1, אינו נהוג.
— הפע' הִבְלִיג, אַבְלִיג, פעו"י, — א) פ"י, הִבְלִיג אותו עַל, נתן לו כח על פלוני חזק אותו, הגביר אותו, Macht geben; donner des forces; give might: הַמַּבְלִיג2 שד על עז ושד על מבצר יבוא (עמו' ה ט). — ואמר הפיטן: קלים תַּבְלִיג להחליף החמורים (סלי' ה עי"ת, אתה הרואה). — ב) פ"ע, התחזק והתגבר על צער גדול, על מכאוב, seine Kräfte sammeln; reprendre force; to collect one`s strength: אם אמרי אשכחה שיחי אעזבה פני וְאַבְלִיגָה3 יגרתי כל עצבתי ידעתי כי לא תנקני (איוב ט כז=כח). הלא מעט ימי יחדל ישית ממני וְאַבְלִיגָה4 מעט בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חשך וצלמות (שם י כ=כא). השע ממני וְאַבְלִיגָה בטרם אלך ואינני (תהל' לט יד). — וקרא הנביא הענתותי: מַבְלִיגִיתִי5 עלי יגון עלי לבי דוי (ירמ' ח יח). — ומצוי במשמעה זו בספרות: לכל איש באהבינו פלאים בתבל יהיו מופת לבאים אני מבליג על שֻדי ואתה מעול מאד מכל צבאים (הרמב"ע, דוקס צז ד). ועתה אל תרף ידך אל תשעה ממני ותבליגה בפעם הזאת פן יתעלמו יפלחו פלאי מעשיך אשר עשית מקדם (אגר' איל' אהב', של' אוליברו). הרף זמן בוגד ונבליגה מעט (ר"ע פרנס', הוס' למת' שפת'). הבליגה עלי תשוקתך בני יקירי (מא"ג, קרית ספר נ). הלא לבך לב גבו הבליגה על עצבך והקשיח לבך מבתי (א' מפו, אה"צכה). אך שרה הבליגה על סערת לבה (הוא, עיט צבוע יד). לשוא אך איגע שקר אַבְלִיגָה באשר אלכה שם הלכים פניך (יל"ג, דו"מ).
— °הֻפע', הֻבְלַג, — שגברו עליו, הכניעוהו, שנצחוהו, besiegt; être vaincu; vanquished: כיון שרואה אדם צרתו לפניו דעתו מובלגת6 (מד"ר דבר' ט), סכותה והובלגו וגבורי ספקו כף ומעדו אברי כסלה כל אבירי (ר"א קליר, קינ' לת"ב, שבת סורו).
— °פע', בִּלֵּג את פלוני, — כמו הִבְלִיג, יוצא: הרים צח דלג וגבעות בִּלֵּג וענם מלג בצלמון משלג (ר"א קליר, קרוב' לפור', אזרת כט).
1 עי' הערה לשרש בלג ועי' לקמן.
2 ת"י: דְמִגְבַּר חלשין על תקיפין. וכן נראה היה הפרוש מקֻבל אצל חכמי התלמוד שאמרו: חמשה אימות הן אימת חלש על גבור אימת מפגיע על ארי וכו' אמר רב יהודה אמר רב מאי קרא המבליג שוד על עז (שבת עז:) ובמשמעה זו פרשו כל הקדמונים. מנחם: ענין מאמץ המה כמשמעו. ע"כ. וכן ריב"ג: ואבליגה ואתחזק מעט. וכן רש"י וראב"ע ורד"ק. ופרוש זה מתישב היטב לפי הענין. וכבר הזכרתי כי בערב' משמש שרש בלע' במשמ' מאמצי כח, באלע' פי بالغ في. ואפשר עוד לפרש המבליג כמו בערב' אַבְלַע' أَبْلَغ ר"ל הובילו, הביאהו, והוא ממש כפל חצי השני של הפסוק: ושד על מבצר יבוא. והחדשים, שדמו בלג העברי לבלג הערבי, פרשו רובם מליצה זו פרוש זר מאד: הוא מבריק מדבר שממה על עזים.
