א

כנסת ישראל ברומניה היא, אולי, היחידה בעולם, שיש לה בתי־ספר עברים משלה בכל קהלה גדולה או קטנה. בתי הספר האלה יכלו להיות לברכה לחנוך העברי של צעירי בני ישראל המבקרים בהם ולמחיה לתרבות העברית לדור יבא. אבל סבות שונות עוללו להם להיות כצמח בלי יעשה קמח, כזרע אשר לא יתן פרי כי אם פרחים. בראשונה – תולדות הבתים האלה מיום הוָסדם. הם לא באו כמדרגה שניה, כהתפתחות לפי רוח הזמן, של ה“חדרים”, אשר יתנו לנו את הטוב הנמצא במוסדות הישנים־הנושנים האלה, אך לא את הרע, את האורות ולא את הצללים. לא; כי בתי הספר המעטים, אשר נוסדו בערי מולדובה בשנות הששים למאה שעברה למסה“נ ביד המשכילים יוצאי גליציה, ואשר מטרתם היתה, לפי מחשבת מיסדיהם, לפַלס (או: להכריע) את החדרים, – לא הכו שרש בעם ולא השביתו מפניהם את בתי החנוך הישנים וגם לא יכלו לעמוד ולהתקים ימים רבים. העם לא רצם, כי בעליהם לא נשאו פנים לקדשי האומה ויתמכרו אך “להשכיל” את הצעירים על פי דרך העת ההיא: להוציא כל ישן מפני חדש ולקרב את בני ישראל אל עם הארץ. הם באו בכח הממשלה ואנשי מעשיה, אשר עזרו על יד המשכילים להשכיל את העם בחזקה (כמעשי חבריהם ברוסיה בימים ההם) – ויוסיפו עוד להבאיש את ריחם ולהבזות את מפעליהם בעיני העם ובעיני הרבנים, אשר נתנו אותם ל”חרם" בבתי הכנסת.

אבל רוח הזמן עשה את שלו ועוד מעט מלאו (לקול הקריאה אשר קראו שרי הממשלה ליהודים) בתי הספר אשר לעם הארץ צעירי בני ישראל, והרבים ראו ויחרישו, כי היתה יראת הממשלה על פניהם ולא יכלו לצאת לקראתה לשטן. גם הנה בבתי הספר האלה הלא ילמדו ילדי היהודים לשון־המדינה, דבר אשר יש בו מועיל לחיים, אך לא אפיקורסות – תנ“ך ודקדוק וכדומה – כמו בבתי הספר אשר למשכילים העברים… ובכן היו הבתים האלה, אשר יסדו משכילי גליציה בימים ההם ביאסי ובשאר ערי מלדובה, ככלי אין חפץ בו גם לחרדים, שהם שמרו בריתם ואמונתם ל”חדרים" כתמול שלשם, גם לחפשים, שכבר עברו, בכח הזמן, מבתי הספר האלה ומ“השכלתם” והלאה.

עברן כעשרים שנה – ורוח אחרת היתה עם הממשלה בדבר השכלת היהודים. הכח הדוחה גבר על הכח המושך וחֻקים לגדור את בתי הספר מפני בני ישראל החלו לצאת מלפניה כמלאכי משחית אחד אחד אחד. ואחרי אשר בימי התקופה הזאת כבר היתה דעת לשון הארץ והשכלתה דבַר־חפץ וגם דבר נחוץ לצעירי בני ישראל, על כן הוחל ליסד בתי ספר עברים בעיר ועיר למלא את החסרון הזה; ועל כן נתנו המיסדים, אשר היו מבעלי ההשכלה הכללית, מקום ללשון המדינה, לידיעות כלליות, ללשון אשכנז, לכתיבה יפה, ועוד – רק לא ללמודים עברים. הרבנים והחרדים בכלל לא מצאו חפץ בכל ענין יסוּד בתי־ספר עברים, שהיו בעיניהם “חתיכה דאיסורא”, ומה אם יתנו או אם לא יתנו בהם מקום ללמודים עברים: וכי אפשר להכשיר את החזיר? “הלעיטהו לרשע וימות” – זאת התורה לאנשים האלה ובה הם מחזיקים מאז ועד עתה, – ועומדים מנגד לכל חדש – ולבתי הספר בתוכם – ומבטלים אותם ואת באיהם כעפרא דארעא, עד היום הזה.

בעת ההיא, בשנת תרנ“ג או תרנ”ד, יסדו אנשים מגדולי עדת יאסי אגודה ליסוּד בתי ספר בשם “קולטורה” (תרבות) ויפתחו שלשה בתי ספר “עברים”. והמנהל המנצח עליהם היה הירש טיקטין, ממשפחת רבנים מברסלוי, שכבר יצא לו שם בעת ההיא בספרי הדקדוק וחֵקר הלשון, אשר כתב רומנית לרומנים (מקץ שנים אחדות המיר את דתו והוא עתה מורה רומנית באוניברסיטה בברלין). אז פניתי אליו בהצעה לתת מקום לדברי ימי ישראל בעברית בבתי הספר אשר תחת ידו. ויענני האיש: “אנחנו לא פתחנו בתי ספר עברים, כי אם בתי ספר כלליים לילדי העברים, על כן אין מקום בהם ללמודים כאלה אשר הצעת”. כדברים האלה ענוני גם מקהלות אחרות, אשר ערכתי אליהן את ההצעה הזאת.

אחרי כן, כאשר חזקה עליהם דעת הקהל או דעת יחידים מטובי העדה, ויחלו לתת מקום גם ללמודים עברים, נתנו מעט מזער, לרזון ולא לשׂבע, והמעט הזה היה העקר בו לא המקרא כי אם התרגום: תרגום אשכנזי או תרגום רומני – לפי רצון המשכילים מיסדי בתי הספר, או המורים בהם, בעיר ועיר, או לפי פקודת האגודות, – חברת כי"ח, הפריזית או הוִינית, אגודת אחים בלונדון, ועוד, – אשר תמכו בהם בתרומותיהן מחוץ לארץ.

ב

אחרי אשר הכריחו הרומנים, בחקיהם המגבילים, את היהודים בני ארצם ליסד להם בתי ספר לבדם ולכלכל אותם מכספם, מלבד הכסף אשר יתנו, לפי ערכם, לכלכלת בתי הספר הכלליים גם אחרי היותם סגורים מפניהם, – שמו פניהם לעשות את בתי ישראל אלה כלי־שרת לתרבות הרומנית ומָעוֹן לרוח הרומני; ולעמת המטרה הזאת הוציאו, כשלש שנים אחרי אשר נסגרו בתי הספר התחתִּיִים מפני בני ישראל ומאז והלאה עד היום הזה בלי הפוגות, מערכת חקים ופקודות, העשוים לחזק את ההשגחה ואת הבקרת על הליכות הבתים האלה ועל הלֶקח הנִתּן בהם ועל כל המעשה שם, עד מחנק־נפש. המורים עברית לא יעמדו על משמרתם עד אם נִתּן להם רשיון בכתב מאת לשכת שר־ההשכלה. ולמען השיג את הרשיון הזה עליהם לדעת היטב – רומנית. המבקשים להיות מורים יִבָּחנו, בעברית וברומנית, לפני הועדה אשר תִּוָעד לדבר הזה מטעם הממשלה בבוקרשט אחת בשנה (בחדש יוני). חברי הועדה, העומדים על משמרתם זאת זה שנים אחדות, הם הרבנים החכמים: ד"ר מ. בק (מנהל ומורה עברית בבית הספר ורב ומטיף לעדת הנאורים בבוקרשט זה ארבעים שנה), ד"ר נימרובר (הרב לעדת הספרדים בבוקרשט), ד"ר נאכט (הרב בפוקשני) ועוד שנים־שלשה רבנים מערי רומניה, ועל ידם עומד, כנשיא הועדה, פקיד רומני, המשגיח על בתי הספר הפרטיים. בעברית יבחנו את המורים החדשים במעט תורה, מעט דקדוק ומעט למודי דת, וברומנית – בלמודי ארבע המחלקות הראשונות לבתי הספר לעם, דבור, כתיבה ועוד. ובהיות היושב־ראש בועדה הזאת לא זקן הרבנים והמורים העברים כי אם הפקיד הרומני, נקל להבין כי נקודת־הכֹּבד לכל הבחינה היא הרומנית ולא העברית, ואף כי אחרי אשר דרך היהודים, רחמנים בני רחמנים, לצרף מדת הרחמים למדת הדין, לא כן הגוים ובפרט בהיות להם דבר עם יהודי…

וכאשר יעבור המורה את הבחינה בשלום, ילך ויעמוד על משמרתו באחת הקהלות, ואז תבא ההשגחה השוקדת על בתי הספר ועל באיהם להיות הרוח הרומני נסוך עליהם ומשׂתמר בהם בתֻמו ובטהרתו. ההשגחה הזאת חזקה ונמרצה מכל צד, ו“שכינתא בגלותא” מבית ומחוץ: המורים לרומנית והמנהל, שהם צעירים בעלי השכלה רומנית או צרפתית (מיוצאי בית הספר למורים אשר לחכי"ח בפריז) ושהם כלם, או כמעט כלם, רחוקים מעמם, מתרבותו ומכל קדשיו כרחוק מזרח ממערב, וכן הועדים אשר על בתי הספר, מתאמצים בכל עֹז להשכין בבית הספר כלו, גם בשעות הלֶקח העברי, אך את הרוח הרומני לבדו, וחלילה למורה או לתלמידים לדַבּר, גם בשעה העברית וגם במחלקה או בחצר בית הספר, בלשון אחרת זולתי רומנית. וכי ישגו ולא יעשו את המצוה הזאת – ונשמעה מכל עֵבר הגערה: “דבר רומנית ואל תדבר יהודית!”. ויש אשר יאיצו אנשי הועד אשר על בית הספר במורה עברית לערוך עם התלמידים “קומדיה דִיוִינה” של “עבודת אלהים” בבית־הכנסת בשבתות ויעמדו על זאת בכל תֹקף, והם הם אשר יזהירו את המורה הזה השכם והזהיר לשום את הרומנית ואך את הרומנית לבדה שלטת בבית הספר בכל שעותיו!

מנהל בית ספר עברי, הלא עליו להבין אם מעט ואם הרבה עברית, כאשר יבין כל מנהל בית־ספר רומני או רוסי או צרפתי את הלשון אשר ילמדו בבית הספר ההוא. ולוּ דרשו הועדים וראשי הקהלות מאת הבאים לנהל את בתי ספרם ידיעות עבריות במדה ידועה, ולו שמו זאת “לחק ולא יעבור”, כראוי וכנכון, כי עתה למדו כל צעירינו בעלי השכלה גבוהה, המתעתדים להיות מנהלים לבתי־ספר עברים, את הלשון העברית אם רב ואם מעט או, יותר נכון, שבו על “גירסא דינקותא” (כי אין ברומניה, וביחוד במלדובה, צעיר יהודי אשר לא למד בימי ילדותו עברית) והתאמצוּ לזכור נשכחות ולמלא את חסרון היהודי שבאדם, כי “גדולה לגימא, שמקרבת את הרחוקים”… ואז, מלבד אשר רכשנו לנו נפשות רבות, נפשות יקרות, עוד נָגֹלָה אבן־נגף גדולה וכבדה מאד מעל דרך החנוך העברי הלאומי בבתי ספרנו… מצד הממשלה לא יהיה כל מעצור לקהלות או לועדים לדרוש ממנהלי בתי ספרם גם השכלה עברית, כי הגוים עודם יודעים או עודם מאמינים בתֻמם, כי יש ליהודים לשון שלהם, אשר הם מלמדים ומטפחים אותה, והדבר הזה הוא בעיניהם דבר פשוט, שאין למצא אחריו מאומה…

ואולם – הדבר אשר הוא מובן מאליו בכל עם ולשון, איננו מובן ואיננו מקֻבל לנו כלל וכלל. ומעולם לא עלה על לב איש או ועד או קהלה לדרוש מאת המנהל ידיעה עברית או לחשוב לו לעון ולחסרון שהוא מתבולל קיצוני, שונא היהדות ובוזה או מתנכר לכל קדשי ישראל. מה לו למנהל בית־ספר עברי ולעברית, הכי רב הוא בישראל? אם עליו לפסוק שאלות?…

הדבר הפשוט הזה איננו מובן גם לבעלי חכי“ח ויק”א, אשר זה כעשר שנים ועד עתה מקרוב¹ היו מוציאים מרומניה שנה שנה מספר צעירים, כבני חמש עשרה שנה, לגדלם ולחנכם בפריז בבית־הספר למורים לארצות המזרח, למען ישובו והיו למנהלי בתי ספר עברים בארץ הזאת, ובשובם – והנה שכחו גם את מעט העברית אשר ידעו מלפנים, ועם ישראל וכל קדשיו כזרים נחשבו להם. כבר העירו את חכי"ח על חסרון העקרי הזה, חסרון הלמוד העברי במדה הדרושה בבית־ספרם למורים, אשר אם יואילו למלא אותו יוכלו הצעירים היוצאים משם אחרי השלימם חק למודם, להיות גם מנהלים טובים גם מורי עברית, הדרושים מאד ברומניה. אבל האדונים האלה, כידוע, לא הסכינו לקבל עצות מרחוק, אף לא עצות טובות ונכוחות, ואף כי מן המקומות, אשר יהודיהם עינים תלויות אל עזרם ומשענתם…

מנהלי בתי הספר העברים ברומניה הם, אפוא, גם בעיניהם גם בעיני אחרים – פקידי הממשלה, המֻפקדים לשקוד ולשמור על טהרת הלשון והרוח והתרבות הרומניות; המנהל דוחק את רגלי השכינה העברית ופוסע על ראשי עם־קדש נותני הלקח העברי ורואה את כל “העבודה הזאת” כבן השני מארבעת הבנים, שכנגדם דברה תורה.

כן הדבר מפנימה. ומחוץ – המשגיחים מטעם הממשלה על “בתי הספר הפרטיים”.

“ההשגחה הפרטית” הזאת נוסדה בעיקרה בשביל העמים והעממים השונים, הממלאים את הארץ; אך הלא זה גורל עם ישראל מאז, כי גם החצים אשר כוננו מראש למטרה אחרת, עליו יסֹבּו ובו יפגעו. “שדא גירא למזרח – אתא נפל לירושלם' למערב – אתא נפל לירושלם”.

