פ"י, יַחְגֹּר, יַחְגְּרוּ, יַחְגְּרֶהָ, חֲגוֹר, לַחֲגֹר, חֲגֹרְנָה, חָגוּר, חָגוֹר, — שם חגורה סביב למתניו, gürten; ceindre; to dird: ואת בניו תקריב והלבשתם כתנת וְחָגַרְתָּ אתם אבנט (שמות כח ח-ט).  כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יַחְגֹּר ובמצנפת בד יצנף (ויקר' יו ד).  יאמר לגיחזי חֲגֹר מתניך וקח משענתי בידך ולך (מ"ב ד כט).  אלישע הנביא קרא לאחד מבני הנביאים ויאמר לו חֲגֹר מתניך וקח פך השמן הזה בידך ולך רמת גלעד (שם ט א).  ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יַחְגְּרוּ ביזע (יחזק' מד יח).  באמת אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת (שבת י ד).  נער חָגוּר אפוד בד (ש"א ב יח).  ויואב חָגוּר מדו (ש"ב כ ח).  מתניכם חֲגֻרִים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם (שמות יב יא).  וארא והנה איש אחד לבוש בדים ומתניו חֲגֻרִים בכתם אופז (דני' י ה).  — וחֲגוֹרֵי: צלמי כשדיים חקקים בששר חֲגוֹרֵי1 אזור במתניהם סרוחי טבולים בראשיהם (יחזק' כג יה).  —  *וחוגרני, במקום חוגר אני: וחוגרני צידעי מן הפסח ועד העצרת (נדר' מט:).  —  ובפרט חָגַר חרב או נשק אחר: ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות גמד ארכה וַיַּחְגֹּר אותה מתחת למדיו על ירך ימינו (שופט' ג יז).  וַיַּחְגֹּר דוד את חרבו מעל למדיו (ש"א יז לט).  וַתַּחְגְּרוּ איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלת ההרה (דבר' א מא).  ויאמר דוד לאנשיו חִגְרוּ איש את חרבו וַיַּחְגְּרוּ איש את חרבו וַיַּחְגֹּר גם דוד את חרבו (ש"א כא יג).  חֲגוֹר חרבך על ירך גבור (תהל' מה ד).  שש מאות איש חָגוּר כלי מלחמה (שופט' יח יא).  ושש מאות איש חֲגוּרִים כלי מלחמתם נצבים פתח השער (שם יו).  — וחֹגר חֲגוּרָה, במשמ' איש שהגיע לשנים שאדם חֹגר חרב למלחמה: וכל מואב שמעו כי עלו המלכים להלחם בם ויצעקו מכל חֹגֵר חגרה ומעלה ויעמדו על הגבול (מ"ב ג כא).  — ומשל, אל יתהלל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ, ר"ל מי שחֹגֵר החרב ללכת למלחמה כמו מי שמפתח אותה בשובו מהמלחמה אחרי שנצח: וישלח אליו בן הדד  (מלך ארם למלך ישראל) ויאמר כה יעשון לי אלהים וכה יוספו אם ישפק עפר שומרון לשעלים לכל העם אשר ברגלי ויען מלך ישראל (להשליחים) ויאמר דברו (למלך ארם) אל יתהלל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ (מ"א כ י-יא).  — ובמליצה בהשאלה, חָגַר את מתניו בעֹז וכדומה, ר"ל התחזק והתאמץ בדבר: חָגְרָה (אשת חיל) בעוז מתניה ותאמץ זרועתיה (משלי לא יז).  — *וחגר מתניו נגד פלוני, עמד נגדו בעֹז וכח: אמרה לו (רחל ליעקב) וזקינך לא היה לו בנים וחגר2 מתניו כנגד שרה (מד"ר בראש' עא).  — וְחָגַר חֵמָה: כי חמת אדם תודך שארית חמת תַּחְגֹּר (תהל' עז יא).  — וחָגַר שמחה וגיל: עטרת שנת טובתך ומעגליך ירעפון דשן ירעפו נאות מדבר וגיל גבעות תַּחְגֹּרְנָה (שם סה יב-יג).  — *וחגר בתפלה, התאמץ בה: ויאמר להשמידם מיד התחיל חוגר בתפלה הוי ויחל משה את פני יי' אלהיו (מד"ר שמות מג).  —  וחָגַר דבר, במשמ' נדבק הדבר בו ולא עזבו: ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו וילבש קללה כמדו ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו תהי לו כבגד יעטה ולמזח תמיד יַחְגְּרֶהָ (תהל' קט יז-יט).  אם ת"ח נוקם ונוטר כנחש הוא חגריהו על מתניך אם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו (שבת סג.).  — וחָגַר שק, לצער ולאבל: ויקרא אדני יי' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וְלַחֲגֹר שק (ישע' כב יב).  על נבו ועל מידבא מואב ייליל בכל ראשיו קרחה כל זקן גרועה בחוצתיו חָגְרוּ שק על גגותיה וברחבתיה כלה ייליל (שם יה ב-ג).  ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עפר על ראשם חָגְרוּ שקים (איכ' ב י).  וכל ברכים תלכנה מים וְחָגְרוּ שקים וכסתה אותם פלצות (יחזק' ז יז-יח).  וַיַּחְגְּרוּ (עבדי בן הדד) שקים במתניהם וחבלים בראשיהם ויבאו אל מלך ישראל ויאמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי (מ"א כ לב).  ויאמר דוד אל יואב ואל כל העם אשר אתו קרעו בגדיכם וְחִגְרוּ שקים וספדו לפני אבנר (ש"ב ג לא).  בת עמי חִגְרִי שק והתפלשי בעפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאם יבא השדד עלינו (ירמ' ו כו).  הילילי חשבון כי שדדה עי צעקנה בנות רבה חֲגֹרְנָה שקים ספדנה והתשוטטנה בגדרות כי מלכם בגולה ילך (שם מט ג).  אלי כבתולה חֲגֻרַת שק על בעל נעוריה (יוא' א ח).  — ובלי השם שק: חִגְרוּ וספדו הכהנים הילילו משרתי מזבח (שם יג).  — ובהשאלה, *חגרו במשמ' הקיפו בקו רשום בצבע וכדומה: וחוט של סיקרא חוגרו (את המזבח) באמצע להבדילה בין דמים העליונים לדמים התחתונים (מדות ג א).

- פֻע', °חֻגַּר, מְחֻגַּר, - שבגד חגור עליו: תוכן בוץ ועריכת אבן, מחוגר בכלם כמלאך השרת (יוסי בן יוסי, עבודה, אתה כוננת).

- נִפע', °נֶחְגַּר, - כמו חֻגַּר: והולכים ברמחים לפניו הם שחים, ומחזיקי שלחים כלי קרב נֶחְגָּרִים, ורוכבי הסוסים הלא גם הם נסים, נמוגים ונמסים נפוצים ופזורים (תשו' תלמידי מנחם על דונש). ויניף יד רמה, משוח מלחמה, לבל תפול אימה, בלב הנחגרים (אזהר' רשב"ג, שמור לבי).  הלא פתחו נסגר, ובשקים נחגר, ועדו בן הגר, ביד מות נשבה (ספר המוסר לר"ז בן סעד', כ"י תימנ', מחב' יב).

—  הִפע', °הֶחְגִּיר, — כמו חָגַר: מתניך בחֵמה עלי החגירי, ואת רגלי בסד תסגירי (תוכח' מוסר יג).