3 תרגום: ואתגבר. וכן כל הקדמונים. והחדשים פרשו ואעלז, אך אין זה מכֻון היטב להמליצה.
4 תרגום: ואנוח זעיר. ושאר הקדמונ' ואתחזק.
5 נתלבטו הקדמונ' והאחרונ' במלה זו, בדקדוקה ובפרושה, ולא מצאו דבר המניח הדעת. תרגום: על דהוו מלעיגין לקבל נבייא דמתנבן להון דונא ותינחתא איתי עליהון אמר נבייא לבי דוי. ע"כ. נראה כי פרש מבליגיתי קצת במשמע' מלעיג. ריב"ג ראה במבליגיתי הרכבה מן מבליגי ומן מבליגתי, והכונה גם איש וגם אשה רוצים להבליגו על יגונו. וסבר ריב"ג כי זוהי "דרך קצרה וקלה" ורצה הנביא "להראות בזה צחותו" אך מסופקני אם היתה הרכבה כזאת אפשרית בלשון החיה, ואם השומעים הבינו כי הכונה במלה זו היא מבליגי ומבליגתי. רש"י ורמ"ק ראו במבליגיתי שם ע"מ מרבית, ולזה נוטים קצת החדשים (OLsh, 218 כמו צפיחית). ויש שרצו לרפא הפצע הזה בנתוח ולשבש הכתוב ולהגיה מבליגתי, והוא מה בליגתי, ור"ל מה היא הבליגה שלי (Giesebrecht, ונפל על מציאה זו גם Kö. 2, 204) או אולי יותר מִבְּלִיגָתִי, ר"ל מפני הבליגה שלי. אבל, כל זה דחוק ולא טבעי. ואולי זו אחת הזריות שהצטינה בהן לשונם של בני ענתות, כמו שכבר הזכרתי, ונשמרו לנו בלשונו של ירמיהו, שמפני הרגל או בכונה השתמש לפעמים בדרך שמוש הלשון של בני עירו. ואין ספק בדבר, שמלבד השנוי בהתנועות, למשל אלוּל במקום אלִיל, סוּס במקום סיִס, תרמוּת במקום תרמִית, חרסוּת במקום חרסִית, שרוּקות במקום שרִיקות, שבוּל במקום שבִיל, צעוּרים במקום צעִירים, ואולי אשוּב (ירמ' מט לט) במקום אשִיב, ולהפך שבית (שם) במקום שבות, ועוד, הצטינה לשונם של בני ענתות גם בקצת צורות דקדוקיות, קצתן באמת עתיקות, וקצתן יותר חדשות. ומלבד הצורה העתיקה של נוכחת ביוד בסוף, היו אומרים מקללוני במקום מקללים אותי, דיגום במקום דגום, ואולי גם הררי בשדה, וגם רעתכי, וכיוצא בהם. ואפשר באמת שאמרו מבליגיתי במקום מַבְלִיגָנִי, במשמ' מבליג אני, כמו זכורני, מדומני, ומבליגיתי היא מצֻמצמת מן מבליג אִיתי, והיא המלה אית במקום אֶת, כמו בכנענית, וכמו שמעיד Plautus שהיו הכנענים אומרים yth, וכמו שמוש אותי במקום אני במלת כמותי במקום כמוני, כן אולי איתי זה כמו"כ במקום אני, ומזה מבליגיתי כמו מבליגני, במקום מבליג אני. עי"ז יתבאר הכתוב בדרך טבעי ומליצה נאה, ופותח לנו נקב כקופה של מחט להציץ דרך בו אל תכונתה של הלשון המצינה של בני ענתות ושל ירמיהו.
6 י"מ מובלגת במשמ' רחוקה, אך משמ' נכנע ונצוח יותר נאה לפי הענין ור"ל שהצרה שוברת אותו ומחלישה את דעתו.