(מחזה)
הנפשות:
יואל – כבן ארבעים וחמש או חמישים, בעל נפש משתוקקת תמיד; שותה־שכּוֹר, מנהל בעיר פולנית בינונית תזמורת, שבה מנגנים:
ששת בניו של יואל מכולם חיים הוא הדומה אליו ביותר.
אחים־תאומים:
1. שמאי
2. לוי
3. שמעון
אחים־תאומים:
4. מאיר
5. יונה
6. חיים – בן הזקונים
מירל – אִמם, אשתו של יואל, יותר משנזדקנה משנים נזדקנה מצרות. סימנים של יופי רב לפנים, וביותר בעינים.
בדחן – דמות שלאחר־יאוש ושׂונא־אדם.
לאה – בתו.
פֶּעשעֶ השחורה – באה מעיר גדולה יותר להתארח כאן; מלובשת כבת־כרך. חלפי חוץ – גאה, מרחיקה כל הקרב אליה. בפנימיותה – הולכת אחר הלך־הרוח. מישהי סהרורים. בת עשׂרים וכמה.
גרינצוויג – רווק זקן. עשיר, אבל לבושו חסר־טעם. שעון ושרשרת, טבעות עם יהלומים וכיוצא באלה.
דיין, שמש, חזן, משוררים, אורחים בחתונה, ביניהם עזריאל, מגיש, שכנה ואחרים.
המערכה הראשונה זמנה בקיץ, השניה – בחורף, והשלישית – בסוף הסתיו.
מערכה ראשונה
הבימה:
באחורי הבימה – בית של קומה אחת בנוי בסגנון ישן, עם גזוזטרה פתוחה, שעולים אליה במדרגות והיא מוליכה אל פרוזדור עם דלתות: ימינה – אל הדירה, שׂמאלה – אל המטבח. החצר שלפני הבית, התופסת את כל שאר הבימה, היתה לפנים גינה, עוד מצויים פה ושם גדמים של עצים, שנכרתו לשם הסקה, ונכּרים עוד סימנים של ערוגות־פרחים; בכמה מקומות עדיין נשתיירו סימני ירק־עשׂב. בדרך מקרה נשארו שלימים בצד אחד של החצר – אלוֹן קרח ומת, שענפיו שלוחים ויבשים. מן הצד האחר – כמה עצים עומדים יחדיו, נראה שהיו צעירים למדי בשביל עצי־הסקה. באמצע החצר – משאבה של באר.
משׂמאל מובדלים הבית והחצר בגדר של־מוטות מסמטה צדדית שקטה.
על הגזוזטרה – העשׂויה עץ לבן פשוט: שולחן, כסאות ודרגש. על הקיר: מימין – מַראָה ישנה שבורה; משׂמאל, בפינה, פרוֹטוֹמי של קוֹמפּוֹזיטור.
בחצר: בצל העצים הצעירים – כנה של תוים, למראשותיו של ספסל שבעשׂב. בעצים, וכן באלון העתיק – חטובות אותיותיהם הראשונות של שמות.
המסך עולה
לפני הצהרים, יום חם. מזמן לזמן עובר מישהו בסמטה. מבעד לחלון־המטבח הפתוח רואים את מירל, כשהיא עוסקת במה שעוסקת לפני האש על האח, מרתיחה חלב, שוטפת כלים וכיוצא באלה. הגברים חזרו, כנראה, בשעה מאוחרת ביותר מחתונה: חלונות הדירה עדיין תריסיהם מוגפים מבפנים. עוד ישנים שם. שמאי, שמעון, מאיר ויונה ישנים בחוץ. שמאי – על הגזוזטרה, על הדרגש; שמעון – על הספסל שבעשׂב; מאיר ויונה – תחת העץ העתיק. נכּר שהוציאו לעצמם כרים מן הבית והתפרקדו כל אחד במקומו ומלבושיהם עליהם; ורק הסירו את מנעליהם ואת הכותנות המעומלנות הקשות, המוטלות, יחד עם כלי הנגינה, סמוך למשכבותיהם.
הבדחן (בא מן הסמטה לצד החצר).
מירל (ניגבה את הכוס האחרונה, העמידה על גבי מגש, נגשת אל החלון; מביטה לראות אם הבנים ישנים עוד): מסכנים… חזרו הביתה – וכבר האיר היום… גלוסקאות חמות כבר נשׂאו מבית הנחתום… (רוצה לשוב על עקבותיה, מבחינה בבדחן הבא מן הסמטה, מתייצב ליד הגדר, מוציא בקבוק מתוך צלחת בגדו ושותה מתוכו). – משׂרך את דרכו… לגימה ואנחה, לגימה ואנחה… ואל תאמרו לו לזקן ולא־כלום… מה שנגזר נגזר!
הבדחן (מחזיר את הבקבוק אל צלחתו; נכנס ועומד באמצע החצר; בנעימה של שמש הקורא לתפילה): קומו, יהודים כשרים, צאן קדשים, לעבודת…
מירל: הס, הס! תעיר את הזקן!
הבדחן: וכי ישן הוא כלל?
מירל (יוצאת במהירות).
שמאי (מתעורר משנתו ויושב, במבט־עין אל הבית): וכי עוצמים שם עין? הזקן מתחבט במטתו ומתפתל כנחש… והזקנה – כובשת פניה בכר ומתייפחת – – מה שלומה של לאה?
הבדחן (מתיישב על־גבי גדם של עץ, זעוף): כך…
מאיר: מתנודדת ממקום למקום, כמו צל…
יונה: הנשמה, אומרת היא, עטופה אצלה ערפל.
שמעון: דבּוּריו שלו… כולן מדבּרות בלשונו שלו… כל שנה אחרת…
שמאי: אבל בחור כארז הוא, הזקן! שותה בלגימה אחת, והכוסית – הך וטפח! לרצפה!
שמעון: ומה אומרת לאה שלך עכשיו?
הבדחן: הרי שומע אתה! כוסית אחת… קול־צלצול – ושקט…
לוי (יוצא ועומד לפני המראָה להתגלח): הזקן כבר צובע לו את השׂערות…
שמאי: אינו רוצה להזדקן.
הבדחן: סוף כל אדם להזדקן.
שמאי: הזקֵנה נועלת בפניו את הבקבוק, מיד מתגברים עליו הגעגועים, והוא יוצא ונעלם… והוא חוזר אפוֹר כאֵפר, מצומק כלימון יבש.
מאיר: אבל עם עינים בהירות…
יונה: עם נשמה חדשה…
לוי: ונשמה חדשה – צריכה למשהו חדש!
מירל (יוצאת־ובאה ומביאה חלב מהביל): ילדים, זהו ה“מודה אני” שלכם בבוקר? (מתגברת על התרגשותה. מוזגת את החלב לכוסות. אל הבדחן, בקרירות): תשתה כוס חלב? (יוצאת, מבלי להמתין לתשובה).
הבדחן (כמעט אל עצמו): קודם הגסיסה אולי…
לוי (מרמז על האם): איזה אזנַים יש לה! (מתחיל שורק נעימה של געגועים; אחרים לוקחים חלב, מתפזרים על־פני החצר וכוסותיהם בידיהם).
שמאי: כליון־הלב של הזקן אתמול. (משנה את קולו) נכנסתי בתוך נגינתו עם הבּאַס שלי, והעמיד בי זוג עינַים, ישמרנו השם!
הבדחן: נפלת בתוך נגינתו, כשכּור הנופל לתוך הסוכה…
שמאי (מתנצל) ה“עולם” היה לא־מרוצה. הכל שאלו: מה כאן, חתונה או הספד?…
הבדחן: משל למי שמפזר פנינים לפני החזירים…
חיים (יוצא במרוצה מן הבית מרוגז, וכנור בידו): דבר זה לשריקה הוא, דבר זה?
