(מחזה)

הנפשות:

יואל – כבן ארבעים וחמש או חמישים, בעל נפש משתוקקת תמיד; שותה־שכּוֹר, מנהל בעיר פולנית בינונית תזמורת, שבה מנגנים:

ששת בניו של יואל מכולם חיים הוא הדומה אליו ביותר.

אחים־תאומים:

1. שמאי

2. לוי

3. שמעון

אחים־תאומים:

4. מאיר

5. יונה

6. חיים – בן הזקונים

מירל – אִמם, אשתו של יואל, יותר משנזדקנה משנים נזדקנה מצרות. סימנים של יופי רב לפנים, וביותר בעינים.

בדחן – דמות שלאחר־יאוש ושׂונא־אדם.

לאה – בתו.

פֶּעשעֶ השחורה – באה מעיר גדולה יותר להתארח כאן; מלובשת כבת־כרך. חלפי חוץ – גאה, מרחיקה כל הקרב אליה. בפנימיותה – הולכת אחר הלך־הרוח. מישהי סהרורים. בת עשׂרים וכמה.

גרינצוויג – רווק זקן. עשיר, אבל לבושו חסר־טעם. שעון ושרשרת, טבעות עם יהלומים וכיוצא באלה.

דיין, שמש, חזן, משוררים, אורחים בחתונה, ביניהם עזריאל, מגיש, שכנה ואחרים.

המערכה הראשונה זמנה בקיץ, השניה – בחורף, והשלישית – בסוף הסתיו.

 

מערכה ראשונה    🔗

הבימה:

באחורי הבימה – בית של קומה אחת בנוי בסגנון ישן, עם גזוזטרה פתוחה, שעולים אליה במדרגות והיא מוליכה אל פרוזדור עם דלתות: ימינה – אל הדירה, שׂמאלה – אל המטבח. החצר שלפני הבית, התופסת את כל שאר הבימה, היתה לפנים גינה, עוד מצויים פה ושם גדמים של עצים, שנכרתו לשם הסקה, ונכּרים עוד סימנים של ערוגות־פרחים; בכמה מקומות עדיין נשתיירו סימני ירק־עשׂב. בדרך מקרה נשארו שלימים בצד אחד של החצר – אלוֹן קרח ומת, שענפיו שלוחים ויבשים. מן הצד האחר – כמה עצים עומדים יחדיו, נראה שהיו צעירים למדי בשביל עצי־הסקה. באמצע החצר – משאבה של באר.

משׂמאל מובדלים הבית והחצר בגדר של־מוטות מסמטה צדדית שקטה.

על הגזוזטרה – העשׂויה עץ לבן פשוט: שולחן, כסאות ודרגש. על הקיר: מימין – מַראָה ישנה שבורה; משׂמאל, בפינה, פרוֹטוֹמי של קוֹמפּוֹזיטור.

בחצר: בצל העצים הצעירים – כנה של תוים, למראשותיו של ספסל שבעשׂב. בעצים, וכן באלון העתיק – חטובות אותיותיהם הראשונות של שמות.

המסך עולה

לפני הצהרים, יום חם. מזמן לזמן עובר מישהו בסמטה. מבעד לחלון־המטבח הפתוח רואים את מירל, כשהיא עוסקת במה שעוסקת לפני האש על האח, מרתיחה חלב, שוטפת כלים וכיוצא באלה. הגברים חזרו, כנראה, בשעה מאוחרת ביותר מחתונה: חלונות הדירה עדיין תריסיהם מוגפים מבפנים. עוד ישנים שם. שמאי, שמעון, מאיר ויונה ישנים בחוץ. שמאי – על הגזוזטרה, על הדרגש; שמעון – על הספסל שבעשׂב; מאיר ויונה – תחת העץ העתיק. נכּר שהוציאו לעצמם כרים מן הבית והתפרקדו כל אחד במקומו ומלבושיהם עליהם; ורק הסירו את מנעליהם ואת הכותנות המעומלנות הקשות, המוטלות, יחד עם כלי הנגינה, סמוך למשכבותיהם.

הבדחן (בא מן הסמטה לצד החצר).

מירל (ניגבה את הכוס האחרונה, העמידה על גבי מגש, נגשת אל החלון; מביטה לראות אם הבנים ישנים עוד): מסכנים… חזרו הביתה – וכבר האיר היום… גלוסקאות חמות כבר נשׂאו מבית הנחתום… (רוצה לשוב על עקבותיה, מבחינה בבדחן הבא מן הסמטה, מתייצב ליד הגדר, מוציא בקבוק מתוך צלחת בגדו ושותה מתוכו). – משׂרך את דרכו… לגימה ואנחה, לגימה ואנחה… ואל תאמרו לו לזקן ולא־כלום… מה שנגזר נגזר!

הבדחן (מחזיר את הבקבוק אל צלחתו; נכנס ועומד באמצע החצר; בנעימה של שמש הקורא לתפילה): קומו, יהודים כשרים, צאן קדשים, לעבודת…

מירל: הס, הס! תעיר את הזקן!

הבדחן: וכי ישן הוא כלל?

מירל (יוצאת במהירות).

שמאי (מתעורר משנתו ויושב, במבט־עין אל הבית): וכי עוצמים שם עין? הזקן מתחבט במטתו ומתפתל כנחש… והזקנה – כובשת פניה בכר ומתייפחת – – מה שלומה של לאה?

הבדחן (מתיישב על־גבי גדם של עץ, זעוף): כך…

מאיר: מתנודדת ממקום למקום, כמו צל…

יונה: הנשמה, אומרת היא, עטופה אצלה ערפל.

שמעון: דבּוּריו שלו… כולן מדבּרות בלשונו שלו… כל שנה אחרת…

שמאי: אבל בחור כארז הוא, הזקן! שותה בלגימה אחת, והכוסית – הך וטפח! לרצפה!

שמעון: ומה אומרת לאה שלך עכשיו?

הבדחן: הרי שומע אתה! כוסית אחת… קול־צלצול – ושקט…

לוי (יוצא ועומד לפני המראָה להתגלח): הזקן כבר צובע לו את השׂערות…

שמאי: אינו רוצה להזדקן.

הבדחן: סוף כל אדם להזדקן.

שמאי: הזקֵנה נועלת בפניו את הבקבוק, מיד מתגברים עליו הגעגועים, והוא יוצא ונעלם… והוא חוזר אפוֹר כאֵפר, מצומק כלימון יבש.

מאיר: אבל עם עינים בהירות…

יונה: עם נשמה חדשה…

לוי: ונשמה חדשה – צריכה למשהו חדש!

מירל (יוצאת־ובאה ומביאה חלב מהביל): ילדים, זהו ה“מודה אני” שלכם בבוקר? (מתגברת על התרגשותה. מוזגת את החלב לכוסות. אל הבדחן, בקרירות): תשתה כוס חלב? (יוצאת, מבלי להמתין לתשובה).

הבדחן (כמעט אל עצמו): קודם הגסיסה אולי…

לוי (מרמז על האם): איזה אזנַים יש לה! (מתחיל שורק נעימה של געגועים; אחרים לוקחים חלב, מתפזרים על־פני החצר וכוסותיהם בידיהם).

שמאי: כליון־הלב של הזקן אתמול. (משנה את קולו) נכנסתי בתוך נגינתו עם הבּאַס שלי, והעמיד בי זוג עינַים, ישמרנו השם!

הבדחן: נפלת בתוך נגינתו, כשכּור הנופל לתוך הסוכה…

שמאי (מתנצל) ה“עולם” היה לא־מרוצה. הכל שאלו: מה כאן, חתונה או הספד?…

הבדחן: משל למי שמפזר פנינים לפני החזירים…

חיים (יוצא במרוצה מן הבית מרוגז, וכנור בידו): דבר זה לשריקה הוא, דבר זה?

מאיר: הוא ישרוק לך “כל־נדרי” גם־כן…

יונה: וּוידוּי גם־כן…

הבדחן: כפי מה שיהיה חזוּי לו…

חיים (נגש אל הספסל שבעשׂב, מנגן אותה נעימה עצמה. מירל מופיעה בחלון. הסמטה מתעוררת יותר. קצת מן העוברים־ושבים נעמדים ליד גדר־המוטות ומקשיבים).

הבדחן: בנו של אבא שלו!

מירל: ישמרנו השם!… (נסוגה במקצת).

שמעון: אבל היאך ניגן זאת הזקן!… שכּור כלוט היה…

שמאי: הכנור היה רועד בידו…

לוי: הייתי עומד ומנגן… ומקיש ברגלי לפי הקצב (מחַקה) אני מכריז: שבּת… שבּת…

שמעון: ופתאום – הנה זה כבר נמצא בעולם האחר.

מאיר: פניני־פנינים נשתפכו…

יונה: רשת של כסף נשתזרה… זר של פרחים נתקשר מנגינתו.

שמאי: ברור, כשההיא מופיעה!

מירל (יוצאת בבהלה מתוך הפרוזדור): מי? (הבנים מתפזרים. היא מסתכלת בהם בעין חוקרת. – מדוכדכת) כבר שוב נתחדש משהו!

(הפסקה של אי־מנוחה. מרמזים זה לזה)

פּעֶשעֶ השחורה (מופיעה בסמטה; היא עוברת גאה, ומקשיבה, בחיוך שהיא כובשתו בקושי, אל הנגינה; מטילה בעברה סקוּר־עין גנוב אל חלונו של יואל; רושם עצום על בניו של יואל, מירל אינה יכולה לגרוע ממנה עין).

הבדחן: הנה, היצר־הרע החדש!

לוי: חטיבה של שיִש!

מאיר: מלכה!

יונה: בת־מלכה…

שמאי: מין מלכת־שבא! היא מכשפת כשוּפים!

מאיר: מבט עיניה – אדרכמונים של זהב…

יונה: חיוך שפתיה – קרנַים של אור…

מירל (שמעה הכול, בלבה יותר מבאזניה; פונה אל חיים, כמי שפגעו הברק): אל תנגן!

חיים (מפסיק).

(הפסקה; העוברים ושבים הולכים להם).

פּעֶשעֶ השחורה (נרעדת, אך מתאוששת עד מהרה, עוברת והולכת הלאה לאט, מביטה אל מירל בעינים של פלדה).

מירל: קבצנית היא! קבצנית עניה שבעניות! הקדוש ברוך הוא נתן לה מתנה – יופי נתן לה… אבל שכוֹח שכח לתת לה – לב… נשמה קרה נתן לה… חטיבה של שיִש מתהלכת בעולם… מבקשת אור, מחפשׂת חום… וכל מקום שהיא מוצאת אדם עם נשמה מאירה, עם לב חם, היא מתייצבת, לוטשת עיניה, פושטת את ידה ומבקשת ומייבבת: ניצוץ! ניצוץ!

יואל (בא יוצא מתוך הבית): מירל!

מירל (צונחת על כסא, מתכווצת, כובשת פניה בידיה): הוא לא ימחַל לי זאת, לעולם לא ימחל לי!

יואל (מתעצם עם עצמו).

פּעֶשעֶ השחורה (נעלמת).

יואל (נגש אל מירל, מלטף לה על ראשה בחמלה ובהשתתפות).

מירל (קופצת כמחושמלת מתחת ידיו, נשענת אל הקיר, רועדת… אחר־כך, אל יואל, העומד ומביט אליה בהבעה של אשמה ותחנונים, במהירות ובהתרגשות המוסיפה והולכת): מה אתה מסתכל בי? מה אתה מבקש אצלי? – מה? את בריאותי? את הדרת פני? (מחַקה את דבריו מלפנים) את לחיי שלי – הורוּדות? את השׂפתים – האלמוגיות? את העינים הגדולות, הזוהרות? אֵינן! נתתי אותן (מעבירה מבט על יואל והבנים) לך – להם!

יואל (מניע ידו תנועה של יאוש. פונה לרדת מעל הגזוזטרה).

מירל (בפחד): לאן אתה הולך?

יואל (חוזר ופונה אליה, בתחנונים): אני מוכרח… מחניק אותי כאן, מחניק אותי כאן.

מירל (בתוקף ובצווּי): חַכּה! (יואל עומד. היא ממהרת אל תוך הבית. יוצאת עד מהרה ומביאה בקבוק יי"ש; הולכת כנגדו): הרי לך! מוטב שתשתה…

יואל (מתנודד).

המסך יורד

 

מערכה שניה    🔗

הבימה:

אולם חתונה. פתחים: מצד ימין – אל אולם־האורחים; מצד שׂמאל – אל הפרוזדור. ממול הצופים – אכסדרה רחבה פתוחה אל אולם־הרקוּדים. השעה – סמוך לאחר החופה. החתן והכלה נמצאים באולם־האורחים, מסובים אל השולחן עם מרק־הזהב.

מאולם־הרקוּדים, שנשארו בו עוד אורחים בודדים, נושׂאים ומוציאים את החופה, מזיזים לירכתים את עציצי ההרדוף, מקפלים ומסירים את השטיח עם המרבדים. מאולם־האורחים נשמעת המולתם של אנשים המברכים זה את זה במזל טוב; קול צלצול כוסות. ומיד לאחר־כך סלסולי “מי שבירך” מפי חזן ומשוררים, וחרוזים של הבדחן.

בחדר נמצאים הדיין והשמש (שהוא מעורפל במקצת), והם מתהלכים כשכוחים; ועמהם עומדים הכלי־זמרים – בניו של יואל, בלי האָב, והכלים בידיהם, מוכנים להשמיע “לכבוד”; המגישים עורכים להם שולחן קטן עם מיני משקה וקנוּח־שתיה. לאה עומדת באכסדרה הפתוחה, מביטה אל פתח־הכניסה וכאילו היא נטולה מן העולם הזה.

לוי: היא העלתה שבּוּט בחַכּתה!

שמעון: תהילה לאֵל, נתפטרנו מעסק רע! אילו נפל הזקן בחַכּתה…

שמאי: עמדה תחת החופה כחטיבה של שיש… רק הגבינים רעדו! וכל הזמן הציצה לכאן בגניבה: שמא הוא בא…

המגיש הראשון: אבל יהלומים ראית? והמחרוזת!

המגיש השני: של האֵם, של החתן. יהודיה כשרה היתה… מתהפכת שם בקבר…

השמש (בא ונגש): והצנועה הכשרה שלי – יושבת בביתי וראשה מלבין…

הדיין (מושכו משם): בוא כבר, שכור זקן…

(המגישים יוצאים, הכלי־זמרים מתייצבים, מבלי להוציא את כליהם מידיהם, מסביב לשולחן. השמש רוצה לגשת מדי פעם בפעם, הדיין חוזר ומושכו משם).

חיים (עם כבּוד, אל לאה): קחי משהו, לגמי מעט יין…

(היא אינה שומעת. שתי נערות הולכות מאולם־הרקוּדים אל אולם־האורחים, נצבות ומראות כווּני־חן נסתרים להכלי־זמרים).

הנערה הראשונה (אל שמאי): כשאני ארקוד, תנגן לי משהו חדש…

שמאי: בשביל בתו של ר' עוזר – מן הטוב ומן המיטב…

הנערה השניה: ובשבילי?…

(שתיהן יוצאות מבוישות – שני גברים יוצאים ובאים מאולם־האורחים).

הראשון (מרגיש בלאה): ראה נא…

השני: חולנית היא (מושכו אל אולם־הרקוּדים).

לאה: אני שומעת את צעדיו…

עזריאל (אורח שנתאחר, אל המגיש, הלוקח ממנו על סף־הפתח את אדרת־הפרוָה הכבדה): בקרון־הדואר המיוחד מעיר־הפלך!…

המגיש (מרמז לו במבטו אל אולם־האורחים): אם־כן, יהיה לנו אורח יקר… (יוצאים).

ר' עזריאל (בעברו אל אולם־האורחים, אל הדיין): מזל טוב, הוא סידר את הקדוּשין? (הולך הלאה).

הדיין: הרב, מסכן, הוא, לא עליכם – – (מפסיק, רואה שאין שומע לו).

השמש: לא עליכם – חִי־חִי־חִי – –

ר' עזריאל (אל הכלי־זמרים): הלך לאבּוּד, אבא שלכם…

שמאי (בחנופה): ואימתי הוא עושׂה חתונה, למזל?

(עזריאל יוצא כבר אל אולם־האורחים, ומיד בא ומגיע משם קול רעש חזק וקריאות: מזל טוב! אחר כך נשמע קולו של הבדחן).

וְעַכְשָו דִּבּוּר שֶׁל רֶגֶשׁ רַב נְמַלֵּל,

לִכְבוֹד הָאוֹרֵחַ הַמְאֻחָר רַ' עַזְרִיאֵל,

הַכֹּל־וָכֹל שֶל הֶחָתָן, וּכְבוֹדוֹ וִיקָרוֹ,

וִיבָרֵךְ רַ' עַזְרִיאֵל…

עזריאל (קול מאולם־האורחים): שֶהַכּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ!

(קולות של צחוק. קריאות: לחיים, לחיים. הכלי־זמרים משמיעים בכליהם קול־רעש).

יואל (קרוע ובלוי, מכוסה שלג, מגודל שׂיער אפור, אך עם עינים בהירות, נדחק ובא, בבת־שׂחוק, מן הפרוזדור, חומק מתוך המעיל שתפסוֹ המגיש בכנף, שלא לתת לו להכּנס. לאה מזדעזעת. הכלי־זמרים מפסיקים): הִנֵה באתי, ילדים – הִנֵה באתי הֵנָה. אני בא הביתה, מתהלך, עובר כאן – ורואה אור גדול! חתונה של מי – – –?

הדיין (מושכו אליו בשרווּל): שלום עליכם, מהיכן אתה בא, יואֵל –

שמאי (זעוף): מבית־המרזח שבכפר…

יואל: עליכם שלום, רבי – מן השלג – –

השמש: שלג בבית־המרזח? חִי־חִי־חִי.

הדיין: מן השלג?

יואל: רבי, אילו ידעת, מה זה שלג! (אל הבנים) חתונה של מי? (שוב אל הדיין) דבר גדול הוא השלג – שלג, רבי, דבר טהור הוא… שלג, רבי, זך וצח הוא. חסד אלהים טוב־ומיטיב הוא השלג – –

השמש: שמעתם לשון של כלי־זמרים?

יואל (לאחר שנשתתק, מרגיש בלאה, מדבר כבר אליה, עצוב מאד, וכמי שמרגיש עצמו אשם): אדם בעיר – חוטא… מרבה חטא… והם מרדפים אחריו, החטאים… כאותם עכברים… כאותם שרצים… זוחלים ועולים על גופו, על בשרו… מתחת לכוּתונת… זוחלים על גופו בשכבו במטה… נופל על האדם החוטא מורא גדול, והוא בורח מפניהם, מפני החטאים הללו, בורח מן הבית, מתוך העיר… יוצא האדם החוטא מתוך העיר ובא אל השלג, אל השלג הבהיר – עינים דלוחות יש לו לאדם החוטא מן העיר החוטאת, ולב יש לו מצומק ואפל, ונשמה מדוֹאבת ומכוסה ערפל – ומביט הוא, האדם החוטא, ומסתכל בשלג, והוא סופג לתוכו וסופג את הבהירות, את הטוהר הלבן של השלג, והוא סופג לתוכו את החסד הטוב־והמיטיב של אלהים, את חסדו הזך של אלהים… ומזדככת אצלו הנשמה, ומתבהר אצלו הלב, וטוב לו כל כך בלבו, ושלוָה יורדת לתוכו, ומנוחה…

לאה: יואל, נַגן שלג!