ברומניה נמצאים המונים המונים גרמנים, צרפתים, רוסים, בולגרים, יונים, טורקים, אונגרים ועוד, היושבים והעושים בארץ הזאת כחלוצי העמים והארצות, אשר יצאו משם… לכל אלה יש “מושבות” לבדם בערים ובגלילות רבים ובתי ספר גדולים וטובים “בראש מרומים עלי קרת”, אשר בהם יחנכו לילדיהם על פי דרכם ודרך עמם וללִמוּד הלשון הרומנית יתנו שעור קטן ודל, לנקר את עיני האנשים. כמה פעמים נשמעו תלונות בקהל על בתי הספר האלה ועל הרוח הזרה השוררת בהם, ויש אשר יגדל הרעש מאד (כאשר היה לפני שנות מספר בדבר בתי הספר אשר לנזירות הצרפתיות) עד אשר לא יכלו עוד להתעלם במערכות הממשלה, ואז שלחה מבקרים והם בקרו וחקרו ודרשו והתכוננו לסגור בית־ספר זה או זה – ואחרי כן יעבור זעם, בתי הספר יעמדו תחתיהם ו“מפטירין כדאתמול”, כי גואלם חזק…

בגלל עמי הנֵכר האלה, הזרים באמת, נעשה והתכונן מוסד־ההשגחה מטעם הממשלה; אך אל בתי ספרם לא יבאו המשגיחים לבחון ולבקר, ואם יבאו – ילכו עמם “בשלום ובמישור”, לא יראו מראות נגעים ולא יסגרו את הבית.

כל חֹמר ההשגחה וכל תֹקף שורת־הדין נִתָּכים אך על “בתי הספר הפרטיים” אשר לקהלות היהודים, ה“זרים בלי כל חסות נכריה”. אליהם יבאו המשגיחים “כמבואי עיר מבֻקעה” ועשו בהם כאדם העושה בשלו… שם יבחנו, יבקרו וינקרו לכל אוַת נפשם; שם הם מרשים לעצמם גם לדרוש באזני התלמידים ומוריהם על היהודים “עם קשׂה־ערף” ועל דתיהם השונות מכל עם, ועל התלמוד שלהם “מקור כל רעה”, ועל אשר עשו לפנים ל“הגואל” ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם…; שם הם מבקשים ומוצאים תנואות, מזהירים אזהרות ועורכים כתבי שטנה אל הממשלה על כל הדבר הקטן; שם הם שמים מכשולים לבתי הספר ומיָראים אותם בסגירה, אם אין הועד נדרש להם להפקיד מורים נוצרים לרומנית תחת המורים היהודים; שם הם לוקחים את רשיון ההוראה מן המורה עברית ושוברים לו מטה לחם על אשר נכשל בלשונו בדבור הרומני או על אשר לא הורה לתלמידים את התפלות בתרגום רומני (אף כי לפי החק יוכלו ללמד את הענינים העברים באיזו לשון שהיא), או על אשר דבר עם התלמידים עברית או “אידית” ולא רומנית. סוף דבר, המשגיח הוא אדון לבתי הספר העברים ועושה בהם כרצונו. לו ידעו הרומנים כי יש להם כבר משגיחים טובים ונאמנים ללשונם ולתרבותם בתוך בית הספר פנימה!…

ג

בנוגע לשעות הלֶקַח העברי שונים בתי הספר למקומותיהם וגם בתכנית הלֶקח הזה וגם בלשון הלמודים רבו המבוכה וההבדל ממקום למקום ומבית־ספר לבית־ספר. בערי מלדובה (מלבד יאסי) נותנים לֶקח שש שעות ביום לכל מחלקה; מאלה – שלש שעות ללשון המדינה ולשאר למודי חל לפי התכנית אשר לבתי הספר לעם הארץ, ושלש שעות ללמודים עברים (בבתי־הספר לבנות – רק שעה אחת עברית: קריאה, תפלות ומעט כתיבה). אך בערי וָלָכִיָה, וכן ביאסי, נותנים רק שעה אחת או מעט יותר לעברית ליום ולמחלקה, והנותר בשעות היום – ללקח הרומני (ארבע שעות) ולגרמנית, שמורים אותה ברב בתי הספר ליהודים ברומניה. בערי מלדובה יש לכל בית־ספר בעל ארבע מחלקות ארבעה מורים, שנים לעברית ושנים לרומנית, אשר האחד בהם, במורי רומנית, הוא גם המנהל. ובוָלכיה – המורים רומנית (יהודים או נוצרים) הם רב מנין ורב בנין, ולעברית יש מורה אחד לכל המחלקות, אשר מקומו וערכו בבית הספר כשמש לנרות החנכה או – כאופן החמישי בעגלה.

לשון הלמודים בבתי הספר היתה בתקופתם הראשונה (בשנות הששים והשבעים) גרמנית, כי רב המיסדים והמורים היו מן המשכילים מפיצי “השכלת ברלין”. בשנת 1883 (תרמ"ג) נוסדה בבוקרשט ע“י המשכילים ילידי הארץ אגודה להוצאת ספרי למוד וחנוך ברומנית, “למען הקל לילדי העברים את ההתבוללות בעם הארץ”, כאשר הודיעה בקול־הקורא אשר הוציאה אז. וזה אחרי אשר ראו הכל, רק לא “עם עור ועינים יש” את תשובת רוסיה ליהודיה על תנועת ההתבוללות, אשר באה עד הראש מעת (1862) יסוּד “חברת מפיצי השכלה” (שהחזיקה ג"כ בדרכים כאלה למען החיש את התבוללות ילדי היהודים בעם הארץ) ועד הפוגרומים של שנת 1881; ואת התגברות השנאה לישראל – מוּסַבַּת שֵם “אנטישמיות” – בגרמניה בימים ההם לעמת התגברות ההתבוללות ביהודים עד קצה גבולה. – האגודה הוציאה בשנותיה הראשונות: ספר־מלים לתורה, דקדוק הלשון העברית, תולדות ישראל בתקופת כתבי הקדש, למודי דת ועוד – הכל בלשון הארץ. אחדים ממיסדי האגודה הזאת ד”ר גסטר, ד“ר שורצפלד, גֹרשו מן הארץ בפקודת הממשלה בעוד שנתים ימים – 1885 – בעוד לא זכתה האגודה לראות את פרי ההתבוללות, אשר נשאה את נפשה אליה; אך לשלום הלשון הרומנית בבתי הספר העברים דאגו גם “אגודת אחים” הלונדונית, גם יק”א וחכי"ח, – כל האגודות התומכות בבתי־ספר עברים ברומניה. – מני אז באה מעט מעט לשון המדינה, כשפת־למוד בבתי הספר העברים, תחת הגרמנית. בכל זאת עוד היו בתי ספר במולדובה, אשר היתה בהם לשון־הלמודים עד השנים האחרונות גרמנית או “יהודית”.

בשנת תרס“ו נתקבלה הצעת כותב הטורים האלה, אשר ערך בהרצאה מפֹרטת לכנסיה הראשונה ל”אגודת המורים העברים“, שנאספה אז בבראילה, הצעה אשר תמכו בה הרבנים החכמים ד”ר בק, ד“ר נאכט וד”ר נימרובר: לשום בכל בתי הספר העברים שיטת “עברית בעברית” תחת התרגומים. אך הצעתו האחרת: לתת ללקח העברי בכל בתי הספר שלש שעות ליום – לא נתקבלה, כי התנגדו לה רבים מן המנהלים והמורים רומנית, אשר דאגו פן יהיה התקון הזה סבה לגרוע חקם – ויאַבדו טובה הרבה. בעל ההצעה שב על הצעתו השניה הזאת בהרצאתו אשר ערך אל המיניסטריון להשכלה כתשובה על השאלות שנשלחו אליו מאת הנזכר באחרונה (המיניסטריון להשכלה ערך אז לאנשים העוסקים בעניני חנוך ובתי ספר שאלות אחדות בכתב־חוזר על אדות התקונים הראוים להעשות, לפי דעתם, בבתי הספר הפרטיים), אף כי לא השלה נפשו לקוות, כי הממשלה תדאג ללקח העברי יותר מאשר ידאגו לו אנשים יהודים.

מן העת ההיא והלאה באו בכל בתי הספר ליהודים ברומניה ספרי־למוד הערוכים לפי השיטה הטבעית תחת הספרים הראשונים שנעשו לפי שיטת התרגומים וגם… לפי שיטת “לשקר עשה עט”. בימים ההם היה ברומניה איש אחד, ג., “מחבר” ספרי למוד לבתי־ספר בתרגום רומני וספריו נפוצו במשך שנים רבות ובהוצאות רבות אחת אחר אחת בכל בתי הספר ברומניה – והרבו להרע ולהשחית בפנת־יקרת זו, בשדה החנוך העברי בארץ הזאת. כי היה מחברנו זה איש “דלית ליה מגרמיה כלום”, אך אמן מומחה היה בגנבת דברים משל אחרים, והיה גונב ומלקט ומעתיק מזה ומזה את הדברים (וגם ספרים שלמים) כאשר הם, לרבות שגיאות הדפוס שבספרי המקור, ושָׂם את שמו עליהם; ובאין דעה – אין גם הבדלה: לא הבדיל בין טוב לרע ולא ידע בגנבותיו לבחר בטוב. וכאשר נתקבלה ההצעה לשון בבתי הספר שיטת “עברית בעברית”, מהר המחבר החרוץ ההוא, כי דאג לאבדן ה“מונופולין” אשר קם בידו זה שנים רבות בגלל בערות המורים והקהל ברומניה, – ויחבר ויוצא גם ספר־למוד גרוע על פי השיטה הזאת, ספר שקנה במשיכה מתוך ספרי־למוד שונים שכבר נמצאו אז בחו“ל בלי להוסיף או לגרוע או לשנות בהם דבר מבלעדי השם. עד אשר גלה כותב הדברים האלה שוליו על פניו במאמרים אחדים שפרסם (בשנות תרס“ח – תרס”ט) בכל כה”ע היוצאים ליהודים ברומניה ושה“מחבר” שלנו עבר על כלם בשתיקה.

ואולם – “רִפאנו את בבל ולא נרפתה”: רב המורים אין להם ההכנה הדרושה ללמד את הילדים על פי השיטה הזאת, וגם השטן העומד עליהם מבית ומחוץ דורש תרגום רומני (אף כי הממשלה בעצמה לא ראתה כל און בלמוד העברית כשפה חיה, כי על כן אשרה את הספרים שנעשו לפי השיטה הזאת). ועל כן ילחצו גם את חמר הספרים האלה בצבת רומנית, וספרי הלמוד “עברית בעברית” היו ביד המורים והתלמידים כחבית אשר הריקו אותה מיינה ונשארו בה אך שמריה.

תכנית הלימודים עודנה כחמר היולי, שונה ממקום למקום, מבית־ספר לבית־ספר וגם ממורה למורה בבית־ספר אחד, – שונה לפי חפץ המורים ובינת האבות ושרירות־לב חברי הועד, כי הנה “כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את התורה”, ובכן זה בא בכדו וזה בחביתו, זה מוסיף וזה גורע, וזה הופך ומחולל כל למען שום חדש תחת הישן, ואין נחת. ועד הפדרציה הציונית ברומניה ואחרים, אשר גורל החנוך העברי נגע עד לבם, נסו פעם בפעם בשנים האחרונות לסבב את פני הדבר, כי תתכונן תכנית כללית ללקח העברי לכל בתי־הספר אשר בארץ הזאת, ולא הצליחו עד כה ומשא־הנפש הזה לא קם ולא היה. ואיך יוכל להעשות בזה דבר טוב וקים, בהיות שעות הלקח שונות עד מאד בין רב למעט ובעוד גם מלבד זה רבים המכשולים והמפריעים מבית ומחוץ!

הנה כי כן תֻקלל חלקתנו בארץ הזאת: שעות הלקח לעברית מעטות מדי המלאכה; הלשון העברית בתור שפת־הלמוד היא כזמורת זר למורים, אשר רֻבּם לא יצלחו ללַמד בה: אין להם לא הידיעות הדרושות (באשר מרכזי הספרות העברית רחוקים מרומניה, ויש מורים אשר לא ראו בעיניהם ספר עברי חדש או מכ"ע עברי כל ימיהם) ולא משא־הנפש ונטוֹת־הלב הדרושים למלאכת שמים שבידיהם, כי “טוב (לנפשם) מלא כף נחת ממלא חפנים עמל”… אלה הם הרֹב; והמעטים הטובים – גם הם לא יוכלו לעשות גדולות בתוך המסבות העוטרות עליהם בשגם דעת־הקהל היהודית ובאי־כחה, הועדים לבתי הספר, אינם דורשים מן החנוך העברי אי אם “דאווינין” וכל הנותר כסרח העודף הוא להם. דעת־הקהל הזאת תכריע סוף־סוף כל משא־נפש וכל חשק לעבודה גם בלב טובי המורים והיתה כמטר גפרית ומלח לצמח הרך הזה – לחנוך העברי הלאומי.

בעוד אשר לחלק הרומני בבתי הספר העברים יש ויש השגחה כפולה ומכופלת, הנה לחלק העברי שבהם אין עין רואה ולא אזן שומעת. פה כחלקה עזובה ונשכחה, הועדים רֻבם הם “ראשי עם הארץ” אשר אין להם כל חפץ וכל בינה וכל ענין בחנוך העברי. הרבנים ברב הקהלות עודם מחזיקים בדעותיהם הנושנות ועומדים מנגד למוסד זה מבלי שום אליו לב, כאלו החנוך העברי לדור הבא איננו נכבד כשאלות “קדרה וכף”. חכי“ח ובא־כחה ברומניה דואגים לכל היותר ל”לא תוסיפו" אך לא ל“לא תגרעו”…

אנשים, אשר החנוך העברי־הלאומי קרוב אל לבם, נשאו נפשם ליסוּד השגחה מסֻדרת על כל בתי הספר העברים ברומניה, השגחה, אשר תהיה על שכם אחד מן הרבנים החכמים או אחד מזקני המורים, הראוים למשרה הזאת, ואשר תועיל לשום דרך אחד ותכנית אחת ללמוד העברי בכל בתי הספר, להעיר ולעורר את לב המורים לעבודת הקדש ולפקוח גם את עיני הועדים על הפקדון אשר הָפקד בידם, לשום עליו עיניהם ולבם לטובה, ועוד. אך ההצעה הזאת, אשר עלתה פעם בפעם על סדר היום בכתבי העתים ובדרכים אחרים, לא יצאה לפֹעל עד היום הזה.

