גָּעוֹ, פ"ע, — גָּעָה השור, גָּעַת הפרה, הוציאה קול זעקה המיוחד להשור להפרה, brüllen; mugir; to low : וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש במסלה אחת הלכו הלך וְגָעוֹ ולא סרו ימין ושמאול (ש"א ו יב).  הינהק פרא עלי דשא אם יִגְעֶה שור על בלילו (איוב ו ה).  כיצד מעשרין (את הצאן) מעמיד אמהות מבחוץ והן גועות והבנים יוצאין לקראתן (תוספתא בכור' ז י).  ולמה תוקעין בקרנות לומר חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך (ירוש' תענ' ב סה.).  גועה בשעת שחיטה אין זה פירכוס (חול' לח.).  — *וקול חיה אחרת דומה לקול הפר: עלה גור אחד לארץ ישראל ולא הניח אילן עד שעקרו ועשו תענית והתפלל ר' חייא וגעת אמו מן המדבר וירד לקולה (מד"ר בראש' לא).  — ובהרחבה, *קול יללה של בכי: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ד' אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות געו כל העם בבכיה (יומא כג.).  כיון שעלה עמוד השחר הכירו (האח והאחות שנשבו) זה את זה ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן (גיט' נח.).  הניח (ר"א בן דורדיא) ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו (ע"ז יז.).  — ואמר הפיטן: בת ברדת לבית חמדתך, בעלוה אדונים ואין לצמדתך, גּוֹעָה לדודי אני מאורסת, גועל דודי איך נדרסת (סליח' יום ג, אין כמדת).  בי אין מעש ובידי זכות אין, גָּעִיתִי הייתי כשכור וכגבר עברו יין (סליח' ער"ה, איככה אפצה).  גשנו גדולים וקטנים בהשכמה, גּוֹעִים ותוהים על הרעה ושוב לנחמה (סליח' שחר' יוה"כ, אנא אלהי).