בישראל.

אכן הספירה מן התורה אל החפש ארֻכּה הרבה יתר מאד מן הספירה אשר מן החפש אל התורה!

החפש חלף עבר, אך חוגגים אנחנו כאז כעתה זמן מתן תורתנו, חוגגים בתוך קולות וברקים ולהבות אש, בתוך רעם ורעש וענן כבד ומוראים גדולים מסביב. והקולות – לא אלה אשר השמיע ה' אלהי ישראל, אלהי השלום, ואשר שָׂמו פנת־מדבר חשֻׁכּה לקרן אורה לכל הארץ, הר מצער למוצָא מוסר ותרבות לכל האדם ולכל הדורות (אהה, כל זה היה בשכבר הימים!); כי אם קולות וברקים היוצאים מאת מאדים אלהי המלחמה, אשר לו העז והממשלה ולו תכרע כל ברך בימינו אלה, קולות וברקים, המהפכים ארץ נושבת למדבר ומוסר ותרבות וכל אֹרח טוב – להבל נדף.

אך אם תשקוט ואם תרגז ארץ – בדממה אנחנו חוגגים את חגנו זה ואת כל חגינו, כאשר גם בכל דרכינו ובכל הליכותינו מעולם נמנינו את צנועים ושאון אבירים מרעישי ארץ רָחַק ממנו. דממה והצנע לכת – זה חלקנו מעולם; לא השמענו קול רעש כקול הסירים תחת הסיר ההולכים וכָלים במַשק להבת אִשָּׁם, לא הרבינו שאון מעל לגבולנו, כשאון מים כבירים שוטפים אשר יעלו – וירדו עשר מעלות אחורנית, יתגעשו – ושבו אחור ודללו וחרבו; כי מעט מעט עלינו כשרש מארץ ציה, בדממה חיִינו ורבינו בארצנו, זרענו זַרְעַנו בין הגוים מסביב, בדממה נשאנו אחרי כן ונושאים אנחנו עד היום הזה עֹל גלות ושפלות ועבדות – ובדממה אנחנו עומדים על משמרתנו חוגגים חגינו ומחכים לקץ התלאות.

“זמן מתן תורתנו”. והזמן הזה הולך ונמשך מסיני ועד הנה ועוד לא בא עד קצו! אלהים עבר וסבב על כל עם ועם, והתורה בידו, ולא אבו לקבלה – וילך ויתנָהּ לישראל עם בחירו וימלא את ידו: לך ונתת אתה את תורתי לגוים.

הוי, המלואים האלה שהמה הלאונו! כי אמנם מה תקות המורה אשר, באין מכון לשבתו ובאין משען ומשענה, נוע ינוע תמיד על תלמידיו ועיניו אל ידיהם וכל מחסורו עליהם, – מה תקותו כי לא ימשכוהו המה עמהם במשובותיהם ולא יתנו עליו מרוחם ולא ילמדו אותו את דרכיהם…

כאלהים לפנים סובבים אנחנו, ותורתנו בידנו, על כל עמי הארץ ועד היום הזה לא קבלו אותה לשמור ולעשות, אף כי כבד יכבדו אותה בפיהם ובשפתם – עדים המלחמות המתחוללות פעם בפעם לעינינו וכל הנוראות אשר בעקבותיהן. הֲבָנו העון אם לנו בשת הפנים כי לא הצלחנו במלאכותנו, כי היינו לאבן מעמסה אנחנו ותורתנו יחד, למשל ולא למופת לעמים, סמל הקנאה לכל, למחאה היה על הארץ?

ובכל זאת ישראל עם עולם הוסף יוסיף לעמוד על משמרתו ולחֹג זמן מתן תורתו נגד כל העמים; הוסף יוסיף לספור את הספירה הארֻכה בעדו ובעד כל עמי הארץ: בעדו – מקבָּלת התורה אל החפש, ובעדם – מן החפש אל קבלת התורה, סָפור יספור וקוֵה יקוה והאמין כי יגיע ויבא עד הקץ.

“ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם”.

(החרות, תרע"ה)

---

אַהֲבָה מֵרָחוֹק

מאת

מנחם מבש"ן

(שיחה לשבועות)

תורת משה, אֵם כל התורות מאַשרות העמים! האומנת הנאמנה אשר קדמונו זרועותיה מימי קדמתנו ותנחה אותנו בארצנו ותּלָוה עלינו בכל נדודינו ותשמרנו בכל הדרכים האבלות אשר הלכנו בהן בקרב צרות וסערות עד היום הזה, מה נעמת, מה יקרת לנו, מה אהבנוך בכל הדורות ובכל התקופות ובכל חליפות המראות אשר נגלית לנו בהן! אהבנוך גם בהֵרָאותך לנו בעד ערפל – בעד לשונות יון, ארם וערב וכל לשון עם ועם, או בעד תלי תלים של הלכות ופרושים ורמזים ודרושים וסודות אשר נערמו עליך ביד הרבנים, המגידים, הדרשנים, המבארים והפילוסופים וכל החורשים אשר חרשו על גבך לדורותם; אהבנוך גם בהיותך לנו חֹמר מים רבים להתרוצץ ולשחק בּהם כל לויתן וכל התנינים הגדולים והקטנים למיניהם אך לא לבקש ולהוציא לאור את הפנינים היקרות אשר במעמקים, או רְאִי זהב טהור, אשר יראו בו את כל אשר ישימו לנגדו ואותו לא יחשבו ואת ערכו־הוא לא יעריכו; אהבנוך מבעד למעילי המשי עם תלתלי הזהב, אשר ישימו עליך למען תת לך מנוחת עולמים בארון־הקדש, ומבעד הצעצועים והפּתּוּחים והציורים היקרים ותכריך הזהב והשֵן וכל הפאר אשר יעשַו עליך המוצאים והמוכרים אותך באלפי זהב וכסף, לפאר היכלי עשירים ורוזני ארץ – בכל עם ועם, רק לא בישראל…

היו ימים – והם רחוקים ממנו – אשר רחקנו ממך ולא חשבנו אותך ולא שַׂשְׂנוּ עליך משוש אף אחת בשנה, והימים ימי הבית הראשון, ימי הכהנים, אשר היתה התורה בידם ואשר היו קרובים מאד אל העם בדרכיהם, עד כי נאצל מן הבזיון, אשר בז להם עם הארץ, גם על הפקדון אשר הָפקד אתם; והנביאים, אשר היתה התורה בקרבם ואשר היו גבוהים מאד מאד מן העם לדרכיהם ולמחשבותיהם ולמשאות נפשם, עד כי לא הבין איש להם ולא ידע ערכם וגם הליכותיהם וגם רֻבּי תורתם “כמו זר נחשבו”. הכסף הצרוף, בלי כל עֵרֶב סיגים, לא יהיה כסף עובר..

ואולם הימים ההם כבר עברו ואינם. הכהנים, אשר “חללו קדש, חמסו תורה”, ירדו מכבוד באחרית התקופה ההיא והרעה קמה עליהם מביתם: עזרא הכהן הוציא את התורה מידם וַישִׁיבֶהָ לאשר היתה לו, לכל העם. והנביאים האחרונים ירדו מגבהי מרומים ויתערבו עם “הסופרים” ויהיו לשוני הלכות, ל“פוסקי שאלות” ולמגידי מישרים (חגי ב‘, 11; זכריה ז’, 3; מלאכי, כֻלו). והפרושים והרבנים הבאים אחריהם לא היו מרחפים בספירות עליונות, אשר לא יוכלו להיות למופתים ולמאשרים לעם, וגם לא ירדו “מטה מטה” אשר יֵקַלוּ הם ותורתם בעיני עמם. כי הנה רבני ישראל לדורותם היו גבוהים עד מאד לדרכיהם ולמוסרם מכהני העמים האחרים, אשר רבים בהם היו “מפלגא לעילא – דהורמיז, מפלגא לחתא – והפרוטסטנטים – לריב על כהניהם פעם בפעם, והימים ימי החשך ולכהנים העֹז והמשְׂרה וצבא קדש וחל וכל נשק למינהו, עתקו גם גברו חיל ויקרעו מהם לאומים וארצות עד היום הזה, כי רוע מעללי הרועים הבאישו את ריחם בעיני הקהל ויתן חרב ביד המתפרצים מפניהם; תחת אשר המחדשים, אשר קמו על רבני ישראל להסיר את העם מאחריהם, כשלו בהליכתם וידיהם לא עשו תושיה: עדת הקראים הולכת ודלה כמעט מראשית הוסדה ועד היום הזה וכל הימים היו הקראים נכונים לשוב אל קהל ישראל לולא דחו אותם הרבנים פעם בפעם בשתי ידים; והמשכילים מימי בן־מנחם ונה”ו ועד המתקנים אשר היו אחריהם בדור השני, נִחתו מפני גערת הרבנים ויתאמצו לדבר שלום בם ולהתרצות אליהם, ואם יש אשר יצאו לקראתם בסערת מלחמה וגם בחצי לעג שנונים, הנה עוד מעט שבו גם המשכילים – מלבד הקיצונים בהם, אשר הרחיקו ללכת עד קצה הגבול אשר בין ישראל לעמים – על עקבם והנם מתאמצים לזכות את ארחם בעיני הרבנים, ויש אשר יבאו לחסות גם תחת כנפי החסידה, כיום הזה…

עתה הנה שבנו לאהבה אותך, תורתנו היקרה, התורה הישנה־החדשה, אם התורות; לא עוד תהיי עזובה, כימי הבית הראשון, ביד כהנים מתי מספר, “תופשי התורה”, כי אם – בכל בית־כנסת, בכל ארון־קדש משכנך; לא עוד תהיי נשכחה שנים ודורות אין־חקר, כי אם זכור נזכור ושמֹח נשמח בך – לא אחת כי אם שתים בשנה, בחג השבועות ובשמחת תורה!…

הנחֹג עוד זמן מתן תורתנו במסבות כאלה כימים אשר חַגֹּנוּ? התעצר כח אהבה כזאת להעמידנו עוד ימים רבים? התהיה לנו התורה הזאת, אשר נאהבנה עד לרָחקה ממנה מדור לדור, משנה לשנה, אשר נקדישנה קֹדש עד בלי תת קרוב אליה הנשים והבנות, אמות הדור הבא, אשר נרוממנה למעלה למעלה עד עזוב אותה גם החרדים שומרי מצוה, כלה לרבנים ש“תורתם אומנותם” (כי על כן יֵאמר היום בישראל: “יֵדע בני רק לקרא בסדור ודי לו, הן לא אעשנו לרב”¹, – התהיה לנו התורה הזאת תורת חיים כאשר היתה לנו זה אלף ושמונה מאות שנה מאז גלינו מארצנו?!

יאמר נא ישראל!

(המקיץ, תר"ע)

---

בְּכִיָה לְדוֹרוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

עוד תשעה באב אחד עבר עלינו, יום צום ובכי ואבל ליהודים, יום אשר כל שלומי אמוני ישראל ישבו לארץ, יבכו, יקוננו שנה שנה על המקדש כי שׂרף ועל ירושלם כי היתה לחָרבה לפני יותר מאלף ושמונה מאות שנה, ואשר גם היום בכו ויקוננו בו את הבכי ואת הקינות הנהוגות, כפעם בפעם. בימי שלשת אלפי השנים אשר ראה ישראל חיים על האדמה, וגם בימי העת החדשה, נפלו גוים מטו ממלכות, מעמים רבים לֻקחו ארצם, חֻפשם, תקומתם; אך לא אחד בהם יבך ויקונן: או כי נכחד הגוי כלו מעל פני האדמה ולא השאיר אחריו בוכים ומקוננים, או כי יאחז העם העשוק והרצוץ דרכים אחרים, אשר יהיו לו לכבוד ולהועיל יותר מן הבכי, למען הָשֵב אליו, בהגיע עת רצון, את תקומתו, את חַיָת לאֻמו, את ארץ אבותיו: יתנדב הונו ואונו, יקריב כל קרבן יקר עד הדם ועד הנפש, יכלכל את הלשון ואת הספרות הלאומית, יהגה בדברי ימיו לכל תקופותיהם, יגָדל את בניו לאהבת מולדתם ועמם, והתאמץ להעיר ולעורר בלב קטן וגדול את זֵכר הימים הראשונים הטובים ואת כליון־הנפש אליהם, ולהכין את כל העם ליום הגדול כי יבא.

ועם ישראל לא נכחד עָצמוֹ עד אשר לא יִשָׁאר לו בוכה, ואיננו רואה חיים טובים אשר אין עמהם בכי ואֶבל; – עם ישראל חי ונושא עמל ותלאה – ובוכה… – כי מה אנחנו עושים עוד למען אשר לא יהיה עלינו לבכות בכי־תמיד, בכיה לדורות? או האמנם יאמין איש היום, כאשר האמינו בשנים קדמוניות, כי רק הבכי והנהי לבדם, בלי כל מעשה וכל יגיע כפים, ישיבו לעם את חפשתו, את שלוָתו, את ארצו, את עֶמדתו באדם, בעמים? מי משלומי אמוני ישראל, מי מכל היראים והחרדים ישליך יהבו, במעשהו ובמשלח ידו, על האלהים לבדו, בלי כל מעשה אשר יעשה האדם וחי בו? ומה בצע אפוא כי נָשְלה אותנו, כי נָשִׁיא נפשותינו על חנם?