ולפי הנשיאים – כן הגשם. בקהלות מלדובה עוד יש בתי־ספר, אשר ילמדו בהם התלמידים עד סוף שנות למודיהם תורה, נביאים ראשונים, תפלות, קריאה וכתיבה עברית על פי ספרי למוד שונים, דברי ימי ישראל בעברית, ועוד. ובצאתם מבית הספר אל בית־ספר החיים ישכחו הכל בשנות מספר, כי ליותר מראשית למודים בעברית אין דואג ברומניה. אך בוָלכיה וגם ביאסי בירת מלדובה, אשר בבתי־ספרן העברית “גולה וסורה”, לומדים מעט ספורי קֹדש ולמודי דת בלשון המדינה, מעט קריאה עברית, מעט מאד מן התורה (או גם לא מעט), ובצאתם – אין להם מה לשכוח.

ד

יש עוד בתי־ספר שנִיִים – גמנסיות, בתי־ספר למסחר או למלאכות – אשר החלו אחינו ליסד בשנים האחרונות בקהלות הגדולות: האדבר גם על אלה בתוך בתי הספר העברים? היכָּתבו גם הם בכתב בית ישראל?…

הבתים האלה הם עד היום אשר היו בתי הספר התחתיים בקהלות אחדות, בראשית הוָסדם, לפני עשרים שנה: בתי ספר נכרים לילדי העברים. בבתים האלה שוררת הרוחה הנכריה בכל תֹקף, המורים – נכרים, הלמודים – נכרים, התלמידים – גם נכרים, ימי העבודה וימי השבתון – כאשר בבתי הספר לעם הארץ, וללמודים עברים אין מקום ואין זֵכר שם. נראה הדבר, כאילו יתחרו היהודים עם הרומנים בלי אֹמר ודברים כי אם במעשה, ומעשי ידיהם מגידים לאמר: אתם אינכם חפצים לתת לנו יכֹלת כי נתבולל בכם, והנה אנחנו בונים לנו בתים כאלה, בתים להתבוללות, מכספנו; אתם אינכם נותנים בבתי ספרכם עבודה ומשרה לאיש יהודי, ואנחנו פותחים מקורות למחיה למורים מבני עמכם; אתם מפרידים בין בניכם ובין בנינו, ואנחנו נאסוף אל בתי ספרנו, אשר אנחנו מקימים, גם את ילדיכם…

זה מקרוב נפתח בית־ספר למסחר בקהלת פוֹקשַׁני – ותטוש המלחמה בין ישראל ובין ישראל על דבר הבית הזה, אשר אמרו ראשי הקהל לנַכּר אותו כליל, כמשפטם. אחד מטובי חכמינו כתב לי משם, לאמר: “היתה לי בימים האחרונים מלחמה כבדה עם הקהל דפה בדבר בית הספר למסחר שיסדו ואינם רוצים בשום אופן להכניס את הלמוד העברי בתכנית הלמודים. דברתי השכם ודבר על לב האנשים האלה, אשר נוכל לאמר עליהם “יותר ממה שהרגו בהם שונאיהם, הרגו בהם זה את זה”. אחדים כבר הסכימו, אבל איזה מהם עודם עומדים במרדם. כמו כן רצו איזה מראשי הקהלה שהתלמידים יכתבו ביום השבת, ואני לא חפצתי לוַתר בשום אופן: לחלל את השבת ולבער את הקדש מן הבית. אקוה, כי חפץ ה' בידי יצלח, אבל עדיין השעה היא שעת חירום”.

בעיר הזאת עוד נמצא לוחם ליהדות – ותהי המלחמה כבדה. אך בערים אחרות נפתחו ונפתחות גמנסיות “עבריות” בלי כל מלחמה קלה או כבדה על בעור הקדש מן הבית – כי אפסו הלוחמים: “Et le combat.”cessa faute de cmbattants

ליסד על יסוד מוצק בתי ספר עברים בכל קהלה, אשר יהיו ראשונים ולא אחרונים לבתי חולים ולשדי־קברות; לקצוב שלש שעות ללֶקח העברי ליום ולמחלקה ולערוך לו תכנית מלאה וטובה; להפקיד משגיח מומחה לעברית לכל הבתים האלה; לכונן בתי־ספר שנִיִים עברים, אשר התלמידים יוסיפו בהם לֶקח על לִקחָם, מן המדרגה שעמדו בה והלאה; ליסד שעורי ערב ליוצאים מבתי הספר ועוברים למלאכה או למסחר, ואוצרות־ספרים עברים ליד כל בית־ספר, אשר יהיו למקור השכלה עברית לתלמידים, למורים ולבני העם; לעורר, ע"י הוצאת ספרי־עם, את האהבה לשפתנו, לספרותנו, ולתרבותנו העברית בלב הקהל הגדול אשר מסביב לבתי הספר, למען חַדש בלבם את הכח המושך אל המרכז הזה ולא יהיו לשטן על דרך העובדים בחנוך העברי־הלאומי ולא יעמידו, מבלי דעת, את כל התורה אך על “תפלה ודת” לבדן, – אלה הם הדברים, אשר יוכלו עוד להפיח נשמת רוח חיים בקרב היהדות ברומניה ובשאר ארצות הגולה, ואלה הם החלומות שחלמו לה דורשי שלומה, חלומות, שכבר עברו עליהם עשרות שנים ולא נתקימו, ומי יודע אחרי מתי עוד!

אם נתבונן אל חיי אחינו ברומניה בתקופת־המעבר הזאת, נראה אך עמל ורעות־רוח – ומלא כף נחת אין. כאשר בשאר ארצות הגולה כן גם בארץ הזאת עלה ובא רקב בכל פנות החיים לבני ישראל, – רקב אשר סבות חיצוניות ופנימיות גם יחד היו לו לפרוץ על כל סביביו ולפרוץ פרצות גדולות בחומת בית ישראל עד להשחית כל מוסדי דור ודור וכל אשר נסו הבונים עתה מקרוב לבנות ולחדש.

הישוב הרקבון והיה גם הפעם למקור חיים חדשים לעם המנֻסה באלפי נסיונות, המתחדש תמיד אחרי בלותו, הנופל שבע – וקם, אם יתעתד הפעם הזאת, חלילה, לקץ כל הקצים, לכליון חרוץ? מי חכם או נביא וידע את הצפון לנו במחשכי העתים הבאות. – אם כה ואם כה נקל לדעת, כי המצב הזה לא יעמוד, לא יוכל לעמוד עוד בעינו ימים רבים. על כן אמרתי: הבה ארשום בכתב אמת את המראות הנראים עתה בחיינו עם כל צלליהם כאשר הם, והיו לנו לזכרון בספרותנו “עד די עדנא ישתנא” – עד אשר יגָּלה וירָאה מה קץ התהו והבהו הזה ואנה¹ יטה רוח העם, המשקיף עליו ממרום ארבעת אלפים שנה, את גלות החל הזה אשר ברומניה – אל הימין או אל השמאל.

ובמוסדות הצבור אחל.

א. הקהלות

ועדי הנהלת הקהלות בעיר ועיר נבחרים ע"י שליחי בתי הכנסת, הבאים בשם כל קהלת העיר ובוחרים את הועד.

הנהלת הקהלות תכלכל את “כלי הקדש” ואת מוסדות העדה: בית החולים, בית הספר, תלמוד תורה, פרנסת עניים, בקור חולים והלוית המת. אך שנים מן המוסדות האלה, והם: בית הספר ו“חברה קדושה” להלוית המת, מתנהלים ברֹב הערים, בגלל חשיבותם המיוחדת, כל אחד ע"י ועד מיוחד, שהוא תלוי אם מעט ואם הרבה בועד ההנהלה הכללית של הקהלה. בכל זאת אין בתי הספר ודברי החנוך בכלל נחשבים לראשי קהלותינו די ערכם, תחת אשר לדברי בתי החולים ושדי־הקברות ישימו כל לבם לאלה יקדישו רוב הכנסות הקהלה. משמרת היהדות החולה והמתה – זאת פקודת האנשים האלה, אנשי העבר, גם ברומניה גם בחוץ־לארץ, ואל היהדות הצעירה, החיה עוד טרם ישכילו הכין עתידות לה…

ברוב ערי מולדובה, ששם מושב רבת היהודים אשר ברומניה ושם עוד הסדרים הישנים, מורשת קהלות יעקב, נשמרים ונעשים, יסוד ההכנסות ומקורן הראשי הוא מכס הבשר הכשר; ובערי וָלָכיה, ובכלל בערים הגדולות אשר ברומניה, ששם יוצאים היהודים בעקבות אחיהם בני המערב המוציאים ישן מפני חדש, כבר בטל מכס הבשר ותחתיו באה תרומה לשנה, אשר ישלם כל אחד לפי ערכו ויכלתו – או לפי רצונו. – בערים האלה או ברֻבן (בוקרשט, יאסי, ועוד) אין עוד קהלה ולא ועד מרכזי למוסדות העדה כי אם חברות חברות שונות: חברה המחזיקה בתרומות חבריה או בהכנסות הנוצרות לשעתן (מכירת “מקומות” בביהכ"נ לימים נוראים, מכירת מצות לפסח, נשפי מחולות ועוד) את בית החולים, חברה אחרת לבתי הספר, לפרנסת עניים לכלכלת זקנים, ועוד.

מאז הסירה ממשלת הארץ את השגחתה מעל הקהלות העבריות, זה יותר מארבעים שנה, דרכיהן אבלות ואין סדרים ואין מנוחה ואין שלום בקרבן; ויש אשר דברי ריבות נמשכות והולכות באחת הקהלות ימים ושנים ואין קץ למהומות, ויש קהלות אשר הפרוץ מרֻבה בהן על העומד והחרבן על התקומה… הסבה הראשית והכללית למצב־הדברים המעציב הזה, היא – ריב המעמדות ושנאתן וקנאתן, אשר התעוררו בשנים האחרונות בכל עֹז בקרב היהודים ברומניה: מעמד הסוחרים ואנשי ההשכלה מזה ומעמד אנשי המלאכה מזה. הנזכרים ראשונה היו מנהיגי הקהלות מתמול שלשום והם היו היוצאים והבאים לפני העם לכל דבריו מבית ומחוץ. אך זה שנים הרימו אנשי המלאכה ראש והנם מעפילים בעיר ועיר לעלות ו“לשבת עם נדיבים” בהנהלת הקהלות ומוסדותיהן או גם לקחת את המוסרות ואת המושכות כלן בידיהם. והיה אלה “יעמדו על נפשם” ויחזיקו בכל עז בנחלתם מקדם, ואלה, אשר כל כבוד, כל משרה, וכל משמרת בעניני הצבור היו עצורים להם ימים רבים, ואשר רגש הכרת־עצמם גבר בקרבם בעת האחרונה, ישתערו על המצודות אשר ביד אנשי ריבם, בסופה ובסערה ויחדשו את המלחמה פעם בפעם בקשי־עֹרף ובעֹז־נפש המיוחדים למעמד הזה. המצב הזה יֵהפך ברֹב ערי מלדובה להתנגשות־תמיד אשר תוצאותיהן על הרב – הנחות מעט מעט מצד מחזיקי הרסן ודרישות ההולכות ורבות מצד המתחרים בהם, ואחריתן – מות הילד החי מתגרת שתי האִמות הנלחמות עליו: חרבן הקהלה ומוסדותיה. והממשלה עומדת מנגד ושוחקת על משבתינו… ויש אשר יפנו “עיני העדה” אל השלטון המקומי ויפיקו ממנו רצון לשפות שלום לעדה בהכבידו ידו על המתפרצים ועל השוחט החדש אשר הביאו העירה (בריות יפות כאלה נמצאים בתוכנו לרֹב מוכנים לכל תקלה ולכל קטטה כרשע ליום רעה, והם אורבים כעורבים המרחפים מסביב למערכות המלחמה או כזבובי מות סביב הנבלה ולקריאת כל בני בריוני ימהרו ובאו הם וסכינם בידם ואתא השוחט ושחט לקהל…), – ועוד מעט ובאה פקודה מגבוה (על־ידי מאמצי “הצד” האחד ומליציהם הנכרים) אל שר העיר לצוות עליו אשר לא יתערב בעיני היהודים הפנימיים, לאמר: הניחה להם ויכה יוסי את יוסי…

ויש אשר יהיה סלע המחלוקת רב או “צדיק” עושה נפלאות, אשר יבא וישים את הקהלה כמרקחה ימים ושנים ואת בני עמו – ללעג ולקלס לשכנינו…

בדור האחרון נסו אנשי לבב פעם בפעם ליסד “אגודת הקהלות” או הסתדרות כללית לכל יהודי רומניה, למען העלות ארוכה להריסות הקהלות ולמען יוכלו היהודים אשר בארץ להרים פניהם אל הממשלה ולדבר בשם העם מדי היות להם דבר אליה (למשל בדבר נוסח־השבועה המחפיר המכונה “השבועה כחק לישראל”, אשר השופטים בעיר ועיר עושים בה כשרירות לבם ורֻבם מציקים בגללה לרבני הקהלות זה עשרות שנים, מבלי יכֹלת הרבנים והקהלות להחלץ מן הצרה הזאת יען היותם “עדר עדר לבדו”). אך המחשבה הטובה לא יצאה לפעל ומאתים וחמשים אלף היהודים יושבי הארץ הזאת עודם כצאן בלא רועה, אשר כל החפץ ימלא בהם את ידו ונִקה, ורֹב קהלותיהם עודן היום כהר־שרפה, אשר פעם יסָּגר לועו ושקטה הארץ ופעם יתפרץ – והנה רעש ומהפכה וחרבן…

גם הנסיונות אשר נסו בשנים האחרונות ביאסי ובבוקרשט להשיב את שבות הקהלות ההרוסות בשתי הערים־והאִמוֹת־בישראל האלה, למען החזיק על מכונם את המוסדות לחנוך ולמעשי צדקה וחסד, העומדים שם כמ“ם וסמ”ך שבלוחות, גם כל הנסיונות והמאמצים האלה, אשר ביחוד בערי הבירה נעשו ונשנו פעמים רבות ויפיקו רצון מכל טובי העם ויסבו עליהם עיני כל הקהל וכמעט היתה להם אחרית טובה, – שבוּ היו באחרונה לאכזב ולמפח־נפש לכל דורשי טובת עמם, כי גבר השטן המרקד בין בִתרי העם המפֻזר והמפֹרד מכל העמים ולא נתן את עצמיו, בכל הרעש החזק עליהם מסביב, להתחבר עצם אל עצם ולהיות לבשר אחד ולרוח אחת.

ב. הועד בא־כח היהודים

בין כה וכה והשנאה העצורה, השנאה אשר לפנים חתרה בחשך תחת מצב רגלי היהודים לקחת מהם עמדתם, יצאה ללהב בשנים האחרונות ביד הצוררים הפרופסורים יורגא (בוקרשט) וקוזא (יאסי) ותתגלה בכל תקפה בפרעות האכרים (אפריל 1907) ותתן מני אז והלאה אותות תקופה חדשה, תקופת שנאה גלויה, הומיה, סוערת, והשטנה הולכת וחזקה על היהודים וחקי העמל והלחץ והרדיפות, אשר כוננו להכרית כל מחיה לבני ישראל ברומניה או לגרש אותם מן הארץ, הולכים ורבים, הולכים ונמרצים בכל פנות החיים. כי הצוררים ההם נתנו את רוחם על המורים ועל התלמידים, על הכהנים ועל הכמרים, על עם הארץ ועל הפקידים ועל השרים ועל כל מערכות הממשלה עד הכסא: בשיחה אשר היתה למלך קרל, באפריל ש“ז (1911), עם אחד סופרי העתים בוינה על אדות שאלת היהודים, הגיד המלך לאיש שיחו, אשר שאל ממנו משפטי צדק ליהודים בני רומניה, כי הקצף גדול מאד על ה”זרים" בארצו, יען היותם מנצלים את עם הארץ, וכי אין לכל שר ומושל ואיש־מדינה לשחות נגד הזרם ולא להעלים עין מדעת הקהל… וכי ינסה מליץ אחד מני אלף לדבר טוב על היהודים או להתוַכּח עם צורריהם – יתנפלו עליו ושמו אותו לנמכר ליהודים ול“האליאנס הישראלית”, וסתמו את פיו באשמה הנוראה הזאת, אשר לעולם לא תשוב ריקם ברומניה…

ויהי באחרית שנת 1909, בהִשָמע דבר החקים החדשים אשר הממשלה מכינה על היהודים, חָלַף רוח במערכות העצמות היבשות ודעת הקהל היהודית התעוררה בכה"ע ובחוגים שונים ותהי העצה היעוצה להִקָהל ולעמוד על נפשם ולזעק חמס בקונגרס יהודי אשר יוָעד לדבר. אבל שמועת הקונגרס הזה הקימה שאון נורא בקרב הרומנים וחלוצי יורגא כבר נכונו לקַצוֹת ביהודים כפעם בפעם וראש־הצוררים הזה ערך בבית־המחוקקים שאלה אל הממשלה על אדות “רגשת היהודים”, וראש השרים, ברטיאנו, נתן לו כלבבו ויורה חוץ פתאום בלב היהודים באמרו בתשובתו, כי הממשלה נכונה להפריע את “הזרים” מהשמיע תלונותיהם באספות או בכתבי עתים, כי המשפט הזה, לפי דבריו, רק לאזרחים הוא… לקול האותות האלה רפו כל ידים והקונגרס היהודי לא קם ולא היה.

בעת ההיא (דצמבר 1909) נקראו ונועדו שליחי לשכות “בני ברית” בעיר ועיר לאספת־סתרים בבוקרשט ויוָסד ועד בא־כח היהודים, אשר תהיה פקודתו להפיל את תחנת היהודים לפני הממשלה, להביא את צעקתם על כל הלחץ והרדיפות, העול והחמס העשוי להם כה וכה ביד בעלי הפקידות, לפני השלטון המרכזי ולהפיק ממנו רחמים ורצון, וביחוד – להשכיל את עם הארץ בדברי היהודים והיהדות ולהלחם כה, בכח ההשכלה הזאת, עם צוררי בני שם ועם השנאה, אשר הם מעוררים על ישראל.

חברי הועד הזה, היו אנשים אשר דרכם ומחשבותיהם על מצב ישראל בגוים – דרך המשכילים הראשונים ומחשבותיהם: עלינו לחכות ליום אשר תמלא כל הארץ דעה וגר זאב עם כבש (ואף־על־פי שיתמהמה – נחכה לו בכל יום שיבא) ולהחיש את היום הזה בעבודת ההשכלה, אשר נעבוד מבית ומחוץ: להשכיל את היהודים בהקריב אותם אל עם הארץ לכל דרכיהם ומעשיהם ורק הדת לבדה תבדיל ביניהם; ולהשכיל את עם הארץ על דברי היהודים ועל כל אדותיהם למען ידעו ויבינו וישכילו יחדו, כי טפלו עלינו שקר זדים לכל דברי שטנתם – והאמינו לנו ונהפך לבבם לאהוב אותנו ולתת לנו משפטי צדק, וגם הזדים המעירים והמעוררים עלינו את השנאה ישמעו ויבושו ולא יזידון עוד. – משני חלקי ההשכלה האלה הנה השכלת היהודים, אשר שקדו עליה משכילינו בקנאה גדולה לפני דור אחד, כבר באה ונהיתה: הזמן והמסבות עזרו על ידיהם ויחישו את מעשיהם הרבה יותר מאשר יכול כל איש לדַמות בנפשו מראש, והיהודים כבר התבוללו בעם הארץ דַיָּם לכל הדעות. ועוד לנו, אפוא, אך להשכיל את עם הארץ, למען הפוך לבם על היהודים לטובה. ואמנם גם עבודת ההשכלה הזאת, המלחמה לזכיות, לא חדלה ולא שבתה מעולם ברומניה, והיא היא אשר שָׂמה דבָרה בפי כל אנשי העט, אשר עבדו את העבודה הזאת בכל לב ונפש ובכל עז וכשרון, בספרים, בחוברות ובכתבי עתים בלשון המדינה זה יובל שנים ועד היום הזה. אבל… אחרי אשר בכל זאת השנאה הולכת וחזקה על היהודים ברומנה, זה אות כי עוד לא נלחמו למדי וכי עוד עלינו לחדש את המלחמה ביתר שאת וביתר עז.

ויחדשו את המלחמה.

ותהי ראשית מעשי הועד בא־כח היהודים לערוך, אחרי הכנות גדולות ומועצות ארֻכות וממֻשכות, כתב־בקשה וספר־זכרון, על כל צרותינו ותלאותינו ועל המצב הנורא מהכיל, אשר הגיעו אליו יהודי רומניה בגלל חקי העמל, אל שרי הממשלה ואל בית הנבחרים (בחדש מרץ 1910). אמנם כי בקשה כזאת וספר־זכרון כזה כבר נערכו והוגשו עד הכסא ועד שרי הממשלה לפני שנים וישועות בל נעשו ארץ; אבל, מי יודע, אולי תהי השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון… ספרי הזכרון, אשר היו כתובים דברים נכוחים וגם נמרצים, הנוגעים עד הלב ועד הנפש, הוגשו לתעודתם, –ושם נקברו “חיים” אל תוך אוצרות הכתבים. גם לא התוַכחו עליהם גם לא נדברו בהם בבית הנבחרים, גם לא השיבו דבר לשולחיהם בדרך המלך או באיזה דרך שיהיה (אם לא נחשוב לתשובה את הדברים אשר דבר המלך קרל לאיש־שיחו על אדות היהודים אחרי הוגש ספרי הזכרון ההם, כאמור למעלה). רק מכ“ע אחד, אשר רוח הממשלה דובר בו, “Viitorul” (העתיד), כתב ימים אחדים אחרי כן, לאמר: “למה רגשו היהודים ומה שאלתם ותנתן להם? להם אין כל משפט וצדקה לזעק עלינו ולנו אין עוד שאלת היהודים בעולם, כי כבר מצאה לה פתרונה בשנת 1879, כאשר החליטו מחוקקינו להִנָתן משפט אזרח ליהודים אחד אחד” (ומאז ועד עתה, זה יותר משלשים שנה, לא הגיע עוד מספר היהודים שהשיגו זכות־אזרח, למאתים!). וכמעט כל יתר כתה”ע, אשר לכל המפלגות, החרישו מכל הענין הזה, כמו לא היה ולא נפל כל דבר!

אחרי כן, בחדש אפריל, שם הועד בא־כח היהודים את פניו ליסד “קרן קימת לתרבות” (קולטורפאנד), אשר יהיה להוציא מכ"ע יומי בלשון המדינה, ואם יהיה לכסף מוצא – גם ספרים וחוברות שונות לריב ריבנו מיד הצוררים ולהאיר עיני עם הארץ בשאלת היהודים… אז נאספו אספות (בסתר ולא בגלוי) ונדרשו דרשות בעיר ועיר על פי הדבר אשר יצא מבוקרשט. הנואמים דברו גבוהה גבוהה על המלחמה לזכיות, על ברית ברלין, סעיף 44, ועוד ועוד, ויעירו את רוח העם ויחדשו את החזיונות ואת החלומות הנשכחים, והעם שמע ויאמן ויקַו לטוב. ועושי דבר הועד סבבו בעיר הבירה ובערי המדינה וגליונות־התרומות בידיהם ובכל מקום נכתבו ונחתמו סכומים גדולים. לא היתה תעמולה נמרצה כזאת ולא הרימו תרומות גדולות כאלה למען הציונות, למשל, גם בשנים הראשונות הטובות בעוד היות לב כל העם לעשות.

ומה היתה אחרית כל אלה? – לא היתה כל אחרית כאשר גם לא היתה כל תקוה. את הנעשה לפנים מן הקלעים אין איש יודע; גם בכה"ע לבני ישראל לא נודע ולא נשמע שרש דבר. אך הדבר האחד הברור הוא – כי רפו פתאם ידי הועד וישבות מכל מלאכתו אשר עשה ואשר אמר לעשות.

ובאמת מה יוכלו עוד גם כל אנשי חיל לעשות בדרך הזה לטובת היהודים ברומניה לפי מצב הדברים כיום?!

ג. בתי הספר

בשנות החמשים למאה האחרונה נשנה החזון, אשר נראה בגליציה וברוסיה בימי בכורי ההשכלה בארצות האלה: הממשלה האיצה ביהודים פעם בפעם ליסד להם לקהלותיהם בתי ספר לבנים ולבנות או לשלוח ילדיהם אל בתי הספר לעם, והמה מאנו לשמוע ויתנו כתף סוררת; כי לבניהם מצאו להם די חדרים וישיבות, ובתי הספר העברים, אשר כוננו ידי יחידים נושאי דגל ההשכלה (מילידי גליציה) בערי מלדובה בימים ההם, היו לצנינים בעיני הרבנים וראשי הקהל וההמון וגם שום שמו אותם לחרם ואת באיהם למשל ולשנינה; והבנות – כבר מלאו אז את בתי הספר לבני האמונות האחרות וגם הרבנים וגם ראשי הקהלות, אשר רוח משמרת חקי אבות עמדה בתוכם, לא ראו בזה כל און… ואך אחרי אשר הכבידו בעלי השלטון, בעצת “המשכילים”, את ידיהם על החדרים ועל המלמדים (1860 – 1861) ויעשו עמהם מעשים אשר לא יעֵשו, החלו הקהלות ליסד בתי ספר לבנים ואדוני הארץ נטו להם חסד וישימו עינם עליהם לטובה עד שנת 1866, שאז הֵסַבָּה הממשלה את פניה גם מן הקהלות העבריות גם מבתי הספר העברים ולא יספה עוד לדעתם. ועוד מעט ובתי ישראל אלה נעזבו, התמוטטו, באו עד קצם וילדי העברים פרצו בבתי הספר לעם, אשר נפתחו לפניהם, כפרץ מים. עברו כעשרים שנה הנה היתה רוח אחרת במערכות הממשלה ותחל להניד רגל היהודים מבתי הספר לעם. בשנת 1886 יצאה פקודה אל מנהלי בתי הספר לעם לבלתי קַבּל ילדי “הזרים” כי אם לפי היות להם מקום, אחרי הִכָּתב כל בני הרומנים; ובשנת 1893 הושם מס על ילדי היהודים מבקרי בתי הספר לעם. אז שבו היהודים לזכור ולפקוד כרמם שלהם וירבו ליסד בתי ספר בעיר ועיר ולכלכל אותם בעניָם בכל מאמצי כח. ועוד מעט ויבא להם עֵזר מפריז, כי הד“ר אליהו שורצפלד, מגולי רומניה, הטה את לב ראשי חברת יק”א ותיסד החברה הזאת קרן קימת, חמשה מיליונים פרנק, למשען בתי הספר העברים ברומניה. עתה יש בתי ספר תחתיים לבנים לכל הקהלות הגדולות והקטנות אשר בארץ הזאת ברַבּוֹת מהן – גם בתי ספר לבנות, מלבד חדרים ובתי תלמוד־תורה הנמצאים עוד לרֹב, ביחוד בערי מלדובה. ובערים גדולות אחדות יש לקהלות העבריות גם בתי ספר שניים, גמנסיות או בתי ספר למסחר, וכאשר נוכל לראות מראש יהיה גם מספר הבתים האלה הלוך ורב בקהלות ישראל ברומניה בקרב שנים, כי הנה בעת האחרונה הוחל לסגור גם דלתי בתי הספר התיכונים לפני בני ישראל ובערים אחדות, מקום שם גברה השנאה לישראל, כבר היו הגמנסיות כגן נעול לילדי ה“זרים”.

מקורות ההכנסה לבתי הספר העברים, הם: חלק ממכס הבשר הכשר או מתרומות הקהלה; שכר־למוד, אשר ישלמו אבות הילדים, כל אשר ידם משגת, ותמיכות חברת יק"א, העולות עד החלק הרביעי או החמישי מן התקציב הכללי של בית הספר הנתמך. מלבד התמיכה אשר תתן החברה הזאת לבתי ספר רבים ברומניה, היא גם בונה בתי ספר גדולים ומרֻוָחים לקהלות רבות בכסף אשר היא מקדימה להן למטרה זאת, למעם שַׁלם לה אחרי כן מעט מעט בקרב שנים. – בתי ספר מעטים נמצאים ברומניה (בוקרשט, בראילה, פלוישט ובקוי), אשר נוסדו ואשר יתכלכלו מעזבונות נדיבים, ואשר על כן הם בטוחים בתקומתם משאר בתי הספר, על בלי היותם תלוים במצב הקהלות ובסכסוכיהן התמידיים.

