1 התלבטו המפרשים בפרוש שתי המלים אני והו ולא מצאו ידיהם ורגליהם.  רש"י פרש כי אני והו בגימ' אנא ה' והוסיף עוד וז"ל:  ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע וגו' השם הראשון והו וי"ו של ויסע ה"א דכל הלילה וי"ו דויט ושם השלשים ושבע הוא אני אל"ף דמאחריהם ונו"ן ראשון דהענן בחשבון של מפרע ויו"ד דרוח קדים.  ע"כ.  ואין צורך להרבות דברים כדי להראות כמה מן הזרות יש בפרוש זה ועד כמה מן הנמנעות הוא שבתפלת צבור בבית המקדש בזמן ההוא השתמשו בשמות עפ"י צרופים תמוהים כאלה, וזהו המקום היחיד בכל פרושיו של רש"י על המקרא והש"ס שדעתו הצלולה לא עמדה לו להצילו מהמשך אחרי פרוש כ"כ לא טבעי.  וכבר הקשו התוספות על פרושו ואמרו:  ועדיין צריך טעם לזה למה נשתנו שני שמות הללו דאמרינן להו טפי מאחריני, ותרצו שם:  משום דדרשינן באיכה רבתי קרא כתיב ביחזקאל א ואני בתוך הגולה וקרא דכתיב בירמ' מ והוא אסור בזיקים כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו.  ע"כ.  והוא פרושו של ר"ח שם:  פי' על השכינה הדברים אמור' כדכתיב בכל צרתם לו צר.  והביא פרוש זה גם הרמב"ם בשם הגאונים והביא גם פרוש רש"י, ובעצמו פרש כי הכונה באני והו להפסוק אני אני הוא, וז"ל:  וכאלו אמר אתה שאמרת ראו כי אני אני הוא הושע נא.  ע"כ.  מכל זה נראה כי לא נתקררה דעתם של המפרשים בהפרושים שמצאו  ולכן חפשו פרושים אחרים, ובאמת כל בעל טעם יחוש כי כלם דחוקים ואין אחד מהם יכול להניח את הדעת, וכבר העירו שאר נושאי כלי הש"ס, מהרש"א ומהר"ם, כי עדיין קשה למה שנו מנוסחת הכתוב.  ומלבד הדחק שבפרושים האלה תמה גדולה היא, איך אפשר שתפול מחלקת במעשה, שהיה נעשה בכל כך פרסום, בתפלה בצבור במקדש?  הלא כל סגנון המשנה מעיד שיש כאן עדות של עדי ראיה ושמיעה איך היה סדר מצות ערבה במקדש, ואיך אפשר ששני עדי ראיה ושמיעה, ת"ק ור' יהודה, העידו עדיות מתחלפות כל כך?  ואעפ"י שגם במה שהיו אומרים בשעת פטירתם יש שם עדיות מתחלפות, שת"ק העיד שהיו אומרים יופי לך מזבח ור"א שהיו אומרים ליה ולך מזבח, מ"מ אין הרי בבה זו כהרי בבה הראשנה, כי במה שהיו אומרים בשעת פטירתם אין החלוף בין שתי העדיות כל כך גדול, ומלבד זה באמת אפשר שמקצתם אמרו כנוסחה של הת"ק ומקצתם כנוסחה של ר"א, כי זו לא היתה תפלה עפ"י נוסח קבוע, אלא היה דבר של רשות שהיו אומרים בשעת פטירה, לא כן במה שהיו אומרים בעצם שעת ההקפה בהדרת קדש, אי אפשר שלא כל הקהל אמרו נוסח אחד, ואיך אפשר חלוף גדול כזה, שנוסחת הת"ק היא מקרא כצורתו שהיה ידוע ומפורסם ונהוג בתפלות המקדש, ונוסחת ר' יהודה היא דברים תמוהים וזרים שאין להם כל משמעה טבעית?  