*, ש"ז, —  שה"פ מן הִפְסִיק, א) עצם שה"פ, Unterbrechung; interruption:  (אם אמר להיושבים אחרי שברך ברכת המוציא בטרם שטעם סב1 בריך) אין בו משום הפסק ברכה (אמר תן עשב לבהמות) יש בו משום הפסק ברכה (ירוש' ברכ' ו י.).  בשבאו לה ימי הפסק (של הוסת אצל האשה) וימי טהרה בנתים (שם ב ה:).  שניות (העריות) אין להן הפסק עולמית (שם יבמ' ב ג ד).  כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמים (ערו' נד.).  כל מקום שנאמר רעש אינו אלא הפסק מלכות (מדר' תהל' קד). הפסק מאיליך ויהא שכר להפסקך ואל יפסיקוך אחרים ויהא שכר להפסקם (אדר"נ כה).  ויהיה (משמ' פעל עמד) בענין ההמנע וההפסק (מו"נ א יג).  היה הפסקו מהתנועה ומנוחתו בעצם (ר"י אברבנאל, יהוש' י). —   ב) °הֶפְסֵק בין המאמרים בדבור, בכתיבה, וסימני הפסק, הסימנים שעושים להפסיק בין פסוק ופסוק וכדומה:  הצבתי ציונים וסימני הפסק בין דבור לדבור (הקד' המגיה לפי' אברבנאל לנביא' ראש', ליפסיה תמו).