בבתי הספר העברים יורו למודי חֹל בלשון המדינה על פי התכנית של בתי הספר לעם; ועברית – שתים עד שלש שעות ליום ולמחלקה: שלש – ברב ערי מלדובה, ושתים, או גם מעט מזה, בערי וַלכיה, בגַלַץ וביאסי, וגם את המעט הזה השיגה דעת הקהל, ביחוד ביאסי, מעט מעט, בכבדות, ברב ימים, מיד המיסדים והמנהלים, אשר היו עיניהם מראש אך אל הלמודים הכלליים ולא אל העברים; על כן יש שם בתי תלמוד־תורה לעם ליד בתי הספר העברים והלקח העברי באלה ובאלה – עגה בלי הפוכה. – בבתי הספר לבנות יורו רק שעה אחת ליום עברית או “עברי” לאמר: קריאה בסדר התפלות או גם ראשית למודים, אשר אין אחרית להם. – בבתי ספר רבים יורו גם גרמנית, שעה אחת ליום.

שפת הלמוד לעברית שונה מעיר לעיר וממחוז למחוז: תרגום רומני, אידית ויש גם עברית בעברית (השיטה הזאת אך הָחֵל החלה לסֹל לה מסלות ברומניה זה שנים אחדות). מתכֹּנת הלמודים שונה בערי ולכיה ומלדובה והיא עולה ויורדת בין שני הקצוות האלה: פרשיות אחדות מספר בראשית ומעט למודי הדת ו“היסטוריה ביבלית” (בלשון המדינה) לכל ארבע המחלקות, מזה: כל התורה (ויש – עם מעט פירש"י), נביאים ראשונים, חלק מנביאים אחרונים, דה“י לבנ”י (בעברית), פרקי אבות, כל תפלות השנה או רובן, מפורשות ומבוארות היטב, כתיבה עברית, שירים עברים, וכו', מזה.

בבתי הספר התיכונים, אשר לקהלות אחדות מן הגדולות, הולך הלקח העברי הלוך וחסור או נדחה כלו מפני למודי החֹל…

ספריות עבריות, לתלמידים, למורים ולעם, נוסדו ע"י כותב הטורים האלה ליד בתי הספר בערים שונות (יאסי, בקוי, פיאטרא, ולסלוי), אשר עמד על משמרתו בתוכן בעשרות השנים האחרונות, ותהיינה לכלכל את הרוח העברי מבית ומחוץ לכתלי בתי הספר ולתת יתד לשפתנו ולספרותנו במקומות ההם. אנשים, אשר רחקו מן המלה העברית עשרות שנים, שָׁבוּ, כתוצאות הקריאה אשר נמצאה להם באלה, אל העברית ועִמהּ – אל היהדות הלאומית, אשר זרו ממנה בכח המסבות. – אך המוסד הנחוץ הזה היה, גם בעיני הקרובים אל בתי הספר מבית ומחוץ, כדבר אין חפץ בו ובצאת יוצרו ומכוננו מן המקום, התפורר והיה כלא היה².

המורים לעברית הם כמעט כלם אנשים שלמדו מעצמם – או שעליהם ללמוד עוד… הם יודעים את מלאכתם ואת הלשון אשר הם מורים, פחות או יותר (הרבים – פחות, והמעטים – יותר). המורים – או המורות – לרומנית והמנהל הם צעירים עברים אשר השלימו את חקם בבתי הספר התיכונים לעם (כי רק אלה ישיגו רשיון מאת הממשלה להיות מורים) ואשר כמעט כלם חסרים גם ראשית דעת בעברית ועל פי חנוכם ומסבם שגדלו בו רוחם זרה ליהודים וליהדות. בשנים האחרונות החלו להפקיד כה וכה, אנוסים “על פי הדבור”, מורים וגם מנהלים רומנים בבתי הספר שהיהודים מנהלים ומכלכלים מהונם, תחת אשר לאיש יהודי לא יתנו כל משמרת וכל פקודה קטנה או גדולה בארץ הזאת. בכלל גברה ההשגחה וההתערבות בבתי הספר ליהודים מצד הממשלה ופקידיה המשגיחים עד לאין תקומה ועל כל דבר קטן ועל כל תואנה, אשר יבקש וימצא המשגיח המֻפקד מטעם הממשלה על בתי הספר הפרטיים (אשר ליהודים, כי מבתי הספר אשר לעמים אחרים, הזרים באמת, יעלימו עיניהם), יוסר המורה ממשמרתו או גם יסגר בית הספר. ביחוד שוקדת הממשלה ופקידיה להגדיל ולהאדיר את הלקח הרומני ולהמעיט את הלמודים “הנכרים” (לאמר: העבריים). – לפני שנה אמרה הממשלה לשום לסעפי־לקח אחדים (הלשון הרומנית וההיסטוריה הרומנית) מורים רומנים תחת המורים היהודים בכל בתי הספר לבנ“י ותואנה היתה בפיה, כי היהודים (שהם באמת לפי חנוכם רומנים יותר מן הרומנים עצמם) אינם יודעים היטב את הלמודים האלה או אינם נתונים להם בכל לב ונפש. ועוד בקשה לקבוע בבתי הספר האלה את כל שעות היום ללמודי חל, כאשר בבתי הספר לעם, ורק איזו “שעה נוספת”, שעה שאינה לא יום ולא לילה, תהיה ל”למודי דת משה". ואך ברב עמל ונפתולי אלהים יכלו הקהלת העבריות להחלץ לפי שעה מן הצרה הזאת!

ובכל היות ההשגחה מצד השלטונות גדולה וחזקה עד מחנק נפש, אין תעודות בתי הספר העברים נחשבות למאומה ועל התלמידים לעמוד לבחינה – אחרי שלמם את המס – שנית לפני הבוחנים המֻפקדים מטעם הממשלה למען קבל תעודות שנית.

מלבד המעצורים החיצונים השָׂמים מחנק לרוח העברי במקום מקלטו האחרון, בבית־הספר, יש עוד סבה גדולה וחזקה, אשר בגללה יעלה בתהו גם עמל המורים המעטים הטובים, הנתונים בכל לב ובכל נפש לחנוך העברי־הלאומי: דעת התורה ירדה בדור האחרון עשר מעלות אחורנית ועמה – גם כבוד התורה ותופשיה. למודי חל נחשבים בעיני האבות והבנים, כי יודעים הם את ערכם בחיים, והלמודים העבריים היו להם, לאלה ולאלה, כסרח העודף, כדבר אשר אין כל חפץ וכל מועיל בו. בתי הקפה והקלפים (אשר דחו את הספרים מעל השלחנות כמעט בכל³ בתי ישראל ברומניה) היו לעם לפִנַת יִקרַת, תל תלפיות, ובתי הספר והספרים – פנה נשכחה, נעזבה, בזויה, נוה משֻלח במדבר־הרוח, והמורים עברית – נבזים ושפלים בעיני העם, הגדולים והקטנים (כי “שותא דינוקא – או דאבוה או דאמא”), ואין כבוד ואין מורא ואין אהבה ואין משמעת ולא כל פרי ברכה בלקח העברי. –

הנה חזות הכל, קץ כל העמל: אפס גדול ונורא! הנה יש לנו, לנו לבדנו, בתי ספר תחתיים לכל קהלה וקהלה זה עשרות שנים ובתי ספר תיכונים מעטים אשר יש לחכות כי יפרצו לרֹב בקרב שָׁנים. והן לחדשה כזאת אנחנו נושאים את נפשנו כי תֵעשה בכל ארצות הגולה באירופה ובאמריקה, והלא זה הצרי האחד אשר לו נקוה כי יעלה ארוכה לתרבות העברית הבאה עד קצה ולתת לה תקומה וחיים חדשים. והנה בא החלום, הגיע משא נפשנו ברומניה – וגם היה לנו למקסם־שוא! אֵחַרנו המועד! אין עוד מורים טובים בבתי הספר ולא אהבת־תורה מחוצה להם… תקופה קצרה בת עשרים שנה, שבָּהּ חדלנו מִיַסד לנו בתי ספר תחתיים, ימי דור אחד שבו התרַפִּינו להוסיף על אלה בתי־ספר שניים, – הספיקו לנתק את חבל הזהב – מֶשֶׁך התרבות העברית – לקלקל את כל מעשינו, להָתֵם לריק כֹּחֵנו! היינו כעני הבונה את ביתו מעט מעט בזמנים ממֻשכים, אשר בטרם ישים אבן אל אבן ונדבך על נדבך, ראשון ראשון מתערער ונופל…

ורעיון נורא מנקר במֹחי ואני שואל את נפשי לאמר: מי יודע אם לא ביום התעורר אחינו ביתר ארצות הגולה – והיום ההוא בוא יבא אף אם יאחר – ליסד להם בתי־ספר עברים תחתיים ושניים, ככל אשר הם מיסדים להם בכל מקום בתי חולים ובתי כנסת לתפלה, – אם לא יעבירו המועד גם הם כאחיהם בני רומניה.

ד. אגודת המורים

בשנים האחרונות הרימו אנשי לבב קולם פעם בפעם בכתבי העתים, אשר לבני ישראל בלשון המדינה, ומעל הבמה ביום־הקהל לצירי האגודות הציוניות שנה שנה (בגַלֵץ), ובאספה הכללית ללשכות “בני ברית” בבוקרשט (1905), ויעירו ויעוררו את דעת הקהל על המגרעות אשר בבתי־הספר לבנ"י ברומניה ובכל אשר להם: הלֶּקח העברי, מצב המורים, ועוד. כי גם בשפת הלֶּקח גם בתכנית הלמודים גם במספר השעות ליום לכל מחלקה היה תמיד צלמות ולא סדרים בבתי־הספר אשר בערי רומניה ואשר במדינותיה, מדינה ומדינה כמנהגה, עיר ועיר כרצונה או כרצון המורים או הועדים מחזיקי בתי־הספר; וגם בדבר מנוי המורים וכל הנוגע למצבם ולמשמרתם נדרשו תקנות ותקונים שונים, למען שׂוּם חק ומשפט בפנת יִקרַת כזאת, אשר בה יוּטל הגורל לחנוך הילדים מוסדות הדור הבא.

ואולם גם הנאומים והמאמרים היפים, גם כל מועצה וכל ועד עִתִּי, אשר הָפקדו פעם בפעם מטעם הועד המרכזי לאגודות הציוניות ברומניה, ואשר היה עליהם לערוך תכנית־למודים ללקח העברי ועוד, לא יכלו לעשות תושיה ולהוציא דבר לפעלו, כי חסר איש־החיל אשר יתן את רוחו על העושים והמעשים ההם, והכסף העונה את הכל, אשר בלעדיו אין תנועה ואין כל מעשה בעולם המעשה הזה. עד אשר נבחר לראש הפדרציה הציונית ברומניה ה.ר., איש נדיב־לב ונדיב־רוח, גְדָל שאיפות ורב־פעלים, אשר היה ברומניה אחד מראשי המַּטות להרצל בהרימו את דגל ציון ואשר הרבה לעשות לציונות ולתרבות ישראל בארץ הזאת ויַקרב על מזבחן קרבנות מֵחים שנים רבות. הנדיב הזה משך אליו את אנשי הרוח והעט הלאומיים המעטים אשר ביהודי רומניה, ויקראם ל“אספה הראשונה לתרבות” (פיאטרא, ינואר 1906), אשר שָׂם לה תכנית רחבה ורבות־ענין: החנוך העברי־הלאומי לבנים ולבנות, החנוך הדתי, תכנית הלמודים לעברית בבתי־הספר, השפה והספרות העברית, אגודות לדברי ימי ישראל ולספרות ישראל, בתי מועד ובתי מקרא לעם, תעמולה לתרבות על־ידי כת“ע, חוברות וספרים, מצב הרבנים והמורים, ועוד. באספה הזאת החליטו ליסד “חֶבר היהודים ברומניה לתרבות”, אשר ישקוד על השכלה כללית והשכלה עברית לעם, ביסדו בתי־מקרא, אגודות לדברי ימי היהודים ולספרות העברית, שעורים עברים לגדולים, ספריות לעם בכל הערים הגדולות, הוצאת ספרים, חוברות וכ”ע; ובשומו סדרים בכל דברי החנוך ודברי המורים, ביחוד בנוגע ללקח העברי ולחנוך העברי־הלאומי לבנים ולבנות.

החלטת האספה, לקרא בעוד שני חדשים את כל הרבנים והמורים לכנסיה, נעשתה למחצה: כנסית הרבנים לא באה ולא היתה, אף כי גם היא היתה –והִנָהּ עוד היום – דרושה מאד גם למען הרבנים המה, אשר מצבם דורש תקון מכמה פנים, גם למען תקנת היהדות, אשר הם מֻפקדים עליה לשמור משמרתה; אך הכנסיה הראשונה למורים היתה בבראילה במוֹעדה (אפריל 1906), אשר שָׂם לה היוצר אותה ומכינה, והבאים – כמאה ושמונים מורים ומורות וכארבעים צירי הקהלות והועדים לבתי הספר. ובכן נוסדה אגודת המורים העברים ברומניה, אשר היתה תעודתה גם להיטיב את מצב המורים ולחוש לעתידותיהם גם לתקן את עניני בית הספר והלקח העברי, אשר רבה העזובה בהם, כאשר אמרתי למעלה. יחד עם יסוּד אגודת המורים יסד הנדיב הנז' גם את כלי מבטאה, את “המורה העברי”, מכ"ע לחדשים בלשון המדינה, ויכלכלהו לכל מחסוריו שנתים ימים.

בכנסיה הזאת החליטו, להיות הלקח העברי נִתּן מעתה על פי שיטת “עברית בעברית” ולהתאמץ להוסיף על שעות הלֶקח הזה עד היותן בכל בתי הספר שלש ליום ולמחלקה, ואנשים מביני דבר נבחרו לועד עִתִּי, אשר תהיה פקודתו לערוך תכנית למודים ולבחר או לחבר ספר למוד לכל בתי הספר העברים ברומניה.

הכל הלך למישרים, אגודת המורים התכוננה וכסף תועפות לה מתרומות החברים, מנדבות יחידים, מחגיגות ועוד מקורות שונים. ובטרם יעברו ימי שנתים היה הכסף אשר באוצרה יותר משבעת אלפים פרנק.

בכסף הזה, אשר היה הולך ורב על נקלה, יכלו ליסד על מכונתה את “ההסתדרות לתרבות עברית” ולעשות את הדברים אשר קימה וקבלה עליה, או את קצתם, יכלו לעבוד ולשמור את החלקה העזובה אשר בשדה החנוך, את הלקח העברי בבית־הספר, יכלו ליסד ספריות עבריות ליד בתי הספר למען התלמידים והעם וביחוד למען המורים הרחוקים מן הספרות העברית ומכל מלה עברית – שהם רֹב המורים עברית ברומניה – ואשר בגלל הדבר הזה היו לאחור ולא לפנים ותורתם – ללא פרי ברכה; יכלו להרים קרן לאגודת המורים, אשר תהיה למופת לרֵעוֹתיה, ולבתי הספר העברים, אשר יהיו לברכה ליהודים וליהדות ברומניה.

יכלו – אבל… ופֹה עלי להתאמץ מאד לשום מעצור לרוחי למען אספר אך מעשים שהיו.

מראשית הוָסד אגודת המורים התרוצצו בקרבה שתי נטיות שונות: לאלה – המנהלים, המורים והמורות ללמודי חֹל – היה כל הענין הזה אך שאלת־הלחם לבדה; המה נשאו נפשם אך להיטיב את מצבם לכונן עתידותיהם בכח האגודה ואחרת לא ידעו ולא אבו לדעת. ואלה – אנשים אחדים מן המורים עברית ומן הקרובים אל התרבות העברית – קוו לאגודת המורים לשום משטרה בכל השאלות הנוגעות למורים ולבתי הספר – שאלות החֹמר ושאלות הרוח יחד. אבל בעלי החֹמר היו הרבים בבאי הכנסיה, כי גם רֹב המורים עברית היו אנשים, אשר אין להם דבר עם התרבות העברית ועם החנוך העברי־הלאומי או – אשר היו לצרינו ולא לנו. בצאת הקריאה למורים לבא אל הכנסיה הראשונה, התיצבו רבים מנגד ואנשים מהם הדפיסו ויפיצו בקהל ובתוך המורים קרואי הכנסיה כתב שטנה כתוב רומנית, לאמר: ר. חושב מחשבות בליעל על המורים להטותם בערמה אל הציונות, לעשותם כלי שרת בידי הציונים, למען יתנו לילדי ישראל חנוך עברי־לאומי, וכו' וכו', על כן מצאו הם לנכון לעמוד מרחוק לתנועה המסוכנת הזאת ולהזהיר גם את חבריהם המורים מנפול ברשת זו טמנו להם הציונים ור. בראשם.

את הנבלה הזאת עשו מורים עברים – מורי עברית בבתי הספר לבני ישראל בבוקרשט וביאסי!

כאשר דרשו אחדים, במועצת הערב שלפני יום הקהל, להוָעץ גם על שאלות הלֶקח העברי, קרא אחד המדברים מן המערכה השנית: “לא; אנחנו באנו הנה לדרוש ולהועץ על מצב המורים החמרי ואם ישאר זמן גם למועצות ע”ד הלֶקח העברי – טוב, ואם לא – יניחו זאת לעת אחרת". בדַבּר האחד על הצֹרך להרבות את שעות הלקח העברי בבתי הספר למען יעשה פרי, קראה מורה אחת: – “בפלשתינה!”

ככה פרצה המלחמה מן הרגע הראשון בין שתי המערכות, מלחמה אשר האריכה כשנתים ימים ואשר נגלתה בכל עֹז בחוברות “המורה העברי”. ואך בהיות רוח האיש היוצר את הכנסיה ואת האגודה, עומדת בתוכם, נשאו הרבים פניו ויקבלו את ההחלטות, הנזכרות למעלה, ביום הקהל. אבל כאשר בקרו האנשים, אשר הָפקדו לדבר הזה מטעם הכנסיה, את ספרי הלמוד ילידי חוץ ולא ישרו בעיניהם וכאשר מִלאו, בעקבות הבקֹרת הזאת, את יד האחד, מורה וסופר עברית, לחבר ספר־למוד חדש לפי שיטת עברית בעברית ויעש כן, – התגולל כתב־היד מיד ליד כשנתים ימים וראשי אגודת המורים לא אבו להוציאו ואף לא להקדים מעט כסף למען הקל את הוצאת הספר הזה, שכָּכה היה נחוץ לבתי הספר ברומניה, עד אשר התנדבה הלשכה הראשית ל“בני ברית” בבוקרשט ותוציא אותו על חשבונה (דצמ. 1908).

ויהי באחרית שנת 1907 ור. אשר לא יכול עוד, מפני מצב בריאותו, לטפל בדברי האגודה, מסר אותה ואת כלי־מבטאה, “המורה העברי”, ליד ראשיה (אשר נבחרו מתוך ה“חמריים” הרבים) והאנשים האלה, אשר גם בראשונה חתרו לנהל את דברי האגודה על פי דרכם, הסירו אז את המסוה מעל פניהם בקחתם את רוּחהּ ממנה פעם אחת גלוי לכל העם. בחוברת לחדש דצמבר בשנה ההיא כתב העורך (מנהל ביה"ס בבאטושני שהוא גם מזכיר האגודה ועושה־דבָרהּ) במאמרו הראשי, “האידיאל והמציאות”, לאמר: “הכנסיה הראשונה למורים יצרה את אגודת המורים העברים, אשר מטרתה הראשית והיחידה היא: להיטיב את מצב המורים”. ועוד במאמר הזה: “הסתדרות המורים העברים איננה נושאת נפשה לכל חפץ אחר, בלתי אם להיטיב את מצב המורים”.

לשוא דרש הד"ר נאכט במאמרו “להעיר אזן” (“המורה העברי”, ספט. 1907) מאת ראשי אגודת המורים לשנות את חקי האגודה (כי זאת היתה תואנה בפיהם לאמר: אין לפרוץ גדר החקים) ולהוסיף סעיף, אשר על פיו יוכלו לעשות גם ללקח העברי, כי “אם אין תורה, אין קמח”; לשוא נסה כותב הטורים האלה דָבר אליהם פעם בפעם להבינם כי התיצבו על דרך לא־טוב וכי בהטותם את האגודה כלה אל עֵבר אחד, אל שאלת־הלחם למורים, הם נוטים עליה קו תהו. על חקי האגודה אמנם השיבו את ידם אחרי כן פעם ושתים, בשתי הכנסיות, השניה והשלישית, אך תקון הלקח העברי, תכנית הלמודים, ספרי למוד וכל דברי רוח ־ לא נזכרו ולא נפקדו ולא עלו על לב. כאשר נלחצו אל הקיר, הודו בפיהם, כי אמנם דרושה גם התרבות העברית וגם יש לשום לב לתקון הלקח העברי, אבל עוד חזון למועד, ועוד דברי חֹנף וחלקות כאלה, אשר נשארו אך דבר־שפתים.

סוף דבר, האגודה, אשר בהוָסדה נתנה מקום לתקוות גדולות וטובות, היתה בפשע ראשיה כגוף בלא נשמה, כמכונה בלי רוח חיים וכל משא־נפש ולא כל מעשה אשר יֵעשה, ואחרי אשר פזרו חלק גדול מכסף האגודה לתמיכות שונות, “לחם לרעבים”, שבו ויחליטו בכנסיה השלישית – האחרונה – להשיב לכל המורים החברים לאיש איש את כסף תרומתו, אשר נתן בשלש השנים. ככה התנצלו את רֹב הכסף – כחמשת אלפים פרנק – אשר היה להם כאבן מעמסה מבלי דעת מה לעשות בו, והנותר נשאר מונח באוצר האגודה כאבן שאין לה הופכים, למען דעת כי הכסף לבדו לא יענה את הכל.

והאגודה? היא באה עד הגבול “בין להיות ובין לחדול”, רֹב חבריה עזבוה וקולה לא נשמע עוד בין החיים, כי גם כלי מבטאה חדל לצאת אחרי הכנסיה ההיא.

עוד אבעבועת־בורית אחת.

ה. חיי החברה

דור הולך ודור בא והאנשים ומחשבותיהם ומעשיהם ומשאות נפשם יעברו כעננים ועוד מעט ואין זכרון לראשונים. ואולם יש אשר יבאו העננים בנחת והריקו ברכה למקום אשר יעברו עליו, ויש אשר תהיה דרכם בסופה ובסערה ולעמת שבאו כן ילכו ריקם, לא יפתחו לנו את אוצרם, לא ישאירו אחריהם ברכה ולא יולידו ולא יצמיחו כל פרי תנובה.

כעננים הסוערים והריקים האלה, כן היו נושאי דגל ההשכלה ברומניה בדור ההולך, בעשרות הראשונות למאה השביעית למספרנו. זקני הדור עוד יזכרו את הימים אשר בהם “חכמות בחוץ תרונה” והתורה וההשכלה, הלומדים, המשכילים וגם הסופרים מלאו את הארץ, ימים אשר המשכילים עוד היו יודעים את הלשון העברית והמלמדים – את התורה. הסופרים והמשוררים העברים, ילידי גליציה או רוסיה, היו עוברים ברומניה פעם בפעם או יושבים בה אם מעט ואם הרבה וזורעים זרעם בארץ מגוריהם. בעיר ועיר היו בעלי כשרון, “עלוּיִם”, צעירים ובאים בימים, אשר נתנו פרי רוחם עודם באִבּם וכתביהם הנשארים אחריהם התגלגלו תחת שואה מבלי משים או עודם מתגוללים כֹה וכֹה בידים אמונות או לא־אמונות, אשר עוד נשאר שמָם וזִכרם בתוך העם ואשר היו הם וחייהם ופעליהם חֹמר לשירי־עם ולספורים (כמו “איש חמודות” להסופר המנוח משה אורנשטיין, אשר גבור הספור הוא איש שהיה ופעל בארץ הזאת). משכילים מגליציה לֻקחו “אחר כבוד” אל בתי עשירים ותבא השכלה לרגלם ואשר לא באו – נרדם נתן ריחו ביד מוכרי הספרים, מלאכי ההשכלה, אשר היו עוברים בערים, וצרורות ספריהם בידיהם ובהם כל תבואה חדשה “מזמרת הארץ”, באו בבתים ועמדו בפתחי בתי המדרש – אשר היו מלאים אנשים וספרים ככלוב מלא עוף – וצדדו נפשות הבחורים ושמו את ההשכלה צוררת לתורה וסכסכו בנים באבות ואבות בבנים, – הכל כמראות אשר נראו בימי בכּורי ההשכלה בערי מושבות ישראל אשר מעבר לגבולות רומניה.

והיום?

המשכילים וההשכלה וכל מאמציהם וכל מלחמותם – הכל חלף עבר בימי דור אחד כצל עובר וגם כל ברכה לא נשארה אחריהם. ואף גם זאת כי גם היֹה היו בדרכיהם ובמעשיהם למשחית לדור הבא ויכינו מרחוק, מבלי דעת, את המצב המוסרי, אשר ממנו תוצאות לכל המגרעות ולכל המַכשֵׁלות הנראות והנגלות היום בקרב יהודי רומניה בכל דרכי החיים והחברה פנימה.

כי הנה המשכילים ההם – כמוהם כרעיהם אשר מעֵבר לגבול – לא השכילו לרוח העם ואף לא לרוח העת. אם אמנם היה בהם הֵפך מן הרבנים שומרי חומותינו, שהמה עיניהם היו אך לאחור ואלה לפנים – לעתים רחוקות ולימים אשר לא באו ולא יבאו אחרי מָתַי עוד, – הנה בזאת נשתוו יחדו כי אלה ואלה עיניהם לנֹכח לא הביטו ואת רוח הזמן לא הכירו ואותותיו לא ראו. אלה ואלה לא שמו לבם לתת עֹז ותעצומות לרוח העם, לחזק את בית ישראל בתחבולות למען יוכל עמוֹד בתוך המסבות החדשות המתהפכות ובאות עליו. רגע האירו ראשי עם הארץ פנים אל היהודים – והנה שמים חדשים וארץ חדשה נראו להם בחזון: אהבה ואחוה וצדק עולמים בין ישראל לעמים וכילדים תמימים שלחו המשכילים ידיהם אל אגן הסהר הנראה מנגד, לאחוז בו. וכילדים תמימים העפילו להפוך בעולם היהודים והיהדות כמהפכת סדום פעם אחת, ויצאו במלחמות תנופה לקראת דרכי החיים הישנים, אשר היו קדושים לכל העם בימים ההם, וישַלחו את פקידי הממשלה בחדרים ובמלבוש היהודי הישן ויתעללו וילעיבו גם בדת ובחקות אבות ויבאישו ויחפירו את התורה בדעת ואת ההשכלה בלא דעת בעיני העם; תחת אשר יתאמצו לחַבּר יחדיו את הישן ואת החדש, את התורה ואת ההשכלה, ולכונן את התרבות העברית, אשר היו אמונים עליה מנעוריהם, בתוך הקהלות ומוסדותיהן, אשר היתה ידם בהם כֹה וכֹה, למען תת אחרית ותקוה להיהדות.

ההשכלה והתורה לא היו להם כאחיות תאומות, אשר מה טוב ומה נעים שִבתּן יחד, כי אם כשמש וכירח או כאור וכצל, אשר על האחד לנטות מפני רעהו. הלשון והספרות העברית היו להם כסֵבל הירושה, אשר לא להניחילו עוד לדורות הבאים. על כן גם את בניהם לִמדו הכל רק לא עברית; וסופרים ומשוררים, אשר מתו ברומניה בדור הולך, נשכחו הם ופעליהם וספריהם וכתביהם הנשארים אחריהם, או התעתדו לשכחה ולאבדון, על פני בניהם החיים אתנו היום…

בארצות האחרות, מקום מושב רַבּת בני עמנו, לא עצרה ההשכלה כח לכבות נר התורה, היושבת באיתן, המיֻסדת משנים קדמוניות, וכעבור רוח פרצים במערכות ישראל, התכנסה תורתו־הורתו אל חדריה, אל בתי מקדשהּ המעטים, שם נשארה לה שארית ושם תחליף כח במסתרים עד בא עִתּהּ לצאת ולהגלות ולשכון כבוד בתוך עמה כקדם. אך ברומניה, ששם היו מעינות התורה גם לפנים מעטים ודלים כמי השלֹח ההולכים לאט, כמעט דללו וחרבו כלם מפני רוח ההשכלה אשר נשבה בם. וההשכלה – היא השכלת עם הארץ, כי עִמה מקור חיים… ותרבות הרומנים כלה עודנה אז חדשה ומצערה ופריָה סמדר, בלי היות בו כח לרומם רוח ולקחת נפשות. ככה השחיתו הפורצים העולים לפנינו את דרך העם ויריקוהו מכל משא־נפש ויקחו את רוח קדשו ממנו עד היותו להמון רועי רוח ומרדפי ריקים – כעם הארץ, מוֹפתם.

