1 מהקדמונים אין לנו פרוש בקבלה למלה זו. ר"ח לא פרשה. בהערוך לא הובא דבור זה. רק רש"י פרש כאן:  חלצתו חמה שלפתו ניטלה מגופו החמה הוא החולי הקודחו חלצתו לשון חלץ מהם. ע"כ. וכן במאמרו של שמואל בשבת. אבל, לפי גזרה זו היה צריך לאמר חלצה חמה ממנו, ולא חלצה אותו, שבלשון זה אתה שומע  לא יציאת החמה אלא אחיזתה ותקיפתה. והנה כבר רצה ריב"ג לפרש חלצתו במשמ' רטיבות, אמר וז"ל: ויתכן בעיני שיהיה מה שאמרו רבותינו חלצתו חמה מזה כלומר הרטיבתו בזיעה בעת עבור הקדחת והניחתו. ע"כ. ואעפ"י שדחוק הוא שהסתעף משמ' זו מן החליץ העצמות במשמ' רויה ודשן, מ"מ לפי דקדוק המלה זה פרוש יותר מתקבל לפי הענין. אבל, אם כאן, בענין בנו של ר"ג בדברי רבי חנינא בן דוסא, משמעה זו נוחה, שכפי הנראה כונתו היתה להניח את דעתם של השליחים שכבר עברה הסכנה, אבל בדברי ר"ג בעצמו זה אי אפשר, שהלא הוא אמר שכשחלצתו חמה בקש החולה לשתות, והלא דבר ידוע הוא שהחולה בחמה, ר"ל בקדחת, מבקש לשתות כשאש הקדחת יוקדת בו ולא כשרפתה ממנו. וכן קשה פרוש זה בדברי שמואל בענין הילד שצריך להמול, כי מה טעם לאמר אם יצאה ממנו הקדחת טרם שהזכיר שאחזתו קדחת, והיה צריך לאמר אמר שמואל אחזתו חמה וחלצה ממנו נותנין לו כל שבעה. ואפילו אם נרצה לתרץ זאת בשנאמר כי שמואל עומד על מאמר המשנה, קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא, עכ"פ היה שמואל צריך לאמר כך: אחזתו חמה נותנים לו כל שבעה מהעת שחלצה ממנו, כי הלא זהו ההבדל בין המשנה ובינו, שהמשנה מַיְרָה בחלי סתם, שמוהלים אותו משיבריא, ואמר שמואל על זה כי אם החלי הוא חמה אינו די שיבריא אלא צריך עוד שבעה ימים, ומבואר זה יפה ברמב"ם בלשונו הצחה, שאמר במד"א (שמלין משיבריא) שחלצתו חמה, מוכח בפרוש כי הכונה בחלצתו היא אחיזת החלי. וראיה לדבר שזו כונתו של שמואל באמרו חלצתו חמה היא מה שבתלמוד (ירוש'  שבת יט הלכ' ה) הובא מאמרו זה של שמואל בלשון אחרת: שמואל אמר אחזתו חמה ממתינים לו ל' יום. ע"כ. ואין להתעקש ולאמר כי זהו ההבדל בין הבבלי והירוש' שאם אחזתו חמה (ולא רפתה ממנו) חיב שמואל להמתין שלשים יום, ואם חלצתו חמה, ר"ל שרפתה ממנו, נותנים לו רק שבעה ימים, כי הלא בירוש' יבמ' ח הלכ' א הביאו את דברי שמואל אלו בהוספה אפילו שעה אחת, וז"ל הגמרה שם: תמן תנינן קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא שמואל אמר אפילו אחזתו החמה שעה אחת ממתינין לו עד שלשים יום. הרי מפֹרש, כי מאמרו של שמואל שבירוש' ומאמרו שבבבלי מאמר אחד הוא, ושהלשון אחזתו שבירוש' הוא במקום חלצתו שבגמ' בבלית. וראיה עוד לדבר שכך הוא, מה שלא הזכיר הרמב"ם הלכה זו של שלשים יום בהלכותיו, לא בהלכות מילה ולא בהלכות ק"פ, ובשלום אם תמצא לומר כי שני המאמרים שבגמ' בבלית ושבגמ' ירוש' דבר אחד הוא ושני התלמודים חולקים בדברי שמואל, משום כן לא הזכיר הרמב"ם דברי שמואל שבירוש', עפ"י הכלל שהוא סומך על הבבלי נגד הירוש', אבל אם אלה שני