אבל, האמת היא, שלא בא כלל ר' יהודה לחלוק על עצם עדותו של הת"ק ולא היה בדעתו כלל להעיד שלא היו אומרים את הפסוק אנא ה' הושיעה נא, ובעדות זו של הת"ק אין שום נדנוד של ספק ופקפוק, אלא שר' יהודה, שהוא היה מדקדק מאד בלשון, כמו שמעידים עליו כל דבריו בענין פרושי המלים שהיה ספק בהן לחכמים, הוא רצה למסור מסורה מדויקת איך אמרו את המלים אנא ה' הושיע נא, כמו ששמעו אזניו בצאת המלים האלה מפי הצבור, והעיד שאת המלים אנא ה' אמרו אני והו, ר"ל שבקריאה נגונית בהדרת קדש בצבור במקדש היתה המלה אנא נשמעת כמו אני, והשם המפורש כמו והו.  זהו הפרוש היותר טבעי של עדותו של ר' יהודה, ועדות זו היא חשובה מאד מפני שזו היא המסורה היחידה הנאמנה מצורת קריאת שתי מלים, שהאחת מהן היא כל כך קדושה.  זו מסורה איך קראו שתי המלים האלה בעוד הלשון בחייה הטבעיים.  לפחות בקריאה נגונית בצבור במקדש.  וקריאה זו של אלה שתי המלים לא היתה מלאכותית, בכונה לצרופי שמות, אלא טבעית, ר"ל שבצורה זו יצאו אז שתי המלים בעצמן מכלי הדבור עפ"י טבע קריאת המלים בתנועותיהן בזמן ההוא.  ועי"ז תתאמתנה לנו שתי מסורות של המדקדקים הראשונים שלנו, שרוב החדשים פקפקו בהן וקצתם דחו אותן.  האחת היא בנגינת המלה אנא, שהעיד רד"ק כי היא לעולם מלעיל, ואעפ"י שגם קצת מדקדקים הראשונים סברו שנגינתה היא מלרע, אעפי"כ כבר הוכחתי בהערה למלת אנא כי העקר היא כעדות רד"ק, ולא כמו שהחליטו רוב החדשים, שהיא מלרע, עין הערה לערך אנא.  והמסורה השניה היא בענין קריאת שוא נע לפני אותיות גרוניות, שהעירו כל המדקדקים הקדמונים שקריאתה היא כתנועת אות הגרונית שלאחריה וז"ל:  אבל אם תצטרף (השוא) עם אחד מן ארבעה אותיות אחה"ע יהיה דרכה על דרכה על דרך נקוד האות השני שבתיבה כמו בְּהוֹנוֹת ידיהם ורגליהם וכו' בְּאֵר מְאֹד שְׁאֵר מְעוּכָה דה"ט יא, סדר השוא.  וז"ל של ר"י חיוג:  שאם היה אחר השוא אחד מאותיות אחה"ע השוא נע יתנועע בצורת האות לעולם נְחוֹשת, קְהָת, שְׂאִי סביב, וּרְאוּ בגוים, שְׂאוּ נס, ידמה בשוא לנוע האות באזני השומעים, וכן בהוֹנוֹת ידיהם, ע"כ.  וכן הורית הקורא:  כל אות שיהיה תחתיו שוא והיה סמוך לאחד מאותיות אחהע יצא אותו השוא במלך (ר"ל תנועה) שהיא תחת אות אחהע הסמוך והוא כמלך חטף קל כמו וְאִם-ככה יצא הואו בחרק חטף וכו' כאלו הוא נקוד וִאִם וכו' וְאָמרו כאלו הוא וָאָמרו וכו' וְהָיה כאלו הוא וָהָיה וכו' לְעוֹלם כאלו הוא נקוד לֹעוֹלָם שער ידיעת השוא.  עפ"י שתי המסורות האלה ועפ"י טבע הברת האות י יתבאר לנו בדרך טבעי מה ששמע ר' יהודה המלים אנא ה' כמו אני והו.  