דְּרַמָה מִשְׁפַּחְתּית חֲסידִית בְּשָׁלֹש מַעֲרָכוֹת
הנפשות:
שלמה.
פינחס – בנו.
משה – בנו של פינחס, נכדו של שלמה.
יונתן – בנו של משה, נינו של שלמה.
דבורה – אשתו של פינחס, אמו של משה.
מרים – אשתו של משה.
לאה – בתם של משה ומרים; אחותו של יונתן
ישראל – גבאי ראשון.
גבאי שני וגבאי שלישי.
קהל.
חסידים ביניהם.
אברהם.
למך.
בייניש – ישישים – זקני החסידים.
חסידים זקנים.
חסיד זקן ועִמו
חסיד צעיר עשיר.
חסיד בן־בית.
חסיד עני.
יהודי מן הכפר.
בּרגמאן – רופא.
מערכה ראשונה
חדרו של הרבי; הרהיטים בנוסח אצילי ישן־נושן. התקרה מגולפת, וממנה משתלשלת ויורדת נברשת של בדולח, המשמיעה קול צלצול בשעה שפוסעים פסיעה חזקה בחדר. מתחתיה – שולחן־פסיפס מבוקע, ספה מרוּפדת קטיפה אדומה, כורסה, כסאות. סמוך לקירות – ספסלים, ארוכים, בלא משענות, ארונות מזוגגים: מלאים ספרים וכלי כסף וזהב. מלבד מנורת־חנוכה גדולה, קופסאות של בשׂמים, קופסאות של אתרוג וכיוצא בהם, מתבלט לעינים, ברוב גדלו – גביע אצילי עתיק של כסף. פתחים מימין ומשׂמאל: מימין – שנַים צרים, בשביל בני־הבית; פתח אחד אל בית־המדרש, ואחד אל עזרת הנשים; משׂמאל – פתח רגיל לחדרים נוספים; מול פני הצופה – פתח וחלון ויניציאני גדול אל גינת־חצר; הֶסוֹת של כסף מסביב על הקירות.
מוצאי שבת; שעת־ערב מאוחרת. עדיין לא הועלה שום אור בחדר. על־גבי הרצפה מרטטת רשת־אור רופפת של זוהר הלבנה ואורות־חוזרים של שלג, והיא נעלמת מיד לאחר שהמסך עולה. בחוץ חלל־האויר מאפיל ומקדיר יותר ויותר, עד שפורצת, בסוף המערכה, סערת־שלג.
בחדר שׂוררים עזובה ואי־סדר. ניכר שבבית הזה אירע בוַדאי איזה אסון. מימין ומשׂמאל, משנפתחת איזו דלת, נשמעת המולה של עצבות, קריאות של צער וכיוצא באלה.
(מפתח־החצר באים ונכנסים החסיד העשיר הקשיש והחסיד העשיר הצעיר. מאחוריהם – החסיד העני והבן־בית, המבקשים את קרבתם של שני הקודמים).
החסיד העשיר הקשיש
מַשְׁמַע – אִבַּדְנוּ שַׁבָּת!
כָּל־כָּךְ עֲסָקִים שָׁם עָזַבְנוּ, –
וְכָאן – גַּם שָׁלוֹם אֵין נוֹתְנִים…
החסיד הצעיר
מֵאַחַר שֶׁ… לֹא עֲלֵיכֶם…
החסיד הבן־בית
חַס וְשָׁלוֹם…
זֶה רַק בְּאִתְכַּסְיָא…
צָרַת הָרַבִּים…
החסיד העני
עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בִּיחִידוּת…
מַרְעִישׁ הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים…
החסיד הצעיר
(בערמומיות)
הִגִּיעַ לְכָאן אֲלֵיכֶם
אֵיזֶה דּוֹקְטוֹר צָעִיר?
החסיד הבן־בית
(תופס את השינוי שבנעימה)
יִמַּח שְׁמוֹ…
החסיד העני
מְכַשֵּׁף הוּא…
עוֹשֶׂה אֵיזֶה גֶשֶׁם בַּחֶדֶר
וָשֶׁלֶג…
החסיד הבן־בית
הוּא, שֶׁיִּחְיֶה, סָגוּר וּמְסֻגָּר,
בְּעִנְיַן הַכְּלָל.
גְּזֵרוֹת מְמַשְׁמְשוֹת וּבָאוֹת…
מֵאֵיזֶה מָקוֹם, מְסַפְּרִים, נִשְׁלָחוֹת
עֲגָלוֹת מְלֵאוֹת סַכִּינִים,
עַל קְהִלּוֹת שְׁלֵמוֹת ןלְהִתְנַפֵּל…
וּבֵינָתַיִם עוֹסֵק וְעוֹבֵד זֶה הַמִּין
לִפְנֵי בַּחוּרִים הוּא דוֹרֵשׁ…
עַל הַטֶּבַע…
החסיד העשיר הצעיר
וּבָא אֶל הָרַבִּי?…
החסיד הבן־בית
הָרַבִּי אֵין לוֹ פַּחַד!
החסיד העני
עָלָיו אֵין לוֹ שְׁלִיטָה…
(החסידים העשירים אינם מקשיבים עוד, מתהלכים על־פני החדר, מתבוננים)
החסיד העשיר הקשיש
וִילָאוֹת כְּבֵדִים. (ממשמש בהם)
שֶׁל מֶשִׁי…
החסיד הבן־בית
כַּךְ מִן הַפָּרִיץ נִקְנוּ,
עִם הַבַּיִת יָחַד…
החסיד העשיר הצעיר
מָרִישִׁים – מְגֻלָּפִים, רָהִיטִים – מְגֻלָּפִים,
נִבְרָשׁוֹת – עִם תַּבְנִית־פֶּסֶל,
אֲרוֹנוֹת – עִם תַּבְלִיטִים…
החסיד העני
וּפָגְמוּ אֶת חָטְמֵיהֶם…
החסיד העשיר הצעיר
קוֹלָב שֶׁל קַרְנַיִם בְּקֶרֶן־זָוִית…
החסיד הבן־בית
בָּהֶן נוֹגֵחַ הוּא אֶת הַשָּׂטָן…
בְּכָאן הָיָה יוֹשֵׁב בַּלַּיְלָה…
בְּלֵילֵי־חֹשֶׁךְ,
שָׁרוּי לְבַדּוֹ, בַּהִתְבּוֹדְדוּת…
לְהִלָּחֵם בְּכָל מַרְעִין בִּישִׁין…
החסיד העני
בִּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ…
החסיד העשיר הקשיש
(אל הצעיר, אל הצד)
חוֹלֶה, חוֹלֶה הוּא…
החסיד העשיר הצעיר
אוֹמְרִים: מִדַּעְתּוֹ יָצָא…
החסיד העשיר הקשיש
יָכוֹל הֳיוֹת…
מִי יוֹדֵעַ, אֵיזֶה מִין כִּשּׁוּף
בְּתוֹךְ כָּל אֵלֶּה הַדְּבָרִים נָעוּץ…
החסיד העשיר הצעיר
וְגַם לְרַבִּי זֶה מַזִּיק,
וְגַם – לְשֶׁכָּזֶה יָשִׁישׁ?
החסיד העשיר הקשיש
בֹּא אֶל הָאַכְסַנְיָא…
(רוצים ללכת דרך הפתח של בית־המדרש)
החסיד הבן־בית
לֹא לַעֲבוֹר בְּכָאן!
בְּלִי עֵין־הָרַע – קָהָל…
החסיד העני
אוֹבִיל אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הֶחָצֵר –
(מוביל אותם, יוצאים; החסיד הבן־בית יוצא אל בית־המדרש, משׂמאל, בזה אחר זה, באים הישישים)
אברהם
(בפרכו את אצבעותיו, מבקש להתגבר על העצבות, שהשתלטה עליו, רוטן כנגד עצמו)
שַׁבָּת! שַׁבָּת!
אַף־עַל־פִּי־כֵן, עֲדַיִן שַׁבָּת הִיא!
לֹא עָשָׂה עוֹד הַבְדָּלָה.
(אל הבאים אחריו)
הֶע?
למך
זֶה יִהְיֶה שָׁבוּעַ…
בייניש
שָׁבוּעַ…
הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ – שָׁבוּעַ!
למך
(מתעכב)
לִבִּי, לִבִּי אָמַר לִי,
נִמְשַׁךְ לְכָאן בְּכֹחַ…
בייניש
אוֹתִי – מָשַׁךְ כְּמו מַגְנִיט…
למך
עוֹלֶה דַוְקָא בְּדַעַת חֲתָנִי
לְהִתְגָּרֵשׁ…
בייניש
אֵין אֲנִי יָכוֹל לַעֲבוֹר הַמַּיִם!
לֹא מַעְבָּרָה וְגַּם סִירָה לֹא!
קִרְעֵי־קֶרַח רַק וְקִרְעֵי־קֶרַח!
אברהם
(מתייצב, נשען אל השולחן; במרירות: )
וְאַתֶּם, מַשְׁמַע, מִתְקַנְּאִים בִּי?
(למך ובייניש מתרחבים על־פני החדר)
למך
(מתעכב לפני אברהם)
אַךְ מַהוּ הַדָּבָר שֶׁנִּתְאָרַע כָּאן?
בייניש
(בא אחריו)
מַהוּ הַדָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה כָאן?
מַה?
למך
דַּבֵּר דָּבָר!
בייניש
הֲרֵי אַתָּה מוֹצִיא אֶת הַנְּשָׁמָה!
אברהם
מַה? לֹא־כְלוּם!
מַמָּשׁ לֹא כְלוּם…
מַרְאוֹת רָאָה…
וְעַל מַרְאוֹת תָּדִיר דִּבֵּר…
למך
וּמַשֶּׁהוּ הֵבִינוּ?
אברהם
מִרְיָם’ל…
למך ובייניש
(בחבּה)
מִרְיָם’ל… מִרְיָם’ל…
למך
הִיא הֵבִינָה…
בייניש
בְּוַדַּאי…
אברהם
הַלֵּב, אוֹמֶרֶת הִיא, מַרְגִּישׁ…
(נכנסו חסידים זקנים; בשקט, בזה אחר זה. מתעכבים, בראותם את הישישים, ועומדים ביראת־הכבוד ובמעט פחד, לא הרחק מן הפתח; אחדים מהם מתיישבים בהסוּס ואינם תופסים כל מקום הישיבה)
החסיד הזקן הראשון
(מוסר דין־וחשבון)
סוֹחֲרִים רוֹצִים הַבַּיְתָה,
מְפַחֲדִים הֵם…
(מתיישב, הישישים לא נתנו דעתם עליו)
החסיד הזקן השני
אִשָׁה בְּעֶזְרַת־הַנָּשִׁים
מִתְעַלֶּפֶת…
השלישי
וְאֵין יְכוֹלִים לְהָשִׁיב רוּחָהּ…
וּבֵית־הַמִּדְרָשׁ בַּחשֶׁךְ מְהַמֶּה…
השני
כְּמוֹ נָהָר הוֹמֶה…
הראשון
כְּיַעַר הָרוֹעֵשׁ…
אברהם
(כמו מתוך חלום)
מִתְנַמְנֵם…
מֵהִתְעַלְּפוּת הוּא מִתְנַמְנֵם,
וּמִתְעוֹרֵר נִרְעָד…
קוֹרֵעַ הָעֵינַיִם…
וְהֵן כְּיָם שֶׁל פַּחַד.
“עוֹלָם אָדֹם”, אוֹמֵר הוּא,
“עוֹלָם אָדֹם” –
וְהוּא רוֹעֵד…
וּמִרְיָם’ל עוֹמֶדֶת אַגַּב־כָּךְ…
מקורבים וזקנים
מִרְיָם’ל…
שְׁמָהּ שֶׁל מִרְיָם’ל הִזְכִּירוּ…
אברהם
אוֹמֶרֶת לָנוּ הִיא:
דָּם יִשָּׁפֵךְ,
דָּם יְהוּדִי, כַּמַּיִם…
חסיד
(בהכּנסו)
חֲבוּרוֹת־חֲבוּרוֹת הֵם עוֹמְדִים בַּשּׁוּק…
מְפַחֲדִים, מִסְתּוֹדְדִים…
וּמִסָּבִיב – חֹשֶךְ:
וְאֵין פּוֹתְחִים חֲנוּת,
אֵין מַדְלִיקִים הַנֵּר…
(מפסיק, בהשגיחו בישישים)
אברהם
וּמִתְנַמְנֵם…
וּמִתְעוֹרֵר שֵׁנִית נִרְעָד…
רוֹעֵד הַזָּקָן הַלָּבָן,
רוֹעֵד הָרֹאשׁ כֻּלּוֹ…
“שַׁלְהָבוֹת”, אוֹמֵר הוּא,
“שַׁלְהָבוֹת מְרַחֲפוֹת בָּאֲוִיר”.
(בהרכינו את ראשו מעל לידיו השטוחות)
אוֹמֶרֶת מִרְיָם’ל…
קולות מן החדר
מִרְיָם’ל וּמִרְיָם’ל…
אברהם
בָּעָשָׁן
יַעֲלוּ עָרִים וַעֲיָרוֹת..
החסיד העני
(חזר מן הבית)
נִשֵּׂאת בִּכְיָה בַּשּׁוּק…
יוֹלֶדֶת…
צִירִים זֶה כְּבָר הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי…
נֶחֱלָה בְּאַסְכָּרָה
תִּינוֹק…
רַחֲמָנָא לִיצְלָן!
(יוצא אל בית־המדרש)
קולות בחדר
מַה יִּהְיֶה?
מַה יִּהְיֶה הַסּוֹף!
אברהם
וְיַעַר הוּא רָאָה…
וְאֵין־סוֹף בַּיַּעַר…
אִילָן לְיַד אִילָן עוֹמְדִים הֵם,
עַטְרוֹתֵיהֶם סְבוּכוֹת;
וְזֶה בָּזֶה קְלוּעִים הָעֲנָפִים…
וּנְעוּצִים הַשָּׁרָשִׁים הָעַרְטִילָאִין בִּמְהֻפָּךְ;
צַר לָהֶם הַמָּקוֹם…
בָּא לִפְעָמִים לְאִילָן זְמַנּוֹ:
חַיַּב־מִיתָה נַעֲשֶׂה הָאִילָן…
מִן הַקַּרְקַע הֵעָקַר הוּא נֶעֱקָר,
אֲבָל לִנְפּוֹל אֵינוֹ יָכוֹל…
אֵין מָקוֹם לוֹ, לָאִילָן;
תָּלוּי נִשְׁאָר הַבַּר־מִינָן…
למך
פֶּה וְאָזְנַיִם…
בייניש
שֵׂעָר וְצִפָּרְנַיִם…
החסיד הבן־בית
(בבואו מפתח־הבית)
הֶחָצֵר מְלֵאָה…
הֲמֻלָּה, וָרַחַשׁ…
וְגַם – פַּחַד – –
אברהם
וּלְמַטָּה, מִסָּבִיב לַגְּזָעִים,
מִתְרוֹצְצִים סוֹדוֹת נוֹרָאִים…
כְּמוֹ חַיּוֹת,
כְּמוֹ חַיּוֹת רָעוֹת…
עֵינֵי־רָעָב בּוֹעֲרוֹת…
מִתְרוֹצְצוֹת, קוֹרְעוֹת,
פּוֹרְצוֹת מִתּוֹךְ הַיָּעַר…
(הפסקה)
אוֹמֶרֶת מִרְיָם’ל עַל־כָּךְ:
גְּזֵרוֹת רָעוֹת…
מַחֲלוֹת וְכָל מַרְעִין בִּישִׁין…
קולות בחדר
מָה הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ מְדַבְּרִים…
מָה הֵם מוֹצִיאִים מִתּוֹךְ פִּיהֶם…
אַל תִּפְתַּח…
אַל תִּפְתַּח פֶּה לְשָׂטָן…
למך
מַחֲלוֹת וְכָל מַרְעִין בִּישִׁין –
בייניש
וּגְזֵרוֹת רָעוֹת…
המקורב
וַהֲרֵי הֵם מִתְכַּנְּסִים, הַפָּרִיצִים, לְסֵים…
זקן
וְחוֹשְׁבִים עָלֵינוּ…
זקן שני
מַחֲלוֹת וְכָל מַרְעִין בִּישִׁין…
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם…
זקן שלישי
וְהוּא אֵינוֹ נוֹתֵן לָבוֹא אֵלָיו,
וּמְשַׁלֵּחַ אֶל הַדּוֹקְטוֹר.
הזקן השני
אֶל הַדּוֹקְטוֹר הַצָּעִיר הוּא מְשַׁלֵּחַ.
החסיד הבן־בית
וְזֶה הַדּוֹקְטוֹר…
המקורב
יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ… יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ..
אַל תַּעֲלֶה עַל דַּל שְׂפָתֶיךָ…
החסיד הבן־בית
הֲרֵי הוּא מַדִּיחַ!
זקן
יִמַּח שְׁמוֹ…
(מפסיק)
אברהם
וּלְמַעְלָה, בַּמָּרוֹם
בֵּינוֹת הָעֲנָפִים הַמְסֻבָּכִים,
בִּמְקוֹם חַיִּים וָמָוֶת מְעֹרָבִים..
מְקַנְּנוֹת צִפֳּרִים כְּבֵדוֹת…
כְּבֵדוֹת – אוֹמֵר הוּא – הַצִּפֳּרִים…
גְּדוֹלוֹת הֵן… וּמְדַדּוֹת,
וְגַם – מְדַלְּגוֹת הֵן
מֵעָנָף אֱלֵי עָנָף,
וּמֵאִילָן אֶל חֲבֵרוֹ,
וְצוֹחֲקוֹת…
וְלוֹעֲגוֹת…
מקורב
כֵּן… חֶבְרָה יִסֵּד,
הַדּוֹקְטוֹר…
מְלַמֵּד אוֹתָם לִצְחוֹק,
מְלַמֵּד אוֹתָם לִלְעוֹג…
החסיד הבן־בית
אֵין נִסִּים…
אֵין מוֹעִיל בִּתְפִלּוֹת…
הַכֹּל רַק טֶבַע וָטֶבַע…
וְהָרַבִּי שׁוֹתֵק…
החסיד השני
(בא מבית־המדרש, בזעם ובפחד)
לְיַד אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ,
וּבַפָּרֹכֶת
כּוֹבֵשׁ רֹאשׁוֹ
הַשָּׁחוֹר,
עוֹמֵד פִּינְחָס’ל…
החסיד השלישי
(בא אחריו, מלא חשד)
וְיִשְׂרָאֵל
עוֹמֵד עַל־יָדוֹ…
לוֹחֵשׁ בְּאָזְנוֹ,
מֵסִית אוֹתוֹ… לְרַע מֵסִית אוֹתוֹ…
מֵשִׁיב פִּינְחָס לוֹ בַּחֲשַׁאי,
וְהוּא תוֹפֵס,
וְרָץ וּמְלַחֵשׁ
סוֹדוֹת לַאֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים…
וְשׁוּב הוּא רָץ וּמְרַחְרֵחַ
בְּכָאן דִּבּוּר, בְּשֶׁם דִּבּוּר,
וְאֶל פִּינְחָס הוּא רָץ וּמְסַפֵּר…
אברהם
כֵּן… כֵּן… צוֹחֲקוֹת הֵן…
וּמִרְיָם’ל שׁוֹמַעַת וּמְפָרֶשֶׁת:
לְלַעַג ולְקֶלֶס, –
אוֹמֶרֶת הִיא, – נִהְיֶה…
משה
(בא מפתח־הבית, חולני ומפוחד, עם ספר קטן בידו)
אָמַר ר' פָּפָּא…
המקורב הראשון
(ברוגזה, ברמזו אל בית־המדרש)
מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם?
מַה סּוֹדוֹת יֵשׁ לוֹ
לְאַבָּא שֶׁלְּךָ פִּינְחָס’ל
עִם יִשְׂרָאֵל?
משה
(בהסוגו אל החלון)
לֹא יָדָעְתִּי…
מֵהֵיכָן אֶהְיֶה יוֹדֵעַ?
בְּנֶאֱמָנוּת, לֹא־כְלוּם אֵינִי יוֹדֵעַ…
אברהם
כָּכָה… כָּכָה…
לְלַעַג וּלְקֶלֶס נִהְיֶה…
משה
(אל הישישים)
הַנִּיחוּ…
יְהוּדִים זְקֵנִים, הַנִּיחוּ!
הַאִם לֹא דַי עוֹד בְּמָרָה־שְׁחוֹרָה?
הֲרֵי שׁוֹקְעִים בְּתוֹךְ מָרָה שְׁחוֹרָה…
הֲרֵי שׁוֹרִים בְּתוֹךְ עַצְבוּת…
זקן
אִם מִתְהַלְּכִים כְּצֹאן עִוְרוֹת…
זקן שני
אִם הָרוֹעֶה אֵינוֹ מַרְאֶה עַצְמוֹ…
חסיד
(נכנס, אינו סוגר את הדלת מאחריו)
יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי אֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ
וְהוּא שׁוֹתֵק…
רוֹעֵד הַזָּקָן הַלָּבָן…
רוֹעֵד הָרֹאשׁ כֻּלּוֹ…
(מבית־המדרש נשמע, מישהו בוכה בקול)
זקן
זֶה הַכַּפְרִי בּוֹכֶה…
צוֹעֵק…
זקן שני
אִם אֵין מַנִּיחִים לוֹ לָגֶשֶׁת!
זקן שלישי
אֶת הַטַּחֲנָה –
שָׁכֵן הוֹצִיא בְּהוֹסָפָה…
וּמִתְגַּלְגֵל עִם הָאִשָּׁה וְעִם יְלָדָיו
בְּתוֹךְ הַשֶׁלֶג…
(מישהו סוגר את פתח בית־המדרש, ואותו רגע נשמעת בכיה מעזרת־הנשים)
קולות בחדר
(בתמיהה, בפחד)
– נָשִׁים מַרְעִישׁוֹת אֶת בֵּית־הַכְּנֶסֶת…
– בִּשְׁבִיל הַיֶּלֶד…
– בִּשְׁבִיל הַיּוֹלֶדֶת…
– לֹא יָכְלוּ עוֹד לְהַמְתִּין…
אברהם
(שמע, קם מהר ממקומו ביד שלוחה)
חִלּוּל שַׁבָּת!
קֹדֶם הַבְדָּלָה!
(החסיד הבן־בית יוצא ורץ אל עזרת־הנשים, ושם הקולות משתתקים והולכים, אברהם כבר נשאר עומד כך עד לסוף המערכה, כמו קפוא)
מרים’ל
(לבושה תכול־בהיר, צעדים סהרוריות, באה מפתח־הבית. בלכתה אל החלון, בקול רפה ומלא געגועים)
מִפְּנֵי מָה אֵין עוֹשִׂים הַבְדָּלָה?
(הקהל שותק. ישישים משפילים את ראשיהם. חסידים קשישים ומקורבים נסוגים לאחור ביראת־כבוד. חסידים רוצים לצאת מפני ה“אשה”, אחד כבר מניח את היד על כף־המנעוּל, ונשאר עומד אף־על־פי־כן)
משה
מַה שְּׁלוֹם הַיְלָדִים, מִרְיָם’ל?…
מרים
(יושבת על־יד החלון)
נִרְדְּמוּ…
יְלָדִים אֵינָם יוֹדְעִים…
יְלָדִים אֵינָם מַרְגִּישִׁים…
בְּשַׂחֲקָם עַל הָרִצְפָּה
נִרְדָּמוּ…
הַיָּדַיִם הַקְּטַנּוֹת מְשֻׁלָּבוֹת…
מִתַּחַת לְרָאשֵׁיהֶם הַקְּטַנִּים
כָּרִיּוֹת לָהֶם הַנָּחְתִּי,
וּמְחַיְּכִים הֵם בַּתְּנוּמָה
וּמַסְמִיקִים בַּלֶּחִי…
נוֹרָא הוּא חִיּוּכָם שֶׁל תִּינוֹקוֹת…
(הפסקה. בהביטה אל החלון)
מַעֲכִיר הַשֶּׁלֶג…
רוּחַ… אִילָנוֹת מִתְנוֹדְדִים,
זַלְזַלִּים מֻשְׁלָגִים רוֹעֲדִים,
כְּמוֹ פַּחַד יַרְעִידֵם…
וְיוֹתֵר וְיוֹתֵר מַאֲפִיר הָרָקִיעַ…
מִצַּד מַעֲרָב עָנָן נִמְשָׁךְ
גָּדוֹל וּמְסֻבָּל הוּא מִתְמַשֵּׁךְ, נִסְרָח…
וְהוּא עוֹלֶה… עַל בֵּיתֵנוּ הוּא עוֹלֶה…
יְלָדִים אֵינָם יוֹדְעִים…
יְלָדִים אֵינָם מַרְגִּישִׁים…
(אל החדר, ומעט בקול רם יותר)
מִפְּנֵי מָה אֵין עוֹשִׂים הַבְדָּלָה?
(פתח בית־המדרש נפתח; המולה חדשה וחזקה)
משה
(קם ממקומו)
פַּחַד נוֹפֵל…
כַּמָּה הָ“עוֹלָם” רוֹעֵשׁ…
מרים’ל
הָעוֹלָם…
הַפָּנִים הַכְּחוּשׁוֹת…
הָעֵינַיִם הַמֻּרְעָבוֹת –
קולות בחדר
הָרַבִּי!
הָרַבִּי שֶׁיִּחְיֶה!
הָרַבִּי!
שלמה
(יהודי גבוה מאד, בעל־שֵׂיבה, חיור; חוץ מן היאַרמוּלקא ההדורה השחורה שעל הראש, – כולו לבוש לבן; מצח גבוה שלא כרגיל, עינים גדולות וקרועות שלא כרגיל; בת־שׂחוק ילדותית־תמימה על הפנים המקומטות, הנוקשות מצער. ישראל פתח לו את הדלת, הוא נכנס ואילו ישראל, פינחס ומאחוריהם הקהל נעצרים על־יד הפתח; הולך עד אמצע החדר, הכל קמים, מתבונן מסביב, – בפנותו אל פתח בית־המדרש)
לְחִנָּם כָּל הַדִּבּוּרִים,
כָּל הַתְּחִנּוֹת לְחִנָּם…
(בתוקף)
אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה הַבְדָּלָה!
ישראל
(מישהו מאחרי הדלת)
רַבִּי, הָעוֹלָם דּוֹרֵשׁ…
אחרים
(מתוך בית־המדרש ובחדר)
– הָעוֹלָם מְבַקֵּשׁ!
– הָעוֹלָם נוֹפֵל עַל פָּנָיו מִפַּחַד…
– רַחֵם, רַבִּי!
– רַחֵם, רַבִּי, עַל הָעוֹלָם…
שלמה
(מרים מגישה לו כורסה, הוא נשען ביד אחת במסעד)
עוֹלָם…
הָעוֹלָם…
שְׁנַיִם… שְׁלֹשָה… אַרְבָּעָה…
חֲמִשָּׁה מִנְיָנִים יְהוּדִים…
יְהוּדִים קְטַנִּים, קְטַנִּים…
יְהוּדִים
מְיֻבָּשִׁים,
מְצֻמָּקִים…
שְׁחוֹחִים הֵם בָּאִים,
דּוֹפְקִים עַל פֶּתַח הַצַּדִּיק…
(שנוּי הנעימה: צער)
נְשָׁמוֹת קְפוּאוֹת…
לְבָבוֹת…
אֶל נֵר־הַתָּמִיד הֵם בָּאִים,
פּוֹשְטִים אֶת יְדֵיהֶם:
נִיצוֹץ! נִיצוֹץ!
נְדָבָה כָּלְשֶׁהִי,
מוֹפֵת כָּלְשֶׁהוּ…
נֵס, רֶמֶז מִן הַצַּד הַהוּא:
בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ,
וְכָל אֶחָד רוצֶה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ,
בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו שֶׁלּוֹ,
בִּשְׁבִיל בְּנֵי־בֵיתוֹ…
(הפסקה)
וְכָאן – בֵּין חַיִּים וּמָוֶת
מִתְנוֹדֵד עוֹלָם!
עוֹלָם שׁוֹקֵעַ בְּמָרָה־שְׁחוֹרָה,
עוֹלָם שָׁלֵם!
(הפסקה)
מרים
(בתוך הדממה; בהביטה בחלון)
הוּא מִתְמַשֵּׁךְ, הוּא מִתְמַשֵּׁךְ, עַב הֶעָנָן, שָׁחוֹר…
דּוֹמֶה, צִפּוֹר שָׁחוֹר פּוֹרֵשׂ
אֶת כְּנָפָיו הַשְּׁחוֹרוֹת,
שלמה
בִּשְׁחוֹר לְבוּשָׁה,
בִּשְׁחוֹר עֲטוּפָה,
נִשְׁמַת הָעוֹלָם –
הַשְּׁכִינָה הוֹמָה.
וּבוֹכֶה, מִתְאַבֵּל,
וּמְפַרְפֵּר,
בְּדָמוֹ שֶׁלּוֹ מִתְבּוֹסֵס,
לֵב הָעוֹלָם!
(בהזדקפו, ביד שלוחה לפניו)
מֵעִנּוּיִים וּמֵאֵימָה
חַיָּב לְהִגָּאֵל – –
הָעוֹלָם!
(שנוּי הנעימה)
אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה הַבְדָּלָה!
מרים
בְּזַעַף מִשְׁתַּחֵם עַב־הֶעָנָן…
רָקִיעַ חוּם־זוֹעֵף מַשְׁקִיף לְמַטָּה,
וְהֵמָּה מְחַיְּכִים שָׁם, –
יְלָדִים אֵינָם רוֹאִים!
שלמה
(ביתר מרירות)
רוֹגֵז הוּא, הָרָקִיעַ!
מִפְּנֵי מָה אֵין הוּא, שְׁלֹמֹה’לִי,
עוֹשֶׂה הַבְדָּלָה!
הִתְעוֹפְפוּ וּבָאוּ
נְשָׁמוֹת־נְשָׁמוֹת,
פִּקְדוֹנוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ לַחֲזוֹר…
אִם לֹא נִתְלַכְלְכוּ
הַיּוֹנִים הַצְּחוֹרוֹת שָׁם לְמַטָּה?
אִם אֵין חֲסֵרָה כָּנָף קְטַנָּה?
אִם לֹא מֹרְטָה נוֹצָה קַלָּה? –
לִבְדּוֹק אוֹתָן צָרִיךְ!
וְלִשְׁפּוֹט עוֹמֵד מוּכָן
הַבֵּית־דִּין־שֶׁל־מַעְלָה…
בַּעֲטָרוֹת שֶׁל זָהָב,
בְּכִתְרֵי יַהֲלֻמִּים טְהוֹרִים,
וְהֵם רוֹצִים לָשֶׁבֶת וְלִשְׁפּוֹט,
פִּסְקֵי־דִין לִפְסוֹק…
(ברחמים)
וְהַנְּשָׁמוֹת הַקְּטַנּוֹת – –
מְפַרְפְּרוֹת…
רוֹעֲדִים הַפִּקְדוֹנוֹת הַמֻּחְזָרִים…
מֵאֵימַת יוֹם־הַדִּין!
מֵאֵימַת יוֹם־הַדִּין!
(שנוּי הנעימה)
אַל תִּרְעָדוּ,
אַל תָּחִילוּ!
שְׁלֹמֹה אֵינוֹ עוֹשֶׂה הַבְדָּלָה…
שָׁפוֹט לֹא יִשְׁפּוֹטוּ!
(הפסקה של פחדים)
(נשמע קול הרוח)
מרים
רוּחוֹת נוֹשְׁבִים,
רוֹדְפִים וּמִתְרַדְּפִים…
סְבִיב הַבַּיִת, סְבִיב הַבַּיִת…
מַה יִּשְׁרוֹקוּ, מַה יֵּילילוּ…
שלמה
מִתְכַּעֵס, מַשְׁמַע, הַגֵּיהִנּוֹם,
וְהוּא שׁוֹלֵחַ אֵת שְׁלִיחָיו!
צִפֳּרִים שְׁחוֹרוֹת מְפַרְפְּרוֹת בָּרוּחַ,
הַכֶּלֶב הַשָּׁחוֹר שֶׁבְּשַׁלְשֶׁלֶת
מִתְלַבֶּט שׁם!
שַׁבַּת קֹדֶשׁ כְּבָר עָבָרָה,
חוֹמֵר הַסַּמְבַּטְיוֹן.
אֲבָל שְׁלֹמֹה – הוּא הִתְעַקֵּשׁ,
וְהַבְדָּלָה אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת.
מִתַּחַת לְדְּוָדִים הֻצְּתָה הָאֵשׁ;
וְהֵם רוֹתְחִים
וּמִתְרַתְּחִים…
לַהֲבוֹת־עָשָׁן מִתְרוֹמְמוֹת, מִתְפַּתְּלוֹת
עָבֵי־עָשָׁן מִתְרוֹמְמוֹת, מִתְפַּתְּלוֹת
עָבֵי־עָנָן בּוֹעֲרִים…
"שׁוּבוּ שׁוּבוּ, רְשָׁעִים!
"אֶל פַּחַד וְאַל צַעַר,
"אֶל יִסּוּרִים רָעִים,
"אֶל עִנּוּיִים קָשִׁים…
“מִפְּנֵי מָה אֵינְכֶם שָׁבִים?”
וְהַנְּשָׁמוֹת הַקְּטַנּוֹת הַמִּסְכֵּנוֹת,
הַמֻּכְתָּמוֹת, הַמְלֻכְלָכוֹת בְּחֵטְא, –
יוֹדְעוֹת הֵן,
שֶׁשַּׁבַּת־קֹדֶשׁ כָּבָה וְהוֹלֶכֶת,
וְרוֹעֲדוֹת,
וְנֶאֱחָזוֹת
וּמְדַבְּקוֹת עַצְמָן
בַּכְּנַפְנָפַיִם הַשְּׁחוֹרִים,
וּבַנּוֹצוֹת הַמְּרוּטוֹת –
אֶל הָעַרְפִלִּים הַקְּלִילִים,
וְנִדְחָקוֹת, וְדוֹחֲקוֹת עַצְמָן
בְּלִבּוֹתֵיהֶן הַמְפַרְפְּרִים
אֶל הָעַבְעָבִים,
וְרוֹעֲדוֹת…
וְרוֹעֲדוֹת!
(שנוּי הנעימה)
אַל תִּרְעַדְנָה!
אַל תְּפַרְפֵּרְנָה…
עֹפְנָה חָפְשִׁיּוֹת סָבִיב –
אֶל כָּל אֲשֶׁר תִּרְצֶינָה,
אֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשּׁוֹב הָרוּחַ –
אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה הַבְדָּלָה!
העומדים מסביב
(נפזר)
– וּמַה יִּהְיֶה?
– רַבִּי, מַה יִּהְיֶה?
שלמה
שַׁבָּת תִּהְיֶה, – שַׁבָּת!
בִּצְבָת מַחֲזִיק אֲנִי אֶת הַשַּׁבָּת!
אֵין דָּנִין, אֵין עוֹנְשִׁין!
(הפסקה)
תְּלוּיִים בַּמָּרוֹם שָׁם מֹאזְנַיִם
לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד…
מִתְנוֹדְדוֹת, מִתְנוֹדְדוֹת הַכַּפּוֹת…
הַלָּשׁוֹן מַרְעִידָה, מַרְעִידָה…
מִצְוָה כְּלְשֶׁהִי עוֹשֶׂה יְהוּדִי,
וְגַם – עֲבֵרָה כָּלְשֶׁהִי…
וְלַעֲמוֹד אֵין הִיא יְכוֹלָה…
לֹא כֻלּוֹ חַיָּב,
לֹא כֻלּוֹ זַכַּאי –
מַרְעִידָה הִיא…
וְאֵל רַחוּם וְחַנּוּן מַבִּיט:
וְלַעֲזוֹר אֵינוֹ יָכוֹל…
(הפסקה)
וְיוֹשֵׁב הוּא, הַמָּשִׁיחַ,
בִּשְׁעָרֶיהָ שֶׁל רוֹמִי
וּמְצַפֶּה.
לָלֶכֶת אֵינוֹ יָכוֹל…
הַפְּצָעִים אֵינָם מַגְלִידִים…
וְהוּא מַתִּיר אוֹתָם,
וְהוּא קוֹשֵׁר אוֹתָם –
וְלָלֶכֶת, לִגְאוֹל אֶת הָעוֹלָם,
אֵינוֹ יָכוֹל!
וְכֹחַ לְחַכּוֹת עוֹד אָיִן…
בְּצָרָה־שְׁחוֹרָה שׁוֹקֵעַ הָעוֹלָם!
(בקומו בתוקף)
לְהִגָּאֵל צָרִיךְ הָעוֹלָם!
(מן הדירה נכנסים לאה ויונתן, בהחזיקם זה וזו בידיהם; שום אדם אינו מרגיש בהם משתוממים ומעט נפחדים הם נשארים עומדים בפתח)
קולות חשאיים בחדר
כֵּיצַד? כֵּיצַד?
שלמה
(ביתר תוקף)
שַׁבָּת תִּהְיֶה!
שָׁבָּת!
לֹא לַחֲרוֹש,
לֹא לִזְרוֹעַ,
לֹא לִבְנוֹת וְלֹא לְתַקֵן…
לֹא לִסְחוֹר וְלֹא לִמְכּוֹר…
החסיד הבן־הבית
שֶׁיֶחָרֵב הָעוֹלָם?
שלמה
שֶֹיֵּחָרֵב הָעוֹלָם!
וַאֲנַחְנוּ –
אֲנַחְנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־שַׁבָּת,
אֲנַחְנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־יוֹם־טוֹב,
אֲנַחְנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־נְשָׁמָה־יְתֵרָה.
עַל־פְּנֵי חָרְבוֹתָיו נְהַלֵּךְ…
מרים
לְהֵיכָן?
רַבִּי, לְהֵיכָן?…
שלמה
אֵלָיו, אֵלָיו!
בְּשִׁירָה וּבְרִקּוּדִים נְהַלֵּךְ
אֵלָיו!
(הפסקה, התלהבות)
שִׁירוּ עִמִּי!
רִקְדוּ עִמִּי!
(משתלטת דממה יתירה, שלמה מתחיל רוקד מסביב לעצמו. בדממה נשמעים צלצוליה של הנברשת, ישישים רוצים לעשוֹת מסביב לרבי עגוּל, מרמזים אל הזקנים – הללו מהססים. ישישים רוקדים שלא בעגוּל סגור, יונתן ולאה – נמשכים אחרי הרוקדים, מסלקים את השולחן ואת הכסאות שמתחת לחלונות, אוחזים בידיה של האם ורוקדים כנגד הישישים בשני חצאי־עגוּל. משה מביט על הכול בתמיהה ומצדד עצמו – חסידים מתחמקים בחשאי מתוך החדר אל בית־המדרש. – מרים מוציאה את ידי הילדים מתוך כפות ידיה, תופסת ומרימה קצה אחד מאבנטו של שלמה, רוקדת מסביבו כמו בחלום, מעט מבויישת מתוך אושר, בצניעות ובשׂמחה, בדומה לרקוּד של כלה, הילדים נוטלים זה ידיה של זו ורוקדים בפני עצמם, הנברשת התלויה משמיעה צלצולים הגוברים והולכים)
לאה
רְאֵה, רְאֵה – אִמָּא זוֹהֶרֶת,
כְּאִלּוּ הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלֶיהָ.
יונתן
עַל סָבֵנוּ־הַזָּקֵן הַבִּיטִי,
כְּמוֹ מַלְאָךְ –
בַּקְּדֻשָּׁה מְעֻטָּף –
שלמה
(אינו מרגיש בדבר, נעצר מעצמו ועומד)
וְכָךְ!
וְכָךְ הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ,
בְּשִׁירָה וּבְרִקּוּדִים…
אֲנַחְנוּ הַיְּהוּדִים הַגְּדוֹלִים־הַגְּדוֹלִים,
הַיְּהוּדִים שֶׁל שַׁבָּת־וְיוֹם־טוֹב,
וְהַנְּשָׁמוֹת מִתְלַהֲטוֹת!
לְפָנֵינוּ – עֲנָנִים מִתְבַּקְּעִים!
הָרְקִיעִים – שַׁעֲרֵיהֶם פּוֹתְחִים לִרְוָחָה!
אֶל תּוֹךְ עֲנַן הַכָּבוֹד אָנוּ מַפְלִיגִים פְּנִימָה.
אֶל כִּסֵּא הַכָּבוֹד יָשָׁר,
אֶל כִּסֵא הַכָּבוֹד!
עַל־גַּבֵּי אֶבֶן הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר
אָנוּ נִצָּבִים!
וְאֵין אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים,
וְאֵין אֲנַחְנוּ יָד פּוֹשְׁטִים,
יְהוּדִים גְּדוֹלִים גֵּאִים אֲנַחְנוּ –
זֶרַע אַבְרָהָם… יִצְחָק וְיַעֲקֹב!
לְחַכּוֹת עוֹד לֹא יָכֹלְנוּ!
שִׁיר הַשִּׁירִים שָׁרִים אֲנַחְנוּ,
בְּשִׁירָה וּבְרִקּוּדִים הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ!
מרים
(עוזבת את קצה האבנט, מניחה את ידיה מתחת לראשה, מרכינה אותן במקצת; בעינים זוהרות, בצלילות־החליל־ בטעמי־המקרא)
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ…
כִּי טוֹבִים – – דֹּדֶיךָ – – מִיָּיִן!
(הפסקה. התלהבות שקטה בלא תנועה)
ישראל
(פותח בחפזה מן העֵבר האחר את פתח־בית־המדרש. פס של אור חודר פנימה. בקול פסקני: )
שָׁבוּע טוֹב, יְהוּדִים!
שלמה
(חוזר ונופל על הכסא)
לֹא הִנִּיחוּ!
אברהם
מִי הָיָה מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת?
ישראל
פִּינְחָס עָשָׂה הַבְדָּלָה,
(בהדגשה)
ר' פִּינְחָס!
שלמה
(בהתרוממו)
בְּנִי שֶׁלִּי, בְּנִי הַשָּׁחוֹר שֶׁלִּי…
(בפתח בית־המדרש מופיע פינחס, מאחריו “עולם”)
ישׂראל
(בסורו הצדה, ששלמה יראה את ה“עולם”)
הָעוֹלָם בִּקֵּשׁ!
הָעוֹלָם דָּרַשׁ,
צַוֵּה צִוָּה הָעוֹלָם –
(הפסקה, שלמה יוצא באטיוּת רבה אל חדרו, פינחס בא ונכנס, באותו קצב, אל תוך החדר)
ישישים וחסידים קשישים
(ממלמלים)
רַב פִּינְחָס, רַב פִּינְחָס…
(מרים מוליכה את שלמה אל חדרו, ישישים שראשיהם מושפלים הולכים, מתוך שתיקה זעומה, אחריהם. לאה ויונתן הולכים, מחזיקים זה בידה של זו, אחרי הישישים. יונתן פונה בלכתו ומביט אחורה, מוציא פתאום ידו מידה של לאה, חוזר אל תוך החדר. חסידים קשישים מתייצבים לשני צדי הפתח והופכים פניהם אל החדר. פינחס נגש אל הכורסה, מאחריו ישׂראל והגבאים האחרים. הקהל מתחיל נע, בתקוָה ובפחד, אל תוך החדר)
ישׂראל
(אל פינחס, המהסס לשבת על הכורסה)
יֵשֵׁב, רַבִּי…
(הכול נרעדים, פינחס מתיישב לאט מאד)
דבורה
(מפתח־הבית, נכנסת בחפזה פתאום)
הַדּוֹקְטוֹר הַצָּעִיר רוֹצֶה לְהִכָּנֵס אֶל חָמִי!
(מבוכה כללית. המסך יורד)
מערכה שניה
החדר הקודם; אך מוזנח יותר.
נוספה – ספּה שחורה של שעוָנית; נברשת־הגבישים סולקה. על שולחן־המטבח, שהוכנס לשם זה, מתגלגלות עוד כמה זגוגיות־גביש שנפלו. הורדו גם הוילאות מעל הפתחים. מורידים את הוילון האחרון מעל החלון הוויניצאני. מן החוץ בוקע ונכנס אור של בוקר אביב נאה, – רואים את האילנות המלבלבים בגינת־החצר.
(משה שוכב על הספה. מרים, חולנית וכחושה, מתהלכת בחדר, מסתכלת בצער ובהכנעה של דכדוך בחפצים המסולקים, הנישׂאים משׂמאל החוצה בידי הגבאים, בעזרתו של החסיד הבן־בית, בהשגחתו החמורה של ישׂראל. דבורה מעיפה על משה ומרים מבטי־אם רחמניים האומרים: “מה אני יכולה לעזור לכם, ילדים?” הגבאים עם החסיד העני נושׂאים ומוציאים הכול לשׂמאל, החסיד הבן־בית הולך מאחריהם).
דבורה
(מעכבת אותו)
מֹשֶה’ל רוֹצֵה בְּוַדַּאי לִישׁוֹן,
אֶת הַחַלּוֹן כַּסֵּה:
(מסירה מעל עצמה סוּדר כהה, מטילה אותו בידים רועדות על־גבי השולחן; החסיד הבן־בית נוטל את הסודר, מזיז את שולחן־המטבח סמוך אל החלון. אגב כך נופלות זגוגיות־הגביש מעל השולחן בקול צלצול)
מרים
(מתייצבת יציבה של צער)
הַצְּלִילִים הָאַחֲרוֹנִים…
(מסתכלת על סביביה בחדר)
כָּל שֶׁצְּלִיל הָיָה וָצֶבַע –
נֶעְלַם!