מאמרים בשתי כונות מתחלפות, למה השמיט הרמב"ם דברי שמואל אלה, ובפרט בענין סכנה שהיא חמורה מאסור? על כרחנו אנו חיבים לאמר, כי חלצתו שבבבלי הוא אחזתו שבירוש'. ובדבר ההבדל בין הזמן שקבע שמואל שצריך להמתין להילד מזמן הבראתו לפי המסור בשמו בבבלי ולפי מה שהעידו בשמו בירוש', הנה נראה כי דעתו של הרמב"ם היא כי זה פשוט מחלקת בין שתי הגמרות, ור"ל שבגמ' האחת היתה הקבלה ז' ימים ובשניה ל' יום. אך אפשר לאמר כמו"כ, כי אין כאן שנויים בקבלה, אלא שבאמת אולי היתה הקדחת בבבל בזמן ההוא עפי"ר אחרי שבעה ימים כבר בחזקת שנרפאה, ובא"י היה מקום לחשוש שמא תחזור עוד במשך שלשים יום כמו שאנו רואים זאת גם בימינו. והסכים לזה גם דר' מזיא, שהוא בקיא ובן סמך בטבע מחלה זו בא"י. וצריך לאמר, כי לשון זו של חלצתו בענין חלי הקדחת היתה נהוגה רק בבבל, ושמואל שהיה בבלי השתמש בלשון זו, ובא"י שלא היתה שם נהוגה מלה זו לקדחת השתמשו בהמלה אחזתו. ולפי זה היה הרמב"ם באמת צריך להביא הלכה זו ולהבדיל בין בבל ובין א"י. ועכ"פ תמוה הוא שלא העירו המפרשים על כל ההבדל הזה, לא מפרשי הירוש' ולא מפרשי הרמב"ם. אלא שלפי פרוש זה קצת יש לפקפק בספור המעשה במחלת בנו של ר' גמליאל, שר' חב"ד אמר לשני שליחי ר"ג: לכו שחלצתו חמה, ואם פרוש חלצתו הוא אחזתו מה בשורה בשר להם? אבל, באמת אין כאן הכרע שרחב"ד בשׂר להם בשורה טובה, ואפשר לאמר כי הוא רק הודיע להם את הדבר שאחזה חמה להילד, וכששאלוהו מאין הוא יודע זאת אמר להם שאם שגורה תפלתו בפיו החולה מקובל ואם אין החולה מטורף, ואולי באמת רמז להם כי לא היתה שגורה תפלתו בפיו. אלא, שבירוש'  ברכות נאמר בפרוש שבשׂר להם רחב"ד שנינוח לו להילד. אבל אם נתבונן קצת לספור המעשה כמו שהוא מסופר בשני המקומות, נראה כי רגלים לדבר, שכאן שתי נוסחאות מתחלפות בעצם המעשה. וז"ל הירושלמי: מעשה בר"ג שחלה בנו ושלח שני ת"ח אצל ר' חנינא בן דוסא בעירו אמר לון המתינו לי עד שאעלה לעלייה ועלה לעלייה וירד אמר להם בטוח אני שנינוח בנו של ר' גמליאל מחליו, וסיימו באותה שעה תבע מזון. ע"כ. אנו רואים איפוא פה שני שנויים בספור המעשה שבבבלי ושבירוש'. שם ספרו כי רחב"ד אמר להם לכו שחלצתו חמה, ונמצא שבאותה שעה בקש הילד מים לשתות, וכאן ספרו כי אמר להם רחב"ד שנינוח לו להילד ונמצא שבאותה שעה בקש מזון. ושני השנויים האלה מכֻונים ממש לפי טבע בקשות החולה בשתי המדרגות של החלי: כשחמה אוחזתו החולה מבקש מים לשתות, וכשהחמה תרפה ותפול, החולה, ובפרט הילד, מבקש מיד מזון. ולכן נראה כי בארץ ישראל במקום המעשה, ספרוהו באמת כמו שהיה, ובבבל נשתנה כדרך ספורי המעשים שמשתנים בדרך הליכתם. ואעפי"כ, דעת דר' מזיא, שאפשר שגם אם נפרש חלצתו חמה במשמ' אחזתו היתה זו בשורה טובה לשליחי ר"ג, כי אולי קודם שאחזתו החמה היה במעמד כמו של התעלפות, מפני קצת פעולות החלי הקודמות לאחיזת החמה, וכשאחזתו החמה, שהוא חלי מצוי ועפי"ר אין בו שום סכנה, היתה זו בשורה טובה, וגם