1, פ"ע, — כָּמְהָה האדמה, השתוקקה למים מפני חֹם וחרבוני קיץ וכדומה, ובהשאלה כָּמַהּ האדם לפלוני, השתוקק אליו תשוקה עזה: אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כָּמַהּ2 לך בשרי בארץ3 ציה ועיף בלי מים (תהל' סג ב).  — ואמר הפיטן במשמ' העקרית למים: מודעת לגיא אות ברית בלי טובעת מים, מצץ ברק בבהל להבריק כמהת מים, נוהם ברעש וקול רעם מרעים על המים (ר"א קליר, אקשטה כסל).  — ובהשאלה: לאמותם עת כמהו משבר, יען כי גרון פתחו כקבר, להטות משפט גבר (ר"א קליר, קינו' לת"ב, איכה אשפתו).  מכיכי רוח תמהו, חזותם ישע כמהו, קדושינו אין כמוהו, עזרם ומגנם הוא (מנחם בן מכיר, שבת חנכה, אין מושיע).  כמהתי לאישי הראשון ונפשי לו צמאה (סליח' יום ז, אל ימעט).  כמה לך נפשי יום וליל, כל ימי חדלי אהלל, כבוד שמך רב מחולל (ר"י נגארה, אעירה שחר).  שאלוני סעפי התמהים למי תרוץ בגלגלי גבוהים, לאל חיי תשוקת מאויי ונפשי עם בשרי לו כמהים (רשב"ג, שאלוני).  הדשיא דשאים והפריא, עץ פרי עושה פרי, כמהים בבוא עתם עת דודים, הציץ לבונה ופרי מגדים (יוצ' שבה"ג, אאמיר).  יקנאו בי בני גילי ביען לשירי כל בני דעת כמהים, כקין קם בהבל והרגו בעת שעה למנתו אלהים (קבץ שירים, כ"י בריט' מוז')4.  אתה מקדם קדושי לך מזמותי כמהים, הדרש לי בשיר רחשי אריד בשיחי ואהים (ר"י נגארה, יושב תהלות).  — וכמו כנוי לישראל המשתוקקים לאלהים:  כרסיס רד בראש תלול, וכו' להדשיא פרחי אלול, כמהים שבע רצון להספק, בלחלוח נגב להאפק (ר"א קליר, טל, אלים כיום).  נשמת יצורי להט עדת כמיהך תיקרך יום רעננים תופיעמו כזרוה נגוהיך (ר"י בן אביתור, נשמת ידידים).  נשמת המוני תמהי, אסופי כמהי, תהודך המאמץ לֹהי, יום קרוא רֹהי, השיבני ואשובה כי אתה יי' אלהי (ר"י הלוי, נשמת ידידי).  נלחמים באנטיוכיה עיר גדולה בעם זחוחים, נצחו בנים יוצאי צבא בושׂרו כמהים, וישמעו את קול יי' אלהים (שבת ב חנכה, אודך כי).  צוה ישועות יעקב אשר לישעך כמהים (הושע' יום א, אל ישעך).  איש מוסריו הקשיבו כמהים, איש נענה באש משמי גבוהים (זמיר' למוצ"ש, אליהו הנביא).  לך יראוך יצורי אדמה בקומך לערוץ עם כמהים, ולהחיות רוח שפלים אשר פני אל רוהים (תקון ליל בת, אגר' שד"ל 512).  — ועת' °אֶכְמֶהּ, יִכְמֶהּ, יִכְמְהוּ: לך אהמה בלב צמא ואכמה5 (רשב"ג, שחרתיך).  יצמא לבי וגם יכמה5, אל דוד לצבי עופר דומה (ר"י נגארה, יצמא לבי).  מהרו הרופא הוי רעיון עצבת, הן הוא לעג לו ובשיריו כנהו, רופא אליל בן משק בית המות, עתה אל אמרי פיו עיניו יכמהו (יל"ג, נקמת הרופא).