זָלַח

*, — א) פ"ע, זָלַח השדה וכיוצא בזה, נמלא מים: פועלין (שהלכו) לנכש ומצאו שדהו זלחה נותן להם שכר הליכה וחזירה (ירוש' ב"מ ו י ד).  — ב) יוצא, מרעיף ומניף בשמים וכדומה: רוח צפון ורוח דרום מכבדות וזולחות1 כל בוסמני גן עדן ונותנים ריחם (מד"ר במד' יג).

— פִע', *זִלַּח, — שפך או זרק מים על הארץ כדי להרביץ את האדמה וכדומה,  ausgiessen, sprengen; verser, arosser; to shed, sprinkle: אין מזלחין את הבית בכל מיני זלחין (תוספתא שבת יז ג).  מותר המת בונין לו נפש על קברו או יזלח לו זלח בפני מטתו (שם שקל' א יב). — ואמר הפיטן: כליות מתפלחים, לחצים משתלחים, ועיניהם מְזַלְּחִים, כמים המוגרים (סליח' מוס' יוה"כ, אלהי העברים).

— פֻע', °זֻלַּח, — שזלחו אותו: אם יזולח על אבר ברי יעורר עקיצה (קאנון, לוח הסמים, חנדקוקאי).



1 בנוסח' זוחלות.  וכן בילקוט שה"ש תתקפח.  אך אין כאן מקום להפעל זחל ודבר ברור הוא שצ"ל וזולחות במקום זוחלות, וכבר הגיהו כך החכמים.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים