1 עי' הערה לקמן.

2 המפרשים פרשו מלה זו מל' חזק סתם, וגם מענין מנהג ואומנות, וכעין סמך לדבר: הביאו מאמר הגמ' ערכ' טז:: שלא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו ולמדו זה כמו"כ מן חירם ואהליאב.  וכן פרש שי"פ בלשון חזק וקיום, ונקד בִּצרו, וכן יסטרוב, ועל סמך הגמ' בערכ' תרג' means of support, (family) trade . אבל אין שום שיכות ודמיון בין שני המאמרים האלה שבתלמוד ושבמדרשנו. שם לא נזכר כלל כל הענין של השתתפות במלאכה, אלא פשוט ממה שדקדק הכתוב ליחס את חירם ולהודיע שאביו היה חרש נחשת דיק ר' יוחנן שהכונה בזה היה ללמדנו שלא ישנה אדם מאומנות אבותיו. אבל פה במדרשנו לא נזכר כלל ענין יחוסו של חירם ואומנות אביו, וכל המאמר סובב פה על ענין הזדוגות שני שתפים לא שוים במעלה במלאכה אחת, שבט יהודה הגדול ושבט דן הירוד, וכן שלמה המלך עם חירם בן אשה אלמנה וכו' ועל זה אמר ר' חנינא לעולם אל יניח אדם בצרו, וכו' מוכח שאין כאן לא אומנות ולא כח וחזק סתם, שלכל זה אין שום מקום בענין המדובר פה, אלא דוקא ענין הזדוגות ושתפות בעסק או במלאכה מהמלאכות, ומהזדוגות השבטים ושלמה עם חירם אנו לומדים כי אין ראוי לאדם להניח את חברו בעבודה, אפילו אם איננו במדרגה אחת אתו, ואף הקב"ה אמר לישראל אני בצרכם, אני בצרם של אבותיכם, ר"ל חברכם ושותפכם כביכול בכל עניניכם, אל תניחו אותי.  והנה אינני יודע מקור למשמעה זו לבצר.  אבל, גם למשמעה של אומנות וכדומה אין מקור, ואפשר באמת שנסתעפה משמעה זו ממשמעת חזוק שבשרש בצר, מי שמבצר ועוזר לאיש, ודומה לזה בערב' רפיק رفيق, חבר ושותף, מן רפק رفق, חזק אותו ועזר לו.