°, ת"ז, לנק' מִדּוֹתִית, מ"ר מִדּוֹתִיִּים, מִדּוֹתִיּוֹת, —  של המִדּוֹת, בפרט המוסריות:  והפילוסוף אשר לו נתכנו תכונות יקבל בהם המעלות המדותיות והמדעיות והמעשיות ולא חסר מאומה מן השלמות (כוזרי א א).  ואולם התכונות המדותיות אשר לאדם עם נפשו הם מפאת בחירתו (רלב"ג, משלי טז).  ואולי שגם ללמוד ממנו החכמה המדותיית הזאת היו באים כל גויי הארץ לשמוע חכמתו ומביאים אליו מנחה (ר"י אברבנאל, מ"א ג).  לפי שהידיעה המדותיית תכליתה המעשה (הוא, נחל' אבות ב).  והוא אחת מהמעלות המדותיות כי הגבורה הוא הסבל על הבהילות והסכנות כשיהיה במקום הראוי והטוב (כבוד אלהים, יוסף ש"ט ט).  השכל המעשי הוא הכח אשר בו יחקור ויעיין סביב הדברים הנמצאים אשר פעולתם אלינו רצוני אשר בכחינו ובידינו לנו לעשותם ולהמציאם והיא הפילסופיא המדותיית  וכו' ויקרא מושג זה הכח לפי בעל התורה עץ הדעת טוב ורע ואצל הפילסוף יקרא הנמצא המדותי (זכות אדם 10).  באלה החכמות מן ההבנה אל העיוניות והטוב המדותיי מה שלא יעלם (נופת צופים ד לג).  ראינו להביא בזה המקום קצת מן הדברים המדותיים אשר ישובח בהם האדם (שם ב ב).  ונפשי יודעת כי גדלת מאד בכל המעלות השכליות והמדותיות (מנח' קנא' לר"י מפיסא 3).  גם איוב הצדיק עם היותו תם וישר ונלוו אליו כל המעלות מדותיות ושכליות נתאבק ונסבך בקרני האמונה (שם 12).