מאיר: הוא ישרוק לך “כל־נדרי” גם־כן…
יונה: וּוידוּי גם־כן…
הבדחן: כפי מה שיהיה חזוּי לו…
חיים (נגש אל הספסל שבעשׂב, מנגן אותה נעימה עצמה. מירל מופיעה בחלון. הסמטה מתעוררת יותר. קצת מן העוברים־ושבים נעמדים ליד גדר־המוטות ומקשיבים).
הבדחן: בנו של אבא שלו!
מירל: ישמרנו השם!… (נסוגה במקצת).
שמעון: אבל היאך ניגן זאת הזקן!… שכּור כלוט היה…
שמאי: הכנור היה רועד בידו…
לוי: הייתי עומד ומנגן… ומקיש ברגלי לפי הקצב (מחַקה) אני מכריז: שבּת… שבּת…
שמעון: ופתאום – הנה זה כבר נמצא בעולם האחר.
מאיר: פניני־פנינים נשתפכו…
יונה: רשת של כסף נשתזרה… זר של פרחים נתקשר מנגינתו.
שמאי: ברור, כשההיא מופיעה!
מירל (יוצאת בבהלה מתוך הפרוזדור): מי? (הבנים מתפזרים. היא מסתכלת בהם בעין חוקרת. – מדוכדכת) כבר שוב נתחדש משהו!
(הפסקה של אי־מנוחה. מרמזים זה לזה)
פּעֶשעֶ השחורה (מופיעה בסמטה; היא עוברת גאה, ומקשיבה, בחיוך שהיא כובשתו בקושי, אל הנגינה; מטילה בעברה סקוּר־עין גנוב אל חלונו של יואל; רושם עצום על בניו של יואל, מירל אינה יכולה לגרוע ממנה עין).
הבדחן: הנה, היצר־הרע החדש!
לוי: חטיבה של שיִש!
מאיר: מלכה!
יונה: בת־מלכה…
שמאי: מין מלכת־שבא! היא מכשפת כשוּפים!
מאיר: מבט עיניה – אדרכמונים של זהב…
יונה: חיוך שפתיה – קרנַים של אור…
מירל (שמעה הכול, בלבה יותר מבאזניה; פונה אל חיים, כמי שפגעו הברק): אל תנגן!
חיים (מפסיק).
(הפסקה; העוברים ושבים הולכים להם).
פּעֶשעֶ השחורה (נרעדת, אך מתאוששת עד מהרה, עוברת והולכת הלאה לאט, מביטה אל מירל בעינים של פלדה).
מירל: קבצנית היא! קבצנית עניה שבעניות! הקדוש ברוך הוא נתן לה מתנה – יופי נתן לה… אבל שכוֹח שכח לתת לה – לב… נשמה קרה נתן לה… חטיבה של שיִש מתהלכת בעולם… מבקשת אור, מחפשׂת חום… וכל מקום שהיא מוצאת אדם עם נשמה מאירה, עם לב חם, היא מתייצבת, לוטשת עיניה, פושטת את ידה ומבקשת ומייבבת: ניצוץ! ניצוץ!
יואל (בא יוצא מתוך הבית): מירל!
מירל (צונחת על כסא, מתכווצת, כובשת פניה בידיה): הוא לא ימחַל לי זאת, לעולם לא ימחל לי!
יואל (מתעצם עם עצמו).
פּעֶשעֶ השחורה (נעלמת).
יואל (נגש אל מירל, מלטף לה על ראשה בחמלה ובהשתתפות).
מירל (קופצת כמחושמלת מתחת ידיו, נשענת אל הקיר, רועדת… אחר־כך, אל יואל, העומד ומביט אליה בהבעה של אשמה ותחנונים, במהירות ובהתרגשות המוסיפה והולכת): מה אתה מסתכל בי? מה אתה מבקש אצלי? – מה? את בריאותי? את הדרת פני? (מחַקה את דבריו מלפנים) את לחיי שלי – הורוּדות? את השׂפתים – האלמוגיות? את העינים הגדולות, הזוהרות? אֵינן! נתתי אותן (מעבירה מבט על יואל והבנים) לך – להם!
יואל (מניע ידו תנועה של יאוש. פונה לרדת מעל הגזוזטרה).
מירל (בפחד): לאן אתה הולך?
יואל (חוזר ופונה אליה, בתחנונים): אני מוכרח… מחניק אותי כאן, מחניק אותי כאן.
מירל (בתוקף ובצווּי): חַכּה! (יואל עומד. היא ממהרת אל תוך הבית. יוצאת עד מהרה ומביאה בקבוק יי"ש; הולכת כנגדו): הרי לך! מוטב שתשתה…
יואל (מתנודד).
המסך יורד
מערכה שניה
הבימה:
אולם חתונה. פתחים: מצד ימין – אל אולם־האורחים; מצד שׂמאל – אל הפרוזדור. ממול הצופים – אכסדרה רחבה פתוחה אל אולם־הרקוּדים. השעה – סמוך לאחר החופה. החתן והכלה נמצאים באולם־האורחים, מסובים אל השולחן עם מרק־הזהב.
מאולם־הרקוּדים, שנשארו בו עוד אורחים בודדים, נושׂאים ומוציאים את החופה, מזיזים לירכתים את עציצי ההרדוף, מקפלים ומסירים את השטיח עם המרבדים. מאולם־האורחים נשמעת המולתם של אנשים המברכים זה את זה במזל טוב; קול צלצול כוסות. ומיד לאחר־כך סלסולי “מי שבירך” מפי חזן ומשוררים, וחרוזים של הבדחן.
בחדר נמצאים הדיין והשמש (שהוא מעורפל במקצת), והם מתהלכים כשכוחים; ועמהם עומדים הכלי־זמרים – בניו של יואל, בלי האָב, והכלים בידיהם, מוכנים להשמיע “לכבוד”; המגישים עורכים להם שולחן קטן עם מיני משקה וקנוּח־שתיה. לאה עומדת באכסדרה הפתוחה, מביטה אל פתח־הכניסה וכאילו היא נטולה מן העולם הזה.
לוי: היא העלתה שבּוּט בחַכּתה!
שמעון: תהילה לאֵל, נתפטרנו מעסק רע! אילו נפל הזקן בחַכּתה…
שמאי: עמדה תחת החופה כחטיבה של שיש… רק הגבינים רעדו! וכל הזמן הציצה לכאן בגניבה: שמא הוא בא…
המגיש הראשון: אבל יהלומים ראית? והמחרוזת!
המגיש השני: של האֵם, של החתן. יהודיה כשרה היתה… מתהפכת שם בקבר…
השמש (בא ונגש): והצנועה הכשרה שלי – יושבת בביתי וראשה מלבין…
הדיין (מושכו משם): בוא כבר, שכור זקן…
(המגישים יוצאים, הכלי־זמרים מתייצבים, מבלי להוציא את כליהם מידיהם, מסביב לשולחן. השמש רוצה לגשת מדי פעם בפעם, הדיין חוזר ומושכו משם).
חיים (עם כבּוד, אל לאה): קחי משהו, לגמי מעט יין…
(היא אינה שומעת. שתי נערות הולכות מאולם־הרקוּדים אל אולם־האורחים, נצבות ומראות כווּני־חן נסתרים להכלי־זמרים).
הנערה הראשונה (אל שמאי): כשאני ארקוד, תנגן לי משהו חדש…
שמאי: בשביל בתו של ר' עוזר – מן הטוב ומן המיטב…
הנערה השניה: ובשבילי?…
(שתיהן יוצאות מבוישות – שני גברים יוצאים ובאים מאולם־האורחים).
הראשון (מרגיש בלאה): ראה נא…
השני: חולנית היא (מושכו אל אולם־הרקוּדים).
לאה: אני שומעת את צעדיו…
עזריאל (אורח שנתאחר, אל המגיש, הלוקח ממנו על סף־הפתח את אדרת־הפרוָה הכבדה): בקרון־הדואר המיוחד מעיר־הפלך!…
המגיש (מרמז לו במבטו אל אולם־האורחים): אם־כן, יהיה לנו אורח יקר… (יוצאים).
