פ"ע, עבר דָּוִיתִי, עת' אֶדְוֶה, יִדְוֶה, יִדְווּ,  מקור דָּוֹה, בכנ' דְּוֹתָהּ, —  היה דָּוֶה, בפרט האשה בימי וסתה:  אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דּוֹתהּ תטמא (ויקרא יב ב).  — ובפרט  *במשמ' המוסרית: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו (ברכ' יז.).  — על דבר זה ידוו הדווים (נזיר כג.).  אמר לו לשר בית האסורים אם מתי הרוג את הזקנים הללו ועד שישראל שמחים לי ידוו  על רבותם (מגי' תענית יא).  — ואמר הפיטן:  אדוה בכל לב להמציאהו, ואדעה מלין בם לאמצהו (קינות לת"ב, אאדה).  — ואמר המשורר:  רעי התתאונן ותדוה על זה הזמן כי השקך רעל (ר"ש הנגיד, רעי).  — ומצוי בספרות:  ועל הכישוף ידוו כל הדווים חכמי לב כי הוא הנמצא בעם ה' והוא המעכב את ישועתנו (יראים, סוף סי' פב).  על  דברים טובים ונכונים כאלו ידוו כל הדווים והרבה יש לנו לדאג ולהצטער על מיתת אבות קדושים אשר בארץ (שו"ת שמש צדקה א).  מי האיש אוהב ימים לא ידוה לבו מימים עברו ולא ידאג לימים יצרו (א' מפו, אה"צ טז).

— נִפע', *נִדְוֶה, — שנהיה דָּוֶה:  מה באתם לשמוח על אותו האיש שנדווה1 (פסיק' דר"כ, עשר תעשר).  — ואמר הפיטן:  בקרבי  לב נכאב, נִדְוֶה ונדאב, נשארנו בלי  אב (סליח' י' טבת, אבן הראשה).

—  הִפע', °הִדְוָה — עשה שיהיה דָוֶה:  ר"י אומר אין כמתאוננים אלא כמדוים את עצמם שנאמר לא אכלתי לחם בעוני ממנו (ספרי בהעלותך).  — ואמר הפיטן:  לב מדוה יחלה, לתאוה יכלה, יישן עדי יעלה, עמוד שחריך (קינ' לת"ב, ציון ידידות).  — ואמר המשורר:  אסתיר מבני איש מה בלבי לבלתי יאמרו מדוה פתאים ותדע כי חלי אהב בלבי (רמב"ע, דוקס 4, 97).