כי בסבת הנגינה על התנועה הראשונה של המלה אנא, בפרט בקריאה המשוכה בקצת זמרה בהדרת קדש, נתקצרה בהכרח התנועה השניה הסופית שתחת הנון של המלה אנא, ולא נשאר ממנה אלא כחצי תנועה, ובדרך טבעי נטתה לעומת קול הסגול , כמו שנטה הפתח הקצר הקדום של הלשון השמית לעומת קול הסגול בעברית, וכמו שאנו רואים נטייה זו גם בערב' ההמונית שברוב השמות הפתח הסופי שלא בנגינה נתגון בגון קול הסגול, ואת הקול הזה של תנועת הנון של אנא ציֵן ר' יהודה באות י בסוף, כמו שהיה נהוג אז לציֵן קול זה בכתיב, קודם המצאת הנקוד, כמו שהעתיקו מלים רומיות שיש להן התנועה ש בסוף באות  י בסוף, כמו vive domine.  ביבי דומיני והאות י, בפרט שואית, היתה יוצאת בהברה דומה לאות א, וכמו שאמרו לפעמים האיש במקום היש, איש במקום ישי, וכמו שמעידה על זה בפרט העתקת הירונימוס הרבה מלים בתנ"ך שתחלתן  י  באות  i  ולא באות j כמו יגר— igar, ידידה— idida, עי' בהערה לאות י, וכמו שאומרים גם בערב' ההמוני' אִד במקום יד.  ובהיות שאות שואית שלפני אות גרונית היתה נקראת בתנועת האות הגרונית על כרחך שהיו קוראים את ההברה הראשנה של שם המפורש יְהוּ (כידוע החולם הוא תנועה מאוחרת במקום השורק השמי הקדום) אֻהוּ ר"ל וּהוּ, כמו שכבר נתברר שקריאת וּ שרוקה היא אוּ, כמו שהזכיר בפרוש ר"י חיוג במלים וּרְאוּ, שְׂאוּ, שצריך לקרא וּרֻאוּ, וּשֻׂאוּ.  וראיה לדבר כי הברה כזו, של  י  שואית שאחריה אות שרוקה, היתה נקראת לפנים באופן זה, הוא השם יְרוּשלם, שעפ"י עדות מכתבי תל אלעמרנה היתה שמה הקדום אֻרוּשלם, וכמו קריאת יְרוּ היתה אֻרוּ כן קריאת יְהוּ היתה אהוּ או וּהוּ, רק בשמות של חול כשמות האנשים יהושע וכדומה, שנו אולי קצת ההברה וקראו כמו שקראו  י  שואית בראש המלה לא לפני אות גרונית, והוא בקול פתח, כמו שהעיר ר"י חיוג שם:  אם היתה שוא באות הראשון מהמלה יתנועע בפתח כמו בְראשית, גְדולים, קְדושים, והדומה להם, כדי שלא תדמה להברת שם המפורש שנשמר בודאי בטהרתו הקדומה, ואף על פי כן, בודאי זה החלק מן השם המפורש, אפילו בהברתו הקדומה, לא היה השם המפורש שהיו נמנעים להגותו זולתי הכהן הגדול בקדש הקדשים, הואיל וזה החלק היה נהוג בראשי שמות של אנשים, רק השם בן ארבע כלו היה שם המפורש שהיה אסור להגותו.  והנה יש לנו עתה מסורה נאמנה, שאין כל ספק בה, איך היתה קריאת השם המפורש במקדש, ונתאמת כמו"כ על ידי מסורה זו שהנקוד המקובל של שם המפורש יְהו שהוא יְהוּ הוא הנקוד האמתי, ולא כמו שהחליטו כמעט כל החדשים שזו היא נקודת השם אדני, וכבר ערער ע"ז י"ה לוי JQR XV, oct. 97, ועי' אדות זה בהערה לערך יְהוָֹה.