ב. לָעָה

1, פ"ע, לָעוּ, —  לָעוּ דבריו, היו מגֻמגמים, לא מסֻדרים, לא מובנים:  לו שקל ישקל כעשי והיתי במאזנים ישאו יחד כי עתה מחול ימים יכבד על כן דברי לָעוּ 2 כי חצי שדי עמדי אשר חמתם שתה רוחי (איוב ו ב=ד).  — ואמר הפיטן:  בנך לעיניך נתון לצריו,  נהפכו על זאת עליו ציריו, ואם בא לדבר לעו דבריו, ואיך יעמד לבו  (ראב"ע, ר"ה, מחז' רומ'). שמו לפיהם כף מתי צחות ביום אמר ודבריהם לפניו לעו, הרבו גבוהה לענות יום אלמו אך נאלמו עמו ואליו שעו (רמב"ע, קינה, נטפי דמעות).  הגיגי לעו ונפלו פני, הקרבתי חלבי ונסכתי מי עיני (אקום להודות,, יוה"כ, מנהג אויניון).  — ובהשאלה להכוכבים, כהה אורם:  ובני שחקים בערפל תעו, אף כוכבי בקר באורם לעו (רשב"ג, עבי שחקים).



1 עי' הערה לקמן.

2   כבר ראה גזניוס כי לעו זה מתפרש בדרך טבעי במשמ' לע'י הערבי שמשמש גם במשמ' גמגם בדבריו, דבר דברים בטלים.  ועוד קודם כבר העיר ע"ז רמב"ע:  מזה (מן לע'ו) דברי לעו כמו האזינה מאזן רמב"ע, אלמחאצ'רה. — והנה, בעלי הלשון הערבית מביאים את שתי המשמעות, זו שבערך הקודם וזו שבערך זה, בערך אחד ובשרש אחד.  אבל קצת קשה לחשב כי שתי אלה המשמעות נסתעפו בדרך טבעי משרש אחד, ולכן רואה אני דעת אבן שידה שהניח שרש לע'ו, והיו איפוא שני שרשים האחד לע'ו, והשני לע'י, ואח"כ נתמזגו יחד גם בערב' וגם בעבר'. 

ערכים קשורים