דבורה
אַל תְּדַבְּרִי, מִרְיָם’ל…
משה
(מתחנן)
מוּטָב שֶׁתִּשְׁתְּקִי, מִרְיָם’ל, מוּטָב שֶׁתִּשְׁתְקִי…
(אל ישׂראל)
הֵיכָן יוֹנָתָן?
ישׂראל
(שביקש לצאת, אלא שהמתין ליציאתו של החסיד הבן־בית)
יוֹנָתָן מֻבְטָח הוּא…
יוֹנָתָן שֶׁלָּנוּ הוּא…
דבורה
(בגאוָה נסתרת)
יוֹשֵׁב יוֹמָם וָלַיְלָה וְלוֹמֵד!
ישׂראל
(ברמזו במבט־עיניו אל פתח בית־המדרש)
עַכְשָׁו – לְיַד יְמִין הָרַבִּי,
אֵצֶל סַבָּא לִימִינוֹ…
תַּחַת הַשְׁפָּעָתוֹ יוֹשֵׁב הוּא…
מוּטָב שֶׁתִּשְׁאַל, מֹשֶה’ל, לֵאָה הֵיכָן הִיא?
(יוצא עם החסיד הבן־בית)
משׁה
(בפחד)
לֵאָה אֵינֶנָּה?
יונתן
(בא בחפזה מבית־המדרש, בגאוָה ובשׂמחה)
אִמָּא, אַבָּא, סַבְתָּא!
נִצָּחוֹן חָדָשׁ, לְגַמְרֵי חָדָשׁ!
שְׁלִיחֵי קְהִלּוֹת אֶל סַבָּא הִגִּיעוּ!
שָׁלוֹם מְבַקְשִׁים הֵם!
וְהוּא, – אֵיךְ הוּא מַבִּיט עֲלֵיהֶם,
בְּמַבָּטוֹ הוּא דוֹחֶה אוֹתָם, –
אֵינוֹ רוֹצֶה שָׁלוֹם…
וְאֵלֶּה הֵם יְהוּדִים – זְקֵנִים,
אַנְשֵׁי שֵׂיבָה וַחֲשׁוּבִים,
הַכָּרַת פְּנֵיהֶם מְעִידָה עַל־כָּךְ…
(מאחר שלא מצא הד לדבריו אצל שום אדם, הוא מתיישב מן הצד. פניו משתנים. שואל, לאחר שעה קלה, באהבה של דאגה)
אִמָּא, הֵיכָן לֵאָה?
מרים
(יושבת סמוך לחלון המכוסה)
יַלְדִּי הַמִּסְכֵּן…
שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת נֶאֱבָקוֹת,
יַלְדִּי הָאֻמְלָל, בְּתוֹכְךָ.
דבורה
מַה דִּבּוּרִים הֵם?
משה
אֵילוּ נְשָׁמוֹת, מִרְיָם’ל?
יונתן
נְשָׁמוֹת שֶׁל מִי, אִמָּא?
מרים
שֶׁל סַבָּא וְשֶׁל סַבָּא־הַזָּקֵן…
משה
וַאֲנִי הֵיכָן אֲנִי, מִרְיָם’ל?
אֵין לִי כְּלוּם בְּיַלְדִּי שֶׁלִּי?
מרים
מִמְּךָ? נִשְׁמָתוֹ שֶׁלּוֹ,
שֶׁמִּשְׁתַּלְּטוֹת עָלֶיהָ תָּדִיר
זוֹ שֶׁל סַבָּא וְזוֹ שֶׁל סַבָּא־הַזָּקֵן…
וְזֶה מֵטִיל אֶת הַיֶּלֶד וּמְטַלְטְלוֹ…
וּמִתְלַבֵּט הוּא, כִּמְטֻלְטֶלֶת,
בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ…
יונתן
(במרי)
אַל תְּדַבְּרִי עַל חשֶׁךְ, אִמָּא,
אוֹר הוּא סַבָּא, אוֹר קָדוֹשׁ!
וְרָם וְנִשָּׂא כְּמוֹ מֶלֶךְ!
לְכִי, אִמָּא, וּרְאִי,
אֵיךְ הֵם עוֹמְדִים לְפָנָיו,
הֵם, שְׁלִיחֵי הַקְּהִלּוֹת.
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם,
אוּלָם אֲנִי מַרְגִּישׁ –
הֵם שׁוֹכְבִים בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם.
וְהֵם נוֹשְׁקִים אֶת קַרְסֻלּיו…
וְאִם עַפְעָף מֵרִים הוּא, סַבָּא,
רוֹעֲדִים הֵם,
כְּמוֹ בְּרוּחַ־סַעַר הֶעָלִים…
וְהוּא מִתְרוֹמֵם וְקָם,
וְאֵת הַמֵּצַח מְקַמֵּט הוּא,
בְּרָקִים בְּתוֹךְ עֵינָיו,
וּרְעָמִים בַּקּוֹל:
"הַשְׁמֵד אַשְׁמִיד כֻּלָּם…
אֵת הָאֶפִּיקוֹרְסִים וְהַמִּינִים"…
דבורה
(פוכרת את הידים)
כָּזֶה הוּא, כָּךְ הוּא מְדַבֵּר…
יונתן
"וְכָל הַמִּתְאַזְּרִים בְּכֹחַ
וּשְׂרָרוּתִי אֵינָם מְקַבְּלִים, –
הָרַבִּיִּים שֶׁאֵינָם מִן הַגֶּזַע,
מְשִׁיחֵי הַשֶּׁקֶר
וְגַם הָרַבָּנִים הָעוֹזְרִים עַל־יָדָם,
הַדַּיָּנִים וְהַשּׁוֹחֲטִים –
אֲרוּרִים הֵם יִהְיוּ!"
מרים
שְׂתֹק, בְּנִי, שְׁתֹק,
אַל תַּחֲזוֹר עַל דִּבְרֵי רֹעַ!
נוֹרָא אַתָּה נִרְאֶה, בְּנִי!
חשֶׁךְ מִשְׁתַּלֵּט בְּתוֹךְ עֵינֶיךָ,
עֵינֶיך הַבְּהִירוֹת וְהַתְּכֻלּוֹת,
עֵינֵי הַנֹּעַם וְהַטֹּהַר
שֶׁל אֲבִי־אָבִיךָ־הַזָּקֵן!
וּפַנֵיךָ מִשְׁתַּנִּים,
עָנָן פָּנֶיךָ מְכַסֶּה,
וּשְׂפַתֶיךָ מִתְמַתְּחוֹת וּמְרַטְּטוֹת…
(יונתן מכסה את פניו, משפיל את ראשו וכובשו בתוך כפות ידין.
הפסקה של דממה)
משה
רַק הוּא מְיַסֵּר!
וְהוּא דָן יְחִידִי!
הוּא הַשּוֹפֵט, הוּא הַשּוֹטֵר…
שׁוֹמַעַת אַתְּ, מִרְיָם’ל,
אֶתְמוֹל עַל הַדּוֹקְטוֹר דִּבֵּר –
“הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּאן!”
יונתן
(בקפצו ממקומו)
בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא!
הוּא מֵסִית וּמַדִּיחַ…
משה
הִנֵּה… וְיִשְׂרָאֵל כְּבָר רָמַז
רֶמֶז קַל לַאֲנָשָׁיו…
דבורה
משֶׁה’ל, הֵן אַתָּה כָּל־כָּךְ חַלָּשׁ,
וְהַדִּבּוּר מַזִּיק לְךָ…
מַה לְּךָ?
משה’ל
לֹא כְלוּם, אִמָּא!
הַדָּם בָּעוֹרְקִים קופֵא…
חַיִּים וְנוֹשְׁמִים בְּפַחַד…
הַכֹּל בְּעַצְבוּת מְעֻטָּף…
רַק דִּין וָדִין.
יונתן
(בגאוָה)
גִּלְגּוּל־פִּינְחָס!
משה
עָנָן, בָּרָק וָרָעַם!
וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל –
בָּתֶּיהָ מִשֶּׁל עֵץ,
גַּגּוֹתֶיהָ מִשֶּׁל קַש…
יונתן
“כֻּלּוֹ זַכַּאי” רוֹצֶה הוּא!
משה
מְבִינָה אַתְּ, אִמָּא?
דבורה
מָה אִשָּׁה יוֹדַעַת?
משה
הַיְדַּמָּקִים עָבְרוּ
בְּחֶרֶב וּבְאֵשׁ…
קְהִלּוֹת נֶחֶרְבוּ עַד הַיִסוד.
וּמֵעַל לֶחֳרָבוֹת, מֵעַל לָאֵפֶר,
מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם שֶׁל נִשְׂרָפִים,
שֶׁל יְתומִים וְאַלְמָנוֹת,
מֵעַל לְמַחֲנוֹת שֶׁל פּוֹשְׁטֵי־יָד רְעֵבִים
רוֹעֵם דְּבָרוֹ,
מְיַסֵּר דּינוֹ…
(בקול שבור)
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹצֵאת יְדֵי חוֹבָה, אִמָּא.
דבורה
(נפחדת)
אֲנִי?
משה
אָתְּ! אִשָּׁה, אִשָּׁה וָאֵם!
אַתְּ – מדַּת הָרַחֲמִים,
דַּבְּרִי אִתּוֹ!
דבורה
אֵינֶנִּי יְכוֹלָה!
אֲנִי רוֹעֶדֶת מִפָּנָיו כְּמוֹ עָלֶה,
הוּא מְשַׁבֵּר אוֹתִי בְּמֶבַּט־עַיִן…
הוּא מְדַבֵּר אֵלַי בְּטוֹב;
הוּא רוֹצֶה, אַךְ קוֹלוֹ
הוּא קוֹל הָרַעַם –
(רוצה לצאת, שלא לפרוץ בבכיה לעיני הילדים, פותחת את הדלת משׂמאל, נתקלת בלמך ובייניש, מניחה להם לעבור, מביטה אחריהם רגע משתוממת. – יוצאת)
משה
(יורד בחפזה מן המטה)
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם!
(נשאר עומד וידו שלוחה; הישישים מתייצבים לפני מרים ופניהם מביעות הרגת־אשמה)
למך
לֹא יָכֹלְנוּ עוֹד…
בייניש
כְּצֹאן בְּלִי רוֹעֶה…
למך
(ביתר תוקף)
צָרִיךְ לִהְיוֹת רוֹעֶה…
מַנְהִיג – – –
מרים’ל
(בשקט מאד)
אֶל הַקֶּבֶר?
משה
וְאַבְרָהָם הֵיכָן הוּא?
למך
נִלְקַח…
בייניש
זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה…
משה
נֶעֱנַש!
(הפסקה כבדה)
למך
(בזרוּז, אל בייניש)
בֹּא, שָׁלוֹם לָקַחַת;
בייניש
בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ הוּא…
(שניהם יוצאים)
מרים
הַכֹּל נִכְנָעִים, הַכֹּל!
לאה
(שנכנסה ובאה מפתח־החצר)
לֹא הַכֹּל!
יונתן
(קופץ ממקומו, בקול צרוד חנוק)
הֵיכָן הָיִית, לֵאָה?
לאה
(שלא שמעה, ממהרת אל החלון; בהסירה את הסודר)
בַּחוּץ הַכֹּל מֵאִיר, פּוֹרֵחַ,
בַּחוּץ הַכֹּל רוֹנֵן וָשָׁר בִּדְרוֹר…
וְכָאן, בְּצֵל מְעֻטָּפוֹת,
בְּקוּרֵי־הָעַכָּבִישׁ מְסֻבָּכוֹת,
בְּרֶשֶׁת־חֲשֵׁכָה מְאֻחָזוֹת,
מְפַרְפְּרוֹת נִשְׁמוֹת־אָדָם וְנֶחֱנָקוֹת.
(במשובה)
יְהִי אוֹר!
(פותחת את החלון בחזקה)
וְאַוִּיר!
יונתן
“אַוִּיר”… אֶצְלוֹ הָיִית!
משה
(נרעד)
אֵצֶל מִי?
מרים
נְבוּאוֹת קָשׁוֹת נִבָּא לִי לִבִּי.
לאה
(בתוקף, בפנותה אל יונתן)
הָיִיתִי!
וְגַם – הִזְמַנְתִּי אוֹתוֹ לָבוֹא!
יונתן
(בזעם)
לֵאָה!
לאה
(בלעג)
לֹא יוֹעִיל זַעַמְךָ, סָבִי!
אָחִי־כְּסָבִי!
אַבָּא חוֹלֶה,
רְאֵה אֶת אִמָּא…
יונתן
(יוצא מכליו)
וְאַגַּב כָּךְ – שָׁמַעַתְּ:
דְּבָרִים יָפִים שָׁמַעַתְּ!
“טֶבַע”: רַבִּיִּים רַמָאִים הֵם!
שְׁנֵי חֲצָאֵי כַּדּוּר מְחֻבָּרִים,
וְגַם בְּסוּסִים אֵין לְהַפְרִידָם…
מָה?
משה
(ברפיון ידים)
מִרְיָם’ל…
מַה מדַבְּרִים הֵם?
יְלָדַי שֵׁלִּי מְדַבְּרִים, –
וַאֲנִי אֵינִי מֵבִין מִלָּה…
אַתְּ אֶת סַבָּא הֲרֵי הֲבִינוֹת,
אוֹתָם מְבִינָה אַתְּ, מִרְיָם’ל?
מרים
הֵם צְעִירִים מִדַּי,
אֲנִי – זְקֵנָה מִדַּי…
(לאחר הפסקה, בהחלטה)
לֵאָה הִזְמִינָה בִּשְׁבִילְךָ אֶת הַדּוֹקְטוֹר!
יונתן
אִמָּא!
אַל תִּתְּנִי לוֹ לַעֲבוֹר אֶת הַפֶּתַח!
אִמָּא’לִי!
אַל תִּתְּנִי לוֹ לַעֲבוֹר אֶת הַסָּף!
הוּא הַנָּחָשׁ בַּגַּן־עֵדֶן!
משה
(שבוּר)
בִּתִּי, בְּמִי אַתְּ מִתְגָּרָה?
עִם מִי רוֹצָה אַתְּ לְהֵאָבֵק?
כִּבְשָׂה כְּנֶגֶד אַרְיֵה –
צִפּוֹר קְטַנָּה…
לאה
כְּנֶגֶד נָחָש?
יונתן
(בשנוּי־פתאום; פחד ואהבת־אחים)
לֵאָה…
לאה
מַה, אָחִי הַמִּסְכֵּן?
יונתן
רָאֹה רָאִיתִי חֲלוֹם…
לִי, לְנֶכְדּוֹ שֶׁל הַבַּעַל־שֵׁם,
חֲלוֹם הֶרְאוּ…
רוֹצֶה אֲנִי לְסַפְּרוֹ לָךְ לֵאָה…
לאה
(מרוגשת)
סַפֵּר…
אַתָּה מְסַפֵּר כָּל־כָּךְ יָפֶה…
יונתן
(ברגש)
הָיִיתִי בַּשָּׁמַיִם!
(פונה ומביט, לראות מה רושם עשׂה)
משה
לְמַה שֶּׁיְּלָדִים זוֹכִים!
לאה
(מעט בחוּמרה)
סַפֵּר!
מרים
(ברצותה ליישר את הדברים)
סַפֵּר, יוֹנָתָן, סַפֵּר…
בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מסַפֵּר מִסְתַּלֵּק מִמְּךָ
מִנִּשְׁמָתְךָ,
עַב־הֶעָנָן הַשָּׁחוֹר.
מִתְבַּהֲרוֹת עֵינֶיךָ הַכְּחֻלּוֹת,
רוֹחֵץ בָּהֶן לְבָבָהּ שֶׁל אִמֶּךָ,
כְּמוֹ בְּתוֹךְ נָהָר שֶׁל בְּדֹלַח.
יונתן
(מספר)
בַּשָּׁמַיִם הָיִיתִי…
הַכֹּל סָבִיב הוּא אֶבֶן־שַׁיִשׁ,
כְּשֶׁלֶג זֶה עַכְשָׁו נָפַל –
טָהוֹר! כָּל־כָּךְ לָבָן, כָּל־כָּךְ בָּהִיר,
כָּל־כָּךְ קָדוֹשׁ – –
(בשנוּי פתאומי)
עֲדַיִן אֵין אַתְּ צוֹחֶקֶת, לֵאָה?
לאה
לֹא אֶת חֲלוֹמוֹתֶיךָ אֲנִי אוֹהֶבֶת…
פְּנִינִים הֵם חֲלוֹמוֹתֶיךָ,
מַרְגָּלִיּוֹת מֵפִיק פִּיךָ…
וַאֲנִי, הָעֲלוּבָה,
אֲנִי, אֲחוֹתְךָ הָעֲלוּבָה,
פּוֹשֶׁטֶת יָד לְבַקֵּשׁ אוֹתָם!
משה
אֵיזֶה מִין לָשׁוֹן?
(אין שומע לו)
יונתן
וְעַרְפִלִּים זַכִּים וּקְלִילִים,
לְבַנְבַּנִּים כְּלֹבֶן־כֶּסֶף,
זָהָב וְאַרְגָּמָן בְּשׁוּלֵיהֶם,
מִתְמַשְּׁכִים, שָׁטִים וּמִתְקַפְּלִים
גָּבֹּהַּ, גָּבֹהַּ… מֵעַל לְרֹאשִׁי…
אֲנִי נוֹשֵׂא אֲלֵיהֶם עֵינַי לְמַעְלָה…
בְּגַעְגּוּעִים, וּבְשִׂמְחָה נִלְבֶּבֶת…
וּבְתוֹךְ הָעַרְפִלִּים מְרַטְּטִים,
מְנַצְנְצִים, בּוֹרְקִים וְגַם כָּבִים בַּסֵּתֶר,
בְּהִתְעוֹפְפָם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וְסָבִיב –
כּוֹכְבוֹנִים,
כּוֹכְבֵי־זָהָב קְטַנִּים, מִתְנוֹצְצִים…
לאה
(תופסת לה לָאֵם בידה)
אֵת עֵינָיו רְאִי, אִמָּא!
יוֹנִים, יוֹנִים זַכּוֹת!
יונתן
(מופתע)
יוֹנִים, אוֹמֶרֶת אָתְּ? יוֹנִים!
(בחשד)
מִנַּיִן אַתְּ יוֹדַעַת, לֵאָה?
(שנוּי)
נָכוֹן, יוֹנִים הָיוּ!
יוֹנִים כְּלֹבֶן־כֶּסֶף…
והַכּוֹכְבוֹנִים –
אֵלֶּה עֵינֵיהֶן הָיוּ…
לאה
מַה־פֵּשֶׁר הַדָּבָר?
יונתן
(לא שמע)
יוֹנֵי נְעִימוּת וָחֶסֶד,
טוֹבְלוֹת וְרוֹחֲצוֹת
בְּעַרְפלֵּי הַכֶּסֶף.
וְהֵן רוֹאוֹת אוֹתִי,
וְהֵן טָסוֹת יָשָׁר אֵלַי…
וּמְרַחֲפוֹת, עָפוֹת, עָפוֹת,
וּמַנְמִיכוֹת, וּמַנְמִיכוֹת,
עַד אֶל רֹאשִׁי!
וְסָבִיב, סְבִיב רֹאשִׁי!
וְנוֹגְעוֹת הֵן בִּי,
בְּעוּפָן,
בַּמַּקּוֹרִים, בַּכְּנַפְנָפִים,
אֶל בְּגָדַי,
מְלַטְּפוֹת לְחָיַי, בְּחִבָּה כָּל־כָּךְ,
בִּכְנַפְנְפֵיהֶן הַצְּחוֹרִים…
וְנוֹשְׁקוֹת לִי בִּשְׂפָתַי
בְּמַקּוֹרֵיהֶן…
וְלוֹחֲשׁוֹת לִי בְּאָזְנַי,
וּבִתְחִנָּה נִלְבֶּבֶת מְבַקְשׁוֹת – – –
מרים, משה, לאה
מַה? מַה?
יונתן
“הַאֲמֵן!” “הַאֲמֵן!” “הַאֲמֵן!”
לאה
(בחשד)
לְמִי?
יונתן
לְכָל הַצַּדִּיקִים וְהַיְשָׁרִים,
כֶּל אֵלֶה שֶׁבְּשַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב…
לאה, מרים
אֵיזוֹ שַׁלְשֶׁלֶת?
יונתן
(מבלי להשגיח בשאלה)
וּפִתְאֹם – –
(העינים מאפילות, הפנים – משחימות; נושם בכבדות)
לאה
שׁוּב סַבָּא!
יונתן
(בזעם והחלטה)
פִּתְאֹם – צְעָדִים!
צְעָדִים אֲנִי שׁוֹמֵעַ!
שְׁנַיִם הֵם הַבָּאִים, שְׁנָיִם!
(מסתיר את פניו בכפיו)
אֵינִי רוֹצֶה לוֹמַר, מִי.
לאה
(בצווּי)
אֱמֹר!
יונתן
(מגלה פני פלדה)
אַתְּ וְ–הוּא!
מרים
מִי?
משה
אֵיזֶה מִין “הוּא”…
יונתן
(פונה אל לאה)
הוּא – אָדָם שֶׁל קֶרַח!
עֵינַיִם שֶׁל פְּלָדָה!
וּמַבָּטָיו כְּסַכִּינִים שְׁחוּזוֹת!
וְסַכִּין בְּתוֹךְ הַיָּד…
וְלָךְ הוּא מַגִּישׁ מַגִּישׁוֹ!
(חוזר וכובש את פניו, בכאב ממעמקים)
וְאוֹמֵר לָךְ: חִתְכִי!
וְאַתְּ, אָחוֹת רָעָה, שׁוֹמַעַת בְּקוֹלוֹ,
וּמְנַפְנֶפֶת מִסָּבִיב בַּסַּכִּין!
מֵעַל לָרֹאשׁ אַתְּ מְנַפְנֶפֶת בַּסַּכִּין,
מִבְּלִי לְהַבִּיט לְמַעְלָה;
אַתְּ מְטַלְטֶלֶת רַק אֶת הַיָּדַיִם מִסָּבִיב…
וְהַסַּכִּין מִתְרוֹצֵץ וּמִתְנוֹצֵץ…
(תופס בשתי ידיו בראשו)
וְהַיּוֹנִים,
הַנִּתְקָלוֹת בִּמְעוּפָן בַּסַּכִּין,
נוֹפְלוֹת!