יואל: רבי, ילדים – אני אנגן שלג! – (כשהוא מכוון את הכנור) רבי, כשלבך מתמלא ועובר על גדותיו מרוב תורה, מלא וגדוש מאורה של תורה, מה אתה עושׂה? הרי אתה רץ ונגש אל האַלמימר, לדרוש ברבים… (אל החזן, המופיע עם המשוררים מאחוריו, באים מאולם־האורחים) – והיהודי הזה, כשלבבו מתמלא ומשתפך מרוב רגש, הרי יש לו גרונו שלו… והוא שר… (נושק בלבביות את הכנור) – וזהו גרוני שלי, זהו האַלמימר שלי – – (פונה אל הילדים) – ילדים, אני אנגן לכם שלג – (רואה את פניהם הזעופים – באי־מנוחה) – אך של מי החתונה הזאת היום, של מי החתונה?

(רעש באולם־האורחים, תזוזה של כסאות, צעדים)

הבדחן (בא־נופל מתוך אולם־האורחים, נוקף אצבע אל אצבע): חתן וכלה הולכים! חתן וכלה – – – (רוצה לקפוץ ולעלות על השולחן, רואה את יואל, נשאר עומד קפוא ורגלו האחת על הכסא).

יואל (בפחד ובזעם): של מי החתונה?

(בפתח של אולם־האורחים מופיעים שלובי זרוע החתן והכלה – גרינצייג עם פעֶשעֶ השחורה. כשרואָה פעֶשעֶ את יואל היא נרעדת, כמבקשת לחזור, אך מיד היא מתאוששת. דו־קרב של מבטים עם יואל, – גרינצייג חיור, מתבונן – מאחרי החתן והכלה באים ויוצאים האורחים, וביניהם השכנה, הם מתעכבים ועומדים, מבלי להבין, מימין ומשמאל).

הבדחן: יואל, נגן!

שמאי: נגן, אבא!

השכנה: הרי משלמים בעד זה – נגן!

גרינצייג (אל פעֶשעֶ השחורה): מהו הדבר הזה! מה פירוּש הדבר? מה הוא מביט אליך כך? מה הוא רוצה ממך? מה לו ולך?

פעֶשעֶ השחורה (כבר מאוששת לגמרי, בגאוָה ובחיוך צונן): נַגן, כּלִיזְמָר, נַגן, אם ידיד אתה! הרי היום החתונה שלי. יום שׂמחה לי ולבעלי… מַשהו עליז נגן! נגוּן עליז, תוסס כמו יין, כמו אושר, כמו אהבה!

יואל (מתפלץ, משליך את הכנור לרגליה. הכנור מתנפץ).

המסך יורד

 

מערכה שלישית    🔗

הבימה:

אצל יואל בבית. חדר עני, שלא סוּייד זמן רב. הדרגש, השולחן והכסאות מן הגזוזטרה הוכנסו אל החדר. כמה כַנים לתוים. פרוטומי של קומפוזיטור. מסביב על הקירות תלויים כלי נגינה. ביניהם – מראָה ישנה שבורה, וכמה פתּוּחי־נחושת ישנים מאד, חתוכים מתוך עתונים מצויירים, וכן כמה קאַריקאַטורות רשומות־פחם, ובייחוד ראשי־נשים. באחורי הבימה – הגזוזטרה היוצאת אל הגינה.

יום־סתיו חמים.

העצים בגינה משירים עליהם; החמה שוקעת.

מאיר ויונה מעתיקים תוים על־יד השוּלחן. מירל והשכנה משׂוחחות על־יד החלון. שמעון, אינו מרוצה מן השכנה האורחת, מהלך בחפזה על־פני החדר הלוך ושוב.

השכנה (חוקרת, בסקרנות): אומרים, הכנור כנור יקר היה.

מירל (מהורהרת): ירושת אבות… ישן היה, למעלה ממאה שנה… (כמעט אל עצמה) ומיד – נעלם…

השכנה: היכן היה במשך כל הזמן?

מירל: וכי הוא מדבּר? – נותנים לו לאכול, הריהו נוגס משהו וכלשהו, כאותה צפור… נותנים לו לשתות – הריהו טועם טפה ושתים… לא הוא מדבּר, לא הוא מזכּיר… אילו שכחו אותו, היה, חס ושלום – – (הדמעות חונקות אותה).

שמעון (בעברו על־יד אחיו): מצאה לפני מי לשפוך את הלב…

מאיר: אלא לפני מי?

יונה: מי יש לה לדבּר אליו?

מירל: כנור אינו לוקח עוד אל ידו…

השכנה (כלא מאמינה): אף פעם לא?…

מירל (באי־מנוחה): לפעמים… בליל־ירח… קם לפעמים… לוקח כלי… מנַגן – (שנוי הנעימה) אבל כנור – לא…

השכנה: מה אומר הרופא?

מירל: רושם לו ברזל, – אינו מעכל, אומר הוא…

שמעון (בקוצר־רוח): מה הם מתמהמהים כל־כך הרבה…

מאיר: עומדים בוַדאי על המקח.

יונה (בלעג): ר' עזריאל, שיחיה!

השכנה (בלחישה שלא ישמע שמעון): אומרים, דבּוּק…

(היא מפסיקה: נכנסים שמאי, לוי והבדחן)

שמעון (אל הבאים): מביאים כליזמרים מעיר־הפלך?

שמאי: לא… אבל – (רואה את השכנה, מפסיק).

השכנה (קמה ממקומה, נפרדת, בצאתה): נו, לבכות, מירל, זה לא… הודי ושבחי לשמו יתברך… אחר במקומו – מכּה מכות רצח, שובר כל מה שבבית… (יוצאת, רדופה במבטי־השנאה של הבנים).

שמאי (מסיים את המשפט): חמשה רובּלים הוא מנַכּה.

מירל (פוכרת את הידים): מפני מה?

שמאי: מפני שהזקן אינו מנַגן…

לוי: באה־נכנסת הנערה־הכלה עם המחלפות, ועם סרטי הצבעונין במחלפותיה – – (מחַקה קולה הדקיק של נערה) – “אם הוא מנגן כנגד הלבנה, יכול הוא לנגן בחתונה שלי גם־כן”…

שמאי: בחתונתה השניה ינגן.

מירל: אל תקלל, שמאי…

הבדחן: רציתי לקנות ללאה סוּדר לחורף; אך מזלה גרם… (אל מירל) מותר לה להכנס, מירל?…

מירל (לאחר שמתעצמת עם עצמה): מותר לה…

הבדחן (יוצא).

שמאי: אבל את הקאַפּעֶלי"א אנהל אני!

שמעון: אם תהיה מפוּכּח ולא שתוי…

שמאי: סתום פה!

יואל (חולה מאוד, נהוג על־ידי חיים, מופיע על הסף): ילדים… (מירל וחיים מושיבים אותו על הספסל) עוד יהיה לכם פנאי לריב, ילדים…

מירל (אינה יודעת אם לשׂמוח או לפחוד): הרי הוא מדבּר, הרי הוא מדבּר…

יואל: אני רוצה לנַגן עוד פעם…

מירל: ברוך השם, ברוך הוא וברוך שמו (רוצה להוריד כנור מעל הקיר).

יואל (בפחד): לא… לא… כנור השלכתי לרגליו של בשׂר־ודם… כנור דרכו להתנקם…

מירל: רחמי השם גדולים, יואל…

יואל: ומגוֹדל הרחמים הוא משבּר אותי, כמו ששבּרתי אני את הכנור… הוא יודע, הוא לא ינגן עלי עוד…

חיים (נוטל ומכוון את הבטנון): אני אלווה אותך, אבא (מגיש לו את הקשת).

