* 1, ש"נ, מ"ר חוּלְיוֹת, — א) דבר עגוּל כעין כדור קטן וחלול באמצע ומשחילין בו חוט, Perlchen; grain; bead: קטלה שחוליות 2 שלה של מתכת וכו' חוט של מתכת וחוליות של אבנים טובות ומרגליות ושל זכוכית נשתברו החוליות והחוט בפני עצמו קיים (כלים יא ח). — ובפרט כל עצם ועצם של השדרה, Wirbel; vertébre; vertex: ושמנה עשר חוליות בשדרה תשעה בראש שמנה בצואר וכו' (אהל' א ח). שדרה שגורר רוב חוליות שלה אעפ"י ששלדה קיימת טהורה (תוספתא אהל' ב ה). המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה (ברכ' כח:). וכמה חסרון בשדרה בש"א שתי חוליות וב"ה אומרים חוליא אחת (ערוב' ז.). בנתוח החוליה אשר בין הזרוע וכף היד (קאנון א א א כא). — ושל הזנב: שהיה ראש הזנב מפציל עצם או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע (בכור' ו ה). זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר ושאין בה שלש חוליות הרי זה מום (שם ט). שהיה ראש הזנב מופצל לשני עצמות או שיש בשר בין חוליה לחוליה כמלא חוליה (תוספתא שם ד ז). — ושל הקנה: מקיפין בקנה א"ר פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא (חול' נ.). מקיפין בקנה ואפילו מחוליה לחוליה ומבר חוליה לבר חוליה אבל לא מחוליה לבר חוליה (הלכ' גדול', הלכ' שחיטה תקל"ב). — ובהשאלה, כלי של חוליות, שמורכבה מפרקים פרקים בצורת חוליות: תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא (עדי' ז ז). תנור של חוליות שבכל אחת ואחת פחותה מארבעה טפחים (תוספתא כלים ב"ק ד יד). במנורה של חליות (ירוש' שבוע' ו לז:). בע"א של חוליות ובהדיוט שיכול להחזירה (ע"ז מט:). — ובגדיל, המקום שחוטים כרוכים עליו כמו חוליה: אין לו תכלת מטיל לבן אמר רבא ש"מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא (מנח' לח:). — ב) חוליה של בור, אבן3 בנויה על פי הבור ובאמצעה חלולה ודרך החלל הזה מכניסים את הדלי אל תוך הבור ומוציאין אותו משם: חולית4 הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה (שבת יא ב). חפר כראוי וכיסה כראוי עשה לו חוליא כראוי גבוהה עשרה טפחים (תוספתא ב"ק ו ו). חוליית הבאר יש לה ארבע אמות באר הקרוב לאמה מתמלא ראשון (שם ב"מ יא יה). אין הבור מתמלא מחולייתו (ברכ' נט.). ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעלהו (יומ' פד:). כגון שעקרו שניהן חוליא בבת אחת והשלימה לעשרה (ב"ק נא.). חוליות הבור והסלע שהן גבוהים עשרה טפחים (ערוב' ח ג). החרב שפרשה עם יתדות המחרישה הרי זו טמאה מפני שהוא מנקר בה חליות של באר (תוספתא כלים ב"ב א ז). — °והפרקים של האצבע: קשרי אצבע הם החליות שכופפין ופושטין בהם (רש"י סוט' לט:).
1 אולי הצורה האמתית היא חֻלְיָה, משק' טֻמאה, ואולי נגזר מן חלל.
2 במשנ' מנֻק' כ"י פרמה שֶׁחֲלָיוֹת.
3 פרשו רוב המפרשים הקדמונים מלה זו במשמ' חול ועפר. אמר ר"נ גאון: הא דאמר [רב אחא] הכא אין הבור מתמלא מחוליתו מתפרשא לך מההיא דבפרק הרואה מקום (דף נט) דתניא בשעה שבקש הקב"ה להביא מבול לעולם נטל ב' כוכבים מכימה והביא מבול לעולם וכשבקש לסתמם נטל ב' כוכבים מעיש וסתמן ומדאקשינן וליסתמה בדידה ופרקינן אין הבור מתמלא מחוליתו שמעת מינה דהכין הוא פירושה שהבור אם תחזיר לתוכו העפר שניטלת ממנו אינו ממלא אותו אלא צריך להוסיף עפר אחר (ר"נ גאון, ברכ' ד.). וכן ר"ח סנה' יו.: פי' החופר בור אם יחזור העפר שהוציא ממנו לתוכו אינו מתמלא עד שתוסיף בו עפר אחר. ע"כ. והוסיף שם עוד פרוש אחר: ועוד ראינו מפורש אין בור מתמלא מחולייתו מן המטר היורד מן השמים עד שתמשך לו אמת המים מבחוץ. ע"כ. והובאו הפרושים האלה בלשונם בהערוך. ורש"י קצת באופן אחר: עוקר חוליא מבור עמוק וחוזר ומשליכה לתוכו אינו מתמלא בכך, ע"כ, ואינו מברר מה כונתו בחוליא. וכבר דחו פרוש זה התוספות והביאו י"מ וז"ל: דקרקע שרגילין להניח על שפת הבור קורין חוליא כי ההוא דתנן חולית הבור והסלע שהם גבוהים עשרה. ע"כ. וכבר הביא הערוך פרוש זה, והוא הפרוש היותר קרוב להאמת, רק שאין הכונה לעפר שעל פי הבור, אלא לאבן מנוקבה באמצעה, כידוע בא"י צורת הבורות שאבן חלולה נתונה על פיהם, שדרך שם משלשלים את הדלי אל תוך הבור לשאֹב המים, אבל לא מדרך שם מתמלא הבור, אלא מפתיחה שבכתלי הבור מצדו הפתוח אל מקוה קטן ששמה נקוים מי הגשמים והעפר שוקע על קרקע המקוה והמים הנקיים משתפכים אל הבור. וקוראים לאבן זו בערב' בלשון ההמונית חַ'רְזַה אל ביר خرزة البر, וח'רזה, שהוא חרוז בעבר', הוא ממש חוליה, כי חַ'רַז خرز הוא חוליה של זכוכית וכדומה שחורזין על חוט לעשותו לענק על הצואר, וח'רז אלט'הר خرز الظهر ר"ל חרוז הגב, היא חוליה של חוט השדרה. והשתמשה הלשון הערב' לשם להאבן החלולה הזאת שעל פי הבור במלה דומה ממש לחוליה בכל משמעותיה. ופרוש אין הבור מתמלא מחוליתו לפי זה הוא דומה לפרוש השני שהביא הערוך. וכבר פרש הרי"מ פינס חולית הבור במשמעה זו (קבץ ירושלם, רא"מ לונץ ה).
4 כך בנוסח' וכן בכ"י וכן במשנ' שבירוש', ובגמ' שם חוליית. אבל בערוך וכן בקצת דפוס': חליות.