1, ש"ז, °כִּידִים, — כמו אֵיד: יראו עינו (של הרשע) כִּידוֹ2 ומחמת שדי ישתה איוב כא כ. — ואמר הפיטן: ויה אל מקנא באשר שנא כי שם יענה עליו אידו, לָאוֹ ילאו מתים כי יגעו ועיניו יראו עדי כִּידוֹ ר"ש, פרש' וירא, שננו לשונם. — ואמר המשורר: חד כידי מכידון חודר רוצע, עצמותי יחלוף כליותי בוקע אד"ם, מיכל דמעה יז. שברה כים וכמר מדלי כל דמעו מבלהות כִּידָהּ נחם יסתר יל"ג, הוי את. — ומ"ר: בכל מצעד אנוש מועד לעולם ליום טובה ויום כידים ופידים3.
1 עי' הערה לקמן.
2 כך פרשו כל הקדמונ' וכך גם רוב החדשים. ורגלים לדבר כי פסוק זה הוא אחד מפסוקי ההגהה לסתור דברי איוב, שכמותו רבים בפרשה זו, ומקומו אחרי פסוק ל', שטען איוב כי ליום איד יחשב רע, וע"ז ענה המגיה: לא כך, אלא יראו עיניו כידו וכו'. והנה יש בערב' שרש כיד كيد והוא משמש בהרבה משמ' ובתוכן במשמ' מרמה ותחבולה וגם מלחמה, ולא מהנמנעות הוא כי נסתעף ממנו גם משמ' צרה ואֵיד. ואעפי"כ יש סֹברים כי זו טעות סופרים במקום אֵיד. וקצת מהחדשים הגיהו כאן הגהות מתחלפות, כְּיָדוֹ, כידור, וכדו'. עכ"פ, עפ"י היסוד שכבר הזכרתי הרבה פעמים שלשוננו מיוסדה על התנ"ך כמו שהוא לפנינו בנוסחה המסורה, המלה כיד במשמ' נרדפה לאיד, יש לה זכות אזרחות בלשוננו גם אם נניח שבעקר היה כתוב במקומה אידו באלף. וכבר השתמשו בה הסופרים.
3 לא נמצא בהפתקה מראה-מקום, ולפי הנייר של הפתקה נראה כי זה מאחד כ"י של בריט' מוז'.