פ"ע, עת' יֶחֱרַשׁ, — א) היה חֵרֵשׁ: יראו גוים ויבשו מכל גבורתם ישימו יד על פה אזניהם תֶּחֱרַשְׁנָה מיכ' ז יו. — ב) שתק, לא דִבֵּר, עבר בשתיקה על דבר, לא עשה כלום נגד זה, schweigen; garder le silence; keep silence: ראיתה יי' (את מעשי האויב) אל תֶּחֱרַשׁ אדני אל תרחק ממני תהל' לה כב. אלהים אל דמי לך אל תֶּחֱרַשׁ ואל תשקט אל כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש שם פג ב-ג. אלהי תהלתי אל תֶּחֱרַשׁ1 כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו שם קט א-ב. — וחָרַשׁ לדבר, לדמעות וכדומה: שמעה תפלתי יי' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תֶּחֱרָשׁ כי גר אנכי עמך שם לט יג. — וחָרַשׁ מן פלוני, הניח את פלוני ולא חש לעזרתו: אליך יי' אקרא צורי אל תֶּחֱרַשׁ ממני פן תחשה ממני ונמשלתי עם יורדי בור במקור נדפס 'בו'. שם כח א. 

— הִפע', הֶחֱרִישׁ, הֶחֱרַשְׁתִּי, אַחֲרִישׁ, הַחֲרֵשׁ, — א) היה חרשׁ, לא שמע: ובני בליעל אמרו מה ישענו זה (המלך שאול) ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כְּמַחֲרִישׁ ש"א י כז, ר"ל כאלו היה חֵרֵש, כאלו לא שמע כלום. — ב) שתק, לא דבּר כלום: ויעקב שמע כי טמא (שכם בן חמור) את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה וְהֶחֱרִש יעקב עד באם בראש' לד ה. והאיש משתאה לה מַחֲרִישׁ לדעת ההצליח יי' דרכו אם לא שם כד כא. ויצעקו בני ישראל אל יי' (כאשר ראו כי מצרים רודפים אחריהם) וכו' ויאמר משה אל העם אל תיראו וכו' יי' ילחם לכם ואתם תַּחֲרִשׁוּן שמות יד י-יד. וְהֶחֱרִישׁוּ העם (כששמעו את חרופי רבשקה) ולא ענו אתו דבר מ"ב יח לו. וַיַּחֲרִישׁוּ ולא ענו אתו דבר ישע' לו כא. ויאמר אליהם הכהן מה אתם עשים ויאמרו לו הַחֲרֵשׁ שים ידך על פיך ולך עמנו שופט' יח יח-יט. הקשב איוב שמע לי הַחֲרֵשׁ ואנכי אדבר אם יש מלין השיבני דבר כי חפצתי צדקך אם אין אתה שמע לי הַחֲרֵשׁ ואאלפך חכמה איוב לג לא-לג. ויאמר אליה אבשלום אחיה (אל תמר) האמינון אחיך היה עמך ועתה אחותי הַחֲרִישִׁי אחיך הוא ש"ב יג כ. הורוני ואני אַחֲרִישׁ ומה שגיתי הבינו לי איוב ו כד. למה תביט בוגדים תַּחֲרִישׁ בבלע רשע צדיק ממנו חבק' א יג. חושך אמריו יודע דעת וקר רוח איש תבונה גם אויל מַחֲרִישׁ חכם יחשב אטם שפתיו נבון משלי יז כז-כח. מי יתן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן ותהי לכם לחכמה איוב יג ה. תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דפי אלה עשית וְהֶחֱרַשְׁתִּי דמית היות אהיה כמוך תהל' נ כ-כא. ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו הֶחֱרַשְׁתִּי כי אין הצר שוה בנזק המלך אסת' ז ד. כי אם הַחֲרֵשׁ תּחרישׁי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו שם ד יד. — ועם לוֹ אחריו, החריש לפלוני, לא ענה על דבריו, לא ערער עליהם: ואשה כי תדר נדר ליי' וכו' ושמע אביה את נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה וְהֶחֱרִישׁ לה אביה וקמו כל נדריה במד' ל ד-ה. ושמע אישה (את נדרה) וְהֶחֱרִשׁ לה לא הניא אתה וקמו כל נדריה שם יב. ואם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לה אישה מיום אל יום והקים את כל נדריה וכו' הקים אתם כי הֶחֱרִשׁ לה ביום שמעו שם יה. — וְהֶחֱרִישׁ אֶל פלוני, במשמ' לא דבּר ונטה אזן קשבת לדבריו: הַחֲרִישׁוּ אלי איים ולאמים יחליפו כח יגשו אז ידברו יחדו למשפט נקרבה ישע' מא א. — והֶחֱרִישׁ מִמֶּנּוּ, שתק והניח אותו ולא ספרו דבריו: ויבאו כל השרים אל ירמיהו וישאלו אתו ויגד להם ככל הדברים האלה אשר צוה המלך וַיַּחֲרִשׁוּ ממנו כי לא נשמע הדבר ירמ' לח כז. — ובמשמ' שתק והניח לו לדבֵּר: הַחֲרִישׁוּ ממני ואדברה אני ויעבר עלי מה איוב יג יב. — וְהֶחֱרִישׁ במשמ' נמנע מלעשות כלום, לא הזדרז לעשות הדבר הראוי: ויהי כל העם נדון בכל שבטי ישראל לאמר המלך הצילנו מכף איבנו וכו' ועתה למה אתם מַחֲרִישִׁים להשיב את המלך ש"ב יט י-יא. — והֶחֱרִישׁ מפלוני במשמ' זו, נמנע ולא הזדרז לעשות לטובת פלוני: ויאמרו בני ישראל אל שמואל אל תַּחֲרֵשׁ ממנו מזעק אל יי' אלהינו ויושיענו מיד פלשתים ש"א ז ח. — ובספרות המאוחרת: אל דמעתה של הגר לא החרשת על דמעתי אתה מחריש מד"ר בראש' נג. — ואמר המשורר: לא אחריש עד אחרוש שירי על לוח לבב תבל לבל ימחק רשב"ג, אולי דמעות. נאם אזן לעין החרש נא ומה תוכל  ולך צרך לאורים ראב"ע, חדשים. — ואמר החכם: אם לא תהיה משכיל יודע לדבר היה שומע יודע להחריש מוסרי הפלסופ' א יד. — והחריש ממנו: ויאמר לי כי יש לו טעם ואני החרשתי ממנו ולא שאלתיו ראב"ע רות ב יז. — ג) פ"י, הֶחֱרִישׁ את פלוני, עשה שיַחֲרִיש: הרב דברים לא יענה ואם איש שפתים יצדק בדיך מתים יַחֲרִישׁוּ2 ותלעג ואין מכלם איוב יא ב-ג. — וְהֶחֱרִישׁ את הדבר, במשמ' כבש אותו תחת לשונו, לא ספר אותו: לא אַחֲרִישׁ2 בדיו ודבר גבורות וחין ערכו איוב מא ד. 

— נִתפ', *נִתְחָרֵשׁ, — נהיה חֵרֵשׁ: פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח גיט' ב ו. האשה שנתחרשה יוצאת והאיש שנתחרש אינו מוציא יבמ' יד א. איזה הוא חרש (שאמרו חכמים שממנים לו אפוטרופוס לתרום) כל שהיה חרש מתחילתו אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והן מקיימין על ידיו תוספתא תרומ' א א. שור שנתחרשו בעליו או שנשתטו בעליו שם ב"ק ד ד. בת ישראל פיקחת שנתארסה לכהן פיקח לא הספיק לכונסה לחופה של נשואין עד שיחרש הוא או עד שנתחרשה היא ירוש' יבמ' ו ז.. 

— נִפע', *נֶחֱרַשׁ, — כמו נִתְחָרֵשׁ: הוא (המספר בשעת תשמיש) מספר בשעה שהיה לו לחרוש לכך נחרש און זרעו כלה רבתי א.