, פ"ע, עבר דַּכְתִּי, דָּךְ, דָּכָה, עת' אָדוּךְ, — שבר לחתיכות קטנות בהכאה תכופה בדבר כבד וקשה, stossen; broyer; to pound:  שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דָכוּ במדכה ובשלו בפרור ועשו אתו עגות (במד' יא ח).  ושאר כל הנידוכין שדכן במשקין או את שדרכן לדון במשקין ודכן שלא  במשקין (טבו"י ב ג).  כשלא דך מאתמול  (ר"נ על הרי"ף, ביצ' ו:).  במקום שיש מלח גסה ידוכנו בפך ובעץ הפרור וכו' שאדם עשוי לדוך תבלין ומלח לימים הרבה (שם).  — ואמרו קצת הסופרים בבינוני דֹּכוֹת כמו נל"ה: בשמים שהן (הנשים) דוכות במדוכה ומתקשטות בהן להיות ריחן ערב לבעליהן (רש"י יומא עה.), ולא נכון, וצריך לאמר דָּכוֹת.  — ודוך דּוּכִים:  לכל הדוכים במדוכה (ספרי בהעלותך).

—  נִפע', *נִדּוֹךְ:  בית שמאי אומרים תבלין נדוכין במדוך של עץ וכו' ובית הלל אומרים תבלין נדוכין1 כדרכן במדוך של אבן (ביצ' א ז). ושאר כל הנידוכין שדכן במשקין או את שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין (טבו"י ב ג).  דבר שנידוך במדוכה (יומא עה.)  מפני שהיא נדוכת יפה בהצלאה מפני דקותה מה שאין כן בתבלין (ר"נ על הרי"ף, ביצ' ו:).  שביצה השמאלית נידוכית באיזה מקומות (שו"ת נודע ביהודה, אב"ע ו).  — ונִדַּךְ, כמו כפולים:  בין שנידך הגיד בין שנידכו הבצים בין שנידכו חוטי הביצים (יבמ' עה:).