שְׁחוּטוֹת,
טְבוּחוֹת נוֹפְלוֹת הֵן…
עַל אֶבֶן־הַשַּׁיִשׁ הַלְּבָנָה
הֵן נוֹפְלוֹת מִתְבּוֹסְסוֹת,
וּמְפַרְפְּרוֹת וְגוֹסְסוֹת
וְגֹוְעוֹת בְּדָמָן,
וּבְגָוְעָן בַּדָּם –
אֵלַי הֵן מַבִּיטוֹת, הוֹמִיּוֹת הֵן:
“הַאֲמֵן, הַאֲמֵן, הַאֲמֵן!”
וְעֵינֵיהֶן נֶעֱצָמוֹת –
בּרגמאן
(נכנס קצת קודם יותר משׂמאל)
אַתָּה מְדַקְלֵם, יוֹנָתָן!
יונתן
(מזועזע, בפחד)
סַבָּא!
סַבָּא! הִכָּנֵס…
(הפסקה. – פינחס מופיע בפתח בית־המדרש)
(חוזר ופונה עוד אל היהודים הזרים, ההולכים אחריו)
לַשָּׁוְא!
בְּפַחַד בָּאתֶם,
בְּפַחַד תֵּלֵכוּ…
בְּפַחַד סְלוּלָה דַרְכְּכֶם…
(פוסע כמה פסיעות אל תוך החדר, כמה מן הזרים באים אחריו, אחרים נשארים בפתח)
חסיד מן הזרים
אַתָּה מַחֲרִיב עוֹלָם!
פינחס
(שעדיין לא היתה לו שהות להרגיש בנמצאים על הבמה, פונה וחוזר שוב אל הזרים)
כֻּלּוֹ זַכַּאי מֻכְרָח לִהְיוֹת!
"וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת־הַכֶּסֶף,
בָּאֵשׁ" – אוֹמֵר הַשֵּׁם!
רוּחַ־סְעָרָה הוּא מְשַׁלֵּחַ,
הַמְנַעֶרֶת מִן הָעוֹלָם
אֵת הַחַטָּאִים!
“שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ” –
כַּרְמוֹ שֶׁלּוֹ,
נִטְעֵי יָדוֹ אֲנַחְנוּ –
וְהַסְּעָרָה מְזַמֶּרֶת:
הַקּוֹצִים יֵעָקְרוּ,
וְיִשָּׁמְדוּ עִשְׂבֵי־הַבָּר!
אחד מן הזרים
אֲבָל, רַבִּי – –
בָּזֶה אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד;
הַצִּבּוּר אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמד!
פינחס
(בלעג)
עוֹלָם… צִבּוּר!
לְמִי דָרוּשׁ עוֹלָם!
לְמִי דָרוּשׁ צִבּוּר!
וְאִם מִנְיָן טָהוֹר נִשְׁאָר,
וְאִם יָחִיד רַק!
שׁוֹאֵב־מַיִם נֶאֱמָן!
עִם הַחֶבֶל מִסָּבִיב לַמָּתְנַיִם,
וּבָעִבְרִי שֶׁלּוֹ הַמְשֻּׁבֶּשֶׁת
יִזְעַק תְּהִלִּים!
תִּהְיֶה חֶדְוָה אָז בָּרָקִיעַ,
בַּגֵּיהִנּוֹם – מְהוּמָה…
וְאִם סוֹכֵךְ־גַּגּוֹת נִשְׁאָר!
וְלַשָּׁמַיִם יִזְעַק בְּכֹחַ
“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!” –
יְהוּדִי אֶחָד!
וְאִם מְצֹרָע הוּא!
בְּפַרְפַּר לָצֵאת נִשְׁמָתוֹ
בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה יִקְרָא
בְּשֵׁם אֱלֹהִים;
נִגְאָל וּמִתְחַדֵּשׁ
הָעוֹלָם,
וְהַגֵּיהִנּוֹם – נוֹפֵל…
אֵל אֶחָד
וִיהוּדִי אֶחָד יִהְיֶה,
רַק בִּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ,
בְּקִדּוּשׁ הַשֵּׁם…
וְאַתֶּם, קָהָל, לֵכוּ!
(פונה מהם בגועל, רואה את ברגמאן, מתבלבל ונפחד, תופס במסעד הכסא ונשען בו)
אַתָּה… אַתָּה כָּאן…
ברגמאן
(בקרירות)
ד"ר בֶּרְגְמַן, לְשֵׁרוּתְךָ!
פינחס
לֹא…
(יושב רפה־כוח)
אַתָּה שָׁלוּחַ לְכָאן
מִלְּמַטָּה…
שָׁלוּחַ לְכָאן מֵאוֹתָם הַבְּרִיּוֹת…
מִן הַשְּׁחוֹרִים – – –
לאה
לֹא!
צָחוֹר, טָהוֹר הוּא!
חֲתָנִי הוּא, סַבָּא!
(פינחס מביט בה, מביט ולא רואה)
יונתן
(מתרפס עליו)
אַל תַּעֲנשׁ אוֹתָהּ, סַבָּא!
בְּמַבָּטְךָ אַל תִּשְׂרְפֶנָּה!
הוּא מְכַשֵּׁף הוּא;
הוּא לָכַד אוֹתָהּ בָּרֶשֶׁת…
פינחס
(ראשו נופל אחורנית על מסעד הכסא, בקול שבור)
כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי…
טִהַרְתִּי, צָרַפְתִּי עוֹלָם,
וְאֶת בֵּיתִי שֶׁלִּי שָׁכַחְתִּי…
אֵלִי, אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם!
נִלְחַמְתִּי אֵת מִלְחֲמוֹתֶיךָ
בָּעוֹלָם הָרָחָב!
אֶת כַּרְמְךָ סִקַּלְתִּי,
וְהַקּוֹצִים עָקַרְתִּי…
וְסָמֶ“ךְ־מֵ”ם… הַזְּאֵב הַזֶּה.
הִתְגַּנֵּב אֵלַי בְּשֶׁקֶט,
מֵאֲחוֹרֵי גַבִּי:
וְאֵת הַכִּבְשָׂה הַצְּחוֹרָה בְּיוֹתֵר,
הַטְּהוֹרָה בְּיוֹתֵר,
הַבְּהִירָה בְּיוֹתֵר – טָרָף…
הֲתֶחֱשֶׁה, אֱלֹהִים?
וְנִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא תַרְאֶה?
וְלֹא תַעֲזֹר לִי בַּצָּרָה?
(הפסקה ארוכה. נשמעות פסיעות הנגררות, – באים מבית־המדרש ונכנסים למך ובייניש, – החסידים הזרים מפַנים להם דרך ומניחים להם לעבור ביראת־כבוד גדולה. הם נגשים אל הרבי. אותו זמן מתרבה, לפי הרעש הנשמע, הקהל בבית־המדרש, נראים גם אנשים, ומספּרם גדל והולך בחצר. מן הפתח משׂמאל באים קצת לאחר־מכן דבורה ואחריה ישׂראל)
למך
(נגש והגיע אל פינחס)
רַבִּי…
בייניש
(בשנוּק)
רַבִּי… בְּשׂוֹרָה…
(משתנק)
למך
לֹא טוֹבָה…
דבורה
הָעִיר בּוֹעֶרֶת!
ישראל
(מיד לאחר דבורה)
הַדּוֹקְטוֹר בּוֹעֵר!
משה
(ביאוש)
עוֹד פֻּרְעָנוּת!
יונתן
(בקשיות־עורף)
נֵס!
דבורה
מוֹפֵת אַחַר מוֹפֵת!
(הישישים מחליפים מבטים, בקהל – מבוכה)
פינחס
אֲנִי מוֹדֶה לְךָ, אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם!
הִתְעָרַבְתָּ, רַבְתָּ אֶת רִיבִי!
ברגמאן
(בקול פסקני)
אֲנִי מְבֻטָּח, רַבִּי.
לאה
וְאַתָּה, הַרְאֵה יָדֶיךָ!
וַדַּאי שְׁחוֹרוֹת יָדֶיךָ, יִשְׂרָאֵל!
הַרְאֵה יָדֶיךָ!
(ישׂראל נסוג, מבוהל. בחלון נראה אור־חוזר מן הדליקה, אל תוך הגן מתכנס קהל גדול, ממהרים אל החלון, פותחים אותו בכוח, – נדחקים מבית־המדרש אל הפתח)
קולות
– רַבִּי, דְּלֵקָה!
– הָעִיר עוֹלָה בְּעָשָׁן!
– הָרוּחַ מְטַלְטֶלֶת אֶת הַלֶּהָבוֹת
מִגַּג אֶל גַּג!
– הוֹשִׁיעָה, רַבִּי, הוֹשִׁיעָה!
ברגמאן
דָּבָר זֶה אֵינוֹ יָכוֹל!
ישׂראל
(בהתנפלו עליו, ואחריו אחרים)
אֶפִּיקוֹרוֹס! עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל!
(אל הקהל)
בְּעַצְמוֹ הִצִּית!
הוּא מְבֻטָּח!
הקהל
אַ!
(מתנפלים על ברגמאן)
לאה
(אל הקהל)
הַפְסִיקוּ!
(הם חדֵלים)
הַנִּיחוּ לַעֲבֹר!
(הם עושׂים כן; היא נגשת, נוטלת את ברגמאן בידו)
בֹּא, חֲתָנִי שֶׁלִּי!
בֹּא, אִישׁ הָאוֹר,
נִבְרַח מִן הַחֲשֵׁכָה,
מִמְּאוֻרַת־הַפְּתָנִים הַזֹּאת…
שָׁלוֹם לָךְ, אִמָּא,
אַבָּא, הֱיֵה שָׁלוֹם…
זְכֹר אוֹתָנוּ, יוֹנָתָן…
אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים מִכָּאן!…
(כשהקהל רוצה לסור עליהם מסביב)
סוּרוּ!
פַּנּוּ דֶרֶךְ!
תְּנוּ לַעֲבֹר, רוּחוֹת שֶׁל חֹשֶךְ,
לַאֲנָשִׁים טְהוֹרִים, בְּהִירִים,
הַהוֹלְכִים לִקְרַאת הָאוֹר!
(מניחים להם לעבור, לאה, ברגמאן – יוצאים. פינחס – נופל מעל הכסא)
מערכה שלישית
החדר הקודם ששוּנה לבית־מדרש מועט. ארון־קודש, מעל לארון פתוח עם טליתים ושופרות; מתחת לנברשת־נחושת תלויה – שולחן פשוט ועליו מפוזרים כלי־כתיבה ו“פתקאות”. בסמוך – כורסא. לצדדים רהיטים מוזנחים מן המערכה הראשונה. אחרי־הצהרים של יום סגריר המתבהר והולך.
מרים יושבת אחת ויחידה בחדר, עם סידור ביד, אבל אינה מתפללת; מבית־המדרש בוקע בעד הדלת הסגורה ונשמע רעש של קהל גדול; היא אינה נותנת דעתה על כך, יושבת, משוקעת בתוך עצמה, ועצב קפוא על פניה. מגינת־החצר עולים ובאים חסידים נושאי תיקים של טלית־ותפילין, משגיחים במרים ועוברים בחשאי אל בית־המדרש. בין השאר – החסיד העשיר הצעיר, החסיד הבן־בית והחסיד העני המהלכים אחריו)
החסיד העשיר הצעיר
(מתעכב בעברו)
רַבָּנִית –
(כשמרים נרעדת)
בֹּקֶר טוֹב לָךְ, רַבָּנִית.
יָכוֹל אֲנִי לִמְסֹר לָךְ דְּרִישַׁת־שָׁלוֹם מֵחֲתָנֵךְ
(פניה של מרים מאירים)
אֲנִי בַּגֻּבֶּרְנִיָּה הָיִיתִי…
מרים
(בקוּמה)
אֵצֶל בִּתִּי שֶׁלִּי…
החסיד העשיר הצעיר
אֵצֶל חֲתָנֵךְ שֶׁלָּךְ…
הוּא שִׁחְרֵר לִי אָח שֶׁלִּי…
עָלָה לֹא מְעַט…
עֹשֶר רַב הוּא מִתְעַשֵּׁר…
מרים
וּבִתִּי שֶׁלִּי?
החסיד העשיר הצעיר
אוֹתָהּ לֹא רָאִיתִי…
לֹא בִּשְׁלֵמוּת…
(נזכר משהו, מפסיק נבוך)
סִלְחִי נָא, רַבָּנִית…
(יוצא, החסיד הבן־בית והחסיד העני רוצים ללכת אחריו)
מרים
הַמְתִּינוּ…
אַתֶּם מַכִּירִים אֶת הַיְּהוּדִי הַזֶּה…
שַׁאֲלוּ אוֹתוֹ פְּרָטִים – – –
עַל בִּתִּי שׁאַלוּ – – –
(החסיד הבן־בית יוצא מהר; אל העני, החוכך עוד בדעתו)
הֲרֵי אַתָּה אָהַבְתָּ אוֹתָהּ…
הִיא לֹא הָיְתָה רָעָה בִּשְׁבִילְךָ…
יֶלֶד יָלְדָה…
שַׁאֲלוּ לְפָחוֹת עַל הַיֶּלֶד…
החסיד העני
אֲנִי מִתְיָרֵא, רַבָּנִית…
יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ גוֹרֵעַ עַיִן…
אֲנַסֶּה, רַבָּנִית – –
דבורה
(באה מפתח עזרת־הנשים, במנוד־ראש)
אַי, מִרְיָם’ל, מִרְיָם’ל…
בַּעְלֵךְ הוֹלֵךְ לִדְרֹש דְּרָשָׁה,
דְּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה לִפְנֵי הָ“עוֹלָם”…
וְאַת יוֹשֶׁבֶת וּמִתְעַצֶּבֶת…
מרים
יֵשׁ לִי מַה לְּהִתְעַצֵּב, חֲמוֹתִי…
בַּת אַחַת־יְחִידָה הָיְתָה לִי,
נִשְּׂאָה לְאִישׁ, –
אֶל הַחֻפָּה לא הוֹלַכְתִּיהָ!
פַּעַם אַחַת בְּשׂוֹרָה הוֹדִיעַתְנִי:
יֶלֶד יָלְדָה –
אֲנִי אֶת נֶכְדִּי לֹא אֶרְאֶה!
דבורה
(בהשתתפות, אך בחומרה)
שִׁכְחִי!
מרים
אָח שׁוֹכֵחַ…
אוּלַי גַּם אָב…
וְאוּלַי לֹא…
נֶאֱנָח לֵילוֹת תְּמִימִים.
בּוֹכֶה תְכוּפוֹת בַּשֵּׁנָה…
אֵם–אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ…
דבורה
בּוֹאִי אֶת הַדְּרָשָׁה לִשְׁמֹעַ…
הוּא דוֹרֵשׁ כְּבָר רֶגַע…
ישׂראל
(בא בסערה מבית־המדרש)
יְשׁוּעָה, רַבָּנִיּוֹת,
יְשׁוּעָה!
דבורה
מָה אֵרַע?
ישׂראל
שִׁמְעִי!
וְאַתְּ גַּם־כֵּן, רַבָּנִית צעִירָה…
שְׁמַעְנָה אֶת קוֹלוֹ!
אֶת קוֹל הָרַבִּי!
עַל־גַּב הָאַלְמֵימָר, לִפְנֵי הַקָּהָל,
מְיֻשָּׁר, מְרוֹמָם,
עוֹמֵד הוּא וּמְדַבֵּר!
עֵינָיו שֶׁלּוֹ מְאִירוֹת יְשׁוּעָה…
וּמִשְּׂפָתָיו מִלִּים פּוֹרְחוֹת;
אֱמוּנָה, בִּטָּחוֹן, אַהֲבָה אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ,
וּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ… כְּיוֹנִים לְבָנוֹת
פּוֹרְחוֹת הֵן…
מרים
הַמִּלִּים שֶׁל יוֹנָתָן…
דבורה
בַּיִת שֶׁכֻּלּוֹ נִסִּים; עוֹד הַפַּעַם נֵס!
ישׂראל
בְּרָב־עָם הַדְרַת־מֶלֶךְ!
רַבָּנִית, כֹּחוֹ שֶׁל רֹב הָעָם הוּא!
הַזְעֵק אוֹתוֹ הִזְעַקְתִּי
מִכָּל קַצְוֵי עוֹלָם…
אִגְּרוֹת בִּידֵי רוֹכְבִים שָׁלַחְתִּי…
וְהֵמָּה בָּאוּ –
יְהוּדִים רַבִּים, חֲסִידִים רַבִּים…
מרים
(במורת רוח)
הָ“עוֹלָם”…
ישׂראל
(בראש מוּגבה)
הָ“עוֹלָם”!
(בפנותו אל דבורה)
וְכָל אֶחָד מִן הָ“עוֹלָם”
הוּא – יְהוּדִי!
וְכָל יְהוּדִי יֵשׁ לוֹ –
נְקֻדָּה יְהוּדִית,
נִיצוֹץ שֶׁל אֵשׁ בַּלֵּב!
וְקָטָן הוּא, הַנִּצוֹץ,
וּמָלֵא כֻּלּוֹ אֵפֶר הַלֵּב.
וְכָל־עוֹד הַנִּיצוֹץ לוֹחֵשׁ…
וּמִתְהַלְּכִים בַּחשֶׁךְ…
אֲבָל מִשֶּׁמִּתְכַּנְּסִים –
מִתְחַבְּרִים יַחְדָּו,
מִתְלַקְּטוֹת הַנְּקֻדּוֹת,
מִתְלַקְּחִים הַנִּיצוֹצוֹת
וּמִתְמַזְּגִים יַחַד
לְשֶׁמֶשׁ מְאִירָה,
לְשֶׁמֶשׁ גְדוֹלָה, –
לַעֲטָרָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק!
(בנצחון)
לֹא!
לֹא נִפְסְקָה
שַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב!
דבורה
אֵיזוֹ שַׁלְשֶׁלֶת?
מרים
כְּבָר שָׁמַעְתִּי פַּעַם…
ישׂראל
הַשַּׁלְשֶׁלֶת לְמִן הַבַּעַל־שֵׁם,
שַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב…
יונתן
(בא מבית־המדרש, בשׂמחה)
אִמָּא, סַבְתָּא!
אֶל עֶזְרַת־הַנָּשִׁים לֵכְנָה!
שְׁמַעְנָה קוֹלוֹ שֶׁ אַבָּא שֶׁלִּי,
אֶת פָּנָיו הַמְּאִירוֹת רְאֶינָה…
רְאֶינָה, אֵיךְ הַשְּׁכִינָה פּוֹרַחַת
מֵעָלָיו, מֵעַל רֹאשׁוֹ…
דבורה
בּוֹאִי, מִרְיָם’ל…
יונתן
אִמָּא!
דבורה
בּוֹאִי, בִּתִּי…
(מושכת אותה)
מרים
(מניחה למשוך עצמה)
לְמַעַנְךָ, בְּנִי!
(דבורה ומרים – יוצאות. בחוץ מתבהר, השמש משתחררת)
יונתן
(אל ישׂראל)
רְאֵה!
שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת, שֶׁמֶשׁ פָּז!
קַיִץ נָעִים פִּתְאֹם!
קַיִץ נָעִים לְמַעֲנֵנוּ!
(רץ אל החלון)
הִסְתַּלֵּק עַב־הֶעָנָן
מֵעַל לְבֵיתֵנוּ…
גִּנָּתֵנוּ מְלַבְלֶבֶת,
לִבּוֹתֵינוּ – גַּם הֵם!
שְׁמַע, קוֹל זִרְזוּף!
פְּלָגִים מְזַרְזְפִים,
זְרָמִים מִזְדָּרְזִים
מִן הַגְּבָעוֹת סַבִיב –
לָנוּ הַיְשׁוּעָה!
(בבית־המדרש משתלטת פתאום דממה)
מַה זֶּה, יִשְׂרָאֵל?
(המולה, ושוב דממה)
(ישׂראל ויונתן ממהרים אל הדלת, פותחים אותה, נכנס משה, מובל בידי הגבאי הראשון והשני, מאחוריהם – החסיד הבן־בית והחסיד העני; משה מדוכדך, מצומצם בתוך עצמו)
יונתן
אַבָּא…
(מקבל אותו מידי הגבאים)
ישׂראל
(אל הגבאים, החסיד הבן־בית והחסיד העני)
אַל תַּנִּיחוּ לָ“עוֹלָם” לְהִכָּנֵס –
הַבְרִיחוּ אֶת הַדֶּלֶת –
(הקהל נדחק לאחור, הדלת–נסגרת ונתמכת מבפנים בגביהם של העומדים על־ידה; מופיעות דבורה ומרים, שתיהן נצבות נפחדות1 בפתח)
הקהל
(בדפקם על הדלת מצד בית־המדרש)
– תְּנוּ לְהִכָּנֵס!
– רַבִּי!
– רַחֵם עָלֵינוּ, רַבִּי!
ישׂראל
אֵין יְכוֹלִין! אָסוּר!
הָרַבִּי רוֹצֶה הִתְבּוֹדְדוּת…
חֶשְׁבּוֹן־הַנֶּפֶשׁ עוֹשֶׂה הוּא, הָרַבִּי!
הקהל
(דופקים שוב)
– רַבִּי!
– יֵשׁ לָנוּ כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה לְבַקֵּשׁ!
– פִּתְקָאוֹת הֲכִינוֹנוּ!…
– יֵשׁ לָנוּ כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה בַּקָּשׁוֹת…
ישׂראל
אַחַר־כָּךְ!
(אל הגבאים)
לְכוּ דֶרֶךְ הֶחָצֵר…
פַּתּוּ בְּמַשֶּׁהוּ אֶת הָ“עוֹלָם” לָצֵאת,
וְאִם לָאו פַּזְּרוּ,
בְּמַקְלוֹת פַּזֵּרוּ…
(הגבאים והחסיד הבן־בית יוצאים)
החסיד העני
(מחפשׂ ומוצא מתחת לספסל צרורו שלו)
אֵין כָּאן מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד…
הֱיוּ שָׁלוֹם…
(יוצא עם הצרור על שכמו)
משה
(התאושש במקצת)
בַּקָּשׁוֹת יֵשׁ לֶהֶם…
פִּתְקָאוֹת…
אֲנִי יוֹדֵעַ…
(נוטל פתקאות מעל השולחן, קורא זו אחר זו, משליך אותן)
“בָּנִים”…
“בָּנִים זְכָרִים”…
“לְשַׁחְרֵר מִן הַצָּבָא”…
(במרירות)
זֹאת יוֹדֵעַ חֲתָנִי…
(מוסיף ומחטט בין הפתקאות)
“פַּרְנָסָה”…
שוּב “פַּרְנָסָה”…
אֶחָד מוֹזֵג עָשִׁיר רוֹצֶה “שֶׁפַע”,
“שֶׁלֶג” – רוֹצֶה סוֹחֵר יְעָרוֹת,
“גֶּשֶׁם” – סוֹחֵר־לְדַאנְצִיג…
(פורשׂ לפני עיניו את כפות־הידים הכחושות, החלושות)
לָקְחוּ יְהוּדִי חָלוּשׁ,
וּבְיָדָיו הַחַלָּשׁוֹת, הָרוֹעֲדוֹת,
הִנִּיחוּ מַפְתְּחוֹת
שֶׁל בָּנִים, פַּרְנָסָה וָשֶׁפַע,
שֶׁל גֶּשֶׁם וָשֶׁלֶג –
אֵינֶנִּי יָכוֹל,
אֵינִי יָכוֹל לָשֵׂאת אוֹתָם…
לָקְחוּ יְהוּדִי חוֹלֶה,
הַנּוֹשֵׁם בְּקשִׁי:
“נְהַג עוֹלָם!” –
מרים
(מרוגשת, ברעדה)
מַה לְּךָ, משֶׁה?
