, ת"ז, מ"ר, חֵרְשִׁים, —  מי שיש לו מום באזנו ואינו שומע, tauber; sourd; deaf:  מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חֵרֵשׁ או פקח או עור (שמות ד יא).  לא תקלל חֵרֵשׁ ולפני עור לא תתן מכשל (ויקר' יט יד).  ואני כְחֵרֵשׁ לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו (תהל' לח יד).  אז תפקחנה עיני עורים ואזני חֵרְשִׁים תפתחנה (ישע' לה ה).  הוציא עם עור ועינים יש וְחֵרְשִׁים ואזנים למו (שם מג ח).  — ובמליצה להפלגת הפלא, הַחֵרְשִׁים ישמעו:  ושמעו ביום ההוא הַחֵרְשִׁים דברי ספר ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה (שם כט יח). —  ובהעברה, למי שאינו רוצה לשמֹע:  הַחֵרְשִׁים שמעו והעורים הביטו לראות מי עור כי אם עבדי וְחֵרֵשׁ כמלאכי אשלח (שם מב יח=יט). —  פתן חֵרֵשׁ עי' פתן. —  ובמשנה:  חרש שמדבר ואינו שומע וכו' חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר (תרומ' א ב).  נתפקח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן (ב"ק ד ד).  מעשה בבניו של ר"י בן גודגדא שהיו חרשים והיו כל טהרות שבירושלם נעשין על גבן (תוספתא תרומ' א א).  שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות פיקחות (שם יבמ' יג ח).  כשילדה אמנו שרה כל העקרות נפקדו עמה וכל החרשים נתפקחו וכל הסומים נתפתחו (פסיק' דר"כ, שום אשיש).  אמר להם יהושע (למרגלים) עשו עצמכם חרשים ואתם עומדים על רזיהם (מד"ר רות, רבי סימן). —  ואמר המליץ:  כאוטם אזן חרש באדם אין (רמח"ל, מגד' עז ב ב). —  ומשל:  הסומא לא ישפוט על הצבע והחרש על השיר (ר"ע מן האדומים, מא"ע, אמרי בינה טו). —  ובהשאלה, *בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, קשה, שאינו תָּפוּחַ:  בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ (פסח' ג ב).