יואל (מהורהר, מביט בחלון): החמה שוקעת… האוֹר שעל העצים כבה והולך… העלים נושרים, נושרים… שום אחד מהם אינו מתנגד, אינו מסרב… שום אחד מהם אינו אומר: אינני רוצה למות… (במבט של כניעה כלפי שמים) ייעשׂה רצונך, אני רוצה למות…

מירל (בחומרה): ממני רוצה אתה להפּטר!

יואל: לא, מירל…

מירל (מתייפּחת): פעֶשעֶ השחורה, שוב פעֶשעֶ השחורה…

יואל: היו שחורות… (מרגיש בלאה, המופיעה על הסף) והיו בהירות גם־כן… (מירל מרשה בתנועת ראש ללאה להכּנס; היא מתיישבת בפינה) ואשה היא אשה… הדבר ההוא – הוא משהו אחר… בכּנור נעוץ הוא, לשון־כלי־זמרים הוא… (בחיוך רופף אל מירל, ואל הבנים שהתייצבו ליד הקירות) ראי נא, מירל – כאילו אינם יודעים שתים פעם שתים… נעצו עיניהם ברצפה, כסכין שנטרפה… (אל הבנים) מה, שכּוֹר הוא, אביכם? האַ? (שנוי הנעימה) הכול לשון־כליזמרים, – גם לי היה אב! – בכנורון נעוץ הדבר… (נחלש מאד מאד) נַגנו לי, ילדים, ודוּי…

מירל: מנין! קראו מנין יהודים!

יואל: קאַפּעֶלי"א היא יותר ממנין! – נַגנו… שמעו פעם בקולו של אבא… בואו, אשמע פעם, היאך אתם מנגנים בלעדי… שמאי, הבכור! (כלי הנגינה מוּרדים) – נגנו… (יואל אומר ודוּי, הקפּעֶלי"אַ מנגנת ומלווה אותו. לאה משוררת בחשאי).

מירל (פוכרת את הידים): ואני, אני?…

יואל: תמכי את ראשי! (היא עושה כן. קולו של יואל נחלש יותר ויותר, והקאַפּעֶלי"אַ נעשׂית משום כך שקטה יותר ויותר. יואל עובר לאט־לאט לודוּי בלשונו הוא): חטאתי כנגדך… אתה עצמך הבאת אותי לידי כך… הנשמה שנתת בי – מתגעגעת וכמהה היתה. ולא היתה שלוָה בה, וכמו היונה של נח, לא מצאה בשום מקום מנוח לה. מרוב געגועים חטאה. – – מעולם ביקשה, לעולם לא מצאה. ויודע אתה, את מי היא ביקשה, נשמתי העלובה? – אותך! רק אותך! – בלעדיך קר היה לה וחושך סביבה. ואתה הסתתרת מפניה… הסתרת פניך מפני האדם החוטא… והיא חפּשׂה אותך ביער ובשׂדה… הלכה אחריך ותעתה על־פני הר ועמק. והיא ביקשה אותך בכל פלג־מים, בין ערפלים ועבים ביקשה אותך… ובכל קרן־אור, בכל גוָן, בכל קול ובכל צליל, בכל עין עמוקה…

רק עכשיו הבינותי זאת… כל־כך מאוחר וכל־כך ברור. במוחי עברה פתאום האמת הזאת כמו ברק, בשעה זו, שעה שאני הולך אליך, לקראת ענשך או לקראת חסדך… ולפני כן – כמגשש באפלה הייתי… כך היה רצונך…

אל תכעס על נשמתי העלובה. קבּל אותה ברחמים, כאָב רחום את בנו שתעה מן הדרך…

ואת מי מבקש אתה לענוש, תולעת? ראה, גאה הייתי לפנים – ועכשיו? בעפר אני מתפלש לפניך, בעפר… בעפר…

רואה פתאום את פעֶשעֶ השחורה, שהתהלכה בחצר מתוך התעצמות עם עצמה, להכּנס או לא להכּנס, – וקופץ פתאום מקומו בשׂמחה פראית־פרוצה)

פעֶ–שעֶ!

המסך יורד