1 עי' הערה שלקמן.

2 גרסת הערוך, ובנוסח' חרך, ובקצת כ"י הדך, ולא הביא הערוך שום פרוש למלה זו, וכן ר"ח הביא את המאמר והניחו בלי פרוש, ורש"י פרש: חנוונים היושבים אצל חלונותיהם ומוכרין כמו מציץ מן החרכים, ע"כ, וכן רשב"ם. אך פרוש זה צוח בעצמו ואומר שאינו אלא דרש דחוק על סמך המלה חרכים שנמצאה במקרא, ואין זה מתכונת לשון טבעית לאמר תגרי החלון , ועל אכו"כ שאין פרוש זה נכון לפי גרסת בעל הערוך, שאין ספק בדבר שבספריו היתה מלה זו כתובה בהא בתחלתה הואיל והוא סדר אותה בין ערכי המלים של אות ה, ורגלים לדבר כי זו היא הגרסה האמתית הקדומה, מפני שלפי גרסה זו יותר קשה למצא מקור להמלה, בעוד שלפי הגרסה חרך יש קצת דמיון במקרא, וכמו שכבר בארו החכמים שבכל מקום שיש לפנינו שתי גרסאות שלאחת מהן קשה למצוא דמיון ופרוש ולהשניה אפשר למצוא דמיון ופרוש דחוק על נקלה, הסברה נותנת שהגרסה הראשונה היא היותר קדומה והשניה היא תקון סופרים עפ"י הסברה לפי הדמיון המדומה. והנה סגנון המאמר מעיד כי ר' אלעזר בר צדוק מסר לנו בזה עצם דברי החנונים הללו של ירושלם בלשונם ממש, ונראה ברור כי גם השם שקרא להם תגרי הרך היה נהוג כדבור ההמוני בירושלם בימי תחית הלשון, ולפי הענין אין ספק בדבר שהם היו מוכרים מיני תבלים, והיה שמם של החנונים שהיו מוכרים מיני תבלים אלה תגרי הרך, והוא ממש כמו העטארין  عطارين בערב' שבערי ארצות המזרח, שהם מוכרים כל מני סממנים ותבלים וכדומה. ואולי דומה המלה הרך שלנו למלה ארג ارج בערב', שעקר משמעתה ריח טוב, והשם אריג  اريج דבר טוב הריח, בֹשם, וגם הצרוף רהג  رھج משמש במשמ' בשם את ביתו בבשמים, וכמו עטר عطر בערב' הוא כמו"כ בעצם דבר טוב הריח, ואעפי"כ העטאר הוא המוכר כל מיני תבלים וסממנים, כך היו גם תגרי הרך שבירושלים מוכרים לא בלבד דברים טובי הריח, אלא תבלים וסממנים וכו'.