אֵיד

1, ש"ז, כנויים אֵידִי, אֵידְךָ, אֵידוֹ, אֵידְכֶם, — צרה פתאומית, Unglück; adversité; misfortune: קרוב אֵיד מואב לבוא ורעתו מהרה מאד (ירמ' מח יו). לעג לרש חרף עשהו שמח לְאֵיד לא ינקה (משלי יז ה). יקדמני (האויבים) ביום אֵידִי ויהי ה' משען לי (ש"ב כב יט). ובית אחיך אל תבוא ביום אֵידֶךָ (משלי כז י). על כן פתאם יבא אֵידוֹ פתע ישבר ואין מרפא (שם ו יה). גם אני בְאֵידְכֶם אשחק אלעג בבא פחדכם (שם א כו). לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אֵידָם (דבר' לב לה). אל תבוא בשער עמי ביום אֵידָם (עובד' א יג). — ואמר המליץ: בשומו את ענן אידו ופידו לבושי וערפל לי חתולה (עמנ' יז.). — ומ"ר: ואתם תלמידיו ורעיו וידידיו אשר תבכו אידיו במספד תמרורים (תש' אבן ששת לתלמ' מנחם). — ב) *לפי הברת קצת, כמו עֵיד, ובכונת כנוי של זלזול לעידי העכו"ם: לפני אידיהם2 של עכו"ם שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם (ע"ז א א). לא ישא אדם ויתן עם הגוי ביום אידו (תוספתא שם א א). 



1 בערבית אִדּ إِدّ, צרה הבאה על האדם.

2 ואמרו בגמ' שם: רב ושמואל חד תני אידיהם וחד תני עידיהם מאן דתני אידיהם לא משתבש דכתיב כי קרוב יום אידם.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים