°, ש"נ, – שה"פ מן הִתְיַצֵּב, א) עצם שה"פ: לא יתיצב איש לפניך עד השמידך אותם כי אחרי השמידו אותם אין שום ענין אל ההתיצבות לפניו (  ר"י אברבנאל, ויחי). שלא אמר וימח את כל היקום על הב"ח בלבד אבל גם על כל שאר הענינים שהיה בהם קיום והתיצבות (שם, נח). ונצבת על הצור פי' ההתיצבות מדע והשתכלות (ע"ח לר"א הקראי מא). ואמנם המחנק הרע הנה הוא ממהר למנע הנשימה ואם ישכב בעליו תמנע נשימתו וכו' ויאהב ההתיצבות ויתעב השכיבה (קאנון ג ט ה). אם החולה ירד ממצעו מעט מעט וכל עוד שתשוהו ותיצבהו התיצבות טובה ויתהפך על גבו וכו' כל התיצבות מורגלת משכיבה והתפשטות (שם ד ב ב מב). – ב) ברפואה, הִתְיַצְּבוּת הנשימה, ציקות וקושי הנשימה: היה ראוי שיהיה בו התיצבות הבא מן הגניחה ואמרתי לו שההתיצבות יהיה בעת התקבצות הליחה העבה הדבקה בחלק קנה הריאה (פרקי משה כד). והוא (הקיא) רפוי חזק לגדום ולרוע המראה ולכפייה האצטומכיית ולירקון ולהתיצבות הנשימה (קאנון א ד יג). התיצבות הנשימה כלומר הנשימה המתיצבת היא הנשימה אשר לא יאות לבעליה שיתנשם אלא אם יתיצב וישוה עצמו (שם ג י א כו). שזה החולה אין בו נשימת ההתיצבות ורצינו שנבאר בזה שאין בו מורסא ברֵיאתו (כל מלאכ' ההגיון, מליצה). זה החולה אין בו נשימת ההתיצבות וכל מה שבו לא נשימת ההתיצבות אין בו מורסא בריאתו (שם).