1, (*אחוזה), ש"נ, מ"ר אֲחֻזּוֹת, — א) קרקע שנאחז אדם בה, שהיא שלו לעולם, ובכלל קנין של איזה אדם,   Eigentum, Besitz; possession; propriété : ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אֲחֻזָּה בארץ מצרים במיטב הארץ (בראש' מז יא). למה יגרע שם אבינו (צלפחד) מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אֲחֻזָּה בתוך אחי אבינו (במד' כז ד). — וסמי': ויאמר (אלהים) אלי הנני מפרך והרבּתּיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אֲחֻזָּת עולם (בראש' מח ד). ושדה מגרש עריהם (של הלוים) לא ימכר כי אֲחֻזָּת עולם הוא להם (ויקרא כה לד). — ובכנויים: וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אֱחֻזָּתוֹ ואיש אל משפחתו תשבו (ויקרא כה יא). — עיר אחֻזּתו, שדה אחֻזּתו, נחלת אחֻזתו: ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אֲחֻזָּתו ביבל (שם שם לג). ואם משדה אֲחֻזָּתוֹ יקדיש במקור נדפס 'יקידש' איש לה' והיה ערכך לפי זרעו (שם כז יו)  . צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אֲחֻזָּתָם ערים לשבת (במד' לה ב). בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו היו קרוביו מביאין חביות וממלין אותן קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות והתינוקות מלקטין ואומ' נקצץ פלוני מאחוזתו (ירוש' קדוש' פ א' הל' ה). — אֲחֻזַּת העיר, הקרקע שהוא קנין העיר: וַאֲחֻזַּת העיר תתנו חמשת אלפים (אמה) רחב וארך חמשה ועשרים אלף (יחזק' מה ו). — ועבדים וכדומה: וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו (עבדים) וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם והיו לכם לַאֲחֻזָּה והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה (ויקרא כה מה-מו). — ב) חבורה,   Gruppe von Personnen; groupe de personnes; group of persons: ואבימלך הלך אליו (ליצחק) מגרר וַאֲחֻזַּת2 מרעהו ופיכֹל שר צבאו (בראש' כו כו). — ואמר המשורר: כי מכל רעי אמת את מי נועצה אם אך דלת עם לוז אֲחֻזַּת מרעהו (אד"מ, אמת ואמונה מחזה ח).