1, ש"נ, סמי' אֶנְקַת, — א) קול האדם הנאנק, das Stöhnen; gemissement; groaning: כסות דמעה את מזבח ה' בכי וַאֲנָקָה (מלאכ' ב יג). תבוא לפניך אֶנְקַת אסיר (תהל' עט יא). משד עניים מֵאֶנְקַת אביונים עתה אקום יאמר ה' (שם יב ו). — ואמר הפיטן: פתחיך דפקנו בבכי ואנקה וראה כי כל גבולנו הקיפה הצעקה וכי מלאו מתנינו חלחלה ומועקה (יוצ' ליוה"כ, מחזו' רומני). אנקת מסלדיך תעל לפניך אל רם ונשא (ר' משה). — ובפרט היבבו' הקצרות בסוף הבכי: אמרו לו (לכלינוס) ומה האנקה אשר תארע לבוכה אמר כשיהיה תחלת הבכי באנחה ואחריתה באנקה הוא כפי מכאוב הלב (ר"י חריזי מוסר הפלסופ' ב יז). — ב) שם בע"ח, ממיני הלטאה, גדולה, ארוכת הזנב, ומצויה בחול ובין הסלעים, תאכל עקרבים ובפרט נחשים והיא מאוסה על הערבים וחשבים אותה רעה מאד: והעכבר והצב למינהו וְהָאֲנָקָה2 והכח והלטאה והחמט והתנשמת (ויקרא יא כט-ל). משל לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך הנחש בדרך ראה אנקה אחת התחיל מבקש מטה להורגה אמרו לו זה אין אתה יכול ליטול האיך באתה לרפאות נשוך הנחש בלשונך (תנחו' בובר, בלק יג). ורל וכו' הוא האנקה והוא הגדול מתבנית התנשמת (קאנון, בסמים, אות ו.)
1 מלה עברית, בסורית אולי אמקתא, ולא נתברר מה עקר משמעותה. ועי' הערה שלקמן.
2 ת"א ילא, אפס גם משמעת מלה זו מספקה. השבע' תרגמו אנקה במוגלי μυγαλη, והוא מין עכבר מחדד החרטום, ובמשמעה זו תרגמו רוב החדשים, וגם טריסטרם. הפשיטא תרגמה אמקתא, ונחלקו חל"ס בעצמם בפרושם, יש תרגמו אבן ערס בערב', ויש תרגמו שאם אברץ, שהוא מין לטאה, ורסע"ג תרגם אנקה באלורל, והוא הלטאה הגדולה ארוכת הזנב וַרַל وَرَل בערבית. וכן עב"ס: אנקה שם אחד השרצים המטמאים קורין אותו אלורל (לקו' קדמ'). ובמשמעה זו השתמש בשם זה מתרגם הקנון.