ר' עזריאל (בעברו אל אולם־האורחים, אל הדיין): מזל טוב, הוא סידר את הקדוּשין? (הולך הלאה).
הדיין: הרב, מסכן, הוא, לא עליכם – – (מפסיק, רואה שאין שומע לו).
השמש: לא עליכם – חִי־חִי־חִי – –
ר' עזריאל (אל הכלי־זמרים): הלך לאבּוּד, אבא שלכם…
שמאי (בחנופה): ואימתי הוא עושׂה חתונה, למזל?
(עזריאל יוצא כבר אל אולם־האורחים, ומיד בא ומגיע משם קול רעש חזק וקריאות: מזל טוב! אחר כך נשמע קולו של הבדחן).
וְעַכְשָו דִּבּוּר שֶׁל רֶגֶשׁ רַב נְמַלֵּל,
לִכְבוֹד הָאוֹרֵחַ הַמְאֻחָר רַ' עַזְרִיאֵל,
הַכֹּל־וָכֹל שֶל הֶחָתָן, וּכְבוֹדוֹ וִיקָרוֹ,
וִיבָרֵךְ רַ' עַזְרִיאֵל…
עזריאל (קול מאולם־האורחים): שֶהַכּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ!
(קולות של צחוק. קריאות: לחיים, לחיים. הכלי־זמרים משמיעים בכליהם קול־רעש).
יואל (קרוע ובלוי, מכוסה שלג, מגודל שׂיער אפור, אך עם עינים בהירות, נדחק ובא, בבת־שׂחוק, מן הפרוזדור, חומק מתוך המעיל שתפסוֹ המגיש בכנף, שלא לתת לו להכּנס. לאה מזדעזעת. הכלי־זמרים מפסיקים): הִנֵה באתי, ילדים – הִנֵה באתי הֵנָה. אני בא הביתה, מתהלך, עובר כאן – ורואה אור גדול! חתונה של מי – – –?
הדיין (מושכו אליו בשרווּל): שלום עליכם, מהיכן אתה בא, יואֵל –
שמאי (זעוף): מבית־המרזח שבכפר…
יואל: עליכם שלום, רבי – מן השלג – –
השמש: שלג בבית־המרזח? חִי־חִי־חִי.
הדיין: מן השלג?
יואל: רבי, אילו ידעת, מה זה שלג! (אל הבנים) חתונה של מי? (שוב אל הדיין) דבר גדול הוא השלג – שלג, רבי, דבר טהור הוא… שלג, רבי, זך וצח הוא. חסד אלהים טוב־ומיטיב הוא השלג – –
השמש: שמעתם לשון של כלי־זמרים?
יואל (לאחר שנשתתק, מרגיש בלאה, מדבר כבר אליה, עצוב מאד, וכמי שמרגיש עצמו אשם): אדם בעיר – חוטא… מרבה חטא… והם מרדפים אחריו, החטאים… כאותם עכברים… כאותם שרצים… זוחלים ועולים על גופו, על בשרו… מתחת לכוּתונת… זוחלים על גופו בשכבו במטה… נופל על האדם החוטא מורא גדול, והוא בורח מפניהם, מפני החטאים הללו, בורח מן הבית, מתוך העיר… יוצא האדם החוטא מתוך העיר ובא אל השלג, אל השלג הבהיר – עינים דלוחות יש לו לאדם החוטא מן העיר החוטאת, ולב יש לו מצומק ואפל, ונשמה מדוֹאבת ומכוסה ערפל – ומביט הוא, האדם החוטא, ומסתכל בשלג, והוא סופג לתוכו וסופג את הבהירות, את הטוהר הלבן של השלג, והוא סופג לתוכו את החסד הטוב־והמיטיב של אלהים, את חסדו הזך של אלהים… ומזדככת אצלו הנשמה, ומתבהר אצלו הלב, וטוב לו כל כך בלבו, ושלוָה יורדת לתוכו, ומנוחה…
לאה: יואל, נַגן שלג!
יואל: רבי, ילדים – אני אנגן שלג! – (כשהוא מכוון את הכנור) רבי, כשלבך מתמלא ועובר על גדותיו מרוב תורה, מלא וגדוש מאורה של תורה, מה אתה עושׂה? הרי אתה רץ ונגש אל האַלמימר, לדרוש ברבים… (אל החזן, המופיע עם המשוררים מאחוריו, באים מאולם־האורחים) – והיהודי הזה, כשלבבו מתמלא ומשתפך מרוב רגש, הרי יש לו גרונו שלו… והוא שר… (נושק בלבביות את הכנור) – וזהו גרוני שלי, זהו האַלמימר שלי – – (פונה אל הילדים) – ילדים, אני אנגן לכם שלג – (רואה את פניהם הזעופים – באי־מנוחה) – אך של מי החתונה הזאת היום, של מי החתונה?
(רעש באולם־האורחים, תזוזה של כסאות, צעדים)
הבדחן (בא־נופל מתוך אולם־האורחים, נוקף אצבע אל אצבע): חתן וכלה הולכים! חתן וכלה – – – (רוצה לקפוץ ולעלות על השולחן, רואה את יואל, נשאר עומד קפוא ורגלו האחת על הכסא).
יואל (בפחד ובזעם): של מי החתונה?
(בפתח של אולם־האורחים מופיעים שלובי זרוע החתן והכלה – גרינצייג עם פעֶשעֶ השחורה. כשרואָה פעֶשעֶ את יואל היא נרעדת, כמבקשת לחזור, אך מיד היא מתאוששת. דו־קרב של מבטים עם יואל, – גרינצייג חיור, מתבונן – מאחרי החתן והכלה באים ויוצאים האורחים, וביניהם השכנה, הם מתעכבים ועומדים, מבלי להבין, מימין ומשמאל).
הבדחן: יואל, נגן!
שמאי: נגן, אבא!
השכנה: הרי משלמים בעד זה – נגן!
גרינצייג (אל פעֶשעֶ השחורה): מהו הדבר הזה! מה פירוּש הדבר? מה הוא מביט אליך כך? מה הוא רוצה ממך? מה לו ולך?
פעֶשעֶ השחורה (כבר מאוששת לגמרי, בגאוָה ובחיוך צונן): נַגן, כּלִיזְמָר, נַגן, אם ידיד אתה! הרי היום החתונה שלי. יום שׂמחה לי ולבעלי… מַשהו עליז נגן! נגוּן עליז, תוסס כמו יין, כמו אושר, כמו אהבה!
יואל (מתפלץ, משליך את הכנור לרגליה. הכנור מתנפץ).
המסך יורד
מערכה שלישית
הבימה:
אצל יואל בבית. חדר עני, שלא סוּייד זמן רב. הדרגש, השולחן והכסאות מן הגזוזטרה הוכנסו אל החדר. כמה כַנים לתוים. פרוטומי של קומפוזיטור. מסביב על הקירות תלויים כלי נגינה. ביניהם – מראָה ישנה שבורה, וכמה פתּוּחי־נחושת ישנים מאד, חתוכים מתוך עתונים מצויירים, וכן כמה קאַריקאַטורות רשומות־פחם, ובייחוד ראשי־נשים. באחורי הבימה – הגזוזטרה היוצאת אל הגינה.
יום־סתיו חמים.
העצים בגינה משירים עליהם; החמה שוקעת.
מאיר ויונה מעתיקים תוים על־יד השוּלחן. מירל והשכנה משׂוחחות על־יד החלון. שמעון, אינו מרוצה מן השכנה האורחת, מהלך בחפזה על־פני החדר הלוך ושוב.
השכנה (חוקרת, בסקרנות): אומרים, הכנור כנור יקר היה.
מירל (מהורהרת): ירושת אבות… ישן היה, למעלה ממאה שנה… (כמעט אל עצמה) ומיד – נעלם…
השכנה: היכן היה במשך כל הזמן?
מירל: וכי הוא מדבּר? – נותנים לו לאכול, הריהו נוגס משהו וכלשהו, כאותה צפור… נותנים לו לשתות – הריהו טועם טפה ושתים… לא הוא מדבּר, לא הוא מזכּיר… אילו שכחו אותו, היה, חס ושלום – – (הדמעות חונקות אותה).
שמעון (בעברו על־יד אחיו): מצאה לפני מי לשפוך את הלב…
מאיר: אלא לפני מי?
יונה: מי יש לה לדבּר אליו?
מירל: כנור אינו לוקח עוד אל ידו…
השכנה (כלא מאמינה): אף פעם לא?…
מירל (באי־מנוחה): לפעמים… בליל־ירח… קם לפעמים… לוקח כלי… מנַגן – (שנוי הנעימה) אבל כנור – לא…
השכנה: מה אומר הרופא?
מירל: רושם לו ברזל, – אינו מעכל, אומר הוא…
שמעון (בקוצר־רוח): מה הם מתמהמהים כל־כך הרבה…
מאיר: עומדים בוַדאי על המקח.
יונה (בלעג): ר' עזריאל, שיחיה!
השכנה (בלחישה שלא ישמע שמעון): אומרים, דבּוּק…
(היא מפסיקה: נכנסים שמאי, לוי והבדחן)
שמעון (אל הבאים): מביאים כליזמרים מעיר־הפלך?
שמאי: לא… אבל – (רואה את השכנה, מפסיק).
השכנה (קמה ממקומה, נפרדת, בצאתה): נו, לבכות, מירל, זה לא… הודי ושבחי לשמו יתברך… אחר במקומו – מכּה מכות רצח, שובר כל מה שבבית… (יוצאת, רדופה במבטי־השנאה של הבנים).
שמאי (מסיים את המשפט): חמשה רובּלים הוא מנַכּה.
מירל (פוכרת את הידים): מפני מה?
שמאי: מפני שהזקן אינו מנַגן…
לוי: באה־נכנסת הנערה־הכלה עם המחלפות, ועם סרטי הצבעונין במחלפותיה – – (מחַקה קולה הדקיק של נערה) – “אם הוא מנגן כנגד הלבנה, יכול הוא לנגן בחתונה שלי גם־כן”…
שמאי: בחתונתה השניה ינגן.
מירל: אל תקלל, שמאי…
הבדחן: רציתי לקנות ללאה סוּדר לחורף; אך מזלה גרם… (אל מירל) מותר לה להכנס, מירל?…
מירל (לאחר שמתעצמת עם עצמה): מותר לה…
הבדחן (יוצא).
שמאי: אבל את הקאַפּעֶלי"א אנהל אני!
שמעון: אם תהיה מפוּכּח ולא שתוי…
שמאי: סתום פה!
יואל (חולה מאוד, נהוג על־ידי חיים, מופיע על הסף): ילדים… (מירל וחיים מושיבים אותו על הספסל) עוד יהיה לכם פנאי לריב, ילדים…
מירל (אינה יודעת אם לשׂמוח או לפחוד): הרי הוא מדבּר, הרי הוא מדבּר…
יואל: אני רוצה לנַגן עוד פעם…
מירל: ברוך השם, ברוך הוא וברוך שמו (רוצה להוריד כנור מעל הקיר).
יואל (בפחד): לא… לא… כנור השלכתי לרגליו של בשׂר־ודם… כנור דרכו להתנקם…
מירל: רחמי השם גדולים, יואל…
יואל: ומגוֹדל הרחמים הוא משבּר אותי, כמו ששבּרתי אני את הכנור… הוא יודע, הוא לא ינגן עלי עוד…
חיים (נוטל ומכוון את הבטנון): אני אלווה אותך, אבא (מגיש לו את הקשת).
יואל (מהורהר, מביט בחלון): החמה שוקעת… האוֹר שעל העצים כבה והולך… העלים נושרים, נושרים… שום אחד מהם אינו מתנגד, אינו מסרב… שום אחד מהם אינו אומר: אינני רוצה למות… (במבט של כניעה כלפי שמים) ייעשׂה רצונך, אני רוצה למות…
מירל (בחומרה): ממני רוצה אתה להפּטר!
יואל: לא, מירל…
מירל (מתייפּחת): פעֶשעֶ השחורה, שוב פעֶשעֶ השחורה…
יואל: היו שחורות… (מרגיש בלאה, המופיעה על הסף) והיו בהירות גם־כן… (מירל מרשה בתנועת ראש ללאה להכּנס; היא מתיישבת בפינה) ואשה היא אשה… הדבר ההוא – הוא משהו אחר… בכּנור נעוץ הוא, לשון־כלי־זמרים הוא… (בחיוך רופף אל מירל, ואל הבנים שהתייצבו ליד הקירות) ראי נא, מירל – כאילו אינם יודעים שתים פעם שתים… נעצו עיניהם ברצפה, כסכין שנטרפה… (אל הבנים) מה, שכּוֹר הוא, אביכם? האַ? (שנוי הנעימה) הכול לשון־כליזמרים, – גם לי היה אב! – בכנורון נעוץ הדבר… (נחלש מאד מאד) נַגנו לי, ילדים, ודוּי…
מירל: מנין! קראו מנין יהודים!
יואל: קאַפּעֶלי"א היא יותר ממנין! – נַגנו… שמעו פעם בקולו של אבא… בואו, אשמע פעם, היאך אתם מנגנים בלעדי… שמאי, הבכור! (כלי הנגינה מוּרדים) – נגנו… (יואל אומר ודוּי, הקפּעֶלי"אַ מנגנת ומלווה אותו. לאה משוררת בחשאי).
מירל (פוכרת את הידים): ואני, אני?…
יואל: תמכי את ראשי! (היא עושה כן. קולו של יואל נחלש יותר ויותר, והקאַפּעֶלי"אַ נעשׂית משום כך שקטה יותר ויותר. יואל עובר לאט־לאט לודוּי בלשונו הוא): חטאתי כנגדך… אתה עצמך הבאת אותי לידי כך… הנשמה שנתת בי – מתגעגעת וכמהה היתה. ולא היתה שלוָה בה, וכמו היונה של נח, לא מצאה בשום מקום מנוח לה. מרוב געגועים חטאה. – – מעולם ביקשה, לעולם לא מצאה. ויודע אתה, את מי היא ביקשה, נשמתי העלובה? – אותך! רק אותך! – בלעדיך קר היה לה וחושך סביבה. ואתה הסתתרת מפניה… הסתרת פניך מפני האדם החוטא… והיא חפּשׂה אותך ביער ובשׂדה… הלכה אחריך ותעתה על־פני הר ועמק. והיא ביקשה אותך בכל פלג־מים, בין ערפלים ועבים ביקשה אותך… ובכל קרן־אור, בכל גוָן, בכל קול ובכל צליל, בכל עין עמוקה…
רק עכשיו הבינותי זאת… כל־כך מאוחר וכל־כך ברור. במוחי עברה פתאום האמת הזאת כמו ברק, בשעה זו, שעה שאני הולך אליך, לקראת ענשך או לקראת חסדך… ולפני כן – כמגשש באפלה הייתי… כך היה רצונך…
אל תכעס על נשמתי העלובה. קבּל אותה ברחמים, כאָב רחום את בנו שתעה מן הדרך…
ואת מי מבקש אתה לענוש, תולעת? ראה, גאה הייתי לפנים – ועכשיו? בעפר אני מתפלש לפניך, בעפר… בעפר…
רואה פתאום את פעֶשעֶ השחורה, שהתהלכה בחצר מתוך התעצמות עם עצמה, להכּנס או לא להכּנס, – וקופץ פתאום מקומו בשׂמחה פראית־פרוצה)
פעֶ–שעֶ!
המסך יורד
(קומדיה)
מערכה ראשונה
הנפשות:
לייזר – מי שהיה סוכן אמיד; עכשיו בעליו של בית־מלאכה לסנדלרות עם 2־3 מכונות. רק לפני זמן מועט בא מעיר־שׂדה; מעט מכסיף. תנועות כשל בר־אבהן ובר־אוריין.
טריינה – אשתו, צעירה במקצת ממנו, מתקדמת יותר בדעותיה, חולנית.
חנה – בתם. נערה כבת שש־עשׂרה–שבע־עשׂרה, מעט מפונקת, קלת־דעת.
יוסל – פועל, מעירו של לייזר.
גבריאל – אברך מחובשי בית־המדרש. רק לפני זמן מועט נמשך אל תנועת הפועלים. במערכה הראשונה עודו לבוש ארוכות.
פועלים – בבית–מלאכה של לייזר.
פועלת – עובדת בסריגת־גרבים.
חנוָנית – מחנות־המכולת.
המקום והזמן: בבית־המלאכה של לייזר, ואַרשה, 1905.
הבימה:
בית המלאכה. – פתחים: מימין – אל חדר־הדיוּר; משׂמאל – אל הפרוזדור. בדלת הפרוזדור מוּתקן פעמון. יום סתיו; שעת הצהרים.
(המסך עולה. בית־המלאכה – ריק. פעמון הפרוזדור משמיע קולו, יוסל נכנס).
לייזר (מופיע על הסף של חדר־הדיוּר. לאחר הצצה אל שעון־הקיר): אתה, יוסל? תיכף, רק אברך ברכת המזון… אתה התכונן בינתים (חוזר ונסוג).
יוסל (יושב אל שולחן־העבודה. מרכין את ראשו ומשעינו על־גבי ידיו).
חנה (מתוך החדר, מזמרת למחצה):
הָיֹה הָיָה פַּעַם מֶלֶךְ
(כבר על הסף)
וְלוֹ מַלְכָּה הָיָתָה –
(בחדר, אל יוסל) מה יש? (נגשת קרוב יותר) כל ספינותיך טבעו בים? (מסירה את ידו מאצל ראשו; מתוך השתתפות) קבּלת מכתב רע מן הבית? אמא זקוקה לכסף?
יוסל (ברוגז): לא…
חנה: סוד הוא? – – אין הוא יכול לומר לי?
יוסל: “הוא”?
חנה: כשיש סודות…
יוֹסל: להיכן זה נעלמת נערה כל יום לאחר הצהרים? כל יום ויום לכמה שעות…
חנה (בחיוך נוגה): אני מטיילת…
יוֹסל (באי־אמוּן): כל יום ויום?
חנה (פונה מעליו למחצה): כשהרופא מצווה…
יוֹסל (קם ממקומו): אַת, חלילה, לא בקו הבריאות?
חנה: אַי.
יוֹסל (נגש אליה): סוד הוא? – – (בנעימתה שלה הקודמת): אין היא יכולה לומַר לי?
חנה (משפילה את עפעפיה): אני לומדת לעבוד על מכונה לסריגת גרבים – – (בלחישה חשאית) אצלנו המצב מאד לא טוב… כל התכשיטים נתּנו במשכון…
יוֹסל: ודבר זה סוד הוא? הרי על־כך על הגג הדרורים מזמרות מזמורים…
חנה: אבא רוצה, שהדבר יהיה בסוד. זה עלול להזיק למעט האשראי שנשאר עוד… והוא מתבייש. הרי אתה יודע, מי ומה הוא מבית־אבא שלו…
יוֹסל (נאנח): סכום נאה של כסף הביא והפסיד (הפסקה).
חנה (בערמומיות): ויש בזה משום חסרון לגבי שדוּך גם־כן – – – אומר אבא…
יוֹסל (רוגש): ו“היא” מה אומרת?
חנה: “היא” – – וכי יודעת אני? – – (הולכת אל הפרוזדור, חוזרת) אך זכור, יוסל, שום אדם אינו צריך לדעת, מה המצב אצלנו… צבוט הלחי והמנע מבּכי…
לייזר (בא ועומד על הסף, משתומם).
חנה: שלום!
יוסל: אני אלַווה אותך (שניהם יוצאים מהר).
לייזר (מתעורר מקול הפעמון, קורא): טריינה, טריינה!
טריינה (מופיעה מצד חדר־הדיוּר, מנגבת את ידיה הרטובות בסינור): מה יש כאן?
לייזר: הוא הלך ללַוות אותה!
טריינה: את מי?
לייזר: את בתך שלך.
טריינה: מי?
לייזר: הקבצן הזה!
טריינה (נרגעת): יוֹסל שלך?
לייזר: שלי? – אצלי בבית לא היה זוכה את מגפי שלי לצחצח…
טריינה: מילא, מילא, הוא שווה הרבה, היחוּס שלך – כאן ואַרשה… כדאי היה, שתתרגל כבר. (בסקוּר־עין על בית־המלאכה הריק) מוטב שתתן דעתך על המפרנסים שלך! כמה כבר השעה?
לייזר (לאחר הצצה אל השעון): כשאסור לדבר דבּוּר כלשהו… מיד משליכים לך את הגט לרגלים – אצל השכן כבר שובתים – – –
(הפעמון)
טריינה: אל תדבר בקול רם כל־כך – –
הפועל הראשון (נכנס): שלום!
לייזר: למה כל־כך מאוחר מארוחת־הצהרים?
טריינה: הרי הוא עדיין לא היה היום, אינך יודע?
הפועל הראשון: הילד שלי נחלה!
טריינה (נפחדת, בהשתתפות): מה יש לו?
לייזר (באי־אמון): הילד – –
הפועל הראשון: יודע אני? הרופא של החברה אומר משהו? בא כמו רוח־סערה… מתחבט לכאן ולכאן… צועק “הלשון!” – תופס את הילד המפרפר בגרגרת – ממשש בדופק, הילד נקרע מבכי… ורוצה מיד לרשום… כלי־הכתיבה – אומר הוא – חזיריים… (משנה את הנעימה) חום יש לו – והריני יושב על־ידו.
לייזר: ואשתך?
טריינה: הרי הוא, לא־עליכם, אלמן… תמיד הוא משאיר אותו אצל שכנה…
הפועל הראשון: באתי לבקש כמה גרוֹשין.
טריינה (פונה אל לייזר): מצא את השעה הנכונה… לך וקח ממישהו גמילות־חסד! (אל הפועל): אבל, חס ושלום, סכנה אָין?
(הפעמון)
חנה (נכנסת בסערה): אבא, אמא, איזה צעיר זר עומד בחצר. הוא מסתודד עם הפועלים, מסית אותם למשהו.
(תנועה ואי־מנוחה)
לייזר: ואת יוסל היכן השארת?
חנה (זעופה): הם קראו אותו אליהם… (אל האֵם) אמא, הוא לבוש במין חאַלאַט"ל, והעוָיות מכוערות יש לו, הוא מגוחך כל־כך – אבל קול יש לו, ועינים! – –
(הפעמון)
(נכנסים גבריאל ומאחוריו יוֹסל ופועלים אחרים).
חנה (מושכת את האֵם בסינור): אַתּ רואה – זה הוא!
גבריאל (מתקדם ונכנס): שלום!
לייזר (בשוויון־נפש מעושׂה): שלום וברכה! מה רצונו של יהודי?…
גבריאל: אתה הוא בעל־הבית? שמך, נדמה לי, רב…
חנה (מסייעת עמו): ר' לייזר…
לייזר: אני. אני…
גבריאל: ובאתי אני להודיע לך, רב – – –
לייזר: “רב לייזר”… כי מה?
גבריאל: כי שובתים אצלך!…
טריינה (צונחת על הכסא): עוד זה הייתי חסרה!
לייזר: וּ – מפני – מה?
הפועל הראשון: מזלו הרע של ילדי!
גבריאל: הדבר תלוי בך! אם רוצה אתה עבודה – חייב אתה לתת שנים־עשׂר אחוזים הוספה ויום־עבודה של תשע שעות.
לייזר: אני עובד שש־עשׂרה, שמונה־עשׂרה, עשׂרים – לפי הצורך…
טריינה (יחד עם הקודם): הוספה!
הפועל הראשון: אבוּד הילד שלי!
גבריאל: כך מוכרח להיות!
לייזר (בקרירות, בלגלוג מעוּשׂה): על־פי פקודתו של מי?
גבריאל: של הצעֶ־קאַ!
(הפסקה)
חנה (אל האֵם): אַתּ שומעת איזה קול?
לייזר (מדוכדך, חוזר): שנים־עשׂר אחוזים הוספה… תשע שעות עבודה ליום…
גבריאל (בחוּמרה): ושעה לארוחת־הצהרים!
טריינה (אל הפועלים): אבל, הרי אתם יהודים… בני רחמנים… והרי יש לכם שׂכל – – (נגשת אל שולחן קטן, פותחת פנקסים) הנה, הביטו! ראו את החשבונות! ראו אִם נשאר לנו לחם כדי שׂוֹבע…
לייזר (אל עצמו): אני אינני לוקח לעצמי שעה לארוחת־הצהרים…
גבריאל (סוגר את הפנקסים): לא צריך. (בצווּי) כך מוכרח להיות!
לייזר (חוזר אחריו מוּכנית): כך מוכרח להיות.
הפועל הראשון: שלושים ותשע מעלות חום…
טריינה: אבל, הרי חייבים לעשׂות גם את חשבוננו אנו!
לייזר: הפורעניות באות כסדרן בזו אחר זו: פרעות… פשיטות־רגל… שביתות…
טריינה: אבל כמה צריך להשאר לנו? הרי הסכּוּן שלנו הוא, הסחורה שלנו היא.
גבריאל: מי זה מבקש מידכם, לסַכּן על חשבוננו אנו? והסחורה – שלכם היא? אַתּ היא זאת, שפשטת את עורו של השור בידיך שלָך…
טריינה (מסתירה במהירות את הידים מאחוריה)
גבריאל (מחייך): ואַתּ בירסת בבית־הבורסקי… ואַתּ חתּכת לחתיכות…
טריינה: אבל הכלים, המכונות, כל־כך הרבה דמים השקענו.
גבריאל (נוטל פטיש מעל השולחן): הנה זה, עשׂוי עץ וברזל; אַתּ היא שחצבת את את הרגבים ועשׂית ברזל וחישלת את הברזל? – הַא? ועץ ביער אַתּ היא שכּרתּ… וניסרת, וחתּכתּ… ועשׂית את הקת? שוב אַתּ מסתירה את הידים שלך, גברת? (קם ממקומו) אבל, די… שלושה ימים זמן לשקוּל־דעת נותנים לכם. (מתבונן על סביבותיו) איזה יום היום?
חנה (שלא גרעה מעליו עין, פולטת שלא במחשבה תחילה): יום שלישי.
גבריאל (סוקר אותה במבט חטוף): היום הזה אינו נכנס בחשבון. אם־כן: יום רביעי, יום חמישי, יום ששי… נוּ (פונה אל טריינה) ביום ראשון בבוקר באים אליכם לקבל תשובה.
הפועל הראשון (תופס לגבריאל בידו): אבל הילד שלי…
גבריאל (ברכּות יתירה): גם לי אשה וילד, חבר! (אל הפועלים) בואו!
טריינה (התאוששה): אך כיצד אין לו לאדם זיק אחד של רחמים!
גבריאל (נעמד, אומר בחומרה): אין רחמים בדין… זאת היא מלחמה, גברת! הפּרוֹליטאַריון נלחם בקאַפּיטאַל! בואו, חברים!
טריינה (נצבת להם בדרך): זכרו את האלהים…
הפועל השני: חַ, חַ, חָה! על האלהים היא מדברת…
טריינה: עכשיו מה נעשׂה?
לייזר: אַת יודעת לתפור? תפרי לנו תרמילים…
טריינה (אל לייזר): נשתגעת? (אל גבריאל) אבל הרי גם אנחנו אנשים חיים… הרי גם אנחנו צריכים לחיות?!
גבריאל: על חשבונם של אחרים אסור לחיות… מיוּתרים אתם! (אל הפועלים) מאַרש!
(הפועלים יוצאים; הראשון בהיסוּס, יוסל בראש מורכן).
לייזר (נופל על הכסא; הפסקה; בבכיה) שמעת, טריינה? אנשים מיוּתרים אנחנו!
המסך
מערכה שניה
הבימה כמו במערכה הראשונה. בסך־הכל מכונת־תפירה אחת. מעט סחורה. – יום חורף.
טריינה (עובדת בעצמה ליד מכונת־התפירה, העבודה קשה לה, נאנחת, שרה בהיסח־הדעת): היה היה פעם מלך… (תופסת עצמה) נשתגעתי… (מחממת את הידים זו בזו).
(הפעמון)
חנוָנית המכולת (בכניסתה, זועפת): בוקר טוב…
טריינה (באי־מנוחה): בוקר טוב, שנה טובה – שבי…
חנוָנית המכולת: בעמידה יכולה אני גם־כן לקבל את המגיע לי!
טריינה (מדוכדכת): אין לי… (משעינה את הראש על הידים)
חנוָנית המכולת: את העגילים אַתּ מסתירה?
טריינה (מורידה את ידיה): את האזנים חיממתי לי… קר…
חנוָנית המכולת: אין לך מה להתרעם עלי…
טריינה: חס ושלום, להפך…
חנוָנית המכולת: נוּ… היי שלום… אַתּ זקוקה למשהו? אשלח לך! ומה מצב הרגלים שלך?…
טריינה (מסתירה את פניה): נוּ, נוּ, השם יתברך יעזור.
(הפעמון)
טריינה (מנגבת במהירות את הדמעות מעיניה; חוזרת במרץ אל העבודה).
לייזר (נכנס, מתיישב עייף).
טריינה: את הפעמון צריך היה להוריד.
לייזר: הבחורים שלהם מסתובבים כאן… שומרים, שמא יבוא מישהו לעבוד… ועינים יש להם – – –
טריינה: עינים מוּרעבות – – גם להם לא יותר טוב…
לייזר (מרוגז): רחמי עוד עליהם! הסירו מעצמם עול שמים, עול המלכות – מחריבים את העולם – –
טריינה: גבריאל היה כאן – –
לייזר (נפחד): ומה רצה? – –
טריינה: אינני יודעת… דבּר… ביקש סליחה… הוא מרחם עלינו. אבל מוכרחים, אומר הוא, הכול מוכרחים לשנות, הכול צריכים להיות שׂבעים –
לייזר: הם, הם ישנוּ הכול, – עמי־ארצות, שקצים – –
טריינה: הוא שאל לחנה…
לייזר: הוא? – – –
טריינה: רחמנות עליה, אומר הוא…
(מהרהרים; הפסקה)
לייזר: הייתי באסיפה – –
טריינה (באי־מנוחה): בענין השביתה?
לייזר: הראש־וראשון – עוֹזר’ל – –
טריינה: מי שהיה השותף שלנו?
לייזר: הגנב!
טריינה: ריקים ודלים הציג אותנו…
לייזר: כשעמדתי עוד בפתח, מדד אותי בעיניו מראש ועד כף־רגל… קבצן פושט־יד נכנס אל ביתי, ועכשיו אין לבושי מוצא חן בעיניו…
טריינה (לאחר שהמתינה הרבה): ובכן?
לייזר: “אם יש לי מאה רובל להשליש” – והלכתי לי…
טריינה (לאחר הפסקה): מוטב כך – – –
(הפסקה. לייזר מתבונן בה בחשד)
טריינה: אתה יודע מה, – אמנם אפשר לא נכון לעשׂות כך… אבל כשיש הכרח…
לייזר: מה?
טריינה: למַשכּן את אגרת־הבּיטוח של חנה…
לייזר: כבר עשׂרה חדשים לא שילמתי… נתבטלה…
(הפסקה)
טריינה: חנוָנית המכולת היתה כאן…
לייזר: פגשתי אותה בפרוזדור… כן, שכחתי לגמרי… איזו חוצפה! שאשוב ואלך אתה אל החנות, ותתן לי שׂקיק קמח… (מורגז) אינה יכולה לשלוח הביתה?! – הזמנים הללו!
(הפסקה מכבידה)
טריינה: נהיה מוכרחים להשׂכיר את החדר השני… יוסל רוצה לשׂכור אותו –
לייזר: יצאת מדעתך?
(הפעמון)
טריינה: צלצולה של חנה – הלכה להביא את מכונת התפירה.
(מקשיבים. חנה נכנסת בלא כלום)
לייזר: היכן המכונה?
חנה: נפגשתי עם יוסל – – (בעקשנות) יוסל אינו רוצה שאני אעבוד… חבל על האצבעות שלי, אומר הוא… ידים עדינות כמו אצל בת־מלכה, אומר הוא…
לייזר: חנה!
חנה: שמא היית כבר שוכח, אבא, את היחסנות הריקנית שלך? – – (אל האֵם) הוא יעבוד, אומר הוא, בשביל עצמו, בשבילי, בשבילכם – הוא יבוא מיד!
לייזר (שואף ונושף מחרון אין־אונים).
טריינה: וכי יתנו לו לעבוד?
חנה: יש לו עצה, אומר הוא – –
לייזר: לא אצלי! לא אצלי!
חנה: אם כן אני עוזבת את הבית!
טריינה: לייזר!
לייזר: עולם יפה! בלי עול שמים, בלי עול מלכות, בלי עול של אבא־אמא – האַ! אפשר יתנהג העולם מעצמו, בלי מנהיג… יודע אני?
(מתנודד ויוצא אל החדר השני).
טריינה (אל חנה): בתי, לא בבת־אחת!
חנה: כבר פקעה הסבלנות – –
טריינה (עובדת).
חנה (מהלכת על־פני החדר, מפזמת)
הָיֹה הָיָה פַעַם מֶלֶךְ,
וְלוֹ מַלְכָּה הָיָתָה –
ולא היה לה למלכה מה לאכול, והוא קנה לה עוגיה. (מוציאה עוגת־בצק, רוצה לנגוס) אמא, אַתּ רוצה פרוסה?…
טריינה: לא, בתי… אכלי לבריאות… קיבתי אינה מעכלת דבר כזה (עובדת יותר מהר).
חנה (לאחר שאכלה וגמרה): זה זמן רב לא היית אצל הרופא, אמא? – – –
(הפעמון. לייזר מופיע על הסף, נסוג במהירות ומבלי שהרגישו בו, כשהוא רואה את יוֹסל)
יוסל (בכניסתו): בוקר טוב, טריינה – –
טריינה: בוקר טוב…
חנה (מרמזת אליו להוסיף לו אומץ).
יוסל: וכי זאת עבודה בשבילה, טריינה? בשביל הבריאות שלה?
טריינה: מה אפשר לעשות… את לייזר להושיב אל העבודה הזאת?
(הפסקה)
יוסל: חנה אומרת, שאתם רוצים להשׂכיר את החדרים –
טריינה: נהיה מוכרחים –
יוסל: השׂכירו אותם לי –
טריינה (מרמזת בשתיקה באצבע אל החדר שהבעל נמצא שם) – –
חנה: עשׂי, אמא, שיהיה סוף לדבר הזה… כבר די רעבנו… אִם יוֹסל אומר, שהוא יוכל לעבוד… שיש לו עצה…
טריינה (נאנחת): אדבּר עם אבא!
(יוצאת אל החדר השני)
יוֹסל: חנה’לי…
חנה: מה?
יוסל (מתיישב על־ידה): הלב אומר לי, יהיה טוב… מוכרח להיות טוב… אַתּ לא תעשׂי אצלי מדבר גדול ועד קטן… כמו חמור־גרם אעבוד… ונאכל יחד… ואחרי הסעודה נשב יחד, הרבה הרבה נשב יחד… וידך לא תזוז מתוך ידי… כך – (עושׂה כן) שוב ידים קרות?…
חנה (נושׂאת אליו את העינים): וכי אני יודעת?… (בדמעות) הרי אמרתי לך, אינני יכולה…
יוסל: חדלי, חדלי… יהיה טוב! ראה תראי… כבר אהוֹב תאהביני! אהוֹב תאהבי! אני אהיה כל־כך מסור לך… בבוקר… לפנות בוקר עוד… אקום ממשכבי… בחשאי־בחשאי, על קצות האצבעות, שלא להעיר את חנה’לי שלי… אצחצח לה את הנעלים ואנקה את הבגדים, אכין טה, אביא מיני־מאפה – עוגיות… אחר־כך, כשהכול יהיה מוכן, אגש על קצות האצבעות אל המטה, ו… (רוצה לנשוק לה, חנה מתחמקת).
טריינה (מופיעה על הסף, כאילו לא ראתה ולא כלום; זעופה): אתה יכול להכנס לגור כאן!
יוֹסל (מגמגם, בשׂמחה): וגם… וגם…
טריינה: במשך הזמן… לפי שעה אומר הוא, אם בלי אלהים ובלי מלכות, הרי גם בלא אבא – –
חנה: מילא, מה שהוא מדבר!
טריינה (מתיישבת אל המכונה).
יוסל: ובכן, אמרי לי מזל טוב, טריינה…
טריינה (לאחר הפסקה): יהא במזל…
יוסל: ואַתּ, חנה? מזל־טוב לנו, מה? – – – היאך היא מחייכת… איזה שלהבות בעינים! שמעי! מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב לנו, בואי, כלה, לרקוד.
(מושך אותה אל אמצע החדר – רוצה לקחת אותה לרקוּד).
לייזר (נכנס): רקדו, רקדו! בעולם של הפקר מרקדים; כן בזמנו, ולא בזמנו – – –
יוסל (מרפה מחנה): ר' לייזר!
טריינה: לייזר!
חנה: אבא רוצה בוַדאי שיהיו “תנאים” – (צוחקת – הצחוק נשאר בלי הד).
יוסל (בכובד ראש): ובכן, לא צריך לאַבּד זמן… מחותנת, סורי מכאן! זה הוא מקומי!
טריינה (בקימתה): וכי יתנו לך לעבוד?
יוסל: מה פירוּש, הרי אני חתנכם שלכם! הרי אני עובד בשביל עצמי… (עובד רגע) רק אמור נא כן, ר' לייזר! אמור כן – אני רוצה לקבל את ברכתך שלך…
לייזר: יהא כן!
יוסל (עובד יותר מהר).
טריינה: ידים ברוכות!
יוסל: ר' לייזר, מדי שבת בשבתו אלך אתך אל בית־המדרש הקטן, ללמוד תורה!
חנה: או – אתי לטייל.
(הפעמון)
גבריאל (לבוש קצרות, בא־נופל לתוך הבית ואקדח בידו): מפיר־שביתה!
(המסך יורד מהר)
(נשמע קול יריה)
מערכה שלישית
חדר־המלאכה הקודם, אך עוד יותר ירוד. במקום מכונת־התפירה – מכונה לסריגת גרבים. תינוק בעריסה.
חנה (עובדת ליד המכונה).
יוסל (שוכב במטה ורגלו חבושה).
לייזר (גמר את התפילה, מקפל את הטלית והתפילין, שואל את חנה במבטו, אם יש משהו לטעום – אינו מקבל תשובה, לאחר יאוש): אלך אל אמא אל בית־החולים!
חנה: אדרבה…
לייזר (לאחר הפסקה): אין לך שום דבר לטעום?
חנה: לפי שעה לא… כשאגמור… כך בערך לפנות ערב… את התריסר השנים־עשר… אקבל אולי כסף… הבֵא אתה משהו… מן הרחוב…!
לייזר: מן הרחוב?
חנה: וכי יודעת אני? קח בהקפה… פשוֹט יד… גנוֹב… הרי הוא שוכב כל הזמן!…
לייזר (יוצא, מכוּוָץ).
חנה: כן־כן! נכון, יוסל?! “לא אתן לך לעבוד… לא בשביל ידיך הענוגות היא העבודה… ציוּ־ציוּ־ציוּ – כל אצבע ואצבע… אצבעות של בת־נסיכים, של בת־מלכים… ולא כפופה תשבי… אני אעבוד… בת־מלכה… את תהיי המלכה שלי… כמו חמור אעבוד… מכל טוֹב אביא לך הביתה”.
יוסל (זועף): התינוק בוכה…
חנה: עליך הוא בוכה… וכי יש לי מה לתת לו!
יוסל: הזיזי את העריסה אלי!
חנה (מתכופפת מעל העריסה וחולצת שד לתינוק): משוֹך, משוֹך, כשאין מה למשוך! (רצה אל הארון, מוצאת חתיכת לחם, מלעסת אותה, משׂימה אותה בתוך מטלית, דוחפת לתוך פיו של התינוק) מצוֹץ, מצוֹץ, בן־מלך! מחַיה נפשות! – (אל יוסל): הנה, אם רוצה אתה! (מזיזה אליו את העריסה. חוזרת אל העבודה).
יוֹסל (מניע את העריסה, שר בקול נוגה):
תַּחַת עֶרֶשׂ יֶענְקֶעלִי,
גָּד־גְּדִי עוֹמֵד פֶּלִיא; –
גָּד־גְּדִי לָבָן כַּצַּחַר,
לַיָּרִיד יָצָא עִם שַׁחַר,
צִמּוּקִים יָבִיא…
פועלות (סורגות־גרבים נכנסות פתאום ובמרץ).
הראשונה: גבריאל ציוָה לנו ללכת לכאן… הוא יבוא עם משהו חדש…
יוֹסל: מלאך־המות שלי – אלי הביתה!
הראשונה: הוא עשׂה את שליחותו! צעֶ־קאַ!
השניה: וגם חס עליך למדי; היה יכול – ישר אל הלב!
השלישית: בוַדאי, אלא מה!
יוסל (במרירות): הרי הייתי כבר חתן – שותף –
הרביעית: צריך היה להודיע קודם־לכן!
הראשונה: לקחת רשות…
(התינוק פורץ בבכיה; הפועלות ממהרות אל העריסה).
הראשונה: אוי, ילד כל־כך יפה!
השניה: ילד נחמד – רק חיור כל־כך…
השלישית: כמה הוא מוצץ בשׂפתותיו!…
הראשונה: ראו איך הלחיים מתנפחות ושוקעות… (אל חנה) אין אַתּ מיניקה אותו?
חנה (אגב עבודה): אין לי…
הראשונה: אין לך בקבוק?
חנה: אין חלב –
הפועלות (מחליפות מבטים, מאספות ביניהן כמה פרוטת; אל חנה): לא תכעסי?
חנה: אבא יצא אל השוק לפשוֹט יד… ואולי לגנוֹב…
הראשונה (יוצאת עם הפרוטות).
השניה: לשעבר היה עשיר כזה…
השלישית: ובעל־צדקה…
הרביעית: מילא, מילא, צדקה, משל לרטיה על רגל של עץ…
(הפסקה)
השניה: הוא הזמין אותנו לאחת־עשׂרה, ועכשיו השעה שלוש… ואנחנו חשבנו, שאנו איחרנו – (אל חנה) לא היה כאן גבריאל?
חנה (אגב עבודה): לא…
גבריאל (נכנס): שלום… שלום, יוֹסל! – אינך עונה? לא צריך! אני אינני שׂונא לך… שלום, חנה… (אל הפועלות) תסלחו לי שאיחרתי. (בלעג מר) הרב עכּב אותי.
פועלת: הרב?
גבריאל: עם שני דיינים.
פועלת: רב – דיינים?
גבריאל: וסופר!
כולן: סופר?
גבריאל: נתתי גט לאשתי.
חנה (קופצת ממקומה): מה?
פועלת: נתת גט?
חנה (הולכת ומתקרבת לאט).
גבריאל: לאמיתו של דבר נתנה היא לי גט. מאז שיניתי את לבושי אבד חיני בעיניה… והתחילו חיים של מריבה וקטטה!… עכשיו, או אני – אומרת היא – או צעֶ־קאַ… סופך, אומרת היא, שתאבד במקום מן המקומות בבית־הכלא, בעבודת־פרך. ולהשאר עגוּנה איננה רוצה!…
חנה: ואתה חפשי?
הפועלת הראשונה: והילדים?
גבריאל: הייתי צריך אני לקחת אחרי הגט. אני בא הביתה – איחרתי, הייתי צריך להכּנס לצעֶ־קאַ – החדר ריק… היא הקדימה וגנבה את הילדים… אמנם, עם כמה הכלים, כביכול… (הפסקה) מוטב כך! – יש לה הורים בוּרז’וּיים… עושׂי־נרתיקים… יפרנסו הם!
הפועלת הראשונה: ואין הדבר הזה מכאיב לך?… אינך מצטער?
חנה (נושׂאת את עיניה, מצפה באי־מנוחה לתשובתו).
גבריאל: וכי יודע אני? מי זה יש לו פנאי לכל זה? – מלחמה – (מבחין במבטה של חנה) נדמה לי – לא – ובכן, חבריא, עכשיו אל הענין…
הפועלות (מקיפות אותו).
גבריאל: אתן כולכן – שובתות!
(דבריו עושים רושם; מבלי משים כולן נסוגות במקצת).
כולן: מה פירוּש הדבר?
גבריאל: לא לעבוד עוד לפי החתיכה! לא לנכּות פחת! עבודת־נשים משתלמת כעבודת־גברים! –
כולן: בראַבוֹ! בראבו! הידד!
גבריאל: כך מצווה הצעֶ־קאַ!
כולן: כך יהיה!
גבריאל: ועכשיו, אחיות, אחיות־פרוליטאַריות, אל הרחוב! תהיה הפגנה! הפגנה עצומה… כל המפלגות על דגליהן אל הרחוב! יראו הבורגנים וירעדו! את המחנה הגדול יראו; את המחנה העולה עליהם! על עולמם שלהם, על עולמם הנבזה, החוטא, המלוכלך בדם!
יוסל: לכו… לכו… לכו… קוזאַקים יטיפו לכם שׂכל בקדקדיכם… במטר של עופרת…
גבריאל: מפיר־שביתה! (אל הפועלות) מי שמתיירא מפני המות – מי שחייו יקרים לו יותר מנצחונו של הפרוליטאריוֹן, מי שרוצה לחיות במחסור, בדכּוּי, מי שרוצה לחיות כמו תולעת באשפה, כמו כלב לנגוס את העצמות שהבורגנים משליכים לו – – –
הפועלות: אנחנו הולכות! אנחנו הולכות!
יוסל (נזכר): כן… ודגל…
חנה: חכּוּ! (תופסת את משענתו של בעלה) הוא בין כך וכך ינענע את התינוק! (תולשת מעליו את המטפחת האדומה שעל רגליו) בדרך נקשור…
(הכל, חוץ מיוֹסל יוצאים)
יוסל:
הָיֹה הָיָה פַּעַם מֶלֶךְ
וְלוֹ מַלְכָּה הָיָתָה –
הָיָה לָהֶם גַן־חֶמֶד
וּבַגַּן צָמַח שׁוֹשׁן – –
(פורץ בבכיה. המסך יורד)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.