דבורה
(מאחוריה)
מַה קָּרָה לְךָ פִּתְאֹם?
ישׂראל
מַעֲשֵׂה שָׂטָן,
הַתְחָלָה יָָה כָּל־כָּךְ הַיְתָה…
יונתן
אַבָּא, הַתְחָלָה יָפָה כָּל־כָּךְ הָיְתָה.
משה
הַתְחָלָה…
הָיְתָה הַתְחָלָה…
חָשַׁבְתִּי, הִנֵּה חוֹזֵר
מַה שֶׁהָיָה לְפָנִים,
מַה שֶּׁהָיָה זוֹהֵר בְּנֹעַם מְתִיקוּת…
הַקָּהָל סָבִב בַּטַּלִּיתוֹת,
כְּמַלְאָכִים צְחוֹרִים,
עֵינַיִם – זוֹהֲרוֹת,
אֲלֻמּוֹת אוֹר שֶׁל אֱמוּנָה,
שֶׁל בִּטָּחוֹן וְשֶׁל אֵמוּן בִּי בְּעַצְמִי,
עִם מְסִירוּת־נֶפֶשׁ אֵלַי,
אֶל נֶכְדוֹ שֶׁל הַבַּעַל־שֵׁם…
סוֹפֵג הַלֵּב אֶת זֶה הָאוֹר וְהוּא גָדֵל,
וּלְלַבְלֵב מַתְחִיל הוּא, זֶה הַלֵּב,
וְהוּא צוֹהֵל, הַלֵּב: הִנֵּנִי!
נֶשֶׁר הִנֵּנִי,
וּכְנָפַיִם צְחוֹרוֹת, גְּדוֹלוֹת וַחֲזָקוֹת יֵשׁ לִי…
וְאֵלֶּה מִסָּבִיב “צְעִירֵי־הַנְּשָׁרִים” הֵם…
וַאֲנִי מוֹלִיךְ אוֹתָם אֶל מֶרְחֲבֵי הַתְּכֵלֶת
לְמַעְלָה לְמַעְלָה, יוֹתֵר וְיוֹתֵר גָּבוֹהַּ!
פּוֹרֵשׂ כְּנָפַי מֵעַל לִבְנֵי־הַנְּשָׁרִים שֶׁלִּי!
וְסוֹקֵר אוֹתָם מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם,
הַאֵין מֵהֶם נוֹפֵל? הַאֵין בָּהֶם כּוֹשֵׁל?
וּמְחַזֵּק הַחַלָּשִׁים בְּמַבַּט־עַיִן
וּמַגְבִּיהַּ הַנּוֹפְלִים בְּקוֹל־קְרִיאָה!
וְטָסִים אֲנָחְנוּ… הַרְחֵק־הַרְחֵק, גָּבוֹהַּ,
מֵעַל לָאֲדָמָה, מֵעַל לְכָל הָעוֹלָם,
וַאֲנִי קוֹרֵא בְּקוֹל –
וְקוֹל קְרִיאָתִי נִשָּׂא עַל הַיַּמִּים!
עַל הַר וָעֵמֶק, עַל שָׂדֶה וָיַעַר,
עַל עָרִים וּכְפָרִים… נִשָּׂא הַקּוֹל,
קוֹלוֹ שֶׁל מַנְהִיג־הַדּוֹר, שֶׁל גִּבּוֹר־הָאֱמֶת…
(מתנשׂא)
וְאַדִּיר הוּא הַקּוֹל, – עָבִים מִתְבַּקְּעִים,
רְקִיעִים נִקְרָעִים לְפָנָיו…
הַגַן־עֵדֶן פּוֹתֵחַ פֶּתַח וָשָׁעַר!
(נופל בחזרה עייף, מתנשׂא עוד פעם)
וְיוֹצְאִים לִקְרָאתֵנוּ אָבוֹת,
וְצַדִּיקִים!
הִנֵּה בָּא – אַבָּא פִּינְחָס!
מְחַיֵּךְ לוֹ חִיּוּךְ מְסֻתָּר
מִתַּחַת לַגַּבּוֹת וְלַשָּׂפָם..
"לֹא שִׁיטָתִי שֶׁלִּי… לֹא דַרְכִּי שֶׁלִּי…
"לֹא בְּדֶרֶךְ זוֹ צָרִיךְ הָיָה לָבוֹא…
"וְלֹא בְּאֹפֶן זֶה…
"אֲבָל טוֹב…
“טוֹב שֶׁבָּא!” –
סַבָּא שְׁלֹמֹה יוֹצֵא!
(בקול רך ונלבב מאד)
"דַּוְקָא כָּךְ! בְּדִיּוּק כָּךְ!
הַכֹּל מַמְרִיאִים אַחֲרֵינוּ,
גְּבוֹהָה וּגְבוֹהָה יוֹתֵר עוֹלָה הַדֶּרֶךְ
אֶל לִבְנַת הַסַּפִּיר –
אֶל הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר –
וּפְתְאֹם – – –
ישׂראל
מַה פִּתְאֹם?…
משה
“רַמַאי!” נִשְׁמַע קוֹל קוֹרֵא!
ישׂראל
מִי?
משה
וְכִי יוֹדֵעַ אֲנִי? אוּלַי לֵאָה מֵאֲשֶׁר הִיא שָׁם..
אוּלַי הַדּוֹקְטוֹר – בַּעְלָּהּ…
אוּלַי בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ מִי…
אוּלַי בַּת־קוֹל מִלְמַעְלָה…
אוֹ אֶצְלִי בַּלֵּב?
הקהל
(מעֵבר לפתח בית־המדרש)
רַבִּי –
הַגַּבָּאִים מְגָרְשִׁים בְּכֹחַ,
רַחֵם עָלֵינוּ, רַבִּי, תֵּן לְהִכָּנֵס…
אֲנַחְנוּ מְפַחֲדִים כָּל־כָּךְ!
משה
(מתחנן לפני ישׂראל, לפני כל העומדים סביב)
תְּנוּ לְהִכָּנֵס…
תְּנוּ “לָעוֹלָם” לְהִכָּנֵס אֵלַי…
תְּנוּ לִי לִפְנֵי הָ“עוֹלָם”,
לִנְפֹּל “כּוֹרְעִים”,
לְהוֹדוֹת,
לְהִתְוַדּוֹת…
הֲרֵי יְהוּדִי חַיָּב לִהְיוֹת יָשָׁר!
דבורה
(שעמדה על־יד החלון)
מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ…
לֵאָה, נִדְמֶה, הוֹלֶכֶת…
מַחֲזֵה תַעְתּוּעִים, אוֹ מָה…
מרים
(רצה אל הפתח, רוצה ואינה יכולה לפתוח את הדלת בידיה הנרעדות)
לֵאָה הִיא זֹאת, לֵאָה הִיא זֹאת…
(בפחד)
אַךְ לְבַדָּהּ, בְּלִי הַיֶּלֶד…
וְהִיא מִתְנוֹדֶדֶת,
וְכַמָּה חִוֶּרֶת הִיא…
יוֹנָתָן, אֲחוֹתְךָ הוֹלֶכֶת, –
פְּתַח לָהּ!
(יונתן פונה הצדה)
משה
לְהַטִּיף מוּסָר בָּאָה, לְהוֹכִיחַ…
לאה
(נכנסת, תופסת את האם בידיה, – אל האב)
לֹא, לֹא לְהוֹכִיחַ, אַבָּא…
יונתן
מֵהֵיכָן בָּאָה אַתְּ, לֵאָה?
לאה
מִשָּׁם, מֵרָחוֹק…
יונתן
לְהֵיכָן הוֹלֶכֶת אַתְּ, לֵאָה?
לאה
אֲלֵיכֶם…
יונתן
לְשֵׁם מָה?
לאה
לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה!
יונתן
אַתְּ – מֵאִתָּנוּ?
ישׂראל
הֲרֵי אַתְּ הִשַּׂגְתְּ אֶת שֶׁלָּךְ,
נִצָּחוֹן גָּדוֹל הָיָה לָךְ!
יונתן
נִצַּחְתְּ, לָאוֹר הָלַכְתְּ!
לאה
הָאוֹר – קַר…
(רועדת)
כָּל־כָּךְ קַר…
משה
חָסֵר לָךְ מַשֶּׁהוּ, לֵאָה?
לאה
מַה יֵּשׁ לִי, אַבָּא?!
ישׂראל
(מתבונן בלאה)
שַׁחֶפֶת…
לאה
(מאַשרת)
שַׁחֶפֶת…
(הפסקה)
וְשָׁם,
שָׁם בַּעֲרִיסָה, הִשְׁאַרְתִּי יֶלֶד…
יַלְדָּהּ שֶׁל אֲחוֹתְךָ הָאַחַת וְהַיְחִידָה, יוֹנָתָן!
נֶכְדְּךָ שֶׁלְּךָ, אַבָּא!
אִמָּא, נֶכְדֵּךְ שׁוֹכֵב שָׁם עִוֵּר!…
כולם
עִוֵּר?
לאה
עֵינַיִם יֵשׁ לוֹ, גְּדוֹלוֹת!
עֵינַי שֶׁלִּי, אִמּוֹ,
וְשֶׁל אֲבִי־אָבִיו־זקֵנוֹ שְׁלֹמֹה…
לְפָנִים הָיוּ כָּאֵלֶּה
גַּם לְיוֹנָתָן…
וְאוּלַי עוֹד יֵשׁ לְךָ כָּאֵלֶּה לִפְעָמִים…
יונתן
(בחוּמרה)
לֹא!
לאה
בְּנִי שֶׁלִּי יֵשׁ לוֹ!
וְהוּא מַבִּיט בָּעֵינַיִם הַגְּדוֹלוֹת,
בְּעֵינֵי הַיּוֹנִים הַגְּדוֹלוֹת,
אֲבָל רָאֹה אֵינוֹ רוֹאֶה!
מרים
בִּתִּי!
דבורה
מַה זֶּה קָרָה?
משה
מִפְּנֵי מָה?
לאה
כִּי זֶה הַדָּבָר,
הַמַּבִּיט בָּאָדָם מִבַּעַד לָעֵינַיִם חוּצָה,
עֲדַיִן מְנַמְנֵם בְּתוּכוֹ,
עֲדַיִן לֹא נֵעוֹר…
(מדוֹאבת מאד)
וְלִכְשֶׁתִּתְעוֹרֵר הַנְּשָׁמָה הָרְדוּמָה הַזֹּאת
בְּיוֹם מִן הַיָּמִים,
אוֹתִי,
אֶת אִמּוֹ, רָאֹה הוּא לֹא ירְאֶה!
הוֹשִׁיעוּ לִי!
ישׂראל
וְהַדּוֹקְטוֹר, בַּעְלֵךְ?
לאה
הוּא אֵינוֹ אִתִּי…
יַחַד עִם בְּשַׂר גּוּפִי,
שֶׁנָּפַל מֵעָלַי,
גַּם אֶת אַהֲבָתוֹ אִבַּדְתִּי…
וּבְאוֹצַר־הָרְפוּאוֹת אֵין תְּרוּפָה בִּשְׁבִילִי;
כָּךְ הוּא אוֹמֵר!
הַיְנוּ הָךְ!
אַתֶּם הוֹשִׁיעוּ…
תְּנוּ לִי לִהְיוֹת עַל־יַד יַלְדִּי!
הוֹשִׁיעוּ!
יונתן
אֶל בְּנֵי־אָדָם יוֹשְׁבֵי־הַחשֶׁךְ
בָּאָה אַתְּ, בַּעֲלַת הָאוֹר,
לְבַקֵּשׁ יְשׁוּעָה…
לאה
אֵינֶנִּי גֵאָה עוֹד!
הַמָּוֶת
הִנִּיחַ עַל שִׁכְמִי
אֶת כַּף יָדוֹ;
לוֹחֵץ אוֹתִי לְמַטָּה, לְמַטָּה,
אֶל כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם –
(נופלת אל תוך זרועות אמהּ)
יונתן
זֹךְ רָצִית, אוֹר בִּקַּשְׁתְּ!
לאה
שְׁתֹק!
רַחֵם עָלַי וּשְׁתֹק!
זֹךְ הוּא שֶׁלֶג –
וְשֶׁלֶג קֹר הוּא, שֶׁלֶג מָוֶת הוּא!
חוֹדֵר לָעֲצָמוֹת הַקֹּר!
זֹךְ – הוּא הַמָּוֶת!
הַסּוֹד הַמִּתְעַטֵּף
בְּתַכְרִיכֵי הַלֹּבֶן,
בְּלֹבֶן תַּכְרִיכִים!
מַה שֶּׁזַּךְ הוּא קַר
וּכְמוֹ בַּרְזֶל קָשֶׁה,
כּמוֹ פְּלָדָה…
וְאִם מַבְרִיק הוּא, מִתְנַצְנֵץ,
הֲרֵי זֶה, יוֹנָתָן, סַכִּין,
הַשּׁוֹחֵט אֶת יוֹנוֹתֶיךָ!
אִם זֹךְ הוּא שֵׂכֶל –
(ביאוּש)
אִם זֹךְ הוּא שֵׂכֶל, אֲנִי אָבַדְתִּי!
טִפַּת הַשֶּׁמֶן הָאַחֲרוֹנָה
נִשְׂרֶפֶת – בָּעֲשָׁשִׁית!
כָּךְ אוֹמֵר הוּא!…
משה
הוֹ, “חֹק” אָמַר הוּא –
יונתן
וְ – “טֶבַע”…
לאה
שֶׁקֶר בְּלֹא רַחֲמִים!
הַחֹק אַךְ כֶּבֶל הוּא!
הַטֶּבַע – חֶבֶל עַל הַצַּוָּאר…
חוֹנֵק, מַחֲנִיק, אֵינוֹ נוֹתֵן לִנְשֹׁם, הַחֶבֶל!
(בתוקף)
אִי־אֶפְשָׁר שֶּיִּהְיֶה הָעוֹלָם הֶפְקֵר –
אִם יֵשׁ עוֹלָם, וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ גַּם מִי
שֶׁנּוֹהֵג אֶת הָעוֹלָם!
וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ גַּם עַיִן, הַמַּשְׁגִּיחָה עָלֵינוּ!
בְּתוֹכֵנוּ, בְּתוֹכֵנוּ לֵב פּוֹעֵם,
וְהָעוֹלָם וַדַּאי גַּם לוֹ יֵשׁ לֵב!
לֵב יוֹדֵעַ רַחֲמִים…
(בתחינה)
הִתְפַּלְּלוּ עָלַי –
הִתְפַּלְּלוּ עָלַי לִפְנֵי הַלֵּב,
לִפְנֵי הַלֵּב הָרַחֲמָן הִתְפַּלֵּלוּ!
משה, יונתן
אֲנַחְנוּ? – אֲנַחְנוּ?
לאה
אַתֶּם!
אַתֶּם, הַגְּדוֹלִים, הַקְּדוֹשִׁים – אַתֶּם!
משה
לֵאָה, אֲנִי תוֹלַעַת!
לאה
אַבָּא מִסְכֵּן!
וְאַתָּה, יוֹנָתָן?!
צַעִיר אַתָּה וְחָזָק…
יונתן
הֵיכָן הֵן יוֹנוֹתַי, לֵאָה?
לאה
(מחקה קול יונים)
הַאֲמֵן… הַאֲמֵן… הַאֲמֵן…!
יונתן
(בזעף)
הֵן מוּמָתוֹת!
משה
(פתאום, בקומו, אל ישׂראל, בקול נגיד, גאה, במרירות)
פְּתַח!
ישׂראל
אֲנִי פּוֹתֵחַ! אֲנִי פּוֹתֵחַ!
משה
תְּנוּ לְהִכָּנֵס!
תְּנוּ לָ“עוֹלָם” לְהִכָּנֵס –
לְכָל הָ“עוֹלָם” תְּנוּ לְהִכָּנֵס!
ישראל
(פותח בידים נרעדות; בעצבות גדולה)
הֵם הִתְפַּזְּרוּ…
“מִנְיָן” בְּדֹחַק – –
משה
קְרָא וְיִכָּנְסוּ!
ישׂראל
אֲנִי מְצַיֵּת, רַבִּי, אֲנִי מְצַיֵּת!
(מרמז לקהל שיכּנס; בפנותו בחזרה אל החדר)
הָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם! הָעֵינַיִם!
(נכנסים כעשׂרה יהודים נפחדים; רובם בטלנים, ביניהם הישיש השלישי, נהוג בידי שני חסידים)
משה
נֵרוֹת!
יֻדְלְקוּ נֵרוֹת!
(ישׂראל והיהוּדים עושׂים כן)
משה
טַלִּיתִי שֶׁלִּי!
(ישׂראל רץ להביא את הטלית משידת־הספרים)
מרים
מָה אַתָּה רוֹצֶה, משֶׁה?
משה
לְנַסּוֹת!
יונתן
נַסֵּה, אַבָּא, נַסֵּה…
רְאֵה כַּמָּה הִיא חִוֶּרֶת…
משה
לִנְפֹּל, –
כְּמוֹ דָתָן וַאֲבִירָם לִנְפֹּל,
כְּמוֹ קֹרַח!
לֹא לְהֵרָמֵס כְּמוֹ תוֹלַעַת!
(מתעטף בקדחתנות בטלית שהוגשה לו; ישׂראל נסוג מפחד, בשעה שמשׁה נגש אל הארון)
לאה
(קוראת אחריו בחרטה של פחד)
אַבָּא –
(לאחר שהוא אינו שומע)
אִמָּא…
פַּחַד גָּדוֹל נוֹפֵל עָלַי –
יוֹנָתָן…
(תופסת אותו בידו; יונתן מוציא ידו מידה בחזקה, הופך פניו ממנה)
(משה נושק בלהט את הפרוכת, פותח את ארון־הקודש, כובש ראשו בתוכו, אומר מה שאומר, בקול בכיה חשאית)
לאה
(אל יונתן)
רְאֵה –
רְאֵה, אֵיךְ כְּתֵפָיו רוֹטְטוֹת –
אֵיךְ רוֹעֲדוֹת יָדָיו!
משה
…מִתְפַּלֵּל…
מִתְפַּלֵּל אֲנִי בַּעֲדָהּ –
בְּעַד בִּתִּי, בְּעַד בִּתָּהּ שֶׁל מִרְיָם, לֵאָה!
וּמִפְּנֵי שֶׁאֲנִי כָּל־כָּךְ חַלָּשׁ,
וּמִפְּנֵי שֶׁאֲנִי כָּל־כָּךְ, כָּל־כָּךְ נָפַלְתִּי,
וּמִפְּנֵי שֶׁאֲנִי הַטַּבַּעַת הַחַלָּשָׁה בְּיוֹתֵר
בַּשַׁלְשֶׁלֶת, בְּשַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב,
הֲרֵינִי מְבַקֵּשׁ עֶזְרָה מֵאֲבוֹתַי –
בַּקְשׁוּ רַחֲמִים!
(הפסקה, שנוּי הנעימה)
אַבָּא!
אֲנִי בִּנְךָ הַחַלָּשׁ, משֶׁה –
מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בַּעֲדָהּ,
בְּעַד נֶכְדָּתְךָ! –
הֲרֵי אַתָּה הָיִיתָ
מְקַנֵּא קִנְאַת הַשֵּׁם צְבָאוֹת!
וְכָל שֹׁרֶשׁ רָע – עָקוֹר עָקַרְתָּ!
וְכָל כִּבְשָׂה טְמֵאָה – גֵּרַשְׁתָּ –
כַּכֶּסֶף צָרַפְתָּ אוֹתָנוּ
בְּאֵשׁ –
אֵת אָבִיךָ־יוֹלֶדְךָ וְאֶת כֻּלָּם,
אֵת הַכֹּל מִסָּבִיב, נָתַתָּ בְּעַד אֱֹהֶיךָ!
עַכְשָׁו!
עַכְשָׁו בָּאתָ עַל שְׂכָרְךָ!
גָּדוֹל –
סָמוּךְ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד,
מִיָּמִין לוֹ,
שָׁם מְקוֹמְךָ!
עֲזֹר!
וְשֶׁמָּא אַתָּה כּוֹעֵס עָלֶיהָ –
מַמְרָה הָיְתָה אֶת פִּיךָ –
זְכֹר:
לֹא תִקּוֹם כָּתוּב,
לֹא תִטּוֹר כָּתוּב,
הֲרֵי בְּעוֹלַם הָאֱמֶת אָתָּה –
יונתן
כָּךְ, כָּךְ, אַבָּא, כָּךְ…
לאה
(בהתפעלות)
לֹא כָּךְ!
לֹא כָּךְ, אַבָּא…
אֱמֹר: חֲרָטָה יֵשׁ בְּלִבִּי?
אֱמֹר, שֶׁאֲנִי מַאֲמִינָה בּוֹ,
שֶׁאֲנִי נוֹפֶלֶת אֶל כַּפּוֹת רַגְלָיו,
שֶׁאֲנִי רוֹחֶצֶת אוֹתָן בִּדְמָעוֹת –
שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֶשֶׁת לְפָנָיו בֶּעָפָר –
משה
שׁוֹמֵע, אַתָּה, אַבָּא?
(הפסקה)
וְאַתָּה, סַבָּא!
אַתָּה הַיְהוּדִי הַגָּדוֹל, הַגֵּאֶה – – –
אַל תַּקְפִּיד עָלַי,
שֶׁכָּךְ אֲנִי אֵלֶיךָ בָּא,
שֶׁאֲנִי פּוֹשֵׁט עַכְשָׁו יָדִי אֵלֶיךָ
וְאֶת חַסְדְּךָ אֲנִי מְבַקֵּשׁ!
לֹא יְהוּדִי שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא יְהוּדִי שֶׁל יוֹם־טוֹב
הוּא נֶכְדְּךָ שֶׁלְּךָ –
יוֹרְדִים אֲנַחְנוּ!
וְחֶסֶד שֶׁל רַחֲמִים מְבַקְשִׁים אֲנָחְנוּ…
מרים
לֹא כָּךְ, משֶׁה, לֹא כָּךְ…
אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הוּא לֹא יִמְחוֹל לְךָ…
לאה
לֹא, לֹא כָּךְ, אַבָּא,
אֱמֹר, אֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתוֹ…
אֱמֹר, שֶׁעוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתוֹ
שֶׁקַּרְנֵי הָאוֹר מִתּוֹךְ עֵינָיו
עֲדַיִן הֵן פּוֹרְחוֹת בְּתוֹךְ לִבִּי.
שֶׁבְּנִשְׁמָתִי שֶׁלִּי רוֹעֵד עוֹד
זֶה חִיּוּכוֹ הַטּוֹב וְהַחַנּוּן!
משה
וְאַתָּה,
אֲבִי־אֲבִי־זְקֵנִי –
(תפילה חשאית)
וְאַתָּה, אֲבִי־אֲבִי־אֲבִי זְקֵנִי!
וְהַשַׁלְשֶׁלֶת!
שַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב כֻּלָּהּ –
(תפילה חשאית, ביאוּש)
הֵם שׁוֹתְקִים!
לאה
עַב־עָנָן הוֹלֵךְ…
מֵעַל עֵינַי יוֹרֵד
הָעֲרָפֶל –
חשֶׁךְ מִשׂתָּרֵר.
אַבָּא!
פַּעַם אַחַת, רוֹצָה אֲנִי, שֶׁבְּנִי יִרְאֵנִי!
שֶׁתִּשָׁאֵר בָּבוּאָתִי שָׁם בְּעֵינוֹ!
פַּעַם אַחַת, וְלֹא יוֹתֵר!
(החסיד העני מוציא את השׂק מתחת לספסל)
משה
וְאַתָּה –
אַתָּה בְּעַצְמְךָ –
בְּעֵת קָרְאִי אֵלֶיךָ –
תֵּן לִי אוֹת!
שֶׁאַתָּה יֶשְׁךָ!
וְעַיִן יֵשׁ, יֵשׁ עַיִן הָרוֹאָה –
החסיד העני
לֹא טוֹב!
(תופס ומעלה את השׂק על כתפו, פונה לעבר הדלת)
יונתן
(רץ באותה שעה ונגש אל אביו, ומתייצב בינו ובין ארון הקודש,
אָסוּר לְנַסּוֹת אֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!
(“העולם” נושם לרוָחה מפחד, עינים מתנוצצות)
משה
(בחזרו מן הארון, ביאוּש)
לֵאָה, הוּא אֵינוֹ מַנִּיחַ!
לאה
(נשברת מפחד)
סָבָא פִּינְחָס,
סָבָא פִּינְחָס…
קולות פחוּדים
נִפְסְקָה,
נִפְסְקָה הַשַּׁלְשֶׁלֶת!
ישׂראל
(פתאום, בהחלטה)
לֹא!
יוֹנָתָן הוּא הָרַבִּי!
לאה
(נפחדת)
יוֹנָתָן?!
מרים
(בהגינה עליו)
יַלְדִּי שֶׁלִּי!
(יונתן מתנודד)
ישׂראל
הָ“עוֹלָם” רוֹצֶה, הָ“עוֹלָם” מְצַוֶּה!
מרים
(צעקת פחדים)
הָ“עוֹלָם”..
הקהל
אָנוּ רוֹצִים, אָנוּ מְצַוִּים!
לאה
(בתקוָה)
הֳיֵה! הֱיֵה לְרַבִּי!
יונתן
(בהחלטה פתאומית)
הִנֵּנִי!
(המסך)
-
“נפחודת” במקור – הערת פרויקט בן יהודה. ↩
(חֲלוֹמוֹ שֶל אֶחָד מֵחוֹבְשֵי בֵּית־הַמִּדְרָשׁ)
פּוֹאֶמָה דְּרַמָתִית בַּחֲרוּז לָבָן, בְּשָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת
הנפשות:
החוטא – אחד מחובשי בית־המדרש.
ברכיה – בעל־בית עשיר, שעלה משפל המדרגה, כבן 50 – 60, בעל בית־משׂרפות־היי"ש, המוזג של שבת, מחזיק ממכר־השמרים, חוכר של טחנה ונהר־דגים, וכיוצא באלה עסקים.
אשתו,
בניו,
חתניו,
וכלותיו.
בתו הצעירה ביותר.
הרב,
השמש,
מחותנים.
משוגע.
פרוצה.
שלוש גבאיות.
בחורים, אברכים, בעלי־בתים, קצבים, כליזמרים, בדחן, עניים. בין העניים: מצליף־סוסים, סבּל, חוטב־עצים, חיגר, עיור, שואב מים, פושטי־יד וכיוצא בהם.
וסתם יהודים ויהודיות.
הבימה:
פליש עם שער פתוח לרוָחה אל חצר בית־הכנסת־הגדול באחורי־הבימה.
בתוך הפליש (מקדמת־הבימה אל אחורי־הבימה):
מימין: דלת של ברזל למַטה אל בית־הכנסת. – ספסל סמוך לקיר. – מדרגות – למעלה אל עזרת הנשים.
משׂמאל: פתח אל חדר־הבית־דין. – ה’קוּנאַ': בקיר של כוך לא־עמוק – שלשלת, המסתיימת בטבעת לכליאת היד. – מדרגות אל בית־המדרש למעלה.
הזמן:
יום סתיו.
המערכות מתקיימות:
הראשונה – לאחר שחרית.
השניה – לאחר מעריב.
השלישית – לעת חצות.
מערכה ראשונה
(המסך)
בחצר בית־הכנסת־הגדול – עגלה גדולה עם כילה שאיננה נטויה. המצליף מתעסק ליד הסוסים. יהודים זרים, בבגדי־נסיעה, אחד זקן–בתוך הכילה, ואחרים–בסמוך אליה, כולם מרוגזים, מודאגים. בני המקום, היוצאים ונכנסים מימין ומשׂמאל לחצר בית־הכנסת, נותנים להם שלום; משתתפים בצערם, מנחמים, שואלים ונשאלים… אגב כך הכול מביטים אל הפליש. בין הקהל, ומרוגזים יותר מכל האחרים, מתהלכים הכליזמרים וכליהם בידיהם.
בפליש, על הספסל הסמוך לקיר, יושב העיור. ועל־ידו, בשכיבה למחצה – החיגר. אליהם באים ונוספים עניים מן הפליש. בקצה הספסל, לצד הפתח אל בית־הכנסת הגדול, שבסמוך אליו שעוּנה חופה מקופלת על כלונסאותיה, – יושב השמש ובידיו הבדלות שלא הודלקו. הוא מנמנם, מתעורר לרגע, מתבונן מסביב נפחד, חוזר ונרדם. הכול מצפים למשהו מחדר הבית־דין – משם צריך לצאת משהו מכריע – דבר חשוב מאד לכולם. מחדר הבית־דין נשמעת תכופות המולה של אנשים רבים; לפעמים – קולות־קריאה בודדים: צער, זעם וכיוצא באלה. הדלת, כנראה, לחוצה מבפנים מרוב האנשים. לפני חדר הבית־דין עומדים אברכים, שפתחו, בלחצם על הדלת, סדק כלשהו, ובעדו הם מציצים פנימה, מאזינים למה שמתרחש בפנים.
בין חצר בית־הכנסת הגדול והפליש – אנשים עוברים ושבים בלא הרף.
(עניים באים אחד־אחד וזוגות־זוגות מחצר בית־הכנסת הגדול ונכנסים אל הפליש, נגשים אל הספסל. מדברים במנוד־ראש, במרירות)
המצליף
(רוטן)
אֵצֶל רַ' בֶּרֶכְיָה "יָמִים״ לוֹ הָיוּ…
עֶרֶב שַׁבָּת – דְּמֵי בֵּית־מֶרְחָץ,
וּמֵעַל לַגּוּף – גַּם מַלְבּוּשׁ, –
(בכעס)
אַךְ הוּא אָכַל לָשׂבַע – וּבָעַט.
אֵינוֹ מַנִּיחַ חֻפָּה לְהַעֲמִיד,
שֶלּוֹ הַכַּלָּה, אוֹמֵר הוּא!
הסבּל
מִישִיבַת־בַּטָּלָה בָּא כָּל זֶה,
מִלְּחִיצַת הַסַּפְסַל בַּקְּלוֹיז, –
אִלּוּ אַרְגָּז הוּא נָשָׂא…
חוטב־העצים
עֵצִים עֲגָלָה לוּ חָטַב…
העיור
(מהורהר)
יָפָה הִיא בְּוַדַּאי…
נוֹתֶנֶת מַשֶּהוּ וְאוֹמֶרֶת:
“אֱכוֹל” אוֹ “שְׁתֵה, וְלַבְּרִיאוּת” –
וְזֶה מָתוֹק כִּדְבַשׁ…
שואב־המים
הָיִייתִי מוֹצֵא אוֹתָם לְיַד הַנָּהָר.
אֲנִי מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִית,
אֲנִי מַשְׁקֶה אֶת הַסּוּסוֹן,
מַצְלִיף לִי בְּשׁוֹט צְלִיף וּצְלִיף, –
לֹא הֵם רוֹאִים, לֹא הֵם שׁוֹמְעִים…
השמש
(מתעורר, באנחה)
חָטֹא חָטָא…
החיגר
רַגְלַיִם לוֹ הָיוּ –
לָרָע מִהֵרוּ…
העיור
עֵינַיִם –
סַרְסוּרָיו שֶׁל יֵצֶר־הָרָע…
(שלוש גבאיות יצאו מעזרת־הנשים. הראשונה, קוּפּה של צדקה בידיה, ירדה ונצבה על המדרגה התחתונה. השניה, סידוּר עבה תחת בית־שחיה, באה אחריה צולעת, וניצבת ליד מעקה־המדרגות מימין, מדרגה אחת למעלה מן הקודמת. השלישית, שסגרה בינתים מאחריה את הדלת של עזרת הנשים, מתייצבת מדרגה אחת למעלה מן הקודמת, משׂמאל למסעד־המדרגות. כל השלוש נועצות עיניהן בפתחו של חדר הבית־דין).
הגבאית הראשונה
וְהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָה לֹא הֵגֵנָּה!
הגבאית השניה
אִם בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת…
הגבאית השלישית
וְלִוְיָתָן הֹעֲלָה בְּחַכָּה…
(נשארות עומדות רגע כמו קפואות; אחר־כך הולכות, אחת אחת ובמנוד־ראש, ויוצאות מתוך חצר בית־הכנסת הגדול, ומתערבות עם נשים אחרות)
פושט־יד
(בא, נושׂא תרמיל, מחצר בית־הכנסת הגדול, הולך ונִגש אל הספסל)
מִתְנַדֶּפֶת סְעֻדַּת־הָעֲנִיִּים!
(משליך את התרמיל אל מתחת לספסל. יושב בין השמש ובין העיור. בכליזמרים והבדחן, שבאו מחצר בית־הכנסת, נגשים אל השמש)
אחד הכליזמרים
(קובל)
לָקַחְתִּי בַּחֲנוּת בְּהַקָּפָה…
הבדחן
בְּמֶשֶךְ שָבוּעוֹת מֹחִי יִבַּשְתִּי,
לְהַמְצִיא נוֹטְרִיקוֹנִים – רָאשֵׁי תֵּבוֹת,
עִם חִדּוּשֵי־חֲרוּז וְהַמְצָאוֹת – –
כליזמר שני
אֲנִי הַמְצֵא הִמְצֵאתִי “ווֹלַאךְ”,
חָדָש תַּכְלִית חִדּוּשׁ, בִּשְבִיל “כִּסּוּי”
שֶל בַּת־הַזְּקוּנִים שֶׁל רַ' בֶּרֶכְיָה!…
וּ“מַארְשׁ” חָדָשׁ, חִדּוּשׁ גָּמוּר,
יַרְעִיש עוֹלָם בִּשְעַת חֻפָּה…
בָּא קְלוֹיְזְנִיק זֶה –
קולות ליד פתח חדר הבית־דין
(מפסיקים)
– הָרַב!
– הָרַב מְדַבֵּר!
– מִלָּה אֵין שׁוֹמְעִים…
השמש
(מבדר את החופה)
וְחֻפָּה, רְאוּ, כֻּלָּהּ הִיא חֲדָשָׁה,
אַטְלַס הִיא כֻּלָּהּ וּמְרֻקֶּמֶת,
קַשְׂקַשֵּׂי־זָהָב הִיא מְקֻשֶּׁטֶת, –
מֵאֵת הַכַּלּוֹת וְהַבָּנוֹת
(בעלי־בתים, כאלה שהם לומדים אחרי התפילה, באים ויורדים ממדרגות בית־המדרש, שׂקי הטלית־ותפילין מתחת לבית שׁחיָם)
בעל־הבית הראשון
יוֹשֵׁב הֶחָתָן בָּאַכְסַנְיָא…
בעל־הבית השני
(לאחר הצצה לחצר בית־הכנסת הגדול)
וּמִן הַכִּלָּה לֹא הֻתְּרוּ הַסּוּסִים…
בעל־הבית השלישי
אֲבָל, לְמַה שֶקְּלוֹיְזְנִיק מְסֻגָּל…
(מתייצבים באמצע הפליש)
בעל־הבית הראשון
(ברמיזה אל הפתח של חדר הבית־דין)
מַה נִשְׁמָע שָׁם?
קול
(משיב)
מְדַבֵּר עוֹד הָרַב!
בעל־הבית הראשון
תַּלְמִידוֹ הַטּוֹב בְּיוֹתֵר!
בעל־הבית השני
הֶתֵּר־הוֹרָאָה נָתַן לוֹ…
בעל־הבית השלישי
חָתָן לְבִתּוֹ רָצָה לְקַחְתּוֹ…
בעל־הבית השני
לְאַחַר דְּרָשָׁה כָּזֹאת
פֶּה אֶל פֶּה הָיָה מָלֵא
בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל…
בעל־הבית השלישי
כָּאֵש לִהֲטוּ דְבָרָיו!
בעל־הבית הראשון
הַקּוֹל צִלְצֵל כְּפַעֲמוֹן…
השמש
הוֹלֵךְ אֲנִי אַחַר־כָּךְ לְקֶבֶר־אָבוֹת,
עוֹבֵר עַל־יַד הַקֶּבֶר שֶל אָבִיו,
וַאֲנִי דוֹפֵק לוֹ עַל מַצֵּבַת הָעֵץ:
קַלְמָן, אוֹמֵר אֲנִי לוֹ, לֹא זָכִיתָ!
לֹא הָיָה חָזוּי לְךָ נַחַת־רוּחַ זוֹ…
הבדחן
מִתְהַפֵּךְ עַכְשָו בַּקֶּבֶר –
(יוצאים אל הכילה)
השמש
מַעֲשֶׂה שָׂטָן, מַעֲשֶׂה שָׂטָן…
קולות על־יד הפתח
– הַמְחֻתָּן מְדַבֵּר!
– מַתִּיז אֶת הָרֵי"שׁ…
– דּוֹפֵק בְּאֶגְרוֹף עַל הַשֻּלְחָן –
“חֲצִי נְדָן קְנָס”, “הוֹצָאוֹת”.
בחורים
(נושׂאים תיקי־תפילין, יורדים מבית־המדרש, מסתודדים)
– הוּא מָכַר עַצְמוֹ לַשָּחוֹר…
– שָחוֹר־עַל־גַּב־לָבָן חוֹזֶה כָּתַב…
– וְגַם חָתַם…
– בְּדָם מֵאֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה…
– רָעוֹשׁ הָיָה רוֹעֵשׁ הָרַעַשׁ
כָּל לֵיל וָלֵיל, בַּחֲצִי הַלַיִל…
אָמְרוּ רוּחוֹת כָּאֵלֶּה מְנַשְבִים;
לְהָקוֹת־לְהָקוֹת שֶׁל צִפָּרִים
מִתְעוֹפְפוֹת! –
נָשׂוֹא נָשְׂאוּ אוֹתָה רוּחוֹת
כָּל לֵיל וָלֵיל אֵלָיו, אֶל הַקְּלוֹיז,
מִתּוֹךְ הַמִּטָּה, בַּעֲרוּמֶיהָ!
קולות ליד הפתח של חדר הבית־דין
– בֶּרֶכְיָה מְדַבֵּר…
– מְפַרְפֵּר אֶצְלוֹ הזָּקָן הַלָּבָן…
– רוֹעֶדֶת הַיָּד הַשְּׁלוּחָה,
מַשְּׁהוּ אוֹמֵר הוּא, מַשֶּׁהוּ נִשְׁבָּע הוּא..
(בא ונכנס מחצר בית־הכנסת הגדול המשוגע, בגדיו קרועים ובלואים, בידו הוא מחזיק סיר)
פושט־היד
(קופץ ממקומו)
קִבַּלְתָּ?
המשוגע
(הופך את הסיר הריקן, הולך הלאה. אל בחור שהוא פוגש בדרכו)
הָרְחוֹב שָׁחוֹר…
אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֶּרֶכְיָה–מִתְעַלֶּפֶת…
(אל הבחורים המקיפים אותו)
הַכַּלָּה פוֹכֶרֶת אֶת יָדֶיהָ הַצְּחוֹרוֹת,
תּוֹלָשֶׁת אֶת שַׂעֲרוֹת רֹאשָׁה הַשְׁחוֹרוֹת,
מְכַלָּה בְּבֶכִי אֵת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת,
רוֹחֶצֶת אֶת רַגְלֵי אִמָּהּ בְּדִמְעוֹתֶיהָ,
רוֹצָה לְכָאן – נִמְשֶׁכֶת בְּחָזְקָה לְכָאן–
וְאֵין יוֹדֵעַ, לָמָה – –
קולות ליד הפתח של חדר הבית־דין
– הוּא עַצְמוֹ!
– הוּא הִתְרוֹמֵם וּמְדַבֵּר…
– צָמַח, גָּדַל!
– כְּמוֹ אִילָן צָעִיר בַּיַעַר!
– שׁוֹלֵחַ אֶת יָדוֹ כְּמוֹ שְׂרָרָה!
– שִׁמְעוּ הַקּוֹל, כְּקוֹל מַלְכוּת…
(הפסקה, האברכים נדחקים ביתר תוקף אל הפתח, הדלת נפתחת יותר, מתהווה סדק רחב)
(הפסקה)
(מחדר הבית־דין מתחילים יוצאים אחד־אחד אברכים, אחוזי פליאה, תמהון ופחד)
היוצאים
– “שִׁירָתוֹ שֶׁלּוֹ”…
– “הַתּוֹךְ שֶׁל נִשְׁמָתוֹ הִיא”…
– “הַשְׁכִי–נָה שֶׁלּוֹ”…
קול בפליש
לָמָה נוֹתְנְים לוֹ לְדַבֵּר?!
היוצאים
(פחודים יותר)
– רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁלּוֹ, אוֹמֵר הוּא.
– קְדוֹשָׁה, אוֹמֵר הוּא, הִיא הָאַהֲבָה…
– הָאַהֲבָה, אוֹמֵר הוּא, הִיא הַסְּנֶה…
– הָאַהֲבָה אֶת הָעוֹלָם בָּרָאָה!
קול בפליש
סִתְמוּ אֶת פִּיו!
אחד מן היוצאים
“אֱלֹהִים הוּא הָאַהֲבָה” –
שני מן היוצאים
(רץ לעבר הפתח של בית־הכנסת הגדול)
הֵיכָן הַשּׁוֹפָר?
שלישי מן היוצאים
לְהַחְרִים, לְנַדּוֹת…
(מטלטלים את הדלת, הדלת אינה נכנעת)
קול מחדר הבית־דין
עִקְרוּ אֶת לְשׁוֹנוֹ מִפִּיו!
קולות לפני הפתח של חדר הבית־דין
– רָצִים אֵלָיו בְּאֶגְרוֹפִים.
– עוֹצֵר אוֹתָם בְּמַבָּטוֹ,
כְּמֶלֶךְ אֶת הָעֲבָדִים!
– מְדַבֵּר וּמְיַסֵּר כְּמוֹ בְּשׁוֹטִים.
– הֵם שָׁחִים מִתַּחַת לִדְבָרָיו,
כְּשִׁבֳּלִים בְּהַכּוֹת בָּהֶן הַבָּרָד…
– הוּא יוֹצֵא…
(מַעבר שנתפנה מעצמו; יוצא החוטא, מאחוריו – האחרים)
החוטא
(בצאתו)
בִּי הִשְׁתַּלְהֵב שׁוֹשָׁן אָדֹם,
הַאִם תִּרְצוּ, קוֹצִים, יַסְּרֵנִי?
הָעַכְבָּרִים מִתּוֹךְ חוֹרֵי־הָאֹפֶל,
הַאִם תִּרְצוּ לִשְׁפּוֹט אֶת הַזָּמִיר
עַל שִׁיר־הַשַּׁחַר שֶׁלּוֹ,
עַל שִׁיר־הַאָבִיב שֶׁלּוֹ,
עַל שִׁיר־הָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ
הָרָם וְהַנִּשְׂגָּב?!
עָבֵי־עָנָן שְׁחוֹרִים וַאֲפֵלִים,
הֲתִרְעֲדוּ מִפְּנֵי קַרְנֵי הַבֹּקֶר?
(מרגיש בכליזמרים)
אַי, הַכְּלֵיזְמָרִים, נַגְּנוּ לִי זֶמֶר;
כִּנּוֹר, נַגֵּן! נְסוֹךְ אֶת נֹעַם
הַכְּמִיהָה הַמַּלְכוּתִית
כְּשֶׁמֶן רֵיחָנִי…
וְאַתָּה, חָלִיל, –
שִׂמְחַת הַמֶּלֶך הָרוֹטֶטֶת,
אַהֲבָתוֹ הַמְּלַבְלֶבֶת שִׁירָה!
הוֹדַע, בַּטְנוּן, לְכָל הָעוֹלָם אֶת רְצוֹנוֹ!
בַּשְׂרִי אֶת הַבְּשׂוֹרָה, הַחֲצוֹצְרָה –
אֶל מַלְכָּתוֹ הוֹלֵךְ הַמֶּלֶךְ!
(הכליזמרים נשמעים שלא־ברצונם ומנגנים)
“מַארְשׁ” נַגֵּנוּ!
מְצִלתַּיִם, צֶלְצְלִים וְתֹף־הַדּוּד!
יִרְעֲדוּ בָּתִּים סָבִיב,
וּמִשִּׂמְחָה – גָּבְהֵי־שְׁחָקִים,
וְיִשְׁפְּכוּ אֶת כּוֹכְבֵיהֶם
עַל רֹאשׁ הֶחָתָן, כְּמוֹ כִּשׁוּת!
אֶל מַלְכָּתוֹ הוֹלֵךְ הַמֶּלֶךְ.
