*1, פ"ע, עבר בָּר, עת' יָבוּר, – היה השדה בּוּר, לא נעבד, לא חרשוהו ולא זרעוהו, brach liegen; rester inculte; be uncultivated: תיקנו במקבל שלא תבור ארץ ישראל (ירוש' דמאי ו כה:*.  רבי סימון היו לו נוטעי כרמים בהר המלך שאל לר' יוחנן אמר ליה יבורו ואל תשכירם לגוי (שם ע"ז א מ:). 

– הפ', *הֵבִיר, הוֹבִיר, – הניח את השדה בור, לא נעבד, בלי חרישה ובלי זריעה: המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו (ב"מ ט ג).  המוכר את שדהו בשעת היובל וכו' היתה שנת שדפון וירקון וכו' נרה או הובירה (ערכ' ט א).  המקבל שדה מחבירו משזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה ליעשות ונותן לו (תוספתא ב"מ ט יב).  חוכר שדות הרבה ומבירן [([מקור: מד"ר בראש' פב]]).

– *פֻע', *מְבוּרָה, – שהונח בּוּר: עשר שורות מבוריות לסאה עשר נטיעות מבוריות (א' בן מיגש).