1, ש"נ, מ"ר הֲמֻלּוֹת, — קול שאון והמיה גדולה, Geräusch; bruit; noise: לקול הֲמוּלָּה גדלה הצית אש עליה (ירמ' יא יו).  ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי בלכתם קול הֲמֻלָּה כקול מחנה (יחזק' א כד).  — ואמר המשורר: ולו עוכר עכרני עכרתיו כחדקל וכפרת בהמולות, ורגלי בה כרגל הראמים ורגליו בה כרגלי הנמלות (רשב"ג, שירי שלמה, דוקס סט).  וכשנערכנה (את הגבורה) בהקש אל הנפש נאמר שהיא הבערת הלב בעתות ההמולות וקשר הנפש וקבוצה בעת הפחד (מאזני צדק, אלגזלי 143).  — ואמר הפַּיָּט: המון עדים מרעידים ברגש יעריצו אל, הֲמֻלָּתָם קדֻשתם בעת שלוש קדשת אל (רמב"ע, אופן שקל', מלאכים).  ארוגי עוז, בקול מעוז, לנערץ בצבא הֲמֻלָּה, בוטים רון, בחיך וגרון, לך יי' הגדלה (אופן שבת א אחה"פ, ארוגי עוז).  כל אזנים תחרשנה מאנקת מתי רעב המולות קרדומות ומהלומות כשיל וכילפות אשר יניפו מקרקרי קיר ונותצי הבתים (א' מפו, אה"צ כה).  השמש יצקה אז יקרות וחום צח על נאות הרועים פלגים יבלי מים המו בשאון זרמתם המולת עלה נדף מרוח צח הנושבת מבין העפאים (שם ד).