1, שזו"נ, מ"ר חַרְצַנִּים, — הגרעינים הפנימיים של הענבים, Weinbeerkern; grain de raisin; grape-stone: כל ימי נזרו (של הנזיר) מכל אשר יֵעשה מגפן היין מֵחַרְצַנִּים2 ועד זג לא יאכל במד' ו ד. — ומצוי השמוש בו בתו"מ: החרצנים והזגין של גוים אסורין ע"ז ב ד. וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגים בפני עצמן ראב"ע אומר אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזגן נזיר ו ב. הזורע חרצנים עם החיטין הרי זה לוקה ארבעים תוספתא כלא' א יה. אכל הימנו (הנזיר מהאשכול) שני חרצנים וזגא במקור נדפס 'וזגיו' או שסחט ממנו כזית יין ושתה שם מכות ה א. בראשונה היו ענבים מרובות ולא היו חרצנים חשובות ועכשיו שאין ענבים מרובות חרצנים חשובות ירוש' דמאי א כא ד. מן החרצנים שהכניס (נח) עמו לתיבה נטל וזרע תנחומא נח כ במקו נדפס 'תנוחומא'. שנותנין מים בחרצנין והוא מחמיץ ומרתיח לאחר זמן כיין התוסס והיינו תמד רש"י פסח' מב:. החרצנים שבענבים נקראים בלשון יון גרגרתא אסף 55. — ויחיד *חַרְצָן: לעולם אינו חייב (משום כלאים) עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד ירוש' ברכ' ג ו ג. מן חרצן ומן זג לא הפר לה נדר' פג.. אכל (הנזיר) חרצן לוקה שתים אכל זג לוקה שתים אכל חרצן וזג לוקה שלש נזיר לח:. ומשקין בלועין בחרצן וזבין לחוץ רש"י ביצה ג.. החרצנים והזגים של התר שם זג וחרצן של התר עליהם שו"ת תמת ישר' צ. — וגם °של תמר וכדומה: והחרצנים (של התמרים בטריפולי) אחר כי יודקו המה מספוא לגמלים שבי"ע ב, טריפולי. והוא (התמר) מתוק ומימיי ובו חרצן קשה כקרן ועגול הנבקע מעט לארכו תוה"א לשינהק, הצמחים יב.
1 בארמ' פורצן, בסור' פרצנא, ועי' הערה לקמן.
2 עי' בהערה לערך זג שכבר בימי המשנה לא ידעו בודאות גמורה מה קראו לפנים חרצן ומה זג, ונפלגו בזה ר' יהודה ור' יוסי נזיר ו ב, שר' יהודה אמר שהחרצנים הם החצוניים, ר"ל הקלפה הדקה, ור' יוסי סבר להפך, שהחרצנים הם הפנימיים, ר"ל הגרעינים, וכבר נזכר שם נזיר לט. שרב יוסף העיד שאונקלוס שתרגם חרצנים בפורצנין היתה דעתו כר' יוסי, ומ"מ יש לפקפק בדבר, מפני הטעמים המבוארים שם בהערה. ומלבד זה יש עוד טעם להכריע לדעתו של ר' יהודה מפני שהוא היה מדיק בלשונו והיה בן סמך בפרוש המלים עפ"י מה שהיה ידוע לו בקבלה ועפ"י שמוש הדבור, ופרושו של ר' יוסי הוא חשוד עוד שהיא סברתו עפ"י הדמיון עם השם זוג של בהמה, ואין סברה זו יכולה להכריע נגד המקובל, ועוד יש לו לר' יהודה סיוע מהתרגומים הקדמונ' השבעים והירונ', ואעפי"כ, השם פורצן בארמ' שאין בו ספק שהכונה בו להגרעינים, וכן בסור' פרצנא במשמ' זו, הוא סעד למשמ' זו של המלה הדומה לה חרצן. ועוד יש קצת סמך לזה ממה שבא חרצנים במ"ר וזג במ"י. גם קדמוני המפרשים שלנו חלוקים. רסע"ג תרגם פֹרצן, ולא מצאתי מלה זו בהמלונים הערבים באחת המשמעות האלו. ריב"ג כרבי יהודה שהחרצנים הם הקלפה. הפרחון אינו מכריע. רש"י: הם הגרעינים. וכן גם רד"ק. ומשמוש הלשון בימי המשנה נראה ברור כי לפחות בזמן ההוא שמשה מלה זו בדבור הרגיל במשמ' שיחס לה רבי יוסי, שכן אמרו במשנה ותוספתא זרע חרצנים עם חיטים יחד, וכן השמוש במשק' הנקבה חרצנה, עי' זה, וכן נקבע השמוש בספרות. וקצת החדשים שהביאו לחרצן דמיון מהשם חצרם حِضرِم בערב' שהוא ראשית הענבים, צריכים הם לבאר גם את השם זג במשמ' זולת המשמעה שרגילים ליחס לו לפי ר' יהודה או ר' יוסי, אולי באמת כמו דעת דילמי שהוא לולבי הגפן או ראשי הפסיגים.