*, פ"י, בִּיַּשְׁתָּ, אֲבַיֵּשׁ – גרם בושה בדבור, במעשה, beschämen; insulter; insult: שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב (ב"ק ג י). המבייש את הערום המבייש את הסומא והמבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור (שם ח א). ואינו דומה מביישו ערום למביישו לבוש ביישו במרחץ הרי זה חייב (תוספת' שם ט יב). דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם תשאלני בבית המדרש כדי לביישני  (ב"ב פא:). כך היא (רחל) ביישה את אבינו (תנחו' בובר, מקץ יג). ואל יביישך  שיניך ואל יבזך פיך (ד"א זוטא ב). 

– הִתפ', נִתְבַּיַּשׁ, – א) שבייש אדם אותו: הכל לפי המבייש והמתבייש (ב"ק ח א). – ואינו דומה המתבייש מן היקר למתבייש מן הפגום (תוספת' שם ט יב). – ב) שיש לו בושה: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו (ברכ' יב:). אינו דומה מתבייש  מעצמו למתבייש מאחרים (תענ' טו:). אמר להם הקב"ה (למלה"ש) אי אתם מתביישין ממנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו (מד"ר שמות כח).  נתביישת בעוה"ז אין אתה מתבייש מן הקב"ה לעולם הבא (שם לא). כיון שראה אוהבו (של האדון) את כל הכבוד הזה נתבייש והטמין את כל מה שהתקין לו (תנחו' בהעלותך ט).