בתו של ברכיה
(פרצה אל תוך הקהל שבפליש)
לֹא מַלְכִּי, לֹא מַלְכָּתְךָ!
רִחַמְתִּיךָ רַק רַחֵם!
יָתוֹם עַל דֶּלֶת הִתְדַּפַּקְתָּ,
לְבַב־אָחוֹת פָּתַחְתִּי לְךָ.
(נותנת ידיה על לבה)
וְהַנָּחָשׁ בַּחֵיק נוֹשֵךְ!
(בהתרפקה על הרב)
רַבִּי, אֲנִי נְקִיָה מֵחֵטא!
(אל המחותן)
טְהוֹרָה כְּזָהָב בִּתּוֹ שֶׁל בֶּרֶכְיָה!
אַל תַּעֲשֶׂה, מְחֻתָּן, רָעָה,
וְאַל תְּכַסֶּה, – יִכָּמְרוּ רַחֲמֶיךָ, –
רֹאשׁוֹ הַלָּבָן שֶל אַבַּא כְּלִמָּה,
אַל תָּמִית לִי אִמִּי הַזְּקֵנָה…
(בפנותה אל כולם)
אֵינֶנִּי אֲשֵׁמָה.
החוטא
אָשֵׁם אָנֹכִי!
הרב
שִׁמְעוּ! הַשְׁמַעְתֶּם?
הוּא מַכְחִישׁ אֶת דִּבּוּרָיו!
(מכריז)
בִּתּוֹ שֶל בֶּרֶכְיָה טְהוֹרָה הִיא,
כְּמוֹ מַרְאָה מַבְרִיקָה לְטֹהַר,
כְּבַת יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה – – –
ברכיה
(בהגביהו את בתו)
יְהוּדִים, רְאוּ!
הֲיֵשׁ מִרְמָה בְּעֵינַיִם אלֶה?
הֲיוּכְלוּ מבָּטִים כָּאֵלֶה לְשַׁקֵר:
הרב
(אל המחותן)
צַוֵּה לְהַתִּיר אֶת הַסּוּסִים מִן הַכִּילָה!
צַוֵּה מִנְחָה לְהִתְפַּלִֵל – לֶחָתָן…
חֲשְָד שְֶל חֵטְא חָשַׁד בְּבַת־יִשְׂרָאֵל,
יַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה!
(אל ברכיה)
הוֹבֵל אֶת הַכַּלָּה לַ“הוֹשָבָה”!
תְּהִי לָהּ כַּפָּרַת־עָווֹן
זֹאת הַחֶרְפָּה, זֹאת הַבּוּשָׁה,
יִזְכּוֹר לָהּ זֹאת הָאֱלֹהִים
בְּשָׁעָה שֶׁל סַכָּנָה…
ברכיה
(בהוליכו את הבת החוצה)
עֲנִיּים – אֶל הַסְּעֻדָּה!
אֶל הַשִּׂמְחָה – כָּל מִי שֶׁהוּא יְדִיד!
לְכוּ אֶל הֶחָתָן – הָאַבְרֵכִים…
(רובם יוצאים)
הרב
(קורא אחריהם)
אֲנִי אֶהְיֶה מְסַדֵּר הַקִּדּוּשִׁין!
(אל החוטא)
וְאַתָּה… הִשְׁבַּתָּ לִיהוּדִי אֶת הַשִּׂמְחָה,
לְשׁוֹן־הָרָע אָמַרְתָּ…
יוֹתֵר מִדַּי הִרְחַקְתָּ, יוֹתֵר מִדַּי,
חֲזוֹר בְּךָ!
החוטא
רַבִּי, מִי שֶחוֹזֵר
לְעוֹלָם אֵינוֹ מַגִּיעַ אֶל הַקֶּבֶר.
הרב
תֵּן יָדְךָ אֶל הַטַּבַּעַת…
(מישהו מרים את השלשלת, מגיש אותה)
החוטא
לֹא, לֹא, זֹאת לֹא!
רַק זֹאת לֹא,
תְּנוּ לִי לָלֶכֶת…
הרב
עַד לְמָחָר!
לְטוֹבָתְךָ תֵּן אֶת הָיָד…
החוטא
טוֹבָה אֵינָהּ צְפוּיָה לִי עוֹד…
הרב
רַחֲמֵי הַשֵּׁם גְּדוֹלִים
וּזְכוּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה
תַּעֲמוֹד לְךָ!
יוֹם שֶׁל חֶרְפָּה וָקֶלֶס
יִשְׁבּוֹר אֶת גַּאֲוָתְךָ!
יָרוֹד יֵרֵד הַלַּיְלָה,
הַלַּיְלָה הַדּוֹמֵם…
וּבְשָׁכְבְּךָ בּוֹדֵד, שָׁכוּחַ,
בְּדִמְמַת הַלֵּיל עָטוּף,
תָּבוֹא חֶשְׁבּוֹן עִם עַצְמְךָ,
תַּעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ…
החוטא
כְּבָר עָשִׂיתִי,
וּשְׁאֵרִית לִי לֹא נִשְׁאָרָה!
הרב
נִשְׁאָרָה:
הַנִּיצוֹץ הַקָּדוֹשׁ
מִן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָה
מִתַּחַת לָאֵפֶר הַחוֹטֵא!
רַחֲמֵי הַשֵּם גְּדוֹלִים,
בַּלַּיְלָה הָרוֹגֵעַ הוּא יִשְׁלַח לְךָ
שְׁנַיִם מַלְאָכִים צְחוֹרִים –
שֶל תְּשׁוּבָה, חֲרָטָה וּמְסִירוּת אֵלָיו…
(אל חצר בית־הכנסת הגדול מתקרבת נגינת החופה)
קולות של קוצר־רוח בפליש
– תֵּן, כֶּלֶב, אֶת הַיָּד לַטַּבַּעַת…
הַכַּלָּה כְּבָר הוֹלֶכֶת אֶל הַחֻפָּה…
– אָנוּ מְבַקְּעִים אֶת הַקֵּן
שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת חַטָּאוֹת…
החוטא
(נאבק)
תְּנוּ לִי, תְּנוּ לִי לָלֶכֶת מִכֶּם…
הַעֲרֵב הֶעֱרִיב יוֹמִי…
הַלַּיְלָה קוֹרֵא לִי…
שִׁמְעוּ הַכִּנּוֹר, אוֹתִי הוּא מְבַכֶּה,
אוֹתִי, אוֹתִי מַסְפִּיד הֶחָלִיל..
(נאבק ביתר חוזק)
לֹא – לֹא –
המשוגע
(דוחף את הקהל הצדה)
תְּנוּ לָגֶשֶׁת
(נוטל את השלשלת)
אֶחָא, לִי תֵּן אֶת הַיָּד!
(החוטא מופתע – עושׂה כן)
(המסך)
מערכה שניה
(אחרי מעריב. בחצר בית־הכנסת הגדול דולק פנס אחד ויחיד. בזוהר האדמדם הרופף מבחינים בצלליהם של נשים וגברים)
שלוש הגבאיות
(באות ויורדות מעזרת־הנשים, מחפשׂות בעינים את החוטא, מרגישות בו; אף־על־פי־כן הן נשארות עומדות על עמדן, בראותן את בעל־הבית הראשון והשני, היורדים מעל מדרגות בית־המדרש)
המשוגע
(מוציא מן הכוך את מצעו ומציע לעצמו על הספסל הסמוך אל הקיר)
החוטא
(קרוב אל קדמת־הבימה, למלוא כל ארכה של השלשלת, רועד)
בעל־הבית הראשון
(ברצותו לגשת אל החוטא)
פּוֹשֵׁעַ יִשְׂרָאֵל!
בעל־הבית השני
(מושכו משם)
אֵין שׁוֹמְעִים נְגִינָה;
וַדַּאי יוֹשְׁבִים כְּבָר בַּסְּעֻדָּה.
(שניהם יוצאים)
שלוש הגבאיות
(יוצאות גם הן, בזו אחר זו, ורוקקות בעברן על־יד החוטא)
המשוגע
(מסתובב ופניו אל החוטא)
אַתָּה רוֹעֵד?
החוטא
מְחַלְחֶלֶת קָרָה בָּאֲבָרִים.
הַשְׂעָרוֹת מִסְתַּמְּרוֹת כִּנְחָשִׁים.
וְהַשָׁרָשִׁים דּוֹקְרִים, דּוֹקְרִים –
(מנגב את הפנים והמצח)
נִשְמָתִי מְטַפְטֶפֶת וְהוֹלֶכֶת
וְכָלָה טִפִּין־טִפִּין –
(בחצר בית־הכנסת הגדול מתרבים הצללים, מתקרבים זה לזה, מסתודדים, נפרדים. קרבים אל הפליש, מתייצבים; חוזרים והולכים. ניכר, שהם ממתינים לעוד משהו או מישהו, בשביל להוציא משהו אל הפועל)
החוטא
(מושך בשארית כוחו את השלשלת, להתרחק ככל האפשר מן הצללים, אל המשוגע)
אוֹתְךָ אֵין הֵם מַפְחִידִים?
המשוגע
(שֶׁרָצה לשכב, מתיישב; לאחר הפסקה קטנה, בשויון־נפש)
רוֹדְפִִים אַחֲרַי; אֲנִי מְשֻׁנֶּה…
מתְקָרֵב מִישֶׁהוּ, תּוֹלֵשׁ לִי דָשׁ
מִן הַמַּלְבּוּשׁ, אוֹ מִן הֶחָלוּק,
נִזְקָם שֶׁלָּהֶם; נוֹתְנִים אַחֵר –
הוֹ, הֵם מִתְיָרְאִים מִפְּנֵי “עֵרוֹם”…
החוטא
וּכְשֶׁהֵם מַכִּים?
נוֹגְעִים בַּגּוּף בְּיָדַיִם מְלֻכְלָכוֹת,
נָשִׁים זְקֵנוֹת עִם צִפָּרְנֵי זֻהֲמָה! –
אוֹ הַמַּבָּטִים, כַּמַקְדְּחִים,
קוֹדְחִים לְךָ עָמֹק בַּלֵּב…
המשוגע
אֲנִי נֶעֱמָד; וְהֵם בּוֹרְחִים…
שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מַפחִיד…
החוטא
שׁוּם דָבָר לֹא?…
המשוגע
לֹא גוּפִי הוּא, לֹא נִשְׁמָתִי…
אֲנִי זֶה מִזְמָּן כְּבָר לֹא אֲנִי…
החוטא
אַתָּה – לֹא אָתָה?
המשוגע
פַּעַם אַחַת לַשָּׁמַיִם נִתְגַּעְגַּעְתִּי…
וַהֲרֵינִי עוֹבֵר לְיַד הַנָּהָר,
בַּמָּקוֹם שֶׁאַתָּה לְטַיֵל שָׁם הִלַּכְתָּ…
וְהוּא מְנַעֲנֵעַ רָקִיעַ בְּחֵיקוֹ
עִם כּוֹכָבִים צוֹחֲקָנִיִים…
בּוּךְ, לַנָּהָר;
דַּיָגָיו שֶׁל בֶּרֶכְיָה – אַחֲרָי!
חַה־חַה־חָה! – הֵם מְחַפְּשִׂים בַּיְרוֹקָה,
וַאֲנִי מִתְנַעֲנֵעַ בָּרָקִיעַ, מִתְנַעֲנֵעַ וְצוֹחֵק,
רוֹאֶה אֵיךְ הֵמָּה סוֹחֲבִים פֶּגֶר זָר,
חַה־חַה־חָה!
(הצללים והמסגר, שלו המתינו, באים אל תוך הפליש)
בעלי־בתים
שַׁיֵּף, אֻמָּן, שַׁיֵּף!
שַׁבֵּר אֶת הַשַׁלְשֶׁלֶת!
(כשהמסגר מתחיל לעשׂות כן, אל החוטא)
הַיָּד תַּעֲזוֹר לַיָּד!
וְאַתָּה תְּשַׁחְרֵר אוֹתָנוּ
מֵרַ' בֶּרֶכְיָה, מִן הַשּׁוֹדֵד,
וּמִן הָרַב, שֶׁהוּא תּוֹמֵךְ בּוֹ
בְּעַד רְחַ"שׁ וּדְמֵי־יוֹם־טוֹב.
הוּא לָקַח מֵאִתָּנוּ הַכֹּל –
אחד
הוֹצִיא מִיָּדִי אֶת הַטַּחֲנָה…
השני
וּמִיָּדִי – אֶת הַחֲכִירָה…
השלישי
מִמֶּנִּי לָקַח אֶת הַנָּהָר…
הרביעי
מִמֶּנִּי – אֶת בֵּית־הַמְּזִיגָה שֶׁל שַׁבָּת…
עִם הַבָּנִים, עִם הַחֲתָנִים
הוּא בּוֹלֵעַ אֶת הָעוֹלָם.
(נחפזים לדבר זה אחר זה)
– וְאֶת כְּבוֹדָה שֶׁל הַתּוֹרָה!
– הַ“הוֹצָאָה” וְהַ“הַכנָסָה”!
– חֲתַן־תּוֹרָה וַחֲתַן־בְּרֵאשִׁית!
– וְהָעֲלִיּוֹת, וְהַ“מְּקוֹמוֹת”
שֶׁבִּשְׁנֵי כָּתְלֵי־הַמִּזְרָח – –
קולות נשים
– וּבְעֶזְרַת־הַנָּשִׁים – הָאֶשְׁנַבִּים…
– כָּל וִילוֹן וְכָל סְבָכָה,
– כָּל מָקוֹם שֶׁשׁוֹמְעִים מִלָּה
מִבֵּית־הַכְּנֶסֶת, מִבַּעַל־הַתְּפִלָּה!
– בִּשְבִיל הָאִשָּׁה, בִּשְׁבִיל הַבָּנוֹת,
בִּשְׁבִיל הַכַּלּוֹת שֶׁהוּבְאוּ מֵרָחוֹק!
סַמוּט, אַטְלָס, בִּגְדֵי־מֶשִׁי,
עִם קִפּוּלִים – זָהָב וָכֶסֶף.
מִטְפְּחוֹת־חָזֶה, מִטְפְּחוֹת־מֵצַח,
וּמְשֻׁבָּצוֹת בְּאַבְנֵי־חֵן – –
וּמְבַיְּשׁוֹת אֶת דַּלוּתֵנוּ,
וּמַשְׁחִירוֹת אֶת יּחוּסֵנוּ,
בַּעֲלֵי־הַגַּאֲוָה הַלָּלוּ,
שֶעָלוּ מִשֵּׁפֶל מַדְרֵגָה…
בעלי־הבתים
– הוּא מִשְׂתָּרֵעַ בְּתוֹךְ הָעֲיָרָה
וּמִתְפַּשֵּט, וּמִשְׁתַּפֵּךְ,
כְּמוֹ הַבָּצֵק שֶׁבְּתוֹךְ הָעֲרֵבָה – –
– וַאֲנַחְנוּ מִצְטַמְּקִים רַק,
מִתְכַּוְּצִים רַק, נִדְחָקִים,
וְהָרַב הַזָּקֵן – תּוֹמֵך בּוֹ…
“הַדִּין הוּא כָּךְ! הַדִּין הוּא כָּךְ!”
– נַעֲשֶׂה אוֹתְךָ לְרָב:
עַל הַכִּסֵּא הַגָּדוֹל נוֹשִׁיבְךָ,
וְאִצְטָלָה יָפָה נִתֵּן לָךְ,
וּשְׁטְרַימִיל יָקָר – בְּמַתָּנָה,
עִם שַׂעֲרוֹת־כֶּסֶף אַרֻכּוֹת…
וּקְלוֹיז חָדָשׁ לְךָ נִבְנֶה,
סִפְרֵי־תוֹרָה חֲדָשִׁים נִכְתֹּב
עַל עוֹר־הַצְּבִי הַטּוֹב בְּיוֹתֵר…
נשים
וְאָנוּ כֻלָנוּ, וּבְנוֹתֵינוּ,
וְכַלּוֹתֵינוּ – אָנוּ נִתְפּוֹרָה
מְעִילֵי־תוֹרָה אֲדֻמִים מִסַּמוּט
וְנִרְקְמֵם זָהָב וָכֶסֶף…
בעלי־הבתים
וּנְקַשְּׁטֵם טַסִּים שֶׁל כֶּסֶף;
וּכְתָרִים, הוּפְזוּ תִפְאֶרֶת…
וְהַפַּעֲמוֹנִים צַלְצֵל יְצַלְצֵלוּ,
וְאַתָּה כִּבּוּדִים תְּחַלֵק…
שְׁכַח רַק אֶת בִּתּוֹ שֶׁל בֶּרֶכְיָה…
הנשים
וּלְךָ לְכַלָּה נִתֵנָה
אֶת הַיָּפָה, הָעֲשִׁירָה בְּיוֹתֵר.
רוֹצֶה אַתָּה – מִיָּד וָתֵכֶף
חֻפָּה לְהַעֲמִיד?
מִן הַחֲתֻנָּה אֵת הַכְּלֵיזְמָרִים
בְּשַׂעֲרוֹת רָאשֵׁיהֶם נִסְחוֹבָה,
וְאֶת הָרַב – בַּזָּקָן נִמְשׁוֹך – –
(משתתקים פתאום, נסוגים כולם, חוץ מן המסגר, המוסיף ומשייף, כלפי הכתלים, מפחד מפני אלה הבאים זה עתה)
בעלי־מלאכה
נַסֵּר, נַסֵּר,
עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ נַסֵּר,
תַּעֲזוֹר הַיָּד לַיָּד,
אֶת עֻלֵּנוּ אַתָּה תִּשְׁבּוֹר,
אַתָּה תְבַטֵּל אֶת הַחֲכִירָה…
בָּשָׂר וְלֹא עֲצָמוֹת נֹאכֵלָה, –
הַתֵּר תַּתִּיר לָנוּ שְׁחִיטַת־חוּץ, –
וּשְׁמָרִים – חָפְשׁיִּים לַכֹּל,
וּבָתֵי־מְזִיגָה שֶׁל שַׁבַּת!
וְהֶפְקֵר הַנָּהָר עִם הַדָּגִים!
וַאֲנַחְנוּ פּוֹרְצִים הָאֲסָמִים,
הַמְּלֵאִים חִטִּים, הַמְּלֵאִים שִׁיפוֹן!
אַתָּה תַּתִּיר, אַתָּה תְּצַוֶּה,
וְלֶחֶם נֹאכַל כְּדֵי שָׂבְעָה…
(נסוגים מפני הבאים מחדש)
חובשי בית־המדרש
שַׁיֵּף, אֻמָּן, שַׁיֵּף!
עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ שַׁיֵּף!
הַיָּד לַיָּד עוֹזֶרֶת:
מִן הַשַׁלְשֶׁלֶת אִם נְשַׁחְרְרֶנּוּ
הֵן יְגַלֶּה הוּא וְיִמְסוֹר
אֵת הַצֵּרוּפִים וְאֵת הַהַשְׁבָּעוֹת,
יִישַׁחְרֵר לָנוּ אֶת הַלְּבָבוֹת
מִן הַכְּמִיהָה הַנּוֹגֶסֶת, הַכּוֹסֶסֶת,
מִן הֶעֳנִי הַמְּדַכְדֵּךְ – –
מִן הַפַּחַד, שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם,
וּמוֹצֵץ אֶת הַדָּם מן הַגּוּף,
וְאֶת הַלֶּשֶׁד – מִן הָעֲצָמוֹת
וְשׂוֹרֵף לָנוּ אֶת הַמֹּחַ – –
לַיְלָה־לֵיל בַּקְּלוֹיז הַקַּר
רַק צְלָלִים שְׁחוֹרִים נִסְפּוֹג,
רַק נִשְׁמַע יִלְלַת הָרוּחַ!
וּבַחוּץ, בַּמֶּרְחַבְיָה,
בַָּבָּתִים הַחרְשִׁים־אִלְמִים
שֶׁסֻּגְּרוּ בָּם חַלּוֹן וָדֶלֶת,
בַּמִּטּוֹת – יְשֵׁנוֹת נָשִׁים,
יְשֵׁנוֹת בָּנוֹת – בָּרְשָׁתוֹת
שֶׁל שֵׂעָר מְקֻרְזָל־אָרֹךְ,
אוֹ שֶׁל שֵׂעָר כַּלֶּהָבָה…
בַּחֲלוֹמוֹת הַלּוֹהֲטִים…
וּפוֹשְׁטוֹת רַגְלַיִם עֲרֻמּוֹת,
יָדַיִם עֲרֻמּוֹת, צַוָּארִים עֲרֻמִּים…
נְשִׁימָה כְּבֵדָה, שָׁדַיִם עֲגֻלִּים…
הוֹ שַׁחְרְרֵנוּ מִן הַכְּמִיהָה,
מִן הָאֵשׁ הַזֹּאת הַשְׁחוֹרָה!
יָבִיאוּ אוֹתָן רוּחוֹת, שֵׁדִים,
בַּכֻּתָּנוֹת – מִן הַמִּטּוֹת!
אָנוּ מוֹכְרִים אֶת נִשְׁמוֹתֵינוּ – –
קצבים
(באים במרוצה, דוחקים את הקודמים)
שַׁיֵּף, אֻמָּן, עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ שֶׁלָנוּ! –
וְנֵלֵךְ עִם הַתַּרְמִילִים;
הַשְּׁוָרִים לָהֶם נַטְרִיפָה –
החוטא
(מבקש רחמים)
לְכוּ… לְכוּ,
עֵינֵי־תוֹלָעִים מְלַחֲשׁוֹת מִתַּחַת לְמִצְחֵי־שְׁוָרִים,
(בגועל)
מַחֲנִיק אוֹתִי הֶבֶל גּוּפוֹתֵיכֶם,
נִשְׁמַת אַפְּכֶם מַחֲנֶקֶת…
(שנוּי הנעימה)
הַנִּיחוּנִי בַּשַּׁלְשֶׁלֶת –
עֲשׂוּ לָכֶם מַה שֶׁתִּרְצוּ!
בעלי־הבתים
מַה שֶׁנִּרְצֶה? יָפֶה אָמַרְתָּ!
אֶל הַחֲתֻנָּה – בַּחֲזָרָה!
אֶל הַסְּעֻדָּה, אֶל הַגְּדוֹלָה!
שָׁם נִזְלוֹלָה, שָׁם נִסְבָּאָה!
וּבְשִׁכְרוּתֵנוּ הַכֹּל נִשְׁבּוֹרָה,
כֹּל שֶׁזְּכוּכִית וְאֶלְגָּבִישׁ הוּא,
כֹּל שֶׁכֶּסֶף הוּא וְזָהָב…
(יוצאים)
בעלי־המלאכה
בֹּאוּ, נִזְלוֹלָה, בֹּאוּ, נִסְבָּאָה!
וּבְשִׁכְרוּתֵנוּ נְשַׁלַּח בָּם
הַתַּרְנְגוֹל הָאָדֹם, הַתַּרְנְגוֹל הָאָדֹם!