בקשתו מים לשתות העידה עכ"פ שכבר יצא ממעמד של לא הרגשה ושב למעמד חלי החמה הרגיל. רק במאמרו של שמואל בנדרים בדבר סקור החולים לכאורה נאה פרוש רש"י שחלצתו ר"ל רפתה ממנו והיתה כונתו של שמואל לאמר שאין מבקרין חולה אלא אחרי שכבר רפתה הקדחת ממנו. אבל, במעט עיון מתברר דוקא כאן כי הכונה בחלצתו איננה יציאת הקדחת, כי שאלו שם: לאפוקי מאי וענו לאפוקי הא דתני ר' יוסי בן פרטא וכו' שאין מבקרין חולי מעים ועוד, ואם פרוש חלצתו הוא שיצאה המחלה וכונת שמואל שלא יבקרו את החולה טרם ירפה החֹם, מה השאלה לאפוקי מאי? פשוט, לאפוקי קודם שתרפה החמה. וכן לפי מה שנאמר שם אחרי כן, שאין מבקרין חולי מעים ועינים ומחוש ראש נראה כי הכונה היא איזה חולה מבקרין ולא אימתי מבקרין את החולה, ועל כרחך שהכונה בחלצתו חמה היא: חולה שהיתה לו חמה, ר"ל חֹם הקדחת. ויותר נכון פרושו של הר"נ בנדרים במקום המובא בפנים שאמר: שחלצתו שלבשתו חמה כאדם המזדיין שע"י כלי זיין שעליו נקרא חלוץ. ע"כ. ואין ספק בדבר כי גם גזרה זו אינה נכונה, אך עצם הפרוש נכון מאד כאן ובדברי שמואל בענין הילד שצריך להמול. ואולי נסתעף ממשמ' הגיע אל שמשמש בה הפעל חלצ حلص בערב', חלץ אליו, הגיע אל פלוני, והפעל חַצַל حَصَل גם במשמ' המיוחדה ביחס למחלה.

2 כך הגרסה בכל הספרים ולא נמצא שנוי בשום מקום, לא בספרי הדפוס ולא בכ"י. גם בפרוש ר"ח כך הגרסה, ולכן אין לפקפק בדבר שכך היו באמת אומרים בלשון החיה: החליצנו דבר פלוני. והנה מהגאונים לא נשאר לנו באור מה משמעתה האמתית של מלה זו כאן. בהערוך לא הובאה כלל. רש"י פרש על פי הסברה: זרזנו, כמו נחלץ חושים. וכן רע"ב, והביא עוד פרוש אחר: פי' אחר הצילנו ומלטנו כמו חלצני יי' מאדם רע. ע"כ. אך לפי שני הפרושים אין הלשון טבעית ואין הדבר מובן מה היתה הכונה בזה, כי איזה זרוז מיוחד או הצלה נצרכה כאן, ולמה בחר רבי דוסא המלה זו ולא אמר פשוט זרזנו או הצילנו? ועכ"פ היה צריך לאמר החליצנו ביום ראש חדש זה ולא את יום ביחס הפעול? וריב"ג בערך חלץ פרש החליצנו דשננו, אבל גם זה אינו לפי הכונה כאן. והנה אין ספק בדבר, כי בחר ר' דוסא במלה זו מפני שהיא תרגמה את כונתו יפה, והענין מעיד שכונתו של ר' דוסא היתה בקשה מהקב"ה שיעלה עליו על המתפלל כאלו קיים מצות תפלת ר"ח בזמנה, אעפ"י שיש ספק בדבר אם היום הוא ר"ח או מחר, או אם היום הוא ר"ח או כבר היה אמש. ומפֹרש נאמר בחיצונה (שם מ.)., כי כך היה עושה רבי דוסא בראשי חדשים של כל השנה, מפני אותו החשש שמא נתקדש החדש ולא בזמנו. ולכן, ברור הוא הדבר כי את הכונה הזאת ראה רבי דוסא שאפשר להגות בשלמותה בהפעל החליצנו את היום, שבודאי היה משמש בזמן ההוא בדבור החי בכונה מיוחדה זו ובודאי היו אומרים כך: החליצו את הדבר, חשב לו שעשה את הדבר כמו שצריך, כדרוש. והנה אינני יודע מקור למשמעה זו לפעל חלץ בהפעיל, רק שאולי נסתעפה מן משמ' הגיע שמשמש בו הפעל חלץ ברעב', חַלַצ אליה אלשי حَلَصَ اليه الشي, הגיע הדבר אליו.