“‘על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון’. על נהר בזל הננו יושבים, ועם לבבנו: לבלי הוסיף לבכות עוד”. – שנים רבות עברו מאז דבר זנגביל את הדבר הגדול הזה האומר כבוד ועֹז, על נהר בזל. האמנם הביעו הדברים האלה את רוח העם, את אשר בלבבו ובנפשו? אהה, כי לא כן נחזה בהליכות הציונות במזרח אירופה ובמערבה כל השנים ההן.

“על נהרות בבל שם ישבנו, גם בכינו בזכרנו את ציון.” – אמנם כן! כי מה יכול לעשות בעת־צרה ההיא העם המֻכּה והמדֻכּא והאסור בזִקים בעוד יד אויבו החזק ממנו נטויה עליו. ואולם עוד מעט, בטרם יעברו ימי דור אחד, אך שוב שבה רוח הגולים אליהם אחרי הבלהות הראשונות, והנה החזיקו בדרכים אחרים בזכרם את ציון, דרכים אשר היו גדולי עלילה ורַבֵּי־תוצאות הרבה יותר מִשֶׁבת ובָכֹה: גדוליהם התאמצו להפיק רצון לעמם ממלכי פרס ומנציביהם; העם קראו נדבות השמיעו בכל מדינת בבל והעשירים הרימו תרומות גדולות ויאצרו ויכינו הון רב למען ציון (עזרה ז', 16, 18, ובמקומות אחרים); הסופרים בעלי האסֻפות שמו ניר לתורה, ללשון, לספרות, לדברי הימים ולשירה ויעבדו ויעבידו את הכל אל עבודת הרוח, עבודה גדולה אשר לא היתה כמוה לפנים; הרוח הלאמי התרומם בשׂוֹא גליו למעלה למעלה מעל לראש המתבוללים אשר אמרו “נהיה כגוים” – והבכי והאבל היו עוד מעט כדבר אשר אין כל חפץ בו (זכריה ז‘, 5; ח’, 19).

והיום? גם אם לא ננסה לפַצֵחַ ולפַתֵחַ את כל פצעינו אחד אחד ולתתם לרַאוָה נגד כל ישראל ונגד השמש, אך שׂוֹם נשים עין על המוסדות הציונים אשר לכסף ואשר לתרבות, וראינו למגנת לבנו כי אמנם אין את נפש רבת העם לאחוז דרך אבותינו שָׁבֵי הגולה ודרך כל העמים, אשר לֻקחה מהם עֶמדתם אך לא כבודם: לנסות כל דבר ולעשות כל מעשה מן הקינות, אשר הסכינו עליהן מתמול שלשם, ומעלה, דבר או מעשה אשר יהיה להשבית בכי ונהי לימים הבאים. עוד הענק החלל הגדול “שוכב למעצבה” מַכְפִּישׁ פניו בעפר ואפר ועוִלים יתעללו בו וְיַדו קמשונים בזקנו ובשער ראשו, עוד עלינו לחפש בנרות על אדמת עמנו את אותות התנובה והתחיה, אשר יביא האביב בכנפיו אחרי תֹם הרפש והרקבון ואגמי הבצה הבאים בעקבות החרף (כמשל נורדוי), עוד חֶלְקָתֵנו מלאה “תהפוכות הצוררות אשה את אחותה”; מעבר מזה עוד החרף והקפאון והקרח הנורא מושלים בגבורתם, מעבר מזה – רפש וטיט ורקבון, ומעבר מזה – יבֹשת, צחיחה, תלאובות, אשר לא יעלה בהן כל ציץ וכל פרי…

“האסון לא יבא לבדו”. היום האנוש הזה, אשר שָׂם את עם ישראל לפני אלף ושמונה מאות שנה כצאן אובדות מבלי מרבץ, כעצים הפוכים משרש, כעננים תלוים על בלימה, צרורים בכנפי רוח, הביא על היהודים בכל ימי נדודיהם המון פגעים וצרות וזכרונות רעים וימי אֹבל, מגלות רומה ועד גלות ספרד ועד גרושי רוסיה ורומניה, מטֶבַח ביתר ועד הרגות ורמיזה. אשפירה, נימרוב, אומן וקישינוב – מגלה תענית ארֻכּה לאין קץ ולאין תִּכלה, ובקרא הרצל לעם קריאה גדולה אל גאולתו ואל תשובתו לארצו, ובנסות האדם הגדול והיהודי הגדול הזה לשום קץ וגבול לזיכרונותינו הרעים, לימי אבלנו, וליצור תקופה חדשה וזכרונות חדשים, לא נמצא לו העם… כח לבבו הכביר נֻפץ אל קְשִׁי ההמון ואל שויון־נפשו ואל עָמדו מנגד – ונוסף עוד יום־זכרון אחד, עוד יגון חדש על כל מכאובינו, עוד יום אבל לישראל, יום כ' בתמוז, אשר זה כמה שנים ירבו… לבכות ולספוד בו.

בכֵה, עַמי, את החרבן אשר עוללו לנו הרומים לפנים – ואתה הולך וחָרַב מדור לדור, מיום ליום, הולך ומתמוגג כדונג מפני אש, כשלג מפני רוח קדים חרישית: האבות ימעטו ויִכלו מתגרת יד אויב, מלחץ חקי עמל, מפני הגבולות אשר יגבילו אותם מסביב והמצָרים אשר ישימו להם בכל דרכי החיים, והבנים יֵצאו מאתך המונים המונים, יצֹא ואבֹד מתוך הקהל, כעלים נובלים יסֹערו זרע קדש ממצבתם, כי רוח העת והמקום נשבה בם, ונפלו אל המחנות, אשר אתה שוכן בתוכם כאי קטן בתוך מים רבים, כבירים, שוטפים; תרבות הגוים מסביב היתה לצעירינו תחת תרבות ישראל ובלעה ואכלה מנפש ועד בשר כל מבחר וטוב בהם; ישראל גוי אחד בארץ, גוי איתן, גוי מעולם, מתפרד לארצות, ללשונות, לעממים, לפלגות, הכל נמוג, מתפורר, כלה והולך – ואתה לא תדע ולא תחוש ולא תשים על לב. בכה, עמי, כניובה (Niobe) האם האמללה יולדת השבעה, עד בלי דעת־נפש, עד היותך לצור־מקור־דמעה; בכה והילל, כשנה בשנה, על שרפת המקדש, על חרבן ירושלים – אך, אהה, אם לא ישֻׁנו פני הדברים, מי יבכה אחרי כן את חרבן האֻמה?!…

מדי בואי בתשעה באב אל בית הכנסת לתנות בתוך הקהל לשבר בת עמי, אל המקום שם יבא העם איש ממלאכתו וממעשהו או מן השלחן הירוק, לשעה קלה בערב ובבקר לקונן את הקינות, מצות אנשים מלֻמדה, ככל הכתוב לפנינו בספר, ולשוב אחרי כן על עקבם, מבלי אשר נגע כל דבר וכל רעיון אל לבם, מבלי היות את נפשם להביא, על נסך הדמעות אשר יִסכו בבית ה' אחת בשנה, קרבנות כסף ורכוש ועולות מֵחִים לעמם כל ימי השנה, לשוב איש איש לסבלותיו או אל השלחן הירוק כתמול שלשם, לשוב לרעות רוח ולמשוך בעֹל ולחיות חיי הגלות – חיי מהומה ופזור הנפש או חיי דאגה ושממון – אשר ערבו להם, – תעלה על לבי קינת המשורר:

“הָהּ, חֻרְבַּן הָעִיר אַלְפֵי שָׁנִים נִזְכּוֹרָה, וּמֵחֻרְבַּן הָאֻמָּה נַקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ!”

(יל"ג)

(המצפה, תרס"ח)

---

הַשֹׁופָר

מאת

מנחם מבש"ן

כי שם השופר אקרא, ועלו ובאו בלבי המון זכרונות וחזיונות מדברי ימינו והתרוצצו בקרבי מחשבות שונות והתנגשו והתאבכו אלה באלה כגלי ים נגרש.

השופר אשר קולו ישָמע לקץ השנה בכל בתי תפלתנו, היה לפנים בישראל, בעוד היות העם יושב על אדמתו, סמל החפש, השמחה והתשועה. בשנת היובל, שנת “הדרור, השווי והאחוה”, העבירו שופר תרועה בכל הארץ. בימי שמחתנו ומועדינו נשמע קול השופר או החצוצרות. בקום מלך חדש על הארץ הריעו בקול שופר “תרועת מלך”. בעת מלחמה ונצחון על אויב נתנו התוקעים והמחצצרים קול ענות גבורה, כאשר יסד משה על עם מרעיתו בראשונה: “וכי תבא מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם…”

כי לא היה עם לבב המחוקק הגדול לעשות עם זה יצר לו לעם מלחמה, וגם המה אך לכוד לכדו להם ארץ לשבת לא התגרו מלחמות, לא הסיגו גבולות ולא הרגיזו עמים וארצות אשר לא נגעו בנחלתם, כאשר גם לא היה משפטם להרחיב גבולות דתם בחזקת היד ולעמוס את תורתם על הגוים אשר לא ידעוה. הגבורה, אשר נגלתה בישראל תמיד בעת הצרך באופן מאד נעלה, לא נחשבה בישראל מעולם, להציב לה ציונים ולעשות לה כוָנים. לעשו נאמר “על חרבך תחיה”, ולישראל נאמר: “טובה חכמה מגבורה”¹. ובכל זאת, או אולי בגלל זאת, האריך ישראל ימים אחרי עמים רבים ועצומים ממנו, וספרי קדשו היו, מעט מעט, דרושים לכל העמים בעלי התרבות, כיום הזה.

וכאשר גָלה ישראל מעל אדמתו ויהי נודד בגוים, מתגורר בארצות לא לו, היה השופר למרעיש ולמזהיר ולמעורר ישנים. ואהה, כי רבו מאד הישֵנים בגולה, כי אהוב אהב עמֵנו לישון באשר היה עליו להיות ער ונזהר ועומד על נפשו, לישון באהל לא לו, לישון על עברי פי פחת, על מעברות הרי נשף, על כנפי הרוח המטלטלהו טַלטֵלה הרחק מארצו, במקום אין אורהּ ואין חֻמהּ ואין עמוּד אִשהּ לנחותו הדרך בהתהלכו ולשמור עליו בשכבו! וצופיו העומדים ממעל לו, הדואגים לשלומו והחרדים אל תקומתו, מרבים לתקוע ולהריע באזניו, מתאמצים להעירו באהבתם ובחמלתם, לבל יישן שנת עולם כאשר יגיע לעוברי דרך הנמים שנתם בחוץ ביום קרה, חותרים בכל מאמצי כח להשיבו אל נוֵהו ואל מקום מנוחתו – ואין שומע ואין מקיץ ואין מתעורר. – בעוד היות ישראל נער, עובד עבודת פרך בגלותו הראשונה תחת יד אדונים קשים, השמיע השופר את הוד קולו בפי הראש והראשון לרועי ישראל, בקראו לעם המדֻכא מנפש ועד בשר אל ארץ אבות, אל חיי חֹפש, אל עבודה אשר תתן פריה לו ולא לאחרים, – אך ההוזים לרגלי המגדלים הרמים והשוכבים בין חומות ערי המסכנות אמרו אל משה: אל תפריע אותנו משנתנו, “חדל ממנו ונעבדה את מצרים”. אחרי כן, בימי גלות בבל, קמו צופים לישראל ואל חִכּם שופר: שובו, שובו, בית ישראל, שובו אל עמכם, אל ארצכם, אל אלהי אבותיכם! אך הנרדמים בבקעת שנער אחזו שמורות עיניהם, התהפכו מצד אל צד, צפצפו מתוך שֵׁנה: “נהיה כגוים” ויוסיפו לנום שנתם – עד אשר כבדה עליהם יד אחיהם החדשים וַתִכרֶה להם אזנים לשמוע לקול הקורא, להתעורר ולשאת נס ציונה.

וישבו בארצם כשש מאות שנה, ובכל הימים הרבים ההם לא נשמע קול השופר המבשר ישועה, שמחה ודרור, כי אם מעט – בימי החשמונאים.

וירבו הימים ויד אויב שבה נֵחתה על ישראל; העם הקטן נאבק עם רומה ממלכת האליל בראשונה ועם “רומה החדשה” באחרונה ולא יכול עמוד, ויגֹרש ושׂרש מארצו אחרי אשר שלוחותיו נטשו עברו למרחקי ארץ זה כמה. ויפוצו נדחיו אל ארבע רוחות השמים ויתערו בארצות שונות ויסכינו בכל מקומות מושבותיהם עם השמים החדשים והארץ החדשה ויהיו לארצות גלותם לבנים ככל אשר היו לפנים למצרים ולבבל; גם את כל הפגעים אשר הפגיעו בהם אדוני הארץ ויושביה ואת אשר התעללו בם ואשר הלכו עמהם בקרי – קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם עד היום הזה; כי שכחו ברב הימים את ארצם ואת מולדתם ואת גאונם ואת כבודם לפנים, ויהיו גם בעיני שכניהם גם בעיניהם המה קטני גוים, שפלי אדם, “תולעת ולא איש”, וימהרו לשכח בענוָתם כל לחץ וכל עוֶל, ויַרבו לזכור לטובה לכל העושה עמהם חיים וחסד… וכי נשפטו אִתּם בקצה המערב בחרב ובבִזה ובמוקדי אש־דת ובכל חבלי שאול כמאה שנים ויתרם רק גָרֵש גרשו מן הארץ וכלה לא עשו בהם – וזכרו להם את המגֹרשים לטובה ודבקו בלשונם בכל ארצות פזוריהם והחזיקו בה בכל עז הם וצאצאיהם לדורותם עד היום הזה… וכי הואילו הגוים בארץ מזרח לתת פליטיהם אשר פלטו אליהם מהרגות גרמניה, להעשיר את הארץ ביגיע כפיהם ולעמוד לשרת לפני אציליה, ותחת זאת רק הַשְׁפֵּל השפילו אותם עד עפר, רק בעוט בעטו בם ברגל גאוה מדי לקטם תחת שלחנם ולַמָוֶת לא נתָנום – וחשבו הענוים זאת להם לצדקה עד עולם, והיו נכונים בכל עת להלחם להם, לחתות באצבעותיהם אש מיקוד למענם ולהיות להם, בריבי עם ומדינה, בנפשם חומת ברזל בינם ובין אנשי ריבם, ולתת כָּפרם את כל חמדת ישראל…

אז ישוב השופר המעורר ישנים להשמיע קולו עמהם – בפי בעלי התלמוד, אשר התאמצו לשום חן וכבוד על ארץ אבות ולעורר את האהבה לציון ולחרבותיה בהמון אגדות וספורים ושיחות אשר עשו לַדָבר, ובפי צופי ישראל ורועיו בדור ודור, ר' יהודה הלוי, דון יוסף הנשיא, ר' צבי קלישר, פינסקר והרצל.

אך העם הנדהם והנרדם ענה על כל קריאות הצופים בשני אמרים אשר היו כמסמרות נטועים בפי שני קצותיו; החרדים אומרים: לא עת בוא עת בית ישראל להבנות; והמתבוללים יאמרו: “נהיה כגוים”.

וחזיונות ומעשים מקדם עולים ממשואות נצח, עוברים על פני כעננים שחורים, ואני רואה בחזון את אשר היה השופר לכלי־זעם ביד שומרי חומותינו, ואני שומע ברוח את קרן האיל הולך ומרעים ברֹגז קולו: בחצי האלף החמישי – בירושלם אשר בבבל, בראשית המאה החמישית לאלף הששי – בירושלם אשר בהולנד, במחצית הראשונה למאה הששית – בירושלם אשר בליטא (כי “ירושלם” רבות אמץ לו עם ישראל כה וכה מדי עברו בארצות נודו, כאשר יאמץ לו הילד התמים אמות רבות בתוך הנשים המאירות אליו פנים כמעט), בראשית המאה השביעית – בירושלם אשר ביהודה, ובימי בכוּרי ההשכלה – כמעט בכל עיר ועיר במשכנות ישראל; מַרעים על כל הנוטים בדרכיהם ובמחשבותיהם אם מעט ואם רב מן הדרך הסלולה, על המבקשים דעת ובינה ודרך חיים מחוץ לארבע אמות של הלכה, על המתנדבים להאיר אור חדש על ציון ועל מקראיה ולהעביר רוח חדשה על אגמי הנפש אשר בתוכה, מַרעים ומכה חרם ומפריד בין אחים וגוזר ישראל לגזרים ולפלגות ולקרעים שאינם מתאחים. ובזכרי כזאת וכזאת עם לבבי אשיחה: מי יודע אם היטיבו ראשי העם אשר עשו לדחות בשתי ידים את הקראים ואת החוקרים ואת החסידים ואת המשכילים ואת כל המחדשים והשונים, להרחיק מלב האומה את כל אגפיה ולהדיחם אל ההתנכרות ואל התמורה ואל ההתחברות עם שונאינו; אולי עצם כח ישראל לו אסף את כל זרועות השטף ההן, אשר השתפכו והתפרדו הנה והנה, אל קרבו ונלוו על מקורות חַיָתו, אולי לא התהפכה ככה היהדות, אשר הונף ואשר הורם ממנה את כל חלבה ויעמידוה על רגל אחת, אולי לא התהפכה עתה, כגעת אליה רוח העת החדשה, מן הקצה אל הקצה כמו אשה בציריה ולא דלונו מאד לשמצה בקמינו ולא יצאונו כשלש מאות אלף נפש במאת השנים האחרונות או כשלשת אלפים נפש במאת השנים האחרונות או כשלשת אלפים נפש שנה שנה בלי אשר יריעו על עוזבי הדגל ואשר ישימום לחרם ואשר יכלימום ואשר יבדילום מתוך הקהל כקדם…

והתוקעים בשופר הולכים ובאים לדורותם, אך קול השופר הולך וחזק, הולך וקורא בכח אחת בשנה בבתי כנסיות וכל ימי השנה בכל פנות שאנו פונים: עורו, התעוררו, ישנים אמללים, כי הנה אש לוהטת סביביכם, האדמה נוע תנוע תחת רגליכם והשמים מתקדרים מעל ראשיכם ועוד מעט ואין מעמד ואין מנוח ואין משען ואין מבטח, ועוד מעט – ואין גם מקום מקלט…; נוסו, צאו מעבדות לחרות, החישו מפלט לכם מארצות הגולה אל ארץ אבות, ארץ קַדמָתנו ועתידותינו – רב לך שבת בעמק הבכא, קומי, צאי מתוך ההפכה!"

קול השופר הולך, – אך אהה! הלא זה הקול אשר הסכַּנּוּ עמּוֹ בגולה מתמול שלשם, קול אחד ואין חליפות לו, קול הוגה נכאים, קול מחריד קרב ולב.

קרן יובלנו, שופר עלומינו העליזים, קול מצהלות החיים, השמחה, התשואה והדרור – את אלה, הָהּ, נָשִׁינו זה כמה, גם לא נִשָׂא נפשנו אליהם, גם לא נאמץ כחנו ולא ננסה דבר גדול או קטן למען חַדש ימיהם כקדם.

ויש אשר יתן השופר את קולו קול מבשר ישועה, קול מגיד צדק ומישרים ודרור, על ארץ רבה, לאחרים ולא לנו, וגם התהפך תתהפכנה עלינו המסבות והיו לנו לאכזב ולמפח נפש… קול השופר אשר קרא לדרור, לאחוה ולשלום בצרפת בחצי המאה הששית ובארצות אירופה התיכונה בראשית המאה השביעית, קרא עלינו מלחמה ואנחנו לא ידענו ולא נזהרנו – מלחמה על כל קדשינו הלאמיים, על לשוננו ועל ספרותנו ועל תורתנו ועל כל מחמדינו, אשר היו לנו מימי קדם, כי הנה זה גורל ישראל בעמים: צרת היהודים או צרת היהדות…

קול תרועת השופר נשמע בארץ צפון לפני שנות מספר², ונשמח בשמחת הגוי כלו – ובטרם יֵאסף הד הקול והנה נהפכה לנו התרועה לשברים והתשועה לשואה… – השופר השמיע את הוד קולו בארץ המזרח³, קול קורא לחפש ולמשפטים צדיקים לכל יושבי הארץ לעממיהם – וליהודים היתה אורה ושמחה כשמוח כל הארץ, וגם הוספנו לחבק ידים ולהתסתבל על כתף אחרים כמשפטנו ולבטוח על הזכרון אשר יזכרונו לטוב ביום טובה, ואחרית הבטחון–מפח נפש. אהה, כי נסכה עלינו הגלות הארֻכה רוח תרדמה ותרַפה כל ידים ותדכא כל רוח ותמוגג כל לב, ותהיינה עינינו תלויות לרַוְחתֵנו אך אל חסד לאומים או אל ישועת ה' אשר יעשה לנו בעת רצון ביד משיחו ואנחנו נתיצב מנגד, וידינו נטויות לעשות ולהלחם ולחגור שארית חֵמות ולהביא קרבנות מַחִים – למען אחרים אך לא למעננו. למענם קלים אנו כנשרים וגבורים כאריות ואנשי חפץ ומעשה ואֹמץ מאין כמוהם; אך למעננו אנחנו ישנים, חוזים, חולמים, משליכים יהבנו על האלהים הרועה אותנו מעודנו ומתחטאים לפניו כילד שעשועים; ובתקוע השופר ביום הזכרון להעירנו משנתֵנו הארֻכה ולהזכירנו את כבודנו לפנים ואת שוממותנו ושפלותנו עתה, את אשר היינו מעולם מופת לגוים אנחנו, מלכינו ונביאינו ואת אשר הננו עתה מדושת כל רגל, משלח־יד כל פרא אדם ועם ומנוד ראש לקטנים ולגדולים, – אנחנו עומדים ומתפללים בלב ולב:

אלהינו ואלהי אבותינו, תקע בשופר גדול לחרותנו!…

(המקיץ, תרס"ט)

---

נֵצַח יִשְׂרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

האויב מחץ ראשו ויפרפרהו ויפצפצהו ויטילהו על ארץ רבה כל עוד נפשו בו. אך נפשו זאת, אשר דִּמו לה אחרים להסב אותה אליהם, ברית עולם כרתה לו לבלתי עזבו, ותהי יוצאת יצא ושוב, מרחפת על פניו, שוקדת ושומרת על פתיל חיתו לבלתי הנתק כלה, יש אשר תפרד מעליו למראה עינים, אם מעט ואם הרבה, אך הרחק לא תרחיק ללכת והואש לא תואש להלוות אל הגוף, אשר היה אהלה בתחלה, להחלימו, לחיותו ולהשיבו לאיתנו. הגוף מֻכה ומעֻנה בכל כלי מות, עובר בתוך מוקדי אש ומצרי שאול, מטֻלטל טלטלה על כנפי כל רוח, ועוד מעט והתפרד והתפורר והיה לעפר הארץ; והנשמה – שומרת לו מנגד, בריתה נאמנת לו ותקותה לא תכָּרת… קשורה היא בו באלפי קשורים אשר לא ירָאו לעין, רואה היא מנגד את כל עֻנותו ואת כל התעלולים אשר יתעללו בו כל רמש האדמה החושבים כי לחמם הוא, –ראה תראה וחוש תחוש את הכל והושע לא תוכל להושיע: היש מכאוב כמכאובה?

הלעולם תעמודנה העצמות היבשות האלה בין החיים ובין המות? היוכל מעט הלֵחַ העצור בקרבן, היועיל שפע הנשמה הגדולה, המריקה להן בארחות פליאות ברכה מכחה ומנצחה פעם בפעם, להיות להן למקור חיים באחרית הימים? ומתי האחרית הזאת? מתי קץ הפלאות וקץ התלאות? מה כח איש או עם כי ייחל ולא ידע מה ולא יראה אות לטובה ולא ראית לישועה קרובה? הכח אבנים כחו, אם חיי כוכבים חייו?

שאלות כאלה וכאלה תבאנה פעם בפעם כחצים שנונים בלבות טובי העם והשביעו את הלבבות במרורים ובקשו להן פתרונים ואין, וחזון – ולא ימצאו.

ואחת בשנה – והעם הזה, המונה ראשי שנים כספור עמים אחרים ימים, יבא בחשבון עם נפשו ועם יוצרו, אשר בחר בו לשומו גם למופת גם למשל בלאומים, יעביר לפניו את ימי חלדו הארֻכים רבי העלילה ורבי התלאה; והעם הזה, אשר כמלאך אלהים נפל משמים להתהלך בתוך עמי הארץ, כנטפי שמן בתוך מים רבים, לא לדָבקה בם ולא להדביק אותם אליו; העם הזה, אשר בארץ דל חלקו ובגוים לא יחָשב, בטוב להם לא טוב לו ובכל צרתם לו צר, – ישא ביום הזה, יום הזכרון והחשבון, עיניו ולבו אל שמים, מוצאו ומולדתו, ישפוך נפשו לפני יוצרו, אשר נתן לו את בריתו בימי קדם ואשר שָׂם רוחו בקרבו לפנים ביד נביאיו. אם בני האדם, כל העמים חבריו, לא ידעו דרכיו ולא יכירו ארחותיו ולא ישפטו אותו בצדק, וגם יהפכו טובותיו לרעות וצדקותיו ישימו לחטאות, הן אלהים יודע הכל, יודע הוא את כל אשר נשא וסבל למענו ולמען תורתו ואשר הוא נושא וסובל עוד היום; יודע הוא, כי נקל לעם הזה להקים את האחוה עם כל הגוים, לשכון בטח בתוכם, לאכול את טוב הארץ עמהם יחד – לו אך יֵאות להם להיות כמוהם…

אם כל ימי השנה אין מנוס ואין מפלט מפני רעת בני האדם וקנאתם המקיפה אותו על כל דרכיו, המדביקה אחריו לכל מקומות מקלטו, – היום אל אלהיו ינוס, אל מקדשו יחיש מפלט לו; היום – שמים וארץ נשקו. צדק ושלום נפגשו, היום יזכור ויזכיר לכל את משאות־נפש נביאיו לכל בני האדם, אשר הסבו עיניהם מכל העשק כנעשה בקרב הארץ וידַמו אותה בנפשם, בחזון לבם לימים הבאים, למעון הצדק והמשפט והאהבה והאחוה; היום ישא עם ישראל, חניך הנביאים, את דגלו בגאון לעיני כל יושבי תבל, לאמר: זה הדרך לכו בו, אמת ומשפט שלום שפטו בארצותיכם, ולא תהיה לכם תבל כמדבר מעון פראים וארץ חיים לגיא צלמות. את הדגל הנושן הזה, אשר אין דורש לו בחיים, ירים נגד כל הגוים וכל האדם אחת בשנה – ירים וישוב וירים זה שנים אין חקר, כאומר: כזה ראו וקדשו! וכדיוֹגֶנס בשעתו יגלגל חביתו בתוך כל החיים המהלכים תחת השמש, יבקש בנרו – נר אלהים אשר בידו – יומם “אדם” בין יושבי חלד – גוי צדיק, שומר אמונים, רודף צדק בתוך העמים.