יְפָרֵשׂ כְּנָפָיו הָאֲדֻמוֹת
עַל אֲסָמָיו הַמְלֵאִים שׁל בֶּרֶכְיָה,
עַל חֲנֻיּוֹת, עַל מִסְבָּאוֹת…
שֶׁיָּאִירוּ לוֹ! שֶׁיַאֲדִימוּ לוֹ
כָּל פָּנִים לְקִדּוּשׁ הַחֹדשׁ –
(יוצאים)
חובשי בית־מדרש
וְנִשְׁתֶּה וְגַם נִסְבָּאָה
וּלְרִקּוּד־הַכַּלָּה אַחַר־כָּךְ!
רִקּוּד־הַכַּלָּה! רִקּוּד־הַכַּלָּה!
– כַּלָּה, כַּלָּה, תְּנִי לִי יָדֵךְ,
בְּלֹא מִטְפַּחַת, אֵין בָּה צֹרֶךְ!
– תְּנִי אֶת הַיָּד, אֶת הַיָּד הַצְּחוֹרָה,
אֵינֵךְ רוֹצָה? אֶקַּח בְּכֹחַ!
– בֹּאִי לִרְקוֹד – בֹּאִי לִרְקוֹד!
– אֲחַבְּקֶנָּה, אֲלַחֲצֶנָּה,
אֶל הַלֵּב, הַלֵּב הַבּוֹעֵר!
– בְּיָדֶיהָ לִבְנוֹת־הַשַּׁיִשׁ
אֶחְטְפֶנָּה עַל כְּתֵפַי
וְאֶקְפּוֹץ עִמָּה הַחוּצָה
בְּעַד הַחַלּוֹן, אֶל תּוֹךְ הַלֵּיל!
(יוצאים)
הקצבים
כֵּן נִשְׁתֶּה וְכֵן נִסְבָּאָה,
וּבְשִׁכְרוּתֵנוּ הַשְׁחֵז נַשְׁחִיזָה,
הַשְׁחֵז נַשְׁחִיזָה סַכִּינִים רְחָבִים
לְבִטְנֵיהֶם שֶׁל הַשּׁוֹחֲטִים!
(יוצאים)
החוטא
(אל המסגר)
שַׁיֵּף, שַׁיֵּף, הַשְׁלֵם מְלַאכְתְּךָ!
המסגר
עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶל מִי?
(יוצא)
החוטא
(תופס את חולית־השלשלת שכבר נשתייפה, רוצה לנתק אותה, מנסה בידים ובשינים)
לוּ כֹּחַ מְעָט!
לֹא יָדַיִם, לֹא שִׁנַּיִם –
שׁוֹשָׁן הִתְלַבְלֵב לִי בִּלְבָבִי!
אֲנִי צִפּוֹר־שִׁיר הָיִיתִי,
שִׁיר־אָבִיב חָדָשׁ שׁוֹרַרְתִּי
וּמֶלֶךְ בִּגְלִימָה וָכֶתֶר –
(מאחר שהשלשלת אינה ניתקת)
מִי יַעֲזֹר, מִי יַעֲזוֹר? – –
(לעבר הספסל)
אַתָּה יָשֵן?
יָרֵא אֲנִי לִקְרוֹא בְּקוֹל רָם, –
שְֶמָא יִתְכַּנְסוּ הַצְּלָלִים –
(הפסקה. על כרכוב הפתח של בית־הכנסת הגדול מופיע חתול שחור)
מִי אָתָה?
אַתָּה בָּא מִשָׁם?
לָקַחַת נִשְׁמָתִי אַתָּה בָּא?
הִגִּיעַ הַזְּמָן?
מָכוֹר מְכַרְתִּיהָ?
הֲרֵי אֲנִי מָכַרְתִּי
גְּבוֹהָה, גֵּאָה וּמַלְכוּתִית!
וְעַכְשָׁו נִשְׁמָתִי מֻשְׁפֶּלֶת,
נִדְרֶסֶת וּטְבוּלָה בְּרֹק –
(בפחד גובר והולך)
אֵינִי יָכוֹל מִמְּךָ לִגְרוֹעַ עַיִן,
תְּכַשֵׁף כְּמוֹ נָחָשׁ אֶת נִשְׁמָתִי בִי,
כְּצִפּוֹר קְטַנָּה הִיא מְפַרְפֶּרֶת
וְקוֹפֵאת בְּתוֹכִי –
הַנַַּח לִי,
הֵן אֵינֶנִּי יָכוֹל, כָּבוּל,
לִבְרוֹחַ מִפָּנֶיךָ!
תִּהְיֶה מִי שֶׁתִּהְיֶה, רַחֵם!
אַתָּה שׂוֹרֵף לִי אֶת מֹחִי
בְּמַבָּטְךָ, אֶת נִשְׁמָתִי
אַתָּה מוֹצִיא לִי בָּעֵינַיִם – –
אֲנִי מְפַחֵד מִפָּנֶיך,
אֲנִי נוֹפֵל לְפָנֶיךָ בֶּעָפָר עַל פָּנַי,
בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם – – –
(עושה כן)
הרב
כָּךְ, כָּךְ – בֶּעָפָר לִפְנֵי הַשֵם!
לִפְנֵי שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ – בֶּעָפָר:
הוּא יִשְׁלַח יָדוֹ אֵלֶיךָ
וִירוֹמְמֶךָּ –
וַאֲנִי אֶזְכּוֹר אוֹתְךָ
וּבַ“חֲצוֹת” אַזְכִּיר אוֹתְךָ…
(הולך אל מדרגות בית־המדרש)
(המסך)
מערכה שלישית
שעת־חצות. באויר מרטטת התפילה: ברורה, אך של קהל קטן מאד, בבית־הכנסת הגדול; וכהמולה של קהל גדול יותר – מבית־המדרש. מזמן לזמן מתערבבים בַתפילה צלילים בודדים, קולניים וצורמניים, של נגינת־חתונה שובבה.
(המשוגע שוכב על יצועו; החוטא מבקש לקרוע את השלשלת במקום המשוּייף, בידים ובשינַים, נשאר שוכב בלא כוח)
החוטא
כָּל־כָּךְ בְּלֹא כֹּחַ,
וְאֶל הַכֹּחַ הַגָּבֹהַּ בְּיוֹתֵר
כָּל־כָּךְ דּוֹמֶה!
(המשוגע מתיישב בסקרנות)
רַעְיוֹנוֹת –
עוֹלָמוֹת אֲפֵלִים לְהַרְעִישׁ;
חֲלוֹמוֹת –
לִבְרוֹא בָּהֶם עוֹלָמוֹת חֲדָשִׁים,
שְׁטוּפִים זֹהַר־שֶׁמֶשׁ וְשִׁירָה,
פּוֹרְחִים פְּרִיחַת־נֶצַח!
וּמִן הַנַּעֲשָׂה פַּעַם אַחַת –
בַּשַּׁלְשֶׁלֶת!
מִתְדַּפְּקִים עַל הַלֵּב
נַחְשׁולִים־נַחְשׁוֹלִים שֶׁל תְּפִלָּה –
נְשָׁמוֹת וּלְבָבוֹת מִשְׁתַּפְּכִים,
לְהוֹשִׁיעַ אֵינֶנִּי יָכוֹל – –
וְאִם גַּם גְּלוּיִים לִי סוֹדוֹתָיו שֶׁל הַלֵּיל,
הַפְּחָדִים, הַפּוֹרְצִים מֵחֵיקוֹ,
מַרְגִּישׁ חֲמִימוּתוֹ שֶׁל הַדָּם
בְּטֶרֶם יִשְָׁפֵךְ,
וְנִשְׁקָפוֹת בְּעֵינַי הַלֶּהָבוֹת
בְּטֶרֶם תִּשָּׁלַחְנָה –
אֲנִי שׁוֹתֵק!
(היהודי שאיחר הולך אל בית־הכנסת הגדול ל“חצות”. בעברו לפני החוטא, הוא יורק)
החוטא
אַתָּה יוֹרֵק עַל אֱלֹהִים!
(היהודי נפחד, יוצא)
המשוגע
(בהתיישבו)
לֹא נֹוֹחַ בְּחֶבְרַת אֱלֹהִים:
לַהֲטֵי סַכִּינִים נוֹצְצִים בָּעֵינַיִם,
הָאֵבָרִים – קְפוּאִים, עֲטוּפִים עֲרָפֶל,
וּמִתְעַבֶּה וְהוֹלֵךְ הֶעָנָן, –
(בצאתו מן הפליש)
אֲנִי הוֹלֵךְ לִסְפּוֹר אֶת כּוֹכָבָי,
הַרֵינִי מוֹסֵר לְךָ אֶת מִשְׁכָּבִי.
(יוצא)
בתו של ברכיה
(באה במרוצה, ערומה למחצה)
אֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ…
מִתַּחַת לִנְשִׁימָתוֹ הַלּוֹהֶטֶת,
מִתַּחַת לְיָדָיו הַמַּשְׁשָׁנִיּוֹת –
כִּמְעַט בְּכֻתֹּנֶת בִּלְבָד מִן הַמִּטָּה…
(לאחר שהחוטא אינו משיב, פחודה)
אַתָּה שׁוֹתֵק?
אָפֵל־זוֹעֵף מֶבָּטְךָ?
(שנוי הקול)
סְלַח!
רֶגַע אֶחָד הִתְכַּחַשְׁתִּי אֵלֶיךָ,
לְמַעַן רֹאשׁוֹ הַלָּבָן שֶׁל אַבָּא,
לְמַעַן לִבָּהּ הַחוֹלֶה שֶׁל אִמָּא,
וְנִפְחַדְתָּ מֵחֶרְפָּה וָלָעַג!
החוטא
(עדיין קפוא)
לְכִי לָךְ!
בתו של ברכיה
אֲנִי אֲשַׁחְרֵר אוֹתְךָ, –
וּמְשֻׁחְרָרִים – – –
(מאחר שהחוטא דוחה אותה מעליו)
אַתָּה דוֹחֶה אוֹתִי?
(הפסקה, מתחננת ברכּות יתרה)
הֵן שִׁירָתְךָ אֲנִי הָיִיתִי!
הֵן פִּרְחֲךָ הַיָּחִיד אֲנִי הָיִיתִי!
קְדֻשָּׁתְךָ –
החוטא
חֲלוּלָה אָתְּ!
יָד זָרָה
נִכְרְכָה מִסָבִיב לְצַוָּארֵךְ הֶעָרֹם!
בְּעֵינַיִךְ, עֵינֵי הַתְּכֵלֶת,
הִשְׁתַּקְּפָה דְּמוּת אָדָם זָר!
קְדוֹשׁוֹת לִי הָיוּ שִׂפְתוֹתַיִךְ,
אֶל בֵּית־הַמִקְדָּשׁ דַּלְתוֹתַיִם נְעוּלוֹת.
וְאַת פָּתַחַת אוֹתָן
לִפְנֵי נְשִׁימָתוֹ הַלּוֹהֵטָה שֶׁל זָר…
וְסָפוֹג סָפַגְתְּ מִבַּעַדָן
אֶת צִלּוֹ שֶׁל הָאָדָם הַזָּר!
וְהוּא צוֹמֵחַ בָּךְ!
וְהוּא גָדֵל!…
(כובש פניו בידיו)
אֵל זָר בְּמִקְדָּשִׁי,
בְּקָדְשֵׁי־הַקֳדָשִׁים – אֱלִיל…
(בגלותו את פניו)
חֲלוּלָה אָתְּ…
בתו של ברכיה
(יורדת וכורעת לפניו על הברכים)
סְלַח…
החוטא
שִׁתְקִי!
כְּקוֹצִים דּוֹקְרָנִיִּים דּוֹקֵר בִּי כָּל צְלִיל!
דְּמוּת־דְּיוֹקְנֵךְ הַקְּדוֹשָׁה מִלְּפָנִים,
מְצֹרֶפֶת כּוֹכְבֵי־אוֹר בְּהִירִים,
זוֹרַחַת בְּתוֹכִי –
וּמִמַּבָּטֵךְ הַמְּחֻלָּל
כָּבִים בָּזֶה אַחַר זֶה הַכּוכָבִים…
לֵכִי!
בתו של ברכיה
לְאָן?
הִתְחַמַּקְתִּי מִמִּטַּת בַּעֲלִי,
מִבֵּית אַבָּא וְאִמָּא בָּרָחְתִּי…
החוטא
אֶל הַנָּהָר, אֶל הַנָּהָר…
נַסִּי לְהִטָּהֵר,
נַסִּי לְהִטָּהֵר…
בתו של ברכיה
הֱיֵה שָׁלוֹם!
(יוצאת)
ברכיה, אשתו של ברכיה,
בנות, כלות וחתנים, אנשים
– הִיא כָּאן בְּאֵיזֶה מָקוֹם…
– רָאִיתִי אוֹתָה רָצָה –
(מאירים את הפליש)
– חַפְּשׂוּ אוֹתָהּ בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל –
– בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים,
– אֶל בֵּית־הַמִּדְרָשׁ עֲלוּ!
– בַּעֲלִיַּת־הַגַּג חַפֵּשׁוּ!
(האנשים רצים ומתפזרים לכל מקום ששולחים אותם. אנשים נושׂאי־פנסים מתרוצצים אילך ואילך בחצר בית־הכנסת הגדול)
(בפתח בית־הכנסת הגדול ועל מדרגות בית־המדרש נראים יהודים החוזרים מ“חצות”, נשים מופיעות על המדרגות של עזרת־הנשים)
אשתו של ברכיה
אֶת בִּתִּי הָשֵׁב לִי הַמֻּדַּחַת!
ברכיה
אֶת בִּתִּי, בָּבַת־עֵינִי הַיְחִידָה,
אֶת רִגְשִׁי הָאַחֲרוֹן שֶׁבַּלֵּב,
הָרַעְיוֹן הָאַחֲרוֹן שֶׁבַּמֹּחַ…
אחות
אֶת אֲחוֹתִי הָשֵׁב לִי הַמֻּדַּחַת…
ברכיה
הַכֹּל אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בְּמַתָּנָה,
וְרַק הָשֵׁב לִי אֶת בִּתִּי:
הַחֲנֻיּוֹת וְהַבָּתִים,
עִם הַתְּבוּאוֹת בַּעֲליּוֹת־הַגַּג,
עִם הָאֲדַרְכְּמוֹנִים בַּמַּרְתְּפִים…
אשתו של ברכיה, בנות וכלות
– הֵא לְךָ, הֵא לְךָ הַכֹּל!
– אֶת אֲחוֹתֵנוּ לָנוּ רַק הָשֵׁב!
– הֵא לְךָ תַּכְשִׁיטִים! הִנֵּה שָׁבִיס!
– הֵא לְךָ כָּל מַכְבֵּנוֹת־הָרֶטֶט,
– הֵא לְךָ הָעֲגִילִים, הָאַלְמֻגִּים – –
– הָעֲנָקִים, הַשַׁרְשְׁרוֹת וְהַפְּנִינִים…
(על מדרגות בית־המדרש מפַנים מעבר, נותנים לעבור לרב)
ברכיה
(מתרפק עליו)
רַבִּי,
בְּכֹחָהּ שֶׁל תּוֹרָתְךָ
שַׁחְרֵר אוֹתָה!
הוּא הִסְתִּיר אוֹתָהּ אֵי־כָאן;
בְּכִשּׁוּף הָפַךְ אוֹתָהּ
לְמַשֶׁהוּ,
אֵינִי יוֹדֵעַ לְמָה…
קולות
(מרחוק, על־פני חצר בית־הכנסת הגדול)
– מִישֶׁהוּ רָץ אֶל הַנָּהָר,
– דְּמוּת לְבָנָה,
– בְּכֻתֹּנֶת בִּלְבָד,
– דְּמוּת אִשָּׁה…
(הפסקה)
– מַהֲרוּ, סִירוֹת, חֲבָלִים,
– קָפְצָה לַנָּהָר הַדְּמוּת,
– צָפָה וְעוֹלָה, צָפָה וְעוֹלָה,
– טוֹבַעַת שׁוּב,
– צָף וְעוֹלֶה הָרֹאשׁ,
– צָפוֹת אַחֲרָיו הַשְּׂעָרוֹת הָאֲרֻכּוֹת…
(הקולות מתרחקים, כל הנמצאים בפליש יוצאים, חוץ מן החוטא)
– חֲתוֹר! חֲתוֹר!
– בְּכָל הַכֹּחַ הִתְקַדְּמוּ!…
– הִתְפַּשְּׁטוּ… הִתְפַּשֵׁטוּ –
המשוגע
(חוזר מחצר בית־הכנסת הגדול)
תִּתְנַַעְנֵעַ בָּרָקִיעַ,
תִּשְׁתַּעֲשַׁע בַּכּוֹכְבוֹנִים.
הֵן לְכָךְ אוֹתָה שָׁלָחְתָּ…
(מתיישב על הספסל)
עֲדַיִן אֱלֹהִים הוּא – וְשׁוֹתֵק!
הפרוצה
(באה במרוצה)
הָרוּחוֹת הֵם עוֹרְרוּנִי
וּמִמִּטָּתִי הוֹצִיאוּנִי
וּנְשָׂאוּנִי עַל כְּנָפַיִם
אֵלֶיךָ, הַחוֹטֵא…
הִתְעוֹרְרָה בְּתוֹכִי
לֶהָבָה אֵלֶיךָ, בְּלִבִּי עָמֹק,
כַּבֵּה בִּי, הַחוֹטֵא, הַלֶּהָבָה,
בִּי, בַּחוֹטֵאת, הַלֶּהָבָה…
החוטא
טְהוֹרָה אָתְּ!
מַחְשְׁבוֹתַיִךְ הַחַטָּאוֹת
מִתְפָּרְחוֹת מִתּוֹכֵךְ,
נַעֲשׂוֹת נְשָׁמוֹת לְדִבְרֵי־חֵטְא,
הֵן בּוֹרְחוֹת מִמֵּךְ,
כְּצֵל וַעֲרָפֶל מִפְּנֵי אוֹר,
מִפְּנֵי קֶרֶן־הַבֹּקֶר הָרִאשׁוֹנָה.
וְאַתְּ נִשְׁאֶרֶת טְהוֹרָה, תָּמִיד טְהוֹרָה!
הפרוצה
בּוֹא אֵלַי, בּוֹא אִתִּי,
אֲנַתֵּק אֶת שַׁלְשֶׁלֶת הַבַּרְזֶל,
יֵשׁ לִי כֹּחַ לְשַׁחְרֵר אוֹתְךָ.
(מנתקת את החוליה המשוּיֶפת של השלשלת; מושכת אותו אל עזרת־הנשים)
בּוֹא לְמַעְלָה, לְשָׁם לְמַעְלָה,
עַל הַתְּחִנּוֹת, עַל הַתְּפִלּוֹת,
עַל הַדַּפִּים אֲשֶׁר סָפְגוּ
אֶת הַדְּמָעוֹת שֻׁפְּכוּ לַשָּׁוְא, –
בּוֹא, לְהָעִיר דִּמְמַת־הַקֹּדֶשׁ
שֶׁל בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַשָּׁלֵו
בְּזַעֲקַת הַמֶּרֶד הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר,
בְּנַאֲקַת הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר –
(מושכת אותו בחזרה מעל המדרגות אל פתח בית־הכנסת הגדול)
לֹא, לֹא, לְכָאן –
תָּלוֹשׁ נִתְלוֹשׁ אֶת פָּרֻכְתּוֹ,
בְּיָדַיִם צְנוּעוֹת מְרֻקֶּמֶת!
מִן הָאָרוֹן נִסְחַב אֶת הַתּוֹרָה,
עַל הַיְרִיעוֹת. בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא
בִּזָּה אוֹתִי תַּכְלִית בִּזּוּי,
זִלְזֵל אוֹתִי, קִלֵּל אוֹתִי.
שָׁם זְרוֹעוֹתַי יַחַנְקוּ אוֹתְךָ,
וְשָׁדַי יְצַנְּנוּךָ.
החוטא
(מושך עצמו אל חצר בית־הכנסת)
לֹא, לֹא, לְשָׁם בּוֹאִי, לְשָׁם –
אֶת הַמִקְדָּשׁ הַהוּא לְחַלֵל!
שָׁם אֶל הַפֶּלֶג, בֵּין הַעֲרָבוֹת,
שָׁם אֶל הַחֹרֶשׁ שֶׁעַל הַגָּדָה,
שָׁם בַּמָּקוֹם שֶׁהַשְׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה,
רַבַּת־הַחֲנִינָה,
בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ נִעֲנַתְנִי,
מֵעַל פָּנַי נָשָׁמָה;
בְּמָקוֹם שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ הַקְּדוֹשׁות
מֵעַל לִשְׂפָתַי נָטָפוּ…
וְיָדֶיהָ הַקְּדוֹשׁוֹת־הַצְּחוֹרוֹת
אֶת שַׂעֲרוֹתַי לִטֵּפוּ – –
וְיָדֶיהָ הַקְּדוֹשׁוֹת רַבּוֹת־הַחֶסֶד
הִקְרִינוּ מִבַּעַד לְעֵינַי שֶׁלִּי
נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה אֶל תּוֹכִי,
לְשָׁם בּוֹאִי! אֶת קָדְשֵׁי־הַקֳּדָשִׁים לְחַלֵּל!
מֵעַל לְפֶלֶס־הַמַּיִם הַקָּמוּט קַלִּילוֹת
מַרְעִיד עוֹד צִלְצַל־הָעוּגָב שֶׁל הַשְׁכִינָה!
בֵּין עֲלֵי הָעֲרָבָה הַחֲדוּדִים
מְרַחֵף עוֹד רֵיחַ־נְשִׁימָתָהּ־שׁוֹשַׁנִּים
וּבָרֶשֶׁת שֶׁל אוֹר־הַלְּבָנָה
טָהֳרָתָהּ מְרַחֶפֶת עוֹד!
(נעמד)
חַה־חַה־חָה!
מוֹשְׁכִים אֶת הַשְּכִינָה מִתּוֹךְ הַמַּיִם,
יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ שְׁמוּטוֹת,
דְּבוּקָה אֶל הַגּוּף הַכֻּתֹּנֶת הַצְּחוֹרָה:
וְהַשְׂעָרוֹת מִסָּבִיב לַגּוּף,
וְהַעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, –
וְעִשְׂבֵי הַנָּהָר וִירוֹקָה
אֲחוּזִים וּדְבוּקִים בּוֹ בַּגּוּף,
וּמַיִם, וּמַיִם נוֹטְפִים, נוֹטְפִים…
לְשָׁם בּוֹאִי, בּוֹאִי! –
(מושך אותה הלאה)
המשוגע
אֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרֵיכֶם!
אֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרֵיכֶם!
(סוף)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.