ועל הריקות הזאת, מורשת ההשכלה הכוזבה, נוספו עוד מעט הסבות המתהפכות עלינו מן החוץ: גזרות ומצוקות וחקי עמל, אשר הביאו מהומה ומבוכה בחיי המוננו וישדדו רבצם ויובישו מקורות מחיָתם ויאלצום להעתיק את ילדיהם מאהלי התורה וללמדם לשחר לטרף מימי שחרותם.

ובהשקיפנו עתה על פני החלקה אשר בין הקרפתים ובין הדאנוי, – יֵרָאה לנו המון ישראל יושב הארץ כגוף, אשר אבריו הולכים ומתפרדים מראשו ועד רגליו, ובהתפרדם והיתה תנועה ונשמע קול רעש; ואולם, אהה, לא זאת התנועה ולא זה הרעש, אשר ראה ואשר שמע החוזה לפנים כאשר קרבו העצמות היבשות, אשר על הבקעה, אחת אל אחת לשוב להיות לגוף אחד!…

מלבד רבת העם, יש לנו אנשים מעטים המגביהים לשבת במערכות החברה: עשירים אילי הכסף, חכמים, רופאים, תופשי עט, מהנדסים ועורכי דין. המעטים האלה הנם באמת “שוכני מרומים”, רחוקים מעמם ומכל חפציו ומשאות נפשו ואך בתוך עם הארץ יבקשו להם מהלכים. גם כי תהיה משרה על שכמם באחת הקהלות או באחד המוסדות, לא יתכבדו עם עמם, כי אם מכבדים הם את העם בעיניהם, וכי ישא לבם אותם “להופיע” אל אחת החגיגות או ליום זכרון, חנכת בית או מוסד, ובאו ונראו בכבודם ונאמו נאום – ונַעלוּ מעל הקהל. “להשפיל” שֶבת בתוך עמם, להיותם לו רועים נאמנים או אחים לצרה, לצאת ולבא לפניו ולכלכל את דבריו ברוח היתרה אשר היתה להם למנה שכם אחד על שאר עמם, – לכל אלה אל תנשאו את נפשותיכם ואל תקַוו לאנשי המעלה, שלא שם המקרה חלקם כמונו וגורלם – בתוך המוננו!

אילי הכסף, אשר בגללם השנאה והלחץ הולכים וחזקים על אחיהם ועמם, יושבים שקטים ושאננים ולא ישמעו גערה, כי “הון עשיר קרית עֻזו”; גם הפרעות אשר פרעו האכרים וההמון ביהודים בתקופת האביב 1907, בגלל עשירינו חוכרי האחוזות, הביאו הרס וחרבן על דַלת העם ולא על העשירים. כחדש ימים לפני היות הפרעות, נשא הִרֶט – שר ההשכלה אחרי כן – מדברותיו בגַלַץ ואמר: “לוּ חכמו השכילו אכרינו, כי עתה לא נתנו קֹמץ יהודים למשל בם ובאדמתם, לשפוך את ממשלתם על מדינת מולדובה כלה ולמֹץ גם את מח עצמות האכר הרומני האמלל”. האכרים, אשר מלאו את האולם, הריעו לו בקול מצהלות ומחי־כפים – וילכו ויעשו אחרי כן את מעשי הפרעות הנודעות, – וקֹמץ היהודים ההם, חוכרי האחוזות, עודם יושבים על מקומם ועל אחוזותיהם בשלום ו“מושלים בכל מדינת מולדובה” כקדם. והם וחבריהם את מכאובי עמם לא ידעו ובדבריו לא יתערבו ומכחם לא ישחדו בעדו. אך הענק יעניקו מהונם פעם בפעם למוסדות זרים, גם לבנין בתי כנסיה⁴ לנוצרים ועוד “צרכי צבור” כאלה פתוחה ידם תמיד – ראשונים לכל הנדיבים בני עם הארץ. לפני שנות מספר יסדה המלכה בית אֹסף ילדים עורים בשם “קרן אורה” ויקראו וישמיעו נדבות למוסד הזה ועוד מעט ויהי כסף התרומות יותר משש מאות אלף פרנק. ואת רֹב הכסף הזה נתנו עשירי היהודים, אשר יסדו ועדים ויעשו תעמולה גדולה בכל הארץ וירימו תרומותיהם לאלפים ולרבבות בשמחה ובצלצלי שמע, עד אשר היו למלה לכה"ע צוררי היהודים המה והמוסד “המתיהד” הזה, לאמר: היהודים קופצים בראש בכל מקום ובכל ענין למען נקר את עיני האנשים…

ביחוד מרבים היהודים הספרדים, אשר עלו למעלה בסלם־החיים, להתנכר אל עמם ולהתרפק על עם הארץ בהרימם למוסדותיהם תרומות־כסף גדולות פעם בפעם. כאשר היו עושים לפני דור אחד בעוד היות השנאה לישראל ברומניה בראשית דרכה, כן הם עושים גם היום אחרי אשר התגלעה השנאה הזאת בכל תקף ובכל פנות העם והשלטון עד גבוה מעל גבוה. בשנת תר"ל (1870) התנדב השלחני הספרדי בבוקרשט, הלל מנוח, ארבעה ועשרים אלף פרנק לקרן קימת לצרכי התרבות הרומנית, ועד היום עלו הקרן עם הרבית לסך ארבע מאות אלף פרנק. גם שלחני אחר, חלפון, השאיר עזבון־כסף גדול לאוניברסיטה הרומנית למטרה הזאת⁵.

הרופאים היהודים, אשר לא נשמע שמעם במחנה ישראל, ואשר גם המה להם לא יתחברו לאגודה אחת, השמיעו גם הם יום אחד קול רעש – רעש העצמות היבשות. בקיץ 1909 היה הדבר, כאשר נועדו הרופאים מכל הארצות לכנסיה גדולה אל בודפסט באונגריה והרופאים הרומנים מאנו לבא לקול הקריאה וגם הביעו, בספר זכרון אשר הוציאו, את תלונתם על האונגרים הלוחצים את בני עמם היושבים תחת שבטם. אז מהרו חבריהם היהודים – אשר חקי “הזרים” מגבילים אותם מסביב לאין מחיה ככל “בני אמונתם” ואשר זה מעט, בעוד היותם תלמידי האוניברסיטה, הרחיקום חבריהם הרומנים מבוא בקהלם ומהסתפח באגודתם – ויצאו לרקוד לקול חלילם ויחתמו שמותיהם, 178 במספר, גם הם על כתב התלונה ההוא!…

אנשי החכמה והמדע נושאים נפשם אך אל משמרת פרופסור (ויהי אך שלא מן המנין) וזה כל ישעם וכל חפצם. נקל להבין, כי המעטים אשר יפתחו לפניהם דלתים, עליהם להיות מצוינים בחכמה ובכשרון יותר מחבריהם הרומנים וגם – רומנים יותר מהם. אם המירו או אם עוד לא המירו את דתם – עם עמם אין להם עוד כל דבר, מלבד אשר יכבדונו לפעמים מעל עמודי כה"ע הכלליים במשפטם המחֻכם על “חלומות” הציונים והציונות בסגנון סנבלט וגשם וטוביה! “מה היהודים האמללים עושים, וכו'”.

ובעוד פליטי ישראל אלה מתדפקים על דלתות השכנים ומתקדשים ומטהרים למען האסף אל גבולם, הנה בתוך עמם, ששם יכלו להיות לכבוד ולהועיל, דרושים מורים מתֹארים – ואין. ועל הקהלות לשכור מורים נוצרים הדורכים על במותינו ברגל גאוה ועושים עם התלמידים, נותני לחמם, בשנאה ובשאט־נפש כמשפטם בבתי הספר שלהם.

אנשי העט גם הם מקדישים את עבודתם ואת כשרונם לכל דברי הארץ והעם, אשר הם יושבים בתוכם, אף כי נבזים ושפלים המה להם ככל המון היהודים (באגודת הסופרים הרומנים לא יבא, על פי חקיה, כל סופר יהודי), ואף כי יש אשר ישמעו מוסר כלמתם מפי צוררינו המוכיחים אותם על התעלמם מעצמם ומבשרם לעבוד עבודתם־נכריה. בראשית השנה הזאת היה “ענין פוֹרן”, אשר הרעיש את דעת הקהל הנוצרי והיהודי ימים רבים. סופר יהודי צעיר, איגן פורן, כתב מאמר במכ“ע רומני, אשר בו נטה קו בקרת על אחדים מן “העושים” בספרות הרומנית בדור הזה. ותגעש ותרעש הארץ ואגודת הסופרים הרומנים דרשה מבית הנבחרים, כי ימנעו מן הסופר הזה את משפט־האזרח, אשר שאל בעת ההיא, וכתבי העתים הביעו רוחם עליו ועל היהודים כלם (כי כל ישראל ערבים זה בזה – בעיני הגויים…) זה בכה וזה בכה. אך מכל דבריהם נמרצו דברי סופר אחד רומני, אשר כתב אז במכה”ע “Cumpana” לאמר: “ומה, האין גם להם עם? הלא יקרא להם קול ממעמקי נפשם, ממקור דמיהם, להודיעם את חובתם להמונם הנע ונד תמיד? האין עליהם, על פי מולדתם, החובה להשכיל ולרומם את רוח המוניהם האובדים והנדחים בירכתי מולדובה? האין להם בתי ספר, אשר יורו בם, האין להם שפה, אשר יכתבו בה את דבריהם, האין להם אלהים, אשר יעבדו אותו? ומדוע זה תמיד יתכחשו לאבותם ולעמם, ומדוע אך יתחמקו לברוח מעדרם כצאן אובדות? הוי, מה נבזים ונמאסים בעינינו בנים כחשים כאלה ומה מעט יֶהמו מֵעֵינוּ לעוזבי הדגל האלה, הזוחלים ובאים לחסות תחת כנפי איש מעם אחר, למען יביאם ויטעם על אדמה חדשה השמנה מאדמתם המה ואכלו מטוּבה, תחת אשר ירימו ראשם ופניהם בגאון להלחם מלחמת אחיהם ועמם”.

הדברים הנכוחים האלה היו כמכת־לחי לא רק לצעיר היהודי ההוא לבדו, ואנשים מעורכי כת"ע יהודים בלשון הארץ נפתלו, התפתלו עם מגיד־פשע זה להשיב על תוכחתו, אך לא יכלו לחלץ נפשם ונפש רעיהם מכֹּבד משָּׂאָהּ…

עתה נרדה ממרום “הרים גבנונים” אלה למטה אל העם ונחזה בו.

העם לשתי מחלקותיו, הסוחרים ואנשי המלאכה, גם הוא אין שלום בעצמיו ולא נחת בו למתבונן אליו. אנשי המלאכה היו לפנים נבזים ושפלים בעיני הקהל, וכן היו בעיניהם. כי התורה היתה אומנת ושעשועים לבני ישראל מנֹער ועד ימי הבַּחרוּת והיא לבדה היתה קנֵה־המדה ליקַר־ערך איש ואיש. טוֹבי השכל היו יושבים בצלה ונהנים מזיוה עד אחרי החתונה, עד שום אותם חותניהם לסוחרים ולאנשי מעשה, וחסרי־הלב, אשר לא צלחו ל“מלאכת שמים”, נִתּנו מנֹער למלאכה; ותהי המלאכה כאות־קין על מצח בעליה – אות כי נופלים המה לחכמה ולמדע מרעיהם הסוחרים אצילי הרוח. אך אחרי אשר חלפה הלכה לה אהבת התורה מקרב העם, שֻׁלחו הצעירים מנעוריהם אלה למסחר ואלה למלאכה ואלה אל בתי הספר לעם – איש לפי טעמו או לפי אשר תשיג ידו; ובכן אין עוד היתרון ההוא, יתרון החכמה מן הסכלות, כי גם הסוחרים אשר אינם עוד מבני “המהלך חהדש”, לאמר: חניכי המסחר מימי היַלדוּת, ישליכו אחרי גום את התורה ואת ההשכלה העברית, אשר היו אמונים עליהן מנֹער. וזה מקור הקנאה והשנאה ודברי הריבות ברֹב קהלות רומניה: אנשי המלאכה הרימו ראש ושאלת “למה תתנשאו?” בפיהם, אחרי אשר הסוחרים אינם עולים עוד עליהם בדעת התורה, – ובתי קפה וקלפים ויתר הענינים הנכבדים, אשר ישעשעו נפשם אחרי התנערם ממעשיהם ומעצבון ידיהם, יש לאלה ולאלה, איש ברחובו.

את ילדיהם יגַדלו ללא דעת היהדות. נתון יתנו אותם אל החדר “בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי” – כבן ארבע שנים או גם לפני זה – למען הניח לאֵם הבנים ולבל יִגדַל פרע… אך את שתים או את שלש השנים הראשונות האלה, שבהן יביאו את צואר הילד הרך בעֹל תורה ללא הועיל, יגרעו מחנוכו אחרי כן בעת היותן דרושות וגם פוריות הרבה יתר מאד: כי גם בטרם ימלאו ימי לקחם בבית הספר העברי (ששמה יבאו מקץ היות להם, כדת הילדים, ההכנה הדרושה בחדר, שתים או שלש שנים…) ישלחו עויליהם למלאכה או לבית מסחר – וישמחו כי יפרקו עֻלם מעל צוארם. הנער יבא בקהל החניכים ואז – “עזבו כל תקוה”, הקץ להשכלה עברית או כללית! כי הבעלים מחזיקים בחניכיהם היוצקים מים על ידיהם, כל היום ואשמורה בלילה – עד השעה התשיעית ויותר, עד כי אין כל יכֹלת להם להוסיף לֶקח על המעט אשר למדו בבית הספר בטרם ידעו בחור בטוב. כותב הטורים האלה נסה בעשרים השנים האחרונות ליסד שעורי ערב לתלמידים יוצאי בית הספר בערים שונות, אך כל מאמציו נֻפצו תמיד אל אבן־הנגף הזאת ולמוסד הטוב והנחוץ הזה לא היתה תקומה בארץ.

והסוחרים רֻבּם יתנו את בניהם אל בתי הספר לעם, תחתיים ושניים, כי מצבם וכספם יפתחו לפניהם דלתים. ואם המורים והתלמידים “חבריהם” ישפכו עליהם ועל אבותיהם ועל העם היהודי כֻלו בוז וקלון בכל עת, ואם גם ילחצום ויכום ומררו את חייהם, ואם יתעללו בם לתחוב אל פיהם בשר החזיר וכל שקץ, ואם יאַלצו אותם המורים ללמוד את פרקי הדת הנוצרית, ואם יתנו להם לקרא לפני הקהל בימי החגיגות אשר לעם הארץ, שירים “לאומיים” השָׂמים את היהודים ללעג ולקלס, – אין רע, כל זה שׁוֶה להם: “הלא על כן אך יהודים אנחנו” – בזאת יצטדקו היהודים האלה “אנשי המעלה”, אשר יכרעו וישתחוו לפני כל גוי קטן וילכו בגאוה ובוז עם היהודים אחיהם, אשר אין להם די כסף באמתחתם כמוהם.