כי אין חפץ לנו להיות תמיד “עם סגולה מכל העמים”, עליונים על כל גויי הארץ, טובים מכל שכנינו לדרכינו ולמעשינו – ולהיות לסמל הקנאה לסביבינו, למשלח יד ולשון לשכנינו, אשר יחשבו לנו כל יתרון לחסרון, מבלי הבין או משנאה ומקנאה, כמשפט התלמיד הטוב בתוך חבריו הרעים ממנו, ואף כי בהיותו הדל והחלש בכלם, אשר על טובו ישנאוהו וימררוהו ומקרבם ינידוהו. – אנחנו לזאת נִשָׂא נפשנו, כי יהיו כל בני האדם צדיקים וטובים, כי ייטיבו הכל דרכיהם ומעלליהם, כי יקבלו כל הגוים את תורתנו ללכת לאורה ולרוחה, כאשר הם מכבדים אותה בפיהם ובשפתם, ולא יהיה עוד ישראל בעמים כנזיר אחיו, כמלאך אלהים אשר נפל משמים ארץ…

זה דגל ישראל וזה משא נפשו לגוי ולאדם, אשר יביע בשפכו את לבו בתפלותיו הישנות מדי בוא השנה החדשה ומדי בואו להתיצב לפני האלהים.

וכענק ההוא, אשר באגדות היונים הקדמונים, אשר שב כחו אליו בנגעו אל האדמה הורתו, כן יחזק עם ישראל וכן יחליף כח בקָרבו אל מקדשו, אל אלהיו, אל שַָמָיו. אז תשקיף נשמת העם, המרחפת עליו, ממרומיה, ואז תקרב אל גוף האומה, וחיים ברצונה ונצח בימינה ודבר תִלאט עמו: חזק והתחזק, כי יש אחרית ויש תקוה ויש עתידות. חדש תתחדש ופרוח תפרח כעץ אשר בשלכת, בנבול עלהו נבול ונפול ימין ושמאל יונקתו לא תחדל ולֵחו לא ינוס. חיֹה תחיה, לא תמות, כי חיי עולם מנה לך יוצרך, ראשי שנים – ימי חייך הם, ראשי יובלות – תקופותיך, ודור דורים – שנותיך.

(החרות, תרע"ה)

---

חַטֹּאת יִשְׂרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

בחֹדש השביעי באחד לחדש, לעת מנחת ערב בכל שנה ושנה, יוצאת בת־קול מן הנהרות, מן היאורים, מן האגמים ומכל מימי ישראל לאמר: הוי גוי חוטא, עם כבד עון! הוי ההולכים לרדת המימה, ילד ושָׂב, איש ואשה, קטן וגדול, חטֹאתיהם צרורות בשמלותם וסדוריהם תחת זרועותם ומריקים מעליהם כֹּבד משא עונותם – ואל מקום שהם הולכים שם הם שבים ללכת לתקופת כל שנה!

וביום הכפורים, בשפוך כל ישראל איש את נפשו לפני האלהים בבתי התפלה וידיהם מתופפות על לבותיהם ערב ובקר וצהרים והתוָדו את עונותיהם, כל עון וכל חטא למינו, אשר יחטא איש לרעהו ואיש לאלהיו: על חטא… ועל חטא… ועל חטא… אבן מקיר תזעק: הוי גוי חוטא!

ומפי הגוים, סופריהם, חכמיהם, גדוליהם וקטניהם מחוטב עציהם עד שואב מימיהם, יִשָמע ההד בכל ימי השנה ובכל העתים, מימי המן בן המדתא, מַנָתּו, אפיון ואייזנמנגר ועד היום הזה, קול גדול ולא יסף: הוי גוי חוטא, עם כבד עון!

האמנם? עם המחוקקים והנביאים, עם המוסר ואמונת־אֹמן ודעת אלהים, העם אשר ממנו יצאו צדק ומשפט לגוים, העם אשר אין חלקו עם רשעים ואיננו עומד למשפט על כל פשע ועל כל נבלה ועל כל עון פלילי כי אם מעט מאד מכל העמים, ובכל המוקשים אשר ישימו לו מסביב על כל דרכי החיים, הוא מתהלך בתוכם זה אלפי שנים נקי־כפים ותמים־דרך כמלאך אלהים, אשר נשלח משמים ארץ להיות למופת לבני האדם, – הוא עם כָּבד עון מכל העמים?!

לא! השמים והארץ יענו בנו אחרת, השמים והארץ, הרואים את כל עניֵנו ולחצֵנו וסבלותינו בגוים, אשר אנחנו מתגוררים בתוכם, הרואים את כל המוצאות אותנו ואת כל הנדודים ואת כל הרעות אשר שבענו מאז גלינו מארצנו ועד היום הזה, הם יענו ויאמרו: הוי גוי צדיק, עם כשֶׂה תמים, כרחל לפני גוזזיה נאלמה! הוי עם נושא וסובל זה אלפי שנים, נושא כל עמל וכל פגע וכל מכה, אשר חִלו בו בני אלים ממעל וילידי שאול מתחת, ולא יתמרמר ולא יתעורר ולא יִנָער כארי, ולא ינסה לנתק מוסרותיו, ולא יתאמץ להֵחָלץ פעם אחת מכל צרותיו, אשר לא יְדָעוּן גוי ואדם תחת השמים – כי אם קל הוא על פני ארץ לנוע, לִגְלוֹת ממקום אל מקום אחר, להתגלגל מארץ אל ארץ ומים עד ים, להמיר צרות ישנות בצרות חדשות, להמלט מן הפחת אל הפח… כמים, כנהרות הולך הוא תמיד מאין הפוגות!…

האמנם צדיקים אנחנו ואבותינו ולא חטאנו?

לא, כי חטא ישראל חטאה גדולה – גדולה מכל חטאת איש ועם: חַטא חָטא עמי – לנפשו ולא לאחרים.

אם יחטא איש לאיש או עם לרעהו, החוטא יִסְכָּן לו, יועיל מחטאתו; בחָטאוֹ יִגָפֶנו לבו – ובני מעיו ישישו, נפשו עליו תָּאבל – ובשרו ישכֹּן לבטח; ואם יחטא איש לאלהים – עִמוֹ הסליחה והאריך לו ולא יעיר כל חמתו; אך אם לנפשו יחטא איש או עם, אם חָבוֹל יחבּוֹל לו לא אחת ולא שתים, כי אם השכם וחבוֹל בכל עת תמיד – מי ינוד לו ומי ירחם עליו ומי יָחבוֹש לשִברוֹ!

ומי ימנה ומי יספור את כל חטֹאת עם ישראל אשר חטא ואשר יחטא לנפשו, לזרעו, לעתידותיו!

חטא ישראל לארצו. מימי הבית הראשון החלו היהודים לצאת מארצם אל ארצות הגוים, ותמלא כל הארץ אותם. בימי המעלה מבבל בחרו רֹב בני הגולה לשבת איש תחתיו בכל מדינות ממשלת פרס מהֹדו ועד כוש, והגוים באו לשבת בערי ארץ ישראל, אשר לא הושיבו אותן היהודים או אשר יצאו מהן להתהלך בארץ, מראשית ימי הבית השני והלאה. במאות השנים הראשונות אשר אחרי חרבן הבית השני הרבו הרועים ועדריהם – חכמי ישראל ותלמידיהם – לצאת מארץ ישראל ויתר ההמון, “עם הארץ”, נמוג וילך מאין מנהל ומאין חיי־רוח, ויגיע אליו כאשר הגיע אל עשרת השבטים לפנים אחרי צאת מתוכם הכהנים והלוים תופשי התורה, בהניד אותם יד ירבעם בן־נבט. – אחרי כן, בכל ימי גלותנו הארֻכּה, לא היתה הארץ לנס ולמשא־נפש כי אם לרבנים, לחסידים ולכל אנשי רוח בעם, אשר בקשו שם קרבת אלהים בחייהם ומפלט מגלגול מחִלוֹת במותם, אך לא לרַבַּת העם, אנשי המעשה חֲפַצֵי־חיים, שהם “זכרו ציון בפיהם וכמת מלב נשכחה”, ויראו על אדמת נכר מנוחה כי טוב ואת ארץ הגוים כי נעַמה ויטו שכמם לסבול.. עד אם כשל כח הסבל; ואז – בחרו לנוע בארצות הנוצרים מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, אף כי הטורקים פתֹחַ פתחו לפניהם תמיד שערי ארצם מעת נלכדה קונסטנטינופול בידם, ואף כי אחיהם, אשר קִדמו לשבת בטורקיה, שלחו פעם בפעם, גם לפני גרוש ספרד גם אחרי כן, אגרות אל בני הגולה לקרֹא להם אל הארץ הזאת. גם גולי ספרד יצאו רֻבּם אל ארצות הנוצרים ומעטים מהם אל טורקיה, ומאלה באו מעט מן המעט לשבת בארץ אבותיהם, בארץ ישראל.

ובעת החדשה בקרֹא נפוליון הראשון, והוא נלחם על עכו, אל היהודים אשר בטורקיה, כי יבאו אל תחת דגלו והשיב להם את ארץ אבותיהם, לא שעו אליו ולא נענו לו. ובנסות אחד הגדולים דבר אל בן־מנחם על אדות שיבת שבות ישראל בציון, הניא חכם־היהודים את לב האיש מאחרי הדבר הגדול הזה. ובאמור משה מונטיפיורי, באחרית המאה הששית ובראשית המאה השביעית, להושיב את נדחי ישראל פליטי רוסיה (אשר החלו בעת ההיא לנוע לאמריקה ולכל אפסי ארץ) על אדמת ישראל ולכונן בתי־אוצר בירושלם וביפו וממשלת טורקיה הופיעה על עצתו, לא נדרשו לו העשירים והעם אשר פנה אליהם. ובנשוא הרצל וחבריו נס ציונה ובדפקם על פתחי עשירינו וגדולינו וראשי קהלותינו להטות לבבם אל תחית הארץ והעם, לא אבו ולא שמעו והנם עומדים מנגד עד היום הזה בהיות נחלתנו נהפכת לעינינו לזרים מעט מעט.

חטא ישראל לשפתו – לא רק בשבתם בתוך הגוים, כי אם גם בעוד היותם יושבים על אדמתם ואין אדונים להם, מהרו היהודים להמיר את לשונם בלשון עם ועם, לא רק “היהודים שבחו”ל שמותיהם כשמות הגוים" והם “עובדי ע”ז בטהרה“. כי גם בא”י נקראו רבים מן הנשיאים, הזקנים והתנאים בשמות יונים ורומים, ולשון יון חדרה גם למקדש אלהי ישראל… ותחת אשר בני העמים האחרים החזיקו בכל מקומות מושבותיהם בלשונם ובדתיהם ובכל דרכי חייהם, והיונים הביאו אִתּם את ארצם – אם נוכל לאמר כן – אל אסיה הקטנה, אל ארץ ישראל ואל מצרים, אל נגב איטליה (אשר נקראה בפי הרומים “יון הגדולה”) ואל ערי החוף אשר בספרד, וגם הרומים הביאו את לשונם אל כל הארצות, אשר באו גדודיהם לשבת בהן, וישימו אותה בפי יושבי הארץ מעולם, – נקרבו היהודים אל הגוים בארצות מגוריהם, אשר גרו עמם וגם בקרבת ארץ־ישראל – באלכסנדריה – וגם בארצם הם, בתִתָּם כֹּפר את שמותם, את לשונם ואת מלבושם, ורק את דתיהם שמרו מאלכסנדריה ועד אחרית הימים ויהיו “אדם בצאתם ויהודים באהליהם”. גם מחוקקי ישראל ורועיו לא שמו לב מעולם בלתי אם אל הדת ולא אל השפה, עד כי גם את התפלה גם כל דברי קדושה ועבודת אלהים התירו לומר “בכל לשון”, ובעקבותיהם יצאו המחוקקים ו“רועי הנפשות”¹ האחרונים וכל העם עד היום הזה.

חטא ישראל לספרותו – בהעמידו אותה מימי קַדמתה על רגל אחת, על ההלכה, ובדחותו בשתי ידים כל דברי חֵפץ אשר לא רוח משפט וחֹק, כי אם רוח שירה ויֹפי נוססה בם, עד כי גם המחוקקים האחרונים חשבו כל דברי שיר ומליצה ו“רוב ספורי ההמון במה שאירע ומה שהיה, וכו'”, “ספרי דברי הימים של מלכי האומות וספרי נגון וכיוצא בהם”, “באיזה לשון שיהיה”, לדברים שאין בהם תועלת אלא אבוד זמן בלבד (רמב“ם ור”ע מברטנורה, סנהדרין פרק י‘, הלכה א’; רמב“ם אבות פ”א), לדברים ש“אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור” (ש“ע או”ח, סי' ש"ז); ובהזניחו גם בעת החדשה, אחרי אשר חדל לחזות בגפ"ת חזות הכל, את הסופרים ואת הספרות לכל סעיפיה, לבלתי דרוֹש אותם ולבלתי החזיק בם ולבלתי שׂוּם לב אם ישתמרו אוצרות הרוח, אשר אצרו ואשר הכינו חכמיו בדורותם, ואם יעלו בתהו ויאבדו; תחת אשר לספרות כל עם ועם יתן לבו ועתו, כחו והונו, וגם כל הבלי הגוים יִיקרו בעיניו שבעתים מכל חמדת ישראל.

