א. דַּכָּא
ש"ז, מ"ר דַּכָּאִים, סמי' דַּכְּאֵי, — מי שהוא מְדֻכָּא, נרדף עם שפל רוח: כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דַּכָּא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים (ישע' נז יה). קרוב יי' לנשברי לב ואת דַּכְּאֵי רוח יושיע (תהל' לד יט). תשב אנוש עד דַּכָּא1 ותאמר שובו בני אדם (שם צ ג). — ובכנ': ויי' חפץ דַּכְּאוֹ2 החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ יי' בידו יצלח (ישע' נג י).
1 מליצה קשה. י"ס כי זה שם במשמעת אבק, עפר, ויש גורסים עד דַּכְּאוֹ תאמר, ומסרסים פסוק זה אחרי פסוק ד. — ואולי ד דכא הוא כפול ד עד.
2 כבר אמר שד"ל כי דַּכְּאוֹ הוא כנוי מן דַּכָּא, ור"ל הַדַּכָּא שלו, של אלהים, שאלהים גרם שידֻכא, ונראה כי נשמטה אות אחת בסוף המלה החלי וצ"ל החליף, ור"ל אלהים רצה להחליף את דכאו אם ישים אשם נפשו וכו'.