1, ת"ז, לנק' דָּוָה, מ"ר דָּוִים, דָּווֹת, — לא בריא, קצת חולה, ובפרט להאשה בימי וסתה: ואיש אשר ישכב את אשה דָּוָה וגלה את ערותה את מקרה הערה והוא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם (ויקר' כ יח).  וְהַדָּוָה בנדתה והזב את זובו (שם יה לג).  וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דָוָה2 צא תאמר לו (ישע' ל כב).  — ב) בהשאלה, הלב דָוֶה, ר"ל כֹּאֵב, מצטער מאד: על זה היה דָוֶה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו (איכה ה יז-יח).  מי שלבו דוה עליו יצא זה שאין לבו דוה עליו (נדה כג:).  שלבו של אדם דוה על עונותיו (רמב"ם, פסולי המוקדש' ד ה). — ואמר הפיטן: דָוֶה לבו כבט ביאת צר, ויקונן עליו איכה באיכה בעת צר (קינות, איכה את אשר קנית). — ולנק' דָּוָה, ובסימן נקבה הקדום דָוַת: ובלבי מכות אש על הר קדשי ששמם ונות בית קן אין לה אומללה דָוַת (קונט' הפיוט' נב). — ומ"ר: ולא יטיילו בשוק אלא יושבין משפחות משפחות דוים כל היום (רמב"ם אבל ט יה).  לא תעורר אשה על מת שלה שלשים יום קודם לחג כדי שלא יבא החג והם דוים שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום (שם יא ו). — ג) °יום דָּוֶה, יום שהחולי מתחזק בו: ערש דוי זה יום שביעי של חולה שהוא דוה מאד (רש"י תהל' מא ד).