חטא ישראל לכבוד מולדתו ועמו – בהתמכרו תמיד אך להשתנות לעיני העמים, להתכחש גם לו גם להם, לשום נפשו תחת נפש כל שפַל־גוים, אשר הוא יושב בקרבו, לכנות בשמו כל היום, ללבוש עורו ובשרו ולרוץ לפני מרכבתו – והוא, העם העתיק, האיתן, אשר רֹב שנים ועמל הורים ומורים עצבוהו ויכוננוהו ויעשוהו לגוי אחד בארץ, עצמו ובשרו לא ימיר, רוחו בקרבו לא יכחיד ומוצאותיו מקדם לא ישכיח, ורק את נפשו הוא חובל וכבודו לעפר ישכין לא לעזר ולא להועיל.

חטא חטאו עשירינו – בתתם בחייהם עבודה ומשכֹּרת לבני הנכר, אוכלי עמי גם באכלם לחמו, ובהשאירם אחריהם במותם ברכה מהונם למוסדות ולחברות אשר לא לנו הם כי אם לצרינו, ואת אחיהם ואת מוסדותיהם לא יפקדו בחייהם ובמותם כי אם מעט; ואצילינו אנשי המעלה – בשומם קיר ברזל בינם ובין העם, לבלתי בוא עמו בדברים ולבלי שום אליו לב ולבלתי דעת את מכאוביו ואת מחסוריו החמריים והרוחניים; וחכמינו – בתתם פרי רוחם וכשרונם לזרים ולא לעמם והיו כעננים העוברים על פני האדמה הצמאה למען הַרְוֹת דֶשן את הרָוָה; בגללם היה ישראל כשמש, אשר בתתה לכל סביבה מאורה ומחֻמה, יגָּרע ממנה ורבו בה ברֹב הימים, תחת הזהב אשר היא מריקה מעליה, בהרות בהרות כהות… והאנשים יסבו עיניהם מאורה, כי לא יוכלו שאתו, ובקשו להם זכוכיות מגדלות למען הביט על מעוֹרֶיה, על כתמיה… – חטא חטאו מלאכינו, שליחי עמם בבית הנבחרים, בשומם לבם לחפצי כל עם ומפלגה אך לא לחפצי אחיהם ועמם; ורועינו הרבנים, אשר לפנים היו יוצאים ובאים לפני העם ומורים אותו בדרך הטובה והישרה, והיום התכנסו אל חוג קטן וצֹר ויבחרו לשכון בערפל ויהיו לאחור ולא לפנים והעם – כצאן אובדות מאין מנהל; וראשי קהלותינו, הדורכים על במתי העם ברגל גאוה מבית ומתרפקים על הזרים ברוח שפלות ועבדות מחוץ, בהרבותם בקהלותיהם דברי ריבות ופלגות על ביצה שלא נולדה, על “צל החמור”, על כל הבל וריק ובפרצם את בית ישראל פרץ על פרץ, תחת אשר יתאמצו לרפא שבריו ולחַבּש לעצבותיו ולקרב את הפרוּדוֹת אחת אל אחת.

וחטאים כאלה וכאלה, אשר חטאנו ואשר נחטא לנו ולא לאחרים, יכשילו כחנו לאין תקומה ויורידונו מכבוד וירחיקו ישועה ממנו וישימונו ללעג ולקלס בעיני הגוים, אשר כל חפצנו אך למצא חן בעיניהם… ומחטאתינו אלה לא נטהר בכל נהר ובכל יאור ובכל מקוה־מים, כי אם במי־הירדן…

(המצפה, תרס"ח)

---

לְחַג הָאָסִיף

מאת

מנחם מבש"ן

א. ימים מקדם

אזכרה ימים מקדם – יאמר ישראל סבא – בעוד היותי על אדמתי צעיר ורענן מלא כח ורוח עלומים: גדולתי לא היתה מלוא כל הארץ ושמעי לא הלך בכל המדינות; כי לא עופפתי חרב על פני גוים וארצות, כמעשה הרומים, חרב אשר תשוב באחרונה על תופשיה ותכריעם לבלי קום; לא יצאו מלפני חכמים אנשי לשון לסובב על ארץ רבה ולמכור חכמתם בכסף, כאשר עשו המתחכמים¹ בני יון, ולא מלאכים לבושי להבות, אשר יפשטו בארץ בתוך הגוים לתקן עולם במלכות שדי ונעו על כל הבצות עד אשר יטבעו בבוץ גם הם – כפליטי עמי בעת בוא שמשי.

כי אם בצל הרי ועצי חמדתי וישבתי, ידעתי פני צאני ועדרי ולמרחוק לא נשאתי עיני. עבדתי אדמתי, נטרתי כרמי, גני ופרדסי והוצאתי מהם לחמי, שַׁמניִ ושקויי. גם ברכות הרוח לא נמנעו ממני ונביאי היו נודעים ונכבדים לכל סביבותיהם, אליהם דרשו גוים ויבקשו עצה מפיהם וישמעו לתוכחותיהם ולקול קריאתם להיטיב את דרכם. וגם אחרי הימים ההם, בהָחֵל יומי לערוב בארצי, עוד היו אנשים מן הגוים באים ירושלימה לשמוע את חכמת ילדַי ונכבדיהם קנו להם עבדים מדַלת העם יושבי העיר הזאת לדעת את דרכיהם ולקחת תורה מפיהם. אחרי כן באו ימי הפקודה, באה עת התפוצה, אני נפלתי נשברתי ככלי חמדה–ונרדי נתן ריחו: חכמי היו לכבוד בעיר הממלכה לעם אשר גבר עלי בחרבו, וגדוליו אהבו שיחתם, הקשיבו לקולם ושמעו אמריהם כי נעמו, ומזרע המלוכה באו ויקבלו תורתי וישבו לפני חכמַי בבתי מדרשם.

ובהגיע עת האסיף, אספתי דגני ותירושי, אצרתי באסמַי את ברכת ה' אשר נתן לי, עשיתי סכות ככתוב, איש על גגו ובחצרו ובחצרות בית האלהים, ושמחתי ושִמחתי אני ובנַי איש בביתו וכל הקהל במקדשו. גם שרים מבני העמים היו רואים ומשתוממים ומספרים על מראה עיניהם, על כל הכבוד אשר נעשה לכהן הגדול בהִכּוֹנוֹ לעבודת בית האלהים ובבואו לשרת בקדש ובצאתו מן הקדש בתוך המון חוגג. והגוים מסביב היו עולים ירושלימה לחג את חג הסכות ולראות בשמחתנו, אשר התנוססה בתפארתה ובטהרתה לעמת חגיגות היין ליונים בעת הבציר, המלאות פחזות והוללות וארחות פריצים… הוי, מה טובים היו הימים הראשונים ההם!

ב. ימים יוּצרו

אלה אזכרה – ונפשי עלי תהמה, אזכרה – ואשובה בחזון לימי הנֹער וחפץ החיים ישוב יתעורר בקרבי בכל עז; כי זכרונות קדומים – טל חיים הם לנפש עיפה. ונפשי, הה, מה עיֵפה לעמל, לתלאה, לנדודים אין קץ, ליגיעה בדֵי רִיק, לחיים אשר אין חפץ בהם!

עתה הנני בגולה אני וילדי כעדר נבזה נפוץ, כל יד תנידני וכל לשון תרשיעני וכל פגע יפגע בי ראשונה ויהלמני. אני מתרפק על שכני, אפיק להם כל נפשי ומאדי, אם ימשכוני ואם יהדפוני – אחריהם ארוצה, בין שורותם אצהירה, לשלום ולמלחמה, לדברי המדינות ולעבודת הרוח, למלא מהוני את אוצרותם, לחרף נפשי למות על שדותם, להביא קרבנות מחים על מזבחותם. וכל זה איננו שוה להם, והמה יבעטו בי ובמנוחתי – אחרי עלותן לרצון על מזבחם, וגמולִי מאִתָּם – אך שנאה ובוז או דברי חֹנף וחלקלקות. עתה אני עני מכל וערום מכל; אשר יש לי, מנפש ועד רכוש ועד אוצרות הרוח אשר אצרו אבותי – יד כל בו, אשר רכשתי לי בעמלי על אדמת נכר־נָסַב לאחרים אם ברצון אם באונס ואני כענן כלה והולך אחרי הריקו את ברכתו, כעץ שענפיו מרֻבים ושרשיו מעטים, כסֻכה מתנודדת על ראש ההר–תלוי ועומד על בלימה.

ובהגיע עת האסיף, אין לי תבואה ולא כל אֹסף בשדה ובכרם. לא אאסוף בלתי אם דמעתי בנאדי, דמעות ישנות ודמעות חדשות, דמעות אשר, לולא זרחה עליהן שמש התקוה, היו לים זועף גדול ורחב־ידים, מזעפו תחרד הארץ וירגזו שמים!

ובכל זאת לא נואשתי ולא רפו ידי ולא אבד נצחי ותוחלתי! נשמת נביאי עודנה מתפעמת בקרבי ובבתי נפשי חלונות שקופים פתוחים לא רק אל העבר כי אם גם אל העתיד. ואני חודר אל ערפלי העתים הבאות, כי נר התקוה יאיר לי מַחְשַׁכֵּיהֶן, – ושמים חדשים וארץ חדשה נפתחים לפני! וארא בחזון והנה אני מתנער ומתעורר מתוך כל העמל וכל התלאה אשר אפפוני, מחדש נעורי כ“חול” מתוך אפר השרפה וכ“לוז” מַרְקִב העצמות, עולה כצמח ה' מתנוסס באִבּוֹ ובהדרו, שב להיות כאזרח רענן – עַם אשר שֹׁרש בארץ גזעו ועל פני כל שכניו יִכָּבד. ושַׁבַּתִּי וחגי ומועדַי וכל יָמַי משחקים לפני בכל עת ובהגיע עת האסיף אני אוסף מגרני ומיקבי ברכות שמים וארץ, ועגלות מלאות עמיר וכל פרי הארץ מתנהלות לאִטן בראש כל דרך וכל מסלה, ושפעת גמלים וחמורים עמוסים יבול שדה וכרם באים העירה ונערים קטנים נוהגים בם, רוקדים כבני צאן ושרים כחוללים ומביאים בקול רנה וצהלה את כל הברכה, אשר עזרו להוציא בידיהם הקטנות, אל בית הוריהם. וילדים וילדות עולים המונים המונים בדהרות אבירים על צלעות ההרים, על מדרגותיהם ועל ראשיהם (אשר בושו ממערומיהם לפנים, אחרי היות העינים המביטות אליהם הלוך ורֹב בארץ, ויעשו להם חגורות–עצי תאנה וגפן ועץ שמן והדס), וקטפו משם ענפי ארז והדס ועץ שמן, עלי תמרים ועלי עץ עבות, וירדו בקול מצהלות ועטרות פרחים בראשיהם ושירי הלולים בפיהם ועשו סכות יפות ורעננות לשמוח בהן המה ואנשי בית אבותם שמחה שלמה ככתוב בתורה וככתוב… בלבבם ובנפשם. ושכניהם הקרובים והרחוקים באים אל סכותם ושמחים בשמחת חגיהם, אין פרץ ואין קנאה, אין פנים נזעמים ולא נפשות מרות, כי כלם שמחים, כלם שבעים רצון, כי פתחה הארץ את אוצרותיה, ותרק ברכה לכל יושביה שבעתים כיגיע כפיהם.–וכוכב תרבותי גם הוא יתחדש בקָרְבָתוֹ אל חיי הארץ והטבע ושב להיות לאור גוים וקרנים מידו לו על כל סביביו, כימי עולם וכשנים קדמוניות…

אלה אֶחזה לי – ונפשי תדרוך עז ובטחתי כי יש תקוה וכי עוד יזרח שמשי כקדם… הוי, מה טובות, מה יפות העתידות הנשקפות האלה ואשרי העודרים והעוזרים להקריב אותן אלי!

החרות, תרע"ו

---

גֵּרִים ותוֹשָבִים

מאת

מנחם מבש"ן

מחוץ יהמה הרוח, ינצל את העצים מעֶדים, העלים נובלים, נופלים, נמקים, והיו דֹמן לאדמה, ומבית – נגיל ונשמח בשמחת תורה.

והרוח הולך וסוער בחזקה זה ימים, זה שנים, זה דורות רבים, והעץ, הצפוי אל סערתו, הולך ומתנצל את עדיוֹ, הולך ודל, כי לא רק העלים, אשר אם יפלו עוד יחליפו, כי גם הענפים הולכים ונפרדים מגזעם ונובלים ונופלים אחד אחד, גם ענפים ויונקות מלאי כח ולֵחַ הולכים ויבשים או נִתָּקים בעודם באבם ולשדם יֵהפך לאחרים… ועוד מעט ועמד העץ, אשר בשלכת מצבת בו, על שרשיו ריקם, ועוד מעט ומט העץ העתיק, האדיר, האיתן, אשר הקציעו אותו הרוחות מסביב וינשלו פארותיו ויחריבו לשדו ויובישו פריו, ולא תהיה לו עוד תקומה בארץ, – ובני ישראל שמחים בשמחת תורה…

שמחת תורה! החג הזה “גר הוא בתוך חגינו” (יל"ג), לא נודע לפנים בישראל ואין זכר לו לא בכתבי הקדש ולא בתלמוד. בו ישמח העם על תורתו אשר אֹרשה לו בחג השבועות “זמן מתן תורתנו”, ואשר בא בברית עמה היום תחת החפה “כדת משה וישראל” – ואשר רֻבו לא יוסיף לדעתה עד ימי חג השבועות ושמחת תורה הבאים… העם ישמח על תורתו אשר אהב, אך לא דרך אחד לכלם בשמחה הזאת ובאהבה הזאת. יש אשר ישמחו עליה כשמוח איש את אחיו ביום חתונת האח וביום שמחת לבו (כמשל המגיד מדובנא); יש אשר יאהב את התורה כאהבת איש את רעיתו, אשר כרת ברית אתה ואשר ראה עמה חיים; יש אשר יאהבוה כאהבת איש את ארוסתו, אשר עוד מעט והיתה היא לו והוא יהיה לה; ויש אשר יאהבנה – כאהֹב איש את אמו־זקנתו (כמליצת הינה על אהבת הגרמנים את החפש); אך הרבים ישמחו עליה ויאהבו אותה וינשקוה מנשיקות פיהם – בלי אשר ידעו ואשר יכירו אותה ואשר יבאו עמה בברית.

כי הנה התורה הזאת, אשר שם משה לפני בני ישראל גם היא כגר נחשבה בישראל מיום דעתו אותה. גם בימי השופטים גם בימי הבית הראשון לא הכתה שרש בארץ ובעם; וכמעט שמו הסופרים אל לבם לתת לה מהלכים בישראל –והנה בנו עליה ויקיפוה הבאים אחריהם גדרים וסיגים, חומות וחל, ויסתירוה בחביון עֻזה ויבדילו בינה ובין העם, עד היותה כמושל עריץ, אשר המון משרתיו ופקידיו נוהגים בעם בשמו והוא יושב בסתר ועַמו לא ידעהו ולא יכירהו, או כשמש אשר העננים ישיתו חשך סתרו ורק לאור חציו, הבוקעים בעד ערפל, ילכו הארץ ויושביה… גם בתקופות הבאות הוסגה התורה שבכתב תמיד לאחור מפני תורת הפלפולים, הדרושים, הרמזים והסודות וכל התורות אשר השתרגו עלו על חלקתה ויסֻבוה ויסֻכּוה צלליהן מסביב¹, ובישיבות ובחדרים למדו מעולם פרשת חומש עם רש"י אחת בשבוע, ביום ה', אחרי אשר השלימו המורה והתלמידים חק כל התורות למיניהן. ובאחרית הימים דחו את התורה מפני התרגומים והקצורים וילמדוה לתלמידים בלשונות עם ועם רק לא בלשונה היא, כיום הזה, ויהי האזרח לגר והגר היה לאזרח בישראל. ומי יודע אם לא בגלל הדבר הזה יאהבו בני ישראל את החג הזה ואת התורה הזאת (אחת בשנה!) ביתר שאת, כי כן היתה עליהם המצוה מעולם: “ואהבתם את הגר”; וכן משפט הגר – לאהוב את הגר רעהו…

וגר ישראל בארץ – לא רק לפנים במצרים, כי אם גם בכל העתים, בכל הארצות, גם בתוך העמים אשר קדם לשבת בארצם מהם, גם בארצות אשר הפרה אותן ואשר דשן אותן ממח עצמותיו ואשר הריק עליהן ברכה מכחו, מהונו ומכשרונו וישימן לארץ נושבת; גם בתוך העמים אשר יצק את רוחו עליהם ועל שפתם ועל ספרותם ויורם וישכילם ויעשם לבני תרבות – גם לכל אלה גר הוא וגר יהיה לעולם, גר ותושב עמהם, גם כי ירבה ללכת בדרכיהם, להתחקות על שרשי רגליהם ולהתנצל את עדיו מהר חורב למען היות כמוהם, גם כי יתחסדו עמו אדוני הארץ להאיר אליו פנים כמעט ולתת לו משפט צדק “חרות על הלוחות”; גם בארצו הוא, אחוזת אבותיו לפנים, גר הוא עם יושביה מאז נשלו אותו עריצי גוים מעל אדמתה, וגר יהיה עמהם כל הימים אשר יבחר לשבת בערים ולא בכפרים, כל עוד לא ירבה להאחז בארצו, לחונן עפרה ולרצות אבניה, עמקיה, הרריה. וכל ימי היותו כגר בארץ בתוך התושבים, מתגורר פעם בכה ופעם בכה עם השכנים הטובים אשר יואילו לתת לו חנינה כמעט, יהיה צפוי, כערער בערבה, אל כל הרוחות והסערות אשר יגיחו עליו מקצה השמים או מירכתי שאול וירעישו עצו ופריו ויתצוהו מסביב ומנוחה ידריכוהו ומתבל ינידוהו.

מחוץ יהמה הרוח, יחשוף עץ ומלואו ויעמידהו על מצבתו ריק ונבוב, ומבית – נגיל ונשמח בשמחת תורה.

(המקיץ, תרס"ט)

---

בַּיָמִים הָהֵם – בַּזְמַן הַזֶּה

מאת

מנחם מבש"ן

עוד חרב אויב נטושה על פני הארץ, עוד נתכנו למלחמה הקשה, אשר לא היתה כמוה מיום שוב ישראל אל ארצו, עלילות וחליפות ומוראים גדולים – ויהודה המכבי, פטיש היונים־הסורים, מהר, אחרי השיבוֹ צור־חרבו עד ארגיעה, לאסוף ולאצור את ספרי הקֹדש, אשר זמם להם האויב, ככל אשר זמם לבעליהם, להכחידם מעל פני האדמה.

ומאז והלאה, כל ימי המלחמה הגדולה והארֻכּה, מלחמת עולמים, אשר היתה אחרי־כן בין ישראל ובין צורריו מדור לדור עד אחרית הימים, לא ימוש עוד הספר, המֻּצל מכליון, מפי העם ומלבבו ומבין זרועותיו: עמו היה בצרה בהקדיש רומה, ממלכת האליל, ואחריה רומה החדשה, עליו ועל קדשיו מלחמה בעוד היותו בארצו, עמו גלה מעל אדמתו ויתהלך באשר התהלך ויתענה באשר התענה, עמו בא באש ובמים ובכל נחלי בליעל, ראה אור וחשך, חיים ומות חליפות, אותו אמץ לו, בכל הסערות אשר הדפוהו, כאשר יאמץ איש אל לבו את מחמד עיניו ביום מהומה ומבוסה או כאשר יאמץ ההֵלך אל עצמו ואל בשרו את אדרתו ביום סער וסופה; והוא גם הוא כלכל את העם בכל נדודיו – הארון נשא את נושאיו – נתן לו תקומה באין מכון לשבת, עֹז ותעצומות באין כח הזרוע, וייניקהו, אחרי נִתּק מעפר גזעו, לֵח וכח וחיי עולם ממעון הנשמות מעָל.

כי הספר יָעֹז לעם מהמון גבורים וחיָלים וכלי־קרָב; הוא יחיֵהו בעודו והוא יתן לו שם ושְאָר וזכר עולם אחרי בוא חליפתו. דברי ימי המדינות לפנים והיום יורונו, כי עם קטן וגדל־רוח נכון מצבו ונכונה אחריתו מעַם עצום אשר רחבי ארץ ויד חזקה לו – ורוח אין. גם העמים אשר ספריהם בִלו אותם (היונים, הרומים), במותם נקראם חיים, כי עוד רוחם מרחפת על פני האדמה וזכרם עודנו חי בקרב בני האדם; דמיונם ככוכבים, אשר שבו אל התֹהו זה כמה וקרנים מידם לנו עד היום; תחת היות העמים אשר בִלו המה את ספריהם (ההודים, הערבים) כחנוטי עולם, כהמונים, אשר גם בחייהם נקראים מתים. – שימת עין על נפוצות ישראל בימים הראשונים והאחרונים תראנו גם היא, כי, אם מעבר מזה, בכל המקומות אשר ישבו שם היהודים קהל גדול יחדו, השתמר הספר בתוכם, הנה בכל המקומות אשר החזיקו היהודים בספר – בכתבם ובלשונם – היה גם הוא להם ברית מלח עולם, יסוד מחזיק ומשמר לעם; תחת אשר בעזבם אותו הם הולכים ונמקים (גרמניה, איטליה, אונגריה, ועוד).

הספר והעם – הנשמה והגוף – חֻבּרו יחדו כל ימי היות המלחמה חזקה, גלויה, הולכת וסוערת על ישראל – עד אשר רפתה מעליו המלחמה מחוץ או עד אשר שִנתה פניה ודרכה מקדם: הלוחם, הצר הצורר את ישראל מעולם, חדל לשוּף ראש, להשפט בחרב ובאש, להשתער פנים אל פנים לעיני השמש, ויָשב לאחוז בתחבולותיו אשר התהפך בהן בימי מלחמות החשמונאים פעם בפעם, ויסוג אחור בערמה למען עשות במחשך מעשהו, לחתור במסתרים תחת מצב רגלי עם חֶרמו, להשחית רבים בחלקלקות ובהתחברות אל בוגדים מבית; תחת יד חזקה בא פה חָנֵף, תחת השמדות – הזִכּוּי (אשר נותניו דרשו מאת העם היהודי להקדים את מחירו, את ההתבוללות בגוים), תחת הרוח – קרני השמש. אז דמו הרואים לעינים ולא מרחוק, כי אמנם בא הקץ גם למלחמה גם לשנאה המולידה אותה וכי שלום אמת, שלום עולמים, יהיה מעתה לישראל בגוים. אז נִפתָּה לב הנצורים ולא הוסיפו עוד להחזיק במעוזם, לערוך מערכותם, לעמוד על נפשם, על דגלם, כקדם; אז הרפו היהודים, אבות ובנים יחדו, ידיהם מן הספר, מָגִנם ומשגַבּם, ההֵלך השליך את אדרתו מעליו בזרוח לו השמש כמעט, ויעמוד בלי מחסה ליום שוב עליו הסערות, כיום הזה – ואז קמה עליהם מלחמה מבית, מלחמה בין החיים ובין הכליון… ואז סר כח העם מעליו, פתיל חַיָתו חשב להנתק והרקב החל לעלות בעצמיו, רקב אשר הרבה לאכול בישראל בשנים־שלשה דורות מאשר אכלה חרב אויב בימי אלפי שנה.

האבות, חניכי הדור ההולך, עודם משעשעים נפשם במשאות שוא ובמדוחים שכבר היו לרוח, עודם חולמים חלומות אהבה ואחוה בין ישראל לעמים או נתונים הם למעשיהם ולסבלותם ולמלחמת החיים, הקשָה על היהודים שבעתים מאשר על יתר האדם; והבנים, צעירי ישראל, מוסדות העם בדור יבא, השליכו את דגלנו, את הספר, מידם זה כמה, עד בלי דעת עוד מה היהדות הזאת, אשר בגללה ימררו את חיינו בכל אשר נפנה ומרור זה שאנו אוכלים – על שום מה. אמנם החלו רבים בהם לשוב אל עמם – בפיהם, אך לא בשפתם, זוכרים הם את ציון, קוראים הם בשם ישראל – בלשון עם ועם; דוגלים הם בשם יהודה המכבי – ורוח שקר בקרבם.¹, אגודות צעירים, תלמידי בתי הספר העליונים, נוסדו בדור האחרון כה וכה, במדינות אוסטריה ובארצות אחרות, אגודות הקוראות בשם ציון וישראל, וגם שׂוֹם שָׂמו להם שמות עברים לאומיים, שמות המעוררים בלב כל איש יהודי זכרונות קדומים, זכרונות יקרים… ואולם הרק אך בשמות נדגול ונעש חיל? השמו צעירינו אל לבם, כי לאומיות בלי לשון וספר – קנקן ריק ואין בו, נשיאים ורוח וגשם אין? ואם שמו – מי מכלם נסו, מימי הוסדם יחד לאגודות לאומיות ועד היום זה עשרים וחמש שנה, להתודע אל עמם, אשר ינָהו אחריו, בלשונו, לדרוש אל שפתנו ואל ספרותנו, לדעת את דברי ימינו ואת פרשת חגינו מן המקורות הראשונים, את חגינו, אשר יחֹגו המה ביתר שאת וביתר עֹז מאבותיהם התמימים? הנה הם חוגגים עתה את “חג המכבים” בראש הומיות, הנה הם מחליצים עצמותיהם, מלמדים ידיהם לקרב, נלחמים מלחמת תנופה עם “חבריהם”, שונאיהם מנדיהם" ואומרים לכל: צאצאי המכבים אנחנו וכבודנו לכלמה לא נִתן… הוי גבורים לערוך חגיגות ולשיר שיר “התקוה” ו“שם במקום ארזים” אהה, שם במקום הארזים אשר גִדל עמנו לפנים על כל אפיקיו, ימָּצאו עתה אזובי קיר, צמחי טרף, קטני־עם – וארז אין!), הוי אנשי חיל להלחם על כבודם מלחמת הזרוע; ולהכּוֹן למלחמת הלאום לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח, לעשות אשר יוכלו להלחם על כבוד עמם, המנֹאץ בפי כל סופרי הגוים זה אלפי שנים, אשר יֵדעו גם הם עם לבבם את כל יקר העם הזה ואת כל כבודו ואת גדלו – לדבר הזה לא יקחו להם מועד! ומי יגיד לגבורינו אלה כי “הספר והסיף ירדו כרוכים מן השמים”, כי אבותינו החשמונאים, אשר זכרון גבורותיהם יחֹגו ובכבודם יתימרו ובעקבותיהם הם אומרים לצאת, היתה ידם אחת אוחזת בחרב והשנית – מחזיקה בספר!

אם ככה יוסיף העם לנער כפיו מן הספר, אז יש יום – הה, מה נורא הרעיון הזה כי יעלה על לב איש יהודי! – ובא הקץ לישראל ולספרותו גם יחד: העם לא יבַלה את ספרותו, כי אין לו ארץ, אשר תהיה לו מקור חיים תחת הספר; וספרותו לא תבלה אותו להיות נחלת גוים אחריו, כי הלשון קיר ברזל בינה וביניהם, לשונות היונים והרומים עברו אל עמים אחרים, יען אשר בעליהן המה הוקירו אותן ויחזיקו בהן בכל עז ויתנו להן מהלכים עד למרחוק ויעירו ויעוררו את הכבוד ואת הגֹֹּדל – אם לא את האהבה – להם וללשונם בלב כל אשר היה להם דבר עמהם; ועל כנפי הלשון הלא תנשא ותעבור גם הספרות אל מעבר לגבול. – לא כן לשון ישראל וספרותו מרב השנאה והבוז, אשר ישנאו ואשר יבזו העמים הנוצרים את העם היהודי, ינכרו את פרי רוחו בהיותם כתובים עברית, או את בעליהם, בהיותם כתובים בשפה אירופית… ולבוז הזה – למה נכחד את האמת ובדברינו לא יתערב זר – יתנו היהודים חלק לא מעט, היהודים, אשר לא נסו מעולם לעורר אהבה וכבוד לקנינם על פני חוץ ואשר הֵקֵלוּ אותו תמיד בתוכם. הלשון העברית – אף כי לשון כתבי הקדש היא – לא תהיה דרושה לגוים כל עוד איננה לשון העברים, ולספרות העברית לא יושם מקום בתוך ספריות העמים כל עוד גם העם גם חכמינו, רבנינו וספורינו בני המערב, אשר יכלו להיות אנשי הבינים בינה ובין רעותיה הנכריות, לא ידעוה ולא יכירוה ולא ישימו אליה לב. גם לבעליהן, לעם היהודי, לא יהיה שם וכבוד והכרה בתוך העמים כל עוד בוז יבוזו היהודים המה לראשית כל קניניהם. “קטן נתתיך בגוים, בזוי באדם” – זה עם שאין לו לא כתב ולא לשון…

ובכל זאת – ברית כרותה לעמנו, כי לא ימחה מספר חיים, ולשפתנו כי לא תשכח מפינו, ולספרותנו כי לא תחדל לפרוח. ישראל עם הפלאות שבע יפול – וקם, יבא עד משבר – ויחדש נעוריו. אל נא אפוא נוָּאש ואל יפול לבנו ואל תרפינה ידינו. גם “בימים ההם” עמדו המתבוללים וה“חסידים” מנגד ורק מתי מספר באו אל תחת דגל יהודה וילחמו ויצליחו; גם “בזמן הזה” מעטים עובדי עבודת התחיה ומעט העם אשר אתם; אבל המעטים יהיו לרבים וההמון הגדול, כל בעלי הקצוות מזה ומזה, העומדים מנגד לנו ולכל מאמצינו, ישובו אלינו – אך אם נעשה מעשינו בכל לב ובכל נפש. יעשו נא נושאי דגלנו, לוחמי מלחמתנו וזקנינו, כמעשה יהודה המכבי והזקנים אשר היו עמו: חזקו ונתחזקה בעד עמנו, שיתו לבכם לספרי קדשנו, הצילו אותם, את נפש העם, מכליון, שימו אותם למשמרת – בלבות בניכם ובנותיכם. בזאת תחדשו את עם ה' המחֻלל בגוים, ההרוס מבית ומחוץ, ככל אשר חדשו אבותינו את בית ה' המחלל ביד היונים. אז יהל נר ישראל, המאיר מימי החשמונאים ועד היום, גם מעתה ועד עולם, ואז יחגו דורותינו עוד מאות, ואלפי שנים את חנכת בית ישראל ככל אשר נהג היום את חנכת המזבח והמקדש.

(המצפה, תרס"ט)

---

פְִּרי הָאָרֶץ

מאת

מנחם מבש"ן

בחמשה עשר בשבט ראש השנה לאילנות. – בעת הזאת, בעצם ימי החרף, יחֵלו העצים בארץ־ישראל לאסוף אליהם לשדם, לחנוט פַּגֵיהם, למען הוציא פרי חדש לקיץ הבא. והימים ימי קרח וכפור בארצות אחרות, ימי ממשלת החרף בכל תקפו השמים עופרת והאדמה ברזל והעצים נדהמים מקֹר ומקפאון אין כח, אין לֵחַ ואין חֹם וחיים…

אות הוא לבני ישראל לדורותם.

לעם הזה אין חרף ואין קפאון ואין זקנה ושיבה, הסערות ישפוהו ויטלטלוהו טַלטֵלה, יטו לארץ כִּפָּתוֹ וילחכוהו וילחצוהו מסביב, והוא – ישחק לחרף ולסער, יחדש נעוריו לתקופותיו, יאסוף אליו לשַׁדוֹ, יוסיף כח ולח אחרי בלותו, וגם בחשכת לילה, וגם בתוך מִטות עץ יבש, מטהו יפרח; על פני כל שכניו יפול – וקם, יִשַׁח לארץ – ושלח שלוחותיו למעלה; תחת אשר לעמים רבים אחרים, גדולים ועצומים וצעירים ממנו לימים, כבר בא החרף־החרף אשר אין אחריו קיץ – וגם קפאו וגם נבלו וגם באה חליפתם.

כימי העץ ימי עמי – כארז בלבנון ישגה אלפי שנים, כאלה וכאלון אשר עלֵהם לא יבול בקיץ ובחרף וגזעם לא ימות במות על פניהם כל עצי יער, “כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם”.

גפן ותאנה ורמון, זית שמן ודבש – אלה הם הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, הפירות אשר הראה המורה הגדול את ישראל הנער בהוציאו אותו מבית אדוניו, אשר העבידו בפרך, ובהובילו אותו בתחלה אל בית הספר, אל הר סיני, לתת לו שם את שעורו הראשון; הפירות אשר יִחֵל המורה הזה את הנער העני והנעזב, הנע והנד במדבר, לימים הבאים, ימי בואו אל ארץ נושבת, בהוסיפו לשקוד שם בביתו, תחת גפנו ותאנתו, על שעוריו אשר נתן לפניו “לעשות אותם כל הימים”: אם בחקוּתי תלכו… ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. התורה לא בשמים היא וגם שכרה לא נצפן לעם, בימי נעוריו, במקום אוצרות חשך…

והנער ישראל היה לאיש, לבעל בית, ויבא בימים ויבֵא לבב חכמה – ופרי מעשהו, גמול ידיו, שֻנה גם הוא, לא עוד אכול יאכל את פריו, כי אם חוש יחוש אותו; הטוב יוליד את הטוב, עבודת הצדקה – שלום. וזה כל פרי צדקתו: “למען ייטב לך והארכת ימים על הארץ הטובה אשר ה' נותן לך”.

לא אך “גפן ותאנה ורמון”. אשר גם מעפר אחר יצמחו, כי עוד פרי אחר הוציאה ארץ ישראל לישראל, פרי יחיד למינו, אשר מצרים ובבל ופרס לא ידעוהו והעמים הבאים אחריהם לא הכירוהו, אשר יון אמרה לא בי הוא ורומה – אין עמדי: פרי רוח הנביאים, המוסר הנעלה אשר בכתבי הקדש, אשר לא היה כן לכל גוי ולכל ארץ תחת השמים. הפרי היקר והטוב הזה־הנביאים נטעוהו ובעלי התלמוד גִדלוהו וטובי העם לדורותם טפחוהו ורִבוהו וישראל שאָפו, אכָלוֹ בכל פה עד היותו לעצם מעצמיו ולרוח מרוחו, ויהי למסעד לו בהנתשו מעל אדמתו, וישאהו עמו בימי נדודיו מדור לדור, מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי עד היום הזה. הפרי הזה נתן ריחו ורוחו באחרית הימים על כל סביבותינו; כתבי הקדש התגלגלו ובאו אל כל העמים אשר עברנו בתוכם בארצותם ללשונותם; – ואולם רק לָקֹחַ לָקחו הגוים את תורתנו, אך לא אמרו מעולם “נעשה ונשמע” ולא אִמצו להם את מוסרה הנעלה, רוחה מרחפת על פניהם ואל תוכם לא באה, גם לא רִפאה את משובתם, גם לא היטיבה את דרכיהם עד היום הזה. רק ישראל והתורה ורוח קדשה היו לאחדים, התלכדו ולא התפרדו בכל חליפות העתים.

והיום? – אמנם כי עבודת אלפי שנים לא תשוב לתהו בימי שנים־שלשה דורות; אמנם כי עוד היום נעלה עם ישראל במוסרו ובמדותיו שבעתים על כל העמים אשר הוא שוכן בתוכם, ואולם לא עוד כימים הראשונים הימים האלה לנו, ימי היות ישראל כעם לבדד, עם מוצק מתלכד לעצמיו, מתכנס אל תוכו ואין לזרים עמו, ימים אשר בתי המדרש והישיבות, “מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים”, היו לנו למקדש מעט, בו התקדשנו וַנְּהִי קדושים, ובני ישראל יחנו סביב למקדש, כלוִים לפנים, ושמרו את משמרתו, ושקדו על אוצרו הטוב, אשר אצרו אבותיהם, ושאבו ממנו חיי עולם, והחליפו כח את רוח ה‘. עתה הנה נִבעו פרצים בבית ישראל וגם בנפשו פנימה, מאז נפלו החומות המבדילות בין ישראל לעמים, ורוח מוסרו החל לנטות כצל, לרדת מטה מטה. כמה מבני עמנו עודם שוקדים על התלמוד או על כתבי הקדש, כמה ישמרו עוד את המוסר העברי הצפוּן בהם, בעצם תֻּמו? לכו אל רֹב קהלות אירופה הגדולות ושאלו נא וראו: איה החסד והרחמים, איה טהרת המשפחה, הַצְנֵעַ לֶכת, הִנָזק משחוק, משכרון, מהוללות? איה מסירות הנפש על דברי־חפץ אשר לא ביד יֻקחו, על קניני הרוח, על אמונות, תקוות ומשאות־נפש, איה כל המדות אשר שָׂמוּ את ישראל למופת לשכניו ואשר בגללן אִשרו אותנו כל העמים? אהה, הנה הם הולכים הלוך וחסור מדור לדור, משנה לשנה; רוח ישראל, פרי נביאינו וחכמינו, כהנדוף עשן ינדוף מן ההתחברות אל העמים אשר אנחנו יוצאים ובאים בתוכם, רוח מלא מאלה בא לנו – ויעכרֵנו, רוח זרה חדרה מן החוץ אל בין הדבָקים ותרופפם ותפוררם! האבות משַׂמרי קדומים יצאונו ואינם, הכהנים נושאי ארון ה’ – הרבנים רועי ישראל – עוברים לפני העם הרחק, הרחק מאד מאדם עד אשר לא תשוּרֵם עין, והבנים – המה ימירו את תרבות עמם בתרבות הגוים ואת לשונו בלשונם ואת רוחו ברוחם,

"ובנינו? הדור הבא אחרינו?

הם מנעוריהם יתנכרו אלינו,

למו פצעי לבי ידוו יזובו –הנם הולכים קדימה שנה שנה, מי יודע הגבול עד מתי? עד אנה? אולי עד מקום – משם לא ישובו…" (יל"ג)

אך לא! עם ישראל לא יִבּוֹל ולא יחלוף ולא ימיש מעשות פרי למינו; כי הנה הקיפו ימי המַסה, ימי המאה האחרונה, אשר הרבתה לשׂוּם שֵׁמות בבית ישראל ואשר סערה לבלע ולהשחית פרי עבודת אלפי שנים, וגם הגיע תור חדש לישראל וגם הנה נראו נצניו. הנה קול אלהים מתהלך בקרב מחננו, קול מעורר ישנים ומשובב צאן אובדות, קול קורא בכח: שובו בנים אל מורשת אבות! הנה טובי עמנו עודרים בכל כחם לבנות את בית ישראל, לגדור הפרצות, להשיב שבות העם בתשובתו אל אדמתו ואל אחוזת אבותיו; הנה גם רבבות אלפי ישראל מתעוררים, נאספים, מתלקטים לאחד אחד לקול הקורא, והנה גם רבים מצעירינו, אשר שכחו רִבצם ויתעו בתהו לא דרך, שבים על עקֵבם ונותנים ידם לאחיהם הנושאים נס ציונה, והמאספים למחנה המתבוללים, סֶרַח התקופה האחרונה, נהפכו לחלוצי הלאומיים הדורכים על במתי התקופה החדשה, תקופת התחיה לישראל ולארצו. – והיה ביום ההוא, בשוב ה' את שיבת ציון, תהה גם תשובת העם שלמה והיו ישראל ותורתו וארצו לאחדים; והיתה הארץ למקור חיים חדשים לעם ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל.

(המצפה תרס"ז

---

הַמַּסֵּכוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי בשנת תשע ושלשים ושלש מאות פעמַיִם, בארבעה עשר לחדש אדר בין הָערבים, בעת בדיקת התֻּפִינים ובעוּר המים, מן השלחנות, מן הכלים ומן השפַתַּיִם, ואני עבדכם עומד בגיא חזיון בירכתים, על נהר כְּבָר רחב הידים, – נפקחו לי העינים, וארא מראות החיים, מבעד למסכה המכסה פני כל המהלכים תחת השמים.

מִי נָתַן לִי מַרְאֵה עֵינַיִם

בַּסָּתוּם, בָּחָתוּם וּבִצְרוּר?

הַחֲזוֹן רוּחַ עִוְעִים זֶה,

אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵֹין בָּרוּך לְאָרוּר?

הַעוֹלָם הָפוּךְ רָאיִתיִ הַפַּעַם,

אִם עוֹלָם בָּרוּר?

בנעורי בית אבי הייתי רואה בימי הפורים מסכות עוברות בסך ברחוב היהודים ובחצריהם וב“טירותם”, מסכות אשר נבראו לשעתן, בערב היום ההוא, כעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ותהיינה לנושאיהן כסות עינים לכל אשר אִתָּם, לעשות בלהטיהם מעשי תעתועיהם, לשמוח ולשמח, להשתעשע ולשעשע, כדת היום; וביום מחר התנצלו בעלי המסכות את עדיָם ויתגלו בתוך קהלם ויהיו גלויי עינים וגלויי פנים כבראשונה: אחשורוש מלך פרס ומדי עם שרביט הזהב אשר בידו, שב להיות השמש בביהכ"נ לחיטים עם הסל והמטאטא אשר בידו; ושתי המלכה, אשר בעלי האגדה בנדבות פיהם הצמיחו לה קרן ממעל וזנב מתחת, שבה ותהי – הנער אשר אחר הריחים; מרדכי היהודי, המשנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים – משרת החנות המוכר לאכרים נפט ועטרן “וכל ראשי בשמים”; המן הרשע, בעטרה שעטרה לו בתו בעת הרכיבו את מרדכי היהודי על הסוס ברחוב העיר – הנער המרכיב את ילדי בני ישראל על כתפיו בצאתם ובבואם מבית־אב אל החדר ומן החדר הביתה; אסתר המלכה – הנער הרוכל הסובב בעיר למכור כפתורים ומחטים וכל כלי הקטן. וכן כל השרים והפרתמים והאחשדרפנים והחכמים יודעי העתים – הנפשות העושות במגלת אסתר – הסירו, כעבור היום, איש איש את המסוה מעל פניו וישובו ויהיו את אשר היו מתמול שלשם, וישובו ויעמדו איש על משמרתו ואיש על דגלו. ואנחנו הילדים לא מצאנו אחריהם מאומה ולא חשבנו להם עון, אשר רִמו אותנו ויעשו צחוק להם ולנו – אחת בשנה.

ומה ראיתי היום? אנשים המתהלכים, לא בצֶלם, כי אם במסכות על פניהם כל ימי השנה מניסן ועד אדר ומיום פורים זה ועד יום פורים הבא עלינו לטובה, ואך אחת בשנה, בעצם היום הזה, יבא הרוח ויפח בבעלי המסכות וגלה פני לבושם ונראו הפנים ונחשפו משכיות לבב, הכליות והקֶרב וכל העֵרֶב. והתגלה האיש בעצם תֻּמו, בשבתו ובקומו, בצביונו ובאמתו, הוא וכל אשר אתו, מתחת למסוה אשר הֱלִיטוֹ.

“הכרתיך, מסכה יפה..”

ובכן ראיתי וראיתי… עד אשר שבעו עיני לראות ואֹמר: מי יתן לי העני מסוה על פני ועל עיני גם אני, ולא אראה עמל ואון, מעקִשים והדוּרים, ולא יתחמץ לבבי ביום משתה ושמחה, יום הפורים. ראיתי מתעשר – ואין כל, מתחסד – ושבע תועבות בלבו, מתהדר – וכֻלו נבלה כזונה בלה, מנפש ועד גו ועד הגיון הלב. ראיתי אנשים, תֹּם ויֹשר על פניהם ויראת אלהים נר לרגליהם וקנאת האמונה לפיד בוער בידיהם (ומי יתן בידם כרם בית ישראל ובערו ואכלו שִיתוֹ ושמירוֹ עם פְּאֵרוֹ וַאֲמִירוֹ יום אחד); ומתחת למסוה אין תֹּם ואין יֹשר ואין מחשבות זַכות: פיהם מלא תוך ומרמה וחלקלקות, וידיהם בצע מעשקות, ואוצרותם עפרות זהב ואדר כמונים, משׂד עניים ומאנקת אביונים; מפקיעי שערים בעת לֶחֶם שערים, וצוברים בר ולחם ומזון, לשׂבע להם ולעם לרזון, ובעֵדה תאניה ואניה, ושער יֻכַּת שאִיה, וכל נפש רעבה וכל העיר הומיה – והם אוטמים אזנם משמוע קול זעקה, תחנונים וקריאה, כי ברְעַב עָם שָמֵן חלקם ומאכלם בריאה.

ראיתי אנשים נשואי פנים בעדה ובעיר, הולכים קוממיות ויד להם בבתי כנסיות, בראש מרומים אל מושב הקיר – ואיש איש מהם סיר אשר בו חלאתו, והוא מתקדש מטמאתו ושונה באוַלתו וברשעתו, טובל ושרץ בידו, ועומד איתן על מעמדו, וקפת שרצים תלויה לו מאחוריו ומלפניו, ואין מגיד דרכו על פניו: זה ילך רכיל בעמו ויחמוס מזמות על אנשים נקים להפילם במהמורות ביד בעלי השלטון, בתת אותם בקושרים על שלום הממלכה, או בלכתם הוא ואחֻזת מרעיו ורחצו בנקיון כפיהם ואמרו: לא אנחנו (כ“כתיב”),או: לו אנחנו (כ“קרי”). זה ימיר כבוד ביתו בקלון בתתו, מן הנפשות החוסות תחת כנפיו, למֹלֶך, את הנפש ואת הבשר, למען ייטב לו בעבורן… זה ידגול בשם התורה ותקון הקהלה תהיה לו למלה ובראש הומיות יקרא קריאות מעל כל הר וכל גבע, אחת ושש אחת ושבע, כי אך טובת העם לנגד פניו ובו ובאשרו כל מעיניו – ו“העוסקים בצרכי צבור באמונה” תאות נפשם בקרבם טמונה, כי יבקשו להשתרר על הקהל, להיות פקידים נגידים על תבואותיו, לאחוז בקרנות מזבחותיו ולדרוך על במותיו. ועשו במחשך מעשיהם באין רואים, לָגֹל אור מפני חשך ולנחות את העם בעמוד ענן אל אבן התועים, כימי עולם וכשנים קדמוניות עת “הצאן רעו הרועים”.

ראיתי אנשים, נחמדים ונעימים בהליכותם, מחוץ לצל קורותם. מדי דַברם הוצק חן בשפתותם, דבש וחלב תחת לשונם, כיונים יהגו בקולם ונעימות בימינם ובשמאלם – ובא בצל קורתו והסיר את מַסֵכָתוֹ והנה מתחת למסוה איש קשה ועריץ, איש טמא שפתים ואביר לב, איש הדורך ברגל גאוה על כל הקרובים אליו ולא ישא פנים ולא יחשוב אדם – זולתו.

ראיתי קוראים בשם משא־נפש גבוה ורם, לאדם ולעם, ופיהם מלא שירה כים, במקום שידֻבּר בו באשר הם שם, ונכונים להלחם עליו עד הנפש והדם – ומתחת למסוה בשמלה לוטה, חרב רמיה לא חדה ולא מרוטה, ומגמתם דלה ופעוטה, ושרש נשמתם – הפרוטה.

ראיתי אנשים משכילים קצוצי פאה, תקיפי דעה, שרי אלפים ושרי מאה, לובשים מלבושי נכר ומאחרים על יין ושכר, עד אשר ידלק גרונם ויֵחָר, ועל שלחן הקלפים, מתגודדים ונאספים, עם צרורות הכספים, בערבים ובנשפים, יום ולילה עד חצות, והיה כזה יום מחר ועוד יוסיף היות כזאת וכזאת – וזה כל פרי השכלתם: החֶלאה והקֻבּעת, והעלים הנופלים מעץ הדעת, לא ליתרון כי אם למגרעת, להם ולמסבם ולבני גלם ולכל החוסים בצלם וההולכים בדרכם ושבילם.

ראיתי בני עליה הדוגלים בשם הציונות והתחיה – והם במזרח ולבם בסוף מערב, נשמתם מדבר ציה וצדקתם כארץ נשיה; אנשים הקוראים בשפתים דולקות באש ברית, לתחית הלשון והספרות העברית, ובביתם ידברו אשדודית וכלשון עם ועם, ובניהם ובנותיהם ילמדו כל לשון וכל ספר אך לא את לשוננו ואת ספרינו לדבר בם.

ולא רק מסכות הנסוכות על פני אנשים יחידים, מעטים או רבים למינם, כי גם מסכות גדולות ורחבות, המכסות על פני עמים ודורות ומשפחות בתי אבות, נגֹלו היום כספר לפני. וארא והנה עמים, אשר מסכת “אהבת אדם” על פניהם והם מרבים חמס ושׂד ו“באהבתם” – רֶצַח יְקוֹד, לערער ולקרקר השָׁתות עד היסוד, ועומדים על חרבם ונלחמים, ימים ושנים וגם דור תמים, וממלאים את הארץ דמים, מימי קדם ועד אחרית הימים. ראיתי עם גדול ורם, אשר ידו מים עד ים, מתחפש כמלאך־גוים שלוח, לתת גאולה לעם הספר והרוח, להשיב לו ארץ אבותיו ולשום קץ לנדודיו ולצרותיו – וכמעט פרש על ארצו יד ודגל, לא יחדל להכשילו על כל מדרך כף רגל, למען דעת כי חסד לאומים חטאת ואוֶלת, ולבוטח באחרים אין תקוה ותוחלת.

ראיתי עם, אשר מסכה על פניו וכתוב עליה: “גוי אחד בארץ” מזה ו“עם הספר” מזה (לפנים היו לו שני אלה מַעֲטֵה תהלה וילבשם וילבשֻׁהו, עד אשר הזניחם ויהיו לבגד עִדִים – ויצל מִקִרְעֵיהֶם דֵי עשות לו מסוה על פניו) – והגוי האחד היה כלו כעדר נפוץ לכל עבר, נעים ונדים כקש לפני רוח קדים, מבית ומחוץ מפֻזרים ומפֹרדים, לא שפה אחת ולא דברים אחדים, נפלגים לעממים ולפאות, ו“באשר שני יהודים–שם שלש דעות”; על כן עד היום תלוי הוא על בלימה, כעץ יבש אכול תולעה ורמה, בתוך העמים לחרפה ולכלמה, ויִבָּצר ממנו כל מזמה, אשר יזמו לו דורשי טובתו מימים ימימה. – ועם הספר, אשר מעודו נתן נפשו על סִפְרָתו, אשר שרפת תורתו היתה לו לפנים כשרפת נשמתו, היה עתה לעם רועה רוח ותורתו מונחת בקרן זוית, ולוּ ישרפו עתה כל ספריו לעיניו, לא ישאלו אבליו לשלום שרופה באש ולא יקוננו עליה אף קינה אחת. המורים, הסופרים, השרידים אנשי הספר באמת, אשר בכל עמי הארץ יכבדום וינשאום ויקחו מהם לשרים היושבים ראשונה במלכות – היו בעיני עם הספר כאנשים שלא מן הישוב, אנשים אשר לא יבאו בקהל להם ולא ישיגו ארחות חיים, אנשים המהלכים והעומדים מחוץ למחנה בירכתַיִם, לא נודעו לא פעלם ולא הם, לא קריאי עדה ולא אנשי שם… למשאות נפשם, לכל מאמציהם לעמם, אין עֵר ואין עונה, ולפרי רוחם אין דורש ואין פונה, אין שוחר ואין קונה…

ועם בעלי המסכות האלה וכאלה, אשר לכל השנה, הִסְכַּנוּ והשלמנו, כאשר הסכנו בימי הילדות עם בעלי המסכות ליום הפורים; ואנחנו הגדולים לא נמצא אחריהם מאומה ולא נחשוב להם עון כי ירמו אותנו ויעשו לנו צחוק – כל ימי השנה.

וְעַתָּה לא אֲנִי כִּי רוּחַ הַיוֹם קָרַע רֶגַע הַמַּסְוֶה מֵעֲלֵיכֶם.

הִנֵּה יְמֵי הַפּוּרִים עוֹבְרִים: שׁוּבוּ שִׂימוּ מַסְוֶה עַל פְּנֵיכֶם;

שׁוּבוּ אִישׁ לְסִבְלוֹתָיו וְעוֹלְלוּ בַקָּהָל עֲלִלוֹתֵיכֶם.

שֹוּבוּ שִׂימוּ פְּנֵי הַלּוֹט וְהַמַסֵכָה הַנְּסוּכָה,

וְיִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצָאתֶם מְנוּחָה..

וְסִלְחוּ לְעַבְדְּכֵם כִּי הִרְהִיב בְּנַפְשׁוֹ עֲשׂוֹת

אַךְ הַפַּעַם לְעֵינֵיכֶם כָּזֹאת וְכָזֹאת.

נכִנְסַ יַיִן, יָצָא סוֹד –

וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם, לֹא אוֹסִיף עוֹד.

(אזני המן, תרע"ח)