* 1, חרוֹסת, ש"נ, — טִבּוּל עשוי מפֵרות כתושים בתערובות תבלים וחמץ, לטבל בו ירקות חריפים וכדומה, Tunke; sauce: הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אעפ"י שאין חרוסת מצוה (פסח' י ג). אין נותנין קמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד (שם ב ח). תבלין זכר לתבן חרוסת2 זכר לטיט (גמ' שם קטז.). מצה לפני כל אחד ואחד מרור לפני כל אחד ואחד חרוסת לפני כל אחד ואחד (הלכ' פסוק' לר"י גאון, הלכ' פסח). והחרוסת (בפסח) היא מצוה מדברי סופרים וכו' ועושין אותה ממיני פירות מתוקים ומרורים וחומץ ומתבלים אותם בתבלים (אבודרהם, תפל' ליל פסח). — ואמר הפיטן: ולמה טבולו בחרֹסת, זכר לטיט שאשה עם בעלה דורסת (יוצ' שבה"ג, אין ערוך). — ואמר המליץ: ובי"ד (בניסן) בין הערבים מועד צאתנו ממצרים נערי בני ישראל מערכה מול מערכה טחנו ברחים או דכו במדוכה לעשות חרוסת מקובץ מכמה מינים (ר' קלוני', אבן בחן סה.). — בית החרסת, כלי שמחזיקים בו החרסת: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מן בית שאור הואיל שחימוצו קשה אמר רב אשי ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי (פסח' ל:).
1 מלה עברית בלבד, ולא נתברר מקורו. י"א שנגזר מן השם חרס מפני שמראהו דומה קצת לחרס כתוש: על כן עושים אותה מכל מיני פירות מתוקין ומרורין וחומץ כמו הטיט שיש בו כל דבר ערוך, ערך חרוסת, וזה רק דרוש. ומה שהביא לוי השם הערבי ח'ראשׁה خراشة במקור נדפס בערבית 'حراشة' וקוהוט הרישה ھريشة במקור נדפס בערבית 'ھرية' אינו נכון כלל, כי בשני השמות הערבים האלה אין שום דמיון להדבר המכֻון בהשם חרסת.
2 ואמרו בגמ' שם קטו:: האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא.