*, ש"ז, מ"ר וִדּוּיִים, — שה"פ, מה שאדם מתודה על חטאיו וכדומה: שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וטעונים וידוי ואסורין לאונן (בכורים ב ב). כל היום כשר לקריאת המגילה וכו' ולוידוי הפרים ולוידוי המעשר ולוידוי יום הכיפורים (מגי' ב ה). מצות וידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה (תוספתא יוה"כ ה יד). מתפלל שבע ואם רצה לחתום בודוי חותם וצריך לפרוט את החטא (שם). ועיקר הוידוי הוא אבל אנחנו חטאנו (טאו"ח, יוה"כ תרז). בתפלת מנחה עיוה"כ אינו חותם בוידוי אחריה (שם). — ואמר הפיטן: קבע תורתך ולבנים תשנה, ודוי נמוך ומקרא רם תענה (אזה' לר"א הזקן). על חטא שחטאנו לפניך בודוי פה (תפי' ר"ה ויוה"כ). הוספנו בחטאינו חמה להבעיר, המתנדבים כבני בית להפעיר, ומה יעצור כח רב וצעיר, ודוי יפלל לקדיש ועיר (סליח' יום א, אין מי יקרא). — ובכנ': שכיפר לו (לעכן) וידויו (סנה' ו ב). נתודה ושחטו ונשפך הדם וכו' צריך להתודות עליו פעם שנייה או כבר יצא בוידויו של ראשון (ירוש' יומ' ו מג ג). — ומ"ר: ונהגו שהנלקה אומר וידויים בשעה שנלקה (מנהגים).