ש"ז, בהפ' דָּךְ, מ"ר דַּכִּים, — א) איש מעֻנה ונכנע, niedergeschlagen; abattu; wretched: אל ישב דַּךְ נכלם (תהל' עד כא).  ויהי יי' משגב לַדָּךְ משגב לעתות בצרה (תהל' עד כא).  תאות ענוים שמעת יי' תכין לבם תקשיב אזנך לשפט יתום וָדָךְ (תהל' עד כא).  לשון שקר ישנא דַכָּיו1 ופה חלק יעשה מדחה (תהל' עד כא).  דכים הם צדיקים הם (תהל' עד כא).  מה נדבר ומה נצטד"ק נכונים אנחנו צדיקים אנחנו טהורים אנחנו דכים אנחנו קדושים אנחנו (תהל' עד כא).  — ואמר בן סירא: נפש חסירה אל תפיח ואל תחמיר מעי דך (תהל' עד כא).  — ואמר הפיטן: זה סיני כַּדָּךְ לא הכלים, והטה אליו זבולים, העטירו עננים וערפלים (תהל' עד כא).  — ואמר המשורר: ערב רב גם בשעיר עיר ומבצר ועמך מך ולחוץ חוץ גבולו תקרב רב בחסדך דך לחדרך (תהל' עד כא).  — ובמשמע' עֹני: כי זה עשיר מאון רק זה מרשע גם נלוז הוא דך (תהל' עד כא).  — ב) * מי שהוא פצוע דכה: דך בכולן בין שנידך הגיד בין שנידכו ביצים בין שנידכו חוטי ביצים (תהל' עד כא).