°, ש"נ, מ"ר גְּעָיוֹת, — א) כמו גְּעִי, זעקה, בכי ויללה: נלאיתי נשא געיה, עולה לי מנשיה ר"א קליר, אז בהלך.  גַעֲיַת נאנחים ענותם חזה, גחינת קומתם נא אל תבזה סליח' יום ב. אזון תחן.  אֹמן ומינקת בך מתעסקים, בשלך תחלה כאזור דבקים, גִּעְיַת שוע ותחן מפיקים יוצר ב' שבוע', אׂמן.  בצאת נפשה החזירו את נפשה בצעקה וגעיית קולּ בכיה פענח רזא, ויצא.  בטובך הוציאנו לחופש, כי באו מים עד נפש, גִּעְיָתֵינוּ יהו נקשבים, גלותינו השב לישובים סליח' לצו"ג, אורך ואמתך.  — ובמשמעה הראשנה, קול השור הגועה: ויהי היום ויאבד לצפו פר בן בקר וילך לבקש את הפר וישמע געית הפר סביבות ההר יוסיפון א ב.  והגעיה לשור כמו הנהיקה לחמור אוהב משפט, באור' לאיוב ו ה.  — ב) בדקדוק, מתג שלפני השוא1: ולגעיה בשמות הנודעות תשו' דונש על רסע"ג לה.  ועתה אחל לבאר עניני הגעיה והוא על חמשת דרכים דקדוק ר"י חיוג 196.  וכן הגעיה והוא כמו הטפחה תחת התיבה אינן לא טעם ולא משרת אלא לפטם את המלה הור' הקורא 90.  והגעיה אינה טעם אלא סימן לפתיחת השוא בלבד שם 64.  הגעיה והוא צורת מקל נטויה לאחור שתמצא תחת התיבות במקצת מקומות אינה לא שר ולא משרת אלא לרמוז בה שצריך למשוך באותו האות מעט שם 77.  אמר מנחם קצתי בחיי מפני רוב הגעיות היתרות כנטולות דמי ששמו האשכנזים בספריהם וקוראים מתג ר"מ מלונזנו, אור תורה, בראש' ה ז.