פ"ע, עבר בּוֹשׁ, בּוֹשָׁה, בֹּשׁתּי, בֹּשׁנוּ, בֹּשׁתָּם, בינוני בּוֹשׁים, בּוֹשׁוּת, עתיד יֵבוֹשׁ, – א) היתה לו בּוּשָׁה מפני איזה דבר, sich schämen; avior honte; be ashamed: גם בּוֹשׁ לא יבוֹשׁוּ גם הכלים לא ידעו (ירמ' ו טו). בֹּשְתּי וגם נכלמתי (שם לא יט). איך הפנה עורף מואב בּוֹשׁ (ירמ מח לט). למען תזכרי וָבשְׁתְּ ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך (יחזק' עז סג). בּוֹשׁוּ וגם נכלמו כלם (ישע' מה טז). בֹּשׁנוּ כי שמענו חרפה (ירמ' נא נא). ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אֵבוֹשׁ (תהל' קיט מו). יֵבֹשׁוּ ויחפרו  מבקשי נפשי (שם ע ג). בּוֹשׁי ושאי כלמתך (יחזק' טז נב). – ועם פעל אחר: כי בּשׁתּי לשאול מן המלך חיל ופרשים (עזרא ח כב). רבי יפה דנתי וכו' יפה טהרתי יפה טמאתי ולא בושתי (ברכ' ד.). – ועם מ... בצרוף להדבר הגורם הבושה: כי יֵבֹשׁוּ מֵאַילים אשר חמדתם (ישע' א כט). בּוֹשׁוּ והכלמו מדרכיכם (יחזק' לו לב). וְיֵבשׁוּ מזבחותם (הושע ד יט). לא תֵבוֹשׁי מכֹּל עלילותיך (צפנ' ג יא). בוש מאב ואם על זנות (ב"ס גני' מא יז). אל תבוש מן השינים שמא תאכל יותר מדאי (דרך ארץ זוטא א). – ובינו': אשר ירדו את חללים בחתיתם מגבורתם בּוֹשִים (יחזק' לב ל). כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה (מעש' ג ה). בוש אתה לומר שכלבו של כה"ג חביב הימך (תוספ' כלי' ב"ק א ו). מרתף שהוא בוש לוכל בתוכו (ירוש' פסח' א כז:). שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו ומוכרת (ב"ק קיט.). שאינה בושה לעמוד לפניו ערומה (קידו' פא:). אמר רבי יהודה רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה (חולין ו.). אשה בושה לבא לבית דין והורגת את בנה (יבמ' מב:). על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים (כתו' עח:). – בושני, בוש אני: בושני מדבריכם (חגי' כב:). – ובהשאלה לדברים לא בע"ח: וחפרה הלבנה וּבוֹשָׁה החמה כי מלך יי' צבאות בהר ציון (ישע' כד כג). – ב) נכזבו תקותו ובטחונו באיזה דבר, getäuscht werden; être déçu; be disappointed: עם מ... הדבר שבו בטח: וּבֹש מואב מכְּמוֹשׁ כאשר בּשׁוּ בית ישראל מבית אל מבטחם (ירמ' מח יג). גם ממצרים תֵּבשׁי כאשר בּשְׁתְּ מאשור (שם ב לו). וחתו וָבשׁוּ מכּוּשׁ מבטם (ישע' כ ה). בך בטחו אבתינו בטחו ותפלטמו אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בוֹשׁוּ (תהל' כב ה=ו). – ועם ב:  אל יֵבשׁוּ בי קויך אדני (שם סט ז). – ג) נבהל והשתומם משואת פתאם: וישביהן קצרי יד חתו וָבשׁוּ (ישע' לז כז). חתו וַיֵּבשׁוּ (מ"ב יט כו). יפחדו יֵבשׁוּ יחד (ישע' מד יא). יֵבשׁוּ ויבהלו מאד (תהל' ז יא).

– הִפ', הֹבִישׁ, הֵבִישׁ, לנכח הֳבִישׁוֹתָ, וְהוֹבַשְׁתָּ, הֹבִישָׁה, וְהוֹבִישָׁה, – א) גרם בושה לאחר, עשה שפלוני יבוש במעשיו, beschämen; rendre honteux; to put to shame: כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הֱבִישׁוֹתָ (תהל' מד ח). הוֹבַשְׁתָּ1 היום את פני כל עבדיך (ש"ב יט ו). ונער משלח מֵבִישׁ אמו (משלי כט טו). יי' אל תְּבישֵׁנִי (תהל' קיט לא). עצת עני תָבישׁוּ2 (שם יד ו). והובישתך בעדת שער (ב"ס גני' מב יא). – ב) עשה דבר בושה, התנהג באופן שבושה הוא לו, schändl. handeln; se conduire honteusement; to act shamfully: כי זנתה אמם הוֹבִישָׁה הורתם כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי (הוש' ב ז). אגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מֵבִישׁ (משלי י ה). עבד משכיל ימשול בבן מֵבִישׁ (שם יז ב). אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מְבִישָׁה (שם יב ד). – ג)  עומד כמו בבושה מפני דבר שבא עליו: הגידו בגוים והשמיעו ושאו נס השמיעו אל תכחדו אמרו נלכדה בבל הֹבישׁ כל חת מרדך הֹבישׁוּ עצביה חתו גלוליה (ירמ' נ ב) הֹבישָׁה בת מצרים נתנה ביד עם צפון (שם מו כד). הוי אל נבו כי שדדה הֹבישָׁה נלכדה קריתים הֹבישָׁה המשגב וחתה (שם מח א). כבשת גנב כי ימצא כן הֹבִישׁוּ בית ישראל המה מלכיהם שריהם וכהניהם ונביאיהם (שם ב כו). הֹבִישׁוּ חכמים חתו וילכדו (שם ח ט). הֹבִישׁוּ אכרים הילילו כרמים על חטה ועל שערה כי אבד קציר שדה (יואל א יא). – וְהֹבישׁ עַל: כל הֹבִאישׁ3 עַל עם לא יועילו (ישע' ל ה). – ובהשאלה לצמח ואילן שלא נתנו פרים: הגפן הוֹבִישָׁה4 והתאנה אמללה (יואל א יב). נשמו אצרות נהרסו ממגרות כי הֹבִישׁ דגן (שם יז). שדד דגן הוֹבִישׁ תירוש (שם י). – ועם מ הדבר שבשבילו באה הבושה: נבער כל אדם מדעת הֹבִישׁ כל צורף מפסל כי שקר נסכו ולא רוח בם (ירמ' י יד).

– התפ', הִתְבּוֹשֵׁשׁ, – חש והרגיש רגש של בושה: ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יִתְבֹּשָׁשׁוּ (בראש' ב כה).