*, ש"נ, — שה"פ מן גָּמַע: חלב כדי גמיעה1 (שבת ח א). כל מה שהירדן מכניס לששה חדשים היא עושה אותן גמיעה אחת (פסיק' דר"כ, את קרבני לחמי). משום שהיה (ר"ע) חולה ואמרו לו הרופאים כי גמיעת ביצה מיד בלא מלח באחרית היום היא רפואתו (ר"ח תענ' יח:). כי כגמיעה קלה הארץ לפניו שימהר לרוץ (ר"מ אלשיך, איוב לט כד). כי בהחלו (הלויתן) לשתות יגמע גמיעה וישאוף המים הנזחלין ממקום פיו עד למעלה (שם מ כג). אדם עשוי לעמוד או לישב לפוש בהגיעו לכפר לשתות גמיעת שכר וכו' ולחזור אחר כך תכף לדרכו (שו"ת חות יאיר טו). ואלו קפצה (הפרעוש) לתוך הכף שבו רוטב חם שצריך ניפוח בגמיעתה הייתי אוסר הרוטב (שם קב). כשאכל או שתה הרבה אלא ששהה יותר וכו' הרי נהנה בשתייתו על ידי גמיעות כמו בבת אחת (שו"ת שמש צדקה, או"ח ב).