1, ש"נ, – חרבן ושממה גדולה, Verwüstung; dévastation; devastation: בזו כסף בזו זהב ואין קצה לתכונה כבד מכל כלי חמדה בּוּקָה2 ומבוקה ומבלקה ולב נמס ופק ברכים וחלחלה בכל מתנים ופני כלם קבצו פארור (נחום ב י=יא). –  ועי' בקק. – ורוב מה שהשתמשו בו המליצים הוא במשמע' °ריקות. ואמר המשורר: ואזני עת פתחתיה מקנאה בבת עיני וידי עת שתיקה ביען חלקו כבוד שתיהן והיא טרם קראת בוקה מבוקה ותתחנן לפי לאמר קרה נא עדי אשמע ולך תהיה צדקה (ר"י הלוי, ויש בת שיר). הנה עצתי תהי בוקה ומבלקה (ערוגת הבשם לב). וכלי שבעה מחזיק ימלא שנייה ויריקהו בבוקה (ירחמאל בן שלמה, JQR XI 369). חורי גרונך מלאים עלוקות וכל דבריך בוקות ומבולקות (תוכח' מוס', עזרא הבבלי פו:). – ומליצה, °עשה את בגדיו עליו בוקה ומבולקה, ר"ל בסלסול וקשוט ויפוי הקמטים וכיוצא בזה: עוד יגדל הכאב מאד בשבתות ה' אשר הן רבים ע"ה שוהין מלעמוד ממטתם בשחרית של שבת ולא עוד אלא כי אחרי עומדם היו שוהין שעה אחת או שתים לתקן את בגדיהם ולצנוף את צניפם וכל המרבה לעשותם בוקה ומבולקה 3 ה"ז משובח עד צאתם לרחוב העיר מקושטים ומבוסמים כנשים (נתן העזתי, חה"י א, עונש המיפים עצמם).