°1, ש"ז, מ"ר דְּגֵשִׁים — נקודה בתוך האותיות לסמן הברה יותר מפורשת2, חזקה וקשה, כמו להבדיל בין אותיות בגד כפת לצין ההברה הקשה שלהם, והוא  דגש קל, ומשמש עוד שמושים בדקדוק לחדד את הברת האות שהדגש נתון בתוכו, והוא דגש חזק, לסמן המשקל ולהשלים אות מובלעת ולעצר הקריאה וכיוצא בהם:  לא  ב  בטעם ודגש (מסורה ש"א ח יט).  כל ששי חסר ודגש (מסו"ג במד' ז מב).  סימן ריש אשר יצא בדגש ואשר יצא ברפי והוא לבני א"י לבדם והוא קשור בלשונם אם יקראו במקרא ואם ישיחו בשיחתם והוא בפי האנשים והנשים ובפי הטף וכו' ובלבד שתהיה שוא תחת האות הסמוך לריש ואם לא יהיה שוא יצא בדגש (דה"ט, הריש ז).  דע כי לכל האותיות  יקרה דגש ורפה  (מנחם, פתיחה).  כל האותיות טעונות דגש ורפה לצחצח הלשון כפי הנעתם בפה ומושבן בלשון וכפי תוכן המלה וקרבת המלים הקרובים אליהם וכפי האותיות הדבוקות לה וגם ככה הם נכונים לדגש ורפה לא לצחצח כ"א לעניני פתרונות (שם).  בשער ידיעת דגש ורפה  (תשו' דונש על רסע"ג מ).  היה דגש אמּתה כמו חמּה חמּתה (שם א).  — ומ"ר:  במדה ד דגשים (מסור' ויקר' יט לא) בענין המלכים והדגשים והרפין ושמותן וצורתן (הורית הקורא 16).  כל תיבה של בגד כפת שמגזרת חטופי למד פעל שסופם דגשים מן בכה ויבך מן פתה ויפת וכו' (רשב"ם שמות יח ט).  אך לא הרגיש בדגשים ( ר"י קמחי, ספר הגלוי). ואין דגשיהם לחסרון אות (ר"ת בהכרע' על דונש, ט).