הנערים האלה יִגדלו להיות אנשים בצאתם ובבואם ויהודים – רק בשֵׁם; ואם יתנו להם גם מעט לֶקח עברי בביתם, ילמדו די יכֹלת לקרא “קדיש” אחרי הוריהם “לאחר מאה שנה”. וכבר ישנם גם ילדי־חמד, אשר יקראו את הקדיש במות אביהם מעל הגליון בכתב רומי ואבי המת או חותנו, זקן חרד ויודע תורה, עודנו חי – לראות במוֹת היהדות בביתו על פניו…

הקריאה העברית, המלה העברית הולכת הלוך ושוב מבתי ישראל. האבות קונים וקוראים כלם – גם החרדים – כת“ע היוצאים יום יום בלשון הארץ והבנים – גם “ספורים מרעישים” או חוברות סוציאליות וממלאים כרֵשָׂם מעדניהם ושואלים ודורשים בצאתם ובבואם בענינים הנכבדים, אשר ימלאו כה”ע או החוברות והספורים האלה את אשפתם מהם; למכ“ע עברי ולספר עברי אין חותם ואין קונה ואין קורא מהם גם אחד ממאה. במסבות כאלה יגדלו הבנים לעיני האבות, הטובעים ביוֵן מצולת החמריות ובשעשועי בתי הקפה עד מעל לראשם, והיו לסוציאליסטים “אוכלי” הציונים והציונות ומרַדפי אמרים ו”תורות" העוברים מפה אל פה בקרב הצעירים האלה שנות מספר – עד היותם לאנשי מעשה או לרועי רוח כאבותיהם…

אך הפצע האָנוּש בחיי החברה והעם, הנוגע עד הלב והנפש, הוא חנוך הבנות, אשר גם בעוד היות מחנה ישראל כלו בית־מדרש אחד לתורה ולתעודה, היה החנוך הזה מָפנה אל החוץ ועשוי לתת את העולם בלבן (למען היותן לעֵזר לבעליהן, ההוגים בתורה יומם ולילה, בכלכלת הבית והנהלת העסקים). לאלה מזוֹרה הרשת בכל ערי הארץ הגדולות: בתי ספר לנזירות הקתוליות או לפרוטסטנטים האנגלים בעלי המסיון, אשר רֹב התלמידות המבקרות בהן בנות ישראל הן, עד כי יכול יכלו ליסד, בכסף היהודים השוטף אליהם מכל עבָרים שנה שנה, המון בתי ספר תיכונים לבנות, טובים וערוכים בכל; כי גם אחינו יושבי הערים הקטנות שולחים את בנותיהם אל בתי הספר האלה, איש בעקב אחיו ואשה אחרי שכנתה, למען תת להן “חנוך טוב”… החנוך הטוב הזה ראה ראשית לו ברומניה לפני חמשים או ששים שנה, בעת אשר יסוּד בתי ספר יהודים לבנים נחשב כפרץ בחומת הדת והבתים – כבתי התֹּפת הטמאים, אשר כל באיהם לא ישובון; וכבר הספיק להקים “אִמוֹת בישראל” בכל עיר ובכל מעמד, וביחוד במעמד הסוחרים, – אִמות השוררות בביתן בכח השכלתן ומנצחות על חנוך ילדיהן על פי דרכן להוליכם “קדימה” הרחק מאד מרצון בעליהן המתבוללים גם הם בדעת או בבלי דעת, אך לא כבה עוד זיק היהדות מנפשם. כי אמנם תחת ההתבוללות המבֻקשת, הצעקנית אשר היתה לתורת־חיים לפני דור אחד או שנים, באה עתה התבוללות חרישית, בלי דעת וחשבון, החותרת בחשך ומקרקרת מעט מעט כל מוסדות רוח ישראל, – ואשר על כן היא רעה ומסֻכנת הרבה יותר מן הראשונה. והחנוך הזה נתן פרי ישַׁוה לו, ועתה רחוק, רחוק למצא גם בערי מולדובה הקטנות, גם בבתי החרדים והחסידים המסתופפים בבית “היהודים הטובים” ומלקטים תחת שלחנם, נערה עבריה אשר לה שם יהודי ואשר לא תבוש לדבר יהודית ואשר תדע או תמצא חֵפץ כמעט קט בעולם היהודים והיהדות.

במסבות כאלה ירד גם המוסר העברי אחורנית וגם הנה נתנו דרכי החיים החדשים אותותיהם לרעה בכח־חיָתנו, אשר היה תמיד אמיץ מאד, כאשר נראה בשנים האחרונות בערך הנולדים והמתים בבני ישראל לעמת עם הארץ…

ו. הציונות

הציונות או חבת ציון נגלתה ברומניה ראשונה בשנות תרמ“א – תרמ”ב, בעת הִוָּסד ביד אחינו ילידי הארץ הזאת שתי המושבות זכרון יעקב וראש פנה; ואז כבר התנודדה כנסת ישראל בין רעיון ההתבוללות בעם הארץ וראוֹת חיים עִמו בכל מחיר ובין התעוררות העם להחיש מפלט ליהודים וליהדות יחדו. ויהיו חובבי ציון מזה מוסיפים עז ותעצומות גדולות לכלות את דבר התשועה אשר החלו לתת לעמם, ובני המערכה האחרת מזה מוסיפים להתיצב מנגד או לצאת לשטן בכה“ע לכל התנועה הזאת, להטיף להתבוללות שלמה ולתרגם את כל סעיפי הלקח העברי בבתי הספר רומנית “למען שׂוּם ידים לילדי היהודים להתבולל בילדי עם הארץ” (הקול הקורא אשר פרסמה “האגודה להוצאת ספרי למוד עברים־רומנים”, בוקרשט, 1883) וכאשר נסה לופץ לפויא לפתוח שערי ספרד ארצו ליהודים (1886), צהלו משכילינו ההם לקראתו וימהרו ויעוררו במכתבם־העתי את היהודים בני רומניה על התשועה הגדולה הזאת, הנשקפה להם מארץ השפנים, וישובו גם להפוך ידיהם על “חלום” ישוב ארץ־ישראל ועל “הנדחים” אחריו לבטל אותם כעפרא דארעא (ואז כבר פרחו שמונה מושבות בארץ־ישראל!). ובהתעורר הרוח בקרב צעירינו תלמידי בתי הספר הגבוהים באוסטריה וייסדו את האגודות הלאומיות “קדימה” ועוד, יצאו המתלמדים העברים ברומניה להשליך שקוצים, במכה”ע אשר לצרינו, על העם היהודי ועל היהדות ולדרוש להתבוללות כלה ונחרצה בעם הארץ (1886 בבוקרשט, 1890 בבוקרשט וביאסי).

ועד חובבי ציון בגלץ עוד התחזק על עָמדוֹ ועל משמרתו תחת פקודת העובד החרוץ שמואל פינילש, עוד נסה להעיר ולעורר את האהבה לציון, עוד קָבַץ על יד תרומות כסף בערי הארץ למען יסד מושבה חדשה על אדמת הנדיב בנימן רוטשילד, אשר קמה לו למקנה בעבר הירדן; אך המחשבה הזאת לא יצאה לפעל והדברים התנהלו בכבדות והתהפוכות, אשר הזכרתי אך מקצתם, הוסיפו להגלות בכה ובכה ולקרוע את מחננו לקרעים ולרַפות כל ידים. עד שקם הרצל וישא נס ציונה ויפח באִשו רוח חיים חדשים בכל המעשים והעושים. הציונות החדשה וגם ועדי חו"צ ברומניה ובארצות אחרות כָּפנו שרשיהם אל תחת הארז הגדול הזה. ההסתדרות החדשה התכוננה בהנהלת ועד־גַלַץ ועברים יצאו מן החורים אשר התחבאו שם ויתנדבו לעבוד את עבודת הקֹדש, עבודת התחיה, בעיר ועיר וישמיעו על השקלים ויאספו מאת העם את התרומות למוסדות הציונות, ואגודות צעירים ובאים בימים, אנשים ונשים, נוסדו השכם והוָסד בכל עיר ועיר שנה שנה מאז ועד עתה – כאשר נשמע בקהל ונכתב פעם בפעם על עמודי כתבי העתים…

ואשר היה אחרי כן, הלא יבינו הקוראים גם בלעדי אגיד. האופן שב קל מהרה: המתנדבים בעם שבו איש אל חורו ואיש לבצעו, גם לא עמדו על המשמר עד אם בצעו את מעשיהם אשר החלו לעשות (רֹב החותמים על המניות למוסדות־הכסף הציוניים, לשלם לשעורים, לא שלמו את הנותר – מאין דורש). ראשי הציונים בעיר ועיר היו מעט מעט ל“בשר שנתעלם מן העין”; האגודות, וביחוד אגודות הצעירים, צצו וחלפו כחציר גגות, לא היתה להן תקומה ולא נשארה להן שארית, עד אשר בעוד מעט לא היו בכל ארץ רומניה כי אם אגודות מעטות מאד העובדות לציון עבודה נאמנה ונמרצה או, יותר נכון, אשר אנשים יחידים בעלי נפש נדיבה ולב ער, עובדים בשמָן את העבודה הזאת. בכלל התכנסה כל העבודה הציונית ברומניה באספת “שקלים” ופרוטות, – דבר הנעשה ביד יחידים. יש אשר נראה בכה"ע עיר פלונית או קהלה אלמונית מתנוססת במכסת כסף התרומות; אך היודע את מצב הדברים מקרוב הוא יֵדע כי אין פה לא עיר ולא קהלה ציונית: במקום ההוא יש שנים או שלשה ציונים השוקדים על קבוץ הכספים – ובני ישראל נתבעים ונותנים ולבם בל עמם… הזקנים והצעירים בעלי השכלה גבוהה, ראשי הקהלות, גבאי בתי הכנסת, רֹב הרבנים, החסידים, החרדים והמתבוללים וגם הצעירים והצעירות מקרב העם – כלם עודם רחוקים מן הציונות ומכל משא־נפש לעמם. גם ראיתי אנשים, אשר היו נאמנים לדגל ציון בעוד היותם אנשים פרטיים, וכאשר נבחרו לעמוד בראש הקהלה, עזבו את ציונותם אחרי הדלת והמזוזה לחדר הקהל ולא יוסיפו עוד לדעתה בשדה־עבודתם החדש; כאשר יעזבו הסוציאליסטים הצרפתים את דעותיהם בבואם לעמוד בראש הממשלה…

וגם בדרך־המעשה האחד הזה, אשר בו תגלה הציונות ברומניה, תראינה עינינו אך קטנות: אין נדיבים גדולים, אין מעשים כבירים ואין תרומות גדולות – ביום שידֻבּר בציון ובישועת ישראל. באחת הערים הקטנות, מחוז פיאטרא, יצא דבר מפי המשגיח על בתי הספר לעם במחוז ההוא – וימהר עשיר יהודי מיושבי העיר ויתנדב מאה אלף פרנק ליסוּד בית־ספר למסחר, רק אם יֵאוֹת שר ההשכלה לקבל אליו תלמידים יהודים בלי ההגבלות הנהוגות. ובשנה הזאת (תרע"א) עברו בערי רומניה בוריס שץ ופרנץ אופנהימר, וגם חרדו לקראתם גדולי אחינו בבוקרשט, ביאסי, בגלץ ועוד ויקראו לכבודם אספות וינאמו נאומים ויתעוררו לאסוף מאת כל נדיב לב תרומות כסף ל“בצלאל” ולמושבה החדשה אשר תוסד על פי תכנית אופנהיימר, – ואחר עברה כשנה שלמה ולא נאספו גם אלפים אחדים בכל הארץ…

הציונות אֵחרה לבא ברומניה אחרי רדת התרבות העברית, יסודה ומקור חיָתהּ, עשר מעלות אחורנית, – זה פתרון כל המראה המעציב הזה וזה מקור הרעה כלה.

הקריאה אשר קרא הרצל, שהיה רחוק מן התרבות העברית, ברוח אלהים אשר נוססה בו, ואשר קראו ברומניה זה ימים ושנים השכם וקרֹא בכל דרכי הקריאה ומעל כל במות הקהל, אנשים היודעים את התרבות הזאת והקרובים אליה, על פי דעתם והַכָּרַת־לבם, לאמר: שובה, ישראל, אל היהדות בטרם תשוב אל ארצך, – הקריאה הזאת לא היה לה שומע עד היום מאת הצעירים ומאת העם; ואם יש אשר ישימו הצעירים באגודותיהם – אשר כימי הקיקיון ימיהם – לב גם לדברי ספר, לתורת הציונות, לתרבות “עברית”, לא יבקשו להם את התרבות הזאת ממקור ראשון, ממקור ישראל, כי אם מכלי שני שאינו מבשל ואינו מחמם – מתוך קריאה ז’רגונית או רומנית. על כן כל הדברים יגעים וכל התחבולות אשר יאחז בהן ועד האגודות הציוניות לרומניה בגַלַץ – השוקד על עבודתו ועל משמרתו בכל מאמצי כח – וכל עמל הנואמים לציון, ילידי הארץ או ילידי חוץ, היוצאים פעם בפעם מטעם הועד או לרצונם להעיר ולעורר את הקהל הנרדם, לא יעשה פרי.

ובכל זאת חלילה לי לגזר אֹמֶר כי “הכל סג יחדו נאלחו” וכי לשוא יעמלו “להחיות נפשות אשר לא תחיינה”. כי אמנם בעד הערפל נשקפות כה וכה קרני אורה, פתח תקוה לימים הבאים, ואולי גם לימים הקרובים לבא. עוד יש בכל המפלגות, מקצה העם ועד ראש מרומיו, אנשי־רוח בעלי משא־נפש, אנשים המבקשים להוציא מן הרקבון הזה זרע לתחית העם והיהדות וגם נסיונות ומעשים, הערוכים לעמת החפץ הזה, לא יחסרו. אמנם, מעטים האנשים והמעשים והנסיונות האלה, “קו לקו קו לקו, זעיר שם, זעיר שם”; אך הלא על כן “גוי קו־קו אנחנו: מקו לקו קוממו שממות־עולם ובנו בנין־עד” (ביאליק).