1, ש"ז, — מין רֹמח, עי' זה: ויאמר יי' אל יהושע נטה בַּכִּידוֹן אשר בידך על העי כי בידך אתננה ויט יהושע בַּכִּידוֹן אשר בידו אל העיר והאורב קם מהרה ממקומו וירוצו כנטות ידו ויבאו העיר וילכדוה (יהוש' ח יח=יט). ומצחת נחשת על רגליו (של גלית הפלשתי) וכִידוֹן נחשת בין כתפיו (ש"א יז ו). ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב ובחנית וּבְכִידוֹן ואנכי בא אליך בשם יי' צבאות אלהי מערכות ישראל (שם מה). הנה עם בא מארץ צפון וכו' קשת וְכִידוֹן יחזיקו (ירמ' ו כב=כג). עליו תרנה אשפה להב חנית וְכִידוֹן (איוב לט כג). כקש נחשבו תותח וישחק לרעש כִּידוֹן (שם מא כא). — ובתו"מ: כל כלי המלחמה טמאים הכידון והניקון והמגפיין והשיריון (כלים יא ח). ויהודה הרים מגינו לנגד הכידון קבל הכאת הכידון ופסק המגן לשנים מה עשה יהודה גזל והכהו בכידונו וקטע שתי רגליו למעלה מן הקרסולים ואז נפל לארץ וכידונו נפל מידו (מדרש ויסעו). — ואמר הפיטן: חזה יריבי איש מדון, מדבר עלי בזדון, ונוכחי יעורר כידון (סליח' ב' עי"ת, באשמורת).
1 משק' קיטור, ולא נתברר מקורו. בלשון ערב', בתוך השמות הרבים למיני החנית והרמח, אין לו חבר, ואולי אינו שֵׁמי טהור, ואפשר שמקורו פלשתי. עכ"פ, בעצם משמעתו אין שום ספק שהוא כעין רמח, וגם מה שנאמר בגלית, וכידון נחשת בין כתפיו, אינו סותר למשמ' זו, ואדרבה, הוא סיוע לה, כי כך נהוג הדבר גם עתה שנושאים הבדוים את הרמח בין הכתפים.