°, ש"ז, מ"ר חוֹקְרִים, — א) בינוני מן חקר. — ב) כהן מכנסת הנוצרית הקתולית שחוקר אם לא כפר אדם באמונתו, Inquisitor; -teur: לימים קמו עליהם (על האנוסים) חוקרים והתחילו לשרף ולקחת שסיהם עד שקם מלך אחד וצוה שלא ימצא שום חוקר במלכותו (שבט יהודה יא). ויתנו שני המלכים האלה על האנוסים חוקרים לראות הילכו באורחותם אם אין (עמק הבכא 84). שנתנו שוחד לשרי החוקרים לבל ירעו להם (שאר' ישראל יט). אחרי כן חקר אותו החוקר אם המאמין באיש אחד שהוא אלקים וכו' (ישמעאל חכינא, השחר ב, שנת שכח). אשר החוקר והמומר בנו עליו פנה גדולה וכו' וכאשר  קרני החוקר על זה הביאני במקום אשר אסירי המלך (שם). ואנו מתרפאים מהם כל היום ומסתפרים מהם כל שעה והם ממנו במצות מעלת החוקר והשרים (פחד יצחק, הקד'). — ג) חוקר ודורש בעניני פלסופיה: אמר החוקר שלום לך אחי מה טוב בואך לשלום לעת הזאת אשר אני צריך לך מאד. אמר המקובל איך חוקר יצטרך למקובל (רמח"ל, חוקר ומקובל א).