*, ש"ז, – מי שברח מפני מדת דין שמתוחה עליו וכיוצא בזה: בורח הרי הוא כשבוי (ב"מ לט.). בורח מחמת מרדין (שם). הלכה אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הרי זה מחאה (הלכ' פסוק' דף 70).  ובורח מחמת מרדין הרי הוא כשבוי ומורידין קרוב לנכסיו (רי"ף ב"מ כא:).  ולכשיבוא השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורדו מה שעשו ומה שאכלו (רמב"ם, נחל' ז ה).  בורח מחמת חובות לא מיקרי אונס (תשו' מהרשד"ם חו"מ רכז).  ויעשו משפט על הבורח ע"פ דת תורתנו הקדושה (האסיף תרנד, חדשים גם ישנים ג).  ושאל את אנשי המקום לאמר איה שמעון והשיבו לו שהלך לקונסטאנטינה כמו בורח מחמת אנשים אשר היו נושים בו (שו"ת תורת חסד לר"ח הכהן פרחיה קלב).  ידוע לכל באי שער עירנו ההפסד שקרה לו כי יעקב רויט וועלש נעשה בורח והוא היה ערב בעדו (שאל' יעבץ, ח"ב קצה).  י' מכתבים על דבר סוחר בינים ובורח  (רמא"ג ק"ס קז). – ומ"ר: (ישב) בתפיסה שלשים יום כדין כל הבורחים (פנק' קראקא שנת ת).