ש"ז, בהפס' דָּךְ, מ"ר דַּכִּים, — א) איש מעֻנה ונכנע, niedergeschlagen; abattu; wretched: אל ישב דַּךְ נכלם (תהל' עד כא).  ויהי יי' משגב לַדָּךְ משגב לעתות בצרה (שם ט י).  תאות ענוים שמעת יי' תכין לבם תקשיב אזנך לשפט יתום וָדָךְ (שם י יז-יח).  לשון שקר ישנא דַכָּיו1 ופה חלק יעשה מדחה (משלי כו כח).  דכים הם צדיקים הם (שבת קד.).  מה נדבר ומה נצטד"ק נכונים אנחנו צדיקים אנחנו טהורים אנחנו דכים אנחנו קדושים אנחנו (שם קה.).  — ואמר בן סירא: נפש חסירה אל תפיח ואל תחמיר מעי דך (ב"ס גני' ד ב).  — ואמר הפיטן: זה סיני כַּדָּךְ לא הכלים, והטה אליו זבולים, העטירו עננים וערפלים (יוצר א שבוע', תתו קול).  — ואמר המשורר: ערב רב גם בשעיר עיר ומבצר ועמך מך ולחוץ חוץ גבולו תקרב רב בחסדך דך לחדרך (משה דרעי, לקו"ק ע).  — ובמשמע' עֹני: כי זה עשיר מאון רק זה מרשע גם נלוז הוא דך (רמב"ע, התרשיש ט).  — ב) * מי שהוא פצוע דכה: דך בכולן בין שנידך הגיד בין שנידכו ביצים בין שנידכו חוטי ביצים (יבמ' עה:).